תלמוד עשר הספירות, חלק י׳: עיבור ראשון דז"א, לוח התשובות לענייניםTalmud Eser HaSefirot, Section X, List of Answers on Topics

א׳הנה ב' הקצוות שבפרצוף, שהם ב' הקוים ימין ושמאל מבע"ס, נתהוו יחד עם עלית ה"ת לעינים בעת צמצום נה"י דא"ק. כי הה"ת בדרך עליתה לחכמה שנקראת עינים, נכללה בכל ספירה וספירה שבע"ס, ונעשתה בהן לקו שמאל, ומהותן של הספירות נשאר לקו ימין. אמנם קו אמצעי, בא עם הזווג שנעשה בנקבי עינים, שהארת הזווג ירדה והכריעה את הקצוות, ונעשה לקו אמצעי. ונודע שאור העינים לא האיר, אלא את ג"ר דנקודים לבד, ולא לז"ת, וע"כ נתקנו ג' קוים רק בג"ר דנקודים לבד ולא בז"ת, ונשארו ז"ת רק בב' קוים ימין ושמאל לבד.

ב׳ונודע, שכל הע"ס דפרצוף נקודים, ג"ר עם ז"ת, הם בערך א"ק רק פרצוף נה"י לבד. גם ידעת, שפרצופי אצילות מקבלים מפרצופי א"ק, בדיוק מבחינה שכנגדם בא"ק ונמצאים כל פרצופי נה"י של פרצופי האצילות, שהם מקבלים תיקוני נה"י שלהם מן הע"ס דנקודים, להיותן הבחינה שכנגדם בא"ק. וע"כ כל פרצופי הנוקבין דאצילות, יש להם קו אמצעי רק בג"ר דנה"י שלהם, שהוא מקום שליש ת"ת התחתון, אמנם ז"ת שלהם שהם למטה מת"ת, אין בהם רק ב' קוין ימין ושמאל לבד, דהיינו לגמרי כמו ע"ס דנקודים, שבג"ר שלהם המלבישים לש"ת דא"ק, מטבור עד סיום ת"ת, יש להם ג' קוים עם כל התיקונים הנמשכים מתיקון זה, אבל בז"ת שלהם אין יותר מב' קוים כי קו האמצעי דאור העינים, נפסק עם סיום הת"ת דא"ק, שהוא הפה דאו"א דנקודים, כמבואר.

ג׳אמנם זה אמור רק בהנוקבין של פרצופי אצילות. שהם בחינת ב"ן, שפירושו, שבנין פרצופים הם, רק מבחי' הכלים דנקודים לבד, ולא מן הכלים שנתחדשו באצילות. אמנם בפרצופי הזכרים דאצילות, נעשה תיקון נוסף בזה, כי אותם ז"ת דנקודים, שנחסרו מקו אמצעי לגמרי, באו כאן בעיבור ג' גו ג', ויסוד ומלכות דז"ת, נכללו בת"ת דז"ת, שהיא בחינת בינה דחסדים כנודע, שע"י זה נמשך תיקון קוים גם בבחינת התוך דז"ת, שהם הפרקים האמצעים דפרצוף נה"י, ובזה נתחדש כאן בחינת קו אמצעי, גם אחר סיום הת"ת, הנקרא יסוד. ולפיכך כל פרצופי הזכרים שבנין פרצופם הוא מבחינת מ"ה החדש, דהיינו מהארת הזווגים שנתחדשו באצילות גופיה, הנה נוסף להם קו אמצעי גם בבחינת התוך דפרצוף נה"י שלהם, הנקרא יסוד דוכרא. והם אינם חסרים אלא רק בחינת השליש תחתון דפרצוף נה"י שלהם, והוא מטעם כי בחינת קו אמצעי המכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל, הוא בחינת ג"ר דחסדים, הנמשך מאחורים דאמא, ואין אורות דאמא נמשכים אלא עד הטבור דה"ח, להיותם בחינת חג"ת שאינם צריכים להארת חכמה, אבל אין הם יכולים להאיר כלום לבחינת נה"י גמורים, כי הם צריכים להארת חכמה, ואחורים דאמא הם דוחים הארת חכמה כנודע. ולפיכך, אם נעשה בנין של ע"ס גם בנה"י, המה נחלקים ג"כ לג' פרקים: חב"ד, חג"ת, נה"י. אשר בשש הספירות הראשונות, חב"ד חג"ת, יכולו אמא להאיר שם קו אמצעי, ולהכריע בין הקצוות. ולפרקים תחתונים שהם נה"י דנה"י, הנה גם הם צריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל מאחורים דאמא כלום. וע"כ נשארו הפרקים התחתונים דפרצוף נה"י חסרים מקו אמצעי, גם בפרצוף נה"י דדכורין דאצילות.

ד׳(לשאלה) הרי לעיניך, אשר סיום קו אמצעי, מוכרח להסתיים על פרק אמצעי של פרצוף נה"י, דהיינו עם סיום היסוד, וחסר שליש התחתון שלו, ונמצאים ב' הקצוות ימין ושמאל, שהם ארוכים יותר מקו אמצעי בשליש אחד מכללות הפרצוף נה"י, דהיינו בשליש תחתון. עיין בסוף חלק זה מלואים שכתב רבינו זצ"ל לתשובה זו. (תתקט"ו ד"ה וע"כ).

ה׳(לשאלה) כבר נתבאר בתשובה פ"ח הסמוכה, הטעם של חסרון קו אמצעי בכל ז"ת דפרצוף נה"י דנוקבין דאצילות, שהוא משום שהם בחינת ב"ן הנבנים רק מכלים דנקודים ואין בהם מכלים ותיקונים דמ"ה החדש, שיצאו באצילות עש"ה. גם נתבאר שם, שתיקון קו אמצעי בפרקים האמצעים דפרצוף נה"י, שבפרצופים הזכרים דאצילות, נתחדש רק לאחר עולם הנקודים, בהעיבורים של פרצופי אצילות במעי האמא. גם נודע, שאין הפרש יותר בין דכר לנוקבא רק בבחינות היסודות שלהם. הרי שבנין פרצוף הנוקבא, נאצל ויצא בעולם הנקודים, ובנין פרצוף הזכר יצא אח"כ בעולם האצילות. הרי שהבת נולדה תחילה לבנים. (תתקט"ז ד"ה ועם).

ו׳כבר ידעת, שכל מציאות ד' העולמות אבי"ע, לא באו אלא לתקן ולמלאות הכלים דלמטה מטבור דא"ק, שנתרוקנו מאורותיהם בזמן הסתלקות א' שהיתה בגוף דפרצוף כתר דא"ק. כי מפה עד הטבור, הוא נתמלא ע"י ב' הפרצופים ע"ב ס"ג דא"ק, בסוד השם מ"ב, רק מטבורו ולמטה, שאין פרצופי ע"ב ס"ג מגיעים לשם, כנודע. עליהם סובבים כל התיקונים שנעשו מעולם הנקודים עד סוף העשיה.

ז׳ואין שאלה לפי"ז, למה באו גם בחינת ג' הפרצופים הראשונים דאצילות דהיינו עתיק וא"א ואו"א, אחר שכבר נשלמו בא"ק. הענין הוא, כי אי אפשר שיצא פרצוף נה"י לבדו, בלי ראש ותוך עד הטבור. אמנם ההבחן הוא: כי ג' פרצופים אלו, לא באו לצורך עצמם, אלא לצורך פרצוף נה"י וכל התיקונים שקבלו ג' הפרצופים הראשונים, לא קבלו בעדם עצמם אלא בעד תנה"י שלהם, כי רק המה צריכים לתיקונים.

ח׳והנה כל החסרון שהיה בפרצוף נה"י הראשון, שבא למלאות את נה"י דא"ק, היה, משום שבז"ת שלו לא היה תיקון קוים, כנ"ל בתשובה פ"ח. כי ג"ר דנקודים שקבלו מבחינת חג"ת דדיקנא הנקרא שבולת הזקן, שהם אח"פ דדיקנא שיצאו מראש ונעשו לגוף וחג"ת, היה הארתם מספיק לתיקון קוים בהם, כי אור האזן שהיא אור הבינה, נמשך בהם לקו אמצעי, והכריע בין הקצוות, כנ"ל בתשובה פ"ח. משא"כ ז"ת דנקודים שקבלו מבחינת חוטם פה שלמטה משבולת הזקן, אין עוד אור האזן יכול להתפשט בהם לקו אמצעי, כי שם כבר בחינת נה"י דדיקנא, שהם צריכים להארת חכמה, ואור האזן הזה שאינו במקום יציאתו, הנה האחורים שלו דוחה הארת חכמה, וע"כ אין הנה"י דדיקנא יכולים לקבל ממנו כלום, כי אור הזה נפסק בשבולת. כמבואר. וע"כ ז"ת דנקודים, שמקבלים מנה"י דדיקנא שלמטה משבולת, אין בהם התיקון דקו האמצעי הנמשך מאור הבינה. וע"כ נשברו ונפלו לבי"ע, כנודע. אמנם ג"ר נתקיימו ולא נשברו, כי תיקון קוין שהיה בהם, הספיק להם את כל תיקונם. ע"כ נמצאו רק ג"ר דנה"י דא"ק, שקבלו את מילוים בעולם נקודים, אכן ז"ת דנה"י דא"ק, עדיין נשארו מגולים, כלומר שנשארו חסירי המילוי הנצרך להם.

ט׳ונתבאר לעיל בתשובה פ"ח, שאותם ז"ת דנקודים שנשברו, חזרו באצילות בסוד העיבור במעי אמא, שהיא בינה. וע"י שנעשו שם ג' גו ג', שנה"י נכללו בחג"ת, קבלו חג"ת בחינת קו אמצעי מאמא, ונעשה בחינת קו אמצעי בבחינת התוך דע"ס דנה"י, הנקרא יסוד דוכרא, עש"ה. הרי שכל עיקר התיקון שנתחדש באצילות, לא היה אלא בבחינת קו אמצעי דבחינת תוך דנה"י, הנקרא יסוד. והוא הנקרא מ"ה החדש, כי עליו שורש כל החידוש תיקון דאצילות. ונקרא ג"כ הדר אבל ג' הפרצופים הראשונים שלמעלה מטבור דאצילות, בהם לא נצרך להתחדש כלום כי כבר נשלמו בא"ק עצמו. וכל מה שנתקן בג' הפרצופים האלו לא היה אלא בשביל נה"י כנ"ל. וע"כ שורה שם מ"ה החדש, רק על ז"א ונוקבא, שהם בחינת ז"ת דנקודים, שחזרו ונתקנו אחר שבירתם בנקודים, ואין ג"ר בכלל זה. ועם זה תבין מה שזו"ן מלבישים מטבורו ולמטה דא"א, כמו שנקודים הלבישו מטבורו ולמטה דפרצוף הכתר דא"ק. ואין להאריך עוד.

י׳(לשאלה) הרי נתבאר היטב, שמ"ה החדש הוא בעיקר רק ז"א, וע"כ הוא נבחן למלך השמיני, המתקן לז' מלכים שקדמו אליו בנקודים, כי הוא מ"ה המתקן לב"ן, שהם ז"ת דנקודים, ובדיוק יותר, הוא רק תיקון היסוד זכר, כי לא היה חסר בז"ת דנקודים אלא בחינת היסוד הזה, דהיינו קו אמצעי כנ"ל, וכל העודף שיש בז"ת דאצילות שנקראים ז"א ומלך השמיני, על ז' המלכים דנקודים, אינו יותר מיסוד זה, שעמו כחו יפה גם לתקן ז' המלכים הראשונים. ולכן עיקר מ"ה החדש שורה על היסוד. כמבואר. וזה שאומר הרב בע"ח שער ט' פ"ח, אשר היסוד הוא מ"ה החדש, ע"ש. (תתע"ג אות כ').

י״א(לשאלה) באמת כל פרצופי הזכרים דאצילות המה בחינת מ"ה החדש, ואפילו ג' הפרצופים הראשונים, אלא כיון שהמה לא באו באצילות לצורך עצמם, ע"כ שורה השם הזה רק על ז"א לבדו, וכיון שעיקר התיקון שנתחדש בז"א הוא רק בחינת היסוד, כנ"ל בתשובה צ' ופ"ח, ע"כ רק היסוד מוגדר בשם מ"ה. המתקן את הב"ן, ועליו שורה עיקר החידוש דאצילות. (תתס"ח אות ח' תתע"א אות ט"ו. ובע"ח ש"ט פ"ח. ולעיל דף תתע"ג אות כ') ועי' היטב לעיל בתשובות פ"ח פ"ט וצ'.

י״בז' הספירות התחתונות נקראות ז' ימים, וג"ס הראשונות, ה"ס שבת, וזה ענין גבוה מאד. ואעתיק לך לשון הרב ממאמרי רשב"י, (באד"ר דף ל"ז ע"א. ובנדפס מחדש הוא בדף רי"ב סוף ט"ב) וז"ל, דע, כי כאשר האציל המאציל את הע"ס, הנה מתחילה האציל את הג"ר, שכבר ידעת כי אז הוא סוד שבת העליון וכו' ולא היו בתיקון גמור כפי הצורך לכן לא עלה בחשבון ומספר, יום השבת הזה. ואחר כך בשבועה שנית האציל ז' מלכים הנרמזים בפסוק ואלה המלכים אמר מלכו בארץ אדום. וביום השבת של שבוע זאת נאצל מלך השמיני הנקרא הדר ושם אשתו מהיטבאל. והמלך הזה ה"ס יסוד הנקרא הדר, כמבואר בלשון האדרא דף קמ"ב. ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני כנ"ל, ונתקנו הג"ר. ואז יצאו בשבוע השלישית ז"ת שהם נקראים חסד גבורה וכו' עד מלכות, שביום השבת השלישי יצאה המלכות. ונמצא כי המלך השמיני הנקרא הדר העליון, והוא ממש יסוד, נאצל בשבת הב'. והוא קדם אל ספירת החסד אשר נקרא עתה אצלינו בשם ספירת החסד. ואחר כך ביום שבת הג' נאצלה המלכות. והנה שבת העליון שבו נאצלו הג"ר בלי תיקון אינם עולים בחשבון. ונמצאו ב' שבתות: א' שבו נאצל הדר העליון, וא' שבו נאצלה המלכות דז"ת. ואלו הם סוד שתי שבתות, הנזכר בפסוק ואת שבתותי תשמורו, ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. עכ"ל בקיצור לשון.

י״גפירוש הדברים: כי יום השבת ה"ס היסוד, שהוא המקור לששת ימי המעשה, הנאצלים ויוצאים מהיסוד הזה. וע"כ יש ב' שבתות, שהם ב' יסודות: א' הוא יסוד הזכר, הנקרא שבת העליון שה"ס הדר, וא' הוא שבת התחתון, שהוא יסוד המלכות, שהם סוד הפסוק ואת שבתותי תשמורו. ואלו ב' שבתות, ה"ס שבת הב' ושבת הג'. כי לפניהם היה נאצל בחינת היסוד עוד בעולם הנקודים, דהיינו הג"ר דעקודים כנ"ל בתשובה פ"ח, אלא שהיה בלי תיקון, כי ז' הימים שנולדו מהיסוד הזה, היו חסרי קו אמצעי לגמרי, ולא יכלו להתקיים, וע"כ אין שבת הזה בא בחשבון ומספר, כי ז"ת שלו לא נתקיימו. וע"כ אנו מחשבין רק את ב' השבתות לבד. ולא יקשה לך מה שמכנה את ג"ר דנקודים וכן את ג"ר דאצילות בשם יסוד, והוא מדגיש יסוד ממש, כנ"ל. כי המדובר הוא כאן בערך א"ק, שג"ר דנקודים, שמשו בו לתיקון הראשון של פרצוף נה"י שלו, כנ"ל, שתיקון זה עלה לו רק לש"ת דת"ת שלו, שהוא בחינת ג"ר דפרצוף נה"י, כנ"ל בתשובה צ', שהיא בחינת שורש רק ליסוד דנוקבא, הנקרא חשבון, כנודע. בסו"ה והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. כמובא (בעץ חיים ש"ח פ"א) שזה סובב על הנקודים. ומספר הוא שם היסוד זכר. כנ"ל (תשס"ט אות נ"ב) ונבחן ששבת הזה הא', הוא בלי תיקון כי חסר שם היסוד זכר, שנקרא מספר, וע"כ אין אפילו היסוד נוקבא נחשב לשלם בכל תיקונו, אלא לבחינת שורש לבד, וע"כ אין שבת הא' הזה בא "בחשבון ומספר" ודייק הרב בזה, אשר אפילו היסוד דנוקבא עדיין לא נחשב לשלם בכל תיקונו. והבן. וע"ד זה, חושב הרב גם את ג"ר דאצילות לבחינת יסוד ממש, דהיינו כלפי א"ק, וע"כ מכנה אותו הדר העליון, כי הדר דאצילות המה הז"ת, אלא בערך א"ק נחשבים הג"ר דאצילות לבחינת תיקון היסוד שלו.

י״ד(לשאלה) ועם זה תבין, איך ששבת הוא תמיד בחינת ג"ר, וכן הוא בחינת יסוד, או יסוד דדכורא, או יסוד דנוקבא, גם שניהם בזווג. והבן כי אין כאן המקום להאריך עוד.

ט״ו(לשאלה) הם קבלו מהסתכלות עינים באח"פ, משבולת הזקן ולמטה, ששם בחינת נה"י דדיקנא, ואינו נחשב לאור גמור, אלא לבחינת הארת כלים לבד. (דף תתע"ג אות כ"א).

ט״ז(לשאלה) כל פרצוף שלם, הוא כלול מה"פ מלובשים זה בזה, ע"ד א"א דאצילות, עם עסמ"ב שלו. דהיינו שעיקר כל פרצוף, הוא פרצוף הכתר, הנקרא הוי"ה פנימאה, וב' לבושים ע"ב ס"ג, מלבישים אותו עד הטבור, וב' לבושים מ"ה וב"ן מלבישים אותו מטבור ולמטה. וכבר ידעת, שב' הפרצופים הראשונים עד הטבור, אינם צריכים תיקון מחמת עצמם, כי ע"כ המה נקראים בשם מ"ב, אמנם למטה מטבור צריך תיקון, והוא אינו נשלם לגמרי עד דמטי רגלים ברגלים, וישובו בי"ע להיות אצילות. כי אז יתמלאו הכלים דתנה"י דא"ק מחסרונם של הסתלקות א', שהיתה בגוף דפרצוף הכתר דא"ק, בכל שלימותם. ועד אז אינם עוד בשלימות. והנך רואה ההפרש הגדול של ג' הפרצופים שמטבור ולמעלה, אל מחצית הפרצוף שמטבור ולמטה, כי מטבור ולמעלה כבר הוא בכל שלימותו, אגב מטבור ולמעלה דא"ק, ומטבור ולמטה הוא בחסרונות. עד שיושלמו כל תיקוני אבי"ע. וז"ס שרמזו על משה רבנו ע"ה, שמחציו ולמעלה אלהים ומחציו ולמטה איש. שזה רומז להפרש הגדול המבואר. (תתקל"ג ד"ה ובזה).

י״ז(לשאלה) עי' לעיל בתשובה י"א, שיש ב' נקודות סיום: א' מבחינת קו אמצעי. ב', מבחינת הקצוות, אשר קו אמצעי הוא קצר מהקצוות במדת שליש תחתון דפרצוף נה"י. כנ"ל בתשובה פ"ח ע"ש. גם ידעת, שכל פרצוף נחלק על הטבור, שמחציתו מטבורו ולמעלה נחשב לשלם. ומחציתו שמטבור ולמטה הוא בחסרון, כנ"ל בתשובה צ"ד. וע"כ הופרס פרסא ביניהם, ע"ד הפרסא שמבין אצילות לבי"ע. ולפיכך יש גם שם אותם ב' נקודות הסיום, שמבחינת קו אמצעי נגמר החצי פרצוף העליון בנקודת החזה. ומבחינת הקצוות נגמר על הטבור ממש: באופן שמחזה עד הטבור, ההפרש הוא בשליש פרצוף נה"י דבחי' חצי פרצוף העליון, כמו בין היסוד דכללות הפרצוף, לבין סיום הרגלים דכללות. כי כן החזה הוא בחי' סיום דיסוד, דחצי עליון. והטבור הוא סיום של הרגלים, דחצי העליון. (תתקט"ז ד"ה וזכור).

י״ח(לשאלה) הפרסא היא בחינת הסיום דחצי הפרצוף העליון, שהוא בחינת שם מ"ב, כנ"ל בתשובה צ"ה. אלא כיון שיש ב' נקודות סיום, שמצד קו אמצעי היא בחזה, ומצד הקצוות היא בטבור, כנ"ל, ע"כ גם הפרסא עומדת שמה באלכסונא, היא מתחלת בחזה מתחת קו אמצעי, ומסתיימת בטבור מתחת הקצוות כנ"ל. וכאשר תעריך המקום כלפי או"א עלאין בגדלותם, שהם בחי' ע"ב, שסיום רגלים שלהם הוא על הטבור כנודע. תמצא שהפרסא מתחלת בסיום הבטן דאו"א, ששם יסוד דאמא, ומשם יורדים ונמשכים למטה עד הטבור דא"א, דהיינו עד סיום רגלים של או"א. כמפורש בדברי הרב (ע"ח שער י"ד פרק ג').

י״ט(לשאלה) יסוד הוא חסר שליש תחתון של פרצוף נה"י, להיותו בחינת הסיום של קו אמצעי, שהוא מדת האור שבפרצוף, כי האורות באים רק בקו אמצעי, כנודע. וזה שליש התחתון שהקצוות ארוכים מקו האמצעי, אין בהם אלא הארת כלים בלבד. כנ"ל בתשובה פ"ח.

כ׳(לשאלה) סיום ת"ת, הוא בחינת יסוד נוקבא, והוא הסיום דפרצופי ב"ן אשר באצילות. וסיום יסוד דוכרא, הוא הסיום דפרצופי מ"ה של אצילות. אכן המדובר הוא רק מבחינת הסיום דקו האמצעי. (כנ"ל בתשובה צ').

כ״א(לשאלה) כי צריכים להוריד בחי' ה"ת דעביות, שהיא בחינה אחרונה שנתערבה בכל נתיב ונתיב של ל"ב נתיבות החכמה, אשר בז' המלכים שירדו לבי"ע. וכיון שכל בחינה העולית למ"ן מבי"ע, היא כלולה מכל ש"ך הניצוצין כולם יחד בעירוב. ע"כ מבררם ומחלקם אבא מתחלה לל"ב נתיבות החכמה, ואז מברר מהם רק רפ"ח, שהם ט"ר דכל נתיב ונתיב, והמלכיות שבכל נתיב ונתיב, הוא מוריד בבחינת פסולת שאין בהם תועלת. (תתע"א אות ט"ו ותת"ע אות י"ד).

כ״ב(לשאלה) כל בחינה כשעולית מבי"ע בסוד מ"ן, היא כלולה מש"ך ניצוצין בעירוב, כנ"ל תשובה צ"ט. והנה זה הוא בחינה א' של ש"ך, דהיינו ש"ך בעירוב ה"ת דעביות, שנקראת סיגים. ויש בחינה ב' של ש"ך, דהיינו ש"ך ממותקים במדת הרחמים. כי אחר שאבא בירר והוריד את ל"ב המלכיות מכל נתיב ונתיב בבחינת פסולת, הנה הרפ"ח שנבררו לצד הקדושה, הם חסרים מן המלכיות שלהם, ואז הוא משפיע הרפ"ח ניצוצין באמא, ובחינת ה"ת דהתלבשות הנשאר עוד ברפ"ח ניצוצין, מקבלת שיתוף דב' ההין, שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, מכח התכללותם בזווג דאמא, וזה נקרא בחינת הארת ה"ג שמקבלים מאמא, שע"י זה משיגים ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב המלכיות הראשונות שנדחו בבחינת פסולת, וחזר עתה המספר של ש"ך ניצוצין כמקודם. וזו בחינה ב', דש"ך ניצוצין. ואם נחלק מהם בחינת ה"ג דאמא, ישאר בהם שט"ו ניצוצין. וז"ס, שז' פעמים אדם בגימטריא שט"ו, כי עתה, אחר שקבלו השיתוף דמדת הרחמים, הם נבחנים לז"פ אדם, שרומז על בחינת מ"ה דאלפין, כנודע, שאדם בגימטריא מ"ה. כי שורש הוי"ה דאלפין, הוא בחינת השיתוף במדת הרחמים ההוא. באופן, שש"ך הא', הם בעירוב הסיגים. וש"ך הב', הם משותפות במדת הרחמים. ובטרם השיתוף לא היה נבררים מהם רק רפ"ח, ואחר השיתוף, נבחנים לשט"ו ניצוצין, אשר עם ה"ג דאמא הם ש"ך. (לעיל תתע"ב אות י"ז).

כ״ג(לשאלה) כי בעת שהמלכים נשברו ונפלו בבי"ע, היו מעורבים כולם זה בזה, ועל ידי זה העירוב נכללו כולם זה בזה, עד שכל בחינה מהם נכללת מכולם.

כ״ד(לשאלה) עי' תשובה ס"ב.

כ״ה(לשאלה) שיעור הקומה תלוי, במדת העביות דניצוצין, שעלו מבי"ע ונתחברו עם האורות. כי כל חלקי העביות שנפלו ממסך בעת הזדככותו עם שבירת הכלים, מכונים בשם ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. עי' לעיל תשובה א'. (תתקנ"ח אות ו').

כ״ו(לשאלה) כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא קומת התחתון, אינו מזדווג מבחינת עביות המסך של עצמו, אלא מבחינת חיצוניות של עביות שלו, דהיינו ממדרגה נמוכה משל עצמו, שנקרא חיצוניות המלכות שלו, כנ"ל בתשובה ע"ג ע"ד. ע"ש. למשל כשהוא מבחי"ג, הוא נותן אל התחתון מבחי"ב, הנחשב לחיצוניות הקומה דבחי"ג. אמנם בהתחתון נחשבת בחי"ב לפנימיות, כי היא כל קומתו, וחיצוניות של התחתון, הוא בחי"א. (תתקי"ב אות פ').

כ״ז(לשאלה) בחינת המסך שבמלכות, שעליו יוצאת קומת הפרצוף, נבחנת לפנים ופנימיות של הפרצוף. ופחות ממנה נבחן לחיצוניות. למשל: אם הוא מסך דבחי"ד, הרי המסך דבחי"ג, נחשב בו לחיצוניות, ואם הוא מבחי' מסך דבחי"ג, נחשב בחי"ג לפנימיות, ובחי"ב לחיצוניות. ועד"ז תמיד. ונמצא, אם למשל העליון הוא בחי"ד, והתחתון הוא בחי"ג, הרי בחי"ד עם בחי"ג נבחנות לפנימיות דעליון ותחתון: דהיינו בחי"ד אל העליון, ובחי"ג אל התחתון, ובחי"ג ובחי"ב נבחנות לחיצוניות עליון ותחתון: דהיינו בחי"ג אל העליון, ובחי"ב אל התחתון. וכן תמיד. עי' תשובה ע"ג וע"ד. (תתקי"ב אות פ').

כ״ח(לשאלה) עי' להלן תשובה ק"ז.

כ״ט(לשאלה) כל זווג נחלק לקטנות וגדלות, הנקרא ג"ר וו"ק. וחיצוניות מסך דו"ק דעליון, נעשה פנים בו"ק דתחתון. וחיצוניות ג"ר דמסך דעליון, נעשה פנים בג"ר דתחתון כנודע. וכשהתחתון הוא בקטנות יש לו פנימית א' וחיצוניות א' דו"ק. שהקומה שהשיג מחיצוניות דעליון, הוא הפנימית שלו, ופחות מבחינת הקומה הזו נעשה לחיצוניות בתוכו. ואחר כך אחר שמשיג הקומה דגדלות מחיצוניות דג"ר דעליון, שהיא הפנימיות האמיתי דתחתון, אשר קומת הו"ק הקודמת של הקטנות שלו נעשה עליו לחיצוניות, נבחן עתה, שיש לו פנימיות א' שהוא קומת הגדלות, וב' מיני חיצוניות: א' הוא קומת הפנים דקטנות שלו, הנעשה לחיצוניות על קומת הגדלות שלו. וב' הוא בחינת המסך הפחות במדרגה מקומתו עצמו, הנבחן גם כן לחיצוניות כנ"ל בתשובה ק"ה. והנה אז יורדת החיצוניות דבחינת המסך אל התחתון שלו, והוא עצמו שוב נשאר בפנימיות א' וחיצוניות א', שהם רק הגדלות והקטנות דבחינת מסך של עצמו. וטעם הדבר הוא, כי ידעת שגו"ע דתחתון דבוקים באח"פ של העליון, וע"כ נמצא תמיד שבעת שהעליון משיג אח"פ שלו, דהיינו בחינת פנימיות האמיתי שלו, נעשה תכף הזווג גם על גו"ע דתחתון, מתחלה בלי ציור, ואחר כך בציור, כנודע. הרי שבאותה העת שהעליון משיג את פנימיות האמיתי שלו, הוא עושה הזווג בשביל התחתון שלו, ונותן לו בחינות החיצוניות של בחינת המסך שלו. באופן, שבעת קטנות דכל פרצוף, יש לו רק בחינות פנימיות וחיצוניות דמסך, אבל פנימיות אמיתי אין לו עוד. ואז אינו ראוי ליתן לתחתון שלו כלום. ונבחן מ"מ, שיש לו בחי' פנימיות א' וחיצוניות א', דהיינו מבחינת עביות דמסך. למשל, אם בחי' ה"ת בעינים שלו, היא מבחי"ג, הרי יש לו אז בחינת ה"ת בעינים מבחי"ב, הנחשבת לחיצוניות לה"ת בעינים דבחי"ג. (עי' להלן בתשובה קמ"ב). והם המכונים פנימיות א', שהם ה"ת בעינים דבחי"ג. וחיצוניות א' שהם ה"ת דבחי"ב. ובאמת הם שניהם רק חיצונית. כי כל קטנות היא חיצוניות, אלא כיון שעיקר עביות של המסך נשלם ונגלה רק בקטנות, ובגדלות אין שום חידוש בעביות המסך אלא כל חידוש הוא רק הורדת ה"ת מעינים לפה, כנודע. וע"כ אותה בחינת פנימיות וחיצוניות שבערך עביות שבמסך, נבחנת בעיקר בעת קטנות, ועל שם זה מחלקים גם את הקטנות לבחינת פנימיות וחיצוניות, אע"פ שבערך האור שבו היא רק חיצוניות. ואחר כך, כשמשיג הארת טפת הזווג דע"ב ומעלה את אח"פ שלו, כי ה"ת יורדת אז מעינים לפה, אז משיג את ג"ר דאורות, שהם פנימיות אמיתי. ואז נעשה פרצוף הקטנות חיצוניות אליו. ועתה נעשה מוכשר להוליד. וע"כ מוריד את חיצוניות דקטנות שלו, שהיא בחינת עביות פחות ממדרגתו, דהיינו ה"ת שבעינים דבחי"ב הנ"ל, כי מזדווג עליה לצורך גו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ שלו. ונמצא עתה ג"כ, שיש לו פנימיות א' שהוא קומת ג"ר שהשיג עתה, וחיצוניות א' שהיא קומת ו"ק שלו שמקודם לכן, שגם היא אינה מתבטלת, אלא שנעשה למלבוש וחיצוניות על פרצוף הג"ר. אבל חיצוניות דעביות שבמסך כבר אין לו, כי הוריד אותה בזווגו לצורך הגו"ע דתחתון. והנה נתבאר שאין הפרצוף מוריד חיצוניותו אל התחתון, זולת בשעת הגדלות שלו, שאז יש לו פנימיות אמיתי. גם שתמיד נמצא פנימיות א' וחיצוניות א' בכל פרצוף ומדרגה או פנימיות וחיצוניות מערכי עביות המסך, שזה נוהג רק בקטנות. או מפנימיות וחיצוניות דערכי האורות, שזה נוהג בעת גדלות. וצריך שתזכור כאן, שאין שום חילוק בבחינת עביות של המסך מעת קטנות לעת גדלות, כי ענין הקטנות הוא רק מהתעלות מקום הזווג, וכל עוד שה"ת בעינים, אין לו אלא נ"ר, והוא קטנות, מפאת יציאת אח"פ שלו, כנודע. וכל ענין הגדלות, הוא הורדת ה"ת לפה, המחזיר לו אח"פ. אבל בעביות אין שינוי כמ"ש להלן בתשובה קמ"ב. (תתקי"ב אות פ').

ל׳(לשאלה) כבר נתבאר לעיל בתשובה ק"ז, שכל תחתון יוצא מחיצוניות המסך שבעליון. גם נתבאר שם, שהבחן זה הוא רק בבחינת הקטנות דעליון, שהיא בבחינת ה"ת בעינים, אשר אז נבחן הכלי דגלגלתא לבחינת חג"ת שלו, והכלי דעינים לבחינת נה"י שלו. והנה התחתון יוצא רק מחיצוניות של הקטנות הנ"ל. ואע"פ שאין התחתון יוצא אלא אחר גדלות דעליון אשר הכלי דעינים, שהיו בחינת נה"י, כבר עלו ונעשו לחג"ת. אמנם נתבאר שם, שאין הקטנות נעדרת גם בזמן הגדלות, אלא שנעשה לחיצוניות אל פרצוף הגדלות ע"ש. ונמצא עתה ג"כ, שהתחתון יוצא מבחינת נה"י ובחינת כלי דעינים דעליון, שהם נבחנים לע"ס המלכות, כי כל נה"י המה בחינת מלכות וע"ס דסיום, ששם הוא מקום המסך. כנודע. ונמצא אשר התחתון יוצא ממלכות אשר בחיצונית נה"י אלו, כי העביות שבמסך היא בחינת ה"ת ומלכות אשר בנה"י דעליון, והתחתון יוצא מחיצוניות ה"ת זו, הרי שיוצא מחיצוניות המלכות אשר בע"ס דחיצוניות נה"י דעליון. (תתקי"ג אות פ"ג).

ל״א(לשאלה) בהיות כל תחתון נמוך במדרגה מהעליון, נמצא כשהעליון מזדווג להאציל קומת התחתון, אינו מזדווג על בחינת עביות המסך דעצמו, אלא בבחינת מסך פחות ממסך דעצמו, הנבחן לבחינת חיצוניות אל קומת המסך הגבוה ממנה. כנ"ל בתשובה ע"ג. (תתקי"ג אות פ"ג).

ל״ב(לשאלה) אבא נרמז בי' דהוי"ה, ואמא נרמזת בו"ד דמילוי יוד. וטעם הדבר, משום שאמא נעלמת ומתלבשת באבא, ורק בחינת אבא לבד הא בגלוי ע"כ אין בחינת אמא מגולית באותיות השם הוי"ה רק במילוי לבד. ועי' להלן תשובה קי"א. (תת"צ אות מ"ב.)

ל״ג(לשאלה) ב' אורות נבחנים בבינה: א' הוא אור עצמותה, שהוא בחינת חכמה. ב', הוא אור החסד שהמשיכה, בהפכת פנים לאור חכמה. וכיון שעיקר האור שבה הוא אור החסד, ע"כ נבחן לזכר, ואור עצמותה אע"פ שהוא חשוב יותר מן אור החסד, מ"מ נחשב לבחינת נקבה, משום שבינה דוחית ממנה את אור חכמה, ואין אור זה מתגלה בה, מפאת כי חפץ חסד הוא, ע"כ תש כחו, ונחשבת לנקבה, ולפיכך כשנמשכו או"א מגרון דא"א, שהוא בינה, יצא אבא מבחינת החסד שבגרון העומד ברישי כתפין דא"א, משום שהוא זכר, כנ"ל. ואמא יצאה מבחינת אור החכמה שבגרון, משום שהיא נקבה. כנ"ל עי' בתשובה ט"ו. (תת"צ אות מ"א ומ"ב).

ל״ד(לשאלה) להיות א"א בחינת ע"ב דמ"ה, שעיקרו הוא חכמה, ע"כ בחינת אור החסד שהמשיכה הבינה, נחשבת אצלו לאחורים, וע"כ הוא עומד מאחורי הגרון שלו, שהוא המקום דרישי כתפין דא"א. (תת"צ אות מ"א.)

ל״ה(לשאלה) אור הגרון עצמו נחשב לבחינת אור החכמה, אלא שהוא אור נעלם בה, להיותה בבחינת אחורים לאור הזה, אע"פ שהוא אור עצמותה. כנודע. ואור החסד שבה, אינו נחשב לאור של עצמותה, אלא כמו בן שלה, כמ"ש הרב לעיל שמ"ט אות נ"א. ועכ"ז, עיקר האור שבבינה הוא אור החסד, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל אור עצמות שלה, היא מעלמת בבחינת אחורים, כנ"ל, ועי' תשובה ט"ו (תת"צ אות מ"ב).

ל״ו(לשאלה) נודע, כי אע"פ שיצאה הבינה לבד מראש דא"א, משום הקרום שתחת המו"ס, בסוד שהחכמה עצמה אתתקן כעין דו"נ. ונמצא הבינה למטה ממסך דראש. כנ"ל בתשובה ט' י'. נחשבים הג"ר שלה בבחינת ראש ממש, והוא משום שעיקר הארתה הוא בסוד חסדים מכוסים, שפירושם שאין הארת חכמה מתגלה בהם, וע"כ אין ענין מסך וצמצום נוהג בה כל עיקר. ולכן טרם שהתחילו הזרועות, שהם חו"ג, להגלות ולהתפשט, דהיינו עד החזה. ששם החסדים וגבורות אינם מגולים בהארת חכמה, כנ"ל. הנה שם שולט אור הג"ר דבינה, שהוא בחינת ראש גמור. ואו"א יוצאים מבחינת החסד הזה דבינה, שהוא בחינת ראש גמור. ואו"א יוצאים מבחינת החסד הזה דבינה, שמלפני גילוי הזרועות. אכן במקום שהתחילו הזרועות להגלות ולהתפשט, דהיינו מחזה ולמטה, ששם מתגלים החסדים וגבורות בהארת חכמה כנודע. הנה שם כבר שולט כח הה"ת שבמסך של ראש, וע"כ המה כבר בחינת גוף ולא ראש, וזה נבחן שחסד נתלבש בגבורה, דהיינו שנתמעט החסד בגבורה וצמצום מכח היציאה מראש. והבן. ועי' לעיל אות ט'. (תתצ"א אות מ"ג).

ל״ז(לשאלה) עי' לעיל תשובה קי"ד.

ל״ח(לשאלה) זה נעשה מפאת עלית ה"ת בעינים דהיינו בחכמה, ונעשה שם בחינת נקבי עינים, שפירושו מקום מסך וזווג, ואז יצאה הבינה למטה ממקום המסך, וע"כ אח"פ דראש יצאו ממדרגת ראש, ובינה וזו"ן דתוך, יצאו ממדרגת תוך, ובינה וזו"ן דע"ס דסוף יצאו לבי"ע. אמנם ענין הנוקבא שחכמה נתקנה בו, אין הפירוש בחינת נוקבא נפרדת, כמו או"א, אלא הפירוש בחי' נוקבא שבגופו, כלומר בחינת מסך ומקום זווג, ע"ד שהיה נוהג בהכלי דמלכות בפרצופי א"ק. שאין זה נבחן לנוקבא ממש, אלא שנקרא כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט. ותתפ"ב אות ל"ב).

ל״ט(לשאלה) ישראל סבא נרמז בעוקץ שאחורי הד' דה"ר דהוי"ה, וה"ר עצמה היא תבונה. כי כאן הנקבה יותר מגולה מזכר, כי המה בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, וגילוי זה בא בעיקר מהגבורות שהם תבונה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, וע"כ התבונה מגולה יותר מיש"ס. (תתצ"א אות מ"ג).

מ׳(לשאלה) כי א"א הוא עיקר הכללות כל האצילות, כנודע. וכיון שהחזה שלו, הוא סיום ג' פרצופים הראשונים דבחינת שם מ"ב, ודבחינת כלים דפנים שלו, המכונים ס' ומחזה ולמטה הוא בחינת האחורים שלו. ע"כ נחשבים או"א שלמעלה מחזה דא"א, לבחינת ס' דכללות. וישסו"ת העומדים למטה מחזה דא"א, נחשבים לבחי' ם' דכללות. ויש עוד טעם ב'. שהוא מחמת שהם קומת ס"ג דאצילות, שהיא קומת בינה. ועיקר ההבחן של ס' ום' הוא בענין החסדים המכוסים, שהם חב"ד חג"ת דבינה, שהם בחינת ג"ר, ונקראים ס'. ובחינת החסדים המגולים, שהם תנהי"מ, נחשבים לחסרי ג"ר, שהם ם' כנודע. והבחן זה אינו נוהג בשאר קומות, כי אם בבינה לבד. (תתע"ט אות כ"ט).

מ״אטעם א' הוא, עוד מחמת מקורה בע"ס דאו"י. כי מתחלת אצילותה, יצאה בבחינת אחורים על חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא כנודע, ואח"ז כדי להאציל את הזו"ן, חזרה פב"פ עם החכמה. כנודע. וע"כ נחלקה הבינה לב' חלקים, והם כמעט הפכים זה לזה, שבחלקה הא', היא בוחרת בחסדים ודוחית חכמה, ובחלקה הב' היא ממשכת חכמה. ונודע שכל שינוי צורה מחלק הרוחנים לשנים. וע"כ כל קומת בינה, נחלקת ג"כ לשנים, שג"ר שבה הם בבחינת חסדים מכוסים, וז"ת שבה הם בחסדים מגולים. ונעשים משום זה לב' פרצופים נבדלים.

מ״בטעם ב' הוא. כי הרושם דה"ת שבמסך של ראש דא"א. מוציא רק את הז"ת דבינה מתורת ראש, שהם ישסו"ת, אבל אינו מוציא את ג"ר דבינה מתורת ראש, שהם או"א, משום שהם חסדים מכוסים, ועל חסדים לא היה צמצום מעולם. כנודע. וע"כ נבדלו לשנים. שאו"א הם בחינת ראש וג"ר. וישסו"ת כבר הם בחינת גוף.

מ״גטעם ג' הוא. מחמת יסוד דעתיק. שבהיות א"א ועתיק ב' פרצופים, נעשה א"א לבחינת ע"ב דאצילות, והוא מקבל מחג"ת דעתיק חכמה, ומנה"י דעתיק מקבל חסדים לבינה וזו"ן שיצאו מראש. כנודע. וע"כ או"א המלבישים על חג"ת דא"א, מקבלים חסדים מכוסים, שנה"י דעתיק משפיע לבינה וחג"ת דא"א. וישסו"ת, כבר יכולים לקבל חסדים מגולים, להיותם מתחת יסוד דעתיק. ומשום זה נתחלקו לב': כי או"א הם הפרצוף דחסדים מכוסים. וישסו"ת הם פרצוף דחסדים מגולים.

מ״דטעם ד' הוא. כי או"א להיותם למעלה מחזה דא"א נבחנים עוד לבחי' ג' הפרצופים דלמעלה מפרסא, ונחשבים לבחינת השם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי המילוי. משא"כ ישסו"ת שהם למטה מפרסא דא"א, מבחינת החזה, ששם סיום קו האמצעי דחצי פרצוף עליון, וע"כ מצד האורות כבר יצאו ישסו"ת מבחינת שם מ"ב זה, כנ"ל. וע"כ נבדלו לב': שאו"א הם בחינת מ"ב גם מצד האורות. אבל ישסו"ת, אינם בחי' מ"ב, רק מצד הכלים לבד, להיותם נמצאים עוד למעלה מסיום רגלים דחצי פרצוף עליון, הנמשך עד הטבור כנודע. שההבדל ביניהם רב הוא.

מ״ה(לשאלה) טעם ה' הוא. משום הרושם דה"ת דקטנות הנשאר בחזה דאו"א שרושם זה עושה פרסא באו"א גופייהו, שמשם ולמטה מתחילים ק"ך צירופי אלקים. וכיון שישסו"ת מתחילים מחזה ולמטה דאו"א, ע"כ כל הז"ת שלהם בחינת שמות אלהים, כנודע. מה שא"כ אמא עלאה, שהיא שמות אהי"ה. וכולה רחמים, כנודע. (תתס"ט אות י"א י"ב וי"ג) ויש עוד טעמים בזה כמ"ש עוד במקומם.)

מ״ו(לשאלה) הא' הוא הג"ר עד החזה, הנקרא בינה ונק' ס'. ב' הוא מחזה ולמטה, הנקרא תבונה, ונקרא ם' סתומה, ג' הוא המלכות שבה. ד' היא חיצוניות המלכות, המתלבשות בתחתונים ואלו הד' יש ג"כ בתבונה בגדולתה. הרי ה' תבונות. (תתק"י אות ע"ה.)

מ״ז(לשאלה) מחזה ולמעלה כולה רחמים, ומחזה ולמטה דינין מתערין מינה. (תתצ"ה אות מ"ה).

מ״ח(לשאלה) עד החזה הוא שמות אהיה, ומחזה ולמטה הוא שמות אלהים. (תתצ"א אות מ"ד).

מ״ט(לשאלה) ק"ך צירופי אלקים שבבינה מלובשים בד"ת שלה: ל' צירופים בכל ספירה. ובתבונה הם מלובשים מגבורה ולמטה, שהם ה' ספירות: כ"ד צירופים בכל ספירה. (תתק"ב אות נ"ט).

נ׳(לשאלה) משום שאותיות תבונה הם בן ובת שזהו על שם התלבשותה בזו"ן שהם בן ובת שלה. (תתקי"ב ד"ה וזה).

נ״א(לשאלה) שם מ"ב דהוי"ה, בפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, הוא רומז על ג' הפרצופים הראשונים, שהם מחזה דא"א ולמעלה. השלימים לגמרי, אגב קבלתם מבחינה שכנגדם בא"ק מטבורו ולמעלה, כנ"ל בתשובה נ"ב. אמנם השם מ"ב שבז' שמות שבר"ת דאנא בכח: אבגית"ץ וכו'. הוא בישסו"ת, העומד מחזה עד הטבור דא"א, ששם בחזה דא"א, כבר נסתיים השם מ"ב מצד האורות, הבאים מקו האמצעי המסתיים בחזה. אלא מצד הקצוות הארוכים ממנו, בשליש תחתון, נמשיך עוד בחינת מ"ב עד הטבור. כנ"ל בתשובה י"א. ונודע שזה נבחן להארת כלים בלבד, ונחשבים לחסרי ג"ר, ע"כ ז"ת אלו מרומזים בז' שמות של אנא בכח, שהם ז' פעמים ו' אותיות, כנגד ו"ק חג"ת נה"י. כנודע. שאין בהם מ"ב מבחינת עצמות האותיות, אלא רק מבחינת המספר לבד, שז"פ ו' בגי' מ"ב, והוא משום שאין בהם מבחינת מ"ב אלא הארת כלים לבד. ומקורו הוא מז"ת דנקודים, שהפרש זה היה סבה בשבירתם. (תתק"ס אות יו"ד).

נ״בנודע שקומת בינה נתחלקה לב' פרצופים: ג"ר וז"ת, לבינה ותבונה. והוא מטעם הרושם דה"ת אשר במסך דראש דא"א תחת מו"ס, שהוציא הבינה לחוץ, שהוא שולט רק על ז"ת דבינה, להיותם נצרכים להארת חכמה. ואינו שולט כלום על ג"ר דבינה, להיותם בחסדים מכוסים הדוחים חכמה בלאו הכי, וע"כ נעשות. בינה ותבונה לב' פרצופים נבדלים, שהבינה עדיין היא בבחינת ג"ר, ותבונה יצאה מבחי' ג"ר לבחי' ז"ת בחסר ראש. ונבחן שהמה נחלקו לחמשים וחמשים. כי קומת בינה השלימה היא מאה ספירות, שהן עשר ספירות הנכללות זו מזו, וי' פעם יוד הן מאה. אמנם עתה שנחלקו, ולא נשאר בתבונה אלא ז"ת כלולים זה מזה, דהיינו ז"ס שבכ"א מהן ז"ס, וז' פעמים ז' הן מ"ט, דהיינו חמשים חסר אחת, שזה מורה שהמה חסרים הראש והג"ר שלהם הנקרא כתר, דהיינו כל מחצית פרצוף העליון הנקרא בינה, שהיא נחלקה מעליהם ונעשית לפרצוף מיוחד כנ"ל. והמה מכונים בשביל זה מ"ט שערי בינה חסר אחד. אמנם תזכור אשר השער האחד הזה, פירושו כל חמשים שערים העליונים דבינה עילאה, כי השער הזה ה"ס הכתר, שפירושו ראש וג"ר. אמנם גם בינה עליונה ג"כ אינה שלמה, כל עוד שתבונה אינה מתחברת עמה ונעשות לפרצוף אחד. והיא נחשבת ג"כ לחסרה משער עליון שבה, שהוא כתר וג"ר. והוא מטעם הנודע, שחסרון נה"י דכלים גורם חסרון ג"ר באורות. כי באמת גם הג"ר דבינה יצאו מראש דא"א לבחי' גרון וגוף, אלא משום שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין ענין של צמצום חל עליה, כנ"ל. עכ"י בהתחשב כלפי השפעת חכמה, הרי גם היא חסרה ג"ר כמו תבונה. באופן שכלפי עצמה היא נבחנת לראש גמור. אכן כלפי אבא, שהוא חכמה, נחשבת גם בינה לבחינת ז"ת חסר ראש, כי אינה יכולה לקבל ולהשפיע חכמה, מכח הרושם דה"ת שנשאר במסך דראש דא"א, כנ"ל.

נ״גהרי שגם בינה חסרה ג"ר בערך אבא. אכן אין הבינה נחשבת משום זה לבחינת מ"ט שערים כמו התבונה, כי מ"ט שערים מורה שאין בה עצמה אלא ז"ת, דהיינו ז' פעמים ז' כנ"ל, שזה צודק רק בתבונה. אבל בינה עכ"פ בערך עצמה היא ראש גמור, ואינה חסרה ג"ר. כנ"ל. אלא שיש כאן הבחן אחר, והוא בהבחן השם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, שזה מורה על מה שמקבלים מבחינה שכנגדם בג' הפרצופים הראשונים דא"ק עד טבורו, כנ"ל בתשובה קכ"ה. ונודע, שפרצופי א"ק הם בחינת חכמה, וע"כ בחשבון הזה נבחנת הבינה שהיא חסרה שער מ"ב העליון, דהיינו בחינת ג"ר דחכמה, שנקרא ראש או כתר. כי מבחי' חכמה אין בה אלא מ"א שערים, וחסרה שער העליון, דהיינו הכתר שבה. כי שער הזה נכלל באבא, בסו"ה ג"ם צפור מצאה בית וכו'. כי השער העליון החסר לבינה נתוסף על אבא, ויש לו לאבא מ"ג שערים, שה"ס ג"ם.

נ״ד(לשאלה) ובזה תבין מ"ש הרב, כי משה זכה לבינה. (לעיל דף תתצ"ט אות נ"ב) וחז"ל אמרו, חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחד. (מסכת ר"ה דף כ"א) הרי שלא זכה לבינה בשלימות. ובהנ"ל תבין זה. כי משה זכה לבינה עלאה בסוד מ"א שערים שבה, דהיינו כל עוד שהבינה ותבונה נחלקות לב' פרצופים, שאז נחשבים לחסרים מחציתם העליון המכונה בחי' הכתר שלהם: כי לבינה חסר שער המ"ב. ולתבונה חסר שער הנ', כנ"ל. ועל זה רמזו חז"ל, שכולם נתנו למשה חסר אחת, דהיינו שער החמשים. כי שער הנ' הוא בינה עלאה, והיא לא תתחבר בקביעות עם הבינה לפרצוף אחד, עד לגמר התיקון. ולפיכך לא זכה משה אליה. והרב מדבר מבינה עלאה, כשהיא נבדלת מהתבונה התחתונה ולבינה זו זכה משה. שהוא ג"כ חסר אחד, שהוא שער מ"ב. (תתקס"ג אות ט"ז).

נ״ה(לשאלה) מחצית הפרצוף העליון של התבונה, דהיינו פרצוף ג"ר שלה, היא כתר דתבונה החסר לה. באופן ששער העליון הזה שנקרא כתר, כולל חמשים ספירות. כי כל עוד שהיא חסרה ממנו ואין לה אלא ז"ת, אין לה אלא מ"ט ספירות, דהיינו ז' פעמים ז' שהם מ"ט. אבל בשעה שתשיג הכתר ההוא, יהיה לה אז עשר ספירות, שהן כלולות כל אחד מעשר, ועשר פעמים עשר הן מאה, הרי שפרצוף הג"ר החסר לה כולל חמשים ספירות. (תתקס"ד אות י"ז)

נ״ו(לשאלה) הוא בחינת ג"ר דבחינת חכמה, החסרה לאמא, מחמת יציאתה מן הראש דא"א, כי החכמה סתימאה דא"א הוציאה לבינה מהראש, וח"ס עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא, דהיינו בחינת המסך, שעליו יוצאים ע"ס דראש א"א ממעלה למטה בקומת ע"ב, כנ"ל שא"א הוא קומת ע"ב דמ"ה. וזה השיעור שנעלם מבינה מחמת יציאתה מהראש הזה דע"ב, הוא נקרא שער מ"ב העליון, או בחינת הכתר שלה הנכלל באבא. ובשעה שתבונה עם בינה נעשות לפרצוף אחד, אז אמא עלאה משגת את שער מ"ב ההוא. כנ"ל בתשובה קכ"ו. ועי' כל זה בע"ח שי"ג פי"ג (תתקס"ה אות י"ח).

נ״ז(לשאלה) כי ידעת שסבת החסרון דשער המ"ב העליון לבינה, היא מחמת החכמה סתימאה שהוציא אותה לחוץ, כנ"ל בתשובה קכ"ח. ונודע הטעם שיציאה זו היתה בשביל בנה, שהוא ז"א. כמ"ש הרב לעיל בביאור הכתוב ונהר יוצא מעדן. שהיה זה, כדי להשקות את הגן, שהוא זו"ן (דף תתפ"ב אות ל"ב) ועל זה הוא הרמז, שחסרון שער המ"ב עשה אותה לא"ם לזו"ן, כי לא נשאר בה אלא מ"א שערים שהם אותיות א"ם. כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ כנודע. (תתקסה סוף אות י"ח).

נ״ח(לשאלה) כי עיקר הפרצוף הוא מדת הקטנות שהיה בו, כנודע. וכיון שבשעת הקטנות לא היה לו אלא ב' כלים: גלגלתא, ועינים, שהם כתר וחכמה, אשר אור הרוח היה מלובש בגלגלתא, הנקראת משום זה חג"ת. ואור הנפש היה מלובש בעינים, הנקראות משום זה נה"י. ונמצא המסך דסיומא בכלי דעינים. אשר על כן גם בשעת גדלותו, כשה"ת ירדה מעינים לפה, כי קנה האח"פ שלו, מ"מ נשאר עוד הרושם דה"ת מעת הקטנות בעינים שלו. דהיינו בנה"י הישנים שעלו ונעשו לחג"ת, שכלי דיסוד נעשה לשליש ת"ת העליון, ונמצא המסך דקטנות במקום החזה, כנודע. וע"כ נבחנים האח"פ החדשים שהשיג בשעת גדלות, שהם בחינת אחורים ודין, מחמת מציאותם למטה מחזה, דהיינו למטה מבחינת הסיום דקטנות. ולפיכך נעשה מרחק גדול בין הכלים דפנים דפרצוף, שהם גו"ע שמחזה ולמעלה, שהם למעלה ממסך דקטנות, ונחשבים לבחינת ג"ר. ובין האח"פ החדשים שהם ד' ספירות תחתונות תנה"י, שממטה למסך דקטנות, שהם בחינת חסר ראש, להיותם נמצאים למטה ממסך דסיום מעת הקטנות. וז"ס שאמרו חז"ל על משה רבינו ע"ה (במדרש תהלים) על הפסוק תפלה למשה איש האלהים. אשר מחציו ולמעלה, משה נקרא אלקים, ומחציו ולמטה הוא נקרא איש. (תתפ"ד ד"ה וטעם).

נ״ט(לשאלה) כי למוח הראשון של ז"א, שהוא מוח היניקה, שפירושו בחינת אור הרוח, הרי הבינה מחויבת לעורר בעצמותה בחינת קטנות דבחינת ה"ת בעינים שלה, דהיינו בחינת המסך של בחי"א שלה, שיוצאת בזה מבחינת ראש לבחינת גוף בלי ראש, ואז מזדווגת בעצמה מבחינת המסך הזה, ומודדת קומת בחי"א לז"א, שנקרא מוחין דיניקה. הרי שאמא יוצאת לחוץ כדי לתת המוח הא' לז"א, ולולא זה לא היה יכול להיות מציאות מוח לז"א. שז"ס והאם רובצת על הבנים וכו'. כי אמא ממעטת עצמה, כדי, ליינק את הבנים. (תתפ"ג אות ל"ג).

ס׳(לשאלה) כי חכמה סתימאה, שה"ס עינים, אתתקן בעצמו כעין דכר ונוקבא, דהיינו בחינת המסך דע"ס דראש דא"א שנתקן תחת החכמה שבו, ונמצא הבינה שכבר היא למטה ממסך, והיא מקבלת מהמסך ממעלה למטה, שהיא בחי' גוף ולא ראש. כי כל ראש פירושו ממסך ולמעלה. (תתפ"א אות ל').

ס״א(לשאלה) אין ג"ר דבינה מתמעטות כלום מחמת מציאותם תחת המסך דראש דא"א, מטעם שעל אור הבינה אין שום צמצום נוהג בו, להיותה בסוד כי חפץ הוא, ואין צמצום חל על אור דחסדים כנודע.

ס״באח"פ שנפלו ויצאו לחוץ מכל מדרגה מכח עלית ה"ת לעינים, הם מכונים בשם מנצפ"ך. והטעם שהם נקראים כן הוא, משום כי אח"פ אלו הם בחינות הסיום של המדרגה, שהם תנהי"מ, ונודע, שע"ס דנה"י הם בחינת הסיום דכל מדרגה, ע"כ מכונים בשם מנצפ"ך דאלפא ביתא המסיימים לכל תיבה. וכבר ידעת שכלים נקראים אותיות, ואותיות דפנים שהם בחינת ראש תוך דהפרצוף הם בחינת כ"ב אותיות, ואותיות דסוף שבפרצוף, הן בחינת מנצפ"ך המסיימים.

ס״ג(לשאלה) ומנצפ"ך אלו מכונים עצמות ה"ג. שהם מוחזרים בפרצוף רק בשעת גדלות. אמנם בשעת קטנות, הפרצוף מקבל רק בחינת הארת המנצפ"ך, ולא מנצפ"ך ממש. כלומר, שבשעה שיש רק בחינת גו"ע בפרצוף, וה"ת בעינים הנה אז אין בפרצוף אלא בחי' ו"ק, שנקראים ה"ג, שהם חג"ת נ"ה כנודע. אמנם זה הוא רק מבחינת קומת האורות, שהם קומת ז"א. אבל מצד הכלים יש בהם כתר וחכמה, דהיינו גלגלתא ועינים, אלא שמכונים חג"ת נ"ה על שם האורות שהם נפש רוח. וע"כ מכונה זה בשם הארת ה"ג, כלומר ה"ג מבחינת אורות, ולא מבחינת כלים כנ"ל. אמנם בגדלות כשמוחזרים לו האח"פ, הנה אז הוא קונה עצמות ה"ג דהיינו גם בחינת כלים דה"ג. ונמצאו ה"ג דאורות מתלבשים בה"ג דכלים שלהם, וע"כ קונים הה"ג בחינת ג"ר. כי בשעת הקטנות שהיו לו ה"ג רק מצד האורות, ולא מצד הכלים, הנה הה"ג נתלבשו שלא במקומם, אלא בכלים העליונים, והיה הפרצוף חסר ג"ר. ועתה כשחזרו עצמות הה"ג דהיינו הכלים שנקראים מנצפ"ך, באו האורות בכלים שלהם, והפרצוף משיג ג"ר. (תתקסב אות י"ג וי"ד וט"ו).

ס״ד(לשאלה) ז"ת מכונות ה"ג בעת קטנות. והם בחינת ה"ח וה"ג. ושורשם הוא מכח עלית ה"ת בעינים, שנתערבה אז ה"ת בכל ספירה וספירה עד החכמה כנודע, ונעשתה הה"ת בחינת קו שמאל בכל ספירה וספירה עד החכמה, ועצם מהותה של הספירה היא בחינת קו ימין שבה. ומתוך שז"ת הם רק בחי' ה"ח חג"ת נ"ה בעיקר, כי יסוד הוא רק בחינת כולל לה"ח וכן מלכות כנודע, ע"כ מכונים ב' הקוים בשם ה"ח וה"ג, וזווגם יחד הוא סוד קו האמצעי שנקרא דעת ת"ת יסוד, כנודע. (תתקסה אות י"ד וט"ו).

ס״ה(לשאלה) הארת ה"ג פירושה מדת הקטנות דאורות, שהוא קומת ז"א בחסר ג"ר. והאורות מלובשים שלא במקומם, דהיינו בגלגלתא ועינים, ועצמות ה"ג פירושה שהפרצוף קונה בחינת הכלים דה"ג שהם מנצפ"ך, שאז יורדים ה"ג דאורות למקומם למנצפ"ך, והפרצוף משיג הג"ר. (עי' תשובה קל"ד).

ס״ו(לשאלה) כי מנצפ"ך הם בינה וזו"ן שיצאו לחוץ, שעיקרם הם הז"ת, וה"נ הם חג"ת נ"ה שהם ז"ת (עי' תשובה קל"ד).

ס״ז(לשאלה) כי כל בחי' העולה מבי"ע לאצילות כלולה מש"ך ניצוצין. ובירור הא' הוא ע"י ל"ב נתיבות החכמה, המברר ממנה רפ"ח ניצוצין, והשאר מוריד בבחינת פסולת. עי' בתשובה ק' (תתע"א ד"ה וצריך).

ס״ח(לשאלה) מאחר שהתחתון דבוק בנה"י דעליון בכותל אחד, נמצא שבו בעת, שנשלם כל האי רוחא קדמאה להתפשט בתחתון, דהיינו אחר שקבל כל בחינת המוחין דיניקה שלו. בסו"ה ויגדל הילד ויגמל. ואין עוד לעליון מה לתת לו. הנה חסרון השפע של התחתון מורגש ג"כ אל העליון, להיותם דבוקים זה בזה. וזהו מעורר לעליון לעלות למ"ן לעלי עליון כדי לקבל השפעה חדשה לצורך התחתון. ועל כן נבחן זה כמו שהתחתון מעלה העליון שלו למ"ן לעלי עליון. (תתצ"ב ד"ה והנה).

ס״ט(לשאלה) כי לכל קטנות יש גדלות מיוחדת: ואחר שמשיג קטנות וגדלות דבחי"ב מתחיל הקטנות דבחי"ג, שאז מתחיל מחדש כל אותו הסדר שהיה בקטנות דבחינה ב'. דהיינו רוחא קדמאה וביאה קדמאה וכו' עד לגמר יניקה, שאז עולה למ"ן לגדלות דבחי"ג. ואח"ז מתחיל הקטנות דבחי"ד בכל הסדרים עד תשלום היניקה, ואח"כ הגדלות דבחי"ד. עי' לקמן בתשובה קמ"ב. (תתצ"ה ד"ה וטעם ע"ש כל ההמשך).

ע׳(לשאלה) כי מתחילה בעלות התחתון עם העליון לעלי עליון בסוד מ"ן בלי ציור ומקבל שם העליון בשבילו האי רוחא קדמאה, הנה כלול בהאי רוחא כל המוחין דנרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח. אלא שהעליון מודד אותם ונותן לתחתון על סדר המדרגה לאט לאט. כנודע. וע"כ עד תשלום מוחין דיניקה, אין התחתון צריך עוד לעלית מ"ן מחדש, כי המ"ן הראשונים מספיקים לו. (תתע"ו ד"ה ומה).

ע״א(לשאלה) הנה הקטנות היא בחינת החסרון שבפרצוף, שהוא חסר הג"ר שלו אלא ודאי שיש חילוק מאיזו קומה באה הקטנות. למשל: בשעה שעולין הניצוצין ממדת עביות דבחי"ג, ומסבת הה"ת בעינים, אינו יכול לקבל אלא קומת בחי"א, שהיא גוף בלי ראש, הנה אין בחי"א זו דומה כלל לבחי"א דבחי"ב, כי ההבחן הוא במדת החקיקה והחסרון, כי בבחי"א דבחי"ג יש חסרון דג"ר דחכמה, כי שלמות הע"ס שלו, הם בקומת חכמה, ועתה בחסרונו, נמצא חסר מהשלמות שלו שהיא חכמה. משא"כ בחי"א דבחי' נשמה, אין בהקטנות הזו חקיקה וחסרון מאור חכמה, כי אפי' בגדלותו לא יהיה לו ראש דבחינת חכמה, אלא ראש מבחינת נשמה, דהיינו בחינת ג"ר דבינה, שהם חסדים. וכן הקטנות של ז"א, אינו דומה כלל לא לאורות דנשמה, להיות הראש דז"א צריך עכ"פ להארת חכמה. ולא לאורות דבחי"ג, שהוא חכמה ממש, כי אין ז"א צריך לחכמה ממש, אלא רק להארת חכמה. הרי שיש הפרש מסוים בקטנות שבין המדרגות, שהוא בחינת חקיקה וחסרון ממין השלמות של גדלות המדרגה ההיא. (תתצ"ה ד"ה וטעם ע"ש כל ההמשך).

ע״ב(לשאלה) מדת העביות שבהקומות תלוי בניצוצין הנבררים מבי"ע. (תתקנ"ח אות ה').

ע״ג(לשאלה) הנה בחינת העביות כלולה ברשימות וניצוצין של התחתון עצמו, אבל המסך, הוא משיג על ידי העליון, דהיינו מתוך התכללותו בזווג העליון, הוא משיג בחינת המסך ממנו. (תתקנ"ח אות ה').

ע״ד(לשאלה) יש בזה הרבה טעמים: א' הוא משום המולידים, דהיינו ישסו"ת, כי ישסו"ת צריכים להשיג גדלותם, ולהתאחד עם או"א לפרצוף א', כי אין עיבור דז"א אלא בישסו"ת, והיינו דוקא בשעה שראש דישראל סבא ותבונה מתחבר בשליש תחתון דת"ת דאו"א לבחינה אחת, והפרצוף בכללו יקבל מדרגת ע"ב ס"ג, כנודע. וטעם ב', כי תחלת שורש זו"ן מתחיל רק על ידי ביטול הפרסא מכח טפת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, כמו שהיה בו ' ונקודה דיסוד א"ק שהשפיע לאו"א דנקודים. והוא להיות שורש הזו"ן, מבחינת אח"פ של נה"י דא"ק שיצאו לבי"ע בעת צמצום ב'. וטעם ג' הוא, כדי להוליד קטנות דז"א, שתהיה בו בחי' החקיקה וחסרון דהארת חכמה, באופן שיהיה ראוי לקבל בחינת חכמה בשעת גדלותו, כמ"ש בתשובה קמ"ב, שהקטנות והגדלות צריכים להיות ממין אחד.

ע״ה(לשאלה) כי כל גו"ע דתחתון דבוקים רק על אח"פ דעליון. כנודע. וע"כ בשעת גדלות דעליון שהעליון מעלה את אח"פ שלו עולים עמו גם גו"ע דתחתון. כי כן הוא בכל המדרגות כנודע. (תתס"ה אות א').

ע״ו(לשאלה) מתוך שהיו ג' שותפים לז"ת דנקודים בעת אצילותם, שהם: נה"י דא"ק הפנימי, ואו"א דנקודים כנודע, ע"כ גו"ע דז"א, יש להם ג"כ ג' בחי' אח"פ, שהם דבוקים בהם: א' באח"פ דפרצוף הכתר, שהוא בחינת אח"פ דנה"י דא"ק, אשר בפרצופי אצילות הוא אח"פ דנה"י דעתיק וא"א. ב' הוא באח"פ דאבא, ג' הוא באח"פ דאמא.

ע״ז(לשאלה) כי ד' בחינות עביות יש בכל מלך, הנקראים נתיבות, כלומר, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון המוציאים כל אחד קומת ע"ס לפי מדת עביותו. וח' פעמים ד' הם ל"ב. והארת אבא בהם, נקרא ל"ב נתיבות החכמה, להיותו מאיר בכל נתיב ונתיב מאלו ל"ב הנתיבות. (תת"ע אות י"ד).

ע״ח(לשאלה) ב' בחינות השפעה נבחנות בפרצוף הכתר: א' אור חכמה. ב' אור חסדים. וזה נמשך מבחינת ע"ס דאו"י, שמתחלה השפיע הכתר אור חכמה לספירת חכמה דאו"י. וכשנאצלה הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, הפכה אחוריה לחכמה וקבלה אור חסדים מכתר. הרי שיש לכתר השפעה כפולה, שמשפיע חכמה לספירת חכמה. ומשפיע אור חסדים לספירת בינה. וזה הדבר נוהג ג"כ בסוד הפרצופים. כי מבחינת חג"ת משפיע הכתר אור חכמה לע"ב. ומבחינת נה"י שלו משפיע אור חסדים לס"ג. (תתקמ"ד ד"ה אכן).

ע״ט(לשאלה) הוא משום הרושם דה"ת שנשאר בקרומא דמו"ס המוציא את הבינה מן הראש, ואינה ראויה לקבלת חכמה. והן אמת שבינה נחשבת לג"ר מכח כי חפץ חסד הוא, אמנם עדיין אינה יכולה להפסיק האחורים שלה על אור חכמה, כל עוד שלא נתבטלו הפרסאות דאצילות, כדי שלא תצא מבחינת ראש לבחינת גוף. כמו ישסו"ת, כנודע.

פ׳(לשאלה) יש הפרש גדול מבחינת ג' היסודות לאורות נצוצין כלים, לבחינת היסוד דמקום הזווג. כי אלו הג', הם רק בחינת התלבשויות בהמסך דיסודות ההם, כדי להתאים מדת הקומה המותאמת לצורך ג' הבחינות של העובר. ואע"פ שג' היסודות האלו הם מזמן הקטנות של או"א וישסו"ת, מעת שהיו מחולקים לב' פרצופים, מ"מ מטעם אין העדר ברוחני, נשארים היסודות דקטנות, גם אחר גדלותו של הפרצוף, אשר בשעה שמזדווג העליון להאציל קומת התחתון, אינו מודד לו מבחינת המסך דגדלות של עצמו, אלא שמעורר המסך דקטנות שנשאר בו, שעליו מזדווג בהתאם אל המ"ן של התחתון, כנודע. ולפי שאנ"כ אלו הם כללות נרנח"י של העובר, ע"כ נעשה הזווג בהתלבשות המסך דיסוד תבונה לצורך הכלים, שהם בחינת נה"י, ובעד הניצוצין שהם בחינת רוח וחג"ת, נעשה ההתלבשות ממדת המסך שבמקום החזה, שהוא מדת רוח. ולאורות שהם נשמה חיה יחידה דעובר, נעשה הזווג בהתלבשות המסך דיסוד בינה עלאה, שהיא בחינת ג"ר. אמנם הזווג הוא במקום היסוד של עתה בהכרח, שהוא יסוד דגדלות, דהיינו מבחינת מה שאו"א וישסו"ת חזרו עתה לפרצוף אחד, שיסוד זה הוא במקום החזה דא"א, אשר בזמן הקטנות היה שם הפה דראש דישסו"ת. (תתקמ"ה אות קמ"ח).

פ״א(לשאלה) מקום הריון הוא בתבונה הא' כלומר, בתבונה המלבשת על שליש תחתון דת"ת דאמא עלאה, אמר הפה שלה הוא במקום החזה דא"א. (שם).

פ״ב(לשאלה) כבר ידעת שא"א נחלק על הטבור לב' פרצופים: שמחזה ולמעלה הוא פרצוף דשם מ"ב, שקו אמצעי שלו מסתיים בחזה, ששם סיום היסוד דחצי פרצוף העליון. כנ"ל בתשובה י"א עש"ה. גם ידעת שבעלות נה"י דא"א. ונודע שבעלות נה"י דא"א לחג"ת, והנה אז עולים גם או"א עם החג"ת לג"ר דא"א הקודמים. ונמצאים גם או"א שנעשים למדת חצי פרצוף עליון של א"א, אשר היסודות משלהם מסתיימים במקום החזה דא"א. ונודע שבעלות נה"י דא"א לחג"ת, שהוא מכח התאחדותם עם נה"י דעתיק לבחינה אחת, הרי נמצא מקום הסיום דיסוד דא"א, שהוא בשוה עם מקום הסיום של יסוד דעתיק. דהיינו במקום החזה דא"א שמקודם לכן. באופן, שיסוד דא"א מלובש עתה בתוך יסודות דאו"א העומדים ג"כ במקום החזה שמקודם לכן. (תתקמ"ט ד"ה וזהו).

פ״ג(לשאלה) כבר ידעת, שכל תחתון ממלא את הכלים דעליון שנתרוקנו בעת הזדככות המסך דגוף דעליון, כמ"ש בפרצופי א"ק. גם ידעת, אשר הגוף דפרצוף כתר דא"ק, כבר נתמלא בכל השלמות עד הטבור שלו, מב' הפרצופים ע"ב ס"ג שלו. ומילואים אלו מכונים לבושים. ונמצא שמטבור ולמטה לא הספיקו ע"ב ס"ג דא"ק להלביש אותו, כי המה לבושים קצרים, שאינם מגיעים יותר, אלא עד הטבור. וע"כ באו ע"ס דנקודים, ואח"כ ע"ס דאצילות שהם מלבישים לתנה"י דא"ק מטבור ולמטה. והנה מתחילה יצאו רק ג"ר דאצילות, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בא"ק מטבורו ולמעלה דא"ק, וע"כ אינם נחשבים עוד ללבושים אמיתים הנחוצים למלאות את האורות לתנה"י דא"ק, כי רק ז"ת דאצילות שהם הזו"ן, הם לבדם מיוחסים אל תנה"י דא"ק. וז"ס שאחר שנגמרו ג' הפרצופים הראשונים של אצילות וגם א"א נתלבש בהם עד הטבור, כמו א"ק. ראה א"א שנה"י שלו מגולים, כלומר, שנתעורר בו מדת החסרון אור, שעוד לא נשלם גם בנה"י דא"ק, וע"כ העלה מ"ן לעליונים, עד לע"ב ס"ג דא"ק, שמשם ירדה טפת החסד המבטלת לפרסאות, ומעלה את גו"ע של זו"ן מבי"ע לאצילות, ותיקן אותם ואחר לידתו ירד ונעשה לבוש למקום מטבור ולמטה דא"א, שבמדה זו מתמלא ג"כ מטבור ולמטה דא"ק. (תתקי"ד אות פ"ד).

פ״ד(לשאלה) אחר שהפרצופים העלו מ"ן עד ע"ב ס"ג דא"ק, נעשה הזווג דע"ב ס"ג, ואור הזווג הזה, הגיע אל עתיק דאצילות, ונודע שהארת ע"ב מורידה הה"ת מעינים למקומה, ומבטלת לשעתו כל הפרסאות, שהם הגבולים החדשים שנעשו בצמצום ב', כנודע. וע"כ נתבטל ג"כ הפרסא שבין אצילות לבריאה, ועלו ב"ש תתאין דנו"ה דעתיק שהיו בבי"ע, שבהם דבוקים בחינת גו"ע דזו"ן, והעלן אותם לאצילות, במקום הב"ש דנו"ה האמצעים העומדים בנה"י דא"א, וב"ש האמצעים עלו למקום ב"ש הראשונים דנה"י שלו, העומדים בחג"ת דא"א. (תתקי"ד אות פ"ד).

פ״האחר שנגמר כל הבחינות דקטנות של ישסו"ת, הנה עלו למ"ן אל או"א עלאין להתכללות הזווג בהם לצורך מוחין דגדלות. כנודע. בכל הפרצופים. ונודע שכל הארה באה רק מא"ס ב"ה, וע"כ בשעה שעלו ישסו"ת למ"ן לאו"א עלאין כן העלו או"א מ"ן אל העליון שלהם, והעליון לעלי עליון, עד ראש א"ק שמקבל בחי' אור חדש מא"ס ב"ה על המ"ן שהעלו לו, ויוצאת שם קומת ע"ס על המ"ן אלו, שנקרא מוחין, או טפת הזווג ומ"ד, ואלו המוחין יורדים מפרצוף לפרצוף עד שבאים למקומם הא', דהיינו בהפרצוף הראשון, שהוא היה הא' אל העלאת המ"ן, שבשבילו ירד אור א"ס ב"ה. וע"כ, כל טפה של הולדה ואצילות חדשה מיוחסת לע"ב ס"ג דא"ק, שהם המקבלים אור א"ס ב"ה בראשונה.

פ״ו(לשאלה) ולפיכך, בעת שהגיעו המוחין האלו לעתיק, וגם הוא נזדווג מבחי' מוחין אלו ביסוד ועטרה שלו, הנה אז נבקעו כל הפרסאות שבאצילות שבאו מכח צמצום ב', דהיינו מכח עלית ה"ת בעינים, כנודע, ואז נבקע יסוד דעתיק גם כן כי מסך דיסוד דעתיק הוא החוצה לא"א לפרצוף נבדל הימנו, מטעם עלית ה"ת לעינים. (כנ"ל דף תשכ"ו פעולה ח') ונעשו עתה א"א ועתיק לפרצוף אחד.

פ״ז(לשאלה) עלית מ"ן דישסו"ת לאו"א, (כנ"ל בתשובה קנ"ו) חיבר את או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, אשר יש"ס נכלל בבחינת אבא, ותבונה נכללה בבחינת אמא, ע"ד שנתבאר לעיל דף תר"ע ד"ה אדה"ר. עש"ה, כי כל הבחינות שנתבארו בעלית זו"ן להיכל או"א כדי להוליד נשמת אדה"ר כן הוא ג"כ בעלית ישסו"ת להיכל או"א להוליד את ז"א. ונתבאר שם שז"א נעשה לבחינת אבא, ונוקבא לבחינת אמא, ונשמת אדה"ר נולדה מן בחינת זו"ן, ולא מבחינת או"א. כן הוא כאן, אע"פ שישסו"ת נכללו ונעשו לבחינת או"א, מ"מ נולדו זו"ן מישסו"ת ולא מאו"א וזהו שמדייק הרב לעיל (תתקמ"ה אות קמ"ח) אשר מקום הזווג והריון הוא בראש התבונה עש"ה. (תתקמ"ג אות קמ"ו).

פ״ח(לשאלה) אחר שנעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד, ועלו נה"י דא"א במקום נה"י דעתיק, דהיינו במקום עמידת או"א, נמצאו עתה או"א בבחינת למטה מחזה דא"א, שעלה לפה דראשו, אשר שם החסדים מגולים. וזה הכלל בכל מקום שעולים נה"י לחג"ת, מרויחים חג"ת את בחינת החסדים המגולים של נה"י. ועי' בפע"ח בהקדמה לשער שבת פ"ה. (תתק"כ אות פ"ט).

פ״ט(לשאלה) כבר ידעת ההפרש מפרצופי א"ק לפרצופי אצילות, אשר פרצופי א"ק הם בחינת ה"פ דאור חכמה, ופרצופי אצילות הם ה"פ בהארת חכמה בחסדים, ולא חכמה ממש. שהוא מטעם, כי אין ענין ה"פ אצילות, אלא להשלים בחינת למטה מטבור דא"ק, שהם בחי' מ"ה וב"ן, דהיינו זו"ן, שכל תיקונם הוא רק בחינת הארת חכמה בחסדים, כמו בחי' זו"ן דאו"י גם ידעת שיש ב' השפעות לכתר, שמחג"ת הוא חכמה ומנה"י הוא משפיע חסדים. כנ"ל בתשובה קמ"ט. ולפיכך אין ז"ת דאצילות יכולים לצאת מזווג דנשיקין שהוא השפעת חכמה, אלא הם צריכים לצאת מבחינת נה"י שהוא זווג דיסודות, שמשם השפעת חסדים. אמנם צריכים ג"כ לזווג דנשיקין, כי אי אפשר שיצאו זו"ן בהשפעת חכמה, בלי שיקדימו אותם ג"ר ממש, כמו שאי אפשר שיצא גוף בלי ראש. כי אחר שנתגלה אור החכמה בג"ר, יכולים זו"ן לקבל הארת חכמה מהם. (תתקמ"ז ד"ה ועתה).

צ׳(לשאלה) כי טפת מ"ד ההיא, היא טפת הזווג דע"ב המורידה ה"ת מעינים, ומבטלת את הפרסאות, הבאה ממו"ס, שהיא ע"ב וחכמה דא"א, כנודע. ונודע שע"ב אינו מאיר אלא עד הטבור לבד, ולא כלום מטבור ולמטה. וע"כ נבחן המ"ד האלו, שהם בחינת שם הוי"ה בחסר ה"ת, שזה מורה על בחינת הארה של למטה מטבור החסר בה. (תתקכ"ח אות ק"ו).

צ״א(לשאלה) כי מילוי אלפין הם בחינת ז"א, ומילוי ההין הם בחינת נוקבא, ומתוך שבחינת העיבור הוא רק מקומת נה"י, שהיא קומת מלכות, ע"כ המ"ן הם בחינת מילוי ההין. (תתקכ"ט אות ק"י).

צ״ב(לשאלה) הם ממילוי ע"ב, ומילוי מ"ה ומילוי ב"ן. וחסר בהם מילוי ס"ג, משום שס"ג אינו משמש כאן אלא לבחינת דרך מעבר. והוא מטעם שג"ר דס"ג הם בחינת חסדים מכוסים, וכאן הם בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, שהיא נמשכת מקומת ע"ב. (תתקכ"ח אות ק"ו).

צ״ג(לשאלה) חב"ד דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי יודין. וחג"ת דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי אלפין. ונה"י דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי ההין. וכן מתחלקים ג"כ בחינת חג"ת דא"א מפה עד הטבור. (תתק"ל אות קי"ד).

צ״ד(לשאלה) עי' תשובה קס"ב.

צ״ה(לשאלה) כי בחינת מ"ד היא הקומה היורדת ממעלה למטה לבחינת התלבשות, וכיון שאין כאן אלא קומת נפש, ע"כ היא במילוי ההין, כי לא נגלה כאן אלא קומת נפש. (תתקל"א אות קט"ו. ותתקמ"ג ד"ה ומה).

צ״ו(לשאלה) מדת העביות נבחנת רק במ"ן העולים ממטה למעלה. וכשמקום הזווג בבינה, מוציא קומת בינה, וכשהוא בעינים, מוציא קומת ז"א. וכשעולה לגלגלתא, מוציא קומת מלכות. ולפיכך כיון שכאן הוא בחינת עיבור, נעשה הזווג במקום הב' אהי"ה דיודין, שהוא בחינת הכתר שבחג"ת דא"א, העומד במקום הגרון. וע"כ הוא מוציא קומת מלכות. (תתקל"ט אות קט"ו).

צ״ז(לשאלה) כי הגם שחכמה שהיא מו"ס אתתקן בעצמה כעין דכר ונוקבא, והוציאה הבינה שהיא הגרון לחוץ, הנה אין הפירוש שנעשו בח"ס גופיה בחינת דו"נ נפרדים, כמו או"א שלמטה מגרון, אלא הפירוש הוא, בבחי' נוקבא שבגופו, כלומר בבחינת מסך של ראש, כנוהג גם בפרצופי א"ק, אלא כיון שנעשה כאן במקום חכמה, יצאה הבינה למטה מבחינת ראש. אבל אין זה נוגע במשהו למו"ס גופיה, הנמצא למעלה ממסך זה, וע"כ הדו"נ הם בבחינת פרצוף אחד, כמו פרצופי א"ק, ויש בהם רק בחינת יה"ו אחד. משא"כ או"א שלמטה מגרון דא"א, הנמצאים מתחת המסך של לאש, הנה נעשה שם או"א לב' פרצופים נפרדים זה מזה, שלכל אחד יש דו"נ שבגופו. כי יש שם הפרש גדול בין אבא לאמא, כי אבא יצא בסוד החסד שברישי כתפין דא"א. ואמא יצאה מבחינת אור הגרון. גם אמא היא באחורים על אור חכמה. וע"כ נעשו לב' פרצופים נבדלים. והם ב' שמות אהי"ה ולא שם אחד כמו המו"ס. (תתקל"ה אות קכ"ג).

צ״ח(לשאלה) עי' תשובה קס"ז.

צ״ט(לשאלה) א', הוא בירור הסיגים, הנמצאים במ"ן שלו, העולים מבי"ע. וזה נעשה ע"י אבא, בסוד ל"ב נתיבות החכמה. ב' הוא מיתוק ה"ת בה"ר בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וזה נעשה ע"י ה"ג דאמא, שז"א נכלל בהם בעת התכללותו בזווג דאמא. עי' לעיל בתשובה י"ז. (תתקנ"ח ד"ה ועם).

ק׳(לשאלה) המקור דטפת הזווג המורידה ה"ת מעינים, ומבטלת הפרסאות, הוא ע"ב דא"ק, להיותו למעלה מצמצום ב'. כי צמצום ב' התחיל מס"ג דא"ק, כנודע, וע"כ הארת ע"ב מבטלת לצמצום ב', ולכל המסכים הנמשכים מצדו.

100

ק״אגורם ראשון הוא, עלית מ"ן דישסו"ת לאו"א לצורך מוחין דגדלות. אשר אז גם כל הפרצופים העליונים מעלין מ"ן עד ע"ב ס"ג דא"ק. כנ"ל בתשובה קנ"ו.

101

ק״בגורם ב' הוא. הזווג דע"ב ס"ג על המ"ן שהעלו להם. ונמשכו להם אור חדש מא"ס ב"ה, ויצאה שם קומה שלמה על המ"ן שנקרא מוחין או מ"ד. כי בחינת המסכים ועביות הנכללות ברשימות מכונים בשם מ"ן, וקומת ע"ס היוצאת על המ"ן, מכונה בשם מ"ד. והארת המ"ד האלו ירדו עד שבאו לעתיק ונוקביה דאצילות.

102

ק״גגורם ג', הורדת טפת המ"ד בעתיק עד לזווג יסוד ועטרה, המבטל לכל הפרסאות דאצילות שנעשו משורש עלית ה"ת בעינים, דהיינו אל הפרסא שבגוי מעוהי, שהוא ג"כ בחינת הקרום, אשר תחת המו"ס, ולבחינת המסך של יסוד ובחינת הפרסא דסיום כל אצילות, העומדת בין אצילות לבריאה.

103

ק״דגורם ד' הוא, ביטול הפרסאות, שע"י ביטול הפרסא שמבין אצילות לבריאה, נתעלו ב"ש תתאין דעתיק מבי"ע, עם בחינת גו"ע דזו"ן שהם סוד ו' ונקודה למקום ב"ש אמצעים דעתיק ששם עומדים נה"י דא"א גם ע"י ביטול הפרסא שבגוי מעוהי דעתיק נתאחדו ונעשו עתיק וא"א לפרצוף אחד.

104

ק״הגורם ה' הוא, חזרת א"א ועתיק לפרצוף אחד, שסיבב ד' דברים: א' שנה"י דא"א, נעשו לבחינת נה"י של עתיק, שעל ידי זה עלו למקום חג"ת שלו, ששם עמידת נה"י דעתיק. ונמצא יסוד דא"א מסתיים בשוה כמו יסוד דעתיק, דהיינו במקום החזה דא"א. ב', שכל המקום הזה שהיה בבחינת חג"ת דהיינו בחסדים מכוסים נתהפך ונעשה לבחינת חסדים מגולים, כי נה"י דא"א תפשו עתה כל המקום הזה מפה עד החזה. ג', שיסוד דא"א, בא עתה ליסודות דאו"א, כי מתוך שיסוד דא"א נעשה ליסוד דעתיק המסתיים במקום החזה דא"א, ששם הוא בחינת היסודות דאו"א, כנ"ל בתשובה קנ"ג ע"ש. ד', שגו"ע דזו"ן שהיו דבוקים ביסוד ועטרה דאריך אנפין עלו עם היסוד ועטרה אלו אל מקום היסודות דאו"א, דהיינו למקום החזה, ששם מלבישים עתה יסודות דאו"א על יסוד דא"א.

105

ק״וגורם ו' הוא, טפת המ"ד דע"ב דא"ק, שירדה גם למו"ס דא"א, אשר גם א"א נזדווג בסוד חיך וגרון, הנקרא זווג דנשיקין, שמשם הגיע גם לאו"א וגם הם נזדווגו בזווג נשיקין, שאז הורידו הה"ת מעינים דישסו"ת, והם קבלו מוחין ונה"י חדשים, דהיינו שישסו"ת העלו את אח"פ הנפולים שלהם, ועמהם גם בחינת גו"ע של חלק הזו"ן הדבוק באח"פ שלהם. ונמצא עתה שכבר עלו כל חלקי זו"ן, כי נה"י דא"א העלו עמהם את גו"ע של חלקו, דהיינו מסוד ו' ונקודה. ואח"פ החדשים דישסו"ת העלו את גו"ע של חלק הזו"ן מבחינת חלקם מעת הנקודים. וכל ג' הבחינות גו"ע של הזו"ן, עומדים עתה בג' היסודות דא"א ואבא ואמא, מלובשים זה בזה. וכבר ידעת שיש"ס נכלל באבא ותבונה נכללת באמא כנ"ל בתשו' קנ"ז.

106

ק״ז(לשאלה) גורם ז' הוא, שטפת נשיקין של אבא שהוא ע"ב, ירדה ליסוד שלו, שהוא בחינת ל"ב נת"ה, ובירד וליבן את הסיגים שבש"ך ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות, והוריד אותם לפסולת, ובירר מהם רק רפ"ח ניצוצין, שה"ס הלובן שבהולד, כי הם בחינת עצם הספירות דז"א, מבחינת קו וחצי הימין, דהיינו בהעדר מהם הקו שמאל, שהוא בחינת הה"ת המעורבת בהע"ס, כנ"ל בתשובה קל"ה עש"ה. והטעם הוא, כי אבא כבר הוריד כל בחינת המלכיות שבו, שהם מבחינת הדין והסיגים, שאין עליהם בחינת מסך, ונמצאות כל הספירות של ז"א נקיות לגמרי מבחינת מלכיות. וע"כ הוא נבחן לבחינת קו ימין של הע"ס לבד, בלי שום עביות של ה"ת, שז"ס שאבא נותן הלובן שבו. ואמא מזדווגת ג"כ מבחינת הקטנות שבה, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים שנשאר בה מעת הקטנות, ואז אמא נותנת הארת ה"ג שבה ברפ"ח הניצוצין, שאז הה"ת דהתלבשות הנשארת ברפ"ח הניצוצין מתעבה ע"י ה"ג דאמא, ועובר בכל ע"ס דז"א, ועושה בהם קו וחצי השמאליים. ובחינת הזווג דאבא המתקן לקו וחצי הימנים, נקרא יום א' של ימי קליטה. ובחינת הזווג דאמא המתקן לקו וחצי השמאליים נקרא יום ב' דימי קליטה. ואח"ז מזדווגים או"א זה בזה, ואז מתחברים קוים אלו דאו"א, שזהו בחי' יום ג' דימי קליטה.

107

ק״ח(לשאלה) עיקר בחינת זו"ן שהם מבחי' ו ' ונקודה, הם דבוקים ביסוד ועטרה דא"א, ויסוד א"א מלובש תוך יסודות דאו"א. (תתקכג אות צ"ח).

108

ק״ט(לשאלה) בירור הסיגים הוא ע"י אבא. ותיקון קוים הוא ע"י אמא.

109

ק״י(לשאלה) מתוך שג' שותפים היו בז"ת דנקודים באצילות הזו"ן שהם ז"ת דנקודים: שהם נה"י דא"ק ונה"י דאו"א. ע"כ המה דבוקים בגי' בחי' אח"פ, שהם: אח"פ דכתר של אצילות, שהם עתיק וא"א, שהם בחינת נה"י דא"ק הפנימי, שהוא ג"כ פרצוף הכתר דא"ק. ואח"פ דאו"א וישסו"ת המוחזרים לפרצוף אחד, שהם במקום או"א דנקודים בזמן הגדלות שלהם.

110

קי״א(לשאלה) אע"פ שנה"י דא"א עלו לחג"ת וחג"ת גם הם עלו לג"ר, וכן שלישים האמצעים שהיו מלובשים תוך חג"ת דא"א עלו ג"כ לג"ר, וכו'. עכ"ז נבחנים כולם יחד, הן הבחינות שעלו לחג"ת, והן הבחינות שהיו מקודם בחג"ת, כמו שהם נמצאים עתה ביחד בשעת הזווג דעיבור ז"א. כי כולם משתתפים באצילותו. כמ"ש בחלק י"א. והטעם הוא, מכח שאין העדר ברוחני, וכל ענין חילוף מקום הנאמר ברוחני, אינו, אלא ענין של הוספה על בחינתו הקודמת, כנודע. (תתקי"ט אות פ"ו).

111

קי״ב(לשאלה) המה עלו לבחינת ג"ר של עצמו, ונעשו שם לג"ר חדשים של או"א, וג"ר דעצמו עלו יותר למעלה, כי זה הכלל שאי אפשר שיהיה איזה עליה לפרצוף תחתון, אם לא יעלו מקודם כל העליונים ממנו. כנודע בסוד העליות דשבת. (תתק"כ אות פ"ז).

112

קי״ג(לשאלה) כבר נתבאר לעיל בתשובה קע"ה, אשר מכח אין העדר ברוחני, נמצאים ג"כ כל הבחינות שהיו בחג"ת מקודם לכן, שז"ס התכללות כל הבחי' דנה"י וחג"ת, ועתיק וא"א מזמן היותם ב' פרצופים וכו', אשר כולם משתתפים באצילות הז"א. ובערך זה אומר הרב שחג"ת דא"א מלובשים עוד בתוך פנימית נה"י דא"א, אע"פ שמבחינה אחרת הם באמת כבר נתעלו לבחינת ג"ר. כנ"ל. (תתקי"ט אות פ"ו, תתק"כ אות פ"ז).

113

קי״ד(לשאלה) מתוך שא"א ועתיק נעשו לפרצוף אחד, נמצאים נה"י דא"א במקום נה"י דעתיק, דהיינו במקום חג"ת של עצמו, וחג"ת דא"א במקום חג"ת דעתיק, דהיינו בג"ר של עצמו. (תתק"כ אות פ"ז).

114

קי״ה(לשאלה) כי אחר שהגיעה טפת המ"ד אל עו"נ. ומשם ליסוד ועטרה דעתיק, הנה נתבטלה הפרסא שבגוי מעוהי דעתיק. החוצה לא"א ועתיק לפרצופים נבדלים, ונעשו שניהם לפרצוף אחד. וא"כ עלו חג"ת דא"א למקום ג"ר שלו, ששם עמדו חג"ת דעתיק, וא"כ עלו עמהם גם בחינת שלישים עליונים שהם מלובשים בחג"ת אלו, שבהם בחי' היסוד דעתיק ג"כ, וע"כ נסתלק המסך שלו משם. אמנם הרב אינו רוצה להאריך בעתיק כנודע. וע"כ קיצר ואומר, שאינו יכול לסבול כל כך אורות, כלומר כיון שבאו למקום הזה האורות דנה"י דא"א, שהם חסדים מגולים, א"כ הוברר מקומו של היסוד דעתיק יותר למעלה בחג"ת שמקודם לכן, שהם בג"ר דא"א. (תתק"כ אות פ"ט).

115

קי״ו(לשאלה) כי מלבד ההפרש של חסדים מכוסים שיש בין או"א לישסו"ת, כנודע. הנה יש עוד הפרש בענין זה בין אבא עלאה לאמא עלאה גופייהו, כי שורש אבא עלאה, דהיינו ב' חסדים וחצי שלו, נשארו סתומים בתוך יסוד דעתיק. אבל שורשי הגבורות דאמא עלאה יצאו מיסוד דעתיק, ונתגלו בחג"ת דא"א. כדברי הרב בע"ח שער י"ד סוף פרק א'. ע"ש. ועל זה סובבים דבריו שבכאן, שאחר בקיעת יסוד דעתיק, נתגלו ג"כ ב' חסדים וחצי דאבא לחוץ, ואין עתה עוד שום הפרש בין אבא עלאה לאמא עלאה. (תתק"כ אות פ"ט).

116

קי״ז(לשאלה) כי באמת נתקן עתיק לבחינת שורש לאור דחסדים, וא"א לבחינת שורש לאור חכמה. אמנם זה הוא רק מבחינת התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים. ואז עתיק משפיע חכמה לא"א, לבחינת שורש מחזה ולמעלה שלו, העומד בפה דא"א כנודע. אמנם עתיק עצמו נעשה שורש לאור חסדים, והוא משפיע מיסוד ולמעלה בחינת חסדים מכוסים לאו"א, כנ"ל בהסתכלות פנימית חלק ח'. וכשהם באופן זה, גם א"א אינו משפיע חכמה, כי כל השפעה, היא מבחינת חג"ת של הפרצוף, וכיון שבחינת חג"ת שלו היא בחסדים מכוסים, איך ישפיע עוד החכמה ממנו. וע"כ בעת שא"א רוצה להשפיע חכמה אל הפרצופים, מחויב להעשות עם עתיק לפרצוף אחד, שאז נעשו החג"ת דא"א לבחינת נה"י דעתיק, ויכול להשפיע הארת חכמה על ידיהם. וצריך שתזכור הכלל הנ"ל שבכל מקום שנה"י עולים לחג"ת, נעשו חג"ת עצמו לבחינת חסדים מגולים.

117

קי״חכבר ידעת, שהעליון מתאים תמיד הזווג שלו, לפי מדת המ"ן, דהיינו הרשימות של התחתון, שעולים אליו להתכללות הזווג. ונודע שיש ב' בחינות ברשימות: א' הוא אור הזך שבהם, שהם בחינת אור ישר, שהם בחינת ג"ר שברשימות, שנשארו באצילות. ועוד יש בחינות אור עב, שהם בחינות העביות והאו"ח, הנקרא ניצוצין, שהם בחינת אור חסדים וחג"ת, ויכלו לירד עם הכלים לבי"ע. והכלים עצמם הם נה"י שבכולם.

118

קי״טוע"כ כדי לתקן הכלים צריכים או"א להתלבש במסך דבחינת נה"י דקטנות, והיינו בחינת יסוד דתבונה, בעת שהיו מחולקים לעצמם לפרצוף נבדל מאמא עלאה. וכדי לתקן הניצוצין, צריכים או"א להתלבש במסך דחג"ת דקטנות, שהוא עומד במקום החזה שלהם, שהוא מקום החתך בין אמא לתבונה. וכבר ידעת שיסוד דקטנות, עומד בבחינת החזה. וכדי לתקן בחינת האורות שברשימות שהם בחינת ג"ר, הם צריכים לבחינת ג"ר דאמא עלאה מעת קטנות, מזמן היותה חסרה משער מ"ב העליון, כנ"ל בתשובה קכ"ט. עיין שם. ובזה מתוקנים הרשימות דאו"י שהם בחינת ג"ר.

119

ק״כמילואים לתשובה פ"ח במ"ש שם ההבחן בין הדכורין ונוקבין דאצילות, צריכים להבין היטב את ב' הפרצופים התחתונים מ"ה וב"ן דא"ק.

120

קכ״אוהנה הרב ביאר אותם בע"ח ש"ה סוף פרק א'. וז"ל, בפנימיות א"ק יש הוי"ה אחת, ומד' אותיותיה, יוצאים ד' הויות ונגלים לחוץ של א"ק, והם הוי"ה דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והם במצח אח"פ, ומה שקדם הוי"ה דב"ן להוי"ה דמ"ה, ה"ס תפלין דר"ת, וה"ס נקבה תסובב גבר. עכ"ל. הרי שהרב חושב את ב' העולמות: נקודים, ואצילות לב"ן ומ"ה דא"ק. והדברים צריכים פירוש, כי לא נשתייר מעולם הנקודים אלא הג"ר שנטל עתיק דאצילות, אבל הז"ת נשברו פנים ואחור, וא"כ איך נעשו ע"ס דנקודים לב"ן דא"ק, ולא עוד אלא שנעשו לשורש למ"ה שלו בסוד נקבה תסובב גבר.

121

קכ״באמנם צריכים לזכור כאן, את הכלל, שכל האורות שבתחתון, נמצאים בעיקרם בהעליון ממנו, ובתחתון עצמו אינם אלא בחינת ענף קטן כנודע. כי ע"כ כל תחתון יוצא מבחינת החסרון אשר בעליון, גם משלים החסרון שבו. כי אותם האורות שהעליון משפיע לתחתון שלו, כבר קבעו מקומם בעליון גופיה וע"כ המה משלימים אותו. ולפיכך אחר הזדככותו דגוף פרצוף הכתר א"ק, שנסתלקו האורות מהכלים שלו, האציל א"ק את ע"ב ס"ג, כדי שיחזרו למלאות האורות להכלים דגוף שלו, וכיון שע"ב ס"ג נשלמו על הטבור, ולא השלימו למלאותו כלום בכל המקום שלמטה מטבור עד סיום רגליו, ע"כ חזר והאציל לע"ס דנקודים מטבורו ולמטה, מאורות דנקבי עינים. שבחי' הראש ותוך שלהם, יצאו בג"ר דנקודים, בכל השלמות דתיקון קוים, אמנם בז"ת, לא הגיע אלא בחינת הארת כלים, מבחינת הסתכלות עינים באח"פ שלמטה משבולת הזקן, שהם אורות נה"י בלי תיקון קוים, כנודע. שמשום זה, רק שליש התחתון דת"ת דא"ק מטבורו עד סיום הת"ת, נתקן בג' קוים, אבל כל הז"ת דנה"י שלו, שמסיום הת"ת שלו ולמטה, נשארו בב' קוים לבד, ואין שם ההכרע דקו אמצעי. ונבחן אז, שא"ק נשלם בעצמו, מתוך אצילותו לע"ס של הנקודים, רק בבחינת תנה"י של נקבה לבד, כלומר בב' רגלים באורות דנפש, החסרות קו אמצעי. ואע"פ שגם הקטנות דז"ת נשבר פו"א בנקודים, אין זה נוגע כלום לבחינת השורש שלהם שנשאר בא"ק עצמו להשלמתו, כמו שידעת מטעם אין העדר ברוחני. וע"כ נבחן שבת נולדה תחלה. כי א"ק קבל השלמה לנה"י שלו מבחינת בת ונקבה, ותיקון זה נשאר בו בקביעות.

122

קכ״ג(לשאלה) לפיכך האציל א"ק את ע"ס דאצילות כדי לתקן הז"ת דנה"י שלו. ונודע, שכל ע"ס דאצילות המה בחינת ז"ת דנה"י דא"ק, שלא קבלו תיקונים בעולם הנקודים, כנ"ל. וע"כ מתחיל א"א להלביש מפה דרדל"א ולמטה, שהוא למטה מסיום הת"ת דא"ק, כי רדל"א מלביש כל המקום של שליש תחתון דת"ת דא"ק, ורדל"א אינו מצטרף לאצילות כנודע, אלא א"א נחשב לכתר האצילות. הרי שכל עולם האצילות מלביש רק לז"ת דנה"י דא"ק. וע"כ נבחנים ה"פ אצילות רק לחג"ת נה"י דא"ק בלבד. ונודע שכל ה"פ אצילות באו מתחלה בסוד העיבור ג' גו ג', שקבלו בזה בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי ה"ת שהיתה דבוקה ביסוד, עלתה ונכללה בת"ת, שהוא בינה דה"ב של החסדים, כנודע. ונמצא עתה שנשלם התיקון קוים גם בתוך דע"ס דנה"י דא"ק, דהיינו בחג"ת דנה"י שלו. באופן, שבעת שהאציל לג"ר דאצילות שהם א"א ואו"א וישסו"ת, נתקן ג"ר של קו אמצעי דתוך הזה, וכשנתקנו ז"ת דאצילות, שהם זו"ן, אז נתקן ז"ת דקו אמצעי דתוך דע"ס דנה"י דא"ק. וע"כ כל ע"ס דאצילות לא באו לא"ק, אלא לתקן את קו האמצעי של התוך דע"ס דנה"י שלו, הנקרא יסוד דכורא דא"ק, או הדר. שג"ר דאצילות תקנו בו הדר העליון, וז"ת תיקנו בו את הדר התחתון. והוא הנעשה להשלמת התנה"י דא"ק בבחינת ה"פ דא"ק בסוד הזכר שבו. ונחשב לתולדה דע"ב שלו, משום שבאו ע"י זווג ע"ב ס"ג. ותבין שכל המדובר הוא מבחינת הע"ס דאצילות שנקבעו בנה"י דא"ק גופיה, מטעם שהאורות דתחתון נמצאים בעיקר בהעליון שלו. ועתה תבין היטב הכלל, שכל פרצוף כלול מה"פ געסמ"ב, שכל בחינה נוטלת מפרצוף שכנגדה בה"פ א"ק. גם תבין שפרצופי הנוקבין דאצילות, להיותם כולם רק מב"ן דא"ק, אין להם הכרע דקו אמצעי בהתוך דנה"י שלהם, כי גם בא"ק הם חסרים. וכל הפרצופים הזכרים דאצילות, יש להם בחינת תוך בנה"י שלהם, כי המה מקבלים מבחינה שכנגדם ממ"ה דא"ק. שיש לו הכרע של קו אמצעי בתוך דנה"י שלו. גם תבין שמ"ה מסובב מן הב"ן, בסוד נקבה תסובב גבר, כי בפרטיותו דא"ק עצמו יצא מתחלה הב"ן, שהשלים ג"ר דנה"י. ומ"ה שבו, הוא ענף ותולדה דב"ן. וב"ן, נחשב לבחינת מקיף כלפי המ"ה מכח היותו עליון אליו, והעליון נבחן למקיף אל התחתון ממנו, כנודע.

123