תלמוד עשר הספירות, חלק י״א: תיקון אורות ניצוצין וכלים בעובר ועיבור ב', לוח התשובות לענייניםTalmud Eser HaSefirot, Section XI, List of Answers on Topics

א׳(לשאלה) האורות נגמרים לז' חדשים. והניצוצין נגמרים לט' חדשים. והכלים לי"ב חדשים. (אות א').

ב׳(לשאלה) אע"פ שהם ג' בחינות מיוחדות, מ"מ תיקונם בא בב"א, כדברי הרב לעיל תתקנ"ג אות קנ"ח, אשר כפי הנברר מן הנפש, נתברר גם מן הכלים. ע"ש. הרי שתיקונם דאנ"כ באים ביחד. באופן שבחדש א' נתברר קצתם דאנ"כ, ובחדש ב' נתקנו יותר, וכו', עד גמר ימי חדשי העיבור. (אות ב' וג').

ג׳(לשאלה) מה שאומר שבמדור התחתון מתקנים הכלים ובמדור האמצעי הניצוצין, וכו', אין הכוונה, שכל בחינות הכלים מתקנים בג' החדשים הראשונים שבמדור התחתון, והניצוצין בג' חדשים הב' וכו', כי אין הסדר כן, אלא מתחלה נתקנו האורות והניצוצין, ולפי מה שנתקן מהאורות והניצוצין כן מתתקן מהכלים, כנ"ל בתשובה ע"ז. אלא שהמדובר הוא מאיזו בחינת מסך שמקבלים משם את תיקונם, כי ג' מסכים יש כאן: מיסוד דתבונה, וממקום החתך, ומיסוד דבינה עלאה, שהם נקראים ג' מדורין. ובמדור התחתון שהוא יסוד דתבונה, עולה הזווג רק לבחינת כלים, שפירושו בחינת עשיה ונפש דנפש, וזה כולל ג' בחינות אנ"ך, כי הנפש דנפש דאורות, נבחן ג"כ רק לבחינת כלים. וכן במדור האמצעי, עולה שם הזווג רק לבהינת ניצוצין, שהוא בחינת יצירה ורוח דנפש, וכולל ג"כ כל ג' בחינות אנ"כ, כי אור הרוח דנפש, נבחן ג"כ כמו בחינות ניצוצין. ובמדור העליון שהוא בחינת יסוד דבינה עלאה, עולה שם הזווג לבחי' ג"ר דנפש, שרק הם מכונים בשם אורות. אמנם האורות דו"ק דנפש, נקראים בשם כלים וניצוצין, כי אינם בחי' אורות רק הג"ר לבד, כנודע. (אלף י"א ד"ה האורות).

ד׳(לשאלה) ביום א' מתתקן הלובן שבולד, שהוא עצם הספירות דז"א, שעוד אין שם מבחינת התכללות העביות דמלכות, אלא רק מבחינת רשימה של התלבשות בלבד, הנשאר שם אחר הורדת ל"ב המלכיות משם בסוד פסולת. וזה מכונה בחי' קו ימין של הספירות דז"א. ומקבל שם התיקון דג' גו ג'. (אות ו').

ה׳(לשאלה) ביום ב', מתתקן האודם שבולד, דהיינו התכללות המלכות ועביותה בכל ספירה וספירה דז"א, שנעשתה שם בחי' קו השמאל בכל ספירה, שזה נעשה ע"י הארת ה"ג דאמא. (אות ו').

ו׳(לשאלה) ביום ג' הוא בחינת הזווג של או"א יחד, שעי"ז מתאחזים הקוים זה בזה, כי קומת האור הנמשכת שם בסוד הזווג, על בחינת האודם שבולד, דהיינו על בחינת העביות דמלכות הנכללת בכל ספירה, נבחנת לקו אמצעי, המחבר ומשוה מעלת הימין עם השמאל, הנקרא הכרעה. שנמצאים כל ג' קוים משתתפים בפעולה אחת ההיא להמשכת האור, ונעשים בזה בסוד רשות היחיד. ונמצא מחצית דאבא, שהיא הלובן שבולד, מתחבר עם מחצית דאמא שהיא האודם שבולד, ואז נשארים שניהם ברחם אמא בסוד העיבור. (אות ו').

ז׳מתחלה פועל אבא על המ"ן דז"א שעלו, כי ע"י הארת ל"ב נתיבות החכמה הוא מחלק המ"ן לש"ך נצוצין, דהיינו לעשר ספירות בכל נתיב ונתיב, וי"פ ל"ב עולה ש"ך. ואז הוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב ולא אל המלכיות שבהם, שעי"ז נובלין ויורדין כל המלכיות שבהם בחזרה לבי"ע, שהם ל"ב מלכיות, ונשאר שמה רק רפ"ח ניצוצין, דהיינו ט"ר מכל נתיב הנקיים לגמרי מעביות המלכות, כי לא נשאר מהל"ב מלכיות רק בחי' רשימות דהתלבשות לבד. וע"כ המה מכונים בחינות הלובן שבולד, ובחי' קו ימין. ואז נכללים זה בזה בבחי' ג' גו ג'. וזהו נבחן ליום א' של ימי קליטה.

ח׳ואח"כ פועלת אמא, שחו"ב שבה מזדווגים ומורידים טפת הזווג בסוד הארת ה"ג, שהיא בחינת עביות של המלחות מבחינת מסך דקטנות שלה, מעת שהיתה בה הה"ת בעינים, שהיא נמתקת ממדת הרחמים, דהיינו בחינת מלכות דצמצום ב', כנודע. וה"ג אלו דאמא, מתחברות עם בחינת ל"ב מלכיות של התלבשות דאבא שנשארו בו לאחר הבירור דרפ"ח ניצוצין כנ"ל. והמה מתאחזים ונעשים לבחינת קו שמאל. וזהו נבחן ליום ב' דימי קליטה.

ט׳(לשאלה) ואז אחר שכבר נמתקה בחינת העביות דמלכות בצורתה הראויה, דהיינו בחינת הקו שמאל ע"י הארת ה"ג דאמא, נעשה עליה הזווג דאו"א, שאור העליון המיוחס לאבא מכה ומעלה או"ח מהמסך שעל העביות שבקו שמאל המיוחס לאמא, ונמשך שמה קומה חדשה דע"ס: או"י מאבא, ואו"ח מאמא כנ"ל, וקומת האור הזה נקרא קו האמצעי, אשר ב' הקוים ימין ושמאל מתחברים בו, ומוכרעים בתוכו במעלה אחת בשוה. ופעולת הזווג הזה נבחן ליום ג' דימי קליטה. (אות ו' ובאו"פ ד"ה ביום).

י׳(לשאלה) עיקר השלמות לא הגיע בימי העיבור רק לג' אורות: חסד ת"ת ויסוד. כי החסד הוא בחינת השורש של כל האור, ות"ת ויסוד הם בחי' קו האמצעי, דהיינו קומת הזווג שיצאה על העביות דז"'א הנכלל במסכים דאו"א, כנ"ל בתשובה פ"ב. אכן בחינת השמאל שבו לא נתקן שם עוד בשלמות שיהיה שוה לקו ימין לגמרי, כי זה אינו נגמר עד שיעשה הזווג בבחינת ז"א עצמו במקומו אחר שנולד. גם בחינות נצת והוד לא נתקנו בשלמות, משום שעוד הכלים אלו אינם מוכנים להלבשת האור שלהם. משום שאינם מתבררים לגמרי בימי העיבור כנודע. ומשום זה נבחנים אורותיהם לבלתי נשלמים. והנה באמת מגיע תיקון לכל ז' האורות חג"ת נהי"מ דז"א, כי ע"כ המה צריכים לז' חדשים, כנודע. אלא המדובר הוא כאן מבחינת תיקון גמור להתלבשות בכלים: שזה אינו מגיע רק לג' האורות: חסד ת"ת ויסוד בלבד. כמבואר. (אות ח' וט').

י״אהשמות הם בחי' הרשימות שנשארו באצילות, מע"ס דז"א, אחר שבירת הכלים. והמילואים, הם בחינת העביות ששמשו בנקודים, שעליהם יצאו כל הקומות דעסמ"ב במלכים דנקודים. והנה בימי העיבור, הגם שהזווג נעשה על המ"ן של ז"א, מ"מ כיון שהיה בתוך היסודות דאו"א, אין השמות של ז"א יכולים לקבל שם תיקונם, ונבחן שרק בחינת המ"ן והעביות דז"א, שהם המילואים, קבלו שמה תיקונם מתוך התחברותם עם השמות דאו"א, אבל השמות דז"א מתחילים להגלות רק אחר שנולד ובא למקומו.

י״ב(לשאלה) ויש עוד טעם ב', כי נודע שכל מדת שיעור קומה של הפרצוף תלויה במדת העביות שבמסך. ובפרצופי אצילות בא באמת כל שיעור העביות של הפרצוף עוד בימי העיבור, וכל ההבחן בין הגדלות אל הקטנות של הפרצוף, הוא רק במקום הזווג. כי בקטנות נמצא מקום הזווג בבחינת עינים, וע"כ אין לו אלא נ"ר לבד. ובגדלות יורדת הה"ת למקומה לפה, ע"כ הוא משיג ג"ר שלו. ולפיכך הכרח הוא שהעביות דד' הקומות עסמ"ב באים בהפרצוף בעת העיבור אלא מתוך שהזווג הוא שלא במקומו ע"כ אין שם אלא נפש בלבד, כנ"ל. ונמצא שבחינת המילואים דעסמ"ב נכנסים בימי העיבור, אמנם השמות עצמם דעסמ"ב אינם מתגלים, משום שהזווג הוא שלא במקומו, ואין שם אלא בחינת ב"ן בלבד, שהוא אור הנפש כנודע. ורק בימי הגדלות אחר שה"ת, דהיינו העביות דעסמ"ב, יורדים למקומם, אז מתגלים בהם ההויות עצמם, ומתגדל קומתו לקימת אבא ואמא, כנודע. (אות י"א).

י״ג(לשאלה) המילוי דהוי"ה דאלפין, כזה: יוד הא ואו הא. היא י"ט. והיא בחינת עצמות ז"א, דהיינו קומת ו"ק, שהוא רוח נפש. והמילוי דהוי"ה דס"ג: יוד הי ואו הי, היא ל"ז, והיא קומת בינה, דהיינו אור נשמה. והמילוי דהוי"ה דע"ב: יוד הי ויו הי, היא מ"ו, והיא קומת חכמה דהיינו חיה. (אות י"ב).

י״ד(לשאלה) בג' חדשים הראשונים, הזווג הוא מבחינת מסך דיסוד תבונה, המוציא בכללו רק בחינת נפש דעובר, דהיינו נפש דנפש דכללות הפרצוף, כי כללות קומת העובר, אינו אלא נפש. אמנם גם בנפש דנפש הזה, נבחנים בו ג"כ ע"ס, שהם נרנח"י, שהם נכנסים בעיבור בד' זמנים, שהם: בג' ימי קליטה בסופם, נגמר להכנס בו מילוי מ"ה, ומשיג העיבור רוח נפש דנפש הנפש. ובגמר מ' יום, נגמר להכנס בו ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, והוא משיג בחינת נשמה דנפש הנפש. ובגמר ג' חדשים נגמר להכנס בו מילוי ע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, והוא משיג חיה דנפש הנפש. ועם יציאת הג' חדשים, הוא משיג יחידה דנפש. ובזה נשלמים נרנח"י דנפש הנפש, שבג' החדישים הראשונים, בסוד מדור התחתון. (אות י"ט וכ"א).

ט״ו(לשאלה) בג' החדשים האמצעים, הזווג הוא מבחינת המסך דמקום החתך, המוציא בכללו בחינת רוח דעובר, דהיינו בחינת רוח דנפש, מכללות הפרצוף אכן גם ברוח דנפש ההיא יש ג"כ נרנח"י הנכנסים בו בד' זמנים, בהמשך ג' החדשים האמצעים. כי גם הם נחלקים לד' זמנים ע"ד הזמנים דג' החדשים הראשונים, שהם ג' ימי קליטה לנפש רוח. ומ' יום לנשמה. וג' חדשים לחיה. וביציאת הג' חדשים, ליחידה. ואז נגמרים נרנח"י דרוח הנפש. (אלף י"ז ד"ה הרי).

ט״ז(לשאלה) בג' החדשים האחרונים, הזווג הוא מבחינת המסך דמקום יסוד בינה עלאה, המוציא בכללו בחינת ג"ר דעובר, דהיינו בחינת נשמה חיה יחידה דנפש דכללות הפרצוף. והם צריכים ג"כ לד' זמנים כמו הנפש ורוח דעובר, לפרטות נרנח"י דג"ר אלו, שבג' ימי קליטה באה הנפש רוח דג"ר דעובר, ובמ' יום הנשמה דג"ר ובג' חדשים חיה דג"ר, ועם יציאת ג' החדשים באה יחידה דג"ר. ואין להקשות כיון שהם ג' אורות היו להם לבא בג' פעמים ד' זמנים, ע"ד ביאת הנפש רוח. והענין הוא, כי ג"ר חשובין כאחת, משום שאין שם באמת אלא בחינת בינה שהיא נשמה, אשר חיה ויחידה נכללים בה ומלובשים בה, כי לחיה ויחידה אין כלים, כנודע. ולפיכך מספיק סדר אחד של ד' זמנים לכל הג"ר, שהוא לבחינת בינה ונשמה שבהם. (אלף י"ז ד"ה ועד"ז).

י״ז(לשאלה) ג' המילוים: י"ט, ל"ז, ומ"ו, של השמות ע"ב ס"ג מ"ה, הם בגי' קב. ונודע שהם כוללים כל המוחין דז"א הצריכים לו לסוד הזווג דפב"פ עם הנוקבא. והנה אע"פ שהם תכלית שלמותו בעולם האצילות והתיקון, מ"מ כשנעריך אותם בערך שהיה לו בעולם הנקודים מטרם שביה"כ, אינם אלא בחינת הכתרים בנרנח"י דנפש, וחסרים ט"ר דאורות וט"ת דכלים בערך ז' המלכין קדמאין, ולפיכך נבחן כל התיקון דז"א בערך הקודם, כמו אחד מעשרה. וע"ז רמזו ז"ל רוצה אשה, דהיינו הנוקבא דז"א, בקב ותפלות, דהיינו בבחינת המילואים של המוחין דז"א דעולם התיקון, שהם בגי' ק"ב כנ"ל, יותר מבעשרה קבין ופרישות, שהיו לז"א בעלה בעת הנקודים. כי אותם העשרה קבין, גרמו שבירת הכלים ופרישות ממנה, אבל עתה בתיקון, הגם שאין לה אלא קב אחד מהם, הרי הוא גורם לה תפלות, שפירושו, חיבור עמה פב"פ. (אות כ"ה).

י״ח(לשאלה) התיקון של כל הקומות דאצילות שנתקן בהם בקביעות, נבחנים בערך הנקודים בגדלותם, רק בערך נרנח"י דנפש לבד. ונמצא שכל הגדלות שז"א משיג באצילות, אינם אלא בחי' נפש, בערך שהיה לו בגדלות דנקודים. ולפי זה נמצא, שבעת עיבורו, שאז אין לו עוד אלא בחינת נפש דכללות פרצופו, הרי הוא אז בערך הנקודים רק חלק אחד ממאה, שה"ס חלתו של עולם הנקודים, כי אפילו בעת גדלותו אין לו באצילות רק אחד מעשרה. כנ"ל. (אות כ"ד).

י״ט(לשאלה) עי' לעיל בתשובה ע"ג.

כ׳(לשאלה) עי' לעיל תשובה ס"ט.

כ״א(לשאלה) בחינת התיקון דעיבור הז"א, נקרא בשם חלה, בסוד חלתו של עולם, שהוא אחד ממאה, כנ"ל תשובה צ'. גם נק' בשם ק"ב, על הגימטריא דג' המילואים דע"ב ס"ג מ"ה, ונקרא קב טהור. ונגד זה יש קב חרובין, שהם בחינת המלכים מטרם שנבררו, שעדיין בחינת החורבן דשבירת הכלים רוכב עליהם. וע"כ ב"ה סברי מקביים לחלה, כי צריכים לרמז על בחינת קב טהור שה"ס תיקון הראשון של הבירורים העולים מבי"ע לסוד העובר, שהוא ג' המילואים שהם בגי' ק"ב. וגם צריכים לרמז על בחינת המלכים מטרם הבירור, שהם בחינת הקב שאינו טהור, שמהם נברר קב הטהור. וע"כ צריכים לקביים. וב"ש סברי שעל הקב שאינו טהור אין צורך לרמז, אלא על קב הטהור בלבד, שה"ס חלתו של עולם. וע"כ סברי מקב לחלה. (אות כ"ד).

כ״ב(לשאלה) מדרגה הו' שבכל קומה שיצאה בז"ת דנקודים, שהיא בחינת האחורים של הקומה, מכונה קב, על שם שיש בה ק"ב אותיות. עי' להלן תשובה צ"ה. וכיון שאחורים אלו לא קבלו תיקונם בתחלת התיקון דעולם האצילות, ע"כ המה נקראים ק"ב חרובין, כלומר, שהחורבן דשביה"כ שורה עליהם. ונקראים ג"כ קב ישן, בערך הניצוצין שקבלו תיקונם בעולם התיקון ממ"ה החדש, שהם ג"כ מכונים ק"ב על שם הגימטריא של המילואים דג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שעולים בחשבון ק"ב, שהם כל בחינת הגדלות ופב"פ שיש בעולם התיקון מבחינת מ"ה החדש, וע"כ הם מכונים קב חדש. גם הקב ישן נבחן לקב בלתי טהור, כי עדיין לא נברך לעלות מבי"ע להתחבר לקדושת האצילות, והקב חדש שכבר נברר ועלה לאצילות הוא נבחן לקב טהור. (אות כ"ז).

כ״גענין המדרגות האלו מבוארים בדברי הרב בע"ח שער י"ח בדרוש רפ"ח ניצוצין ונתבאר שם, שיש להבחין בכל קומה את ההויה הפשוטה שבה: בבחינות אותיותיה ביושר וריבוע, ומבחינות החשבון דאותיות ביושר וריבוע. וכן את הויה במילוי שבה: בבחינות אותיותיה ביושר וריבוע, ומבחינות החשבון דאותיות ביושר וריבוע. שהם ח' מדרגות.

כ״דפירוש הדברים: כי המילואים של הויות, המה בחינות המסך והעביות המתוקן בכלי המלכות שעליהם נעשה הזווג, ועל פיהם נמדדת הקומה של הפרצוף, כנודע. ומתוך שבחינת הממטה למעלה של הזווג הנקרא ראש אינו נבחן לבחינת כלים, אלא לשורש להם בלבד, משום שאין העביות שבאו"ח יכול להתעלות במשהו ממטה למעלה, כנודע. ע"כ נבחן תמיד כל ראש של פרצוף, שהוא בהוי"ה בלתי מילוי, כי המילוי, שפירושה עביות אינו יכול להתעלות ממטה למעלה לע"ס דהוי"ה דראש, וע"כ הוא נבחן להוי"ה פשוטה בלי שום מילוי.

כ״הלפיכך אין המילוי נבחן רק בבחי' ממעלה למטה של הזווג, שנקרא בשם גוף הפרצוף, משום שהמסך והעביות מתערב בהאו"ח היורד ממעלה למטה, ונעשה לכלים להלבשת האורות, כנודע. וע"כ כל גוף נבחן להוי"ה במילוי, אשר כל שבחה של הוי"ה ההיא ניכרת ומתבארת, על פי המילוי שבה. משא"כ בראש, אין שיעורה של הקומה ניכרת שם, ואינה מתבארת לנו, משום שאין שם בחינת מילוי, שאין המילוי מתגלה ממטה למעלה, כנ"ל, שהיא הוי"ה פשוטה תמיד בכל הקומות. וז"ס שאין לבו תפיסה והשגה בשום ראש, אלא בבחינת הגוף.

כ״וואחר שידענו היטב ההבחן בין הוי"ה פשוטה להויה מליאה, יש עוד לידע ההבחן מאותיות של הוי"ה אל בחונות החשבון של האותיות מאותה ההויה. ותדע, כי המסך והעביות המתוקן בכלי המלכות, שמעלית או"ח בעת הזווג הן מבחינת ממטה למעלה שהוא הראש, והן מבחינת ממעלה למטה שהוא הגוף, הנה המלכות ההיא נקראת תמיד בשם חשבון, משום שמדת השיעור קומה, וכל הבחינות שבפרצוף תלוים רק בהמסך ועביות ההיא, בדומה לחשבון, המבאר לנו שיעור של המהותים בדיוק גמור. ועל פי זה נבחן תמיד בין עיקר מהותה של הקומה, דהיינו הט"ס הראשונות שבה, שהן עצם האותיות של ההוי"ה. ובין החשבון של אלו האותיות דהיינו בחינת מלכות שבה. שמהות הע"ס של הקומה נקראת בשם עצמות האותיות דהוי"ה ההיא, ובחינת המלכות עם המסך ועביות שבה, המקבלת הזווג מאור העליון ומעלית או"ח, היא נקראת בשם הגימטריא והחשבון דאותיות שבהוי"ה ההיא.

כ״זואחר צמצום הב', שה"ת עלתה לעינים, והוציאה אח"פ מחוץ למדרגה, ונתחלקו כל המדרגות לב' בחינות: פנים ואחורים, כנודע. יצא לנו להבין בכל הוי"ה את בחינת הפנים שלה, ואת בחינת האחורים שבה. ואלו מתבטאים בהוי"ה ביושר, והוי"ה בריבוע. כי הוי"ה ביושר, דהיינו שאותיותיה כסדרן, נבחנת לבחינת פנים של הקומה, שהיא הג"ע שלה. והוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, נבחנת לבחינת אחורים של הקומה.

כ״חומעתה יצא לנו להבחין ד' מדרגות בכל קומה, הן בראש שלה, והן בגוף שלה. שהן: ב' מדרגות בעצמותן של הספירות, המכונות בשם אותיות של הוי"ה, א' בחינת הפנים דאותיות מהוי"ה דיושר, דהיינו ט"ס הראשונות מבחינת גו"ע שבה. ב' בחינת אחורים דאותה ההוי"ה, שהיא הריבוע שלה, דהיינו ט"ס הראשונות מבחינת אח"פ שבה. וכן יש ב' מדרגות בבחינת המלכיות של הקומות, הנקראות בשם חשבון של האותיות: א' היא החשבון של אותיות הוי"ה דיושר, שהוא המלכות המשמשת בזווג בבחינת הפנים של הקומה, דהיינו בגו"ע שבה.

כ״טב' היא החשבון שבאותיות דהוי"ה בריבוע, שהיא המלכות המשמשת בזווג בבחי' האחורים של הקומה, דהיינו אח"פ שבה. וזה נוהג בהכרח בין בראש ובין בגוף, הרי לך ד' מדרגות: פו"א דאותיות, ופו"א דחשבון בראש, שנקרא בשם הוי"ה פשוטה. וד' מדרגות: פו"א דאותיות, ופו"א דחשבון בגוף, שנקרא בשם הוי"ה במילוי. הנה נתבאר לך היטב ח' המדרגות שיש בכל קומה, שהרב עוסק בהם בענין ירידת רפ"ח ניצוצין, בע"ח שער י"ח. וכן כאן באות י' ואות כ"ו.

ל׳(לשאלה) והעיקר מה שצריכין להבין בהם לעניננו הוא, המדרגה הה' והו' והז' שהן ג' מדרגות הראשונות דמדרגות דגוף, שמדרגה הה' של הוי"ה דע"ב, הוא עצמות העשר אותיות דהוי"ה דיושר: יוד הי ויו הי, שהם ט"ס הראשונות דבחינת ע"ס דפנים דגוף מקומת ע"ב, דהיינו גו"ע שלה. ומדרגה ואו היא עצמות האותיות דהוי"ה במילוי ע"ב בבחינת הריבוע שבה, שהם: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי. שהם כ"ו אותיות, שפירושם, ט"ס הראשונות דבחינת י"ס דאחורים דגוף מקומת ע"ב. דהיינו בחינת אח"פ שבה. ומדרגה הז', היא הגימטריא והחשבון של עשר האותיות דהוי"ה דיושר, דהיינו בחינת המלכות דבחינת ע"ס דפנים דגוף מקומת ע"ב. ואותם ח' המדרגות המתבארות בקומת ע"ב נוהגות בכל הקומות: בס"ג ומ"ה וב"ן, ד' מדרגות בראש שלהם נקרא הוי"ה פשוטה, וד' מדרגות בגוף שלהם הנקראת, הוי"ה במילוי. (אות כ"ו).

ל״א(לשאלה) משונה חג"ת דז"א דנקודים, מכל בחינת חג"ת דז"א הנוהגים באצילות. כי חג"ת נהי"מ דנקודים, המה ז' קומות נבדלות שיצאו בזו אחר זו, שכל אחת יצאה, אחר שבירתה של העליונה ממנה. כי הממעלה למטה מקומת אבא, נתלבש במלך החסד, ואחר שנשבר, נעשה הזווג בקומת אמא, אשר הממעלה למטה דקומת אמא, נתלבשה במלך הגבורה. ואחר שנשבר הגבורה, נעשה הזווג בבחינה היסודות דאו"א, והממעלה למטה שלהם, נתלבשה במלך הת"ת עד החזה. ועד"ז יצאו ד' המלכים תנהי"מ דנקודים מישסו"ת, בזה אחר זה. וע"כ נבחן מלך החסד להוי"ה דע"ב. להיותו נמשך מקומת אבא, שהוא ע"ב. וכן מלך הגבורה נבחן להוי"ה דס"ג, להיותו נמשך מקומת אמא שהיא ס"ג. וכן ת"ת נבחן להוי"ה דמ"ה, להיותו נמשך מבחינת היסידות דאו"א שהם קומת מ"ה. כמ"ש כל זה היטב בחלק ז' מה שאין כן חג"ת נה"י דז"א בכל המדרגות שלו באצילות, הנה הם כבר נתקשרו יחד ע"י העיבור בסוד עלית ג' גו ג', ואפילו מדרגת הנפש דנקודים, כבר כלולה מכל חג"ת נהי"מ יחד, וכן קומת מ"ה שהיא רוח כלולה מכח חג"ת נהי"מ יחד, וכן יתר הקומות. (עץ חיים שער י"ח פרק ב').

ל״באין ספירת הדעת מוסיפה כלום על מספר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ. אלא שהראש הוא כח"ב או חב"ד, ובחינת הממעלה למטה של מוח הדעת המתפשט בפנימיות הגוף, היא בחינת מלך הדעת דנקודים. באופן שהגוף שהוא חג"ת נהי"מ, יש בו בו בחינות חג"ת נהי"מ: א' בפנימיות, וב' בחיצוניות. וחג"ת נהי"מ הפנימים, נקראים בשם דעת. וחג"ת נהי"מ החיצוניים, נקראים בשם גוף. ולכן כמו שמבחינים ד' הקומות עסמ"ב בחג"ת נהי"מ החיצונים דנקודים, הנה עד"ז ממש מבחינים חג"ת נהי"מ פנימים גם במלך הדעת: שחג"ת שלו, הוא בחינת הממעלה למטה, שנתפשט מהזווג דהסתכלות עיינין דאו"א עלאין זה בזה, ונתפשט במלך הדעת. ונה"י של הדעת, הוא בחינת הממעלה למטה שנתפשט מהזווג דהסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, שהמה בחינת הפבימיות של ד' מלכי תנהי"מ דנקודים.

ל״ג(לשאלה) ולפיכך אין שום צורך לפרש את בחינת הניצוצין שנפלו במלך הדעת דנקודים במיוחד, כי אין בהם שום הבחנה מיוחדת, כי גם הם מתחלקים בד' הקומות: ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, שיש בכל אחר ח' מדרגות: ד' בראש בשם יושר וריבוע דאותיות הפשוט וחשבונם, וד' בגוף בשם יושר וריבוע דאותיות המלאים וחשבונם.

ל״דענין הו' מדרגות הראשונות של הוי"ה דע"ב, דהיינו של מלך החסד, שהרב אומר שנשארו באצילות, אין הפירוש שהם לא נשברו כלל, כי זה ודאי שכל הבחינות של ז"ת דנקודים נשברו ונפלו לבי"ע, הן בחינת הפנים שלהם, והן בחינת האחור שלהם כמ"ש בכמה מקומות. אלא שהמדובר הוא רק בבחינת הניצוצין בלבד.

ל״הכי כבר ידעת ההפרש מאורות אל הניצוצין, שהם בחינת ג"ר וו"ק הנבחנים בהרשימות שנשארו מהאורות שנסתלקו מהכלים השבורים אשר אור הזך שבהרשימות, שפירושם בחינת ג"ר שבהם. הם נשארו באצילות בבחינות רשימות, ולא ירדו עם הכלים השבורים לבי"ע, כי הפרסא מעכב עליהם. וע"כ אינם יכולים להשאר בתוך הכלים ממש כדרך כל הרשימות. אבל בחי' אור העב שבהרשימות, שפירושם בחינת הו"ק שבהם, מתוך שאין הפרסא מעכב עליהם, המה יכולים לירד עם הכלים לבי"ע, ולהתלבש בהם, כדרך כל הרשימות והבן זה היטב. וזה החלק של הרשימות שירדו עם הכלים לבי"ע, נקרא תמיד בשם ניצוצין. והחלק שנשאר באצילות נקרא תמיד בשם רשימות.

ל״וועם זה תבין, שמן ו' מדרגות הראשונות דע"ב, שהוא בחי' הממעלה למטה מקומת אבא עלאה דנקודים שירד ונתפשט במלך החסד דנקודים, כנ"ל בתשובה צ"ו. אי אפשר שירדו מהם ניצוצין לבי"ע, כי הרשימות שנשארו מו' מדרגות אלו אחר שבירת מלך החסד, הנה הם כולם בחינת ג"ר, וכבר ידעת שג"ר דרשימות אינם יכולים לעבור הפרסא ולירד לבי"ע, רק ממדרגה הז' ואילך, שהיא בחינת המלכיות דבחינת ע"ס דפנים דאותה הקומה, כנ"ל בתשובה צ"ה. הנה היא בחינת אור העב שברשימו, דהיינו ו"ק דרשימות, והם יכולים לירד עם הכלים לבי"ע ולהתלבש בהם כדרך הרשימות הנשארים בכלים כדי להחיותם. משום שעליהם אין הפרסא מעכב, להיותם בחינת חסדים שאין הצמצום שורה עליהם כנודע.

ל״זאמנם ו' מדרגות הראשונות, שהם ד' המדרגות שבראש דקומת ע"ב, וב' מדרגות הראשונות דגוף הקומה, שהם מדרגה הה', שהיא בחי' עשר האותיות בעצמותם, הרומזים לט"ס ראשונות, וכן מדרגה הו' שהיא בחינת הריבוע דעשר האותיות אלו, הרומזים ג"כ לבחינת ט"ר של הקומה, הנה אפילו הרשימות שנשארו אחר הסתלקותם, המה ג"כ בחינת ג"ר, ואינם יכולים לעבור הפרסא ולהתלבש בכלים בבי"ע, וז"ש הרב שמהם לא ירדו ניצוצין.

ל״ח(לשאלה) ועד"ז תבין, ענין ההשארה באצילות שחושב הרב בשאר הקומות: ס"ג מ"ה וב"ן. דהיינו רק בחינת הרשימות שנמארו אחר הסתלקות האורות ושביה"כ, ולא תטעה שהמדובר הוא שהמדרגות האלו לא נשברו כלום, כי זה פשוט הוא שכל ז"ת נשברו פנים ואחור, ולא נשתייר מהם כלום באצילות. (ע"ח שער י"ח פ"ב).

ל״ט(לשאלה) עי' בתשובה צ"ח.

מ׳נודע, שספירת החסד קבלה הממעלה למטה שנתפשט מגופא דאבא עלאה, שיצא על מסך דבחי"ג, שהיא קומת ע"ב. וספירת הגבורה דז"א קבלה הממעלה למטה שנתפשט מגופא דאמא שיצא על מסך דבחי"ב, הנחשב לבחי' ו"ק וגוף בערך קומת ע"ב. וע"כ יש הפרש גדול בין חסד לגבורה, כי החסד שקבל מקומת ע"ב, ע"כ גם בחי' חג"ת שלו עד החזה, כלומר בחינת הט"ס הראשונות דגוף שלו, נחשב ג"כ לבחינת ג"ר, שהם ב' המדרגות יושר וריבוע דעשר האותיות דמילוי ע"ב. אלא מחזה ולמטה, ששם כבר נמצא המלכות דע"ס דפנים, שהיא מדרגה הז', היא נחשבת לו"ק דרשימות היורדים לבי"ע, כנ"ל בתשובה צ"ח.

מ״א(לשאלה) אבל גבורה דבקודים, שקבלה בחי' הממעלה למטה דקומת ס"ג, הנה רק בחינת הראש שלה נחשב לג"ר, שהם ד' המדרגות הראשונות, דהיינו יושר וריבוע דאותיות הוי"ה הפשוטה וחשבונם, אבל בחינת הגוף שלה, ואפילו מדרגה הה', שהיא הט"ס הראשונות דהוי"ה במילוי ס"ג, כבר נבחנים לבחינת ו"ק, ויכולים לירד לבי"ע. וע"כ לא נשאר ממנה בבחי' רשימות, רק ד' המדרגות הראשונות בלבד. (ע"ח שי"ח פ"ב).

מ״ב(לשאלה) תפארת דז"א דנקודים שקבלה הממעלה למטה מבחינת יסודות דאו"א, שיצא על המסך דבחי"א, הנה נחשבת לבחינת גוף בלי ראש, מצד האורות, וראש בלי גוף מצד הכלים, כנודע. וע"כ נבחן שאין בו שום התפשטות מבחינת התלבשות האור בכלים מלמעלה למטה. ונמצא שהמלכיות דראש, נחשבות ג"כ לבחינת ו"ק, כי במקום שממלכות דראש מתפשטת לבחינת ממעלה למטה, נעשתה המלכות דראש לבחינת כתר דגוף, ואז גם המלחות נחשבת לבחינת ג"ר וראש, משא"כ במקום שמלכות אינה מתפשטת לבחי' גוף ממעלה למטה, הנה נחשבת גם היא לבחינת גוף אע"פ שהיא משמשת בראש. וע"כ לא נשאר מקומת מ"ה כי אם ב' המדרגות העליונות, שהן יושר וריבוע דאותיות דהוי"ה דפשוט, שפירושם ט"ר דראש, אבל מדרגה הג' שהיא בחינת החשבון דאותיות דיושר דהוי"ה דפשוט, שפירושו בחינת מלכות דראש, הנה נחשבת לבחינת ו"ק, וגם היא יורדת לבי"ע להתלבש בהכלים בבחינת ניצוצין. (מם).

מ״ג(לשאלה) בחינת מלכות דז"א דנקודים שהיא הב"ן שלו, נחשבת רק הפנים שלה שבראש לבחינת ג"ר, אבל בחינת אחורים דראש שהיא המדרגה הב', דהיינו אחור דאותיות הויה דפשוט, כבר נחשב לבחינת ו"ק ויכול לירד בבחינת ניצוצין לבי"ע, וע"כ לא נשאר ממנה אלא רק המדרגה הא' לבד. (שם).

מ״ד(לשאלה) כבר ידעת שאין הבחן בין הגדלות והקטנות בשיעור העביות אלא במקום הזווג, כי כל שיעור העביות בא בפרצוף בעת עיבורו, ואפילו העביות דקומת ע"ב, ועכ"ז אין שם אלא קומת נפש משום שהזווג הוא שלא במקומו, כמ"ש בתשובה פ"ד. עש"ה. באופן שכל בחינות העביות דע"ב ס"ג מ"ה, נשלמו לגמרי להכנס בימי עיבורו, שהמה נקראים בחינות המילואים שלהם בלי השמות. אמנם השמות דע"ב ס"ג מ"ה, כלומר בחינת הזווג דעביות עם האור העליון המוציא הקומות שלהם, זה אינו נעשה אלא אחר שנולד ומשיג את גדלותו, כי אז יורד מקום הזווג מעינים ובא למקומו, כנודע. (אות י"ב).

מ״ה(לשאלה) לא נתקנו באצילות זולת בחינת הפנים דכלים של הנקודים, דהיינו בחינות גו"ע שבהם, שהם בחי' מדרגה הה' (עי' תשובה צ"ה) אבל בחי' האחורים דכלים דנקודים לא נתקנו, שהם בחינת אח"פ שבהם, הנקרא מדרגה הו'. (עי' תשובה צ"ה) וע"כ החורבן דשביה"כ עדיין שורה עליהם, כי לא נתעלו מבי"ע, ולפיכך נקראו גם בחי' הרשימות שלהם שנשארו באצילות, שהם ק"ב אותיות הריבוע של עשר האותיות שבמילוי ע"ב, שהם מדרגה הו', בשם קב חרובין, משום שהמילואים אינם עולים עמהם בזווג להחזיר להם אורותיהם שנסתלקו מהם בזמן שביה"כ שזה נבחן בשם חורבן. (אות כ"ו).

מ״ו(לשאלה) זה הכלל, שהבחינה העליונה שבהמדרגות, כוללת בתוכה כל המדרגות, שלמטה ממנה. ולכן כיון שאחורים דע"ב, הם הבחינה העליונה של כל בחינות האחורים של הקומות דנקודים, ע"כ המה נכללים בהם, ואין מן הצורך לחשוב אותם. (ישם).

מ״זנודע שלא נתקנו באצילות זולת מהכלים דפנים דנקודים שהם בחי' גו"ע דכל אחד, אבל אח"פ של כל אחד לא נתקנו, שהם בחינת הקב חרובין. כנ"ל ב!שובה ק"ד. ואע"פ שבגדלות יורדת הה"ת מעינים לפה ומחזירים האח"פ למקומם, נמצא שגם האחורים מתתקנים באצילות. אמנם אלו אח"פ המוחזרים אל המדרגות בעת גדלות הם בחינת קב חדש דמ"ה החדש, הנקרא נה"י חדשים, שכל תיקונם הוא בדרך עליתם לאצילות, אבל הקב ישן שהם המדרגה הו', דהיינו אחורים דפרצופי נקודים עצמם, שנתפשטו בשעתם עד לנקודה דעוה"ז, הנה הם נשארים בחורבנם, בכל המשך השתא אלפי שני, עד לגמר התיקון, אשר אז ימטי רגלין ברגלין, דהיינו שיחזור ויתוקן כל אחורים ששמשו בנקודים, והנה"י, שהם הרגלין, יתפשטו בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים.

מ״חולפיכך אפילו ביום השבת, שאז עולה ז"א עד א"א, ונמצא אז בכל השלימות כמו שהיה בזמן הנקודים כנודע. הנה כל זה הוא רק מצד האורות בלבד, אבל לא מצד הכלים, כי הקב ישן דנקודים עדיין בחורבנו עומד, כי לא נתבטל הפרסא שמתחת אצילות, ואין אורות דאצילות יכולים להתפשט למקום בי"ע במקומם, אלא שמחזה ולמעלה דבחינת בי"ע בכללות, עולים ומקבלים תיקונם למעלה באצילות. אבל מחזה דכללות בי"ע ולמטה, אינו יכול להתקן אפילו בדרך עליה. ונמצאים אלו י"ד ספירות שמחזה ולמטה. שהם תנה"י דיצירה וע"ס דעשיה, בלי שום בירור ושם עומדים שיורי מלכין קדמאין שלא נבררו, דהיינו אותם השייכים למדרגה הו', שנקראת קב חרובין ונמצאו שם בין הקליפות.

מ״טועכ"ז מגיע למלכים אלו שלא נבררו, הארה גדולה ביום השבת, כי יוצאים עכ"פ משביה של הקליפות, ונחשבים אז לבחינת נשמה אליהם. והארה זו המה מקבלים מז"א דאצילות בסוד יציאתו מרה"י, שהוא אצילות, לרה"ר שהוא מקום הקליפות, דהיינו למטה מחזה דכללות בי"ע, ששם עומדים המלכים שלא נבררו, ומקום הקליפות נקרא רשות הרבים. אמנם ודאי שאין אור אצילות יכול להתפשט לבי"ע גם ביום השבת, כי הפרסא דאצילות מעכב עליו, אלא בחינת המילואים של השמות לבד, שהם בחינות אור חסדים ואור העב, שיכולים לעבור הפרסא, אבל השמות עצמם, דהיינו בחינת ג"ר שבהם אינם מתפשטים.

נ׳(לשאלה) וזה שאומר הרב, שהז"א יוצא בקב שלו מרה"י לרה"ר ביום השבת, כדי לפרנס אלו המלכים העומדים מחזה ולמטה דבי"ע בין הקליפות. כי רק בחינות המילואים של ג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שבגי' ק"ב יוצאים להאיר לאלו המלכים, ולא השמות של הויות דע"ב ס"ג מ"ה עצמם. כמבואר. (אות ל"ה ובאו"פ דף א' כ"ג ד"ה כשהשם).

נ״א(לשאלה) עי' תשובה ק"ו.

נ״בהנה כל פרצופי אצילות מבחינת מוחין הקבועים בהם, לא יצאו כפי מדרגתם עצמם, אלא כל אחד יצא במדרגה אחת למטה ממנו. כי א"א שהוא בחינת כתר, יצא במדרגת ע"ב, ואו"א שהם מדרגת ע"ב יצאו במדרגת ס"ג. כנודע, שא"א לקח ע"ב דמ"ה, ואו"א לקחו ס"ג דמ"ה. אמנם ממדרגת עצמם, נשארו כל אחד בבחינת ו"ק, דהיינו בששה כלים חג"ת נה"י בלבד, וחסרים ג"ר מבחינת האורות ונה"י מבחינת הכלים.

נ״גוהנה כדי להוליד לזו"ן, צריכים או"א להשיג בחינתם עצמם, דהיינו לקומת ע"ב, כקומת א"א דקביעות, כי אין זווג דהולדה אלא מבחינת ע"ב, כנודע. אמנם אין להם מבחינת א"א אלא חג"ת נה"י לבד, כי המה מלבישים אותו מגרון ולמטה, כנודע.

נ״דולפיכך צריכים ב"פ עלאין וב"פ אמצעים דחג"ת דא"א, לעלות ולהעשות לבחינת חב"ד דקומת או"א, וב"פ עלאין דנו"ה דא"א, עולים ומתחברים עם ב' פרקים התחתונים דחג"ת דא"א שנשארו להיות חג"ת דאו"א, ופרקין האמצעי' עם פרקין התחתונים דנו"ה דא"א, נשארים לבחינת נה"י דקומת או"א דהיינו ממש ע"ד התחלקות ו"ק דז"א, בשעה שהוא משיג מוחין וג"ר. והבן היטב.

נ״הונתבאר, אשר לעת הזווג לצורך העיבור דז"א, הכרח הוא, שב"פ עלאין דנו"ה דא"א יעלו לבחינת חג"ת דאו"א ותדע שאלו הב"פ דנו"ה נעשו שם באו"א לבחינת דדים, אשר אח"כ לאחר שנולד ז"א. הוא מקבל משם בחינת המוחין דיניקה שלו. כמ"ש בחלק י"ב. בע"ה.

נ״ו(לשאלה) וז"ס ביאת החלב בהדדים בתחלת ימי העיבור, כי תכף בתחלת הזווג לצורך העיבור, הכרח הוא, שכבר עלו ב"פ עלאין דנו"ה דא"א להעשות חג"ת לאו"א, וע"כ תכף הגיע לשם החלב. שז"ס דם המתהפך ונעשה לחלב, כי האורות דנה"י מכונים בשם דם, להיותם מבחינת מסך דסיום, והאורות דוממים שם, כלומר שאינם יכולים לעבור עוד ולהפשט, אלא שנפסקים בהארתם. וע"כ הם מכונים בשם דם. אבל עתה כשב"פ עלאין דנו"ה עולים ונעשים לחג"ת, הרי קנו בזה בחינת השפעה והתפשטות, בבחינת חלב. (אלף ל"ג אות מ"ד).

נ״ז(לשאלה) נודע שה' הבחינות כח"ב זו"ן מבחינת אור החסדים, נקראות חג"ת נ"ה, אשר כח"ב ירדו לבחינת חג"ת, וז"א הוא נצח, והנוקבא היא הוד. ונמצא שז"א בעיקרו הוא בחינת נצח ולפיכך בעיבור, הוא נוטל מא"א מנצח, והנוקבא מהוד, גם נוטל מת"ת ויסוד דא"א, שהם בחינת קו אמצעי, שמהם נמשך כל תיקוני דז"א. (אות מ"ג).

נ״ח(לשאלה) עי' תשובה ק"ט.

נ״ט(לשאלה) כבר ידעת שהששה כלים חג"ת נה"י דא"א המתלבשים באו"א, נעשים לע"ס דע"ב דאו"א בעת הזווג שלהם לצורך העיבור דז"א, שהפרקין האמצעים והעליונים דחג"ת דא"א נעשים לג"ר דאו"א, וב"פ עלאין דנ"ה דא"א, עולים ומתחברים עם הפרקים תחתונים דחג"ת דא"א שנשארו מהם, ונעשים לחג"ת דאו"א, והם שנעשו לדדים דאו"א, שמהם מקבל ז"א את המוחין דיניקה שלו, כנ"ל בתשובה ק"ח עש"ה. ואפילו היניקה דעיבור מה שיונק דרך טבורו ממעי אמא, הוא ג"כ נמשך מאותם ב"פ נו"ה דא"א שנעשו לחג"ת דאו"א, וע"כ נבחן אשר היניקה דז"א גורמת להתחלקות ע"ס דנה"י דא"א לג"ש, שהעליונים עלו לבחינת דדים. כנ"ל. והפרקים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א נשארו למטה. לבחינת נה"י דאו"א. והנה באמת נעשה התחלקות הנה"י דא"א עוד לפני הזווג דעיבור ז"א, כנ"ל בתשובה ק"ח, אלא כלפי ז"א מתחיל להיות ניכר בעת שמתחיל היניקה שלו, כב"ל.

ס׳(לשאלה) עלית ב"פ עלאין דנו"ה דא"א לחג"ת דאו"א, להיות ב' דדים לצורך יניקה דז"א, גרמה הכרח התחלקות הנה"י דא"א לג' שלישים, שב"ש עלו למעלה לחג"ת דאו"א, וד' שלישים דנו"ה נשארו למטה, שמאלו שנשארו למטה נעשו ו"ק דז"א. ומבחינת הזווג דימי קליטה, עדיין לא היה ניכר כלפי ז"א, אלא מתחילת ימי יניקתו, שהוא ממ' יום. כנ"ל בתשובה קי"א. (אות פ"ו).

ס״אבעת צמצום ב' שעלתה ה"ת בעינים, ונעשתה לקו שמאל בכל ספירה וספירה מהע"ס, כנודע. הנה יחד עם זה, כיון שכל ספירה מהע"ס כלולה מכל הע"ס, גרמה ירידת אח"פ מכל ספירה למדרגה התחתונה ממנה, ולא נשאר בכל ספירה זולת גו"ע שלה לבד. ויש כאן הפרש בין ספירות דחג"ת לספירות דנה"י. כי ספירות דחג"ת עיקרן מאמא עלאה, וע"כ נבחן בחינת אח"פ שלה רק לנה"י לבד, משום שהמסך דה"ת שעלתה לשם, אינו שולט על חג"ת דאמא, להיותה בחינת אור דחסדים, כנודע. וע"כ נבחן רק השלישים התהתונים שיצאו לבר מהמדרגה. אבל הספירות דנה"י, שאין להם שורש באמא עצמה בבחינת ג"ר שלה, כי עיקרן הם מישסו"ת כנודע. ע"כ האח"פ שלהם כוללים כל הז"ת שהם חג"ת נה"י, כי ג"ר דישסו"ת מלבישים על חג"ת דאמא, וע"כ רק הג"ר לבד נבחנים לגו"ע שנשארו למעלה ממסך, וכל הז"ת ירדו לחוץ מהמררגה.

ס״ב(לשאלה) ועפ"ז נמצא, שבכל ספירה וספירה מחג"ת נשארים הפרקים העליונים עם הפרקים האמצעים בהמדרגה, שהם חב"ד חג"ת, ורק השלישים התחתונים מהם, שהם נה"י, נמצאים למטה מהמסך, אבל בכל ספירה מספירות דנה"י, לא נשאר למעלה ממסך, רק ג"ר שלהם שהם חב"ד דהיינו השלישים העליונים, אבל השלישים האמצעים והשלישים התחתונים יצאו למטה ממסך, שהם חג"ת נה"י דכל אחד. הרי שעלית ה"ת בעינים, כמו שגרמה קו השמאל בכל ספירה, כן גרמה התחלקות השלישים: שבספירת דחג"ת הוציאה השלישים תחתונים לבד למטה מהמסך, ובנה"י הוציאה גם השלישים האמצעים, כמבואר. (אלף ל"ז ד"ה וטעם).

ס״ג(לשאלה) כי אינו ראוי להיות ראש, רק מבחינת המסך ולמעלה, ולא מה שלמטה ממסך, וע"כ רק השלישים העליונים להיות והאמצעים, שהם ממסך ולמעלה עולים להיות ג"ר, אבל השלישים התחתונים שכבר הם ממטה למסך, אינם ראוים להיות ראש. (אלף ל"ז ד"ה אמנם).

ס״ד(לשאלה) כמו בחג"ת כן בנה"י, לא יוכל לעלות רק מה שהוא למעלה ממסך, וכיון שהמסך דנה"י עומד בג"ר שלו שהם ג"ש העליונים כנ"ל בתשובה קי"ב. ע"כ רק ג"ש העליונים יכולים לעלות ולהצטרף לג"ש תחתונים דחג"ת להעשות חג"ת, אבל ג"ש האמצעים שנמצאים למטה ממסך, אינם יכולים להיות חג"ת מאחר שהם כבר למטה ממסך דסיום. (שם).

ס״ה(לשאלה) לפי שמשורש הב"ן נסתיים המסך בסיום הת"ת, דדיינו הג"ר של הנקודים המלבישים לת"ת דא"ק בשליש תחתון עד סיומו, ושם נסתיימו מבחי' הקטנות, כי ז"ת דנקודים לא יצאו רק מהגדלות, כנודע. וע"כ נמצא כל היסוד למטה ממסך, ואינו יכול לעלות עם ב"פ העליונים להעשות לחג"ת. (אלף ל"ח ד"ה ועדיין).

ס״ו(לשאלה) ת"ת ויסוד דז"א נעשו מש"ת דנצח דא"א. וחסד נצח דז"א, נעשו משליש אמצעי דנצח דא"א. וגבורה והוד דז"א, נעשו מפרק אמצעי דהור דא"א. וחכמה דז"א מת"ת דא"א. ובינה דז"א מיסוד דא"א. ונוקבא דז"א נעשתה משליש תחתון דהוד דא"א. (אות ג').

ס״ז(לשאלה) מיסוד דעתיק המלובש בשליש תחתון דת"ת דא"א, בעת העיבור, ממנו נעשה הכתר דז"א בעיבור. (אות נ"א).

ס״ח(לשאלה) נודע, שלעת הזווג לצורך ז"א השיגו או"א קומת ע"ב. וו"ק שהלבישו מא"א נתפשטו לע"ס, ונמצאו ב"פ עליונים דנו"ה דא"א, שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א, בצירוף עם ג"ש התחתונים דחג"ת שלא עלו לג"ר. ונבחן אז הת"ת דא"א לו' שחציה העליונה נשאר לאו"א, שהם ג"ש תחתונים דחג"ת וחציה התחתון שהם הג"ש העליונים של נה"י שעלו ונעשו לחג"ת, המה נעשו לחב"ד דז"א. כמ"ש הרב באות נ"ו. אמנם בעובר היסוד לא היה יכול לעלות, אלא ב"ש העליונים דנו"ה לבד, כנ"ל בתישובה קט"ו. ונמצאו אלו ב"ש העליונים דנו"ה, נעשו למוחין דיניקה דז"א, שה"ס הדדים. (אות ס"ט).

ס״ט(לשאלה) עי' לעיל בתשובה קי"ט.

ע׳(לשאלה) כי הע"ס דנה"י דא"א, נתחלקו לג' שלישים: חב"ד חג"ת נה"י כי כל אחד מנה"י נחלק לג' פרקים. והנה הפרק עליון דנצח, עלה לחג"ת למוח דיניקה, שאין ז"א נוטל ממנו בזמן עיבורו. ונשארו למטה ב' פרקים דנצח, ומתוך עלית נה"י דא"א לחג"ת המה נכללו זה בזה, ונמצא פרק אמצעי דנצח נכלל ג"כ מחסד. וע"כ הוא כולל חסד נצח. כי הפרקים האמצעים דפרצוף נה"י דא"א, המה חג"ת כנ"ל. ולכן נמצא פרק אמצעי דנצח שהוא חסד, ומתוך התכללות הנה"י בהחג"ת, הרי החסד כולל ג"כ בחינת נצח. (אות נ').

ע״אנודע ששלישים תתחתונים דפרצוף נה"י דא"א, המה בחינת נה"י כנ"ל (בתשובה קכ"א) ונמצא ש"ת דנצח, שהוא בחינת נצח. ונודע שמצד הכלים נבחן הנצח לעיקרו של ז"א, ובחינה זו הוא מקבל מא"א, המקבל מהתפ"א דא"ק. אמנם מצד התלבשות אורות בכלים נבחן עיקרו של ז"א, שהוא ת"ת דה"ח, להיותו תולדה מאו"א, שהם מקבלים מהתפ"ב דא"ק, שהאורות באו שלא במקומם, שאור החכמה נתלבש בכלי דכתר, וכו' ונמצא אור הנצח נתלבש בכלי דת"ת. ולפיכך נבחן הז"א תמיד שהוא תפארת ולא נצח.

ע״ב(לשאלה) וכיון שבעובר א' עיקרו הוא לצורך הכלים, שהוא מקבל מנה"י דא"א, ע"כ עיקרו של הז"א שהוא ת"ת, הוא מקבל מנצח דנה"י דא"א, דהיינו משליש תחתון דנצח, כי שם שורשו העיקרי מצד הכלים. אלא גם מתוך הההכללות הנה"י בחג"ת, נמצא ת"ת דז"א שכלול ג"כ מיסוד שלו, וע"כ נבחן שת"ת ויסוד דז"א הוא מקבל מש"ת דנצח דא"א. כי בחינת עיקרו של ז"א בנה"י דא"א הוא נצח, אבל עיקרו של ז"א מבחינת עצמו הוא ת"ת. להיותו תולדה דאו"א. (אות נ').

ע״ג(לשאלה) המדובר הוא כאן מבחינת ראש דז"א, ונקרא חכמה, מצד שהראש דא"א הוא כולו חכמה, כנודע. וע"כ בעובר אינו יכול לקבל מב"פ עליונים דנו"ה, שעלו ונתחברו לחג"ת דאו"א בבחינם דדים, אלא מקו אמצעי, שהוא שליש תחתון דת"ת, שעלה ונעשה לש"ע דת"ת, ממנו יכול לקבל ומוכרח לקבל, להיותו הקו האמצעי, וע"כ ש"ת הזה דת"ת נעשה לבחינת ראש שלו בימי העיבור, שהוא מיחס א"א בחינת חכמה דז"א. אמנם הכתר שלו הוא מקבל מיסוד דעתיק, כי כן כתרא דא"א, נחשב לבחינת עתיק. וכבר ידעת שכל הבחינות דעיבור א' נערכות על פרצוף א"א, כי אין בחינת הכלים באים אלא מבחינת א"א. (שם).

ע״ד(לשאלה) כבר ידעת ששלישים עליונים של נה"י דא"א, עלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א, שה"ס חצי הו' התחתון דת"ת דא"א, שנעשו לג"ר דז"א. כנ"ל בתשובה קי"ט. גם נודע, ששליש עליון דיסוד א"א, אינו יכול לעלות לחג"ת, מחמת המסך דסיום העומד באחורי הת"ת. כנ"ל תשובה קט"ז. וע"כ נבחן היסוד דא"א, דוגמת הבינה דא"א, שיצאה מראש דא"א. ומ"מ עדיין נחשבת לבחינת ראש, מחמת שהמסך אינו שולט על הבינה, מפאת כי חפץ חסד הוא. כנודע. ולפיכך בחינת חכמה דז"א, הוא נוטל מת"ת דא"א. אבל בינה דז"א, נוטל מיסוד דא"א, שיצא מבחי' ראש דז"א. להיותו למטה ממסך העומד בת"ת דא"א, וע"כ הוא נעשה לבינה שלו. וזהו רק בימי העיבור, שכח הב"ן שולט עליו, ומבחינת הב"ן עומד המסך דסיום בת"ת כנודע. אבל בגדלות שנתפשטו בו הויות דמ"ה ונודע שמיחס המ"ה נמשך המסך דסיום עד היסוד, וע"כ גם היסוד יכול אז לעלות לחג"ת יחד עם ב"ש העליונים דנצח והוד דא"א, ונמצא ע"כ שבינה דז"א שהיא מיסוד דא"א, חוזרת אז לבחינת ראש בשוה עם החכמה דז"א. כמ"ש במקומו. (שם).

ע״ה(לשאלה) בעיבור א' דז"א נחשבים הזווגים בעקרם לא"א, וע"כ כמו שעיקר הראש דא"א, הוא חכמה סתימאה, וכתר שלו הוא בחינת עתיק. כן ז"א בעיבור, עיקר הראש שלו מש"ת דת"ת דא"א, וכתר שלו נוטל מיסוד דעתיק (אות נ"א).

ע״ו(לשאלה) זה דוקא בזמן עיבורו של ז"א, שנה"י דא"א עלו ונכללו בחג"ת שלו. אמנם בקביעות אינו כן אלא היסוד דעתיק נשלם בחזה דא"א. (שם)

ע״ז(לשאלה) כי בחינת הזווג וקו אמצעי דראש הוא הדעת. וכיון שהזווג דימי עיבור הוא בהתכללות או"א, ולא בבחינת ז"א עצמו, ע"כ אין שם בחינת הדעת.

ע״ח(לשאלה) הגרון דז"א, נעשה מבחינת החלל הנשאר בין נו"ה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א, ששם בתוך החלל הזה יש הרשימו של יסוד דא"א, אף על פי שלא עלה עמהם, ומרשימו זו נמשך הגרון דז"א. והטעם הוא, שכל הבחינות דעבור א' מיוחסות רק לא"א, וע"כ כמו הגרון דא"א, הוא בחינת בינה שיצאה מראש, כן הגרון דז"א הוא מבחינת יסוד דא"א שיצא מראש דז"א שהוא בחינת ש"ת דת"ת. ונודע שהיסוד הזה, הוא בינה דז"א (אות ס"ב).

ע״ט(לשאלה) כי באמת מצד המ"ה, היה גם יסוד ראוי לעלות עם ב"פ העליונים דנו"ה, אל חג"ת דאו"א ולהעשות ראש לז"א. אלא כיון שמצד הב"ן עומד המסך בסיום הת"ת דא"א, ע"כ נשאר למטה בנה"י דא"א ואינו יכול לעלות. וע"כ הוא נחשב כמו מגדל פורח באויר, כי אינו למעלה בבחינת ראש, ואינו למטה כמו הד"ש דנו"ה דא"א, שיהי' נחשב לו"ק דז"א. וכן הגרון דא"א שהוא בינה, נקרא ג"כ מגדל פורח באויר, כי אינה למעלה בחינת ראש דא"א, להיותה למטה ממסך דראש, וכן אינה נחשבת לגוף, משום שה"ת שבמסך דראש אינו שולט עליה, מצד כי חפץ חסד הוא, שאין הצמצום שולט על אור חסדים. וע"כ גם היא נקראת מגדל הפורח באויר. ואויר פירושו חסדים, כלומר שע"כ נחשבת לפורח למעלה לבחינת ראש, מחמת היותה בחי' חסדים, ואין הצמצום שולט עליה. (אות ע"ב).

פ׳(לשאלה) אותה בחי' רשימו דיסוד שנשארת למעלה בחג"ת, בהחלל שבין נו"ה שעלו שמה, היא נקראת שופר. (אות ס"ד).

פ״אכשמדבר רק מבחינת התלבשות ז"א לת"ת דא"א, הוא אומר שמלביש לש"ת שלו, כי ז"א אין לו חלק בשליש עמצעי דת"ת דא"א, ששמה מלביש ישסו"ת כנודע. אבל כשמדובר מבחינת עלית נה"י לחג"ת, אינו יכול לומר שש"ת עולה לב"ש עלאין דת"ת כי אינו כן, מחמת שיש ב' בחינות מסך דסיום בת"ת: א' מצד הכלים, שמצדם הוא עומד במקום הטבור, שהוא שליש תחתון דת"ת. ב' הוא מצד האורות, שמצדם הוא עומד במקום החזה, שהוא ב"ש דת"ת. וכדי שלא להאריך, הוא אומר סתם שמחציתו התחתון עולה במחציתו העליון דהיינו בקו האמצעי, שהוא סיום של האורות, עולים ב"ש תחתונים דת"ת אל שליש עליון דת"ת. ובקצוות ששם הוא בחינת הסיום של הכלים, עולה רק השליש תחתון דת"ת אל ב"ש העליונים. באופן שבהתחשב בשניהם יחד, נחשב העליה דבחינת מחצית ת"ת התחתון למחצית העליון.

פ״ב(לשאלה) ומה שאומר שמחצית הו' שהיא ת"ת דא"א ניתנה לז"א. (באות נ"ח) אין הכוונה שז"א מלביש למחצית ת"ת דא"א, אלא הכוונה היא, כי חג"ת דאו"א, מבחינת קומת ע"ב שהם משיגים לצורך העיבור דז"א, יש בהם ב' בחינות: א' הם ג"ש התחתונים דחג"ת שנשארו במקומם ולא עלו לג"ר. ובחינה ב' היא ג"ש עליונים דנה"י דא"א שעלו ונתחברו עמהם ונעשו לחג"ת, כנודע. ואומר שם, שבחינה עליונה מהם, שהם הג"ש תחתונים דחג"ת, הם לחלק או"א, ואין לז"א חלק בהם. והבחינה התחתונה מהם שהם ג"ש העליונים דנה"י דא"א שעלו ונעשו לחג"ת, הם הנעשים לג"ר דז"א, שהם תלת מוחין חב"ד, מטעם שאין מוחין דז"א נעשים, אלא מנה"י, כי ז"א כולו בחינת נה"י הוא, אלא מבחינת נה"י שעלו ונעשו לחג"ת שאז הם ראוים להעשות ראש. אבל אין שום מדובר שם מבחינת התלבשות. כי זה ברור שאין ז"א מלביש אלא ש"ת דת"ת דא"א. כנ"ל. (דף אלף מ"א ד"ה ומה).

פ״ג(לשאלה) יש ב' מיני התכללות בעלית נה"י לחג"ת דא"א: א' הוא בחינת עלית ג"ש עליונים דנה"י דא"א ונעשו בעצמם לבחי' חג"ת, ששליש תחתון דתפארת, נעשה לבחי' שליש עליון דת"ת שלמעלה מחזה, וכן ש"ע דנצח נעשה לחסד. ושליש עליון דהוד, נעשה לגבורה. הרי שהם נהפכו מבחינת נה"י ונעשו לבחינת חג"ת. ויש בחי' שנית של עלית נה"י לחג"ת, שהם השלישים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א, שעלו ג"כ לחג"ת. אכן הם לא נעשו לבחינת חג"ת בעצמותם. אלא רק שנכללו מהם. וע"כ נתכפלו, ששליש אמצעי דנצח, נעשה חסד נצח, ושליש אמצעי דהוד נעשה גבורה והוד. וכו' אמנם הם נשארו בבחינת נה"י דא"א כלומר בבחינת ו"ק דז"א. (אות נ"ה).

פ״דנודע שיש ב' מיני התכללות של עלית נה"י לחג"ת, כנ"ל בתשובה קל"ב. ע"ש. והנה בהתכללות דמין א', שהשלישים עליונים דנה"י דא"א עלו ונעשו לבחינת חג"ת בעצמותם, הנה לא נעשו לבחינת חג"ת דא"א, כי בעת עלית נה"י לחג"ת נבחן שחג"ת דא"א עלו לבחינת ג"ר לצורך או"א, שבזה המה מקבלים קומת ע"ב, והשלישים עליונים דנה"י דא"'א, נעשו לחג"ת אל או"א, דהיינו ג"כ חג"ת דקומת ע"ב דאו"א. כי א"א אינו צריך לעליה זו, כי הוא יש לו ע"ס שלמות דע"ב דמ"ה מצד המוחין הקבועים שלו, ועתה עלה יותר, ונעשה פרצוף אחד עם עתיק, כנודע. אלא או"א המה צריכים לג"ר דאורות ולנה"י חדשים דכלים לקומת ע"ב, כדי שיהיה להם כח להולדות נשמות, כי מצד מוחין הקבועים באצילות, אין להם לאו"א אלא קומת ס"ג. הרי שענין התכללות דמין א' הוא כולו רק לאו"א.

פ״ה(לשאלה) אבל התכללות דמין ב', שהם רק להתכפלות הספירות דחג"ת עם הספירות דנה"י אלו באלו, כדי שז"א שהוא בחי' נה"י משורשו, יוכלל ג"כ בחג"ת. הנה זה נעשה בא"א גופיה, שמתוך שנה"י שלו נכללו בחג"ת, נכללו ג"כ הספירות של ז"א זו בזו, שמכאן יש לו ששה הכלים חג"ת נה"י.

פ״ו(לשאלה) בג' ימי קליטה, שהיא בחינת עיבור דעיבור דז"א, נתקן בו בחינת תיקון הקוים. (אות מ"א).

פ״ז(לשאלה) הזווג דאבא בחו"ב שלו, מוריד בחינת המלכיות דמדת הדין מן המ"ן דז"א, שהן ל"ב מלכיות, ומתקן הלובן שבו. והזווג דחו"ב דאמא מאיר הארת ח"ג שלה, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים שע"י אבא מתתקן קו הימין, וע"י אמא קו השמאל, וע"י זווגם יחד ביום ג' דימי קליטה, מתתקן הקו האמצעי. (אלף י"ג אות ו').

פ״ח(לשאלה) במ' יום שהם בחינת יניקה דעיבור דז"א, מתגלים בו הו"ק, (אלף ל"ג אות מ"ד).

פ״ט(לשאלה) עלית ב"פ עליונים דנו"ה דא"א לחג"ת דאו"א תכף בתחלת הזווג דעיבור, ונעשו שם בבחינת דדים, הנה מתוך עליה זו, נתחלקו ע"ס דנה"י דא"א לג"ש. עי' לעיל תשובה קי"א וקי"ב. (אות מ"ה).

צ׳(לשאלה) בג' חדשים שאז הוכר העיבור, הוא בחינת גדלות העיבור, ואז מתגלים בהעבור ט' בחינות שלמות: חו"ב וז"ת. (אות מ"ח).

צ״א(לשאלה) עלית מ"ו ניצוצין שהם בחי' מילוי הוי"ה דע"ב, גורמת אל הגדלות דעיבור. (אות י"ב).

צ״ב(לשאלה) בעיבור דעיבור, דהיינו בג' ימי קליטה, עוד הנה"י דא"א אינם נבחנים למתחלקים על ג' שלישים, אלא שהם עדיין מדות שלמות, וע"כ ז"א מקבל מנצח, ונוקבא שלו מהוד. וגם מקבל מת"ת ויסוד דא"א שהם בחינת קו אמצעי ושורש הז"א. וביניקה דעיבור, דהיינו במ' יום, כבר נבחנים הנה"י דא"א, שנחלקו על ג' שלישים, שב"ש עליונים דנו"ה עלו לחג"ת דאו"א, לבחינת דדים. וז"א מקבל מד' פרקים דנו"ה שנשארו למטה בנה"י דא"א, וכן מת"ת ויסוד, ובזה מתגלים בו ו"ק. ובזמן הג' שהוא הגדלות דעיבור, דהיינו בג' חדשים של הכר העובר, מקבל ז"ת מד"פ של נו"ה שנשארו למטה, וחו"ב מקבל מת"ת ויסוד דא"א. ובזמן הד' שהוא עם גמר יציאת הג' חדשים, אז נכנס בו הכתר מיסוד דעתיק. וכ"ז במדור הא' התחתון לבחינת כלים. ועד"ז נוהגים אותם ד' הזמנים, גם במדור הב' לצורך הניצוצין. ועד"ז גם במדור העליון לצורך האורות.

צ״גהשמועה הא' (באות נ') שחו"ב דז"א, נעשו מת"ת ויסוד דא"א, וחסד נצח דז"א משליש אמצעי דנצח דא"א, ות"ת ויסוד דז"א נעשו משליש תחתון דנצח דא"א, וכו'. מדבר ביחס הכלים דז"א, באופן המשכתם מנה"י דא"א, בעת עיבורו של הז"א. ולפיכך, יש בכל שליש מדה של נו"ה דא"א, ב' מדות דז"א, כי אז נכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו, וע"כ כל שליש מדה כולל בתוכו מבחינת חג"ת ומבחינת נה"י. גם משום זה נבחן, שת"ת דז"א הנבחן לז"א דז"א, שהוא עיקר בחינת עצמותו דז"א, הוא נמשך מש"ת דנצח דא"א, כי ז"א מבחינת ע"ס דנה"י דא"א, הוא ש"ת דנצח שלו. ע"ד שנבחן בהתפ"א דא"ק שחג"ת דז"א הוא בחינת כח"ב דחסדים המתחברים לז"א, ונצח הוא בחינתו עצמו דז"א, והוד הוא נוקבא שלו. כנודע. וכן הש"ת דת"ת נבחן לחכמה דז"א, כלומר לבחינת ראשו של ז"א, שמצד א"א, נקרא כולו חכמה. ויסוד, דא"א, נבחן לבינה דז"א שיצא מראש, שנקרא גרון. והנך רואה שאין מדבר כאן מבחינת הלבשת ז"א לנה"י דא"א, אלא מבחינת המשכת ט"ס דז"א, כל בחינה שלו, מבחינה שכנגדה שבע"ס דתנה"י דא"א, ועיקר ההבחנות אשר אומר כאן, הוא על מציאת ט"ס דז"א בנה"י דא"א גופיה, ואיך ט"ס דז"א נמשכות מהם.

צ״דאמנם בשמועה הב', (באות נ"ג) הוא מדבר מבחינת התלבשות האורות בהכלים דז"א, העתיד להיות בו לעת גדלות, ועתה בעת העובר הם כלולים בו בהכרח בבחינת כח, כנודע. וע"כ מבאר אותם איך כל בחינה של ט"ס דז"א אלו מקבלות מבחינה שכנגדן בט"ס דנה"י דא"א.

צ״הונודע, שמבחינת התלבשות האורות בהכלים, ירדו כל הספירות ממדרגתן, מחמת אור התחתון שנתלבש בכלי של העליון: כי אור חכמה נתלבש בכלי דכתר, וירד הכתר ונעשה לבחינת חכמה וכן אור הבינה נתלבש בכלי דחכמה, וירדה החכמה ונעשתה לבחי' בינה, וכו', עד שאור הנצח נתלבש בכלי דתפארת, וירד התפארת ונעשה לבחינת נצח. כמ"ש הרב לעיל (דף ש"א אות י"א י"ב עש"ה ובאו"פ) ונמצא עתה, שעיקר ז"א דהיינו ז"א דז"א, הוא ספירת ת"ת ולא ספירת נצח, כי אור הנצח עלה לכלי דת"ת, כנ"ל. גם חג"ת דז"א שהיו מקודם בחינות כח"ב, נמצאים עתה שירדו ונעשו לבחינות חב"ד, כי אור החכמה נתישב בכלי דכתר, וירד הכתר להיות חכמה כנ"ל. וכן אור הגבורה נתלבש בכלי דחסד. וירד החסד להיות גבורה. וכו' עד"ז.

צ״וולפיכך כאן בשמועה הב', אינו חושב את כח"ב אל ז"א כמו בשמועה הא', אלא שחושב הג"ר שלו בשם חב"ד והיינו מטעם האמור, כי מבחינת התלבשות האורות בכלים, הם מקבלים מהתפ"ב דא"ק, ששמה ירדו כח"ב, ונעשו לחב"ד. ומטעם זה, נמצא ת"ת דא"א לעיקרו של ז"א ולא נצח, כי עתה עלה אור הנצח דא"א, ונתלבש בכלי דת"ת שלו, כנ"ל. ולפיכך, נחלקות הט"ס דנה"י דא"א לצורך הז"א, לג"ש חב"ד חג"ת נה"י. שקו הנצח כולל חח"ן, וקו ההוד כולל בג"ה, וקו היסוד כולל דת"י. ונמצא חסד נצח דז"א, נעשו מב"פ תחתונים דנצח דא"א. וגבורה והוד דז"א, מב"פ תחתונים של ההוד דא"א. ות"ת ויסוד דז"א, מב"פ תחתונים דיסוד דא"א. אמנם הפרקים העליונים דנו"ה דא"א, אינו חושב כאן, כי הם עלו למעלה, ונעשו לחג"ת דאו"א לבחינת דדים, שאינם מגולים זולת לעת הגדלות דז"א, שהמה נעשו לו חכמה ובינה. אבל עתה בעיבור הם כלולים בשרשם, שהוא ש"ת דת"ת, הנבחן לעת גדלות לגלגלתא דז"א. וע"כ אומר, שמשליש תחתון דת"ת דאריך, נעשו בז"א תלת מוחין חב"ד. דהיינו חב"ד בכח, ולא חב"ד בפועל ממש, שאין גילוי מוחין אלו בז"א אלא לעת גדלות, שאז המה מלובשים בשלישים עליונים דנה"י, כנ"ל. ולא בש"ת דת"ת, כי הש"ת דת"ת נעשה אז לבחי' כתר דז"א.

צ״זוהנה נתבאר היטב שמועה הב': שש"ת דת"ת דא"א כולל בו ג' מוחין חב"ד בבחינת כח. וש"ע דנצח אינו מצטרף כאן בעיבור, כי עלה ונעשה לדד ימין דאו"א, ומב"ש תחתונים נצח שנשארו למטה, נעשה חסד נצח דז"א. וכן ש"ע דהוד אינו מצטרף, כי עלה ונעשה לדד שמאל דאמא, ומב"ש תחתונים שנשארו נעשו גבורה הוד. וכן שליש עליון דיסוד אינו חושב כאן, שהוא בחינת דעת לעת גדלות, ובעיבור אין דעת, ומב"ש שנשארו בו נעשה ת"ת ויסוד דז"א.

צ״ח(לשאלה) ושמועה הג' (באות ס') הוא מדבר מבחינת הגדלות דז"א, אשר אז נעשה הזווג בו בעצאו. ולפיכך אומר שמש"ת דת"ת נעשה גלגלתא דז"א, ומנה"י דא"א נעשו בו תלת מוחין. כי אז עולה, ומלביש גם ב"פ עליונים דנה"י שנעשו לחג"ת דאו"א, והם נעשים בו לחכמה ובינה. וש"ע דיסוד דא"א נעשה בו לדעת עליון בראש, כלומר למקום הזווג, המוציא ע"ס דראש ממטה למעלה. כנודע. ואחר כך מתהפך ומשפיע ממעלה למטה ומוציא בו ע"ס דגוף. וז"ש, ומהיסוד דאריך נתפשט שאר גופא דז"א כולו. כלומר, אחר שהיסוד דאריך נעשה בו לבחינת דעת, והוציא בז"א ע"ס ממטה למעלה לבחינת ראש, הנה אח"כ מתהפך ומשפיע בו אותן הע"ס גם ממעלה למטה, ומוציא בו ע"ס דגוף, הרי שמיסוד דאריך, נתפשט כל הגוף דז"א.

צ״ט(לשאלה) מיחס פרצוף הכתר, שבחינתו התפשטות הא' שנקרא טעמים, נבחנים חג"ת נ"ה דז"א, לכח"ב זו"ן, ונמצא עיקרו דז"א הוא נצח, ונוקבא הוד. וחג"ת כמו כח"ב. (אלף ל"ב ד"ה וכבר).

ק׳(לשאלה) נצח דז"א נחשב לעיקרו של ז"א מיחס הכלים, כי חג"ת הם מטעם התכללות שלו, במה שלמעלה הימנו, והוד הוא מטעם התכללות שלו במה שלמטה ממנו. כי כל ספירה נכללת מע"ס, מטעם ההתכללות במה שלמעלה ממנו, ובמה שלמטה ממנו. כמו שכתבתי לעיל חלק ב' בהסתכלות פנימית דף ע"ה פרק ט', עש"ה.

100

ק״א(לשאלה) ת"ת דז"א, נחשב לעיקרו של ז"א מצד התלבשות האורות בכלים. כי הוא נמשך תמיד מהתפשטות הב', שהיא בחינת ע"ב, שהוא המילוי הא', אל הגוף דפרצוף הכתר, אחר הזדככות שלו, כנודע. ובפרצוף ע"ב ירדו המדרגות, וכח"ב נעשו לחב"ד, ות"ת נעשה לבחינת נצח, שהוא עיקרו של הז"א, כנ"ל בתשובה קמ"א. (אלף ל"ג ד"ה והנה).

101

ק״ב(לשאלה) המשכת הכלים דז"א, מתיחס אל פרצוף הכתר דא"ק, כי כתר הוא בחינת העיקר והשורש, שמשם נמשכים כל ההבחנות. וכן בחינת א"א דאצילות, נחשב שמקבל מבחינת א"א דא"ק, כי כל בחינה באצילות מקבל מבחינה שכנגדה בא"ק.

102

ק״ג(לשאלה) בחינת התלבשות האורות בכלים דז"א, נמשכת מבחינת פרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התפ"ב, שמילא האורות דגוף פרצוף הכתר דא"ק, אחר הזדככות שלו. וע"כ אין התלבשות האורות מיוחסת לפרצוף כתר דא"ק, כי בגוף שלו היה הזדככות והסתלקות האורות ולא נשאר בו רק הכלים בלבד, אבל האורות שבגוף הכתר באו מע"ב שה"ס התפשטות הב', כנודע. באופן שהן האורות והן הכלים נמשכים תמיד מן פרצוף הכתר, שהוא שורש הכל, אלא הכלים אפשר ליחס לפרצוף הכתר עצמו, כי המה נשארו גם אחר ההסתלקות א', משא"כ האורות, אין שם עוד מבחינת פרצוף הכתר, כי נסתלקו בעת ההזדככות וכל האורות המלובשים שם, הם מע"ב.

103

ק״ד(לשאלה) עי' לעיל בתשובה תמ"ג.

104

ק״ה(לשאלה) שורש ז"א מצד ע"ס דאו"י, כבר ידעת, שמצד הכלים הוא נצח, ומצד האורות הוא ת"ת, כנ"ל בתשובה קמ"ו. אכן מצד הפרצופים, כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שהוא בחינת ב"ש התחתונים דנו"ה דא"ק, אשר בעת צמצום ב', יצאו מבחינת אצילות לבחינת בי"ע ואח"כ ע"י עלית נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג, וקבל משם את האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה את הב"ש תתאין דנו"ה שלו מבי"ע לאצילות בסוד ו' ונקודה, שהשפיע אותם לאו"א דנקודים ואו"א נזדווגו עליהם, והוציאו אותם בכל בחינות הגדלות, שהמה הם ז"ת דנקודים שמלכו ונתפשטו עד לנקודה דעוה"ז ונשברו. ואח"כ חזרו וקבלו תיקון ע"י עלית נה"י לחג"ת דא"א, וע"י הזווגים דאו"א, שהוא בחינת העיבער דז"א, שאנו עוסקים בו בחלק זה. הרי ששורש ז"א מצד הפרצופים אינו דומה לשורשו מצד ע"ס, אלא שהוא מבחינת ב"ש תחתונים דנו"ה דפרצוף נה"י דא"ק. וכבר נתבאר זה היטב בחלקים הקודמים. אכן באמת יש להם יחס קרוב זה לזה, כי גם ע"ס דנה"י דא"ק, מתחלקים ג"כ לג"ש: חב"ד חג"ת נה"י, ע"ד שבארנו לעיל בהתחלקות נה"י דא"א דאצילות. וכמו שבארנו לעיל, אשר עיקרו של ז"א הוא מבחינת שליש תחתון דנצח דא"א, והנוקבא היא מצד שליש תחתון דהוד דא"א, (עי' לעיל בתשובה קכ"ב) הנה אותו הדבר נבחן ג"כ בנה"י דא"ק, אשר ב"ש תחתונים דנו"ה שיצאו לבי"ע בעת צמצום ב', הם שורשי הזו"ן, וז"א בשליש תחתון דנצח, ונוקבא בש"ת דהוד. הרי שיחסי או"י ויחסי הפרצופים יש להם תמיד ערך השוה.

105

ק״ו(לשאלה) עיקרו של זו"ן הם נו"ה, וע"כ הם מקבלים מנו"ה דא"א. ועיקר התיקון דג' ימי קליטה הוא בחינת תיקון הקוים, הבא ע"י שיתוף מדת הרחמים בדין, כנודע. וזה נעשה ע"י עלית יסוד דא"א לת"ת, שגרם להתכללות נה"י דז"א בחג"ת שלו, כנודע. וע"כ נבחן שז"א מקבל מת"ת ויסוד דא"א, כי משם בא כל התיקון דג' ימי קליטה כמבואר. (אלף ל"ד ד"ה וזה).

106

ק״ז(לשאלה) משום ששורש הנוקבא היא בהוד דחג"ת נ"ה דאו"י מצד הכלים. כנודע.

107

ק״ח(לשאלה) מבחינת מוחין הקבועים שבאצילות דהיינו ממה שאו"א לקחו ס"ג דמ"ה, הם נבחנים שיש להם ע"ס שלמות בכל צרכם. אכן בחינתם עצמם של או"א היא בחינת ע"ב, ומבחינה זו אין להם אלא ממה שהם מלבישים לחג"ת דא"א, והמה חסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות. (אלף ל"ה ד"ה וזה).

108

ק״ט(לשאלה) הוא מטעם, כי לצורך העיבור של ז"א, צריכים או"א להשיג קומת ע"ב, ונודע שמבחינת ע"ב אין להם אלא ו"ק, כנ"ל בתשובה קנ"א, וע"כ צריכים הו"ק להתחלק ולהעשות לע"ס כדוגמת הז"א בזמן שצריך להשיג הגדלות. שהפרקים עליונים ואמצעים של חג"ת נעשים לחב"ד, ופרקים עליונים דנה"י, עולים ונעשים לחג"ת. כנודע. ואז נבחן שדם עלה ונהפך לחלב. כי האורות דנה"י מכונים דם, מלשון דממה, להיותם בחינת ספירות דסיום, שדוממים האורות ואינם מניחים אותם להתפשט יותר. ואורות דחג"ת. מכונים חלב, ונמצא שבעלית נה"י לחג"ת, עלה הדם ונעשה לחלב, ולכן נפסק הוסת תכף בשעת העיבור, כי בהכרח עלו הב"ש דנו"ה ונעשו לדדי חלב כמבואר. (תתכ"ו א' ל"ו ד"ה והנה).

109

ק״י(לשאלה) כי ב"ש העליונים דנו"ה דא"א, עלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א, ולבחינת דדים, שהם בחינת מוחין דז"א, כי חג"ת דאו"א המה נעשו מוחין לז"א, כנודע. וע"כ אינו נוטל מהם כלום בעת העיבור, כי אז אין לו מוחין, אלא הוא בחינת ראשו בין ברכיו, כי אין לו אלא קומת נה"י בלבד. אלא בשעת יניקה הוא מקבל מהם בדרך עליה שלא בקביעות, שנקרא מוחין דיניקה. ולעת גדלות עולה ומלביש אותם בקביעות והמה נעשו לבחינת חו"ב שלו, כנודע. (אלף ל"ו ד"ה ד' פרקין).

110

קי״א(לשאלה) כי חג"ת דקומת ע"ב דאו"א, נעשו מב' בחינות: מג"ש תחתונים שנשארו מחג"ת דא"א, ומג"ש עליונים שעלו להם מנה"י דא"א, כנודע. והנה ת"ת כולל בתוכו חסד וגבורה. וע"כ נקרא הת"ת הזה בשם ו' ע"ש ו' בחינות הנ"ל. והנה המוחין דז"א אינם נעשים רק מנה"י דא"א, אלא מנה"י שעלו ונעשו לחג"ת, נמצא שג' מוחין דז"א, נעשו ממחצית התחתונה דו' דהיינו מג"ש עליונים דנה"י דא"א, שעלו ונעשו לחג"ת. ומחצית הו' העליונה, דהיינו ג"ש התחתונים דחג"ת, המה נשארו לבחינת חג"ת לצורך או"א גופייהו. (אות נ"ח).

111

קי״ב(לשאלה) יסוד דא"א בעת העיבור, לא היה יכול לעלות ולהעשות חג"ת יחד עם ב"ש העליונים דנו"ה דא"א, משום המסך דסיום הנמצא למעלה ממנו בסוף הת"ת. כנודע. וע"כ נבחן שאינו לא למעלה בבחינת ראש, וגם לא למטה בבחינת ו"ק, כי מצד המ"ה אין המסך דסיום עומד בת"ת, אלא ביסוד עצמו, וע"כ בגדלות ז"א הוא עולה ג"כ לחג"ת, בשוה עם ב"ש עליונים דנו"ה, אלא בעת העיבור שבחינת הב"ן שורה עליו, אין היסוד יכול לעלות, כנ"ל, אמנם עכ"פ אינו נחשב לו"ק גמור, וע"כ הוא מכונה בשם מגדל הפורח באויר, כלומר שאינו לא מבחינת מעלה, ולא מבחינת מטה אלא כפורח. (אות ע"ג).

112

קי״ג(לשאלה) כמו שיסוד יצא מבחינת ראש דז"א, דהיינו שאינו יכול לעלות לחג"ת, משום המסך העומד ממעל לו בסיום הת"ת. כן הבינה יצאה מראש דא"א, מחמת המסך שממעל לה במלכות דראש דא"א. ומ"מ אין הבינה נחשבת לו"ק גמור כמו הגוף, אלא שנחשבת לבחינת גרון וראש אל או"א, כנודע, ולפיכך גם היא נקראת מגדל הפורח באויר, כמו יסוד דא"א, כי גם היא אינה לא למעלה בבחינת הראש דא"א, ולא למטה בבחינת גוף דא"א, כמו היסוד. כנ"ל בתשובה קנ"ה. אלא היא כפורח באויר. (אות ע"ה).

113

קי״ד(לשאלה) רק בעיבור נעשה היסוד דא"א לבינה דז"א, כי אז נחשבו ספירותיו בערכי הספירות דא"א. גם כח הב"ן שורה עליו, וע"כ יצא היסוד לבר מראש, שהוא שליש תחתון דת"ת, שנעשה ראש וחכמה דז"א. אמנם לעת גדלות שמקבל ממ"ה, הנה גם היסוד יכול לעלות לחג"ת, כנ"ל בתשובה קנ"ה. וע"כ נעשה אז היסוד לבחינת דעת דז"א. (אות ע"ה).

114

קי״ה(לשאלה) עי' לעיל בתשובה י"ג.

115

קי״ו(לשאלה) במצב ג' גו ג', כבימי העיבור. (אות פ"ט).

116

קי״ז(לשאלה) במצב דיניקה. (אות צ').

117

קי״ח(לשאלה) ג' בחינות יש במלכים שנשברו שהם: אורות, ניצוצין, כלים. ולעת תיקון, נבררו הכלים של המוחין שהם ג' חללים שבעצם הגלגלתא, מן הכלים של המלכים. והקרומות דמוחין נבררו מהניצוצין דמלכים. ומהאורות שלהם שנשארו באצילות, נעשה בשר הזך שנקרא מותין. וע"כ הקרומות הם בחינות דין, ובחינות שמות אלקים, להיותם באים מהניצוצין מבי"ע. אבל המוחין, הם בחינות שמות של הויות שהם רחמים, להיותם באים מהאורות שמעולם לא יצאו למטה מבחינות אצילות. גם מהניצוצין נעשה בחינת נפש אל אברים החיצונים של הפרצוף. ומהאורות נעשה בחינת נפש אל האברים הפנימים שבפרצוף. וכ"ז נוהג גם בעיבור ויניקה. (אות צ"ז).

118

קי״ט(לשאלה) עי' בתשובה קס"א.

119

ק״כ(לשאלה) עי' בתשובה קס"א.

120

קכ״א(לשאלה) המוחין הם תמיד שמות של הוי"ה. ואפילו דעובר ויניקה. ומ"ש שמוחין דעיבור ויניקה. הם שמות של אלקים, הכוונה היא רק על הקרומות של המוחין, שהם דין. (אות צ"ח).

121

קכ״בבינה ותבונה נבחנות תמיד לפרצופים נבדלים, שזה נמשך מבינה דע"ס דאו"י עצמה, שנבחנת לב' בחינות: א' היא ג"ר שבה, דהיינו מטרם שהאצילה לז"א דאו"י. שהיא בחינת אור חסדים באחורים אל החכמה. וב', בחינת ז"ת שבה, שהיא מעת שהאצילה לז"א דאו"י, שאז החזירה פניה לחכמה דאו"י כדי להביא הארת חכמה בז"א. כנודע. ומכאן נמשך החיוב לכל פרצוף שהוא בקומת בינה, שהוא מחויב להחלק לג"ר וז"ת, שג"ר שבו הוא בחינת חסדים מכוסים, דהיינו בלי הארת חכמה. וז"ת שבו, הם בחסדים מגולים דהיינו עם הארת חכמה בחסדים.

122

קכ״ג(לשאלה) אמנם לעת לידת ז"א חוזרים או"א וישסו"ת לבחינת פרצוף אחד. וגם זה הוא רק בהמשך ימי העיבור, אבל לעת לידת הז"א, חוזרים ומתחלקים לב' פרצופים נבדלים. (אות ק"א. ואות ק"ה).

123

קכ״ד(לשאלה) יסוד דכללות או"א וישסו"ת כשהם נעשים לפרצוף אחד, הוא בפי ראש והמילוי דהוי"ה דס"ג: יוד היואו הי, היא התבונה, המלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א עלאין בשעה שהם ב' פרצופים. וביסוד זה נעשה הזווג דאו"א על המ"ן דז"א. ושמה יצאו המוחין שלו, ומשמה יצא בעת שנולד. (אות ק"ב).

124

קכ״ה(לשאלה) הנה זווג או"א עלאין לא פסיק לעלמין, כי הוא להחיות העולמות, ולולי פסיק, היה, תכף חורבן העולמות. ולעת לידת ז"א צריכים או"א להתאים זווגם לצורך המוחין דיניקה דז"א, שהוא בחינת ו"ק. ונמצא שיש כאן ב' פעולות מתנגדות זו לזו, שמצד אחד צריכים או"א להיות בזווג פב"פ דלא פסיק, ומצד ב' צריכים או"א להתמעט לבחי' ו"ק, כדי להלביש המוחין בבחינת הקטנות בהתאם אל הז"א בעת ההיא. וע"כ המה מתחלקים שוב לב' פרצופים כבתחלה מטרם העיבור, שאו"א חוזרים לבחינתם בזווג דלא פסיק פב"פ. וישסו"ת מתמעט בסוד רובצת לבחי' ו"ק, כדי להלביש המוחין דקטנות של ז"א. (אות ק"ה).

125

קכ״ו(לשאלה) עי' לעיל בתשובה קס"ז.

126

קכ״ז(לשאלה) אין הפירוש שתבונה א' המלבשת לתנה"י דאו"א נעשית בסוד רובצת, אלא שיש בה בתבונה א' ב' בחינות: פנימיות, וחיצוניות. ובחי' הפנימיות שבה, חוזרת למדרגתה בבחי' ג"ר. ורק החיצוניות דתבונה זו יורדת ומתמעטת לבחינת רובצת. באופן שיש עתה ג' תבונות, דהיינו ג' בחינות או"א: א' הם או"א עלאין שמחזה ולמעלה דא"א. ב' הם ישסו"ת המלבשת לתנה"י דאו"א עלאין, מבחינת הפנימיות שבה, שהיא נקראת תבונה א'. ג' היא החיצוניות דתבונה א', שירדה בבחינת רובצת, והיא נקראת תבונה ג'. וע"כ מתחלקים לכח"ב חג"ת נה"י. (אות ק"ה).

127

קכ״ח(לשאלה) עי' לקמן בתשובה קע"א. (אות קי"ט. ואות קכ"ט).

128

קכ״טעיקר הפירוש של הם' דצלם, הוא הבטן דכללות, שהוא ג"ר וראש של תבונה א', מצד החיצוניות שבה. אכן בעת לידת ז"א, ירדו ג"ר אלו לבחינת חג"ת, דהיינו לבחינת רובצת כנודע. ואח"כ לעת גדלות ז"א, עתידים חג"ת אלו, לחזור ולהעשות ג"ר. וע"כ נבחנים חג"ת אלו שהם כוללים חג"ת חב"ד, וע"כ אומר הרב שם' דצלם כוללת ו"ס ראשונות דתבונה. אמנם לעת עתה בקטנות הם רק חג"ת לבד. כמבואר. וכן מאותו הטעם, אפשר לומר שם' דצלם היא ד"ר דתבונה, כי לעת גדלות נעשו חג"ת אלו לבחינת ג"ר.

129

ק״ל(לשאלה) ואח"כ יש ירידה ב', שיורדים לבחי' ל' דצלם, דהיינו שיורדים מבחינת חג"ת דתבונה, אל נה"י דתבונה. וגם נה"י אלו אפשר לקוראם חג"ת על שם העתיד, כי בגדלות עתידים להיות חג"ת כמו שהיו מטרם לידת ז"א. (אות ק"ה. ואות קי"ד. ואות קי"ט. ואות קכ"ט).

130

קל״א(לשאלה) עיקר הצלם נמשך ונוצר מאו"א עליונים בעת שהם פרצוף אחד עם ישסו"ת. כי הצלם הוא בחינת האו"ח העולה בעת הזווג ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י. ובעת הזווג מוכרחים או"א וישסו"ת להיות פרצוף אחד, ואז אין ישסו"ת עולה בשם זולת או"א לבד. (אות קי"ט).

131

קל״ב(לשאלה) הצלם נוצר בהבטן דאו"א כשהם בכללות אחד עם הישסו"ת, ומקום זה נבחן לבחינת ראש דישסו"ת כשהם מחולקים מאו"א. והוא הנקרא בשם רחם, ששם עומד ז"א בעת עיבורו. (אות קי"ט)

132

קל״ג(לשאלה) דעת דז"א, נמשך מב' כתפין דא"א. שהם בחינת שלישים תחתונים דחסד וגבורה דא"א. כי חכמה דז"א נמשכת מחכמה דאו"א. שהם פרקים עליונים דידים דא"א. ובינה דז"א נמשכת מבינה דאו"א, שהם פרקים אמצעים דידים דא"א, ודעת דז"א נמשך מז"ת דאו"א, שהם פרקים תחתונים דידים דא"א, הנקרא כתפין. והוא, כי היד המחוברת עם האצבעות, נחשבת לפרק עליון דידים, והזרוע הוא פרק אמצעי, והכתף הוא פרק התחתון. (אלף ס"ז אות קכ"א).

133

קל״ד(לשאלה) בעת שהמוחין יורדים אל היסודות דאו"א לצורד ז"א, נבחן בהם ב' בחינות: יסוד, ועטרה. וג"ר של המוחין שהם חו"ב מתלבשים ביסודות עצמם דאו"א, וז"ת של המוחין שהם דעת מתלבש בעטרותיהם דאו"א: חציו הימין שהוא חסד, מתלבש באבא. וחציו השמאלי שהוא גבורה, מתלבש בעטרה דאמא. ומשום שב' חצאי הדעת מתלבשים בב' עטרות דאו"א, ע"כ הם מכונים ב' עטרין. (אלף ס"ח אות קכ"ב).

134

קל״הבשעת השגת המוחין דז"א, חוזרת תבונה הג' להיות ג"ר, ואז גם היא נחלקת לס' ום' כמו או"א וישסו"ת. שו"ס ראשונות שלה, שהם מחזה ולמעלה, נקראו ס', והם בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. ותנה"י שלה שמחזה ולמטה, נקראו ם' סתומה, והם בחסדים מגולים כמו ישסו"ת.

135

קל״ווכבר ידעת, שו"ס ראשונות של תבונה הג' נקראו ם' דצלם, והוא מטעם שיש בהם ד' מוחין: חו"ב, וחסד וגבורה. כי ב' עטרין, שהם ב' חצאי הדעת, אינם מזדווגים זה עם זה כדי להעלות או"ח עד החו"ב ולגלות את החסדים בהארת חכמה, משום שאין בהם ענין לגלות חכמה, להיותם בבחינת חסדים מכוסים, ולפיכך נבחנים הב' חצאי הדעת לב' מוחין נבדלים. וע"כ נבחנים לד' מוחין: חו"ב וחו"ג.

136

קל״ז(לשאלה) אבל תנה"י דתבונה הג' שנקראו ל' דצלם, שהוא בחינת ישסו"ת ום' סתומה, שדרכה בחסדים מגולים, הנה הב' חצאי הדעת מזדווגים זה עם זה להעלות או"ח עד החו"ב כדי להוציא ההארת חכמה לחוץ ולגלות החסדים. ונמצאים ע"כ ב' חצאי הדעת שהם חסד וגבורה, שחוזרים להיות מוח אחד. כי מחויבים להזדווג ולהתחבר זה בזה, כדי לגלות ההארת חכמה בחסדים, ולכן נק' ל', משום שיש כאן רק ג' מוחין שהם: חכמה, בינה, דעת, כי החסד וגבורה נעשו למוח אחד, כמבואר (אות קכ"ז).

137

קל״ח(לשאלה) הנה חיצוניות הרחם, שבכללות או"א ויש'סו"ת, שהוא הראש של תבונה הא', ששם יצאו המוחין דז"א מהזווג דאו"א, הוא הנקרא ם דצלם. אשר בעת לידת ז"א, נתמעטה לבחי' ו"ק שנקרא רובצת, וג"ר שבה נעשו לחג"ת, כנודע. וע"כ חג"ת אלו כוללים בהם גם ג"ר, משום שבאו מבחינת ג"ר, כי בעת העיבור היה בבחינת ג"ר, וגם אח"כ לעת גדלות ז"א עתידים לחזור לבחינת ג"ר. ולפיכך נבחנים לו"ס ראשונות דתבונה זו. שהם כחב"ד חג"ת עד החזה. ונבחן לבחינת אויר, שפירושו אור הרוח, שהוא אור דחסדים, ויש בזה ב' טעמים: או מעת הקטנות, שירדה לבחינת ו"ק שהוא אור הרוח, או מעת הגדלות, אשר גם אז נמנעת מהם הארת חכמה, להיותם בחינת או"א עילאין שמחזה ולמעלה, (כנ"ל בתשובה קע"ו) שהם בחסדים מכוסים וע"כ נקראים גם אז בשם אויר. והם נקראים ג"כ בשם חכמה. משום שלעת גדלות עתידים להיות לבחינת או"א עלאין, שנקראים חכמה. ומטעם זה הוא נקרא י' דהוי"ה, כי או"א עלאין הם בחינת י' דהוי"ה, כנודע, שאבא הוא י', ואמא עלאה היא המילוי ו' ד' דמילוי יוד. ונקרא ג"כ צל"ם, משום שהוא השורש, שהתחתונים ממנה נכללים בה, וע"כ גם ל' וצ' כלולות בם'. (אות קכ"ז).

138

קל״ט(לשאלה) ל' דצלם, הוא נה"י דתבונה ג', כי מטרם שירדו המוחין דז"א, להתלבש בנה"י אלו, אינם ראוים עדיין להתפשט בז"א, כי כשהם מלובשים בחג"ת דתבונה, שהוא ם' דצלם, הרי הם בחסדים מכוסים, וכל עיקר ז"א לחסדים מגולים הוא צריך כנודע. ולכן הם מוכרחים לירד ירידה שניה לנה"י דתבונה, העתידים להיות לעת גדלות, בבחינת ישסו"ת בחסדים מגולים, כנ"ל בתשובה קע"ו. ומטעם זה נקרא גם כן ה' ראשונה דהוי"ה, כי ה"ר היא ישסו"ת, והוי"ה דס"ג. כנודע. ולכן היא נקרא ג"כ בינה. כי כללות או"א עלאין נקראת חכמה. וכללות ישסו"ת נקראת בינה. כנודע. והיא ג"כ בחינת אור דאשתאר מאויר, כי ענין הקטנות דתבונה ג' היה מכח עלית ה"ת בעינים שה"ס הי' שנכנסה בבחינת אור הג"ר, ונעשה אויר, דהיינו שירד לבחינת ו"ק ואור הרוח. ונמצא עתה לעת גדלות, שע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג העליונים ירדה ה"ת מעינים, ותבונה הג' חזרה להיות ג"ר, נמצא שהי' שוב ירדה מן אויר, וחזר להיות אור כמקודם. וע"כ מרומז בה בחינת אור דאשתאר מאויר. אבל או"א עלאין שהם בחינת ם' דצלם, נשארו בבחינת אויר גם בגדלות, להיותם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מגלים בחינת הארת חכמה בחסדים, כנ"ל בתשובה קע"ז. ולכן נקרא ג"כ מגדל הפורח באויר, שפירושו, שלפעמים ע"י חטא התחתונים, חוזרת הי' ונכנסת באור, ושוב נעשית לאויר, ולפעמים יוצאת הי' מאויר וחוזרת להיות אור. וזה דומה לפורח באויר. והיא בחינת צ"ל דצלם, כי היא כוללת בתוכה את הצ' שלמטה ממנה, ולא את הם' שלמעלה ממנה, וע"כ היא חסרה מן הם' דצלם, וכן הוא חסרה מי' דאויר, כלומר, מבחינת האויר דאו"א עלאין, כי י' דאויר דאו"א עילאין היא קבועה שמה, הן בגדלות והן בקטנות, ונחשבת שמה לבחינת ג"ר גמורה, להיותה מחזה ולמעלה, בבחינת ג"ר דבינה, שאין הארת חכמה נוהגת שמה מפאת כי חפץ חסד הוא. משא"כ בהי' דאויר של הל' דצלם, שהם בחינות ישסו"ת, הצריכים להארת חכמה, נמצא הי' שנכנסה באור ועושה אותו לאויר, הרי אויר זה חסר ג"ר, מפאת שצריכה להארת חכמה. הרי כח הה"ת שולט עליה. כנודע. וז"ש, שחסרה הי' מאויר, דהיינו הי' דם' דצלם, שהוא ג"ר גמורים תמיד, שזה אינו נוהג בהל' דצלם. כמבואר. (אות קכ"ח. ואות קל"ה. ואות כל"ו).

139

ק״מ(לשאלה) כי יציאת המוחין דז"א הם במקום גבוה מאד, כי יוצאים במקום ראש דישסו"ת כשהם מחוברים עם או"א לפרצוף אחד. וע"כ כדי להתאימם לקבלת ז"א, צריכים להתמעט ב' ירידות: א' שבעת לידה אחר שחיצוניות דישסו"ת נעשית לחג"ת הרי הם יורדים מבחינת ג"ר לחג"ת, שהיא ם' דצלם. אכן גם מכאן אין המוחין ראוים עוד לז"א, כי שם בחינת מקום של חסדים מכוסים, כי לעת גדלות הם נעשים לבחינת או"א עלאין כנ"ל, בתשובה קע"ח. וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו לל' דצלם, שהיא המקום של חסדים מגולים הראוים לז"א. אמנם גם ל' זו אינם מקבלים מפנימיות שבה, אלא רק מחיצוניותה, שהחיצוניות הזו נקראת בשם צ' דצלם. (אות קכ"ח).

140

קמ״א(לשאלה) כי ם' דצלם הוא בחינת י' של הוי"ה, שהם בחינת או"א עלאין, כנודע, ואמא עלאה היא בחי' מילוי ו' ד' של הי' והיא נקראת בשם אהי"ה. אבל ל' דצלם שהוא בחינת ישסו"ת, היא בחינת ה"ר דהוי"ה, שתבונה היא בחינת הוי"ה דס"ג ולא בחינת אהיה. וע"כ נעלם שם אהיה מן ל' דצלם. (אות קל"ב).

141

קמ״ב(לשאלה) נודע, שמילוי יודין רומז לצמצום א', ומילוי אלפין רומז לצמצום ב', שבא מפאת עלית ה"ת לעינים. גם ידעת, שעל הג"ר דבינה, שהם בחינת או"א עלאין, אין עלית ה"ת לעינים מורידה אותה לבחי' ו"ק, משום שבלאו הכי אינה צריכה להארת חכמה, וע"כ היא בסוד אוירא דכיא, כלומר, שגם האויר שלה הוא בחינת ג"ר. אמנם כל זה הוא מחזה ולמעלה דתבונה, שהוא ם' דצלם. אבל מחזה ולמטה, שהוא בחינת ל' דצלם, והיא בחינת ישסו"ת, שהם צריכים להארת חכמה, הנה הה"ת שעלתה בעינים עושה אותם לבחינת ו"ק, כי כח ה"ת שולט עליהם, וע"כ יש בהם המילוי דאלפין. משא"כ באו"א עלאין שמחזה ולמעלה אין שם אלא מילוי יודין, כי כח ה"ת בעינים, שה"ס צמצום ב' אינו שולט עליהם. הרי שמילוי אלפין מתחיל רק בל' דצלם. אמנם השמות של אהיה נעלם ממנה, כי אין אהי"ה אלא באמא עלאה, כבודע. (אות קל"ב).

142

קמ״גג' אותיות צל"ם, הם ג' ירידות של המוחין ממקום יציאתם שהיא הבטן דאו"א, עד ביאתם לפנימיות ז"א. ירידה א', היא ירידת ג"ר דישסו"ת שהם בחינת הבטן, לבחינת ו"ק, ואז נקרא ם' דצלם. ובהתלבשות זו עדיין אינם ראוים להתפשטות לז"א, להיותם בבחי' חסדים מכוסים, כנ"ל בתשובה קע"ט. וע"כ יורדים עוד ירידה ב', והוא לנה"י דתבונה זו, הנקראת ל' דצלם, שכאן המקום של חסדים מגולים, ומכאן הם מוכשרים להתלבשות בז"א. אמנם אין התחתון מקבל מפנימיות דעליון אלא מחיצוניותו, כנודע, וע"כ החיצוניות של הל' הזו, יורדת ומתפשטת עם המוחין אל הז"א, וחיצוניות זו, נקראת צ' דצלם. ונבחנת לירידה ג'.

143

קמ״ד(לשאלה) וצ' זו נקראת ג"כ בשם דעת, כלומר, לדעת המתפשט בז"א. כי בל' דצלם נמצאים המוחין בבחינת ממטה למעלה, שהיא בחינת ראש, אבל כאן בצ' הם יורדים ומתפשטים ממעלה למטה תוך ז"א וממלאים כל אדרין ואכסדרין דיליה כנעדע. וע"כ נקרא ו' דהוי"ה, כי בה היא בחינת ההתפשטות לז"א, שנקרא ו'. וגם ו' ה"ס הדעת. ונמצא שם' הוא י' דהוי"ה, ול' הוא ה' דהוי"ה, וצ' הוא ו' דהוי"ה. והם בחינת חב"ד, כמבואר. וי"ה, שהם ם' ול' הם בחינת מקיפים, כי לא נתפשטו בפנימיות ז"א כנ"ל. אבל הצ' היא בחינת מוחין פנימים. כי היא המתפשטת לפנימיות הז"א. (אות קל"ז).

144

קמ״ה(לשאלה) כי המוחין דחו"ב סתומים הם, כלומר, שאין החכמה מאירה אל הבינה, שבינה תוכל לגלות הארת החכמה לז"א. ואינם מתפתחין רק ע"י הדעת. כמ"ש הרב (באות קנ"א) ע"ש. כי ע"י הזווג של חו"ג שבדעת, עולה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתה לחוץ אל הבינה, ונמצא שאור החכמה מתקבל בתחלה באו"ח העולה מהדעת, ולפי משקל האו"ח ההוא, כן הוא מקבל הארת חכמה, אם הוא מבחי"ב נמצא קבלתו במועט, ואם הוא מבחי"ג נמצא קבלתו במרובה. כמ"ש הרב במבו"ש ש"ה ח"א פ"ט. וז"ל ונמצא, כי טפת האור היורד מהמוח הנקרא חכמה דרך הדעת אל הבינה, היא האבן הנשקלת בדעת, לידע אם היא כבדה או קלה. והרי נתבאר בחינת האור ובחינת המשקל, שהם בהיותם נמשכים מהחכמה אל הבינה דרך הדעת. עש"ה כל ההמשך. הרי שהמקבל מן החכמה, הוא האו"ח העולה מהדעת, ועל ידי הדעת הוא מושפע אל הבינה, וז"א מקבל ההארת חכמה מן הבינה, להיותה המאציל של ז"א, כנודע. אמנם זה ג"כ ע"י הדעת, דהיינו שבאותו השיעור שהאו"ח עולה ממטה למעלה ומגלה הארת חכמה אל הבינה, כן האו"ח הזה שוב מתפשט ממעלה למטה, לתוך ז"א. וזה שמסדר כאן הרב את המוחין דז"א בסדר םצ"ל, שמתחלה הוא חכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה. (אות קל"ט)

145

קמ״ו(לשאלה) ענין הצלם, פירושו, לבוש של המוחין, והוא בחינת האו"ח העולה בעת הזווג ממטה למעלה ומלביש את האו"י. אשר האו"י הוא עצם המוחין והאו"ח הוא המלביש אותם. והנה זווג הזה לצורך המוחין דז"א, נעשה באו"א, בעת שהם מיוחדים עם ישסו"ת בפרצוף אחד. ואז ישסו"ת בטלים לגבי או"א ואינם עולים בשם כלפי עצמם. כנודע. ולפיכך נבחן שהצלם יוצא ונוצר מבחינת הוי"ה אהי"ה, שהם השמות דאו"א עילאין, ונמצא שהאו"ח הזה שהוא בחינת הצלם יצא ממסך ועביות דבחינת פרצופה של אמא עלאה, שהיא השם אהי"ה. וע"כ אומר הרב שג' יודין שבשם אהי"ה הם מרומזים בל' דצלם. כי משם הוא נוצר. כמבואר. (אות קל"ו. ואות קמ"א)

146

קמ״ז(לשאלה) השינוי הוא במדת המסך ועביות שאו"א מעוררים בעצמם, בעת שהמה מזדווגים על המ"ן דז"א. כי למשל, בעת עיבור הא', מעוררים או"א בחי' המסך דחיצוניות עצמם, שאין שם אלא קומת נפש. ובבחינת יניקה מעוררים בחינת מסך דבחי"א שבעצמם, שיש בו קומת אור רוח, שהמסך הזה בא מהכלים התיכונים שבהם. ובבחינת הגדלות מעוררים בעצמם בחינת מסך דבחי"ב, שיש בו קומת נשמה. שהם מעוררים אותו מכלים הפנימים שלהם. ולפיכך, בחינת הצלם דעיבור, הוא בחינת נפש בכלי חיצון. ובחינת הצלם דיניקה, היא בחינת רוח בכלי תיכון. ובחינת הצלם דגדלות, הוא בחינת נשמה בכלי פנימי (אות קמ"ד וקמ"ה)

147

קמ״ח(לשאלה) גם המוחין דז"א מתחלקין לבחי' או"א עלאין ולישסו"ת כמו או"א הכוללים. שחו"ב דז"א הם בחינת או"א בחסדים מכוסים. ואין אבא משפיע הארתו לבינה. ולפיכך החו"ב דז"א מתלבשים בנו"ה דאו"א, שהם בחינות קצוות שאין ביניהם זווג, וע"כ המה סתומים, כי אבא אינו משפיע אל הבינה. אבל הדעת דז"א שהוא בחינת ישסו"ת וחסדים מגולים, מתלבש בהיסודות דאו"א ששם מקום זווג, והמה מזדווגים ומוציאים הארת חכמה לחוץ ומושפעת אל הבינה ונמצאים החסדים מתגלים בהארת חכמה כנ"ל בתשובה קפ"ג. עש"ה. וע"כ רק מוח הדעת נבחן שהוא נגלה. ואות קנ"א)

148

קמ״ט(לשאלה) הגדלה זו של הדעת, היא בסוד האו"ח שהוא מעלה ע"י אור העליון המכה על העביות שבגבורות שלו, שה"ס המסך שבכלי מלכות דראש, שהאו"ח העולה ממטה למעלה הוא המלביש והמודד את קומת האו"י. כנודע, ובזה הוא מגדיל גם החו"ב, אע"פ שהם למעלה. כנוהג בכלהו זווגים. (אות קנ"ב)

149

ק״נ(לשאלה) כי שם בחינת המסך והעביות אשר אור העליון מזדווג בו ומעלה או"ח. כנ"ל בתשובה קפ"ג עש"ה. וע"כ הוא המגדיל והוא המודד את מדת המוחין. (שם)

150