תלמוד עשר הספירות, חלק ח׳: עשר הספירות של עולם האצילות, הסתכלות פנימיתTalmud Eser HaSefirot, Section VIII, Histaklut Penimit
א׳דע, כי העולמות וכל אשר בהם נבחנים בב' כוללים: א', הוא עצם המציאות, שהיא מהותו של העולם, ושל הפרצוף, ושל הנשמה, כמו שנתחדשו ונתקנו מא"ס ב"ה, ונשתלשלו מלמעלה למטה, כל אחד למקומו הראוי לו. וכולל ב' הוא, הקיום של המציאות, דהיינו כלכלתן והתפתחותן בדרך מדרגה עד גמר הגדלתן התכליתי הנרצה, וכדומה. וההפרש שביניהם, הוא, כי הכולל הא' להיותו מצד המאציל, מא"ס ב"ה, הוא כולו טוב, וסימנך שהוא בא תמיד מלמעלה למטה. אבל הכולל הב' מעורב ברע, ויש בו דבר הטורח והיגיעה, וסימנך שהוא בא תמיד ממטה למעלה, כי התחלתו בא מן התחתון, הצריך להקדים בחינת העלאת מ"ן, שפירושו מצות ומע"ט ותפלה.
והנה בחלק זה שלפנינו, נתבארו הע"ס והפרצופים של עולם אצילות, ונשמת אדה"ר, שהיא כללות כל הנשמות של באי עולם, רק מבחינת הכולל הא' הנ"ל, דהיינו ממה שנתחדשו ונתקנו מלמעלה למטה מא"ס ב"ה. שהם כל פרצופי אצילות ומוחין הקבועים בהם בלי השתנות, אשר זווגם לא פסיק לעלמין. וכן נשמת אדה"ר, מבחינת עצם המציאות שבו, דהיינו כמו שנברא מלמעלה למטה מא"ס ב"ה. ולא ביארנו כאן מהכולל הב', כדי לברר מתחלה בחינת עצם המציאות באר היטב, ובע"ה בחלקים הבאים נבאר את הכולל הב'.
כבר ידעת, אשר שורש כל התיקון, הוא, מ"ה החדש שיצא מהמצח. וצריכים אמנם לידע ולזכור, מ"ש הרב בע"ח שער מ' פ"ז "כי אין מ"ה בקטנות כלל, אלא בגדלות" עש"ה. כי בקטנות גם הזכר הוא בחינת ב"ן לבד. כי בהיות הזווג במקום הכתר, שהוא מצח, נמצאת קומת הע"ס כקומת מלכות, שנקראת ב"ן, ולא מ"ה. אלא רק בגדלות אשר הה"ת יוצאת מהמצח ובאה למקומה, לפה או לחוטם או לאזן, ואז מתגלה שם הגדלות, שה"ס הוי"ה דאלפין, בגימטריא מ"ה. וע"כ מכונה מ"ה החדש. אבל בעוד הה"ת במצח, אפילו הזכר משם, הוא בחינת ב"ן, דהיינו קומת מלכות שנקראת ב"ן כנודע. באופן שמצד הקטנות דה"פ אצילות, נקראים כולם ב"ן ולא מ"ה, כמבואר.
ומזה תשכיל אשר כל פרצופי ד' עולמות אבי"ע. הם רק ב"ן דא"ק, כי ידעת שעיקר אצילות הוא מה שיוצא בקטנות, וכיון שאפילו ה"פ אצילות יצאו בקטנות בבחינת ב"ן, כנ"ל, מכ"ש בי"ע, שהם בחינת ו"ק דזו"ן דאצילות, לא כל שכן שנחשבים לב"ן. באופן, שמצד הזדככות המסך הנמשכת מכח הביטוש דאו"פ באו"מ, לא יצא בכל המציאות שלאחר הצמצום, אלא רק ה' קומות לבד, אשר ג' חקומות הראשונות: גלגלתא, ע"ב ס"ג, הן שייכות לא"ק, כלומר, אל היחס דצמצום ראשון, שהקו נמשך עד לנקודת העולם הזה. וב' הקומות האחרונות: מ"ה וב"ן, הנה מ"ה יצא בנקודים, דהיינו אור ישסו"ת שיצא מנקבי עינים, שהוא נקרא מ"ה, כי הזווג שנעשה במקום עינים שהן כלי החכמה אין בו אלא קומת ז"א דעביות, שנקרא מ"ה. כמ"ש היטב בחלק ה'. וקומת ב"ן יצאה בה"פ אצילות, שגם בי"ע בכללם, משום מהזווג נעשה במקום המצח שהוא גלגלתא, מחמת שהמסך כבר נזדכך לבחינת כתר, שאז אין יוצא עליו אלא קומת מלכות, כנודע. וקומת מלכות נקראת ב"ן.
כבר ידעת, אשר שורש כל התיקון, הוא, מ"ה החדש שיצא מהמצח. וצריכים אמנם לידע ולזכור, מ"ש הרב בע"ח שער מ' פ"ז "כי אין מ"ה בקטנות כלל, אלא בגדלות" עש"ה. כי בקטנות גם הזכר הוא בחינת ב"ן לבד. כי בהיות הזווג במקום הכתר, שהוא מצח, נמצאת קומת הע"ס כקומת מלכות, שנקראת ב"ן, ולא מ"ה. אלא רק בגדלות אשר הה"ת יוצאת מהמצח ובאה למקומה, לפה או לחוטם או לאזן, ואז מתגלה שם הגדלות, שה"ס הוי"ה דאלפין, בגימטריא מ"ה. וע"כ מכונה מ"ה החדש. אבל בעוד הה"ת במצח, אפילו הזכר משם, הוא בחינת ב"ן, דהיינו קומת מלכות שנקראת ב"ן כנודע. באופן שמצד הקטנות דה"פ אצילות, נקראים כולם ב"ן ולא מ"ה, כמבואר.
ומזה תשכיל אשר כל פרצופי ד' עולמות אבי"ע. הם רק ב"ן דא"ק, כי ידעת שעיקר אצילות הוא מה שיוצא בקטנות, וכיון שאפילו ה"פ אצילות יצאו בקטנות בבחינת ב"ן, כנ"ל, מכ"ש בי"ע, שהם בחינת ו"ק דזו"ן דאצילות, לא כל שכן שנחשבים לב"ן. באופן, שמצד הזדככות המסך הנמשכת מכח הביטוש דאו"פ באו"מ, לא יצא בכל המציאות שלאחר הצמצום, אלא רק ה' קומות לבד, אשר ג' חקומות הראשונות: גלגלתא, ע"ב ס"ג, הן שייכות לא"ק, כלומר, אל היחס דצמצום ראשון, שהקו נמשך עד לנקודת העולם הזה. וב' הקומות האחרונות: מ"ה וב"ן, הנה מ"ה יצא בנקודים, דהיינו אור ישסו"ת שיצא מנקבי עינים, שהוא נקרא מ"ה, כי הזווג שנעשה במקום עינים שהן כלי החכמה אין בו אלא קומת ז"א דעביות, שנקרא מ"ה. כמ"ש היטב בחלק ה'. וקומת ב"ן יצאה בה"פ אצילות, שגם בי"ע בכללם, משום מהזווג נעשה במקום המצח שהוא גלגלתא, מחמת שהמסך כבר נזדכך לבחינת כתר, שאז אין יוצא עליו אלא קומת מלכות, כנודע. וקומת מלכות נקראת ב"ן.
1
ב׳והנה נתבאר, שכלהו עלמין דא"ק ואבי"ע, אינם רק הזדככות המסך על ה' בחינותיו, מקומת כתר עד קומת מלכות. אלא בב' הקומות האחרונות דמ"ה וב"ן, נתוסף בהן ענין צמצום הב', מסוד ה"ת שעלתה לעינים או למצח, וע"כ יש בהן ענין קטנות וגדלות, כי ע"י זווג עליון דע"ב ס"ג, יוצא אור חדש המוריד את ה"ת מעינים או ממצח, ואז יוצאת הגדלות, כנודע. להיותו מחזיר את אח"פ אל המדרגה, והחזרת אח"פ אל המדרגה ע"י הזווג העליון, מכונה בשם הוי"ה דאלפין. כמ"ש זה היטב לעיל דף תס"ג תשובה א', עש"ה.
וכבר ידעת שכל פרצוף ופרצוף מה' קומות הכוללות הנ"ל, מחויב להתפשט בפני עצמו ג"כ בה' קומות. שהוא מטעם, שא"א שיצא זווג חדש על המסך אלא אחר שעולה למלכות דראש, שפירושו, שמוכרח להזדכך כולו עד שנעשה זך כמו מלכות דראש, וע"כ מוציא ד' קומות במדרגות זיכוכו עד שמשתוה למלכות דראש, משום שאור עליון אינו פוסק, כנודע. אמנם בעולם הנקודים שהוא קומת מ"ה, יש שם נוספות, והוא כי מלבד ה' הקומות היוצאות בדרך זיכוכו, יש שם ג"כ ג' פרצופים שלמים, כלומר, שנולדו ויצאו ע"י התחדשות העביות במלכות דראש, שהם ע"ב ס"ג מ"ה. שבכל אחד מהם יצאו ה' קומות בדרך זיכוכו, לבד ממ"ה שיצה בראש בלי גוף, כנ"ל דף תקמ"ג ד"ה וכאשר. ע"ש. וע"כ אינו נוהג בו עלית המסך.
והנך מוצא ג' פרצופים כוללים שיצאו בעולם הנקודים, אע"פ שהוא פרט אחד דא"ק, כמו ג' הפרצופים דא"ק עצמו, כלומר, שנעשה ג' זווגים ע"י עלית המסך והתעבותו במלכות של ראש, שהיא פה דאו"א דנקודים. והדבר צריך ביאור, כי מה נשתנה קומת מ"ה דא"ק שתתחלק בעצמה לג' פרצופים, שלא היה זה בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. והענין הוא, כי קרה כאן ענין חדש, דהיינו האור החדש שיצא מזווג דע"ב ס"ג שחזר וביטל אל הפרסא דצמצום ב', והשוה מדתו למדת א"ק, להתפשט עד לנקודת עוה"ז, ומכח פרט דנוסף הזה על פרצופי א"ק, היה בו כח להתפשט בעצמו לג' פרצופים שלימים כמו א"ק, עד שנעלם כחו וחזר לצמצום ב': שאחר שנזדכך המסך דגוף דע"ב שהוא או"א ודחג"ת, ונשתוה למדת המלכות דראש, שהיא הפה דאו"א, חזרה ונתחדשה בו עביות הס"ג, שהוציא ישסו"ת ונהי"מ. ואחר שנזדכך המסך דגוף הזה, ובא שוב לבחינת ראש חזרה ונתחדשה בו עביות דבחי"א, שהוציאה בחינת התפשטות הדעת ממטה למעלה וקשר הו"ק בתיקון קוים, כנ"ל דף תקמ"ג אות ע'. ועדיין לא חזר הצמצום ב' למקומו ממש, כי עדיין יש בו מעט מאור חדש דבקע לפרסא, שהוריד וטיהר הה"ר מצמצום דה"ת, אלא שאין בו רק קומת ז"א, כמדת עביות דבחי"א שנשארה בו. רק אח"כ שנזדכך לגמרי ופסק כל בחינת זווג משם, אז נעלם האור חדש דבקע לפרסא לגמרי, וכיון שנעלם אור הזה, נמצא ממילא שחזר כח צמצום הב' למקומו, כמו בקטנות נקודים, מטרם שהיה האור החדש מזווג ע"ב ס"ג, והנך רואה. אשר האור החדש דבקע לפרסא גרם ליציאת ג' פרצופין שלימים בעולם הנקודים, כדמיון שהיה בא"ק. ולפיכך נקראים הנקודים בשם "עולם" משום שיש בהם התפשטות של פרצופים שלימים כוללים, כמו בא"ק, באופן שמבחינת הקטנות שבהם, נבחנים רק לפרט אחד דא"ק, שהוא קומת מ"ה. אבל מצד הגדלות שבהם, ע"י אור חדש הנ"ל, המה נבחנים לעולם מלא, עם ג' פרצופים שלימים, כמבואר.
וכבר ידעת שכל פרצוף ופרצוף מה' קומות הכוללות הנ"ל, מחויב להתפשט בפני עצמו ג"כ בה' קומות. שהוא מטעם, שא"א שיצא זווג חדש על המסך אלא אחר שעולה למלכות דראש, שפירושו, שמוכרח להזדכך כולו עד שנעשה זך כמו מלכות דראש, וע"כ מוציא ד' קומות במדרגות זיכוכו עד שמשתוה למלכות דראש, משום שאור עליון אינו פוסק, כנודע. אמנם בעולם הנקודים שהוא קומת מ"ה, יש שם נוספות, והוא כי מלבד ה' הקומות היוצאות בדרך זיכוכו, יש שם ג"כ ג' פרצופים שלמים, כלומר, שנולדו ויצאו ע"י התחדשות העביות במלכות דראש, שהם ע"ב ס"ג מ"ה. שבכל אחד מהם יצאו ה' קומות בדרך זיכוכו, לבד ממ"ה שיצה בראש בלי גוף, כנ"ל דף תקמ"ג ד"ה וכאשר. ע"ש. וע"כ אינו נוהג בו עלית המסך.
והנך מוצא ג' פרצופים כוללים שיצאו בעולם הנקודים, אע"פ שהוא פרט אחד דא"ק, כמו ג' הפרצופים דא"ק עצמו, כלומר, שנעשה ג' זווגים ע"י עלית המסך והתעבותו במלכות של ראש, שהיא פה דאו"א דנקודים. והדבר צריך ביאור, כי מה נשתנה קומת מ"ה דא"ק שתתחלק בעצמה לג' פרצופים, שלא היה זה בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. והענין הוא, כי קרה כאן ענין חדש, דהיינו האור החדש שיצא מזווג דע"ב ס"ג שחזר וביטל אל הפרסא דצמצום ב', והשוה מדתו למדת א"ק, להתפשט עד לנקודת עוה"ז, ומכח פרט דנוסף הזה על פרצופי א"ק, היה בו כח להתפשט בעצמו לג' פרצופים שלימים כמו א"ק, עד שנעלם כחו וחזר לצמצום ב': שאחר שנזדכך המסך דגוף דע"ב שהוא או"א ודחג"ת, ונשתוה למדת המלכות דראש, שהיא הפה דאו"א, חזרה ונתחדשה בו עביות הס"ג, שהוציא ישסו"ת ונהי"מ. ואחר שנזדכך המסך דגוף הזה, ובא שוב לבחינת ראש חזרה ונתחדשה בו עביות דבחי"א, שהוציאה בחינת התפשטות הדעת ממטה למעלה וקשר הו"ק בתיקון קוים, כנ"ל דף תקמ"ג אות ע'. ועדיין לא חזר הצמצום ב' למקומו ממש, כי עדיין יש בו מעט מאור חדש דבקע לפרסא, שהוריד וטיהר הה"ר מצמצום דה"ת, אלא שאין בו רק קומת ז"א, כמדת עביות דבחי"א שנשארה בו. רק אח"כ שנזדכך לגמרי ופסק כל בחינת זווג משם, אז נעלם האור חדש דבקע לפרסא לגמרי, וכיון שנעלם אור הזה, נמצא ממילא שחזר כח צמצום הב' למקומו, כמו בקטנות נקודים, מטרם שהיה האור החדש מזווג ע"ב ס"ג, והנך רואה. אשר האור החדש דבקע לפרסא גרם ליציאת ג' פרצופין שלימים בעולם הנקודים, כדמיון שהיה בא"ק. ולפיכך נקראים הנקודים בשם "עולם" משום שיש בהם התפשטות של פרצופים שלימים כוללים, כמו בא"ק, באופן שמבחינת הקטנות שבהם, נבחנים רק לפרט אחד דא"ק, שהוא קומת מ"ה. אבל מצד הגדלות שבהם, ע"י אור חדש הנ"ל, המה נבחנים לעולם מלא, עם ג' פרצופים שלימים, כמבואר.
2
ג׳ובזה תבין סבת הביטול של כל התפשטות ג' קוי כח"ב לחג"ת ונצח הוד דנקודים, שהם הכלים החדשים שנעשו שם מאחורים דאו"א וישסו"ת שנפלו לז"ת, שכבר נתלבשו בהם ז' האורות שנשארו מז' המלכים שנשברו, כמ"ש בחלק ז'. והנה כתב הרב לעיל דף תקצ"ט אות א', "שכל התפשטות זו נתבטלה וחזרה להיות כבראשונה שלא היו רק ג"ר במקומן למעלה, והעלה עמהן כל ז' אורות התחתונים למעלה במקום בינה" ע"ש. וצריכים להבין טעם הדבר, מאחר שכבר נתפשטו בבחינת כלים דגוף, גם בתיקון קוים, וכבר נתלבשו בהם ז' אורות דמלכים, א"כ למה נתבטלו ומה קרה להם. ובנ"ל תבין זה היטב כי נתבאר, שאחר שנזדכך המסך דנקודים גם מקומת מ"ה, ובא לבחינת שורש, היה אז נפסקה כל הארת הזווג דע"ב ס"ג שביטלה לצמצום ב', ולכן חזר צמצום הב' לקדמותו. ע"ש. נמצא מאליו, אשר כל אלו התיקונים שנמשכו מאור החדש דע"ב ס"ג, שכולם נתבטלו כי כבר אין להם מי שיקיים אותם. וכיון שאלו הכלים החדישים הם בחינת אחורים דאו"א וישסו"ת, שנפלו מראש לבחינת גוף, שהם באים מאור החדש הזה, לכן נתבטלו.
ובזה תבין ג"כ מ"ש שם הרב באות ג', "והנה זווג הזה צריך שיתוקנו בו כל הי"ס מכתר עד מלכות כי אפילו הג"ר אינם מתוקנים, ולכן בחינת העלאת מ"ן אלו היה למעלה בע"ב ס"ג". ולכאורה יש לשאול, מה נשתנה עליה זו, מעלית המסך דגוף דאו"א לאחר שנזדכך, שהספיק לו העליה לאו"א אע"פ שהם אב"א, והוציא שם הראש דישסו"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וכן עלית המסך דגוף דמ"ה אחר שנזדכך. וכאן אומר הרב שעלית המסך לראש דאו"א, אינו מספיק משום שג"ר דנקודים אינם מתוקנים. ובמתבאר, תבין זה היטב, כי מטרם שחזר צמצום הב' למקומו, נבחנים ג"ר דנקודים למתוקנים, ואע"פ שהם בקטנות, כי הקטנות הזו היא רק מפאת חוסר עביות שבמסך, ולא מחמת פגם. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, ואו"א דנקודים נמצאים למטה מצמצום, הנה יש בהם פגם, וע"כ המה נחשבים לבלתי מתוקנים. משא"כ כל עוד שלא נתבטלה הארת זווג דע"ב ס"ג, והקטנות דאו"א אב"א היתה רק מטעם חוסר עביות שבמסך, הנה בשעה שעלה להם המסך דגוף והרשימות שבו, שנשאר בהם העביות דבחי"ב, הנה תכף ירד מקום הזווג מעינים לאזן, ויצאה שם קומת ישסו"ת. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, א"כ אין הדבר תלוי כלל בעביות המסך אלא בכח הצמצום שקבלה לתוכה ה"ר, שמשום זה אינם ראוים עוד להארת חכמה. וע"כ אינם מתוקנים לזווג כלל, וענין העלאת מ"ן צריך להיות בהכרח לפרצוף העליון של הנקודים שהוא ראש הס"ג דא"ק. כדברי הרב. באופן, שהמסך עלה למצח דראש הס"ג.
ובזה תבין ג"כ מ"ש שם הרב באות ג', "והנה זווג הזה צריך שיתוקנו בו כל הי"ס מכתר עד מלכות כי אפילו הג"ר אינם מתוקנים, ולכן בחינת העלאת מ"ן אלו היה למעלה בע"ב ס"ג". ולכאורה יש לשאול, מה נשתנה עליה זו, מעלית המסך דגוף דאו"א לאחר שנזדכך, שהספיק לו העליה לאו"א אע"פ שהם אב"א, והוציא שם הראש דישסו"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וכן עלית המסך דגוף דמ"ה אחר שנזדכך. וכאן אומר הרב שעלית המסך לראש דאו"א, אינו מספיק משום שג"ר דנקודים אינם מתוקנים. ובמתבאר, תבין זה היטב, כי מטרם שחזר צמצום הב' למקומו, נבחנים ג"ר דנקודים למתוקנים, ואע"פ שהם בקטנות, כי הקטנות הזו היא רק מפאת חוסר עביות שבמסך, ולא מחמת פגם. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, ואו"א דנקודים נמצאים למטה מצמצום, הנה יש בהם פגם, וע"כ המה נחשבים לבלתי מתוקנים. משא"כ כל עוד שלא נתבטלה הארת זווג דע"ב ס"ג, והקטנות דאו"א אב"א היתה רק מטעם חוסר עביות שבמסך, הנה בשעה שעלה להם המסך דגוף והרשימות שבו, שנשאר בהם העביות דבחי"ב, הנה תכף ירד מקום הזווג מעינים לאזן, ויצאה שם קומת ישסו"ת. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, א"כ אין הדבר תלוי כלל בעביות המסך אלא בכח הצמצום שקבלה לתוכה ה"ר, שמשום זה אינם ראוים עוד להארת חכמה. וע"כ אינם מתוקנים לזווג כלל, וענין העלאת מ"ן צריך להיות בהכרח לפרצוף העליון של הנקודים שהוא ראש הס"ג דא"ק. כדברי הרב. באופן, שהמסך עלה למצח דראש הס"ג.
3
ד׳והנה אחר שעלה המסך והרשימות שבו, מהאורות דאחורים של או"א וישסו"ת וז"ת, אל המצח דראש הס"ג, כנ"ל. נעשה שמה זווג עליון על המסך הזה רק בקומת מלכות, כי בחינה האחרונה שהיתה בו בנקודים, נעלמה בדרך זיכוכו, ולא נשאר בהמסך זולת עביות דבחינת כתר, שאין בה רק קומת מלכות כנודע. וזווג זה נקרא זווג דקטנות, או זווג דעובר. ואחר התכללות הקומה בזווג של ראש ואחר שהוכרה עביות דגוף שבה, ירד המסך למקומו המיוחס לו בגוף, שהוא בחינת הפה דאו"א דנקודים, שמבחינת הקטנות דנקודים נחשב פה הזה לבחינת טבור, להיותם אח"פ שירדו לבחינת חג"ת כנודע. וע"כ חזר ונעשה שם הזווג, והוציא בחינת ראש מפה דאו"א ולמעלה עד הטבור דא"ק, וגוף מפה דאו"א ולמטה. וירידת המסך מהתכללות שבראש הס"ג וביאתו אל מקומו, מכונה לידת הפרצוף. ופרצוף הראשון הזה נקרא עתיק.
ואין להקשות, כיון שהמסך עלה למקום המצח, שהוא בינה דכתר, היה לו להוציא קומת בחי"ב, כי כל בינה היא בחי"ב. על דרך שנאמר בירידת ה"ת מהמצח למקום הפה שהיא מלכות דכתר, שיוצא עליו קומת כתר. והענין הוא כי אין כאן המדובר בשיעור העביות, אלא, כמו בפרצופי א"ק היה מקום הזווג במלכות, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' שה"ת נתחברה בה"ר, נבחן מקום הזווג בבינה, משום שקבלה מקום הצמצום במקום מלכות. כי אין זווג דהכאה אלא במקום של צמצום. כנודע. באופן שכמו בפרצופי א"ק בשעה שהמסך נזדכך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג במלכות דכתר, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' כשנזדכך המסך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג בבינה דכתר. ועד"ז בבחי"א נבחן מקום הזווג בבחינת בינה דחכמה, ואפילו בירידתו לפה שהוא מלכות, נבחן ג"כ שמקום הזווג הוא בבינה דמלכות, וזה הכלל כל זמן שהפרסא לא נתבטלה לגמרי, נבחנת הבינה למקום הצימצום ולמקום הזווג, ואפילו בשעה שה"ת יורדת למקומה ע"י זווג העליון, מ"מ אינה יורדת למקומה ממש, אלא לבחינת בינה שבה, כי על כן הפרסא לעולם קימת.
באופן שבזווג דעיבור, נעשה הוווג בבינה דכתר, שפירושו, שהמסך אשר בבינה דכתר מזוכך כבחינת שורש שהיא כתר. ובזווג דגדלות שה"ת יורדת משם אל המלכות שהיא בחי"ד, אין הפירוש למלכות דגלגלתא, אלא למלכות דכללות הראש, שהיא הפה, והיינו ג"כ לבחינת בינה דפה. כנ"ל. ואע"פ שכל הראש הוא כתר, ובכלל לא יצאו בפרצופי אצילות זולת נרנח"י דכתרים, כנ"ל (דף תרפ"ד ד"ה ועם זה) אמנם הע"ס דכתר נכללות ג"כ כל אחת מע"ס בפ"ע, ויש ע"ס בכתר דכתר, שהוא הגלגלתא, ויש ע"ס בחכמה דכתר, שהוא עינים, וכן באזן שהיא בינה דכתר, וכן בחוטם שהוא ז"א דכתר וכן בפה שהוא מלכות דכתר. ונמצא המצח שהוא בינה דכתר הכתר, שהוא זך כבחינת שורש, ואפילו מלכות דגלגלתא נחשבת לזכה כבחינת שורש. וכן בינה דחכמה דכתר, נחשבת רק לבחי"א, ואפילו מלכות דחכמה דכתר היא בחי"א. ועד"ז בינה דמלכות של הפה, שהיא מלכות דכתר, נחשבת לבחי"ד כמו מלכות דמלכות דכתר. והבן.
ואין להקשות, כיון שהמסך עלה למקום המצח, שהוא בינה דכתר, היה לו להוציא קומת בחי"ב, כי כל בינה היא בחי"ב. על דרך שנאמר בירידת ה"ת מהמצח למקום הפה שהיא מלכות דכתר, שיוצא עליו קומת כתר. והענין הוא כי אין כאן המדובר בשיעור העביות, אלא, כמו בפרצופי א"ק היה מקום הזווג במלכות, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' שה"ת נתחברה בה"ר, נבחן מקום הזווג בבינה, משום שקבלה מקום הצמצום במקום מלכות. כי אין זווג דהכאה אלא במקום של צמצום. כנודע. באופן שכמו בפרצופי א"ק בשעה שהמסך נזדכך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג במלכות דכתר, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' כשנזדכך המסך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג בבינה דכתר. ועד"ז בבחי"א נבחן מקום הזווג בבחינת בינה דחכמה, ואפילו בירידתו לפה שהוא מלכות, נבחן ג"כ שמקום הזווג הוא בבינה דמלכות, וזה הכלל כל זמן שהפרסא לא נתבטלה לגמרי, נבחנת הבינה למקום הצימצום ולמקום הזווג, ואפילו בשעה שה"ת יורדת למקומה ע"י זווג העליון, מ"מ אינה יורדת למקומה ממש, אלא לבחינת בינה שבה, כי על כן הפרסא לעולם קימת.
באופן שבזווג דעיבור, נעשה הוווג בבינה דכתר, שפירושו, שהמסך אשר בבינה דכתר מזוכך כבחינת שורש שהיא כתר. ובזווג דגדלות שה"ת יורדת משם אל המלכות שהיא בחי"ד, אין הפירוש למלכות דגלגלתא, אלא למלכות דכללות הראש, שהיא הפה, והיינו ג"כ לבחינת בינה דפה. כנ"ל. ואע"פ שכל הראש הוא כתר, ובכלל לא יצאו בפרצופי אצילות זולת נרנח"י דכתרים, כנ"ל (דף תרפ"ד ד"ה ועם זה) אמנם הע"ס דכתר נכללות ג"כ כל אחת מע"ס בפ"ע, ויש ע"ס בכתר דכתר, שהוא הגלגלתא, ויש ע"ס בחכמה דכתר, שהוא עינים, וכן באזן שהיא בינה דכתר, וכן בחוטם שהוא ז"א דכתר וכן בפה שהוא מלכות דכתר. ונמצא המצח שהוא בינה דכתר הכתר, שהוא זך כבחינת שורש, ואפילו מלכות דגלגלתא נחשבת לזכה כבחינת שורש. וכן בינה דחכמה דכתר, נחשבת רק לבחי"א, ואפילו מלכות דחכמה דכתר היא בחי"א. ועד"ז בינה דמלכות של הפה, שהיא מלכות דכתר, נחשבת לבחי"ד כמו מלכות דמלכות דכתר. והבן.
4
ה׳גם צריך שתדע, כי אע"פ שאנו אומרים שמסך דנקודים עלה למצח דראש הס"ג, אין הפירוש שהמסך עצמו עלה אל המצח, כי אין מסך דגוף יכול לעלות למעלה ממלכות דראש, שהיא השורש של בחינת ממעלה למטה שנקרא גוף, אלא הפירוש הוא, שהמסך עולה למלכות דראש הס"ג, שהיא הפה דס"ג, ומלכות דראש ס"ג נכללת בהמסך והרשימות שעלו אליה, ואז עולה מלכות דראש אל המצח דס"ג, ומקבלת שם הזווג עם אור העליון, על בחינת עביות שהמסך העלה אליה, וזווג זה אע"פ שנעשה בראש הס"ג, הוא נקרא על שם המסך שעלה, מפני שהזווג נעשה על עביות שלו, וע"כ אומרים שהמסך עלה למצח, אע"פ שהוא לא עלה כלל לשם, אלא מלכות דראש הס"ג עצמו, כנ"ל. וכבר ביאר הרב סדר זה של עלית המסך דגוף אל הראש, באורך, לעיל דף רצ"א מאות א' עד אות ה' עש"ה, ותבין.
עוד יש כאן לדעת, שב' זווגים נכללים בכל זווג, שהם זווג הנשיקין שפירושו, הזווג שנעשה בפה של ראש דעליון. וזווג היסודות, שפירושו, זווג הנעשה בנה"י דגוף דעליון. כי על אותו הדרך שביארנו לעיל, ענין עלית המסך והרשימות שבו למלכות דראש דעליון, ומלכות של ראש נכללת בעביות הנמצאת בהמסך. ועולית אל המצח של ראש, שהוא הכתר, עד"ז ממש נוהג ענין עלית המסך אל הגוף דעליון, לנה"י שבגוף, ויסוד דגוף נכלל בעביות הנמצא בהמסך, ומעלהו לבחינת כתר דנה"י דגוף, ומזדווג עם העליון שלו, ומוציא ע"ס בקומת מלכות. באופן שזווג דעובר האמור, בא תמיד בב' זווגים, מתחלה בראש, ואח"כ בגוף. כמ"ש באורך במקומו. (נ"ב וצ"ע בזה.)
עוד יש כאן לדעת, שב' זווגים נכללים בכל זווג, שהם זווג הנשיקין שפירושו, הזווג שנעשה בפה של ראש דעליון. וזווג היסודות, שפירושו, זווג הנעשה בנה"י דגוף דעליון. כי על אותו הדרך שביארנו לעיל, ענין עלית המסך והרשימות שבו למלכות דראש דעליון, ומלכות של ראש נכללת בעביות הנמצאת בהמסך. ועולית אל המצח של ראש, שהוא הכתר, עד"ז ממש נוהג ענין עלית המסך אל הגוף דעליון, לנה"י שבגוף, ויסוד דגוף נכלל בעביות הנמצא בהמסך, ומעלהו לבחינת כתר דנה"י דגוף, ומזדווג עם העליון שלו, ומוציא ע"ס בקומת מלכות. באופן שזווג דעובר האמור, בא תמיד בב' זווגים, מתחלה בראש, ואח"כ בגוף. כמ"ש באורך במקומו. (נ"ב וצ"ע בזה.)
5
ו׳והנה אע"פ שכל ההתפשטות דג' קוי כח"ב, שהם אחורים דאו"א וישסו"ת, וכל הרשימות של ז' המלכים, עלו כולם בבת אחת למ"ן, כדברי הרב (דף תקצ"ט אות ב'). מ"מ לא נעשה הזווג דעליון, אלא בזה אחר זה בדרך המדרגה, דהיינו, שכל המובחר ביותר נתקן בתחלה. (כנ"ל דף תרי"א אות י"ט) וענין הבירור הזה כבר נתבאר באו"פ (דף תרכ"ב ד"ה הכתר. ודף תרכ"ו ד"ה ואריך. ותרנ"ח ד"ה וצריכים) ושם נתבאר ע"פ הבחנת כלים דנקודים שנתבטלו ונשברו, ע"פ ג' החלוקות שבהם. אמנם יש להבין בירורים האלו גם ע"פ שורשם של הע"ס דאו"י. כי זה עיקר גדול, שהכל הולך ע"ש היחס דע"ס דאו"י. ובזה יבואר ג"כ דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים.
ותחלה נבאר דבר התחלקות הכתר לב'
פרצופים: עתיק, וא"א. והנה מקור הדברים הם באדרא זוטא דף רפ"ח ע"א וז"ל תלת רישין אתגלפן: דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. רישא חדא חכמתא סתימאה, דאתכסיא ולא מתפתחא, וחכמתא דא סתימאה, רישא לכל רישין, דשאר חכמות. רישא עלאה, עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו. עכ"ל. והנה הרב פירש דברי הזוהר אלו, שג' הראשים האמורים הם רק ב' הפרצופים עתיק וא"א, אשר רישא דכל רישא, הוא ראש דעתיק, שנקרא רדל"א. ורישא עלאה הוא כתר דא"א. ורישא דחכמתא סתימאה, הוא חכמה של ראש דא"א. (עי' בע"ח שי"ג פ"ב. ובמבו"ש ש"ג ח"א פ"א. ובמאמרי רשב"י באד"ז) ויש להבין אמנם, כיון שהם רק ב' ראשים של ב' הפרצופים עתיק וא"א, למה מחלק אותם הזוהר לג' ראשים, וגם הרישא דלא ידע ולא אתידע, צריך ביאור, כי הרב פירשו, שעתיק עצמו אינו יכול לידע ולהשיג את א"ס שבתוך רישא דא. עי' במבו"ש הנ"ל. ודבריו אלו צריכים ביאור. וכן הלשון, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. צריך ביאור.
ותחלה נבאר דבר התחלקות הכתר לב'
פרצופים: עתיק, וא"א. והנה מקור הדברים הם באדרא זוטא דף רפ"ח ע"א וז"ל תלת רישין אתגלפן: דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. רישא חדא חכמתא סתימאה, דאתכסיא ולא מתפתחא, וחכמתא דא סתימאה, רישא לכל רישין, דשאר חכמות. רישא עלאה, עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו. עכ"ל. והנה הרב פירש דברי הזוהר אלו, שג' הראשים האמורים הם רק ב' הפרצופים עתיק וא"א, אשר רישא דכל רישא, הוא ראש דעתיק, שנקרא רדל"א. ורישא עלאה הוא כתר דא"א. ורישא דחכמתא סתימאה, הוא חכמה של ראש דא"א. (עי' בע"ח שי"ג פ"ב. ובמבו"ש ש"ג ח"א פ"א. ובמאמרי רשב"י באד"ז) ויש להבין אמנם, כיון שהם רק ב' ראשים של ב' הפרצופים עתיק וא"א, למה מחלק אותם הזוהר לג' ראשים, וגם הרישא דלא ידע ולא אתידע, צריך ביאור, כי הרב פירשו, שעתיק עצמו אינו יכול לידע ולהשיג את א"ס שבתוך רישא דא. עי' במבו"ש הנ"ל. ודבריו אלו צריכים ביאור. וכן הלשון, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. צריך ביאור.
6
ז׳ומתחלה צריכים להבין היטב מהו פירושו של ראש. ועי' בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"א אות ו' ז') שמכנה את ע"ס דראש בשם "כח היוד ספירות" גם אומר שם "לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי" עש"ה, ובאו"פ (סעיף ל' ד"ה והענין). ונתבאר שם שע"ס דראש שהאו"ח העולה מזווג דהכאה מלבישן ממטה למעלה, לא די שאין זה נחשב להלבשה, אלא שיש בו עוד ענין של התנגדות להלבשה, כי כל "ממטה למעלה" פירושו, שהוא בלתי מתלבש, שהוא הפך לבחינת "ממעלה למטה". ועכ"ז נבחנות ע"ס דראש לבחינת הלבשה ב"כח". והוא מטעם, משום שסופו של המסך והמלכות להתפשט מיניה וביה לע"ס ממעלה למטה ולבא להלבשת אותן ע"ס שבראש בפועל גמור, ע"כ גם ע"ס דראש נבחנות לבחינת הלבשה בכח. עש"ה.
והנך מוצא כאן ב' בחינות בע"ס של ראש, המתנגדות זו לזו. כי מצד אחד יש שם בחינת התנגדות להתלבשות, שזה פירושו הפשוט של הכאת המסך על האור העליון, דהיינו "שאין יכולת בכלים לסובלו" שאומר הרב. ומצד השני יש בהכרח שם בחינת הלבשה ב"כח" כי אין משהו בגוף, שהוא ע"ס שממעלה למטה, שלא יקבל זה מראש. (ופירוש הדברים עי' בהסתכלות פנימית ח"ב פ"י) כי ע"כ מכנהו הרב בשם עשר ספירות בכח. ותדע, שאלו ב' הבחינות הנמצאות בראש, נתחלקו לב' הפרצופים: עתיק וא"א. ולכן מכנה אותם הרב, בשמות ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, (לעיל ח"ג פ"ה אות ה', עש"ה. ובפרק ו' אות ז'). כי בעולם התיקון שהתיקונים נתקנו ע"י בירורים, דהיינו שכל המובחר ביותר נתקן בתחילה, הנה אז נתחלקו ב' הבחינות שבראש, ובחינת ניצוץ בורא, שהוא בחינה המתנגדת להתלבשות. שפירושו כח הממטה למעלה שבאו"ח, (כי ניצוץ פירוש או"ח) נתקן והיה לפרצוף עתיק, כי להיותו רחוק מהתלבשות, נמצאים הכלים וניצוצים דב"ן המיוחסים לאותה הבחינה שלו, שלא סבלו כלום מהביטול והשבירה שבעולם הנקודים, וע"כ נברר מתחלה המ"ן שלהם, ומזווגם נתקן ראש וגוף דפרצוף עתיק, ומבחינה הב' שישנה בראש, שהיא בחינת התלבשות הע"ס בכח, שמצד זה הוא שורש אל הע"ס דגוף המתלבשות בפועל גמור, שע"כ מכנה הרב לאו"ח הזה בשם ניצוץ נברא, או ע"ס בכח, נמצאים הניצוצים והכלים דב"ן המתיחסים לבחינה ההיא, שהמה סבלו יותר מעט מבחינה הא', מן הביטול ושביה"כ, להיותם עכ"פ שורש אליהם, ולכן נבררו המ"ן שלהם אחר פרצוף עתיק, ומזווגם נתקן פרצוף א"א ראש וגוף. והבן זה היטב. כי הוא ענין דק מן הדק, ואי אפשר להרחיב דברים. ועי' היטב בדברי הרב לעיל, (ח"ג פ"ו אות ו' ז') שלבחינה העליונה דראש, שהוא עתיק, קורא אותה בשם בחינה אחרונה של א"ס, שעדיין אינה נחשבת לשורש אל הנאצל, אלא רק מקבלת מכללות כל שלמעלה הימנה. ורק הבחינה הב' דראש, שהיא א"א, נחשבת לשורש אל הנצאל. עש"ה. גם באו"פ.
והנך מוצא כאן ב' בחינות בע"ס של ראש, המתנגדות זו לזו. כי מצד אחד יש שם בחינת התנגדות להתלבשות, שזה פירושו הפשוט של הכאת המסך על האור העליון, דהיינו "שאין יכולת בכלים לסובלו" שאומר הרב. ומצד השני יש בהכרח שם בחינת הלבשה ב"כח" כי אין משהו בגוף, שהוא ע"ס שממעלה למטה, שלא יקבל זה מראש. (ופירוש הדברים עי' בהסתכלות פנימית ח"ב פ"י) כי ע"כ מכנהו הרב בשם עשר ספירות בכח. ותדע, שאלו ב' הבחינות הנמצאות בראש, נתחלקו לב' הפרצופים: עתיק וא"א. ולכן מכנה אותם הרב, בשמות ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, (לעיל ח"ג פ"ה אות ה', עש"ה. ובפרק ו' אות ז'). כי בעולם התיקון שהתיקונים נתקנו ע"י בירורים, דהיינו שכל המובחר ביותר נתקן בתחילה, הנה אז נתחלקו ב' הבחינות שבראש, ובחינת ניצוץ בורא, שהוא בחינה המתנגדת להתלבשות. שפירושו כח הממטה למעלה שבאו"ח, (כי ניצוץ פירוש או"ח) נתקן והיה לפרצוף עתיק, כי להיותו רחוק מהתלבשות, נמצאים הכלים וניצוצים דב"ן המיוחסים לאותה הבחינה שלו, שלא סבלו כלום מהביטול והשבירה שבעולם הנקודים, וע"כ נברר מתחלה המ"ן שלהם, ומזווגם נתקן ראש וגוף דפרצוף עתיק, ומבחינה הב' שישנה בראש, שהיא בחינת התלבשות הע"ס בכח, שמצד זה הוא שורש אל הע"ס דגוף המתלבשות בפועל גמור, שע"כ מכנה הרב לאו"ח הזה בשם ניצוץ נברא, או ע"ס בכח, נמצאים הניצוצים והכלים דב"ן המתיחסים לבחינה ההיא, שהמה סבלו יותר מעט מבחינה הא', מן הביטול ושביה"כ, להיותם עכ"פ שורש אליהם, ולכן נבררו המ"ן שלהם אחר פרצוף עתיק, ומזווגם נתקן פרצוף א"א ראש וגוף. והבן זה היטב. כי הוא ענין דק מן הדק, ואי אפשר להרחיב דברים. ועי' היטב בדברי הרב לעיל, (ח"ג פ"ו אות ו' ז') שלבחינה העליונה דראש, שהוא עתיק, קורא אותה בשם בחינה אחרונה של א"ס, שעדיין אינה נחשבת לשורש אל הנאצל, אלא רק מקבלת מכללות כל שלמעלה הימנה. ורק הבחינה הב' דראש, שהיא א"א, נחשבת לשורש אל הנצאל. עש"ה. גם באו"פ.
7
ח׳ובזה מצאנו הפתח לדברי הזוהר הנ"ל: "שתלת רישין אתגלפין דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא". וכבר ידעת שהכל הולך ע"פ ע"ס דאו"י. כי קומת כתר, אע"פ שיש שם ג' פעמים ע"ס: ראש, תוך, וסוף, צריכים להבינה כולה ע"פ יחס של ספירת הכתר דאו"י, משום שבחינה העליונה שלה היא ספירת הכתר. ועד"ז קומת חכמה, צריכים להבינה ע"פ היחס של ספירת חכמה דאור ישר, משום שהבחינה העליונה שלה היא חכמה. ועד"ז קומת הבינה. ואי אפשר לבא להבנה שלמה אם לא נרכיב הבנתן מזו על זו כי ע"כ תמצא בדברי הרב הנ"ל, אשר לב' הפרצופים עתיק וא"א יחד, קורא אותם בשם ספירת הכתר (בח"ג פ"ו אות ז' ח') והכונה לכתר דאו"י, כי שניהם מתיחסים לכתר דאו"י. וכבר ידעת פירוש הע"ס דאו"י שנתבאר לעיל (דף ה' ד"ה וטעם עש"ה) כי שורש הכל ה"ס ספירת הכתר. והתפשטות האור לכלל נאצל ומקבל, ה"ס ספירת החכמה. והנך מוצא, שהמה בהתנגדות זה לזה, כי השורש הוא בבחינת השפעה, ולא כלום מבחינת קבלה, עש"ה. והאור המתפשט שנקרא חכמה, הוא במיוחד בבחינת קבלה, כי בחינת השפעה הכלולה באור העליון, מתגלה רק בספירת בינה, בסוד אור דחסדים, עש"ה. אבל בספירת חכמה מתגלה רק בחינת קבלה בלבד.
ולפיכך יש להבחין בהכתר הזה ב' בחינות: א', שהוא מסתלק מקבלה, שפירושו מהתלבשות העצמות בכלים, שהיא בחינת ספירת החכמה. וב', שהוא שורש התלבשות, שהיא ספירת החכמה, שהרי אור החכמה נמשך מהכתר. והבן היטב. וזה אמרם "תלת רישין אתגלפן, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא". פירוש, כי ב' הבחינות הנ"ל, הנבחנות בהכתר, הנה הבחינה העליונה שהיא בחינת הסתלקות מהתלבשות, ה"ס "דא לעילא מן דא", שהיא לעילא מן הבחינה הב' דכתר, שהיא בחינת השורש של התלבשות. ורמזו בזה, שאותה הבחינה העליונה אינה מצטרפת אל הפרצוף, וממנה נתקן פרצוף מיוחד, שהוא עתיק, שנקרא רדל"א, והוא מתרומם לעילא מהבחינה הב' דכתר. דהיינו דא לעילא מן דא. אבל בחינה הב' דכתר היא שייכת לפרצוף א"א, שנתקן לפרצוף נבדל, אחר שנתקן פרצוף עתיק. כמ"ש לעיל. וזה אמרם "דא לגו מן דא" פירוש, כי ע"כ נתקנה הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד ונבדל מפרצוף עתיק, משום שהחכמה של א"א נמצאת בתוך פנימיותה של הבחינה הב' דכתר להיותה שורש להתלבשות, שהיא, בחינת החכמה. ומטעם זה נתקנת במאוחר מפרצוף עתיק, שאין בו שורש להתלבשות כנ"ל. וע"כ נחשב הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד בפ"ע. ועם כל זה אין הבחי' הב' דכתר נחשבת עוד לבחינת שורש גמור להתלבשות, כי שורש ההתלבשות שיש בכתר, נבחן בשם חכמה דכתר, כי חכמה דכתר פירושה, כתר של חכמה כנודע. ולפיכך נבחנת החכמה סתימאה דא"א לראש בפ"ע, כי היא ראש גמור ושורש לכל בחינת התלבשות, כי ע"כ נקראת החכמה בשם ראשית, להיותה השורש להתלבשות, שהיא ראשית הכל.
ולפיכך יש להבחין בהכתר הזה ב' בחינות: א', שהוא מסתלק מקבלה, שפירושו מהתלבשות העצמות בכלים, שהיא בחינת ספירת החכמה. וב', שהוא שורש התלבשות, שהיא ספירת החכמה, שהרי אור החכמה נמשך מהכתר. והבן היטב. וזה אמרם "תלת רישין אתגלפן, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא". פירוש, כי ב' הבחינות הנ"ל, הנבחנות בהכתר, הנה הבחינה העליונה שהיא בחינת הסתלקות מהתלבשות, ה"ס "דא לעילא מן דא", שהיא לעילא מן הבחינה הב' דכתר, שהיא בחינת השורש של התלבשות. ורמזו בזה, שאותה הבחינה העליונה אינה מצטרפת אל הפרצוף, וממנה נתקן פרצוף מיוחד, שהוא עתיק, שנקרא רדל"א, והוא מתרומם לעילא מהבחינה הב' דכתר. דהיינו דא לעילא מן דא. אבל בחינה הב' דכתר היא שייכת לפרצוף א"א, שנתקן לפרצוף נבדל, אחר שנתקן פרצוף עתיק. כמ"ש לעיל. וזה אמרם "דא לגו מן דא" פירוש, כי ע"כ נתקנה הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד ונבדל מפרצוף עתיק, משום שהחכמה של א"א נמצאת בתוך פנימיותה של הבחינה הב' דכתר להיותה שורש להתלבשות, שהיא, בחינת החכמה. ומטעם זה נתקנת במאוחר מפרצוף עתיק, שאין בו שורש להתלבשות כנ"ל. וע"כ נחשב הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד בפ"ע. ועם כל זה אין הבחי' הב' דכתר נחשבת עוד לבחינת שורש גמור להתלבשות, כי שורש ההתלבשות שיש בכתר, נבחן בשם חכמה דכתר, כי חכמה דכתר פירושה, כתר של חכמה כנודע. ולפיכך נבחנת החכמה סתימאה דא"א לראש בפ"ע, כי היא ראש גמור ושורש לכל בחינת התלבשות, כי ע"כ נקראת החכמה בשם ראשית, להיותה השורש להתלבשות, שהיא ראשית הכל.
8
ט׳וזה אמרם "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא". פירוש, כי ראש הא' דבחינה העליונה דכתר, שהוא עתיק, הוא נחשב רק לשורש דשורש, דהיינו ראש דכל הראשים, אבל אינו נחשב שורש להתלבשות כלל ואינו מצטרף כלל אל הפרצוף. ואדרבא שיש בו עוד בחינת התנגדות להתלבשות כנ"ל. וזה אמרם "רישא דלאו רישא" כלומר, שאע"פ שהוא בהכרח שורש הכל, מ"מ אינו שורש, כמבואר. וזה אמרם "ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא". כי התלבשות העצמות בכלים מכונה בשם דעת והשגה, וכיון שהוא מרומם מכל התלבשות ע"כ הוא בבחינת לא ידע, כלומר בלתי מתלבש בעצמו. גם אינו עומד להתלבש לעתיד, והיינו לא אתידע, שפירושו לעתיד. והבן זה.
וזה אומרו, "רישא עלאה עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין" פירוש, כי בחינה ב' דכתר, הנבחנת לשורש להתלבשות, היא מכונה רישא עלאה, כלומר שהיא נחשבת לראש ולמאציל אל החכמה, בבחינת עליון לחכמה עכ"פ. כי כבר נמצא בה בחינת הע"ס בכח, כנ"ל, עכ"ז היא נחשבת לראש ועליון רק לבחינת חכמה שלה עצמה, דהיינו חכמה דכתר, אבל לא לשאר חכמות, כי השורש האמתי להתלבשות העצמות בכלים, בבחינת ממעלה למטה, הוא חכמה דכתר, ולא כתר דכתר. כנ"ל. כי כתר דכתר נחשב רק לראש לבחינת חכמה של עצמו. וע"כ הוא נקרא ג"כ בשם עתיקא קדישא, כי אע"פ שהוא בחינת כתר דא"א, מ"מ כיון שאינו נחשב לשורש רק לא"א עצמו ולא לתחתונים, הוא דומה עוד לפרצוף עתיק, הנעלם לגמרי מן הנאצלים. וכן נקרא סתימא דכל סתימין מאותו הטעם.
וז"א "רישא חדא חכמתא סתימאה וכו' רישא לכל רישין דשאר חכמות". דהיינו כנ"ל, שחכמה דא"א, הנקראת חכמה סתימאה, היא נחשבת לשורש וראש גמור לבחינת התלבשות בכלים שהיא בחינת ספירת החכמה דאו"י, כי היא בחינת חכמה דכתר, הנחשבת לכתר ושורש, לכל הקומות שהבחינה העליונה שלהן היא חכמה. והבן.
וזה אומרו, "רישא עלאה עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין" פירוש, כי בחינה ב' דכתר, הנבחנת לשורש להתלבשות, היא מכונה רישא עלאה, כלומר שהיא נחשבת לראש ולמאציל אל החכמה, בבחינת עליון לחכמה עכ"פ. כי כבר נמצא בה בחינת הע"ס בכח, כנ"ל, עכ"ז היא נחשבת לראש ועליון רק לבחינת חכמה שלה עצמה, דהיינו חכמה דכתר, אבל לא לשאר חכמות, כי השורש האמתי להתלבשות העצמות בכלים, בבחינת ממעלה למטה, הוא חכמה דכתר, ולא כתר דכתר. כנ"ל. כי כתר דכתר נחשב רק לראש לבחינת חכמה של עצמו. וע"כ הוא נקרא ג"כ בשם עתיקא קדישא, כי אע"פ שהוא בחינת כתר דא"א, מ"מ כיון שאינו נחשב לשורש רק לא"א עצמו ולא לתחתונים, הוא דומה עוד לפרצוף עתיק, הנעלם לגמרי מן הנאצלים. וכן נקרא סתימא דכל סתימין מאותו הטעם.
וז"א "רישא חדא חכמתא סתימאה וכו' רישא לכל רישין דשאר חכמות". דהיינו כנ"ל, שחכמה דא"א, הנקראת חכמה סתימאה, היא נחשבת לשורש וראש גמור לבחינת התלבשות בכלים שהיא בחינת ספירת החכמה דאו"י, כי היא בחינת חכמה דכתר, הנחשבת לכתר ושורש, לכל הקומות שהבחינה העליונה שלהן היא חכמה. והבן.
9
י׳והנה נתבארו היטב ב' הפרצופים עתיק ואריך אנפין ממקורם, אשר כל פרצוף עתיק, אינו מאיר בבחינת התלבשות, שז"ס דלא ידע ולא אתידע. ופרצוף א"א, מבחינת החכמה שלו, הוא נחשב לשורש המאיר בבחינת התלבשות. וכאן צריך שתזכור כי כל ההבחנות הנאמרות בבחינת התלבשות אינן אלא רק לענין אור החכמה, ולא כלל לענין אור החסדים. מטעם שעל אור החסדים לא היה צמצום כלל, וע"כ הוא מתלבש בכל מקום בלי שום עיכוב מצד הכלים, ואין המסכים מעבים אותו כלום. ולכן כל ההבחן הנ"ל, בין עתיק לא"א, הוא רק בהתפשטות אור החכמה, שמתפשט רק מא"א, משום שמאיר בבחינת התלבשות, ואינו מתפשט מעתיק כי הוא אינו מאיר בבחינת התלבשות. אבל אור החסדים, אדרבה עיקרו הוא נמשך מעתיק.
ותבין זה מהיחס בע"ס דאו"י. כי ידעת שענין אב"א דחו"ב נמשך עוד מע"ס דאו"י. כי אחר שנתפשט אור העליון בספירת החכמה דאו"י, הנה בסופה, נתעורר הרצון להשפיע הכלול באור העליון, והמשיך אור החסדים מן השורש, שהוא הכתר, ובחינת המשכה זו, נקראת ספירת בינה. כמ"ש זה באורך לעיל (דף ה' ד"ה וטעם ע"ש) ונבחן כאן, שבינה הפכה פניה ואינה רוצית לקבל מבחינת אור החכמה אשר בספירת החכמה שהוא העליון שלה, ופנתה פניה לינק ולקבל אור החסדים מכתר, ונמצא חו"ב אב"א.
ונתבאר לעיל שיש ב' בחינות בכתר, שהבחינה העליונה איננה שורש להתלבשות, ורק הבחינה השניה היא השורש להתלבשות, שהיא ספירת חכמה. ובזה תבין, כי אחר שבינה הפכה פניה מחכמה, ופנתה לינק אור חסדים מהכתר, אין הפירוש, להבחינה הב' דכתר, אלא לבחינה העליונה דכתר, שאינה נחשבת לשורש לבחינת חכמה, וע"כ נעשה אל הבינה לבחינת שורש לאור החסדים. אבל מהבחינה הב' של הכתר, שנעשית לשורש לספירת חכמה, אין בינה יכולה לקבל ממנו אור החסדים, אחר שנתיחדה להשפעת חכמה. כי זה הכלל שהכל הולך אחר ההתחלה, ומאחר שהבחינה הב' דכתר התחילה להשפיע חכמה, כן דרכה תמיד. וידעת שהבחינה העליונה דכתר היא עתיק, והבחינה הב' דכתר היא א"א, נמצאנו למדים בזה, אשר בינה מיוחסת רק להשפעת עתיק, ולא להשפעת א"א. כי אור החסדים נמשך מהבחינה העליונה שבכתר, שהוא עתיק.
ותבין זה מהיחס בע"ס דאו"י. כי ידעת שענין אב"א דחו"ב נמשך עוד מע"ס דאו"י. כי אחר שנתפשט אור העליון בספירת החכמה דאו"י, הנה בסופה, נתעורר הרצון להשפיע הכלול באור העליון, והמשיך אור החסדים מן השורש, שהוא הכתר, ובחינת המשכה זו, נקראת ספירת בינה. כמ"ש זה באורך לעיל (דף ה' ד"ה וטעם ע"ש) ונבחן כאן, שבינה הפכה פניה ואינה רוצית לקבל מבחינת אור החכמה אשר בספירת החכמה שהוא העליון שלה, ופנתה פניה לינק ולקבל אור החסדים מכתר, ונמצא חו"ב אב"א.
ונתבאר לעיל שיש ב' בחינות בכתר, שהבחינה העליונה איננה שורש להתלבשות, ורק הבחינה השניה היא השורש להתלבשות, שהיא ספירת חכמה. ובזה תבין, כי אחר שבינה הפכה פניה מחכמה, ופנתה לינק אור חסדים מהכתר, אין הפירוש, להבחינה הב' דכתר, אלא לבחינה העליונה דכתר, שאינה נחשבת לשורש לבחינת חכמה, וע"כ נעשה אל הבינה לבחינת שורש לאור החסדים. אבל מהבחינה הב' של הכתר, שנעשית לשורש לספירת חכמה, אין בינה יכולה לקבל ממנו אור החסדים, אחר שנתיחדה להשפעת חכמה. כי זה הכלל שהכל הולך אחר ההתחלה, ומאחר שהבחינה הב' דכתר התחילה להשפיע חכמה, כן דרכה תמיד. וידעת שהבחינה העליונה דכתר היא עתיק, והבחינה הב' דכתר היא א"א, נמצאנו למדים בזה, אשר בינה מיוחסת רק להשפעת עתיק, ולא להשפעת א"א. כי אור החסדים נמשך מהבחינה העליונה שבכתר, שהוא עתיק.
10
י״אוהנה על אותו הדרך שנתבאר דבר התחלקות הכתר לב' מדרגות, שמחציתו העליון דהיינו בחינת הג"ר שבו שהם עתיק, נחשב לשורש החסדים. ומחציתו התחתון דהיינו ז"ת שבו נחשב לשורש לאור החכמה. כי א"א הוא בחינת ו"ק דעתיק, כנודע. הנה ממש עד"ז נתחלקו ג"כ החו"ב, שהם או"א, לב' פרצופים: או"א, וישסו"ת. אשר בחינות הג"ר שבהם, שהם או"א נחשבים לשורש לאור החסדים, ובחינות ו"ק שבהם שהם ישסו"ת, נחשבים לשורש להארת חכמה. ופירוש הדבר הוא, כי ידעת שחו"ב דנקודים לא נתקנו בקביעות ממ"ה החדש, כי אם בקומת בינה (כנ"ל דף תרכ"ה אות ל') ונתבאר לעיל בסמוך, שבינה מיוחסת רק להשפעת עתיק, ולא להשפעת א"א, וע"כ נמצאים או"א עלאין בבחינת אור חסדים שיונקים ומקבלים מעתיק, ע"ד בינה דאור ישר. כנ"ל.
אמנם נודע, שדבר המשכת חסדים בבחינת אחורים על אור החכמה, נמשך רק, עד שהתחילה להאציל אל הז"א דאו"י אבל כשהתחילה להאציל לז"א הנה אז הפסיקה בחינת אחורים שלה על חכמה, וחזרה פב"פ עמה, כדי להמשיך הארת חכמה בשביל ז"א, כמ"ש (לעיל דף ה' ד"ה וטעם) הרי שיש ב' מצבים בבינה דאו"י, שהבחינה העליונה שבה היא במצב אב"א על החכמה, והבחינה השניה שבה, היא במצב פב"פ עם חכמה. והנה ע"פ ב' המצבים האלו שיש בבינה דאו"י, נתחלקה ג"כ קומת בינה שבאו"א, שג"ר שבה, דהיינו הבחינה העליונה, שנקראת או"א עלאין מיוחסים אל הבחינה העליונה שבבינה, שהיא חסדים ולא חכמה. וז"ת שבהם שנקראות ישסו"ת, מיוחסים אל הבחינה הב' דבינה, הממשכת הארת חכמה בשביל ז"א, וע"כ נבחנת אז בבחינת פב"פ עם חכמה כנ"ל. הרי שאו"א עלאין הם בחינת חסדים, והם מיוחסים לעתיק, שהוא השורש לאור החסדים כנ"ל. וישסו"ת, הם בבחינת הארת חכמה, וע"כ המה בהכרח מתיחס לא"א, שהוא השורש לאור החכמה כנ"ל.
ובזה תבין הטעם, למ"ש הרב בע"ח שער י"ד פ"א שאו"א מלבישים לא"א עד המקום שעוד נמשך יסוד דעתיק בא"א. וישסו"ת מתחילים רק ממקום הסיום של היסוד דעתיק שהוא מקום החזה דא"א. ע"ש. ודבר זה מובן היטב עם המתבאר לעיל, כי או"א שהם בקומת בינה, ונחשבים אל הבחינה העליונה שלה, שהיא אור החסדים, והנה משום זה המה מיוחסים רק לעתיק, כי הוא השורש לאור החסדים, ולכן המה מלבישים לא"א רק עד החזה, עד המקום שנמשך יסוד דעתיק, כי כל קבלתם היא מיסוד דעתיק, כמבואר. אבל ישסו"ת שהם מיוחסים אל הבחינה השניה דבינה, שממשכת הארת חכמה, א"כ המה מיוחסים לא"א, שהוא השורש להארת חכמה, ולכן הם בהיפך מאו"א, כי כל עוד שנמשך יסוד דעתיק, אינם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, אלא אחר שנפסק יסוד דעתיק, דהיינו מחזה דא"א ולמטה, כבר הם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, וע"כ המה מתחילים משם. והבן היטב.
אמנם נודע, שדבר המשכת חסדים בבחינת אחורים על אור החכמה, נמשך רק, עד שהתחילה להאציל אל הז"א דאו"י אבל כשהתחילה להאציל לז"א הנה אז הפסיקה בחינת אחורים שלה על חכמה, וחזרה פב"פ עמה, כדי להמשיך הארת חכמה בשביל ז"א, כמ"ש (לעיל דף ה' ד"ה וטעם) הרי שיש ב' מצבים בבינה דאו"י, שהבחינה העליונה שבה היא במצב אב"א על החכמה, והבחינה השניה שבה, היא במצב פב"פ עם חכמה. והנה ע"פ ב' המצבים האלו שיש בבינה דאו"י, נתחלקה ג"כ קומת בינה שבאו"א, שג"ר שבה, דהיינו הבחינה העליונה, שנקראת או"א עלאין מיוחסים אל הבחינה העליונה שבבינה, שהיא חסדים ולא חכמה. וז"ת שבהם שנקראות ישסו"ת, מיוחסים אל הבחינה הב' דבינה, הממשכת הארת חכמה בשביל ז"א, וע"כ נבחנת אז בבחינת פב"פ עם חכמה כנ"ל. הרי שאו"א עלאין הם בחינת חסדים, והם מיוחסים לעתיק, שהוא השורש לאור החסדים כנ"ל. וישסו"ת, הם בבחינת הארת חכמה, וע"כ המה בהכרח מתיחס לא"א, שהוא השורש לאור החכמה כנ"ל.
ובזה תבין הטעם, למ"ש הרב בע"ח שער י"ד פ"א שאו"א מלבישים לא"א עד המקום שעוד נמשך יסוד דעתיק בא"א. וישסו"ת מתחילים רק ממקום הסיום של היסוד דעתיק שהוא מקום החזה דא"א. ע"ש. ודבר זה מובן היטב עם המתבאר לעיל, כי או"א שהם בקומת בינה, ונחשבים אל הבחינה העליונה שלה, שהיא אור החסדים, והנה משום זה המה מיוחסים רק לעתיק, כי הוא השורש לאור החסדים, ולכן המה מלבישים לא"א רק עד החזה, עד המקום שנמשך יסוד דעתיק, כי כל קבלתם היא מיסוד דעתיק, כמבואר. אבל ישסו"ת שהם מיוחסים אל הבחינה השניה דבינה, שממשכת הארת חכמה, א"כ המה מיוחסים לא"א, שהוא השורש להארת חכמה, ולכן הם בהיפך מאו"א, כי כל עוד שנמשך יסוד דעתיק, אינם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, אלא אחר שנפסק יסוד דעתיק, דהיינו מחזה דא"א ולמטה, כבר הם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, וע"כ המה מתחילים משם. והבן היטב.
11
י״בועד"ז ממש נתחלקו ג"כ זו"ן, לב' מדרגות: זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. כי גם ז"א דאו"י נבחן בו ג"ר וו"ק, כי חג"ת דז"א הם ג"ר שבו, כי הם כח"ב דחסדים, הנמשכים מג"ר דבינה שכולה חסדים, ועיקרו של ז"א מתחיל מנצח. כמ"ש זה (לעיל דף של"א ד"ה ובכל) וע"כ חג"ת דז"א הם חסדים, ומתיחסים לג"ר דבינה. ונה"י דז"א הם בבחינת הארת חכמה, ומתיחסים לז"ת דבינה, שהן הממשיכות הארת חכמה כנ"ל.
ולפיכך גם פרצופי זו"ן דאצילות, נתחלקו ג"כ לב' מדרגות: כי ג"ר שבהם, שהם זו"ן הגדולים, המה בחינת אור החסדים, והמה יונקים מאו"א עלאין שיונקים מעתיק. וו"ק שלהם, שהם זו"ן הקטנים, הם הארת חכמה, והמה יונקים מישסו"ת שיונקים מא"א.
ולכן זו"ן הקטנים מתחילים להלביש לזו"ן הגדולים, רק מחזה שלהם ולמטה אחר שכבר נפסק המסך דיסוד אמא, כי המסך דיסוד אמא משפיע חסדים, וע"כ הוא מלובש רק בג"ר שבו עד החזה, ועד שם אין מקום לזו"ן הקטנים הצריכים דוקא להארת חכמה, כי המסך דיסוד אמא מכסה על הארת חכמה. אלא אחר שנפסק המסך דיסוד אמא, שהוא במקום החזה, משם ולמטה מתחילים זו"ן הקטנים, ויכולים לקבל הארת חכמה, מישסו"ת, המקבל מא"א.
ולפיכך גם פרצופי זו"ן דאצילות, נתחלקו ג"כ לב' מדרגות: כי ג"ר שבהם, שהם זו"ן הגדולים, המה בחינת אור החסדים, והמה יונקים מאו"א עלאין שיונקים מעתיק. וו"ק שלהם, שהם זו"ן הקטנים, הם הארת חכמה, והמה יונקים מישסו"ת שיונקים מא"א.
ולכן זו"ן הקטנים מתחילים להלביש לזו"ן הגדולים, רק מחזה שלהם ולמטה אחר שכבר נפסק המסך דיסוד אמא, כי המסך דיסוד אמא משפיע חסדים, וע"כ הוא מלובש רק בג"ר שבו עד החזה, ועד שם אין מקום לזו"ן הקטנים הצריכים דוקא להארת חכמה, כי המסך דיסוד אמא מכסה על הארת חכמה. אלא אחר שנפסק המסך דיסוד אמא, שהוא במקום החזה, משם ולמטה מתחילים זו"ן הקטנים, ויכולים לקבל הארת חכמה, מישסו"ת, המקבל מא"א.
12
י״גוהנך רואה, איך דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים נמשך מע"ס דאו"י. דהיינו מג' הספירות: כתר, בינה. ז"א. כי מכח ב' הבחינות שבכתר דאו"י, יצאו ד' פרצופי האצילות עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה. ומכח ב' הבחינות שבבינה דאו"י, יצאו ד' הפרצופים: או"א עלאין וישסו"ת. ומכח ב' הבחינות שבז"א דאו"י, יצאו ד' הפרצופים: זו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים.
גם נתבאר היטב ענין הבירורים אשר כל המובחר נתקן תחילה. כי כל ספירה שרחוקה יותר ממלכות שהיא בחי"ד, היא מובחרת יותר, ומלבד זה, נברר מתחלה, בחינות הכלים העומדים להלבשת החסדים לצורך עצמם, וע"כ בשעה שנבררו הכלים דכתר, נברר תחלה הבחינה העליונה שבהם, שמהם נתקנו עתיק ונוקביה, ואח"כ נבררו הכלים השייכים אל הבחינה השניה שבהם, שמהם נתקנו א"א ונוקביה. כי הכלים דחסדים לא נפגמו בעת שביה"כ, אלא במה שנתחברו בהארת חכמה כדי להשפיע לתחתון שלהם, אבל במה ששייך לעצמם שהיא קבלת החסדים, לא נפגמו כלום, משום שאין פגם הקבלה נוהג באור החסדים, מאחר שלא היה הצמצום רק על אור החכמה, כנ"ל. וכיון שעכ"פ במה שנוגע לעצמם היו נקיים מכל פגם, נמצא תיקונם קל, וע"כ נתקנו מתחלה. וכיון שנתקנו, כבר היה להם סיפוק לתקן ג"כ את הבחינה התחתונה שבהם. ולכן אחר שנברר עתיק, היה יכול לברר בכחו ובתכונתו, גם לא"א. ועד"ז אחר שנתקנו או"א עלאין, אשר תיקונם קל, להותם בבחינת חסדים, היה סיפוק בידיהם לתקן גם לבחינתם התחתונה, שהיא ישסו"ת. ועד"ז זו"ן הגדולים, לזו"ן הקטנים. באופן שכל הבחינות התחתונות שהן בבחינת הארת חכמה, ותיקונן קשה, הן נתקנו ע"י בחינות העליונות שלהן. שהן בחינות חסדים, שתיקונן קל.
ואין להקשות, כיון שכל ג"ר חשובות הרבה באין ערך, על ו"ק שלהן, וא"כ איך אפשר שכל ג"ר יהיו אור חסדים וכל ז"ת יהיו בבחינת הארת חכמה. אמנם אמת הוא שזה ענין דק מן הדק. ואין לנו די מלים לפרש זה, ומ"מ אם תעיין היטב במה שביארנו בענין ב' הבחינות שבכתר לעיל אות ז'. ובדברי הרב לעיל דף קכ"ה אות ו' ז', תוכל להרגיש ולהבין את זה. כי אמת היא שכל בחינה תחתונה לגבי הבחינה העליונה ממנה, נחשבת כערך גרגיר חול כלפי עולם מלא. ואין זה מציאות כלל, שתהיה משהו בבחינה תחתונה, שלא תקבל את זה, מן הבחינה שלמעלה ממנה, ונודע הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו. אמנם ההפרש הזה נובע בעיקר, מבחינת ההפכיות שיש בין ראש לגוף, דהיינו מבין האו"ח שממטה למעלה, שהוא בחינת ניצוץ בורא. ובין האו"ח שממעלה למטה, שהוא בחינת ניצוץ נברא, שזה כולו הוא בהתנגדות להתלבשות, וזה כולו הוא בהתלבשות מלאה וה"א הסבה אשר הראש עצמו, שהוא בחינת הע"ס שממטה למעלה היה לב' פרצופים עתיק וא"א, כנ"ל. ועתיק שהוא העליון, מתוך שרחוק מהתלבשות, שפירושו אור החכמה, כנ"ל, נעשה מחמת זה שורש רק לאור החסדים, שאין ענין התלבשות נוהג בו, כלומר, שאין האור מתעבה כלום מחמת התלבשותו בכלים ממעלה למטה, מטעם הנ"ל, שעל אור החסדים לא היה צמצום מעולם. ולפיכך יצא, שרק א"א שהוא בחינת ז"א דעתיק, נעשה שורש להתלבשות, דהיינו לאור החכמה. ומטעם זה נפעל התחלקות זו בכל הפרצופים דאצילות. כנ"ל.
גם נתבאר היטב ענין הבירורים אשר כל המובחר נתקן תחילה. כי כל ספירה שרחוקה יותר ממלכות שהיא בחי"ד, היא מובחרת יותר, ומלבד זה, נברר מתחלה, בחינות הכלים העומדים להלבשת החסדים לצורך עצמם, וע"כ בשעה שנבררו הכלים דכתר, נברר תחלה הבחינה העליונה שבהם, שמהם נתקנו עתיק ונוקביה, ואח"כ נבררו הכלים השייכים אל הבחינה השניה שבהם, שמהם נתקנו א"א ונוקביה. כי הכלים דחסדים לא נפגמו בעת שביה"כ, אלא במה שנתחברו בהארת חכמה כדי להשפיע לתחתון שלהם, אבל במה ששייך לעצמם שהיא קבלת החסדים, לא נפגמו כלום, משום שאין פגם הקבלה נוהג באור החסדים, מאחר שלא היה הצמצום רק על אור החכמה, כנ"ל. וכיון שעכ"פ במה שנוגע לעצמם היו נקיים מכל פגם, נמצא תיקונם קל, וע"כ נתקנו מתחלה. וכיון שנתקנו, כבר היה להם סיפוק לתקן ג"כ את הבחינה התחתונה שבהם. ולכן אחר שנברר עתיק, היה יכול לברר בכחו ובתכונתו, גם לא"א. ועד"ז אחר שנתקנו או"א עלאין, אשר תיקונם קל, להותם בבחינת חסדים, היה סיפוק בידיהם לתקן גם לבחינתם התחתונה, שהיא ישסו"ת. ועד"ז זו"ן הגדולים, לזו"ן הקטנים. באופן שכל הבחינות התחתונות שהן בבחינת הארת חכמה, ותיקונן קשה, הן נתקנו ע"י בחינות העליונות שלהן. שהן בחינות חסדים, שתיקונן קל.
ואין להקשות, כיון שכל ג"ר חשובות הרבה באין ערך, על ו"ק שלהן, וא"כ איך אפשר שכל ג"ר יהיו אור חסדים וכל ז"ת יהיו בבחינת הארת חכמה. אמנם אמת הוא שזה ענין דק מן הדק. ואין לנו די מלים לפרש זה, ומ"מ אם תעיין היטב במה שביארנו בענין ב' הבחינות שבכתר לעיל אות ז'. ובדברי הרב לעיל דף קכ"ה אות ו' ז', תוכל להרגיש ולהבין את זה. כי אמת היא שכל בחינה תחתונה לגבי הבחינה העליונה ממנה, נחשבת כערך גרגיר חול כלפי עולם מלא. ואין זה מציאות כלל, שתהיה משהו בבחינה תחתונה, שלא תקבל את זה, מן הבחינה שלמעלה ממנה, ונודע הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו. אמנם ההפרש הזה נובע בעיקר, מבחינת ההפכיות שיש בין ראש לגוף, דהיינו מבין האו"ח שממטה למעלה, שהוא בחינת ניצוץ בורא. ובין האו"ח שממעלה למטה, שהוא בחינת ניצוץ נברא, שזה כולו הוא בהתנגדות להתלבשות, וזה כולו הוא בהתלבשות מלאה וה"א הסבה אשר הראש עצמו, שהוא בחינת הע"ס שממטה למעלה היה לב' פרצופים עתיק וא"א, כנ"ל. ועתיק שהוא העליון, מתוך שרחוק מהתלבשות, שפירושו אור החכמה, כנ"ל, נעשה מחמת זה שורש רק לאור החסדים, שאין ענין התלבשות נוהג בו, כלומר, שאין האור מתעבה כלום מחמת התלבשותו בכלים ממעלה למטה, מטעם הנ"ל, שעל אור החסדים לא היה צמצום מעולם. ולפיכך יצא, שרק א"א שהוא בחינת ז"א דעתיק, נעשה שורש להתלבשות, דהיינו לאור החכמה. ומטעם זה נפעל התחלקות זו בכל הפרצופים דאצילות. כנ"ל.
13
י״דעוד וצריך שתדע, כי אע"פ שיש כאן בה"פ אצילות כל נרנח"י, שהרי עתיק יצא בקומת כתר, וא"א בקומת חכמה, ואו"א בקומת בינה, וז"א בקומת רוח, ונוקבא בנפש. עכ"ז, בהתחשב בערך פרצופי א"ק, הרי כל אלו נרנח"י נבחנים רק לנשמה רוח נפש, והמה חסרי כתר חכמה, שהם יחידה חיה. (כמ"ש הרב דף תרס"ו אות ס"ט) שעתיק וא"א הם בחינת נשמה בלבד, ואו"א וישסו"ת הם רוח, וזו"ן ויעקב ולאה, הם נפש. הרי שאפילו בחינת חיה לא יש כאן בה"פ האצילות, אלא מבחינת בינה ואילך, שהיא נשמה. אמנם צריכים להבין את זאת.
והענין הוא, כי כבר נתבאר לעיל בחלק ז', חהפרש הגדול מפרצופי א"ק שיצאו על המסכים דצמצום א', לבין הפרצופים שיצאו על המסכים דצמצום ב': כי רק בפרצופי א"ק יש בהם ה' בחינות, אשר ג"ר שבהם הם חכמה ממש. משא"כ ה' הבחינות היוצאות מצמצום ב' ואילך, הנה אפילו ג"ר שבהן אינן נחשבות רק לאור דחסדים וגבורות, אלא שיש בהם הארת חכמה. כמ"ש בזוהר (משפטים אות תק"כ) רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן. וטעם הדבר הוא, כי כל המוחין היוצאים ע"י העלאת מ"ן, והורדת ה"ת למקומה, שפעולה זו אינה באה אלא באמצעות בינה המחזרת פניה אל החכמה, כנודע, הנה אי אפשר עוד שיהיה בהם אור חכמה ממש, כי בינה ממקורה אינה ממשיכה רק הארת חכמה, דהיינו באותו השעור, שבינה דאו"י ממשכת הארת חכמה אל זו"ן דאו"י. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה) וכבר ידעת, שאפילו השורש של אור הגדלות דנקודים, לא יצא אלא ע"י העלאת מ"ן דנה"י דא"ק לראש הס"ג, שעי"ז השיב ס"ג דא"ק פניו לע"ב דא"ק, וירדה ה"ת מעינים דראש הס"ג, שמזווג זה ירד האור החדש דבקע לפרסא בפנימיות א"ק, והאיר את האור דגדלות דרך הטבור ודרך היסוד אל הג"ר דנקודים. כנ"ל. הרי שאפילו הגדלות דג"ר דנקודים לא יצאה כי אם ע"י העלאת מ"ן לקומת בינה, דהיינו אל הס"ג דא"ק, וא"כ כבר אין שם בחינת אור חכמה ממש, אלא רק הארת חכמה לבד, כפי השיעור שס"ג דא"ק המשיכה לבחינת זו"ן שעלו אליה למ"ן, שהם נה"י דא"ק. כמבואר בחלק ז'. ועד"ז כל ה"פ אצילות שלא יצאו כי אם ע"י זווג ע"ב ס"ג, כדרך ג"ר דנקודים, הנה ודאי אין בהם אלא חסדים וגבורות בהארת חכמה, ולא חכמה ממש.
ובזה תבין דבר התחליות ה"ס אצילות: לשורש, ומוחין, ולמקבלי המוחין. שלא מצאנו הבחן זה בפרצופי א"ק. והענין הוא, כי כל דבר צמצום ב' שנעשה בא"ק, לא בא אלא בשביל זו"ן שלמטה מטבור דא"ק. כי ג"ר דא"ק שהם: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, כבר יצאו על היכנם, ואינם צריכים תקון. כי הסתלקות שנעשה בגוף דפרצוף גלגלתא, נתמלא בע"ב, והסתלקות שנעשה בגוף דע"ב נתמלא בס"ג עד הטבור דא"ק, דהיינו בטעמים דס"ג, שנתפשטו עד הטבור. ורק מטבור ולמטה ששם נתערבה ה"ת בט"ת דס"ג, נמצא שהוא חסר התיקון, ששם בחינות זו"ן כנודע, הרי שג' הפרצופים הראשונים יצאו על היכנם לגמרי, ורק זו"ן נשארו חסרי תיקון, באופן שכל התיקונים הבאים מצמצום ב' ואילך אינם רק לצורך זו"ן בלבד. ושמור ידיעה זו.
ואין לשאול, א"כ לא היה להם לצאת זולת זו"ן, ולמה יצאו הג"ר, כי זה אי אפשר כלל, כי כל מדרגה, מחויבת להתחיל מכתר שהוא השורש, המשפיע לחו"ב, וחו"ב הם מאצילי זו"ן. אלא שההבחנה היא, כי עיקר המדרגה הם זו"ן, וג"ר לא באו רק בשבילם. ולכן אנו מבחינים את זו"ן, שהם מקבלי המוחין, ומהם כל ההנהגה, ולא כלל מג"ר, שאינם עיקרים בהמדרגה, כנ"ל. כי לא באו ונאצלו לצורך עצמם, וע"כ אין יותר בהארתם, אלא לפי מדת הקבלה של זו"ן, שהיא חו"ג בהארת חכמה. באופן, שבאמת הכרח הוא, שיהיה גם אור החכמה בה"פ אצילות, כי כן הוא סדר התלבשות המדרגה, כנ"ל. אלא שאינם מאירים מבחינת אור חכמה שבהם, אלא רק מבחינת הארת חכמה, להיות בינה השורש להם, שבטבעה לכסות על אור חכמה, והיא אינה מאירה רק הארה לבד, בבחינת חלון ולא עצמות, כנודע. ולפיכך אנו מבחינים גם את הג"ר להארת חכמה, דהיינו לפי מדת ההתגלות מהם.
והענין הוא, כי כבר נתבאר לעיל בחלק ז', חהפרש הגדול מפרצופי א"ק שיצאו על המסכים דצמצום א', לבין הפרצופים שיצאו על המסכים דצמצום ב': כי רק בפרצופי א"ק יש בהם ה' בחינות, אשר ג"ר שבהם הם חכמה ממש. משא"כ ה' הבחינות היוצאות מצמצום ב' ואילך, הנה אפילו ג"ר שבהן אינן נחשבות רק לאור דחסדים וגבורות, אלא שיש בהם הארת חכמה. כמ"ש בזוהר (משפטים אות תק"כ) רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן. וטעם הדבר הוא, כי כל המוחין היוצאים ע"י העלאת מ"ן, והורדת ה"ת למקומה, שפעולה זו אינה באה אלא באמצעות בינה המחזרת פניה אל החכמה, כנודע, הנה אי אפשר עוד שיהיה בהם אור חכמה ממש, כי בינה ממקורה אינה ממשיכה רק הארת חכמה, דהיינו באותו השעור, שבינה דאו"י ממשכת הארת חכמה אל זו"ן דאו"י. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה) וכבר ידעת, שאפילו השורש של אור הגדלות דנקודים, לא יצא אלא ע"י העלאת מ"ן דנה"י דא"ק לראש הס"ג, שעי"ז השיב ס"ג דא"ק פניו לע"ב דא"ק, וירדה ה"ת מעינים דראש הס"ג, שמזווג זה ירד האור החדש דבקע לפרסא בפנימיות א"ק, והאיר את האור דגדלות דרך הטבור ודרך היסוד אל הג"ר דנקודים. כנ"ל. הרי שאפילו הגדלות דג"ר דנקודים לא יצאה כי אם ע"י העלאת מ"ן לקומת בינה, דהיינו אל הס"ג דא"ק, וא"כ כבר אין שם בחינת אור חכמה ממש, אלא רק הארת חכמה לבד, כפי השיעור שס"ג דא"ק המשיכה לבחינת זו"ן שעלו אליה למ"ן, שהם נה"י דא"ק. כמבואר בחלק ז'. ועד"ז כל ה"פ אצילות שלא יצאו כי אם ע"י זווג ע"ב ס"ג, כדרך ג"ר דנקודים, הנה ודאי אין בהם אלא חסדים וגבורות בהארת חכמה, ולא חכמה ממש.
ובזה תבין דבר התחליות ה"ס אצילות: לשורש, ומוחין, ולמקבלי המוחין. שלא מצאנו הבחן זה בפרצופי א"ק. והענין הוא, כי כל דבר צמצום ב' שנעשה בא"ק, לא בא אלא בשביל זו"ן שלמטה מטבור דא"ק. כי ג"ר דא"ק שהם: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, כבר יצאו על היכנם, ואינם צריכים תקון. כי הסתלקות שנעשה בגוף דפרצוף גלגלתא, נתמלא בע"ב, והסתלקות שנעשה בגוף דע"ב נתמלא בס"ג עד הטבור דא"ק, דהיינו בטעמים דס"ג, שנתפשטו עד הטבור. ורק מטבור ולמטה ששם נתערבה ה"ת בט"ת דס"ג, נמצא שהוא חסר התיקון, ששם בחינות זו"ן כנודע, הרי שג' הפרצופים הראשונים יצאו על היכנם לגמרי, ורק זו"ן נשארו חסרי תיקון, באופן שכל התיקונים הבאים מצמצום ב' ואילך אינם רק לצורך זו"ן בלבד. ושמור ידיעה זו.
ואין לשאול, א"כ לא היה להם לצאת זולת זו"ן, ולמה יצאו הג"ר, כי זה אי אפשר כלל, כי כל מדרגה, מחויבת להתחיל מכתר שהוא השורש, המשפיע לחו"ב, וחו"ב הם מאצילי זו"ן. אלא שההבחנה היא, כי עיקר המדרגה הם זו"ן, וג"ר לא באו רק בשבילם. ולכן אנו מבחינים את זו"ן, שהם מקבלי המוחין, ומהם כל ההנהגה, ולא כלל מג"ר, שאינם עיקרים בהמדרגה, כנ"ל. כי לא באו ונאצלו לצורך עצמם, וע"כ אין יותר בהארתם, אלא לפי מדת הקבלה של זו"ן, שהיא חו"ג בהארת חכמה. באופן, שבאמת הכרח הוא, שיהיה גם אור החכמה בה"פ אצילות, כי כן הוא סדר התלבשות המדרגה, כנ"ל. אלא שאינם מאירים מבחינת אור חכמה שבהם, אלא רק מבחינת הארת חכמה, להיות בינה השורש להם, שבטבעה לכסות על אור חכמה, והיא אינה מאירה רק הארה לבד, בבחינת חלון ולא עצמות, כנודע. ולפיכך אנו מבחינים גם את הג"ר להארת חכמה, דהיינו לפי מדת ההתגלות מהם.
14
ט״ווהנה נתבאר ההבחן בין המוחין הכוללים דאצילות שהם חו"ב, ובין המוחין דזו"ן: כי מוחין הכוללים דאצילות, הם בעצם, בהכרח אור חכמה, אלא שאינם מתגלים כך, שמתגלים בהארת חסדים לבד, משום שבינה היא שורשם, כנ"ל. אבל המוחין דזו"ן הם בעצם בחינת חו"ג בהארת חכמה. ולפיכך יש להבחין בה"פ אצילות ג' בחינות: א', הוא השורש, שהוא כתר. ב', הם המוחין, שהם חו"ב, הנקראים או"א. ג', הם מקבלי המוחין, שהם זו"ן, כי המה הפרצופים העיקרים שבאצילות, כי ג' הפרצופים הראשונים לא באו לצורך עצמם, ואינם עיקרים באצילות כנ"ל.
ולפיכך, בהתחשב בערך פרצופי א"ק, נמצא, כי אפילו פרצוף הכתר דאצילות שהוא עתיק, נחשב ג"כ רק לבחינת בינה ונשמה, משום שעצם אור החכמה אינה מתגלית מקומת כתר זו. אלא רק הארת חכמה בלבד, כנ"ל, שזה בחינת בינה ונשמה. ובחינת חו"ב המתגלית מכתר דאצילות, הוא בערך א"ק, כמו ז"א, דהיינו רוח, שפירושו חו"ג בהארת חכמה, ואע"פ שיש בהם עצמם בחינת אור חכמה, כנ"ל. אמנם העיקר הוא מה שמתגלה מהם, וכיון שאין מתגלה מהם אלא חו"ג, ע"כ הם נחשבים לבחינת רוח. ומתוך זה זו"ן המקבלים מאו"א שהם רק בחי' רוח, נחשבים רק לבחינת נפש. באופן שיחס נשמה דא"ק שהיא בינה, כלפי זו"ן דא"ק שהם רוח, הוא דומה לגמרי ליחס הכתר דאצילות, אל או"א דאצילות וכן, כיחס ז"א דא"ק כלפי מלכות, כן יחס או"א דאצילות, כלפי זו"ן דאצילות דהיינו כמו רוח כלפי נפש. והבן זה. כי הוא משרשי החכמה. וזכור היטב הטעם הנ"ל. אשר כל הנאצל ע"י מ"ן, אי אפשר שיתגלה ממנו אלא רק חו"ג בהארת חכמה ולא חכמה ממש, משום שבינה היא שורשו, כי אין עלית מ"ן אלא להבינה, וכל התעוררותה היא רק מכח הקשר של בינה דאו"י אל זו"ן דאו"י, שהיא רק הארת חכמה.
ונתבארו דברי הרב היטב, שעתיק דאצילות אינו אלא בחינת נשמה, ואו"א בחינת רוח, וזו"ן בחינת נפש. וכן יש להבחין ג"כ, אפילו בכל אחד מג' הנ"ל. כי הנשמה שהיא עתיק ונוקבא. וא"א ונוקבא, נבחנת בעצמה ג"כ לנר"ן: כי דכורא דעתיק, נחשב לבחינת הנשמה, ונוקבא דעתיק, נחשבת לרוח, משום שהנוקבא היא מקבלת מהדכורא שהוא רק בבחינת נשמה, אינה נחשבת קבלתה אלא לרוח, כנ"ל, שכל המקבל מבינה, אינו אלא חו"ג בהארת חכמה שהוא רוח. וע"כ פרצופי א"א ונוקבא, שהם מקבלים מנוקבא דעתיק, נקראים נפש. ועד"ז מתחלקים או"א דאצילות מהם בחינת רוח הכללי, שאבא דאצילות נחשב לבחינת נשמה דרוח, ולהיותו המשפיע אל אמא, נחשבת אמא משום זה, לבחינת רוח דרוח. וישסו"ת המקבלים מאמא, נחשבים רק לבחינת נפש דרוח. ועד"ז זו"ן, שז"א נחשב לבחינת נשמה דנפש, והנוקבא המקבלת ממנו נחשבת לבחינת רוח דנפש וזו"ן הקטנים המקבלים מנוקבא דז"א, נחשבים לנפש דנפש.
ולפיכך, בהתחשב בערך פרצופי א"ק, נמצא, כי אפילו פרצוף הכתר דאצילות שהוא עתיק, נחשב ג"כ רק לבחינת בינה ונשמה, משום שעצם אור החכמה אינה מתגלית מקומת כתר זו. אלא רק הארת חכמה בלבד, כנ"ל, שזה בחינת בינה ונשמה. ובחינת חו"ב המתגלית מכתר דאצילות, הוא בערך א"ק, כמו ז"א, דהיינו רוח, שפירושו חו"ג בהארת חכמה, ואע"פ שיש בהם עצמם בחינת אור חכמה, כנ"ל. אמנם העיקר הוא מה שמתגלה מהם, וכיון שאין מתגלה מהם אלא חו"ג, ע"כ הם נחשבים לבחינת רוח. ומתוך זה זו"ן המקבלים מאו"א שהם רק בחי' רוח, נחשבים רק לבחינת נפש. באופן שיחס נשמה דא"ק שהיא בינה, כלפי זו"ן דא"ק שהם רוח, הוא דומה לגמרי ליחס הכתר דאצילות, אל או"א דאצילות וכן, כיחס ז"א דא"ק כלפי מלכות, כן יחס או"א דאצילות, כלפי זו"ן דאצילות דהיינו כמו רוח כלפי נפש. והבן זה. כי הוא משרשי החכמה. וזכור היטב הטעם הנ"ל. אשר כל הנאצל ע"י מ"ן, אי אפשר שיתגלה ממנו אלא רק חו"ג בהארת חכמה ולא חכמה ממש, משום שבינה היא שורשו, כי אין עלית מ"ן אלא להבינה, וכל התעוררותה היא רק מכח הקשר של בינה דאו"י אל זו"ן דאו"י, שהיא רק הארת חכמה.
ונתבארו דברי הרב היטב, שעתיק דאצילות אינו אלא בחינת נשמה, ואו"א בחינת רוח, וזו"ן בחינת נפש. וכן יש להבחין ג"כ, אפילו בכל אחד מג' הנ"ל. כי הנשמה שהיא עתיק ונוקבא. וא"א ונוקבא, נבחנת בעצמה ג"כ לנר"ן: כי דכורא דעתיק, נחשב לבחינת הנשמה, ונוקבא דעתיק, נחשבת לרוח, משום שהנוקבא היא מקבלת מהדכורא שהוא רק בבחינת נשמה, אינה נחשבת קבלתה אלא לרוח, כנ"ל, שכל המקבל מבינה, אינו אלא חו"ג בהארת חכמה שהוא רוח. וע"כ פרצופי א"א ונוקבא, שהם מקבלים מנוקבא דעתיק, נקראים נפש. ועד"ז מתחלקים או"א דאצילות מהם בחינת רוח הכללי, שאבא דאצילות נחשב לבחינת נשמה דרוח, ולהיותו המשפיע אל אמא, נחשבת אמא משום זה, לבחינת רוח דרוח. וישסו"ת המקבלים מאמא, נחשבים רק לבחינת נפש דרוח. ועד"ז זו"ן, שז"א נחשב לבחינת נשמה דנפש, והנוקבא המקבלת ממנו נחשבת לבחינת רוח דנפש וזו"ן הקטנים המקבלים מנוקבא דז"א, נחשבים לנפש דנפש.
15