טעמי המנהגים, ליקוטים קל״חTa'amei HaMinhagim, Miscellany 138
א׳טעם שהטס של זהב שהי' מקיף על מצח הכהן נקרא ציץ לשון הסתכלות. שהכהן הי' מכיר בכח אותיות השם שהיו חקוקים בו בהסתכלות הראשון אם האיש העומד לפניו היא צדיק או רשע*בספר בני יוסף (חקת) כתב על מה שפירש"י והיא בספרי על פסוק ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' ושחט אותה לפניו זר שוחט ואלעזר רואה. הנה במה שאמרו ואלעזר רואה. הלא כיון שהשחיט' כשיר' בזר לאיז' צורך הי' ראיית אלעזר, גם אומרו ואלעזר רואה ולא אמרו ואלעזר עומד על גבו. ופי' עפ"י מה ששמע בשם הגאון הר"ש מאמשטרדם זצ"ל על מה שתרגם יוב"ע על זה ויבדקינה בתימני סרי טריפן. ופי' המפרש וז"ל לאפוקי ממ"ד דסמכינן ארובא וא"צ בדיק' אלא שריפ' כשהיא שלימ'. כדי לקיים בה תמימ' ע"כ. ואמר הגאון ז"ל שלפי דברי התוס' (שבת כ"ב ע"ב) בד"ה וכי לאור' הוא צריך שהי' אהרן רואה מה שבתוך הטפיח ומה שבתוך החביות לאור הענן. שהענן הי' מגלה להם מה שבנסתרות מה שאין העין יכול לראות. עפי"ז היו יכולין לקיים תמימה לשרוף אותה שלימ' אפי' למ"ד דאין סומכין על הרוב אעפ"כ היו יכולין לבדוק אותה מח"י טריפות בלא חיתוך ע"י אור הענן ע"כ. והנה לפ"ז היא ג"כ כוונת הספרי במה שאמר ואלעזר רואה. היינו שבשעת השחיט' הי' אלעזר רוא"ה באור הענן ובודק אותה בח"י טריפות כדי לקיים שניהם. היינו שלא לסמוך על הרוב ולשורפה כשהיא שלימ'. ולזה אמר לשון רואה דוקא בלשון שנאמר שם שהי' רואה מה שבתוך הטפיח ע"כ:
והנה לפי טעם הנ"ל שלכך נקרא ציץ לשון הסתכלות. י"ל ג"כ שזר הי' שוחט והכהן הי' רואה ע"י הטס של זהב שהי' מגלה להם כל הנסתרות בכח אתיות השם שהי' חקוקים בו מה שאין העין יכול לראות ובדק אותה ע"י הטס בתמני סרי טריפין.
וראיתי בשם גדול א' על מה שאמז"ל (ברכות) על פסוק וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. משום ששחטו את הפר הביאו את הנער כו' אלא חזי שמואל דאהדורי בתר כהן אמר להו שחיט' בזר כשיר' אתיוהו לקמי' דעלי אמר לו מימר שפיר קאמרת מורה הלכ' בפני רבך את וכו'. הנה מה שהקדים לו מימר שפיר קאמרת הוה לי' למימר בקיצור מורה הלכ' אתה בפני רבך. ופי' עפ"י מה דאיתא בזוהר פ' נשא דף קכ"ד ע"א דע"פ קבלה אסור לכהן לשחוט לפי שהוא מסטרא דדינא. והנה ידוע מ"ש בגמרא דלאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו. והנה אם הי' שמואל מורה שאסור לכהן לשחוט אזי לא הי' כלל מורה הלכ' בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא. אך שמואל ע"כ לא כיון לזה דאמר רק שחיטה בזר כשיר'. היינו דמותר שישחוט זר. ולא אמר שישחוט דוקא זר ולא כהן. וזהו שאמר עלי מימר שפיר קאמרת. ר"ל דלא אמרת רק דהוי שפיר ג"כ אם ישחוט זר ולאו אמרת שהדין הוא שישחוט דוקא זר ולזה הוי מור' הלכ' כו': שהי' רואה איך האותיות בפניו אבל אח"כ כשהי' מסתכל לעיין בו לא הי' רואה*בספר ישמח משה (בא) כתב שיש צדיקים גדולים אשר בהסתכלן בפני רשעים הם מוציאין ברוב קדושתן הנציצות הקדושות שברשעים אליהם כמו אבן השואבת המושך הברזל ולהם מותר להסתכל כדי להוציא ממסגר אסור והוי ממש פדיון שבוים. ויוכל להסתכל כל זמן שיש בו נ"ק. אבל אחרי שהוציא ממנו הכל ונשאר רק רע אסור להסתכל בו:
ובספר נועם אלימלך (יתרו) כתב מה שאנו רואין האומות שהם שונאי ישראל וגם רשעי ישראל הם שונאים הצדיקים. הטעם הוא. מחמת שאין לך נברא בעולם שלא יהי' בו ניצוץ קדוש הנותן בהם חיות שאילולי הניצוץ קדוש לא הי' יכול לחיות והנ"ק שבהם מתקנא בצדיקים וכן הניצוץ הקדוש שבאומות מתקנא בכללות ישראל וזה הסיב' הגורמת שנאה עליהם
ובספר תוי"י (בא) כתב דיש שני סוגי רשעי ישראל א' בהסתר וא' בפרהסיא והפרש ביניהם שמעתי ממורי הבעש"ט זי"ע פסוקי תהלים סימן ל"ז ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא וגו' ואמר למה יבקשהו לרשע שכבר איננו. וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו לכך יבקשהו לראשון ע"כ. והאלשיך כתב דיש ב' מיני יצה"ר א' בסתר וא' בגלוי וצריך יותר שמירה מזה יצה"ר שהוא בסתר ע"ש: בגין דחיזו עילאה לא אחולי אלא לפום שעתא. מעבר יבק שפתי צדק בשם הזוהר ויקהל דף רי"ז ע"ב:
והנה לפי טעם הנ"ל שלכך נקרא ציץ לשון הסתכלות. י"ל ג"כ שזר הי' שוחט והכהן הי' רואה ע"י הטס של זהב שהי' מגלה להם כל הנסתרות בכח אתיות השם שהי' חקוקים בו מה שאין העין יכול לראות ובדק אותה ע"י הטס בתמני סרי טריפין.
וראיתי בשם גדול א' על מה שאמז"ל (ברכות) על פסוק וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. משום ששחטו את הפר הביאו את הנער כו' אלא חזי שמואל דאהדורי בתר כהן אמר להו שחיט' בזר כשיר' אתיוהו לקמי' דעלי אמר לו מימר שפיר קאמרת מורה הלכ' בפני רבך את וכו'. הנה מה שהקדים לו מימר שפיר קאמרת הוה לי' למימר בקיצור מורה הלכ' אתה בפני רבך. ופי' עפ"י מה דאיתא בזוהר פ' נשא דף קכ"ד ע"א דע"פ קבלה אסור לכהן לשחוט לפי שהוא מסטרא דדינא. והנה ידוע מ"ש בגמרא דלאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו. והנה אם הי' שמואל מורה שאסור לכהן לשחוט אזי לא הי' כלל מורה הלכ' בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא. אך שמואל ע"כ לא כיון לזה דאמר רק שחיטה בזר כשיר'. היינו דמותר שישחוט זר. ולא אמר שישחוט דוקא זר ולא כהן. וזהו שאמר עלי מימר שפיר קאמרת. ר"ל דלא אמרת רק דהוי שפיר ג"כ אם ישחוט זר ולאו אמרת שהדין הוא שישחוט דוקא זר ולזה הוי מור' הלכ' כו': שהי' רואה איך האותיות בפניו אבל אח"כ כשהי' מסתכל לעיין בו לא הי' רואה*בספר ישמח משה (בא) כתב שיש צדיקים גדולים אשר בהסתכלן בפני רשעים הם מוציאין ברוב קדושתן הנציצות הקדושות שברשעים אליהם כמו אבן השואבת המושך הברזל ולהם מותר להסתכל כדי להוציא ממסגר אסור והוי ממש פדיון שבוים. ויוכל להסתכל כל זמן שיש בו נ"ק. אבל אחרי שהוציא ממנו הכל ונשאר רק רע אסור להסתכל בו:
ובספר נועם אלימלך (יתרו) כתב מה שאנו רואין האומות שהם שונאי ישראל וגם רשעי ישראל הם שונאים הצדיקים. הטעם הוא. מחמת שאין לך נברא בעולם שלא יהי' בו ניצוץ קדוש הנותן בהם חיות שאילולי הניצוץ קדוש לא הי' יכול לחיות והנ"ק שבהם מתקנא בצדיקים וכן הניצוץ הקדוש שבאומות מתקנא בכללות ישראל וזה הסיב' הגורמת שנאה עליהם
ובספר תוי"י (בא) כתב דיש שני סוגי רשעי ישראל א' בהסתר וא' בפרהסיא והפרש ביניהם שמעתי ממורי הבעש"ט זי"ע פסוקי תהלים סימן ל"ז ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא וגו' ואמר למה יבקשהו לרשע שכבר איננו. וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו לכך יבקשהו לראשון ע"כ. והאלשיך כתב דיש ב' מיני יצה"ר א' בסתר וא' בגלוי וצריך יותר שמירה מזה יצה"ר שהוא בסתר ע"ש: בגין דחיזו עילאה לא אחולי אלא לפום שעתא. מעבר יבק שפתי צדק בשם הזוהר ויקהל דף רי"ז ע"ב:
1