ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, עמוס, מבוא לקטע
א׳(עמוס א׳: א׳-ב׳: ט״ז)
עונשיהן של אומות שכנות ושל יהודה וישראל
לאחר כותרת הספר ונבואת פורענות כללית סוקר עמוס את פשעיהן החמורים ביותר של האומות השוכנות בקרבת ישראל, ומנבא להן עונשים כבדים. כל אחת מהאומות הללו חטאה בחטאים שעליהם לא נענשה, אך משהִדרדרה עוד – וביותר כשפגעה בישראל וביהודה – נפקד עוונה ונגזרו עליה עונשי חורבן, מפלה והגליה. נבואות אלה התגשמו תוך זמן לא רב – האשורים הגיעו לאזור, החריבו רבים מן המקומות הללו והגלו אוכלוסיות שלמות. עמוס פונה בתבנית חוזרת אל העמים השכנים, וליהודה. הוא חותם סדרה זו בנבואת תוכחה ופורענות ארוכה מקודמותיה לממלכת ישראל, נבואה שאף היא נפתחת באותה תבנית.ב׳(עמוס ג׳: א׳-ח׳)
אמינות הנבואה
אחרי נבואת המפלה העתידה לבוא על בית ישראל, מגיעה נבואה ציורית יותר, ובה מספר דימויים שלהם משמעות אחת – אישוש אמינותה של הנבואה.ג׳(עמוס ג׳: ט׳-ד׳: ג׳)
העושקים בשומרון ועונשם
עמוס מוכיח את העושקים והעושקות החיים חיי תפנוקים על חשבונם של הדלים והאביונים. הוא מודיע להם שחיים שאננים ומופקרים אלו עתידים להגיע אל קצם בחורבן קשה ומשפיל.ד׳(עמוס ד׳: ד׳-י״ג)
השיבושים לא תוקנו
העניין נפתח בפנייה אירונית לממלכת ישראל החטאה. הנביא מתגרה בשומעיו וקורא להם לדבוק עוד בזבחיהם ובפולחניהם, אם הם חושבים שכך יימלטו מעונשם על עוונותיהם הכבדים. כמובן אין זה אלא היתול בהם, שכן הרעה בוא תבוא. בני ממלכת ישראל אמורים היו ללמוד מן הרעה המתחילה לפקוד אותם ולשוב אל ה'. אולם הם אינם נותנים דעתם על שורשיה וממשיכים לפשוע. עמוס מתאר רעות המחמירות עוד ועוד, ובכל פעם מחדש נכזבת התקווה שישראל יתבוננו במתרחש וישובו. העניין מסתיים בתקווה שמפגש ישיר יותר בין ה' לעם יסיר את אטימותו; אולי אז ישוב העם אל אלוקיו.ה׳(עמוס ה׳: א׳-ו׳: י״ד)
תוכחה וקינה על פורענות עתידית
בקינה זו עמוס חוזר ונאנח אנחות 'הוי' על חורבנן הקודר של ערי ישראל ועל גלותן, אך הוא גם אינו חדל לקרוא לבית ישראל לדרוש את ה' ולדרוש טוב. בחלקו השני של העניין הנביא ממקד את תוכחתו בעשירי ישראל ובבעלי המעמד העליון המפונקים והאדישים לאפשרות שארצם תיחרב. הוא מבקש לערער את ביטחונם העצמי ואת שאננותם בהשמיעו באוזניהם נבואה על אחרית ממלכתם.ו׳(עמוס ז׳: א׳-ט׳)
המראות הראשונים
בעניין זה מובאות שיחות המתקיימות בין ה' לבין הנביא סביב שלושה חזיונות שהנביא הָראה, ומשמעויותיהם קשורות לפורענויות שונות. בעקבות תחינותיו של הנביא – לא יתממשו האסונות המגולמים בשני החזיונות הראשונים.ז׳(עמוס ז׳: י׳-י״ז)
אמציה כהן בית-אל ועמוס
בין המראות הראשונים שראה עמוס לבין המראות הבאים מופיע דיאלוג אנושי. בסוף העניין הקודם ניבא עמוס על מותו של בית ירבעם בחרב, ועל כך מגיב אמציה כהן העגל שבבית-אל.ח׳(עמוס ח׳: א׳-ג׳)
מראה כלוב קיץ
המראה הרביעי והשיחה בעניינו מובאים באותה מתכונת שבה הובאו שלושת המראות הקודמים. הוא חריף מקודמיו, שכן הוא מדבר בקץ העם או הממלכה.ט׳(עמוס ח׳: ד׳-י״ד)
העושקים ועונשם
לאחר החזון הקשה עמוס מוכיח את תאבי הבצע ומנבא להם, לעובדי הפולחן הזר ולממלכתם, עתיד אפל. לקראת סוף העניין הוא מבשר כי בצד העונשים החמורים תתעורר בעם בעתיד דרישה לשמוע את דבר ה'.י׳(עמוס ט׳: א׳-י׳)
אין מנוס מן הפורענות
בחזיונו האחרון של עמוס הוא רואה את ה' ושומע את קריאתו המבטאת את החורבן הטוטלי של הבית ושל העם. שומעיו נאטמו בפני נבואת החורבן המוחלט שלו, וחיזקו עצמם באמונה שה' יעלים עיניו מחטאיהם בהיותם בני העם הנבחר. הנביא מערער על טענה זו ואומר כי אף על פי שה' לא יכלה את עמו, אין רשעי ישראל חסינים בפני העונש המגיע להם.י״א(עמוס ט׳: י״א-ט״ו)
נחמה
לאחר התוכחות והפורענויות נחתם ספר עמוס בהבטחתו של ה' כי בסופו של דבר ישוקם עמו.
עונשיהן של אומות שכנות ושל יהודה וישראל
לאחר כותרת הספר ונבואת פורענות כללית סוקר עמוס את פשעיהן החמורים ביותר של האומות השוכנות בקרבת ישראל, ומנבא להן עונשים כבדים. כל אחת מהאומות הללו חטאה בחטאים שעליהם לא נענשה, אך משהִדרדרה עוד – וביותר כשפגעה בישראל וביהודה – נפקד עוונה ונגזרו עליה עונשי חורבן, מפלה והגליה. נבואות אלה התגשמו תוך זמן לא רב – האשורים הגיעו לאזור, החריבו רבים מן המקומות הללו והגלו אוכלוסיות שלמות. עמוס פונה בתבנית חוזרת אל העמים השכנים, וליהודה. הוא חותם סדרה זו בנבואת תוכחה ופורענות ארוכה מקודמותיה לממלכת ישראל, נבואה שאף היא נפתחת באותה תבנית.ב׳(עמוס ג׳: א׳-ח׳)
אמינות הנבואה
אחרי נבואת המפלה העתידה לבוא על בית ישראל, מגיעה נבואה ציורית יותר, ובה מספר דימויים שלהם משמעות אחת – אישוש אמינותה של הנבואה.ג׳(עמוס ג׳: ט׳-ד׳: ג׳)
העושקים בשומרון ועונשם
עמוס מוכיח את העושקים והעושקות החיים חיי תפנוקים על חשבונם של הדלים והאביונים. הוא מודיע להם שחיים שאננים ומופקרים אלו עתידים להגיע אל קצם בחורבן קשה ומשפיל.ד׳(עמוס ד׳: ד׳-י״ג)
השיבושים לא תוקנו
העניין נפתח בפנייה אירונית לממלכת ישראל החטאה. הנביא מתגרה בשומעיו וקורא להם לדבוק עוד בזבחיהם ובפולחניהם, אם הם חושבים שכך יימלטו מעונשם על עוונותיהם הכבדים. כמובן אין זה אלא היתול בהם, שכן הרעה בוא תבוא. בני ממלכת ישראל אמורים היו ללמוד מן הרעה המתחילה לפקוד אותם ולשוב אל ה'. אולם הם אינם נותנים דעתם על שורשיה וממשיכים לפשוע. עמוס מתאר רעות המחמירות עוד ועוד, ובכל פעם מחדש נכזבת התקווה שישראל יתבוננו במתרחש וישובו. העניין מסתיים בתקווה שמפגש ישיר יותר בין ה' לעם יסיר את אטימותו; אולי אז ישוב העם אל אלוקיו.ה׳(עמוס ה׳: א׳-ו׳: י״ד)
תוכחה וקינה על פורענות עתידית
בקינה זו עמוס חוזר ונאנח אנחות 'הוי' על חורבנן הקודר של ערי ישראל ועל גלותן, אך הוא גם אינו חדל לקרוא לבית ישראל לדרוש את ה' ולדרוש טוב. בחלקו השני של העניין הנביא ממקד את תוכחתו בעשירי ישראל ובבעלי המעמד העליון המפונקים והאדישים לאפשרות שארצם תיחרב. הוא מבקש לערער את ביטחונם העצמי ואת שאננותם בהשמיעו באוזניהם נבואה על אחרית ממלכתם.ו׳(עמוס ז׳: א׳-ט׳)
המראות הראשונים
בעניין זה מובאות שיחות המתקיימות בין ה' לבין הנביא סביב שלושה חזיונות שהנביא הָראה, ומשמעויותיהם קשורות לפורענויות שונות. בעקבות תחינותיו של הנביא – לא יתממשו האסונות המגולמים בשני החזיונות הראשונים.ז׳(עמוס ז׳: י׳-י״ז)
אמציה כהן בית-אל ועמוס
בין המראות הראשונים שראה עמוס לבין המראות הבאים מופיע דיאלוג אנושי. בסוף העניין הקודם ניבא עמוס על מותו של בית ירבעם בחרב, ועל כך מגיב אמציה כהן העגל שבבית-אל.ח׳(עמוס ח׳: א׳-ג׳)
מראה כלוב קיץ
המראה הרביעי והשיחה בעניינו מובאים באותה מתכונת שבה הובאו שלושת המראות הקודמים. הוא חריף מקודמיו, שכן הוא מדבר בקץ העם או הממלכה.ט׳(עמוס ח׳: ד׳-י״ד)
העושקים ועונשם
לאחר החזון הקשה עמוס מוכיח את תאבי הבצע ומנבא להם, לעובדי הפולחן הזר ולממלכתם, עתיד אפל. לקראת סוף העניין הוא מבשר כי בצד העונשים החמורים תתעורר בעם בעתיד דרישה לשמוע את דבר ה'.י׳(עמוס ט׳: א׳-י׳)
אין מנוס מן הפורענות
בחזיונו האחרון של עמוס הוא רואה את ה' ושומע את קריאתו המבטאת את החורבן הטוטלי של הבית ושל העם. שומעיו נאטמו בפני נבואת החורבן המוחלט שלו, וחיזקו עצמם באמונה שה' יעלים עיניו מחטאיהם בהיותם בני העם הנבחר. הנביא מערער על טענה זו ואומר כי אף על פי שה' לא יכלה את עמו, אין רשעי ישראל חסינים בפני העונש המגיע להם.י״א(עמוס ט׳: י״א-ט״ו)
נחמה
לאחר התוכחות והפורענויות נחתם ספר עמוס בהבטחתו של ה' כי בסופו של דבר ישוקם עמו.