תלמוד עשר הספירות, חלק ט׳: זווגי הספירות, לוח התשובות לענייניםTalmud Eser HaSefirot, Section IX, List of Answers on Topics

א׳(לשאלה) זווג א' של הפרצוף הוא לעיקר אצילות שבו. דהיינו להקטנות של הפרצוף. ונקרא ג"כ עיבור א'. וזווג הב' של הפרצוף הוא לצורך הגדלות שלו, שהוא רק בחינת תוספות טובה ואינו עצמות. ונקרא ג"כ עיבור ב' לצורך מוחין. (אות א' וב')

ב׳(לשאלה) כשהפרצוף עולה לצורך הגדלות למ"ן לעליון שלו, ומשיג שם האח"פ הנפולים שלו, ע"י הורדת ה"ת מעינים, כנודע, הרי המ"ן של המדרגה התחתונה של הפרצוף העולה, עולים עמו יחד, כי זה הכלל שכל אח"פ של מדרגה, כלולים בגו"ע דתחתון להמדרגה ההיא, שמשום זה נמצא, שבכל עלית מ"ן כלולים בהכרח ג' מדרגות יחד. כי העליון העולה עם אח"פ שלו לעלי עליון, הוא לוקח עמו גו"ע דתחתון שלו, הדבוקים באח"פ שלו, ונמצאים ב' מיני מ"ן בעלי עליון. אמנם הקומה שיצאה על התוספות מ"ן של גו"ע דתחתון, לא יכול התחתון לקבל אותה, כי התחתון לא יכול לקבל שום ציור בעלי עליון, כי כל מדרגה מחויבת לקבל רק מהעליון של עצמה. וע"כ כל הקומה ההיא לוקח העליון, בסוד הבכור נוטל פי שנים. אלא אח"ז כשיורד העליון למקומו, אז מזדווג העליון גופיה על גו"ע של התחתון הדבוקים באח"פ שלו, ובפעם הזאת מקבל התחתון ציור של עיבור שלו, שהוא נרנח"י דנפש. הרי שיש כאן לגו"ע דתחתון ב' זווגים: א' מה ששימש בבחינת מ"ן בעלי עליון ביחד עם העליון שלו, וזה נקרא זווג א' שעל המ"ן, או שנקרא מ"ן ראשונים. שפירושו, במדרגה ג' שלמעלה מהם, וע"כ בזווג א' הזה, אין המ"ן מקבלים ציור. וזווג ב' של המ"ן, פירושו, כשהזווג נעשה בהעליון שלו, כמו שצריך להיות על פי המדרגה, וע"כ בזווג ב' הוא מקבל ציור דנרנח"י דעיבור שלו. הרי נתבאר שאין לך שום מ"ן שבעולמות שלא יתחייבו לבא ב' פעמים בבחינת מ"ן: א' בעלי עליון, ובלי ציור. ב' בהעליון, ואז מצטייר בעיבור. (אות ח')

ג׳(לשאלה) בהיות, שכל גו"ע דתחתון עולים יחד עם העליון שלהם, בעת עליתו למ"ן אל עלי עליון שלו לצורך מוחין דגדלות שלו. ונמצאים שניהם המ"ן דתחתון עם המ"ן דעליון כלולים בהזווג של עלי עליון. ומתוך שאין ב' מיני מ"ן אלו שוים זל"ז ממקורם, ע"כ הכרח הוא, שהקומה דע"ס שיצאה על ב' מיני המ"ן הללו, יש בה ב' חלקים: א', מהמיוחס להמ"ן דעליון. ב', מהמיוחס להמ"ן דתחתון. (עי' בסמוך בתשובה ק"ז) הרי ב' חלקי אורות כלולים באח"פ דעליון, כי העליון לוקח את שניהם, בסוד הבכור נוטל פי שנים. כי בחינת התחתון עוד אין לה שום ציור, שתוכל לקבל את חלקה. (אות ק"א.)

ד׳השם קדמאה, סובב על הזווג שנעשה על התחתון בהיכל העלי עליון שלו. ואצל הנוקבא דז"א, מורה על הזווג הנעשה בהתכללות זו"ן בהזווג של או"א בסוד מ"ן אליהם, שעם התכללות זו, נבחן, שהנוקבא מקבלת שם המוחין שלה ע"י ז"א בעלה, כי אינה יכולה לקבל מעלי עליון שהיא אמא, אלא ז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ובאופן זה נמצאת הנוקבא מקבלת המוחין מן או"א, אמנם באמצעות ז"א, כי אי אפשר לה לקבל משהו אור, אם לא ע"י ז"א. וע"כ, מצד אחד נבחן שז"א נותן לה בזווג פב"פ את הכלי המעלה מ"ן, והרוחא קדמאה, והוא להיותם מלובשים בפב"פ דאו"א גופייהו. אמנם מצד שני, אין ז"א בא בחשבון כלל עם הזווג הזה, משום שהוא רק בחינת מעביר את האורות ההם אל הנוקבא, ולא קבל מהם לצרכו כלום, כי אינו צריך להם, כי כבר יש לו כל הגדלות הזו, עוד מטרם עליית מ"ן ההם, ולא עלה עם הנוקבא למ"ן עתה לצרכו עצמו, אלא להיות בבחינת מעביר האורות אל הנוקבא, וע"כ נקראת כל העליה והמוחין שיצאו כאן, רק על שם הנוקבא לבדה, עד שנקרא, כי היא מקבלת המוחין האלו שלא ע"י ז"א, כלומר, שז"א אינו בא כאן בחשבון, והבן היטב, ותזכור זה.

ה׳וכיון שכן, אנו עסוקים כאן רק מהנוקבא בלבדה, כי באמצעות זעיר אנפין, נחשבים או"א לבחינת עליון ממש להנוקבא, עד שיכולה לקבל המוחין דגדלות מאמא עצמה, על דרך הנ"ל. ועפ"ז נבחן, שבאח"פ של הנוקבא, שנכללו באו"א עתה בשעת הזווג, נמצאים דבוקים גו"ע של תחתון שלה, שהם גו"ע דנשמות הצדיקים, אשר קומת הזווג דמוחין דגדלות דנוקבא, יצאה גם על תוספות מ"ן דגו"ע של נשמות הצדיקים, אשר כלפיהן נחשב הזווג ההוא בבחינת עלי עליון, אשר קבלו עתה בחינת הזווג הא' על המ"ן שלהן, אשר קומת הזווג שלהן נוטלת הנוקבא, בסוד הבכורה, שנוטלת פי שנים, דהיינו חלקה עצמה, שהוא המוחין דגדלות שלה. וחלק של הנשמות. משום שבזווג הא' אין המ"ן דנשמות הצדיקים יכולים לקבל שום ציור. וקומה זו שהיא חלקם דנשמות הצדיקים שנטלה הנוקבא, היא המכונה רוחא קדמאה דשדי בה בעלה בזווגא קדמאה, ונקראת ג"כ מ"ן ראשונים, כי קומה זו יצאה על המ"ן דנשמות הצדיקים בפעם הראשונה. ואע"פ שאינן יכולות לקבל אותה, עכ"ז הן מרויחות הרבה מאד על ידי הזווג הא' ההוא: א', כי הנוקבא מקבלת בעדן כל הקומה ההיא, ואח"ז כשבאה למקומה, היא מזדווגת על המ"ן שלהן, ומחלקת אל הנשמות לאט לאט את הקומה הנ"ל שלקחה בעדן, הנקראת רוחא קדמאה, עד שמשלמת להן כל הבחינות הכלולות בהקומה, הרי שכל הריוח הוא שלהן. וב', הוא כי אין העדר ברוחני, ואותה קומת הזווג שיצאה על המ"ן שלהן באו"א, הגם שלקחה אותה הנוקבא בעדן על שלימות שלה, כנ"ל, נבחן עוד שכל הקומה נשארה במילואה באו"א גופייהו, בסוד מ"ן ראשונים שאינם מסתלקים משם לעולם ואינם חסרים משם כנ"ל (דף תשל"ט אות ח' בסוד בנים בכורים.

ו׳והנך מוצא שכל השמות הללו שהם: ביאה קדמאה, כלי קדמאה, ורוחא קדמאה, ומ"ן ראשונים מבחינת בנים בכורים שאינם חסרים משם לעולם. וזווג הא' שעל המ"ן מבחינת בלי ציור, וענין פי שנים שהבכור נוטל, ובחינת הנסירה דזו"ן, והמוחין של צד בינות וגבורות הנכנסים בהנוקבא עם המוחין דגדלות של הנוקבא, כל אלו הבחינות יצאו יחד במקום אחד בזווג אחד, דהיינו בהיכל או"א.

ז׳(לשאלה) כי העלית מ"ן והמוחין שיצאו בהיכל או"א, שהנוקבא קבלם באמצעות ז"א פב"פ, כנ"ל. הם הביאה קדמאה של הז"א, דהיינו בעת התכללותו באבא עצמו, כנ"ל. ויש כאן באמת ב' זווגים, א', להשלמת כלים, וב' להשגת האורות, אמנם שניהם נחשבים כאחד, כנודע. ונמצא שתחילה קבלה הנוקבא הכלי המעלה מ"ן, ואח"כ קבלה המוחין עצמם, עם חלקם של גו"ע של הנשמות, הנקרא רוחא קדמאה. כנ"ל. ומיחס המ"ן של גו"ע של הנשמות, נחשב להן לזווג א' שעל המ"ן שלהן, כנ"ל. גם נחשבים למ"ן ראשונים הנשארים באו"א, בסוד בנים בכורים, ואינם מסתלקים משם לעולם, אע"פ שאח"כ ירד הרוחא קדמאה עם הנוקבא למקומה, מ"מ נשאר הרוחא גם באו"א, בבחינת בנים בכורים כנ"ל. גם נודע, שבעת שהנוקבא השיגה הכלי המעלה מ"ן, דהיינו אח"פ שלה מחמת טפת הזווג דאבא, שהורידה הה"ת מעינים שלה, וחזרו האחורים שלה, למדרגתם כבתחילה, הנה עם זה נעשה הנסירה, כי השיגה אח"פ שלה, שהם אחורים, וכותל שלם של הנוקבא מבחינת ג"ר, וכבר אינה צריכה לכותל דז"א, והיא ננסרת הימנו. גם אז נעשה קומתה שוה לז"א, שהרי יש לה אחורים דבחינת גדלות, ועשרה כלים כמו ז"א, אלא מאחוריו דז"א, כי לא קבלה עדיין האורות, וכשמקבלת האורות בהיכל או"א, אז משגת המוחין שלה ג"כ, אלא כל זמן היותה באו"א, אינם נבחנים לפב"פ שם, להיותה שם רק בסוד התכללות, ואין זו הלבשה שלמה להאורות. רק אח"כ שיורדת משם למקומה למטה, אז היא יכולה לחזור פב"פ עם ז"א. והנך רואה איך כל הענינים הרבים הנ"ל, כולם יצאו כמעט בבת אחת, במקום אחד, וזווג אחד. וזכור זה היטב, כי ע"כ כל הענינים הנ"ל מכונים בשם קדמאה, או פעם א' וכדומה.

ח׳(לשאלה) כי כמו שצריכים קשר שהעליון יוכל להעלות אליו את המ"ן של התחתון שלו, דהיינו ע"י הכלי המעלה מ"ן, כנ"ל. כן צריך התחתון קשר שיוכל לעלות למ"ן להעליון שלו, אחר שכבר יש לו המציאות דמוחין דיניקה. כי אין התחתון יכול להתעלות ממקומו כמלא נימא, ואיך הוא יכול לעלות להעליון שלו בתורת מ"ן. והענין הוא כי אותו הכלי ורוחא שהם אמצעי בשביל העליון להעלות המ"ן דתחתון, הנה הם ג"כ משמשים בעת שנגמר במוחין דיניקה, שיכול לעלות שם במקום הרוחא שלו שנשאר בהעליון, בבחינת בנים בכורים שאינם חסרים משם לעולם, כי בכח המ"ן הראשונים, הנ"ל בסמוך בתשובה ק"ט, שהאיר כל תחתון בעלי עליון שלו, יכול כל תחתון הנגמר במוחין דיניקה, לחזור ולהעלות מ"ן לעליון שלו, ולהעלותו לצרכו, לעלי עליון, להיותו מיחס הזה דמ"ן הראשונים, בבחינות אחים ממש, כנ"ל, וע"כ מיחס זה נמצא כל תחתון עם העליון שלו בבחינת מדרגה שוה, להיותם באים מסבה אחת של עלי העליון, ואין מיחס הזה שום מעלה להעליון שיהיה יותר גבוה מן התחתון, וע"כ מבחינת האי רוחא, יכול התחתון לעלות לעליון. ולפיכך נעשה האי רוחא לבחינת שורש לכל המ"ן שבכולם, כי אין לך עלית מ"ן, שלא יגרום זווג בכל המדרגות כולן עד א"ס ב"ה, משום שאין חידוש אורות יוצאים אלא מא"ס ב"ה, כנודע. וע"כ אותו הרוחא קדמאה, הוא המביא תמיד בכל מ"ן ומ"ן, את התחתון להעליון, ובזה נחשב כל בחינות רוחא קדמאה מכל הפרצופים לבחינת שורש לכל מיני המ"ן שמתחתיו, והבן. (אות ח')

ט׳(לשאלה) כבר ידעת שביאה קדמאה של זו"ן פב"פ הוא בהיכל או"א, וע"כ המ"ן דנשמות שהם התחתון של הנוקבא, הדבוקות באח"פ שלה, בעת הזווג ההוא, אינן יכולים לקבל שם שום ציור של עיבור, כי כלפיהם נמצא הזווג במדרגה ג', שהוא למעלה משורשם, כי השורש של כל תחתון הוא רק בהעליון שלו לבד, כנודע, וע"כ אין האשה מתעברת במ"ן אלו הדבוקים באח"פ שלה, אלא אח"כ בביאה השניה, דהיינו בביאתה למקומה, שאז מקבל המ"ן הציור דעובר. (תש"מ אות ט').

י׳(לשאלה) מטרם שעולה למ"ן לקבל מוחין דגדלות, מוכרח התחתון להיות שלם בע"ס, דהיינו שיהיו לו בחזרה, בחינות אח"פ הנפולים שלו, וע"כ צריך מתחלה להארת מוחין דו"ק, שהם מורידים הה"ת מעינים שלו ומחזירים לו את אח"פ, ואח"ז שכבר נשלם בע"ס, אז יכול לעלות למ"ן ולקבל בהם בחינות האורות דגדלות. (תשפ"ח ד"ה ונתחיל)

י״א(לשאלה) האי ביאה קדמאה כוללת ב' זווגים: א', מוחין דו"ק, שהם מעלים לה האח"פ, ומשלימים בחינת הכלים שלה. ומזווג הזה מקבלת מז"א בחינת הכלי המעלה מ"ן. ואח"כ היא מקבלת בזווג ב', בחינות האורות של הגדלות, ומזווג הזה היא משגת מז"א את הרוחא קדמאה (תת"ח אות ק"ד וק"ה).

י״ב(לשאלה) הרוחא קדמאה מושפע מז"א לנוקבא, בעודם שניהם כלולים באו"א, ז"א באבא, והנוקבא באמא. וממילא הם נחשבים בזווג פב"פ כמו או"א עצמם. אמנם כיון שהאורות של הזווג אינם מלובשים עוד בהכלים של עצמם, ע"כ נחשבים משום זה, שהם מבחינת עצמם במצב אב"א, שהרי האורות ההם אינם מתלבשים בהם רק בהכלים דאו"א, רק עם התכללות המ"ן דזו"ן. (אות ק"ד וק"ה.)

י״ג(לשאלה) להיות מקום הזווג במדרגה ג' שלפניהם, ואין שום פרצוף יכול לקבל אלא מהמדרגה הסמוכה אליו. (אות ו')

י״ד(לשאלה) למשל, אם העליון עלה למ"ן לעלי עליון להשגת נשמה. הנה המ"ן דתחתון הדבוקים שם באח"פ דנשמה של העליון, משיגים שם קומה דבחינת גו"ע דנשמה, שה"ס הרוחא, אשר העליון נוטל אותו בנוסף על חלקו עצמו, כנודע. אשר אח"כ בביאת העליון למקומו, אז נותן אותו רוחא להתחתון, ולא בבת אחת, אלא לשיעורים לאט לאט, כנודע. אמנם אחר שכבר קבל התחתון את הקומה כולה שיצאה בהעלי העליון על המ"ן דגו"ע שלו, ואין לו עוד מה לקבל, נמצא שנפסק ההולדה מהעליון שלו, בסוד חדל להיות לשרה אורח כנשים. כי אין לו עוד מה להוליד וליתן להתחתון, כי כל מה שנותן להתחתון רק משלו נותן לו, דהיינו מהאי רוחא. (אות ט"ו).

ט״ו(לשאלה) כי כל קומה כלולה בהכרח מה' בחינות נרנח"י, שבכל אחד יהיה לפי עצמו גם נרנח"י שלמים, כי אין מדרגת העיבור נשלמת מטרם שיהיו בה בחינת ג"ר דעיבור. וכו' עד"ז. באופן שבבחינת נשמה צריך שתהי' בה כ"ה בחינות של נרנח"י. ועד"ז בבחינת חיה ועד"ז בבחינת יחידה. ונודע, שבשעה שהעליון עולה לקבלת נשמה, נמצאת טפת הזווג דע"ב ס"ג מורידה לו הה"ת מעינים לאזן, ואז יש לו ג' כלים ומסך דבחי"ב, ומקבל קומת בינה, ואור דנשמה. וע"כ, גם בחינת גו"ע דתחתון שהם דבוקים באלו האח"פ, הנה גם הם רק מבחינת גו"ע דאזן, כמו אח"פ דעליון, ואין בשניהם מבחינת אור החיה ולא כלום, כי עדיין לא ירדה הה"ת מעינים לחוטם, המחזיר אח"פ דבחינת חכמה. וע"כ אי אפשר שיהיה כלול בהאי רוחא קדמאה, זולת מבחינת מדרגת נשמה. ולפיכך אחר שהתחתון כבר קבל משם כל המדרגות שיש לו לקבל מבחינת נשמה, נפסק להעליון אורח כנשים, כי אין לו עוד מה ליתן לו. ולפיכך, בשעה שהעליון עולה לקבל מוחין דחיה, הנה אז מתחיל מחדש כל אותו הסדר, שנתבאר לעיל במוחין דנשמה. כי בשעה שמקבל טפת הזווג המורידה לה"ת מאזן אל החוטם, שאז העליון מעלה את אח"פ דבחינת חכמה, שבהם מסך דבחי"ג, הנה יחד עם זה הוא מעלה בהכרח גם הגלגלתא ועינים דתחתון הדבוקים באח"פ אלו דבחינת חיה. וממילא שגם הם נכללו בזווג, ויוצא על התוספות מ"ן שלהם, שוב בחינת האי רוחא קדמאה, מבחינת חיה, וכן כל הבחינות הנקובות לעיל: ביאה קדמאה ורוחא קדמאה, וכלי קדמאה, ומ"ן ראשונים בבחינת בנים בכורים, וענין פי שנים שהבכור נוטל, וענין הנסירה, והקומה השוה שבאחור, וזווג פב"פ וכו', עד שהתחתון נוטל כל בחינות שלו גם מהאי רוחא דחיה, ואז שוב פסק אורח כנשים. ועד"ז חוזר חלילה כל אלו הבחינות הנ"ל, בהשגת העליון המוחין דיחידה. הרי שלכל בחינה חדשה שאינה כלולה בהאי רוחא קדמאה, חוזרים חלילה כל הבחינות שהיו מתחלה במוחין דנשמה. (הסתכלות פנימית אות ד')

ט״ז(לשאלה) כי הרוחא קדמאה שיצא על בחינות מ"ן דגו"ע דנוקבא בעלי עליון, הנה הוא מבחינות הרשימות דו ' ונקודה דנה"י דא"ק, הנמשכות לה דרך נה"י דא"א ודרך נה"י דז"א. ועתה להגדלות היא צריכה להרשימות דבחינת מסך של הס"ג דרך או"א, וע"כ היא צריכה לזווג חדש דאו"א. (הסתכלות פנימית אות י"ג.)

י״ז(לשאלה) ג' מדרגות: תחתון, ועליון, ועלי עליון. ומלת העליון יהיה הפירוש, אותה המדרגה העומדת במוחין דיניקה. שהיא הראויה לעלות למ"ן מאליה לצורך המוחין דגדלות. ובהכרח שהוא נוטל עמו יחד את הגו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ דגדלות שלו. הרי שיש ג' מדרגות בכל עלית מ"ן.

י״ח(לשאלה) הפעם הא' לעלי העליון שלהם, שאז מקבלים בחינת הרוחא שלהם בהזווג שעל תוספת מ"ן שלהם. אלא שבזווג הא' הזה, אינם מקבלים שום ציור, והעליון נוטל חלקם. ובפעם ב' דהיינו אחר שיורדים עם העליון שלהם למקום העליון. אז נותן להם העליון הציור של עיבור. (תשל"ה אות ו').

י״טב' סדרים של בירורים נוהגים בהמ"ן בכללות. א', הוא בעת תיקון האצילות בתחלה. שאז עלו כל המ"ן בכללות יחד עם העתיק לראש הס"ג, והוא בירר מהם המשובח ביותר, ומה שנחשב לפסולת בעדו, נתנם לא"א, וא"א בירר המובחר שבהם בעד עצמו לבנינו, והפסולת נתן לאו"א, וכן או"א ביררו המובחר מהם לבנינם, והפסולת נתנו לזו"ן. וכן זו"ן ביררו המובחר שבהם, והפסולת נתנו לבי"ע, לבחינות נשמות הצדיקים. עד שבירר אדם הראשון חלקו, והשאר היה פסולת ממש למדור הקליפות. אמנם אחר החטא של אדה"ר, שכל הבירורים שלו חזרו ונפלו ממנו ונתערבו בתוך הקליפות. שהם סוד כל ששים רבוא נשמות שבעולם, שנשרו ממנו. כנודע, הנה התחילו הצדיקים שבכל דור ודור, לחזור ולברר את בחינות נשמתם מתוך הקליפות, ולהעלותם למ"ן לנוקבא דאצילות, ששם מקבלים תיקונם, והצדיקים מקבלים ממנה המוחין שלהם, בסוד נשמות חדשות שנתחדשו ע"י זווג זו"ן.

כ׳ומכאן ואילך התחיל סדר אחר בענין הבירורים דמ"ן. כי מתוך שכל זווג וזווג צריך להקדם העליון שעליו, וכן העליון מעלי העליון, עד שימשכו המוחין החדשים השייכים לאותו הזווג מא"ס ב"ה. הנה כל אחד מהפרצופים עד א"ס ב"ה, צריך למ"ן, שעליו הוא מזדווג, ע"י המוחין שכל אחד קבל מהעליון שלו, כנודע. והנה המ"ן האלו, מתעלים מתתא לעילא.

כ״אוהוא, כי יש ב' מיני פסולת, א', הם הניצוצין והכלים שנפלו לבי"ע. וב', הם האורות שאינם יכולים ליפול לבי"ע, כנודע, כי הם הרשימות של הכלים, המוכרחים להשאר באצילות. והנה כל בחינות הפסולת שהשאיר אחריו כל פרצוף ופרצוף מהעליוני', משום שלא היו ראוים בזמן אצילותם להתחבר לבנין פרצופיהם, הנה כל הפסולת הזה, נפל ונשאר ברשות הנוקבא דאצילות. כי אינם יכולים ליפול יותר, להיותם בחינת האורות שנשארו אחר הסתלקותם מהכלים שלהם. וע"כ בשעה שנשמות הצדיקים מעלים את המ"ן של חלקם להנוקבא דאצילות, הנה יש בהמ"ן הללו חלק לכל פרצופים עליונים עד א"ס ב"ה. כי זה הכלל, שבחסר נה"י דכלים חסרים ג"ר דאורות, וזה נוהג בהכלל כולו. כי מחמת צמצום הב' יצאו בינה וזו"ן דנה"י דא"ק ונעשו לבי"ע, כנודע. הנה החסרון הזה גורע בכלהו פרצופי א"ק, ומכ"ש אחר שביה"כ, ואחר חטאו של אדה"ר. וגם שהם תחתונים, עכ"ז, המילוי של התחתונים מחזיר האורות של העליונים כי כל תחתון, הוא בחינת מילוי של העליון שלו. כנודע.

כ״ב(לשאלה) ולפיכך, הנוקבא מעלית כללות כל המ"ן השייך להעליונים, והיא מעלית אותם לז"א, וז"א נוטל מהם בחינה התחתונה הגרועה המיוחס לחלקו, וכל המשובח הוא מעלה לאו"א, וכן או"א נוטלים מהמיוחס לבחינתם, וכן המשובח מבחינתם מעלים אותם לא"א, וכן א"א נוטל חלקו לבד, וכל המשובח מבחינתו הוא מעלה לעתיק, וכן עד"ז כל פרצופי א"ק. הרי שכאן נעשה סדר הפוך מבתחילה בזמן תחלת התיקון של האצילות. כי אז כל עליון בירר המשובח בתחלה לעצמו, והגרוע נתן להתברר בתחתון שלו, כנ"ל. וכאן התחיל הבירור בהתחתון, וכל תחתון, נוטל הגרוע שבכל הכללות שברשותו, דהיינו רק מהמתיחס לבחינתו, וכיון שהוא תחתון הרי חלקו בהמ"ן יותר שפל וגרוע מכל העליונים ממנו. וע"כ, היותר מובחר ונעלה מבחינתו, הוא מעלה להעליונים, וכו' על אותו הסדר, עד שבאים האורות דא"ס ב"ה, והעליון מכולם מוריד מ"ד על המ"ן שהתחתון שלו העלה אליו, ומשפיע מהארתו אל התחתון הסמוך לו, וגם התחתון מוריד המ"ד שקבל, על המ"ן שלו, ומשפיע מהמוחין שלו למדרגה שלאחריו כו', עד שבאים המוחין אל הנשמות דצדיקים, שהיו הראשונים אל העלאת המ"ן. כמבואר.

כ״ג(לשאלה) כל עוד שלא נגמרו להתברר כל הניצוצין והכלים שנפלו לבי"ע נמצאים סובלים מזה גם הפרצופים העליונים, כי כל תחתון הוא בחינת המילוי להעליון שלו, וע"כ החסרון של תחת כל התחתונים נוגע להעליון שבעליונים. כנ"ל בדיבור הסמוך בתשובה קכ"א. ונודע, שתשלום התיקון הוא עד דמטי רגלין ברגלין, דהיינו אשר רגלין דאצילות תסתיימו בשוה עם רגלי א"ק בנקודה דעוה"ז, שגם ג' עלמין בי"ע דפרודא יחזרו להיות אצילות ממש. וע"כ עד אז נמצא כל העבודה על התחתונים לברר מכלים וניצוצין השייך לחלקי נשמתם, ולהעלותם להנוקבא דאצילות, והיא לעליונים ממנה, ולגרום זווג במוחין העליונים, ויתקנו המ"ן בהמ"ד שלהם, שבזה עולים ומתחברים הכלים וניצוצים שלו מבי"ע לבנין הפרצופים העליונים ולנר"ן דצדיקים. שזה נוהג בכל יום ותמיד, עד שיתעלו כל הכלים והניצוצין מבי"ע עד גמירא, ואז ישוב הבי"ע להיות אצילות ויהיה גמר התיקון. (דף תשל"ד אות ה').

כ״ד(לשאלה) ע"י נשמות ורוחות ונפשות של התחתונים, שהם דרי בי"ע. כי אי אפשר לברר שום בירור אלא אם כן הוא במדרגה אחת המתיחסת עם אותם הבירורים. וכמו שאי אפשר לברר כלום ממעלה ממדרגתו, כן אי אפשר לברר כלום ממה שלמטה ממדרגתו. (תשל"ד אות ד').

כ״ה(לשאלה) כל בחינות האחורים של הרשימות שטרם בא זמן תיקונם, המה מונחים במקום הנוקבא דאצילות, מפאת היותם עוד בבחינת פסולת בכל הפרצופים העליונים. ואע"פ שגם הנוקבא עדיין לא תוכל לבררם, מ"מ אי אפשר להרשימות שיפלו לבי"ע, להיותם אורות המתקנים, והם עצמם לצרכי עצמם אינם צריכים שום תיקון וכל תיקונם האמור, הוא רק לצורך הכלים וניצוצין. וע"כ תחילת העלאת מ"ן מהרשימות, היא ע"י הנוקבא. כמ"ש בתשובה קכ"א. (תשל"ד ד"ה ועם).

כ״ו(לשאלה) תחילת המיין נוקבין לצורך קטנות של הפרצוף, שאין להתחתון עוד שום מציאות, הנה אז, צריך אל העליון שלו שיעלהו. ואחר שכבר יש לו מציאות של עיבור ויניקה. דהיינו בחינת נרנח"י דנפש, ונרנח"י דרוח, אז יש לו היכולת לעלות למ"ן להעליון שלו מאליו. (תשל"ה אות ו').

כ״ז(לשאלה) יש קשר בין עליון לתחתון מבחינת הרוחא קדמאה דתחתון, שישנו בעלי עליון ובעליון, בסוד מ"ן ראשונים שאינם חסרים משם. והנה מבחינת הרוחא הקדמאה זו, נחשבים התחתון עם העליון כאחים זה לזה, ולמדרגות שוות יוחשבו, וע"כ יכול התחתון לעלות להאי רוחא שלו שהניח בהעליון בכל שעה שרוצה, כי הוא נחשב כמו מדרגתו עצמו. (הסתכלות פנימית אות י"ז).

כ״ח(לשאלה) כי כל ענין המ"ן אינם אלא מבחינת אורות ניצוצין כלים שנתבטלו ונשברו מעה"ס דנקודים. והנקודים נקראים ב"ן. (תש"מ אות ט').

כ״ט(לשאלה) בחינות המנצפ"ך הן המ"ן של הנוקבא עצמה. עי' תשובה ע"א. ובחינות גו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ דגדלות הנוקבא, הם המ"ן של העובר. וכל הזווגים הנעשים על המ"ן דעובר הם בהתכללות המ"ן דנוקבא עצמה. (תשע"ט ד"ה וגם).

ל׳(לשאלה) בנין הכלים של עה"ס דהפרצוף, נקרא כ"ב אותיות. וה' אותיות מנצפ"ך, הן ה"ג, שפירושן, כחות הסיום, שהם בחינות המסך ועביות, שעליהם נעשה הזווג דהכאה עם אור העליון, וע"י אוה"ח נולדות ויוצאות כל כ"ב אותיות. הרי שעיקר מציאות הפרצוף הוא כ"ב אותיות. וע"כ מהן מצטייר צורת הולד בכל פרטיו. אבל מנצפ"ך הן רק המולידות. (אות צ').

ל״א(לשאלה) מבחינת רוחא קדמאה, נבחן התחתון עם העליון לאחים זה לזה. כי מבחינה זו יצאו שניהם מאב אחד, שהוא עלי העליון. אמנם משם, עדיין התחתון אין מקבל שום ציור עד שבא לזווג פעם ב' במקום העליון, ואז מקבל ציור העובר. כנודע. וע"כ מבחינת בנין הפרצוף נבחן התחתון שהוא בן להעליון. כי העליון הוא הסבה המיוחדת לאצילות פרצוף תחתון (אות ח').

ל״ב(לשאלה) כי יש הפרש גדול בין ג"ר ובין ז"ת עוד משורשם בנקודים, כי ג' הפרצופים הראשונים, נגמר ויצא כל בחינת הקטנות שלהם, מבחינת האורות דנקבי העינים, דהיינו מהמסך דס"ג. אמנם ז"ת דנקודים לא קבלו משם אלא הארה מועטת, ועיקר מציאות שלהן מבחינת הקטנות יצא מסוד ו' ונקודה, שהאיר יסוד דא"ק אל יסודות דאו"א דנקודים. אלא הגדלות שלהן יצאה שם ע"י הזווג דאו"א שהם נזדווגו על המ"ן דו' ונקודה שקבלו מיסוד דא"ק, והולידו כל הגדלות של זה"ת. כנודע. הרי שגם זו"ן דנקודים יצאו ע"י השתתפות של ג' פרצופים: מנה"י דא"ק הפנימי, ומאו"א. ע"כ גם בעולם אצילות, שעיקרו הוא מבחינת המסך דנקודים שנזדכך ועלה למצח, היה זה מספיק להשתלשלות ג' הפרצופים הראשונים עד או"א. אבל זו"ן לא יכלו לבא מהשתלשלות המסך הזה דנקודים, כי הוא נמשך רק מבחינות נה"י דא"ק, שהם בחינות רשימות של מ"ה וב"ן דא"ק הפנימי, וע"כ גם באצילות, מוכרח עיקר מציאותו לצאת מנה"י דפרצוף הפנימי דאצילות, שהוא נה"י דא"א. אלא מתוך שכל פרצוף אינו יכול לקבל כלום מעלי עליונו, ע"כ צריכים ג"כ להשתתפות או"א, כדי שיעבירו אליו המוחין מא"א. וע"כ היה מוכרח ז"א דאצילות לג' שותפים, מה שלא היו צריכים כלל ג' הפרצופים הראשונים דאצילות (אות ז').

ל״ג(לשאלה) כבר נתבאר זה בסמוך בתשובה קל"א. שאו"א דאצילות הם כמו או"א דנקודים, שמספיק להם בחינות השתלשלות של המסך לעיקר עצמותם. וכמו שיצאו בנקודים מבחינת הסתכלות עינים באח"פ, דהיינו משבולת הזקן, כן הם יוצאים באצילות מבחינת חוטם פה דדיקנא דא"א, דהיינו מא"א שהוא הסבה אליהם, ואינם צריכים לג' שותפים. מה שא"כ זו"ן, שאין להם שום מציאות הארה לעיקר מציאותם מבחינת השתלשלות המסך דנקודים, אלא שהם צריכים לבחינות הרשימות של מ"ה וב"ן דא"ק הפנימי, כמו שלא יצאו בנקודים מהשתלשלות המסך דס"ג, ולפיכך, אין זו"ן דאצילות יכולים לקבל עיקר מציאותם מאו"א, אלא לנה"י דא"א הם צריכים, המקבל מבחינה שכנגדו בא"א, דהיינו מנה"י דא"ק הפנימי. (תשנ"א אות כ"ט. ואו"פ ד"ה או"א).

ל״ד(לשאלה) כי כן נוהג בכל המדרגות, שאינן יכולות לקבל זולת מן העליונה שלהן הסמוכה אליהן, ולא מן מדרגה קודמת להעליונה. כי כמו תחלת אצילות, כן סדר קבלת השפע זו מזו, היא בחינת סבה ומסובבת בסדר השתלשלות המדרגות, ואין אחד מקדם לחבירו כמלא נימא. (תשנ"ה אות ל"ג).

ל״ה(לשאלה) כי בינה עד הוד אתפשטותה, וזה נמשך מראשית הצטיירות הכלים בע"ב דא"ק, כי בספירת הוד, נזדככה בחי"א, וקומת החסדים הסתלקה מהפרצוף, שהוא אור הבינה, ולא נשאר אל היסוד כי אם אור המלכות, וע"כ נחקק בכלי דיסוד, חסרון של חסדים מהתפשטות הבינה. וכיון שכל כלי נכלל מג"ש, שמקורם הוא בחינות גו"ע שלמעלה מצמצום ב', שהם כתר חכמה וג"ר דבינה. שזה יוצא בזמן הקטנות דכל פרצוף, אבל אח"פ הבאים עם הגדלות אינם עיקר בפרצוף, והם בעובר ושב, כנודע. וע"כ נקבעו בכל ספירה ג' שלישים אלו. אכן היסוד שאין לו שורש בבינה, נשאר חסר שליש תחתון דבינה. ולפיכך קבל רק בחינת ה"ת שנכללה בבינה. והיתה לו לשליש תחתון. בסו"ה וכל בשליש עפר הארץ. (תשס"ב אות מ"ו).

ל״ו(לשאלה) כי ענין עלית ה"ת בה"ר אינו שולט כלום בג"ר דבינה, כנודע אלא בז"ת דבינה, ונמצא שאין כאן בחינת יציאה לחוץ למטה מצמצום ב' כי אם לזו"ן דבינה, וזו"ן הכוללים. ואין בחינות ג"ר נכללות בהצמצום הזה כלל. ונודע שעיקר זו"ן הם רק נה"י שבו לבד, כי חג"ת הם בחינות ג"ר דחסדים. והם נמשכים מג"ר של הבינה, ע"כ גם הם נחשבים למעלה מצמצום ב' ונמצא עיקר היציאה של אח"פ, שולט רק על נה"י לבד. (תשע"ה ד"ה אחורים).

ל״זזה ענין עמוק מאד, כי אמיתיות מציאות של הנוקבא, אינה במציאות זולת בא"ק. והיא נגנזה ברדל"א דאצילות. מתוך שהמלכות דא"ק מתלבשת בראש דעתיק. ומשם תתגלה לעתיד, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כי ראש פנה ה"ס רדל"א, שהוא ראש הא' דאצילות. וענין הנוקבא דאצילות המתגלית היא הממותקת במדת הרחמים דה"ר. כי לשם עברה המלכות עם המסך שנתתקן בה, ומשם היא עושית כל הזווגים. וכבר ידעת, שכל שינוי קל בהרוחנים, עושה הדבר לענין נבדל בפני עצמו. וע"כ נחשבת המלכות הממותקת, לבחינה אחרת מהמלכות שבא"ק דצמצום א'. ויש הוספה רבה בענין המלכות הממותקת, כי היא נתחברה בכל ספירה וספירה בסוד הנוקבא שבגופה המוכרחת להמצא בכל פרצוף, שהיא מקום הנושא בתוכה את המסך המתוקן עם העביות, והמעלה או"ח ומודד את כל קומת הפרצוף. ולפי"ז נמצאת בחינת הנוקבא בכל פרצוף ופרצוף מי"ב פרצופי האצילות. ולא עוד אלא עיקר מציאותה הוא בפרצוף הכתר, כי שם בחי"ד שהיא תכלית גדולתה. ומשם הולכת ומתמעטת עד קומתה עצמה, שהיא מבחינת שורש העביות, דהיינו בחינת הכתר שלה. שהיא תכלית המיעוט של מציאות הנוקבא.

ל״ח(לשאלה) אמנם ענין הנוקבא שאנו עוסקים בה, אינו ענין הנוקבא שבגופו דכל פרצוף, אלא עיקר העסק הוא בהנוקבא דז"א הנפרדת. הנקראת פרצוף המלכות של אצילות. והיא נבררה מקומת המלכות שיצאה בנקודים. ואע"פ שהיא באמת המציאות הקטנה יותר מבחינת מציאות המלכות, כי היא רק בחינת הנפש שלה. כנ"ל. אמנם היא בחינת הפרצוף דאצילות האחרון לכל קדושת האצילות, וע"כ היא בחינת האמצעי בין בי"ע דפרודא ובין האצילות הקדוש, שמשום זה אין שום תיקון מושפע לנר"ן של צדיקים, ולכל מציאות שבבי"ע זולת על ידיה, וע"כ כל העסק של החכמה היא רק בבחינת הנוקבא הזאת, שכל הנהגת העולמות בשכר ועונש עד לגמר התיקון הכל על ידיה. והתחלת אצילותה באה לאחר גדלות ז"א, משום שאח"פ דז"א בעת קטנות, נמצאים עם גו"ע שלה במדרגה אחת, מעת שביה"כ. וע"כ בעת שז"א מעלה אח"פ שלו מבי"ע, נמצא שהעלה עמו גם גו"ע של הנוקבא, והיא מתחברת עמו בבחינת תוספות מ"ן באו"א. ששם מקבלת זווג הא' שלה שהיא עוד בלי ציור. ואח"ז יורדת עם זעיר אנפין, והנוקבא שבגופו דז"א נותנת לה ע"י זווגה עם ז"א, בחינת הציור של עובר, וכו' עד שמקבלת השלימות של מוחין דיניקה. ואז היא עולית עם ז"א למ"ן פעם ב' לאו"א, ומקבלת מוחין דו"ק, שממוחין אלו היא ננסרת ונעשית לפרצוף נבדל מז"א. ונתבאר תחלת המציאות של הנוקבא, שמתחלת אחר הגדלות של ז"א, כי אז עולית בבחינת מ"ן, מבי"ע לאצילות. (תשע"ב אות ס').

ל״ט(לשאלה) עיקר התיקון הנרצה בהעובר, הוא בחינת השתוף דמדת הדין במדת הרחמים, דהיינו לכלול ה"ת בה"ר, שהוא ע"י העלאת נה"י לחג"ת בסוד ג' גו ג', שעי"ז נכללה המלכות שתחת היסוד דז"א בת"ת שבו, ונודע שת"ת היא בחינת בינה דחסדים, וגם מקבלת שם התכללות ממדת היסוד. וענין התכללות זו נקרא תיקון קוים כי בהיותה תחת היסוד, אין שם אלא קו אחד, דהיינו כמו שיצאו בנקודים זה תחת זה בקו אחד, כי רק ג"ר דנקודים יצאו מסוד ה"ת בעינים, שה"ס תיקון קוים, אבל ז"ת לא יצאו אלא מיסוד דא"ק בסוד ו' ונקודה, לאחר מכן, שכבר קבל היסוד האור החדש דבקע לפרסא, שפירושו, שביטל צמצום הב', וחזר צמצום הא' למקומו. הרי שהמלכות דז"א היתה בבחינת צמצום א', ועוד לא הגיע לה המיתוק דה"ר. ונמצא שעדיין אינה נכללת בכל ספירה וספירה בבחינת קו שמאל. אלא שהיא מתחתיהן. אמנם בעת שעולה ומתחברת בה"ר, אז נכללת המלכות בכל ספירה וספירה, ונעשה ב' קוים בכל ספירה. א' הוא מהות הספירה, וב', הוא בחינת המלכות שנכללה שם. והנה ב' קוים אלו שבכל ספירה, נעשו ע"י עלית נה"י בחג"ת, כי בהתחברותה בה"ר, תיכף נתערבה בכל ספירה, כנודע. וע"י התכללות המ"ן דעובר בסוד הזווג במעי אמו, יצא שם זווג חדש על המ"ן, שאור הזווג ובחינת המ"ן, שה"ס המסך ועביות המעלה או"ח, הם בחינת קו האמצעי שבהספירות. והנך רואה איך עלית נה"י לחג"ת עושים התיקון דג' קוים. אמנם גם עליה זו, נעשה רק בבחינת התכללות בפרצוף העליון, כי א"א עצמו עורר בתוכו בחינת עליה דנה"י לחג"ת, כמ"ש במקומו. ובחינת תיקון קוים זו, עושה כל הספירות בסוד רשות היחיד. (תשס"ד אות מ"ט).

מ׳(לשאלה) כי התיקונים שנעשו בעיבור יניקה ומוחין דז"א, אע"פ שהם נעשו עוד מטרם שהיתה הנוקבא במציאות, שהרי מציאותה מתחילה אחר הגדלות דז"א, מ"מ המה נחשבים לבחינות שרשי התיקון בשביל הנוקבא. והוא, כי אח"כ, כשבא ז"א לתקן להנוקבא, הוא מתקן אותה מבחינות זמני הקטנות שבו: ובעת שהוא משפיע לה מוחין דעיבור, הוא מעורר בחינת המסך וכל התיקונים שהיה לו בזמן שהיה בעצמו בעיבור. וכן בעת שמשפיע לה מוחין דיניקה, הוא מעורר את בחינות המסך והתיקונים שהיה לו בזמן היניקה, ומשפיע אותם להנוקבא. וכן בגדלות. ומטעם זה, נחשבים כל התיקונים שהיה לז"א, בסדר עיבור יניקה גדלות שלו, שהמה שורשים לתיקון עיבור יניקה גדלות של הנוקבא. (תשע"ב ד"ה ואחר).

מ״א(לשאלה) עי' תשובה קל"ח.

מ״ב(לשאלה) מדת היסוד, פירושה, קומת נה"י שהיא קומת המלכות, כנודע. אכן קבלה שם המלכות מדת היסוד ממש, דהיינו שנתכללה בעביות המיוחדת של הכלי דיסוד, שהיא בחינת הפסיעה לבר שלו, אבל יחד עם זה קבלה גם כן מיתוק גדול, משום שיש ביסוד, בחינת שלימות של חכמה, ממה שמקבל מבחינת יסוד דע"ב, וזהו מקבלת גם הנוקבא ממנו. (תשס"ח אות נ"א. ובאו"פ ד"ה פסיעה לבר).

מ״ג(לשאלה) היא מקבלת שם בחינת העביות דבחי"א, המוציאה לקומת יניקה. וצריך שתזכור מ"ש לעיל בתשובה קל"ח. שהכוונה היא, רק לבחינת שורש תיקון, אשר אח"כ לעת גדלות דז"א כשבא להשפיע מוחין דיניקה להנוקבא, אז משפיע לה משורשו זה דמדת הת"ת, שהיה בעת היניקה של עצמו. (תשע"א אות נ"ז).

מ״ד(לשאלה) אע"פ שהנוקבא דבוקה בנה"י החדשים דז"א, שהם אח"פ של גדלות. מ"מ אינה מקבלת מז"א רק מבחינת נה"י דקטנות, שעלו עתה ונעשו לו לחג"ת. וע"כ היסוד מאיר להנוקבא רק בחינת הת"ת שלה, ואין להנוקבא בחינת יסוד בהבחינה שכנגדה בז"א, כי היסוד שלו עלה ונעשה לש"ע דת"ת. וע"כ אין ליסוד ומלכות דנוקבא על מה שיסמוכו. (תשפ"ד ד"ה וזה).

מ״ה(לשאלה) הנוקבא צריכה לקבל הגבורות כמו שהן בז"א, דהיינו דרך עליה ממטה למעלה. ובהיותן כן, אע"פ שעוד הה"ת בעינים דנוקבא, מ"מ אינה מזיק כלום, משום שהמסך נמצא ממטה להאורות. ומתוך שהנוקבא קבלה את הגבורות דרך ירידה, דהיינו ממעלה למטה, ונמצאו הגבורות באות למטה מהמסך שבעינים שלה. ע"כ עשאו שם בחינות חושך והסתלקות. כי תיכף חזרו ונסתלקו משם. אמנם מתוך זה החתימו את חותמן שם בסיומא. כי הגבורות ההן, הן בחינות זכרים, שהוא בחינת בליטה, כי באו מז"א. (עי' לעיל בתשובה ט') וכפי מדת הבליטה שהיתה בחסדים האלו, חתמו שם מדת שקיעה בסיום הת"ת שלה, וזהו שנעשה לבחינת היסוד שלה. בסוד באר חפרוה שרים כרוה וכו', שהר"ת שלו הוא בחש"ך. (תשפ"ו ד"ה וזה אמרו. ותשפ"ג אות ע"ח).

מ״ו(לשאלה) רק היסוד דז"א, עלה כולו ונעשה לשליש עליון דת"ת, אבל נו"ה דז"א, לא העלו לחו"ג אלא רק השלישים העליונים שלהם. וע"כ נשארו ב"ש תחתונים דכל אחד מנצח והוד במקומם למטה, והיה להנוקבא לקבל מהם לבחינת נצח והוד שלה. עיין תשובה קמב. (תשפ"ד ד"ה ואין).

מ״ז(לשאלה) עי' תשובה קמ"ג. ותדע שהגבורות האלו באות לה מהיסוד שעלה ונעשה לת"ת, ע"כ הן בחינות חג"ת, כי קו אמצעי כולל הקצוות. וע"כ האבות החתימו להיסוד דנוקבא, כי חג"ת אלו שעברו על ה"ת שלה ממעלה למטה, נעשו לה בחינת חותם המתהפך, כי הגבורות בהיותן זכרים המה כולם בליטות, והמה עשו בה בחינת חותם שקוע, דהיינו כמדת בליטתם נעשה בה מדת שקיעה. וז"ס באר חפרוה שרים שהם האבות. (תש"צ אות פ"ז).

מ״ח(לשאלה) וצריך שתדע הכלל שיש בהגדלת כל פרצוף, שהעליונים נגדלים מתחלה בבחינות הכלים. והיפוכם באורות, שבהם התחתונים באים מתחלה. באופן, שאם אין להפרצוף אלא הכלי דכתר, נמשך לו אור הנפש, וכשקונה כלי דחכמה, בא לו אור הרוח, ואז הנפש יורד לכלי החדש דחכמה, ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשמשיג הכלי דבינה, בא לו האור דנשמה, ואז הנשמה מתלבשת בכלי דכתר. והרוח בכלי דחכמה, והנפש שהיתה בחכמה יורדת לכלי חדש של הבינה שהשיג. ולכן בשעה שיש לז"א רק המוחין דיניקה, שהם נפש רוח, הנה אין לו אז רק ב' כלים כתר חכמה, שרוח מתלבש בכלי דכתר ונקראים שניהם חג"ת. ונפש מתלבשת בכלי דחכמה. ונקראי' נה"י. וע"כ בעת גדלות, שז"א משיג אח"פ דבחינת בינה, שהם נה"י חדשים, וקונה האור דנשמה, נמצאת הנשמה מתלבשת בכלי דכתר, שהוא חג"ת, הישנים, ונמצא עתה שנעשו לבחינת חב"ד, כי כלי דנשמה הוא בחינת ראש וחב"ד כנודע. ורוח מתלבש עתה בכלי דחכמה דהיינו בכלים דנה"י הישנים, ונמצאו עתה שנעשו לבחינת חג"ת, כי נעשו לכלים דרוח שנקראים חג"ת. ואור הנפש שהיה מקודם בהכלים דנה"י הישנים יורד עתה לכלים החדשים דבינה, שהם נה"י החדשים. (תשפ"ג ד"ה היסוד שבה).

מ״ט(לשאלה) כשיש בחינות ג"ר בהגבורות הן נבחנות לגבורות זכרים, וכשהן חסרי ג"ר הן נבחנות לגבורות נקבות. (תת"ח אות ק"ה, תשנ"ט אות מ').

נ׳(לשאלה) כי הגבורות כשהן בסוד הזווג הן חשובות יותר מן הזכרים. בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה, כי החסדים מתגדלים ע"י הגבורות. וע"כ נקראו הגבורות בשם עטרא, על שם עטרת בעלה, והחסדים המקבלים העטרה שלהם נקראו ג"כ בשם הזה. (תשנ"ט אות מ'. תשס"א אות מ"ב).

נ״א(לשאלה) כל עוד שהעובר מקבל האורות דנפש, שפירושו ממטה למעלה, הוא ראוי לקבל גם בחינת ג"ר, שהם האורות דיחידה חיה נשמה, להיותם מתקבלים בבחינת נפש. אמנם כשנשלם בכל בחינות העיבור, הוא מתעורר לקבל אורותיו ממעלה למטה, ומאחר שעוד נמצא בו הה"ת בעינים נמצאים האורות עוברים ממטה מצמצום. וע"כ נסתם פי הטבור, וע"כ מתעורר הדלת וציר דקטנות לשליטתו, דהיינו שחוזרת ומעוררת הגבול דה"ת שבעינים שיש שם בהציר הזה, ונמצא בזה, שמתפרד ויוצא לו מהחיבור עם דלת וציר דגדלות, כי בדלת וציר דגדלות אין שם הה"ת בעינים. ומתוך, שהדלתות אינן עתה מבחינה אחת בהם' סתומה, נמצאות שנפתחות ומתרחקות זו מזו, והולד יוצא לאויר העולם. וזכור כאן אשר ריחוק הרוחני הוא שינוי הצורה וע"כ בעת שהנוקבא קבלה הדלת והציר דגדלות מאמא, דהיינו בעת שירדה ה"ת מעינים שלה לפה, ואח"פ חזרו אליה, הנה אז, אע"פ שנשארים בה כל הבחינות שבקטנות, מבחינת אין העדר ברוחני, ונמצא שנשאר בה, גם בחינת דלת וציר דקטנות שיש לו הה"ת בעינים, מ"מ היא נמצאת שם בלי שום שליטה והכה כלל. וע"כ ב' הדלתות דהיינו דקטנות ודגדלות, שתיהן הן בחינה אחת ממש. ואין ה"ת בעינים שלהן, וע"כ הן מחוברות יחד בם' סתומה כבחינה אחת. אלא בעת שהנוקבא בעצמה חוזרת ומעוררת מדת הקטנות שבה, לשמירת הולד, כדי שלא יוכל לקבל מאורות דגדלות. כנ"ל, שבזה מחדשים הדלת וציר דקטנות את שליטתם שהיתה להם בעת הקטנות דנוקבא, הרי נעשה תיכף שינוי צורה רחוק בין הדלת והציר דגדלות שאין בו כח צמצום כלל, ובין הדלת והציר דקטנות שכח הצמצום חזר אליהם מה"ת, ונמצאות הדלתות האלו שנתרחקו מאד זו מזו, ונפתחו הדלתות לרווחה, והולד כבר יוכל לצאת לאויר העולם. והבן. (תשצ"א ד"ה אמנם, תשצ"ה ד"ה וזה).

נ״ב(לשאלה) התעוררות הולד לקבל אורותיו ממעלה למטה, אחר שנגדל, הוא הגורם להתהפכות הצירים שבהרחם, כי בעת גדלות הנוקבא, שהשיגה אח"פ שלה, השיגה ג"כ אח"פ דבחינות היסוד ורחם שבה, שהם הדלת וציר הב', ואז נעשו הדלת וציר הא' לבחינות כלים דפנים שבה, להיותם בחינות גו"ע של היסוד, ודלת וציר דגדלות נעשו לבחינות כלים דאחורים. בדומה לנה"י החדשים. שהם אח"פ הכוללים המושבים להפרצוף, שנעשים בו רק לכלים דאחורים: שמגו"ע הקודמים דעת קטנות נעשו ראש תוך שבפרצוף, שהם בחינת הפנים, ואח"פ החדשים נעשו לנה"י. וכן הדבר כאן ביסוד, שדלת וציר דקטנות נעשו לעליון, לבחינות ראש תוך שביסוד, ודלת וציר דגדלות נעשו לתחתון דהיינו לבחינות נה"י דיסוד. ונמצא עתה בעת שחזרה הנוקבא וחידשה בחינת הקטנות שנמצאת בדלת וציר הא' נמצא שדלת וציר אלו חזרו וירדו לבחינת סוף וסיום, דהיינו לנה"י של היסוד, כמו שהיו בעת קטנות. וכיון שעשתה זה בכוונה לטובת הולד, אין הקטנות הזו שנתחדשה בה, גורעת כלום מבחינת הגדלות שבה, וע"כ עוד נמצאו הדלת והציר דגדלות למעלה, בכל טהרתם מכחות הסיום וצמצום כמקודם. הרי שנתהפכו הצירים ממש שאותם דלת וציר שהיו בהם' סתומה למעלה, דהיינו הדלת והציר הא' כנ"ל. נתהפכו עתה וירדו לבחינת נה"י למטה. ואותו הדלת והציר הב', שהיו בעת הם' סתומה למטה, כי שימשו שם רק לבחינת נה"י, נמצאו עתה למעלה מדלת וציר הא', להיותו עומד בבחינת הגדלות שבו. וז"ס, כי נהפכו עליה ציריה. (תשצ"ח אות צ"ה. ותש"צ ד"ה והענין).

נ״ג(לשאלה) הציר שעל הב' ווים הוא כח המצייר את הולד, להיותו המשכן לב' ההי"ן, שמהן בא כח הציור. עי' בתשובה כ"ח בסופה. (תשפ"ח אות פ"ג ודף תשצ"ז ד"ה וזה אמרו).

נ״ד(לשאלה) ב' הווים הסובבות על הציר, יש בהן כח המעכב וסוגר, להיות בהן הארת יסוד דע"ב, בסוד שאול הנחבא אל הכלים. עי' תשובה כ"ח. (תשפ"ח אות פ"ג).

נ״ה(לשאלה) עי' תשובה קמ"ט.

נ״ו(לשאלה) בג' חדשים הראשונים, באים התיקונים לצורך הכלים של הולד. וכללות התיקונים, באים בג' זמנים: א' הוא בג' ימי קליטה, שאז נגמר הנפש דנפש של העובר. ב' הוא במ' יום ליצירת הולד, שאז היא בחינת יניקה ורוח דנפש של העובר. ג' הוא, בגמר ג' החדשים הראשונים, שאז נגמרים לבא המוחין, שהם נשמה חיה יחידה דעובר. וכל אלו נרנח"י הם לצורך כלים של העובר בלבד. (דף תשפ"ט ד"ה וכשמגיע).

נ״ז(לשאלה) בג' חדשים השניים כשהעובר בא למדור האמצעי, מתחיל תיקון הניצוצין. וגם כאן נוהג ג' הזמנים, בדומה לג' החדשים הראשונים שבמדור התחתון: שבג' ימי קליטה, מקבל הנפש דנפש מבחינת הניצוצין ובמ' יום ליצירה מקבל הרוח דנפש. ובגמר ג' החדשים האמצעים, מקבל נשמה חיה יחידה דנפש, מבחינת הניצוצין. (שם).

נ״ח(לשאלה) בג' החדשים האחרונים, כשהעובר בא למדור העליון, מתחיל תיקון האורות, וג"כ ע"ד הנ"ל, שבג' ימי קליטה נפש דנפש, ובמ' יום ליצירה רוח דנפש, ובתשלום ג' החדשים ג"ר דנפש. ואלו נרנח"י הם תיקוני האורות. (שם).

נ״ט(לשאלה) כשהנוקבא מקבלת כל הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן של הוי"ה דב"ן שלה, אז יש לה נפש שלימה וראויה להוליד. (תשמ"ג אות י"ב).

ס׳(לשאלה) כי כל תיקונה של הנוקבא, וכל הקשר שיש לה עם הז"א, שהוא יכול לתקנה הוא, משום הדבקות של גו"ע שלה, באח"פ דז"א, כי ע"כ עולית עמו יחד למ"ן לאו"א, וע"כ יורדת עמו אח"כ למקומו ומתקן אותה, כנודע. ולפיכך, אין אחיזה להנוקבא רק במקום אח"פ החדשים, שבהם כל דביקותה עם ז"א, הן בשעת נפילתם לבי"ע, והן בשעת החזרה לאצילות שנתחברו והיו לבחינת נה"י חדשים דז"א. כנודע. אמנם בבחינות גו"ע דקטנות דז"א, שהם בחינות חג"ת נה"י הקודמים דז"א, אין להנוקבא שום קשר עמהם, והם לגמרי למעלה ממדרגתה, ואיך תהיה יכולה להתדבק עמהם. ונודע, שנה"י החדשים מתחילים מחזה ולמטה דז"א בשעת הגדלות. להיותם בחינת אח"פ הנפולים, שיש בהם בחינת זו"ן דבינה וזו"ן הכוללים כנודע. וע"כ בחינות ז"ת דבינה שבהם, לוקחים ב"ש ת"ת התחתונים של ז"א, כי ת"ת הוא בחינת בינה דחסדים. וחוטם פה, שהם זו"ן הכוללים נעשים לבחינת נה"י החדשים. הרי שמקומם של אח"פ דז"א המוחזרים, הוא מחזה ולמטה, לפיכך נבחן גם הדביקות של הנוקבא בז"א, ממקום החזה ולמטה, מפאת שהיו עמה במדרגה אחת בעת הנפילה. משא"כ למעלה מחזה, ששם בחינות ו"ק הישנים דז"א, שמעולם לא היה לה שום קשר והשתוות עמהם. ונודע, שאין שום פרצוף יכול להתעלות למעלה ממדרגתו אפילו כמלא נימא. (תשע"ד אות ס"ד).

ס״א(לשאלה) הנקודה שתחת היסוד שלא זזה משם אפילו בעת גדלות, כדברי הרב דף תש"ע אות נ"ד. הנה עתה בעת גדלות, שהיסוד עלה ונעשה לשליש העליון דת"ת שמחזה ולמעלה, הנה הנקודה שמתחתיו, נמצאת ממש במקום פי החזה. וה"ס הבוצינא דקרדינותא שהרב מראה מקומה במקום החזה. הרי שהבוצינא דקרדינותא הוא חלק האור של המלכות, דהיינו חלק המלכות, שלא זזה מתחת היסוד גם לאחר גדלותו. (תשע"ז ס"ז).

ס״במקום הזווג, דהיינו, שבו הוא מציאות המסך והעביות המעלה או"ח, נקרא פה או נקב, כי בראש נקרא פה, וכשהוא בגוף, נקרא נקב. וטעם הדבר הוא, משום שמקום המסך הוא באמת בחינת הסיום של כח הצמצום המסיים על האור, ואינו נותנו לעבור דרך עליו ולהתפשט למטה ממנו, כנודע. אלא בסגולת האו"ח שבו, הוא מתפשט ממעלה למטה לבחינת תוך סוף. שבסופו מתגלה אותו בחינת הסיום הנמצא בהמסך במקום הזווג. כנודע. הרי, שאע"פ שבחינת המסך המעלה או"ח הוא כח הסיום גמור על אורות העליונים, מ"מ הוא מעביר איזה שיעור מהאורות לבחינות הע"ס דגוף. וזה מדומה, לבחינת נקב וחור שנעשה בתוך כח הגבול והסיום שבמסך, אשר הכח שלו נתבטל שם, והאורות עוברים דרך שם חפשי לרצונם, וע"כ מכונה מקום הזווג, בשם נקב, שהוא דרך הפתוח, בתוך המסך המחזיר האורות לאחוריו, והבן היטב. והוא הפה של ראש, בפרצוף דגדלות. והוא פי החזה בפרצוף דקטנות של יניקה, שחג"ת הם הראש שלו, ונמצא הפה במקום החזה. והוא פי הטבור בפרצוף העובר אשר ראשו בין ברכיו, שאין לו אפילו בחינת ראש דחג"ת, ונמצא הפה שלו במקום הטבור, אמנם זווג הזה דטבור אינו זווג לעצמו, אלא בבחינת התכללות במסך דאמא, וז"ס שאוכל דרך שם רק מה שאמא אוכלת, כי אין לו עוד בחינת זווג פרטי לעצמו, בדומה לפה דראש.

ס״ג(לשאלה) ונודע, כשז"א משפיע מוחין דקטנות לנוקבא, הוא מעורר ומחדש את בחינת המסך דקטנות של עצמו, שדרך שם קבל בעצמו המוחין דקטנות בעת קטנותו עצמו. ונמצא שהוא צריך להשפיע להנוקבא מבחינת היסוד דקטנות שבו, אמנם היסוד הזה כבר עלה לחזה ונעשה לבחינת ת"ת, וכבר ירד כל כח ה"ת ממנו, אחר שהשיג את האחורים החדשים, כנודע, וא"כ כבר אין שם שום נקב עתה בחזה שלו. כי חג"ת הישנים שהיה בהם נקב החזה, עלו ונעשו עתה לפה דראש, כי חג"ת אלו נעשו לחב"ד, ועתה עומד שם היסוד בשליש עליון דת"ת, ואין שם שום נקב כלל. וא"כ מאין יכול הז"א לעורר הפה דקטנות שלו כדי להשפיע הבחינה שכנגדו להנוקבא. וז"ש הרב, שהבוצינא דקרדינותא, שהוא נקודת המלכות שהיתה דבוקה בו בהיסוד דקטנות וגם עתה לא זזה משם, אלא שהיא בו בלי פעולה והכר, מחמת שכבר ירד כח הצמצום מעינים כנ"ל, הנה עתה חוזר ומחדש כחה בבחינת ה"ת שלה, כמות שהיתה בעת קטנותה, וע"כ נעשה שם מחדש מקום זווג בפה החזה, כדי למדוד משם המוחין דקטנות אל הנוקבא. וז"ש שהבוצינא דקרדינותא שבמקום החזה דז"א עושה נקב במקום החזה מאחוריו. דהיינו מקום זווג מחדש, אמנם מקום הזווג הזה נבחן לבחינת אחורים שלו כי אינו לצרכו עצמו, ובחינת אור הפנים של עצמו, אינו נגרע כלום משום זה. וע"כ נבחן שבהפנים דחזה דהיינו בבחינת עצמו, אין שם חידוש נקב כלום, וכל החידוש נקב נעשה מאחורי החזה, בכונה בשביל הנוקבא. ואתה מוצא כאן, שאע"פ שכל דבקותה של הנוקבא הוא רק בנה"י החדשים של הגדלות בלבד. כנ"ל בתשובה קנ"ח. מ"מ אינה יכולה לקבל מבחינת נה"י אלו אלא רק מנה"י הישנים, שעלו לחג"ת. שהשפעתם עוברת אליה דרך נקב החזה. וזכור. (תשע"ז אות ס"ז).

ס״ד(לשאלה) עי' בתשובה ק"ס.

ס״ה(לשאלה) כי המלכות מבחינת עצמותה נגנזה ברדל"א ואין מתגלה ממנה רק הארתה לבד. וע"כ אינה יכולה להיות בחינה גמורה באצילות. ואפילו בפרצוף המלכות עצמה. (אות ע"ב. וד"ה המלכות).

ס״ו(לשאלה) כי שורש ז"א נמשך מהרשימות דנה"י דא"ק, מסוד הו' והנקודה שהשפיע היסוד דא"ק ליסודות דאו"א. והנה כל האור דנה"י דא"ק ההוא, נמשך, אחר שעלו נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, וקבלו מהם האור חדש דבקע לפרסא, ומשם ירדו למטה מטבור והאירו הו' והנקודה לאו"א. הרי שאפילו הקטנות דז"א אינו מתחיל רק לאחר הורדת ה"ת מעינים, בהארת הזווג דע"ב ס"ג. וע"כ צריכים לזווג דנשיקין, להורדת ה"ת מעינים, אפילו לבחינת עיבור דז"א. (תשנ"ו ד"ה והענין).

ס״ז(לשאלה) אע"פ שתחלת הארתו לצורך הקטנות דז"א, צריך א"א להזדווג מיניה וביה בזווג דנשיקין, כנ"ל תשובה קס"ג, מ"מ כשהנה"י דא"א משפיעים בחינות זו"ן לאו"א, אינו נותן מבחינת הגדלות שבאור הזה, אלא רק מהבחינה שכנגדה שז"א עומד בה, ע"ד שנתבאר ברוחא קדמאה. (דף תשנ"ז ד"ה אמנם).

ס״ח(לשאלה) ענין המוחין שהנוקבא לוקחת מאמא שלא ע"י ז"א, אין הפירוש שלא באמצעות ז"א, כי זה לא יצוייר כלל, שהנוקבא תקבל משהו מעלי עליון שלה שהיא אמא, כי שום פרצוף לא יוכל לקבל מעלי עליון שלו אף משהו, אלא רק מהעליון הסמוך לו בבחינת סבה ומסובב. ומ"ש שלא ע"י ז"א. הפירוש הוא, שלא מבחינת עצמות ז"א, כי המוחין דקטנות, הנוקבא מקבלת מו"ק דקטנות ז"א, שהם עצמות ז"א, שלא יחסרו בו לעולם. אבל מוחין דגדלות היא מקבלת מעצמות אמא שהיא מבחינת המסך דרשימות דנקודים, המשתלשל מבחינת המסך דס"ג דא"ק. אבל הקטנות דנוקבא, היא מקבלת מעצמות ז"א, שהיא מהמסך דנה"י דא"ק, מבחינת ו' ונקודה, כנודע. וזה שמדייק הרב להשמיענו, אשר המוחין דגדלות של הנוקבא, כבר אינם מעצמות ז"א, דהיינו מרשימות דו' ונקודה. אלא רק מבחינת עצמות דאו"א, כנ"ל. אמנם היא מקבלת אותם באמצעות הז"א, ולא ישר מאמא עצמה. וכן השמיענו הרב גם אצל הז"א עצמו, שהקטנות שלו הוא מקבל מנה"י דא"א, והוא עיקר עצמות של ז"א, אבל הגדלות שהוא אצלו רק בחינת תוספות טובה, כבר הוא מחויב לקבל מאו"א. וזה ג"כ מטעם הנ"ל. (אות ק"ט).

ס״ט(לשאלה) אחר שהנוקבא קבלה טיפת הזווג דע"ב ס"ג, המורידה הה"ת מעינים שלה, ומשיבה אח"פ שלה למדרגתה, הרי גם היא, קנתה עשרה כלים שלימים כקומת ז"א, וע"כ היא מלבישה אותו בכל קומתו מאחוריו (אות ק"ט).

ע׳(לשאלה) כי בזווג הא' נשלמו רק הכלים שלה, ולאורות, צריכה לזווג ב' כנודע. וע"כ כיון שהיא עוד מחוסרת האורות דגדלות, אינה יכולה להלבישו רק מאחוריו. (אות ק"ט).

ע״א(לשאלה) כי יש לה השתוות עם אח"פ החדשים דז"א, שהם הנה"י דגדלות שלו, עוד מזמן היותם בנפילה בבי"ע, ואח"כ בעת הזווג בעלי עליון, בסוד כלי ורוחא קדמאה. וע"כ היא דבוקה בהם, כל עוד שאין לה שלימות הע"ס דכלים לפי עצמה, ובזמן שנשלמו הכלים שלה, היא נפרדת משם.

ע״ב(לשאלה) כי זו"ן צריכים אז לעלות למ"ן לאו"א לקבל הארת הזווג המורידה הה"ת מעינים דנוקבא. ואז מסתלקים המוחין דז"א ועולים לאו"א למ"ן. (אות ק"ט).

ע״גהנה בעת קטנות הנוקבא, נמצא ז"א ונוקבא דבקים בכותל אחד, שפירושו הוא, שהנוקבא שבגופו דז"א, המשמשת לז"א עצמו, והיא בחינת כותל שלו, דהיינו בחינת המסך ועביות המעלה או"ח כנודע, שעמו גם הנוקבא הנפרדת משמשת עתה, שמקבלת בחינות המסכים שבנוקבא שבגופו דז"א. כי בזמן העיבור שלה, הנוק' שבגוף דז"א, מעוררת ומחדשת את המסך דעיבור שהיה בה בזמן העיבור, וכן ביניקה, מחדשת המסך דעצמה מזמן היניקה, ומשפעת האורות להנוקבא הנפרדת, כנודע. הרי שהנוקבא הנפרדת משמשת ומקבלת שפעה על ידי הנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת הכותל דז"א עצמו. כי כל עוד שאין להנוקבא: פה של ראש, שהיא מקום זווג של כל פרצוף, היא מחויבת להכלל בהזווג של זו"ן הגדולים דהיינו בהנוקבא שבגופו, המודדת לה בכח זווגה עם ז"א, כל הבחינות שכנגדה שהנוקבא הנפרדת עומדת בהם, וזה דומה לעובר ויונק, שאוכל מה שאמא אוכלת. שהפירוש הוא, ע"י התכללות הזווג באמו בפה דראש שלה. כי רק הפה הוא מקום זווג השורשי. ועל כן אפילו הגבורות שהנוקבא מקבלת בימי עיבור ויניקה שלה, המה רק הארות הגבורות ולא עצמות הגבורות, כנודע. והוא, משום שחסר לה ג"ר דגבורות שנקראות בינות.

ע״ד(לשאלה) אמנם בעת הנסירה, שהנוקבא קבלה בחינות המסך דגדלות של הנוקבא שבגופו דז"א, וירדה ה"ת מעינים שלה, וחזרו אליה אח"פ הנפולים. שאז יש לה פרצוף שלם בראש תוך סוף כמו הנוקבא שבגופו דז"א ממש, כי ע"כ קומתה שוה עתה עם ז"א עד הכתר שלו, נבחן, שהנוקבא כוללת עתה כל הבחינות מראש עד סוף שהיו בהנוקבא שבגופו. וע"כ מהזווג שקנתה עתה במקום הדעת, שהוא בחינת פה של ראש, יש לה עתה בחינות ג"ר דראש השייך להנוקבא, שנקראים בינות ממש, וגם בחינות הגבורות שבגוף שהן עתה עצמות הגבורות ולא הארתן כבתחילה. באופן שאין עתה שום הפרש של משהו בין הנוקבא הנפרדת לבין הנוקבא שבגופו דז"א, וז"ש הרב, שבעת הנסירה לוקחת הנוקבא הנפרדת כל צד ב"ן דז"א, דהיינו כל הפרצוף דבינות וגבורות שלו, שנקראת נוקבא שבגופו, או נוקבא הגדולה. באופן שבחינות נה"י דאמא שהיו מלובשים בהנוקבא הגדולה דז"א, הנה הם מלובשים עתה בהנוקבא הנפרדת, כי היא מתחברת עמה לפרצוף אחד. (אות ק"ט).

ע״ה(לשאלה) כי ענין הכר נוקבא בט"ר, למעלה מן המלכות, הושרש מכח עלית ה"ת בה"ר, שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, שנעשה בצמצום ב', כנודע. הרי שאפילו אחר הצמצום ב' לא נתעלה כח הצמצום למעלה מבינה, שהיא אמא. וע"כ אין הכר נוקבא למעלה מאו"א. אלא מאמא ולמטה (אות א').

ע״ו(לשאלה) כי בעת שבירת הכלים שנסתלקו האורות מתוך הכלים, השאירו אחריהם את הרשימות שלהם באצילות, אבל גופי הכלים והניצוצין שבהם נפלו לבי"ע. וע"כ בשעת תיקונם, הנה עיקר הזווג נעשה על הרשימות שהן האורות, והם מעלים להם את הכלים והניצוצין, לפי מדת קומת הזווג של המיין דוכרין.

ע״ז(לשאלה) עי' לעיל תשובה קע"ב.

ע״ח(לשאלה) עיקר הטעם של שביה"כ, הוא מטעם ב' כחות ששלטו כאחד בבחינת הפרסא דצמצום ב' שלמעלה מבי"ע, שהם ה"ר וה"ת. כי אחר שאור חדש דבקע לפרסא התלבש בז"ת דנקודים, הנה כשהגיע לפרסא דסיומא, נמצא שלא הבחין בהפרסא שהופרס שם במקום בינה דע"ס דנה"י דא"ק מכח הצמצום ב', וע"כ, נתפשטו ז' המלכים עד לנקודה דצמצום א' במקום בי"ע. אמנם הה"ת שלקחה לה מקום בהפרסא, נתעוררה תכף בכח הצמצום שלה, ואז תיכף נסתלקו האורות דז' מלכים אל מקומם, וז' המלכים מתו. כנודע. והנה אם לא היה כח הבינה דא"ק שם בהפרסא, ודאי שז' המלכים לא היו עוברים כלל את גבול הפרסא, כמו שאינם עוברים הגבול דצמצום א'. ואם לא היה כח ה"ת בהפרסא, הנה האורות לא היו מסתלקים מז' המלכים. והיו נשארו בחיים, כמו פרצופי א"ק שמטרם צמצום ב'. הרי שכל גרם השבירה היה מכח שהפרסא היתה בחינת רשות הרבים, דהיינו בחינת מלכות ובינה ששלטו שם בערבוביא. והיה זה מחמת שז"ת דנקודים עצמן היו בבחינות קו אחד זו למטה מזו. כי חיבורן של ב' ההין יחד כהלכתן, לא היה אלא בג"ר דנקודים בלבד, שקבלו מכחה בחינת התיקון קוים, המחבר ב' ההין יחדיו בבחינת רשות היחיד. (כנ"ל בתשובה קל"ז עש"ה). שאח"כ נתחדש התיקון הזה בכל פרצופי אצילות, ע"י עלית נה"י לחג"ת ג' גו ג'. שאז נדבקה ה"ת בה"ר, בבחינת רשות היחיד: באופן, שמכאן ואילך, אפילו בשעה שהפרצופים מקבלים את האור החדש מע"ב ס"ג, המוריד ה"ת של צמצום הב', ומחזיר אח"פ שלהם אל מדרגתם כבתחילה, לא יארע עוד, שהם יתפשטו משום זה למטה מפרסא לבי"ע, כי אין שם עוד שליטה רק לה"ת לבד. אלא, כל החזרת אח"פ הבאה מכח אור חדש דע"ב, היינו רק, בבחינת עליה לבד. כי חג"ת הקודמים נעשו לחב"ד ונה"י לחג"ת, ונפנה מקום לקבל שם, במקום נה"י הקודמים, את נה"י החדשים, שהם אח"פ המוחזרים. אבל בשום פנים, לא יתפשט האור במקום אח"פ האלו, דהיינו בבי"ע. אלא רק בגמר התיקון, אז ימטי רגלין ברגלין ויתפשטו רגלי אצילות עד בי"ע, ולא מקודם לכן. (תשס"ה ד"ה והנך).

ע״ט(לשאלה) כי אין הקליפות נאחזות רק בכחות הסיום דקדושה. וכיון שהפרסא שבין האצילות לבי"ע, שם הוא מקום הגבול דצמצום ב', ע"כ משם ולמטה, יש בנין של הקליפות, היונקים מהאורות הנוצצות למטה מצמצום, בסוד נהירו דקיק, כנודע. אמנם למעלה מפרסא, הרי שם בחינת קו של א"ס ב"ה, ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון (שם).

פ׳כמו שהפרצופים מתבארים ע"פ ע"ס, כן הם מתבארים ע"פ השמות הקדושים. ונודע, שכל פרצוף שלם, כלול בהכרח מה"פ: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. וכן יש ה"פ אלו בכללות העולם אצילות כולו, וכן בכללות עולם א"ק. והכלל והפרטים שוים זה לזה, כי כל בחינה שבתחתון נמשך מבחינתה שכנגדה בעליון.

פ״אוהנה פרצוף גלגלתא, שהוא פרצוף הכתר של המדרגה או של העולם, ה"ס הוי"ה הפנימית, שיש בה ד' אותיות י"ה ו"ה. ומכל אות שבה, נמשך פרצוף אחד בבחינת לבוש להוי"ה הפנימיות: מיוד שבו, יוצא פרצוף ע"ב, מה' שבו, יוצא פרצוף ס"ג. מו' שבו, יוצא פרצוף מ"ה. ומה"ת שבו, יוצא פרצוף ב"ן. וכמו שנתבאר בה"פ דא"ק, אשר אחר הסתלקות הגוף דפרצוף גלגלתא, יצא הפרצוף ע"ב בסוד התפשטות ב', ומילא באורותיו את הע"ס דגוף של פרצוף גלגלתא. ואח"כ נסתלקו ג"כ הע"ס דגוף דפרצוף ע"ב, ויצא פרצוף הס"ג ע"י זווג הפה דע"ב, ומילא באורותיו את הע"ס דגוף דע"ב. הרי שמילוי הראשונה של הוי"ה הפנימית, הוא פרצוף ע"ב, שמילא הע"ס דגוף של פרצוף דהוי"ה הפנימית. אמנם גם הע"ס דגוף דע"ב נסתלקו, ע"כ הוא נצרך למילוי ב' דפרצוף ס"ג, ואז שוב נשלם ההוי"ה הפנימית: כי אותו החסרון שנעשה בהסתלקות הע"ס דע"ב, שהן המילוי הא' שלו, חזר ונשלם בהאורות דס"ג. וע"כ נבחן ע"ב בבחינת מילוי הא' דהוי"ה הפנימיות, שהם יו"ד ה"י וי"ו ה"י. שהן עשר אותיות. ופרצוף הס"ג נבחן אמנם, שהוא בא ומילא את החסרון שנעשה בעשר האותיות דמילוי הא', דהיינו בבחינת הע"ס דע"ב. וע"כ נקרא הס"ג בשם מילוי של המילוי. דהיינו כל אות ואות מעשר האותיות דע"ב, ממלאים אותה במיוחד, כזה: יוד ויו דלת. הי יוד. ויו יוד ויו. הי יוד. שהן כ"ח אותיות.

פ״ב(לשאלה) ונתבאר, שהוי"ה הפשוטה, הוא פרצוף הכתר, שלהשלמתו באים המילוים של האותיות שלו, שהם ד' לבושים אליו. והוי"ה במילוי עשר אותיות שהן המילוי הא' דהוי"ה הפשוטה, היא פרצוף ע"ב, שהוא הלבוש והמילוי הא' שלו. ובחינת מילוי המילוי של הוי"ה הפשוטה, שהן כ"ח אותיות הנ"ל. היא הפרצוף ס"ג, שהוא הלבוש הב', ומילוי דמילוי של הוי"ה הפשוטה. וב' לבושים ומילוים הנ"ל מסתיימים למעלה מטבור של הוי"ה הפשוטה, דהיינו רק על ב' האותיות י"ה שלו. ונמצא עוד האותיות ו"ה דהוי"ה הפשוטה צריכות ללבושים ומילוים והם ב' הפרצופים הנקראים זו"ן, או מ"ה וב"ן, שהם מלבישים אותה מטבור ולמטה, דהיינו להאותיות ו"ה שלה. (אות פ"ט).

פ״ג(לשאלה) עי' בסמוך בתשובה קע"ה.

פ״ד(לשאלה) עי' בתשובה קע"ה.

פ״ה(לשאלה) הוי"ה כסדרה: י"ה ו"ה, מורה, בחינת הפנים של הפרצוף. והוי"ה בריבוע, כזה: י' י"ה יה"ו יהו"ה. מורה על בחינת האחורים של אותו הפרצוף. (אות י').

פ״ו(לשאלה) בחינת המלכות או היסוד, ששם מקום הזווג, דהיינו, בחינת המסך והעביות המתוקן שם, שע"י האו"ח העולה מהמסך, מתפשטים כל הכלים והאורות של אותו פרצוף. הוא מכונה, בשם חשבון וגימטריא של הפרצוף דהיינו הגימטריא של ההוי"ה: ע"ב או ס"ג וכו'. שכל אלו מורים על בחינות המסך והעביות המתוקן בהמסך של אותו המדרגה.

פ״ז(לשאלה) שם מ"ב דכורא, יורה על ג' הפרצופים הראשונים דפרצופי א"ק, שהם גלגלתא ע"ב ס"ג, שהם מסתיימים למעלה מטבור דא"ק. ובחינות המיין דוכרין נמשכים מהם, מטעם היותם למעלה משליטת צמצום הב'. כי בחינת צמצום הב' מתחלת רק מטבור ולמטה דא"ק. כנודע. וכיון שאין בהם מצמצום ב' כלום, ע"כ הארתם יפה להוריד ה"ת מעינים ולהחזיר את אח"פ למקומם. (אות פ"ט).

פ״ח(לשאלה) עי' או"פ (תשצ"ז ד"ה והשם מ"ב).

פ״ט(לשאלה) חותם, יש בו משמעות של תחום. ומשמעות של חקיקה, כדוגמת החותם שמטביעים אותו על שעוה, שרשימותיו נשארות שקועות וחקוקות בהשעוה. ויש בהנוקבא ב' חותמות, שהם יסוד ומלכות שבה, שיסוד הוא חותם הפנימי, וממנו נחתם חותם ב' חיצון, בסוד חותם הפנימי תוך חותם החיצון, והפנימי נקרא ציון, שהוא היסוד שבה. והחיצון נקרא ירושלים, שהיא המלכות שבה. ויש בהם קטנות וגדלות. כי מתחלה בשעה שהיא דבוקה בז"א אב"א, נוטלת ב' חותמות אלו יסוד ומלכות מז"א, בסוד החקיקה של הגבורות מבחינת אש נכפפת, ואז שניהם דינים, וע"כ נקראים שניהם ירושלים, כי אפילו היסוד שבה נקרא אז ירושלים, כי אפילו חותם הפנימי נחשב עוד כמו חותם החיצון, להיותם בחינת דינים, ועדיין ההבדל שביניהם אינו ניכר כל כך. אלא אחר כך אחר הנסירה, שהאחורים הנפולים שלה מוחזרים אליה לבנין פרצופה, ויש לה עה"ס דגדלות בשלימות, אז מתלבש בה נה"י דאמא, שהם ג' שמות של אהי"ה: דיודין, דאלפין, דההין. אשר ג' מלוים אלו הם בגימטריא חותם, עם הכולל, שזה רומז, כי חוזרת ונוטלת ב' החותמות הנ"ל ע"י אמא, ובזה נשלמים החותמות בסוד חותם תוך חותם, כי עתה השיגו בחינת הגדלות שבהם. וה"ג דאמא, שה"ס מנצפ"ך ב' שהנוקבא מקבלת עתה, משומרות תוך היסוד דנוקבא, בבחינות חותם תוך חותם, בסוד יין המשמח. וב' בחינות חותמות אלו שקבלה מאמא, הם יסוד ומלכות דגדלות, ושניהם נקראים ציון, בערך היסוד ומלכות דקטנות שקבלה מז"א שנקראו ירושלים, כנ"ל. אמנם הגדלות וקטנות מתחברים יחד, וע"כ נקרא עתה היסוד שבה ציון, וחותם פנימי. והמלכות של עתה נקרא ירושלים, וחותם חיצון, אשר בדרך זה מתבאר השמירה של חותם תוך חותם. כי רק בגדלות מקבלות עצמות הגבורות הנקראות יין המשמח, שהן צריכות לשמירה מעולה, חותם תוך חותם. ובזה מתבארים כל השינוי לשונות הנמצאים בדברי הרב. (תשפ"א אות ע"ג. ואות ע"ה. ואות ע"ב. ודף תשצ"ד אות צ"ב ואות צ"ג. ואות צ"ה).