טעמי המנהגים תתרמ״בTa'amei HaMinhagim 1042
א׳טעם. שאסיר להניח תפילין. מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך ואין פאר אלא תפילין מכלל דכ"ע אסור. מ"ק דף ט"ו ע"א. ודוקא ביום ראשון אסור שאז עיקר מרירותו דדוקא ת"ת דכתיב בה משמחי לב ושמחה אסורה כל ז' אבל בתפילין אין בהם אלא משום פאר וסגי שלא יתפאר יום ראשון ואח"כ מותר.*ועי' א"ר סי' ל"ח דביום קבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה. וכן אם שמע בלילה או נקבר בלילה אינו מניח תפילין ביום ע"כ. ועי' דגול מרבבה סי' שפ"ח. ובפתחי תשובה שם כתב בשם ספר חומות ירושלים דדעתו שיניח בלא ברכה ויכסה אותם. עוד כתב א"ר שם דמי שמת לו מת ונקבר ביו"ט מניח תפילין ביום ראשון שאחר יו"ט דהא כבר נהג דברים שבצנעה גם מנחמין בי"ט ע"ש. ובהגהות אמרי ברוך סי' שפ"ה כתב בשם שיורי כנה"ג דמי שמת לו מת ברגל או באה לו שמועה קרובה ברגל אסור להניח תפילין יום ראשון אחר הרגל עי"ש:
ובספר שדי חמד באסיפת דינים מערכת אבילות אות ר"ה כתב דמה שכתב הפמ"ג סי' תקמ"ח סק"ה דביום ראשון אחר החג מניח תפילין ולדידן יום א' הוא שני דיו"ט אחרון עולה לא' אף לבני א"י ל"ש כן. יש ט"ס וצריך להיות אך לבני א"י ל"ש כן. ור"ל דדוקא בח"ל דיו"ט ב' עולה לא' מימי האבילות ויום מוצאי החג הוא יום ב' לאבילות חייב להניח תפילין. אבל לבני א"י לא שייך כן. כי לדידהו יום מוצאי החג הוא יום ראשון של אבילות ואסור להניח בו תפילין. והאריך שם והעלה דגם בני א"י יניחו בברכה ביום מוצאי החג דלא כדמשמע מדברי הפמ"ג.
ואין להניח תפילין דר"ת כל ז' ימי אבילות. באה"ט סי' ל"ה סק"ה בשם האריז"ל. ועי' ברכי יוסף סי' ל"ה סעי' ד' וז"ל יש שכתבו בשם האר"י זצ"ל שהאבל לא יניח תפילין דר"ת. אבל ראיתי למופת הדור המקובל המופלא קדוש יאמר לו במהר"ר שלום נר"ו שהניח תפילין דר"ת בימי אבלו ואמר מר שבכתבי מהרח"ו זצ"ל האמיתיים לא נמצא זה ולדעתו יש להניחם גם בימי האבל ע"ש. אך בשיורי ברכה סי' ל"ח ובבר"י סי' פ"ח כתב כיון דפליגי בזה שב ואל תעשה עדיף:
ועי' פתחי תשובה סי' ת' סק"ד וז"ל עי' בתשובת אש דת שכתב דאם אירע לאבל בשבת שתוך ז' הוא חיוב לעלות לתורה כגון אם אשתו יולדת או שהוא יא"צ מותר לעלות לתורה דאם אינו עולה יהי' אבילות דפרהסיא ע"ש. ועי' ט"ז סי' ת"ב ס"ק ה' דאבל שחל שביעי שלו בשבת מותר לקרותו לתורה שבת במנחה ובמוצ"ש אין חל עליו שום אבילות ע"ש. ועי' ט"ז או"ח סי' תקנ"ה. ועי' פתחי תשובה סי' שצ"ט ס"ק א' דאבל מותר לעלות לתורה בש"ת ע"ש. ועי' בש"ת א"ח סי' תקנ"ד סק"א בשם מח"ב דבט"ב יכול לעלות לתורה ולהפטיר כיון דהוי דברים הרעים וכ"ע אסורי בתורה כמוהו ע'"ש. ופשוט שהאבל מותר להשתמש בתשמישי התורה כשקורין כגון גלילה וכיוצא בה דקריאה לחוד אסור לו משום דכתיב משמחי לב. ט"ז סי' שפ"ד.
אונן במו"ש שאינו חייב בתפל'. יום ראשון אחר הקבור' כשמתפלל שחרית לא יאמר אתה חוננתנו בתפלתו. שע"ת סי' רצ"ד. ומי שמת לו מת בליל' בימי ספירת העומר באופן שיהי' אונן כל הלילה ההוא ויום המחר יספור בו בליל' בלא ברכה ושוב ממילא בימי' שאחריו יספור בברכה (נודע ביהודא סי' כ"ז). ועי' פתחי תשובה סי' שמ"א סק"ד וז"ל כתב בספר חמודי דניאל כ"י דאונן אע"פ שמותר לאכול בלא ברכה בנטילת ידים חייב בין במים ראשונים בין באחרונים ע"כ. ומכל מקום נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש. והכלבו כתב שמברך ברכת המוציא מפני שאסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ואם מת בליל' ולא התפלל עדיין תפלת ערבית אמרינן מאחר שכבר חל עליו חיוב התפל' קודם שמת אף שלאחר שמת לא הי' יכול להתפלל צריך להתפלל שחרית שתים. (חכמת אדם כלל קמ"ח סעי' ז') ואם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפי' כל היום. פתחי תשובה שם סק"ה. אונן בחנוכה יניח לאשתו או לאחר להדליק ויענה אמן. א"ר סי' תר"ע ס"ק י"ט. ואם הוא יחידי ידליק הנרות משום פרסומי ניסא בלא ברכה. (פ"מ שם סק"ד). אונן בפסח חייב בלילה לקדש ולברך המוציא וב"ה אך סדר הגדה בליל פסח יאמר אחר לפניו והוא ישב וישמע מפיו. א"ר סי' קמ"ח סק"ד בשם מהר"מ מלובלין. כתב בשו"ת שבות יעקב ח"ג שאלה צ"ה וז"ל נפל שלא חי שלשים יום אין כאן חשש אנינות וכ"ש אבילות ע"ש: שבלי הלקט הלכה כ"ה.
ובספר שדי חמד באסיפת דינים מערכת אבילות אות ר"ה כתב דמה שכתב הפמ"ג סי' תקמ"ח סק"ה דביום ראשון אחר החג מניח תפילין ולדידן יום א' הוא שני דיו"ט אחרון עולה לא' אף לבני א"י ל"ש כן. יש ט"ס וצריך להיות אך לבני א"י ל"ש כן. ור"ל דדוקא בח"ל דיו"ט ב' עולה לא' מימי האבילות ויום מוצאי החג הוא יום ב' לאבילות חייב להניח תפילין. אבל לבני א"י לא שייך כן. כי לדידהו יום מוצאי החג הוא יום ראשון של אבילות ואסור להניח בו תפילין. והאריך שם והעלה דגם בני א"י יניחו בברכה ביום מוצאי החג דלא כדמשמע מדברי הפמ"ג.
ואין להניח תפילין דר"ת כל ז' ימי אבילות. באה"ט סי' ל"ה סק"ה בשם האריז"ל. ועי' ברכי יוסף סי' ל"ה סעי' ד' וז"ל יש שכתבו בשם האר"י זצ"ל שהאבל לא יניח תפילין דר"ת. אבל ראיתי למופת הדור המקובל המופלא קדוש יאמר לו במהר"ר שלום נר"ו שהניח תפילין דר"ת בימי אבלו ואמר מר שבכתבי מהרח"ו זצ"ל האמיתיים לא נמצא זה ולדעתו יש להניחם גם בימי האבל ע"ש. אך בשיורי ברכה סי' ל"ח ובבר"י סי' פ"ח כתב כיון דפליגי בזה שב ואל תעשה עדיף:
ועי' פתחי תשובה סי' ת' סק"ד וז"ל עי' בתשובת אש דת שכתב דאם אירע לאבל בשבת שתוך ז' הוא חיוב לעלות לתורה כגון אם אשתו יולדת או שהוא יא"צ מותר לעלות לתורה דאם אינו עולה יהי' אבילות דפרהסיא ע"ש. ועי' ט"ז סי' ת"ב ס"ק ה' דאבל שחל שביעי שלו בשבת מותר לקרותו לתורה שבת במנחה ובמוצ"ש אין חל עליו שום אבילות ע"ש. ועי' ט"ז או"ח סי' תקנ"ה. ועי' פתחי תשובה סי' שצ"ט ס"ק א' דאבל מותר לעלות לתורה בש"ת ע"ש. ועי' בש"ת א"ח סי' תקנ"ד סק"א בשם מח"ב דבט"ב יכול לעלות לתורה ולהפטיר כיון דהוי דברים הרעים וכ"ע אסורי בתורה כמוהו ע'"ש. ופשוט שהאבל מותר להשתמש בתשמישי התורה כשקורין כגון גלילה וכיוצא בה דקריאה לחוד אסור לו משום דכתיב משמחי לב. ט"ז סי' שפ"ד.
אונן במו"ש שאינו חייב בתפל'. יום ראשון אחר הקבור' כשמתפלל שחרית לא יאמר אתה חוננתנו בתפלתו. שע"ת סי' רצ"ד. ומי שמת לו מת בליל' בימי ספירת העומר באופן שיהי' אונן כל הלילה ההוא ויום המחר יספור בו בליל' בלא ברכה ושוב ממילא בימי' שאחריו יספור בברכה (נודע ביהודא סי' כ"ז). ועי' פתחי תשובה סי' שמ"א סק"ד וז"ל כתב בספר חמודי דניאל כ"י דאונן אע"פ שמותר לאכול בלא ברכה בנטילת ידים חייב בין במים ראשונים בין באחרונים ע"כ. ומכל מקום נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש. והכלבו כתב שמברך ברכת המוציא מפני שאסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ואם מת בליל' ולא התפלל עדיין תפלת ערבית אמרינן מאחר שכבר חל עליו חיוב התפל' קודם שמת אף שלאחר שמת לא הי' יכול להתפלל צריך להתפלל שחרית שתים. (חכמת אדם כלל קמ"ח סעי' ז') ואם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפי' כל היום. פתחי תשובה שם סק"ה. אונן בחנוכה יניח לאשתו או לאחר להדליק ויענה אמן. א"ר סי' תר"ע ס"ק י"ט. ואם הוא יחידי ידליק הנרות משום פרסומי ניסא בלא ברכה. (פ"מ שם סק"ד). אונן בפסח חייב בלילה לקדש ולברך המוציא וב"ה אך סדר הגדה בליל פסח יאמר אחר לפניו והוא ישב וישמע מפיו. א"ר סי' קמ"ח סק"ד בשם מהר"מ מלובלין. כתב בשו"ת שבות יעקב ח"ג שאלה צ"ה וז"ל נפל שלא חי שלשים יום אין כאן חשש אנינות וכ"ש אבילות ע"ש: שבלי הלקט הלכה כ"ה.
1
ב׳קונטרס אחרון
דכ"ע אסור. בספר מעבר יבק שפת אמת פ' ל"ד כתב דהמבין סוד שער של תפילין יבין עוד טעם לשבח למה האבל פטור מהם ביום ראשון. וכן בט"ב שבעונותינו ירדנו פלאים אין מניחין תפילין בבוקר בעת האבל וכ' שם וראיתי יחידים שאינן מונעים עצמם מתפילין לא ביום א' של אבילות וגם לא בט"ב כו' ע"ש. ועי' ט"ה סעי' תרמ"ז בהשמטה ובקונ"א שם:
דכ"ע אסור. בספר מעבר יבק שפת אמת פ' ל"ד כתב דהמבין סוד שער של תפילין יבין עוד טעם לשבח למה האבל פטור מהם ביום ראשון. וכן בט"ב שבעונותינו ירדנו פלאים אין מניחין תפילין בבוקר בעת האבל וכ' שם וראיתי יחידים שאינן מונעים עצמם מתפילין לא ביום א' של אבילות וגם לא בט"ב כו' ע"ש. ועי' ט"ה סעי' תרמ"ז בהשמטה ובקונ"א שם:
2
ג׳משמחי לב. ועי' מטה משה אות רמ"ה וז"ל כהן אבל אסור לקרות בתורה אפי' אין שם כהן אחר אלא הוא. וטוב שיצא הכהן מביהכ"נ לפני הקריאה וכן מצאתי בשם תשובת מהר"ם ע"ש. ועי' חידושים וביאורים מהגאון בעל יד אפרים סעי' ט"ז דמי שנתמנה מהציבור לקרות בתורה בכל שבת ואירע לו אבל אם יכול לילך לבהכ"נ אחר יש לו לילך. ואם קשה עליו לילך לבהכ"נ אחר אעפ"כ לא יקרא בס"ת.
ובשם הבר"י כתב שהי' ש"ץ מקובל בקהלה א' והי' נוהג עפ"י האריז"ל שלא לנהוג שום אבילות בשבת לא בדבריו ולא במקומו ולא הי' יכול ללכת לבהכ"נ אחר התרנו לו שיקרא בשבת ע"ש. ועי' יו"ד סי' שפ"ד סעי' ב' וסי' ח' סעי' א'. ובשו"ת יוסף דעת סי' ת' כתב דמי שהוא קורא איזה שנים מותר לקרות בשבת דהוה כפרהסיא כשאינו קורא. ובמהרי"ל כ' דאבל קורא בחול בתורה אבל לא בשבת דנראה כאלו הי' לו מעמד קבוע:
מלמד תינוקות מותר ללמוד עם התינוקות אחר ג"י אם אירע אבילות למלמד עי' באה"ט סי' ש"פ ס"ק י"ד. ובספר פחד יצחק כתב בשם רש"ל דמלמד שמת לו מת שרי ללמוד עם התלמידים בתוך ימי אבלו וכן יכולה האשה לאפות ולבשל בימי אבלה אף לצורך אחרים. ובלבד שלא יהי' לצורך אחר ימי אבלה. עיקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' כ"ד.
ובשם הבר"י כתב שהי' ש"ץ מקובל בקהלה א' והי' נוהג עפ"י האריז"ל שלא לנהוג שום אבילות בשבת לא בדבריו ולא במקומו ולא הי' יכול ללכת לבהכ"נ אחר התרנו לו שיקרא בשבת ע"ש. ועי' יו"ד סי' שפ"ד סעי' ב' וסי' ח' סעי' א'. ובשו"ת יוסף דעת סי' ת' כתב דמי שהוא קורא איזה שנים מותר לקרות בשבת דהוה כפרהסיא כשאינו קורא. ובמהרי"ל כ' דאבל קורא בחול בתורה אבל לא בשבת דנראה כאלו הי' לו מעמד קבוע:
מלמד תינוקות מותר ללמוד עם התינוקות אחר ג"י אם אירע אבילות למלמד עי' באה"ט סי' ש"פ ס"ק י"ד. ובספר פחד יצחק כתב בשם רש"ל דמלמד שמת לו מת שרי ללמוד עם התלמידים בתוך ימי אבלו וכן יכולה האשה לאפות ולבשל בימי אבלה אף לצורך אחרים. ובלבד שלא יהי' לצורך אחר ימי אבלה. עיקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' כ"ד.
3
ד׳לתורה שבת במנחה.*ועי' בספר עיקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' י"ט בשם אשדות הפסגה שהאבל יוכל לעלות לס"ת בש"ק שהוא יום ז' לאבלו דמשתנץ החמה של יום ז' אמרינן מקצת יום ככולו. וכתב שכן הוא המנהג בעה"ק חברון לקרותו לכתחלה בשבת שחל בו יום שביעי לאבלותו ובשם הרב יוסף אומץ סי' צ"ג כתב דאינו עולה: ובספר שדי חמד אות כ"ט כתב בשם מסגרת השלחן סי' שצ"ה דיש מקומות שנוהגים כשחל יום ז' לאבילות ביום ב' או ביום ה' ג"כ האבל עולה לס"ת. ובשם הגאון פני יהושע ח"ב סי' ט"ל כתב דבמקומות שגם בשבת אחר יציאת בהכ"נ מלוין אותו לביתו אם נהג כן גם ביום הז' לא פסק האבילות עד אחר שליוהו:
ועי' הלק"ט ח"א סי' רפ"ט דאבל שהוא בעל ברית לא יאמרו צידוק הדין שיו"ט הוא לו. ומותר בנעילת הסנדל. ומותר ללבוש בגדי שבת עד אחר ביהכ"נ וכשהמילה בבית אז מותר עד אחר המילה. ואם אירע בשני ובחמישי מותר לקרותו בס"ת מאחר שיו"ט שלו הוא ע"כ. וע"ל בהשמטה לסעי' תרנ"ב:
ובענין אם מת לו מת ונקבר ביו"ט אם מותר בת"ת מדברי המ"א סי' תקמ"ח סק"ה משמע דאסור ע"ש ובשערי תשובה שם כתב בשם הח"צ סימן ק' דדיקא בשאר השנה אסור בת"ת שיכול לעסוק בדברים הרעים שבירמיה כו' אבל ברגל אין נכון לעסוק בזה ואין נכון לישב בטל לגמרי מד"ת וכדאי הוא בכה"ג לסמוך על הרמב"ם דסבירא לי' דברגל אין נוהג אפי' דבר שבצנעה עי' ביו"ד סי' שצ"ט בטור וב"י שאין הרמב"ם יחיד ולכן יש לסמוך על הרמב"ם וסייעתו ללמוד כי פקודי ה' ישרים כו' ע"ש. ועי' פתחי תשובה סי' שצ"ט סק"א. וע"ל בהשמטה להעי' תתרנ"ח בד"ה בס' א"ת:
ועי' שערי תשובה סי' תרס"ד סק"א בשם שלחן מלכים מי שמת לו מת תוך החג התירו רבני ירושלים עה"ק שיכול לקרוא תיקון הושענא רבא ע"ש:
ועי' הלק"ט ח"א סי' רפ"ט דאבל שהוא בעל ברית לא יאמרו צידוק הדין שיו"ט הוא לו. ומותר בנעילת הסנדל. ומותר ללבוש בגדי שבת עד אחר ביהכ"נ וכשהמילה בבית אז מותר עד אחר המילה. ואם אירע בשני ובחמישי מותר לקרותו בס"ת מאחר שיו"ט שלו הוא ע"כ. וע"ל בהשמטה לסעי' תרנ"ב:
ובענין אם מת לו מת ונקבר ביו"ט אם מותר בת"ת מדברי המ"א סי' תקמ"ח סק"ה משמע דאסור ע"ש ובשערי תשובה שם כתב בשם הח"צ סימן ק' דדיקא בשאר השנה אסור בת"ת שיכול לעסוק בדברים הרעים שבירמיה כו' אבל ברגל אין נכון לעסוק בזה ואין נכון לישב בטל לגמרי מד"ת וכדאי הוא בכה"ג לסמוך על הרמב"ם דסבירא לי' דברגל אין נוהג אפי' דבר שבצנעה עי' ביו"ד סי' שצ"ט בטור וב"י שאין הרמב"ם יחיד ולכן יש לסמוך על הרמב"ם וסייעתו ללמוד כי פקודי ה' ישרים כו' ע"ש. ועי' פתחי תשובה סי' שצ"ט סק"א. וע"ל בהשמטה להעי' תתרנ"ח בד"ה בס' א"ת:
ועי' שערי תשובה סי' תרס"ד סק"א בשם שלחן מלכים מי שמת לו מת תוך החג התירו רבני ירושלים עה"ק שיכול לקרוא תיקון הושענא רבא ע"ש:
4
ה׳וישמע מפיו. אונן בפורים עי' סי' תרצ"ו סעי' ז'. ועי' פמ"ג שם ס"ק ט"ז מש"כ בשם א"ר לענין תפילין.*במקום שניתן הדת שלא לקבור מיד עד שיעבור מ"ח שעות אעפ"כ לא נפטרו מדי אנינות כיון שיש להם להכין תכריכין ולחתוך נסרים לכן חל מיד אנינות. פ"ת סי' שמ"א ס"ק כ"ב בשם שו"ת נו"ב תנינא חיו"ד סי' רי"א:
מקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך ב' ימים מותר בבשר ויין וכ"ש שחייבים במצות (שם):
ונראה דאם טהרו אותו ושמוהו בארון ומסרוהו לכתפים חייב להניח תפילין ג"כ ובפרט כשיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ד' אז ה' ימים או יותר כי אז יש לצרף דעת רש"י דזה מיקרי סתימת הגולל כיון דאפשר דגם במקום שקרובים הולכים בעת קבורה מהני מסירה ונוהג אבילות לחומרא אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין. ומ"מ ז' ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר. ועי' פתחי תשובה שם. וילך לביהכ"נ לומר קדיש משום כבוד המת עי' ט"ז או"ח סי' ע"א סק"ב:
עוד נראה דביום שניתן לקבורה אין לו להניח תפילין ולהתפלל. ולאחר הקבורה אם לא עבר זמנה דהיינו עד חצות היום יניח תפילין בלא ברכה ויכסה אותם ויתפלל שחרית. עי' פ"ת סי' שפ"ח וחכמת אדם כלל קמ"ח סעי' ז': אונן אור י"ד פטור ממצות בדיקה אבל לבטל ולבער החמץ בע"פ חייב. ובתשובה מאהבה כתב דיכול ליתן לאחר לבדוק ואותו אחר יכול לברך. ועי' כרם שלמה סי' שמ"א. מת בערב שבת עת מנחה בענין שא"א לקברו קודם שבת יתפלל מנחה של ערב שבת. כיון דלא מצי לקברו עתה לא טריד וחייב להתפלל. יד אליהו סי' ט"ז:
אונן ביו"ט ולא יכול לקברו עד אחר יו"ט למחרתו וא"כ בלילה לא היה יכול להבדיל שהי' פטור מפני אנינות יבדיל ביום אחר הקבורה. יעב"ץ. וכן הוא בחידושים וביאורים להגאון מו"ה אפרים זלמן מרגליות.
ועי' מרדכי מ"ק הלכות אונן וז"ל מי שמת לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר לא יבדיל במו"ש ונראה להר"ם שמותר לאכול בלא הבדלה דאמרינן פ' מי שמתו. מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות האמורות בתורה ואמר עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל:
ובשו"ת יוסף דעת ח"ב יו"ד סי' שמ"א כתב על דברי הט"ז שם סק"ג והש"ך סק"ט. דבשמיני עצרת בלילה וכן בש"ת לדידן דהוי ספק שמיני בודאי מותר לקדש בלילה שהרי בלילה אתרבי לשמחה יתירה ע"ש. ועיין מ"א סי' תקמ"ח סק"ח. אונן בשבת או ביו"ט אם א"צ לעסוק בצרכי המת כגון במקום שיש חבורה והקרובים סומכים עליהם בענין קבורת המת חייבים בכל המצות. פתחי תשובה סי' שמ"א ס"ק ט"ז בשם ישועות יעקב או"ח סי' ע"א סק"ד:
ועי' חדושי הגהות מהגאון מו"ה ברוך פרענקיל סי' תקכ"ו דלפי מש"כ המ"א סי' תקמ"ח סק"ח דבליל י"ט יכול האונן להתפלל הוריתי במי שמת לו מת שחרית בר"ה הואיל ובודאי לא יקברו עד אחר יציאת ביהכ"נ שהאבל יתפלל כדרכו ובפרטות כי בלא"ה דעת הרבה פוסקים שמותר להחמיר ע"ע ע"כ. ועיין מ"א סי' תקכ"ו ס"ק כ"א וסי' תרצ"ו ס"ק ט"ז:
כתב הט"ז סי' שע"ו סק"ד מי שמת בשבת או ביו"ט וא"א לקברו בו ביום יאמר קדיש תיכף אחר מיתה אבל בחול אין לעשות כן. ובקיצור של"ה כ' דאם יש בן קטן שאין שייך בו אנינות יוכל לילך אפי' בחול לביהכ"נ לומר קדיש. ועל מ"ש בנקה"כ שם כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל שלא נקבר אין בו דין גיהנם. כתב בית לחם יהודא שם א"כ לא יאמרו קדיש בשבת ויו"ט כלל דהא אין ב"י דין גיהנם אלא ודאי דיש טעם אחר ולכן אומרים קדיש בשבת ה"ה כאן וכן ראיתי בכמה קהלות ומדינות שנוהגים כהט"ז. ועוד שכתב בהגהת מנהגים בהדיא דיכול לומר קדיש ע"ש. ובחדושי הגרשוני שם כ' בשם הזוהר שאין מקום לקדיש עד אחר דאטמיר גופא בארעא ע"ש:
ובספר מעבר יבק שפת אמת מאמר ב' פ' כ"א כתב דהקדיש שאומרים בשבתות וימים טובים ור"ח אין הטעם להנצל מגיהנם רק להעלותו מגן עדן של מטה ממדרגה למדרגה וא"כ מועיל אפי' בשבת:
ובספר מדרש אליהו דרוש ה' כתב שזהו ג"כ הטעם שאומרים קדיש על הצדיקים גמורים אע"פ שאין נכנסים בגיהנם. משום שעם הקדיש עולה בג"ע למדריגה יותר גדולה. ולכן ראוי לתלמידים לומר קדיש על הרב. ואינו נראה שזה מחזיקו לרשע חלילה. משום שגם בהיותו בג"ע עולה עם הקדיש למדריגה יותר גדולה בג"ע:
וטעם המנהג לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה. כי אם הוא רשע וישב בגיהנם י"ב חודש אנו בוכים ומיללים עליו לסייעו להוציאו חוצה. משום שההספד שסופדים ומספרים שבחיו שהיו בו: הוא מסייעו להעלותו מיד והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בבור עמוק ולא הי' לו רשות לצאת משם. וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. וכן אחר י"ב חודש ניתן לו רשות לצאת מגיהנם והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו ע"י הבכי וסיפור שבחיו:
וכן גבי צדיקים אחר י"ב חודש אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו הוא סיוע לו להעלותו למדריגה יותר גדולה שבגן עדן כו' ע"ש. ונראה דלאו דוקא אחר י"ב חודש אלא בכל שנה ושנה ביום היא"צ יש לספר שבחיו כדי להעלותו למדריגה היותר גדולה עי' סעי' תתרע"א:
מקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך ב' ימים מותר בבשר ויין וכ"ש שחייבים במצות (שם):
ונראה דאם טהרו אותו ושמוהו בארון ומסרוהו לכתפים חייב להניח תפילין ג"כ ובפרט כשיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ד' אז ה' ימים או יותר כי אז יש לצרף דעת רש"י דזה מיקרי סתימת הגולל כיון דאפשר דגם במקום שקרובים הולכים בעת קבורה מהני מסירה ונוהג אבילות לחומרא אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין. ומ"מ ז' ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר. ועי' פתחי תשובה שם. וילך לביהכ"נ לומר קדיש משום כבוד המת עי' ט"ז או"ח סי' ע"א סק"ב:
עוד נראה דביום שניתן לקבורה אין לו להניח תפילין ולהתפלל. ולאחר הקבורה אם לא עבר זמנה דהיינו עד חצות היום יניח תפילין בלא ברכה ויכסה אותם ויתפלל שחרית. עי' פ"ת סי' שפ"ח וחכמת אדם כלל קמ"ח סעי' ז': אונן אור י"ד פטור ממצות בדיקה אבל לבטל ולבער החמץ בע"פ חייב. ובתשובה מאהבה כתב דיכול ליתן לאחר לבדוק ואותו אחר יכול לברך. ועי' כרם שלמה סי' שמ"א. מת בערב שבת עת מנחה בענין שא"א לקברו קודם שבת יתפלל מנחה של ערב שבת. כיון דלא מצי לקברו עתה לא טריד וחייב להתפלל. יד אליהו סי' ט"ז:
אונן ביו"ט ולא יכול לקברו עד אחר יו"ט למחרתו וא"כ בלילה לא היה יכול להבדיל שהי' פטור מפני אנינות יבדיל ביום אחר הקבורה. יעב"ץ. וכן הוא בחידושים וביאורים להגאון מו"ה אפרים זלמן מרגליות.
ועי' מרדכי מ"ק הלכות אונן וז"ל מי שמת לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר לא יבדיל במו"ש ונראה להר"ם שמותר לאכול בלא הבדלה דאמרינן פ' מי שמתו. מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות האמורות בתורה ואמר עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל:
ובשו"ת יוסף דעת ח"ב יו"ד סי' שמ"א כתב על דברי הט"ז שם סק"ג והש"ך סק"ט. דבשמיני עצרת בלילה וכן בש"ת לדידן דהוי ספק שמיני בודאי מותר לקדש בלילה שהרי בלילה אתרבי לשמחה יתירה ע"ש. ועיין מ"א סי' תקמ"ח סק"ח. אונן בשבת או ביו"ט אם א"צ לעסוק בצרכי המת כגון במקום שיש חבורה והקרובים סומכים עליהם בענין קבורת המת חייבים בכל המצות. פתחי תשובה סי' שמ"א ס"ק ט"ז בשם ישועות יעקב או"ח סי' ע"א סק"ד:
ועי' חדושי הגהות מהגאון מו"ה ברוך פרענקיל סי' תקכ"ו דלפי מש"כ המ"א סי' תקמ"ח סק"ח דבליל י"ט יכול האונן להתפלל הוריתי במי שמת לו מת שחרית בר"ה הואיל ובודאי לא יקברו עד אחר יציאת ביהכ"נ שהאבל יתפלל כדרכו ובפרטות כי בלא"ה דעת הרבה פוסקים שמותר להחמיר ע"ע ע"כ. ועיין מ"א סי' תקכ"ו ס"ק כ"א וסי' תרצ"ו ס"ק ט"ז:
כתב הט"ז סי' שע"ו סק"ד מי שמת בשבת או ביו"ט וא"א לקברו בו ביום יאמר קדיש תיכף אחר מיתה אבל בחול אין לעשות כן. ובקיצור של"ה כ' דאם יש בן קטן שאין שייך בו אנינות יוכל לילך אפי' בחול לביהכ"נ לומר קדיש. ועל מ"ש בנקה"כ שם כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל שלא נקבר אין בו דין גיהנם. כתב בית לחם יהודא שם א"כ לא יאמרו קדיש בשבת ויו"ט כלל דהא אין ב"י דין גיהנם אלא ודאי דיש טעם אחר ולכן אומרים קדיש בשבת ה"ה כאן וכן ראיתי בכמה קהלות ומדינות שנוהגים כהט"ז. ועוד שכתב בהגהת מנהגים בהדיא דיכול לומר קדיש ע"ש. ובחדושי הגרשוני שם כ' בשם הזוהר שאין מקום לקדיש עד אחר דאטמיר גופא בארעא ע"ש:
ובספר מעבר יבק שפת אמת מאמר ב' פ' כ"א כתב דהקדיש שאומרים בשבתות וימים טובים ור"ח אין הטעם להנצל מגיהנם רק להעלותו מגן עדן של מטה ממדרגה למדרגה וא"כ מועיל אפי' בשבת:
ובספר מדרש אליהו דרוש ה' כתב שזהו ג"כ הטעם שאומרים קדיש על הצדיקים גמורים אע"פ שאין נכנסים בגיהנם. משום שעם הקדיש עולה בג"ע למדריגה יותר גדולה. ולכן ראוי לתלמידים לומר קדיש על הרב. ואינו נראה שזה מחזיקו לרשע חלילה. משום שגם בהיותו בג"ע עולה עם הקדיש למדריגה יותר גדולה בג"ע:
וטעם המנהג לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה. כי אם הוא רשע וישב בגיהנם י"ב חודש אנו בוכים ומיללים עליו לסייעו להוציאו חוצה. משום שההספד שסופדים ומספרים שבחיו שהיו בו: הוא מסייעו להעלותו מיד והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בבור עמוק ולא הי' לו רשות לצאת משם. וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. וכן אחר י"ב חודש ניתן לו רשות לצאת מגיהנם והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו ע"י הבכי וסיפור שבחיו:
וכן גבי צדיקים אחר י"ב חודש אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו הוא סיוע לו להעלותו למדריגה יותר גדולה שבגן עדן כו' ע"ש. ונראה דלאו דוקא אחר י"ב חודש אלא בכל שנה ושנה ביום היא"צ יש לספר שבחיו כדי להעלותו למדריגה היותר גדולה עי' סעי' תתרע"א:
5
ו׳וכ"ש אבילות. והנה מש"כ בשו"ת יוסף דעת ח"ב סי' שע"ד דמי שנולד במוש"ק שעה י"א בלילה ומת אחר ד' שבועות בליל שאחר יום ב' בשעה עשירית א"צ להתאבל כיון שהי' בתוך מעל"ע דשעות. נראה דהוא כתב לפי סברתו דז' דבהמה בעינן שיעברו ז' ימים מעל"ע כדעת הפרמ"ג סי' ט"ו סק"ג דאם נולד סוף יום ז' אם הגיע תחלת ליל מוצאי שבת עדיין לא יצא מכלל נפל עד סוף יום המחרת ע"ש. ע"כ צריך ג"כ באדם ל"י מעל"ע אבל לפי מש"כ התב"ש שם סעי' ד' דיום הלידה בכלל ולא בעינן מעל"ע א"כ גם כאן אם מת בתוך מעל"ע דשעות צריך להתאבל. ועי' פרמ"ג או"ח סימן תצ"ח במ"ז סק"ב שחזר בו דלא בעינן ז' ימים מעל"ע ע"ש:
תינוק נפל מלין אותו ומשימים לו שם שירחמוהו מן השמים ויחי' בתחיית המתים כמבואר בסי' רס"ג ושנ"ג. וגם לתינוקת נותנים לה שם. ומש"כ בש"ע לזכר הוא בציר"י ולא בקמ"ץ. ובספר שדי חמד אות ר"ב כתב בשם שו"ת השיב משה קבלתי דבלא שם נעשה מן התינוק חצון ומשמשי הח"ק אין בקיאים בזה וצריך להשגיח ע"ז ולהודיעם. ואם לא קראו לו שם קודם קבורה יקראו לו שם אחר קבורה. שו"ת מאיר נתיבים סי' ס"ז:
ואם קברו התינוק תוך שמונה ימים בלתי נימול בצור מותר לפתוח הקבר ולמולו בצור. עי' פ"ת סי' רס"ג ה"ק י"א. ואין מלין אותו אפי' ביו"ט שני של גליות לאפוקי מי שלא נימול מחמת חולה ומת לאחר ל' מלין אותו ביו"ט ב'. עי' מ"א סי' תקכ"ו סק"כ. וראיתי בספר א' דמה שמשמע (קידושין פ':) כשמוציאין לקבורה תינוק נפל בתוך ל' דצריכים ג' בני אדם ללוותו. כתב באור זרוע הלכה תכ"ב וז"ל ואומר אני יצחק המחבר דמיירי בקטן שכלו לו חדשיו ע"כ. ולענין קבורת נפל ביו"ט שני של גליות עי' מ"א שם.
ובענין אם צריך לקבור אבמ"ה ראיתי בספר אחד בשם יד המלך על הרמב"ם ה"א פ"ב הי"ד שכתב דצריך קבורה מה"ת והביא ראי' ממד"ר ויקרא פ' ל"ז ביפתח שנענש על שלא הלך אצל פנחס ומת בנשילת אברים ובכ"מ שהי' הולך נישול ממנו אבר והי' קוברים אותן במקומן. ועי' בפחד יצחק באות אבמ"ה כמת שלם ובאות קבורה בקרקע שכ' וז"ל ופה פירארא חתכו רגל הזקן ר"ש ריאטו מחמת חוליו ותיכף קברוהו כהוראות ב"ד.*ובספר אגרא דכלה פ' וישב כתב וז"ל דרשו רז"ל יש צדיק אובד בצדקו. ר"ל אפי' בשמת צרתו ואיבודו הוא בצדקו ומלמד לדעת לבניו כענין שדרשו שם על צדיק אחד שחתכו את רגלו ולמד אז לבנו דעת עד כמה הוא מחייב לטפל באבר הנחתך ומהיכן יפרוש מלטמאות:
בספר אברך על תהלים להרב הקדוש מו"ה אהרן מאיר ז"ל אבד"ק באלחוב סי' ג' כתב סיפר לי אבי החסיד ששמע מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מאוהעל בעהמ"ח ספר ישמח משה בילדותו הרב הקדוש המקובל האלקי ר"ר אלימלך זצוק"ל מליזענסק שהי' בעל יסורים גדול והרופא חתך לו באיזמל את בשרו לארוכתו. והוא ישב בפנים שוחקו' ופניו פני להבים מרוב החדוה שהי' לו על קבל' היסורים: ועי' כתובות דף כ' ע"ב. ואבר מן החי מטמא. סי' שס"ט:
ובספר עקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ה אות ז' כתב וז"ל עי' להרב שבות יעקב ח"א סי' ק"א דפסק דמי שחתכו רגלו אינו חייב לקברו אם חושש משום סכנה. אך יש ליתנו במקום שלא יכנסו שם כהנים. ועי' ג"כ להרב יוסף אומץ סס"ל דהנוהג להצניע שיניו הנופלים ונאבד לו א' לא ידאג ע"כ אף דמפי שמוע שמע דחכמי המערב זהירין בזה. והביא ראי' מפ"ק דברכות דאר"י דין גרמא וכו' ופי' הערוך דהי' שן שאינו מטמא. ואי ס"ד שיש לקברו איך ר"י השאירו אצלו קבור יקברנו וכו' אמנם יש לדחות ע"ש. וע"ל העי' קע"ט וקנ"א שם:
ובענין אשה מעוברת שמתה והולד בבטנה עי' בספר ארחות חיים סי' ש"ל אות ז' בשם שו"ת השיב משה הי' י"ג דחלילה לנוול המת בשביל זה ולא ישמע לקול האומרים לקרוע בטנה וחלילה לעשות כזאת רק להמתין איזה זמן ואם לא תלד הולד ילכו אצלה ג' אנשים כשרים בתורת ב"ד ויאמרו לה בדברים רכים את (פב"פ) כבר הוזהרת בחרם ובתקיעת שופר שתמליט הולד ולא שמעת אולי מפני שחששת שמא לא יקרא שם לולד. ע"כ אנחנו ב"ד מבטיחים לך שיקרא לו שם בישראל הן אם יהי' זכר והן נקבה ואם יהי' זכר נמול אותו. וע"י קריאת השם יזכה לעמוד בתה"מ עמך. כן יאמרו לה ג"פ בלה"ק וג"פ בלשון אשכנז. ואם אז ג"כ ח"ו לא יהי' לה הולד אחר זמן מה יפטרה מן החרם ויבקשו ממנה מחילה ויאמרו לה שנעשה הכל עפ"י מנהגי ישראל ויקברוה כך ולא ידאגו כלל. ואין "ש"ו"פ"ר ח"ו רק שלום ושלוה ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' קל"ד שאחר שאיימו עליה ונתנו חרם עדיין לא יצא הוולד ימתינו איזה שעות ואם לא יצא הולד ח"ו אזי יתירו לה החרם ויקברוה כך עם הולד. והשי"ת יגדור פרצותינו ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו והי' שלום:
ועי' פתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה בשם תשובת שמן רוקח שנשאל דאשה מעוברת שמתה וא"א בשום אופן להוציא ולדה אם יש לפתוח את בטנה ולהוציא את ולדה. והשיב דבגוף המנהג שנהגו להרעיש ע"ז נעלם ממנו מקום מונח לזה ובש"ס משמע איפכא דניוול היא להוציא ולדה אחר מיתה. ולפ"ז גם לעכב קבורתה אין מהראוי לעבור על הלנת המת. אך הואיל וכעת הנהוג להרבות מפעלות להוציא ולדה יש לעכב קבורתה עד יום שלישי ולאיים עליה בכל איומים ולהרבות מפעלות מה שיש באפשרי. ואם ח"ו בתוך הזמן לא תצא ולדה אז יש לקברה כך ולא לפתוח בטנה ולזלזל בכבודה ח"ו. ועי' בס' יוסף דעת סי' שס"ג:
ובדין אם שכחו ליטול מאשה אחת בעת קבורתה טבעת זהב. אם לפתוח הקבר אם לא. יש סברא כיון שזהב לנשים שבח שלא נתנו נזמיהם לעגל. אין גנאי לבוא לפני המקום בלבושים שנקברה הגם עם זהב. אבל באיש הוי מיחוש לאין קטיגור נעשה סניגור. תשו' שב יעקב סי' ס"ד:
ובספר ברית אברם (תשא) פי' עפי"ז הפסוק כל כבודה בת מלך פנימה. פי' כ"ל כבודה אפי' עם זהב שנקברה הכל היא כבודה. לפיכך פנימה. פי' מותר להניח הזהב שעליה פנימה בקבר ואין צריך לפותחו. ואמר הטעם משום דממשבצות זהב לבושה ולא פרקו מעליהם בשעת העגל:
תינוק נפל מלין אותו ומשימים לו שם שירחמוהו מן השמים ויחי' בתחיית המתים כמבואר בסי' רס"ג ושנ"ג. וגם לתינוקת נותנים לה שם. ומש"כ בש"ע לזכר הוא בציר"י ולא בקמ"ץ. ובספר שדי חמד אות ר"ב כתב בשם שו"ת השיב משה קבלתי דבלא שם נעשה מן התינוק חצון ומשמשי הח"ק אין בקיאים בזה וצריך להשגיח ע"ז ולהודיעם. ואם לא קראו לו שם קודם קבורה יקראו לו שם אחר קבורה. שו"ת מאיר נתיבים סי' ס"ז:
ואם קברו התינוק תוך שמונה ימים בלתי נימול בצור מותר לפתוח הקבר ולמולו בצור. עי' פ"ת סי' רס"ג ה"ק י"א. ואין מלין אותו אפי' ביו"ט שני של גליות לאפוקי מי שלא נימול מחמת חולה ומת לאחר ל' מלין אותו ביו"ט ב'. עי' מ"א סי' תקכ"ו סק"כ. וראיתי בספר א' דמה שמשמע (קידושין פ':) כשמוציאין לקבורה תינוק נפל בתוך ל' דצריכים ג' בני אדם ללוותו. כתב באור זרוע הלכה תכ"ב וז"ל ואומר אני יצחק המחבר דמיירי בקטן שכלו לו חדשיו ע"כ. ולענין קבורת נפל ביו"ט שני של גליות עי' מ"א שם.
ובענין אם צריך לקבור אבמ"ה ראיתי בספר אחד בשם יד המלך על הרמב"ם ה"א פ"ב הי"ד שכתב דצריך קבורה מה"ת והביא ראי' ממד"ר ויקרא פ' ל"ז ביפתח שנענש על שלא הלך אצל פנחס ומת בנשילת אברים ובכ"מ שהי' הולך נישול ממנו אבר והי' קוברים אותן במקומן. ועי' בפחד יצחק באות אבמ"ה כמת שלם ובאות קבורה בקרקע שכ' וז"ל ופה פירארא חתכו רגל הזקן ר"ש ריאטו מחמת חוליו ותיכף קברוהו כהוראות ב"ד.*ובספר אגרא דכלה פ' וישב כתב וז"ל דרשו רז"ל יש צדיק אובד בצדקו. ר"ל אפי' בשמת צרתו ואיבודו הוא בצדקו ומלמד לדעת לבניו כענין שדרשו שם על צדיק אחד שחתכו את רגלו ולמד אז לבנו דעת עד כמה הוא מחייב לטפל באבר הנחתך ומהיכן יפרוש מלטמאות:
בספר אברך על תהלים להרב הקדוש מו"ה אהרן מאיר ז"ל אבד"ק באלחוב סי' ג' כתב סיפר לי אבי החסיד ששמע מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מאוהעל בעהמ"ח ספר ישמח משה בילדותו הרב הקדוש המקובל האלקי ר"ר אלימלך זצוק"ל מליזענסק שהי' בעל יסורים גדול והרופא חתך לו באיזמל את בשרו לארוכתו. והוא ישב בפנים שוחקו' ופניו פני להבים מרוב החדוה שהי' לו על קבל' היסורים: ועי' כתובות דף כ' ע"ב. ואבר מן החי מטמא. סי' שס"ט:
ובספר עקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ה אות ז' כתב וז"ל עי' להרב שבות יעקב ח"א סי' ק"א דפסק דמי שחתכו רגלו אינו חייב לקברו אם חושש משום סכנה. אך יש ליתנו במקום שלא יכנסו שם כהנים. ועי' ג"כ להרב יוסף אומץ סס"ל דהנוהג להצניע שיניו הנופלים ונאבד לו א' לא ידאג ע"כ אף דמפי שמוע שמע דחכמי המערב זהירין בזה. והביא ראי' מפ"ק דברכות דאר"י דין גרמא וכו' ופי' הערוך דהי' שן שאינו מטמא. ואי ס"ד שיש לקברו איך ר"י השאירו אצלו קבור יקברנו וכו' אמנם יש לדחות ע"ש. וע"ל העי' קע"ט וקנ"א שם:
ובענין אשה מעוברת שמתה והולד בבטנה עי' בספר ארחות חיים סי' ש"ל אות ז' בשם שו"ת השיב משה הי' י"ג דחלילה לנוול המת בשביל זה ולא ישמע לקול האומרים לקרוע בטנה וחלילה לעשות כזאת רק להמתין איזה זמן ואם לא תלד הולד ילכו אצלה ג' אנשים כשרים בתורת ב"ד ויאמרו לה בדברים רכים את (פב"פ) כבר הוזהרת בחרם ובתקיעת שופר שתמליט הולד ולא שמעת אולי מפני שחששת שמא לא יקרא שם לולד. ע"כ אנחנו ב"ד מבטיחים לך שיקרא לו שם בישראל הן אם יהי' זכר והן נקבה ואם יהי' זכר נמול אותו. וע"י קריאת השם יזכה לעמוד בתה"מ עמך. כן יאמרו לה ג"פ בלה"ק וג"פ בלשון אשכנז. ואם אז ג"כ ח"ו לא יהי' לה הולד אחר זמן מה יפטרה מן החרם ויבקשו ממנה מחילה ויאמרו לה שנעשה הכל עפ"י מנהגי ישראל ויקברוה כך ולא ידאגו כלל. ואין "ש"ו"פ"ר ח"ו רק שלום ושלוה ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' קל"ד שאחר שאיימו עליה ונתנו חרם עדיין לא יצא הוולד ימתינו איזה שעות ואם לא יצא הולד ח"ו אזי יתירו לה החרם ויקברוה כך עם הולד. והשי"ת יגדור פרצותינו ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו והי' שלום:
ועי' פתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה בשם תשובת שמן רוקח שנשאל דאשה מעוברת שמתה וא"א בשום אופן להוציא ולדה אם יש לפתוח את בטנה ולהוציא את ולדה. והשיב דבגוף המנהג שנהגו להרעיש ע"ז נעלם ממנו מקום מונח לזה ובש"ס משמע איפכא דניוול היא להוציא ולדה אחר מיתה. ולפ"ז גם לעכב קבורתה אין מהראוי לעבור על הלנת המת. אך הואיל וכעת הנהוג להרבות מפעלות להוציא ולדה יש לעכב קבורתה עד יום שלישי ולאיים עליה בכל איומים ולהרבות מפעלות מה שיש באפשרי. ואם ח"ו בתוך הזמן לא תצא ולדה אז יש לקברה כך ולא לפתוח בטנה ולזלזל בכבודה ח"ו. ועי' בס' יוסף דעת סי' שס"ג:
ובדין אם שכחו ליטול מאשה אחת בעת קבורתה טבעת זהב. אם לפתוח הקבר אם לא. יש סברא כיון שזהב לנשים שבח שלא נתנו נזמיהם לעגל. אין גנאי לבוא לפני המקום בלבושים שנקברה הגם עם זהב. אבל באיש הוי מיחוש לאין קטיגור נעשה סניגור. תשו' שב יעקב סי' ס"ד:
ובספר ברית אברם (תשא) פי' עפי"ז הפסוק כל כבודה בת מלך פנימה. פי' כ"ל כבודה אפי' עם זהב שנקברה הכל היא כבודה. לפיכך פנימה. פי' מותר להניח הזהב שעליה פנימה בקבר ואין צריך לפותחו. ואמר הטעם משום דממשבצות זהב לבושה ולא פרקו מעליהם בשעת העגל:
6