תלמוד עשר הספירות, חלק י״ב: לידה ויניקה של הז"אTalmud Eser HaSefirot, Section XII

א׳^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ב'.נבאר בו ענין הלידה איך ענינה. הנה נתבאר לעיל ענין שלשה מדורות שיש באשה, ואיך בשלשה חדשים האחרונים, כל הולד בג' בחינות שבו, שהם כלים וניצוצין ואורות, כולם עלו במדור העליון. והנה בבוא עת לידה. שכבר הולד גמור בשלשה בחינות הנזכר, מתגלגל ויורד עד מדור התחתון, ויוצא אחר כך אף מן מדור התחתון ההוא, ואז נולד.

ב׳ואמנם ראוי לידע, מי הוא הגורם אל הולד שידחה למטה ויצא. והענין יובן עם פסוק, ויאמר בילדכן את העבריות כו', והנה ארז"ל, כי האשה בעת לידתה, מתקשין ירכותיה ומצטננין כאבנים. וזהו ענין וראיתן על האבנים.

ג׳וטעם צינון הזה יתבאר עם מ"ש לעיל, איך המוחין של ז"א באים מלובשים תוך הכלים עצמן דנה"י דתבונה, אמנם אין בתוכם שום אורות, רק אלו המוחין דז"א, ואין שם אורות של תבונה כלל.

ד׳והנה צריכה התבונה עתה לסלק את האורות שלה מתוך נה"י שלה, לשלשה סיבות: א' כדי לדחוק ולדחות את הז"א, שיולד ויצא לחוץ. ב' בעבור החלב. ג' בעבור המוחין דז"א.

ה׳ונבאר תחלה הבחי' הא', שהיא לדחות את הז"א, והוא, כי הנה עתה יש אורות רבים בבטן המליאה שהיא התבונה, אם אורות שלה עצמה ואם אורות של זו"ן. וכולם הם באותו מקום הכלי שהוא מקום ההריון, שהוא בבטן, בשליש התחתון דת"ת דתבונה כנ"ל.

ו׳והנה פי הרחם הוא צר, ואין הוולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. והוא, כי כל האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה. ואז נמצא שם אורות רבים מאד, ואין הכלי ההוא יכול לסובלם, ונבקע הרחם דרך פיו, כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית, דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד.

ז׳וסיבה הב' שהוא מפני החלב, יתבאר בע"ה להלן. וסיבה הג' שהוא מפני המוחין, גם היא יתבאר להלן. כי הנה"י דאמא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף יכנסו המוחין דז"א בתוכם, ויתלבשו יחד כולם בתוך הז"א, כי גם בז"א יש מוחין בזמן היניקה כנ"ל, אשר ז"ס אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כי התבונה נקרא מ"י, וע"י מ"י זו שממיתה עצמה, מתקיים הז"א, כי אין כל קיומו אלא ע"י המוחין, כמ"ש היטב זה להלן.

ח׳ואמנם סלוק אלו האורות מן הנה"י שלה בעת הלירה נקרא מיתה, ולכן הם מצטננין, כמו המת שבהסתלק נשמתו ממנו מתקרר, כי נר ה' נשמת אדם, והיא אש חם ובהסתלקה נשאר יסוד העפר קר ויבש. ולכן הכלים של נה"י, בהסתלק מהם הפנימיות והאורות שבתוכם נקראים מתים, ומצטננין כאבנים, ולכן הנה"י נקראו אבנים, כי נשארו קרים ויבשים כמו האבנים.

ט׳גם טעם ב', כנודע, כי חג"ת נקראים אבות ונה"י נקראים בנים, ולכן הנה"י שלה נקראים אבנים, ע"ש בנים. גם טעם ג', כי נה"י שלה הם החוזרין להעשות בחי' גוף עצמו אל הזו"ן, שהם בני התבונה, כאשר מתלבשין בתוכו עם המוחין כנזכר. ומעצמותם, מתגדל ז"א בגדלות ב', וגם עתה מתגדל על ידיהם במוחין דיניקה, ולכן נקרא נה"י דילה אבנים, ע"ש שנעשים מהם בחינת גוף הבנים עצמו. וזהר אין התורה שהוא הז"א, מתקיים, אלא במ"י שהיא התבונה, שממית עצמותה ונה"י שלה בעבור התורה, לקימו ולהתלבש בתוכו בבחינת המוחין כנזכר.

י׳^*ע"ח ח"ב שער כה: שער דרושי הצלם דרוש ג'.ונבאר ענין אלו הנה"י של תבונה. כי הנה חיצוניותן לבד, הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ"ל, כי או"פ אינו נשאר כאן. כי אין כח בז"א לקבלו, והנה הוא מסתלק משם, ומתקבץ בחציו ראשון של התבונה, ושם נשאר. נמצא כי נה"י של תבונה בלתי חיותם. ואמנם חיצוניתם ממש הם היורדין תוך ז"א הם בעצמם.

י״אוז"ס אדם כי ימות באהל, ודרז"ל, אין התורה מתקיימת כו'. והוא ז"א הנקרא תורה, אינה מתקיימת, אלא ע"י מ"י שהיא תבונה, שממיתה עצמה ממש חיצונותיה שבה, הנשאר בלתי או"פ שהם חיותה, וזהו לצורך ז"א לתת לו מוחין, שהם קיומו.

י״באמנם הצלם הזה המתלבש בנה"י דתבונה, היה להם עתה חיותם ופנימותן, ואחר שנסתלק פנימיותם, העיקר שלהם, נשארו כמתים בעת הולדת הצלם, כמבואר על פסוק וראיתן על האבנים, ואח"כ חוזרים להחיות ע"י הצלם, הנעשה להם חיות ופנימית בהשאלה, כי הלא אינו רק פנימית לצורך ז"א עצמו.

י״גגם נקרא בלשון מיתה, על שיורדת ממקומה להתלבש בז"א, דוגמת וימת מלך מצרים שהורידוהו מגדולתו. ולפי שמתלבשת בזכר, נקרא בינה עלמא דדכורא כנודע, וזהו שממית עצמו, ולא אמר שממיתה עצמה לשון נקבה.

י״ד^*מבוא שערים ש"ה חלק ב' פרק א'.ועתה צריך לבאר ענין הז"א, כאשר נולד הוא ונוקבא לאיזה מקום נדחין בעת הלידה. והנה נתבאר לעיל בכל השערים שקדמו כל ענין במקומו, איך האריך כשנולד ירד בתחילה למקום בי"ע, ואח"כ עלה מעט מעט למקומו, וכן באו"א כל אחד במקומו. אמנם ענין זו"ן נבאר עתה. והוא, כי הנה נתבאר לעיל, איך עתיק מתלבש תוך אריך, ותרין פרקין בתראין דנצח הוד שלו נשארים מגולים למטה מרגלי אריך תחת עולם האצילות, ואלו נכנסים בגבול מה שיהיה אח"כ עולם הבריאה.

ט״ווהנה אחר לידת זו"ן, נדחו בכח הלידה כנזכר, וירדו למטה בבריאה תחת אותם ב' פרקין תחתונים דנ"ה דעתיק, ואותם תרין הפרקין נעשו להם בבחינת דדין, ויינקו משם בסוד דדי בהמה כנזכר.

ט״זואח"כ ע"י היניקה זו, הגדילו יותר, ועלו והלבישו לאותם תרין פרקין תתאין דנ"ה דעתיק. אח"כ הגדילו יותר, ועלו בעולם האצילות, במקום הראוי להם, והלבישו את א"א מטיבורו שלו ולמטה כנ"ל.

י״זאח"כ הגדילו זו"ן יותר ע"י יניקה הנזכר, ואז עלו והלבישו לנה"י דתבונה הג' בבחי' הכלים החיצונים שלה, כנודע. שהם מבחי' הקטנות דיניקה, ואז יינקו משם משלש אמצעיות של התבונה, ששם הוא החזה מקום השדיים של האשה, ואינם בסוד דדי בהמה כמו שהיה בתחילה אחר לידתם. שיינקו מתרין פרקין תחתונים דעתיק שנשארו בבריאה.

י״חוהנה עדיין לא נכנסו נה"י שלה תוך פנימיות בסוד מוחין כמו שהוא בגדלות, אמנם עלה מבחוץ, כדרך האם המגבהת בין ירכותיה את בנה להניקו מדדיה שבין שני זרועותיה. ואחר כך בבוא זמן הגדלות הנזכרת, אז נכנסין נה"י דתבונה תוך פנימיות ראש זעיר אנפין, בסוד מוחין דגדלות, כמ"ש שם בע"ה.

י״טודע כי סתם יניקה שאנו מזכירים בחבורינו זה שהוא זמן האמצעי שבין עיבור הא' ובין עיבור ב' הנזכר, והוא בחי' יניקה זו האחרונה, שיונק ז"א מדדי אמו שהם דדי אשה, כי זו היא היניקה האמיתית. כי היניקה הא' שהיא בסוד דדי בהמה בעולם הבריאה, וכן כל שאר המדרגות שלאחריה שנתבאר לעיל כולם נכללות בזו, וטפילות אליה, וזו היא היניקה האמיתית שאנו מזכירין בכל חבורינו זה, וזכור אל תשכח.

כ׳^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק א'.והנה נודע, כי בבוא עת לידה אז נפתח מקור האשה, ויש בה דם לידה, כמשז"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם, והטעם לזה, כנודע, כי הזכר מזריע הלובן, ובג' ימים הראשונים של הקליטה מתבררת טיפת הלובן, כמש"ל בסוד ארחי ורבעי זרית כו'.

כ״אוהנה טיפת הלובן, היא המסו המקפיא את החלב, כדי שיתגבן ויעשה גבינה. וכן בכאן, מהאודם שבנקבה נקפא ע"י טיפת הלובן של הזכר, ומהאודם ההוא מצטייר הולד. כי לכן הבינה היא המציירת הוולד. והוא ניקוד ציר"י כנודע. וכל בחינת הבשר ודם שבוולד נעשה מהאודם, והוא מן הבירורין שמתבררין מהז' מלכים שמלכי בארץ אדום, שהם בחינת דינין ואודם, וכל זה הוא נברר בחדשי העיבור. והנה נשארים בחי' שאינם מתבררין לרוב הסיגים שבהם, ואותם הסיגים הם יוצאים לחוץ בעת הלידה, בסוד דם הלידה. וז"ס הזעיר נקרא רקיע אחר שנולד. ואז נפרש ממנו עכירו דמיין עכורין כו, כנזכר.

כ״ב^*ע"ח ח"א שער י"ח: שער רפ"ח נצוצין פרק ו'.ז"א יש בו ט"ס שלימות, רק שהם בסוד ההעלם, ואינם ניכרין אלא הו"ק, אבל בודאי שצריך להיות בו י"ס גמורות. והנה נודע, כי ימי העיבור אינם רק ח' חדשים, כי ביום א' שלוקח מחודש ט' יספיק, כנודע, ואפילו אותו היום, עיקר לקיחתו הוא, מפני ספק יום הקליטה כנודע, נמצא כי עיקר חדשי עיבור הצריכין הם ח' חדשים לבד.

כ״גוהענין, כי כבר ביארנו ענין בירור זי"ן מה הוא, כי הכל נמשך מסוד ז' מלכים קדמאין שמתו ונתבטלו, והיה בהם סיגים כנודע, ואותן הסיגין מעורבים הם עם כל הקדושה שבהם, לכן צריך לנקותם ולברר את הקדושה, להוציא ממנה סוד הסיגים. וכבר נודע שהסיגים היוצאין מן הכסף הטהור א"א שלא יתערב בהם קצת כסף טהור, ואז צריך לנקות את הסיגים פעם ב', להוציא אותו המיעוט של ניצוצות הכסף הנשאר מעורב בהם.

כ״דוענין בירור זה תלוי במחשבה עילאה, שהוא אבא. כמ"ש במחשבה אתברירו כולהו, כי הלא יסוד אבא הוא מוציא טיפת המוחין לצייר ממנו הולד, והאב הוא המברר במוחין שלו הנקרא מחשבה, ומברר הטוב ושדי להו בפומא דאמה, והוא נותן באמא, והיא מתעברת ממנו, ואח"כ בהיותן במעי אמא עילאה כל איתן החדשים הוא מתברר יותר.

כ״הומזה תבין הטעם, איך הוא סוד העיבור, שיכנוס הז"א תוך מעוי דאמא. והענין כי באמא אין חיצונים נוגעים בה כלל, ואין להם שום אחיזה כלל, וא"כ בהיות הז"א שם אתברר מעט מעט והקלי' נפרדין ממנו.

כ״וגם הענין הוא, כי האורות של ז"א כשהם תוך אורות של אמא, הם מקבלים הארה גדולה מאד, ואז ע"י העירוב הב' אורות ביחד, הם מתגברים, ואז הם מתבררים ומבדילין הקליפות שבתוכו, ונמצא שע"י עיבור ז"א תוך אמא הוא מתברר.

כ״ז^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פ"א.והענין בביאור, דע כי בחדשי העיבור נתבררו מהשבעה מלכים לצורך זו"ן מעט מעט, מדרגה אחר מדרגה, בהמשך זמן חדשי העיבור, בין בבחינת הכלים בין בבחינת האורות והניצוצות, כמבואר בחלק שקדם באורך, והתחיל הבירור מן בחינת הכתר של ז"א שבשבעה המלכים, ונשארו הוד יסוד ומלכות שנתברר מהם קצת, אך לא כל החלקים שיש בהם, שהם מבחינת ז"א של עולם האצילות, כי בהכרח הוא, שכשנולד ז"א יצא שלם ברמ"ח אברים ובי"ס.

כ״חאמנם הענין הוא, שכל הבחי' שיש בז"א באותם שבעה המלכים נתבררו כולם, מכתר ועד הנצח, אך הבחי' שלו מהוד ויסוד ומלכות, המעורבות שם באותם שבעה מלכים, לא נתבררו כולם כנודע, כי שבעה המלכים הם כוללים מזו"ן דאצילות עד סוף עולם העשיה, וזכור כלל זה. וכמ"ש בפרק זה בענין דם הלידה.

כ״טונמצא כי עדיין נשארו שם מבחינת הוד ויסוד ומלכות דז"א שלא נתבררו לגמרי כנ"ל, והטעם, מפני היותם סמוכים אל הקליפות להיותם תחתונים, ובפרט כי נ"ה הם לבר מגופא, והדינין נאחזים בהם, ובפרט בהוד, בסוד ירך יעקב, וכמו שנודע בפסוק, כל היום דוה, כי מהוד נעשית דוה.

ל׳ולכן נחרב הבית באלף הה', שהוא כנגד הוד, וכמ"ש אצלינו בענין השקר אין לו רגלים, שהיא הקליפה, שאין לה אחיזה בשתי הרגלים רק ברגל הוד השמאלי, שהוא רגל הקוף הארוך והוא השמאל, והיא עצמה ה' של הוד, שנעשית קוף ארוכה, ולכן ממנה ולמטה לא הוברר, כי יש בהם קליפות רבות.

ל״אואמנם המבורר שבהם לקחו הז"א ונתערב בו' ומזה נשלם ז"א בי"ס וברמ"ח אברים, והסיגים שיצאו מהשמונה ספירות ראשונות שמכתר ועד הנצח, שכבר נתבררו לגמרי, אלו יצאו בסוד דם הלידה כמ"ש.

ל״באמנם מהסיגים שנתבררו מהוד יסוד ומלכות, שעדיין היה מעורב בהם חלקי בחינת ז"א עצמו דאצילות, הנה אלו לא יצאו בסוד סיגים גמורים דדם הלידה, אמנם אלו נשארים במעי האשה, ומתהפכים לחלב, ויונק אותם ז"א אחר שנולד, וחוזרים ומתבררים בו ונגדל מהם.

ל״גכי ז"ס שהקטן בעת לידתו, כל חולשתו הוא ברגליו שאינו יכול לעמוד על עמדו, וע"י היניקה מתחזקין, רגליו מעט מעט, ואח"כ עומד על רגליו כמ"ש בפרקים, ואמנם הסיגים של שמונה ספירות ראשונות הם יוצאות בסוד דם לידה.

ל״ד^*ע"ח ח"א שער י"ח: שער רפ"ח נצוצין פ"ו.והענין כי ימי היניקה הם כ"ד חדש. והיא כי נשאר ג"ס להתברר, והם: ה', י', מ', וכבר ידעת שהאשה אחר שילדה היא זבה דמים. והענין כי כבר ביארנו שבמעי האשה נתברר הולד, ובהמשך ימי העיבור הם מתבררין מעט מעט עד שנמצא בסוף ימי העיבור, אז נשלם להתברר, וכל מה שיוכל להתברר נתברר ונעשה ממנו גוף הולד.

ל״הולכן הולד הוא מתגדל תוך מעי אמו מעט מעט, כי מתברר מעט מעט ומתגדל גופו מאותו בירור, עד שנשלם להתברר, ומה שהוא סיגים גמורים שאין בו תועלת הוא נעשה דם טמא.

ל״וואז כשיולדת, נפתח רחמה ויצא ממנה דם טמא, שהם הסיגים, ויצא הולד מבורר ומתוקן. וכל הסיגים הללו, הם מאותן ח' ספירות שנתבררו כנ"ל, ונשארו ג"ס שלא נבררו כלל, ואלו הסיגים שלהם נשארו תוך מעוי דאמא, והג"ס עצמן יצאו לחוץ עם ז"א, כי בודאי שלא יצא חסר. ואמנם הסיגים שלהם המעורבים עם מעט הקדושה, לא יכלו להתברר מטעם הנ"ל, כי הם תחתונים שבכולם.

ל״זוז"ס הדם, שארז"ל שנשאר תוך אשה שלא יצא לחוץ עם השאר, כי השאר כבר נתברר, ואין בו תועלת, לכן יצא לחוץ בסוד דם טמא, אך זה הדם שעוד לא נברר, נשאר תוך מעוי דאמא, וע"י אריכות זמן היניקה הוא מתברר בתוכה ונעשה חלב. וזה ע"י עלייתו אל מקום הדדים.

ל״ח^*מבוא שערים ש"ה חלק ב' פרק א'.והענין, דע כי באלו השבעה מלכים יש בהם כל בחי' אבי"ע, ויש בהם חלקים הראוים לעשות מהם אצילות, וחלקים שאינם ראוים להעשות מהם אצילות רק בריאה, וכן עד"ז יצירה ועשיה, וכל זה בדרך כלל, כי גם הוא עד"ז בפרטות, כי יש חלקים ראוים לאריך, ויש לאבא, ויש לאמא, ויש לז"א, ויש לנוקבא.

ל״טובתחילה נתבררו החלקים שיש לאריך בשבעה מלכים, וכל השאר נקרא סיגים אצלו, כי אינם מערכו. ואמנם כל מה שהיה לאריך בהם, הכל נתברר בעת האצילות לתיקון א"א ולקחו, ומהסיגים הנשארים חזרו להתברר, ואז מהחלקים שיש לאו"א בהם נעשה בחי' או"א, והשאר שלא היה עוד בהם חלקי או"א, נשארו בסוד סיגים, ומהם חזרו להתברר במעי אמא.

מ׳ומהחלקים אשר לזו"ן, בהם נעשו זו"ן של אצילות, ואז כל הנשאר נקראים סיגים בערך עולם האצילות, וכל בחינות אלו יוצאות בסוד דם הלידה. ואמנם עדיין יש בהם קדושה, שהם בחי' העולמות של בי"ע, ולכן חוזרים ומתבררים בסוד עיבור בתוך הנקבה של ז"א, ומהמובחר שבו נעשה א"א דעולם הבריאה, וכל השאר יוצא מנוקבא דז"א, בסוד דם לידה. ונקרא סיגים בערך אריך דבריאה, וכן כיוצא בזה עד תשלום עולם העשיה.

מ״אונמצא כי אע"פ שבכל פעם חוזרין ומתבררין סיגים אלו כנזכר. ויוצאין בסוד דם לידה, אע"פ שנקראו סיגים ודם הלידה אינם טמאים ח"ו. אמנם הדם היוצא מנוקבא תתאה בעשיה בעת הלידה, אלו הם סיגים וקליפות גמורות אשר לא יצלחו לכל, והם בחינות הקליפות שתחת עולם העשיה, כי שם מקומה כנודע, ואלו הם טמאים.

מ״בודם הלידה שבאשה הוא, להיות בה בחינת העשיה ג"כ, וביסוד העשיה, דם לידתה טמא, כנודע, אך כל שאר הדמים של לידות עליונים הם טהורים, אמנם הם נקראים דינין ודמים, בערן, המקום שמשם יוצאים וזכור זה.

מ״גונמצא עתה כי מבחי' הז"א שבשמונה הספירות, שמן כתר ועד נצח, כולם נתבררו לגמרי, ולא נשאר כלל מהם שלא נתברר, ולכן כל הנשאר מאותם השמונה ספירות נקראים סיגים גמורים, שאין דבר בהם שיכול לעלות ולהתברר להיות ראוי לחלק זו"ן דאצילות, ולכן סיגים אלו יוצאים בסוד דם לידה.

מ״דאמנם בספירות הוד יסוד ומלכות, דעדיין היו בהם חלקים ראוים להעשות מהם הוד יסוד ומלכות דז"א, ולא נתבררו לגמרי, לכן אלו הסיגים לא יצאו בסוד דם הלידה, כי עדיין ניצוצות חלקי ז"א מעורב בהם, והם צריכים להתברר, ולכן אלו הסיגים שלהם נשארו תוך אמא להתברר בסוד החלב.

מ״הומה שכבר הוברר מהם, נעשה הוד יסוד ומלכות דז"א. ויצא עמו כשנולד. ועל ידי החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א, והיה ז"א בן ו"ק גמורות. כי תחלה בעיבור לא הוברר בו לגמרי רק הג' אמצעיות, ושלשה תחתונים היו מבוררים קצת בסוד התכללותם תוך השלש האחרים בסוד תלת כלילן בג' כנ"ל, וכשנשלמו ג"ת להתברר, אז לא הוצרכו להכלל למעלה, ונתפשטו ונשלם בו"ק גמורות. וז"ס שנתבאר, שבזמן היניקה יש בו ו"ק, והבן זה.

מ״ו^*ע"ח ח"א שער י"ח אמצע פרק ו'.ובזה תבין למה ב' שנים הראשונים, הילד אינו אוכל מעצמו, רק צריך יניקת חלב, הטעם, שצריך שתברר לו אמו אותן הג"ס שנשארו, כי הוא אין כח בידו לבררם, והחלב שיונק התינוק הנה בודאי, שהלב שבו מוליך הכל תחילה אל הכתר שבו, ואח"כ אל המוחין, ואח"כ אל הגוף. כי כן סדר מעלתו, כנודע מסוד אכילת אדם, כי המלך שהם המוחין אוכלין תחילה.

מ״זוהנה מן הכתר עד נצח שהם הספירות המבוררים הם ח', ולכן צריך ח' חדשים עד שיתברר ההוד, ותחלק ותעבור אורה דרך הח"ס הנ"ל וכן ח' חדשים לספירת יסוד, וכן ח' חדשים לספירת מלכות. הרי כ"ד חדשים של ימי היניקה.

מ״ח^*מבוא שערים ש"ה ח"ב סוף פרק א'.ואמנם צריך להבין, מה הם הבחי' שנתבררו ונעשו סיגים ויצאו בסוד דם לידה, ומה הם הבחי' שנעשו חלב, אמנם הדבר בקיצור, כי הנה בימי העיבור, אינם מתגלים בז"א רק י' לבושים דאמא שביסוד שלה, המלבישין את חמשה חסדים וחמשה גבורות אשר שם בתוכה, והם י' שמות אהי"ה באחורים, שכל אחד עולה מ"ד כמנין דם.

מ״טואמנם החמשה לבושי גבורות נתבררו, ויצאו הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורות כנ"ל, אך החמשה חסדים נתבררו, ומסיגים שלהם הם יותר ממותקים, ונשאר בסוד דם טהור וחזרו לחלב.

נ׳וז"ס משז"ל, כי עשרה דמים הם: ה' דם טוהר, וה' דם טמא. והבן זה היטב וכבר ידעת כי מהחסדים וגבורות נבנה גוף הולד, ומהם נצטייר ומה שנשאר אחר הבירור נקרא סיגים.

נ״א^*מבוא שערים שער ה' ח"ב פרק ה'.דע, כי הדם שבאשה מתהפך בתחילה לחלב כנ"ל, ואח"ך יונקו התינוק, וחוזר אותו החלב להתהפך לדם בתוכו, ומתפשט בתוך הורודין והקנוקנות ובכל גופו. ואל תתמה איך חוזר שנית להתהפך לדם. כי הנה בתחילה היה דם מעורב במותרות ובסיגים רבים כנ"ל, ועתה מתברר ומזדכך, ולכן יכול להתהפך לחלב, ובהכנסו תוך ז"א חוזר להיות כבתחילה, דם, אלא שעתה הוא דם זך נקי וצלול ומבורר, והוא חיותו ממש של התינוק.

נ״בונמצא כי בב' שנים של היניקה, הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק. וכמ"ש רבי נתן הבבלי לאותה האשה, המתיני עד שיבלע בו דמו. כי הוא סוד החלב הנבלע ומתפשט בו בהמשך זמן היניקה, והנה ענין הדם הזה הוא זה.

נ״גדע כי התינוק אף בזמן זמן עיבורו ובזמן יניקתו יש לו מוחין כנ"ל, והם מלובשים תוך נה"י דאמא אלא שהם בחי' חיצוניותם, ואמנם בזמן העיבור כל המוחין מסתלקים ממנו, ובפרט החסדים והגבורות של הדעת, ואינם מאירים בו רק לבושי דאמא לבד בסוד חיצוניותם, כנזכר.

נ״דוכבר ידעת, כי היסוד דאמא בו מתלבש הדעת דז"א, הכולל ה' חסדים וה"ג בסוד ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים, שיש ביסוד דאמא עשרה בחינות דלבושין להלביש את הה' חסדים וה' גבורות, והלבושים הם בסוד אחורים דאהיה בסוד דם האדם, בעת היות בה הז"א, בסוד עיבור הא', אשר שם אהיה מורה עליו, כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"ה ב'. אהי"ה, דאנא זמין לאולדא כו'.

נ״הוא"כ נמצא שיהיו עשרה שמות של אהיה ביסוד דאמא, והם י' לבושין אל הה' חסדים והה"ג דגדלות. אמנם בהיותו בסוד עיבור א' אינם מאירים בו רק הי' לבושי אהיה הנזכר לבדם.

נ״וונודע כי כשהעליון מתפשט ומתלבש בתחתון, אינו מתלבש רק האחורים לבד שלו, כי הפנים נשארים לו למעלה במקומו, וא"כ אלו הי' אהי"ה יהיו כולם בסוד אחורים, שהוא: א', א"ה, אה"י, אהי"ה, שהוא בגי' דם. א"כ הם י' אהי"ה י"פ דם.

נ״זוהנה אלו הי' דמים מתפשטים עם החסדים והגבורות שבתוכם, כנזכר, אל תוך גופא דז"א, כמ"ש באורך, ואז נבלע בו דמו, והנה כל זה מן שם אהי"ה שהיא הבינה כנ"ל.

נ״חואלו הי' דמים הם סוד חמשים שערי בינה, הנפתחים ומתפשטים בתוך ז"א כי הנה י' שמות אלו בפשוטם יש בהם מ' אותיות, וכללות הי' שמות, הרי ן'. גם ע"ד שני יש בי' שמות אהי"ה בפשוטם מ' אותיות, ואמנם בכל שם מהם בסוד אחורים הוא י' אותיות, כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, תצרפם עם מ' האחרים הרי ן'. והדרך הא' יותר נכון.

נ״ט^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ה'.הנה נת"ל כי אורות נה"י דבינה עצמה, שהיו בחי' דם למטה ביסוד שלה, עלו למעלה בעת הלידה, וע"י עלייתם ממטה למעלה עד מקום החזה, נתמתקו, כי הנה נתהפכו לחלב, ומשם ניזון הולד. גם אותם ב' פרקין עליונים דנ"ה דאריך, אשר עלו בחזה דאמא, ונשארו שם תמיד בסוד שדיים ודדים, הנה הנה"י הם סוד דינין, כי לכן הם לבר מגופא כנודע, וכאשר הם עולים למעלה במקום חג"ת נמתקין, ומתהפכין לחלב שהוא רחמים.

ס׳ונמצא כי הד' פרקין תחתונים דנ"ה של אריך, הם מתלבשין בז"א ונעשים נשמה אליו כנ"ל, אמנם מזונו נמשך ממקום יותר עליון, שהוא מאותם ב' פרקין עליונים הנזכר, ועי"כ, יש כח הזנה בחלב לזון ולפרנס ולגדל את הולד, כי ממבחר נשמתו ומבחי' העליונה הוא ניזון.

ס״אגם בעת עליית אורות נה"י דבינה למעלה כנזכר, גם הסיגים של הג"ת דז"א עצמו שלא נתבררו לגמרי, גם הם עלו עמהם עד החזה שלה במקום הדדים, ולא יצאו עם ז"א כשנולד.

ס״בוהנה בזה תבין, למה אין התינוק אוכל מעצמו רק יונק משדי אמו, כי להיות סיגים אלו מג"ת שבו, שהם דינים חזקים, אין בו כח לצרפם ולבררם ע"י אכילתו, כנודע, כי האכילה היא בחי' בירור כמבואר במקומו, וצריך שאמו תבררם תחילה ותנקה הפסולת שבהם ותניקהו מה שכבר ביררה היא.

ס״גכי גם שאר הבחי' כולם ביררם היא בעת העיבור, וגם אלו הם מתבררים על ידה עתה, אלא שבעת העיבור לא יכלו להשתלם ולהתברר, ובהמשך ב' שנים אלו של היניקה יתבררו, כנזכר. וגם בירור זה לא יכול להעשות עד שעלו למקום השדיים, שהם מקום עליון בג' אמצעיות, וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו, ונעשו חלב ממה שנתברר מהם, שהוא הטוב שהיה בתחילה מעורב בתוכם.

ס״דואותו הטוב המעורב בהם, הוא שנתברר ונהפך בסוד חלב, כי בהיותו בתוך הסיגים מתרבים עליו ונהפך לדם, ועתה שנתברר מהם נהפך ללבן שהוא שרשו. והסיגים שבהם יוצאים בסוד דם טמא, אחר תשלום ב' שנים של היניקה, דוגמת הסיגים שלא יצאו עד תשלום זמן העיבור בסוד דם לידה, כן אלו הסיגים יוצאים ממנה אחר תשלום זמן היניקה, שאין בהם עוד מה להתברר שיהיה ראוי להעשות ממנו בחי' זו"ן שבאצילות, כנ"ל איך גם הם חוזרין להתברר לצורך עולם הבריאה.

ס״הונמצא כי ע"י היניקה נגמרים ג"ת שבו להתברר, ויונק אותם ומקבלם בסוד יניקה, ואז נגמרים בו להתקן שלש אחרונות שבו. ולכן מה שהיה בעת העיבור ג' בתראין כלילן בג' אמצעיים, כי לא יכלו להתגלות מחמת היות בקטנותו בסוד העיבור, כנ"ל, והיה אז בבחי' ו' זעירא שבתוך ה', ועוד היה בסוף הו' המלכות בסוד פסיעה לבר. ואחר שנולד, נעשה ו' של השם שאחר הה' כי כבר יצא עתה מתוכה, ומה שהיו אז נה"י שבו מלבישים לחג"ת בהיותו בעיבור דילה, נולד ויצא לחוץ ונעשו בו ו"ק שלמים.

ס״ואך אמנם עדיין אין בה ראש עד המוחין דגדלות, ואז תהיה ו' של השם שיש לו ראש כנזכר, ואז היה הוא בחינת ו' של השם, והמלכות נוקבא בסוד פסיעה לבר, קוץ תחתון של הו' הזו.

ס״זובזה ג"כ תבין, למה אין התינוק הולך ברגליו אחר שנולד תכף, כי רגליו שהם נה"י שבו אינם נתקנים עד תשלום זמן היניקה ע"י החלב, והולכים ומתחזקים ונתקנים רגליו מעט מעט עד שנגמרים. ולכן באמצע הב' שנים דיניקה, מתחיל התינוק לעמוד על רגליו ולהתחזק מעט מעט, ובהשתלם זמן היניקה הולך ברגליו היטב כאחד האדם. וזהו ברוב התינוקות, ולא דברנו אלא בהווה.

ס״חואם גם נראה שיש תינוק שהולך על רגליו בפחות מב' שנים, הוא כי כיון שנתקנו נ"ה שבו שהם הרגלים, אעפ"י שלא נשלם להתברר גם היסוד והמלכות, כבר הוא יכול לילך על רגליו, כי ההליכה תלויה בהם. וזהו סברת מי שאומר שזמן היניקה אינה רק י"ח חדש.

ס״טאמנם לסברת מי שאומר כ"ד חדשים, הטעם הוא, כי ג' ספירות צריכות להתברר, והם: הוד, יסוד, ומלכות. הנה כשתחלק כ"ד חדשים לגמור בירור שלשתן, יגיעו ח' חדשים לכל א' מהם. והנה נודע, כי כל המזון שניזון בו האדם, בתחילה נוטלו הכבד, ומבררו ונותנו ללב, ושם חוזר להתברר ומחלקו ומשלחו לכל האברים, ומתחיל לשלחו אל הכתר שבו ואח"כ אל החכמה כו'.

ע׳ונמצא, כי עד שיורד ההוד שהוא המזון והחלב של הז"א עד מקומו האמיתי, צריך זמן ח' ספירות, שהם כחב"ד חגת"נ. וכנגדם ח' חדשים הראשונים, ואז מתחיל התינוק לעמוד על רגליו. וכנגדם ח' חדשים לספירת היסוד, וח' חדשים לספירת המלכות, שמתחילין מן הכתר ויורדין עד מקומם, הרי ג"פ ח', הם כ"ד חדשי היניקה, שבהם נתפשטו נה"י שבו במקומם, ונגמרו להתברר ונשלם בו"ק שלימות.

ע״אודע כי פעם שמעתי, כי בתחילה בזמן העיבור היה עיקר ז"א בחי' נה"י לבד, כי הרי משרש נה"י דא"א נתקן אז בימי העיבור, ואז חג"ת שלו היה בכח ולא בפועל, כי היה נה"י שלו שהם ג' מדות שלמות משמשות לו' מדות קטנות כנ"ל, ועתה ע"י שיינק מן השדיים שעומדים בחזה בג' אמצעיות דאמא, לכן נתגלו גם האמצעיות שבו, ונעשו גם הם ג' מדות שלמות ונגדלו גם הם, והיה הז"א עתה מן ו"ק שלימות ומדות גמורות.

ע״בודע כי עתה בזמן היניקה, שנשלם ז"א בבחי' הו"ק שלימות, החיות שלו בזמן היניקה אינו רק כשיעור הנוגע למלכות שבו, שהיא עשיריתו, וזה החלק העשירי של חיותו הוא מחיה עתה אל הז"א בהיותו ו"ק, ולמלכות שבו.

ע״גוזה החלק הי' שהוא בחי' חיות המלכות שבו, נקרא בזוהר בפרשת לך לך דף פ"ג, קיסטא דחיי. ר"ל מדת חיות הז"א, כי שרשו ו"ק לבד כנודע, כי הוא סוד ו' שבשם, וכל שרשו אינו רק ו"ק, ומדת חיותו נקרא קיסטא דחיי. אמנם אחר ביאת המוחין דגדלות, אז ניתוסף בו ונגמר כל חיותו משלם.

ע״דודע כי פעם אחרת שמעתי, כי שם זה של אהי"ה באחורים שלו שהוא בגימטריא דם כנ"ל, אשר הוא ביסוד האשה, ושם להיותו סוד אחורים, ובפרט להיותו למטה הוא דין גמור, ונעשה דם. כנודע, כי הדינין בסופם קשים, ובראשיתם מתוקנים בסוד היין שנעשה בתחתיתו שמרים, וכשמעלה למעלה בדרים נעשה חלב ונמתק, כי אז הוא מתעלה שם בשם ע"ב דיודין, שהוא בגימטריא חסד, ומכח המתקתו ע"י ד' יודין שיש במילוי שם ע"ב, שהם גימטריא מ', נמתק ונעשה חלב, שגם הוא בגימטריא מ'.

ע״ה^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ג'.ואמנם היות ב' דדים בזכר ושניהם בנקבה, הוא עם מש"ל כי כשעלו ונכללו נה"י דאריך עם חג"ת שבו, נכללו הנצח מההוד וההוד מנצח גם כן, כנודע כי נ"ה הם רעים אהובים תמיד כלולים זה בזה.

ע״וונמצא שפרק הא' דנצח דאריך העומד בתוך חזה דאבא, יש בו ג"כ כללות פרק עליון דהוד, ומהם נתהוו ב' דדין בחזה דאבא. וכן פרק עליון דהוד, עלה כלול מפרק א' דנצח בחזה דאמא, ומהם נתהוו ב' הדדין בחזה דאמא והנה אלו הב' פרקין הנזכר, הם נשארים תמיד שם לעולם, אפילו שלא בזמן היניקה, ולכן אין רושם הדדין מסתלק מאו"א לעולם כנראה בחוש הראות.

ע״זוצריך שתדע כי הנה האדם התחתון זכר או נקבה אינן נרמזין בצלמם ובדמותם אל בחינת פרטית, כמו אל הת"ת לבדו, או אל מלכות לבדה, וכן כיוצא בזה. אמנם כל אדם ואדם רומז אל עולם האצילות כולו, מראש א"א עד סוף המלכות דאצילות, דמיון א"א עצמו, אשר מתפשטין י"ס שבו בכל עולם האצילות כנזכר.

ע״חוכאשר נעריך האדם התחתון בכללות הזה, יוצא, כי כיון שנה"י דאריך עלו בחג"ת דאו"א, בחזה שלהם ולא בחג"ת שלו עצמו כנ"ל, ונמצא כי עיבור ז"א היה שם בחג"ת באו"א של כללות פרצוף הכולל ד' פרצופים, כנודע, והוא במחציתם ממש.

ע״טוהנה או"א מלבישים מן גרון דאריך עד טיבורא דליבא דיליה, כנזכר באדרא, שלא אמר בטיבורא דגופא אלא, דלבא, שהוא מחציתו ממש כנ"ל, וכשתעריך מקום הדדין שלהם ימצא שהם במחצית מקום זה שיש מן הגרון עד טיבורא דלבא דיליה, ולכן בחינת הדדים היו שם למעלה בחזה, ולא למטה בבטן במקום ההריון.

פ׳אמנם הבהמות והחיות אשר אינם כוללים כללות העולמות, אמנם הם בחי' פרטים, לכן דדיהן היו למטה במקום הרחם והבטן, ששם מקום ההריון. והבן היטב, טעם שינוי דדי אשה מדדי בהמה.

פ״א^*ע"ח ח"א שער י"א: שער המלכים פרק ט'.ז"א היה בו תחלה בימי המלכים ו"ק, ובתוכם מוחין דנפש דנה"י דאמא החיצוניות, כשנולד קודם התיקון, ואח"כ נשברו ונפרדו, והאורות דנה"י עלו למעלה, וו"ק הכלים ירדו למטה בבריאה.

פ״בובתיקון נתעברו עיבור ראשון, והיו מתבררין מעט מעט הכלים דו"ק, שהיו כולם בתוך אמא, וכל בחי' הכלים המתבררין לטובה והיו נכנסין בהם המוחין, שהם הולד עצמו, ומה שלא נתברר מן הכלים ונשארו מעורבין טו"ר, נשארו בבטן אמא.

פ״גואז כשנולד הולד הזה, לפי שנגמר בחי' הכלים הצריכין לבחינת כלי הנפש, ואז נעשו מוחין דיניקה בנה"י האמצעים בעת הלידה כנודע, כי מן הלידה מתחלת זמן היניקה, ואז מתבררין כלים שהם בחי' הרוח, ויונקים בסוד החלב ובתוכם הרוחניות של הרוח, שהם המוחין דיניקה, ונגמרין עד הגדלות.

פ״דואז חוזר הגדלות, שהוא הנשמה נה"י דאבא ונה"י דאמא. וצריך בירור אחר אל האורות לבדם, למוחין דיניקה העולין למעלה, ויוצאין המוחין דגדלות בנה"י הפנימים, והם נכנסין בז' שנים שהם משנת י"ג עד כ'.

פ״הוהרי, כי למוחין הראשונים כבר הקדים להם עיבור א' של קודם התיקון הנ"ל, ואלו הם עצמם שנשארו בה בעיבור ראשון של אחר התיקון והבן זה מאד.

פ״וואז בזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלידה, יוצאין מוחין שניים דרוח ויען שאינם נכנסין אלא על ידי היניקה, לכן נקרא מוחין דיניקה, אבל ודאי שקדם להם עיבור. כנ"ל. ואח"כ למוחין שלישים דגדלות היה עיבור ג' אך בערך היניקה אינו אלא עיבור ב' והבן מאד.

פ״ז^*מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ז.והנה כבר נתבאר, ענין ג' בחינות שיש אל העובר בסוד העיבור. ושם נתבאר, כי הבחינה הג' מהם, הוא היותו בן ט' ספירות ממש, והנה גם עתה ביניקה צריך שיהיו בו תשעה ספירות ג"כ, ואלו נגמרים בו בהיותו בן תשעה שנים ויום אחד. ובשנים האלו מגדיל איבריו ומתקנם, כי כבר היו בו בימי העיבור, אלא שעתה נגדלים ונתקנים עד תשלום תשעה שנים ויום א'. ואז אח"כ יהיו לו מוחין הראויין להוליד, ולכן מתשעה שנים ויום אחד ביאתו ביאה.

פ״חוהנה ענין התיקון וההגדלה הוא באופן זה. כי הנה בשתי שנים הראשונים הנקרא שני היניקה, אז נגדלו ב' מוחותיו, והם חו"ב שבו כנ"ל. אך הדעת איננו צריך לו עתה, וזה יתגדל אח"כ בעיבור ב' דמוחין, הראויים להוליד, כנזכר שם. ונמצא כי גם ב' מוחין אלו לא נתקנו רק בבחי' ההגדלה לבד, ולא שהם עתה ראויים להוליד.

פ״טואחר שני שנים של היניקה, שנגדלו שני המוחין הנזכרים, הם עצמם ע"י החלב כנ"ל, הנה נתפשט ונמשך כח החלב למטה בשבעה ספירות התחתונות, שהם ו"ק שלו ונוקבא המלכות שהיא הז', ונגדלו גם הם, וזה היה בהמשך שבעה שנים אחרות, ואם תחברם עם הב' שנים הראשונות הם תשעה שנים.

צ׳והענין כי אחר שכבר ינק כל הבחינה בשתי שנים הראשונים, איננו צריך עוד לינק, כי כבר ינק כל הבחי' שצריך ליינק, וניתנו בשתי מוחותיו, ואח"כ בשאר השנים מתפשט החלב ההוא למטה בשאר גופו.

צ״אואמנם ענין הגדלת איבריו הנזכר, הוא, שהרי נעשה בו תשעה ספירות בתשעה שנים אלו, והלבישו את א"א דוגמת הבחינה הג' שנתבאר, ואחר שהלבישו ט"ס דז"א לאריך כסדר הנזכר.

צ״באח"כ נתלבש יסוד דעתיק בתוך נה"י דאריך, ואז נשלם הז"א. כי מכחו נעשה גלגלתא וכתר אל ז"א ביום א' של אחר הט' שנים, והרי נשלם. ואז כבר הוא ראוי אל המוחין דהולדה, הנקרא מוחין דגדלות, ואז עולה בסוד מ"ן לצורך עיבור ב' דמוחין הראויין לביאה, כמ"ש. ואז ראוי לביאה.

צ״גאמנם אינו איש גמור עד שיכנסו בו ד' המוחין בד' השנים ונשלמים בסוף י"ג שנים ויום א', כי אעפ"י שאמרנו שכבר יש לו ט"ס בט' שנים הראשונות שהם ז"ת שבו, וב' מוחותיו חו"ב, עכ"ז אינם מתגלים בו רק הו"ק, אמנם הג' מוחין הם בו עתה בכח ולא בפועל.

צ״דוהענין כי כל הגדלה זו אינו רק לעצמו, ר"ל להגדיל איבריו וגופו, אך אחר שגדל בט' ויום א', אז צריך שיותקנו מוחותיו ממוחין דאבא ואמא עצמן, אשר הם נמשכים מחג"ת דאריך, וע"י כן יוכל להוליד גם הוא דוגמת אביו ואמו, שהולידוהו לו ולנוקבא.

צ״הונמצא כי המוחין דגדלות הם באים בסוד תוספת, ממוחין דאו"א עצמן, וגם הם המשיכו ממה שעליהם שהוא א"א, וכמ"ש ב"ה, ואז יהיה ראוי להולדה. והנה ענין גלגלתא דז"א נעשית ביום א' לבדו, שהוא יום הא' של שנה העשירית.

צ״ווהטעם שאינם עשר שלמים, הוא, כי הגלגלת לא נעשית בו עד אחר עיבור הב' של או"א, ולכן אינו נמנה הגלגלתא רק יום א'. כי תכף בתחלת שנה הי' מתעבר פעם ב', כדי לעשות בו גלגלתא, ואז יהיה ראוי לביאה. ונמצא כי הגלגלתא נעשית תכף אחר עיבור הזה, ונעשית ביום א' של שנה י', ואח"כ בד' שנים אחרים נכנסו בהאי גלגלתא ד' המוחין, והרי נשלמו י"ג שנים ויום ט' והרי הוא איש גמור.

צ״זואבאר לך עתה הכרעת דעתי בדרושים אלו החלוקים, הנזכר בראש פרק זה. והנלע"ד הוא זה, כי אחר ב' שנים דיניקה, נכנסים ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות המתחילים אז להכנס בראשו בהמשך שש שנים, כמ"ש, וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין בקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנם וזה יוצא: זה נכנם במוחין, וזה יוצא ומתפשט בגופא. והוא ע"ד שנתבאר בכונת ק"ש בפר' א'.

צ״חואם נדקדק יותר, נמצא, כי ו"ק הפנימים דמוחין דיניקה נתפשטו בגופא בב' שנים של היניקה, ואח"כ המקיפים ל"ם דצלם דיניקה, הם נכנסים יחד עם ו"ק דגדלות. והטעם הוא מוכרח לפי כי א"א שיכנסו המקיפים דקטנות אם לא שכבר נעשו ונוצרו ו"ק דמוחין דגדלות, והם רוצים ליכנס, ואז דוחים את המקיפים דיניקה ליכנס תחלה, ושיעשו פנימים, ואחריהם נכנסין גם הם.

צ״טוהוא מעין מ"ש בסוד הק"ש במלת אחד, כי אז נכנסים יחד המקיפים דיניקה עם המוחין דו"ק דגדלות, אחד שעלה ביסוד מיין נוקבין להתעבר בבחינת עיבור ב', אחר שכבר היו לו מוחין פנימים דיניקה. ונמצא כי מקיפים דיניקה ופנימים דו"ק דגדלות נכנסים יחד זה אחר זה, שבמשך ז' שנים שלאחר ב' שנים של היניקה ואז נשלם לט' שנים.

ק׳ואח"כ נכנסין בו ד' המוחין עצמן של הג"ר בד' שנים אחרים, שהוא מה שאנו עושים בברכת אבות כמבואר שם, וע"ש, איך יש עיבור ג"כ בענין אלו המוחין של ג"ר דגדלות, נוסף על העיבור הראשון שנעשה בק"ש, להמשיך מקיפים דיניקה ושש קצוות דגדלות.

100

ק״אונמצא א"כ, כי ז' השנים שיש בין היניקה עד סוף ט' שנים ויום א' נחשבין לבחי' יניקה, לפי שנכנסין אז בהם המקיפים דיניקה ונחשבים לגדלות, כיון שהם נכנסין ו"ק דגדלות.

101

ק״בויש עיבור ב' דמוחין תכף אחר ב' שנים של היניקה לצורך ו"ק דגדלות, ויש עיבור ב' אחר ט' שנים ויום א' לצורך ג"ר דגדלות, והכל אמת, גם יתבאר עם זה, כי המוחין דאלהי"ם הפשוטים הם הפנימיים בבחי' ו"ק, ואח"כ מתפשטין הפשוטים למטה בו"ק דגופא, ואז נכנסין ג"ר ממש דמוחין דיניקה והם בחי' אלהי"ם במילויים כנלע"ד.

102

ק״ג^*מבוא שערים ח"ב שער ה' פרק ו'.ונמצא כי עתה בזמן היניקה חוזרים שנית או"א להזדווג בבחי' כלים אמצעיים שלהם אשר בהם, עם האורות הנקרא רוח, ומולידין בחינת מוחין אלו אל הז"א, והם סוד רוח שבו. ואלו המוחין מצטיירים ונוצרים בבטן אמא עלאה בכלים האמצעיים שלה, ונולדים ויוצאים לחוץ, ומתלבשים בתבונה בכלים האמצעים שלה, ונעשים בבחינת צלם, כנזכר בענין העיבור.

103

ק״דוע"ש איך נחלק צלם זה לג' בחי' כי צ' דצלם היא בחי' שלש אחרונות, נה"י דתבונה, ובהם מתלבשים מוחין דפנימיות דז"א, והם כוללות י"ס שלימות, ומתלבשים תוך ז"א בבחינת כלים האמצעיים שלו ג"כ. ול"ם דצלם הם ב' בחינות מקיפים של מוחין דז"א שנתלבשו בשלש אמצעיות, ובד' ראשונות דתבונה, בבחינת כלים אמצעיים שלה. והם מקיפים מבחוץ לכלים האמצעים של ז"א ג"כ.

104

ק״ה^*מבוא שערים שער ה' ח"ב סוף פרק ג'.גם נבאר בחי' השדיים האלו בבחי' שם אהי"ה, ונבארהו במ"ש איך יש ג' אהיה דיודין אלפין ההין, והם בג"ת שבה, וזה התחתון הוא במילוי ההין ואין בו רק ט"ל אותיות, כי הא' הוא דיודין, הב' באלפין, ובכל א' מ"א אותיות: בפשוט, ובמילוי, ובמילוי המילוי. ושם נתבאר, כי ב' אהיה התחתונות שבג' הראשונות הנה בשעת הזרעת הטיפה של אודם עולים למעלה באהיה הא' דיודין.

105

ק״ואמנם עתה אינו כן, כי כל אחד הוא במקומו, ונמצא כי אהיה התחתון שהוא בג' אחרונות שבה, שם יורד ונמצא הדם במקור ויסוד האשה תמיד, כי הוא בסוד האחורים של הג"ת, ועולה דם כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, ושם באחורים הוא הדם.

106

ק״זוכמו כן אהיה הא, דיודין יורד ומתלבש באהיה הב' דאלפין שבג' האמצעיות, שמקומו בת"ת שבה במקום החזה, ושם מתחברין שניהם ונעשים השדיים לה ולכן אלו הב' אהיה בשני מילוים שבהם ביודין ובאלפין הם בגי' ש"ד, לרמוז, כי מהם נעשים השדיים.

107

ק״חואז בעת הלידה חוזר לעלות הדם, שהוא ריבוע אהיה דההין שבג"ת למעלה ממקומם, כנ"ל בפרק זה, שעולין אורות נה"י שלה למעלה עד כנגד החזה, ואז מתהפך מדם שהוא דין, כי אהיה דההין הוא דינין יותר להיותו בההין, ולהיותו תחתון, ושם למעלה מתהפך לרחמים ונעשה חלב. והרי נתבאר פה, איך מטיפת אודם שבנקבהנעשה הדם בולד, כי הדם נעשה חלב, ואחר שיונק אותו זה הולד, מתהפך בו לדם אח"ך כבתחילה, אלא שעתה הוא מזוקק וברור.

108

ק״טוהנה נתבאר שם, כי יש ג"כ טיפות לובן מהזכר, והוא שם יה"ו במילוי ההין שבג' אחרונות שבו, שהוא בגי' מ"ב. והנה ממנו נעשה סוד החלב לבן בולד, כי החלב הוא סוד הלובן שוולד כנודע, וכשתתחבר חלב וחלב ודם הנזכר, בגימטריא ג"פ מ"ב הנ"ל, וחסרים עדיין מהם ב', והחסרון הוא בב' אהיה שבנקבה, שאין בכל א' רק מ"א אותיות, אך היה"ו הוא שלם בגימטריא מ"ב.

109

ק״יהרי נתבאר היטב, איך החלב והלובן של ז"א נמשך מטיפת הזכר, והדם והחלב שהוא האודם שבו נמשך מטיפות הנקבה וז"ס להקריב לי חלב ודם כי חלב ודם קרבין לגבוה כי כל ז"א נבנה משניהם והם קריבין לגבוה.

110

קי״אגם תבין, כי בב' אהיה הראשונים, יש בכל א' כ"ז אותיות מילוי המילוי והם סוד כ"ז אותיות התורה כנודע, כי האותיות הם מן הבינה, אך באהיה האחרון אין בו רק כ"ה אותיות מילוי המילוי, אשר משם כל יצירת ז"א בבחי' הדם, ואח"ך בבחי' החלב שיונק, וז"ש בפרשת שמות, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהי"ה שלחני, שהיא אהיה הג' שבפסוק, שיש בו כ"ה אותיות וז"ש כה תאמר. וכבר נתבאר לעיל, כי פסוקים אלו מדברים בענין יצירת ז"א.

111

קי״ב^*ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם דרוש ו'.ועתה נבאר צ' דצלם, שנעשים מנה"י הראשונים דתבונה הג' שהיא הב'. והנה האורות שהם המוחין דז"א מתלבשין בתוכם, והלבוש נגרר אחר הרוחניות וטפל לו, ולכן הכל נחשב ומתייחס לגוף הז"א ולא אל התבונה, והלבוש מסתלק מטבעו הראשון שהיה של תבונה, ונעשה טבע דז"א עצמו, וחוזרין להיות גופא דז"א ממש, ונקרא עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי הגוף מתנהג אחר הרוחניות אשר בתוכם.

112

קי״גלכן הי"ס דז"א הם נחשבין מחכמה ולמטה הנקרא ראשית כנ"ל, ולא מן הכתר. וגם לא מן החסד ולמטה, אלא מהחכמה למטה כי הכל נחשב כגוף הז"א עצמו, והם חב"ד חג"ת נה"י, והבן זה הכלל.

113

קי״דובזה תבין מ"ש לך בסוד הגדלות דז"א ע"י כניסת המוחין האלו, כי בתחלה היו ו"ק לבד, ונגדלו ונעשה ט"ס, והוא ע"י ג"ס דנה"י אמא שנכנסו לתוכו ונעשה ט"ס. ולולי שנחשבין מגוף ז"א עצמו ובשר מבשרו, איך יגדל על ידם. אמנם אחר שאינם עתה בשר אמא, אלא בשר ז"א לבדו, לכן נגדל הז"א הגדלה ממשית: כי פ"א דנצח תבונה מתערב עם ב"פ דחסד דז"א, ונעשה חכמה דז"א. ופרק אמצעי דנצח מתערב עם פ"ת דחסד ופ"א דנצח ז"א, ונעשה חסד דז"א. ופ"ת דנצח אמא מתחבר עם ב"פ תחתונים דנצח ז"א, ונעשה נצח דז"א. וכעד"ז בב' ספירות אחרות, עד שנעשה בן ט"ס גמורות שלו ממש.

114

קי״הונמצא כי אלו המוחין הם מתפשטין בכל ט"ס דז"א, ויש להם ב' לבושין: א' לבושי נה"י דתבונה, וב' לבושין מגופא דז"א אשר בתוכם מתלבשים נה"י דתבונה. ונמצא היותן לבוש תוך לבוש, ועכ"ז, עיקר המוחין אינם רק אותן שבחב"ד דז"א, כי שאר המוחין המתפשטין דרך קוין אינם מוחין ממש. ונתבאר זה במקומו בע"ה.

115

קי״ו^*ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם דרוש ג'.והנה בדרוש הקודם נתבאר, כי אלו המוחין נקראים צלם האדם, והם אור מקיף על ז"א כמ"ש, וע"ש. ונבאר בו ביאור יותר. דע, כי הצלם הוא פרצוף גמור דק וזך מאד, ושלם בי"ס, והוא בחי' ד' מוחין, שהם חו"ב, ודעת שנחלק לחו"ג, והם נעשה פרצוף א' שלם בי"ס. ובזה הפרצוף הדק בעל י"ס גמורות, יש בו מוחין, שהם חב"ד של י"ס האלו שבפרצוף הזה.

116

קי״זוהנה הדעת של פרצוף זה יש בו ה"ח וה"ג כנ"ל, והה"ח שבדעת זה של זה הפרצוף, הם שם מלמעלה, קודם שיכנסו תוך ז"א להעשות בו מוחין פנימים קודם כניסתן, הם מתפשטין שם הה"ח בה"ס חג"ת נ"ה של אותו פרצוף הדק והבן זה היטב.

117

קי״חודע והבן, כי ע"י היניקה דז"א נשלמו כל הו"ק של ז"א, והאמת הוא שבערך עצמם הם ג"כ פרצוף שלם מי"ס, כי גם הקטן יש לו ראש בהכרח, אמנם כל אלו הי"ס נקראו בחי' ו"ק, בערך כל בחי' ז"א בשלימותן. כי אלו י"ס של פרצוף היניקה נעשין לו אח"כ בחי' ו"ק לבד, והי"ס דפרצוף המוחין דגדלות הנקראים צלם כנ"ל, נעשין לו מוחין שהם חב"ד.

118

קי״טועוד יש לו בחי' הכתר של ז"א, כי אינה בכלל המוחין דגדלות, כי אלו המוחין הם חב"ד דז"א לבד. ולקמן אחר ביאור המוחין נבאר ענין הכתר. והבן ג' בחי' אלו היטב מאד מאד. ודע כי כל בחינות אלו הם צ' של צלם הנקרא דעת, כנזכר בדרוש הנ"ל.

119

ק״כונחזור לענין, כי הנה הצלם הוא פרצוף דק כנ"ל, שהוא בעל י"ס גמורות, הנה נתבאר בדרוש הנ"ל, כי אחר העשותו מבחי' זווג או"א עליונים, הנה אחר כמה בחי' נתלבש בנה"י וב"ש הת"ת של התבונה הב' שהיא הג', שהוא מהחזה ולמטה של תבונה זו, והוא צ' דצלם. אמנם צריך שתדע, כי בחי' ג' הנ"ל שהוא כתר דז"א, היא המתלבשת בת"ת דתבונה הנ"ל, כמ"ש סוף דרוש זה בע"ה. אמנם הצלם הנ"ל שהוא הפרצוף הי"ס של המוחין כנ"ל, כולו הוא מתלבש בנה"י לבדם של התבונה הנ"ל שהוא צ' דצלם.

120

קכ״אוהבן היטב כל מה שביארנו, והוא באופן זה. כי קו ימין של פרצוף זה שהוא חח"ן, מתלבש בג' פרקין של נצח של תבונה זו, וקו שמאל שהוא בג"ה, מתלבש בג"פ דהוד דתבונה. וקו אמצעי שהוא דת"י, מתלבש בב' פרקין של יסוד דתבונה שהם ב"פ לבד: יסוד, ועטרה. ושם עומדין סתומין כל הקו אמצעי של הפרצוף דצלם.

121

קכ״ב^*שם באותו דרוש דף כ"ד ט"א.והנה אחר שנתלבש הצלם הזה בנה"י דתבונה כנ"ל, מתחילין להכנס תוך ז"א עצמו, שהוא בחינת הפרצוף הנ"ל הנקרא ו"ק כנ"ל, ומתחילין להכנס אחר ב' שנים שהם זמן היניקה, כי אז נשלמו הו"ק שהוא ברצוף הנ"ל.

122

קכ״גוהנה בשנה ג' נכנס פרק תחתון דנצח תבונה, ובתוכו ספירת נצח של הצלם, ונכנס תוך ספירת חכמה דז"א בבחי' פרצוף ו"ק כנ"ל. ועדיין פ"ת דהוד תבונה נשאר למעלה, כאדם הכופף רגלו למעלה תלוי. ובשנה ד', נכנס הוד דצלם אשר תוך פ"ת דהוד תבונה, ונכנס בבינה דז"א.

123

קכ״דובשנה ה', נכנס חסד דצלם אשר בפרק אמצעי דנצח תבונה בחכמה דז"א. ופ"ת דנצח תבונה אשר בתוכה נצח דצלם, ירד למטה בחסד דז"א. ובשנה ו' נכנס גבורה דצלם שבתוך פרק אמצעי דהוד דתבונה בבינה ז"א. ופרק תחתון דהוד תבונה, אשר בתוכה הוד דצלם, ירד למטה בגבורה דז"א. ובשנה ז' אז ביום א' של השנה, תכף נכנס עטרה דיסוד תבונה תוך דעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד דתבונה הוא בדעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד נוקבא, מבשרי אחזה אלוה, שהיא למעלה בין ב' פרקין אמצעים דנ"ה דתבונה, ויותר עליון מעט, ולכן נכנס אחריהן, ולא בין ב' פרקין תחתונים, כי קו אמצעי קצר, כנודע.

124

קכ״הוהנה עטרה זו אינה ספירת שלימה, כי אחר גדלות דז"א לגמרי תהיה מקומה בשליש עליון של ת"ת שבז"א לבד, שהוא שליש מדה, ולכן אינה צריכה שנה שלימה בכניסתה, ותכף היא נכנסת, וזה נקרא יום אחד. והנה כבר עתה התחיל להתגלות אור בדעת ז"א, וכיון שכבר דעת הז"א נתגלה בו אור העטרה זו, ויש בו דעת נוסף מעט על שהיה מתחלה, ולכן נקרא עתה פעוט, בסוד הפעוטות מקחן מקח, כי הם נקראו פעוטות מבן ו' שנה ויום אחד, שהוא התחלת שנה הז' ואילך. ואמנם סבת ארז"ל מקחו מקח במטלטלין לבד, הטעם הוא, כי עדיין לא נכנסו רק בחי' ו"ק של הצלם, והו"ק נקרא מטלטלין יען שהם מטולטלין ומתהפכים מרחמים לדין ומדין לרחמים, משא"כ בג' מוחין ראשונים עצמן של הצלם.

125

קכ״וואח"כ בשנה ז' כולה ויום א', נכנס חכמת הצלם שבתוך פ"ע דנצח תבונה בחכמה דז"א ופרק אמצעי דנצח תבונה יורד למטה בחסד דז"א, ופ"ת דנצח תבונה יורד בנצח ז"א. והרי נשלם קו ימין כולו. ובשנה ח' ויום א' נכנס בינת צלם אשר בתוך פ"ע של הוד דתבונה בבינה דז"א, ופרק אמצעי דהוד תבונה יורד בגבורה דז"א, ופ"ת דהוד תבונה יורד בהוד דז"א ואז נשלם קו שמאל כולו.

126

קכ״זובשנה ט' ויום א', נכנס דעת דצלם, אשר בתוך היסוד דתבונה. ונכנס בדעת דז"א, ועטרת יסוד תבונה נכנסת בת"ת דז"א, בשליש ראשון עד החזה שלו. והרי נשלמו כל הג' קוין דז"א: ימין ושמאל ואמצע.

127

קכ״חוכבר ידעת כי יסוד עצמו דתבונה, הוא למעלה בין ראשי פרקין עליונים דנ"ה שלה, ויותר למעלה מעט, ולכן נכנס עתה אחר כולם, והרי עתה הוא בן ט' שנים ויום א', כי יום אחד הוא כנגד עטרה דתבונה כנ"ל. והרי הוא עתה שלם בכל המוחין כולם, במקומם האמיתי, כל בחי' במקום הראוי לה ע"ד הנ"ל, ונשלם הדעת שלו, אשר שם ה"ח כנודע.

128

קכ״טוהנה הוא ראוי עתה לביאה, כי סוד הזווגים כולם להמתיק גבורות האשה בחסדי הזכר, וכבר יש לו חסדים בדעתו, להמשיך משם טפה ע"י זווג, לתתם בתוך היסוד דנוקבא, אשר שם ה"ג, ולכן נקרא הזווג לשון דעת, בסוד וידע האדם את אשתו. וז"ס הנזכר בגמ' קטן מבן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה. משא"כ עד עתה, כשלא נשלמו בחי' המוחין של צלם במקומן, גם לא הדעת שלו, ולכן עדיין הוא קטן גמור, ואינו ראוי לביאה.

129

ק״לגם נתוספו עתה בחי' אחרת. והוא כי הנה נת"ל, כי ה"ח אשר בדעת כבר נתפשטו למעלה בה"ס של הצלם עצמו, קודם שנכנס להיות מוחין פנימים אל הז"א, והם בחג"ת נ"ה שלו של הצלם. והנה נתבאר ג"כ בדרוש הקודם, כי החסדים בהיותן סתומין ביסוד תבונה, אינם מתפשטין עד שיתגלו ויצאו מפי העטרה ההוא. א"כ נמצא, כי בו' שנים הראשונים, בהיותן נכנסין הפרקין של נה"י דתבונה בז"א, גם החסדים הנ"ל המתפשטין בהם, היו נכנסין בז"א, כ"א במקומו בכל פרק ופרק, וזה היה עד השלמתו לו' שנים. אמנם בג' שנים אחרונים, שהם ז' ח' ט' ויום א', יורדין ג' חסדים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולים כנ"ל בדרוש, ואז ירדו אלו כל אחד במקומו האמיתי.

130

קל״אאך עכ"ז, אינו ראוי להוליד אם לא דרך מקרה, אך עיקר ההולדה הוא אחר כניסת החסדים עצמן, שהם לנ"ה וב"ש תחתונים של ת"ת דז"א עצמו. נמצא כי ג' חסדים פחות שליש המגולין כנ"ל, כל א' עתה במקומו, ואז תכף אחר ט' שנים ויום אחד כולן יורדין ביסוד דז"א, כי ב"ח ושליש העליונים הם סתומים ביסוד תבונה, כנ"ל.

131

קל״בוהנה נתבאר לעיל, כי המים המגדילין את האילן, הם החסדים הנקראים מים, וצריכין לחזור ולעלות ולהגדיל כולו, זולת מה שהם ממתקין הגבורות בעת עליתן, כנ"ל בדרוש ואין כאן מקום ביאורם, רק פה נאמר ונבאר, איך מגדילין את ז"א עצמו דוגמת המים הנכנסין בשורש האילן, ומשם יונק האילן שהוא ז"א, הנקרא אילנא דחיי, ועולין ממטה למעלה להגדילו, והבן זה.

132

קל״גלכן דע גם כן, כי תמיד נשארין אלו השלש חסדים פחות שליש המגולין ביסוד ז"א, ועולה אורם החוזר ממטה למעלה להאיר ולהגדילו. גם דע כי כל זה הוא עתה בעת הגדלות דז"א, אמנם בעת הזווג אז כל הה"ח יורדין ביסוד דז"א לצורך הזווג, והבן זה.

133

קל״דואמנם עליית החסדים האלו אין צריכין זמן, כי תכף מכח המרוצה הגדולה של הירידה, חוזרין ועולין ברגע עד שליש העליון דת"ת דז"א אשר שם עטרת יסוד תבונה, ומכח העלייה זו שעלו תוך שליש עליון ההוא עצמו, ומצאו שם הב' חסדים ושליש המכוסים, ואז הגדילו אותם ונתוסף בהם אור, כי הנה שרשו עומדין בעטרת יסוד דתבונה, ומשם משלחין את אורם אל הב' זרועות דרך מחיצות עטרא דתבונה כנ"ל, כי שם בשליש עליון דת"ת שם הוא עטרא דתבונה, ושם היא פצול והתחלקות ב' זרועות.

134

קל״הואמנם הגדלה זו יתבאר למטה בשנים של י' י"א י"ב י"ג כמ"ש בע"ה, כי משם יובן היטב ענין הגדלה זו, ונמצא עתה, שכבר כל הז"א נשלם כולו וגם התפשטות ה"ח בה"ס שלו בחג"ת נ"ה, וגם הגדילו הב"ח ושליש עליון שהם: חסד דחסד, וחסד דגבורה, ושליש עליון דחסד ת"ת, כמ"ש בע"ה לקמן הגדלתן.

135

קל״ווהנה כ"ז נעשה עתה ברגע אחד, בסוד אור חוזר ובמרוצה, תכף אחר ט' שנים ויום אחד, לכן הקטן ראוי עתה לביאה וביאתו ביאה כנ"ל, לכן עתה התחלת חינוך הקטן למצוה, אך לא חיוב גמור, עד שנת י"ג ויום א', כי אז נשלם הגדלתו כמ"ש בע"ה. והענין כי כ"ז נעשה עתה ברגע א'.

136

קל״זאמנם גם צריך שיתפשטו חסדים של הדעת ברישא דז"א, לשיהיה בחי' הדעת בכל חלקי ז"א, וגם שיהיו בגלוי, כי שם בראשו כל האורות סתומים תוך נה"י דתבונה, והנה"י דתבונה מפסיקין בין מוחי ז"א לגופא דז"א עצמו, לכן צריך בחי' חסדים מגולין בכל י"ס דז"א, כדי להאיר את האורות כולם הסתומים בו, המתלבשין במחיצות נה"י דתבונה. וזהו ענין התפשטות אלו החסדים והגדלתן, והבן כלל זה.

137

קל״ח^*ע"ח שם.ודע כלל זה, כי כל מה שאנו מדברים בו שצריך זמנים לגדלות דז"א, כ"ז היה בעת אצילות הראשון, אך משם ואילך, אחר שנאצל ז"א בעת אצילות ונתקן, הנה אע"פ שבכל יום ויום חוזר לקבל מוחין חדשים כבתחילה, כמ"ש בדרושים אחרים שאין פה מקומם, הנה א"צ להמתין זמן, כי ברגע אחד נעשה, ולא בזמנים ארוכים הללו, ושמור כלל זה בידך.

138

קל״ט^*שער הכונות ח"א ענין דרושי הלילה דרוש ח'.דע כי תחלת כל זווג וזווג, בין דאבא עם אמא, בין ז"א עם נוקבא צריך שבתחלה יעשו בהם בחי' כלי בביאה ראשונה, בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואח"כ מזדווגים פ"ב להתעבר ולהוליד. והנה הזווג הנעשה בלילה, אינו לצורך עיבור והולדה, רק לעשותה כלי. וביום, הוא לצורך עיבור והולדה ממש.

139

ק״מוהענין הוא, כי בחצות הלילה, אז מזדווגים או"א בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי, ומכח זה הזווג, נמשך כח זווג דזו"ן אחר חצות לילה בסוד ביאה ראשונה ג"כ, ואיננה רק לעשותה כלי.

140

קמ״אואח"כ ביום, יש זווג עליון דאו"א, וזווג תחתון דזו"ן, ושניהם בסוד ביאה שניה להתעבר ולהוליד, כי בק"ש אז הוא זווג או"א כנודע, ובתפלת שחרית בשים שלום, אז הוא זווג זו"ן. וכן בלילה, הק"ש שאנו אומרים על המטה, היא לצורך זווג או"א בסוד ביאה א' לעשותה כלי, ואחר חצות לילה עד הבקר, אז הוא זווג זו"ן.

141

קמ״בוהנה כפי זה, מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה, מטעם הנ"ל. אבל אנו אומרים ק"ש קודם שנישן: כי אח"כ בחצות נעשה הזווג למעלה ע"י נשמותינו, וכמ"ש בע"ה, ולכן אנו אומרים ק"ש בהיותינו עומדים עדיין בעוה"ז, קודם שנפקיד נשמותינו למעלה, וכוונתינו היא שיועיל ק"ש זו לזווג שבחצות הלילה כנ"ל.

142

קמ״גוהענין הוא, שבתחילה ע"י ברכת המפיל חבלי שינה כו', עם הכוונה הנ"ל, הנה האי רוחא דז"א דיהיב בנוקבא בביאה א' לעשותה כלי, חוזר ומסתלק ממנה, בסוד ותנומה על עפעפי כו', ונדבק במקורו בתוך ז"א, ואז אין הנוקבא מאירה ע"י ז"א כלל, אלא מבחי' אמא עלאה, שעליה נאמר ויבן ה' אלהים את הצלע כנ"ל, בסוד ומאיר לאישון בת עין, והולכת ונתקנת, עד שבאחרונה ויביאה אל האדם, דהיינו בשים שלום דתפלת שחרית. ונמצא, שעתה הנקבה חזרה לסתום פתחאה ומקורה כאשר בתחלה, בתולה ואיש לא ידעה.

143

קמ״דוהנה אנו צריכין בחצות הלילה לעשות בחי' כלי בה ובאמא עלאה כנ"ל, ושני בחי' אלו, שהם: עשיית הכלי באמא, ובנוקבא דז"א, נעשו בחצות הלילה ממש, ע"י ק"ש שעל המטה. ושם באדרת נשא נתבאר, איך גם אמא עלאה צריכה להעשות כלי מחדש בכל לילה, והטעם, לפי שכאשר אמא עלאה נחיתת נה"י דילה בסוד ג' מוחין גו רישא דז"א, הנה ההוא רוחא עלאה דיהב בה אבא בביאה קדמאה לעשותה כלי, הנקרא אוירא דכייא, מנחילתו לז"א, וצריכה היא לקבל מחדש כלי אחר.

144

קמ״ה^*שער הכוונות ענין כונת ק"ש אמצע דרוש ג'.ונחזור לבאר הטעם, למה הוצרכו שני מיני ק"ש, לצורך זווג א' דתפלת שחרית, משא"כ בשאר הזווגים. והטעם הוא, לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א, ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמדי כנודע, כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי. וז"ס הגלות, כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד, ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם טעם אחר, לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד.

145

קמ״ווהנה בזמן תפלת שחרית, אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל, ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק, והנה הכל הוא ריקם וחסר, וא"א להמשיך הכל בפעם א', שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק. כי הנה כאשר כתבנו לעיל, כי הוא מושך מן עתיק, אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו, האמנם צריך שיושלם בהם לאם לאט.

146

קמ״זוז"ס טעם. מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות, זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר, והנה בק"ש של סדר הקרבנות, אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש היוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק, כנ"ל, שהוא מקום יותר גבוה ועליון, ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק הראוי בזווג הזה, אנו מזווגים אותם יחד בתפלה של עמידה.

147

קמ״חהרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנזכר הזה. אמנם שאר הזווגים, אשר אינם עולים רק מדרגה א', די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה.

148

קמ״טובזה יתבאר לך, ענין תפלת הותיקין, שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה. וסוד הענין הוא, הנה האמת הוא, כי לא היה צריך אל הזווג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש, הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי, לכן צריך להמשיכם בב"פ, כי לא יספיק פ"א. וטעם זה אינו, אלא כאשר האיר היום וזרח השמש, והוא יום ממש.

149

ק״נוהענין הוא, כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה, הנה אז הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר. וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה, כי עד היות בקר ממש, עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה. ובפרט במ"ש אצלינו, כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר, שאז התחיל היום להאיר, כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א.

150

קנ״אובזה לא יקשה בעיניך, אם נראה מזוהר במקום הנזכר, שהזווג הוא בעת אילת השחר, ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים, כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה, ודנפילת אפים הם יעקב ברחל.

151

קנ״בונמצא, כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך, אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור, כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין. ולכן כשאומרים ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה, אין טורח כ"כ להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו, ולכן בקל אפשר להחזירם. וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה, ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית.

152

קנ״גאבל אנו כללות העולם, שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה, אלא עד אחר הנץ החמה ממש, הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי, ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א, ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש, כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה. משא"כ כמנהג הותיקין, לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוחלהחזירם, וכמעט שהם חוזרים מעצמם, וכאשי אומרים ק"ש אז באים מוחין חדשים, מעולים מאותם שהיו מחצות לילה.

153

קנ״דאבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה, להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים. וזהו הטעם שתיקנו לומר אותם הפסוקים דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות, למי שאינו נוהג כמנהג הותיקין.

154

קנ״ההאמנם אני ראיתי למוז"ל, שאפילו כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה, אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא, לפי שגם לזה צריך תנאי אחד, והוא, שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנץ החמה, צריך שיהיו חסידים גמורים, שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחין שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן. והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה, ולכן אפילו המתפללים תפלת הותיקין, צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר.

155

קנ״ואמנם בתפלת המנחה, הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש. והענין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש, והמשכנו מוחין עליונים, ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפלה, עכ"ז נודע, כי מדת היום הוא חסד, ומדת הלילה הוא גבורה, ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ, לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם, לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון, כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן.

156

קנ״זאבל עכ"ז צריך קצת התעוררות, והוא ע"י תפלת המנחה, כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה. וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם, אז מתעוררים המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן, מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש. ועיין בדרוש התפילין טעם, למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה. ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה, איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי, אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין.

157

קנ״חאמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי, וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש, כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא, לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים, ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש, כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא.

158

קנ״טגם טעם אחר קרוב אל טעם הנזכר, והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית, ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית, וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית, מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית, כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה.

159

ק״סועם הטעם הזה יתבאר לך ט"א, למה זווג המנחה אינו מעולה כ"כ כתפלת שחרית, אע"פ ששניהם ביום. אבל הטעם הוא, כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית. וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנחה, בסוד כי ינטו צללי ערב, הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין, אבל עכ"ז עדיין נקרא מדת יום. אבל בתפלת ערבית, שנפסקו כל המוחין לגמרי, ולכן כל שליטת החיצונים והמזיקין הוא בלילה, כנז' בר"מ פרשת פנחס, דבלילה אסתתמו תרעי ג"ע, ואתפתחו תדעי גיהנם דאיהו מרה כו'. כנודע שהדינין וגבורות של הלילה, הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה, כי שליטת וממשלת החיצונים האמתית אינה אלא בלילה, כנודע.

160

קס״אוהק"ש שעל המטה, אנו צריכין לעשותו מחדש, ואינו מספיק בק"ש דתפלת ערבית, כמו שהספיק הק"ש דשחרית אל זווג תפלת המנחה. והטעם הוא, כי כשהוא עדיין יום, אין המוחין מסתלקין לגמרי, ולכן במנחה א"צ ק"ש פ"א מחדש, משא"כ משכבר נעשה לילה, שאז מסתלקין המוחין לגמרי, ולכן צריך ק"ש מחדש, לצורך הזווג שיהיה אח"כ בחצות הלילה. והטעם שאנו מקדימין, לקרות אותה ק"ש בעת השכיבה יתבאר במקומו לקמן בע"ה.

161

קס״בוהנה להיות שעתה הוא לילה ממש, יותר מבשעת תפלת ערבית, לכן הזווג הזה הוא גרוע, ואינו כ"כ מעולה, ולכן אינו מושך אלא מחיצוניות או"א בלבד כנ"ל. והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק"ש: והחילוק הא' שביניהם הוא, בענין המשכתן, אשר אין המשכתן שוה. והחילוק הב' הוא, בענין הזווגים הנמשכין מהם כי אינם שוים.

162

קס״ג^*שער הכוונות ענין כיונת ק"ש דרוש ד'.עוד יש חילוק שלישי בענין ד' ק"ש והוא כי הלא ביארנו בענין ק"ש של יוצר כי ז"א יש נ לו מוחין דקטנות וגדלות, ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימים ומקיפין, וכן בבחינת המוחין דגדלות. ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע, נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אמא, ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם, והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא, ומצד אמא, ואח"כ נכנסים ו"ק הפנימים דמצד אמא.

163

קס״דוכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק"ש, מאלו הד' מיני ק"ש הנזכר, ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא, במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי"ת בע"ה.

164

קס״הוהנה הזווג דשחרית כבר ביארנו, שנכנסים בז"א קודם הזווג ההוא, כל המוחין דגדלות הפנימים והמקיפים דאו"א, ואח"כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים, אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן, כמשי"ת בע"ה.

165

קס״ווגם ענין זה תלוי טעמו במש"ל, שאין הד' זווגים שוים, לפי שבשחרית הז"א שלם, וממולא בכל המוחין האלו כולם, לכן הזווג ההוא מעולה, והוא זווג יעקב ורחל, אבל בשאר הזווגים, כפי ערך המוחין אשר הוא לוקח, כך הוא ערך הזווג ההוא, או יהיה זווג ישראל עם לאה, או יעקב עם לאה, וכן כיוצא בזה.

166

קס״זוגם הטעם הזה תלוי במש"ל, כי בשחרית הוא חסד גמור, ולכן המוחין של אז הם מעולים. וגם הזווג ההוא גדול ומעולה. ובמנחה מתגברין הדינין מעט, ולכן המוחין והזווג אשר אז, הם יותר ממועטים במעלה, ועד"ז הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר. וכיוצא בזה.

167

קס״חוהנה החילוק הזה שבארנו, אינו אלא בזווגים עצמם, אבל בעת הק"ש, כולם שוים, כי בכולם נכנסים בז"א עם המוחין דו"ק דגדלות ג"כ הפנימים מצד אמא.

168

קס״טואמנם החילוק הג' שיש בד' מיני ק"ש עצמם, הוא זה, כי הנה אע"פ שאנו אומרים, שבעת הק"ש נכנסים כל המדרגות עם הו"ק דמצד אמא דגדלות הפנימים, עכ"ז אלו המדרגות שבנתים, יש ביניהם הפרש, כי יש פעם שנכנסים כולם יחד, ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין, וסוד זה תלוי במלת ישראל. פי' כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר, כי סוד הק"ש היא להעלות מ"ן מן זו"ן אל או"א, כדי שיזדווגו או"א, ויורידו מוחין אל זו"ן.

169

ק״עאמנם קודם העלאת מ"ן אלו, אין הז"א עדיין ראוי להעלותם, וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם. והנה ההארה הזאת נתנה אליו במלת ישראל. כמשי"ת לקמן בק"ש דיוצר.

170

קע״אוביאור הדברים הם, כי ז"א, כדי שיוכל להעלות מ"ן למעלה, צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אמא, כדי שיוכל אח"כ להעלות מ"ן כדי שיקבל אח"כ מוחין דגדלות. והנה בק"ש דשחרית במלת ישראל נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות, אפילו המקיפים דמצד אבא, וזו היא תוספת הארה הניתנת לו אז במלת ישראל, כדי שאח"כ יוכל להעלות מ"ן במלת אחד. כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו"ק, כנ"ל.

171

קע״בוכבר ביארנו בק"ש דיוצר, כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז"א כל המוחין דקטנות, כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות שמצד אמא לא יסתלק כלל ממנו לעולם, לא ביום ולא בלילה. לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם, כי המוחין ההם, הם חיות וקיום האדם, בסוד והחכמה תחיה את בעליה.

172

קע״גאבל המוחין המקיפים דמצד אמא, והפנימים והמקיפים דמצד אבא: ג' מדרגות אלו, יכולות להסתלק לפעמים מן ז"א, כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות. אבל השינוי וההפרש הוא, כפי ערך הזמנים כן סדר מדרגת הסתלקותם.

173

קע״דונתחיל לבאר מן הק"ש שעל המטה, כי היא המדרגה התחתונה שבכולם. כי הנה בלילה, ודאי הוא, שאינם מסתלקים כל המוחין, כנ"ל, ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אמא. וכשאנו קורין ק"ש שעל המטה, נמצא, שקודם שנאמר ק"ש, הנה לא היו בז"א רק מוחין פנימים דאמא בלבד. ולכן כשאנו אומרים ישראל, כדי להמשיך לו הארה מלמעלה, כדי שיוכל להעלות אחר כך מ"ן, כדי לקבל גם המוחין דגדלות, והנה אז, איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א' בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה. והוא כי בתחלה היו לו מוחין פנימים דקטנות דאמא, ועתה במלת ישראל, ההארה שנתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאמא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד, כנודע, הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאמא, וחסדים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות, והוא השיעור של המדרגות שכבר היו בו במלת ישראל בק"ש דשחרית.

174

קע״הובזה תבין טעם אמיתי, למה אין הד' זווגים והד' המשכות דק"ש שוות, והכל תלוי במה שנזכר, כי הנה כפי ההכנה שיש לז"א בעת שמעלה מ"ן במלת אחד, כך יש בו כח למשוך ומשכה עליונה או תחתונה. וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ, אם נכנסים כולם, או מקצתם. וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזווגים, אשר זווג זה גדול מזה, וכל זה בהתחלה הנ"ל, כי אם ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ"ן, כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה, ונמצא שהכל תלוי בענין זה.

175

קע״וונחזור לענין, כי עתה בעת ק"ש שעל המטה שאין לו רק מדרגה אחת לבד מן הג' מדרגות הנזכרות, אשר היא המקיפין דאמא, לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאמא בלבד, ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות מצד אמא ולא יותר כמשי"ת בע"ה. ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה, בהיותם למטה מן החזה בלבד.

176

קע״זודע, כי אח"כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת אחד, כנודע הנה אז נכנסים לו ביחד מחדש, פנימים ומקיפים דקטנות דאבא, וגם פנימית דו"ק דגדלות דאמא. ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד, אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו, ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם.

177

קע״חאמנם בתפלת ערבית, עדיין הוא התחלת הלילה, ולא נתחזקה שליטת החיצונים, לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמים גברו בעולם, ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי, אבל נשארו בו שני מדרגות: הא' היא המוחין פנימים דקטנות דאמא, אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקים בשום זמן, כנ"ל. וגם נשארו בו המקיפים דקטנות דאמא.

178

קע״טולכן כשאומרים מלת ישראל כדי להביא לו תוספת הארה כנזכר, הנה אנו ממשיכים לו מדרגה אחרת יותר על הנזכר, והוא מוחין פנימית דקטנות דאבא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד לגבי או"א, הנה הוא כבר שלם וממולא יותר, ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א"א שהיא מדרגה מעולה יותר. שאח"כ במלת אחד, נכנסים בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא, וו"ק פנימים דגדלות דאמא. וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות, לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר, והם ו"ק פנימים דגדלות אבא. כמשי"ת במקומו בע"ה. ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מחזה.

179

ק״פוהנה בק"ש דקרבנות, אשר כבר הוא יום, ומדת החסד מתעורר, ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת ק"ש שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך ק"ש דערבית בבחינה א', עם היות שיש ביניהם חילוק.

180

קפ״אוהוא, כי בתפלת ערבית, נשאר בו הארה המוחין מן היום, אלא שזמנו ועונתו הוא לילה. אבל הק"ש של הקרבנות, הנה היא נמשכת מן הלילה, אשר לא נשאר לו הארה. אבל יש לו יתרון אחר, והוא כי זמנו ועונתו הוא יום. ונמצא, כי בבחינה אחת הוא שוה אל ק"ש דערבית, ובבחינה אחרת הוא גבוה ומעולה ממנה.

181

קפ״בוהענין הוא, כי לפי שהוא בא אחר הלילה, שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאמא בלבד, לכן צריך שבמלת ישראל נמשיך לו מדרגה אחרת, והוא מקיפים דקטנות דאמא. ובבחינה זו הוא פחות מן ק"ש דערבית, כי אז כבר היו בו מקיפים דאמא ממילא בלתי מעשינו.

182

קפ״גאבל להיות כי היום מעולה מן הלילה, כי כשנעריך ערך ק"ש דערבית עם ק"ש דקרבנות, ודאי שק"ש דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה, לפי שמעלת ק"ש דערבית אינה תלויה בה בעצמה, רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחינת יום, אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרועה להיותה מדת לילה. אבל ק"ש דקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה, אלא מפאת מה שקדם אליה, שהיא בחינת לילה, אבל היא בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום. וכשנעריך ב' ערכים אלו, ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה, שהיא כח אחרים ואינה כח עצמה. ולכן יש בק"ש של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד, והם מקיפים דקטנות אמא, ופנימים דקטנות אבא.

183

קפ״דאך ודאי שבבחינה אחרת הם שוים, והוא כי במלת ישראל, עדיין אין בז"א בק"ש דקרבנות יותר ממה שיש לו בק"ש דערבית, אבל עכ"ז, גדול כח ק"ש דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד, משא"כ בק"שדערבית שלא המשיכה רק מדרגה אחת. ולכן להיות שיש לק"ש דקרבנות יתרון הזה על ק"ש דערבית, לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה, והוא מפנימית דא"א. ואח"כ במלת אחד נכנסין המקיפין דקטנות דאבא עם הפנימים דו"ק דגדלות אמא.

184

קפ״הוהנה אם לא היה בשחרית רק ק"ש של הקרבנות בלבד, היה זווג שלו גרוע דוגמת זווג דערבית. ולכן הוצרך פעם אחר ק"ש של יוצר, כדי לעשות זווג אחר יותר עליון, ולהמשיך המשכה יותר עליונה, והיא מחיצונית עתיק, ואז יכנסו בז"א, כל המוחין דגדלות פנימים ומקיפים דאו"א.

185

קפ״ו^*ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העיבורים פרק ד' אות ה'.דע, כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים: א"א, והוא כתר ויש בו י"ס. וכן או"א פרצופין שלימים, ויש בהם י"ס בכל אחד מהם. וכן זו"ן כל אחד כלול מי'. אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק, מחסד עד היסוד, ולא היה בו ראש. וז"ס ו' שבתוך ה', בבינה, שאין לה ראש.

186

קפ״זואמנם אחר שיצא לחוץ, אז נעשה לו ראש. וז"ס מנחל בדרך ישתה. כי מנחל יסוד בינה ישתה הת"ת בהיותו בדרך, פירוש, אחר שיצא ממנה. ואז נקרא ירים ראש.

187

קפ״חוהענין הוא, כי חג"ת שלו נעשין לו חו"ב ודעת, ונה"י נעשין לו חג"ת. וזה על ידי המשכת שפע דאו"א, וה"ס התפשטות ב' עטרין דמתעטרין וכו', וזהו בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא רישא דיליה. ואמנם עתה נשאר חסר לו נה"י, אז הוצרכה בינה, להאריך רגליה למטה, וסוד הארת היסוד שבה, כי גם היא עלמא דדכורא, ואז נעשה לו נה"י. כי זה הנזכר בזוהר ומבינה נביאים.

188

קפ״טוז"ס כונן שמים בתבונה. וז"ס ובתבונה יתכונן. ולכן להיות הנה"י משם, ואינם לא מן הת"ת ולא מן המלכות, ולכן מועילים לשניהם, כי נעשו רגלים לז"א ומוחין למלכות.

189

ק״צ^*ע"ח ח"א שער כג: שער מוחין דצלם פרק ו'.ז"א היה בו תחלה ו"ק, ואח"כ נגמר לי"ס גמורות, באופן זה: כי הנה קו ימין הוא חסד ונצח, ובהם שש פרקין, ואז תרין פרקין עלאין דחסד מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, והרי חכמה מג' פרקין מדה גמורה. וכן בקו שמאל, ב' פרקין עלאין דגבורה מתחברין עם פרק עליון דהוד דאמא. וכעד"ז בקו אמצעי.

190

קצ״אשכיון שתבונה ממיתה עצמה עליו, שאז מסתלקין פנימיות נה"י שלה, וחיצוניות שלה נכנס בו ובתוכם המוחין דז"א, לכן הם נעשים חלק מאברי הז"א ממש ומגופו, ומגדיל הז"א על ידי הנה"י דתבונה.

191

קצ״בואמנם כשלא נכנסו עדיין רק ו"ק דגדלות, הוא מתחיל לגדל, אך לא נשלם ראש דגדלות שבו, ועדיין חג"ת שלו נקרא רישא דיליה, וא"כ בהכרח, שבזה הראש מחג"ת דיליה יהיה ניכר גדלותו.

192

קצ״גוהוא, דע שבתחלה מתחיל לגדל החלקים העליונים, ואח"כ התחתונים. שהרי בהכנסת המוחין, התחתונים נכנסים תחלה, אך בגדלות ז"א עצמו, העליונים נגדלין תחלה. וזה ברור. נמצא שתחלה נגדל החסד וגבורה ואח"כ הת"ת וכן נ"ה וכן היסוד.

193

קצ״דונחזור לענין ו"ק דגדלות. כי הנה הד' פרקין עליונים דקו ימין, שהם ג' פרקי החסד, ופרק עליון של הנצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשים חסד דז"א. ושם יש בחינת החכמה שלו, שהרי הב' פרקין עליונים מאלו הד' הם חלקו.

194

קצ״הכי אח"כ כשנשלמו ג"ר דגדלות לכנוס כנ"ל, ונמצא ששם החכמה בכח כלולה בחסד, אך לא תהיה לגמרי עד שיכנוס החכמה של ג"ר דגדלות לכנוס ואז יתחלקו אותן ד' פרקין לב' בחינות חצים לחכמה, וחצים לחסד כנ"ל. אך עתה ד' פרקין הם שם יחד בחסד. והרי שהחסד מועיל עתה במקום מוח ממש בחכמה. ונשארו ב"פ תחתונים דנצח לנצח דז"א. וכעד"ז בג' קוין.

195

קצ״ווהרי איך החג"ת שלו עומדין שם בכח של חב"ד, וחג"ת נקרא עתה רישא דיליה, כנ"ל. ויש שם רושם הגדלת רישא דיליה בכללות, אע"פ שאינם בפרטות, שכבר הם עתה מוכנים לכשיכנסו ג"ר דגדלות, יתחלקו ב' פרקין עילאין בכל קו א' מהם לעשות חב"ד, אך עתה חב"ד שלו כלולין בחג"ת ומעורבין שם.

196

קצ״זואח"כ כשנחלקו ע"ד הנ"ל, הנה נכנסים ו"ק דגדלות באופן זה: שנכנסו תחלה ג"ת נה"י שבהם, בחב"ד דז"א, אשר עדיין כלולין בחג"ת דיליה, ואח"כ נכנסים ג' אמצעים בג"ר דז"א חב"ד, ונדחין נה"י דמוחין בחג"ת דז"א. והרי נשלם עתה בחינת ו"ק דגדלות. ואמנם אחר שיכנסו ג"ר דגדלות אז נדחין ג' אמצעים דמוחין בג' אמצעים דז"א, ונדחין ג' תחתונות דמוחין בג' תחתונות דז"א, ונשלם לי"ס.

197

קצ״חגם צריך שתדע, שבתחלה היו מוחין דז"א דיניקה מצד אמא ומצד אבא, כנודע. והנה המוחין ההם עצמם שהם חב"ד דז"א. מתחלקים לפרקים, כנ"ל, ג"כ בבא המוחין דגדלות, ונמצא, שבבא ו"ק דגדלות עלו בחסד דז"א ד' פרקין מצד מוחין דקטנות דאמא, וד"פ מצד מוחין דאבא, וכעד"ז כל השאר.

198

קצ״טודע, שבבא ו"ק דגדלות, נשארין ג"ת נה"י דז"א בלי מוחין דגדלות הנ"ל. אמנם משם נמשך קצת הארה מנה"י התחתונים דמוחין אשר בג' אמצעים דז"א כנזכר בכוונת ה' אלהיכם אמת. והנה כל זמן שלא נכנסו ג"ר דיליה דגדלות, אין שרשי החו"ב מתפשטין במקומן, כי נשארו למעלה שרשם בדעת מחוברים עם חו"ב שלא נכנסו, אמנם הארתם לבד נכנסת ומתפשטין בו"ק דגדלות.

199

ר׳^*ע"ח ח"א שער י"ט: שער אנ"ך פרק ו'.והנה בעיבור ראשון דזו"ן. התחילו להתברר ו"ק דב"ן. שהם המלכים שמתו. וזה בכח שיצאו עתה ונתערבו עמהם ו"ק דמ"ה. ונודע, כי כל קצה היא כלול מי"ס. והנה תחלה בעת הזווג, נתבררו ו' מלכיות שבו"ק דב"ן.

200

ר״אואלו היו ניתנין חציים הימיני ביסוד דאבא, וחציים השמאלי ביסוד דאמא. ואז ירדה טפת מ"ד, שהם ג' מלכיות מג' קצוות דמ"ה החדשים ימינים, ונשתתפו יחד, וניתנו כולם תוך אמא. וגם היא נתנה טיפת מ"ן, שהם ג' מלכיות דג' קצוות שמאלי דמ"ה החדשים. ואז נתקנו בתוכה, ונקלטו בג' ימי הקליטה.

201

ר״באח"כ בהמשך כל הט' ימי חדשי העיבור, נתחברו נה"י שבכל קצה מו"ק דב"ן, ע"י שבאו גם כן נה"י שבכל קצה מו"ק דמ"ה החדש. והרי שבעיבור היו ג' כלולין בג', כי היו ו' מלכיות.

202

ר״גאמנם כשנגדלו בחי' נה'י, לא נגדל רק בחי' נה"י שבכל קצה מהם, ולכן ענין העיבור רק בחי' נה"י לבד, אלא שהוא בכל קצה וקצה מו"ק.

203

ר״דאח"כ ביניקה, מתבררין גם בחי' חג"ת שבכל קצה מו"ק דב"ן, וכן באו ונתחברו חג"ת שבכל קצה מו"ק דמ"ה החדש. והרי עתה נגמרו הו"ק כל קצה כלול מו"ק דב"ן וכן דמ"ה.

204

ר״הואח"כ בגדלות, באו תחלה חב"ד שבכל קצה דו"ק דב"ן, וחב"ד שבכל קצה מו"ק דמ"ה. נמצא שכבר ו"ק דז"א נגמרו כל א' מי"ס דמ"ה וב"ן, לכן הם נקרא מוחין דגדלות דו"ק, דשמות דמ"ה וב"ן, והבן זה מאד.

205

ר״וואח"כ באו ג"ר בפעם אחת שכל א', כלול מי"ס דב' ן, וי"ס דמ"ה, ואז הז"א נקרא גדול ושלם בן י"ג שנים, ואח"כ נכנס כתר דמ"ה ודב"ן בכל הי"ס שבכתר ביום א', והרי בן י"ג שנים ויום א'.

206

ר״ז^*ע"ח ח"ב שער כ"ז: שער פרטי עי"מ אמצע פרק ב'.ועתה נבאר בחי' אלו, איך נעשין ע"י עיבור ויניקה ומוחין. והנה בתחלת העיבור היה הזווג, ואז יצאה הטפה בבחי' י' מלכיות שיש בי"ס אלו דחיצוניות ואח"כ בעיבור נשלמו י"ס אלו החיצוניות, אשר כולן אינן רק נה"י בלבד כנ"ל. וזהו בדרך כללות, פירוש, שהנה"י שיש בכ"א מאלו ט"ס דחיצוניות נשלמו.

207

ר״חכיצד, נצח דנצח, ונצח דחסד, ונצח דחכמה. והוד ההוד, והוד גבורה, והוד בינה. ויסוד דיסוד, ויסוד דת"ת, ויסוד דעת. הרי יש בו ט"ס בעת העיבור ולכן גוף העובר קטן אע"פ שיש בו ט"ס.

208

ר״טואח"כ ביניקה נכנסת הבחי' התיכונה, שהם חג"ת בט' פרקין, והיו מתלבשין מעט מעט תוך הט"ס הנ"ל, שאינן רק בחי' נה"י של החיצוניות כי כל חיצוניות אינן רק בחי' נה"י לבד גמורות. ובעיבור נעשה נה"י שבנה"י לבד.

209

ר״יואחר התלבשם הם כלולים, נמצא שכיון שאלו הם בחי' חג"ת, נתנו כח בחג"ת של החיצוניות שהם חג"ת שבנה"י, וגם הם גדלו בחיצוניות. ונמצא עתה כי יש לו ב' בחי' דז"א: התיכונה, והחיצונה. אמנם החיצונה נגדלת עתה גידול ב', והוא שנגדל בה חג"ת שבהן, באופן זה: חסד שבנצח, חסד שבחסד, חסד שבחכמה. גבורה שבהוד, גבורה שבגבורה, גבורה שבבינה. ת"ת שביסוד, ת"ת שבת"ת, ת"ת שבדעת.

210

רי״אובזה תראה איך ביניקה נגדל הקטן בכל אבר ואבר שבו, ובכל ספירה וספירה שבו עצמם, ואינם תוספת איברים אחרים, אך האיברים עצמן נגדלין. כי הרי בכל ספירה וספירה מהט' של העיבור, נגדל בהם עתה שליש כנ"ל.

211

רי״בכי כל אורך קו ימין בעת הגדלות הם ג"פ לבד. והרי בעיבור היה קו ימין ג' שלישים מג"פ, ר"ל, שליש מכל פרק ופרק, שהוא: נצח שבנצח דנצח, ונצח שבחסד דנצח, ונצח שבחכמה דנצח. ועתה נתוסף ונגדל שליש א' בכל פרק מהם, שהוא חסד שבכל פרק ופרק, וכל זה בחיצוניות. אך בתיכונה, באו הו"ק שבה בפעם א', שהרי עצמותן הוא בחי' חג"ת, לכן תכף נגדלה בפעם א' כל בחי' ו"ק.

212

רי״גוהבן זה למה נקרא בחי' התיכונה יצירה, ובחי' ו"ק, ולמה אמרו כי היניקה הוא מבחי' ו"ק, והיה ראוי לומר שהם ג' קצוות לבד, דוגמת העיבור שהיו ג' קצוות תחתונים נה"י. אמנם נקרא ו"ק, יען הם ו"ק התיכונים שנגמרים בפ"א יחד, הרי טעם א' בעבור החג"ת עצמן, וגם חיצוניות נשלמו לו"ק כנ"ל, הרי טעם ב'. וגם כי אלו הם בחי' ו"ק, דיניקה של הגדלות כולו בכללות.

213

רי״דאח"כ בגדלות נכנסו בחי' פנימיות, שהם חב"ד בט"ס, ומתלבשין מעט מעט תוך ט"ס דבחי' אמצעי, שאינם רק חי"ת נה"י של בחי' האמצעית. ועתה נגדל בחי' זו אמצעית בבחינת ט"ס חב"ד שבה, כי כיון שנכנסה בחי' פנימית שכולה הוא בחי' חב"ד כנ"ל, לכך החב"ד שבבחי' אמצעית, גם הוא נגדל ונתגלה.

214

רי״הנמצא כי חכמה שבנצח וחכמה שבחסד וחכמה שבחכמה של התיכונית, נתגלו ונגדלו. וכן בינה שבהוד ובינה שבגבורה ובינה שבבינה. ודעת שביסוד ודעת שבת"ת ודעת שבדעת, נגדלו. והרי נשלמו ט"פ דתיכונות, שכולם הם ג"ס חג"ת לבד, והגדילו שליש עתה, ואז נשלם קומת האיש לגמרי. וגם בחיצונות נגדלו החב"ד שבהם ע"ד הנ"ל בתיכונית. והרי נשלם עתה הגדלות שבהם ט"פ דחב"ד תוך ט"פ דחג"ת תוך ט"פ דנה"י, אמנם אינן רק ט"ס לבד, ובכל א' ג"פ, הרי כ"ז בחי' בז"א, הנזכר בפרקין דלעיל.

215

רי״ווהנה בזה תבין, איך הנה"י הם נפש, וחג"ת רוח, וחב"ד נשמה, וחיה, שהם בחי' אבי"ע. לכן הכבד בו הנפש, והוא נגד נה"י בסיום הת"ת, כי שם נקשרים ג"פ העליונים דנה"י, כנודע, דתמן דבוקין רישי ירכין. והלב בו רוח ועומד בג' אמצעית חג"ת. ומוח בו הנשמה ועומד בג"ר. אמנם משם מסתעף כ"א ממקומו כ"א במדרגתו.

216

רי״זכיצד, הנפש אשר מתגלית בכבד שכנגף רישי פרקין דנה"י כנ"ל, בודאי שגם היתה למעלה בכל בחי' כלים חצונים העליונים. אמנם לא נתגלית ולא עלתה בשם עד נה"י דז"א, כי עומדין הנה"י דנה"י ונה"י דחג"ת ונה"י דחב"ד, וכולם בחי' נפש ונה"י.

217

רי״חאך הרוח נגלה בלב העומד בחג"ת דז"א, כי שם חג"ת דנה"י וחג"ת דחג"ת וחג"ת דחב"ד, והנשמה נתגלית במוח העומד בחב"ד דז"א, כי שם חב"ד דנה"י וחב"ד דחג"ת וחב"ד דחב"ד.

218

רי״טאך העיקר כי הנפש נתלבשת בכלי חיצונים, והרוח בתיכון, והנשמה בפנימים. ונמצא כי במוח יש נר"ן, אלא שכולם הם בחי' נשמה, שהוא נשמת הנשמה, ונשמת הרוח, ונשמת הנפש. ולכן אנו אומרים כי הנשמה במוח. אח"כ בלב יש נר"ן וכולן בחי' רוח, שהוא רוח הנשמה, ורוח הרוח, ורוח הנפש, לכן אנו אומרים שהרוח בלב. ואח"כ בכבד יש נר"ן וכולם בחי' נפש, שהם נפש שבנשמה נפש הרוח נפש הנפש, לכן אנו אומרים שהנפש בכבד.

219

ר״כהכלל העולה, כי מוח לב כבד, להיותן כלים פנימים דגוף, וכ"א יש בו ג' בחי': פנימי, תיכון, וחיצון, כנודע. כי אפילו בעיבור ויניקה יש אל העובר מל"ך, אך להיותן יותר פנימי מכל הגוף, שם מתלבשין ומתגלין עיקר הנר"ן, יען שלשתן בקו האמצעי שהוא עיקר הגוף, ומשם משלחין הארתן בכל האברים באופן זה.

220

רכ״אכי הכבד, מחיצוניות שלו שולח נפש שבנפש, לנצח הוד יסוד דחיצוניות. ורוח שבנפש, שולח מהתיכוניות שלו אל חג"ת שבחיצוניות, ומפנימותו שולח נשמה לחב"ד שבנפש דחיצוניות. ואח"כ הלב שולח נפש של רוח אל נה"י דתיכונות, ורוח דדוח לחג"ת דתיכונות, ומפנימיותו שולח נשמה דרוח לחב"ד דתיכונות. ואח"כ המוח שולח מחיצוניותו נפש שבנשמה לנה"י דפנימיות, ומתיכונותו שולח רוח דנשמה לחג"ת דפנימיות, ומפנימותו שולח נשמה שבנשמה לחב"ד שבפנימיות.

221

רכ״בוהרי נתבאר, כי כל הז"א אינו רק ט"ס, אע"פ שנחלק לג' בחי'. ואלו הם ט"ס גמורות. וא"צ יותר. ואמנם כל ספירה מאלו, נתחלקו לכמה פרטים, כי כל ספירה דחיצוניות נחלק לאלף רבוא, וכל ספירה מהתיכונות, לו' אלפים רבבות וכל ספירה מהפנימית נחלק לעשר אלפים רבבות פרסאות, כנזכר תיקון נ"ג.

222

רכ״ג^*ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות דרוש א'.הקדמה אחת נכונה ואמיתית שיש לנו בענין הי"ס, כי יש בהם ב' בחי': א' בחי' העולמות עצמן, ובחי' זו נקרא חיצוניות הספירות. הב' הוא בחי' נשמות עצמן, ובחי' זו נקרא פנימיות הספירות. וצריך שתדע כי ג' פרושין יש בביאור הקדמה זו.

223

רכ״דפירוש א' הוא זה, כי כל בחי' י"ס דקטנות נחלקות לג', והם: עיבור, יניקה, ומוחין. שהם ג"ת דאלקים, וג' אמצעים, וג"ר. וכל זה נקראו חיצוניות. ואח"כ כל בחי' הגדלות יש בהם עיבור ויניקה ומוחין, שהם: ג"ת דהויות, וג' אמצעית, וג"ר. וכל זה נקרא פנימיות.

224

רכ״הפירוש ב' הוא, כי הי"ס דקטנות דאלקים כולו. נחלק לב' בחי', שהם עיבור ויניקה. והוא, כי ג' תחתונות דאלהים, הם עיבור. וו"ק עליונים יחד נקרא יניקה. ואח"כ כל הי"ס דגדלות דהויות, נקרא עיבור ב'. וכל ג' בחי' אלו נקראים חיצוניות. ואחר כל ג' בחי' אלו הנ"ל, שהוא בחי' אב"א, שהם נקרא חיצוניות, יש ג' בחי' דוגמתן, שהוא בחי' פב"פ ונקראים פנימיות. ואמנם כל אלו ב' בחי', שהם חיצוניות הנקרא אב"א, והפנימיות הנקרא פב"פ, כולם הם מנה"י דתבונה ויש"ס. ויש כנגדן ב' בחי' אחרות. והוא אחור ופנים מאו"א עלאין. והם נקרא חיצוניות ופנימיות.

225

רכ״ופירוש הג', כי י"ס דקטנות דאלקים כולו, נחלק לב' בחי', שהם עיבור ויניקה, והוא, כי ג"ת הם עיבור, וו' עליונות יחד נקרא יניקה. ואחר כך כל י"ס דגדלות דהויות, נקרא עיבור ב' והרי ג' בחינות הנ"ל שהם עיבור ויניקה דקטנות ועיבור דגדלות, כל זה נקרא חיצוניות, יען כי הם מנה"י דתבונה ויש"ס. ואח"כ ג' בחי' הנזכר עצמן: ב' דקטנות, ואחד דגדלות יען כי הם מנה"י דאו"א עלאין, הם נקראים פנימיות.

226

רכ״זואמנם ג' פירושים אלו הם יותר אמיתיים. ואין זולתן כלל. אמנם הפירוש היותר אמיתי ונכון אצלי בלי ספק, הוא הפירוש הראשון מכולם כי ב' פירושים האחרים, יש קושיות רבות, ונאמר עתה מקצתן.

227

רכ״חוהוא כי לפירוש הב' קשה, שהרי בפירוש הק"ש אמרינן בפירוש, כי אלו המוחין הבאים ע"י ק"ש, שאינם רק מוחין דו"ק, והם נקראו פנימיות גמור. והרי כל זה אינו רק בחי' אב"א, כי בחי' פב"פ נעשה בברכת אבות עצמה, כנזכר שם ובמקומות אחרים.

228

רכ״טגם לפירוש הג' קשה מכל המקומות, כי בחול כל המוחין אינן אלא בנה"י דיש"ס דתבונה, ואפילו ביו"ט הוא בתבונה בחג"ת שלה, אך באו"א אינם רק בשבת, ובליל פסח כנזכר שם במקומו. ומשם מובן בפירוש, שכל אלו המוחין דפנימיות הם מיש"ס ותבונה עצמם, כנזכר במ"א. העולה מכל זה שהפירוש ראשון הוא אמיתי, לכן נרחיב בביאורו היטב ע"ד קצרה בע"ה.

229

ר״להנה אין לך פרצוף מכל הה' פרצופים שבכל ד' עולמות אבי"ע, שכ"א מהם יש לו ג' כלים לכל ספירה וספירה שלו, והם ג' כלים לג' בחי' נר"ן. כי עד הנשמה שהיא מבינה, שממנה בחי' אותיות, יש כלים. אך משם ולמעלה שהוא כנגד חיה ויחידה בכל ספירה וספירה, אין עוד כלים, כי שם הם הטעמים ונקודות ולא אותיות. ונודע, כי כל הכלים מהאותיות נעשו.

230

רל״אוהנה בג' כלים אלו יש בתוכם נר"ן דחיצוניות כנזכר, גם יש בהם בחי' או"פ ואו"מ בסוד הצלם כנודע. גם יש בהם אורות כפולים, שהם צלם דאו"א וכל זה נקרא חיצוניות העולמות. וכנגדן יש גם כן שלשה כלים פנימים דנשמות, ובתוכם נר"ן דפנימיות הנשמות, ויש בהם או"פ ומקיף וכפולים בבחי' צלם דאו"א ע"ד הנ"ל ממש וכולם פנימים.

231

רל״באמנם יש עיון במ"ש בק"ש, שהכלי הג' הוא נקרא פנימיות ז"א. וכן שם בענין ק"ש נראה, כי העיבור הג' דמוחין הוא נקרא פנימיות, והנה אנחנו פירשנו כי העיבור הב' הוא בחיצוניות זולת הפנימיות.

232

רל״גוהענין הוא, כי תחלה נכנס העיבור ראשון דקטנות, והם נה"י כלולים בחג"ת, ואח"כ נכנסה היניקה דקטנות, והם התפשטות נה"י וחג"ת כל אחד לעצמה. ובחינת אלו לא יחסרו ממני לעולם. אמנם בהיותו בעיבור א', אשר נכנסו נה"י דתבונה בחב"ד דז"א, אז אין בו דעת כנזכר במקום אחר, כי אין כלי חיצון ליסוד דתבונה, ואחר כך ביניקה נכנסו חג"ת בחב"ד דז"א, וירדו נה"י בחג"ת דז"א אז יש לו ג' מוחין דיניקה, וזהו תמיד בז"א.

233

רל״דואח"כ בעת הק"ש בשמע ישראל, יש עיבור ב' דקטנות בתבונה, ואז נכנסין מוחין גמורים דקטנות בחב"ד דז"א, ויורדין חג"ת בחג"ת, ונה"י בנה"י, ואז נשלם ז"א בחיצוניותיו לגמרי בג' בחי' דכלים, ובכל מוחין דקטנות, עיבור ויניקה ועיבור, ואורות פנימים ומקיפים דצלם דאו"א.

234

רל״הואח"כ עולה בסוד מ"ן במלת אחד, ואז באים לו פנימיות ז"א, הן דעיבור א', בחי' ג' כליל בג', והן בחי' ו"ק דיניקה, והן המוחין דו"ק דגדלות המפורשים אצלינו בכוונת ק"ש ע"ש, אח"כ בברכת אבות באלקינו ואלקי אבותינו, אז בא עיבור ג' דגדלות ונשלמים מוחין דז"א דפנימיות, חב"ד בחב"ד דיליה, וחג"ת בחג"ת דיליה, ונה"י בנה"י דיליה.

235

רל״ווהנה כיון שעיקר ק"ש הוא ליניקה דפנימיות, ע"כ נכלל בו עיבור הג' דמוחין דקטנות, ועיבור א' דג' כלילין בג' דפנימיות, ולא נזכרו רק היניקה דפנימיות, שהוא מוחין של ו"ק הנרמזין במלת אחד כנודע, אבל אין הכי נמי שג' זווגים הם כנ"ל, וכולן נקרא: או בחי' עיבור ג' דחיצוניות, יען כי הוא הקודם בכוונת ק"ש כנזכר, או נקרא בחי' גדלות עיבור דפנימיות.

236

רל״זאבל האמת הוא, כי ג' זווגים הם בק"ש שהם עיבור ג' דחיצוניות והם שמות דאלקים, והם מוחין ממש דאלקים דקטנות, והם גדלות דקטנות. ויש עיבור א' דקטנות דפנימיות, ויש יניקה דפנימיות.

237

רל״ח^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פ"ו.והנה נתבאר החילוק שיש בין במוחין שבזמן העיבור אל המוחין שבזמן היניקה, והוא כי במוחין של העיבור לא היו בו רק ב' מוחין חו"ב, אמנם הדעת לא היה אז ניכר בו כלל. אמנם ביניקה יש בו תלת מוחין כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו, בכללות לבד.

238

רל״טוהטעם. כי הנה הדעת דגדלות נחלק לב' שהם: חסדים, וגבורות. והחסדים הם הויות דמ"ה, והגבורות הויות דב"ן. אמנם בדעת דיניקה, כיון שכולו הוא שמות של אלהים, וכולם דינין, א"כ אפילו החסדים שבו הם בחי' גבורות דינין. ואין שם רק גבורות ולא חסדים.

239

ר״מונמצא, כי המוחין דגדלות נחלקים לד' מוחין. שהם חו"ב וחו"ג, אך המוחין דיניקה הם ג' לבד, והם חו"ב וגבורה. וזהו החילוק שיש ג"כ בין זמן היניקה אל זמן הגדלות, כי הדעת דבזמן היניקה אינו ניכר בו רק דרך כללות לבד כנזכר.

240

רמ״אוטעם הדבר, למה ניתוסף עתה בחינת הדעת בזמן היניקה, מבזמן העיבור, כבר נתבאר לעיל, כי כבר יש אל מוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי האמצעי שלה. משא"כ בעיבור. ובזה הכלי האמצעי דיסוד תבונה, אין יכולת אל החיצונים להתאחז בו, ולכן לא חסרה התבונה בחינת כלי אמצעי אל היסוד שבה כמו בעיבור.

241

רמ״בוכן בבחינת ז"א עצמו, אע"פ שעיקר אחיזת החיצונים הוא בדעת, אמנם להיותו עתה בן ו"ק גמורות, אין אל החיצונים אחיזה בו עתה כל כך כמו בזמן העיבור, ולכן יכול הדעת שבו להתגלות עתה בדרך כללות לבד.

242

רמ״גוזה הוא הטעם שאנו רואים בחוש הטבע, כי בהיות העובר במעי אמו הוא כאבן דומם בלי דעת, ובצאתו מתחיל להיות בו קצת גילוי דעת למה שהוא צריך, והוא בוכה כשרוצה לינק כדי שירחמו עליו, וזועק ורומז רמיזות. וכל מה שהולך וגדל ע"י היניקה גם דעתו הולך וגדל ממדרגה למדרגה, אך לא דעת שלמה כמו בגדלות, יען הם עדיין שמות של אלקים, ועדיין אין בהם הויות כמ"ש, וטעם הדבר, כי עיקר מוח הדעת הוא לצורך זווג להוליד, כי בו תלוי ההולדה, ובהיותו בן שלש עשרה שנים, אז ראוי להוליד, ונשלם בו מוח הדעת. כמו שכתבתי לעיל.

243

רמ״ד^*מבוא שערים ש"ה ח"א פרק ס"ו.וצריך שתדע, כי מלבד ההפרש שיש בין העיבור אל היניקה והגדלות בענין הדעת כנ"ל כן יש חילוק ביניהם בענין התרין מוחין אחרים, כי אע"פ שישנם בו, אינם שלימים, יען כי חסר מהם אור הדעת המגדיל אותם. ולכן מוח החכמה לא ניכרו בו עדיין התפשטות ל"ב נתיבות חכמה, ובמוח הבינה, לא ניכרו בו התפשטות נ' שערי בינה, וגם הדעת לא נחלק לאכסדראין ואדרין הנזכר באדרת נשא דף קל"ז. אמנם כל בחינות אלו היו אז עדיין בכח ולא בפועל ובפרטות.

244

רמ״הולכן היה בהם ג"כ שינוי אחר במוחין דחו"ב אלו דעיבור, ממוחין דחו"ב דיניקה. כי אע"פ שכולם הם שמות אלקים כנ"ל, עכ"ז אלו האלקים לא נתגלו כולם לגמרי, זולתי שלשה אותיות מהם, והם אל"ם מאלקים אך ב' אותיות י"ה מאלקים לא נתגלו בו עדיין.

245

רמ״וואמנם ענין י"ה מאלקים מה ענינם יתבאר להלן בענין היניקה, כי אז נתגלו. והנה זה הטעם, שהעובר אינו מדבר כלל, כי הוא בסוד אל"ם מאלקים, ולכן הוא אלם בלי דיבור. וז"ס או מי ישום אלם. כי עתה אלו המוחין המתלבשים בחיצוניות אמא הנקרא מ"י, כנודע. וחסר משם בחינת היסוד והדעת וזה גרם, שהעובר יהיה עדיין בסוד אלם מאלקים, ולא נתגלה כל השם. ונמצא, כי האדם שהוא הז"א, עשאתו מ"י אלם.

246

רמ״זוהענין כי הז"א נקרא אדם על שם מ"ה דמילוי אלפין שיש בו כנודע. ואם תחבר עמו חשבון אותיות הפשוטות שהם כ"ו, יהיה הכל בגימטריא אל"ם. הרי, איך מ"י עשה אלם לאדם, להורות זה. והענין כי לא נתגלה בו רק אלם מאלקים. גם אם תמלא ב' אותיות מ"ה: מ"ם ה"א, יהיו בגימטריא אלקים כנזכר בתיקון ל"א ול"ח דע"ח, כי משם הם שלשה אותיות אל"ם הנזכר.

247

רמ״חודע כי אין זה אלא בתחלת האצילות, אמנם אחר שכבר ראשונה נכנסו בו המוחין דעיבור ויניקה וגדלות אע"פ שאח"כ מחמת פגם התחתונים חוזר ז"א לבחינת עיבור א' כמו בעת גלות מצרים ובעת חורבן ב"ה בעו"ה, אין בחינת היניקה מסתלקת ממנו, אמנם כל שם אלקים נשאר שם, רק שאותיות י"ה דאלקים אינם מגלין הארתם. ויושבים סתומים שם, ואינם מתגלים רק אותיות אל"ם.

248

רמ״טוז"ס נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. כי אז נשארתי אל"ם ונאלמתי. אך ב' אותיות י"ה נשארו דוממים. וזהו דומיה, דום י"ה. אך לא נסתלקו לגמרי. וכמ"ש בכונת ק"ש ע"ש, איך בחינת היניקה הנשארת, ואיך אנו מתקנים אז י"ה של אלקים במלת ישראל, שבפסוק שמע ישראל. וכן בכונת הקדיש.

249

ר״נ^*מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ו'.ונבאר עתה תלת מוחין אלו מה ענינם. הנה ע"י יניקת החלב בשני שנים אלו, נתמלאו המוחין אשר בו. כנודע, כי החלב נמשך ממה שחוזרת אמא עילאה לברר בתוכה, אותה הבחינה שלא יוכלו להתברר במעיה בסוד העיבור. ועכשיו מתבררין ונעשים חלב כנ"ל, ויונק ממנו הז"א ומתגדל, ואז מתמלאין המוחין שבו.

250

רנ״אכי הנה בזמן העיבור, היו אותם המוחין בבחינת שמות אל"ם מן אלקים, כנ"ל, והיו חסרים עיקריות המוחין שהם אותיות י"ה, להיותם אלקים שלמים, ולכן היה אז התינוק אל"ם, בסוד או מי ישום אלם. והנה עתה נתמלאו המוחין מהאותיות י"ה, ונעשו אלקים שלמים.

251

רנ״בולכן אלקים יש בו אותיות: מל"א י"ה, להורות, כי אינו מלא רק ע"י אותיות י"ה. וזהו מל"א י"ה, הם אותיות אלקים. ומה שהיה תחלה אל"מ נעשה עתה מלא ע"י אותיות י"ה, שהם עקריות המוחין, כנזכר שם.

252

רנ״גוהטעם כי אותיות י"ה הם חו"ב, כנודע, כי הדעת היא תולדה שלהם המכריע ביניהם. וכיון שב' אותיות י"ה המורים על חו"ב נתגלו, די בזה. וגם הורה בזה על מ"ש בתחלה, כי עיקר מה שנתגלה מבחינת המוחין בזמן היניקה הם חו"ב לבד, כי הדעת לא נתגלה רק בדרך כללות לבד כנ"ל.

253

רנ״דונמצא, כי עתה ביניקה נתחדש לו פה ודיבור, משא"כ בעיבור, שנתקיים בו, או מי ישום אלם. אך ביניקה נתחדש בו, מ"י שם פה לאדם. והענין, כי האדם שהוא ז"א, יען הוא בחינת שם ההוי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אדם, ואדם זה בימי עיבורו נעשה אלם מבחינת שם ההוי"ה שלו, אשר במילואו הוא מ"ה, ובפשוטה כ"ו. ובהתחברות שניהם הם בגימטריא אלם של אלקים, ועתה ע"י יניקה אז נתוספו בו שתי אותיות, ונעשה אלקים שהוא בגימטריא פה עם הכולל, וזה על ידי יניקה שמניקתו אמו, הנקרא מ"י כנודע, וזהו מי שם פה לאדם, וכמו שנראה בחוש הטבע, כי התינוק בשתי שנים של היניקה מתחיל לפתוח פיו מעט מעט, עד שבהמשך זמן זה ע"י היניקה, שמתמלאין מוחותיו, נשלם בו כח הדיבור. אחר תשלום שתי שנים אלו.

254

רנ״הוהנה נתבאר לעיל, כי שלש בחינות יש בזמן העיבור לבדו, אשר הם כנגד שלש זמנים שיש אל ז"א, שהם עיבור יניקה ומוחין. ונודע כי גם ביניקה לבדה יהיו בה שלש בחי' אלו, וכמ"ש פרטם. ועתה נבארם בכללות, ושם נבארם ע"פ סדר זמנים שיש לכל אחד ואחד.

255

רנ״ווהנה הבחינה הג' היא, שיהיו בז"א ט"ס, ונתבאר שם כי מן שליש תחתון דת"ת של א"א נעשית חכמה דז"א, ומיסוד דאריך נעשית בינה דז"א, והנה להיות כי דעת איננו עדיין בו כתיקונו, כנ"ל, לפי שעדיין איננו ראוי להוליד, ונמצא א"כ, כי גם מוח החכמה אינו שלםומתוקן לגמרי כיון שהדעת המזווג בין מוח החכמה למוח בינה אין בו, לא נשלם תיקון מוח החכמה לגמרי. ואמנם מה שנתקן עתה ביניקה תיקון יותר שלם, הוא מוח הבינה לבדה, ומאליה נתקנת גם החכמה.

256

רנ״ז(ונולע"ד כי זה מ"ש לעיל בענין הדעת שלא ניכר אלא בכללות וכולו גבורות. והענין, כי הגבורות שבו, להיותם נמשכין מהבינה שנתקנה, נתגלה, משא"כ בחסדים יען נמשכים ממוח החכמה שלא נתקנה לגמרי. מהרח"ו ז"ל).

257

רנ״חוהענין כי הנה מוח הבינה נתקן ונתפשט בכח היסוד דאריך שנעשה נשמה בו, ומוח זה נתפשט בסוד ל"ב אלקים שיש בבינה, כנודע. והוא כי הל"ב נתיבות הם בחכמה, ובהיות אלו הל"ב בבינה, נעשים שם ל"ב אלקים. נמצא, כי אלו הם ל"ב נתיבות החכמה בהיותם בבינה כי אז נקרא ל"ב אלקים להיותם בבינה הנקראת אלקים כנודע. ועל שמה נקרא ל"ב אלקים דמעשה בראשית.

258

רנ״טונמצא כי בהתקן מוח הבינה, נתקן גם מוח החכמה בל"ב נתיבותיה בהיותם בבינה. והוראת תיקון ל"ב אלקים אלו של מוח החכמה, אחר היותם בבינה, הוא צמיחת ל"ב השינים בפיו של התינוק, בהמשך זמן היניקה כנראה בחוש הטבע, כי מתחילין לצמוח, ובתשלום שתי שנים של יניקה נגמרת צמיחתם, ואמנם היות צמיחתם, בשתי שנים של היניקה, שהם כ"ד חדשים, יתחלקו עד"ז.

259

ר״סוהענין הוא, כי הנה שליש התחתון עלה למעלה ונדבק ונתחבר עם שארית דת"ת דאריך, כנ"ל. ואז עלו גם תרין פרקין עליונים דנו"ה דאריך בחג"ת דאו"א בחזה שלהם, ונעשה בהם בחינת דדים תכף בתחילת העיבור, ובסבת העליה ההיא נמשך החלב בדדים להניק את ז"א. ואחרי שנולד ונמשך החלב, נתפשט א"א למטה במקומו, ואז אותו שליש דת"ת התחתון של אריך, נעשה נשמה אל החכמה דז"א, ואז מכח אותו הת"ת יצאו ל"ב השינים מהל"ב נתיבות חכמה.

260

רס״אוהנה נתבאר לעיל איך הת"ת נקרא ו'. והנה בהתחלק הת"ת ההוא דא"א לב' חלקים: חלק העליון שבו לגופא דאו"א, וחלק התחתון לז"א, נמצא שנעשה כל חלק מהם ו' אחת, ונודע כי ו' במילואה היא כפולה ו"ו. הרי יש בזה החלק התחתון דת"ת דאריך ב' ווין, שהיא ו' אחת במילואה כפולה, וכנגדם ב' ווין בחלק העליון.

261

רס״בוהנה כל חלק מהם יש בו ב' ווין, שהם י"ב גבולי אלכסון, שהם בת"ת כנודע. ונמצא שהם י"ב גבולי אלכסון למעלה בחלק העליון, וי"ב אחרים בחלק התחתון, וכללות כולם הם כ"ד. והבן זה היטב ענין י"ב גבולי אלכסון מה ענינם.

262

רס״גוהנה כיון שהת"ת דאריך נעשה נשמה בחכמה דז"א כנזכר, לכן נתגלה בחכמה זו ל"ב נתיבות הנזכר, ומשם נמשכו הל"ב שנים בפה הז"א. ולהיות הת"ת דאריך נחלק לב' חלקים, לכן גם הל"ב שנים נתחלקו לב': חצים בחיך העליון, וחצים בחיך התחתון. ולהיותם נמשכים מהכ"ד גבולים שבת"ת דאריך, לכן גם הם לא נגמר צמיחתם, עד תום שתי שנים כנגד שתי החלקים הנזכר, שבהם כ"ד חדשים כנגד כ"ד גבולים. והבן זה. והרי נתבאר סברת האומר שכ"ד חדשים הם זמן היניקה.

263

רס״דאמנם לסברת האומר שהם י"ח חדשים של זמן יניקה. (הטעם הוא, כי בשלמא החלק התחתון דת"ת דא"א שנתלבש לצורך ז"א. אשר הוא ג"כ נקרא ו' שבשם הוי"ה כנודע, לכן נכפלים ונעשה החלק ההוא שני ווין, והם י"ב חדש. אך חלק העליון שהיא ו' העליונה, שלא נתלבשה בז"א אלא באו"א, לא הוכפלה ואינה אלא ו' אחת. הרי ששני החלקים אינם אלא רק שלשה ווין, שהם שמונה עשר חדש של זמן היניקה) מהרב צמח ז"ל.

264

רס״ההרי נתבאר איך ע"י החלב נתקן מוח החכמה בל"ב נתיבותיה, ולכן צמחו ל"ב השנים. וגם נודע כי החניכים שבהם צומחים הל"ב שנים הם בחינת חכמה, כי כן אותיות חכמה, הם ח"ך מ"ה, ר"ל חיך ז"א הנקרא מ"ה. ולכן הל"ב שנים הנמשכים מל"ב נתיבות חכמה, הם נשרשים בחניכים שהם בחי' החכמה.

265

רס״ווהנה כמו שנתקן מוח החכמה ע"י החלב, כן מוח הבינה, ומוח הדעת אע"פ שאינו אלא בכללות, כנ"ל, הנה נתקנו גם הם. ונמצא כי תלת המוחין נתמלאו בהמשך יניקת החלב.

266

רס״זוזהו פירוש, ולבן שנים מחלב. כי לבנונית השינים והיותם לבנים הם מצד חלב היניקה, אשר על ידו צמחו הל"ב שנים, הרמוזים בתיבת ולב"ן, והוא כנגד מוח החכמה. וכנגד מוח הבינה היא ן' שלולב"ן, להורות כי גם מוח הבינה נתקן בחמשים שערים שלה, כנודע. וכנגד מוח הדעת, היא ו' של ולב"ן, כי הדעת נקרא ו' כמו התפארת וכמו היסוד, כי שלשתם הם קו אמצעי, צורת ו'. ונמצא כי תלת מוחין של ז"א הנרמז במלת ולב"ן, אשר הוראת תיקונם, הם צמיחת השינים, נעשה ע"י החלב, וזהו ולב"ן שנים מחלב.

267

רס״חוהנה אלו הל"ב נתיבות שבחכמה עתה, הם ל"ב אלקים, יען המוחין דיניקה, הם שמות של אלקים כנ"ל. אך הל"ב נתיבות דגדלות, הם הויות. והרי נתבאר לעיל, כי המוחין של זמן היניקה, הם שלשה שמות של אלקים בפשוטה, שיש בכל אחד מהם ה' אותיות, משא"כ בגדלות, שאז הדעת נחלק לב' כנזכר. והנה כמו שהם ג' מוחין של אלקים בצלם דאמא, כן יש ג' מוחין, ג' אלקים בצלם דאבא.

268

רס״ט^*מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ז'.ונבארם עתה יותר בפרטות. דע כי כמש"ל, איך בעובר עצמו יש ג' בחינות, אשר הם כנגד עיבור ויניקה ומוחין דגדלות. ויש בו הדרגות רבות: ג' ימי קליטה, וארבעים יום, וג' חדשים ראשונים, וט' חדשי העיבור, וכן עד"ז נתבאר ג"כ, איך גם בגדלות יש הדרגות רבות: עונת פעוטות, ועונת בן ט' שנים, שאז נקרא ביאתו ביאה, ועונת איש גמור, מבן י"ג שנים. ועונת בן י"ח לחופה, וכן בן עשרים לרדוף. כמבואר שם באורך במקומותם. הנה ג"כ בזמן היניקה יש בהם מדרגות רבות. כי גם מוחין דיניקה הם על דרך מוחין דגדלות, שיש בהם צלם דאמא וצלם דאבא, ופנימים ומקיפים.

269

ר״עואמנם כל אותם הדרגות שבזמן העיבור, הם התחלת תיקון לבד, ואחריהם מדרגות היניקה והם תיקון נוסף על זמן של העיבור. אמנם תיקון אחרון האמיתי, הוא במוחין דגדלות כסדר הדרגותיו. והנה במוחין דעיבור נתבאר שם, שתכלית תיקונם הוא, היות בהם אל"ם מאלקים.

270

רע״אאמנם ביניקה היה בהם הדרגות אחרות. והם, כי תחלה היו המוחין בבחינות שמות אלקים פשוטים, ומן אל"ם נעשה אלקים. ונמצא כי מוחין דאל"ם הם דעיבור, ומוחין די"ה שבתוך אל"ם, הם מוחין דיניקה, שהם בפנימיותם. והבן זה היטב. אמנם בהיותם עדיין שמות של אלקים פשוטים, אין הכר בין מוח זה למוח זה, זולתי בבחינת הציוו של אות ה' של אלקים.

271

רע״ב(ונלע"ד כמ"ש לעיל, כי מוח הבינה לבדה נתקנה ביניקה לגמרי, והנה היא רמוזה בה' דאלקים, ולכן בה נשתנה הציור וההכר, בין בינה דבינה, ובין בינה דחכמה, ובין בינה דדעת, והבן זה היטב מהרח"ו ז"ל).

272

רע״גוהנה ה' דאלקים דמוח החכמה: ציורה ד"י. והטעם כי נתבאר לעיל, כי ו' שבתוך ה' מורה על ז"א שבבינה, והנה בהיות הז"א דחכמה עדיין בתוך מוח החכמה, הוא בסוד טפת יוד קטנה, שהיא טיפת ההזרעה דמיין דכורין.

273

רע״דוה' דאלקים דבינה ציורה ד"ו. כי כבר בחינת ז"א שבתוך מוח הבינה נגדל בסוד העיבור, ונעשה צורת ו' אלא שאין בה ראש. והיא רמז להיותו כבר בן ו"ק, אלא שהם בבחינה ג' כלולין בג' כנודע. גם טעם אחר, כי הנה זו"ן הם בעיבור תוך הבינה, ונרמזו בב' אותיות ד"ו, שמהם נעשה ציור ה' דבינה, כנ"ל, ולכן ה' זו צורתה ד"ו.

274

רע״הוה' דאלקים דדעת צורתה: ו' ו' ו', בג' קוין. והוא בחינת ז"א שבמוח זה, כי כבר נולד ויצא, ואז ה' דבינה דדעת מתפשטת בתוכו בסוד תלת קוין, שהם נה"י שבה כנודע, לעשות בו מוחין בז"א אשר שם בדעת. גם טעם אחר, מסיבת הדעת בעצמו שצורתו ו' כנ"ל. גם סיבה אחרת לסיבת הז"א בעצמו שגם הוא נקרא ו'. הרי כי לג' סיבות, שהם בבינה ובדעת ובז"א, שכולם הם בחינות שבמוח הדעת. לכן נצטיירה ה' זו בציור וו"ו.

275

רע״ווהנה אח"כ נגדלים יותר מוחין אלו, והוא שאלו השמות של אלקים הם מתמלאים בסוד מילוים. והנה ההכר והחילוק שיש בין זה לזה הוא, כי אלקים דחכמה מילויו ביודין, ודבינה בההין, ודדעת באלפין. וסימנים יה"א. כמבואר אצלינו בכוונת אמן יהא שמיה רבא וכו'. ונמצאכי גם במילוים כל ההפרש וההיכר אינו ניכר אלא בה' של אלקים. (ונלע"ד חיים, כי גם זה ע"ד הנ"ל בציור דאלקים פשוטים. כי הטעם הוא, להורות כי מוח בינה לבדה נתקנה).

276

רע״זוהנה אע"פ שאמרנו לעיל, שהדעת של זמן היניקה אינו רק דרך כללות יען אין ניכר בו רק הגבורה ולא החסד, עכ"ז ודאי שגם הוא כולל חסדים וגבורות, אע"פ שאין החסדים ניכרים. ונמצא כי צריך שיהיו שם ב' שמות של אלקים, ושניהם הם במילוי אלפין. אך החילוק שביניהם הוא, כי אות ה' של אלקים שבחסד דדעת, אותה האלף שפמילואה, צורתה יוי, ואות אלף שבתוך ה' של אלקים דגבורה שבדעת, ציורה יו"ד כנזכר בתיקונים. כי ב' ציורים יש בתוך האלף: יוי, יוד.

277

רע״חוטעם הדבר כי הגבורה היא עיטרא דנוקבא דז"א וניתנה אליה. והנה הנוקבא נקראת ד' כנודע, והיא סוד ד' שבזה האלף, שצורתה י' ו' ד'. ולכן היא בקוץ התחתון שלה, אך קוץ העליון שהוא י' הוא בג"ר. והו' שבאמצעם הוא דז"א. ולכן לרמוז שהיא עטרא דגבורה שהיא לצורך הנקבה, נצטיירה בצורת י' ו' ד'.

278

רע״טונודע, כי ג' המוחין הם בחינת שלשה אותיות יה"ו, ונודע, כי ז"א ההוי"ה שלו הכוללת הוא במילוי אלפין, שהוא בגימטריא מ"ה, והנה יה"ו במילוי אלפין הם בגימטריא ט"ל. והנה בג' אלקים שיש באלו תלת מוחין דיניקה במילוים, כנ"ל, יש בשלשתם ט"ל אותיות ג"כ, והרי איך השלשה שמות של אלקים שבתלת המוחין, הם ג"כ שם בסוד יה"ו.

279

ר״פגם דע, כי כל מוח אלקים אלו, מתפשט לכמה בחינות וצירופים, כי אלקים הוא מצטרף לק"ך אירופים, כנזכר בספר יצירה.כי תיבה בת ה' אותיות, בונה ק"ך בתים. ועי' בדרוש כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, כי שם נתבאר זה באורך. והנה כל זה הוא במוחין דיניקה.

280

רפ״א^*מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ג'.והנה ענין הדדים בעצמם, הם נמשכין משם אלקים, כי הנה הנקבה נקראת אלקים, כנודע, ויש בה שם אלקים בג"ר, וכן בג' אמצעיות, וכן בג"ת. והנה שם אלקים שבג' אמצעיות שבה, מתפרש לג': א"ל בימין בסוד חסד אל. ומ"י בשמאל, כי שם סוד בינה הנקראת מ"י, ולכן סוד מ"י דאלקים הוא בגבורה. וה' מאלקים באמצע.

281

רפ״בומאלו תלת בחינות מתפשט אל דדי האשה. כי אל דאלקים מתפשט בדד הימיני, ומ"י דאלקים בדד שמאלי, וה' דאלקים בין ב' הדדין באמצע. ולכן הושמה אות ה', באמצע שם אלקים: א"ל מכאן, ומ"י מכאן, וה' באמצעם.

282

רפ״גוז"ס אותם ב' הנביאים הנקראים אלדד ומידד, שהיו יונקים מב' דדי הנקבה התחתונה נוקבא דז"א. ואלדד הוא הא', כי דד ימין המצטרפת עם א"ל דאלקים, ונעשים א"ל דד. ומידד הוא הדד שמאלי המצטרפת עם מ"י דאלקים ונעשה מ"י דד.

283

רפ״דוהנה החלב הנמשך אל ב' הדדים, הוא דרך אות ה' מאלקים שבאמצעם, שהיא נעשית צינור החלב המריק באמצע לב' הדדים. ומתפשט לכאן ולכאן בסוד ת"ת המכריע בין שניהם. ונודע, כי החלב אינו שוה בבחי' א' כי החלב הנמשך בדד ימיני יהיה יותר מתוק מהחלב הנמשך בדד שמאלי.

284

רפ״הונמצא כי שני מיני חלב יתפשטו דרך זה הצנור, שהיא ה' מאלקים, ושתיהן צריכים להמצא רמוזין באות ה' זו. והוא, כי יש בחינת מילוי ויש בחי' ציור, כי כשתמלא ה' זו בג' מיני מילוים, שסימנם יה"א. כנודע והם: ה"י, ה"ה, ה"א, הם בגימטריא א"ל. ועם ג' כוללים הם ל"ד, ואות ה' עצמה הם ל"ט. וכללות הכל ביחד, או כללות הה' עצמה הם מ' כמנין חל"ב.

285

רפ״וגם יש בחינה אחרת, כי כשתקח ג' המילוים לבדם הנזכר, שהם יה"א הם בגי' י"ו, וכשתצייר אות ה' בב' ציורים, שהם: ד"ו, ד"י, הם בגימטריא כ"ד, ועם י"ו של המילוי, הרי מ' ג"כ כמנין חל"ב, הרינתבאר ב' מיני חלב באות ה' דאלקים, שהם החלב הנמשך אל דד ימין, והחלב הנמשך בדד שמאל.

286

רפ״זגם נודע, כי הדדים נקראים ג"כ שדים, כמ"ש בין שדי ילין. והענין דע, כי יש שדי ברפ"ה, והם בדדים. ויש שד"י בדגש, והוא שם קדוש, והוא למטה ביסוד.

287

רפ״חוהענין הוא, דע כי שם ההויה יש לה ד' מילוים, והם: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. וכל א' הוא בחינת ע"ב. כי גם שם ס"ג עם יוד אותיות המילוי, הוא ע"ג. וכן שם מ"ה עם חשבון ארבע אותיות פשוטות, הם כ"ו, ומ"ה הרי ע"א, ועם הא' היתירה שיש בשם ס"ג שנעשה ע"ג, הרי ע"ב. ושם ב"ן בבחי' אחוריו, שהוא: י' י"ה יה"ו יהו"ה, הוא ע"ב, הרי הם ג"פ ע"ב, בהתחברותם עם חשבונות אחרים כנזכר.

288

רפ״טאמנם הע"ב הראשון מכולם, הוא מפורש יותר, ולכן אותו הע"ב נמנה לבדו, והוא בגי' חסד, ולכן מקומו בחסד. וג' ע"ב האחרים נעשים רי"ו, שהם בגי' גבורה. הרי ע"ב רי"ו כנ"ל. ובזה תבין איך גם היניקה היא בסוד עיבור שהם אותיות ע"ב רי"ו הנזכר.

289

ר״צוהנה ע"ב רי"ו אלו, יוצאים משם הוי"ה עצמו השרש שלהם, שהוא בגימטריא כ"ו, ושם זה הוא בת"ת. וע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה. וכללות ג' בחי' אלו, שהם: ע"ב, רי"ו, כ"ו, שהם בחג"ת, הם בגי' שד"י. וכמבואר אצלינו בכונת י"ג מדות ויעבור וכו'. ע"ש כי שם נתבאר היטב.

290

רצ״אוהרי כי נרמז בחג"ת שם שד"י, וכנגדם גם בנה"י יש: ע"ב רי"ו כ"ו, בנצח ובהוד וביסוד, והוא שד"י ג"כ. אלא שמזה השדי העליון שהוא יותר רחמים יען הוא בג' אמצעיות, ולכן הוא ברפה. כמ"ש בין שדי ילין, הנה משם נעשו השדים המריקים החלב הלבן, ומתהפך בהם הדם לחלב, שהוא רחמים. אך שדי שהוא בדגש, כמ"ש ואל שדי וכו' והוא מורה על דין, הוא בג' אחרונות נה"י.

291

רצ״בונמצא כי בזמן היניקה ינק ז"א מאלו השדים, שהוא שדי העליון ברפה, מחג"ת דאמא, והגדילו ג' אמצעיות דז"א, ונעשו בו סוד ע"ב רי"ו כ"ו, כנזכר, ואח"כ ג"כ הנה"י של ז"א, יינקו מאלו השדים העליונים, הנעשו בהם ע"ב רי"ו כ"ו אחרים תחתונים בנה"י שבו, בסוד שם שדי בדגש, שהוא יותר דין.

292

רצ״גוהרי נתבאר בזה, איך ע"י היניקה נעשה ז"א בסוד ו"ק גמורות, כי מה שהיה תחלה בעיבור תלת כלילן בתלת, עתה נתפשטו לו"ק ממש בסוד פרצוף אחד, קשורים זה בזה היטב דרך קוין. והרי זה תיקון נוסף, על תיקון הנעשה על ידי העיבור.

293