ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, איכה, מבוא לקטע
א׳(איכה א׳: א׳-כ״ב)
ירושלים
בקינה זו מתואר מצבה השפל של ירושלים החרבה בהשוואה למעמדה בעבר. המקונן מתאר בדידות, מצור, רעב, מכת חרב, שוד ושבי, גלות תושבי העיר וביזוי כבודה. שלוש פעמים מפסיק המקונן בתיאוריו הקשים, וזועק אל ה׳ שיראה את אשר עולל. אין הוא טוען או מתריס כלפי מעלה; אדרבא, לקראת סוף הקינה הוא מצדיק את מידת הדין שפגעה בירושלים בשל עוונות תושביה. ובכל זאת בזעקתו כלפי שמים נשמעות השתוממות ותהייה על העונש הקשה. הקינה מסתיימת בבקשת נקמה באויבים.ב׳(איכה ב׳: א׳-כ״ב)
מעשה ה' בבת ציון
אם התמקדה הקינה הקודמת באויב שה' שלח להציק לירושלים בשל פשעיה, קינה זו פותחת בהדגשת ההשתוממות על פגיעתו של אלוקים ב'בת ציון', ‘בת ירושלים' ו'בת יהודה'. (אחת-עשרה פעמים מופיעה המלה ‘בת' בעשרים ושניים הפסוקים שבקינה). כאן אלוקים הוא המשפיל את ישראל ואת מנהיגיהם והורס את בתיהם ומבצריהם. הוא עצמו נדמה לאויב, ואינו מתואר רק כמי ששלח את האויב. בהמשך מאשים המקונן את נביאי השקר של ירושלים, שבנבואות השווא שניבאו מנעו מתושבי ירושלים לעמוד נוכח חטאיהם ולשנות את דרכם. בהווה לא נשמעות עוד נבואות, וקולות חוגגים של עולי רגלים כבר אינם עולים מן העיר. עתה נשמעים בירושלים קולות התינוקות הזועקים למזון ומשקה, קולות ההשתאות, הצער וההספד של העוברים על פני העיר החרבה, קולות האויבים הששים לאידם של ישראל וצעקות השבר והתפילה של יושביה.ג׳(איכה ג׳: א׳-ס״ו)
הגבר הרואה בסבל עמו
קינה זו, השלישית, שונה משאר הקינות שבמגילה הן מבחינת המבנה שלה והן מבחינת סגנונה ותכניה. שלא כקינות האחרות, שפסוקיהן ארוכים ובנויים ממספר צלעות, פסוקי הקינה הזאת קצרים, ובהם שני חלקים בלבד. ושלא כמו בקינות האחרות המסודרות בסדר אלפביתי, שבהן כל אות פותחת פסוק אחד, כאן כל אות פותחת שלושה פסוקים – שלושה פסוקים פותחים באות א', אחריהם שלושה הפותחים באות ב' וכך הלאה. אמנם בכל מגילת איכה אפשר לפגוש פסוקים הנאמרים בשמו של הנביא המתבונן בחורבן וזועק את כאבו מנפשו ומגופו, אך לעומת שאר הקינות, שבהן נזכרת ירושלים או ציון כמה פעמים כדמות אשה, קינה זו נאמרת מפורשות מפיו של גבר הרואה בעצמו דוגמה וסמל לכל האומה, והסגנון האישי, הפרטי, בולט בה ביותר. והבדלים נוספים: בקינות שלפניה ולאחריה נכח הרקע הלאומי הריאלי לאמירתן – מצוקת הרעב, האויבים, חורבן מבצרי ירושלים, ואילו מן הקינה שלפנינו, לעומתן, נעדר פירוט כזה. במרכזה מובעים סבלו של המקונן האישי, טלטלותיו בין ייאוש לציפייה לישועה, ובין כניעה, הצדקה והשלמה עם המצב לצעקות, כאב ומאבק. שלא כבשאר הקינות שבמגילה, אין בקינה זו שאלת 'איכה׳ אלא תיאור המצב כפי שהוא. הקינה מסתיימת במשאלה שאלוקים יגמול לאויב ההורס והלועג כמעשיו.ד׳(איכה ד׳: א׳-כ״ב)
שואת בני ציון היקרים
בעקבות חטאיה מָלאה ירושלים דם חללי רעב ודם חללי חרב. בקינה זו מתוארת ירידתם של בני ירושלים, שהיו בעבר אנשים מעודנים, אל שפל המדרגה בעת המצור והמלחמה. תושבי ירושלים תלו מבטחם בסיוע מן החוץ, ואף קיוו שמלכם יושיעם, אך תוחלתם נכזבה. הקינה מסתיימת בנחמה – אדום השמחה לאיד תחרב בעת החורבן, וקץ יושם גם לאסונה של ירושלים.ה׳(איכה ה׳: א׳-כ״ב)
החרפה, ההפקר ומשאלת הנצח
קינה זו שונה משאר הקינות במגילה בכך שאין היא סדורה בסדר האלפבית, אולם גם בה – כברוב קינות המגילה – יש עשרים ושניים פסוקים. גם בקינה זו נמנות תלאותיהם ומצוקתם של בני ירושלים. לקראת סופה מתמקד כאבו של המקונן בחורבנו של הר ציון, שורש דווי הלב. ואולם הוא מדגיש כי אף על פי שמקום מושבו של ה' בעולם חרב, אין בכך כדי לערער על מקום מושבו הנצחי, ומכאן מקור התקווה לחידוש הקשר והברית בין ה' לבין עמו.
ירושלים
בקינה זו מתואר מצבה השפל של ירושלים החרבה בהשוואה למעמדה בעבר. המקונן מתאר בדידות, מצור, רעב, מכת חרב, שוד ושבי, גלות תושבי העיר וביזוי כבודה. שלוש פעמים מפסיק המקונן בתיאוריו הקשים, וזועק אל ה׳ שיראה את אשר עולל. אין הוא טוען או מתריס כלפי מעלה; אדרבא, לקראת סוף הקינה הוא מצדיק את מידת הדין שפגעה בירושלים בשל עוונות תושביה. ובכל זאת בזעקתו כלפי שמים נשמעות השתוממות ותהייה על העונש הקשה. הקינה מסתיימת בבקשת נקמה באויבים.ב׳(איכה ב׳: א׳-כ״ב)
מעשה ה' בבת ציון
אם התמקדה הקינה הקודמת באויב שה' שלח להציק לירושלים בשל פשעיה, קינה זו פותחת בהדגשת ההשתוממות על פגיעתו של אלוקים ב'בת ציון', ‘בת ירושלים' ו'בת יהודה'. (אחת-עשרה פעמים מופיעה המלה ‘בת' בעשרים ושניים הפסוקים שבקינה). כאן אלוקים הוא המשפיל את ישראל ואת מנהיגיהם והורס את בתיהם ומבצריהם. הוא עצמו נדמה לאויב, ואינו מתואר רק כמי ששלח את האויב. בהמשך מאשים המקונן את נביאי השקר של ירושלים, שבנבואות השווא שניבאו מנעו מתושבי ירושלים לעמוד נוכח חטאיהם ולשנות את דרכם. בהווה לא נשמעות עוד נבואות, וקולות חוגגים של עולי רגלים כבר אינם עולים מן העיר. עתה נשמעים בירושלים קולות התינוקות הזועקים למזון ומשקה, קולות ההשתאות, הצער וההספד של העוברים על פני העיר החרבה, קולות האויבים הששים לאידם של ישראל וצעקות השבר והתפילה של יושביה.ג׳(איכה ג׳: א׳-ס״ו)
הגבר הרואה בסבל עמו
קינה זו, השלישית, שונה משאר הקינות שבמגילה הן מבחינת המבנה שלה והן מבחינת סגנונה ותכניה. שלא כקינות האחרות, שפסוקיהן ארוכים ובנויים ממספר צלעות, פסוקי הקינה הזאת קצרים, ובהם שני חלקים בלבד. ושלא כמו בקינות האחרות המסודרות בסדר אלפביתי, שבהן כל אות פותחת פסוק אחד, כאן כל אות פותחת שלושה פסוקים – שלושה פסוקים פותחים באות א', אחריהם שלושה הפותחים באות ב' וכך הלאה. אמנם בכל מגילת איכה אפשר לפגוש פסוקים הנאמרים בשמו של הנביא המתבונן בחורבן וזועק את כאבו מנפשו ומגופו, אך לעומת שאר הקינות, שבהן נזכרת ירושלים או ציון כמה פעמים כדמות אשה, קינה זו נאמרת מפורשות מפיו של גבר הרואה בעצמו דוגמה וסמל לכל האומה, והסגנון האישי, הפרטי, בולט בה ביותר. והבדלים נוספים: בקינות שלפניה ולאחריה נכח הרקע הלאומי הריאלי לאמירתן – מצוקת הרעב, האויבים, חורבן מבצרי ירושלים, ואילו מן הקינה שלפנינו, לעומתן, נעדר פירוט כזה. במרכזה מובעים סבלו של המקונן האישי, טלטלותיו בין ייאוש לציפייה לישועה, ובין כניעה, הצדקה והשלמה עם המצב לצעקות, כאב ומאבק. שלא כבשאר הקינות שבמגילה, אין בקינה זו שאלת 'איכה׳ אלא תיאור המצב כפי שהוא. הקינה מסתיימת במשאלה שאלוקים יגמול לאויב ההורס והלועג כמעשיו.ד׳(איכה ד׳: א׳-כ״ב)
שואת בני ציון היקרים
בעקבות חטאיה מָלאה ירושלים דם חללי רעב ודם חללי חרב. בקינה זו מתוארת ירידתם של בני ירושלים, שהיו בעבר אנשים מעודנים, אל שפל המדרגה בעת המצור והמלחמה. תושבי ירושלים תלו מבטחם בסיוע מן החוץ, ואף קיוו שמלכם יושיעם, אך תוחלתם נכזבה. הקינה מסתיימת בנחמה – אדום השמחה לאיד תחרב בעת החורבן, וקץ יושם גם לאסונה של ירושלים.ה׳(איכה ה׳: א׳-כ״ב)
החרפה, ההפקר ומשאלת הנצח
קינה זו שונה משאר הקינות במגילה בכך שאין היא סדורה בסדר האלפבית, אולם גם בה – כברוב קינות המגילה – יש עשרים ושניים פסוקים. גם בקינה זו נמנות תלאותיהם ומצוקתם של בני ירושלים. לקראת סופה מתמקד כאבו של המקונן בחורבנו של הר ציון, שורש דווי הלב. ואולם הוא מדגיש כי אף על פי שמקום מושבו של ה' בעולם חרב, אין בכך כדי לערער על מקום מושבו הנצחי, ומכאן מקור התקווה לחידוש הקשר והברית בין ה' לבין עמו.