טעמי המנהגים, ליקוטים נ״הTa'amei HaMinhagim, Miscellany 55
א׳טעם. שנקרא הפל"א בלשון הקודש נס. ע"פ משארז"ל מפני מה לא נאמרה נו"ן באשר"י.*בספר אמת ליעקב בעהמ"ח ספר חוות דעת הקש' מה נשתנה מזמור זה מכל המזמורים שנאמרו באלפ"א בית"א שנאמר בהם נו"ן. רק משום דחמש גאולות יש לישראל. ד' גאולות מד' מלכיות וממלחמת גוג ומגוג קודם ביאת משיח. וכנגדן אמר דוד המע"ה חמש' מזמורים שמתחיל כל אחד בגלות ומסיים בגאולה. הספר הראשון היא למה רגשו גוים ומסיים ותציביני לפניך לעולם. השני היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה ומסיים יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. בשלישי מתחיל מזמור לאסף כמעט נטיו רגלי ומסיים אדני נשבעת לדוד באמונתך. הרביעי מתחיל תפלה למשה כי כלינו באפך ומסיים וקבצנו מן הגוים. וחמישי הוא תהלה לדוד ומסיים ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד וזה מור' על גאול' החמישי שתהי' גאולה שלימ' שתהי' הארץ מלאה דעת ויביאו כל בשר להשתחוות לפני הקב"ה ולכך נאמר לעולם ועד שלא יהי' אחריו שום קלקול ולכך לא נאמר נו"ן במזמור זה שלא יזכר עוד מפלה לישראל ח"ו: מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנא' נפלה לא תוסיף וכו' ואמרו אח"כ אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים נמצא לפי"ז הנפיגה נרמזת בנו"ן והסמיכ"ה לאקמא מעפרא נרמז בסמ"ך וזה מורה תיבת נס בישועה וגאולה שהש"י מקים לכנסת ישראל. בני יששכר.
1
ב׳נרמז בסמ"ך. וזה ענין ושא נ"ס לקבץ גליותינו שהוא להרים הנו"ן ע"י הסמ"ך. דברים נחמדים בשם חכם אחד:
2
ג׳מקום לכנסת ישראל. וענין הנס דרך התורה לצות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. כענין התיבה שצוה ה' לעשותה כשיעור הזה. ולרבוי המינין שיצטרך להביא לתוכה היתה קטנה עד מאד. כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים. וחיות קטנות עם גדולות שנים מכל ויש חיות גדולות כפילים וראמים. ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם. אבל הי' הענין נס גדול ומיעוט החזיק את המרובה. ולזה צוה לעשות את התיבה מעץ הידוע ובמדת ידועות באורך וברוחב וקומה. והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה.*ובספר מעין גנים להמקובל הקדוש רמ"ע מפאנו זצק"ל (לפסח) כ' שסיחון ועוג משירי המבול היו והתיבה לא קלטתן כי לא נצולו בזכות עצמן. ונשארו בחיים לקדש בהם ש"ש ע"י משה עבד ה' במלחמת האמורי: רק דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וכענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. רבינו בחיי נח (שם סעי' נ"ט) ע"כ פורק אין מידם. ונראה ג"כ לפרש עפ"י מה שכתב בספר אור החכמה (נצבים) כשאדם חשב להיות ראש כשהוא כובש לבני עירו או לחבירו יורה רוממת יכולתו וגבורותיו והנה יורה על אכזריות ורוע התכונה*בזוהרי חי (פקודי) כתב וז"ל אמר לי מורי דודי הק' רבינו צבי מיום שגבר מלכות הרשעה צריכים שמורה גדולה לכל מי שיש לו איזה התנשאות שלא יהי' רשע. והראה לי ראה בני שזה ממונה לחלק כפות לאורחים כמה רשעות עושה לכל א' והיא התמנות קטן מכ"ש וכ"ש עכ"ל: ולזה יש לו להשלים עם זולתו כדי שיורה על טוב התכונה. כמשל הדבורים שיש להם עוקץ בפיהם בו ינשכו. והנה הדבורה הגדולה שהיא מלכם של כת הדבורים לא ימצא לה עוקץ בפיה כלל. כל זה לפי שהבורא הכל לא רצה שתוכל להשלים את חרונה מפני היכולת החזק אשר לה. וממנה ילמוד האדם שעם יכולתם לא יעשו חרון אף. אבל יתמידו יכולתם וימנע מעוקץ אכזרי אשר ישחית את העם. שזה ענין והוכן בחסד כסא יכולתו. כי החסד אעפ"י שיש לאדם יכולת לעשות ימחול.
3
ד׳וז"ש עבדים משלו בנו כמשל הדבורים שיש להם עוקץ בפיהם אשר בו ינשכו ויתמידו יכולתם בהעיקץ שבפיהם. ע"כ פורק אין מידם:
4