טעמי המנהגים, ליקוטים קס״אTa'amei HaMinhagim, Miscellany 161
א׳טעם שאסור ליתן שלום לחבירו קודם התפנה (עי' או"ח סי' פ"ט) לפי ששמו של הקב"ה שלום ואם ח"ו מקדימו להאדם לכבדו טרם שימלוך את הבורא אז גורם פגם למעלה ג"כ שמראה שיש כח ומכובד זולת היוצר וזה סתירה למה ששמו של הקב"ה שלום.*ואם אמר מקצת ברכות קודם ברוך שאמר אין לחוש כ"כ ובמשכים לפתחו אסור עד שיתפלל תפלת י"ח. מ"א סימן פ"ט סק"ח ומחצית השקל שם. ועי' פ"מ שם סק"ט דאם יוכל ליתן ידו בלא אמירת שלום שפיר דמי:
ובדרישה שם כתב וז"ל אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב כשהוצרך ללכת אליו לראות איזה עסק אבל להקביל פניו אסור אפילו בכה"ג וגם לכרוע לו אסור כשאומר לו צפרא טבי:
בספר אשל אברהם שם כתב דכשאמר סתם צפרא טב ולא אמר למי אין זה בכלל קפידא כי יכול הוא להתפרש שמתפלל כן על עצמו או על כלל ישראל וכל שלא פי' תיבת דמרי אין זה בכלל קפידא במשכים לפתחו. וכן כשאינו משכים לפתחו ממש רק חבירו יושב בחדר של צבור או בחדר של חבירו וכדומה אין זה בכלל משכים לפתחו ע"ש. ובש"ע התניא שם. סעי' ג' כתב דנהגו שלא ליתן שלום קודם התפלה אפי' מצאו בשוק ע"ש:
ובסידור דרך החיים כתב וז"ל כיון שעלה ע"ה אסור לו לאדם להקדים לפתח חבירו או לבית הכנסת לילך ממקום הקבוע לו למקום חבירו ולומר לו צפרא דמרי טב ומכ"ש ליתן לו שלום או לכרוע אליו ואפי' הוא רבו או אביו אסור. אך כשאינו הולך להקביל פניו רק כשהוצרך ללכת לאיזה עסק לראות דרך מקומו של חבירו (אבל לא להתעסק) ואגב זה הולך לפתחו מותר לומר לו צפרא דמרי טב אבל לומר שלום או לכרוע אליו אסור ונהגו קדמונינו לאסור לומר שלום אפי' פגעו בדרך אף שרגיל לומר לו שלום. רק לומר לו צפרא דמרי טב. כדי שיתן לב שאסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל. וכל זה לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל בשלומו מותר להשיב בכל ענין:
ואיתא בזוהר וארא דף כ"ג ע"ב אסור לאקדמא שלום לב"נ חיובא. ואי אצטריך יקדים ליה כדוד דבריך לי' לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר. וכן איתא בזוהר מקץ דף ר"ה אסור לאקדמא שלום לב"נ חיובא דכתיב אין שלום אמר ד' לרשעים ומשמע משם שאפי' אין להשיב ג"כ שלום. ואפי' למי שרק חשוד בעיניו לרשע. וע"ל סעי' מ"ג: עבודת ישראל פ' נח:
ובדרישה שם כתב וז"ל אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב כשהוצרך ללכת אליו לראות איזה עסק אבל להקביל פניו אסור אפילו בכה"ג וגם לכרוע לו אסור כשאומר לו צפרא טבי:
בספר אשל אברהם שם כתב דכשאמר סתם צפרא טב ולא אמר למי אין זה בכלל קפידא כי יכול הוא להתפרש שמתפלל כן על עצמו או על כלל ישראל וכל שלא פי' תיבת דמרי אין זה בכלל קפידא במשכים לפתחו. וכן כשאינו משכים לפתחו ממש רק חבירו יושב בחדר של צבור או בחדר של חבירו וכדומה אין זה בכלל משכים לפתחו ע"ש. ובש"ע התניא שם. סעי' ג' כתב דנהגו שלא ליתן שלום קודם התפלה אפי' מצאו בשוק ע"ש:
ובסידור דרך החיים כתב וז"ל כיון שעלה ע"ה אסור לו לאדם להקדים לפתח חבירו או לבית הכנסת לילך ממקום הקבוע לו למקום חבירו ולומר לו צפרא דמרי טב ומכ"ש ליתן לו שלום או לכרוע אליו ואפי' הוא רבו או אביו אסור. אך כשאינו הולך להקביל פניו רק כשהוצרך ללכת לאיזה עסק לראות דרך מקומו של חבירו (אבל לא להתעסק) ואגב זה הולך לפתחו מותר לומר לו צפרא דמרי טב אבל לומר שלום או לכרוע אליו אסור ונהגו קדמונינו לאסור לומר שלום אפי' פגעו בדרך אף שרגיל לומר לו שלום. רק לומר לו צפרא דמרי טב. כדי שיתן לב שאסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל. וכל זה לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל בשלומו מותר להשיב בכל ענין:
ואיתא בזוהר וארא דף כ"ג ע"ב אסור לאקדמא שלום לב"נ חיובא. ואי אצטריך יקדים ליה כדוד דבריך לי' לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר. וכן איתא בזוהר מקץ דף ר"ה אסור לאקדמא שלום לב"נ חיובא דכתיב אין שלום אמר ד' לרשעים ומשמע משם שאפי' אין להשיב ג"כ שלום. ואפי' למי שרק חשוד בעיניו לרשע. וע"ל סעי' מ"ג: עבודת ישראל פ' נח:
1