טעמי המנהגים תתק״טTa'amei HaMinhagim 909
א׳טעם. שמברכין אשר קב"ו על המילה בעל. מפני שיכולה להיעשות ע"י אחרים.*וכן בבדיקת חמץ מברכין על ביעור חמץ ולא בלמד לבער. מפני שהוא מצוה שאפשר להתקיים ע"י אחר שמבערו אפי' שלא מדעתו שלא הקפידה התורה אלא שיהא החמץ מבוער מן הבית אפי' שלא ע"י הבע"ה אלא ה"ה אחר שהוא מבער אפי' אין החמץ שלו ולכך אפי' כשהבעל הבית מבער בעצמו מברך בעל שלא לשנות הברכה שאין מברכין בלמד אלא במצוה שמוטלת על האדם וא"א לקיימה ע"י שליח. והא דמברכין על תפילין של ראש בעל אע"פ שא"א לקיימה ע"י שליח. משום דקי"ל ב' מצות הן והואיל ותכופות וסמוכות זו לזו ונראים כמצוה אחת לפיכך על הראשונה שהיא כמו התחלת המצוה וגם הוא עובר לעשייתן כדין שאר הברכות אמרינן להניח בלמד כמו שהוא נוסח כל הברכות ועל השנייה שהוא כמו גמר המצוה ואמירת הברכה היא בשעה שעוסקין בעשייתה אומרים על מצות שכן משמעות לשון על נופל לומר בשעת המצוה. לבוש א"ח סי' תל"ב. וע"ל סעי' כ"ה:
ועי' פתחי תשובה סי' רס"ה בשם ספר חמודי דניאל כ"י שהמל כשמברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו. ועי' מ"א סי' ע"ה סק"ח דמ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה. ובסי' א"ר חולק עליו וכתב דאין נוהגים כמ"ש מ"א ע"ש: לבוש יו"ד סי' רס"ה סעי' א':
ועי' פתחי תשובה סי' רס"ה בשם ספר חמודי דניאל כ"י שהמל כשמברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו. ועי' מ"א סי' ע"ה סק"ח דמ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה. ובסי' א"ר חולק עליו וכתב דאין נוהגים כמ"ש מ"א ע"ש: לבוש יו"ד סי' רס"ה סעי' א':
1
ב׳קונטרס אחרון
על המילה בעל. ובספר תוספת חיים כתב על מה שפרש"י וירא אליו ד' באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה. האיך אפשר לומר שאאע"ה לקח עצה מממרא אם לעשות מה שציוה לו הקב"ה. רק שאאע"ה הי' מסופק איזה ברכה יברך אם יברך על המילה או למול וממרא נחן לו עצה לברך על המילה כמו שאנו מברכין. וזה שפירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה ר"ל לברך ברכת על המילה:
ובספר ברית אברם פי' שנתן לו עצ"ה. היינו מין עצה הנזכר במס' שבת דע"ו (עצה כמלא גמל) והוא נתן לו שיעשה ממנו איזה רפואה ויתן על המילה כדי שיתרפא מהר. וכן פי' ג"כ בחזקוני פ' וירא:
ובספר פרקי דר"א כתב רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. ובפ' ב' כתב דשם יצא מהול:
על המילה בעל. ובספר תוספת חיים כתב על מה שפרש"י וירא אליו ד' באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה. האיך אפשר לומר שאאע"ה לקח עצה מממרא אם לעשות מה שציוה לו הקב"ה. רק שאאע"ה הי' מסופק איזה ברכה יברך אם יברך על המילה או למול וממרא נחן לו עצה לברך על המילה כמו שאנו מברכין. וזה שפירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה ר"ל לברך ברכת על המילה:
ובספר ברית אברם פי' שנתן לו עצ"ה. היינו מין עצה הנזכר במס' שבת דע"ו (עצה כמלא גמל) והוא נתן לו שיעשה ממנו איזה רפואה ויתן על המילה כדי שיתרפא מהר. וכן פי' ג"כ בחזקוני פ' וירא:
ובספר פרקי דר"א כתב רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. ובפ' ב' כתב דשם יצא מהול:
2
ג׳ע"י אחרים. והא דמברכין על נטילת לולב ולא בלמ"ד ליטול לולב. משום דמן הדין כיון שהגביהו מיד הי' יוצא אלא שאנו עושין על דרך שיהא נחשב כאילו לא הגביה ע"כ לא הוה ממש עובר לעשייתן שהרי כבר התחיל בנטילה מעט לכך אנו מברכין בעל דמשמע על עשיית המצוה בשעת עשייתה. לבוש סי' תרנ"א סעי' ה'. ומה שמברכין על אכילת מצה ולא לאכול וכן על אכילת מרור. לפי שיכול להוציא בברכה זו את עצמו ואחרים עמו וכל ברכה שמוציא אחרים עמו צריך לומר על. שם סי' תע"ח סעי' א':
ובספר אבודרהם כתב בשם ר"ת דכל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל. כגון על המילה. על ביעור חמץ. על אכילת מצה. על אכילת מרור כו' וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפילין כל היום. להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום. לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום. מברכין בלמ"ד דלהבא משמע. ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות ולכך מברכין בלמ"ד:
ובספר אבודרהם כתב בשם ר"ת דכל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל. כגון על המילה. על ביעור חמץ. על אכילת מצה. על אכילת מרור כו' וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפילין כל היום. להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום. לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום. מברכין בלמ"ד דלהבא משמע. ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות ולכך מברכין בלמ"ד:
3