תלמוד עשר הספירות, חלק ט״ז: ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה, לוח התשובות לענייניםTalmud Eser HaSefirot, Section XVI, List of Answers on Topics

א׳(לשאלה) מקום ג' העולמות בי"ע, נעשה מכלים דאחורים דפרצוף תנה"י דא"ק, שבתוכו התלבש פרצוף נקודות דס"ג דא"ק: שב"ש ת"ת תחתונים עד סיום דת"ת, נעשה מקום עולם הבריאה, ומנה"י נעשה מקום עולם היצירה, ומלכות נעשה מקום עולם העשיה. (אות א').

ב׳מתוך שפרצוף נקודות דס"ג ירד ונתלבש תוך הפרצוף שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי, הנקרא מ"ה וב"ן דא"ק, נתחברו בינה ומלכות זו בזו כי הנקודות דס"ג ה"ס ה"ר, דהיינו בינה, ותנה"י דא"ק שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי, ה"ס ה"ת, דהיינו מלכות, והנה אז, קבלה הבינה לצורת המלכות, דהיינו שנעשה מקום הצמצום בבינה, ועלתה המלכות המסיימת למקום בינה דגוף הנקראת ת"ת, ומלכות המזדווגת עלתה לבינה דראש, הנקראת נקבי עינים, וזה המכונה צמצום ב'. כי צמצום א' היה רק במלכות, אבל הט"ר היו נקיים מכל צמצום. אבל עתה כשעלה מקום הצמצום לבינה, ונתקנו העינים שהן חכמה דראש, עם הבינה לבחינת נוקבא, הרי כל הט"ת מחכמה ולמטה נכללות בצמצום.

ג׳(לשאלה) ומתוך שהמלכות המסיימת עלתה אל החזה, שהוא חצי ת"ת, כנ"ל, הנה יצאו הכלים שמחזה ולמטה לבחינת חלל פנוי, כמו הנקודה דעוה"ז שהיא מחמת מקום צמצום הא', ואלו הכלים שנתרוקנו מכל אור, נעשו למקום בי"ע, שמבש"ת תחתונים נעשה מקום עולם הבריאה, ומנה"י יצירה, וממלכות עשיה. (אות ב' עד אות ו').

ד׳(לשאלה) עלית המלכות המסיימת אל חצי הבינה דגופא שהיא ת"ת, גרם להסתלקות האור מכל הכלים שמטבור ולמטה דא"ק, כי המלכות המסיימת מעכבת על אור העליון שלא להאיר ממנה ולמטה. ונשארו הכלים חלל פנוי והאור עלה למעלה מנקודת הסיום החדש שבת"ת, דהיינו למעלה מטבור. (אות ג').

ה׳(לשאלה) עלית מלכות המזדווגת ממקום הפה למקום חצי בינה דראש, אחר הזדככות המסך לבחי"ב דהתלבשות ולבחי"א דעביות, הנקרא בחינת עינים, אז נעשה הזווג דהכאה במקום נקבי העינים, שמשם יצאו הע"ס דנקודים. (אות ט').

ו׳(לשאלה) קומת הזווג לע"ס דנקודים יצאה בנקבי עינים דס"ג דא"ק, כנ"ל בתשובה ד', שהוא העליון להע"ס דנקודים. ונודע, שעיקר הקומה נשארת בעליון והענף של אותה הקומה יורד אל התחתון ולפיכך, קומת נקודים שבהעליון, ירדה למטה מטבור דעליון ונתלבשה שם בפנימיותו, והוא הנקרא מ"ה וב"ן דא"ק. וקומת התחתון שהם הע"ס דנקודים, ירדו למטה מטבור ונתלבשו מבחוץ לתנה"י דא"ק. (אות ו'. ואות ב').

ז׳(לשאלה) אחר שהמלכות המסיימת עלתה למקום בינה דגופא, ומטרם שעלתה מלכות המזדווגת לבינה לראש, למקום הזווג להוציא קומת הנקודים, הנה בינתים נפלו הכלים שמחזה ולמטה מתחת סיום רגלי א"ק, כלומר למטה מנקודת הסיום דצמצום א'. (אות ג').

ח׳(לשאלה) בחינה הג' דחיצוניות, שהיא חיצוניות דחיצוניות דאחור, שהיא המלכות, הנה כלפיה אינו כאן נפילת יתירה מחמת צמצום ב', להיותה כבר בחינת סיום רגלין דא"ק גם מצמצום א', אלא אח"כ שכבר נפלו ב' בחינות החיצוניות העליונות מהמלכות הזו, ונעשו לחלל פנוי, הנה הם גרמו לה חושך יותר כי היא ירדה בהכרח עוד למטה מהם, ואז נעשתה גם המלכות בערכה לבחינת חלל פנוי ולכלי ריקן. (אות ה').

ט׳(לשאלה) כי הם נפלו בעיגול היותר סמוך לנקודת המרכז, ששם סיום הארת המקיפים, ובחינת חלל פנוי שלהם, ואם היו נופלים יותר למטה, דהיינו יותר רחוק מנקודת המרכזית, הרי שם הארת המקיפים חזק יותר, כי בעיגולים אין מעלה מטה, וסופם במרכזם. וכל שרחוק יותר מהמרכז, הוא חשוב יותר ומאיר יותר, וע"כ לא יכלו הכלים לקחת כל המקום דאו"מ דיושר, אלא מקצתו לבד, דהיינו העיגול היותר פנימי שבו היותר קרוב לנקודה המרכזית, שהיא חושך יותר. (אות ג').

י׳בעת שעלתה מלכות המסיימת למקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק ומלכות המזדווגת למקום נקבי עינים, עוד מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים דס"ג דא"ק, הנה נפרדו בזה האורות דזו"ן שהיו בכלים דראש, ויצאו מן הכלים פנימים ונעשו למקיפים אל אורות דחיה יחידה, ואלו המקיפים יצאו והקיפו מסביב לנקודת המרכזית דצמצום א', דהיינו מתחת סיום רגלי א"ק, כי עדיין לא היה נקבע נקודת הסיום דצמצום ב', מפני שעוד לא יצא הזווג על המסך דנקבי העינים, כי אין נקודת הסיום נקבעת, אלא רק בכח הזווג שעל המסך המכה בהאור ודוחה אותו לאחוריו, שבזה הוא עושה את הגבול והסיום. ולפיכך אלו המקיפים שנסתלקו מזו"ן דראש, מטרם הזווג דנקבי העינים היו יוצאים ומסבבים מסביבות נקודת הסיום דצמצום א'.

י״אומלבד או"מ הנ"ל, שהיה בכלי ונסתלק מהם מחמת העליה דמלכות במקום בינה, כנ"ל, הנה אח"כ אחר שכבר נעשה הזווג על המסך שבנקבי העינים, שאז הוכרחו האורות דחיה יחידה להשאר בחוץ מחמת חסרון כלים של הזו"ן שיצאו מהכלים פנימים דראש, וע"כ יצאו והקיפו מסביב הע"ס דנקודים בבחינת מקיפי חיה יחידה. ואלו האורות מקיפים הם עיקר מקיפי חיה יחידה דנקודים, מפני שיצאו בכח הזווג דהכאה שעל המסך, והם כבר יש להם נקודה מרכזית החדשה דצמצום ב', הנעשה מכח המסך החדש שבנקבי העינים, וע"כ הם מסבבים מסביב המרכז דצמצום ב', שהוא בחינת נקודת הסיום דעולם האצילות, ולא מסביב נקודה המרכזית דצמצום א', כהמקיפים הקודמים הנ"ל, שסיבבו מסביב רגלי א"ק. ולא עוד אלא שהמקיפים החדשים שיצאו מבחינת הזווג, המשיכו אליהם גם המקיפים הקודמים שסיבבו מתחת סיום רגלי א"ק, והקיפו גם הם מסביב המרכז דצמצום ב' שנעשה.

י״ב(לשאלה) והנה נתבאר שב' מיני מקיפים דיושר ועיגולים היו כאן: א' הוא האורות דיחידה חיה שהיו בהכלים דראש, ונסתלקו משם מחמת עלית מלכות במקום בינה, ועליה אומר הרב שהם מסבבים סביב סיום רגלי א"ק. ואו"מ הב', הם שיצאו ע"י זווג שעל המסך, שהמסך שעלה במקום בינה לא נתן אותם להכנס לראש, ועליהם אומר הרב שסיבבו מסביב נה"י דא"ק, כלומר מסביב הע"ס דנקודים המלבישים את נה"י דא"ק. דהיינו מסביב המרכז דצמצום ב'. כמפואר. (אות ג' ואות ו').

י״ג(לשאלה) האורות דחיה יחידה דאו"י, שלא יכלו להכנס בכלים דראש מחמת המסך שעלה במקום נקבי העינים, הם סיבבו מסביב נה"י דא"ק. ועי' לעיל בתשובה רס"ב בענין או"מ הב'. (אות ג').

י״ד(לשאלה) כי המקיפים דעיגולים ויושר שהם מקיפי חיה יחידה, יוצאים בעת הזווג שנעשה על המסך בנקבי העינים, כנ"ל בתשובה רס"ב, שמתוך שאין להם מקום ליכנם לכלים פנימים, ע"כ יוצאים ונעשים למקיפים, אבל היושר אינו נעשה אלא ע"י התפשטות המלכות דראש ממעלה למטה לע"ס דגוף, שזה נעשה אחר יציאת המקיפים. והגם שהע"ס דראש יוצאים כמעט בשוה עם העיגולים המקיפים, אמנם הע"ס דראש עדיין אינם נחשבים לכלים פנימים, כי אינם אלא שורשי כלים לבד. (אות ו').

ט״ו(לשאלה) עי' לעיל תשובה רס"ב בענין או"מ הא'.

ט״ז(לשאלה) כי העיגולים שיצאו כבר ע"י הזווג שנעשה על המסך החדש דצמצום ב', הנה הוצרכו להתעגל מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', שהוא במקום החזה דפרצוף נה"י דא"ק, נמצא משום זה אשר מקום סיום רגלי א"ק הוא יותר חשוב בהרבה ממקום נקודה דצמצום ב', מפני שהוא רחוק מהנקודה המרכזית החדשה, וע"כ נבחן שהעיגולים החדשים דחפו את הכלים בחזרה למקומם למעלה, דהיינו אל מקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק. (אות ו'. ובאו"פ ד"ה וגרשום).

י״ז(לשאלה) הגם שהעיגולים היו להם כח לדחות אותם ממקום סיום רגלין דא"ק, מפני שמכח המרכז החדש דצמצום ב', נעשה מקום סיום רגלי א"ק יותר חשוב מתחת הפרסא דנקודים, וע"כ גרשו אותם בחזרה למעלה למקום הפרסא, עכ"ז לא יכלו העיגולים לשנות את סדרם שיהיו מסתדרים ממש כמו העגולים, שיהיה העשיה למעלה והבריאה למטה, כי סוף סוף הם עצמם מכלים דיושר באו, ובהם נוהג ענין מעלה מטה בכלים דיושר דתנה"י דא"ק, וע"כ תכף כשבאו הכלים בחזרה למקומם, עלה היותר חשוב, שהם ב"ש ת"ת ליותר עליון בהם, והיותר גרוע שהוא כלי המלכות שבהם, ירד למטה מכולם, כדרך כלים דיושר, ואע"פ שלפי הארת המקיפים נמצא המלכות שהיא עשיה במקום יותר חשוב, זה אינו בא עתה בחשבון כל עיקר, כי הם מקבלים כלל ממקיפים, כי הם כלים דיושר. באופן שהעיגולים שלטו עליהם רק לדחות אותם ממקום סיום רגלי א"ק בחזרה למקומם, אבל לא שלטו עליהם להפך את סדר היושר שבהם אל סדר העיגולים. (אות ח').

י״ח(לשאלה) א' הוא, שכל הזך ביותר נברר תחלה ואחריו הגרוע מעט ממנו עד, שהיותר גרוע מכולם, נברר אחר כולם, והעב כל כך, עד שאין עוד מה לברר הימנו, נשאר בבחינות קליפות. ב', הוא, שמטרם שנבררה המדרגה העליונה כולה, אין עוד שום התחלה של בירור אל התחתון. והוא מטעם, כי כל תחתון נברר עם הגדלות של העליון מפאת שכלים דאחורים דעליון דבוקים עם כלים דפנים של תחתון, דהיינו אח"פ דעליון דבוקים עם גו"ע דתחתון, ובעת הגדלות דעליון שאז מעלה אח"פ של עצמו להשתלם בע"ס, נמצא בעת ההיא עולים גו"ע דתחתון ומתבררים יחד עם אח"פ דעליון, כנודע. (אות י"ד וט"ו).

י״ט(לשאלה) בפרצופי א"ק היתה בחינת נקבה רק במלכות, אבל הט"ר היו נקיים מכל צמצום ודין, וגם אפילו המלכות הזאת אינה נחשבת לבחינת נקבה הראוי לבנין העולם, כי עליה ראה שאין העולם מתקיים ועמד ושיתף עמו מדת הרחמים, דהיינו המלכות דצמצום ב' המשותפת במדת הרחמים, שממנה מתחיל בנין העולם לקיום. ולפיכך אין בחינת נקבה נגלית רק במקום שצמצום הב' כבר מושרש, והוא מבחינת ישסו"ת הנבחנים לבטן דאו"א, שתם סוד הא' שבמילוי ואו דהוי"ה דס"ג, שא' זו ה"ס ראשית התחלת והשרשת דצמצום ב'. ודבר זה נוהג הן בה"פ הכוללים דאצילות. שאין בחינת נקבה נגלית אלא במחזה ולמטה דאו"א, הנקרא ישסו"ת, וכמו כן בכל פרצוף פרטי מפרצופי אצילות, כי בכל פרצוף פרטי יש בו הוי"ה, ואין גילוי נקבה אלא בואו של הוי"ה. וטעם הדבר, כי כל בחינה נוטלת מהבחינה שכנגדה בא"ק, וכמו שבב' הפרצופים הראשונים דא"ק, אין עוד שום התחלה לצמצום ב', רק בפרצוף הג' שהוא ס"ג, וגם שם לא הושרש צמצום הב' רק בנקודות דס"ג, שהם למטה מטבור דס"ג דא"ק, כן בפרצופי האצילות מתחיל שורש הצמצום להתפעל, רק מחזה ולמטה דפרצוף הג' שהוא או"א בקומת ס"ג, והם מקבלים מס"ג דא"ק, לכן המחזה ולמטה שלהם ממותקים במדת הרחמים באופן הראוי לזווג ולעבור דזו"ן. אבל לא למעלה מחזה דאו"א, ומב"ש בב' הפרצופים הראשונים א"א ועתיק. (אות י"ח).

כ׳(לשאלה) היינו "השיתוף דמדת הרחמים בדין" הנעשה בצמצום ב'. וענין זה אינו ניכר בעתיק וא"א המקבלים מהבחינה שכנגדם מגלגלתא וע"ב דא"ק, אלא רק מחזה ולמטה דאו"א הנמשכים מס"ג דא"ק. כנ"ל בתשובה רס"ט. (אות י"ח).

כ״א(לשאלה) כי אלו המסכים שבאצילות, אינם מעכבים על אור החכמה, אלא להיפך הם ממשיכים אור החכמה, כי אפילו המסך דבחי"ב החושק יותר בחסדים מבחכמה, הנה גם הוא עולה לקבל חכמה בשביל הז"א עכ"פ. משא"כ בג' העולמות בי"ע, הם מסכים גמורים המפרישים החסדים מהחכמה, ואפילו בעולם הבריאה שיש שם ג"ר, אינם עצמות ג"ר דבינה, אלא כח ג"ר שלה בלבד, כי החסדים דבינה הופרשו לגמרי מהחכמה, מסבת הפרסא הכלול שם במסך הזה. (א' תתק"ג ד"ה מתגלה).

כ״ב(לשאלה) כלים דפנים מקורם מנקודים דקטנות, כי האור דנקבי עינים התפשט בכלים דחב"ד חג"ת דז"ת עד החזה שבהם, ורק מתחתיהם הופרס הפרסא, שהוא הסיום דצמצום ב'. ונמצא אשר באלו הכלים אין כח צמצום כלל, כי נגמרו למעלה מפרסא. וכלים דאחורים מקורם מכלים שמחזה ולמטה דז"ת דנקודים, שהם נמצאים מתחת הפרסא דנקודים, אשר בעת גדלות נקודים נתחברו עם הכלים דפנים של הז"ת, והיו לפרצוף אחד, וקבלו אור העליון יחד עם הכלים דפנים, וע"כ נשברו שניהם הפנים ואחור יחד, כי הכלים דאחורים לא היו ראוים לקבל אור העליון בהיותם למטה מפרסא, וע"כ גרמו שבירה גם אל הכלים דפנים שהיו מחוברים אז עמהם. ולפיכך בעת תיקון, עולים הכלים דאחורים למעלה מפרסא, ושם אפשר להם לקבל האור העליון, מ"מ נשאר הפרש גדול מהכלים דפנים שהם ממקורם בבחינת אצילות, דהיינו מלמעלה מפרסא, וכל שבירתם היתה רק מכח התחברותם עם האחורים, לבין הכלים דאחורים שממקורם הם מבחינת למטה מפרסא, ושבירתם היתה מחמת עצמם, וע"כ כח הדין רוכב עליהם, ומשום זה מכונים אחורים. וכן מכונים כלים דחיצוניות הפרצוף, להיותם ממקורם מחוץ לאצילות דהיינו מחוץ לפרסא. (אות א').

כ״גהכלים שמחזה ולמטה דז"ת של הנקודים, שהם בחינת המחזה ולמטה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, שיצאו למטה מנקודת הסיום דצמצום ב', ונעשו לבחינת חלל פנוי שאינם ראוים עוד לקבל אור, כנודע, הנה הם המקור שמהם נבררו הכלים דאחורים דזו"ן. אמנם מטרם שביה"כ לא היו ראוים כלל שיקבלו עוד את אור העליון, בהיותם נמצאים כבר למטה מהמלכות המסיימת. אלא בסבת שביה"כ, שז"ת דנקודות נשברו פו"א, וגם הכלים דפנים ירדו לבי"ע ומתו ביחד עם הכלים דאחורים, הנה אז נתערבו כל הכלים והניצוצין זה בזה עד שאין לך ניצוץ מהם שלא יהיה כלול מכל אבי"ע, כלומר הן מכלים דפנים כולם, והן מכלים דאחורים כולם, כי כן נתערבו ונכללו זה מזה.

כ״ד(לשאלה) והנה תחילה נבררו רק הכלים דפנים בלבדם, ומהם נתקנו בחינת הו"ק ונקודה דז"א, שהם כולם פנים ולא יארע בהם עוד מיעוט לעולם, כי שבירתם מתחילה לא היתה מחמת עצמם, אלא מחמת בירורם עם האחורים, ולכן אחר שנבררו פעם בפני עצמם, אין בהם אחיזה עוד לחיצונים. ואח"כ נבררו האחורים הכלולים מבחינת כלים דפנים, כלומר בעת שהכלים דפנים היו בשבירתם בבי"ע נתכללו בהם בחינות מכלים דאחורים, ואלו נתבררו ג"כ לאצילות ונעשו לכלים דאחורים דזו"ן. (א' תתקנ"ד ד"ה ובאורם).

כ״ה(לשאלה) הנה הכלים דפנים ואחור דנקודים, כוללים ש"ך ניצוצין, שמבחינת מחזה ולמעלה הם בחינת ט"ר דכל מלך מח' המלכים שנשברו שהם ט"פ ל"ב בגימטריא רפ"ח, ומבחינת מחזה ולמטה שהם בחינת המלכיות דכל בחינה מד' הבחינות שבח' המלכים, שהם ל"ב מלכיות, הם הל"ב ניצוצין שאין להם בירור מקודם גמר התיקון. והנה לולא נשברו הכלים פנים ואחורים, ולא היו נתערבו הכלים דפנים עם הכלים דאחורים דהיינו הרפ"ח ניצוצין עם הל"ב ניצוצין זה בזה, לא היה שום תיקון אל הכלים דאחורים אפילו בגמר התיקון, אלא מתוך התערבות הרפ"ח עם הל"ב, ונכללו זה בזה, עד שאין ניצוץ קטן בהשבירה שלא יהיה כלול מכל הש"ך ניצוצין, הנה אז הולכים ונבררים בחינת כלים דאחורים לזו"ן ולפרצופי בי"ע במשך שתא אלפי שני, ועי"ז מתתקנים ג"כ בגמר התיקון גם בחינת ל"ב האבן. הרי שירידת הרפ"ח ניצוצין והתערבות עם הל"ב ניצוצין גרם לתחית כל הכלים דח' המלכים אפילו לבחינת ל"ב האבן שלהם. (א' תתקנ"ג ד"ה אלא).

כ״ו(לשאלה) נודיע, שז"ת דנקודים נשברו פו"א, ונתערבו ונכללו זה בזה, עד שאין ניצוץ קטן שאינו כלול מכל הש"ך ניצוצין, דהיינו מכל בחינות הכלים דאבי"ע, וע"כ נבחן בהם שהפנים כלולים באחורים, וכן האחורים כלולים גם מהפנים: ומהפנים עצמם נבררו כלים דקטנות דז"א, שהם חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. ומהאחורים הכלולים בהכלים דפנים, נבררו כל הכלים דאחורים דזו"ן הבאים בהם בעת גדלות. ומהכלים דפנים הכלולים באחורים נבררו כל פרצופי בי"ע. ומבחינת האחורים הכלולים בפרצופי הבי"ע, דהיינו מבחינת נקודת החזה שבהם, נברר נשמת אדה"ר. (א' תתקנ"ה ד"ה וכנגד).

כ״ז(לשאלה) ערך פרצופי בי"ע, כלפי נשמת אדה"ר, הם כערך הז"א כלפי הנוקבא שלו. כי כמו שהז"א הוא בחינת הכלים דפנים חב"ד חג"ת עד החזה, כן פרצופי בי"ע הם בחינת הכלים דפנים חב"ד חג"ת עד החזה, אלא שהם בחינת פנים דאחורים כנ"ל בתשובה רע"ה. וכן כמו הנוקבא דז"א היא בחינת החזה של הז"א, כן נשמת אדה"ר הוא בחינת החזה דפרצופי בי"ע, כנ"ל בתשובה רע"ה. (א' תתקנ"ה ד"ה ובחינת).

כ״ח(לשאלה) נפשו של אדה"ר היא באמת בחי"ד, דהיינו המלכות דצמצום א' שנתצמצמה, וגופו הוא מבחינת נקודה דעוה"ז, וזהו רק מבחינת מקוריות. כי אדה"ר נולד בעולם התיקון, אשר כבר נמתקה הבחי"ד שהיא מדת הדין, במדת הרחמים שהיא בחי"ב בינה. וז"ס ויברא אלקים את האדם עפר מן האדמה. כי עפר סתם היא נקודה דעוה"ז שנקראת עפר. אבל עפר מן האדמה, מורה שכבר נמתקה בבינה שנקראת אדמה, ארץ אדום. דהיינו המלכות הנכללת בבינה. והוא נזדכך כל כך בעת יצירתו, עד שלא היה לו מהאי עלמא כלום, כי אפילו בחינת הגוף שלו היה מו"ק דיצירה, עומדים במקום שש ראשונות דעולם הבריאה. ובבחינת הב' והג' דע"ש נזדכך עוד יותר, כנודע. (א' תתקנ"ה ד"ה ונתבאר).

כ״ט(לשאלה) כיון שמקוריות נשמת אדה"ר הוא הבחי"ד, כנ"ל בתשובה רע"ו. והיא הנקראת נקודה דאמצעיתא, משום שהיא הקוטב שעליה, כדי לתקנה, סובבים כל העולמות כולם. וע"כ גם אדה"ר שמקורו הוא מבחי"ד כולל ג"כ לכל העולמות וכשהוא מתקן את עצמו, כל העולמות כולם מתתקנים על ידו. (שם)

ל׳(לשאלה) בית המקדש דעוה"ז, הוא בחינת בריאה דעוה"ז, אמנם אדם מעפר דבי מקדשא דלעילא נברא, שהוא עפר דעולם הבריאה ממש, דהיינו מבחינת נקודת החזה דיצירה, שהיה עומד אז בנקודת החזה דעולם הבריאה, ונקודה זו נקראת עפר מן האדמה. (א' תתקנ"ה ד"ה וזה).

ל״אבחינה הראשונה היא בע"ש בעת לידתו, שראשו וגרונו, שהם עולם הבריאה וג"ר דיצירה, היו בג"ע, ראשו שהוא ע"ס דבריאה היה בז"א דאצילות, וגרונו שהוא ד"ר דיצירה, היה במקום הנוקבא דז"א דאצילות. וחג"ת עד החזה דאה"ר שהם בחינות שש תחתונות דיצירה היו בשם ראשונות דבריאה עד החזה דבריאה. וב"ש תחתונים דת"ת דאדה"ר, שהם ד"ר דעשיה היו בד"ת דעולם הבריאה. ונה"י דאדה"ר שהם בחינת שש תחתונות דעשיה, היו בשש ראשונות דיצירה עד החזה שבה, ששם היה סיום כל הבי"ע והקדושה, בסוד אמר לעולמו די ואל תתפשטו יותר. ומחזה דיצירה ולמטה עד לעוה"ז היה חלל פנוי מדור קבוע אל הקליפות.

ל״בבחינה השניה היא בע"ש בשעה חמישית, שאז הז"א עלה לא"א, והנוקבא לאו"א, והבריאה לישסו"ת והיצירה כולה לז"א, וד"ר דעשיה במקום הנוקבא דז"א. ושש תחתונות דעשיה במקום שש ראשונות דבריאה, ומקום זה דשש ראשונות דבריאה, היא בחינת עיבורה של עיר, הנחשב לבחינת בליטה מאצילות, וה"ס ע' אמה ושירים שמוסיפים על העיר, שהם הז"ס: חב"ד חג"ת ונקודת החזה, והשירים ה"ס פסיעה לבר הנכללת בנקודת החזה. ומחזה דבריאה ולמטה מתחילים ב' אלפים אמה תחום שבת, דהיינו עד החזה דיצירה של עתה, ששם חלל ריק בלי קדושה וגם בלי קליפה. ומחזה דיצירה ולמטה הוא מחוץ לתחום, כי שם מדור הקבוע של הקליפות.

ל״ג(לשאלה) בחינה שלישית היה בע"ש בין הערבים, שאז עלו גם שש התחתונות דעשיה לאצילות, ונעשה העשיה פב"פ עם היצירה. וסיום תחום הקדושה נתעלה למקום הפרסא, כי נתבטל גם בחינת עיבורה של עיר, והיו אז כל ט"ז הספירות, שהם ע"ס דבריאה ושש ראשונות דיצירה, בבחינת אלפים אמה תחום שבת. (אות ס"ד עד אות צ').

ל״ד(לשאלה) הגם שבחינה השלישית בע"ש בין הערבים, היו כבר כל העשיה באצילות פב"פ עם היצירה, שהיה אז בחינת ז"א, עכ"ז כלפי חול היה זה עוד בבחינת אב"א. והוא כי אין העשיה יכולה להתברר כולה עד בחינת פב"פ, כי אם ע"י המ"ן דמלכות, וכל הבירורים שנעשו אז, היו רק על מ"ן דאמא בלבד. פירוש: כי עיקר כל התיקון שנעשה בעולם האצילות, היה ענין הגניזה דמלכות ברדל"א, שע"כ גם בעת ירידת ה"ת לפה אינה למלכות רק ליסוד דמלכות, הנכללת עם מלכות דאמא, ועי"ז נשמרים המוחין שלא יתפשטו למטה מפרסא. אמנם זהו ג"כ סבה, שהל"ב האבן אינם יכולים לקבל שום תיקון במשך הגניזו דמלכות להיותם בחינת ל"ב המלכיות של הז"ת דנקודים, וע"כ למ"ן דנוקבא הן צריכים, והיא גנוזה ברדל"א, ואין עליה זווג מטרם גמר התיקון, ולכן עולם העשיה שהיא בחינת מלכות, לא יכלה להתברר מבחינת מ"ן דאמא, רק הד"ר שלה, אבל הז"ת שלה קבלו אז רק הארת אחוריהם ביתה מאמא, כלומר, שאור אמא היה מסתיר את האחורים אלו דעשיה שלא נבררו, שלא יהיה בהם אחיזה אל החיצונים, שה"ס התיקון של אב"א ופניהם מגולים כלפי חוץ, ונמצא שבאחורים אלו דעשיה, נאחזים כל הקליפות דל"ב האבן, אלא אור אמא שומר עליהם מפני החיצונים. וכן היה בבחינה השלישית דע"ש בין הערבים, שע"י אור השבת ששמר על העשיה יכלה לעלות כולה לאצילות בקומה שוה עם היצירה, אמנם עוד היה נשאר האחורים שלה בלי בירור, והקליפות עוד אחוזים שם בין הדבקים. הרי שהגם שכבר היה העשיה בעולם אצילות, מ"מ עוד היה בה טו"ר, היינו השורש של ל"ב האבן שאינו נברר אלא על המ"ן של המלכות, שזה יהיה רק לע"ל בעת שתתגלה המלכות ממקום הרדל"א. (א' תתק"כ ד"ה ואע"פ).

ל״ה(לשאלה) נגיעה פירושה השואת הצורה, ומתוך שהאחורים דעשיה עוד לא היה נברר אז, כי למ"ן דנוקבא צריכים, ועוד נמצא שם בין הדבקים אחיזה אל הקליפות דל"ב האבן, נמצא עוד העשיה אב"א, דהיינו שמשומרת ונסתרת באור האחורים דאמא. וז"ס נוגעת ואינו נוגעת בהאי עלמא, כי מצד הארת אור אמא, נמצאת רחוקה מעוה"ז ג' עולמות, כי ע"י אור אמא עלתה לאצילות. אבל מצד אחיזת חיצונים בין הדבקים, ששם השורש דל"ב האבן, הרי היא נוגעת בארץ שלנו, שהיא שמרי הקליפות דל"ב האבן, ואם היה מגולה זה, היתה נפלה לסיום רגלי א"ק ונוגעת בארץ שלנו. (א' תתק"כ ד"ה וזה).

ל״ו(לשאלה) מתוך שאו"א הפנימים נגנזו, ע"כ אין עלית ז"א לא"א נחשב רק לו"ק דחיה, ולכן לא הועילו המוחין האלו רק להעלות את הד"ר דיצירה לאצילות, אבל לא להז"ת שלו, כי הז"ת דיצירה שהם בחינת גוף, הרי הוא צריך לבחינת ג"ר דחיה, המושפעים ממעלה למטה, אבל הו"ק דחיה אינם מקבלים רק מבחינת ממטה למעלה לבד. (אות נ"ו).

ל״ז(לשאלה) הוא מטעם הגניזו דמלכות ברדל"א. ואין עליה זווג בשתא אלפי שני, שאין בירורין עולים אז ממ"ן דנוקבא, אלא רק ממ"ן דאמא, ולכן אע"פ שז"א עלה לא"א והשיג בחינת יחידה, אין זה אלא בחינת מחזה ולמעלה דיחידה המיוחס לאמא, אמנם מחזה ולמטה דז"א המיוחס למלכות, לא היה יכול לקבל אור הזה דיחידה, כי למ"ן דמלכות הוא צריך. ונמצא משום זה, שגם העשיה לא יכלה לעלות לאצילות רק הד"ר דעשיה שאור ו"ק דיחידה מספיק לו, כי הראש הוא בחינת ממטה למעלה, אבל הז"ת דעשיה שהוא בחינת גוף, צריך לג"ר דיחידה המושפעים גם ממעלה למטה, וע"כ נשאר בבריאה. (אות פ').

ל״ח(לשאלה) זה הכלל, שאין העליון מברר אלא המדרגה הסמוכה לו. וע"כ כל הנברר בבטן אמא הוא ז"א. ומתוך שהנוקבא כבר היתה במקום אמא ע"כ הבריאה שנבררה על ידה היתה בבחינת ז"א. (אות נ"ו ובאו"פ ד"ה וששה).

ל״ט(לשאלה) כל הנברר בז"א, הוא בחינת נוקבא, אלא כיון שיש ב' בחינות בזו"ן: אב"א ופב"פ, והעולמות עוד היו אב"א ע"כ גם הבריאה שכבר היתה בבחינת ז"א, יכלה לברר רק בחינת נוקבא דאב"א, העומדת מחזה ולמטה דז"א, וע"כ לא עלו באצילות רק הד"ר דיצירה ושש התחתונות נשארו בבריאה. (שם)

מ׳(לשאלה) כל הנברר בנוקבא דאצילות, היא בחינת בריאה, וכיון שהיצירה היתה בבחינת נוקבא דאצילות, ע"כ עולם העשיה הנברר על ידה נעשה כבריאה, אלא מתוך שרק הד"ר דיצירה היו במקום הנוקבא, והו"ת שלה היו בבריאה ע"כ הוכר חילוק הזה גם בעשיה, אשר רק הד"ר דעשיה היו בד"ת, דבריאה, אבל הו"ת דעשיה היו בו"ר דיצירה. (אות נ"ו נ"ז).

מ״א(לשאלה) עי' לעיל תשובה רפ"א.

מ״ב(לשאלה) כי אין כאן מקום מדומה לומר שעולה ממקום למקום, אלא ענין עליה פירושו השואת הצורה. וע"כ כשאתה אומר שהבריאה עלתה לאצילות, הכרח הוא שהשוה צורתה לאצילות והיא כמו האצילות ממש. (אות ס' ואו"פ ד"ה הבריאה).

מ״ג(לשאלה) א"א מלביש על ז"ת דעתיק, העומדים במקום ז"ת דנקודים, שהם ז"א דנקודים, הרי שא"א עומד במקום ז"א. לכן מקומו של א"א צריך להיות מקום ז"א. (אות פ"א).

מ״ד(לשאלה) א"א עומד במקום ז"ת דנקודים, כנ"ל תשובה ר"צ. כי הראש דא"א מלביש חג"ת דעתיק, העומר במקום חג"ת דנקודים. ואו"א מלבישים מפה ולמטה דא"א, ששם נה"י דעתיק העומדים במקום נה"י דנקודים, הרי שאו"א עומדים במקום הנוקבא דז"א, שהיא בחינת נה"י דנקודים. והנה בי"ע הם בחינת מחזה ולמטה דז"ת נקודים, שבעת שביה"כ נשברו ומתו מטעם שנתפשטו למטה מפרסא, ועתה בעולם התיקון צריכים הם לעלות ולהתתקן למעלה מפרסא. הרי שבי"ע צריך ליקח בחינת מחזה ולמטה דז"א. והנה כשז"א לוקח מקומו דא"א, נמצא בי"ע צריכים להלביש בחינת מחזה ולמטה שלו, שהוא מקום מחזה ולמטה דא"א דקביעות, ששם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן: הבריאה צריכה להלביש במקום ישסו"ת, והיצירה במקום ז"א, והעשיה במקום נוקבא דאצילות. (אות פ"א).

מ״ה(לשאלה) עי' לעיל תשובה רפ"ד

מ״ו(לשאלה) שש ראשונות דבריאה נחשבות לבחינת בליטה מאצילות, כי הם ממקורם בחינת ב"ש ת"ת שהם ישסו"ת דגופא, שלא קבלו בחינת צמצום מחמת עצמם, כי עצמותם היא כמו בינה דהיינו אור דחסדים, שאינם מקבלים שום מיעוט וצמצום, וע"כ מבחינה זו נחשבים הו"ר דבריאה כמו שהם עוד גוף האצילות, אלא מצד שהם שורש לזו"ן, לכן נתמעטו וקבלו עליהם צמצום ויצאו לחוץ מאצילות. ונבחן ע"כ יציאה זו כמו בליטה לחוץ מגופה מחמת העובר ולא מחמת עצמה. עי' לעיל תשובה ל"ד. (אות פ"ג).

מ״ז(לשאלה) האי עלמא הוא בחי"ד, ומשמרים דקליפות דל"ב האבן, אמנם פרצופי הקדושה נתבררו רק מרפ"ח ניצוצין, ול"ב ניצוצין דל"ב האבן נדחו מהם, ובמקומם קבלו ל"ב בחינות מלכיות מאמא. ונמצא שאין להם בחינת ל"ב האבן כלום. ועד"ז נבררו נר"ן וגוף דאדה"ר, דהיינו שנדחה ממנו כל הל"ב ניצוצין דל"ב האבן, ובמקומם קיבל ל"ב מלכיות מאמא. וז"ס שאדה"ר לא הוי ליה מהאי עלמא כלום. (א' תתקמ"ב ד"ה ועם זה).

מ״ח(לשאלה) עי' לעיל תשובה רע"ג ותשובה רע"ד.

מ״ט(לשאלה) אחר שנפלו הז"מ פו"א לבי"ע גם המקום בי"ע נתפשט לפו"א, דהיינו למקום חב"ד חג"ת עד החזה, ששם נעשה מקום לכלים דפנים. ומחזה ולמטה שהם תנהי"מ, נעשו מקום לבחינת האחורים. וע"כ ירד גבול הפרסא למקום החזה דכללות בי"ע, שהוא עתה בחינת החזה דיצירה, ועד שם היו יכולים להתפשט עכ"פ בחינת קדושה של בי"ע. אבל משם ולמטה שהוא מקום אחורים גם עתה נשאר בהכרח חלל פנוי, ונעשה מקום קבוע אל הקליפות, עי' לעיל תשובה ק"ג. (אות צ"ז).

נ׳(לשאלה) עי' לעיל תשובה רצ"ו.

נ״א(לשאלה) אמת הוא שבחינת הקליפות שהם ענין המיתה היה בעולם, אמנם העולם היה בבחינת חירות ממלאך המות, כי לא היה לו שום שליטה להזיק משהו, וע"י החטא ניתן לו השליטה. (א' תתקמ"ג ד"ה ונמצא).

נ״באי אפשר להעלות ממ"ן דנוקבא מטרם גמר התיקון, משום שהמלכות נגנזה ברדל"א, ואין עליה שום זווג, וכל הבירורים הנעשים נבחנים לבחינת מ"ן דאמא. והוא כי בחינת ל"ב המלכיות נדחים תמיד מן הש"ך ניצוצין ול"ב מלכיות דאמא באים במקומם, כנודע. (א' תתקמ"ה ד"ה באופן).

נ״גש) כי המשיך האורות בעת שעוד לא היה נבררים המ"ן דמלכות, וע"כ לא היה שם נוקבא מוכנת לקבל האורות ההם, ונמצא שהאורות יצאו בבחינת דכר בלי נוקבא, שז"ס קריין בלי זווג דדו"נ. (א' תתקמ"ו ד"ה וזה אמרו והבן).

נ״דשא) כי בשביה"כ עוד לא היה ענין העיבור אל הז"ת שעושה בהם תיקון קוים ומתקן אותם לפרצוף בפ"ע, וע"כ כשיצאה הגדלות דנקודים נתחבר הגדלות עם הקטנות לפרצוף אחד, וע"כ נשברו יחד. משא"כ כאן בחטא דעצה"ד, כבר נעשה בהקטנות תיקון קוים בבחינת העובר, שבזה נתקן הקטנות לפרצוף בפ"ע בבחינת עיקר הפרצוף. ואח"כ כשבא הגדלות לא היה זה אלא בסוד תוספות לבד, וע"כ כשנשבר בחינת התוספות לא היה זה נוגע כלל לעיקר הפרצוף שהוא הקטנות. (א' תתקמ"ו ד"ה והתשובה).

נ״השב) כי מטרם החטא, גם בעת אצילות הקטנות דבי"ע, היו זו"ן במקום או"א וישסו"ת, ונתקנו משום זה גם המחזה ולמטה שלהם בבחינת מלכות דאמא לגמרי, ולא היה בהם מבחינת ה"ת כלום, כי המוחין דאמא הוריד מהם בחינת ה"ת והמלכות דסיום שבחזה שלהם למקום הפרסא, וע"כ יצאו בי"ע במדרגת זו"ן דאצילות, משא"כ לאחר החטא, שהנחש הטיל זוהמא בחוה, שפירושו, שבחינת ה"ת חזרה ונתערבה בבינה, הנה שוב חזרו הזו"ן לו"ק ונקודה, והמחזה ולמטה שלהם שהם הבי"ע, ירדו למטה מפרסא. (א' תתקמ"ז ד"ה אמנם).

נ״ושג) כי מקודם החטא, הגם שהיה ענין הקליפות הם המיתה, אמנם לא היה בהם שליטה כלום להזיק אל הקדושה, אבל אחר שחטא, וגרם לגילוי דבחי"ד תוך המ"ן דאמא, הרי נאחזו בו הקליפות דבחי"ד שהם המיתה. כי באמת היה מקורו מבחי"ד, שה"ס עפר, אלא שהיה נמתק במדת הרחמים שה"ס הבינה, שז"ס עפר מן האדמה, דהיינו מלכות דבינה שנקראת אדמה, אמנם ע"י החטא שנגלה שורשו מהאי עלמא, הרי נתקרב אל הקליפות ויש להם שליטה עליו להחטיאו ולהמיתו. וז"ס כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כי החטא בעצמו גילה ששורשו מעפר דהאי עלמא. וע"כ ביום אכלך ממנו מות תמות, כי נגלה בו בעצמו ענין המיתה. (א' תתקמ"ד ד"ה ואחר)

נ״זשד) העשיה עצמה נבררה לגמרי בסוד המ"ן דבינה, ואין בה מבחי"ד כלום, אלא מפאת החטא שהנחש הטיל זוהמא בחוה, ירדה הבינה לצורת הבחי"ד, ונעשה השתוות מעולם העשיה אל הקליפות, שזה ענין ירידת העשיה והתלבשותה בקליפות, ואע"פ שאין זה נוגע אל העשיה עצמה, אמנם המקבלים מהעשיה, הרי השפע מתערבת בקליפות המלבישים אותה, שז"ס שעולם העשיה הוא רובו רע (א' תתקמ"א אות צ"ד).

נ״חשה) המקום בי"ע, שנעשה מבחינת המחזה ולמטה דפרצוף תנה"י דא"ק, הוא נקרא חיצוניות העולמות בכללם, וכל מה שבתוך המקום, הוא בערך זה פנימית העולמות. אמנם גם פנימיות העולמות יש בו גם פו"ח. (עי' לעיל תשובה צ"א ואות צ"ט ובאו"פ א' תתקמ"א ד"ה אמת).

נ״טשו) א', הוא מקום בי"ע, הנעשה מן תנהי"מ דפרצוף תנה"י דא"ק. ב', הוא הפרצופים וכל שבתוך העולמות בי"ע מבחינת הקדושה, הנבררים מן שביה"כ בסוד רפ"ח ניצוצין. ג' הם הקליפות, ששורשם הוא רק ל"ב האבן בלבד, אלא ע"י חטא עצה"ד שנחרבו המוחין דקדושה, שהיו מבחינת רפ"ח ניצוצין, ולא כלום מבחינת ל"ב האבן, הנה הם נפגמו מחמת החטא כי נתערב בהם מבחינת ל"ב האבן ונפלו לקליפות. ומאלו הניצוצין שירשו מן המוחין דקדושה, נבנו כל אבי"ע של הקליפות בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. (א' תתקמ"א ד"ה וצריכים).

ס׳שז) הם: הגניזו דאו"א הפנימים, וגניזו של המלכות ברדל"א. (א' תתקמ"א ד"ה ועיקרם).

ס״אשח) הנה ערך פרצופי בי"ע. עם אדה"ר לאחר החטא, הוא כערך ז"א ונוקבא דז"א דאצילות לאחר החטא, דהיינו שז"א הוא ו"ק ונוקבא היא נקודה, כן בי"ע הם בחינת ו"ק דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה, ואדה"ר הוא בחינת נקודת החזה. וע"כ כמו שנשארו לפרצופי בי"ע הבחינה חב"ד חג"ת מכל הפרצופים שבהם, כן נשאר לאדה"ר, בחינת הנקודה מכל פרצופי בי"ע, מלבד מפרצופי או"א דבריאה, שלא נשתייר לו מהם כלום. הנה נקודת החזה נבחנת לבחינת כתר דכלים ולבחינת נפש דאורות, כנודע. ונמצא שנשארו לו מאה כתרים שבהם מאה נפשות, כי י"ב פרצופין בבי"ע, שהם: או"א וזו"ן בבריאה, וכן ביצירה, וכן בעשיה. ובכל אחד ע"ס, שמלבד או"א, הם עשרה פרצופים, שהם מאה ספירות, ונשאר לו מכל ספירה בחינת הנפש שבהם, בכלים דכתרים, והם מאה כתרים שבהם מאה נפשות. (אות קכ"ג).

ס״בשט) הוא מטעם ערך ההפוך שיש בין הכלים והאורות, שבכלים נבחן שהעליונים מתגדלים תחילה, והיפוכו באורות, שבהם נבחן שהתחתונים נכנסים מתחילה, וע"כ כשיש לו כתר דכלים, אין לו כי אם נפש דאורות. וכשיש לו כתר וחכמה דכלים יש לו נפש רוח דאורות וכו' כנודע. (א' תתקנ"ט ד"ה הכתרים).

ס״גשי) בחינה א', הם האורות דט"ר שנסתלקו ממנו לשורשם, כי מאורות אין נפילה לקליפות כנודע. והם הנקראים זיהרא עילאה, והוא בחינת ט"ר דכל בחינה פרטיות שבנשמתו. ב', הם מה שנשתייר בו, והם בחינת נפש דאורות מכל המדרגות הפרטיות שבו. ובחינת כתר דכלים מכל הפרטים שבו. שהם מאה נפשות במאה כתרים. בחינה ג', היא מה שנפלו ממנו לקליפות, והוא הט"ת דכלים והט"ר דניצוצין מכל הפרטים שבנשמתו, שהם נפלו לקליפות. (אות קכ"ה).

ס״דשיא) זווג א' הוא פב"פ, שהם מוחין דהולדה, כי יש, בהם הארת חכמה, כי אין הולדה אלא ממוחין דחיה. וזווג ב' הם בחינת חסדים מכוסים בלי הארת חכמה. וכשזו"ן מקבלים מזווג א' דאו"א, אז יש להם מוחין דפב"פ. אבל כשמקבלים מזווג הב' דאו"א, הנקראים ישסו"ת, שהם חסדים מכוסים, הנה הם אינם מספיקים לו להיות ג"ר, אלא מחזה ולמעלה שהם הכלים דג"ר דגופא, שהם אינם בחינת עצמו, אלא בחינת ג"ר מבינה, שבהם אינו צריך להארת חכמה, דהיינו למוחין דפב"פ. אמנם מחזה שלו ולמטה ששם ו"ק דגופא ובחינת עצמו, הוא נשאר בו"ק בלי ראש, ונוקבא אין לה אז אלא בחינת אב"א.

ס״הונמצא שבריאה, שהיא בחינת בינה משורשה, והיא מקבלת סיפוקה מזווג ב' דאו"א, דהיינו חסדים מכוסים, ע"כ יש לה ג"ר מהזווג ההוא. אבל היצירה שהיא בחינת ז"א דגופא משורשה, היא מקבלת סיפוקה רק מזווג א' דזו"ן, שהם מוחין דפב"פ, אבל מזווג דישסו"ת דהיינו מחסדים מכוסים אין לה אלא ו"ק בלי ראש, דהיינו כמו בחינת הקביעות והקטנות דז"א, כי היצירה היא כמו הז"א עצמו, שאין לו מוחין דתוספות רק מהארת חכמה, והחסדים המכוסים אינם מוסיפים לו כלום על הקביעות שלו. ועולם העשיה, שהוא בחינת מלכות דגופא משורשה, אין לה ממוחין האלו דישסו"ת המאירים בבריאה, רק בחינת אב"א, דהיינו כמו הנוקבא דז"א בעת שאינם מאירים בז"א דאצילות רק המוחין דישסו"ת, הנה הנוקבא דבוקה עמו אז אב"א מחזה ולמטה, כן העשיה לא תוכל לקבל מאלו המוחין רק בחינת אב"א. ויש עוד פירוש, עי' באו"פ דף א' תתקס"ג ד"ה שורש. (אות ק"ל ואות קמ"ט).

ס״ושיב) בבריאה שיש שמה ג"ר, נוהג שם זווג הנקרא עונה. וביצירה שאין להם סיפוק מאלו המוחין דישסו"ת המאירים בבריאה, והם ו"ק בלי ראש, ע"כ אין עונה בהם רק שאר, שהוא בחינת חיות לבד, וכסות הם מקבלים מעשיה, כי העשיה מכסה עליהם. ועשיה אין לה אלא שאר, כי אין תחתון שיכסה עליה. (שם, ובאות קל"ו).

ס״זשיג) ג' גו גי המאיר בעשיה, אינה אלא אור הנפש לבד, ונמצא חסר שם ט"ר דאורות וט"ת דכלים, ואלו הם השיורים שנשתיירו מעשיה בלי תיקון בסוד והיה שארית יעקב בגוים, והם עתידים להתתקן לע"ל. (אות קל"ח).

ס״חשיד) מצד עלית ה"ת לנקבי עינים נתחלקה הבינה לב' פרצופים, כי ג"ר דבינה הם או"א עלאין, והם למעלה מהחיבור דה"ת, וז"ת דבינה, דהיינו מחזה ולמטה דאו"א, הם נקראים ישסו"ת, שבהם נתחברה הה"ת ונכללה מדת הדין במדת הרחמים. והנה זה נבחן לעלית מלכות לבינה, וה"ס הוי"ה בניקוד אלקים, כי ישסו"ת עצמם הם הוי"ה ומדת הרחמים, וניקוד אלקים מורה על מדת הדין, שנכללה בה.

ס״טאמנם עולם העשיה, ה"ס בינה שירדה וקבלה לצורת מלכות מחמת הפגם של החטא דעצה"ד, כי ע"כ ירדה העשיה ונתלבשה במקום הקליפות, כנ"ל בתשובה ש"ד. וע"כ החיבור הזה גורם אחיזה לחיצונים בין הדבקים של אב"א שלה בסוד אלהים אחרים. (אות קמ"ה).

ע׳שטו) עי' לעיל תשובה שי"ד.

ע״אשטז) בחינה א' היא המקום בי"ע. בחינה ב' הוא האצילות של ג' עולמות בי"ע בראשונה ע"י זו"ן שבמקום או"א וישסו"ת דאצילות, שהיא בחינת העיקר שלהם. בחינה ג' היא המוחין דתוספת שהשיגו בבחינה הב' בשעה חמישית דע"ש, ובבחינה הג' דע"ש בין הערבים. בחינה ד' היא המוחין שנשארו בבי"ע לאחר החטא, שהם רק הו"ק שיצאו בראשונה בבחינת העיקר, וכל המוחין דתוספת נאבדו מהם, וגם המוחין דו"ק שנשתיירו נפלו מאצילות למקום בי"ע, עד שד"ת דיצירה וכל הע"ס דעשיה נתלבשו במדור הקליפות. בחינה ה' היא המוחין דאמא שקבלו ע"י זווג או"א דאצילות בהרכנת הראש למקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות: שעולם הבריאה השיג מהם ע"ס שלמות, ועולם היצירה רק ו"ק בלי ראש, ועולם העשיה רק אב"א. בחינה ו' היא ירידת פרצופי האחור דה"פ אצילות, שנתלבשו תוך הפרצופים דבי"ע ונעשו להם נשמה לנשמה. בחינה ז' היא המלכות דאצילות שירדה ונעשית עתיק לבי"ע.

ע״בשיז) לכאורה נראה שיש שינויים בזה בדברי הרב, כי בכ"מ משמע שפרצופי בי"ע הם בקומה שוה, וכן כאן באות רי"ט בסדר התלבשות הפרצופים נראה ג"כ שקומתם שוה. וכן בשערי קדושה אומר שכל ה"פ דכל עולם מבי"ע, הם רק כנגד פרצוף אחד דאצילות, נמצא מקומתם שוה, כי כל הפרצופים היוצאים על מסך אחד הם בקומה שוה. אמנם ממ"ש כאן באות כ' וכ"א, שכל אחד מה"פ בי"ע נבררו בהעליון שלו, הרי שאין קומתם שוה. וכן ממ"ש כאן באות קנ"ו, שהעולמות יצאו זה מזה בסוד חותם ונחתם, שכל מה שיש בחותם יש בהנחתם ממנו, א"כ משמע שכמו שה"פ אצילות הם ג"כ זה למטה מזה, יש בהכרח דוגמתם בבי"ע. וכן בכ"מ.

ע״גאמנם כן הוא שהעולמות יצאו בדרך חותם ונחתם וכל מה שיש באצילות בפרטי פרסיות יש ג"כ בבי"ע, וכן השוה אותם במפורש בע"ח ש"מ פי"א אלא הענין הוא, שיש לזכור ממתחילה יצאו העולמות מבחי' זו"ן דאצילות שבמקום או"א, ואז ודאי יצאו העולמות זה מזה, ממתחילה נשלם הכתר דבריאה בעי"מ, ואח"כ הוציאה הקטנות דחכמה עד שיצאה המלכות דבריאה בעי"מ.

ע״דואחר כך שנפלו העולמות למקום בי"ע, נשארו בחינת ו"ק שבהם בזה למטה מזה, כל אחד מבחינה שהיה לו באצילות. ואח"כ כשקבלו המוחין דאמא, הנה יציאת המוחין דאו"א בהתלבשות הזו"ן דאצילות, היה ודאי בקומה שוה, וכן ירדו משם לפרצוף הכתר דבריאה, ובהם יצאו ג"כ בקומה שוה כמו שהיו בזו"ן דאצילות. אמנם אח"כ נתן פרצוף הכתר את המוחין המיוחסים לחכמה דבריאה לפרצוף החכמה, וכן החכמה נתנה לבינה שתחתיה עד שהגיעו אל המלכות דבריאה באופן: שמ"ש הרב כאן סדר התלבשות הפרצופים בקומה שוה, הוא מדבר רק מפרצוף אחד, כי כל פרצוף יש בו ה"פ, אבל הפרצוף הא' השפיע המוחין לפרצוף הב' הקטן ממנו, והב' לג' בזה אחר זה. ע"ד הנוהג בה"פ אצילות. כמ"ש ענין זה היטב בבית שער לכונות.

ע״השיח) בי"ע נחלקו מאצילות רק בענין האור, שאין שם בבי"ע רק אור של תולדה ולא עצמות. אבל בשאר ענינים אין ביניהם שום חילוק, וכל הפרטים שנמצאים באצילות ישנם גם כן בבריאה וכן ביצירה וכן בעשיה. ואפילו בעולם עשיה שאין שם אלא אור הנפש, מ"מ יש שם ה"פ זה למטה מזה, שבכל פרצוף מהם כ"ה מדרגות, שהם ה"פ בעבי שבכל אחד כתר ואבי"ע באורך. וכן בשאר ענינים כגון פו"ח וכדומה. (א' תתקע"ג ד"ה החותם).

ע״ושיט) מקום בי"ע הוא חיצוניות דכללות העולמות, וכל מה שבתוך מקום בי"ע, הוא פנימיות דכללות העולמות. ג' הבחינות: מוחא, עצמות, גידין, הם פנימיות הספירות. וב' הבחינות: בשר, ועור, הם חיצוניות הספירות. נשמות בני אדם הם פנימיות העולמות, והמלאכים ורקיעים והיכלות ולבושים וכו', הם חיצוניות העולמות. גם האורות בערך הכלים שמתלבשים בהם, נחשבים ג"כ לפנימיות וחיצוניות (א' תתקע"ה ד"ה אלהות. וא' תתק"מ ד"ה פנימיות).

ע״זשכ) היינו רוח נפש המלובשים בכלים החיצונים, הנקראים בשר ועור: כי גם באצילות אינם כלים פנימים, משום שהאורות חיה יחידה המבררים אותם, אינם אורות שלימים אלא רק בחינת ו"ק דחיה יחידה, אמנם כאן בבי"ע שאין כאן אפילו אור החיה, אלא רק מבחינת פרצופי האחור דאצילות המאירים בבי"ע, ע"כ הכלים בשר ועור הנבררים על ידם הם קלושים וחיצוניות ביותר, ועל אורות דנפש רוח המלובשים בהם, נאמר ומשם יפרד, כלומר שמזווגם נולדים כל בחינת חיצוניות בי"ע, שהם המלאכים והלבושים והיכלות, שאינם אלקיות אלא בחינת פירודא. (א' תתקפ"א ד"ה ואלו).

ע״חשכא) הנה מבחינת מוחין הקבועים בפרצופי אצילות אין לזו"ן רק ו"ק ונקודה, ונמצא בעת שהנוקבא משגת פרצוף דאחור בקומה שוה עם הז"א הרי זה נמשך ממוחין דתוספות, ונודע שעיקר האור ושורשו נשאר בעליונים, ורק ענף נמשך ונכנם אל התחתון, נמצא שעתיק וא"א ואו"א וישסו"ת וזו"ן השיגו כל אחד אותם המוחין מטרם שהגיעו להנוקבא, ולא עוד אלא בהם נשאר עיקר האור. ע"כ במיעוט הירח בעת שנפל פרצוף האחור דנוקבא לבי"ע, גרמה בזה שכלהו פרצופי דאחור דאצילות העליונים ממנה נפלו ג"כ באותה העת. כי היא גרמה לכל אלו המוחין דתוספות שיצאו בהעליונים, לכן בעת נפילת המוחין שלה עצמה נפלו עמה כל המוחין עלאין שיצאו מחמתה. (א' תתקפ"ב ד"ה והענין).

ע״טשכב) עי' לקמן תשובה שכ"ד.

פ׳שכג) האורות שהם בשלימות מבררים את הכלים, בכל שיעור עביות שבהם, ואז הם ראוים לכלים פנימים שיתלבשו האורות פנימים. אמנם אורות דחיה יחידה שאינם בשלימות לא יכלו לברר אלא חלק קלוש וזך מהכלים דעור ובשר, וע"כ אינם ראוים לאו"פ, ונעשו לכלים חיצונים של המדרגה. הרי שהכלים החיצונים הם יותר זכים מהפנימים. (א' תתקפ"ו ד"ה ואחר).

פ״אשכד) עי' לעיל תשובה ש"כ, שאו"פ דנר"ן התלבשו בכלים פנימים כח"ב, ואו"פ חיה יחידה, אין להם כלים, אלא נתלבשו תוך אור הנשמה. והוא מטעם שבעת ביאת אור חיה פנימי שביררה הכלי דבשר שהוא ז"א, היה צריך הנפש לצאת מהכלי דגידין ולהכנס אל הכלי דבשר, אמנם, לא נברה בשלימות בכל עביותה שיהיה ראוי לכלי פנימי כהלכתו, וע"כ נשאר אור הנפש בכלי דגידין, ובסבה זו גם האורות דנשמה ורוח הוצרכו להשאר בכלים דמוחא. ועצמות, וע"כ לא היה כלי לאור החיה להתלבש שם, והוכרח להתלבש באור הנשמה. ועד"ז בביאת אור יחידה שהיה צריך אור הנפש לירד לכלי דעור, ואז היו יורדים אחריה כל האורות, וכיון שכלי דעור לא נברר כל צרכו, לא היה יכול אור הנפש להתלבש בו, ונשארו הנר"ן בכלים דמוחא עצמות גידין, ואור יחידה התלבש באור החיה. אמנם עכ"ז קבלו הכלי דבשר ועור הארה מועטת דרוח נפש מרוח נפש הפנימים, וע"כ נמצא ב' בחינות של נפש רוח: א', נפש רוח השלימים שבכלים הפנימים. וב', הארה המועטת דנפש רוח שבכלים החיצונים בשר ועור. (שם).

פ״בשכה) מלאכים באים מזווג דכלים חיצונים דהספירות, שהם בשר ועור, וע"כ הם חיצוניות העולמות. ונשמות בני אדם באות מהזווג דכלים הפנימים שבספירות, שהם מוחא עצמות גידין, וע"כ הם נבחנים לפנימיות העולמות. (א' תתקפ"ח אות קע"ז).

פ״גשכו) אע"פ שיש נפש רוח בכלים הפנימים שהם עצמות גידין, וכן נפש רוח בכלים החיצונים בשר ועור, מ"מ אין זה נחשב לב' מיני פנימים, אלא רק לפנימיות א', והוא מטעם כי הנפש רוח שבכלים חיצונים, אינם בחינה אחרת, רק הארה שהגיעה להם מן הנפש רוח הפנימים, וע"כ נחשבים לאחד. (א' תתקפ"ט ד"ה העצמות).

פ״דשכז) מלובש פירושו מתעלם. כי כתר וחכמה דבריאה מתעלמים לגמרי תוך הבינה ורק הבינה בלבדה מאירה בבריאה. והיא מטעם שהמסך שעליו יצאו המוחין דאמא בשביל הבריאה, הנה הוא כלול בהפרסא המסיימת את אור האצילות, ואין משהו מאור החכמה יכול לעבור עם החסדים דאמא אל הבריאה, וע"כ הכתר וחכמה נעלמים לגמרי תוך החסדים דבינה, ואינם מאירים שם אלא החסדים דבינה בלבד. (ב' אלפים ד"ה וזה אמרו סוד).

פ״השכח) נודע שכל בחינה מוכרחת לקבל רק מהבחינה שכנגדה. וכיון ששורש מקום עולם הבריאה, נעשה מב"ש ת"ת שהם בחינת ז"ת דבינה דגוף, ע"כ הם מוכרחים לקבל מהבחינה שכנגדם באצילות, שהיא ג"כ מז"ת דבינה הנקראים ישסו"ת, ואינם יכולים לקבל מאו"א שהם ג"ר דבינה. (אות ר"ה).

פ״ושכט) המוחין דחסדים מכוסים, הם עצמות דאו"א, והמוחין דחסדים מגולים הם דישסו"ת. והוא מטעם, כי או"א הם ג"ר דבינה, שהם לעולם בסוד כי חפץ חסד הוא, רק ישסו"ת שהם שורש זו"ן מקבלים חסדים מגולים להאיר לזו"ן. והנה מוחין אלו דבריאה, שהם רק חסדים מופרשים מחכמה, הרי הם המוחין דאו"א עלאין שהם חסדים מכוסים ולא דישסו"ת כנ"ל. וע"כ נחשבים המוחין האלו, שהם בחינת או"מ בלבד, כי הישסו"ת מקבלם בסוד ם' דצל"ם, שהם אור מקיף אליהם, אבל רובצת על הזו"ן ומשפעת אותם להם בבחינת או"פ. (אות ר"ה וד"ה מתפשטת).

פ״זשל) כי א"א הוא ע"ב, דהיינו חכמה, ומאור חכמה אינו יכול לעבור דרך הפרסא שמתחת האצילות, ע"כ לא נמשך מא"א רק בחינת ו"ק לבד בלי ראש. (אות רי"ב).

פ״חשלא) רישא בי"ג תי"ד, רומז לע"ב דמזלא, שהם המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן דאצילות, והוא אינו יכול לעבור למטה מפרסא דאצילות. (אות רי"ג).

פ״טשלב) כי המוחין שלו נמשכין מאו"א המזדווגים בהרכנת ראש, שהוא בעת התלבשותם בישסו"ת שלמטה מחזה דא"א, שאז אין לאו"א דאצילות עצמם רק ו"ק בלי ראש. (אות רי"ד).

צ׳שלג) כל המוחין דבריאה, אינם אלא הארת רגלין מה"פ אצילות, שאינם מאירים מהם אלא בחינת תנה"י לבד: תנה"י דעתיק ותנה"י דא"א וכו', כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פי"ג, וא"כ לא היו צריך לצאת החג"ת דא"א, אלא משום שהנה"י דעתיק דאצילות מתלבשים בחג"ת דא"א, ע"כ כשנמשכו הנה"י דעתיק לבריאה, ירד עמהם גם לבושם, שהוא חג"ת דא"א. ולפיכך אין החג"ת דא"א נחשבים לבחינת הבריאה כלל, אלא שהם גם בבריאה מלבוש לעתיק שהוא רישא מגולה (אות רכ"ב).

צ״אשלד) כי חג"ת דא"א הם בחינת עתיק, שאינו מצטרף להפרצוף, כנ"ל בתשובה של"ג. וע"כ רק נה"י דא"א מתלבשים באו"א וזו"ן. (שם).

צ״בשלה) כי כן נמשכו מתחילה רק עם התנה"י דעתיק, להיותם לבושם באצילות. עי' לעיל תשובה של"ג. ושם).

צ״גשלו) הם מלבישים זה לזה בקומה שוה, כי כן היה קומתם בעת הזווג בעולם האצילות, כי או"א עלאין ירדו מחזה ולמטה דא"א, ונעשו קומתם שוה עם תנה"י דא"א ועם ישסו"ת, והם נתלבשו בזו"ן, הרי גם זו"ן נעשו עמהם בקומה שוה בעת הזווג הזה, ולפיכך גם בירידת המוחין אל הבריאה ירדו ג"כ כדוגמתם באצילות, אשר תנה"י דא"א עם או"א וישסו"ת וזו"ן הם בקומה שוה. (ב' ח' ד"ה ונמצינו).

צ״דשלז) באמת לא ירד אפילו לעולם הבריאה, רק בחינת תנה"י דא"א בלבד, אלא שתנהי"מ נחלקים לג"ש כנודע. וע"כ, בבריאה ירדו כל הג"ש דתנהי"ם דא"א, וביצירה רק ב"ש מהם, ובעשיה רק שלישים התחתונים מהם בלבד. אלא שכולם נקראים נה"י. (ב' ט' ד"ה א"א).

צ״השלח) זה הכלל. כי רק בבריאה נמצאים המוחין בשלימות כמו שיצאו באצילות, וביצירה חסרים ג"ר, ובעשיה חסרים כל ו"ס הראשונות של המוחין. וע"כ חסר ביצירה מא"א ג"ר דתנה"י, שהם השלישים עליונים שלהם. ולאבא חסר חג"ת, שהם אור דו"ק, ולישסו"ת זו"ן חסרים ג"ר דע"ס שלהם, כי לכל אחד חסר ג"ר שהיה לו בערכו בעולם הבריאה. (ב' ט' ד"ה אבא).

צ״ושלט) עי' לעיל תשובה של"ז. שתנה"י דא"א נחלקים כל אחד מהם לג"ש והשלישים העליונים נבחנים לבחינה עליונה דא"א של הנה"י שלו. (ב' י' ד"ה והנה).

צ״זשמ) אין ביצירה מבחינת א"א עצמו, רק ב"ש תחתונים מכל אחד שבנה"י שלו, כי רק בבריאה מאירים הג"ר דנה"י, וביצירה הם חסרים. אלא מתוך שגם הב"ש תחתונים דעתיק נמשכו אל היצירה, ונודע, כי שלישים אמצעים דנה"י דעתיק מלובשים בשלישים עליונים דנה"י דא"א, דהיינו מחזה ולמטה דא"א. וע"כ כשנמשכו ב"ש התחתונים מנה"י דעתיק להיצירה, נמשכו גם לבושם עמהם, שהם השלישים עליונים דנה"י דא"א. ולפיכך נעשו אלו השלישים העליונים דנה"י דא"א לבחינת רישא מגולה, כלומר ללבוש לעתיק דיצירה, שאינו מצטרף עם היצירה, כמו עתיק עצמו. כי לא נמשכו בתחילה רק בבחינת הלבוש דעתיק. (אות רכ"ח).

צ״חשמא) היינו ב"ש האמצעים והתחתונים של נה"י דא"א. (אות רכ"ח).

צ״טשמב) כי השלישים העליונים דנה"י דא"א, אינם מבחינת א"א עצמו, אלא הם נמשכו בבחינת לבוש לשלישים אמצעים דנה"י דעתיק, וע"כ אינם מצטרפים לבחינת עולם היצירה ואינם מתלבשים רק נעשו לרישא מגולה. ורק ב"ש תחתונים דנה"י דא"א, שהם בחינת א"א עצמו, הם שמתלבשים באו"א וזו"ן. (שם).

ק׳שמג) בעשיה חסרים ו"ס הראשונות דכל אחד מהפרצופים: ולא"א חסר ו"ר שהם השלישים עליונים והשלישים האמצעים, ואין בו אלא השלישים התחתונים דנה"י לבד, דהיינו נה"י דנה"י. ולאבא חסר ו"ר שהם ו"ק ולא נשאר בו אלא רק הנקודה שהיא מלכות. ולאמא וזו"ן חסרים חב"ד וחג"ת ולא נשאר בהם אלא נהי"מ לבד. (ב' י"א ד"ה העשיה).

100

ק״אשמד) עי' תשובה שמ"ג.

101

ק״בשמה) עי' תשובה שמ"ג.

102

ק״גשמו) אמא היא בחינת נשמה, והיא צריכה לקבל האו"מ שלה, מהבחינה שכנגדה בעליונים מא"א ואבא, אמנם אין בחינת נשמה בא"א ואבא, כי בא"א רק נפש בכלים דתנה"י, ולאבא רק ו"ק שהם נפש רוח. וע"כ אין לה ממי לקבל או"מ. אבל ז"א שהוא רוח, יש לו לקבל עכ"פ מקיף אחד דחיה מאבא, שיש לו נפש רוח, אבל מקיף ב' שהוא יחידה אין לו ממי לקבל, כי אין בחינת רוח בא"א. אבל הנוקבא שהיא בחינת נפש היא מקבלת או"מ דחיה מהבחינה שכנגדה מנפש דאבא, וא"מ דיחידה מהבחינה שכנגדה מנפש דא"א. וע"כ יש לה ב' מקיפים. (ב' י"א ד"ה אמא).

103

ק״דשמז) כל היוצא ע"י זווג נבחן שהוא עובר דרך מסך, דהיינו ע"י זווג דהכאה בהמסך. והנה חג"ת דא"א שנמשכו בבחינת לבוש לתנה"י דעתיק, יצאו ע"י זווג על המסך הבחי"ב הכלול בהפרסא כמו שאר הבחינות שבפרצופי הבריאה. (ב' י"ג אות רל"ג).

104

ק״השמח) מלכות דאצילות שירדה ונעשתה עתיק בבריאה, לא יצאה ע"י זווג דהכאה בהמסך כמו כל פרצופי הבריאה, אלא שירדה בעצמותה ובקעה ושברה את המסך, כלומר, שלא השגיחה על כח הסיום שבמסך על הארת אצילות, ועברה דרכו ובאה לבריאה. (אות רל"ג).

105

ק״ושמט) הגם שיש עתיק בבריאה, דהיינו תנה"י דעתיק, שנמשכו יחד על המסך דבחי"ב, כמו כל פרצופי בריאה, אמנם אלו המוחין שנמשכו ע"י מסך הזה נפרשו מאור החכמה לגמרי, עד שנבחנים לבחינת אור של תולדה ולא עצמות. וע"כ חשיבות גדולה יש, אל ירידת המלכות להעשות עתיק לבריאה, כי היא לא עברה ע"י מסך, אלא בקעה אותו וע"כ ירד עצמותה להאיר בבריאה. (ב' י"ב ד"ה הג"ר).

106

ק״זשנ) עי' לעיל תשובה פ"ג.

107

ק״חשנא) י"ה הם או"א, ו"ה הם זו"ן. וכל עוד שלא נבררו כל בחינות המלכים שנשברו ומתו בזמן שביה"כ, אין השם שלט, כי הזו"ן שהם ו"ה ירדו בשפולי אצילות לו"ק ונקודה. ולע"ל אחר שיבררו כל הבירורים יחזור ז"א לא"א, ונוקבא לאו"א, ואז ילבישו ו"ה לי"ה, ויהיה השם שלם, כי אז יתבטלו הקליפות מהעולם, ולא יהיה יותר שום מיעוט אל ו"ה וישארו כן בקביעות לעולמי עד. (אות רמ"ו).

108

ק״טשנב) מקום הקליפות בכל עולם, הוא תחת המלכות המסיימת בכל עולם, שהוא מקום החושך ביותר. אמנם כמו שיש מלכות המסיימת דכללות, שהוא בסיום רגלין, כן יש מלכות המסיימת דפרטות הנקרא עור, שהיא בסביבות כל אורך הקומה שאחר העור שם מקום החושך ביותר כמו אחר סיום רגלין.

109

ק״יולפיכך מבחינת הכללות נבחנים הקליפות שהם תחת כל עולם, ומבחינת הפרטות נבחנים שהם מסבבים כל עולם (ב' כ' ד"ה סביבות).

110

קי״אשנג) גם קודם החטא, היה מציאות אל הקליפות, דהיינו י"ד ספירות תחתונות שמחזה ולמטה. אמנם לא היה בהם שום בנין כלל, אלא בבחינת ו"ק ונקודה, כי הזכר היה ו"ק בלי ראש, ולנקבה היה חסר ט"ר שלה. וזה סוד סירס את הזכר וצינן את הנקבה. (אות רכ"ט).

111

קי״בשנד) קודם החטא, היו או"א מקבלים מלחין דע"ב מא"א, ע"י המ"ן דמזל"א, ונמצא א"א מאיר באצילות. אמנם לאחר החטא ירדו או"א מפה ולמטה דא"א, ונמצא א"א שהוא ע"ב דאצילות שהוא נגנז באו"א, כי או"א אינם יכולים לקבל אז רק הארת ס"ג לבד, והע"ב אינו מאיר לאצילות. (ב' כ"ב הפגם).

112

קי״גשנה) כל ט"ר דנוקבא דז"א באים רק ממוחין דע"ב דמזלא, וכיון שהמוחין אלו אינם מאירים עוד כנ"ל בתשובה שנ"ד, ע"כ חזרה הנוקבא לבחינת נקודה. (ב' כ"ד ד"ה כיון).

113

קי״דשנו) כי בריאה בהיותה באצילות מקודם החטא, היתה ראויה לקבל חכמה כמו בינה דאצילות, שהיא עולה לג"ר דא"א, ומקבלת מוחין דע"ב. אמנם אחר החטא שבינה מאירה בבריאה רק בחינת חסדים מופרשים מחכמה, נמצאים חסרים לה הארת א"א ואבא, שהם מוחין דע"ב, והנה כל ההפסד הזה של או"א דבריאה ירשו הקליפות דבריאה, בסוד אמלאה החרבה, ונבנו מהם או"א דקליפות. (אות רמ"ז).

114

קי״השנז) כי היצירה קודם החטא כשהיתה בז"א דאצילות, היתה משמשת עם המסך דבחי"ג, וקבלה מוחין דע"ב מא"א, ואחר החטא כשנפלה למטה מפרסא נשארה בו"ק בלי ראש, והנה כל ההפסד הזה ירשו הקליפות שכנגד היצירה ונבנה מהם א"א דקליפה. (אות רמ"ח).

115

קי״ושנח) העשיה בהיותה בנוקבא דאצילות קודם החטא, היתה משגת בחינת יחידה, כי היא שמשה שם להמשיך מוחין דיחידה לז"א, כי ע"כ עלה לא"א. ועתה לאחר החטא שנשארה מג' גו ג', הנה כל הפסד הזה ירשו הקליפות שכנגד העשיה, ונבנה מהם עתיק דעשיה לקליפה. (אות רמ"ט).

116

קי״זשנט) כשמדבר בערך הב"ן, נבחן א"א ליחידה, ואו"א לחיה, וישסו"ת לנשמה, וע"כ אומר שבבריאה נתוסף אמא, שהיא נשמה לקליפות וביצירה אבא שהוא מבחינת חיה, ובעשיה א"א שהוא בחינת יחידה. וכשמדבר מבחינת מ"ה, נחשב עתיק ליחידה, וא"א לע"ב, ואבא ואמא לס"ג, וע"כ אומר שבבריאה נתוסף או"א לקליפות וביצירה א"א, ובעשיה עתיק.

117

קי״חשס) כי בעת עלית העולמות, מתבטלים בחינות הקליפות, שכנגד העולם ההוא, שעלה לעליון ממנן. כי למשל בעת שעולם העשיה עולה ליצירה, נתבטל בחינת עתיק בקליפות, כי ביצירה אין עתיק אל הקליפות. וכן בעת שעשיה ויצירה עולים לבריאה, מתבטל גם פרצוף א"א מן הקליפות. ובעת שבי"ע עולים אל האצילות, מתבטל גם או"א דקליפות ולא נשאר אלא בחינת זו"ן דקליפות. כמו בקליפות דאצילות. הרי שהקליפות מתמעטים ביחס ישר עם עלית העולמות, ובגמר התיקון כשיתבטלו גם הזו"ן דקליפה שכנגד האצילות, אז ימשכו רגלי האצילות לבי"ע, ויחזור העולמות לבחינת א"ק.

118

קי״טשסא) אלו י"ד הספירות הם בחינת קליפות שכנגד האצילות, שהרי גם קודם החטא אחר שעלו כל בי"ע לאצילות, מ"מ נשארו אלו י"ד הספירות למדור קבוע לקליפות. הרי שהם בחינת זו"ן שכנגד האצילות.

119

ק״כ(לשאלה) שסב) הכלים דעיגולים ויושר של האו"מ, הם באים מזו"ן שנפרדו מן הראש, וע"כ נעשו ראוים לכלים מקיפים, כי אין העיגולים נאחזים אלא בג"ר שהם ראש. אמנם בחינת זו"ן שנפרדו מהגוף, לא נעשו לכלים מקיפים ממש, אלא לבחינת כלים חיצונים, שהם ג"כ מקיפים דחיה יחידה כמו הזו"ן דראש, אלא שאין המקיפים יכולים להתלבש בהם ממש, אלא שמקבלים רק הארה מן האורות המקיפים.

120