טעמי המנהגים קפ״וTa'amei HaMinhagim 186
א׳טעם. דברכת הזימון בשלשה. משום דאסמכוה רבנן אקרא דגדלו לה' אתי ואין אחד יכול לומר לאחד גדלו ולפיכך אין יכולין לזמן אם לא בשלשה. ברכות דף מ"ה ע"א.*אין המברך עונה אמן אחר המסובין כשאומרים ברוך כו'. והטעם. דיאמר אח"כ ברוך שאכלנו כו'. ומה"ט נמי בש"ץ שאומרים הקהל ברוך ד' המבורך לעולם ועד לא יענה אמן אבל הקהל עונים אמן אחר הש"ץ. פ"מ ריש סי' קצ"ב: ועי' לעיל סעי' קנ"ב:
1
ב׳קונטרס אחרון
אם לא בשלשה. ואם אחד אוכל גבינה ושנים בשר או להיפוך מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. והאוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם השני ולא להיפוך. מ"א סימן קצ"ו סק"א ע"ש. ונראה לי דזה דוקא מדינא דש"ע כשהיו נוהגין שא' הי' מברך להוציא אחרים משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש הט"ז סימן קצ"ג סק"ג אז אמרינן דהאוכל חלב מברך ויכול להוציא כיון שיכול לאכול עמהם. אבל למנהגינו שכ"א מברך ברהמ"ז עי' ט"ז סימן קפ"ג סק"ו יוכל האוכל בשר ג"כ לברך ברכת הזימון כיון שלא מוציא אותם י"ח. וכן נמי מ"ש המ"א שם דאם אחד אוכל גבינה קשה אין מצטרפין, זה הוא ג"כ דוקא כשהיו נוהגין שא' הי' מברך והוציא השני. וכן משמע נמי ממ"ש הט"ז סימן קצ"ו סק"ד דהאוכל פחות מכזית לא יוכל להוציאן י"ח אם יתנו לו הכוס לברך. וכעין זה כתב בנשמת אדם כלל מ"ח סק"א. וכן משמע נמי ממ"ש התשב"ץ שנים שאכלו יחד אם רצו לזמן מזמנים אלא שמצוה שכל אחד מברך לעצמו אבל אם א' יודע וא' אינו יודע מברך היודע ויוצא השני. וא"כ עכ"פ אם זה שאוכל חלב עדיין לא גמר סעודתו ורוצה לאכול עוד והאוכלים בשר רצונם לברך יוכל האוכל בשר לברך. ועי' ח"א כלל מ"ח דכן נמי אם זה שאוכל חלב אינו שותה יין מוטב שיברך זה שאוכל בשר בכוס מלברך בלא כוס:
ועי' מ"א סי' ר' סק"ג דאם מתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' יכול להפסיק פעם שנית. דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו וה"ה פעם ג' או יותר יכול לזמן. ומיהו דוקא אכל עם השנים אח"כ כזית. וכזית מכל מאכל סגי. אבל אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו*אם לא שאכלו עוד אחר זימון הראשונים. ש"ע התניא שם. ועיין אבן העוזר שם שחולק בזה וס"ל דלא פרח זימון מינייהו כיון שזה שהפסיק הי' בדעתו לאכול עוד עם השנים וע"כ לא נפטר מבה"מ אפי' אם שוב לא יאכל אח"כ וכיון שחייב לברך ברה"מ לא פרח זימון מינייהו שהרי אפי' אם שכח א' ובירך לעצמו לא פרח זימון מינייהו כמבואר ר"ס קצ"ד ויכולין הב' להצטרף עמו. וכן י' שאכלו כא' וקדמו ג' וברכו לעצמם אעפי"כ יכולין לזמן עליהם בשם כמבואר בא"ר שם. וכ"ש בנדון דידן שהרי מחויב עדיין לברך ברה"מ: אעפ"י ששנים הנותרים לא היו שם ולא ענו מידי דהוי אד' בכל חבורה בסי' קצ"ג סעי' ו'. אבל ששה דנחלקין אז שפיר דמי. וכן אם היו ז' או ח' והפסיק א' לשנים יכול להצטרף אותו שהפסיק אח"כ ב' פעמים. ואם הם י' ומפסיקין ג' לז' אם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. ויכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלהינו. (אפילו לא אכלו כלל אחר שהפסיקו. ד"ח) דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דאכל בי' י' שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. אבל אם הם ששה דהם רוב שוב אין מצטרפים ע"ש. ועי' מחצית השקל ופ"מ שם:*אודות רואים זא"ז להצטרפות לזימון א"צ נראות זא"ז בפועל וגם כשלא ראו זא"ז כלל כיון הי' אפשר להם לראות זא"ז מצטרפים. וגם שממקום שסועד שם אינו רואה רק יכול לנטות משם ראשו ועיניו ואז יכול לראות ממקום סעודתו ג"כ מצטרפים. אשל אברהם מהדורא תנינא סי' קצ"ה
וגם כי נהור שא"א לראות כלל יש לו ג"כ הצטרפות ע"י מה שיכולים לראות זא"ז אלו הי' עינים רואות להם. שם:
כתב בשו"ת חות יאיר סי' קע"ו אין ליתן לכתחלה לברך ברהמ"ז לקטוע אצבע ואפי' למוכה שחין דלא עדיף זה מידיו מזוהמות דצריך להעביר הזוהמא כבסי' קכ"א מלבד מה שיש בזה העדר כבוד למצוה ע"ש.
ובספר תורת השם (ברכות ד' כ') כתב על מה שאמז"ל כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו וכו' והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה ע"כ. צריך להבין מאי מעליותא הוא לברך כמה ברכות שבברכת המזון שלא כדין הכתוב שנאמר ואכלת ושבעת ואז וברכת. רק, שלשה מדות הן באדם בדרך אכילתו, מדת הרשע הוא לאכול אכילה גסה כמ"ש ובטן רשעים תחסר. ומדה בינונית היא לאכול רק לשובע וכמ"ש ואכלת ושבעת. אבל מדת הצדיקים לדקדק על עצמם וגופם להסתפק במיעוט כשיעור כזית או כביצה וז"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ולא לשובע גופו. כמ"ש בחרדים ובשאר ספרי מוסר שלא לאכול לשובע לפי שנאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך וכו'. ואיתא בגמ' שבת פ' ט"ו במתניתא תנא ותאכל בעוה"ז ותשבע לימות המשיח ותותר לע"ל. וזה שבעוה"ז אינו ראוי לצדיק כ"א לאכול אבל לא לשובע וזשאז"ל בלשונם והם דקדקו על עצמם עד כזית ולא אמרו תיבת לברך עד כזית מפני שקאי גם על האכילה וממילא משתמע כיון שהסגילו עצמן שאכילה מועטת ככזית משביע נפשם בודאי מקרי ושבעת וחייבים לברך ברהמ"ז מן התורה.
ועי' לבוש סי' קפ"ד סעיף ו' דמדאורייתא אין חייבין אלא כשאכל כדי שביעה. אלא שחז"ל אסמכיה מדכתיב בלשון אכילה וסתם אכילה הל"מ הוא שהוא בכזית:
אם לא בשלשה. ואם אחד אוכל גבינה ושנים בשר או להיפוך מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. והאוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם השני ולא להיפוך. מ"א סימן קצ"ו סק"א ע"ש. ונראה לי דזה דוקא מדינא דש"ע כשהיו נוהגין שא' הי' מברך להוציא אחרים משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש הט"ז סימן קצ"ג סק"ג אז אמרינן דהאוכל חלב מברך ויכול להוציא כיון שיכול לאכול עמהם. אבל למנהגינו שכ"א מברך ברהמ"ז עי' ט"ז סימן קפ"ג סק"ו יוכל האוכל בשר ג"כ לברך ברכת הזימון כיון שלא מוציא אותם י"ח. וכן נמי מ"ש המ"א שם דאם אחד אוכל גבינה קשה אין מצטרפין, זה הוא ג"כ דוקא כשהיו נוהגין שא' הי' מברך והוציא השני. וכן משמע נמי ממ"ש הט"ז סימן קצ"ו סק"ד דהאוכל פחות מכזית לא יוכל להוציאן י"ח אם יתנו לו הכוס לברך. וכעין זה כתב בנשמת אדם כלל מ"ח סק"א. וכן משמע נמי ממ"ש התשב"ץ שנים שאכלו יחד אם רצו לזמן מזמנים אלא שמצוה שכל אחד מברך לעצמו אבל אם א' יודע וא' אינו יודע מברך היודע ויוצא השני. וא"כ עכ"פ אם זה שאוכל חלב עדיין לא גמר סעודתו ורוצה לאכול עוד והאוכלים בשר רצונם לברך יוכל האוכל בשר לברך. ועי' ח"א כלל מ"ח דכן נמי אם זה שאוכל חלב אינו שותה יין מוטב שיברך זה שאוכל בשר בכוס מלברך בלא כוס:
ועי' מ"א סי' ר' סק"ג דאם מתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' יכול להפסיק פעם שנית. דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו וה"ה פעם ג' או יותר יכול לזמן. ומיהו דוקא אכל עם השנים אח"כ כזית. וכזית מכל מאכל סגי. אבל אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו*אם לא שאכלו עוד אחר זימון הראשונים. ש"ע התניא שם. ועיין אבן העוזר שם שחולק בזה וס"ל דלא פרח זימון מינייהו כיון שזה שהפסיק הי' בדעתו לאכול עוד עם השנים וע"כ לא נפטר מבה"מ אפי' אם שוב לא יאכל אח"כ וכיון שחייב לברך ברה"מ לא פרח זימון מינייהו שהרי אפי' אם שכח א' ובירך לעצמו לא פרח זימון מינייהו כמבואר ר"ס קצ"ד ויכולין הב' להצטרף עמו. וכן י' שאכלו כא' וקדמו ג' וברכו לעצמם אעפי"כ יכולין לזמן עליהם בשם כמבואר בא"ר שם. וכ"ש בנדון דידן שהרי מחויב עדיין לברך ברה"מ: אעפ"י ששנים הנותרים לא היו שם ולא ענו מידי דהוי אד' בכל חבורה בסי' קצ"ג סעי' ו'. אבל ששה דנחלקין אז שפיר דמי. וכן אם היו ז' או ח' והפסיק א' לשנים יכול להצטרף אותו שהפסיק אח"כ ב' פעמים. ואם הם י' ומפסיקין ג' לז' אם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. ויכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלהינו. (אפילו לא אכלו כלל אחר שהפסיקו. ד"ח) דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דאכל בי' י' שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. אבל אם הם ששה דהם רוב שוב אין מצטרפים ע"ש. ועי' מחצית השקל ופ"מ שם:*אודות רואים זא"ז להצטרפות לזימון א"צ נראות זא"ז בפועל וגם כשלא ראו זא"ז כלל כיון הי' אפשר להם לראות זא"ז מצטרפים. וגם שממקום שסועד שם אינו רואה רק יכול לנטות משם ראשו ועיניו ואז יכול לראות ממקום סעודתו ג"כ מצטרפים. אשל אברהם מהדורא תנינא סי' קצ"ה
וגם כי נהור שא"א לראות כלל יש לו ג"כ הצטרפות ע"י מה שיכולים לראות זא"ז אלו הי' עינים רואות להם. שם:
כתב בשו"ת חות יאיר סי' קע"ו אין ליתן לכתחלה לברך ברהמ"ז לקטוע אצבע ואפי' למוכה שחין דלא עדיף זה מידיו מזוהמות דצריך להעביר הזוהמא כבסי' קכ"א מלבד מה שיש בזה העדר כבוד למצוה ע"ש.
ובספר תורת השם (ברכות ד' כ') כתב על מה שאמז"ל כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו וכו' והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה ע"כ. צריך להבין מאי מעליותא הוא לברך כמה ברכות שבברכת המזון שלא כדין הכתוב שנאמר ואכלת ושבעת ואז וברכת. רק, שלשה מדות הן באדם בדרך אכילתו, מדת הרשע הוא לאכול אכילה גסה כמ"ש ובטן רשעים תחסר. ומדה בינונית היא לאכול רק לשובע וכמ"ש ואכלת ושבעת. אבל מדת הצדיקים לדקדק על עצמם וגופם להסתפק במיעוט כשיעור כזית או כביצה וז"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ולא לשובע גופו. כמ"ש בחרדים ובשאר ספרי מוסר שלא לאכול לשובע לפי שנאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך וכו'. ואיתא בגמ' שבת פ' ט"ו במתניתא תנא ותאכל בעוה"ז ותשבע לימות המשיח ותותר לע"ל. וזה שבעוה"ז אינו ראוי לצדיק כ"א לאכול אבל לא לשובע וזשאז"ל בלשונם והם דקדקו על עצמם עד כזית ולא אמרו תיבת לברך עד כזית מפני שקאי גם על האכילה וממילא משתמע כיון שהסגילו עצמן שאכילה מועטת ככזית משביע נפשם בודאי מקרי ושבעת וחייבים לברך ברהמ"ז מן התורה.
ועי' לבוש סי' קפ"ד סעיף ו' דמדאורייתא אין חייבין אלא כשאכל כדי שביעה. אלא שחז"ל אסמכיה מדכתיב בלשון אכילה וסתם אכילה הל"מ הוא שהוא בכזית:
2
ג׳אחר הש"ץ. ובספר החיים סי' נ"ז כתב שהחזן צריך לענות אמן אחר הקהל אף שיאמר אח"כ ברוך ה' המבורך כמו בשומע שאר ברכה מחבירו שצריך לענות אמן אף שבירך גם הוא תיכף אותה ברכה וכן נמי בזה. ועי' בא"א סי' נ"ז סק"א ובמ"ז סי' קצ"ח סק"א.
3