טעמי המנהגים קפ״זTa'amei HaMinhagim 187
א׳טעם. שאין מזמנין בשם. דהוה דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא ביו"ד אנשים גדולים ובני חורין. ב"י סי' קצ"ט. ועיין מעשה ארג מהרב הצדיק יצחק יהודא אייזק מקאמארנא זצ"ל ברכות פ' ז' משנה ב' קטן היודע למי מברכין לאביו שבשמים מזמנין עליו ובפרט בזמן הזה שכל אחד מברך בפני עצמו ומכ"ש לעשרה שיכולין להצטרף קטן וכן עשה מעשה אבי הגאון אמיתי מוהר"ר אלכסנדר שצוה לי לברך בשם להוציא את הרבים בעת היותי קטן בן י' שנים:
1
ב׳קונטרס אחרון
אלא ביו"ד אנשים גדולים. ובספר יוסף אומץ אות קנ"ט כתב וז"ל אע"פ דשלשה או עשרה שאוכלין אין רשאין לחלק נ"ל דבסעודות גדולות שמאריכין מאד ויש בהם שקשה עליהם האריכות אם מצד הבריאות או מצד איבוד זמנם אם מצד דאגתם שלמחרת לא יוכלו להשכים לתורתם או תפלתם אזי יש היתר לברך בלא זימון כו' ועל זה סמכתי מעשה כמה פעמים אכן אם הי' אצלי אחוזת מריעיי ראיתי שצרפתי בה עמי לזמן בנחת שע"כ לא הרגיש בעל הסעודה ולא הפציר בנו לישאר בסעודה. ועי' מ"א סימן קצ"ג סק"ז.
ובספר אשל אברהם סימן קצ"ב כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר משה יהודא ליב מסאסוב זצוק"ל שהי' עומד בעת אמירת הזימון בעשרה והיו עומדים עמו כל המסובין. וכתב שם וז"ל ולכולי עלמא הוא טוב על פי מדת חסידות שגם בעת קריאת התורה הקדושה מדת חסידות לעמוד (עי' ט"ז סי' קמ"ו). והנוהגים לישב סבירא להו דהוה ליה כמו ברכת חתנים שבעשרה דיקא וכדומה ומ"מ אין חיוב לעמוד. ודוקא כשקראו חז"ל להדיא בגדר דבר שבקדושה נכון לעמוד. ומכל מקום מדת חסידות נכון ודאי לעמוד לכבוד השם הק'. מה שאין כן ברכת חתנים ששוה לכל ברכות ולא הי' עיקר תקנתו מצד העשרה. וזימון שנתקן מצד עשרה נוטה יותר לבחי' דבר שבקדושה עכ"ל.
ובספר שלחן ארבע כתב וז"ל צריך אתה לדעת כי ממה שאמחז"ל (חולין פ"ז) יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים ואסמכתא מן הפסוק כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים. לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה ע"ש:
ובענין אם לומר ב"ה וב"ש קודם בהמ"ז עי' מ"א סימן קצ"ב בהתחלה בשם הטור ואבודרהם דביו"ד או בג' יש לאומרו אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה וכו'.*בסידור לב שמח כתב דלכך אומרים בברכת הזימון ב"ה וב"ש קודם ברהמ"ז ולא ביחיד. לפי שענין הזימון הוא רבוי שבח וגדולה להבורא יתברך ומתרין זה את זה ומתוועדים יחדיו הודות לו לשבחו ולפארו על שפע טובתו כמ"ש ונרוממה שמו יחדיו. ממילא ע"י התקשרות זוכים לאורות עליונים וידוע בסידור ברוך הוא הויה אהיה וב"ש הויה אדני לכך לזה הכח א"א רק ברבים התקשרות אחד אל אחד. ובשם של"ה כתב ראיתי מכשלה בהרבה המונים כסמוכין יותר מג' אז פורש והולך ואומר הלא יש זימון בלעדי אבל הכסיל בחושך הולך כי בוודאי יצאו זולתו אבל הוא לא יצא שהרי נתחייב בזימון להודות ולהלל: אם א' מהג' שאכלו יחד בירך ברהמ"ז בפ"ע מ"מ השנים מזמנים עמו אבל אם נצטרף א' ליו"ד או לג' ע"י ששתה כוס משקה שיש בו רביעית או אכל כזית ירק ובירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם. מ"א סימן קצ"ז סק"ד.
כתב הב"ח הירא שמים לא יברך במצנפת הקטנה רק ישים הכובע על ראשו ויתעטף בבגד העליון ע"ש. ועי' לבוש סי' ער"א סעי' י' דכל דיני הכוס צריך ליזהר בכוס של קידוש והבדלה ושאר כוסות שתקנו לברך עליהם ע"ש:
וברכת המזון דינה כתפלה לענין שאילת שלום עי' סי' קפ"ג העי' ח'. ובענין עניית אמן באמצע ברכה כתב בס' ארחות חיים שם סעי' ח' בשם שו"ת בנין עולם דאין עונין אלא אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה כמו בברכת ק"ש. ובאמן דברהמ"ז אחר אותה ברכה עונה דמעין אותה ברכה לא הוי הפסק. כמו דאמן מברכת המוציא לא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה. משום דהוי מעין אותה ברכה*ובספר בנין יהושע כתב בשם שו"ת הנ"ל דמותר להפסיק בין הברכה להמוציא לכל אמנים דזה דומה להא דבין הפרקים דמותר לענות שאר אמנים דלא גרע מהא דמשיב שלום לכל אדם. ועי' שע"ת סי' קס"ז ס"ק י"א בשם ספר פנים מאירות ח"ב סי' ה' דבברכת המוציא אין להפסיק אפי' בעניית אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום אחר ברכתו ע"ש ועי' באה"ט סי' כ"ה ס"ק י"א. ועי' טור יו"ד סי' רס"ה לענין קיים את הילד הזה דלא הוי הפסק בין הברכה לשתיי' דבקשת רחמים לא הוי הפסק: ואמן של זכרינו דיעלה ויבא אין להפסיק שאין בו חיוב כלל רק מנהגא בעלמא. וכן אמן של הרחמן ג"כ ודאי דהוי הפסק ע"ש. ועי' רמ"א סי' קפ"ג סעי' ז' דיקדים לסיים קצת בברהמ"ז קודם המברך כדי שיענה אמן ע"ש. ובספר תפלה לדוד להגאון הקדוש מבוטשאטש זצוק"ל כ' שבברהמ"ז נכון לענות אמנים גם באמצע ברכה:
ועי' פמ"ג סי' קפ"ט בשם תה"ד בחורים שעשו תקנה בקנס שלא לדבר בברהמ"ז ראוי לתקן עד שיתחיל הרחמן הוא ע"כ. ואף בהרחמן הוא לא יפסיק שלא לצורך דהא בטור אמר שאין הרחמן הפסק בין ברהמ"ז לפה"ג הא דברי חול הוה הפסק ע"ש:
אלא ביו"ד אנשים גדולים. ובספר יוסף אומץ אות קנ"ט כתב וז"ל אע"פ דשלשה או עשרה שאוכלין אין רשאין לחלק נ"ל דבסעודות גדולות שמאריכין מאד ויש בהם שקשה עליהם האריכות אם מצד הבריאות או מצד איבוד זמנם אם מצד דאגתם שלמחרת לא יוכלו להשכים לתורתם או תפלתם אזי יש היתר לברך בלא זימון כו' ועל זה סמכתי מעשה כמה פעמים אכן אם הי' אצלי אחוזת מריעיי ראיתי שצרפתי בה עמי לזמן בנחת שע"כ לא הרגיש בעל הסעודה ולא הפציר בנו לישאר בסעודה. ועי' מ"א סימן קצ"ג סק"ז.
ובספר אשל אברהם סימן קצ"ב כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר משה יהודא ליב מסאסוב זצוק"ל שהי' עומד בעת אמירת הזימון בעשרה והיו עומדים עמו כל המסובין. וכתב שם וז"ל ולכולי עלמא הוא טוב על פי מדת חסידות שגם בעת קריאת התורה הקדושה מדת חסידות לעמוד (עי' ט"ז סי' קמ"ו). והנוהגים לישב סבירא להו דהוה ליה כמו ברכת חתנים שבעשרה דיקא וכדומה ומ"מ אין חיוב לעמוד. ודוקא כשקראו חז"ל להדיא בגדר דבר שבקדושה נכון לעמוד. ומכל מקום מדת חסידות נכון ודאי לעמוד לכבוד השם הק'. מה שאין כן ברכת חתנים ששוה לכל ברכות ולא הי' עיקר תקנתו מצד העשרה. וזימון שנתקן מצד עשרה נוטה יותר לבחי' דבר שבקדושה עכ"ל.
ובספר שלחן ארבע כתב וז"ל צריך אתה לדעת כי ממה שאמחז"ל (חולין פ"ז) יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים ואסמכתא מן הפסוק כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים. לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה ע"ש:
ובענין אם לומר ב"ה וב"ש קודם בהמ"ז עי' מ"א סימן קצ"ב בהתחלה בשם הטור ואבודרהם דביו"ד או בג' יש לאומרו אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה וכו'.*בסידור לב שמח כתב דלכך אומרים בברכת הזימון ב"ה וב"ש קודם ברהמ"ז ולא ביחיד. לפי שענין הזימון הוא רבוי שבח וגדולה להבורא יתברך ומתרין זה את זה ומתוועדים יחדיו הודות לו לשבחו ולפארו על שפע טובתו כמ"ש ונרוממה שמו יחדיו. ממילא ע"י התקשרות זוכים לאורות עליונים וידוע בסידור ברוך הוא הויה אהיה וב"ש הויה אדני לכך לזה הכח א"א רק ברבים התקשרות אחד אל אחד. ובשם של"ה כתב ראיתי מכשלה בהרבה המונים כסמוכין יותר מג' אז פורש והולך ואומר הלא יש זימון בלעדי אבל הכסיל בחושך הולך כי בוודאי יצאו זולתו אבל הוא לא יצא שהרי נתחייב בזימון להודות ולהלל: אם א' מהג' שאכלו יחד בירך ברהמ"ז בפ"ע מ"מ השנים מזמנים עמו אבל אם נצטרף א' ליו"ד או לג' ע"י ששתה כוס משקה שיש בו רביעית או אכל כזית ירק ובירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם. מ"א סימן קצ"ז סק"ד.
כתב הב"ח הירא שמים לא יברך במצנפת הקטנה רק ישים הכובע על ראשו ויתעטף בבגד העליון ע"ש. ועי' לבוש סי' ער"א סעי' י' דכל דיני הכוס צריך ליזהר בכוס של קידוש והבדלה ושאר כוסות שתקנו לברך עליהם ע"ש:
וברכת המזון דינה כתפלה לענין שאילת שלום עי' סי' קפ"ג העי' ח'. ובענין עניית אמן באמצע ברכה כתב בס' ארחות חיים שם סעי' ח' בשם שו"ת בנין עולם דאין עונין אלא אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה כמו בברכת ק"ש. ובאמן דברהמ"ז אחר אותה ברכה עונה דמעין אותה ברכה לא הוי הפסק. כמו דאמן מברכת המוציא לא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה. משום דהוי מעין אותה ברכה*ובספר בנין יהושע כתב בשם שו"ת הנ"ל דמותר להפסיק בין הברכה להמוציא לכל אמנים דזה דומה להא דבין הפרקים דמותר לענות שאר אמנים דלא גרע מהא דמשיב שלום לכל אדם. ועי' שע"ת סי' קס"ז ס"ק י"א בשם ספר פנים מאירות ח"ב סי' ה' דבברכת המוציא אין להפסיק אפי' בעניית אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום אחר ברכתו ע"ש ועי' באה"ט סי' כ"ה ס"ק י"א. ועי' טור יו"ד סי' רס"ה לענין קיים את הילד הזה דלא הוי הפסק בין הברכה לשתיי' דבקשת רחמים לא הוי הפסק: ואמן של זכרינו דיעלה ויבא אין להפסיק שאין בו חיוב כלל רק מנהגא בעלמא. וכן אמן של הרחמן ג"כ ודאי דהוי הפסק ע"ש. ועי' רמ"א סי' קפ"ג סעי' ז' דיקדים לסיים קצת בברהמ"ז קודם המברך כדי שיענה אמן ע"ש. ובספר תפלה לדוד להגאון הקדוש מבוטשאטש זצוק"ל כ' שבברהמ"ז נכון לענות אמנים גם באמצע ברכה:
ועי' פמ"ג סי' קפ"ט בשם תה"ד בחורים שעשו תקנה בקנס שלא לדבר בברהמ"ז ראוי לתקן עד שיתחיל הרחמן הוא ע"כ. ואף בהרחמן הוא לא יפסיק שלא לצורך דהא בטור אמר שאין הרחמן הפסק בין ברהמ"ז לפה"ג הא דברי חול הוה הפסק ע"ש:
2