טעמי המנהגים תר״סTa'amei HaMinhagim 660
א׳טעם. שאין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב. כי במוצאי תשעה באב נולד בן דוד ע"כ יש לקדש במוצאי תשעה באב ומבשרים ללבנה ולישראל שעתידים להתחדש.*וכשחל ט"ב ביום א' אז מיד כשרואין את הנר מברך בפ"ע בורא מאורי האש. ובמוצאי ט"ב כשהחשיך קודם הסעודה מבדיל על הכוס בפה"ג וברכת הבדלה ובשמים אין מברכי דתענוג הוא בריחן. מהרי"ל. וברוקח אות ש"י כתב דבמו"ש אם ירצה יכול לברך אבשמים. ואומר המבדיל בין קודש לחול מפני עשיית מלאכה. ומ"א סימן תקנ"ו סק"ב כתב לפי שבמו"ש אבד הנפש יתירה ובא הבשמים לחזק נפשו וליישב את נפשו עליו שהוא כואבת מחמת אבודה הנשמ' יתירה אין נכון לעשות כן בט"ב ע"ש. אם לא בירך על הנר במו"ש שוב אין מברכין עליו. משום דאין מברכין על הנר אלא במו"ש בזמן שנברא. ח"א כלל קל"ו סעי' ה':
כתב השל"ה הנשים שאינן יודעין להתפלל להבדיל בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום לא יעשו אש כדי לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול. ורמ"א סי' רצ"ט סעיף י' כתב שיאמרו בלא שם ומלכות:
לעולם צריך לזכור בהחורבן ולעשות זכר בכל פעילותיו וכהא דתנו רבנן סד אדם את ביתו משייר בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן. ועי' פ"מ א"ח סי' תקס"א סק"א על פסוק (ירמי' מ"א) ויבואו אנשים משכם ומשילה ושומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים וז"ל היינו במספרים כי בתער לא יעביר ח"ו על הרבה לאוין (ואפשר לומר שהיו מגלחים זקנם בסם כמו שעושין היראים היום במקום שמגלחין זקנם) ומכאן תוכחת מגולה אדרבה השחיתו זקנם לניוול בשביל חורבן הבית לא כאותן שאומרים שגילוח הזקן הוא תואר להם ע"ש. כתב הט"ז סי' תק"ס סק"ה בהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ד' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעוד' אדם ליצן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככינור כו' ע"ש. ומ"א שם סק"י כתב בשם ליקוטי מהרי"ל וז"ל שלא בדין הוא שמשוררין במשתה אידך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים שמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר אך בבהכ"נ ברגלים מצוה לזמר עכ"ל. ונ"ל דלא שרי אלא אותם שירי שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור ע"ש: האר"י ז"ל עי' באר היטב סי' תקנ"א ס"ק כ"ה:
כתב השל"ה הנשים שאינן יודעין להתפלל להבדיל בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום לא יעשו אש כדי לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול. ורמ"א סי' רצ"ט סעיף י' כתב שיאמרו בלא שם ומלכות:
לעולם צריך לזכור בהחורבן ולעשות זכר בכל פעילותיו וכהא דתנו רבנן סד אדם את ביתו משייר בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן. ועי' פ"מ א"ח סי' תקס"א סק"א על פסוק (ירמי' מ"א) ויבואו אנשים משכם ומשילה ושומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים וז"ל היינו במספרים כי בתער לא יעביר ח"ו על הרבה לאוין (ואפשר לומר שהיו מגלחים זקנם בסם כמו שעושין היראים היום במקום שמגלחין זקנם) ומכאן תוכחת מגולה אדרבה השחיתו זקנם לניוול בשביל חורבן הבית לא כאותן שאומרים שגילוח הזקן הוא תואר להם ע"ש. כתב הט"ז סי' תק"ס סק"ה בהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ד' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעוד' אדם ליצן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככינור כו' ע"ש. ומ"א שם סק"י כתב בשם ליקוטי מהרי"ל וז"ל שלא בדין הוא שמשוררין במשתה אידך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים שמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר אך בבהכ"נ ברגלים מצוה לזמר עכ"ל. ונ"ל דלא שרי אלא אותם שירי שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור ע"ש: האר"י ז"ל עי' באר היטב סי' תקנ"א ס"ק כ"ה:
1
ב׳קונטרס אחרון
כי במוצאי ת"ב נולד בן דוד. בספר עבודת ישראל פי' בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל ביקש רבי לעקור ת"ב שחל בשבת ואמר הואיל ואידחי ידחי*בספר אגרא דפרקא בסופו אות ט' כתב מה שרבי דוקא ביקש לעקור. דהנה הדין מבואר בגמ' א' מבני המשפחה וכו' תדאג כל המשפחה. נולד בן זכר באותה המשפחה. נתרפאה כל המשפחה. והנה רבי מבית דוד קאתי ובת"ב לאחר חצות נולד בן דוד. וכיון שהגיע ת"ב לאחר חצות נתרפאה כל המשפחה ע"כ רבי דמבית דוד קאתי הוא הרגיש אחר חצות בשבת ת"ב שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה ע"כ ביקש לעקור התענית ואמר כיון דאידחי אידחי. משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו:
ובספר דברי דוד כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מטשארטקוב שסיפר בשם אביו הרב הצדיק הק' מרוזין זללה"ה שפעם א' נתעצם המגיד הקדוש ממעזרטש זי"ע ועכ"י שיהי' הגאולה. ושאלו אותו משמים מי הוא זה אשר ידחוק את השעה כל כך. וכי אין גדול ממנו והשיב המגיד זללה"ה מחמת שהוא צדיק הדור לכן עליו מוטל להתעצם בענין הגאולה. ושאלו אותו מאן מוכח שאתה הוא צדיק הדור. והשיב המגיד זללה"ה החברייא קדישא שלי יבואו ויעידו עלי שאני צדיק הדור. ואמרו לו מן שמיא א"כ יעמדו נא החבריא קדישא שלך ויתנו עידיהן עליך. ואז תצדק בדבריך כי אתה הוא צדיק הדור ויבא המגיד זללה"ה אל החבריא קדישא שלו ושאל אותם בעת אשר כולם ישבו לפניו. האמת הוא שאני הוא צדיק הדור. ולא הי' מי שיענה על זה הן. וכן שאל אותם ג"פ ולא הי' מי שישיב שום דיבור ע"ז. וסייס ואמר אבי אדמו'"ר מרוזין על זה הפלא מהמעשה בעל דבר שהי' אז. הלא כולם ידעו היטב והאמינו בלב שלם שהמגיד זללה"ה הוא הצדיק הדור. ועכ"ז נדמו כולם ולא ענו דבר לומר אמת שרבינו הוא הצדיק הדור:
ובספר קרבן עני כתב ששמע מפי איש נאמן ששמע מפי הרב הצדיק הקדוש מקאזניץ זצוק"ל כאשר אמר הפייט אום אני חומה והגיע לתיבת סובלת סבלך אמר גלוי וידוע לפניך רבון דעלמא כולא שאני יודע ייחוד אחד שאם הייתי רוצה הי' מוכרח משיח צדקינו לבוא. אך סובלת סבלך. אם אתה סובל גם אני סובל:
ובספר דגל מתנה אפרים בליקוטים כתב ששמע מאא"ז הבעש"ט זי"ע שאמר שאם הי' יכול עוד אחד לומר אל רחום שמך. ועננו כמו אני הייתי מביא משיח. ובפרשת (בשלח) כתב בשם הרב הקדוש מוהר"ר ליפא מחמעלניק וע"ד דאיתא באגרת הקודש של אא"ז הבעש"ט זללה"ה הנדפס בספר הקדוש של הרב מפולנאי ע"ה ששאל למשיח אימתי אתי מר. והשיב כשיתגלה תורתיך ויפוצו מעינותיך חוצה ע"ש:
ובספר הגהות מהרצ"א כתב על מש"כ בזוהר רעיא מהימנא (פנחס) דף קל"ב ובגין דערב רב אינון שאור שבעיסה ואינון אומין דעלמא דמיין למוץ. יתיר מעכבין בגלותא ע"ר לישראל מאומין עכו"ם. כמה דאוקמוהו רבנן מי מעכב שאור שבעיסה ע"כ. כתב שם והנה כל הנהו קיצין שכתבו הראשונים ברוה"ק. והנה כלו כל הקיצים. רק נראה שכל אלו הדברים נאמרו על העיכוב אשר הם מצד האומות. אבל העיכוב שהוא מצד הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים ובפרט אשר מרבית העם מתחתנים עמהם זה גורם אריכות הגלות אפי' בהגיע הקץ ירחם השי"ת וע"ל בהשמטה לסעי' קצ"ו בד"ה ובס':
בספר ל"ת (מקץ) כתב דאותן מצרים שאמר להם פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו ודרשו חז"ל שמל אותם יוסף הן הנה שנשארו אח"כ בהנהגות ישראל והן המה הערב רב: פי' שרצה לעקור צרת ת"ב כלל ועיקר ולגלות הקץ ע"י שחל בשבת יום הקדוש והואיל ואידחו ידחי לגמרי. ולכן לא הודו לו חכמים כי אין לדחוק את הקץ:
כי במוצאי ת"ב נולד בן דוד. בספר עבודת ישראל פי' בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל ביקש רבי לעקור ת"ב שחל בשבת ואמר הואיל ואידחי ידחי*בספר אגרא דפרקא בסופו אות ט' כתב מה שרבי דוקא ביקש לעקור. דהנה הדין מבואר בגמ' א' מבני המשפחה וכו' תדאג כל המשפחה. נולד בן זכר באותה המשפחה. נתרפאה כל המשפחה. והנה רבי מבית דוד קאתי ובת"ב לאחר חצות נולד בן דוד. וכיון שהגיע ת"ב לאחר חצות נתרפאה כל המשפחה ע"כ רבי דמבית דוד קאתי הוא הרגיש אחר חצות בשבת ת"ב שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה ע"כ ביקש לעקור התענית ואמר כיון דאידחי אידחי. משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו:
ובספר דברי דוד כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מטשארטקוב שסיפר בשם אביו הרב הצדיק הק' מרוזין זללה"ה שפעם א' נתעצם המגיד הקדוש ממעזרטש זי"ע ועכ"י שיהי' הגאולה. ושאלו אותו משמים מי הוא זה אשר ידחוק את השעה כל כך. וכי אין גדול ממנו והשיב המגיד זללה"ה מחמת שהוא צדיק הדור לכן עליו מוטל להתעצם בענין הגאולה. ושאלו אותו מאן מוכח שאתה הוא צדיק הדור. והשיב המגיד זללה"ה החברייא קדישא שלי יבואו ויעידו עלי שאני צדיק הדור. ואמרו לו מן שמיא א"כ יעמדו נא החבריא קדישא שלך ויתנו עידיהן עליך. ואז תצדק בדבריך כי אתה הוא צדיק הדור ויבא המגיד זללה"ה אל החבריא קדישא שלו ושאל אותם בעת אשר כולם ישבו לפניו. האמת הוא שאני הוא צדיק הדור. ולא הי' מי שיענה על זה הן. וכן שאל אותם ג"פ ולא הי' מי שישיב שום דיבור ע"ז. וסייס ואמר אבי אדמו'"ר מרוזין על זה הפלא מהמעשה בעל דבר שהי' אז. הלא כולם ידעו היטב והאמינו בלב שלם שהמגיד זללה"ה הוא הצדיק הדור. ועכ"ז נדמו כולם ולא ענו דבר לומר אמת שרבינו הוא הצדיק הדור:
ובספר קרבן עני כתב ששמע מפי איש נאמן ששמע מפי הרב הצדיק הקדוש מקאזניץ זצוק"ל כאשר אמר הפייט אום אני חומה והגיע לתיבת סובלת סבלך אמר גלוי וידוע לפניך רבון דעלמא כולא שאני יודע ייחוד אחד שאם הייתי רוצה הי' מוכרח משיח צדקינו לבוא. אך סובלת סבלך. אם אתה סובל גם אני סובל:
ובספר דגל מתנה אפרים בליקוטים כתב ששמע מאא"ז הבעש"ט זי"ע שאמר שאם הי' יכול עוד אחד לומר אל רחום שמך. ועננו כמו אני הייתי מביא משיח. ובפרשת (בשלח) כתב בשם הרב הקדוש מוהר"ר ליפא מחמעלניק וע"ד דאיתא באגרת הקודש של אא"ז הבעש"ט זללה"ה הנדפס בספר הקדוש של הרב מפולנאי ע"ה ששאל למשיח אימתי אתי מר. והשיב כשיתגלה תורתיך ויפוצו מעינותיך חוצה ע"ש:
ובספר הגהות מהרצ"א כתב על מש"כ בזוהר רעיא מהימנא (פנחס) דף קל"ב ובגין דערב רב אינון שאור שבעיסה ואינון אומין דעלמא דמיין למוץ. יתיר מעכבין בגלותא ע"ר לישראל מאומין עכו"ם. כמה דאוקמוהו רבנן מי מעכב שאור שבעיסה ע"כ. כתב שם והנה כל הנהו קיצין שכתבו הראשונים ברוה"ק. והנה כלו כל הקיצים. רק נראה שכל אלו הדברים נאמרו על העיכוב אשר הם מצד האומות. אבל העיכוב שהוא מצד הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים ובפרט אשר מרבית העם מתחתנים עמהם זה גורם אריכות הגלות אפי' בהגיע הקץ ירחם השי"ת וע"ל בהשמטה לסעי' קצ"ו בד"ה ובס':
בספר ל"ת (מקץ) כתב דאותן מצרים שאמר להם פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו ודרשו חז"ל שמל אותם יוסף הן הנה שנשארו אח"כ בהנהגות ישראל והן המה הערב רב: פי' שרצה לעקור צרת ת"ב כלל ועיקר ולגלות הקץ ע"י שחל בשבת יום הקדוש והואיל ואידחו ידחי לגמרי. ולכן לא הודו לו חכמים כי אין לדחוק את הקץ:
2
ג׳במוצאי ט"ב. ומה שכ' הט"ז סי' תקנ"א סק"ח דאין מקדשין הלבנה במוצאי ט"ב או בשאר תענית כתב הפ"מ שם בשם א"ר דנוהגין לקדש במוצאי ט"ב כי נולד משיח במוצאי ט"ב ואם אפשר לטעום קודם שפיר דמי. ואם עדיין הולך יחף יסיים מסאני' ואין לקדש הלבנה כך:
3
ד׳בורא מאורי האש. בספר אשל אברהם מהדורא תנינא סי' תקנ"ו כתב אודות ברכת מאורי האש במוש"ק שהוא ט"ב כיון שעכשיו מדליקין כמה נרות סמוך לאמירת איכה יש ליקח שני נרות כאחד כי אבוקה מצוה מן המובחר ואין לשנות בזה מבכל השנה. ועי' קונ"א לט"ה בהשמטה לסעי' ת"א בד"ה כשחל:
4
ה׳לזכור בהחורבן. ובספר מדרש אליהו כתב שמעתי שבעיר אחד אין לובשים רק שחורים על חרבן הבית ועל גלות השכינה. ולכל העיר יש לבוש מיוחד לחתן וכלה והוא לבוש נאה לכבוד החתן והכלה. ובשעת הקידושין מלבשים להם בתכריכין כדי שיזכרו מיום המות ומשימים אפר על ראש הכלה. ואחר השבע ברכות לוקחים מאותו אפר שבראש הכלה תחת הכובע שלה שהביאה מביתה ונותנין על הביצה ואוכלים. ואותה העיר מתענין שני וחמישי לעולם על גלות השכינה. וסיים שזה שמע מפי זקן נכבד נבון וחכם אשר הלך שם:
5
ו׳בניך עשאוני ככינור. בספר כולם אהובים בתיקון הנפש פ"ח כתב שמעתי מהמגיד מקאזניץ זצוק"ל שפעם אחת בחג השבועות הי' מאריך מאד בברכת יוצר אור בתיבת וזדים טבעת. וכדומה שהי' מאריך לערך ב' או ג' שעות בב' תיבות אלו. ואמר אחר התפלה מחמת שבדחן א' אמר על דברים אלו דברי ליצנות הי' מוכרח להאריך להעלות אותן הדבורים להקדושה.
6
ז׳הוא תואר להם. בספר יערות דבש פי' הפסוק ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. דהאי לספר הוא לשון גלוח כמו לא ישב אדם לפני הספר. ואמר הכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. מה לך לגלח ולספר הזקן אשר הוא חק אלקים. ותשא בריתי. ברית נקרא השפתים כמ"ש ברית השפתים. עלי פיך. היינו על הפה. כי כן דרכן של הרשעים לספר הזקן ושער השפתים מניחין. לכן אמר מה לך לעשות כן. כי אין זה רק מעשה היצר לפתות האדם דוקא בדבר שהוא עבירה לכן בשער הפה שמותר לגלח מפתה אותו שלא לגלח והזקן שיש בו איסור חמור מפתה אותו לספר. וכן מפתה אותו בפיאות הראש שיש בו איסור דאורייתא לגלח אותן ושער הקדקד שיש בו איסור מגדל בלורית מפתה אותו שלא לגלח כדי שיהי' קדקד שער מתהלך באשמיו. וז"ש ותשלך דברי אחריך. דבר נקרא הפיאות כי דיבור הוא קשה וכן הם השערות כי השערות רומזין לאור חוזר והוא קשה. השלכת אותם אחריך. היינו הפיאות שלך השלכת אחריך לילך בקדקד שער וכלית פאת שדך בקצריך:
7