טעמי המנהגים תתקנ״הTa'amei HaMinhagim 955
א׳טעם. המנהג שבוכין קודם החופה בבכי' והתעוררות עד התיצבם תחת החופה ותיכף אחר החופה שוברין הכוס ונעשה רינה דיצה וחדוה. והענין הוא דכתיב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו. דהנה יניקת הקליפות נמשך מחטא אדה"ר ובק"ל שנה קודם הולידו בדמותו ובצלמו. הוליד רוחין וכו' ולכן קודם החופה מתעורר ענין העלאת הניצוצות מעמקי הקליפו' שנפלו מרע הנמשך מחטא הנ"ל. ולכן אז הוא בחינת הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע כי ע"י המרורות והבכיה מוצאים הנצוצות מהקליפה. והיא דוקא בעת שמכסין הכלה שהיא בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין והדברים עתיקין. ולכן מפזרים אז האפפין שהוא דבר מר להורות על ענין המרירות ובכיה הנ"ל וגם שהוא לשון דילוג בל"א לרמז על ענין העלאת הניצוצות כנ"ל ולאחר החופה שוברין כוס שהוא בסוד הפח נשבר שהוא שבירת הקליפות שאז הוא בחינת בא יבא ברנה נושא אלומותיו. היינו שנתעלו הניצוצין לקדושה ויחוד. והוא בחינת נושא עון. שארית ישראל.
1