טעמי המנהגים תי״דTa'amei HaMinhagim 414

א׳טעם. כשמברכין על האורה במו"ש רואה בצפרניו. כדי שיפרה וירבה כצפרנים הללו. ובאגדה שיצא האור מבין צפרניו של אדם הראשון. ויש אגדה אחרת שכשראה אדה"ר שחשך היום במו"ש אמר אוי לי שבשבילי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפים והקישן זו בזו ויצא מהן אור ובירך עליו ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום לבד הצפרנים ועל זה יש שנהגו להסתכל בצפרנים כשמברכין על האור. כל בו. ויברך מאורי האש אחר הבטה שכל דבר ברכת השבח מברך הברכה אח"כ (מ"ז סימן רצ"ו סק"ו) ובסי' רצ"ח סק"ב כתב דמשמע משכ"ה דיברך קודם הבטה בצפרנים ע"ש.
1
ב׳עוד טעם לפי שהן לבנים ובהן נהנה מאור הנר בראותם. ספר התניא סי' כ"א. ואין מברכין אלא על נר העשוי להאיר לאפוקי נר תמיד של ביהכ"נ או מה שנוהגין להדליק נר כל שבעה במקום שנפטר המת אין מברכין עליו. יעב"ץ:
2
ג׳קונטרס אחרון
לבד הצפרנים. בפרקי דר"א פי"ד כתב לבושו של אדה"ר עור של צפורן וענן כבוד מכוסה עליו כיון שאכל מפירות האילן נפשט עור צפורן מעליו וראה עצמו ערום ונסתלק ענן הכבוד מעליו שנאמר מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ אשר צויתיך וגו':
ובפ' כ' כתב ר' יהושע בן קרחה אומר מן האילן שנתחבאו שם תחתיו לקחו עלים ותפרו שנאמר ויתפרו עלה תאנה. ר"א אומר מן העור שהפשיט הנחש עשה הקב"ה כתנות עור וילבישם. וכ"ה בת"י בן עוזיאל על ויעש ד' לאדם ולאשתו וגו'. ובס' ילקוט ראובני (תולדות) כתב בשם מדרש מעור לויתן היה.
ובספר רזא דחכמתא (יהושע) כ' ידוע שקודם חטא אדה"ר וחוה הי' מלובשים בלבוש זך רוחני קדוש כמו לבושי הנשמות בג"ע עד שאמרו חז"ל עקבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה ואחר שחטאו ונתגשמו נאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ובמ"ת הק' פסקה זוהמתן וע"י חטא העגל חזרו לזהומתן וכששבו בבושת פנים בהורד עדים פסקה זוהמתן ולא לגמרי. וזהו הנשאר לנו לבוש עור ברגלים. ולזה נאמר של נעליך מעל רגליך:
3