טעמי המנהגים תשנ״טTa'amei HaMinhagim 759
א׳טעם. שקורין ביה"כ ששה. כנגד היום שמכפר על מעשי העוה"ז שנמשל לששת ימי החול.*ואם חל בשבת קורין שבעה ואין מוסיפים עולים יותר משבע' אפילו חל בשבת. לפי שסיום קריאת העולים מכוונים לסיים בענין כפרה לכן אין לשנותם ואף במקום שמחמת רוב העולים יש רווח מהעולים לצדק' לא נהגו להוסיף. ומסיימין קריאת הששי או השביעי בפסוק והיתה כו' ויעש כאשר צוה ד' את משה. מטה אפרים סי' תרי"ט סעיף נ' ועי' מ"א סימן רפ"ב סעיף ב'. ולבוש סימן תרכ"א סעיף א' כתב דאם יש מנהג שאר שבתות לקרות יותר משבע' גם ביוה"כ שחל בשבת לא יפחתו דא"כ מורידין הם אותו מקדושתו ע"ש:
ובשעת הוצאת ס"ת אומר הצבור ויהי בנסוע כו' ואחר שהוציאו הס"ת אומר הש"ץ בריך שמי' ואח"כ אומר ה' ה' ג"פ ואח"כ יה"ר הכתוב בסידורים לאומרו בר"ה ויוה"כ הועתק במחזור מהאריז"ל ואין לומר הנוסחאות הארוכים הכתוב בקצת מחזורים ואחר גמר היה"ר אומר ואני תפלתי כו' ואף אם חל בשבת אומר היה"ר אף במקום שא"א בר"ה שחל בשבת (בסי' תקפ"ד סעיף ט"ז כתב דאם חל ר"ה בשבת יש מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס"ת י"ג מדות. ורבים נהגו לאומרם אף כשחל בשבת) מ"מ ביוה"כ שחל בשבת אומרים אותו. מטה אפרים סי' תרי"ט סעי' מ"ח:
ובשעת הוצאת ס"ת אומר הצבור ויהי בנסוע כו' ואחר שהוציאו הס"ת אומר הש"ץ בריך שמי' ואח"כ אומר ה' ה' ג"פ ואח"כ יה"ר הכתוב בסידורים לאומרו בר"ה ויוה"כ הועתק במחזור מהאריז"ל ואין לומר הנוסחאות הארוכים הכתוב בקצת מחזורים ואחר גמר היה"ר אומר ואני תפלתי כו' ואף אם חל בשבת אומר היה"ר אף במקום שא"א בר"ה שחל בשבת (בסי' תקפ"ד סעיף ט"ז כתב דאם חל ר"ה בשבת יש מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס"ת י"ג מדות. ורבים נהגו לאומרם אף כשחל בשבת) מ"מ ביוה"כ שחל בשבת אומרים אותו. מטה אפרים סי' תרי"ט סעי' מ"ח:
1
ב׳וטעם. שקורין בפ' אחרי מות להורות שאין ראוי לזלזל במצות הנראית אליו קלות שהרי אלו נענשו במצוה שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד. כל בו):
2
ג׳קונטרס אחרון
ביוה"כ ששה. בספר אשל אברהם סי' ס"ט כתב וז"ל הנוהגין לקרות בס"ת הק' כמה פעמים בימים נוראים כדי שיהיו הרבה עולים לס"ת הק' נראה אם יש עכ"פ אחד שלא שמע עדיין קריאת ספר תורה הק' אם קורין בשבילו אין בזה חשש ברכה לבטלה וכדקיימא לן לגבי פורס שמע וברכו שבשביל א' שלא שמע עדיין פורסים ולא שייך חשש ברכה לבטלה וכן נהגו. וכן נראה גם בזה. אך כשקורים ואין גם א' שלא שמע עדיין רק שעושים כן כדי להעלות לס"ת הק' יש לבטל מנהגם כי הוא חשש ברכה לבטלה לגמרי וגם בזה צ"ע ונראה נוטה שצריך להיות י' שלא שמעו. או עכ"פ רוב מנין שלא שמעו. וצ"ע אם מהני בזה מנהג להוציא מחשש ברכה לבטלה ע"ש:
רק בשמחת תוה"ק כיון שכבר נהגו שאיש לא נעדר מלעלות אז לתוה"ק וכל אחד ואחד מקטן ועד גדול עולים לתוה"ק ע"כ אין בזה חשש טעות כלל ומותר לכ"ע להוסיף. שם סי' תרס"ה:
ובסי' קל"ה כתב כיון דכשאין גם א' שלא שמע לכולי עלמא אין לומר ברכו שנית מצד זה נסוגותי אחור ממה שהייתי נוהג איזה פעמים לומר ברכו בליל שבת ק' אחר התפלה קודם עלינו. ואין ראיה מהגדולים הנוהגים כן כי אצלם שכיחי אורחים טובא המתאחרים לבוא לוועד התפלה ויש לפעמים כמה שלא שמעו ברכו. משא"כ כשידוע שאין גם אחד שלא שמע כגון בקיבוץ קטן מנין מצומצם בידוע שלא בא מי שלא שמע. נכון שלא להנהיג לומר ברכו שנית. אך הנוהגים לומר במקום שמצוי לפעמים מי שלא שמע גם שאין ידוע אם יש מי שלא שמע אומרים בלא פלוג מספיקא. יש עליהם ג"כ צד זכות. כי כל מדת חז"ל הוא בלא פלוג ואין נכון ליתן הדברים לשיעורים להתוודע אם יש איש שלא שמע כו' ע"ש:
וכדי להשלים מאה ברכות שבכל יום שביוה"כ יש לכוין ולשמוע אמירת הש"ץ הברכות וחזרת התפלה וברכות של קריאת התורה ב"פ וברכות ההפטרה ב"פ ואז לא נחסר רק ג' ברכות, יש לו למלאותם ע"י שיריח בבשמים ג' פעמים ויברך ברכת הריח. אך צריך להפסיק בנתיים זמן גדול שיהי' היסח הדעת בנתיים. ואם מריח בלילה וישן אח"כ שפיר הוי היסח הדעת. ואין ליקח פרי הראוי לאכילה לברכת הריח דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. מטה אפרים סי' תרכ"ב סעי' ג' ואלף למטה שם:
ובסדה"י כתב וז"ל טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך ולא מצאתי תקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבהכ"נ. ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה דכיון שעושה הדבר לש"ש אין לחוש. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג דגוף כמ"ש רז"ל בפ' כל הנשמה תהלל יה איזו דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף זהו הריח וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ועי' פמ"ג א"א סי' תרי"ב סק"ד דאותן השורים שנופ"ף טובא"ק עם מי טרופין ולחים הם אסור להריח בחוטם. ועי' מ"ז סי' תרכ"ב סק"ג:
כתב בס' דרוש ר' חיים כהן סי' י' כגון דא צריך להודיע לרבים שיוה"כ כשבת לענין הוצאה ועירוב ולפי שבש"ע לא נזכר הדין בהדיא כ"א בטור איתא להדיא. וכל איסור הוצאת שבת נוהגים ג"כ ביוה"כ*ועי' במטה אפרים סי' תרי"א סעי' ג' שכתב דבפת אינו יכול לערב ביוה"כ עירובי תחומין רק יערב ברגליו. דהיינו שילך לסוף התחום או לתוכו שיהי' שם בהש"מ של יוה"כ ולהחשיך שם ויכוין לקנות שביתה שם ומותר לחזור לביתו אח"כ. ושוב יכול לילך אלפים אמה ממקום שהחשיך שם ביהש"מ. ובפרט שאסור לצוות לעכו"ם לחזור ולהדליק נר יו"כ שכבה וחלילה לעשות כזאת כי חס על הנר ואינו חס על נשמתו שנקרא נר אלקים:
ביוה"כ ששה. בספר אשל אברהם סי' ס"ט כתב וז"ל הנוהגין לקרות בס"ת הק' כמה פעמים בימים נוראים כדי שיהיו הרבה עולים לס"ת הק' נראה אם יש עכ"פ אחד שלא שמע עדיין קריאת ספר תורה הק' אם קורין בשבילו אין בזה חשש ברכה לבטלה וכדקיימא לן לגבי פורס שמע וברכו שבשביל א' שלא שמע עדיין פורסים ולא שייך חשש ברכה לבטלה וכן נהגו. וכן נראה גם בזה. אך כשקורים ואין גם א' שלא שמע עדיין רק שעושים כן כדי להעלות לס"ת הק' יש לבטל מנהגם כי הוא חשש ברכה לבטלה לגמרי וגם בזה צ"ע ונראה נוטה שצריך להיות י' שלא שמעו. או עכ"פ רוב מנין שלא שמעו. וצ"ע אם מהני בזה מנהג להוציא מחשש ברכה לבטלה ע"ש:
רק בשמחת תוה"ק כיון שכבר נהגו שאיש לא נעדר מלעלות אז לתוה"ק וכל אחד ואחד מקטן ועד גדול עולים לתוה"ק ע"כ אין בזה חשש טעות כלל ומותר לכ"ע להוסיף. שם סי' תרס"ה:
ובסי' קל"ה כתב כיון דכשאין גם א' שלא שמע לכולי עלמא אין לומר ברכו שנית מצד זה נסוגותי אחור ממה שהייתי נוהג איזה פעמים לומר ברכו בליל שבת ק' אחר התפלה קודם עלינו. ואין ראיה מהגדולים הנוהגים כן כי אצלם שכיחי אורחים טובא המתאחרים לבוא לוועד התפלה ויש לפעמים כמה שלא שמעו ברכו. משא"כ כשידוע שאין גם אחד שלא שמע כגון בקיבוץ קטן מנין מצומצם בידוע שלא בא מי שלא שמע. נכון שלא להנהיג לומר ברכו שנית. אך הנוהגים לומר במקום שמצוי לפעמים מי שלא שמע גם שאין ידוע אם יש מי שלא שמע אומרים בלא פלוג מספיקא. יש עליהם ג"כ צד זכות. כי כל מדת חז"ל הוא בלא פלוג ואין נכון ליתן הדברים לשיעורים להתוודע אם יש איש שלא שמע כו' ע"ש:
וכדי להשלים מאה ברכות שבכל יום שביוה"כ יש לכוין ולשמוע אמירת הש"ץ הברכות וחזרת התפלה וברכות של קריאת התורה ב"פ וברכות ההפטרה ב"פ ואז לא נחסר רק ג' ברכות, יש לו למלאותם ע"י שיריח בבשמים ג' פעמים ויברך ברכת הריח. אך צריך להפסיק בנתיים זמן גדול שיהי' היסח הדעת בנתיים. ואם מריח בלילה וישן אח"כ שפיר הוי היסח הדעת. ואין ליקח פרי הראוי לאכילה לברכת הריח דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. מטה אפרים סי' תרכ"ב סעי' ג' ואלף למטה שם:
ובסדה"י כתב וז"ל טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך ולא מצאתי תקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבהכ"נ. ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה דכיון שעושה הדבר לש"ש אין לחוש. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג דגוף כמ"ש רז"ל בפ' כל הנשמה תהלל יה איזו דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף זהו הריח וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ועי' פמ"ג א"א סי' תרי"ב סק"ד דאותן השורים שנופ"ף טובא"ק עם מי טרופין ולחים הם אסור להריח בחוטם. ועי' מ"ז סי' תרכ"ב סק"ג:
כתב בס' דרוש ר' חיים כהן סי' י' כגון דא צריך להודיע לרבים שיוה"כ כשבת לענין הוצאה ועירוב ולפי שבש"ע לא נזכר הדין בהדיא כ"א בטור איתא להדיא. וכל איסור הוצאת שבת נוהגים ג"כ ביוה"כ*ועי' במטה אפרים סי' תרי"א סעי' ג' שכתב דבפת אינו יכול לערב ביוה"כ עירובי תחומין רק יערב ברגליו. דהיינו שילך לסוף התחום או לתוכו שיהי' שם בהש"מ של יוה"כ ולהחשיך שם ויכוין לקנות שביתה שם ומותר לחזור לביתו אח"כ. ושוב יכול לילך אלפים אמה ממקום שהחשיך שם ביהש"מ. ובפרט שאסור לצוות לעכו"ם לחזור ולהדליק נר יו"כ שכבה וחלילה לעשות כזאת כי חס על הנר ואינו חס על נשמתו שנקרא נר אלקים:
3