טעמי המנהגים תתרמ״זTa'amei HaMinhagim 1047
א׳טעם. שאסור בתספורת. מדקאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכ"ע מחייבו בפריעת הראש ואין פירוע אלא גידול שער. מ"ק דף י"ד ע"ב. ועי' שבלי הלקט שמחות הלכה ל"ג. הורה מהר"י סג"ל לגדל שערו י"ג שבועות וכן הוא באגודה:
1
ב׳טעם. שאסור בעשיית מלאכה. דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה. וטעם. שאסור ברחיצה. דכתיב (ש"ב י"ד) ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה. וטעם. שאסור בשאילת שלום. דקא"ל רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) האנק דום כלומר בדבר זה תנהוג אבילות ולא תשאל לשלום. מ"ק דף ט"ו ע"א:
2
ג׳קונטרס אחרון
אסור במלאכה. מי שמת לו מת פתאום ולא מסר החנות והוא הפ"מ אם יש לו אוהבים יזכו בזה והם יוכלו לתת לו אח"כ וכעין דאמרו בירושלמי לענין אחר הביעור שיראה לו אוהבים והוא יפקיר.*ובספר לבושי מכליל סי' י"ג כתב בשם שו"ת מהר"י אסאד חלק או"ח סימן קפ"ט דהמנהג אפי' באנינות יוכל למכור או לסלק עפ"י המבואר בח"ס: שו"ת יוסף דעת ח"ב סי' שפ"א:
עוד שם. דאם יש לו פועלים בחנות ומת אביו מותרין הפועלים לעשות מלאכתם. כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ הוה כמלאכת הפועלים ושרי לעשות:
ובספר משכנות הרועים תשו' י"ז כתב בשם הה"ג מהרש"ק מבראד זצ"ל מה שהשיב לו בענין המכירה. דאף אם הי' מועיל המכירה באבל במלתא דפרהסיא. היינו אם ישב שם איש חדש הקונה או שליחו. אבל לא שתשב שם אשת האבל שישבה לפנים ג"כ בלי היכר ושינוי כלל. והוא אוסר בכל גווני. וכן כתב בשם תשו' חת"ס סי' שכ"ד לאסור. משום דדבר השייך רק ביחיד ודאי יאמרו דעושה דרך איסור ויבא לידי חשדא ויבואו לזלזולי באבילות. ובשם הגאון מו"ה שמואל שמעלקא אבד"ק יאס כתב ג"כ דאם ישב האחר לבדו יש מקום להתיר. אבל לא אם אשת האבל יושבת ג"כ דנראה לעינים שלא הי' כלל מכירה בדבר רק כצחוק בעיניהם:*ובספר לבושי מכלול סימן י"ג כתב בשם תשו' הגאון מהרי"ש ביוס"ד סי' ש"פ דמיקל והלכה כדברי המיקל באבל עי' ברכ"י יו"ד סי' שצ"ז שכתב הלכה כדברי המ"ב אפי' בפוסקים ואפי' יחיד נגד רבים ע"ש. ע'"כ המורה להקל יש לו על מי לסמוך ובפרטות בזה"ז השפע נתמעט והפרנסה מרובה השי"ת ירחם. עכ"ל:
אם לא נודע להבעל כגון שנסע למק"א ואשתו שמעה שמת קרוב הבעל שמחויב להתאבל עליו דמותרת לישב בחנות. שם בשם שד"ח מערכת אבילות אות ז':
ובספר מעבר יבק אמרי נועם פל"ז כתב דאחד מהטעמים שאסרו אפי' לעני לעשות מלאכה בהם. כדי להרבות מזמורים והשכבות ותחנונים ובכי' על מתו. ובפרט בג' ימי הבכי כו' וכן יעשה עד סוף השלושים והמשכיל יוסף כרצונו ברוחב לבו ובפרט לאביו ולאמו עד תשלום השנה. ויתן צדקה לכפרת נפשם. ובשפתי צדק שם פ"ז דף נ"ה ודף ס' כתב תפלה להתפלל על הקבר בעת שמבקר את מתו בתוך השנה. ובפרט בשלושים יום הראשונים כדפסק מהר"י קאר"ו יו"ד סוף סי' שד"מ:
אסור במלאכה. מי שמת לו מת פתאום ולא מסר החנות והוא הפ"מ אם יש לו אוהבים יזכו בזה והם יוכלו לתת לו אח"כ וכעין דאמרו בירושלמי לענין אחר הביעור שיראה לו אוהבים והוא יפקיר.*ובספר לבושי מכליל סי' י"ג כתב בשם שו"ת מהר"י אסאד חלק או"ח סימן קפ"ט דהמנהג אפי' באנינות יוכל למכור או לסלק עפ"י המבואר בח"ס: שו"ת יוסף דעת ח"ב סי' שפ"א:
עוד שם. דאם יש לו פועלים בחנות ומת אביו מותרין הפועלים לעשות מלאכתם. כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ הוה כמלאכת הפועלים ושרי לעשות:
ובספר משכנות הרועים תשו' י"ז כתב בשם הה"ג מהרש"ק מבראד זצ"ל מה שהשיב לו בענין המכירה. דאף אם הי' מועיל המכירה באבל במלתא דפרהסיא. היינו אם ישב שם איש חדש הקונה או שליחו. אבל לא שתשב שם אשת האבל שישבה לפנים ג"כ בלי היכר ושינוי כלל. והוא אוסר בכל גווני. וכן כתב בשם תשו' חת"ס סי' שכ"ד לאסור. משום דדבר השייך רק ביחיד ודאי יאמרו דעושה דרך איסור ויבא לידי חשדא ויבואו לזלזולי באבילות. ובשם הגאון מו"ה שמואל שמעלקא אבד"ק יאס כתב ג"כ דאם ישב האחר לבדו יש מקום להתיר. אבל לא אם אשת האבל יושבת ג"כ דנראה לעינים שלא הי' כלל מכירה בדבר רק כצחוק בעיניהם:*ובספר לבושי מכלול סימן י"ג כתב בשם תשו' הגאון מהרי"ש ביוס"ד סי' ש"פ דמיקל והלכה כדברי המיקל באבל עי' ברכ"י יו"ד סי' שצ"ז שכתב הלכה כדברי המ"ב אפי' בפוסקים ואפי' יחיד נגד רבים ע"ש. ע'"כ המורה להקל יש לו על מי לסמוך ובפרטות בזה"ז השפע נתמעט והפרנסה מרובה השי"ת ירחם. עכ"ל:
אם לא נודע להבעל כגון שנסע למק"א ואשתו שמעה שמת קרוב הבעל שמחויב להתאבל עליו דמותרת לישב בחנות. שם בשם שד"ח מערכת אבילות אות ז':
ובספר מעבר יבק אמרי נועם פל"ז כתב דאחד מהטעמים שאסרו אפי' לעני לעשות מלאכה בהם. כדי להרבות מזמורים והשכבות ותחנונים ובכי' על מתו. ובפרט בג' ימי הבכי כו' וכן יעשה עד סוף השלושים והמשכיל יוסף כרצונו ברוחב לבו ובפרט לאביו ולאמו עד תשלום השנה. ויתן צדקה לכפרת נפשם. ובשפתי צדק שם פ"ז דף נ"ה ודף ס' כתב תפלה להתפלל על הקבר בעת שמבקר את מתו בתוך השנה. ובפרט בשלושים יום הראשונים כדפסק מהר"י קאר"ו יו"ד סוף סי' שד"מ:
3
ד׳ורחיצה בכלל סיכה. אסור לאבל לכבס כסותו וכן ללבוש המכובסים קודם לכן כל שבעה. ולאחר שבעה עד ל' נוהגין שאדם אחר לובשם תחלה שעה אחת (כלומר זמן מה) ואח"כ לובשם האבל. רמ"א סי' שפ"ט סעי' א' וש"ך שס סק"ד. וה"ה אם מניחו על קרקע שעה א'. כרם שלמה בשם ס' לחם הפנים. ועי' בשו"ת גבעת שאול סי' ע' וז"ל אבל שחל יום שביעי שלו בשבת אסור ללבוש חלוק לבן בבוקר קודם תפלת שחרית וצריך להמתין ולא ילבוש עד אחר התפלה ע"ש:
ובשו"ת פני יהושע ח"ב סי' ל"ט כתב דבשבת בנץ החמה בטלו גזירת ז' ומותר ללבוש חלוק שלבש אדם אחר תחלה כמו בגזירת למ"ד:
ועי' פרמ"ג א"ח סי' תקנ"א מ"ז סק"ד דבאבל לכבוד שבת פורסין מטפחת מכובס (האנד־טיכער וטיש־טיכער) בתוך ז' אע"ג דכתונת אסור לו ללבוש:
ועי' פתחי תשובה שם סק"ב בשם שו"ת לחמי תודה סי' ל' דהא דלא התירו אלא לאחר שבעה היינו דוקא במחליף לתענוג אבל אם מחליף לצורך כגון שהחלוק מלוכלך או משום עירבוביא שרי אפי' בחול תוך שבעה ע"י כך כמו ברחיצה דלא אסור אלא של תענוג ומה שלא בא הדבר הזה מפורש בפוסקים אין זה אלא לרוב פשיטתו ע"ש. ובגליון מהרש"א שם כ' בשם תשו' רש"ל סי' ק"ו דמי שאינו לובש כתונת מכובס בשבת של אבילות הוא חסידות של שטות: ובספר מעבר יבק אמרי נועם פ' ל"ח כתב וז"ל מצינו בירושלמי שמתיר רחיצה א' אחר המטה כדאמרו שם מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה רוחצין*בספר והיה ברכה להגאון הקדוש מדינאב זלה"ה כתב בשם חידושי הקדוש מהר"ש מאוסטרפאליע זצוק"ל שכתב בשם הקדמונים על מה שאמר ר"ג (ברכות פ"ב מ"ו) איני כשאר כל אדם איסטניס אני. שר"ג הי' לו ששה נשמות גדולים יקרי הערך הנרמזים בר"ת אסטני"ס והי' רוחץ לכבודם: אמר רבי יוסי ברבי בון מי שמתיר ברחיצה עושה אותו כאכילה ושתי' וכן כתב הרמב"ן ז"ל נראה מכאן שיש נוהגין בקצת מקומות שהקרובים היו מרחיצין את האבל קודם ההבראה והיא כדי להמתיק כחות הדין המתגבר על האבל כפי שאפשר וגם זה הוא כמו תקון ההבראה וצורך הנחמה ברם אח"כ אבל אסור בתכבוסת וברחיצה ובכל שאר דיני אבלות:
ועי' שע"ת סימן תקמ"ח ס"ק י"ג דנהגו להקל טבילה בצונן אחר ז' כל למ"ד כדברי הש"ך ביו"ד סי' שפ"א דטבילת כל גופו בצונן ליכא איסורא ע"ש. אבל רחיצה של תענוג אסור כל גופו אפי' בצונן. אסור ללבוש בגדים חדשים כל י"ב חודש אך אם צריך להם יתנם לאחר ללבשם תחלה ב' או ג' ימים. קיצור ש"ע סי' רי"א סעי' י'. כתב בס' ברכ"י סי' שפ"א דחולה שאמר לו הרופא שתרופתו ללכת למרחצאות החמין וישב בכל יום שעה או יותר יש להקל בתוך שלשים:
וכשם שאסור לגלח כל שלושים כך אסור ליטול צפרנים בכלי בין דיד בין דרגל. עי' באר הגולה סי' ש"צ. אבל בידיו או בשיניו מותר (סי' ש"צ) ויכול לחתוך קצת בסכין ואת"כ יטול צפרניו בידיו או בשיניו. שבות יעקב ח"ג הי' ק'. וע"ל סעי' רנ"ה. ובנטילת צפרנים משמע דל"צ גערה. הלק"ט ח"א סי' קי"ג. ובס' ארחות חיים סי' תנ"ט כתב בשם ס' שדי חמד בע"פ התרתי לאבל נטילת צפרנים ע"י אחר משום חשש חמץ בלוע. ובשו"ת יוסף דעת ח"ב סי' ש"צ כתב דנטילת צפרנים לא נהגו רק בשלושים ופיאות הראש אסור לקצץ כל י"ב חדש:
אם נעשה אבל קודם יו"כ אפי' על אביו ועל אמו ר"ל. מותר לו לגלת ציפרניו בעיו"ט של סוכות סמוך לחשכה. אף דלענין גלוח שערות לא מהני אפי' גערה עד אחר ל' בפועל. משא"כ נטילת צפרניים אינו תלוי בגערה כלל דכל שביטל גזירת ל' הוא מותר. מטה אפרים סי' תרכ"ה סעי' י"ג וא"ל שם.
ובשו"ת נו"ב ת"א יו"ד סי' צ"ט כתב דאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה תוך ל'. וכן בנטילת צפרנים. וע"ל סעי' תרל"ב בד"ה ועי':
ועי' ברכ"י שם סעי' ד' דמה שכ' בש"ע שם דעל אביו ואמו אסור להסתפר עד שיגערו בו חביריו לאו דוקא. רק שאם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבירו אף שלא גערו יכול להסתפר וא"צ י"ב חודש. ועי' רמ"א שם סעי' ד':
אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל ומותר לכבס ולרחוץ ולספר סמוך לחשיכה. סי' שצ"ט סעי' ג'*ובסעי' ה' שם כתוב אם חל אחד מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב הרגל אסור לרחוץ עד הלילה. ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה. וכתב הרמ"א וכן נוהגין. אבל היכא דליכא משום כבוד הרגל אסור ונ"מ דלאחר הרגל אסור רחיצה וכביסה עד ל' דהרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז' ש"ך שם ס"ק ט"ז:
ועי' פתחי תשובה שם סק"ז שכתב בשם א"ר א"ח סי' תקמ"ה ס"ק י"ב להחמיר. ובספר חכמת אדם כלל קס"ד סעי' ד' כ' דלרחוץ בחמין אסור אבל בצונן מותר ועי' דגול מרבבה תנינא סי' שצ"ט שכתב דאין דברי הרמ"א כאן סותרים למ"ש בא"ח סי' תקמ"ח סעי' י' דאסור לרחוץ. היינו בחמין אבל בצונן מותר. אבל בעיו"כ לצורך טבילת מצוה מותר אפי' בחמין. שם סי' שפ"א:
ועי' מ"א סי' תר"ו סק"י דיכול לטבול שעה או ב' קודם הלילה אבל לא קודם לכן. ופשוט דשאר דיני אבילות כגון ישיבת קרקע נוהגין עד שתחשך ע"כ. ועי' שע"ת שם בשם דברי יוסף באבל תוך ז' בעיוה"כ לאכול סעודה המפסקת בישיבה על כסא או ספסל המיקל בזה לא הפסיד:
ובספר ארחות חיים סי' תקמ"ח אות ט"ו כתב בשם הגהות יד שאול דלהזיע שרי באבילות. וכן כתב בשו"ת בית שלמה חאו'"ח סי' ק"ה לענין להזיע כבר נהגו העם להקל דלא כעצי לבונה. גם בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' מ"ב כתב דנהגו ללכת להזיע ויש סמך ע"ז מהירושלמי שהביאו התוס' שבת דף ל"ט בד"ה וב"ה דרחיצה היא תענוג אבל זיעה אינה אלא לבריאות וי"ל דבזיעה לא נהגו לאסור. גם בשו"ת עמודי אש סי' י"ט אות י"ג כתב להוכיח דלהזיע לא גזרו אחר ז' ושכן יש להורות. ושכן פסק בקרבן תודה דף מ"ה מובא בשדי חמד באסיפת דינים מע' אבילות אות כ"ד: הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפי' פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל. שם סעי' ד':
ועי' נוב"י מהדורא קמא סי' י"ד דאם גערו בו חביריו תוך למ"ד והגיע הרגל מבטל גזירת למ"ד ומותר להסתפר ערב הרגל. וכן אם הגיע יום למ"ד בערב הרגל לא בעינן גערת חבריו. ועי' פתחי תשובה סי' ש"צ סק"ג שצ"ע בזה:
ועי' עיקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' ל"ג בשם הרב אורח לחיים חיו"ד סי' י"ב דיש להחמיר בשמועה רחוקה על או"א לנהוג ל"י לתספורת ושאף שמרן סי' ת"ב לא הזכיר רק גערה הדבר פשוט דלא אתא לאפוקי הל' רק בא להחמיר עליו שצריך גם גערה אחר ל' ושהגערה תוך ל' אינה מועלת. אך אם פגע בו הרגל צריך לחקור מנהג המקום הצריך לעשות מעשה. כי יש בדבר להקל ולהחמיר. אמנם כשלא פגע בו הרגל כבר העד העיד בנו דנהוג עלמא להחמיר.
וע"ש סעי' מ"א שכתב וז"ל התרתי למי שחל יום למ"ד לאבילות או"א ביום הו"ר להסתפר בו ביום ע"י גערה שהוא ג"כ ערב הרגל בפני עצמו והסכים עמו הרב מ' חיד"א ז"ל והוא פשוט:
ונהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון. רמ"א סי' שע"ד. ועי' באר הגולה שם דאם היו שני בשני או בן בנו או בן בתו מלבוש כל בגדי שבת חוץ מבגד עליון. וכשמת חמיו או חמותו. וכן אשה שמת חמיה או חמותה. או אבי אביו או אבי אמו. וכן האשה בשביל אבי אביה ואבי אמה אינם לובשים רק כתונת לבן והאשה עוד צעיף לבן וכן המנהג שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף הראש. ועי' לחם הפנים דגם נטילת צפרנים אסור בכל אותו שבת. ועי' ש"ך שם סק"ז בשם תשו' משאת בנימין דגם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות עד מוצאי שבת הראשון או ביום השמיעה אם הוא תוך ל' עד מו"ש הראשון*ומקומות חלוקים בזה, יש מקומות שנוהגין שרק פסולי עדות למת מראין אבילות ויש מקומות שאפי' שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות ע"כ. ועו' חו"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות: ועי' פתחי תשובה שם סק"ג דמי שמת אשת אביו בחיי אביו דצריך לנהוג מקצת אבילות עד מוצאי שבת הראשון:
אם אותן המתאבלין עמהם מנחמין את אבילים יאמרו בזה"ל. המקום ינחם אתכם ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים. שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' צ"ח:
ועי' ש"ך סי' רמ"ו ס"ק כ"ז דאבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד על סעודת מצוה. ותנן בהדיא במס' שמחות פ"ט דעל כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל י"ב חודש אלא א"כ הי' של מצוה. ועי' תוס' כתובות דף ה' בד"ה אבל. ורמ"א סי' שצ"א סעי' ב' כתב דבסעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס ולאכול שם. והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו ע"ש. וע"ש סעיף ג':
כתב הכלבו יש נוהגין היתר בסעודת ברית מילה ובנשואי חופה אבל רבינו טוביה הי' אוסר בסעודת חופה וברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתיך. והא דאמרי בירושלמי דבסעודת מצוה מותר ר"ל סעודה שאין בה שמחה כגון עיבור החודש וכן נמי מחמיר הר"ף ז"ל עכ"ל. והגאון יעב"ץ כתב דלאחר ז' מותר ליכנס לסעודת הברית אפי' חוץ מביתו. ואבל על או"א יש מחמירין כל ל':
ובשו"ת חיים שאל סי' כ"א כתב בשם רבינו יצחק דאפי' על אביו ואמו מותר לאבל ליכנס אחר ז' דסעודת ברית מילה לא חשובה שמחה דהא איכא צערא לינוקא ומה"ט לא אמרינן בה שהשמחה במעונו:
ובהגהות מנהגים כתב בשם מהרי"ש דאבל תוך שנתו לא יברך ברכות חתנים אפי' הכלה בתו. והטעם. משום שהניגונים משמחים אותו עיין שם. ועיין רמ"א סימן שצ"א סעי' ג' דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת*בספר תפארת ישראל שמחות כתב וז"ל מדברי הרמ"א שכתב תחת החופה שביהכ"נ סמכו המתחדשים לעשות החופה בביהכ"נ. אמנם מלבד שיש איסור בדבר זה מכמה טעמים הנה תלו א"ע בקורי עכביש. דכל מה שנזכר בדברי רמ"א כאן בית הכנסת. במקור מקומו טהור ליתא. לא בהגה' מיי' שהביאה רב"י. דשם נזכר בבית הנשואין וכ"כ בד"מ בפירוש ברחוב העיר. ונראה שטעות המדפיס הוא כי בשניהן הי' כתוב בב"ה. ר"ל בבית הנשואין. או בחצר בית הכנסת. שהוא רחוב העיר. וטעה המדפיס שברצותו מרחיב ברצותו מקצר. וכתב בבית הכנסת. וכן כ' בס' יוסף דעת סי' שד"מ לאסור: ויכול להיות שושבין להכניס את החתן תחת החופה. ויכול ללבוש בגדי שבת ובלבד שיהא לאחר שלשים. ועיין ט"ז שם סק"ד בשם הב"ח דכל שכן שיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' להכניס החתן דטפי יש להתיר תוך ל' על שאר קרוביו מתוך י"ב חודש על אביו ואמו ע"ש. רב ומגהיג גם בתוך שלשים לאב ואם יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין. כנה"ג:
ועי' חידושים וביאורים מהגאון בעל יד אפרים סעי' כ"ב דבקרובים יש להקל לסדר קדושין ולהיות שושבין לאחר ז' אף באבילות דאב ואם. וגם ברחוקים ואינו מצוי אחרים כל כך אלא ע"י טורח יש להקל ע"ש. אבל לא יכנס לאכול שם על הסעודה ויש מקילין גם לאכול על הסעודה. קיצור ש"ע סי' רי"ב. ועי' באר היטב שם סק"ה דיש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אח"כ עם המשמשים אחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות. ועי' פתחי תשובה שם סק"ז בשם פנים מאירות דאותם המכניסין הנוהגים להקל לאכול שם יש להם על מה שיסמוכו ע"ש. ועי' שערי תשובה סי' תקנ"א סק"ג:
ועל מה שכתב המחבר סי' שצ"ב סעי' ג' מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה מיד כו'. עי' כנה"ג דרשאי האב ליכנס לחופת בתו ובלבד שלא יאכל בסעודת חתן ע"ש. ועי' גליון מהרש"א סי' שצ"א סעי' ב'. ועי' בס' יוסף דעת סי' שמ"ב: ובענין אם מותר לעשות גם רקודין ומחולות עי' אמרי ברוך שם דאפשר לפי מנהגינו שאין שכיח שיהי' סעודת חתונה שאחר החופה בלא כ"ז נראה לעין כל במניעת כ"ז באותה סעודה כאבילות בפרהסיא. גם יש לחוש לשמחת החתן שאינו אבל ע"ש:
מוהל אבל ילך לביהכ"נ יחף כדי למול ביום א' אם אין אחר אלא הוא. ואם יש אחר אז אסור עד ג' ימים. הגהות מנהגים בשם אגודה. כהן אחר ג"י יכול לצאת ולפדות את הבן. שיורי ברכה סי' שצ"ג בשם כנה"ג. וכתב מהרש"ל בסוף מ"ק שנוהגין ליקח עפר במנעלים כשהולך. ובס' ברכי יוסף מתיר לאבל להיות סנדק אף בתוך ז' רק לא ילבש בגדי שבת ולא יאכל עם המסובין מ"ש:
ועי' בספר עקרי הד"מ סי' ל"ו סעי' ח' דאבלה תוך ז' לא תצא להוציא הנער למילה דאין כאן מצוה. ואם המילה בביתה אפשר דמותרת:
אבל תוך ל' או י"ב חודש דאב ואם שאסור ליכנס לבית משתה ושמחה אף בשבת אסור. ואם הם קרובים לחתן או לכלה יש מקום להקל בשבת לך אם קראוהו דהוי כפרהסיא. ולסעודה שאינה של שמחה כגון במקום שעושים סעודה בליל שבת שנולד זכר או סעודת ברית מילה או סעודה שעושין בשבת שיולדת הולכת לביהכ"נ יש להקל. ומכ"ש שמותר לאכול כדרך חברים המסובין סעודה שלישית אף שנמשכה תוך הלילה אין לחוש בדבר. חידושים וביאורים מהג' בעל יד אפרים סעי' כ"ג:
ובשו"ת פני יהושע ח"ב סי' ל"ט כתב דבשבת בנץ החמה בטלו גזירת ז' ומותר ללבוש חלוק שלבש אדם אחר תחלה כמו בגזירת למ"ד:
ועי' פרמ"ג א"ח סי' תקנ"א מ"ז סק"ד דבאבל לכבוד שבת פורסין מטפחת מכובס (האנד־טיכער וטיש־טיכער) בתוך ז' אע"ג דכתונת אסור לו ללבוש:
ועי' פתחי תשובה שם סק"ב בשם שו"ת לחמי תודה סי' ל' דהא דלא התירו אלא לאחר שבעה היינו דוקא במחליף לתענוג אבל אם מחליף לצורך כגון שהחלוק מלוכלך או משום עירבוביא שרי אפי' בחול תוך שבעה ע"י כך כמו ברחיצה דלא אסור אלא של תענוג ומה שלא בא הדבר הזה מפורש בפוסקים אין זה אלא לרוב פשיטתו ע"ש. ובגליון מהרש"א שם כ' בשם תשו' רש"ל סי' ק"ו דמי שאינו לובש כתונת מכובס בשבת של אבילות הוא חסידות של שטות: ובספר מעבר יבק אמרי נועם פ' ל"ח כתב וז"ל מצינו בירושלמי שמתיר רחיצה א' אחר המטה כדאמרו שם מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה רוחצין*בספר והיה ברכה להגאון הקדוש מדינאב זלה"ה כתב בשם חידושי הקדוש מהר"ש מאוסטרפאליע זצוק"ל שכתב בשם הקדמונים על מה שאמר ר"ג (ברכות פ"ב מ"ו) איני כשאר כל אדם איסטניס אני. שר"ג הי' לו ששה נשמות גדולים יקרי הערך הנרמזים בר"ת אסטני"ס והי' רוחץ לכבודם: אמר רבי יוסי ברבי בון מי שמתיר ברחיצה עושה אותו כאכילה ושתי' וכן כתב הרמב"ן ז"ל נראה מכאן שיש נוהגין בקצת מקומות שהקרובים היו מרחיצין את האבל קודם ההבראה והיא כדי להמתיק כחות הדין המתגבר על האבל כפי שאפשר וגם זה הוא כמו תקון ההבראה וצורך הנחמה ברם אח"כ אבל אסור בתכבוסת וברחיצה ובכל שאר דיני אבלות:
ועי' שע"ת סימן תקמ"ח ס"ק י"ג דנהגו להקל טבילה בצונן אחר ז' כל למ"ד כדברי הש"ך ביו"ד סי' שפ"א דטבילת כל גופו בצונן ליכא איסורא ע"ש. אבל רחיצה של תענוג אסור כל גופו אפי' בצונן. אסור ללבוש בגדים חדשים כל י"ב חודש אך אם צריך להם יתנם לאחר ללבשם תחלה ב' או ג' ימים. קיצור ש"ע סי' רי"א סעי' י'. כתב בס' ברכ"י סי' שפ"א דחולה שאמר לו הרופא שתרופתו ללכת למרחצאות החמין וישב בכל יום שעה או יותר יש להקל בתוך שלשים:
וכשם שאסור לגלח כל שלושים כך אסור ליטול צפרנים בכלי בין דיד בין דרגל. עי' באר הגולה סי' ש"צ. אבל בידיו או בשיניו מותר (סי' ש"צ) ויכול לחתוך קצת בסכין ואת"כ יטול צפרניו בידיו או בשיניו. שבות יעקב ח"ג הי' ק'. וע"ל סעי' רנ"ה. ובנטילת צפרנים משמע דל"צ גערה. הלק"ט ח"א סי' קי"ג. ובס' ארחות חיים סי' תנ"ט כתב בשם ס' שדי חמד בע"פ התרתי לאבל נטילת צפרנים ע"י אחר משום חשש חמץ בלוע. ובשו"ת יוסף דעת ח"ב סי' ש"צ כתב דנטילת צפרנים לא נהגו רק בשלושים ופיאות הראש אסור לקצץ כל י"ב חדש:
אם נעשה אבל קודם יו"כ אפי' על אביו ועל אמו ר"ל. מותר לו לגלת ציפרניו בעיו"ט של סוכות סמוך לחשכה. אף דלענין גלוח שערות לא מהני אפי' גערה עד אחר ל' בפועל. משא"כ נטילת צפרניים אינו תלוי בגערה כלל דכל שביטל גזירת ל' הוא מותר. מטה אפרים סי' תרכ"ה סעי' י"ג וא"ל שם.
ובשו"ת נו"ב ת"א יו"ד סי' צ"ט כתב דאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה תוך ל'. וכן בנטילת צפרנים. וע"ל סעי' תרל"ב בד"ה ועי':
ועי' ברכ"י שם סעי' ד' דמה שכ' בש"ע שם דעל אביו ואמו אסור להסתפר עד שיגערו בו חביריו לאו דוקא. רק שאם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבירו אף שלא גערו יכול להסתפר וא"צ י"ב חודש. ועי' רמ"א שם סעי' ד':
אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל ומותר לכבס ולרחוץ ולספר סמוך לחשיכה. סי' שצ"ט סעי' ג'*ובסעי' ה' שם כתוב אם חל אחד מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב הרגל אסור לרחוץ עד הלילה. ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה. וכתב הרמ"א וכן נוהגין. אבל היכא דליכא משום כבוד הרגל אסור ונ"מ דלאחר הרגל אסור רחיצה וכביסה עד ל' דהרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז' ש"ך שם ס"ק ט"ז:
ועי' פתחי תשובה שם סק"ז שכתב בשם א"ר א"ח סי' תקמ"ה ס"ק י"ב להחמיר. ובספר חכמת אדם כלל קס"ד סעי' ד' כ' דלרחוץ בחמין אסור אבל בצונן מותר ועי' דגול מרבבה תנינא סי' שצ"ט שכתב דאין דברי הרמ"א כאן סותרים למ"ש בא"ח סי' תקמ"ח סעי' י' דאסור לרחוץ. היינו בחמין אבל בצונן מותר. אבל בעיו"כ לצורך טבילת מצוה מותר אפי' בחמין. שם סי' שפ"א:
ועי' מ"א סי' תר"ו סק"י דיכול לטבול שעה או ב' קודם הלילה אבל לא קודם לכן. ופשוט דשאר דיני אבילות כגון ישיבת קרקע נוהגין עד שתחשך ע"כ. ועי' שע"ת שם בשם דברי יוסף באבל תוך ז' בעיוה"כ לאכול סעודה המפסקת בישיבה על כסא או ספסל המיקל בזה לא הפסיד:
ובספר ארחות חיים סי' תקמ"ח אות ט"ו כתב בשם הגהות יד שאול דלהזיע שרי באבילות. וכן כתב בשו"ת בית שלמה חאו'"ח סי' ק"ה לענין להזיע כבר נהגו העם להקל דלא כעצי לבונה. גם בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' מ"ב כתב דנהגו ללכת להזיע ויש סמך ע"ז מהירושלמי שהביאו התוס' שבת דף ל"ט בד"ה וב"ה דרחיצה היא תענוג אבל זיעה אינה אלא לבריאות וי"ל דבזיעה לא נהגו לאסור. גם בשו"ת עמודי אש סי' י"ט אות י"ג כתב להוכיח דלהזיע לא גזרו אחר ז' ושכן יש להורות. ושכן פסק בקרבן תודה דף מ"ה מובא בשדי חמד באסיפת דינים מע' אבילות אות כ"ד: הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפי' פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל. שם סעי' ד':
ועי' נוב"י מהדורא קמא סי' י"ד דאם גערו בו חביריו תוך למ"ד והגיע הרגל מבטל גזירת למ"ד ומותר להסתפר ערב הרגל. וכן אם הגיע יום למ"ד בערב הרגל לא בעינן גערת חבריו. ועי' פתחי תשובה סי' ש"צ סק"ג שצ"ע בזה:
ועי' עיקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' ל"ג בשם הרב אורח לחיים חיו"ד סי' י"ב דיש להחמיר בשמועה רחוקה על או"א לנהוג ל"י לתספורת ושאף שמרן סי' ת"ב לא הזכיר רק גערה הדבר פשוט דלא אתא לאפוקי הל' רק בא להחמיר עליו שצריך גם גערה אחר ל' ושהגערה תוך ל' אינה מועלת. אך אם פגע בו הרגל צריך לחקור מנהג המקום הצריך לעשות מעשה. כי יש בדבר להקל ולהחמיר. אמנם כשלא פגע בו הרגל כבר העד העיד בנו דנהוג עלמא להחמיר.
וע"ש סעי' מ"א שכתב וז"ל התרתי למי שחל יום למ"ד לאבילות או"א ביום הו"ר להסתפר בו ביום ע"י גערה שהוא ג"כ ערב הרגל בפני עצמו והסכים עמו הרב מ' חיד"א ז"ל והוא פשוט:
ונהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון. רמ"א סי' שע"ד. ועי' באר הגולה שם דאם היו שני בשני או בן בנו או בן בתו מלבוש כל בגדי שבת חוץ מבגד עליון. וכשמת חמיו או חמותו. וכן אשה שמת חמיה או חמותה. או אבי אביו או אבי אמו. וכן האשה בשביל אבי אביה ואבי אמה אינם לובשים רק כתונת לבן והאשה עוד צעיף לבן וכן המנהג שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף הראש. ועי' לחם הפנים דגם נטילת צפרנים אסור בכל אותו שבת. ועי' ש"ך שם סק"ז בשם תשו' משאת בנימין דגם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות עד מוצאי שבת הראשון או ביום השמיעה אם הוא תוך ל' עד מו"ש הראשון*ומקומות חלוקים בזה, יש מקומות שנוהגין שרק פסולי עדות למת מראין אבילות ויש מקומות שאפי' שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות ע"כ. ועו' חו"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות: ועי' פתחי תשובה שם סק"ג דמי שמת אשת אביו בחיי אביו דצריך לנהוג מקצת אבילות עד מוצאי שבת הראשון:
אם אותן המתאבלין עמהם מנחמין את אבילים יאמרו בזה"ל. המקום ינחם אתכם ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים. שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' צ"ח:
ועי' ש"ך סי' רמ"ו ס"ק כ"ז דאבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד על סעודת מצוה. ותנן בהדיא במס' שמחות פ"ט דעל כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל י"ב חודש אלא א"כ הי' של מצוה. ועי' תוס' כתובות דף ה' בד"ה אבל. ורמ"א סי' שצ"א סעי' ב' כתב דבסעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס ולאכול שם. והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו ע"ש. וע"ש סעיף ג':
כתב הכלבו יש נוהגין היתר בסעודת ברית מילה ובנשואי חופה אבל רבינו טוביה הי' אוסר בסעודת חופה וברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתיך. והא דאמרי בירושלמי דבסעודת מצוה מותר ר"ל סעודה שאין בה שמחה כגון עיבור החודש וכן נמי מחמיר הר"ף ז"ל עכ"ל. והגאון יעב"ץ כתב דלאחר ז' מותר ליכנס לסעודת הברית אפי' חוץ מביתו. ואבל על או"א יש מחמירין כל ל':
ובשו"ת חיים שאל סי' כ"א כתב בשם רבינו יצחק דאפי' על אביו ואמו מותר לאבל ליכנס אחר ז' דסעודת ברית מילה לא חשובה שמחה דהא איכא צערא לינוקא ומה"ט לא אמרינן בה שהשמחה במעונו:
ובהגהות מנהגים כתב בשם מהרי"ש דאבל תוך שנתו לא יברך ברכות חתנים אפי' הכלה בתו. והטעם. משום שהניגונים משמחים אותו עיין שם. ועיין רמ"א סימן שצ"א סעי' ג' דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת*בספר תפארת ישראל שמחות כתב וז"ל מדברי הרמ"א שכתב תחת החופה שביהכ"נ סמכו המתחדשים לעשות החופה בביהכ"נ. אמנם מלבד שיש איסור בדבר זה מכמה טעמים הנה תלו א"ע בקורי עכביש. דכל מה שנזכר בדברי רמ"א כאן בית הכנסת. במקור מקומו טהור ליתא. לא בהגה' מיי' שהביאה רב"י. דשם נזכר בבית הנשואין וכ"כ בד"מ בפירוש ברחוב העיר. ונראה שטעות המדפיס הוא כי בשניהן הי' כתוב בב"ה. ר"ל בבית הנשואין. או בחצר בית הכנסת. שהוא רחוב העיר. וטעה המדפיס שברצותו מרחיב ברצותו מקצר. וכתב בבית הכנסת. וכן כ' בס' יוסף דעת סי' שד"מ לאסור: ויכול להיות שושבין להכניס את החתן תחת החופה. ויכול ללבוש בגדי שבת ובלבד שיהא לאחר שלשים. ועיין ט"ז שם סק"ד בשם הב"ח דכל שכן שיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' להכניס החתן דטפי יש להתיר תוך ל' על שאר קרוביו מתוך י"ב חודש על אביו ואמו ע"ש. רב ומגהיג גם בתוך שלשים לאב ואם יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין. כנה"ג:
ועי' חידושים וביאורים מהגאון בעל יד אפרים סעי' כ"ב דבקרובים יש להקל לסדר קדושין ולהיות שושבין לאחר ז' אף באבילות דאב ואם. וגם ברחוקים ואינו מצוי אחרים כל כך אלא ע"י טורח יש להקל ע"ש. אבל לא יכנס לאכול שם על הסעודה ויש מקילין גם לאכול על הסעודה. קיצור ש"ע סי' רי"ב. ועי' באר היטב שם סק"ה דיש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אח"כ עם המשמשים אחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות. ועי' פתחי תשובה שם סק"ז בשם פנים מאירות דאותם המכניסין הנוהגים להקל לאכול שם יש להם על מה שיסמוכו ע"ש. ועי' שערי תשובה סי' תקנ"א סק"ג:
ועל מה שכתב המחבר סי' שצ"ב סעי' ג' מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה מיד כו'. עי' כנה"ג דרשאי האב ליכנס לחופת בתו ובלבד שלא יאכל בסעודת חתן ע"ש. ועי' גליון מהרש"א סי' שצ"א סעי' ב'. ועי' בס' יוסף דעת סי' שמ"ב: ובענין אם מותר לעשות גם רקודין ומחולות עי' אמרי ברוך שם דאפשר לפי מנהגינו שאין שכיח שיהי' סעודת חתונה שאחר החופה בלא כ"ז נראה לעין כל במניעת כ"ז באותה סעודה כאבילות בפרהסיא. גם יש לחוש לשמחת החתן שאינו אבל ע"ש:
מוהל אבל ילך לביהכ"נ יחף כדי למול ביום א' אם אין אחר אלא הוא. ואם יש אחר אז אסור עד ג' ימים. הגהות מנהגים בשם אגודה. כהן אחר ג"י יכול לצאת ולפדות את הבן. שיורי ברכה סי' שצ"ג בשם כנה"ג. וכתב מהרש"ל בסוף מ"ק שנוהגין ליקח עפר במנעלים כשהולך. ובס' ברכי יוסף מתיר לאבל להיות סנדק אף בתוך ז' רק לא ילבש בגדי שבת ולא יאכל עם המסובין מ"ש:
ועי' בספר עקרי הד"מ סי' ל"ו סעי' ח' דאבלה תוך ז' לא תצא להוציא הנער למילה דאין כאן מצוה. ואם המילה בביתה אפשר דמותרת:
אבל תוך ל' או י"ב חודש דאב ואם שאסור ליכנס לבית משתה ושמחה אף בשבת אסור. ואם הם קרובים לחתן או לכלה יש מקום להקל בשבת לך אם קראוהו דהוי כפרהסיא. ולסעודה שאינה של שמחה כגון במקום שעושים סעודה בליל שבת שנולד זכר או סעודת ברית מילה או סעודה שעושין בשבת שיולדת הולכת לביהכ"נ יש להקל. ומכ"ש שמותר לאכול כדרך חברים המסובין סעודה שלישית אף שנמשכה תוך הלילה אין לחוש בדבר. חידושים וביאורים מהג' בעל יד אפרים סעי' כ"ג:
4
ה׳תשאל לשלום. ועי' באה"ט סי' שפ"ה דכתב וז"ל ומיהו אפשר לומר כיון שרוב שאילת שלום שלנו אינו אלא שאומר צפרא טבא וזה מותר שאינו שאילת שלום ממש כדאי' בב"י באו"ח סי' פ"ט. ור"י פי' שלום כמו כריעה אבל שום בפה מותר כמו צפרא דמרי טב וכיוצא בו ע"ש. ובזוהר פקודי משמע ג"כ אינו אסור רק כשמזכיר השם. וזה לענין שלא ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל מ"מ שכל זה שאנו נוהגין אינו בכלל שאילת שלום ע"כ יש מקילין האידנא בשאילת שלום האבל לאחר ל' עכ"ל ע"ש. ועיין ליקוטים סעי' קס"א:
משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל ומשבעה עד שלשים שואל בשלום אחרים אבל אין אחרים שואלין בשלומו ולאחר שלושים שואלין בשלומו. סי' שפ"ה ועי' ש"ך שם. וכתוב במס' שמחות ובס' התרומה כי האבל אומר לרבים הבאים לנחמו משום כבודם לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול מן השמים דלכבוד רבים שרי וזה אינו בכלל שאילת שלום דאסור בשלשה ימים הראשונים:
ובספר ייטב לב (חיי) כתב על מה שפי' ז"ל הפסוק וזרח השמש ובא כשמש עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע. וז"ל שמעתי מפי מוזללה"ה שהוא עפ"י מה דאי' במדרש שבזיי"ן ימי אבלו של משותלח לא שמשו המזלות ולא זרחה השמש. והטעם. כתבו המפורשים עפ"מ שאחז"ל למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה ואבל אסור בשאילת שלום ע"כ. וא"כ כשח"ו איזה צדיק נפטר מהעולם אמאי זורח השמש. אבל כתירוץ כי בימי משותלח לא הניח דוגמתו למלא מקומו. אבל עתה שלא שקעה שמשו של זה עד שזרחה שמשו של זה הו"ל כאילו הצדיק עודנו חי. כי המניח ממלא מקומו כאלו לא מת:
ובענין מה שנוהגין שאם נוסע אחד לבית או לדירה חדשה שולחין לו בשבת הראשון מנוח. יין וכדומה. וגם הולכין אליו בשבת להסב עמו בהשלחן. אם מותר לשלוח כן לאבל ולילך אליו בשבת להסב עמו. עיין רמ"א יו"ד סי' שפ"ה סעי' ג' דבמקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת אסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו אפי' בשבת כל י"ב חודש. אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת גם זה שרי ע"ש. ועי' ט"ז א"ח סי' תרצ"ו סק"ג דאין לסמוך ע"ז. ופמ"ג שם שם מש"ז סק"ג כ' דמ"ש הרמ"א דבמקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת שרי זה דוקא תוך י"ב חודש אבל תוך שלשים אין להקל. ובא"א שם ס"ק י"ב כ' דיש לעיין אי שרי תוך שלשים בשאר קרובים אי מותר בשאילת שלום בשבת דאימא דוקא תוך יב"ח על אביו ואמו ע"ש. ועי' ט"ז יו"ד סי' שפ"ה דאבל תוך ל' אינו יכול להזמין לאחרים או להזמין עם אחרים. וה"ה כל י"ב חודש על אביו ואמו. ועי' פמ"ג סי' תרצ"ו ס"ק י"א מי שמת לו מת בפורים לשנה הבאה ישלח מנות דהיא"צ הוא לאחר יב"ח. אף שביו"ד סי' שצ"ה סעי' ג' מסיק רמ"א דיש לנהוג כל חומר יב"ח ביא"צ מ"מ בפורים ביא"צ אין להחמיר:
משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל ומשבעה עד שלשים שואל בשלום אחרים אבל אין אחרים שואלין בשלומו ולאחר שלושים שואלין בשלומו. סי' שפ"ה ועי' ש"ך שם. וכתוב במס' שמחות ובס' התרומה כי האבל אומר לרבים הבאים לנחמו משום כבודם לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול מן השמים דלכבוד רבים שרי וזה אינו בכלל שאילת שלום דאסור בשלשה ימים הראשונים:
ובספר ייטב לב (חיי) כתב על מה שפי' ז"ל הפסוק וזרח השמש ובא כשמש עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע. וז"ל שמעתי מפי מוזללה"ה שהוא עפ"י מה דאי' במדרש שבזיי"ן ימי אבלו של משותלח לא שמשו המזלות ולא זרחה השמש. והטעם. כתבו המפורשים עפ"מ שאחז"ל למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה ואבל אסור בשאילת שלום ע"כ. וא"כ כשח"ו איזה צדיק נפטר מהעולם אמאי זורח השמש. אבל כתירוץ כי בימי משותלח לא הניח דוגמתו למלא מקומו. אבל עתה שלא שקעה שמשו של זה עד שזרחה שמשו של זה הו"ל כאילו הצדיק עודנו חי. כי המניח ממלא מקומו כאלו לא מת:
ובענין מה שנוהגין שאם נוסע אחד לבית או לדירה חדשה שולחין לו בשבת הראשון מנוח. יין וכדומה. וגם הולכין אליו בשבת להסב עמו בהשלחן. אם מותר לשלוח כן לאבל ולילך אליו בשבת להסב עמו. עיין רמ"א יו"ד סי' שפ"ה סעי' ג' דבמקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת אסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו אפי' בשבת כל י"ב חודש. אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת גם זה שרי ע"ש. ועי' ט"ז א"ח סי' תרצ"ו סק"ג דאין לסמוך ע"ז. ופמ"ג שם שם מש"ז סק"ג כ' דמ"ש הרמ"א דבמקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת שרי זה דוקא תוך י"ב חודש אבל תוך שלשים אין להקל. ובא"א שם ס"ק י"ב כ' דיש לעיין אי שרי תוך שלשים בשאר קרובים אי מותר בשאילת שלום בשבת דאימא דוקא תוך יב"ח על אביו ואמו ע"ש. ועי' ט"ז יו"ד סי' שפ"ה דאבל תוך ל' אינו יכול להזמין לאחרים או להזמין עם אחרים. וה"ה כל י"ב חודש על אביו ואמו. ועי' פמ"ג סי' תרצ"ו ס"ק י"א מי שמת לו מת בפורים לשנה הבאה ישלח מנות דהיא"צ הוא לאחר יב"ח. אף שביו"ד סי' שצ"ה סעי' ג' מסיק רמ"א דיש לנהוג כל חומר יב"ח ביא"צ מ"מ בפורים ביא"צ אין להחמיר:
5