טעמי המנהגים תתרכ״גTa'amei HaMinhagim 1023
א׳טעם. שמעמידין את המת ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין. כדי להבריח רוחות הטומאה הרוצים להחזיק בו שלא להכניס עמו לקבורה כי כשמעמידי' אותו הולכים להם ובימים שאין בהם צדוק הדין א"צ להעמיד אותו כי ביום זה אין כ"כ רוחות טומאות מצויות.*ונראה שהי' אומרים צ"ה קודם שנקבר המת. ועי' מהרי"ל כשנפטר אשתו העמידו המת בבית שמטהרין שם על הקרקע עם המטה ובנו ובתו ישבו אצל אמם והי' מתאוננים לה והוא הי' אומר צדוק הדין בקול רם ובנו עומד משמאלו ואמר עמו וכל הציבור במתון עמהם ואח"כ נשאו האבלים את המת עד הקבר ע"ש. ומהפכין מטתו אחר הנחתו בקבר ג"פ. בית לחם יהודא סימן שע"ו סעי' ד'. וביום שאין אומרים תחנון אין להושיב המת ג"פ וכן אין מהפכין מטתו. שם: שפתי כהן סי' שנ"ח ס"ק ד':
1
ב׳קונטרס אחרון
ג' פעמים. ובספר מעבר יבק שפת אמת פ' ל"א כתב בשם נימוקי יוסף סוף פ' המוכר פירות שמעמידין אותו ז' פעמים. כנגד שבעה דברים שהעולם נפסקין מהם כדכתיב זרע. וקציר. קור. וחום. קיץ. וחורף. יום ולילה לא ישבותו. יום ולילה נחשבים אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ובמע"ט:
ובשפתי רננות פט"ו כתב דבכל זמן שעומדים הנושאים את המת עם הארגז להחליף יכוונו להבריח מעליו ומסביביו הרוחות*בספר יע"ד פי' הפסוק אומרים לעץ אבי אתה ולאבן כי ילדתנו. דהנה הרשע לאחר מיתתו באים הקליפות ונוטלים את המת ועושים עמו מה שרוצים ומניחים על מקום המת עץ או אבן בדמות המת הזה והבנים צועקים אבי אבי אבקשך מחילה. אבל באמת לאו אביו הוא ורק הוא אבן דומם או עץ בעלמא: כי בכל עמידה הרוחות פורחים. ואולי שאין להם רשות רק להלוך לא לעמוד כמו שהמזיק אין לו רשות לזוז ממקומו. ואולי הרוחות נקראים פורחות על זה כדכתיב ונפשותיכן לפורחות:
ונייחא גדולה יהי' לאב בעת שבניו יעסקו בקבורתו וג"כ ודאי יהי' זכות והנאה לבן בחייו ובמותו ומנהגן של ישראל להקפיד על זה קפידה גדולה. ונלמד ממה שאמר הכתוב באברהם יצחק ויעקב כי קברו אותם בניהם ומנהג המקומות שלוקחין האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואח"כ שאר העם כאשר כתב המגיה סי' שנ"ח סעי' ג'. מעבר יבק אמרי נועם פ' כ"ז:
כשנושאין אותו לקבר אומרים שיר של פגעים. ואחר הקבורה יאמר כל אחד פסוק והוא רחום ג"פ וזהו גמילות חסד גדול' למת להחליש ראשי המשחית ואם יאמרוהו כל הקהל ג"פ בקול הנה מה טוב שהם ל"ט תיבות כנודע ובזה מקילים מעליו כח המלקות מחיבוט הקבר ושאר דינים ואח"כ יאמרו וסר עונך וחטאתך תכופר. שם פי"ח:
ועי' ט"ז סי' שע"ו סק"ג שכתב בשם רש"ל שיש לומר אחר שנקבר ז"פ ויהי נועם דהיינו בפעם אחד עד מלת כי ומלת כי בכלל. ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. בד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סוד. וכתוב בלבוש שגם הוא נהג כן:
אם גשמים מזלפים על מטתו מורה התעוררות הרחמים עליו. שפתי צדק פרק כ"ד:
צריך כל אדם אפי' העני שבישראל שיהי' הקרקע שהוא קבור בתוכה קנוי לו בכסף. והטעם. לפי שאין רשות לשום משחית להוציא את האדם מרשותו ולא נקרא רשותו אלא א"כ אותה קרקע קנוי לו ולכך לא רצה אברהם במערה רק בכסף מלא ומטעם זה יעשו בעלי השבעות המשביעים עיגול סביב להם כי אין יכולת השדים לכנוס מר"ה לרה"י וכן המנהג את החיות בעת לידתם אחר שהם שוכבים על המטה כדי שלא ישלוט בהם רוחין ולולין. ספר החיים פרק שמיני:
ובענין צדוק הדין כתב בס' חכמת אדם דמנהג הנכון הוא שיאמרו צדוק הדין בשעת יציאת נשמה וכשיגיע לדיין אמת קורע ומברך ברוך דיין אמת בשם ומלכות כל מצטער עליו. וע"ל בהשמטה לסעי' תתרכ"ד בד"ה ועי':
ובספר שבלי הלקט סי' י"ג כתב וז"ל מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה וממתינין לכבוד הדבר ואומרים אותו בחצר בית הקברות או על פי המערה בשלום תשכב. פ"א קברו מת בחוה"מ ולא רצו לומר עליו צידוק הדין ולא קדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צידוק הדין. ועמד רבי ואמר עליו צידוק הדין וקדיש. שאין זה לא הספד ולא קינה ואין כאן חילול מועד. אלא הוא הודאה וקבלת דין שמים כו' וצידוק הדין כל שבעת ימי אבלותו מצות אמירתו:
ובשם רבינו ישעי' כ' שדחה דבריו וכ' שאין נכון לאומרו לפי שיש בו כמה דברים של עגמת נפש. וכולו הוא מלא דברים המעציבים לבו של אדם ולהזכיר לו יום המיתה. והלכך אין לאומרו בשום יום שאמרו חכמים שאסור להספיד בו. וע"ל בהשמטה לסעי' תס"ז בד"ה אין. בן י"ב חדש אומרים עליו צ"ה וקדיש. יעב"ץ:
ג' פעמים. ובספר מעבר יבק שפת אמת פ' ל"א כתב בשם נימוקי יוסף סוף פ' המוכר פירות שמעמידין אותו ז' פעמים. כנגד שבעה דברים שהעולם נפסקין מהם כדכתיב זרע. וקציר. קור. וחום. קיץ. וחורף. יום ולילה לא ישבותו. יום ולילה נחשבים אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ובמע"ט:
ובשפתי רננות פט"ו כתב דבכל זמן שעומדים הנושאים את המת עם הארגז להחליף יכוונו להבריח מעליו ומסביביו הרוחות*בספר יע"ד פי' הפסוק אומרים לעץ אבי אתה ולאבן כי ילדתנו. דהנה הרשע לאחר מיתתו באים הקליפות ונוטלים את המת ועושים עמו מה שרוצים ומניחים על מקום המת עץ או אבן בדמות המת הזה והבנים צועקים אבי אבי אבקשך מחילה. אבל באמת לאו אביו הוא ורק הוא אבן דומם או עץ בעלמא: כי בכל עמידה הרוחות פורחים. ואולי שאין להם רשות רק להלוך לא לעמוד כמו שהמזיק אין לו רשות לזוז ממקומו. ואולי הרוחות נקראים פורחות על זה כדכתיב ונפשותיכן לפורחות:
ונייחא גדולה יהי' לאב בעת שבניו יעסקו בקבורתו וג"כ ודאי יהי' זכות והנאה לבן בחייו ובמותו ומנהגן של ישראל להקפיד על זה קפידה גדולה. ונלמד ממה שאמר הכתוב באברהם יצחק ויעקב כי קברו אותם בניהם ומנהג המקומות שלוקחין האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואח"כ שאר העם כאשר כתב המגיה סי' שנ"ח סעי' ג'. מעבר יבק אמרי נועם פ' כ"ז:
כשנושאין אותו לקבר אומרים שיר של פגעים. ואחר הקבורה יאמר כל אחד פסוק והוא רחום ג"פ וזהו גמילות חסד גדול' למת להחליש ראשי המשחית ואם יאמרוהו כל הקהל ג"פ בקול הנה מה טוב שהם ל"ט תיבות כנודע ובזה מקילים מעליו כח המלקות מחיבוט הקבר ושאר דינים ואח"כ יאמרו וסר עונך וחטאתך תכופר. שם פי"ח:
ועי' ט"ז סי' שע"ו סק"ג שכתב בשם רש"ל שיש לומר אחר שנקבר ז"פ ויהי נועם דהיינו בפעם אחד עד מלת כי ומלת כי בכלל. ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. בד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סוד. וכתוב בלבוש שגם הוא נהג כן:
אם גשמים מזלפים על מטתו מורה התעוררות הרחמים עליו. שפתי צדק פרק כ"ד:
צריך כל אדם אפי' העני שבישראל שיהי' הקרקע שהוא קבור בתוכה קנוי לו בכסף. והטעם. לפי שאין רשות לשום משחית להוציא את האדם מרשותו ולא נקרא רשותו אלא א"כ אותה קרקע קנוי לו ולכך לא רצה אברהם במערה רק בכסף מלא ומטעם זה יעשו בעלי השבעות המשביעים עיגול סביב להם כי אין יכולת השדים לכנוס מר"ה לרה"י וכן המנהג את החיות בעת לידתם אחר שהם שוכבים על המטה כדי שלא ישלוט בהם רוחין ולולין. ספר החיים פרק שמיני:
ובענין צדוק הדין כתב בס' חכמת אדם דמנהג הנכון הוא שיאמרו צדוק הדין בשעת יציאת נשמה וכשיגיע לדיין אמת קורע ומברך ברוך דיין אמת בשם ומלכות כל מצטער עליו. וע"ל בהשמטה לסעי' תתרכ"ד בד"ה ועי':
ובספר שבלי הלקט סי' י"ג כתב וז"ל מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה וממתינין לכבוד הדבר ואומרים אותו בחצר בית הקברות או על פי המערה בשלום תשכב. פ"א קברו מת בחוה"מ ולא רצו לומר עליו צידוק הדין ולא קדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צידוק הדין. ועמד רבי ואמר עליו צידוק הדין וקדיש. שאין זה לא הספד ולא קינה ואין כאן חילול מועד. אלא הוא הודאה וקבלת דין שמים כו' וצידוק הדין כל שבעת ימי אבלותו מצות אמירתו:
ובשם רבינו ישעי' כ' שדחה דבריו וכ' שאין נכון לאומרו לפי שיש בו כמה דברים של עגמת נפש. וכולו הוא מלא דברים המעציבים לבו של אדם ולהזכיר לו יום המיתה. והלכך אין לאומרו בשום יום שאמרו חכמים שאסור להספיד בו. וע"ל בהשמטה לסעי' תס"ז בד"ה אין. בן י"ב חדש אומרים עליו צ"ה וקדיש. יעב"ץ:
2
ג׳עד הקבר. בספר מעבר יבק שפתי רננות פ' מ"ב כתב וז"ל מצאתי בדרושי גורי האר"י כי אחרי הקבורה באים ד' מלאכים משפילים הקבר וממעמקים אותו בארץ כגובה קומת האדם. ולהיות כי הקליפה קשורה עם הנשמה ועם הגוף לכן מחברים אותם יחד ואז אוחזים אותם המלאכים באותו האדם כל אחד מן הקצה שלו ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כדרך שחובט אדם כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו. וכך הם עושים עד שתפרד מעט מעט אותה קליפה מן האדם עד שנעקרת לגמרי. וזהו פירוש חבוט הקבר ממש. אמנם הצדיקים אשר עשו מעשים טובים בחייהם היו חובטים עצמן ומתפרדת קליפה זו מעליהם ע"י היסורין והצער שסובלין בחייהם ע"י התורה שמתשת גופו של אדם. ברם להפרידה בחיים לגמרי א"א ואין איש ניצול מחבוט הקבר אך הרשעים צריכים טרחא יתירה:*ובספר אגרא דכלה (בראשית) כתב דבכל דבר נתלבש ניצוצי קדושה והוצרך לאכילה. ולשתיה גשמיות המלובשת בסוד עפר הכללי הגובר בעוה"ז העשי' גשמיות ואילו הי' האדם מכוון בכל אכילותיו לא יצטרך לחיבוט הקבר רק כיון שאוכל בשביל תאוותו ועי"כ נתגבר היסוד העפר ונדבק בגופו ע"כ הוצרך הגוף לחיבוט הקבר להתבלות בקבר:
ובספר יסוד התשובה פי"ד כתב וז"ל פ"ג במסכת' חיבוט הקבר אמר ר"י משום ר"א קשה הדין שהקב"ה דן את האדם בקבר יותר מדין גיהנם. דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה. אבל דין הקבר אפי' צדיקים נידונין בו. אפי' גמולי חלב אפי' יונקי שדים נידונין בה. אבל אמרו חז"ל הדר בא"י ומת בע"ש אינו רואה דין הקבר*ובשם האריז"ל כ' ששמע מחכם גדול שכל הנקבר ביום ששי אחר ה' שעות ביום והשנה החמישית בכלל אינו רואה תיבוט הקבר כי קדושת השבת מפרידה ממנו בלי צער. וזה סוד יום הששי ה' יתירה כי מאז ולמעלה היא ערב שבת ממש: ומה יעשה וינצל מדין הקבר יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות וג"ח ומכניס אורחים תוך ביתו ומתפלל תפלתו בכוונה אפי' מת בח"ל אין רואה דין חיבוט הקבר [השמטה: בקנ"א אין רואה דין חיבוט הקבר. בספר תוי"י בקונ"א כתב וז"ל רז"ל חשבו דברים שהעושה אותן ניצול מחיבוט הקבר וחד מהם אם מת בערב שבת וכו' והקשה מורי הא כוונת רז"ל להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר משא"כ בזה שימות בע"ש אין זה בידו לעשות. וביאר שהוא מוסר גדול שימות בע"ש ר"ל לפנות א"ע מכל עסקי עוה"ז כאלו מת כדי לעשות הכנה לשבת ובזה ניצול מחיבוט הקבר:]. ובשם ס' ח"ל כתב דמה שנראה מזוהר בלק שיש דין גיהנם אף פחות מכ' שנה. לפי שיש ב' מיני גיהנם העליון הוא גיהנם של נשמה שהוא קשה מאד וע"ז נאמר שאין נידון בו אלא מכ' שנה שהוא נידון עליון. אמנם יש גיהנם שהוא לרוח ונפש ובזה נידון אפי' קטן לפי שכלו*בספר דעת זקנים מרבותינו בעלי התוספת ז"ל במנחת יהודא (וישב) כתב על מה שנאמר וימת גם אותו. וא"ת למה נענשו ער ואונן והלא לא היו אלא בני ה' שנה כדאי' בסדר עולם ואמרי' בית דין של מעלה אין מענישין עד כ' שנה ותירץ ר' יהודא החסיד דאין הדבר תלוי אלא בדעת ובמחשבה כי יש פחות מי"ג שנה ערום בדעת ובמחשבה לרעה או לטובה ועל זה נאמר כי כל לבבות דורש ה' ע"ש. ועי' טעמי מנהגים ח"א סעי' תרע"ד: . ובזוהר שלח כתב שענשו התינוק בג"ע:
ובספר עיקרי הד"ט סי' ל"ו אות י"א כתב וז"ל בספר פחד יצתק כתב לא נהגו בכמה קהלות לומר ההשכבה בבה"ק ולא בבית האבל רק לנפטרים מבן י"ג ומעלה. ונראה הטעם דמי שאינו בר מצוה אינו בן עונשים ומה הצורך לבקש למתק כת הדינים מעליו ע"כ. וקשה דאי הכי עד בן כ' נמי לא ישכיבוהו דאינו ב"ע למעלה ומה צורך לבקש מיתוק הדינין עכ"ל. ולפמ"ש בס' ח"ל שיש שני מיני גיהנם. ובגיהנם שהוא לרוח ונפש בזה נידון אפי' קטן לפי שכלו נראה דיכול לומר השכבה וגם קדיש אפי' לפחות מי"ג כדי למתק כח הדינים מעליו:
ובצל"ח ברכות דף ק"ו פי' מה שאמז"ל כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. כי קשה ממ"נ אם הוא צדיק גמור מאי עבידתי' בגיהנם כלל שיצטרכו לצנן לו הגיהנם. ואם הוא חייב לסבול עונש בגיהנם א"כ מה עונש הוא זה אם לא יסבול צער גיהנם ולמה הכניסוהו לגיהנם לבטלה. רק הוא ע"פ מ"ש חכמי המוסר שגם הצדיקים בהכנסם לג"ע עוברים דרך הגיהנם לטובת קצת רשעים קרוביהם שכבר סבלו קרוב לערך עונש המגיע עליהם ואעפ"כ אין בכחם לעלות ואין חבוש מתיר עצמו והצדיק בעברו מעלה אותם עמו. והצדיק סובל קצת צער לטובת רשעים ההם*בספר קדושת לוי על פרקי אבות כתב ידוע שיש צדיקים אשר המה צריכים לעבור ב' הגזרים גזרי עצים ואש הגיהנם כדי להעלות משם נשמתן של רשעים שיש להם איזה שייכות בשורש נשמת הצדיק. ומדי עברו מתדבקים בו בהצדיק ומצפצפין ועולין. והוא ענין מאמר רז"ל שיהי' לכ"א מישראל שני אלפים ות"ת עבדים מאומות העולם. והוא כי ע"י קיום מצות ציצית כתקנה יעלו עם הצדיק המקיימה שני אלפים ות"ת ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות:
ובספר אור החיים עה"ת (דברים ל"ב י') כתב שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו: . וע"ז אמרו כאן שהקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה אפי' אם ילך לג"ע דרך הגיהגם אז יצננו לו הגיהנם דרך הילוכו שם. ואולי לזה כיוונו בשלהי חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם. היינו אפי' בעברם דרך שם אין האור שולטת בהם כי ציננו לו האור עכ"ל:
וראיתי בכתבי הגאון הקדוש מהר"ש מבעלז זצוק"ל (סדר הגדה) שכתב וז"ל שמעתי שיש צדיקים שבחייהם הולכים בגיהנם ומעלים משם הנשמות. ובספר מדרש אליהו דף מ"ג כתב דצדיק שבא לתקן הקב"ה מבטיחו שלא יחטא:
ובשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר חיים מקאסוב זצוק"ל כשאמר הפסוק (תהלים ט"ז) לא תתן חסידך לראות שחת אמר רבש"ע לא יהי' החסידים שלי בגיהנם שלא אצטרך לילך שמה לקחתם משם. וראיתי באיזה ספר כשבא הב"ח ז"ל שמה רצו לכבד אותו במצוה זאת ע"י שמצאו בו שמץ שוגג שבסיבתו הלכו שור וחמור איזה פסיעות וציננו את הגיהנם מקום שלשים יום כמאה"כ וסביביו נשערה מאד. ובשם קדוש א' שפי' וסביביו נשערה מאד דהאמת אין רק חוט השערה ודי בזה ע"ד אומרם ז"ל ה"ד יסורים וחשב דברים קטנים הושיט ידו לכוס וכו'. ועי' ליקוטים סעי' נ"ו בהשמטה בד"ה ובס' שארית ישראל:
כתב בספר מנחם ציון להרב הצדיק הקדוש מרימנאב זצוק"ל בשם המדרש דמה שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים*ובענין המחול פי' הראשונים כי במחול אין מעלה ומטה רק סביב סביב כן הצדיקים כולם יהי' מעלתם בשוה בלא מעלה ומטה בלא קנאה ושנאה. וזאת המעלה לא תהי' בכל עידן רק באפשר לפרקים בשבתות ומועדים ובשאר הימים כשיושבין הצדיקים במתיבתות ודאי ראשיהם כפופין כי כ"א מתבייש ממעלת חבירו והשי"ת יודע. אגרא דפרקא אות שי"ד: המחול הזה יהי' בגיהנם שהוא מקום רחבת ידים*בספר מגלה עמוקו' פ' ויקרא כתב בשם סודי רזא שהגיהנם הוא אורך מהלך רי"ו אלפים שנה: כי הצדיקים יבקשו רחמים על הרשעים וימחלו עונותיהם:
ובספר תשואות חן כתב קבלתי מרבותי שבחי' משיח יהי' שביכלתו ללמוד זכות על כל ישראל וע"י הלימוד זכות יפול הרהורי תשובה בכולם ויהיו כולם צדיקים. ופי' בזה כוונת הפסוק סוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. כי בבעלי המחלוקת הושדא נרגא דממ"נ אם ילמד זכות על אחד ממילא זה שכנגדו נשאר חייב ואם בהיפך נמצא זה חייב. ולצורך כל זה ישלח הקב"ה את אליהו לעולם יום אחד לפני בואו לעשות שלום בעולם ואז יבא משיח בב"א ללמוד זכות על כולם ויהיה כל העולם זכאי:
ובספר יסוד התשובה פי"ד כתב וז"ל פ"ג במסכת' חיבוט הקבר אמר ר"י משום ר"א קשה הדין שהקב"ה דן את האדם בקבר יותר מדין גיהנם. דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה. אבל דין הקבר אפי' צדיקים נידונין בו. אפי' גמולי חלב אפי' יונקי שדים נידונין בה. אבל אמרו חז"ל הדר בא"י ומת בע"ש אינו רואה דין הקבר*ובשם האריז"ל כ' ששמע מחכם גדול שכל הנקבר ביום ששי אחר ה' שעות ביום והשנה החמישית בכלל אינו רואה תיבוט הקבר כי קדושת השבת מפרידה ממנו בלי צער. וזה סוד יום הששי ה' יתירה כי מאז ולמעלה היא ערב שבת ממש: ומה יעשה וינצל מדין הקבר יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות וג"ח ומכניס אורחים תוך ביתו ומתפלל תפלתו בכוונה אפי' מת בח"ל אין רואה דין חיבוט הקבר [השמטה: בקנ"א אין רואה דין חיבוט הקבר. בספר תוי"י בקונ"א כתב וז"ל רז"ל חשבו דברים שהעושה אותן ניצול מחיבוט הקבר וחד מהם אם מת בערב שבת וכו' והקשה מורי הא כוונת רז"ל להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר משא"כ בזה שימות בע"ש אין זה בידו לעשות. וביאר שהוא מוסר גדול שימות בע"ש ר"ל לפנות א"ע מכל עסקי עוה"ז כאלו מת כדי לעשות הכנה לשבת ובזה ניצול מחיבוט הקבר:]. ובשם ס' ח"ל כתב דמה שנראה מזוהר בלק שיש דין גיהנם אף פחות מכ' שנה. לפי שיש ב' מיני גיהנם העליון הוא גיהנם של נשמה שהוא קשה מאד וע"ז נאמר שאין נידון בו אלא מכ' שנה שהוא נידון עליון. אמנם יש גיהנם שהוא לרוח ונפש ובזה נידון אפי' קטן לפי שכלו*בספר דעת זקנים מרבותינו בעלי התוספת ז"ל במנחת יהודא (וישב) כתב על מה שנאמר וימת גם אותו. וא"ת למה נענשו ער ואונן והלא לא היו אלא בני ה' שנה כדאי' בסדר עולם ואמרי' בית דין של מעלה אין מענישין עד כ' שנה ותירץ ר' יהודא החסיד דאין הדבר תלוי אלא בדעת ובמחשבה כי יש פחות מי"ג שנה ערום בדעת ובמחשבה לרעה או לטובה ועל זה נאמר כי כל לבבות דורש ה' ע"ש. ועי' טעמי מנהגים ח"א סעי' תרע"ד: . ובזוהר שלח כתב שענשו התינוק בג"ע:
ובספר עיקרי הד"ט סי' ל"ו אות י"א כתב וז"ל בספר פחד יצתק כתב לא נהגו בכמה קהלות לומר ההשכבה בבה"ק ולא בבית האבל רק לנפטרים מבן י"ג ומעלה. ונראה הטעם דמי שאינו בר מצוה אינו בן עונשים ומה הצורך לבקש למתק כת הדינים מעליו ע"כ. וקשה דאי הכי עד בן כ' נמי לא ישכיבוהו דאינו ב"ע למעלה ומה צורך לבקש מיתוק הדינין עכ"ל. ולפמ"ש בס' ח"ל שיש שני מיני גיהנם. ובגיהנם שהוא לרוח ונפש בזה נידון אפי' קטן לפי שכלו נראה דיכול לומר השכבה וגם קדיש אפי' לפחות מי"ג כדי למתק כח הדינים מעליו:
ובצל"ח ברכות דף ק"ו פי' מה שאמז"ל כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. כי קשה ממ"נ אם הוא צדיק גמור מאי עבידתי' בגיהנם כלל שיצטרכו לצנן לו הגיהנם. ואם הוא חייב לסבול עונש בגיהנם א"כ מה עונש הוא זה אם לא יסבול צער גיהנם ולמה הכניסוהו לגיהנם לבטלה. רק הוא ע"פ מ"ש חכמי המוסר שגם הצדיקים בהכנסם לג"ע עוברים דרך הגיהנם לטובת קצת רשעים קרוביהם שכבר סבלו קרוב לערך עונש המגיע עליהם ואעפ"כ אין בכחם לעלות ואין חבוש מתיר עצמו והצדיק בעברו מעלה אותם עמו. והצדיק סובל קצת צער לטובת רשעים ההם*בספר קדושת לוי על פרקי אבות כתב ידוע שיש צדיקים אשר המה צריכים לעבור ב' הגזרים גזרי עצים ואש הגיהנם כדי להעלות משם נשמתן של רשעים שיש להם איזה שייכות בשורש נשמת הצדיק. ומדי עברו מתדבקים בו בהצדיק ומצפצפין ועולין. והוא ענין מאמר רז"ל שיהי' לכ"א מישראל שני אלפים ות"ת עבדים מאומות העולם. והוא כי ע"י קיום מצות ציצית כתקנה יעלו עם הצדיק המקיימה שני אלפים ות"ת ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות:
ובספר אור החיים עה"ת (דברים ל"ב י') כתב שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו: . וע"ז אמרו כאן שהקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה אפי' אם ילך לג"ע דרך הגיהגם אז יצננו לו הגיהנם דרך הילוכו שם. ואולי לזה כיוונו בשלהי חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם. היינו אפי' בעברם דרך שם אין האור שולטת בהם כי ציננו לו האור עכ"ל:
וראיתי בכתבי הגאון הקדוש מהר"ש מבעלז זצוק"ל (סדר הגדה) שכתב וז"ל שמעתי שיש צדיקים שבחייהם הולכים בגיהנם ומעלים משם הנשמות. ובספר מדרש אליהו דף מ"ג כתב דצדיק שבא לתקן הקב"ה מבטיחו שלא יחטא:
ובשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר חיים מקאסוב זצוק"ל כשאמר הפסוק (תהלים ט"ז) לא תתן חסידך לראות שחת אמר רבש"ע לא יהי' החסידים שלי בגיהנם שלא אצטרך לילך שמה לקחתם משם. וראיתי באיזה ספר כשבא הב"ח ז"ל שמה רצו לכבד אותו במצוה זאת ע"י שמצאו בו שמץ שוגג שבסיבתו הלכו שור וחמור איזה פסיעות וציננו את הגיהנם מקום שלשים יום כמאה"כ וסביביו נשערה מאד. ובשם קדוש א' שפי' וסביביו נשערה מאד דהאמת אין רק חוט השערה ודי בזה ע"ד אומרם ז"ל ה"ד יסורים וחשב דברים קטנים הושיט ידו לכוס וכו'. ועי' ליקוטים סעי' נ"ו בהשמטה בד"ה ובס' שארית ישראל:
כתב בספר מנחם ציון להרב הצדיק הקדוש מרימנאב זצוק"ל בשם המדרש דמה שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים*ובענין המחול פי' הראשונים כי במחול אין מעלה ומטה רק סביב סביב כן הצדיקים כולם יהי' מעלתם בשוה בלא מעלה ומטה בלא קנאה ושנאה. וזאת המעלה לא תהי' בכל עידן רק באפשר לפרקים בשבתות ומועדים ובשאר הימים כשיושבין הצדיקים במתיבתות ודאי ראשיהם כפופין כי כ"א מתבייש ממעלת חבירו והשי"ת יודע. אגרא דפרקא אות שי"ד: המחול הזה יהי' בגיהנם שהוא מקום רחבת ידים*בספר מגלה עמוקו' פ' ויקרא כתב בשם סודי רזא שהגיהנם הוא אורך מהלך רי"ו אלפים שנה: כי הצדיקים יבקשו רחמים על הרשעים וימחלו עונותיהם:
ובספר תשואות חן כתב קבלתי מרבותי שבחי' משיח יהי' שביכלתו ללמוד זכות על כל ישראל וע"י הלימוד זכות יפול הרהורי תשובה בכולם ויהיו כולם צדיקים. ופי' בזה כוונת הפסוק סוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. כי בבעלי המחלוקת הושדא נרגא דממ"נ אם ילמד זכות על אחד ממילא זה שכנגדו נשאר חייב ואם בהיפך נמצא זה חייב. ולצורך כל זה ישלח הקב"ה את אליהו לעולם יום אחד לפני בואו לעשות שלום בעולם ואז יבא משיח בב"א ללמוד זכות על כולם ויהיה כל העולם זכאי:
3