טעמי המנהגים תט״זTa'amei HaMinhagim 416
א׳טעם. שנהגו לשפוך מן היין על הארץ. לסימן ברכה כדאמרינן כל בית שאין נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה*מה שאמר ל' דיעבד דהיינו נשפך ולא אמר כל בית שאין שופכין בו כו'. אלא דנתכוונו לומר שלא יתרגז אדם בביתו אפי' אם יארע לו היזק דהיינו נשפך יין בשוגג ע"י שום א' מבני הבית ודרכן של בני אדם להתרגז בשביל זה ע"כ אמר כל בית שאין היין הנשפך בשוגג נחשב לו כאלו הי' מים אלא אדרבה מתרגז אז אין בו סימן ברכה דאמרינן בפ"ק דסוטה בכל בית שיש שם רוגז הוא סימן עניות ח"ו. ט"ז סי' רצ"ו סק"א: לכך עושין כן בהתחלת השבוע לסימן ברכה לכל השבוע.
1
ב׳וטעם. ששופך ממנו מעט על השלחן לכבות בו את הנר כדי שיהא נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצות נר של הבדלה לברך עליו ונוהגין לרחוץ באותה השפיכה עיניהם לחיבוב מצוה.*ולפיכך אם מבדיל על נר שבבית שלא הודלק בשביל זה אינו צריך לכבותו. ש"ע הרב. ועי' טור סימן רצ"ט וז"ל וכתב רב עמרם אנו נוהגין להטיל מים בכוס של ברכה לאחר ששותין אותו שוטפין אותו ושותהו ושמענו מרבותינו שמצוה לעשות כן לפי ששירי מצוות מעכבין הפורעניות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו ומעבירין אותו על עינינו לחבב המצות ע"ש. וע"ל סעיף רפ"ה: לבוש סי' רצ"ו סעיף א':
2