ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, איוב, מבוא לקטע
א׳(איוב א׳: א׳-ב׳: י״ג)
מבחנו של איוב
את ספר איוב מקיף סיפור מסגרת. ראשיתו של סיפור זה מתחולל בשתי זירות – בשמים ובארץ.ב׳(איוב ג׳: א׳-כ״ו)
תגובת איוב למצבו
איוב הרוס ושבור. הוא איבד את רוב רכושו, את משפחתו ואת עתידו, ונוסף על כל אלה אבדה לו גם היכולת לנהל דברים באופן יומיומי מאחר שגופו הוכה בשחין, ואנשים היו מתרחקים ממנו. ידידיו באו אליו וישבו אתו, אך לא העזו לדבר מגודל הכאב. מתוך שברו פותח איוב בקללת חייו. הוא תולה את הקללה בראשית החיים, ובפנטזיה שלו הוא משווה לנגד עיניו את אי-היוולדותו לעולם כה אכזר. אם החיים ריקים מטעם ומשופעים בכאב, עדיף היה לשכון בעולמם של המתים. עולם השאול מתואר כאן כמצב כמעט אידיאלי, שבו שוררים חירות ושוויון. אין איוב מטיח כאן דברים כלפי מעלה, ואין הוא עוסק בחשבונות האלוהיים.ג׳(איוב ד׳: א׳-ה׳: כ״ז)
הנאום הראשון של אליפז התימני
רעי איוב, אנשים יראי שמים, ישבו תחילה דוממים באהדה לידידם הנתון בצרה. איוב פתח במחיצתם את פיו בקללת יום הולדתו ובביטויי מאיסה בקיומו ובחיי הסבל שלו. הוא לא דן בעניינים העומדים ברומו של עולם. הרעים, שגורלם שפר עליהם, הם שיגררו אותו לדיון תיאולוגי כזה. כל אחד מהם יישא דרשה יפה כדי להטיף לו מוסר. דרשות אלו ייאמרו מתוך תחושת עליונות. אליפז תובע מאיוב להיות נאמן לדרך שבה נהג כלפי סובלים אחרים. אף שאיוב לא ביקש אלא לקונן על מר גורלו, אליפז שמע בדברי איוב קריאה למשפט עם בוראו. ולכך הוא מגיב כשהוא משתף את איוב בחוויה נבואית. בחיזיון מבהיל שפקד אותו בלילה נגלה לאליפז הפער העצום בין אלוקים לבין האדם, ומסקנתה היא שאין סיכוי לאדם לצאת זכאי בהידיינות עם אלוקים. בהמשך אליפז מגנה את מי שאינו פונה אל אלוקים, ומכוון את איוב לראות בייסוריו מרכיב הנושא מסר – הייסורים הנשלחים מלמעלה הם חלק מהתקשורת המכוונת בין אלוקים לאדם. אם כך יעשה איוב, אומר אליפז, יש לו סיכוי לזכות גם באחרית טובה. את דבריו הוא חותם בדברי חיזוק אופטימיים.ד׳(איוב ו׳: א׳-ז׳: כ״א)
המענה הראשון של איוב לאליפז
אף על פי שבחילופי הדברים שבין איוב לרעיו אין בהכרח ויכוח אמתי שבו נאבקות הדעות על נקודות מוגדרות, אלא סדרת נאומים שבה אומר כל אחד בתורו את דברו, ייתכן כי כאן איוב עונה לדרישתו הסמויה של אליפז מאיוב להתחזק ולהימנע מהידיינות עם ה', ומסביר כי קשה לבלום טענות הנובעות ממצוקת אמת. בדבריו ביקורת נוקבת על אחיו, שנראה שהם רעיו, שאכזבו אותו ובגדו בו. בנאום זה מבטא איוב את כאבו האישי על רקע הֶבלם של חיי אדם בכלל – תוחלתם מוקצבת, דומים הם לחיי עבדות הנתלים בתקווה לצל ולשכר, וסופם הבלתי-הפיך ידוע מראש. כשאליהם מצטרף סבל כה קשה, הם נמאסים על הסובל והוא מבקש את מותו. עם זה, איוב מסתפק בהשמעת משאלת המוות שלו, ואינו עושה דבר לממשה. מדברי איוב משתמע כי הוא מבין שסבלו נובע מכך שאלוקים אינו מרפה ממנו, אך אין הוא מבין מדוע, מה סכנה טמונה בו עצמו, והרי אינו אלא בן-תמותה. איוב תוהה על המבט האלוקי הבוחן תמיד את בני האדם. נאומו של איוב פותח ומסתיים בסדרת שאלות רטוריות נוקבות.ה׳(איוב ח׳: א׳-כ״ב)
הנאום הראשון של בלדד השוחי
גם בלדד השוחי, רעו השני של איוב, שומע בקינותיו של איוב הטחה כלפי מעלה. באמצעות משלים מן הצומח הוא משמיע את האמונה הבסיסית שלא לחינם לוקה הלוקה, וכי אחרית טובה היא מנת חלקו של כל צדיק. דברי בלדד בוטים מדברי אליפז התימני: הוא מאשים באופן ישיר את בני איוב במוצאות אותם, ובעקיפין משתמעת מדבריו גם האשמה רמוזה כלפי איוב עצמו.ו׳(איוב ט׳: א׳-י׳: כ״ב)
המענה הראשון של איוב לבלדד
איוב פותח את נאומו זה בביטויים לגדולת ה', ומתוך כך הוא מדגיש את חוסר האונים של מי שהיה רוצה להידיין אתו. אף על פי כן, כנגד טענתו של בלדד שאין עונש בלא חטא וכנגד האשמתו והאשמת בניו בייסורים עומד איוב על טענתו שהוא חף מפשע. בנאומו זה איוב מתריע על מה שנראה לעיניו כאי-צדק במעשי ה'. איוב מכיר בהשגחה הפרטית של ה' על יצוריו מרגע היווצרם ובידיעתו המוחלטת המקפת את כל הווייתם, הוא חוזר ותוהה מדוע אלוקים נטפל כביכול אליו.ז׳(איוב י״א: א׳-כ׳)
הנאום הראשון של צופר הנעמתי
צופר מחזק את עצמו, ואולי גם את השומעים האחרים של איוב, להתייצב נוכח ביטוייו הרהוטים של איוב. אף הוא כשני קודמיו מטיל ספק בצדקתו של איוב מתוך האמונה בצדק האלוקי. לדבריו, כיוון שהדרך שבה הצדק האלוקי משתלשל לעולמנו מכוסה מעין אדם, אל לאיוב להתיימר להעריך נכונה את דרכי ה', חכמתו ומעשיו. עם זה, הוא מבטיח לאיוב שאם הוא יתפלל ויכוון לבו ומעשיו אל ה' – ישרו עליו התחדשות, שלווה וביטחון.ח׳(איוב י״ב: א׳-י״ד: כ״ב)
מענה איוב לרעיו
לאחר שהרֵעים דיברו על כוחו של אלוקים, איוב מטיח בהם שאין בדבריהם כל חידוש, ואפילו החי והדומם יודעים על היכולת האלוקית. אולם אין בידיעה זו כדי להרגיעו, שכן כוחו של אלוקים יכול לפנות לבניין אך גם לערעור ולהרס. אף איוב יודע את כוחו של אלוקים, אך שלא כרעיו, שידיעה זו מביאה אותם לדבר דברי חנופה ושקר שיש בהם משוא פנים כלפי ה', הוא מבקש להתייצב מול ה' ולהשמיע טענותיו בכנות. בראשית פנייתו הישירה אל אלוקים הוא מבקש תנאי חירות נוחים לקיומה של השיחה ביניהם. ומיד הוא מתחיל לשאול את ה' כמה חטאים ומהם החטאים שעשויים להצדיק את ייסוריו וכבליו. איוב מדבר על קוצר חיי האדם באשר הוא, על תפלוּתם ועל חוסר התוחלת שבהם. ייסוריו מעוררים אותו לתהות על מה שנראה לו כהתנכלות אישית אליו וכן על היטפלותו של אלוקים המרומם והנשגב אל יצור פחוּת מוגבל וחסר תקווה כאדם.ט׳(איוב ט״ו: א׳-ל״ה)
הנאום השני של אליפז
עד כאן הסתיים מחזור אחד של דברים. עתה חוזר אליפז, ראשון המשיבים. אין בדבריו אלו הבדל מהותי או חידוש גדול, אבל נראה שנעימתם חריפה ועוקצנית יותר. בחלק הראשון של נאומו אליפז פונה אל איוב בתוכחה אישית. הוא מבטא את אכזבתו מאיוב, שאותו החשיב לחכם ולצדיק, והנה נשמעים לו דבריו כדברי הבל ורוע. הוא מאשים את איוב ביומרנות שאינה ראויה לו. בהמשך הנאום אליפז מתאר את הרשעים ואת האסונות העתידים לבוא על ראשיהם, והוא רומז לאיוב שדברי הבלע שהוא משמיע על אלוקים משייכים אותו אליהם.י׳(איוב ט״ז: א׳-י״ז: ט״ז)
המענה השני של איוב לאליפז
איוב פותח את תשובתו לנאומו השני של אליפז בכעס על הרֵעים. הוא טוען שאין בדבריהם שום בשורה עבורו, שכן הוא עצמו יכול היה לומר את כל מה שהוא שומע מהם. איוב דוחה את תנחומי ההבל שלהם וחוזר לתאר את סבלותיו ואת המצוקה הנלווית אליהן דווקא משום שהוא יודע שאין הן אלא פרי הרצון והכוונה האלוקיים. גם נוכח שברו הוא נשאר דבק באלוקים, וכלפיו הוא זועק את שאלתו. איוב הנטוש עולב כאן ברעיו, ומטיח בהם שאין בהם חכמה, שפיהם דובר חלקלקות, ושמִלותיהם לא באו אלא להתל בו. קינתו זו של איוב מסתיימת בביטויים חריפים של קרבתו אל השאוֹל והרימה.י״א(איוב י״ח: א׳-כ״א)
הנאום השני של בלדד
אחרי פתיחה קצרה, המבטאת את הסתייגותו מן המלל הארוך של איוב ומן הדופי שהוא מטיל ברעיו, מתאר בלדד באריכות את גורלו המר של הרשע. בלדד אינו מצביע על פגם מסוים בהתנהגותו של איוב. אף אין הוא מדבר כאן על איוב בגוף שני, ובכל זאת מן ההקשר ברור שהוא רומז שהסובל כאיוב הריהו רשע.י״ב(איוב י״ט: א׳-כ״ט)
מענה איוב לרעיו בעקבות נאום בלדד
איוב מוכיח את חבריו המדכאים אותו בדבריהם, ומַפנה שוב את האחריות למצבו לאלוקים. את תליית שברו בפעולתו של אלוקים הוא מנסח בדימויים אחדים, שחלקם מקבילים לביטויי הקינה שבמגילת איכה. בנאומו זה מדגיש איוב את הבידוד שנגזר עליו, ואת התרחקותם של הקרובים לו ביותר בעת אסונו. הידידים, גרי ביתו ואפילו העבדים, מפנים אליו עורף. לא רק מעגליו החברתיים מצטמצמים, אלא גם גופו החבול מצטמק. כל זה אינו מביא אותו לכפירה ואפילו לא לייאוש גמור. הוא מצהיר שמתוך אסונו הוא יודע ידיעה ישירה את אלוקיו, ואף מאמין באפשרות שיגאל אותו. דווקא מתוך כך אין הוא סובל את המדקלמים באזניו הצהרות תיאולוגיות מקובלות.י״ג(איוב כ׳: א׳-כ״ט)
הנאום השני של צופר
כשני קודמיו במחזור זה, אף צופר מאריך בגורלו המר של הרשע. הרשע הבוטח בעצמו נוסק לשעה, אך מהר רכושו, כוחו וגופו נפגעים. כמו רעיו צופר אינו מזהה באופן מפורש את איוב עם הרשע, אך שוב ההקשר אינו מותיר מקום לספק – מילותיו הנוקבות מבטאות האשמה חריפה.י״ד(איוב כ״א: א׳-ל״ד)
מענה איוב בעקבות נאומו השני של צופר
בכל דבריהם האחרונים של הרעים חוזרת הטענה שהסובל הוא הרשע. האחרון שבהם, צופר, מדגיש טענה זו יותר. מדבריו אפשר להבין שאם כך אירע לאיוב, הרי שחטאיו גדולים. במענה זה טוען איוב שגם אם קורה שגורלם של רשעים רע, לרוב הדבר אינו נראה לעין. לא מעט רשעים חיים חיי נחת ושמחה. גם את הרעיון שגמולם של הרשעים יבוא בראש בניהם הודף איוב, וטוען כי באופן זה בשעת מעשה אין החוטא וסובביו יכולים להיווכח בצדק האלוקי ולגזור ממנו הכללות.ט״ו(איוב כ״ב: א׳-ל׳)
הנאום השלישי של אליפז
כיוון שאיוב פגע בידידיו ובתנחומי ההבל שלהם, מחריף אליפז את דבריו במחזור הנאומים הבא. אליפז פותח את דבריו בתוכחה לאיוב על כך שהוא מעז לתבוע את אלוקים לענות לו. בהמשך הוא מאשים את איוב באופן ישיר ובוטה בחטאים חמורים. המענה שלו מסתיים בנעימה חיובית. הוא מזכיר לאיוב את האפשרות לשוב אל אלוקים. אם בכך יבחר – איוב ייוושע, ואף תימסר בידו היכולת להשפיע על טובתם וישועתם של אחרים.ט״ז(איוב כ״ג: א׳-כ״ד: כ״ה)
המענה השלישי של איוב לאליפז
בראש תשובתו זו איוב מגיב לפתיחת נאומו של אליפז. הוא מתמרמר על הסתתרותו של אלוקים, ומבקש שאלוקים יצא מעילומו ויקיים עמו משפט ישיר. בהמשך איוב מתווכח עם טענתו של אליפז על הצדק האלוקי על שני צדיה: תחילה הוא טוען שייסוריו באו אליו למרות צדקותו, ובהמשך הוא מדבר על הטובה הפוקדת את הרשעים.י״ז(איוב כ״ה: א׳-ו׳)
הנאום השלישי של בלדד
גם נאום קצר זה נועד לבקר את איוב על חוצפתו לפנות אל אלוקים בדין ודברים.י״ח(איוב כ״ו: א׳-י״ד)
מענה איוב לנאומו השלישי של בלדד
איוב מסרב לקבל את תביעתו של בלדד שישתוק מחמת אפסותו מול גדולתו של אלוקים. בנאומו מראה איוב כי אין הוא נופל מרעיו בהכרת גדולתו של ה'. אף על פי שמלותיו מדברות בפלאי הבריאה ובכוחות קוסמיים רבי עצמה הוא מודע לכך שאף הוא אינו יכול לדבר אלא במעט מגדולתו של ה'. מבחינה מסוימת איוב ממשיך כאן בדברי בלדד, אלא שלעומת תיאורו ההרמוני של בלדד, איוב בוחר לתאר את הבריאה ואת כוחו של הבורא באופן סוער, גועש ומסתורי. נראה שבתיאור זה איוב טוען שאין סתירה בין הכרתו בכוחותיו העצומים של ה' ועמידתו היראה נכחם לבין זכותו לטעון את טענותיו בפני יוצר כול.י״ט(איוב כ״ז: א׳-כ״ח: כ״ח)
‘משלו' הראשון של איוב
כיוון שבסבב זה צופר לא ענה לאיוב, ממשיך איוב בשני נאומים המכונים ‘משלים'. ב'משל' הראשון מצטרף איוב לרעיו בדיבורים על אחריתו המרה של הרשע, אלא שהם כיוונו דבריהם אל המוצאות את איוב, ואילו הוא רומז במלותיו על הצפוי להם. לאחר מכן הוא מתייחס ליכולתם של בני אדם להתחקות אחר חומרים ואוצרות שונים בעולם, ולעומת זאת – לכך שהחכמה, היקרה לאין ערוך מאוצרות הטבע, אינה מסורה להם. החכמה מסורה לאלוקים, ואין האדם יכול לדעתה אלא להתאים למסקנותיה, כלומר לכופף עצמו לה' ביראה ולסור מרע. ייתכן שאיוב מבקש לטעון בזה נגד רעיו, שהשעינו את דבריהם על החכמה, והוא מדגיש את מגבלתם לעמוד על החכמה, המסורה לאלוקים בלבד. עם זה, אפשר שדברי איוב כאן – יותר משהם דברי תגובה לרעים, יש בהם ביטוי להתמודדותו שלו עם המוצאות אותו. אולי הוא עומד נוכח חוסר אוניה של התודעה האנושית למצוא באמצעות החכמה פשר למצב הבלתי מובן שאליו הגיע.כ׳(איוב כ״ט: א׳-ל״א: מ׳)
‘משלו' השני של איוב
מן הדיבור בגדולת ה' ובחכמתו הנשגבת שב'משלו' הראשון של איוב, הוא פונה ב'משלו' השני לדבר על חייו שלו. הוא מתאר את חייו לפני האסונות – חייו של אדם בטוח, אמיד ונשוא פנים הודות להתנהגותו הנדיבה והרגישה; בהמשך הוא מספר על מעמדו הירוד בהווה, וכיצד האנשים הנקלים ביותר בחברה בזים לו; לבסוף הוא נשבע בשורה של טענות המתחילות במלה ‘אם', שבתחומים שונים נהג בצדקות ובניקיון כפיים.כ״א(איוב ל״ב: א׳-ל״ז: כ״ד)
נאום אליהוא
נראה כי מעמד הנאומים והמענות היה פומבי. בתום תגובתו האחרונה של איוב קם אדם צעיר מקהל המאזינים, ופנה אל איוב וגם אל רעיו. כמו לשון שלושת הרֵעים, גם לשונו של אליהוא אינה תמיד נהירה. ואולם שלא כמותם, על פי שמו, שם אביו ומשפחתו נראה שאליהוא בא מישראל. דבריו של אליהוא מפוצלים והם מופיעים בארבעה מענות רצופים. אליהוא מדגיש את עליונותו של אלוקים על הכול. מכאן הוא גוזר שלא ייתכן שיעשה עוול. כיוון שאלוקים אינו כפוף ואינו זקוק לשום גורם, לא יכולה להיות סיבה שדרכיו יתעוותו. התנהגותו החיובית של האדם אינה מעניקה דבר לאלוקים, וההתנהגות האנושית השלילית אינה פוגעת בו. אמנם בגלל נשגבותו של אלוקים אין מקום להתדיין אתו, אבל קיימת תקשורת בינו לאדם הן באמצעות חזיונות וחלומות הן באמצעות הייסורים שהוא מביא על האדם. במקום לראות בסבל גמול המעיד על עוולות שעשו, הוא מציע לסובל לראות בייסוריו מסרים, להיענות להם ולקבלם באהבה. באמצעות התיאור הנרחב של המטרת הגשם, העננים, הברקים והרעמים אליהוא מדגים את גדולתו ונפלאותיו של אלוקים. בהזכרת התעצומות האלוקיות בפני איוב מבקש אליהוא לשכנע את איוב שאין טעם לחתירתו לבוא לדיון עם אלוקים. אפשר לראות בתיאור המפורט הזה מעין הכנה לעניין הבא, שבו ידבר אלוקים ישירות אל איוב.כ״ב(איוב ל״ח: א׳-מ׳: ב׳)
המענה הראשון של ה' לאיוב
מענהו של ה' לאיוב הוא בעיקרו שורה ארוכה של שאלות רטוריות, שבאמצעותן אומר לו הבורא: הואיל ואין בכוחך ליצור את המציאות המפורטת והמתוחכמת שאתה רואה, אינך יכול להשגיח עליה ולנהלה ואף לא להבין את המסתורין האופף אותה – מוטב שתשב במקומך ביראת כבוד ותחדל מן הוויכוח. בתשובתו של ה' לאיוב אין גילוי של תוכן חדש. אין בה מידע על העולם והנהגתו, ואף לא מוסבר לו דבר שאינו ידוע לו לגבי המקרה הפרטי שלו. ועם זאת, למשמע התשובה הוא מקבל משהו ממה שדרש. איוב תבע לעמוד מול אלוקים ולטעון כלפיו את טענותיו. כאן, לאחר שאליהוא תיאר לו מקצת מגבורותיו של אלוקים, הוא זוכה לשמוע את המענה האלוקי במישרין. מבחינת התוכן אפשר לראות בדברי אליהוא הכנה לדברי ה' מן הסערה. בשני המענות הללו מודגש הפער הבלתי ניתן לגישור בין אלוקים לבין האדם. ואולם היקף תיאורו של העולם שמתאר ה' רחב יותר מזה שביטא אליהוא. הוא נע בין ראשית הכול ובין שגרת התנהלותו של עולם, בין השמים, גרמיהם ומשקעיהם ובין הארץ ויסודותיה, בין השליטה בהתפשטות הים ובין הדאגה למגוון הזנת חיות הבר והעופות, לקיומם ולהתרבותם. יתר על כן, כאן מתחוללת התרחשות דרמטית במיוחד, שכן חרף הפער התהומי בין ה' והאדם איוב זוכה להתגלות. כוחו של מענה זה טמון פחות במלים המושמעות בו, ויותר בעצם המפגש.כ״ג(איוב מ׳: ג׳-ה׳)
המענה הראשון של איוב לה'
אכן טענותיו של איוב מסתתמות נוכח הנאום האלוקי. בסוף העניין אלוקים מעורר את איוב להשיב לו על דבריו, אך איוב שותק.כ״ד(איוב מ׳: ו׳-מ״א: כ״ו)
המענה השני של ה'
בסדרת שאלות רטוריות המתייחסות לחיות עצומות, אלוקים שם ללעג את היומרה האנושית להיות אדון לממלכת החי, להיות לאדונן של חיות עצומות ממדים בים וביבשה. באמצעות הצגתם המפורטת של שני יצורי ענק ה' מעמיד את איוב על אפסותו וקטנותו בתוך המציאות כולה, וכמובן נוכח בוראה. התיאורים הללו אינם באים לאלף את איוב בינה או לענות לו על טענותיו אלא להביאו לרגשי השתאות, ענווה ויראת הרוממות נוכח השגב האלוקי.כ״ה(איוב מ״ב: א׳-ו׳)
תשובת איוב למענות ה'
המענה הקצר של איוב לנאומיו של אלוקים מגלה את עיקר משמעותו של הספר. התשובה שאיוב קיבל אינה ממין השאלות שחזר ושאל. מה שמפיס את דעתו הוא עצם קרבתו של ה' אליו. נוכחותו של ה' היא הכול. בעקבות המפגש הישיר עם האמת הגדולה אין עוד ערך ומשמעות לא לחיים ולא לשאלות שהתעוררו מתוכם.כ״ו(איוב מ״ב: ז׳-י״ז)
תשובת הרֵעים ושבות איוב
עניין זה חותם את המסגרת העלילתית של ספר איוב, ומביא את העלילה הקשה שבה נפתח הספר לידי אחרית חיובית. לאחר השיחות והמענות שגדשו את הספר כולו, התגלה אלוקים לאיוב, ואף שבמפגש זה לא נענו כלל טענותיו של איוב, די היה בהתגלות כשלעצמה להביא את איוב להכרה חדשה, שמתוכה כבר לא מצא טעם בהמשך דבריו. בסוף הסיפור מגיע השיפוט האלוקי לביטוי מלא: את איוב אלוקים מכנה 'עבדו', ואילו מרעיו הוא דורש להביא קרבנות כפרה ולבקש את סליחתו של איוב.
מבחנו של איוב
את ספר איוב מקיף סיפור מסגרת. ראשיתו של סיפור זה מתחולל בשתי זירות – בשמים ובארץ.ב׳(איוב ג׳: א׳-כ״ו)
תגובת איוב למצבו
איוב הרוס ושבור. הוא איבד את רוב רכושו, את משפחתו ואת עתידו, ונוסף על כל אלה אבדה לו גם היכולת לנהל דברים באופן יומיומי מאחר שגופו הוכה בשחין, ואנשים היו מתרחקים ממנו. ידידיו באו אליו וישבו אתו, אך לא העזו לדבר מגודל הכאב. מתוך שברו פותח איוב בקללת חייו. הוא תולה את הקללה בראשית החיים, ובפנטזיה שלו הוא משווה לנגד עיניו את אי-היוולדותו לעולם כה אכזר. אם החיים ריקים מטעם ומשופעים בכאב, עדיף היה לשכון בעולמם של המתים. עולם השאול מתואר כאן כמצב כמעט אידיאלי, שבו שוררים חירות ושוויון. אין איוב מטיח כאן דברים כלפי מעלה, ואין הוא עוסק בחשבונות האלוהיים.ג׳(איוב ד׳: א׳-ה׳: כ״ז)
הנאום הראשון של אליפז התימני
רעי איוב, אנשים יראי שמים, ישבו תחילה דוממים באהדה לידידם הנתון בצרה. איוב פתח במחיצתם את פיו בקללת יום הולדתו ובביטויי מאיסה בקיומו ובחיי הסבל שלו. הוא לא דן בעניינים העומדים ברומו של עולם. הרעים, שגורלם שפר עליהם, הם שיגררו אותו לדיון תיאולוגי כזה. כל אחד מהם יישא דרשה יפה כדי להטיף לו מוסר. דרשות אלו ייאמרו מתוך תחושת עליונות. אליפז תובע מאיוב להיות נאמן לדרך שבה נהג כלפי סובלים אחרים. אף שאיוב לא ביקש אלא לקונן על מר גורלו, אליפז שמע בדברי איוב קריאה למשפט עם בוראו. ולכך הוא מגיב כשהוא משתף את איוב בחוויה נבואית. בחיזיון מבהיל שפקד אותו בלילה נגלה לאליפז הפער העצום בין אלוקים לבין האדם, ומסקנתה היא שאין סיכוי לאדם לצאת זכאי בהידיינות עם אלוקים. בהמשך אליפז מגנה את מי שאינו פונה אל אלוקים, ומכוון את איוב לראות בייסוריו מרכיב הנושא מסר – הייסורים הנשלחים מלמעלה הם חלק מהתקשורת המכוונת בין אלוקים לאדם. אם כך יעשה איוב, אומר אליפז, יש לו סיכוי לזכות גם באחרית טובה. את דבריו הוא חותם בדברי חיזוק אופטימיים.ד׳(איוב ו׳: א׳-ז׳: כ״א)
המענה הראשון של איוב לאליפז
אף על פי שבחילופי הדברים שבין איוב לרעיו אין בהכרח ויכוח אמתי שבו נאבקות הדעות על נקודות מוגדרות, אלא סדרת נאומים שבה אומר כל אחד בתורו את דברו, ייתכן כי כאן איוב עונה לדרישתו הסמויה של אליפז מאיוב להתחזק ולהימנע מהידיינות עם ה', ומסביר כי קשה לבלום טענות הנובעות ממצוקת אמת. בדבריו ביקורת נוקבת על אחיו, שנראה שהם רעיו, שאכזבו אותו ובגדו בו. בנאום זה מבטא איוב את כאבו האישי על רקע הֶבלם של חיי אדם בכלל – תוחלתם מוקצבת, דומים הם לחיי עבדות הנתלים בתקווה לצל ולשכר, וסופם הבלתי-הפיך ידוע מראש. כשאליהם מצטרף סבל כה קשה, הם נמאסים על הסובל והוא מבקש את מותו. עם זה, איוב מסתפק בהשמעת משאלת המוות שלו, ואינו עושה דבר לממשה. מדברי איוב משתמע כי הוא מבין שסבלו נובע מכך שאלוקים אינו מרפה ממנו, אך אין הוא מבין מדוע, מה סכנה טמונה בו עצמו, והרי אינו אלא בן-תמותה. איוב תוהה על המבט האלוקי הבוחן תמיד את בני האדם. נאומו של איוב פותח ומסתיים בסדרת שאלות רטוריות נוקבות.ה׳(איוב ח׳: א׳-כ״ב)
הנאום הראשון של בלדד השוחי
גם בלדד השוחי, רעו השני של איוב, שומע בקינותיו של איוב הטחה כלפי מעלה. באמצעות משלים מן הצומח הוא משמיע את האמונה הבסיסית שלא לחינם לוקה הלוקה, וכי אחרית טובה היא מנת חלקו של כל צדיק. דברי בלדד בוטים מדברי אליפז התימני: הוא מאשים באופן ישיר את בני איוב במוצאות אותם, ובעקיפין משתמעת מדבריו גם האשמה רמוזה כלפי איוב עצמו.ו׳(איוב ט׳: א׳-י׳: כ״ב)
המענה הראשון של איוב לבלדד
איוב פותח את נאומו זה בביטויים לגדולת ה', ומתוך כך הוא מדגיש את חוסר האונים של מי שהיה רוצה להידיין אתו. אף על פי כן, כנגד טענתו של בלדד שאין עונש בלא חטא וכנגד האשמתו והאשמת בניו בייסורים עומד איוב על טענתו שהוא חף מפשע. בנאומו זה איוב מתריע על מה שנראה לעיניו כאי-צדק במעשי ה'. איוב מכיר בהשגחה הפרטית של ה' על יצוריו מרגע היווצרם ובידיעתו המוחלטת המקפת את כל הווייתם, הוא חוזר ותוהה מדוע אלוקים נטפל כביכול אליו.ז׳(איוב י״א: א׳-כ׳)
הנאום הראשון של צופר הנעמתי
צופר מחזק את עצמו, ואולי גם את השומעים האחרים של איוב, להתייצב נוכח ביטוייו הרהוטים של איוב. אף הוא כשני קודמיו מטיל ספק בצדקתו של איוב מתוך האמונה בצדק האלוקי. לדבריו, כיוון שהדרך שבה הצדק האלוקי משתלשל לעולמנו מכוסה מעין אדם, אל לאיוב להתיימר להעריך נכונה את דרכי ה', חכמתו ומעשיו. עם זה, הוא מבטיח לאיוב שאם הוא יתפלל ויכוון לבו ומעשיו אל ה' – ישרו עליו התחדשות, שלווה וביטחון.ח׳(איוב י״ב: א׳-י״ד: כ״ב)
מענה איוב לרעיו
לאחר שהרֵעים דיברו על כוחו של אלוקים, איוב מטיח בהם שאין בדבריהם כל חידוש, ואפילו החי והדומם יודעים על היכולת האלוקית. אולם אין בידיעה זו כדי להרגיעו, שכן כוחו של אלוקים יכול לפנות לבניין אך גם לערעור ולהרס. אף איוב יודע את כוחו של אלוקים, אך שלא כרעיו, שידיעה זו מביאה אותם לדבר דברי חנופה ושקר שיש בהם משוא פנים כלפי ה', הוא מבקש להתייצב מול ה' ולהשמיע טענותיו בכנות. בראשית פנייתו הישירה אל אלוקים הוא מבקש תנאי חירות נוחים לקיומה של השיחה ביניהם. ומיד הוא מתחיל לשאול את ה' כמה חטאים ומהם החטאים שעשויים להצדיק את ייסוריו וכבליו. איוב מדבר על קוצר חיי האדם באשר הוא, על תפלוּתם ועל חוסר התוחלת שבהם. ייסוריו מעוררים אותו לתהות על מה שנראה לו כהתנכלות אישית אליו וכן על היטפלותו של אלוקים המרומם והנשגב אל יצור פחוּת מוגבל וחסר תקווה כאדם.ט׳(איוב ט״ו: א׳-ל״ה)
הנאום השני של אליפז
עד כאן הסתיים מחזור אחד של דברים. עתה חוזר אליפז, ראשון המשיבים. אין בדבריו אלו הבדל מהותי או חידוש גדול, אבל נראה שנעימתם חריפה ועוקצנית יותר. בחלק הראשון של נאומו אליפז פונה אל איוב בתוכחה אישית. הוא מבטא את אכזבתו מאיוב, שאותו החשיב לחכם ולצדיק, והנה נשמעים לו דבריו כדברי הבל ורוע. הוא מאשים את איוב ביומרנות שאינה ראויה לו. בהמשך הנאום אליפז מתאר את הרשעים ואת האסונות העתידים לבוא על ראשיהם, והוא רומז לאיוב שדברי הבלע שהוא משמיע על אלוקים משייכים אותו אליהם.י׳(איוב ט״ז: א׳-י״ז: ט״ז)
המענה השני של איוב לאליפז
איוב פותח את תשובתו לנאומו השני של אליפז בכעס על הרֵעים. הוא טוען שאין בדבריהם שום בשורה עבורו, שכן הוא עצמו יכול היה לומר את כל מה שהוא שומע מהם. איוב דוחה את תנחומי ההבל שלהם וחוזר לתאר את סבלותיו ואת המצוקה הנלווית אליהן דווקא משום שהוא יודע שאין הן אלא פרי הרצון והכוונה האלוקיים. גם נוכח שברו הוא נשאר דבק באלוקים, וכלפיו הוא זועק את שאלתו. איוב הנטוש עולב כאן ברעיו, ומטיח בהם שאין בהם חכמה, שפיהם דובר חלקלקות, ושמִלותיהם לא באו אלא להתל בו. קינתו זו של איוב מסתיימת בביטויים חריפים של קרבתו אל השאוֹל והרימה.י״א(איוב י״ח: א׳-כ״א)
הנאום השני של בלדד
אחרי פתיחה קצרה, המבטאת את הסתייגותו מן המלל הארוך של איוב ומן הדופי שהוא מטיל ברעיו, מתאר בלדד באריכות את גורלו המר של הרשע. בלדד אינו מצביע על פגם מסוים בהתנהגותו של איוב. אף אין הוא מדבר כאן על איוב בגוף שני, ובכל זאת מן ההקשר ברור שהוא רומז שהסובל כאיוב הריהו רשע.י״ב(איוב י״ט: א׳-כ״ט)
מענה איוב לרעיו בעקבות נאום בלדד
איוב מוכיח את חבריו המדכאים אותו בדבריהם, ומַפנה שוב את האחריות למצבו לאלוקים. את תליית שברו בפעולתו של אלוקים הוא מנסח בדימויים אחדים, שחלקם מקבילים לביטויי הקינה שבמגילת איכה. בנאומו זה מדגיש איוב את הבידוד שנגזר עליו, ואת התרחקותם של הקרובים לו ביותר בעת אסונו. הידידים, גרי ביתו ואפילו העבדים, מפנים אליו עורף. לא רק מעגליו החברתיים מצטמצמים, אלא גם גופו החבול מצטמק. כל זה אינו מביא אותו לכפירה ואפילו לא לייאוש גמור. הוא מצהיר שמתוך אסונו הוא יודע ידיעה ישירה את אלוקיו, ואף מאמין באפשרות שיגאל אותו. דווקא מתוך כך אין הוא סובל את המדקלמים באזניו הצהרות תיאולוגיות מקובלות.י״ג(איוב כ׳: א׳-כ״ט)
הנאום השני של צופר
כשני קודמיו במחזור זה, אף צופר מאריך בגורלו המר של הרשע. הרשע הבוטח בעצמו נוסק לשעה, אך מהר רכושו, כוחו וגופו נפגעים. כמו רעיו צופר אינו מזהה באופן מפורש את איוב עם הרשע, אך שוב ההקשר אינו מותיר מקום לספק – מילותיו הנוקבות מבטאות האשמה חריפה.י״ד(איוב כ״א: א׳-ל״ד)
מענה איוב בעקבות נאומו השני של צופר
בכל דבריהם האחרונים של הרעים חוזרת הטענה שהסובל הוא הרשע. האחרון שבהם, צופר, מדגיש טענה זו יותר. מדבריו אפשר להבין שאם כך אירע לאיוב, הרי שחטאיו גדולים. במענה זה טוען איוב שגם אם קורה שגורלם של רשעים רע, לרוב הדבר אינו נראה לעין. לא מעט רשעים חיים חיי נחת ושמחה. גם את הרעיון שגמולם של הרשעים יבוא בראש בניהם הודף איוב, וטוען כי באופן זה בשעת מעשה אין החוטא וסובביו יכולים להיווכח בצדק האלוקי ולגזור ממנו הכללות.ט״ו(איוב כ״ב: א׳-ל׳)
הנאום השלישי של אליפז
כיוון שאיוב פגע בידידיו ובתנחומי ההבל שלהם, מחריף אליפז את דבריו במחזור הנאומים הבא. אליפז פותח את דבריו בתוכחה לאיוב על כך שהוא מעז לתבוע את אלוקים לענות לו. בהמשך הוא מאשים את איוב באופן ישיר ובוטה בחטאים חמורים. המענה שלו מסתיים בנעימה חיובית. הוא מזכיר לאיוב את האפשרות לשוב אל אלוקים. אם בכך יבחר – איוב ייוושע, ואף תימסר בידו היכולת להשפיע על טובתם וישועתם של אחרים.ט״ז(איוב כ״ג: א׳-כ״ד: כ״ה)
המענה השלישי של איוב לאליפז
בראש תשובתו זו איוב מגיב לפתיחת נאומו של אליפז. הוא מתמרמר על הסתתרותו של אלוקים, ומבקש שאלוקים יצא מעילומו ויקיים עמו משפט ישיר. בהמשך איוב מתווכח עם טענתו של אליפז על הצדק האלוקי על שני צדיה: תחילה הוא טוען שייסוריו באו אליו למרות צדקותו, ובהמשך הוא מדבר על הטובה הפוקדת את הרשעים.י״ז(איוב כ״ה: א׳-ו׳)
הנאום השלישי של בלדד
גם נאום קצר זה נועד לבקר את איוב על חוצפתו לפנות אל אלוקים בדין ודברים.י״ח(איוב כ״ו: א׳-י״ד)
מענה איוב לנאומו השלישי של בלדד
איוב מסרב לקבל את תביעתו של בלדד שישתוק מחמת אפסותו מול גדולתו של אלוקים. בנאומו מראה איוב כי אין הוא נופל מרעיו בהכרת גדולתו של ה'. אף על פי שמלותיו מדברות בפלאי הבריאה ובכוחות קוסמיים רבי עצמה הוא מודע לכך שאף הוא אינו יכול לדבר אלא במעט מגדולתו של ה'. מבחינה מסוימת איוב ממשיך כאן בדברי בלדד, אלא שלעומת תיאורו ההרמוני של בלדד, איוב בוחר לתאר את הבריאה ואת כוחו של הבורא באופן סוער, גועש ומסתורי. נראה שבתיאור זה איוב טוען שאין סתירה בין הכרתו בכוחותיו העצומים של ה' ועמידתו היראה נכחם לבין זכותו לטעון את טענותיו בפני יוצר כול.י״ט(איוב כ״ז: א׳-כ״ח: כ״ח)
‘משלו' הראשון של איוב
כיוון שבסבב זה צופר לא ענה לאיוב, ממשיך איוב בשני נאומים המכונים ‘משלים'. ב'משל' הראשון מצטרף איוב לרעיו בדיבורים על אחריתו המרה של הרשע, אלא שהם כיוונו דבריהם אל המוצאות את איוב, ואילו הוא רומז במלותיו על הצפוי להם. לאחר מכן הוא מתייחס ליכולתם של בני אדם להתחקות אחר חומרים ואוצרות שונים בעולם, ולעומת זאת – לכך שהחכמה, היקרה לאין ערוך מאוצרות הטבע, אינה מסורה להם. החכמה מסורה לאלוקים, ואין האדם יכול לדעתה אלא להתאים למסקנותיה, כלומר לכופף עצמו לה' ביראה ולסור מרע. ייתכן שאיוב מבקש לטעון בזה נגד רעיו, שהשעינו את דבריהם על החכמה, והוא מדגיש את מגבלתם לעמוד על החכמה, המסורה לאלוקים בלבד. עם זה, אפשר שדברי איוב כאן – יותר משהם דברי תגובה לרעים, יש בהם ביטוי להתמודדותו שלו עם המוצאות אותו. אולי הוא עומד נוכח חוסר אוניה של התודעה האנושית למצוא באמצעות החכמה פשר למצב הבלתי מובן שאליו הגיע.כ׳(איוב כ״ט: א׳-ל״א: מ׳)
‘משלו' השני של איוב
מן הדיבור בגדולת ה' ובחכמתו הנשגבת שב'משלו' הראשון של איוב, הוא פונה ב'משלו' השני לדבר על חייו שלו. הוא מתאר את חייו לפני האסונות – חייו של אדם בטוח, אמיד ונשוא פנים הודות להתנהגותו הנדיבה והרגישה; בהמשך הוא מספר על מעמדו הירוד בהווה, וכיצד האנשים הנקלים ביותר בחברה בזים לו; לבסוף הוא נשבע בשורה של טענות המתחילות במלה ‘אם', שבתחומים שונים נהג בצדקות ובניקיון כפיים.כ״א(איוב ל״ב: א׳-ל״ז: כ״ד)
נאום אליהוא
נראה כי מעמד הנאומים והמענות היה פומבי. בתום תגובתו האחרונה של איוב קם אדם צעיר מקהל המאזינים, ופנה אל איוב וגם אל רעיו. כמו לשון שלושת הרֵעים, גם לשונו של אליהוא אינה תמיד נהירה. ואולם שלא כמותם, על פי שמו, שם אביו ומשפחתו נראה שאליהוא בא מישראל. דבריו של אליהוא מפוצלים והם מופיעים בארבעה מענות רצופים. אליהוא מדגיש את עליונותו של אלוקים על הכול. מכאן הוא גוזר שלא ייתכן שיעשה עוול. כיוון שאלוקים אינו כפוף ואינו זקוק לשום גורם, לא יכולה להיות סיבה שדרכיו יתעוותו. התנהגותו החיובית של האדם אינה מעניקה דבר לאלוקים, וההתנהגות האנושית השלילית אינה פוגעת בו. אמנם בגלל נשגבותו של אלוקים אין מקום להתדיין אתו, אבל קיימת תקשורת בינו לאדם הן באמצעות חזיונות וחלומות הן באמצעות הייסורים שהוא מביא על האדם. במקום לראות בסבל גמול המעיד על עוולות שעשו, הוא מציע לסובל לראות בייסוריו מסרים, להיענות להם ולקבלם באהבה. באמצעות התיאור הנרחב של המטרת הגשם, העננים, הברקים והרעמים אליהוא מדגים את גדולתו ונפלאותיו של אלוקים. בהזכרת התעצומות האלוקיות בפני איוב מבקש אליהוא לשכנע את איוב שאין טעם לחתירתו לבוא לדיון עם אלוקים. אפשר לראות בתיאור המפורט הזה מעין הכנה לעניין הבא, שבו ידבר אלוקים ישירות אל איוב.כ״ב(איוב ל״ח: א׳-מ׳: ב׳)
המענה הראשון של ה' לאיוב
מענהו של ה' לאיוב הוא בעיקרו שורה ארוכה של שאלות רטוריות, שבאמצעותן אומר לו הבורא: הואיל ואין בכוחך ליצור את המציאות המפורטת והמתוחכמת שאתה רואה, אינך יכול להשגיח עליה ולנהלה ואף לא להבין את המסתורין האופף אותה – מוטב שתשב במקומך ביראת כבוד ותחדל מן הוויכוח. בתשובתו של ה' לאיוב אין גילוי של תוכן חדש. אין בה מידע על העולם והנהגתו, ואף לא מוסבר לו דבר שאינו ידוע לו לגבי המקרה הפרטי שלו. ועם זאת, למשמע התשובה הוא מקבל משהו ממה שדרש. איוב תבע לעמוד מול אלוקים ולטעון כלפיו את טענותיו. כאן, לאחר שאליהוא תיאר לו מקצת מגבורותיו של אלוקים, הוא זוכה לשמוע את המענה האלוקי במישרין. מבחינת התוכן אפשר לראות בדברי אליהוא הכנה לדברי ה' מן הסערה. בשני המענות הללו מודגש הפער הבלתי ניתן לגישור בין אלוקים לבין האדם. ואולם היקף תיאורו של העולם שמתאר ה' רחב יותר מזה שביטא אליהוא. הוא נע בין ראשית הכול ובין שגרת התנהלותו של עולם, בין השמים, גרמיהם ומשקעיהם ובין הארץ ויסודותיה, בין השליטה בהתפשטות הים ובין הדאגה למגוון הזנת חיות הבר והעופות, לקיומם ולהתרבותם. יתר על כן, כאן מתחוללת התרחשות דרמטית במיוחד, שכן חרף הפער התהומי בין ה' והאדם איוב זוכה להתגלות. כוחו של מענה זה טמון פחות במלים המושמעות בו, ויותר בעצם המפגש.כ״ג(איוב מ׳: ג׳-ה׳)
המענה הראשון של איוב לה'
אכן טענותיו של איוב מסתתמות נוכח הנאום האלוקי. בסוף העניין אלוקים מעורר את איוב להשיב לו על דבריו, אך איוב שותק.כ״ד(איוב מ׳: ו׳-מ״א: כ״ו)
המענה השני של ה'
בסדרת שאלות רטוריות המתייחסות לחיות עצומות, אלוקים שם ללעג את היומרה האנושית להיות אדון לממלכת החי, להיות לאדונן של חיות עצומות ממדים בים וביבשה. באמצעות הצגתם המפורטת של שני יצורי ענק ה' מעמיד את איוב על אפסותו וקטנותו בתוך המציאות כולה, וכמובן נוכח בוראה. התיאורים הללו אינם באים לאלף את איוב בינה או לענות לו על טענותיו אלא להביאו לרגשי השתאות, ענווה ויראת הרוממות נוכח השגב האלוקי.כ״ה(איוב מ״ב: א׳-ו׳)
תשובת איוב למענות ה'
המענה הקצר של איוב לנאומיו של אלוקים מגלה את עיקר משמעותו של הספר. התשובה שאיוב קיבל אינה ממין השאלות שחזר ושאל. מה שמפיס את דעתו הוא עצם קרבתו של ה' אליו. נוכחותו של ה' היא הכול. בעקבות המפגש הישיר עם האמת הגדולה אין עוד ערך ומשמעות לא לחיים ולא לשאלות שהתעוררו מתוכם.כ״ו(איוב מ״ב: ז׳-י״ז)
תשובת הרֵעים ושבות איוב
עניין זה חותם את המסגרת העלילתית של ספר איוב, ומביא את העלילה הקשה שבה נפתח הספר לידי אחרית חיובית. לאחר השיחות והמענות שגדשו את הספר כולו, התגלה אלוקים לאיוב, ואף שבמפגש זה לא נענו כלל טענותיו של איוב, די היה בהתגלות כשלעצמה להביא את איוב להכרה חדשה, שמתוכה כבר לא מצא טעם בהמשך דבריו. בסוף הסיפור מגיע השיפוט האלוקי לביטוי מלא: את איוב אלוקים מכנה 'עבדו', ואילו מרעיו הוא דורש להביא קרבנות כפרה ולבקש את סליחתו של איוב.