טעמי המנהגים קע״בTa'amei HaMinhagim 172
א׳טעם. שא"צ נ"י לפת הבאה בכסנין (פי' פת עשוי' עם ציקארי שקדים ואגוזים או פת שנילושה בדבש או בחלב וחמאה או בשומן או בשמן או במי בצים או במי פירות ויין או בשאר משקין חוץ ממים ואפי' עירב בה מים אם הרוב הוא משאר משקין שמברכין עליו במ"מ וברכה א' מעין ג'. עי' ט"ז סי' קס"ח ס"ק ו' וש"ע הרב שם סעי' ט' וסעי' י"א). לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב (דברים י"ח) ראשית דגנך וגו' והדגן שהוא ה' מיני תבואה אין דרך לאכול אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא כשאוכל פת והוא כל דבר שמחייבין לברך עליו ברכת המוציא אבל הפת שאין מברכין עליו ברכת המוציא כגון לחמניות דקות או פת הבאה בכסנין אין צריך נ"י לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם א"צ נ"י כמו שאין צריך לדגן קודם שנעשה פת אע"פ שתרומתו מן התורה אלא שאינה רגילה ומצוי' כ"כ בבית לפיכך לא גזרו בשבילם בחולין. הרר"י פ"ח דברכות. ועי' לבוש סי' קנ"ח סעי' א':*ומ"מ אם קבע סעודתו עליו (ושיעור קבע הוא ג' או ד' בצים. עיין באר היטב סימן קס"ח ס"ק י"ז) כשם שמועלת קביעות זו לענין המוציא (עי' א"ח שם סעיף ח') כך מועלת לענין נ"י שלא לחלק ביניהם לפת גמורה ויברך ג"כ ברכת על נ"י כי הטעם שקבעו לברך המוציא על הלחם ואפי' פחות מכזית מפני חשיבתו שסועד הלב ודרך ב"א לקבוע סעודתו עליו משא"כ פת הבאה בכסנין שאין קובעים עליו סעודה בטלה חשיבותו אבל אם יש בו כדי לסעוד אז יברך המוציא ויברך ג"כ ברכות על נטילת ידים. ובעמק ברכה כתב דצריך נט"י ולא יברך עליהם כי י"א שאין צריך נ"י כלל כ"א ללחם גמור לפיכך יטול ידיו מספק ולא יברך כי הברכות אינן מעכבות ע"ש. ועי' ב"י סימן קנ"ח:
1
ב׳קונטרס אחרון
אז יברך המוציא. ובס' הדרת קודש סימן קכ"ד כתב ללמד זכות על האוכלין פת הבאה בכיסנין יותר מכשיעור בלא נט"י ובהמ"ז כיון דדעתו לאכול אח"כ סעודת קבע ועכשיו בא רק להסיר רעבונו לפי שעה ע"כ לא נחשב אצלם לסעודת קבע. ובספר חוט המשולש כתב ג"כ בשם זקינו הגאון הקדוש בעל חת"ס זצוק"ל שלא הקפיד על שיעור ד' ביצים המובא בש"ע או"ח:
ועי' מ"א סי' קע"ח ס"ק י"ב שבשבעת המינים יחמיר לכתחלה לברך במקומו. ועי' ב"י סי' קפ"ג בשם הרמב"ם והמרדכי שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב ע"ש*מי שאכל ושכח ולא בירך יברך במקום שנזכר. ודוקא בשוכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקום שזנכר יצא. וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. אבודרהם.
ובסידור יעב"ץ כתב על מה שאחז"ל דברים המתיזין כחו של אדם אכל מעומד או שתה מעומד אכל ועמד שתה ועמד קרוב למיתה מן החיים ולא פירשו כמה ישהה בטרם יעמוד וכתב מהרי"ל דשיעור השהיי' כשיעור ברכה האחרונה של הדבר שאכל ושנהנה. כגון אם אכל פת ישהה כשיעורה. אכל דבר שברכתו בנ"ר ישהה כשיעור' ע"כ. והו"א עפ"י שאמז"ל שלא יעמוד עד שיברך והברכה צ"ל מיושב וממילא נדע שאם הוצרך לעמודד בתוך סעודתו ולחזור לאכילתו שעכ"פ ימתין כשיעור הזה: :
וע' פת"ש סימן ר"ח סעיף י"ג דכתב בשם הברכ"י דמש"ע והטור משמע דאם אכל בשר ודגים ומחמשת מינים אע"ג שבאו הבשר והדגים ללפת הה' מינים אין ברכת על המחי' פוטרת את הבשר ואת הדגים ע"ש. ונראה דצריך לברך ברכה הראשונה ג"כ דדוקא בלחם שהוא עיקר חיי האדם לפיכך אם קבע עצמו לאכול לחם וברך עליו פוטרת כל הדברים הבאים ללפת כגון בשר ודגים אפי' אכל בלא פת כיון שדרך לקבוע סעודה עליהם או פירות שאוכלן עם פת נעשה הכל טפל לפת וא"צ לברך אבל בפת הבאה בכיסנין אפי' אם אוכל ביחד עם דברים הבאים ללפת צריך לברך על כל או"א.
אחרי כתבי זאת ראיתי בספר אשל אברהם סי' ר"ח וז"ל גם שללחם טפל כל מה שאוכל עמו כאחד מ"מ מה שנאכל כאחד עם כיסנין נכון לו לברך על כל מאכל בפ"ע ומקדים מה שמה' מינים ע"ש. ועוד נראה דלכך הפת פוטרת כל הדברים הבאים ללפת אפי' אכלן בלא פת. דהואיל מתוך חשיבותו קובע לו ברכה בפני עצמו בכמה מקומות אע"פ שאין צריך לאכול אז כגון בשבת דצריך פת עי' מ"א סי' קפ"ח סק"ט וסי' תע"א סק"ה על כן כל הדברים הבאים ללפת טפלים הם אצלו ויוצאין בברכתו. וכמו שכ' הלבוש סי' קע"ד סעי' ד'. הטעם. שהיין פוטר כל מיני משקין. כיון שקובע לו ברכה בפ"ע בכמה מקומות כגון קידוש והבדלה. כל מיני משקים טפלים הם אצלו ע"ש. ועי' ט"ה סעי' ר"ח בהשמטה בד"ה אם אכל ועי' תרומת הדשן סי' ל"א.
עור צואר ממולא בקמח אם חשש שלעיסת העור שוהה אחר הקמח יש לברך על העור בפ"ע וגם בלא"ה רשאי לברך על כאו"א בפ"ע ואינו טפל אז. אשל אברהם מהדורא תנינא סי' ר"ת:
ובענין אם טעה ובירך ברכת בנ"ר על דבר שצריך לברך מעין ג' כתב בס' אשל אברהם סי' ר"ח שברכת בורא נפשות אינו פוטר על המחיה בשום אופן ע"כ אין חשש עי"ז מלברך על המחיה וקודם שיברך על המחיה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אם בירך על לחם גמור במ"מ או בירך המוציא על פת הבא בכיסנין שלא קבע עליו אפי' על פלאדי"ן יצא בדיעבד. פר"ח ס"ס קמ"ב. ונראה דאם טעה ובירך אחר ענבים ברכת בנ"ר יצא. כיון דאיכא פוסקים דלעולם צריך לברך על הענבים בפה"א. ועי' אהעו"ז סימן ר"ב שכיון שא"א בקיאין בשיעור פול הלבן ע"כ ירא שמים לא יאכל ענבים אלא תוך הסעודה. ע"כ אם טעה ובירך בנ"ר בוודאי יצא:
ובהגהות מהרצ"א כ' הטעם שאין מברכין ברכת המזון רק על חמשת מינים. עפ"י מה שכתוב בזוהר פנחס דף רמ"ד ע"א ובגין דאיהו נהמא לא אתפקד על נהמא דחמשת מינין וכו' ממנא דעלמא ולא שוי ממנא עלייהו אלא קוב"ה בלחודוי ע"ש. והאוכל פחות מכזית אינו מברך לאחריו כלל. או"ח סי' ר"י סעיף א'. ופת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהיא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית. שע"ת שם סק"א בשם זרע אמת:
ושיעור כזית הוא חצי ביצה. אמנם י"א שהוא קצת פחות מכשליש ביצה (עי' מ"א סי' תפ"ו בהתחלה) ע"כ יש ליזהר לכתחילה שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה ויאכל כחצי ביצה או הרבה פחות משליש ביצה בדבר שא"צ כזית. ש"ע התניא שם.
אז יברך המוציא. ובס' הדרת קודש סימן קכ"ד כתב ללמד זכות על האוכלין פת הבאה בכיסנין יותר מכשיעור בלא נט"י ובהמ"ז כיון דדעתו לאכול אח"כ סעודת קבע ועכשיו בא רק להסיר רעבונו לפי שעה ע"כ לא נחשב אצלם לסעודת קבע. ובספר חוט המשולש כתב ג"כ בשם זקינו הגאון הקדוש בעל חת"ס זצוק"ל שלא הקפיד על שיעור ד' ביצים המובא בש"ע או"ח:
ועי' מ"א סי' קע"ח ס"ק י"ב שבשבעת המינים יחמיר לכתחלה לברך במקומו. ועי' ב"י סי' קפ"ג בשם הרמב"ם והמרדכי שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב ע"ש*מי שאכל ושכח ולא בירך יברך במקום שנזכר. ודוקא בשוכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקום שזנכר יצא. וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. אבודרהם.
ובסידור יעב"ץ כתב על מה שאחז"ל דברים המתיזין כחו של אדם אכל מעומד או שתה מעומד אכל ועמד שתה ועמד קרוב למיתה מן החיים ולא פירשו כמה ישהה בטרם יעמוד וכתב מהרי"ל דשיעור השהיי' כשיעור ברכה האחרונה של הדבר שאכל ושנהנה. כגון אם אכל פת ישהה כשיעורה. אכל דבר שברכתו בנ"ר ישהה כשיעור' ע"כ. והו"א עפ"י שאמז"ל שלא יעמוד עד שיברך והברכה צ"ל מיושב וממילא נדע שאם הוצרך לעמודד בתוך סעודתו ולחזור לאכילתו שעכ"פ ימתין כשיעור הזה: :
וע' פת"ש סימן ר"ח סעיף י"ג דכתב בשם הברכ"י דמש"ע והטור משמע דאם אכל בשר ודגים ומחמשת מינים אע"ג שבאו הבשר והדגים ללפת הה' מינים אין ברכת על המחי' פוטרת את הבשר ואת הדגים ע"ש. ונראה דצריך לברך ברכה הראשונה ג"כ דדוקא בלחם שהוא עיקר חיי האדם לפיכך אם קבע עצמו לאכול לחם וברך עליו פוטרת כל הדברים הבאים ללפת כגון בשר ודגים אפי' אכל בלא פת כיון שדרך לקבוע סעודה עליהם או פירות שאוכלן עם פת נעשה הכל טפל לפת וא"צ לברך אבל בפת הבאה בכיסנין אפי' אם אוכל ביחד עם דברים הבאים ללפת צריך לברך על כל או"א.
אחרי כתבי זאת ראיתי בספר אשל אברהם סי' ר"ח וז"ל גם שללחם טפל כל מה שאוכל עמו כאחד מ"מ מה שנאכל כאחד עם כיסנין נכון לו לברך על כל מאכל בפ"ע ומקדים מה שמה' מינים ע"ש. ועוד נראה דלכך הפת פוטרת כל הדברים הבאים ללפת אפי' אכלן בלא פת. דהואיל מתוך חשיבותו קובע לו ברכה בפני עצמו בכמה מקומות אע"פ שאין צריך לאכול אז כגון בשבת דצריך פת עי' מ"א סי' קפ"ח סק"ט וסי' תע"א סק"ה על כן כל הדברים הבאים ללפת טפלים הם אצלו ויוצאין בברכתו. וכמו שכ' הלבוש סי' קע"ד סעי' ד'. הטעם. שהיין פוטר כל מיני משקין. כיון שקובע לו ברכה בפ"ע בכמה מקומות כגון קידוש והבדלה. כל מיני משקים טפלים הם אצלו ע"ש. ועי' ט"ה סעי' ר"ח בהשמטה בד"ה אם אכל ועי' תרומת הדשן סי' ל"א.
עור צואר ממולא בקמח אם חשש שלעיסת העור שוהה אחר הקמח יש לברך על העור בפ"ע וגם בלא"ה רשאי לברך על כאו"א בפ"ע ואינו טפל אז. אשל אברהם מהדורא תנינא סי' ר"ת:
ובענין אם טעה ובירך ברכת בנ"ר על דבר שצריך לברך מעין ג' כתב בס' אשל אברהם סי' ר"ח שברכת בורא נפשות אינו פוטר על המחיה בשום אופן ע"כ אין חשש עי"ז מלברך על המחיה וקודם שיברך על המחיה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אם בירך על לחם גמור במ"מ או בירך המוציא על פת הבא בכיסנין שלא קבע עליו אפי' על פלאדי"ן יצא בדיעבד. פר"ח ס"ס קמ"ב. ונראה דאם טעה ובירך אחר ענבים ברכת בנ"ר יצא. כיון דאיכא פוסקים דלעולם צריך לברך על הענבים בפה"א. ועי' אהעו"ז סימן ר"ב שכיון שא"א בקיאין בשיעור פול הלבן ע"כ ירא שמים לא יאכל ענבים אלא תוך הסעודה. ע"כ אם טעה ובירך בנ"ר בוודאי יצא:
ובהגהות מהרצ"א כ' הטעם שאין מברכין ברכת המזון רק על חמשת מינים. עפ"י מה שכתוב בזוהר פנחס דף רמ"ד ע"א ובגין דאיהו נהמא לא אתפקד על נהמא דחמשת מינין וכו' ממנא דעלמא ולא שוי ממנא עלייהו אלא קוב"ה בלחודוי ע"ש. והאוכל פחות מכזית אינו מברך לאחריו כלל. או"ח סי' ר"י סעיף א'. ופת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהיא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית. שע"ת שם סק"א בשם זרע אמת:
ושיעור כזית הוא חצי ביצה. אמנם י"א שהוא קצת פחות מכשליש ביצה (עי' מ"א סי' תפ"ו בהתחלה) ע"כ יש ליזהר לכתחילה שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה ויאכל כחצי ביצה או הרבה פחות משליש ביצה בדבר שא"צ כזית. ש"ע התניא שם.
2