טעמי המנהגים רמ״טTa'amei HaMinhagim 249
א׳טעם. שצריך לרחוץ במים חמין בע"ש. דוגמת הטבילה שטובלין הנשמה בנהר דינור להסיר ממנה כתמי העונות. כן ע"י רחיצה זו בחמין בע"ש יוסר מהאדם כתמי עונותיו.*ובס' כנפי יונה פ' צו הביא בשם הזוהר דרחיצה זו נגד ההוא שלהובא שעולה בע"ש בגיהנם עם נפשות הרשעים הנכנסין בג"ע אותה שעה:
כתב בספר אשל אברהם להגאון הקדוש מבוטשאטש זצוק"ל וז"ל בטוש"ע או"ח סי' ר"ס כתב שמצוה לרחוץ כל גופו בעש"ק ושם בב"י וד"מ ז"ל העתיקו שמצוה לחוף הראש. נרא' שחפיפת הראש קאי במקום רחיצת כל הגוף כדמצינו בר"י ב"ר אלעאי התנא הק' שהי' רוחץ רק פניו ידיו ורגליו בעריבה אלא ודאי שחפיפת הראש הוא במקום רחיצת כל הגוף. כי קיי"ל בכל מילי רובו ככולו. והרי הראש הוא רוב בנין הגוף לכמה מילי. ולזה חפיפת רוב הראש הוא במקום חפיפת רוב הגוף בצרוף ידיו ורגליו. ובמק"א כ' שרגלים כשאין מרגיש בהם לכלוכית אין צריך רחיצה ע"ש:
עוד כ' שם סי' ש"כ אודות חשש סחיטה בש"ק בשערות לחים אף שאני נוהג כעת שלא לרחוץ פני בשבת קודש ויו"ט ק' במקום שערות אין עי"ז שום חשש פתחון פה על הנוהגים לרחוץ פניהם גם במקום השערות ולנגב פניהם בשבת ק' ואין זה בגדר פסיק רישא כיון שאין הסחיט' כי אם ע"י המטפחת הוי לי' סחיט' דלאחר יד שאין בו דררא דאיסור תור' ובדרבנן קיי"ל לכ"ע דבפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר לגמרי. וכאן הוא פסיק רישא דלא ניחא לי' כי אין הכוונ' בהרחיצה והניגוב כ"א לגבי מקומות שאין בהם שערות ומצד שקשה להפריש בין מקומות הפנים לזה רוחצין ומנגבין כל הפנים וניגוב השערות הוא בגדר לא ניחא לי' ועכ"פ הסחיט' במקום השערות לא ניחא ודאי:
סחיטה בשערות כלאחר יד. ע"י שישים כובע קיל כי הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' ובפרט שנבלע תיכף ואין בו צד היכר ע"ש:
ומאן דזהיר לטבול בע"'ש. קדוש יאמר לו. יעב"ץ. כתב בספר שני לוחות הברית וז"ל משמע מכתבי האר"י ז"ל שהטביל' תהי' סמוך לקבלת השבת וגם רחיצת ידים ורגלים בחמין אחרי הטביל' גם ברחיצת ידיו ורגליו במים חמין יש סודות נפלאים. ובספר זכור לאברהם כ' בשם שכנה"ג דאם אירע שהלך למרחץ מבעוד יום יחזור וירחוץ ידיו ורגליו לערב. עוד כתב בהגהות שני לוחות ברית בשם כתבי האריז"ל ראוי להיות זריז מאוד בטבילת שחרית שהאדם יוצא מקדושה לקדוש' כי אינו דומה חומר ליל שבת ליומא לענין רזי אלהים וסודותיו. ע"ש:
ובספר דגל מחנה אפרים ביאר הפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ע"ד הלצה ששמע. בשם אא"ז הבעש"ט זללה"ה שפעם אחד הלך למקוה בין ישמעאלים ובחזרתו מן המקוה ירא שלא יגע בו ישמעאל ושמע שני ישמעאלים מדברים אחד לחבירו שמור עצמך לא תגע ביהודי הטמא הזה חלילה. והוא שאמר הן עם לבדד ישכון ואינם מתערבים בגוים הטמאים והוא מחמת ובגוים לא יתחשב שאינם חשובים בין הגוים וזהו טובתם כנ"ל: דבש לפי בשם הרב תורת חיים. ולכן ברחיצה זו יכוין להבריח הרע והזוהמא של הגוף. ורוח הטומאה השורה על האדם בימי החול יברח ממנו. שם בשם ס' קרבן שבת.
כתב בספר אשל אברהם להגאון הקדוש מבוטשאטש זצוק"ל וז"ל בטוש"ע או"ח סי' ר"ס כתב שמצוה לרחוץ כל גופו בעש"ק ושם בב"י וד"מ ז"ל העתיקו שמצוה לחוף הראש. נרא' שחפיפת הראש קאי במקום רחיצת כל הגוף כדמצינו בר"י ב"ר אלעאי התנא הק' שהי' רוחץ רק פניו ידיו ורגליו בעריבה אלא ודאי שחפיפת הראש הוא במקום רחיצת כל הגוף. כי קיי"ל בכל מילי רובו ככולו. והרי הראש הוא רוב בנין הגוף לכמה מילי. ולזה חפיפת רוב הראש הוא במקום חפיפת רוב הגוף בצרוף ידיו ורגליו. ובמק"א כ' שרגלים כשאין מרגיש בהם לכלוכית אין צריך רחיצה ע"ש:
עוד כ' שם סי' ש"כ אודות חשש סחיטה בש"ק בשערות לחים אף שאני נוהג כעת שלא לרחוץ פני בשבת קודש ויו"ט ק' במקום שערות אין עי"ז שום חשש פתחון פה על הנוהגים לרחוץ פניהם גם במקום השערות ולנגב פניהם בשבת ק' ואין זה בגדר פסיק רישא כיון שאין הסחיט' כי אם ע"י המטפחת הוי לי' סחיט' דלאחר יד שאין בו דררא דאיסור תור' ובדרבנן קיי"ל לכ"ע דבפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר לגמרי. וכאן הוא פסיק רישא דלא ניחא לי' כי אין הכוונ' בהרחיצה והניגוב כ"א לגבי מקומות שאין בהם שערות ומצד שקשה להפריש בין מקומות הפנים לזה רוחצין ומנגבין כל הפנים וניגוב השערות הוא בגדר לא ניחא לי' ועכ"פ הסחיט' במקום השערות לא ניחא ודאי:
סחיטה בשערות כלאחר יד. ע"י שישים כובע קיל כי הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' ובפרט שנבלע תיכף ואין בו צד היכר ע"ש:
ומאן דזהיר לטבול בע"'ש. קדוש יאמר לו. יעב"ץ. כתב בספר שני לוחות הברית וז"ל משמע מכתבי האר"י ז"ל שהטביל' תהי' סמוך לקבלת השבת וגם רחיצת ידים ורגלים בחמין אחרי הטביל' גם ברחיצת ידיו ורגליו במים חמין יש סודות נפלאים. ובספר זכור לאברהם כ' בשם שכנה"ג דאם אירע שהלך למרחץ מבעוד יום יחזור וירחוץ ידיו ורגליו לערב. עוד כתב בהגהות שני לוחות ברית בשם כתבי האריז"ל ראוי להיות זריז מאוד בטבילת שחרית שהאדם יוצא מקדושה לקדוש' כי אינו דומה חומר ליל שבת ליומא לענין רזי אלהים וסודותיו. ע"ש:
ובספר דגל מחנה אפרים ביאר הפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ע"ד הלצה ששמע. בשם אא"ז הבעש"ט זללה"ה שפעם אחד הלך למקוה בין ישמעאלים ובחזרתו מן המקוה ירא שלא יגע בו ישמעאל ושמע שני ישמעאלים מדברים אחד לחבירו שמור עצמך לא תגע ביהודי הטמא הזה חלילה. והוא שאמר הן עם לבדד ישכון ואינם מתערבים בגוים הטמאים והוא מחמת ובגוים לא יתחשב שאינם חשובים בין הגוים וזהו טובתם כנ"ל: דבש לפי בשם הרב תורת חיים. ולכן ברחיצה זו יכוין להבריח הרע והזוהמא של הגוף. ורוח הטומאה השורה על האדם בימי החול יברח ממנו. שם בשם ס' קרבן שבת.
1
ב׳קונטרס אחרון
שהטבילה תהי' סמוך לקבלת שבת. בספר אהבת שלום להרב הצדיק הקדיש מוהר"ר מנחם מענדיל מקאסוב זצוק"ל (תולדות) כתב שמעתי מפה קדוש ישראל מוהר"ר זכריה מענדיל בזה הלשון פ"א הייתי אצל אדמו"ר הקדוש רשכב"ה מו"ה אלימלך בעת בואו מטבילת המקוה של עש"ק והניח עצמו על מטתו. ואמר בזה הלשון מאן יכול למסבל ריחין דבוסמין:
ובש"ע האריז"ל כשהי' עולה מן הטבילה לא הי' מנגב עצמו במטפחת וכיוצא. ואמר כי הם מי שבת וראוי הגוף לשאוף אותם*ודע דרוחץ ראוי ליזהר להניח מלבושיו מיד סמוך לשפת הנהר לא כאותן שהולכין כמה אמות בגילוי הגוף וראש פרמ"ג סי' ב' סק"ד. וע"ל בהשמטה לסעי' י"א: :
ובספר רצון ישראל (מ"ה) כתב וז"ל ראיתי בשם מרן הרב הקדוש הגאון האלקי מוהר"ר מנחם מענדיל מרימנאב זצוק"ל שפעם א' הלך למקוה ונתקלקל המקוה והי' הכרח לחזור לביתו בלא מקוה. ואמר אח"כ היום הי' לי מקוה בכל הכוונות. כי תמיד שאני הולך אין כח בשר ודם לכוון כל כוונת המצוה. אבל היום הוא בגדר חושב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והנה הכתוב יודע כל הכוונות:
ובשם קדוש א' שאמר שאינו יודע במקוה שום כוונה רק מה שהוא פושט ולובש. ובשם הרב הצדיק הק' מוהר"ר מאיר מפרעמישלאן זצוק"ל שאמר בה אנא רחי"ץ. היינו דביקתי בהתבודדותי וחפצי ותשוקתי באהבות ד'. זאת היא מקוה טהרה שלי:
ובסידור לב שמח כתב שמעתי ממו"ח הרב הצדיק הקדוש מהר"ש מבעלז זצוק"ל שלכך מסיים הגמ' בברכות (דף כ"ב) בענין טבילת עזרא כל הנזהר בה מאריך ימים שדרך הת"ח שיש לו מזג רך ויחשוב שאם ילך למקוה יזיק לו. ולכך איתא בגמ' שמאריך ימים מבלי היזק חלילה.
שהטבילה תהי' סמוך לקבלת שבת. בספר אהבת שלום להרב הצדיק הקדיש מוהר"ר מנחם מענדיל מקאסוב זצוק"ל (תולדות) כתב שמעתי מפה קדוש ישראל מוהר"ר זכריה מענדיל בזה הלשון פ"א הייתי אצל אדמו"ר הקדוש רשכב"ה מו"ה אלימלך בעת בואו מטבילת המקוה של עש"ק והניח עצמו על מטתו. ואמר בזה הלשון מאן יכול למסבל ריחין דבוסמין:
ובש"ע האריז"ל כשהי' עולה מן הטבילה לא הי' מנגב עצמו במטפחת וכיוצא. ואמר כי הם מי שבת וראוי הגוף לשאוף אותם*ודע דרוחץ ראוי ליזהר להניח מלבושיו מיד סמוך לשפת הנהר לא כאותן שהולכין כמה אמות בגילוי הגוף וראש פרמ"ג סי' ב' סק"ד. וע"ל בהשמטה לסעי' י"א: :
ובספר רצון ישראל (מ"ה) כתב וז"ל ראיתי בשם מרן הרב הקדוש הגאון האלקי מוהר"ר מנחם מענדיל מרימנאב זצוק"ל שפעם א' הלך למקוה ונתקלקל המקוה והי' הכרח לחזור לביתו בלא מקוה. ואמר אח"כ היום הי' לי מקוה בכל הכוונות. כי תמיד שאני הולך אין כח בשר ודם לכוון כל כוונת המצוה. אבל היום הוא בגדר חושב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והנה הכתוב יודע כל הכוונות:
ובשם קדוש א' שאמר שאינו יודע במקוה שום כוונה רק מה שהוא פושט ולובש. ובשם הרב הצדיק הק' מוהר"ר מאיר מפרעמישלאן זצוק"ל שאמר בה אנא רחי"ץ. היינו דביקתי בהתבודדותי וחפצי ותשוקתי באהבות ד'. זאת היא מקוה טהרה שלי:
ובסידור לב שמח כתב שמעתי ממו"ח הרב הצדיק הקדוש מהר"ש מבעלז זצוק"ל שלכך מסיים הגמ' בברכות (דף כ"ב) בענין טבילת עזרא כל הנזהר בה מאריך ימים שדרך הת"ח שיש לו מזג רך ויחשוב שאם ילך למקוה יזיק לו. ולכך איתא בגמ' שמאריך ימים מבלי היזק חלילה.
2