טעמי המנהגים, ליקוטים קל״טTa'amei HaMinhagim, Miscellany 139
א׳טעם. שאמז"ל שנים שדנו דינין דין אלא שנקרא ב"ד חצוף. משום דמתי שהן שלשה ומחייבין אחד ואם אח"כ פוגע בכל אחד וא"ל למה חייבתני מצי להשיב שני חבירי חייבוך והצרכתי לנטות אחר הרוב משא"כ בשנים דאוקי חד בהדי חד ובהסכמה אחת חייבוהו. מהרי"ל:
1
ב׳ובהסכמה אחת חייבוהו. ובספר באר מרים אות צ"ח כתב ששמע מהרה"ג מוהר"י ראפפורט האב"ד מטארנא ז"ל. כי בהיותו צעיר לימים והי' סמוך על שלחן חותנו הגביר ז"ל ברימנאב בא לפניו משפט מאיש אחד ואשה אשר הי' דו"ד ביניהם והרב הגאון הנ"ל עם הב"ד חתך הדין ויצא מפסקם כי האשה נתחייבה בדין. ובאתה האשה לפני הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר צבי הכהן זצוק"ל מרימנאב ודמעתה על לחיה בבכי יתירה בלי גבול על אשר לא זכתה בדין. ושלח הרה"ק לקרוא להב"ד ובקש מהם להראות לו המקור מאין יצא להם הפס"ד לחייבה כי נראה לו כי טעו בהפס"ד. וכאשר הראו לו החשן משפט והי' מעיין עמהם בצוותא חדא אזי הראה להם כי טעו בדברי הרב המחבר בית יוסף. והרה"ג האב"ד מטארנא הרהיב בנפשו עוז לשאול להרה"ק מאין ידע כי הי' טעות בהפס"ד. והשיב להם כי הנה כתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש והתורה היא נצחיות ובאם הייתם דן הדבר לאמיתה של תורה לא היתה בוכה. ומהבכיה היתירה דנתי כי בל"ס טעות הי' בידכם:
2