תלמוד עשר הספירות, חלק י״ד: מוחין דגדלות של זעיר אנפין, לוח התשובות לענייניםTalmud Eser HaSefirot, Section XIV, List of Answers on Topics

א׳(לשאלה) עי' לעיל תשובה ק"ט.

ב׳(לשאלה) הבירורים דעיבור א', הם רק מבחינת כלים דפנים. והבירורים דעיבור ב' ואילך הם מכלים דאחורים. עי' לעיל תשובה ק"ט. (א' תצ"ג ד"ה העיבור. אות ד').

ג׳(לשאלה) מוחין מקומת ע"ב שהוא אור החיה, נבחנים למוחין דהולדה וכל זמן שאין בפרצוף אור החיה אינו ראוי להוליד. (אות ד').

ד׳(לשאלה) הגם שמזווג הלילה אינו בא רק כלי ורוחא, שהם בחינת הארת כלים והשלמתם, ואינם המוחין דע"ב עצמם, עכ"ז הם הכנה לקבל המוחין דע"ב, כי לולא השלמת הכלים, אי אפשר שיקבלו קומת ע"ב, ע"כ נבחן להתחלה למוחין דהולדה. (א' תצ"ג ד"ה וזו).

ה׳בזו"ן יש חסדים מכוסים, כגון זווג דז"א ולאה מחזה ולמעלה פב"פ, ולזה יכול לעלות תמיד למ"ן, כיון דאו"א דמוחין דס"ג הם בזווג דלא פסיק. אמנם מבחינת חסדים מגולים, אינו יכול לעלות למ"ן תמיד, כי גם או"א זווגיהו פסיק מבחינת מוחין אלו, שהם ע"ב.

ו׳(לשאלה) אמנם נשמות הצדיקים, אין בהם מוחין אלא מקומת ע"ב, דהיינו מבחי' חסדים מגולים, וע"כ אינם עולים למ"ן אלא בלילה, שאז שליטת המלכות, כי לאה מתפשטת עד סיום הז"א, ויש זווג עם יסוד דגדלות דז"א, ואז מקבלים הנשמות בחינת הארת כלים, ובזווג היום הם נשלמים עם מוחין ג"כ. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה ובזה).

ז׳(לשאלה) הכונה היא למוחין דחסדים מכוסים, שהם מוחין דנשמה, אשר מהם יש זווג ז"א ולאה. ומוחין אלו באים מאו"א דס"ג דזווגייהו לא פסיק. (אות ה').

ח׳(לשאלה) ענין התפשטות רחל לבריאה, ע"י המוחין שז"א ולאה מקבלים, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, שע"כ נמשכת לאה עד סיום אצילות, ורחל יורדת למקום נה"י חדשים הנבררים ע"י זה מבריאה, והיא משגת שם ט' הנקודות דתוספות שלה, עם הארת כלים שמקבלת מזווג ז"א ולאה דאצילות. הנה זה נבחן לשליטת המלכות, כי שליטתה מתפשטת גם בבריאה, שבזה היא מבררת גם בחי' גו"ע דנשמות הצדיקים כנודע. ושליטה זו אינה ביום, כי ביום נמצאת רחל באצילות ומסולקת לגמרי מעולם הבריאה. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה אמנם).

ט׳(לשאלה) יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הוא מבחינת חכמה דאו"י, שהם אינם באים לגמרי מנקודים ואלך, כי הגנן לא ירד לגינתא עוד, מעת הנקודים ואילך, כמ"ש בזוהר. ויש בחינות נשמות חדשות, הבאות מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, שהן נבחנות באמת לנשמות ישנות, כי המוחין אלו כבר יצאו בנקודים, אלא שנתבטלו בסבת שבירת הכלים. וכן אח"כ יצאו בבחי' אדם הראשון, ונתבטלו בסבת חטאו של אדה"ר בסוד נשירת אברים. ועתה בשתא אלפי שני הם חוזרים ומתחדשים בסוד אין משיח בן דוד בא אלא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שפירושו, שאי אפשר להיות גמר התיקון מטרם שכל הנשמות שכבר היו בגוף דאדה"ר, יצאו פעם שנית ויתחדשו. אמנם כאשר מקבלים המוחין דמ"ה החדש באצילות, נבחנים ג"כ לבחינת נשמות חדשות, כי המוחין שלהם הם מבחינת מ"ה החדש דעולם התיקון. ואלו הנשמות שהן מבחינת ב"ן לבד, הן נקראות נשמות ישנות. (אות י"ח).

י׳(לשאלה) יש ב' בחינות בהתחדשות הנשמות ישנות: א' היא מבחינת הארת כלים, להחזיר להן בחינת אח"פ, להשלימן בעשרה כלים, וזה שנעשה ע"י זווג הלילה, וזה נבחן להתחדשות הנשמות כדוגמת הכלי שבה, דהיינו כמו הכלי ורוחא שנתחדשו לנוקבא, כן מתחדשים הנשמות מבחינה זו. ויש בחינת התחדשות נשמות ממש, דהיינו מבחינת המוחין דמ"ה החדש, וזהו שנעשה בזווג היום. (אות י"ז).

י״א(לשאלה) כשהנשמות מקבלות ג"ר שלהן, נבחנים ג"ר אלו שהם פב"פ, כי הם נכללים אז בזווג זו"ן שהם פב"פ, ונקראים אז, נשמות חדשות דפב"פ. אמנם לאחר לידתם שבאים בבריאה, הם אובדים בחינת פב"פ שלהם, כי אין אצילות יכולה לעבור למטה מפרסא דאצילות, וע"כ נעשו שמה, לבחינת נשמות חדשות אב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

י״ב(לשאלה) בזמן הבית היו זו"ן במדרגת או"א בקביעות, ובריאה נמשכה לאצילות, וע"כ גם בעת לידתן של הנשמות לא אבדו בחינת פב"פ שלהם, כי נשארו בבחינת אצילות. אמנם לאחר החורבן, שחזרו זו"ן למקומם, ועולם הבריאה חזר למטה מפרסא דאצילות, שנמצאות הנשמות בעת לידתן בבריאה שלמטה מפרסא, ע"כ אבדו הג"ר מבחינת פב"פ, ונעשו לבחינת נשמות חדשות דאב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

י״ג(לשאלה) המוחין דזווג דחצות לילה, הם בחינת ג"ר דרוח, דהיינו בחי' מוחין דו"ק, שהם להשלמת כלים לבד, דהיינו הכנה לזווג דהולדה שביום, וע"כ מועיל הזווג הזה רק לבחינת כלי ורוחא: כלי, מורה על נה"י דגדלות שמשיגים אז. ורוחא מורה, על ג"ר דרוח, שמקבל אז. והם נחשבים בעיקר לתיקון היסוד דגדלות מבחינת הכלי שבו, שיהיה ראוי להעלות מ"ן ולקבל מ"ד בעת הזווג דיום. (אות ט"ז י"ז וי"ח).

י״ד(לשאלה) הם עולים לזווג ז"א ולאה הנעשים אז בבחינת פב"פ בכל קומתו דז"א, כי לאה נתפשטה אז גם מחזה ולמטה כנודע. (אות י"ג).

ט״ו(לשאלה) נודע, שאין שום פרצוף יכול לעלות בעצמו למ"ן מטרם שישיג הקטנות שלו ע"י העליון. גם נודע, שאין הנשמות יכולות לקבל מוחין דג"ר, מטרם מלאת להם י"ג שנה, משום שהן פוגעין בערלה תחלה. הרי שאין הנשמות ראויות לעלות למ"ן לזווג הזה, שהוא לצורך מוחין דהולדה, אלא לאחר י"ג שנה. (אות ו').

ט״ז(לשאלה) נודע, שאו"א הם מבחינת או"י, רק בחי"א ובחי"ב, ובחי"ג ובחי"ד שבהם, אינם אלא בדרך התכללות מתחתונים. אמנם ז"א הוא בחי"ג דאו"י, וע"כ באו"א אין ערלה, כי בחינת הערלה היא בחי"ד דעביות, שאין לה שום זווג בעולם האצילות, וכל מקום שהיא מופיעה, תכף אור העליון מסתלק משם, וכיון שז"א הוא בחי"ג דאו"י, הרי בחי"ד זו מתחלת עם סיום פרצופו, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, וע"כ לא יוכלו הנשמות לעלות למ"ן, מטרם שמעבירים בחינת הערלה משם, כי כל עוד שנמצאת ערלה זו שמה, הרי אור העליון מתרחק משם, והם צריכים לתקן ג' שני ערלה מג' הקוים נה"י דז"א, כלומר מבחי' סיומם דג' קוים, ששם עמידת הערלה, כנ"ל. ואח"כ שנה רביעית בסוד קדש הלולים, ואח"כ הם יכולים לעלות למ"ן. אבל באו"א אינו נבחן שום ערלה בסיומם, כי הם רחוקים לגמרי מבחי"ד, כי הם מסתיימים בבחי"ב דאו"י, כנ"ל. (אות ז').

י״ז(לשאלה) אין שום עביות יכולה לפגום למעלה ממקום מציאותה השורשי, וע"כ הגם שהערלה מתחלת תכף אחר סיום ג' הקוים דז"א, מ"מ הוא עצמו אינו סובל מזה כלום. רק נשמות הצדיקים, הצריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא הערלה שהיא למעלה מהם, וע"כ היא שולטת עליהם, ואינם יכולים לעלות למ"ן, מטרם שיסירו הערלה משם. (א' תצ"ט ד"ה הערלה).

י״ח(לשאלה) כי בי"ע במקומם, הם בינה ז"א ונוקבא, שנפרדו מאצילות, מכח צמצום ב', כנודע. וע"כ, אפילו כשהם עולים לבחינת אצילות, מקבל כל אחד מבחינה שכנגדו שמה, ובחינת הנשמות הבאות מעולם הבריאה, מקבלות בחינת ג"ר, ובחינת המלאכים שהם מעולם היצירה, מקבלים רק בחינת רוח, שזהו כל שלמותם, ובחינת האופנים דעולם העשיה, אינם מקבלים רק בחינת נפש, כי אינם חסרים יותר מזה. ולפיכך אין המלאכים עולים למ"ן לזו"ן, כי אפילו אם עלו למ"ן, לא היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דג"ר, כי המלאכים אינם חסרים מהם, ואין הם חסרים אלא מבחינת רוח דאצילות, וע"כ היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דרוח בלבד, ולזה אין זו"ן צריכים לעלות לאו"א, כי קומת ו"ק יש להם מעצמם. ונמצא שלא היו גורמים שום עליה לז"א ע"י עלית מ"ן שלהם. אמנם נשמות הצדיקים שהם מבריאה, והם חסרים לבחינת ג"ר, ע"כ כשעולים למ"ן אל זו"ן, אין זו"ן יכולים להמשיך להם זה, זולת ע"י עליתם לאו"א לקבל מהם בחינת ג"ר להמשיך לנשמות, ונמצא זו"ן עצמם מתגדלים על ידיהם. וכבר ידעת הכלל הזה, שכך המוחין הנמשכים לתחתונים, הם מוכרחים לעבור דרך כל העליונים עד למדרגתו של התחתון, וע"כ נבחן שהמוחין ההם לא נעדרו מן העליונים אחר ביאתם למקום התחתון, אלא אדרבה עיקר השורש של המוחין ההם נשאר בהעליונים והתחתון אין לו אלא ענף מהם. ומובן עם זה, אשר ע"י עלית הנשמות למ"ן לזו"ן לקבל מוחין דג"ר לעצמם, נמצאים זו"ן מתגדלים תחילה, ובהם נשאר שורש המוחין, והנשמות אין להם אלא בחינת ענף קטן ממוחין ההם. (אות י').

י״ט(לשאלה) אין מוחין דהולדה אלא מבחינת אור החיה, שהוא קומת ע"ב. ונודע שמבחינת הקביעות אין לאו"א אלא קומת ס"ג. ולזו"ן אין להם אלא קומת ו"ק. וע"כ אינם ראוים למוחין דהולדה, אלא אחר שמקבלים תוספות כח מעליונים, כי או"א צריכים לקבל מוחין דע"ב מג"ר דא"א, ואח"כ הם משפיעים אותם לזו"ן, ואז הם ראוים להוליד נשמות. (אות י"ג).

כ׳(לשאלה) מבחי' מוחין הקבועים באצילות יש לאו"א קומת ס"ג בקביעות בזווג דלא פסיק לעלמין, ומכח הזווג הזה יש לכל העולמות בחינת קיום והעמדה. אמנם מבחינת ע"ב אין להם אלא בחי' ו"ק דע"ב, כי הם מלבישים רק לבחינת חג"ת דא"א, ואין להם אחיזה בג"ר שלו שהם ע"ב דמ"ה. וע"כ מבחינה זו המה חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין להם השלמה זולת כשהם עולים לג"ר דא"א ומקבלים קומת ע"ב ע"י המ"ן דשערות כנודע. (אות י"ג).

כ״א(לשאלה) כי או"א מתוקנים בקביעות בקומת ס"ג, שהם בחינת ג"ר דבינה, שאין לה חפץ אלא בחסדים מכוסים, ולא בחכמה, וע"כ אין ענין לאו"א שיעלו למ"ן לג"ר דא"א לקבל מוחין דחכמה, זולת בעת שזו"ן עולים לעיבור הבינה למ"ן, שאז מתעורר הקשר של זו"ן עם הבינה מהיחס דאו"י, כי בינה לא האצילה לז"א דאו"י, רק ע"י חזרתה פב"פ עם חכמה, כנודע. וע"כ גם עתה מתעורר בבינה החיוב הזה להשפיע חכמה אל זו"ן, ואז היא עולית לג"ר דא"א למ"ן שחוזרת שם פב"פ עם חכמה, כנודע. אבל בלי התחברותה עם זו"ן אין לה שום ענין וצורך לעלות למ"ן ולחזור פב"פ עם חכמה, כי כל חפצה היא רק בחסדים מכוסים. (אות י"א).

כ״ב(לשאלה) מטרם שיש לזו"ן מציאות בפני עצמו, דהיינו בעיבור ב' אי אפשר לזו"ן שיעלה מכח עצמו, ואז נבחן שהעליון מעלה אותו, והוא ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו עולה עמו בחינת המ"ן דז"א, כמ"ש בחלק י'. אמנם אחר שז"א כבר השיג הקטנות שלו, הוא עולה מעצמו למ"ן, ולא בכח העליון, ואז נבחן שז"א עולה למ"ן מעצמו לאו"א ומעלה עמו גם הנה"י דא"א. (אות מ"ט).

כ״ג(לשאלה) הכונה היא על בחינת עלית מ"ן שמבחינה זו היסוד עם הזו"ן שעלו לחג"ת, גורמים לעלית מ"ן דחג"ת עם או"א המלבישים אותם אל מקום ג"ר דא"א ששם מו"ס, כי אז נמצא אבא מלביש לגלגלתא דא"א, ואמא מלבשת למו"ס, הרי שיסוד העולה לחג"ת גורם לעלית אמא למו"ס וכן יותר למעלה, ויורדים מ"ד ממדרגה למדרגה עד זו"ן. (אות מ"ט).

כ״ד(לשאלה) נודע, שתחלת עלית מ"ן היא, ע"י נשמות שמבריאה, כי זו"ן הם מתוקנים ע"י נה"י דאמא עלאה בבחי' אחורים דג"ר דבינה, שהם בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דבינה, ואין להם חפץ בעת ההיא לבחינת הארת חכמה, כמו ג"ר דבינה. ולפיכך אין בהם התעוררות לעלות למ"ן לאו"א זולת ע"י נשמות הצדיקים הצריכים דוקא לבחינת חסדים מגולים, להיותם מבחינת נה"י דנוקבא דז"א, וע"כ נתעורר החסרון הזה גם בזו"ן עצמם, כי אין האחורים מג"ר דבינה מועילים אלא בעת שנה"י דזו"ן הם בסוד ואחוריהם ביתה, דהיינו שנעלמים ואינם מורגשים. וע"כ אחר שהנשמות נתחברו עמהם בסוד מ"ן, נתעוררו גם הנה"י דז"א עצמם, שאין אחורים דבינה יכולה אז להאיר להם, וחזר על זו"ן כח המסך, וע"כ הוכרחו לעלות לאו"א למעלה מחזה בסוד מ"ן, ואז נתעורר גם החסרון הזה דחסדים מגולים גם במקום או"א, מחמת הקשר שיש לבינה עלאה להמשיך חסדים מגולים לזו"ן מהיחס דאו"י, וכיון שנתעורר החפץ להארת חכמה נפסקו אז בזה בחינת אחורים דבינה, וכח המסך נפל עליהם, וע"כ עולים גם הם למקום ג"ר דא"א למ"ן. וכיון שהג"ר דא"א אינם יכולים להשפיע לאו"א אור חכמה מבחינת עצמותו דח"ס, כי נסתמה בקרומא, כנודע, אלא רק מבחינת חכמה דל"ב נתיבות היוצאת על המ"ן דשערות דיקנא, ע"כ גם א"א עולה למקום רדל"א, וממשיך שם המ"ן דשערות שלו לפה דרדל"א, ואז יורד מ"ד מלמעלה מע"ב ס"ג העליונים לג"ר דעתיק, ונעשה הזווג על המ"ן דשערות שהמשיך שם א"א, ויצאת עליהם קומת ע"ב, ובדרך כפיפת ראש יוצאת אותה הקומה גם במקום חב"ד שלו ששם עומדים או"א, ומקבלים גם או"א אותה הקומה, ואו"א משפיעים הקומה הזו בדרך התלבשות ביסודות שלהם אל נה"י שלהם, שנשארו במקום ב' כתפין דא"א, ששם נמצאים זו"ן בעיבור, ואז מקבלים זו"ן קומה ההיא מנה"י דאו"א, בהיותם גם הם מלבישים לב' כתפין דא"א. הרי איך מתחילה מעלה מ"ן כל תחתון אל עליון שלו, וכן העליון אל העלי עליון עד א"ס, ואז יורד אור העליון מא"ס ב"ה הנבחן לבחינת מ"ד, המזדווג עם המסך הא' שבא"ק, ויוצאת קומת מוחין על המסך אשר שם, ומשם יורדת הקומה מדרגה אחר מדרגה עד שבאה למקום זו"ן, כמבואר. (אות מ"ט).

כ״ה(לשאלה) ב' מיני שפע נוהגים בעולמות. א' הוא שפע של העמדה וקיום הפרצופים, ששפע הזו היא מציאותו של הפרצוף עצמו ועיקרו, דהיינו בחינת הנושא שבו. וב' הוא שפע של ברכה וחרות ותפנוקי מלכים, שהם בחינת המוחין דגדלות וענין ההולדה של הפרצוף וכדומה. ושפע הזו היא בחינת תוספות יקר ומעלותיו של הפרצוף, דהיינו בחינת נשוא, ולא נושא. כי יש עכ"פ מציאות של העמדה וקיום להפרצוף זולתם. וב' מיני שפע הללו באים רק מזווג שלים של או"א, דהיינו ממוחין דע"ב שלהם, ולא ממוחין דס"ג הקבוע בהם, כי ממוחין דס"ג אינו בא רק בחינת מין הא' בלבד, שהם רק להעמדה וקיום. (אות נ"ב ונ"ה).

כ״ו(לשאלה) נודע, שאין אור א"ס מתלבש בפרצוף זולת ע"י התלבשות באור החכמה, ואין אור החכמה מתלבש בפרצוף, זולת ע"י התלבשות תוך אור דחסדים. ולפיכך אין זווג שלים זולת ע"י ב' מיני שפע (כנ"ל באות קס"ח) וע"כ מתחילה צריכים לשפע של קיום והעמדה, שהם נמשכים מג"ר דבינה, שהם אור חסדים בשפע. ואז אור החכמה שהוא השפע דמין הב', הנקרא ברכה וחירות ותפנוקי מלכים, יכול להתלבש תוך החסדים שבפרצוף, הנמשך מג"ר דבינה, ואז הזווג שלים, כי אור א"ס מתלבש שם תוך אור החכמה, הרי שאין שלימות אמיתית זולת ע"י ב' מיני שפע הנ"ל. (אות נ"ב).

כ״ז(לשאלה) כי אין זווג לאו"א בקומת ע"ב, זולת ע"י המ"ן דמזלין, להיותם ממקורם בחינת המלכות דצמצום א', כנודע. ומלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע, שהיא נכללת בשערות דיקנא, כנ"ל. הרי שאין זווג שלים דאו"א, דהיינו מקומת ע"ב הנקרא זווג שלים, אלא ע"י נתיב דלא אתידע. והטעם שאין קומת ע"ב יוצאת אלא ע"י המזלין שהם מלכות דצמצום א' עי' בהסתכלות פנימית בחלק י"ג. (אות נ"ג. ואות נ"ח).

כ״ח(לשאלה) כי המוחין דס"ג של או"א בבחי' הקביעות, הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, ולעולם לא תפסוק אמא את האחורים שלה, ולעלות לג"ר דא"א להזדווג על בחינת המזלין, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, זולת ע"י המ"ן דזו"ן המעוררים בה החפץ אחר אור החכמה. אמנם גם זו"ן אינם עולים למ"ן זולת ע"י המ"ן דנשמות הצדיקים, כי גם הזו"ן מלובשים באחורים דאמא, כל זמן שאין להם מוחין דחיה. הרי שאין זווג עליון בג"ר דא"א שבמקום רדל"א המוציאים קומת ע"ב על המ"ן דמזלין בשביל או"א, זולת ע"י התעוררות של התחתון שהם נשמות הצדיקים כי אחר עלית נשמות הצדיקים למ"ן לזו"ן, עולים זו"ן לאו"א, ואו"א לג"ר דא"א, וג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג על המ"ן דשערות, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, וע"י כפיפת ראש הם באים ג"כ לאו"א וגם או"א מזדווגים ע"י הנתיב ההוא. (אות נ"ה).

כ״ט(לשאלה) א' היא השפע הנמשכת מאחסנתא דאו"א, שהם חו"ב שבו, ובחי' ם ' דצל"ם, שעי"ז נעשה בן חורין ואין משועבד לזווג דחו"ג שבדעת שלו. וב' היא בחינת ב' העטרין הנמשכים מדעת דאו"א, שהם בחינת ל ' דצל"ם, ומשם נמשכים ברכה ותפנוקי מלכים, שהם בחינת הולדה. (אות ס"ב).

ל׳(לשאלה) הנוקבא נקראת חכמה תתאה, בעת שהיא פב"פ עם זו"ן במוחין דע"ב, שאז ע"י המסך שלה שהיא מעלה או"ח עד החכמה דז"א היא ממשכת קומת החכמה שהיא ע"ב, וכיון שכל בחינת המשכת המוחין היא ע"י המסך שיבסוד דנוקבא, כי לולא או"ח שלה אין קומת החכמה נמשכת לפרצוף, ע"כ נקראת גם הנוקבא בשם חכמה תתאה. כי זיו וזוהר של החכמה עלאה נמשכת על ידה ומתלבש בה. (אות ע"ג).

ל״א(לשאלה) א' הוא בחינת יוסף, שהוא בחינתו עצמו, והוא בחינת גילוי האו"י שבקומה. וב' הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה עם האו"י המוציא ע"ס דאו"ח להלביש האו"י, וטרם שז"א משפיע הקומה לנוקבא, היא יוצאת מתחילה בז"א עצמו, על בחינת בנימין הכלול ביסוד שבו עצמו, ואח"כ הוא משפיע אותה הקומה לנוקבא, דהיינו על המסך שבה, ואז נבחן יסוד דז"א רק לבחינת יוסף לבד, דהיינו לאו"י, ויסוד דנוקבא לבחינת בנימין לבד, דהיינו בחינת האו"ח. (אות ע"ו).

ל״ב(לשאלה) נתבאר לעיל בתשובה קע"ד, שמתחלה נעשה הזווג ביסוד דז"א עצמו, דהיינו על בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא מעלה או"ח שהם ט' ממטה למעלה, המלבישים הט' דאו"י המתגלים ע"י בחינת יוסף שביסוד, ואז נקרא היסוד חי, להיותו כולל ב' פעמים ט"ס, ט' שממעלה למטה, וט' שממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. ואח"כ שעושה הזווג עם הנוקבא עצמה, שאז נבחן יסוד דז"א לבחינת יוסף, וט' דאו"י. ויסוד דנוקבא נבחן לבנימין וט' דאו"ח, הרי שוב ח"י ספירות, ונמצא ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא דדוכרא, ואח"ז בעלמא דנוקבא. שז"ס ח"י ח"י הוא יודך. (אות ע"ו).

ל״גאין בחינת זווג דהכאה אלא בבחינת מסך במלכות דראש, אבל לא במסך המסיים את הפרצוף, כי לולי היה נוהג בחינת זווג גם במסך המסיים, היה צריך כל פרצוף להתפשט בלי סוף. וכל זה אמור רק כלפי הפרצוף עצמו, אמנם לצורך התחתון, שהוא אינו יוצא אלא מאחורים דעליון כנודע, אשר בפרצופי הג"ר הוא מסך דחזה, כמו בפרצוף א"ק, וע"כ יוצא ראש כל תחתון, מחזה עד הפה דעליון ומלביש לחג"ת דעליון, כנודע. אמנם בישסו"ת וזו"ן נעשה שינוי בזה, כי הם יוצאים רק מזווג יסודות דעליון ולא מפה, כי הם צריכים להארת חכמה, דהיינו לחסדים מגולים, שאין זה מושפע מג"ר דאו"א, אלא רק מנה"י שלהם, כי ג"ר דאו"א הם בחינת חסדים מכוסים, וע"כ אין ישסו"ת מקבלים בחינת המוחין שלהם אלא מנה"י דאו"א. וכן ישסו"ת עצמו אחר שנשלם בכל המוחין שלו, נמצאים ג"ר שלו ג"כ בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דאו"א, ואינו משפיע בחינת חסדים מגולים אלא מבחינת נה"י שלו כמו או"א, וכן אחר שז"א נשלם בכל המוחין, הנה גם הוא נמצא בחינת חסדים מכוסים בג"ר שלו כמו או"א וישסו"ת, ואינו יכול להשפיע הארת חכמה אלא בנה"י שלו כמו או"א.

ל״דומסבה זו נמצא בישסו"ת ובזו"ן שאינם יוצאים מבחינת מסך דג"ר הנמשך בחב"ד חג"ת, אלא במסך דנה"י, שמשם נמשכים חסדים מגולים. וע"כ נעשה המסך דיסוד דז"א בחינת מסך של ראש לנוקבא, ע"ד הכלל שכל אחורים דעליון נעשה לפנים בתחתון, באופן שאותה הקומה היוצאת על זווג המסך היסוד אינה שייכת כלל לז"א עצמו, אלא רק לנוקבא. ולפיכך אין שום שינוי בהסיום שלו מכח הזווג הזה, כי מבחינת עצמו הרי שם המסך המסיים לכל הארותיו, ואינו ראוי לשום המשך של זווג. אלא ענין הזווג הנעשה, הוא מבחינת אחורים שלו שהוא שייך לנוקבא בלבד. ותדע שזה כל ההפרש העיקרי בין קומת ע"ב דאו"י שהוא מו"ס, ובין קומת ע"ב היוצאת על השערות דיקנא, דהיינו החכמה דל"ב נתיבות. כי קומת ע"ב דאו"י, נמשכת מג"ר דעליון, כמבואר בפרצופי א"ק, שכל תחתון מלביש לעליון מפה שלו ולמטה. אמנם החכמה דל"ב נתיבות אינה יוצאת אלא מנה"י דעליון.

ל״האכן יש כאן עמקות יתרה, שכדאי להאריך בה, כי ידיעתה מוכרחת כדי להבין המוחין האלו על בורים. והוא, כי חכמה זו דל"ב נתיבות, אין לה שורש כלל בג"ר, אלא הת"ת הוא השורש הראשון אל חכמה זאת. ואע"פ שהבינה שבה להיות חכמה ולא הת"ת, כי הת"ת מקבל רק הארה מחכמה הזאת עכ"ז, כיון שלא נגלה אור החכמה בבינה דאו"י, זולת עם אצילותה את הבחי"ג, שהיא הת"ת, לפיכך נבחן רק ת"ת להתחלה ולשורש לחכמה זו, ולא בינה, שהרי ביחס הה' בחינות דאו"י לא נשתנה הבחי"ב שהיא הבינה, מחמת שהאצילה לבחי"ג, כי רק בחי"ג שהוא הת"ת קבל להארת חכמה, ובחי"ב נשארת בבחינת חסדים מכוסים לאחר אצילות הת"ת כמו מטרם אצילותו. כמ"ש לעיל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. הרי שאין שורש לחכמה זו דל"ב נתיבות בג"ר, כי אפילו בינה לא נחשבה לשורש, כמבואר, אלא רק ת"ת הוא בלבד נחשב לשורש אל החכמה.

ל״ואמנם נודע, שת"ת כולל ה"ח. חג"ת נ"ה. שהם כנגד ה' בחינות דאו"י כח"ב זו"ן. ולפיכך נבחן שגם החג"ת דה"ח הם למעלה מבחי' השורש לחכמה דל"ב נתיבות, שהרי הם בחינת כח"ב. אמנם הת"ת דה"ח נבחן לבינה ביחס הכתר, ונבחן לז"א ביחס הע"ב, כמ"ש בחלקים הקודמים ומבחינת המוחין הבאים מע"ב נחשב ת"ת לבחינת ז"א. וע"כ ת"ת נחלק לג' שלישים, שהם: בינה, ז"א, מלכות, שמבחינת תיקון קוים הם חב"ד חג"ת נה"י, כמ"ש בחלק י"ג. אשר שליש עליון דת"ת עד החזה הוא בחי' בינה וחב"ד. ושליש אמצעי הוא בחי' ת"ת וחג"ת. ושליש תחתון הוא מלכות ונה"י. כמ"ש שם. ולפי הנ"ל אשר בג"ר אין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, הרי גם בשליש עליון דת"ת שהוא בחי' בינה וחב"ד, אין עוד שם שום שורש לחכמה זו. אלא רק בשליש אמצעי שהוא ת"ת וחג"ת, שבו לבד נבחן השורש לחכמה זו דל"ב נתיבות. ובזה תבין מ"ש הרב בכל מקום, שגילוי חכמה הוא רק מחזה ולמטה, שהכונה היא על שליש האמצעי, הנבחן לת"ת שבת"ת, כנ"ל וע"כ הוא השורש לחכמה זאת. ונתבאר היטב. שאין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, לא בג"ר האמיתים, ולא אפילו בג"ר דה"ח שהם חג"ת עד החזה, אלא בשליש אמצע דת"ת לבד.

ל״זועם זה תבין שגם באו"א אין ענין חכמה זו מתחלת, רק מבחינת מחזה ולמטה שלהם, כי ז"ת דאו"א הם באים מהתכללות זו"ן בהם, כנודע, וע"כ גם בהם נבחן החג"ת עד החזה לבחינת ג"ר, ואין החכמה יכולה להתגלות שם, כנ"ל, אלא רק מחזה שלהם ולמטה, שם מתחיל גילוי החכמה, דהיינו בנה"י שלהם, כי מחזה ולמטה הם בחינת נה"י.

ל״ח(לשאלה) ולפיכך כל פרצוף הצריך לקבל מוחין דחכמה זו דל"ב נתיבות, אינו יכול לקבל אותה רק מנה"י דעליון, שהם ג' פרצופים: ישסו"ת, ז"א, ונוקבא, וע"כ הם מלבישים כל אחד לנה"י דעליון, ולא לחג"ת כבפרצופי א"ק, כי רק הג"ר דפרצופי אצילות, שהם עתיק וא"א ואו"א עלאין, שהם אינם מקבלים כלל להארת חכמה דל"ב נתיבות יכולים לקבל מזווג הפה דעליון, ולהלביש משום זה מפה דעליון ולמטה. אמנם ג' הפרצופים: ישסו"ת, וז"א, ונוקבא, שהם צריכים לחכמה זו, אינם מקבלים אלא מנה"י דעליון שעיקרם הוא היסוד, וכיון שצריכים לזווג היסודות, אינם מלבישים אלא מחזה ולמטה. ונתבאר היטב ענין הזווג דהכאה הנעשה על מסך דיסוד, שהוא דומה לגמרי כמו הזווג הנעשה במסך דפה דראש, כי כמו שהמסך דפה משמש לבחינת מאציל לפרצופי ג"ר, כן מסך דיסוד משמש לבחינת מאציל לפרצופי ו"ק, שהם ישסו"ת וזו"ן, כי אינם מקבלים רק מבחינת זווג היסודות כמבואר. (אות ע"ז).

ל״ט(לשאלה) הוא השגת כלי ורוחא, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שהם בחי' אח"פ המוחזרים למדרגה ומשלימים ע"ס דכלים, שמטרם שיש השלמת כלים בפרצוף אינה ראויה לזווג כלל. וע"כ נחשב זה להכנה אל הזווג של יום. (אות י"ד).

מ׳(לשאלה) הא' הוא לכונן הנוקבא ולעשות אותה כלי ביסוד שבה, שהוא ע"י שמחזירים לה את אח"פ שלה, שזה נעשה ע"י זווג הלילה. ב' הוא הזווג של יום דהולדת נשמות. כי אחר שנשלמה בלילה הכנת הכלי דיסוד תוכל בזווג היום להעלות מ"ן ולצייר ולדות. (אות ט"ז).

מ״א(לשאלה) כי אלו המוחין דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג, המורידה ה"ת מן נקבי עינים לפה, ומשיב אח"פ אל המדרגה, שבזה נשלמים הכלים. אמנם איך תקבל רחל אלו המוחין, בעוד שאין לה אח"פ שלה, שעדיין אין לה בחינת יסוד, שה"ת תרד שמה. לפיכך אין רחל עצמה יכולה להזדווג עתה בלילה, אלא לאה מזדווגת עם הז"א ונוטלת המוחין האלו, דהורדת ה"ת מעינים, מאו"א עלאין, שעי"ז יורדת נקודת החזה למקום היסוד, ומתבררים נה"י חדשים מן בי"ע, שהם הט"ת דרחל המתחברים לכתר שלה, ונשלמת שם בבריאה מבחינת הארת כלים, ואח"כ ביום עולית עם הכלים לאצילות, ונעשית פרצוף שלם בקומה שוה עם ז"א פב"פ. ונמצא, כי באמת גם זווג הלילה הוא לצורך רחל, דהיינו כדי להעלות הט"ת שלה מבריאה, כנ"ל, אלא רחל עדיין אינה מוכנה לזווג, כי אין לה אז אלא גו"ע וחסרה אח"פ, ולכן משמשת לאה במקומה. (א' תק"ו אמנם).

מ״ב(לשאלה) בזמן שלאה ורחל הן זו ע"ג זו, שלאה היא מחזה ולמעלה, ורחל היא מחזה ולמטה, נמצאים שניהם בקטנות. כי לאה אע"פ שהיא במקום ג"ר, מ"מ היא חסרה נה"י דגדלות דז"א, כי היסוד שבמקום החזה דז"א המזדווג עם לאה, הוא יסוד דקטנות, דהיינו מבחינת נה"י שנעשה לחג"ת, המממשים ללאה מבחינת נה"י שמקודם לכן. וכן רחל שמחזה ולמטה נמצאת משום זה אב"א עם הז"א, שחסרה לגמרי מבחינת ראש. ולפיכך לא יוכלו נה"י דאמא שהם עתה בחינה ארוכה, דהיינו בחי' חכמה וג"ר, להתלבש בנוקבא אחת משתיהן, שהרי שתיהן הן בחינת ו"ק, כנ"ל, וע"כ צריכים שתיהן להתחבר לפרצוף אחד, דהיינו שלאה תקח מקום רחל, ואז תהיה נשלמת גם בנה"י ותוכל להלביש הנה"י דאמא, כי בזה יהיו לה ע"ס דגדלות שלה. וכן ביום לא יוכלו נה"י דאמא שהם בחינת ג"ר להתלבש ברחל כל עוד שאינה לוקחת מקום לאה, שאז היא חסרה הג"ר דז"א ואיך תלביש הנה"י דאמא, שהיא בחי' ארוכה, דהיינו בחי' ג"ר. הרי שאין נה"י דאמא מתלבשים בנוקבא הן ביום והן בלילה, כי נוקבא אחת היא תמיד בחינת ו"ק, אלא ששתיהן צריכות להתחבר לפרצוף אחד, ורק אז מתלבשת נה"י דאמא בהן. (אות כ"ט).

מ״ג(לשאלה) בחצות לילה לוקחת לאה מקום רחל, ובזווג של יום, לוקחת רחל מקום לאה. (אות ל"א).

מ״ד(לשאלה) עי' לעיל תשובה קע"ט.

מ״ה(לשאלה) ז"א נבנה כולו מאמא, שהיא המאציל שלו, וכל בחינה שלו מקובלת מבחינה שכנגדה באמא, חב"ד חג"ת שלו מג"ר דאמא, שהם בחינת ס ' הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, ונה"י שלו לוקח מחזה ולמטה דאמא, שהם בחינת ו"ק כנודע. ועד"ז הם בחינת המלכות שלו שהיא נמשכת מב' המקומות דאמא, שמלכות הנמשכת מג"ר דאמא מבחינת הס ' שלה, שהם חסדים מכוסים, נקראת לאה. ומלכות הנמשכת מחזה ולמטה דאמא, שהיא בחי' ם ' סתומה שלה, שהיא בחינת חסדים מגולים, היא הנקראת רחל. ולפיכך נבחנת לאה לעלמא דאתכסיא, להיותה מג"ר דבינה שהיא בחינת חסדים מכוסים. ורחל נבחנת לעלמא דאתגליא להיותה מבחינת מחזה ולמטה דאמא, ששם מקום החסדים המגולים. כנ"ל, בתשובה קע"ו. ע"ש. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

מ״ו(לשאלה) אם לאה שואלת מקום רחל, שהיא לוקחת גם נה"י דז"א שמחזה ולמטה, נעשו הנה"י לבחינת חג"ת, ולא יוכלו החסדים להתגלות שם, ונעשו הנה"י דז"א כמדת לאה. אמנם אם רחל לוקחת מקום לאה, דהיינו בזווג של יום, אז נעשו גם החג"ת שמחזה ולמעלה דז"א, לבחינת חסדים מגולים כמו הנה"י דז"א, משום שנעשו לבחינת רחל. (א' תק"ח ד"ה וזה).

מ״ז(לשאלה) ארוכה פירושה: חכמה, שמדת חכמה נקראת ארוך. וכיון שזווג או"א דחצות לילה הוא מהארת ע"ב ס"ג העליונים, ע"כ נבחנים בבחינה ארוכה כלומר שהם ממדת ג"ר. (אות כ"ט).

מ״ח(לשאלה) כי כל הבא מבחינת כלים דפנים דנקודים, שהיו שם מבחי' אצילות גם בעת קטנות הנקודים, ולא נשברו מחמת פגם של עצמם אלא מחמת התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים, הנה אחר שנבררו פעם אחת מתוך הכלים דאחורים, שוב אינם מתמעטים לעולם. ומכלים דפנים ההם, נתקנו חב"ד חג"ת דכלים דז"א עד החזה. ובחינת נקודת החזה, נתקנה לכתר של הנוקבא. אשר מבחינת האורות, נבחנים לחג"ת נה"י דז"א דהיינו ו"ק בלי ג"ר, ולבחינת מלכות דנוקבא, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואחר שז"ת אלו דז"א ונוקבא נבררו ונתקנו פעם באצילות, לא יארע בהם עוד שום מיעוט לעולם, כי הפרסא דנקודים שנתבטלה מחמת הארת ע"ב ס"ג. היא שגרמה שם שכלים דפנים נתערבו, עם הכלים דאחורים שמחזה ולמטה, וע"כ נשברו פנים ואחור. אמנם באצילות נתקנה הפרסא באופן כזה שלא תתבטל גם בעת הארת ע"ב ס"ג, כי בעת לידת המוחין מוליד אותם עתיק בסוד צמצום ב' ומלבישם בםל"צ, כנודע. ולפיכך, לא יצויר עוד שום התערבות דכלים דפנים עם כלים דאחורים שלמטה מפרסא, וע"כ לא יארע עוד שום מיעוט הן בששה כלים חב"ד חג"ת דז"א, והן בכלי דכתר של נוקבא דז"א. (אות ל"ו).

מ״טבהיות לאה מחזה ולמעלה, אין לה שם אלא בחינת יסוד דקטנות דז"א, שהרי בחזה עצמו אין שם כלל בחינת יסוד, שהרי הם חג"ת, אלא כיון שהחג"ת האלו היו מתחילה בחי' נה"י, ובעת גדלות נשמה דז"א נעשו החג"ת שלו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים דגדלות נשמה. הרי שחג"ת אלו שלאה מלבישם היו בעת קטנות בחינת נה"י, וע"כ יש גם בחזה בחינת יסוד, כי אין העדר ברוחני, וגם יסוד דקטנות נשאר שם. אמנם בחצות לילה, אחר שמתפשטים שם בלאה נה"י הארוכות דאמא, דהיינו נה"י דבחי' ע"ב, שמבחינה זו דע"ב, נבחנים כל חב"ד חג"ת נה"י דז"א, רק לחג"ת נה"י לבד, דהיינו בשוה לאו"א עלאין במוחין דס"ג, שיש להם ממוחין האלו חב"ד חג"ת נה"י בשלמות ועכ"ז מבחינת ע"ב הם חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין בהם אלא ו"ק דע"ב, דהיינו כמדת הששה כלים שהם מלבישים לא"א. עד"ז ממש הוא הז"א, שאע"פ שיש לו ע"ס שלמות ממוחין דנשמה הנמשכים מס"ג דאו"א, מ"מ מבחינת ע"ב אינם נחשבים רק לחג"ת נה"י לבד.

נ׳ולפיכך בח"ל, ע"י ביאת המוחין מהארת ע"ב ס"ג העליונים ע"י או"א, נעשים החג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י שלו לחג"ת, וכיון שנה"י נעשו לחג"ת עד החזה, הנה יכלה גם לאה להתפשט לסיום ז"א דהיינו לעטרת יסוד שלו עם התהפכותם לחג"ת. וזה נבחן אל הגדלת הכלים דלאה לע"ס שלמות דז"א מבחינת מוחין דס"ג, כי יש לה עתה בחינת יסוד דגדלות ממוחין אלו, כי עתה היא מלבשת גם לנה"י דז"א. ואין להקשות, הלא הם נעשו לחג"ת דע"ב, כנ"ל, שנקודת החזה ירדה למקום סיום היסוד. כי נודע, שאין העדר ברוחני, וכל המדרגות נבחנות יחד הן המדרגות שמקודם לכן, והן המדרגות שנתחדשו עתה. ולפיכך כלפי זווג לאה פב"פ עם הז"א, נבחנים הנה"י דקומת ס"ג שמקודם לכן, שעומדים שם עוד, גם בהתחדשותם לבחינת חג"ת דקומת ע"ב. ולכן יש עתה ללאה בחינת יסוד דגדלות דקומת ס"ג, וזה כל הריוח שלה.

נ״א(לשאלה) אמנם עיקר הגדלה זו דלאה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך רחל, שהיא צריכה רק לקומת ע"ב, וכן נה"י דאמא המתלבשים בלאה, הם מבחינת ע"ב כנ"ל, וע"כ צריכה לאה לקבל בחינת האחורים של נה"י דע"ב לחלקה, שפירושו הוא, הכותל הנמשך מיסוד דאבא ששליטתו מתחיל מחזה ולמטה. וזה נבחן עתה להגדלת לאה, כי מצד עצמה אין לה רק כותל דחג"ת שהוא מאחורים דיסוד אמא, ועתה נגדלת עם הכותל דנה"י מאחורים דיסוד אבא. והגדלה זו מכונה בשם "הגדלת לאה ע"י נה"י דאמא בעודה באחור דז"א" כלומר, שהוא מתגדלת מבחינת האחורים דז"א, כי מרוחת האחורים דנה"י, שהוא מקבלתם בשביל רחל. כמבואר. (אות ל"ה).

נ״ב(לשאלה) עיקרה דרחל היא נקודת הכתר שלה, שפירושה נקודת החזה מצד הכלים. וט"ס דכלים הנמשכות ברחל מכתר שלה ולמטה עד סיום רגלי ז"א, הם בה תוספות ולא עיקר, כלומר, שהם יכולים להסתלק ממנה. כנ"ל תשובה קפ"ו. ועתה בח"ל שהם נעשו לחג"ת, לוקחת אותם לאה עם בחינת אחורים דיסוד אבא שבהם, הנבחן לכותל דנה"י, ונמצא לאה נגדלת במחצית אחורים דנה"י דז"א, וזה נקרא שלאה נגדלת בכל קומתו דז"א בהיותה עומדת באחורי ז"א. שפירושו, שנגדלת במחצית אחורים דז"א התחתון, שהוא בחינת כותל אבא שבתוך הט"ס דתוספות דרחל שבאו לרשותה של לאה. (אות ל"ה).

נ״גבהיות קומת רחל מחזה ולמטה דז"א, הרי היא אז בבחינת אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ. שפירושו, שאין בנוקבא אז אלא הארת ג"ר שהם חג"ת וחסדים מכוסים, ובחינת אחורים שלה, שהם הכלים הנה"י הכלולים בה, וכן בחינת הארת הכותל דאבא שבהם, אע"פ שבהכרח ישנם שם בנה"י דז"א, אמנם הם טמירין ונעלמים בפנימיותם, באופן שלא יתגלו בה. וענין העלמת האחורים האלו כלולים בהארת החסדים מכוסים עצמם, כי כלול בהם האחורים דיסוד אמא, שהם דוחים כל גילוי דהארת חכמה, וע"י זה נדחים ונעלמים הנה"י שבה, ואין להם כח להתגלות, אבל האחורים האלו דיסוד אמא, הם אמנם ברשותה של לאה, כי לאה היא בחינת הנוקבא דג"ר דז"א המקבלת מבחינה שכנגדה ממלכות דג"ר דאמא, אבל לרחל שהיא בחינת מלכות דנה"י דאמא, אין לה שום חלק באחורים האלו. וע"כ מכח התלבשות רגלי לאה בכתר רחל, שפירושו, שאותו נקודת החזה שהיא כח הסיום של לאה, היא עצמה היא כתר דרחל וכל שורשה, כי נקודת החזה היא כתר שלה, ע"כ היא מקבלת דרך התלבשות הזו מבחינת הכותל דחג"ת דלאה, הדוחה כל גילוי חכמה, שעי"ז נעלמים האחורים, שלה, ונשארת באצילות.

נ״דוזה נבחן שלאה עם הכותל שלה נתפשטה לתוך התחום של רחל, כי הגם שגדרה של רחל היא הכותל דנה"י מבחינת אחורים דיסוד אבא, עכ"ז, כח האחורים של כותל דחג"ת מתחום לאה מתפשטים בתחום רחל ומעלימים את בחינת האחורים שלה דנה"י. אכן אם לא היה שם תיקון זה דהארת רגלי לאה, אז היו מתגלים האחורים דנה"י, שאין להם סיפוק אלא בהארת חכמה, ואז היו נופלים לבריאה, כי כח המסך היה מוציא אותם מחוץ לפרסא דאצילות, כי כמו שהמסך שבפה דא"א, לא שלט על ג"ר דבינה להוציאם מבחינת ג"ר, משום התיקון דחסדים מכוסים, אבל על ישסו"ת הוא שולט להוציאם מבחי' ג"ר לו"ק, מחמת שהם צריכים להארת חכמה, כמו כן ז"א שהוא בחינת נה"י דא"א, אם היה נגלה בנוקבא הצורך לחסדים מגולים כמו ישסו"ת, היתה צריכה לירד לבריאה, כי אח"פ דחג"ת שהם ישסו"ת, נפלו מכח גילוי המסך, אל בחינת מחזה ולמטה דא"א, דהיינו מדרגה אחת למטה, ועד"ז הנוקבא, שהיא אח"פ דנה"י דא"א, דהיינו של הז"א, שכל שיעורו הוא נה"י דא"א, הרי נפילת האח"פ שלו רק במדרגה אחת, כבר הם נמצאים בבריאה, כמ"ש בחלקים הקודמים, שגילוי המסך דצמצום ב' מוציא אח"פ דכל מדרגה למדרגה א' למטה ממנו, וע"כ כמו שישסו"ת יצא מחמת המסך הזה, מחג"ת דא"א לנה"י, כן הנוקבא שהיא אח"פ דנה"י דא"א, היתה צריכה לצאת מחמת גילוי המסך הזה, לעולם הבריאה למטה מפרסא. והבן היטב.

נ״ה(לשאלה) הרי שכל השארתה של הנוקבא באצילות הוא מכח הלבשת הכתר שלה לרגלי לאה, שמקבלת ע"י זה כח האחורים שלה הדוחים ומעלימים הנה"י שלה ביתה, ואין לה שום צורך להארת חכמה, וע"כ יכולה לקבל מג"ר דאמא הארת החג"ת, ונשארת באצילות. ונמצא ענין התפשטות לאה לתחומה של רחל מצלת אותה מלירד לבריאה. אמנם עכ"ז נבחן שהם יושבים שם דחוקות. כלומר, כיון שנה"י דרחל ישנם שם בפנימיותה, הרי הם נדחקים וסובלים מרגלי לאה שהם דוחקים אותם להתעלם. וע"כ נבחן זה "שלאה דוחקת רגליה לתחום רחל ויושבים שם דחוקות" כמבואר. (אות ל"ז).

נ״ו(לשאלה) נתבאר בתשובה הקודמת, שכח הסיום דרגלי לאה המתפשט לתחומה של רחל, מצלת אותה מלירד לבריאה עש"ה. והנה כל זה היה אפשר רק בהיותם ב' פרצופים, דהיינו מטרם שנה"י ארוכות דאמא, היו מתפשטות בלאה, שאז היו גם או"א וישסו"ת ב' פרצופים מיוחדים, אשר או"א היו פב"פ בכותל אחר של אחורים דאמא על אור החכמה, ולאה קבלה מאחורים דאמא אלו, שהיא בחינת כותל דחג"ת שלה, אשר עיקר כחם מתגלה על הסיום דלאה שנקרא רגלי לאה, ורגלים אלו נכנסו בתחומה של רחל, והחזיקו אותה באצילות כנ"ל בתשובה הסמוכה. אמנם עתה בעת הזווג דחצות לילה, שאו"א וישסו"ת כבר נעשו לפרצוף אחד, ונה"י דאמא נעשו לארוכות, שפירושם שנעשו לבחינת ע"ב, נמצא שאמא עצמה כבר הפסיקה האחורים שלה הדוחים חכמה וא"כ אחר התלבשות נה"י הארוכות דאמא בלאה, והיא נתפשטה ולקחה גם מקום הנה"י דז"א, שהם ט' הספירות דתוספות דרחל, ונעשו חג"ת ונה"י לגוף אחד דלאה, הנה אז כבר פסק כל כח אחורים מרגלי לאה, ואינה יכולה לדחוק ולהעלים בחי' אחורים דרחל ביתה, וע"כ ירד עתה כתר רחל עצמה לבריאה, כי נגלה עליה כח המסך דצמצום ב', המוציא את אח"פ דנה"י לבחינת בי"ע, כנ"ל בתשובה הסמוכה. וזה "שאי אפשר לחלק אחד מהגוף להתפשט ולהתלבש בחלק אחר שבו" כי עתה, אחר שלאה לוקחה גם חלק נה"י דז"א לגופה, ונפסק כח אחורים דאמא ממנה, כנ"ל, אין לה כח עוד לעורר את אחורים שלה בשביל להסתיר את בחי' אחורים דנה"י שבכתר דרחל, להיותם בה ב' בחי' הפכות זו לזו, כי אין זה מצויר ברוחניות כלל שב' בחינות משונות זו מזו שיתכפלו במקום אחד. (אות ל"ז).

נ״זיש ב' בחינות ט"ס דתוספות אל רחל: א' היא ט"ס מבחי' כלים דפנים בלבד, שרחל נוטלת אותם מז"א מכח העלאת או"ח שבה, והם בחי' פרצוף רחל אב"א מחזה ולמטה דז"א. ויש בחינת ט' נקודות דתוספות הבאים מכלים דאחורים, הנבררים מבריאה ע"י הזווג דחצות לילה. ועל הט"ס דתוספות מבחינה א' אומר, שבזמן ירידת כתר רחל לבריאה, הם באים לרשותה של לאה, ומתחברים לפרצוף אחד. ועל ט' הנקודות דכלים דאחורים שנתחברו לה ע"י הזווג העליון דח"ל, עליהם אומר, שירדו לבריאה, כלומר, שאע"פ שנתחברו ע"י הארת ע"ב ס"ג שנתלבשו בלאה העליונה, שמשום זה נעשו חג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ונתפשטה לאה עם חג"ת עד סיום רגלי ז"א, דהיינו מחמת שנעשו לחג"ת, ואז נתחברו להם נה"י חדשים מבריאה, שהם ט' הנקודות דתוספות של רחל. ועל אלו אומר, שאע"פ שהם נתחברו עתה ע"י הארת ע"ב ס"ג של המוחין דז"א ולאה, מ"מ הם יורדים לבריאה, כלומר, שאינם מקבלים שום אור של אצילות, משום שאין אור אצילות יכול להתפשט למטה מפרסא, והם נשארים בבחינת בריאה כל הלילה עד הבוקר, ובזמן התפילה אז עולים עם רחל לאצילות.

נ״ח(לשאלה) ומה שפעם אומר שכתר דרחל ירד לבריאה, ופעם אומר שמלכות דרחל ירדה לבריאה, זה מתבאר בערך הפוך שבין כלים לאורות, כי כשמדובר הוא מכלים, נבחן לכתר, וכשמדובר הוא מאורות הרי הוא נבחן לאור הנפש שהוא בחינת מלכות. ומה שאומר פעם שכתר דרחל נשאר באצילות, הכונה שלא נתמעט כלום ע"י ירידתו זו לבריאה, כי באמת הוא עצמו לא ירד לבריאה, להיותו כבר מתוקן בבחינת כלי דפנים, שאינו מתמעט לעולם, ועכ"ז, כיון שהוא מתחבר עם ט' נקודות דתוספות שנבררו ע"י הזווג דח"ל מן הבריאה, ע"כ נבחן זה כמו שגם הוא עצמו ירד לבריאה, כלומר, שאינו מקבל שום אור מאצילות כי אם היה הוא עצמו מקבל אורות דאצילות היו גם ט' הנקודות שבבריאה מקבלים אותם האורות כי הם מחוברים יחד, וע"כ אינו מקבל אז גם הוא שום אור מאצילות, ומבחי' זו יש לחשבו כאלו ירד לבריאה, אע"פ שבאמת לא ירד, שהרי הוא בחינת נקודת החזה דז"א, ונקודת החזה ירדה עתה לסיום היסוד ונמצא שהכתר דרחל עומד בסיום של הז"א באצילות. והבן זה היטב. (אות ל"ח).

נ״ט(לשאלה) הנה יש כאן ב' ענינים כאחד, כי מצד אחד יש שעשועים לז"א במ"ן דנשמות בזווג פב"פ עם לאה הנמשך כל הלילה, שהנשמות מקבלות שם תיקון ג"ר, ומעלין בזה שעשועים לז"א. וכן יש שעשועים לרחל, כי באותן ט' הנקודות דתוספות שנתחברו אליה מן הבריאה, נתעלו ג"כ גו"ע דנשמות הצדיקים הדבוקים בט' נקודות שלה, והיא משתעשעת עמהם על שהוציאה אותם מן הקליפות וחיברה אותם לקדושתה. ומצד ב' יש אמנם בכיה ושאגה מאותה הבחינה עצמה. כי אחר שרחל הצילה הנשמות והוציאה אותם מן הקליפות, היא חושקת להמשיך שמה לבריאה, גם את ז"א בעלה, שיעשה שם הזווג בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיבו בי"ע להיות אצילות ותתבער כל הטומאה מן הארץ ויהיה גמר התיקון. וכן ז"א שואג על רחל שנפרדה הימנה, כי גם הוא רוצה להאיר לבי"ע ולהחיש גמר התיקון. אמנם הפרסא דאצילות מפרדת ביניהם, כל זמן שאין אתערותא דלתתא מן התחתונים כראוי לזה. (אות מ"ד. ואות מ"ו).

ס׳(לשאלה) כי בעת שרחל ולאה הם ב' פרצופים אין לז"א אז אלא מוחין דס"ג ונשמה, שהם בחינת חסדים מכוסים, ואז ז"א ורחל הם בבחינת אב"א, דהיינו שרגלי לאה מתפשטות לתחומה של רחל, ומעלימים בחינת הנה"י שלה ביתה, ורק פניהם מגולה, שהוא בחי' חסדים מכוסים שרחל מקבלת מן ז"א, שזה נחשב לבחינת חג"ת, כנ"ל. ונבחן שאם לאה לא היתה מתפשטת לתחומה של רחל, הנה אז היו נה"י דרחל מתגלים, שהם בחינת הצורך לחסדים מגולים. ונמצאים בזה ארוכות יותר מנה"י דז"א, כי נה"י דז"א הם נבחנים לקצרים, בהיותם מבחינת מוחין דאמא, שבחינת יסוד שלה רחב וקצר, אבל נה"י דרחל אם היו מגולים הרי הם מיוחסים לאחורים דיסוד דאבא, שהם מבחינת יסוד דאבא דצר וארוך. וע"כ יש הכרח שכתר דרחל ילביש על רגלי לאה, ויקבל בחינת אחורים דאמא מיסוד אמא הקצר, שעי"ז נמצאים נה"י דרחל בפנימיות, ואין בחינת הארוך דאבא ניכר בה, ואז רחל משתוית עם ז"א, ואינה ארוכה יותר ממנו. והבן. (אות כ"ה).

ס״א(לשאלה) עי' לעיל בתשובה קפ"ט. (אות ל"ו).

ס״בכבר נתבאר לעיל בתשובה קע"ו, שכל השורש של חכמה דל"ב נתיבות מתחלת רק מן שליש אמצעי דת"ת, דהיינו מחזה ולמטה, אשר אפילו באו"א עלאין עצמם, נחשבים לבחינת ו"ק בלי ראש, כי רק בחינת הס ' דאו"א, שהם חב"ד חג"ת שלהם, נחשבים לראש, אבל מחזה ולמטה שלהם נבחנים לם ' סתומה, והם בחינת ק"ך צירופי אלקים, כנ"ל בחלק י'. ונמצא שבחינת הת"ת הזה שהוא הנושא להארת חכמה, אינו נכלל כלל בראש דאו"א, כי הוא בחינת גוף בלי ראש, משום שאין אחורים דאמא שולטים עליו, להיותו צריך להארת חכמה, כנודע. וא"כ איך בחינת נה"י אלו יכולים לשמש בחינת דעת בראש דאו"א. אמנם התירוץ הוא, כי כל זה אמור רק במוחין הקבועים דאו"א, שהם בקומת ס"ג, שכל בחינת הראש שלהם הוא מכח בחינת ג"ר דבינה, שאינה סובלת ממסך וצמצום, ע"כ יצאו המחזה ולמטה שלהם לבחינת גוף בלי ראש, משום שחסדים מכוסים אינם משלימים אותם. אבל בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א ומשיגים שם מוחין דע"ב, נמצאים אז הנה"י שמקבלים כל הספקתם כמו החג"ת דאו"א, וע"כ יכולים לעלות ולהכלל בראשייהו דאו"א, ולשמש להם לבחינת דעת, ונמצאים שם לעיקר הנושא להארת חכמה, כנ"ל בתשובה קע"ו. גם נודע, שהם צריכים תמיד להשאר בהראש דאו"א, כי לולי היו יורדים משם היו או"א חוזרים לבחינת ס"ג, משום שהם עצמם אינם צריכים לחכמה, להיותם מבחינת ג"ר דבינה בחסדים מכוסים, ולפיכך מוכרחים נה"י אלו להשאיר המ"ן שלהם בראש דאו"א לבחינת העמדה וקיום, ומטעם הזה, גם בחינת הדעת דז"א נשאר בראש שלו, כי חו"ב שלו הם בחינת או"א עלאין ממש, והם בחינת ג"ר דבינה, שאם לא היה להם המ"ן של הנה"י הנ"ל, שהם הנושא להארת חכמה, חזרו שם לבחינת ס"ג. הרי נתבאר, שאע"פ שבחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה הוא בחי' גוף מעיקרו, הן באו"א והן בז"א, מ"מ יש לו מקום בראש דמוחין דע"ב, כי זולתו לא היו כלל מוחין דע"ב בפרצוף.

ס״גונתבאר לעיל בתשובה ק"ד. שאין מוחין דע"ב דבחינת ל"ב נתיבות יוצאים, אלא ע"י מ"ן דשערות להיותם מבחינת מלכות דצמצום א', ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה צ', אשר בחינת עטרא דגבורה המשמשת בגילוי חכמה זו באו"א, דהיינו במוחין במקום יציאתם, שהוא המזל ונקה, אינה בחינת מלכות ממש, אלא בחינת יסוד, ומלכות היא בה רק בבחינת התכללות לבד. וע"כ נבחן עטרא דגבורה זו, שהיא בחינת יוסף בהתכללות בנימין, דהיינו בחינת דכורא ובחינת יסוד, ואינו בחינת בנימין אמיתי, שהוא בחינת מלכות. גם נתבאר שם, שמשום זה אין המוחין דע"ב דנוקבא נמשכים ממוחין האלו שיצאו באו"א, אלא הם יוצאים בזווג מיוחד בראש ז"א על מלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה שבראש ז"א, יצאו עליה מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. עש"ה.

ס״ד(לשאלה) ולפיכך מקבלת הנוקבא אלו המוחין מנה"י דז"א כמות שהם, אמנם לא תוכל לעשות זווג בראשה עצמה כמו או"א וז"א, כי העטרא דגבורה הבאה מצמצום א' חסרה לה, שאין לה ממנה אלא הארה בדרך התכללות, שזה מספיק ליציאת המוחין כמות שהם, ואין זה מספיק לזווג. ומשום זה "אין דעת בראש הנוקבא" כי רק בז"א שהוא צריך אל הדעת שיהיה בו בבחינת מ"ן לקיום והעמדה, שזולתו לא היה לו מוחין דע"ב כנ"ל. ע"כ יש לדעת שלו חלק בהמוחין דע"ב שלו, מה שאין כן הנוקבא, שהיא נוטלת ד' המוחין חו"ב חו"ג מכח הזווג שנעשה בראש ז"א, ובה עצמה אין עוד שום זווג, כנ"ל, א"כ אינה צריכה לדעת שיהיה בה בבחינת מ"ן לחו"ב שלה, כי אין לדעת הזה כח של זווג, אלא החו"ב שלה מתקיימים בה ע"י הדעת שבראש ז"א. וע"כ לא יוכל הדעת שהוא בחינת נה"י וגוף כנ"ל, להשאר בבחינת ראש של הנוקבא, כי החו"ב שלה אין להם שום שימוש ממנו. (אות קפ"ט).

ס״ה(לשאלה) המוחין דנוקבא אין להם שורש במוחין דע"ב דאו"א, אלא שהם יוצאים בראש דז"א, ולא מבחי' מלכות דשערות, אלא מבחינת מלכות דאמא הנכללת בעטרא דגבורה דז"א. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות קנ"ו).

ס״ו(לשאלה) מקום יציאת המוחין של המוחין דז"א הוא באו"א שעלו לג"ר דא"א, שיצאו שם המוחין על המ"ן דמזלין, שהם ונוצר ונקה, שמזל ונוצר הוא ת"ת דדיקנא, הכולל ה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד דדיקנא, הכולל ה"ג, ונבחן בחינת המזל ונקה שהוא בחי' יסוד לבד, אלא בהתכללות המלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת בנימין עצמו בלבדו, שהיא בחינת נוקבא, לא היה שם בזווג הזה דמזלין, משום שהם בחינת צמצום א' ואין מלכות דצמצום א' גלויה אפילו בהמזלין, אלא רק בחינת יסוד של מלכות זו, דהיינו מדת הזכר, כמ"ש לעיל בחלק י"ג בתיקון א' דדיקנא, דכל נימא שבה אינה כלולה אלא מש"צ נימין, שהוא משום שבחי"ד דבחי"ד חסרה מהם, כי נגנזה ברדל"א. עש"ה. וע"כ המוחין ההם, הם בחינת מוחין דזכר בלבד, כי יצאו על עטרא דגבורה דבחינת הזכר, אבל המוחין דנוקבא דז"א, צריכים לצאת על בחינת עטרא דגבורה דבחינת המלכות עצמה, שהיא בנימין, וכיון שבחינתה של המלכות איננה בשערות דיקנא, כנ"ל, ע"כ אין לנוקבא חלק במוחין ההם, והיא צריכה לזווג חדש במוחין דז"א על בחינת עטרא דגבורה נוקביי וע"כ אחר שקבל הז"א המוחין שלו עושה בראש שלו זווג חדש, על מלכות דאמא שבמוחין שלו, שהיא נכללת גם בעטרא דגבורה דז"א, ושם יוצאים המוחין דנוקבא בבחינת שורש הראשון כנ"ל בתשובה צ'. עש"ה.

ס״ז(לשאלה) עטרא דגבורה דז"א היא מבחינת יוסף בעיקר, אלא בחינת בנימין כלולה בו כדי להעלות או"ח. אמנם עטרא דגבורה דנוקבא, היא בחינת בנימין בלבדו. עי' לעיל בתשובה הסמוכה.

ס״ח(לשאלה) כי חכמה סתימאה נסתם בקרומא דאוירא ואינו משפיע כלל למטה מבחינת עצמותו אלא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, ונמצא שאין גילוי לעצמות דמו"ס אלא בי"ג תיקוני דיקנא, שהם בחינת המזלין. (אות נ').

ס״טנתבאר בחלק העבר, ששערות רישא ודיקנא הם קומה אחת דאור חוזר שהלבישו לע"ב המגולה, היינו למוחין דא"א במקום יציאתם ברדל"א, שהג"ר דמוחין אינם מלובשים שם בם ' דצל"ם, והמה מגולים שם בכל הארתם. אלא לעת לידת המוחין חזר הרדל"א ונתלבש בבחינת צמצום ב' והלביש את המוחין דמל"צ, שע"כ יצאו ונעלמו ג"ר מוחין ההם בסוד מקיף חוזר, וקומת האו"ח שהלבישה לע"ב המגולה במקום יציאתם, שהם בחינת אור עב שאינם יכולים להסתלק עם האו"י, נשארו בבחינת מותרי מוחא, ויצאו לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. אשר בחינת גו"ע שבקומת השערות נעשו לשערות רישא, ואח"פ דשערות יצאו לבר מרישא, כי המסך דפאתי הראש הוציאם לחוץ מראש ע"ש. והנה נתבאר ששערות דיקנא הם בחינת אח"פ שיצאו מבחינת שערות ראש למטה.

ע׳(לשאלה) ונודע שבחינת אח"פ הם נבחנים רק למחזה ולמטה, כי חב"ד חג"ת עד החזה נבחן לבחינת גו"ע למעלה ממסך, ואלו אח"פ היוצאים לחוץ מכח שליטת המסך עליהם, הם רק ב"ש ת"ת ונה"י לבד, ונחשבים לבחינת זו"ן, דהיינו לבחינת ה"ח וה"ג, שמזל ונוצר כולל כל ה"ח, שהם כל הי"ב תי"ד, ונבחן לבחינת הת"ת, שהוא השורש להארת חכמה דל"ב נתיבות כנ"ל בתשובה קע"ו. ומזל ונקה הוא בחינת יסוד, הכולל ג"כ כל הי"ב תיקוני דיקנא, אלא מבחינת ה"ג. אמנם בחינת מלכות אינה שם בזווג הזה, כי מזל ונקה הוא בחינת יסוד, אשר בחינת בנימין כלול בו, כדי להעלות או"ח. כנ"ל בתשובה קצ"ז. ע"ש. (אות נ').

ע״א(לשאלה) המזל ונקה הוא בחינת יסוד של מלכות דצמצום א', וע"כ אין בו בחינת מלכות דמלכות דצמצום א' משום שנגנזה ברדל"א, בסוד ראש פינה. (אות נ').

ע״ב(לשאלה) נודע, שמזל ונקה הוא בחינת יסוד, דהיינו בחינת זכר, אמנם כדי להעלות או"ח, הוא צריך להכלל גם בבחינת בנימין. כמ"ש הרב אצל יסוד ז"א, שהוא כלול מזכר ונקבה בסוד ח"י העולמים, ע"ש. (אות נ').

ע״ג(לשאלה) כי אין או"א מזדווגים על המ"ן דמזלין להמשיך קומת ע"ב, זולת ע"י עיבור זו"ן, כנ"ל בסוד כ"ב אתוון אתוון וי' אמירן, וע"כ נבחן שזו"ן בעיבור הבינה גורם שיעלו או"א לג"ר דא"א ולהזדווג על המ"ן דמזלין הרי המזלין מתעוררים להיות למ"ן לאו"א מסבת עלית הזו"ן. (אות נ').

ע״דנודע, שענין עלית מ"ן המשיב את הבינה פב"פ עם החכמה, נמשך מכח הקשר שיש לבינה דאו"י עם ז"א דאו"י, ששם חזרה הבינה להיות חכמה כדי להשפיע הארת חכמה בחסדים, שבזה האצילה לז"א, כנודע, ובכל פעם כשז"א עולה למ"ן אל הבינה מתעורר שוב הקשר הזה, ובינה חוזרת פב"פ עם החכמה.

ע״ה(לשאלה) ולפיכך נבחן אשר השורש של חכמה דל"ב נתיבות, אינו בבינה אלא בת"ת, כי הבינה דאו"י נשארה אחר שהאצילה הז"א, בבחינתה שמקודם בלי שום שינוי, והארת החכמה שהמשיכה, אינה נמצאת בה, רק בז"א דאו"י, וע"כ נעשה הת"ת לשורש והתחלה ראשונה לחכמה זו. כמ"ש לעיל בתשובה קע"ו בארוכה. באופן, שחכמה דל"ב נתיבות אינה במציאות הג"ר דשום פרצוף, גם לא בג"ר דו"ק שלו, שהם חג"ת, אלא רק מחזה ולמטה. כמ"ש שם. כי הת"ת נחלק על ג"ש. בינה ז"א מלכות, וש"ע שהיא בינה הוא למעלה משורש החכמה, ומסולקת ממנו, כמו הבינה דאו"י, אלא שליש אמצעי דת"ת, בו מתחיל השורש לגילוי חכמה, עש"ה.

ע״ו(לשאלה) כי אין מוחין דהולדה בזו"ן טרם שאו"א קונים מדרגת ע"ב, דהיינו חכמה דל"ב נתיבות. וענין הולדת נשמות הוא תחילת גילוי הנעשה בהעולמות, וע"כ נקראת חכמה דל"ב נתיבות בשם שירותא דכלא. (אות צ"ו).

ע״ז(לשאלה) כמ"ש בתשובה הסמוכה, שאין חכמה דל"ב נתיבות מתחלת, רק מת"ת דכל פרצוף, ורק בשליש אמצע, דת"ת, וכן הוא בדרך כללות הפרצופים, שבאו"א עצמם, שהם הבינה שחזרה להיות חכמה ע"י עיבורו של זו"ן, אין החכמה נשרשת בהם כל עיקר בדומה לבינה דאו"י, שגם באותה העת שחזרה לחכמה כדי להאציל לז"א דאו"י, נבחן בחינת השינוי שנעשה, רק על בחי"ג שהיא ז"א. וכן בפרצופים, אע"פ שאו"א קבלו הקומה דחכמה זאת, מ"מ אינה מתגלה בהם, רק ברדתה לז"א מחזה ולמטה כי שם מקומה. עי' היטב בתשובה קע"ו. (אות צ"ו).

ע״ח(לשאלה) כי אין זווג בשערות דיקנא, אלא בעת עלית ג"ר דא"א לעתיק, שמשם נמשכו השערות דיקנא, דהיינו ממוחין דא"א בעת יציאתם ברדל"א, ואז נכללים או"א בא"א, וא"א ברדל"א והזווג נעשה בבחינת רדל"א, כנודע. הרי שענין התכללות או"א במזלא, הוא מושך אותם לבחינת עתיקא. (אות צ"ה. א' תקנ"ב ד"ה וע"כ).

ע״טנתבאר לעיל בתשובה קע"ו, ההפרש הגדול מחכמה דל"ב נתיבות אל החכמה דא"א, כי החכמה דא"א היא חכמה דאו"י, ומושפעת דרך פה דעליון, כדרך יציאת הפרצופים דא"ק. אמנם החכמה דל"ב נתיבות, אינה מושפעת אלא דרך זווג יסודות, משום שאין להם שורש כלל בג"ר דכל פרצוף אלא רק בנה"י שלו, וע"כ נבחנת חכמה זו שהיא באה ממטה למעלה, מן הז"א אל הבינה. בסו"ה, יפה נוף וחורש מצ"ל, כנ"ל בחלק י"ב, שם ' שהיא חכמה משפעת אל הצ ' שהיא ז"א, ומן הצ ' עולה החכמה ומושפעת להל ' שהיא בינה ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה ר', שהשערות דיקנא נבחנים רק לאח"פ דשערות רישא, שהם בחי' זו"ן ובחי' נה"י, ע"ש.

פ׳ונמצא "כמו שמו"ס סתמה את העצמות שלה, שלא תתגלה רק ע"י השערות, כן אבא סתם העצמות שלא יתגלה כי אם ע"י התלבשות שלו" כלומר, כמו שעיקר גילוי החכמה זו במקום יציאתו בא"א אינו מבחי' מו"ס, שהוא חכמה דאו"י, אלא רק ע"י המ"ן דשערות, שהם בחי' תנה"י, וזו"ן, שמזל ונוצר הוא ת"ת, ומזל ונקה הוא יסוד. כן או"א דקומת ע"ב, הנקרא אבא, סתם גם הוא את החכמה הזו, שלא תהיה מושפעת למטה, זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו. באופן שיש כאן ב' סתימות: א' הוא של המזל ונקה, שהוא יסוד דיקנא, שמסבתה נתמעט החכמה דאו"י דמו"ס עצמו, לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, המושפעים מנה"י אל הג"ר, וכל עיקרם אינו אלא ת"ת, שהוא כל הנושא לחכמה זו, כנ"ל בתשובה קע"ו. הרי זה מיעוט גדול מאד. ועכ"ז נבחן כאן הת"ת שהוא מאיר בלי נרתק, אלא בכל מדת שלימותו בתכלית הגילוי, כי בחינת מזל ונקה שהוא היסוד עומד כאן ממטה למעלה, ואין הת"ת, שהוא ונוצר, מתכסה כלום על ידו. וזהו רק לאו"א, שהם מקבלים המוחין במקום יציאתם.

פ״אאמנם יש סתימא ב' שהיא "שגם אבא סתם את החכמה זו שלא תתגלה זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו" שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה. כי מתוך שאין המוחין מושפעים מאו"א למטה אלא דרך יסוד שלו הכלול מדכר ונוקבא שהם יוסף ובנימין, נמצא המסך שביסוד שהוא נעשה לבחינת מאציל אל החכמה הזו, וזה גורם שאין הת"ת מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא מתוך מדת היסוד, ונעשה הגבלה גדולה למדת הת"ת, ועל שם זה קנה השם עטרא דחסד, כי אינו מאיר אלא כמדת עטרת היסוד, שהוא בחינת המסך שבו.

פ״ב(לשאלה) וכבר הארכנו בזה בתשובות הקודמות וזכור היטב אלו הב' סתימות, שזולתם אין הבנה אמיתית במוחין דע"ב. (אות צ"ט).

פ״ג(לשאלה) כבר ידעת, שב' המזלין הם בחי' ה"ח וה"ג, שהם נקראו מוח הדעת. כי מזל ונוצר הוא ת"ת וה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד וה"ג. ונבחן מוח הדעת הזה, שהוא כליל לאו"א, כלומר, שהחכמה שיצאה באו"א באה רק מכחו, כי הוא המזווג אותם פב"פ, והוא המקבל הראשון של החכמה, ונחשב לה לשורש, כמ"ש לעיל בסוד הכתוב, חורש מצ"ל. (אות ק"ב).

פ״ד(לשאלה) התכללות או"א במזלא, הוא בב' בחינות: א' כשהשערות דיקנא הם בבחינת מקיפים לבד, והן מלבישים לחג"ת דא"א, ואינם אלא קומת ס"ג. ואז נבחנים או"א לו"ק דע"ב, כי אין להם אחיזה בראש דא"א, שהוא ג"ר דע"ב, אלא בגוף בלבד. ב' הוא, בעת שעולים לג"ר דא"א והשערות נכנסים לפנימיות הכלים בסוד מ"ן, שאז הם משיגים הג"ר דאורות דע"ב ונה"י דכלים. הרי שאו"א הם לפעמים מחוסרי ראש אע"פ שכלולים במזלא, דהיינו בעת שהם רק מקיפים לבד. (אות ק"ה).

פ״ה(לשאלה) כי בחינת הקטנות דע"ב הם משיגים משערות רישא ודיקנא בהיותם בסוד מקיפים עליהם. (אות ק"ה).

פ״ונודע, שבעת הזווג דפה דא"א להוציא קומת ע"ב, עלו הג"ר דא"א לג"ר דעתיק, ונמצא פה דא"א במקום הפה דרדל"א. והגרון עם החג"ת דא"א עלו ונעשו לחב"ד שלו, שעמהם עלו גם או"א ומלבישים לחב"ד החדשים האלו. וכיון שהגרון וחג"ת עלו במקום ג"ר הקודמים דא"א, עומד עתה הגרון עם ד' תי"ד תתאין התלוים בו, במקום גלגלתא דא"א, ואז נכנסו הד' תי"ד תתאין בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבגרון שהם בחינת אחה"ע, ועלו למ"ן שבחיך, שבפה דא"א העומד סמוך להם במקום פה דרדל"א, ששם נכנסו ג"כ בחינת הח' תי"ד עלאין התלוים בסיום לחיי הראש, ובאו בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבחיך, שה"ס גיכ"ק. ונמצא החיך העומד בפה דרדל"א, והגרון העומד במקום גלגלתא דא"א שמקודם לכן, שהם מזדווגים זה עם זה, בסוד הזווג דחיך וגרון דא"א, ונמצאים הח' תי"ד העליונים מתחברים עם הד' תי"ד תתאין ע"י זווג הזה.

פ״ז(לשאלה) הרי שע"י עלית א"א לג"ר דרדל"א, נתקנו "ונעשו הד' תי"ד תתאין לבחי' מ"ן ומתחברים עם הח' תי"ד עלאין שבחיך דא"א" כי גם הם נכנסו ממקום הסיום דלחיי הראש לפנימיות הכלים, שה"ס החיך דא"א. ובסוד כפיפת ראש דא"א ממקום העליה למקומו שמקודם לכן, יוצא הזווג הזה בחיך וגרון דא"א שבמקום הקודם, ששם נמצא עתה הפה דאו"א ג"כ, ואז מקבלים או"א בחינת הח' תי"ד שבחיך דא"א, שהם בחינת גיכ"ק עם הד' תי"ד תתאין שבגרון דא"א, שהם בחי' אחה"ע, והם נעשו שם לבחינת מ"ן ולבחינת דעת דאו"א, המשמש להם ממטה למעלה. ויוצא קומת ע"ב במקום הראש דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה).

פ״ח(לשאלה) זו"ן העולים למ"ן לאו"א, בעת שמרגישים החסרון דהארת חכמה ע"י עלית מ"ן דנשמות הצדיקים אליהם, הנה הם גורמים גם באמא עלאה הצורך אל הארת חכמה כדי להשפיע לזו"ן, מכח שהם בניה, כלומר, מכח הקשר שיש מבינה לזו"ן, מסוד הע"ס דאו"י, אשר הבינה משפעת שם הארת חכמה לזו"ן. וע"כ גם או"א עולים לג"ר דא"א ונכללים בזווג דא"א חיך וגרון בסוד המזלין, כנ"ל בתשובה רי"ב. (אות ק"ג ואות ק"ד).

פ״ט(לשאלה) בעת הזווג, עומדים הפה וראש דא"א במקום רדל"א כנודע, ונתבאר לעיל בתשובה רי"ב, שלצורך או"א כופף א"א ראשו למטה למקום ג"ר שלו שמקודם לכן, ששם עומדים או"א, הרי שהראש דא"א ירד למטה מסיום הפה שלו, כי הפה שלו הוא במקום פה דרדל"א, וראשו ירד למקום הראש שמקודם לכן, שהוא למטה מסיום הפה, ואז נמצא ג"כ אשר הגרון וחג"ת שעלו למקום הראש דא"א הקודם, נמצא עתה בעת כפיפת ראש דא"א למטה, שהגרון נכלל בראש דא"א ממש, כי הוא ירד למקום עמידת הגרון וחג"ת. כמ"ש כל זה לעיל בתשובה רי"ב. עש"ה.

צ׳(לשאלה) בעת עלית חג"ת דא"א לג"ר שלו, הנה רק הב"ש עלאין דכל אחת מחג"ת עלו לג"ר דא"א ונעשו לבחינת ראשייהו דאו"א. אמנם השלישים תתאין דכל אחת מהחג"ת לא עלו שם, ונשארו בבחינת גוף לאו"א. כנודע. והנה כל חלקם דאו"א בת"ת דא"א הוא שליש עליון בלבד. ונמצא עתה בעת עליה, שאותו השליש עליון נחלק על ג"ש, שב"ש עליונים של השליש הזה עלו לג"ר דא"א, ושליש תחתון של השליש הזה, נשאר לבחינת גוף לאו"א, הרי שלא נשאר בבחינת גוף לאו"א כי אם חלק תשיעית מן הת"ת דא"א. כי גם בהיותם בחג"ת, לא היה להם, אלא שליש דת"ת, ואחר, שב"ש ממנו עלו לראש, לא נשאר כי אם שליש דשליש. שהוא תשיעית. (אות ק"ז).

צ״א(לשאלה) כי הגרון וחג"ת דא"א עולים בעת הזווג ונעשו לחב"ד דא"א, דהיינו שעולים לג"ר שלו, הנה נמצא שד' תי"ד תתאין שהיו תלוין בגרון דא"א, עלן עתה למקום גלגלתא דא"א, הרי שנכללו ברישא דא"א. (אות ק"ז).

צ״ב(לשאלה) כי הוא עצמו יש לו ע"ב דאו"י, ואין לו שום צורך בע"ב של המזלין, שהם בחינה נמוכה מאד כלפי החכמה דאו"י. (אות ק"ח).

צ״ג(לשאלה) הוא בחינת ו"ק דע"ב, שאו"א מקבלים מהמזלין ושערות רישא בעודם עליהם למקיפים. (אות ק"ח).

צ״ד(לשאלה) המוחין דע"ב דל"ב נתיבות בכללם, נחלקים לג' בחינות מל"צ: שבחינת הם ' הוא במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ובחי' ל ' הם אחר שנתלבשו ביסודות דאו"א, ובאו למקום גרון וחג"ת דא"א, ששם מלבישים או"א מבחינת הקביעות. ובחינת הצ ' היא אחר התלבשותם במוחין דז"א. שהם מתבארים ע"פ הסדר דשש הבחינות עי' לעיל בתשובה מ"ב. והנה עד"ז ממש נחלקים ג"כ השערות דא"א, והשערות דז"א. אשר בחינת הח' תיקוני דיקנא עלאין הם בחינת ם ' דשערות, והד' תי"ד תתאין התלוין בגרון וחג"ת, הם ל ' דשערות. ושערות נה"י שהם דיקנא תתאה, הם צ ' דשערות. ולכן מתחילה דהיינו בי"ג שנה ויום א', וכן במוחין דחול, אין הז"א מקבל רק בחינת הצ ' דשערות, שהיא דיקנא תתאה, כי אז אינו מקבל עוד אלא מנה"י דאלו המוחין, דהיינו מנה"י דאו"א. ובשבת במוסף. כשז"א עולה ומלביש למקום או"א על החג"ת דא"א, אז משיג הל ' דשערות, ובמנחה כשעולה למקום ג"ר דא"א, אז הוא משיג הם ' דשערות ומתמלא זקנו בכל הי"ג תי"ד כמו א"א. הרי שבשעה שעולה רק אל הנה"י דאו"א, אין לו אלא דיקנא תתאה לבד, שהוא צ ', כמבואר. (אות ק"י).

צ״ה(לשאלה) כי ענין עלית הידים דא"א לבחינת ג"ר שלו, מגביהים לאו"א לקבל קומת ע"ב שהיא חכמה, וכיון שבחינה עליונה היא חכמה, אין כאן להתחשב עם בחינת הבינה שבפרקין האמצעים דידים, כי אינם עולים אז בשם, אלא שנכללים בבחינה, העליונה שהיא חכמה. ולכן אינו חושב רק פרקין עלאין דידים שנעשו לחכמות דאו"א, שאבא השיג קומת ע"ב מבחי' יד ימין, ואמא השיגה קומת ע"ב מבחינת יד שמאל, ורק זהו שצריך להשמיענו. (אות קי"ב).

צ״ו(לשאלה) שורש המוחין דע"ב דל"ב נתיבות הם החג"ת דא"א שעלו לג"ר שלו, אשר ע"י כפיפת ראש במקום החג"ת האלו שעלו, יצאה הקומה דע"ב על המ"ן דמזלין, כנודע. וע"כ נתחלקו אז אלו החג"ת לב' בחינות: ראש, וגוף. כי ב"ש עלאין נעשו ראש, ושליש תחתון דכל אחת נעשו לגוף, ונבחן, שבחינת ב"ש עלאין דכל אחת שנעשו לראש, הם אחסנתא דאו"א, שאין לזו"ן חלק בהם, אלא שמקבלם מבחינת זווג דאו"א. ובחינת שלישין תתאין שהם בחינת גוף, הם בחינת אחסנתא של הז"א, כי ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, נמצא ז"א נכלל באלו השלישין תתאין שנשארו בחג"ת, הנקראים רישי כתפין דא"א, וע"כ נחשבו לחלקו של ז"א עצמו, כי נכלל בהם ממש בעת הזווג. הרי שב' הכתפין דא"א הם חלקו של הז"א. (אות קי"ג).

צ״ז(לשאלה) כי המוחין דע"ב לא יצאו במקום ב' הכתפין דא"א, כי אין זווג אלא בבחינת ראש, והם יצאו במקום ג"ר דא"א, ששם עומדים ונכללים או"א, וע"כ אחר שאו"א ירשו הקומה שלהם מג"ר שלו, אז הם משפיעים המוחין אל ז"א בדרך התלבשות היסודות שלהם, כנודע. וכל הרבותא שבב' עטרין שירש ז"א, היא רק על בחינת התכללותו של ז"א בהם, וע"כ הוא מקבל מעצמותם. כי בב"ש דכ"א מחג"ת דא"א נכללו או"א, ובשלישים תתאין נכלל הז"א, ולפיכך נתחלקו כן. אמנם המוחין אינם יוצאים במקום רישי כתפין דא"א, רק במקום הב"ש עלאין. וע"כ הז"א מוכרח לקבל מהם ע"י התלבשות היסודות דאו"א, שעי"ז הם מתמעטים בסתימא שניה, כנ"ל תשובה ר"ח. ע"ש. (אות קט"ו).

צ״ח(לשאלה) כי בבחינת ב' עטרין במקומם ברישי כתפין דא"א, אין שום זווג לבחינת המוחין האלו, אלא שהם מקבלים מבחינת ב' עטרין עליונים שבאו"א, שבדעת שלהם. ולפיכך אם הז"א היה מקבל מחינת ב' העטרין במקום יציאתם, בזווג של ראש ששם עטרא דחסד מאירה בגלוי מחוץ לנרתק, אז היו ב' העטרין יותר מאירים לז"א מחו"ב שלו, מפני שקבל אותם בבחינת התכללותו בהם בעצמותם, כנ"ל בתשובה רכ"א ורכ"ב. אמנם מאחר שלא קבל ב' העטרין כמות שהם במקום יציאתם, אלא רק בדרך התלבשות ביסודות דאו"א, שאז נתמעט מדת הת"ת ואינו מאיר אלא כמדת עטרת יסוד, בסוד חמה בנרתיקה, הנה עתה אין להם חשיבות כ"כ שיאירו בו יותר מחו"ב שלו, אע"פ שאינו מקבל מהם זולת ע"י זווג דאו"א, ולא בבחינת התכללות כמו בב' עטרין מ"מ נבחנים המוחין דחו"ב בו לעיקר להיותם עליונים שורשים לב' עטרין. (אות קט"ו).

צ״ט(לשאלה) עי' להלן תשובה רכ"ה.

ק׳(לשאלה) נודע, ההפרש הגדול מב' פרקין עלאין דחג"ת, שהם עלו לראש דא"א, ובהם נעשה הזווג דמוחין אלו דע"ב, וע"כ מאיר בהם הת"ת בגילוי גמור בלי שום נרתק, והם הנבחנים לאחסנתא דאו"א, כי א"א א"צ לאלו המוחין וירשו אותם או"א. משא"כ הרישי כתפין דא"א, שבהם נכלל ז"א בעת עיבורו, הם צריכים לקבל המוחין דחו"ב חו"ג מן התלבשות היסודות דאו"א, שבהם אין הת"ת מאיר מבחינת עצמו, אלא כמדת היסוד שפירושו, בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, ולא בקביעות והמשך. אמנם צריכים להבין שאין הכונה על בחי' הת"ת בלבד, אלא הכונה על מוחין דחכמה שהוא הנושא להם, והמה נתמעטו בסבת התלבשותו בהנרתק. וע"כ נבחנים כל ד' המוחין הנמשכים דרך היסודות דאו"א, בשם טפין בלבד, שפירושו, שבחינה העליונה שבהמוחין שהיא חכמה, נתמעטה בסבת התלבשות ת"ת בנרתק דעטרת יסוד, לטפין בלבד, כי החכמה אינה מאירה אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ששיעור חכמה ההוא משוערת כעין טפה, כלומר, בלי המשך. והוא כעין הבחנה מנחל מים הנמשך ממקורו ועובר דרכו בלי שום הפסק, אל בחינת טפה הנפסקת מהקלוח תכף עם הופעתה. ובדמיון הזה משוער מדת ההפרש בין הת"ת בהיותו מאיר במקום יציאת המוחין באו"א, שהוא מאיר שם בבחי' נהר היוצא מעדן הנכלל בבחינת העדן. אל בחינת המוחין אחר התלבשותם ביסודות דאו"א, שהם מאירים שם רק בחינת אורחא למעברא ביה, ואין בהם המשך הארה. ועם זה תבין היטב שאין ענין המיעוט הזה נוגע לבחינת ת"ת בלבד, אלא המדובר הוא על קומת החכמה. וזה שאומר הרב שז"א מקבל מחו"ב בחינת טפה הנמשכת מאחסנתא שלהם. אמנם טפה זו כוללת כל ד' המוחין חו"ב חו"ג, שבאה מתחילה לנה"י דאו"א עצמם, ומשם מקבלם הז"א הכלול בב' כתפין דא"א, אלא שהחו"ב חו"ג שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, נכללים בב' כתפין דא"א, מפני שהם נכללו בעצמות הז"א, בהיותו דבוק בהם בעת העיבור, באופן שיש לז"א חו"ב חו"ג מבחי' אחסנתא דאו"א, ויש לו חו"ב חו"ג מבחינת רישי כתפין דא"א. (אות קי"ד וקט"ו).

100

ק״א(לשאלה) א' הוא, ת"ת בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק של עטרת יסוד, שזהו רק במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא בהיותו מאיר במדת עטרת יסוד, שאז הוא מאיר בבחינת טפה, וגם הת"ת נקרא בשם עטרה, דהיינו עטרא דחסד. כנודע. עי' לעיל בתשובה הסמוכה. (אות פ"א).

101

ק״ב(לשאלה) משום שת"ת אינו מאיר כמדתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, שהיא עטרא דגבורה. עי' לעיל בתשובה רכ"ה ורכ"ו.

102

ק״ג(לשאלה) אין ז"א מקבל המוחין דע"ב במקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא שמקבל אותם דרך התלבשות ביסוד דאבא, דהיינו או"א דע"ב הנקראים אבא. וההפרש ביניהם רב הוא, כנ"ל בתשובה רכ"ה. (אות צ"ה).

103

ק״ד(לשאלה) כי אין העדר ברוחני, וענין שינוי מקום ברוחני, פירושו, ענין של תוספות על מקומו הראשון. (אות קכ"ד).

104

ק״ה(לשאלה) ענין ב' הכתפין שז"א נוטל מא"א מבחינת עצמותם ממש, אין הכונה שרישי הכתפין עצמם ירדו לז"א כי זה אי אפשר כלל שבחינת חג"ת ירד ויעשה לנה"י, כי ז"א אינו מלביש אלא לנה"י דא"א, כנודע. אלא שהכונה היא, מבחינת התכללות בלבד, כי בעת העיבור, הנה א"א מעלה הנה"י שלו עם הז"א לחג"ת שלו, הנה נמצא אז ז"א שנכלל בש"ת דחסד וגבורה דא"א שנשארו בבחינת חג"ת בעת העליה, וכיון שנכלל בהם ע"כ הוא נוטל אותם מבחינת עצמותם, אכן אין זה אלא הארה בלבד, שהארה זו יורדת עמו למקומו לנה"י דא"א. אמנם בחינת חג"ת דא"א, הכונה היא על בחינת ל ' דצל"ם, שאינו משיג אותם אלא במוסף בשבת. אשר עתה במוחין די"ג שנה אין לו אלא צ ' דצל"ם, ול"מ נשארו לו בבחינת מקיפים. (אות קכ"ו).

105

ק״ו(לשאלה) אלו המקיפים דשש הבחינות של המוחין דז"א, אינם מקיפים ממש, אלא שהם תולדה מן המוחין הפנימים, שע"י זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם האו"מ דעליון שלו, מתנוצצים המוחין הפנימים, וחלקם יוצא לחוץ על המצח, ונעשו שם לאו"מ על בחינת הפנים שממצח ולמטה, ולא על המוחין עצמם, כי הם תולדה מן הדעת של המוחין המלובש במקום המצח. (אות קכ"ז).

106

ק״ז(לשאלה) כי משום שז"א מקבל המוחין מיסוד דאמא, נמצא הת"ת שאינו מאיר בבחינתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, כנ"ל בתשובה רכ"ה. ולפיכך נגבל הת"ת ונקרא עטרא כמו הגבורה, וע"כ נעשו שניהם למוח אחד, כי הם מאירים במדה אחת. (אות קל"ד).

107

ק״ח(לשאלה) כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שג' שותפים נוהגים תמיד באצילות הז"א, שהם: א"א, ואבא, ואמא, ונתבאר שם הטעם, משום שכן יצא בשורשו בנקודים, אשר נה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף כתר דא"ק השפיע ו ' ונקודה לפה דאו"א דנקודים ומשם נולדו הז"ת דנקודים, שהם שורש הזו"ן. הרי שהמ"ן שלו צריכים להיות כלולים מנה"י דכתר, ולפיכך גם באצילות אין ז"א יוצא אלא מא"א שהוא כתר דאצילות, דהיינו בעת עליתו לג"ר דעתיק, ושם בג"ר דעתיק נעשה הזווג לצורך המוחין דז"א, דהיינו בחלקו הנמשך מבחינת כתר, ואח"כ ע"י כפיפת ראש דא"א למקום או"א, מתלבשים המוחין גם בזווג או"א, ואז יש שם ג' שותפים במוחין דז"א, כמו בנקודים, ומשם יורדים לנה"י דאו"א ומתלבשים בהם לצורך ז"א. הרי שתחילת יציאתו דז"א הוא במקום כתר דאצילות, דהיינו בג"ר דעתיק. אמנם או"א עצמם אין להם שורש בכתר כלל, אלא רק בע"ב לבד, וע"כ אינם צריכים לקבל ממקום רדל"א, אלא ממקום א"א שהוא קומת ע"ב. (אות קמ"א).

108

ק״ט(לשאלה) המקיף דבחינה רביעית דמוחין דז"א, הוא מקיף אמיתי העומד במקום נה"י דאו"א, שהם מקום ישסו"ת, שהם בחינת ג"ר דמוחין שלו הבאים מע"ב המגולה, שלא יכול להלביש אותם עם לידתו, מכח התלבשות המוחין במל"צ, כנודע. לכן הם מקיפים כל המוחין דז"א. אבל המקיף דתפילין שעל המצח שלו, הם תולדה ממוחין הפנימים שלו, וענף שלהם, אלא שנחשב למקיף לבחינת הפנים שממצח ולמטה בלבד. (אות קמ"ד).

109

ק״י(לשאלה) ענין התנוצצות המוחין, שמהם יצא המקיף דתפילין, אינו נוהג אלא בדעת של המוחין, שהם בחינת ל ', ואינם נוהגים בחו"ב דמוחין שהם בחינת ם ', לפיכך גם מקומו מבחוץ הוא ג"כ מנגד הדעת, שהוא מקום המצח. (אות קמ"ה).

110

קי״א(לשאלה) ענין האורות דתפילין נולדים ע"י התנוצצות המוחין הפנימים, שפירושו ענין זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם המקיפים שבעליון. כמ"ש הרב לעיל בחלק י"ג, (אות קנ"ו). שבהיות עת רצון מאירים הי"ג חוורתי בי"ג נימין וכו', ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגאו וגם אורו יוצא לחוץ, ע"כ. פירוש: שע"י הארת החוורתי בהנימין, מאירים הנימין בפנימיות המוחין, אז מקבל היסוד שבמוחין כח לצאת לחוץ, ומזווג הבינה דמקיפים עם החכמה דמקיפים, ואז הבינה משפעת הארתה לפנימיות המוחין, ומתוך שפנימיות המוחין מתוקן במל"צ, ע"כ אינם סובלים בתוכם הארה זו דחו"ב דמקיפים, והארה זו יוצאת לחוץ בבחינת אור מקיף על המצח, אשר בהתנוצצות המוחין בא"א, נקרא אור הנולד הזה בשם מצח הרצון, ובז"א נקרא תפילין. והנך רואה שאין יסוד דמוחין הפנימים יכול לצאת לחוץ לזווג את הבינה דמקיפים עם החכמה, זולת ע"י הארת החוורתי והנימין, שבעת רצון הם מאירים אל פנימיות המוחין. והוא מטעם, כי בחינת החוורתי הם שירי ע"ב המגולה שיש להם אחיזה בפנימיות המוחין, וע"כ כשמאירים בפנימיות, מעוררים את היסוד להמשיך הארת המקיפים. וע"כ גם בז"א, לא יוכל להיות בחי' התנוצצות המוחין הנ"ל, אלא ע"י הכאת הד' חוורתי וד' נימי דשערא שבהוי"ה דאחורי דא"א, כי חוורתי ונימין דאחורי דרישא, הם בחינת נה"י דשערות רישא, והם שייכים לז"א שהוא יונק מנה"י דגלגלתא. (אות קמ"ט).

111

קי״ב(לשאלה) כיון שז"א נכלל ברישי כתפין דא"א בעת עיבורו, ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת, לפיכך, כשהחוורתי והנימין מאירים למעלה ברישי כתפין דא"א, מגיעה אותה ההארה למוחין דז"א. (אות קנ"א).

112

קי״ג(לשאלה) כמו שיש במוחין דע"ב חו"ב חו"ג בפרטות, כן הם מתחלקים בין או"א וז"א ונוקבא בכללותם, אשר או"א הוא בחינת החו"ב דכללות. וז"א הוא בחינת עטרא דחסד דכללות. ונוקבא, היא עטרא דגבורה דכללות. ובהבחן זה, הוא מבחינת העצמות בלבד: שאו"א הם עצמות חו"ב, וז"א הוא עצמות עטרא דחסד, והנוקבא היא עצמות עטרא דגבורה. אמנם מבחינת הארתם, יש אפילו אל הנוקבא ד' מוחין חו"ב חו"ג, ולפיכך הז"א שיש לו עצמות עטרא דחסדים, שהוא בחינת או"י, ע"כ יש לו מוחין בבחינת פרשיות התפילין. אבל הנוקבא, שאין לה אלא עצמות של הגבורה לבד, שהיא רק בחינת מלכות ואו"ח, ע"כ אין בה אלא בחינות עור בלבד, דהיינו רק בחינת לבוש, כמו האו"ח שאינו אלא לבוש על או"י. גם המלכות הוא בחינת עור, בערך ה"פ המלבישים זה על זה, הנקראים: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. ונבחנת כאן המלכות לעור, מטעם הנ"ל, להיותה רק בחינת או"ח שהוא לבוש, כמו העור המלביש על כל הפרצוף מבחוץ. (אות ק"ס).

113

קי״דא' הוא מצב התמידי, שאז נבחן, שראשו זקוף מאד, והדיקנא נגבהת למעלה, שפירושו, שראשו זקוף למעלה ונעלם לגמרי מן התחתונים, כי אפילו או"א אין להם אז אחיזה בראש שלו. וכן הדיקנא נגבהת למעלה, ואינה מאירה לאו"א אלא בבחינת או"מ מרחוק. מצב ב' הוא, בעת הזווג דנשיקין להוציא מוחין דע"ב בשביל או"א, שאז הוא עלית הפרצופים, וג"ר דא"א עלו לג"ר דעתיק לקומת כתר, ואו"א עם הגרון וחג"ת דא"א עלו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן ששם קומת ע"ב, ונמצאים ד' תי"ד תתאין שעלו עתה לבחינת ראש דא"א שהוא בחינת ע"ב. אמנם ח' תי"ד עלאין הם בסיום לחיי הראש דא"א שבמקום עתיק, ונבחן אז שהראש דא"א עם הח' תי"ד עלאין יורדים מקומת כתר למקום או"א וד' תי"ד תתאין, ונעשה הזווג במקום הפה דא"א שמקודם לכן, ששם מלביש עתה הפה דאו"א, והח' תיקונים עלאין נשפלים ומאירים בחינת גיכ"ק בחיך דא"א, וד' תי"ד תתאין מאירים בחינת אחה"ע, בגרון דא"א, ויוצא עליהם קומת ע"ב לאו"א. וזה נבחן "שכופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת למטה" כי הראש נשפל למקום עמידת או"א, כנ"ל. והדיקנא נשפלה לחיך וגרון דא"א שבמקום הפה דאו"א.

114

קי״ה(לשאלה) מצב ג' הוא "לא זקוף ולא כפוף" ונקרא ג"כ, "שכופף ראשו בבחינת מזל ונקה לבד" ומצב זה הוא ג"כ בעת הזווג, אלא לצורך המוחין דז"א. כי התחלת המוחין דז"א צריכים להיות מבחינת קומת כתר, להיות שורשו בנקודים מבחינת נה"י דפרצוף הכתר דא"ק. וע"כ נעשה הזווג בראש דא"א העומד במקום עליתו, דהיינו בג"ר דעתיק ששם קומת כתר, ונמצא שראשו זקוף ואינו כופף אותו למטה למקום עמידת או"א, שהוא במקום ג"ר דא"א שמקודם לכן. ששם קומת ע"ב. אמנם עכ"ז אי אפשר לחשבו לזקוף לגמרי, משום שבחינת המ"ן דזווג הזה אינם אלא המ"ן דשערות דיקנא, שהוא המזל ונקה, ונמצא קומת ע"ב זו היא שפלה הרבה מקומת ע"ב דא"א, שהוא עצמות דאו"י, ומכ"ש שהוא שפל מקומת כתר שלו, ומבחינה זו נבחן שראשו נשפל במקצת. כי אע"פ שאינו יורד למטה אלא עומד במקומו בג"ר דרדל"א, עכ"ז, אין הזווג נעשה מבחי' קומתו דא"א בעצמו, אלא מבחינת הכתר דע"ב דל"ב נתיבות, וע"כ אי אפשר לחשבו לכפוף, שהרי הוא במקומו בג"ר דעתיק, ואי אפשר לחשבו לזקוף, כי הזווג נעשה על המ"ן דשערות, השפל בהרבה ממדת עצמו. וע"כ נבחן זה, שכופף ראשו בבחינת המזל ונקה, כלומר שאין כאן כפיפת ראש אמיתי אלא ממה שהזווג נעשה על המ"ן דמזל ונקה. (אות קצ"ג).

115

קי״ו(לשאלה) בכפיפת ראש דא"א לצורך הזווג דאו"א, כופף ראשו וגם הדיקנא שלו למקום ג"ר שלו הקודמים ששם קומת ע"ב ועמידת או"א. מה שאין כן בהזווג לצורך ז"א, נמצא באמת ראשו זקוף לגמרי, שהוא עושה הזווג במקום ג"ר דרדל"א, אלא שיש כאן השפלה רק מבחינת המ"ן, שאינם מ"ן שלו אלא המ"ן דשערות שהוא המזל ונקה. והטעם מבואר בתשובה הסמוכה לעיל. (אות קצ"ד).

116

קי״ז(לשאלה) הפירוש הוא, כי בעת שז"א מקבל הקומה שלו ע"י הזווג דא"א על המזל ונקה, נעשו חג"ת שלו לבחינת חב"ד, ונמצאים המוחין מגדילים החסד שלו לבחינת חכמה, וחכמה זו דז"א נקרא בשם אברהם. (אות קצ"ז).

117

קי״ח(לשאלה) הפירוש הוא, שבעת שמשיג קומת החכמה שלו, מתהפכים המסכים שביסוד דז"א הנקראים חושך, שהוא בחינת ברא, ונעשים לאבר המוליד, וקונה ע"י אלו המסכים שביסוד, כח להוליד ג"ר לנשמות הצדיקים. (אות קצ"ח).

118

קי״ט(לשאלה) המקיפים דל"מ לא היו בכלים פנימים מעולם, אלא שהם אורות שעוד לא השיג אותם הז"א. אבל המקיפים דשש דבחי' כולם, הם נמשכים מבחינת מקיף החוזר, שהם בחינת ע"ב המגולה היוצא בבחינת או"פ בעת יציאת המוחין במקום יציאתם, אלא לעת לידה נתלבשים בסוד מקיף חוזר. ונמצא שכבר היו המקיפין ההם בחינת פנימית הכלים ולעת לידה יצאו לחוץ. (אות ר"ד).

119

ק״כ(לשאלה) נודע, שהשערות הם הלבושים דאו"ח שהלבישו אל המקיף חוזר, בעת היותו בפנימיות המוחין, דהיינו במקום יציאת המוחין. וע"כ ז"א אין לו מקיף חוזר אלא מבחינת ב' עטרין בלבד, משום ששם עמידתו והתכללותו בעת הזווג ויציאת המוחין דע"ב המגולה, ומתוך שהג"ר נעלמו ממנו בעת לידתן ע"כ יש לו מהם מקיף חוזר, וכן השערות שהם לבושיהם. אבל מבחינת חו"ב אין לז"א מקיף חוזר. כי אין לו חלק במוחין אלו במקום יציאתם, כי הם יצאו בג"ר דא"א, ועמידת הז"א בעיבור הוא רק במקום רישי כתפין. וע"כ אין לו ג"כ שערות מבחינתם. הרי שרק שערות דיקנא דא"א, המה מבחינת חכמה, כי בו יצאו בחינת חו"ב דמוחין. אבל שערות דיקנא דז"א הם רק מבחינת דעת, שהם ב' עטרין הנמשכים מרישי כתפין דא"א, ששם נכלל בעת יציאת המוחין. וכבר נתבאר לעיל שיש לז"א חו"ב חו"ג, גם מבחינת רישי כתפין דא"א, אלא שכל החו"ב חו"ג אלו נקראים בשם דעת. ורק החו"ב חו"ג שמקבל מבחינת אחסנתא דאו"א נקראים חו"ב האמיתים. (אות רי"ג).

120

קכ״אההפרש משערות רישא לשערות דיקנא, הוא רק בעת היותם לבחינת מקיפים, שגם הם מתחלקים אז ע"פ ג' הבחינות מל"צ. אמנם בעת הזווג, שהשערות נכנסים בפנימיות ומשמשים בסוד מ"ן, אז מתחברים שערות רישא ודיקנא לקומה אחת, שבחינת ג"ר הם בשערות רישא, ובחינת ז"ת הם בשערות דיקנא, דהיינו לפי הלבשתם לע"ב המגולה. וע"כ אפשר לומר שי"ג תיקוני דיקנא של הז"א נמשכים מן שערות רישא, כי להיותם בחינת ג"ר דשערות, הם נחשבים לעיקר המשפיעים. ואפשר לומר שי"ג תי"ד דז"א נמשכים משערות דיקנא, משום שכל בחינה שבתחתון נוטלת מבחינה שכנגדה בעליון ונמצאים השערות רישא דז"א מקבלים משערות רישא דא"א. והשערות דיקנא דז"א מקבלים מן שערות דיקנא דא"א.

121

קכ״ב(לשאלה) אמנם ביתר דיוק, נבחן, שז"א אינו מקבל את י"ג תי"ד שלו אלא מי"ג בריתות דדיקנא תתאה דא"א. והוא מטעם שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, וכמו שז"א מתחילתו אינו מלביש אלא רק על נה"י דא"א, כן אפילו בתכלית עליתו, דהיינו בג"ר דא"א, אינו מלביש הג"ר דא"א ממש, אלא רק הנה"י דא"א בלבד, כי הג"ר דא"א עלו אז יותר למעלה, דהיינו לע"ב דא"ק, ורק הנה"י דא"א עומדים אז במקום הג"ר דא"א שמקודם לכן, והז"א שוב עומד במקום נה"י דא"א, כמו בתחילת קטנותו. ולפיכך גם בבחינת השערות, אשר הם נחלקים לג' בחינות מל"צ כמו הכלים הפנימים, נמצא הז"א מלביש ומקבל תמיד רק מבחינת צ ' דשערות, הנקרא דיקנא תתאה, העומדים במקום נה"י דא"א. אלא בעת עלית נה"י דא"א למקום או"א שבמקום חג"ת שלו, דהיינו במוסף דשבת, נכלל הדיקנא תתאה מט' תי"ד עלאין, כי נכלל שם בל ' דצל"ם דבחינת השערות, וכשנה"י דא"א עולים למקום ג"ר שלו, דהיינו בשבת במנחה, אז נכלל הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד עלאה, ונתקנת הדיקנא תתאה עצמה בבחינת י"ג בריתות, ואז מקבל הז"א על ידיה את י"ג תיקוני דיקנא שלו במילואם. (אות רט"ו ואות רי"ז ואות רכ"ד).

122

קכ״ג(לשאלה) ענין הם ' דצל"ם שז"א מקבל במנחה דשבת בעת עליתו לג"ר דא"א, פירושו, אותה המדרגה של מקום יציאת מוחין דע"ב מתחילתם באו"א, כי אלו המוחין נחלקים למל"צ בכללות, ע"ד התחלקות ששת הבחינות, א' הוא מקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא נה"י דאו"א שבמקום חג"ת דא"א, ג' הוא בחינת ז"א עצמו שהוא בנה"י דא"א. ונמצא בשבת במנחה עולה ז"א למקום או"א, שבהם יצאו המוחין בעת הלבשתם לג"ר דא"א. וע"כ כמו שאו"א לא עלו אז יותר מבחינת הד' תי"ד תתאין, כי הם עמדו במקום הגרון וחג"ת שנעשה לג"ר דא"א, אשר שם המקום דד' תי"ד התלוים בגרון, אבל לא הגיעו אל הח' תיקונים עלאין התלויים בסיום לחיי הראש דא"א, כי נתעלו אז למקום רדל"א. כן הוא ממש בז"א שעולה רק למקום הגרון וחג"ת הזה, דהיינו לד' תי"ד תתאין, ואינו נוגע כלל בח' תיקונים עלאין, שהם במדרגה אחת למעלה ממנו. (אות רכ"א).

123

קכ״דהדיקנא דא"א נחלקת לג' בחי': מל"צ כמו השערות רישא דא"א, שהם ג' הויות וחד דכליל להון. והם חב"ד חג"ת נה"י, ובחי' מלכות דכליל להון, כנודע. והנה עיקרו של הז"א הוא ו"ק, שהם חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות, הנבחנים לנרנח"י דנפש, ונ"ר דרוח. ונודע שכפי ערך הפנימים כן ערך המקיפים, וע"כ צריך שיהיה לו מבחינת השערות דיקנא גם כן אותם הבחינות: נרנח"י דנפש ונ"ר דרוח. ונתבאר לעיל בחלק י"ג בביאור הי"ג תי"ד דא"א, שב' תיקונים דשפה עלאה: השערות, והאורחא. הם ו"ק וג"ר דעיבור, שהם נרנח"י דנפש, ונקראים רחום, וחנון. וב' תיקונים דשפה תתאה הנקראים: ארך, אפים, הם ו"ק וג"ר דרוח. ע"ש.

124

קכ״הולפיכך גם הדיקנא דז"א, ממשכת בחינת הו"ק וג"ר דנפש, מבחינה שכנגדה בדיקנא דא"א. דהיינו מג' תיקונים הראשונים, שהם: אל, רחום, וחנון. הנבחנים ליה"ו דהוי"ה הראשונה דדיקנא דא"א: כי תיקון א' אל, הוא שורש הדיקנא, ותיקון רחום הוא ו"ק דנפש, ותיקון וחנון הוא ג"ר דנפש. ע"ד שהם נבחנים בא"א עצמו. הרי שמג' התיקונים הראשונים הוא משלים בחינת נפש דדיקנא שלו, והם מאירים בג' תיקונים הראשונים דדיקנא דז"א שהם ארך, אפים, ורב חסד.

125

קכ״ו(לשאלה) ובחינת הרוח ממשכת הדיקנא דזעיר אנפין, מבחינת ו"ה דהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, הנקרא בשם, הוי"ה דבתר כתפוי דא"א, שהוא בחי' חסד גבורה ת"ת ורוח דדיקנא והוא ממשיך רק ו"ק דרוח שהם ו"ה, ולא הג"ר, כי מבחינת הקביעות אין לז"א הג"ר דרוח, והם: ואמת, ונוצר חסד. כי הוי"ה שניה יש לה ד' תיקונים: אפים, ורב חסד. הם י"ה דהוי"ה שניה, ואמת, ונוצר. הם ו"ה דהוי"ה שניה. וכיון שהז"א צריך לקבל גם מגלגלתא דא"א, כי הוא צריך לג' שותפים: כתר ואו"א, ע"כ הוא מקבל ג"כ מי' דהוי"ה תתאה, דהיינו התיקון לאלפים, שהוא מבחינת ה' תיקונים הנמשכים מגלגלתא דא"א. ונמצא שלבחינת ו"ק דרוח שלו, הוא מקבל מי' דהוי"ה תתאה הנמשכת מגלגלתא דא"א, ומן ו"ה דהוי"ה דחג"ת כנ"ל, אמנם מאלו הג' מתתקנים לו רק ב' תיקונים, שהם ו"ה דרוח, הנקראים בז"א: ונושא עון, ופשע. אשר מבחינת שמות הוי"ה שבדיקנא דז"א, הם נחשבים לי"ה דהוי"ה אמצעית, כי בכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, וע"כ ו"ק דרוח מקובלים בי"ה דכלים דרוח, כנודע. ותיקון הו' דז"א שהוא ונקה, מקבל מב' בחי' ה"ת שבב' הויות הראשונות דתי"ד דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, ומה"ת דהוי"ה דחג"ת. והטעם מתבאר להלן. (אות רכ"ד רכ"ה).

126

קכ״ז(לשאלה) כי בעת גדלות נעשו הנה"י דקטנות לחג"ת דגדלות, ובאים לו נה"י חדשים. ובעת שיש לו רק ו"ק בהדיקנא, דהיינו נפש רוח, הם מתלבשים בחב"ד חג"ת דכלים דשערות דיקנא: אשר הג' הראשונים דז"א ארך, אפים, ורב חסד, שהם חב"ד דכלים, מתלבש בו אור הרוח, ונבחן משום זה לחג"ת. ובג' האחרונים, שהם: ונושא עון, ופשע, ונקה, הנבחנים לכלים דחג"ת, מתלבש בהם אור הנפש דדיקנא, והם נבחנים משום זה לבחינת נה"י. והתיקון ונקה, הוא עתה יסוד דדיקנא, שבו מסך המסיים, המקבל מה"ת שבב' הויות דדיקנא דא"א. והטעם שהוא צריך לב' בחי' ה"ת, כי בעת שישיג נה"י חדשים להשלים לו הט' תי"ד, הנה אז הג' תיקונים: ונשא עון ופשע ונקה, שהם עתה נה"י, ישובו להיות אז חג"ת, ויהיה אז התיקון ונקה בחינת החזה שבת"ת, והמסך שבתקון ונקה, ירד אז ליסוד החדש, הנקרא על שלישים, וע"כ מטרם שישיג הנה"י חדשים, צריך שיהיה בו ב' בחי' ה"ת, א' דבחינת נקודת החזה, ב' דבחי' נקודת היסוד, כי אח"כ בגדלות הוא עתיד להוריד את נקודת היסוד שבו של עתה, אל יסוד החדש, והוא ישאר אז במסך דנקודת החזה. הרי שהתיקון ונקה בעת שאין לו אלא ו' תיקונים, הנה הוא מוכרח להיות נושא לב' הנקודות: לנקודת החזה ולנקודת היסוד. ולכן הוא צריך לקבל עתה מב' בחינת ה"ת שבדיקנא דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, שהם בחינת חג"ת דדיקנא דז"א, ויש שם נקודת החזה. וכן צריך לקבל בחינת ה"ת מהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, שהם בז"א בחינת נה"י, וה"ת זו הוא אצלו נקודת היסוד. ונמצא התיקון ונקה, שהוא עתה יסוד, שכלול מב' נקודות יחדיו, מחזה ויסוד, ואז כשמשיג נה"י חדשים, יורדת הנקודה דיסוד מתיקון ונקה אל תיקון של על שלישים, ונקודת החזה נשארת בתיקון ונקה. (אות רכ"ו).

127

קכ״ח(לשאלה) כי כשמדובר הוא מהמשכת האורות, הנה הכרח הוא שמקבל מו"ה דהוי"ה דבתר כתפוי, שהוא שם חג"ת ורוח, והוא אינו מקבל מי"ה דרוח אשר שם, אלא מו"ה דהוי"ה זו, שהוא נפש רוח דרוח. אמנם מבחינת השמות שבז"א עצמו, שהם בחינת כלים הרי ו"ק דאורות מתלבשים בג"ר דכלים, ונמצאים הנפש רוח דרוח, שהם מתלבשים בי"ה דהוי"ה. כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות. גם נודע, אשר האותיות של הוי"ה רומזות על הכלים. ולפי"ז נמצא שבא"א עצמו, שכבר יש לו גם הג"ר דרוח, הרי הג"ר מתלבשים בי"ה; והו"ק בו"ה. אבל בז"א שאין לו עוד הג"ר דרוח, הרי הו"ק דרוח מתלבשים בג"ר דכלים שהם י"ה. (אות רס"ח).

128