טעמי המנהגים תתק״פTa'amei HaMinhagim 980
א׳טעם שאבי הכלה עושה סעודת הנשואין ולא אבי החתן. משום דאיתא בגמ' ברכות דף ו' ע"ב כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות וע"כ עושה אבי הכלה הסעודה ואינו נקרא עוד סעודת חתן וע"כ לא יהי' בני אדם נכשלים באיסור זה. וזה ג"כ הטעם מנהג ישראל ליתן דורון דרשה לפי שאין כל אדם יכול לקיים זה ולכך משמחים אותם במתנות. קרבן עני.
1
ב׳קונטרס אחרון
ואינו משמחו. מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה*וראיתי בס' א' לדקדק למה יש חיוב כ"כ לשמת את החתן מה חסר לו לוקח אשה חדשה ויש לו נדן חדש ובגדים טובים ויושב כמלך בגדוד ועכ"ז אמרו דמי שאינו משמחו עובר בה' קולות והמשמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות. משום דכתיב דור הולך ודור בא ועד החתונה הוא מבחי' דור בא ואחר כך מתחיל להיות בבחי' דור הולך וע"כ יוכל להיות עצב עבור זה. ע"כ יש מצוה לשמחו:
ובספר ארחות חיים סי' ל"ת אות ו' כתב בשם מק"מ שבספר דע"ק סק"ח וז"ל עתה נהגו כשמסובין בסעודת החופה הגם שהחתן עמהם כשהאיר השחר והגיע זמן ק"ש מפסיקין ומניחין תפילין אף החתן וקורין ומתפללין. ומ"מ בלילי קיץ שלפעמים ואין מספיקין לגמור סעודתן בטרם זמן ק"ש יש להקל בסעודת החופה והחתן עמהם דהוי סעודות מצוה ועוסקין במצוה שלא להפסיק. ועי' בברכ"י ופרמ"ג וש"ע הרב סעי' ו' עכ"ל ועי' מ"א שס סק"ז:
ובספר זכרון טוב כתב וז"ל בסעוד' הסיבה של הגדה לפסח תרכ"ז נמשכה סעודתו עם האורחים עד כמה שעו' על היום בבוקר. וסיפר מרן כמדומה בשם אביו הג' מוהר"מ זללה"ה מנעסכאיז שאמר פעם א' בסעוד' הלילה שנמשכה עד הבוקר. ואמר הנה אני לא נכנסתי בגבול היום. אבל אנחנו ישבנו בזמן ההיתר. והיום נכנס בגבולינו. ואין לנו להידחות מפניו ע"כ. וכתב שם זכורני שהי' מרן בסעודת נשואין ממשפחתו בעיר קאמין. ונמשכה הסעודה בקיץ לערך שני שעות ומחצה אחר חצות ולא רצה מרן זלה"ה לטעום כזית לברך עליו. ונתן לי הכזית לטעום שהייתי ג"כ עומד בתוך הסעודה. והוא בירך ברהמ"ז על סמך זה אח"כ עייננו והי' הכל ע"פ הפוסקים:
ובספר דעת משה (נח) פי' בשם האלשי"ך הפסוק טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה. כי בבית המשתה נמי שייך הזכרת יום המיתה. כי צריך להבין למה צוה הקב"ה על פרי' ורבי' לדורות אחר שנתרבה העולם רק הטעם הוא מפני שדרך בני אדם למות לכך הוצרך לצוות על פרי' ורבי'. וא"כ היה יכול האדם לזכור יום המיתה בבית המשתה. בזוכרו שמצות נשואין הוא מחמת שסוף האדם למות. לזה אמר הכתוב אעפ"כ טוב ללכת כו' כי שמא בבית המשתה לא יתן אל לבו למה עושין בית המשתה ובבית האבל בודאי יזכור יום המיתה: טור סי' ס"ה. ובספר שדי חמד מערכת חתן וכלה דף י"ג כתב בשם הרב תורת חיים מס' ע"ז דף י"ז דאסור ללכת במחול עם הכלה בשבעת ימי המשתה אפי' אינו אוחז בידה ממש אלא בהפסק מטפחת כדרך שנוהגין מקצת ת"ח שבדור הזה אפ"ה לא שפיר עבדי כדמשמע בגמרא דשום קריבה בעלמא אסור ואין לחלק בין כלה לאחרת דליכא האידנא מאן דמצי למימר דדמיא עליה ככשורה ולא אמרו חכמים אלא כיצד מרקדין לפני הכלה ולא עם הכלה וכה"ג פסק ש"ס בפ"ב דכתובות דאסור להסתכל בפני הכלה כל שבעה כמו שאסור להסתכל באשה אחרת ע"ש:
ואינו משמחו. מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה*וראיתי בס' א' לדקדק למה יש חיוב כ"כ לשמת את החתן מה חסר לו לוקח אשה חדשה ויש לו נדן חדש ובגדים טובים ויושב כמלך בגדוד ועכ"ז אמרו דמי שאינו משמחו עובר בה' קולות והמשמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות. משום דכתיב דור הולך ודור בא ועד החתונה הוא מבחי' דור בא ואחר כך מתחיל להיות בבחי' דור הולך וע"כ יוכל להיות עצב עבור זה. ע"כ יש מצוה לשמחו:
ובספר ארחות חיים סי' ל"ת אות ו' כתב בשם מק"מ שבספר דע"ק סק"ח וז"ל עתה נהגו כשמסובין בסעודת החופה הגם שהחתן עמהם כשהאיר השחר והגיע זמן ק"ש מפסיקין ומניחין תפילין אף החתן וקורין ומתפללין. ומ"מ בלילי קיץ שלפעמים ואין מספיקין לגמור סעודתן בטרם זמן ק"ש יש להקל בסעודת החופה והחתן עמהם דהוי סעודות מצוה ועוסקין במצוה שלא להפסיק. ועי' בברכ"י ופרמ"ג וש"ע הרב סעי' ו' עכ"ל ועי' מ"א שס סק"ז:
ובספר זכרון טוב כתב וז"ל בסעוד' הסיבה של הגדה לפסח תרכ"ז נמשכה סעודתו עם האורחים עד כמה שעו' על היום בבוקר. וסיפר מרן כמדומה בשם אביו הג' מוהר"מ זללה"ה מנעסכאיז שאמר פעם א' בסעוד' הלילה שנמשכה עד הבוקר. ואמר הנה אני לא נכנסתי בגבול היום. אבל אנחנו ישבנו בזמן ההיתר. והיום נכנס בגבולינו. ואין לנו להידחות מפניו ע"כ. וכתב שם זכורני שהי' מרן בסעודת נשואין ממשפחתו בעיר קאמין. ונמשכה הסעודה בקיץ לערך שני שעות ומחצה אחר חצות ולא רצה מרן זלה"ה לטעום כזית לברך עליו. ונתן לי הכזית לטעום שהייתי ג"כ עומד בתוך הסעודה. והוא בירך ברהמ"ז על סמך זה אח"כ עייננו והי' הכל ע"פ הפוסקים:
ובספר דעת משה (נח) פי' בשם האלשי"ך הפסוק טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה. כי בבית המשתה נמי שייך הזכרת יום המיתה. כי צריך להבין למה צוה הקב"ה על פרי' ורבי' לדורות אחר שנתרבה העולם רק הטעם הוא מפני שדרך בני אדם למות לכך הוצרך לצוות על פרי' ורבי'. וא"כ היה יכול האדם לזכור יום המיתה בבית המשתה. בזוכרו שמצות נשואין הוא מחמת שסוף האדם למות. לזה אמר הכתוב אעפ"כ טוב ללכת כו' כי שמא בבית המשתה לא יתן אל לבו למה עושין בית המשתה ובבית האבל בודאי יזכור יום המיתה: טור סי' ס"ה. ובספר שדי חמד מערכת חתן וכלה דף י"ג כתב בשם הרב תורת חיים מס' ע"ז דף י"ז דאסור ללכת במחול עם הכלה בשבעת ימי המשתה אפי' אינו אוחז בידה ממש אלא בהפסק מטפחת כדרך שנוהגין מקצת ת"ח שבדור הזה אפ"ה לא שפיר עבדי כדמשמע בגמרא דשום קריבה בעלמא אסור ואין לחלק בין כלה לאחרת דליכא האידנא מאן דמצי למימר דדמיא עליה ככשורה ולא אמרו חכמים אלא כיצד מרקדין לפני הכלה ולא עם הכלה וכה"ג פסק ש"ס בפ"ב דכתובות דאסור להסתכל בפני הכלה כל שבעה כמו שאסור להסתכל באשה אחרת ע"ש:
2