טעמי המנהגים, ליקוטים קט״זTa'amei HaMinhagim, Miscellany 116
א׳טעם. שאמרו חז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. לפי שאין בע"ה כח לברר הניצוצות*דהנה נודע כי כל נשמות ישראל היו נכללים בנשמת אדה"ר וכאשר חטא אדה"ר אז נתמעט קומתו ונפלו הנצוצות הקדושים הם אותן הנשמות שהיו כלולות בו בתוך הקליפות. [הערת המדפיס: והנה כל הנשמות אפי' אותם שנשארו באדה"ר כולם נתנצלו מעדים שהי' להם קודם החטא ונתלבשו בו אותם הקליפות. ונמצא כי אין הנשמ' שאין לה בחינת קליפ' המיוחדת כפי מדריגת חטאו כו' וזו הקליפ' מלבשתו ומלפפתו תמיד כל ימיו ונעשית אל האדם בסוד לבוש להנשמה מאותן של זוהמת נחש:
וכמו שבקדושה כתיב אשר שם שמות בארץ ואין לך דבר שאין לו שם בפני עצמו. כן הענין בקליפ' שכל בחינ' ובחינ' וניצוץ מה יש לו שם מורה על המקום אשר שם נאחז בו. את זה לעומת זה עשה אלקים. ונמצא כי כל אדם מישראל מלבד השם שקורין לו אביו ואמו בעת שנימול והוא השם הנקרא על נשמת האדם כי אין הדבר באקראי כי הקב"ה מזמין אותו בפיו אביו ואמו שיקראוהו כן. ולכן ר"מ ור"י בדקו בשמו. ובאומרו אשר שם שמות בארץ אל תקרא שמות אלא שמות והוא השם של נשמת אדם דקדוש'. וכנגד שם הזה יש לו שם אחר אל אותה הקליפה שהוא עם האדם. ונמצא כי יש אל האדם שני שמות א' מצד הקדוש' ואי' מצד הטומאה. ובזה תבין סוד היצה"ר שבאדם שהוא סוד אותה הקליפ' הנמשכת מזוהמת הנחש. ולכן היצה"ר הוא מנהיג את האדם. וענין חבוט הקבר לתקן כל הש"ע האריז"ל. ועי' קונטרס אחרון לטעמי המנהגים בהשמטה לסעי' תתקכ"ט בד"ה וראיתי:] והנה כאשר נפלו אז נפלו בכל הד' בחי'. דומם. צומח. חי שאינו מדבר. וחי המדבר. ומשם מתבררים בירור אחר בירור עד שנגמר כל הבירור ואז בא לתוך חי המדבר ושם נתברר ויוצא מקליפ' ובא לתוך הקדוש'. דברי משה פ' וירא:
וסוד דומם הוא כי לפעמים יפול צרור עפר תוך האכילה ולא ידע האדם מציאותו ולפעמים יש בו גילגול נפש כמו בנבל והי' לאב"ן. האריז"ל:
ובזמן שבהמ"ק קיים היו מוציאים ניצוצי קדושה ע"י קרבן. מה שבדומם ע"י מלח. דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ומה שבצומח ע"י נסכים ומנחות. ומה שבב"ח ע"י הבהמ' ומה שבמדבר ע"י התשובה של אדם המתודה ע"י הקרבן. ס' הנהגות אדם: ואדרבא כי מסתלק ממנו מיעוט הקדושה שבו ונמשך אחר הבהמה*בספר דעת משה (פ' שמיני) כתב בשם אביו הרב הקדוש שלזה בהמה טהורה מעלה גרה. כי הנה בכל דבר יש ניצוץ הק'. והני"ק ההוא הוא רחניות המאכל וכשבא ליד . דברי משה פ' נח בשם האריז"ל:
וכמו שבקדושה כתיב אשר שם שמות בארץ ואין לך דבר שאין לו שם בפני עצמו. כן הענין בקליפ' שכל בחינ' ובחינ' וניצוץ מה יש לו שם מורה על המקום אשר שם נאחז בו. את זה לעומת זה עשה אלקים. ונמצא כי כל אדם מישראל מלבד השם שקורין לו אביו ואמו בעת שנימול והוא השם הנקרא על נשמת האדם כי אין הדבר באקראי כי הקב"ה מזמין אותו בפיו אביו ואמו שיקראוהו כן. ולכן ר"מ ור"י בדקו בשמו. ובאומרו אשר שם שמות בארץ אל תקרא שמות אלא שמות והוא השם של נשמת אדם דקדוש'. וכנגד שם הזה יש לו שם אחר אל אותה הקליפה שהוא עם האדם. ונמצא כי יש אל האדם שני שמות א' מצד הקדוש' ואי' מצד הטומאה. ובזה תבין סוד היצה"ר שבאדם שהוא סוד אותה הקליפ' הנמשכת מזוהמת הנחש. ולכן היצה"ר הוא מנהיג את האדם. וענין חבוט הקבר לתקן כל הש"ע האריז"ל. ועי' קונטרס אחרון לטעמי המנהגים בהשמטה לסעי' תתקכ"ט בד"ה וראיתי:] והנה כאשר נפלו אז נפלו בכל הד' בחי'. דומם. צומח. חי שאינו מדבר. וחי המדבר. ומשם מתבררים בירור אחר בירור עד שנגמר כל הבירור ואז בא לתוך חי המדבר ושם נתברר ויוצא מקליפ' ובא לתוך הקדוש'. דברי משה פ' וירא:
וסוד דומם הוא כי לפעמים יפול צרור עפר תוך האכילה ולא ידע האדם מציאותו ולפעמים יש בו גילגול נפש כמו בנבל והי' לאב"ן. האריז"ל:
ובזמן שבהמ"ק קיים היו מוציאים ניצוצי קדושה ע"י קרבן. מה שבדומם ע"י מלח. דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ומה שבצומח ע"י נסכים ומנחות. ומה שבב"ח ע"י הבהמ' ומה שבמדבר ע"י התשובה של אדם המתודה ע"י הקרבן. ס' הנהגות אדם: ואדרבא כי מסתלק ממנו מיעוט הקדושה שבו ונמשך אחר הבהמה*בספר דעת משה (פ' שמיני) כתב בשם אביו הרב הקדוש שלזה בהמה טהורה מעלה גרה. כי הנה בכל דבר יש ניצוץ הק'. והני"ק ההוא הוא רחניות המאכל וכשבא ליד . דברי משה פ' נח בשם האריז"ל:
1
ב׳וכתב שם. והנה לפי"ז יש לחלק כי בהדורות שבין אדם לנח לא היה בהם כח לברר לזה נאסר להם משא"כ דורות שאחרי נח הי' בהם כח לברר לזה הותר להם. ומה שנאסר לאדה"ר הוא מבואר בכתבי האריז"ל בכוונת האכילה. כי עיקר כוונת האכילה הוא כדי לברר הקדושה שיש באותו החיים או הצומח*בספר ברית אברם פ' בהעלותך כ' בשם הגאון מפראנקפורט על מה שאחז"ל (קדושין פ"ב) שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כו'. דידוע שאין לך דבר מדצח"מ שאין בו נשמת מגולגלים וחושקין תמיד לעלות לשרשן ע"י מאכל הצדיק האוכל אותם בכוונה [הערת המדפיס: וע"ד שפי' הבעש"ט רעיבים גם צמאים. פי' למה עשה ה' ככה שיהי' אדם רעב או צמא הי"ל ית' לברוא את האדם שיהי' בלא אכילה ושתי'. לז"א נפשם בהם תתעטף. ר"ל לכך עשה ה' את האדם שיהי' רעב לאכול וצמא לשתות כדי שיעלה הניציצות הנפשות אשר נתעטף בהמאכל וז"ש נפשם בהם תתעטף:] ולכך המאכלים שבהם הניצה"ק ממציאין א"ע לאכילת הצדיק כאלו הי' להם רגלים לרוץ כדי שיתוקנו ע"י הצדיק. וז"ש הרעותי את מעשי וגם אין אני אוכל אותם בכוונה. לכך קפחתי את פרנסתי כאילו אין להם רגלים לילך אצלי לפי שאין רוצים להמציא א"ע כי ידאגו שלא אשליכם ע"י אכילתי. לדומם.
וז"ש הוו זהירין ברשות. פי' בסעודת הרשות. כי סעודת מצוה הסעודה בעצמה היא מעלה את הניצוצות כיון שהיא מצוה. ומהגם שאוכל בכוונה. רק בסעודת הרשות צריך בע"ב שיאכל בכוונה וגם אפ"ל דכל האכילות אם הוא אוכל בכוונה מיקרי סעודת מצוה. מפני שמעלה הניצוצות. אבל אם אוכל בלא כוונה אז הכל מיקרי סעודת הרשות אף שנראה שהיא סעודת מצוה. וראי' בגמ' (נזיר כ"ג) משל לשני ב"א שצלו פסחיהם כו' וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם.
וז"ש הוו זהירין בסעודת הרשות ואמר הטעם. מפני שאין מקרבין הניצוצות ל"ו דייקא דהיינו להמאכל. פי' שאין הניצוצות מקרבין את המאכל לאד"ם אלא לצורך עצמן. היינו כדי שיהי' להם עלי' ע"י אכילתו נראין כאוהבים וממציאין א"ע בשעת הנאתן דייקא דהיינו לצדיק שיאכל אותם בכוונה ואז יש להם הנאה שיש להם עליי' ע"י אכילתו. וז"ש הנאתן דייקא. אבל אין עומדין לו לאדם כו' פי' שאין הניצוצות מעמידין ל"ו דייקא היינו להמאכל. אין מעמידין המאכל לאדם בשעת דחקו דייקא. היינו בשעה שהאדם דוחק הניצוצות ע"י מאכלו לדומם כשאוכל אותם בלא כוונה כנ"ל ע"ש.
ובשם הרב הצדיק הקדוש מזלאטשוב זצוק"ל ע"פ (איכה א') כל עמה נאנחים מבקשים לחם. וקשה הלא באמת הי' צריך הלחם לבקש להאדם כנ"ל. לז"א נתנו מחמדיהם דייקא דהיינו תאוותם באוכל מה שצריך לאכול כדי להשיב נפש המגולגלת בתוכה אל שרשה ואז הי' המאכל כמו קרבן אבל הם אוכלים בשביל תאוותם כדי למלאות בטנם לכן מבקשים דייקא לחם:
ובספר בני יששכר כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר פנחס מקארעץ זצוק"ל כמו שכל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפ"ו. כן הוא מי שרוצה להרבות במאכלים ואוכל מטעמים ותבשילים מבושמים כדי שיהי' רווחא לבסומי. אז המאכלים בורחים ממנו ומתמעט ח"ו פרנסתו. ובהיפך כשאוכל מאכלים בלתי מוטעמים בכדי שיספיק לו מעט מן המזון אז המזון רודף אחריו:
ובספר אגרא דכלה פ' דברים כתב דצריך כל אדם להעלות הניצוצות הנוגעים לחלק נשמתו ע"כ יש מאכל שיערב לאחד יותר מלזולתו כי מגיע לחלקו:
ובספר עבודת ישראל פ' מסעי פי' בשם אדומו"ר הגאון מוהר"ר דוב בער זלה"ה הפסוק ואלה מסעיהם למוצאיהם. כי כל המסעות שנסעו ישראל העיקר הי' לתקן כל המקומות ולהגביה הני"ק מהם. ולכן נכתבו בתור' שמות המסעות והמקומות אשר תקנום בתקנ' וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה' שמשה כתב כל מה שהוציאו נ"ק במסעיהם שנסעו. ושנסעו עפ"י ד' ולא נסעו במ"א זולת שהוצרכו לתקן וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם:
ובסידור האריז"ל כתב שיש איזה מגולגל והוא רשע גמור ואם אינו יודע האוכלו לכוין יכול המגולגל להזיקו ולהפכו לרשע גמור ג"כ כמוהו לכן צריך לכוין מאוד בברכת הנהנין וע"י שמכוין כונה הראוי לאוכל ידע בבירור שלא יניחוהו מהשמים לאכול דבר רע ויסירהו מלבו:
ובספר אמרי קדוש להרב הצדיק הקדוש מסטרעליסק זצוק"ל כתב שאמר שיוחנן כהן גדול ששימש בכהונ' גדול' שמונים שנה ולבסוף נעש' וכו' ודאי עתה הוא בג"ע העליון והסיב' לזה הי' מחמת כוונ' שאינה ראוי' שהי' לו פעם אחת באכילתו ונזדמן לו ניצוץ שלא כהוגן:
ובספר מאור ושמש פ' משפטים פי' הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. כי העיקר במה שמעלה הניצוצין הוא הברכ' שמברך על האכיל' והשתי' בקדוש' אז ע"י הברכ' ההיא מעלה הדבר ההיא למעל' לשורשו. וזהו שאיתא בברכות שמקשה קראי אהדדי כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וכתיב לה' הארץ ומלואה. ומשני כאן קודם ברכ' כאן לאחר ברכ'. נמצא כשאדם מברך בקדוש' על אכילתו ושתיתו אז קונה הדבר ההוא כאלו בראו. וכשאוכל בקדוש' אז הוא האוכל והמשקה לו לרפוא' לכל מיחושיו. וזהו שאמר וברך את לחמך. ר"ל שתברך על מזונך בקדוש' ובטהר' והסירותי מחלה מקרבך. ר"ל שהמאכל תהי' בעצמו רפוא' לחולים ולא תצטרך לרפואות. וע"ל סעי' קמ"ב וסעי' קמ"ו בהשמטה בד"ה ובשם: . (שע"י אכילתינו הם יוצאים מן הקליפות וחוזרין להיות דבר מבשר האדם ממש ואז חוזרין לקדושה. שם פ' בשלח) והנה אדה"ר ע"י קריאת השמות אשר קרא לכל בעל חי הי' מברר כל הניצוצות שהי' בהם משא"כ הצומח. כי הירקות עיקר יציאתו לעולם הי' ע"י פעולתם של אדם הראשון. כמ"ש וכל שיח השדה וכו' כי לא המטיר וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה כמו שביאר האריז"ל עד שבא אדם להתפלל עליהם וביאר הניצוצים. ולזה הי' בו כח לברר ג"כ ע"י האכילה כיון שעל ידו בא כח גדולם. משא"כ הבעל חיים שלא הי' לו שום חלק בהויותם לא הי' לו כח לברר ע"י אכילה. לזה הביאם הקב"ה לקרא להם שמות כנ"ל. ולזה נאסר לו אכילת בעל חי. לפי שלא היו צריכים לשום בירור:
וז"ש הוו זהירין ברשות. פי' בסעודת הרשות. כי סעודת מצוה הסעודה בעצמה היא מעלה את הניצוצות כיון שהיא מצוה. ומהגם שאוכל בכוונה. רק בסעודת הרשות צריך בע"ב שיאכל בכוונה וגם אפ"ל דכל האכילות אם הוא אוכל בכוונה מיקרי סעודת מצוה. מפני שמעלה הניצוצות. אבל אם אוכל בלא כוונה אז הכל מיקרי סעודת הרשות אף שנראה שהיא סעודת מצוה. וראי' בגמ' (נזיר כ"ג) משל לשני ב"א שצלו פסחיהם כו' וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם.
וז"ש הוו זהירין בסעודת הרשות ואמר הטעם. מפני שאין מקרבין הניצוצות ל"ו דייקא דהיינו להמאכל. פי' שאין הניצוצות מקרבין את המאכל לאד"ם אלא לצורך עצמן. היינו כדי שיהי' להם עלי' ע"י אכילתו נראין כאוהבים וממציאין א"ע בשעת הנאתן דייקא דהיינו לצדיק שיאכל אותם בכוונה ואז יש להם הנאה שיש להם עליי' ע"י אכילתו. וז"ש הנאתן דייקא. אבל אין עומדין לו לאדם כו' פי' שאין הניצוצות מעמידין ל"ו דייקא היינו להמאכל. אין מעמידין המאכל לאדם בשעת דחקו דייקא. היינו בשעה שהאדם דוחק הניצוצות ע"י מאכלו לדומם כשאוכל אותם בלא כוונה כנ"ל ע"ש.
ובשם הרב הצדיק הקדוש מזלאטשוב זצוק"ל ע"פ (איכה א') כל עמה נאנחים מבקשים לחם. וקשה הלא באמת הי' צריך הלחם לבקש להאדם כנ"ל. לז"א נתנו מחמדיהם דייקא דהיינו תאוותם באוכל מה שצריך לאכול כדי להשיב נפש המגולגלת בתוכה אל שרשה ואז הי' המאכל כמו קרבן אבל הם אוכלים בשביל תאוותם כדי למלאות בטנם לכן מבקשים דייקא לחם:
ובספר בני יששכר כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר פנחס מקארעץ זצוק"ל כמו שכל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפ"ו. כן הוא מי שרוצה להרבות במאכלים ואוכל מטעמים ותבשילים מבושמים כדי שיהי' רווחא לבסומי. אז המאכלים בורחים ממנו ומתמעט ח"ו פרנסתו. ובהיפך כשאוכל מאכלים בלתי מוטעמים בכדי שיספיק לו מעט מן המזון אז המזון רודף אחריו:
ובספר אגרא דכלה פ' דברים כתב דצריך כל אדם להעלות הניצוצות הנוגעים לחלק נשמתו ע"כ יש מאכל שיערב לאחד יותר מלזולתו כי מגיע לחלקו:
ובספר עבודת ישראל פ' מסעי פי' בשם אדומו"ר הגאון מוהר"ר דוב בער זלה"ה הפסוק ואלה מסעיהם למוצאיהם. כי כל המסעות שנסעו ישראל העיקר הי' לתקן כל המקומות ולהגביה הני"ק מהם. ולכן נכתבו בתור' שמות המסעות והמקומות אשר תקנום בתקנ' וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה' שמשה כתב כל מה שהוציאו נ"ק במסעיהם שנסעו. ושנסעו עפ"י ד' ולא נסעו במ"א זולת שהוצרכו לתקן וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם:
ובסידור האריז"ל כתב שיש איזה מגולגל והוא רשע גמור ואם אינו יודע האוכלו לכוין יכול המגולגל להזיקו ולהפכו לרשע גמור ג"כ כמוהו לכן צריך לכוין מאוד בברכת הנהנין וע"י שמכוין כונה הראוי לאוכל ידע בבירור שלא יניחוהו מהשמים לאכול דבר רע ויסירהו מלבו:
ובספר אמרי קדוש להרב הצדיק הקדוש מסטרעליסק זצוק"ל כתב שאמר שיוחנן כהן גדול ששימש בכהונ' גדול' שמונים שנה ולבסוף נעש' וכו' ודאי עתה הוא בג"ע העליון והסיב' לזה הי' מחמת כוונ' שאינה ראוי' שהי' לו פעם אחת באכילתו ונזדמן לו ניצוץ שלא כהוגן:
ובספר מאור ושמש פ' משפטים פי' הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. כי העיקר במה שמעלה הניצוצין הוא הברכ' שמברך על האכיל' והשתי' בקדוש' אז ע"י הברכ' ההיא מעלה הדבר ההיא למעל' לשורשו. וזהו שאיתא בברכות שמקשה קראי אהדדי כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וכתיב לה' הארץ ומלואה. ומשני כאן קודם ברכ' כאן לאחר ברכ'. נמצא כשאדם מברך בקדוש' על אכילתו ושתיתו אז קונה הדבר ההוא כאלו בראו. וכשאוכל בקדוש' אז הוא האוכל והמשקה לו לרפוא' לכל מיחושיו. וזהו שאמר וברך את לחמך. ר"ל שתברך על מזונך בקדוש' ובטהר' והסירותי מחלה מקרבך. ר"ל שהמאכל תהי' בעצמו רפוא' לחולים ולא תצטרך לרפואות. וע"ל סעי' קמ"ב וסעי' קמ"ו בהשמטה בד"ה ובשם: . (שע"י אכילתינו הם יוצאים מן הקליפות וחוזרין להיות דבר מבשר האדם ממש ואז חוזרין לקדושה. שם פ' בשלח) והנה אדה"ר ע"י קריאת השמות אשר קרא לכל בעל חי הי' מברר כל הניצוצות שהי' בהם משא"כ הצומח. כי הירקות עיקר יציאתו לעולם הי' ע"י פעולתם של אדם הראשון. כמ"ש וכל שיח השדה וכו' כי לא המטיר וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה כמו שביאר האריז"ל עד שבא אדם להתפלל עליהם וביאר הניצוצים. ולזה הי' בו כח לברר ג"כ ע"י האכילה כיון שעל ידו בא כח גדולם. משא"כ הבעל חיים שלא הי' לו שום חלק בהויותם לא הי' לו כח לברר ע"י אכילה. לזה הביאם הקב"ה לקרא להם שמות כנ"ל. ולזה נאסר לו אכילת בעל חי. לפי שלא היו צריכים לשום בירור:
2
ג׳אמנם נח שע"י הוציאותם מן התיבה וע"י הקרבת קרבנות נתקיימו בעולם כמ"ש וירח ה' וכו' ויאמר בלבו לא אוסיף עוד וכו' היטב יש לו כח לברר הניצוצין שבהם ע"י אכילתו ולזה הותרו לו ע"ש:
3
ד׳ע"י הקרבן. בספר מדרש תלפיות אות ג' כתב בשם הציוני פ' ויקרא שמוכיח מדברי המקובלים שאדם מתגלגל דוקא בבהמה ולא בחיה ולכן לא ציותה התור' קרבן מחיה:
4
ה׳קפחתי את פרנסתי. ובשם הרב הצדיק הקדוש מקאסיב זצוק"ל שראה לאחד שבכה כשאמר וקפחתי את פרנסתי ואמר לו אינך יודע המקום שצריך אתה לבכות. שהי' לך לבכות כשאמרת הרעותי את מעשי ואז ממילא הי' הקב"ה בעל הרחמים ממלא בקשתך והי' לך פרנסה:
5