טעמי המנהגים רמ״דTa'amei HaMinhagim 244
א׳טעם. המנהג בכל ישראל לאפות לחמים לכבוד שבת. כדי שתטול האשה חלה שבע"ש נברא אדם הראשון שהי' חלתו של עולם והיא קלקלה חלתו של עולם לכך לוקחת חלה לתקן את זה. ילקוט בראשית. עוד טעם. כדי לאכול פת ישראל. עי' מ"א סי' רמ"ב סק"ד:
1
ב׳קונטרס אחרון
שהי' חלתו של עולם. בספר אספקלריא המאירה (בלק) כתב בשם מדרש מגורי האריז"ל שמשה רבינו ע"ה נקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו ותרומה נקרא' ראשית לומר לך שמשה רבע"ה הוא הי' תרומתו של עולם כי תרומה שיעורה תרי ממאה וכמה שני הוי עלמא שית אלפי צא וחשוב לכל מאה שנה תרי ותמצאם ק"כ שני חיי משה רבע"ה לא פחות ולא יותר ע"כ:
שהי' חלתו של עולם. בספר אספקלריא המאירה (בלק) כתב בשם מדרש מגורי האריז"ל שמשה רבינו ע"ה נקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו ותרומה נקרא' ראשית לומר לך שמשה רבע"ה הוא הי' תרומתו של עולם כי תרומה שיעורה תרי ממאה וכמה שני הוי עלמא שית אלפי צא וחשוב לכל מאה שנה תרי ותמצאם ק"כ שני חיי משה רבע"ה לא פחות ולא יותר ע"כ:
2
ג׳לכך לוקחת חלה לתקן את זה. בשעה שמפריש חלה יברך אקב"ו להפריש חלה. ונוהגין ליטול כזית. מהרי"ל לכתחלה צריך להפריש חלה מהעיסה ולא יסמוך להפריש אחר אפייה דכתיב ראשית עריסותיכם. ח"י סי' תנ"ז סק"ה:
אין חייבין בחלה אלא ה' מיני תבואה ואלו הן. חיטין. שעורין. כוסמין. ושיבולת שועל. ושיפון היינו דגן. סי' שכ"ד. שתי עיסות שאין בשום א' מהן שיעור חלה ויש בשתיהן ואין מקפיד על תערובתן. אם נוגעות זו בזה עד שנדבק כ"כ שאם תנטל עיסה אחת ינטל מחברתה עמה מצטרפין וחייבין בחלה. וכן אפילו אם אין נדבקין זו בזו והם בכלי א' הכלי מצרפן לחיוב חלה. סימן שכ"ה:
צירוף כלי צריך שלא יצא שום ככר או עיסה א' חוץ לדפני הכלי דאז אין הכלי מצרף לאותו ככר או אותה העיסה היוצאת חוץ לדפני הכלי. אם נתן את העיסות או את הככרות בטבלה שאין לה לבזבזין יניחנה במפה ויכסה המפה ג"כ עליהם. ש"ך שם סק"ה בשם מהרי"ל. ואם אין לו מפה גדולה כ"כ יחבר ב' מפות או ג' שיתפור אותם באיזה מקומות ויכסה כולן במפה זו וגם יתחוב ראשי המפות תחתיהן כל מה דאפשר ויפריש מהם חלה. שערי ברכה שער ס"א סעי' י"ט וכתב שכן משמע פשטות לשון הש"ע שם סעי' א':*ובענין צירוף להחלה בתיבה שחלוקה בינתים במחיצות שאם דופני התיבה מסביב גבוהים מהמחיצה שבינתים. וכן בשאפע אם דופנותיה רחבים מנסרים שבינתים מצרף יחד ואי לא לא. ואם ההבדל שבתוכה גבוה י"ט בכל גווני אין מצטרפין. דעת תורה סי' נ"ז ס"ק ל"ה. ונראה דאם למעלה נוגעים המצות או החלות בהדדי אע"פ שההבדל שבתוכה גבוה י"ט כל שדוכני התיבה מסביב גבוהים מהמחיצה שבינתים מצטרפין:
בד"א שמצטרפין ע"י נשיכה וצירוף כלי דוקא שהיו העיסות של אדם א' ואינו מקפיד על תערובתן אבל אם מקפיד כגון שהאחת פת קיבר והא' פת נקיה וכדומה אין מצטרפין. וכן אפילו בעיסה שאין סתם ב"א מקפידין אם הוא מקפיד בפירוש שלא יתערבו זה עם זה אין מצטרפין סי' שכ"ו:
אם יש שני עיסות ויש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו או שאפה אותן פת ורוצה להפריש מא' על כולם א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה. אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזה על זה. וזה מיקרי מן המוקף. ובזה אפי' אם הוא מקפיד עליהם שלא יתערבו כגון שהא' פת קיבר והב' פת נקיה או בא' יש כרכום ובשני אין בו כרכום רק אם הם של אדם א' מפרישין מא' על חבירו כשהן מוקפין. סי' שכ"ה סעי' ב'. ואין מפרישין מא' על כולם רק עיסת שעורים וש"ש מפרישין מזה על זה אבל שאר מינים אין מפרישין מזה על זה. סי' שכ"ד.
צריך ליזהר שהבצק שלוקחין מהעיסה הגדולה ומשהין אותה שיהי' לשאור להחמיץ בה עיסה אחרת. שיקחו אותה קודם הפרשת חלה כי יש לחוש שמא יזדמן שיבוא השאור לידה בשעת הפרשת חלה מהעיסה ויהי' מן הפטור על החיוב. שם סעי' י"א:
המנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כ"א כדי שיעור חלה וכל אחת לוקחת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום. אם הנחתום יש לו מכירין שלוקחין ממנו תמיד. והם קונים על מנת כן שהם יפרישו חלה. הנה בודאי הוא מקנה להם בשעת גלגול העיסה לכל אחד חלקו וא"א לו ליקח חלה מהעיסה דהוה כאינו שלו ובשעת חלוקה נוטל כ"א חלקו ומפריש ומברך. עי' ט"ז סי' שכ"ו סק"ב. ואם בחלק א' אין שם שיעור חלה תיטול חלה בלא ברכה. אבל אם אין לו מכירין צריך הנחתום ליטול חלה מכל העיסה ואסור לו לחלקם בלא נטילת חלה. שם:
ובספר יוסף דעת סי' שכ"ו כתב דאשה ובתה יכולה כל אחת לקחת חלה מהעיסה לאחר שנאפה אף שנעשה כל העיסה ביחד מ"מ כיון דדעת האשה מתחלה לקחת העיסה ולחלקה או בשעת לישה או בשעת אפייה כדי שיוכלו שתיהן לקחת חלה יכולין לחלק ולזכות כ"א במצוה ע"ש:
עיסה שנלושה במי פירות*יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים. אלא יערב עמהם א' משבעה משקים והם יין. דבש. שמן. חלב. טל. דם. מים. שם סעי' י'. וכתב הש"ך שם סק"י אע"ג דפסק המתבר בסמוך דחייבת בחלה מ"מ לא ידענו מה יעשה בחלתה כיון דלא הוכשרה לקבל טומאה. ואסור לשרוף חלה טהורה. ולאכלה ג"כ א"א כיון שהיא טהורה ואני רובן טמאים ויצטרך ליתנה לכהן קטן. הלכך לכתחלה אסור ללוש רק כשיערב בהן א' מז' משקין כדי שיוכל לשורפה:
ובמס' מכשירין פ"ו מ"ד כתב ר"ע מברטנורה דז' משקין אלו מכשירין לפי שנא' בטומאת אוכלים (ויקרא י"א) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא. אין לי אלא מים. מנין לרבות היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל. ת"ל וכל משקה אשר ישתה. אי וכל משקה יכול מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות. ת"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי. אף היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל שאין להם שם לווי. יצא מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי. ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש התם אקרי: אפי' בלא שום מים חייבת בחלה. סי' שכ"ט: והרא"ש פוטר*עיין הלכות קטנות שדעת הרא"ש דפטורה משום דכיון שאינו מכשיר אינו מחבר העיסה להיות אחד, ולכן אם עירב בהם מעט מים יפריש בברכה: משום שאין חיוב חלה אלא בלחם דכתיב באכלכם מלחם הארץ לפיכך הסופגנין העשוין כספוג רכיכים רכים והדובשני' פטורים מן החלה. עי' טור שם. ועי' ש"ך שם סק"ט דיש להפריש בלא ברכה. או אם יש לו עיסה שלא הורמה חלתה יניח עיסה זו שנילושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות:
ועי' פתחי תשיבה שם סק"ב בשם תשובת פנים מאירות. דלעקיך הנעשה מדבש אם עיסתו עבה חייב בחלה בברכה. ואם עיסתו רכה פטור. ובנילוש בצוקער יפריש בלא ברכה. וכ"כ בתשובת בית אפרים חלק א"ח סי' י"א י"ב. ושלא כדין נהגו העולם שנוטלים חלה מן לעקעך בלא ברכה ע"ש*ועי' קיצור ש"ע סי' ל"ה בלחם הפנים שם שכ' בשם גאון א' וז"ל מחמת שכמה מפשוטי עם אינם יודעים דין זה שצריך להפריש חלה מלעקי"ך. לכן כל יראי שמים שנותנים לו לעקי"ך בסעודה וכיוצא בו יפריש מעט בלא ברכה לשם תלה וישרפנו אח"'כ. אמנם בשבת אסור להפריש חלה. וע"כ בשבת לא יאכל עד שידע בודאי שהפרישו חלה ומיהו אם יודע שיצטרך לילך למחר למקום שיתנו לו לעקיך. יוכל להתנות מע"ש. ואז יוכל להפריש גם בשבת ע"כ. וכתב ע"ז דבשבת לא יפריש אפי' באופן זה דהרי יהי' בו ג"כ חשש איסור טלטול מוקצה לדידן דשורפין החלה כי בודאי יוליכה לביתו אח"כ ע"כ נכון להזהיר הבעל סעודה ע"ז קודש שבת שיפריש חלה כדין: .
וכן כתב בד"ח הדובשנין שבלילתן עבה כגון לעקי"ך חייב בחלה לכ"ע. לכן כשועשין לעקי"ך שיעור חלה צריך להפריש חלה. וכן במקום שהמנהג כשעושין חתונה או ברית מילה שולחין לו אוהביו כ"א לעקי"ך וכ"א אין מפריש חלה ממנו בביתו מפני שהוא פחות מכשיעור. אח"כ כשנצטרפו יחד בכלי אצל מי שנשתלחו לו חייבים בחלה. וצריך להפריש מהן חלה. והיינו לבצוע מכ"א מעט בלא ברכה. והטעם. כי שמא נטל א' בביתו בהצטרפו עם שאר עיסה שלו ויהי' מהפטור על החיוב כשיבוא בידו זה. לכן יבצע מכ"א מעט ע"ש. ועי' בהשמטה לסעיף תצ"ו בד"ה ועי':
העושה עיסה עבה על דעת לבשלה לעשות ממנה לאקשי"ן או קרעפלי"ך או על דעת לטגנה במחבת בשמן ויש בה שיעור חלה יפריש חלה בלא ברכה. ואם הי' בדעתו בשעת לישה לאפות מעט ממנה אפי' פחות משיעור חלה, מפריש חלה בעודו בצק בברכה. ד"ח. ועיין סימן שכ"ט וש"ך שם סק"ד. ובענין חלה שנפלה בתבשיל רותח אם יש להתיר התבשיל עי' ט"ז ס"ס שכ"ג ובפרמ"ג שפ"ד סי' צ"ב סק"י:
עיסה שנלושה בעיו"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. מפני שמתקנו בכך וזה הי' יכול לעשותו מאתמול אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד. משום דגבי חלה כתיב ראשית לכן בעי' שיהי' שירים ניכרים דהיינו לאחר שהפריש חלה ישארו שירים עי' לבוש סי' תק"ו ומ"א שם סק"ט ומחצית השקל שם:
שכח להפריש חלה מן המצות בע"פ אם אין בכל עיסה שיעור בפני עצמה ולא נתחייבו בחלה רק ע"י צירוף סל אוכל והולך ואח"כ מפריש מהנשאר בסל על מה שכבר אכל. דגול מרבבה על הפר"ח סי' תנ"ז ועי' מקור חיים שם סק"א ויד אפרים סי' תק"ו בד"ה במ"א סק"ח:
וכן כתב בספר יוסף דעת סי' שכ"ה דכל שנצטרפו בסל יוכל לאכול ואח"כ מפריש אחד על הכל ואם לקח חלות מהמצות בע"פ ומהקמח של המצות לא לקח אמנם בשניהם הי' צירוף סל קודם הפסח כתב שם כיון שכבר הופרש חלה מהמצות ויש ספק על הקמח אם אולי היא באה מאותה שכבר הופרש חלה מהמצות הוה כמו מדומע ויוכל להפריש אף ביו"ט ע"ש:
שכח להפריש חלה מלחם חמץ וחל ע"פ בשבת עי' בספר ארחות חיים סי' תק"ו בשם שו"ת ספר יהושע סימן רל"ב שכתב ב' תקנות לזה האחד שיתן לעכו"ם במתנה גמורה רק יבטיחנו שלאחר הפסח יקנה ממנו ויתן לו יותר משויו. והב' להפריש פחות מכזית וליתן אותו במקום שא"י להעלותו משם. וגם בספר נתיב חיים העיר בזה שישייר פחות מכזית ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ע"ש. ועי' שע"ת סי' תמ"ד סק"א בשם שו"ת פנים מאירות דלא הוי ההפרשה תיקון מדאורייתא ושפיר מותר להפריש בשבת וליתן לכהן קטן ולאכול ע"ש. ובסידור יעב"ץ כתב לשייר ממנו קצת. ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו וא"צ לחזור אחריו שאפילו זר יכול לאכלה ע"י ביטול ברוב:
אין חייבין בחלה אלא ה' מיני תבואה ואלו הן. חיטין. שעורין. כוסמין. ושיבולת שועל. ושיפון היינו דגן. סי' שכ"ד. שתי עיסות שאין בשום א' מהן שיעור חלה ויש בשתיהן ואין מקפיד על תערובתן. אם נוגעות זו בזה עד שנדבק כ"כ שאם תנטל עיסה אחת ינטל מחברתה עמה מצטרפין וחייבין בחלה. וכן אפילו אם אין נדבקין זו בזו והם בכלי א' הכלי מצרפן לחיוב חלה. סימן שכ"ה:
צירוף כלי צריך שלא יצא שום ככר או עיסה א' חוץ לדפני הכלי דאז אין הכלי מצרף לאותו ככר או אותה העיסה היוצאת חוץ לדפני הכלי. אם נתן את העיסות או את הככרות בטבלה שאין לה לבזבזין יניחנה במפה ויכסה המפה ג"כ עליהם. ש"ך שם סק"ה בשם מהרי"ל. ואם אין לו מפה גדולה כ"כ יחבר ב' מפות או ג' שיתפור אותם באיזה מקומות ויכסה כולן במפה זו וגם יתחוב ראשי המפות תחתיהן כל מה דאפשר ויפריש מהם חלה. שערי ברכה שער ס"א סעי' י"ט וכתב שכן משמע פשטות לשון הש"ע שם סעי' א':*ובענין צירוף להחלה בתיבה שחלוקה בינתים במחיצות שאם דופני התיבה מסביב גבוהים מהמחיצה שבינתים. וכן בשאפע אם דופנותיה רחבים מנסרים שבינתים מצרף יחד ואי לא לא. ואם ההבדל שבתוכה גבוה י"ט בכל גווני אין מצטרפין. דעת תורה סי' נ"ז ס"ק ל"ה. ונראה דאם למעלה נוגעים המצות או החלות בהדדי אע"פ שההבדל שבתוכה גבוה י"ט כל שדוכני התיבה מסביב גבוהים מהמחיצה שבינתים מצטרפין:
בד"א שמצטרפין ע"י נשיכה וצירוף כלי דוקא שהיו העיסות של אדם א' ואינו מקפיד על תערובתן אבל אם מקפיד כגון שהאחת פת קיבר והא' פת נקיה וכדומה אין מצטרפין. וכן אפילו בעיסה שאין סתם ב"א מקפידין אם הוא מקפיד בפירוש שלא יתערבו זה עם זה אין מצטרפין סי' שכ"ו:
אם יש שני עיסות ויש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו או שאפה אותן פת ורוצה להפריש מא' על כולם א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה. אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזה על זה. וזה מיקרי מן המוקף. ובזה אפי' אם הוא מקפיד עליהם שלא יתערבו כגון שהא' פת קיבר והב' פת נקיה או בא' יש כרכום ובשני אין בו כרכום רק אם הם של אדם א' מפרישין מא' על חבירו כשהן מוקפין. סי' שכ"ה סעי' ב'. ואין מפרישין מא' על כולם רק עיסת שעורים וש"ש מפרישין מזה על זה אבל שאר מינים אין מפרישין מזה על זה. סי' שכ"ד.
צריך ליזהר שהבצק שלוקחין מהעיסה הגדולה ומשהין אותה שיהי' לשאור להחמיץ בה עיסה אחרת. שיקחו אותה קודם הפרשת חלה כי יש לחוש שמא יזדמן שיבוא השאור לידה בשעת הפרשת חלה מהעיסה ויהי' מן הפטור על החיוב. שם סעי' י"א:
המנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כ"א כדי שיעור חלה וכל אחת לוקחת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום. אם הנחתום יש לו מכירין שלוקחין ממנו תמיד. והם קונים על מנת כן שהם יפרישו חלה. הנה בודאי הוא מקנה להם בשעת גלגול העיסה לכל אחד חלקו וא"א לו ליקח חלה מהעיסה דהוה כאינו שלו ובשעת חלוקה נוטל כ"א חלקו ומפריש ומברך. עי' ט"ז סי' שכ"ו סק"ב. ואם בחלק א' אין שם שיעור חלה תיטול חלה בלא ברכה. אבל אם אין לו מכירין צריך הנחתום ליטול חלה מכל העיסה ואסור לו לחלקם בלא נטילת חלה. שם:
ובספר יוסף דעת סי' שכ"ו כתב דאשה ובתה יכולה כל אחת לקחת חלה מהעיסה לאחר שנאפה אף שנעשה כל העיסה ביחד מ"מ כיון דדעת האשה מתחלה לקחת העיסה ולחלקה או בשעת לישה או בשעת אפייה כדי שיוכלו שתיהן לקחת חלה יכולין לחלק ולזכות כ"א במצוה ע"ש:
עיסה שנלושה במי פירות*יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים. אלא יערב עמהם א' משבעה משקים והם יין. דבש. שמן. חלב. טל. דם. מים. שם סעי' י'. וכתב הש"ך שם סק"י אע"ג דפסק המתבר בסמוך דחייבת בחלה מ"מ לא ידענו מה יעשה בחלתה כיון דלא הוכשרה לקבל טומאה. ואסור לשרוף חלה טהורה. ולאכלה ג"כ א"א כיון שהיא טהורה ואני רובן טמאים ויצטרך ליתנה לכהן קטן. הלכך לכתחלה אסור ללוש רק כשיערב בהן א' מז' משקין כדי שיוכל לשורפה:
ובמס' מכשירין פ"ו מ"ד כתב ר"ע מברטנורה דז' משקין אלו מכשירין לפי שנא' בטומאת אוכלים (ויקרא י"א) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא. אין לי אלא מים. מנין לרבות היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל. ת"ל וכל משקה אשר ישתה. אי וכל משקה יכול מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות. ת"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי. אף היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל שאין להם שם לווי. יצא מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי. ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש התם אקרי: אפי' בלא שום מים חייבת בחלה. סי' שכ"ט: והרא"ש פוטר*עיין הלכות קטנות שדעת הרא"ש דפטורה משום דכיון שאינו מכשיר אינו מחבר העיסה להיות אחד, ולכן אם עירב בהם מעט מים יפריש בברכה: משום שאין חיוב חלה אלא בלחם דכתיב באכלכם מלחם הארץ לפיכך הסופגנין העשוין כספוג רכיכים רכים והדובשני' פטורים מן החלה. עי' טור שם. ועי' ש"ך שם סק"ט דיש להפריש בלא ברכה. או אם יש לו עיסה שלא הורמה חלתה יניח עיסה זו שנילושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות:
ועי' פתחי תשיבה שם סק"ב בשם תשובת פנים מאירות. דלעקיך הנעשה מדבש אם עיסתו עבה חייב בחלה בברכה. ואם עיסתו רכה פטור. ובנילוש בצוקער יפריש בלא ברכה. וכ"כ בתשובת בית אפרים חלק א"ח סי' י"א י"ב. ושלא כדין נהגו העולם שנוטלים חלה מן לעקעך בלא ברכה ע"ש*ועי' קיצור ש"ע סי' ל"ה בלחם הפנים שם שכ' בשם גאון א' וז"ל מחמת שכמה מפשוטי עם אינם יודעים דין זה שצריך להפריש חלה מלעקי"ך. לכן כל יראי שמים שנותנים לו לעקי"ך בסעודה וכיוצא בו יפריש מעט בלא ברכה לשם תלה וישרפנו אח"'כ. אמנם בשבת אסור להפריש חלה. וע"כ בשבת לא יאכל עד שידע בודאי שהפרישו חלה ומיהו אם יודע שיצטרך לילך למחר למקום שיתנו לו לעקיך. יוכל להתנות מע"ש. ואז יוכל להפריש גם בשבת ע"כ. וכתב ע"ז דבשבת לא יפריש אפי' באופן זה דהרי יהי' בו ג"כ חשש איסור טלטול מוקצה לדידן דשורפין החלה כי בודאי יוליכה לביתו אח"כ ע"כ נכון להזהיר הבעל סעודה ע"ז קודש שבת שיפריש חלה כדין: .
וכן כתב בד"ח הדובשנין שבלילתן עבה כגון לעקי"ך חייב בחלה לכ"ע. לכן כשועשין לעקי"ך שיעור חלה צריך להפריש חלה. וכן במקום שהמנהג כשעושין חתונה או ברית מילה שולחין לו אוהביו כ"א לעקי"ך וכ"א אין מפריש חלה ממנו בביתו מפני שהוא פחות מכשיעור. אח"כ כשנצטרפו יחד בכלי אצל מי שנשתלחו לו חייבים בחלה. וצריך להפריש מהן חלה. והיינו לבצוע מכ"א מעט בלא ברכה. והטעם. כי שמא נטל א' בביתו בהצטרפו עם שאר עיסה שלו ויהי' מהפטור על החיוב כשיבוא בידו זה. לכן יבצע מכ"א מעט ע"ש. ועי' בהשמטה לסעיף תצ"ו בד"ה ועי':
העושה עיסה עבה על דעת לבשלה לעשות ממנה לאקשי"ן או קרעפלי"ך או על דעת לטגנה במחבת בשמן ויש בה שיעור חלה יפריש חלה בלא ברכה. ואם הי' בדעתו בשעת לישה לאפות מעט ממנה אפי' פחות משיעור חלה, מפריש חלה בעודו בצק בברכה. ד"ח. ועיין סימן שכ"ט וש"ך שם סק"ד. ובענין חלה שנפלה בתבשיל רותח אם יש להתיר התבשיל עי' ט"ז ס"ס שכ"ג ובפרמ"ג שפ"ד סי' צ"ב סק"י:
עיסה שנלושה בעיו"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. מפני שמתקנו בכך וזה הי' יכול לעשותו מאתמול אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד. משום דגבי חלה כתיב ראשית לכן בעי' שיהי' שירים ניכרים דהיינו לאחר שהפריש חלה ישארו שירים עי' לבוש סי' תק"ו ומ"א שם סק"ט ומחצית השקל שם:
שכח להפריש חלה מן המצות בע"פ אם אין בכל עיסה שיעור בפני עצמה ולא נתחייבו בחלה רק ע"י צירוף סל אוכל והולך ואח"כ מפריש מהנשאר בסל על מה שכבר אכל. דגול מרבבה על הפר"ח סי' תנ"ז ועי' מקור חיים שם סק"א ויד אפרים סי' תק"ו בד"ה במ"א סק"ח:
וכן כתב בספר יוסף דעת סי' שכ"ה דכל שנצטרפו בסל יוכל לאכול ואח"כ מפריש אחד על הכל ואם לקח חלות מהמצות בע"פ ומהקמח של המצות לא לקח אמנם בשניהם הי' צירוף סל קודם הפסח כתב שם כיון שכבר הופרש חלה מהמצות ויש ספק על הקמח אם אולי היא באה מאותה שכבר הופרש חלה מהמצות הוה כמו מדומע ויוכל להפריש אף ביו"ט ע"ש:
שכח להפריש חלה מלחם חמץ וחל ע"פ בשבת עי' בספר ארחות חיים סי' תק"ו בשם שו"ת ספר יהושע סימן רל"ב שכתב ב' תקנות לזה האחד שיתן לעכו"ם במתנה גמורה רק יבטיחנו שלאחר הפסח יקנה ממנו ויתן לו יותר משויו. והב' להפריש פחות מכזית וליתן אותו במקום שא"י להעלותו משם. וגם בספר נתיב חיים העיר בזה שישייר פחות מכזית ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ע"ש. ועי' שע"ת סי' תמ"ד סק"א בשם שו"ת פנים מאירות דלא הוי ההפרשה תיקון מדאורייתא ושפיר מותר להפריש בשבת וליתן לכהן קטן ולאכול ע"ש. ובסידור יעב"ץ כתב לשייר ממנו קצת. ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו וא"צ לחזור אחריו שאפילו זר יכול לאכלה ע"י ביטול ברוב:
3