תלמוד עשר הספירות, חלק ט״ז: ג' העולמות בריאה יצירה ועשיהTalmud Eser HaSefirot, Section XVI
א׳*שער הקדמות דרושי א"ק דף ל"ה ט"א.ונבאר ענין עולמות בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. דע כי אין דבר שאין בו פנימיות וחצוניות, אפילו בבחינת הכלים כנז' לעיל. ואמנם מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו, החיצוניות שלהם נחלק לב' בחינות והנה החצוניות שלהם מצד פנים הוא הנקרא בריאה, ושמצד אחור נקרא יצירה.
1
ב׳וכאשר עלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודין, כבר נתבאר למעלה, כי אדם קדמון צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי תפארת שבו ולמטה והעלהו למעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים, ונתפשט בחוץ מחצי תפארת שבו ולמטה, ונעשה עולם הנקודים.
2
ג׳ואמנם תכף בעת הצמצום, שהוא עליית האור למעלה, טרם צאתו מן העינים, ועדיין לא נעשו הנקודים, תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות, כי האור הפנימי יסתלק למעלה, ולא יכלו לעמוד שם, וירדו למטה תחת רגלי היושר של אדם קדמון, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון בלבד.
3
ד׳ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.
4
ה׳והנה ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם, וע"י ירידתם זו הוחשך בם חיצוניות צד האחור יותר ויותר, מחמת שנתרחק יותר מן האור העליון, ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה.
5
ו׳והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום. והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.
6
ז׳כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דאדם קדמון אל זה החצוניות, כבר יכולים לעמוד שם אעפ"י שהוחשכו, וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי להם, כמו שנתבאר בענין תיקון הנקודים לקמן בע"ה.
7
ח׳וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיה בתחלה ועם זה נתבאר טעם רביעי בענין היות הנקודים יוצאים בדרך עגולים כנזכר לעיל. והנה עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה.
8
ט׳*שער הקדמות דרוש ז' יודיע בו ממה נתהוו ד' עולמות אבי"ע דף שצ"ז ס"א.כבר הודעתיך, כי כל ד' עולמות הנקראים אבי"ע, כולם הם נעשים מבחי' מה שהוברר מאותם ז' מלכים הרמוזים בפרשת וישלח, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי אחר שמלכו מתו ונתבטלו, ואח"כ חזרו והובררו ואז נתקיימו.
9
י׳והנה הבחינה היותר מעולה שבהם הוברר ויומנה נעשה עולם האצילות, ומהבחינה הגרועה מן הראשונה, הוברר ונעשה עולם הבריאה. ומן היותר גרועה נעשה עולם היצירה, ומן היותר הגרועה נעשה עולם העשיה. והיותר גרועה שבכולם הם המיגים הנק' זוהמא דהתוכא דדהבא, אשר אין בהם תועלת להתברר להיותם דינין קשים עד מאד, עד שהם נקראים קליפות ממש, ואלו הם הקליפות הנזכרים בכל מקום בספר הזוהר.
10
י״אאמנם דע, כי עכ"ז נשארו מעורבים בתוכם קצת נצוצות קדושה קטנות מאד אשר הם סוד י"א סימני הקטרת, כמבואר ענינם במקומו, והם עתידים עדיין להתברר לגמרי ולצאת מתוכם אותם ניצוצות הקדושה לעתיד לבא. כמבואר אצלינו בפסוק בלע המות לנצח. והרי נתבאר ענין זה בכלל.
11
י״בוהנה כיוצא בזה הוא גם כן בפרט, ר"ל גם בכל עולם ועולם מהד' עולמות היה עד"ז, כי הנה בהיות מתברר בחינת עולם האצילות בתחילה הוברר הבחינה הפרטית שהיא מחלק עתיק יומין דאצילות, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר בא"א, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר באו"א, ואח"כ הגרוע ממנו בזו"ן, ואח"כ עד"ז היה מתברר והולך כל חלקי הבי"ע.
12
י״גוכן עד"ז היה בפרט מן הפרט, כי בי"ס עצמן שבכל פרצוף ופרצוף בתחילה הוברר היותר מעולה לספירת הכתר שבו, ואח"כ היותר גרוע לספירת החכמה שבו וכו', וכן עד"ז בי"ס הנכללים בכל ספירה וספירה, ואין להאריך בזה כי כשל כח הקולמוס לפרט כל הפרטים.
13
י״דהכלל העולה, כי הבחינה היותר מעולה הובררה וניתנה לראשון שבכלם, והבחינה הגרועה ממנה ניתנה לשני אשר תחתיו, והיותר גרועה ניתנה לאשר תחתיו וכו' עד שנמצא שהבחינה היותר גרועה לגמרי, ממנה נעשו הקלי' כנזכר. והרי זה ענין אחד.
14
ט״ועוד נתבאר ענין שני, כי הבחינה היותר מעולה שבכולם, שהיא עתיק יומין דאצילות היא הובררה תחילת הכל, ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין, לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל, ובכלות בירור חלק עתיק יומין, אז התחיל בירור חלק א"א, וכן עד"ז עד כלות בירור עולם אצילות כולו. ואחר גמר בירור עולם האצילות כולו, אז התחיל בירור עולם הבריאה בסדר הפרצופין שבו ע"ד שבארנו באצילות, וכן עד"ז היה אח"כ ביצירה, ואח"כ בעשיה. וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט.
15
ט״זונמצא כי כל ד' עולמות אבי"ע נתהוו ונעשו מבחינת בירור ז' המלכים הנזכר, וזכור כלל זה, כי הוא יסוד ושרש להבין כל חכמת הקבלה לראוי אליה.
16
י״זואמנם זכור אל תשכח, כי ד' עולמות אבי"ע נעשו מב' בחינות: אחת אור הישן הנקרא עולם הנקודים, והם בחינת הז' המלכים הנזכר. בחינה ב' הוא אור החדש הנק' הוי"ה דמ"ה דאלפין, שיצא מהארת המצח העליון דא"ק. וב' בחינות אלו הם זכרים ונקבות שבכל ד' עולמות אבי"ע.
17
י״חונחזור לענין ראשון, ואמנם להיות שאין בחינת זכר ונקבה נגלה רק מאו"א ולמטה, כי בחינת הכתר עליו נאמר, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דלית בי שתופא דתנינא שהיא בחי' הנוק', ולכן אין אנו יכולים להזכיר שם בחינת זווג, כיון שלא נגלית שם בחינת נקבה, ולכן נתחיל לבאר מבחינת או"א ולמטה, כי כבר שם נגלית בחי' נקבה, ויש שם בחינת זווג. והנה נודע כי אי אפשר להתברר שום בירור ניצוצי קדושה אשר בז' המלכים הנזכר אם לא ע"י זווג זכר ונקבה, כמש"י.
18
י״טוהענין הוא, כי הנה אחר שהובררו בחינת או"א עצמם ע"י מי שקדם אליהם, שאין בנו רשות להזכיר ענינו, והנה אח"כ נזדווגו או"א יחד לברור חלקי הבחינות של זו"ן, ואז ע"י זווגם מתבררים אותם הנצוצות של חלקי זו"ן ועולות מלמטה, ממקום אשר בו נפלו המלכים בעת מיתתם, ועולות למעלה ונכנסות תוך בטן אמא עילאה ושוהות ומעכבות שם כל ימי חדשי זמן העיבור, ושם הם מתמתקים ונתקנים ומתחברים ונעשים בחי' פרצוף, ונולדים ויוצאים זו"ן, כנודע.
19
כ׳ודע, כ בבטן אמא עילאה אינם מתבררים רק בחינת זו"ן דאצילות ולא יותר. ובבטן נוקבא דז"א מתבררת ראש הבריאה עד או"א שבבריאה. וכבר כתבנו, כי לסבת היות שאי אפשר להזכיר בחינת זווג זכר ונקבה רק מבחינת או"א ולמטה בלבד, לכן אנו כוללים בדברינו אלה כל ג' עליונות שבבריאה ביחד, אבל המשכיל יבין מדעתו האמת.
20
כ״אואחר כך בבטן אמא דבריאה הובררו זו"ן דבריאה, וכן על דרך זה היה הבירור משם ולמטה מדרגה אחר מדרגה עד סיום כל עולם העשיה.
21
כ״בוהנה הטעם אל מה שאמרנו, שאין כח באו"א לברור כל המדריגות של מטה מהם לגמרי ולא יכלו לברר רק בחינת זו"ן שבעולם שלהם לבד, הטעם הוא, כי אין מעלת כל הנצוצות הצריכות להתברר שוות, ולכן הנצוצות שהם מבחינת זו"ן הקרובים אל מעלתם אל או"א יכולות להתברר ולעלות עד או"א להתתקן שם, אבל שאר כל המדרגות שמשם ולמטה, אין בהם כח לעלות עד מקום או"א, כי מדרגתם פחותה מאד, כי אלו היה בהם כח לעלות עד או"א, כולן היו נקראים בחינת זו"ן בלבד, ולא היו מדרגות משתנות.
22
כ״גכלל העולה, כי אין יכולות בנצוצות המתבררות להתברר ולעלות ולתקן כי אם באותה המדרגה לבדה אשר למעלה ממנה, ואינה יכולה לעלות שני מדרגות, כנזכר לעיל.
23
כ״ד*שער הקדמות דרוש ו' בהפרש שיש בין ד' עולמות אבי"ע דף שצ"ה ט"א.בענין ההפרש שיש בין עולם האצילות ועולם הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה. כבר הודעתיך, כי ד' עולמות אבי"ע הם נכללים בסוד ד' אותיות הוי"ה, גם הודעתיך, כי ד' אותיות הוי"ה מתחלקות בסדר הזה: יו"ד בחכמה ה"א בבינה, וא"ו בת"ת, ה"א במלכות. כיצד, אות יוד באצילות, והוא בבחינת הוי"ה דיודין העולה ע"ב הנקרא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית הנאמר על אצילות כמבואר במקומו.
24
כ״הואות ה"א בבריאה, בבחינת הוי"ה העולה ס"ג, בסוד אמא מקננת בכורסיא. ואות ואו ביצירה. בבחינת הוי"ה דאלפין העולה מ"ה, בסוד שית ספירן מקננן ביצירה. ואות ה"א בעשיה, בבחינת הוי"ה דההין העולה ב"ן, בסוד מלכות מקננא באופן.
25
כ״ונמצא כפי זה, כי עולם האצילות בחינתו היא החכמה, ובחינת עולם הבריאה היא הבינה, ובחינת היצירה היא בת"ת, ובחינת העשיה היא במלכות. וכ"ז מבואר ואין צורך להאריך בו, כי הנה כמו שבעולם האצילות עצמו יתחלק לד' בחינות אלו, כן הם כוללות אלו הד' עולמות והנה כנגד האצילות נאמר כולם בחכמה עשית, לפי שכל האצילות נעשה בסוד החכמה.
26
כ״זוזה ביאורו של דבר, דע כי אור המאציל העליון, הנה הוא מתגלה באבא הנקרא חכמה, והוא נעלם בתוכו בלי שום מסך ביניהם, דעד החכמה הנק' מחשבה אתגלי הא"ס, אבל מחכמה ולמטה אין אור הא"ס ממש מתגלה, אמנם אבא הוא המתלבש ומתפשט בתוך כל האצילות להחיות אותו, ונודע כי אבא מתלבש גו אמא ואמא גו ז"א וז"א גו נוקבא.
27
כ״חוכפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות להחיותו. אבל הענין הוא, כי הנה אור עליון דא"ס הגיע עד אבא בהתרחבות גדול בלי היות מסך ומחיצה מפסקת, ולכן עד אבא הנק' חכמה הכל נקרא בשם חכמה, אבל מן אבא ולמטה נשתנה הדבר, והוא כי אבא מתלבש תוך אמא ואמא תוך ז"א וכו'. אמנם עצמותו של אור דאבא ממש מתלבש ומתפשט בתוך אמא.
28
כ״טוכאשר אור אבא ניתן אל ז"א להאיר בו, אין אמא נעשית מסך ממש מפסיק בין אבא לז"א, רק כי אמא נעשית כעין מחיצה ולבוש אל אור אבא ופי היסוד שלה פתוח כעין חלון פתוח, ודרך שם יוצא אור אבא אל ז"א, ואין מסך כלל בפי החלון ההוא.
29
ל׳ונמצא, כי ז"א מקבל עצמותו של אור אבא אלא שההפרש הוא, כי אור העליון בהיותו מאיר בג"ר דאצילות הוא עובר ומאיר דרך התרחבות גדול אבל ו"ק דאצילות הנקרא ז"א, מקבל אור העליון ממש אלא שהוא דרך חלון צר, שהוא פי היסוד דאמא, ובזה אין שינוי אור כלל מלמעלה לשל מטה. וזהו ענין כולם בחכמה עשית, כי כל האצילות מקבלים אור המאציל העליון, אלא שעד אבא הנק' חכמה הוא בהתרחבות גדול ומשם ולמטה הוא עובר דרך חלון.
30
ל״אאמנם כאשר האור עובר אל עולם הבריאה, נתוסף בו שינוי אחר, והוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך מסך ממש מפסיק בינה לבין האצילות. והנה האור העובר דרך מסך אינו האור הראשון עצמו, רק תולדתו נולד ממנו, ולכן נשתנה שם העולם הזה ואינו נקרא אצילות אלא בריאה, כי הוא בריאה חדשה שלא כראשונה.
31
ל״בוענין המסך הזה נתבאר במקום אחר, אמנם ענינו בקצרה הוא, כי הנה הבינה נקרא אמא. כי הוא אם הבנים זו"ן, ומשמרת אותם, כענין שנאמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו. וכדרך הנשר הפורש כנפיו ומכסה על בניו שלא יקחם עוף אחר כך אמא עילאה, בינה דאצילות היא בעצמה אינה מתיראת מן החיצונים כנודע, כי אין אחיזה אל החיצונים באמא עילאה, אמנם יכולים הם להתאחז בזו"ן בניה וליקח שפע משם. ולכן היא פרשת כנפיה עליהם לשמרם.
32
ל״גוכנפיה נעשות להם כעין מחיצות, כדמיון ענני כבוד הפרושים על ישראל במדבר, ושומרים אותם מחצים ואבני בליסטראות וכיוצא, והנה היא חופפת וסובבת עליהם ומלבישתם מכל צדדיהם ואפי' מלמטה להם מתחת רגליהם, וכמו שנתבאר בשער התפילה בברכת מלביש ערומים, ובברכת שעשה לי כל צרכי, ושם נתבאר ענין המלבישים והמנעלים העליונים מה ענינם, באופן שיש תחת רגלי זו"ן מסך א' מפסיק כעין, המנעל של הרגלים, ואין להאריך יותר בכאן.
33
ל״דונמצא כי כל בחינת האור היורד מעולם האצילות לעולם הבריאה אינו אלא דרך המסך ההיא של בינה דאצילות כנזכר אלא שאין המסך הזה נעשה אלא מן לבוש החצון של בינה כנזכר שם במקומו.
34
ל״הובזה יתורץ קושיא אחת שיש בדברינו אלה, כי איך אפשר שמלכות דאצילות תקבל אור ז"א דאצילות, ועולם הבריאה הגרוע יקבל אור מן בינה דאצילות, אבל הענין הוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך הלבוש החצון שבכל לבושי הבינה דאצילות, ואל זה הסוד רמזו בתקון ששי בספר התקונים די"ח ע"ב, באמרם, כי אמא מקננא בכרסיא.
35
ל״וונמצא כי האור אשר בעולם האצילות הוא האור בעצמו, אבל האור שבבריאה איננו עצמותו רק העובר ע"י מסך, אמנם איננו כשאר המסכים שביצירה ועשיה כמו שיתבאר, כי זה המסך של הבריאה הוא מסך קרוב, לפי שנעשה מן הבינה, שהיא הספירה הג' שבאצילות ומשם מקבלת האור.
36
ל״זואמנם עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה, רק ע"י מסך, וגם ע"י רחוק. ואמנם המסך הראשון שיש מן האצילות אל הבריאה אינו נזכר עתה ביצירה, רק המסך האחר הנוסף בו מחדש המפסיק בינו לבין הבריאה.
37
ל״חוכן עד"ז אעפ"י שיש אל העשיה ג' מסכים: הא' שיש בין האצילות לבריאה, והב' שיש בין הבריאה ליצירה, והג' שיש בין היצירה לעשיה. עכ"ז, אין אנו מזכירים בעשיה רק מסך א', והוא הנוסף בו מחדש בין היצירה אליו.
38
ל״טונבאר ענין המסך הנוסף ביצירה, אשר הוא ברחוק כנזכר. הנה נתבאר כי המסך שבין אצילות לבריאה נעשה מן בינה דאצילות, אבל המסך הזה שבין הבריאה ליצירה נעשה מן ז"א דבריאה. כי הנה ז"א דבריאה מקיף ומלביש ונועל את המלכות דבריאה, אפילו מתחת רגליה ע"ד הנז"ל, ודרך המסך הזה עובר האור אל היצירה מעולם הבריאה. וזהו שאמרו בס' התקונים הנז"ל כי הת"ת מקנן במלאך, שהוא עולם היצירה. והרי שהוא מסך רחוק כי איננו נעשה אלא מן הת"ת דבריאה, משא"כ במסך הראשון הנעשה מן בינה דאצילות ולא מן הת"ת דאצילות. וטעם שינוי הזה שכחתי אותו. ואמנם עולם העשיה נתגרע יותר כי איננו מקבל אור היצירה רק על ידי מסך אחר ברחוק ובמעוט. וביאור הענין הוא כי המלכות עצמה דיצירה עושה מסך תחת רגלי' מן הלבוש החצון שלה, כדי שלא ירד אור עצמותה ממש אל העשיה, אלא דרך המסך הזה, וזהו שאמרו בספר התיקונין כי מלכות מקננא באופן שהיא העשיה.
39
מ׳והרי זה נקרא מסך רחוק, לפי שהיה ראוי שזה המסך יהיה נעשה מן הת"ת דיצירה, כמו שמסך היצירה נעשה מן הת"ת דבריאה כנז"ל, אמנם נתרחק ונעשה מן המלכות דיצירה, ולכן נק' מסך יותר רחוק משל היצירה.
40
מ״אגם נוסף בו מיעוט אחר, והוא, כי נודע שכל בחי' מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ולית לה מגרמה כלום אלא מה שמקבלת מבעלה, ונמצא כי לא די שהמסך נעשה ממנה שהיא היותר אחרונה שביצירה, אשר לסבה זו נקרא רחוק אלא אף גם יש בו מיעוט גדול, לפי שמלבד היותה אחרונה ותחתונה הנה אין לה אור מעצמה כנזכר ולכן מסך זה נקרא מסך רחוק וממועט.
41
מ״ב*שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת קדושים דף קע"ד ט"ב.בזהר קדושים בדפ"ג ע"א וז"ל בסתרי תורה אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה, ואתעביד מההוא שמושא גופא חדא, דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא כו'. בראשונה אבאר ענין אחד ששמעתי ממורי ז"ל בקיצור, ואח"כ ארחיב הביאור יותר כפי מה ששמעתי אח"כ.
42
מ״גהנה אדם הראשון לא היה לו שום חלק מן האי עלמא, שהוא עולם העשיה כלל. אמנם גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמתו מן ז"א דאצילות, לנשמה לנשמה מן אבא ואמא דאצילות.
43
מ״דוטעם הדבר למה לא היה לו חלק בעולם העשיה, הוא במה שנבאר סדר העולם והתחלקותו, כי הנה מקום החורבה שבו, הוא בחינת נגד הקליפה. וישוב העולם מחולק לחלוקות רבות: ישוב חוצה לארץ הוא כנגד העשיה, וארץ ישראל כולה כנגד היצירה. וזמ"ש בפ' ויקהל בדר"ט ע"א, רקיעין דעשיה קיימי על ארעא דישראל למגנא כו'. ומקום בית המקדש כנגד הבריאה. ומקום קדש הקדשים הוא כנגד היכל קדש הקדשים העליון של הבריאה.
44
מ״הונמצא, כי אדם הראשון לפי שממקום כפרתו נברא, לכן היה אז העולם תמיד בסוד בריאה, ואחר שחטא נתהווה ביומין דחול. וכבר ביארנו בפרשת פקודי דרנ"ד ע"ב, כי אדם הראשון נברא על ידי זווג ז"א ונוקביה שעלו למעלה בהיכל אבא ואמא, ושם נזדווגו פנים בפנים, והולידו לאדם וחוה.
45
מ״וולכן היה אז הז"א בסוד נשמה, שהיא בינה, ונוקביה היתה בסוד רוח שהיא ז"א. ועל דבר זה נאמר שם בסבא המשפטים בדצ"ט ע"ב, בענין נר ה' נשמת אדם, כי נשמה היא דכורא מאילנא רברבא עלאה, ורוח נוק' מאילנא זעירא.
46
מ״זוהענין הוא, כי ז"א שהוא דכורא אילנא רברבא עלאה, משם היתה באה נשמת אדם הא', ונקראת נשמה, על שם היות הז"א למעלה במקום בינה ורוחו של אדם מנוקבא דז"א אילנא זעירא, נוקבא, ונק' רוח, על שם שהיתה אז נוקביה במקום ז"א בעלה, כמבואר שם במקומו בסבא דמשפטים.
47
מ״חואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה.
48
מ״טונמצא כי ארץ ישראל שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה, ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע""ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם.
49
נ׳ועתה נפשו של אדם היתה מנוקבא דז"א שירדה במקום נפש בבריאה, ורוחו היה מן ז"א שירד במקום נוקביה. ובזה יצדק המאמר האומר, כי נפש ורוח הם מלכות ות"ת, ולא יחלוק עם מאמר הסבא, המדבר אחר חטאו של אדם.
50
נ״אוהנה עתה כמה מדרגות נפל אדם הראשון כי בתחילה היה גופו מן היצירה ועתה גופו מן עוה"ז, ונפשו מן העשיה, ורוחו מן היצירה, ממקום שהיה שם גופו בתחילה.
51
נ״בואל תתמה, אם בכמה מקומות בזוהר תמצא, כי עץ הדעת ביצירה, טוב מטטרון, ורע סמא"ל, כי עץ הדעת איננו רק בעשיה, אשר יש בה קליפות מעורבות בקדושה, אבל אחר שירדה היצירה ונתלבשה בעשיה, נקראת גם היצירה עץ הדעת טוב ורע בשם העשיה. והרי נתבאר היטב ציור עץ הדעת מה היה.
52
נ״גוהנה בזה שביארנו יתישבו שני הפסוקים, אחד אומר ויברא אלהים את האדם ואחד אומר וייצר ה' אלהים את האדם. כי האמת הוא: שגופו של אדם נוצר מן היצירה, וז"ש וייצר כו', ואחר שירדה הבריאה ונתלבשה ביצירה נמצא כי הרי הוא כאלו נברא מן הבריאה, וזמ"ש ויברא וכו'.
53
נ״דועתה נבאר ענין הנזכר באורך, ואח"כ נבאר שטחיות לשון המאמר הנזכר ובתחילה נבאר ענין סדר מדרגת העולמות באיזה אופן היו עומדים בתחילה קודם שנברא אדם, ואיך ירדו ממדרגתם אחר שחטא. דע כי בחי' מספר העולמות עצמן לא נשתנה, כי תמיד הם בחי' ארבעה, שהם אצילית בריאה יצירה עשיה.
54
נ״האבל סדר מדרגתם היתה כך, כי כל מקום עשר ספירות דעולם העשיה של עכשיו, וגם מקום ארבע ספירות תחתונות של היצירה דעכשיו, היו אז טרם בריאת אדם, פנויים ורקנים. ושם במקום הזה היה מדור אל הקליפות.
55
נ״ווששה ספירות אחרונות של העשיה היו במקום שהם עתה ששה ראשונות של יצירה, וארבעה ראשונות דעשיה היו במקום שהם עתה ארבעה אחרונות של בריאה, וששה אחרונות של יצירה היו במקום שהם עתה שש ראשונות של בריא. וארבעה ראשונות של יצירה היו במקום שהיא עתה נוקבא דז"א דאצילות, אשר כבר ידעת, כי אינה תופסת רק מקום ארבעה אחרונות דז"א, שהוא נצח הוד יסוד מלכות שבו, והיא עומדת כנגדם מאחוריהם, ולכן נקראת ד', לפי שאין מקומה, רק בארבעה ספירות הנזכר בלבד.
56
נ״זועשרה ספירות הבריאה כולה היתה דמקום שהוא עתה ז"א דאצילות בעשר ספירותיו. וז"א ונוקביה דאצילות היו אז במקום שהם עתה אבא ואימא דאצילות, וע"ד זה היו העולמות מאבא ואמא דאצילו' ולמעלה, עד רום המעלות, עד אין סוף, גבוהים ממדרגתם, אשר הם עתה, ואין להאריך בהם.
57
נ״חואמנם יש בזה קושיא, והוא כי כבר נתבאר אצלנו כי המדרגה התחתונה שבכל האצילות מעולה מכל מה שלמטה ממנו עד סוף העשיה, וכן ע"ד זה בכל המדרגות, כי גם המדרגה תחתונה דבריאה גדולה מכל מה שלמטה ממנה, שהם יצירה ועשיה, ואם כן איך אמרנו לעיל, כי עולם היצירה היו ארבעה ראשונו' שלה בלבד למעלה במקום שעומדת עתה נוקבא דאצילות, ושאר ששה ספירות התחתונות דיצירה, נשארו למטה במקום שהוא עתה בריאה, והרי במדרגה התחתונה דנוקבא דאצילות, היתה יכולה לעמוד כל העולמות אשר תחתיה.
58
נ״טוהתשובה לזה היא, כי מ"ש במקום אחר, שמדרגה התחתונה מעולם העליון גדול מכל אשר למטה ממנו, איננו בערך כמות ושיעור מקום מוגבל, רק בבחי' איכות האור בעצמו, שהוא יותר מעולה מכל מה שלמטה ממנו, ובבחי' איכותו ומעלתו כולל כל מה שלמטה ממנו. והמשל בזה, שאנו רואים שהטיפה אחרונה אשר במוח האדם, כוללת כל מה שיש ממטה ממנה בכללות גוף האדם, ואפילו הכי אנו רואים כי בבחינת שיעור המקום אינו כן, אלא אדרבה אבר אחד של הגוף, כמו השוק או הירך, הוא גדול יותר מכל שיעור מקום כל הראש כלו.
59
ס׳גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל תשובה אחרת בזה, והיא כי אין הדבר הזה אמור אלא בהיות כל מדרגה ומדרגה במקומה הראוי לה, כי אז שיעור מדרגה התחתונה שבעולם העליון גדולה מכל אשר למטה ממנה. אבל כאשר עולם הבריאה עולה לעולם האצילות, אז חוזר הבריאה להיות במדרגת האצילות עצמו, וצריך כל כך שיעור מקום כאלו הוא עצמו אצילות. וכן כיוצא בזה בשאר העולמות. ולכן בעלות היצירה אל מקום נוקבא דאצילות חזר להיות במעלתה וצריך ארבע ספירות ראשונות של היצירה כל כך שיעור מקום כמו הנקבה של האצילות, אשר שיעורה גם כן ארבע ספירות דאצילות כנ"ל.
60
ס״אונחזור לענין ראשון, כי אז קודם שנברא אדם היה סיום העשיה בסוף ספירה ששית של עולם היצירה של עתה, והיו פנויים כל ארבעה תחתונות דיצירה וכל עשר ספירות דעשיה של עכשיו, שהם י"ד ספירות, ושם היה מדור אל כל הקליפות.
61
ס״בוזה המקום של אלו הי"ד ספירות, היה אז סוד תחום העולמות כדוגמת מה שאנו נותנין לכל עיר ועיר תחום שבת סביב לה, וזהו סוד מ"ש חז"ל למה נקרא אל שדי, לפי שאמר לעולמו די. פי': כי כשהיו מתפשטין אלו הארבע עולמות אבי"ע, כאשר הגיעו אל מקום סיום ספירה הששית דיצירה של עכשיו, אמר להם די, ולא תתפשטו ולא תכנסו בתחום הי"ד ספירות הנזכר, אלא ישארו חלל אל הקליפות כנזכר.
62
ס״גועתה נבאר ענין אדם הראשון, איך נתפשט באלו העולמות. והנה כבר הודעתיך במאמר תאנא דבי אליהו, שיתא אלפי שני הוי עלמא, בפ' בראשית בענין חטאו של אדה"ר כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות שהם בריאה יצירה ועשיה וע"ש היטב באורך.
63
ס״דוהנה זה סדר התפשטותו בהם: כי ראשו של אדה"ר היה אז בעולם הבריאה, אשר הוא עתה מקום ז"א דאצילות כנזכר. וגרונו היה בד' ראשונות דיצירה שהוא עתה מקום נוקבא דאצילות, וכבר ידעת כי נוקבא דאצילות נקראת גן עדן ונמצא כי גרונו לבד היה נתון בג"ע.
64
ס״הומשם ולמטה כל שאר גופו היה מחוץ לג"ע, באופן זה, כי כל גופו היה נתון בששה אחרונות של היצירה ובארבעה ראשונות של העשיה, אשר הם עתה שיעור מקום כל עולם הבריאה.
65
ס״ואמנם להיות כי גוף האדם נחלק לשתי חלוקות, כנודע, כי עד החזה מתפשט יסוד הבינה והאורות שבתוכו מכוסים ומן החזה ולמטה האורות הם מגולים כמבואר אצלנו בסוד החסדים המתפשטים בת"ת דז"א, ולכן נתחלק גופו בשתי עולמות, חציו העליון המכוסה, נתון בשש אחרונות של יצירה, וחציו התחתון המגולה, נתון בד' ראשונות דעשיה.
66
ס״זונמצא, כי עיקר גופו היה למעלה ביצירה, כנודע כי הגוף רומז אל הואו של ההוי"ה, וגם היצירה נרמזת באות הואו עצמה, ורגליו של אדם הראשון, היו נתונים בששה תחתונות של עשיה של אז, שהם עתה ששה ראשונות של יצירה של עתה. והרי ביארנו התפשטות אדם הראשון בשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה בעת שנברא.
67
ס״חועתה נבאר ענין אדם הראשון בעת שנברא, ע"ד מ"ש חז"ל במדרש ובתלמוד איך נקשר עם זה שביארנו. כי הנה רז"ל אמרו, כי אדם הראשון נברא גופו מארץ ישראל, ועגבותיו מבבל ומן אקרא דאגמא כו'. וכדי לבאר זה, צריך שנבאר ג"כ מה שאמרו בס' התיקונין, כי בארץ ישראל שלטה יצירה, ובחוצה לארץ שלטה עשיה. ולכן נבאר ענין חילוק ארץ ישראל וחוצה לארץ ועבר הירדן וסוריא כו' מה ענין כל אלו הבחינות. הנה ביארנו, כי אז קודם שנברא אדם, היו העולמות גבוהין יותר במדרגתם.
68
ס״טגם ביארנו, כי גופו היה מארץ ישראל. וכבר ידעת כי בארץ ישראל אין עשיה שולטת רק היצירה, והנה אז היו הו' אחרונות דיצירה במקום שהם עתה ששה ראשונות של הבריאה.
69
ע׳ומאלו השש אחרונות דיצירה של אז, היה גופו שי אדם, כי הגוף הוא סוד אות הואו, וכן היצירה סוד אות הואו. והנה היצירה שולטת בארץ ישראל כנ"ל, ונמצא כי גופו של אדם היה מארץ ישראל שהוא מן היצירה, אשר היא באמצע שתי עולמות בריאה ועשיה וכן הגוף של האדם הוא אמצעי של כללות האדם.
70
ע״אואמנם הספירה האחרונה מו' ספירות דיצירה, הנה היא נקראת מלכות דיצירה, נוקבא דז"א דיצירה, אשר עתה היא הספירה הששית של עולם הבריאה, והנה שם הוא סוד עבר הירדן מקום בני גד ובני ראובן. והיא בחי' מלכות דיצירה של אז עם כל הג' ראשונות דעשיה של אז, שהם עתה ד' ספירות תחתונות דבריאה.
71
ע״בוכל אלו הד' ספירות תחתונות דבריאה של עתה, הם סוד עבר הירדן, והם ת"ת ונצח והוד ויסוד דבריאה של עתה. אבל מלכות דבריאה של עתה שהיתה אז ספירה הרביעית דעשיה, היא הנקרא סוריא, ומעלתה גרועה מעבר הירדן.
72
ע״גונמצא כי המלכות דיצירה של אז, היה עבר הירדן של אז, ומלכות דבריאה של עתה היתה אז בחינת סוריא, והששה אחרונות של עשיה של אז, שהם ששה ראשונות דיצירה של עתה, היו חוצה לארץ, לפי שאלו היו אז בחינת עשיה, ונודע כי בחוצה לארץ תלייא עשיה, ושלטא תמן. וכבר ביארנו כי רגליו של אדם הראשון היו מחוצה לארץ.
73
ע״דונודע כי כל רגל ורגל נחלק לשלשה פרקין. והנה שני הפרקים העליונים שבשני הרגלים, שהם הנקראים עגבותיו, היו מן בבל זמן אקרא דאגמא כנזכר בגמרא.
74
ע״הואל תתמה מזה, כי קרובות הם לארץ ישראל מאד. כמ"ש במדרש ובירושלמי מעשה בההוא גברא שהיה חורש עם פרתו וברחה מלפניו והוא אחריה עד שהגיעו לבבל קודם הלילה. ואם כן אינו רחוק שיהיה גופו מארץ ישראל ועגבותיו מבבל, שהם שני הפרקים עליונים הסמוכים אל הגוף. ושאר ארבעה פרקים תחתונים שבשתי רגליו, היו מן שאר הארצות שבחוצה לארץ.
75
ע״ווהרי עתה ביארנו איך אדם הראשון לוקח מכל העה"ז, וגם היה גופו באורך התפשטות שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה גם כן והכל אחד. והנה נתבארה הבחינה הראשונה, איך היו העולמות בעת שנברא אדם הראשון. וביארנו איך ראשו וגרונו היו תוך ג"ע, וגופו ורגליו בשאר העולם.
76
ע״זועתה נבאר הבחינה השניה והיא אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בג"ע כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה, אשר אז בהכרח מתוספת הקדושה בעולמות כולם, כמבואר אצלנו בענין ערב שבת. כי משעה חמישית של ערב שבת מתחילים העולמות להתעלות למעלה ממקומם, וקדושה נתוספת בהם כנזכר אצלנו בסוד ה' יתירה הנז' בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, לרמוז אל שעה חמישית כנזכר.
77
ע״חולכן נבאר עתה מה שנתחדש אז באותו ערב שבת אחר חצות, כשנברא אדם ונכנס בג"ע כל גופו. כי כשנברא לא היה בג"ע רק ראשו וגרונו בלבד כנזכר ושאר גופו היה בעה"ז. אבל עתה נכנס כולו בג"ע.
78
ע״טוהעולמות נתעלו באופן זה: כי ז"א עלה במקום שהוא עתה מקום א"א, ונוקבא דז"א עלתה במקום שהוא עתה מקום אבא, והבריאה עלתה במקום שהוא עתה מקום אמא, והיצירה במקום ז"א, והעשיה במקום מלכות נוקבא דז"א.
79
פ׳ועלו ד' ראשונות דעשיה, כי כך שיעור נוקבא דז"א ד' ספירות בלבד, ושאר ו' ספירות אחרות דעשיה במקום ו' ראשונות של הבריאה של עתה. ואמנם גם או"א דאצילות, וכל אשר למעלה מהם, הם גם כן עלו למעלה ממדרגתם כפי הסדר הזה, ואין להאריך בהם.
80
פ״אודע כי עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם הוא כן כפי הסדר הזה, וכך הוא המקום הראוי להם להיות תמיד. והטעם הוא, כי הנה ז"א צריך להתגדל ולהיות כמו אריך אפין, ואם כן צריך לעלות עד שם, ומקום אריך אפין צריך שיהיה מקומו של ז"א, כי על ידי כן ז"א נעשה אריך.
81
פ״בונוקביה דז"א במקום אבא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ, דאבא יסד ברתא. ובסוד ושמרתם את השבת כי קדש היא כי שמור שהיא הנוקבא נעשית קדש שהוא אבא. וזמ"ש קדש היא, כי היא הנקבה חזרה להיות קדש. והבריאה עלתה באמא, בסוד מה שידעת כי אמא מקננא בכרסיא. ויצירה במקום ז"א, כי ז"א מקנן במלאך. ועשיה בנוקבא דז"א. כי מלכות מקננא באופן, שהיא העשיה.
82
פ״גונמצא שזהו המקום הראוי אל סדר מדרגת העולמות. ונמצא עתה, כי כל העולמות התחתונים של בריאה יצירה עשיה היו במקום האצילות, זולתי שש אחרונות דעשיה, אשר היו אז בשש ראשונות של בריאה של עתה.
83
פ״דוזה היה בסוד עיבורה של עיר, הבז' במסכת ערובין, כי אלו הששה התחתונות יוצאין ובולטין מחוץ לעולם האצילות, כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא לחוץ מגופה.
84
פ״הונמצאו עתה פנויים ארבעה תחתונות דבריאה וכל עולם היצירה ועשיה, שהם מקום עשרים וארבע ספירות, וכל המקום הזה היה אז פנוי וריק וחלל והיה בסוד תחום שבת שהוא אלפים אמה כנודע, זולת הארבעה עשר ספירות התחתונות ששם היה מדור קבע אל הקליפות כנ"ל. והיוד ספירות אחרות העליונות היו סוד תחום שבת.
85
פ״ווהבחינה השלישית היתה אח"ך אז בערב שבת, ביום שנברא אדם הראשון, בין הערבים, שאז הוא זמן הנקרא תוספת שבת ועדיין אינו שבת גמור, והענין הוא, כי הנה אחר חצי היום של ערב שבת ההוא, כבר נתבאר שהיצירה והעשיה עלו במקום ז"א ונוקביה דאצילות. אמנם לא עלו רק הארבעה ראשונות בלבד דעשיה, והו' תחתונות נשארו מחוץ לאצילות בעולם הבריאה, ועדיין אין זה קדש גמור.
86
פ״זובהיותם כך, נמצא שחזרו יצירה ועשיה להיות כדוגמת ז"א ונוקביה והיו עומדין בסוד אחור באחור. ובהיות הנקבה באחור הזכר אין לה רק קומת ארבעה ספירות בלבד כנ"ל, אבל כשחוזרין פנים בפנים יש בה קומת עשר ספירות גמורות, וכן היה עתה בעשיה והיצירה, כי העשיה היתה בארבעה אחרונות דיצירה אחור באחור, ובהיות זמן בין הערבים אז כל העשר ספירות דעשיה עלו למעלה, והפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פנים בפנים, כדמיון ז"א ונוקביה כנזכר.
87
פ״חועתה נמצאו כל שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה כולם תוך האצילות לגמרי וכולם קדש גמור, ונשארו שלש עולמות בריאה יצירה עשיה שהם שלשים ספירות פנוים ומקום חלל בסוד אלפים אמה תחום שבת. והששה עשר ספירות עליונות היו תחום שבת, והארבעהעשר תחתונות היו מדור אל הקליפות כנ"ל, והם מחוץ לתחום והבן זה. והנה כל אלו השלשה בחינות נעשו אז מאליהם, שלא על ידי מעשה התחתונים אדם וחוה.
88
פ״טוהנה גם לענין אדם בעצמו, הרויח בזה, כי עתה גופו ורגליו כולן היו בג"ע שהיא נוקבא דאצילות, מה שלא היה כן לגמרי אפי' בעת הבחינה השנית. והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת היה יכול להעלות ע"י תפילותיו של יום השבת ההוא את העולמות עליות אחרות יותר גבוהות במאד מאד, עליה אחר עליה בכל תפלה ותפילה, שהם תפילת ערבית ושחרית ומוסף ומנחה.
89
צ׳ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם, אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן, והיא במנחת שבת, כי אז היו עולין תכלית העליה. והוא, כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון, שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים, הנז' אצלנו ביאורו באורך גדול, והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון.
90
צ״אעוד צריך שתדע כלל אחר, כי הנה נודע אצלנו כי כל העולמות כולן יש בהם שתי בחינות, והוא בחינת פנימיות העולמות ובחי' חיצונותם, והנה אז עלו כל שתי הבחינות הפנימיות והחיצוניות.
91
צ״בונבאר עתה איך ירדו העולמות ונפלו ממקום קדושתן על ידי חטאו של אדם, כי הנה ירדה העשיה והיצירה והבריאה למטה במקום אותם השלשים ספירות שהיו בתחילה חלל וריקם בסוד תחום שבת.
92
צ״גונמצא כי כל העשר ספירות דעשיה, והארבעה תחתונות דיצירה שהם נקראים רגלי היצירה, נטבעו בתוך מקום הקליפות כנ"ל, שמקומם היה אז שיעור ארבעה עשר ספירות, כנז' אצלנו גם כן בסוד ודי זהב.
93
צ״דובזה תבין למה בכל הזוהר והתיקונין קורא אל עולם העשיה מקום הקליפות, והוא לסיבה הנ"ל, כי אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא, אלא שירדה אל מקום הקליפות כי אין זה מקום אמתי הראוי אליה.
94
צ״האמנם בחינת הזכר שהוא עולם היצירה לא נפל כולו רק רגליו בלבד כנזכר וזהו סוד ויאסוף רגליו אל המטה שהעלם למעלה מתוך הקליפות.
95
צ״וגם זה סוד טעם איסור יציאת חוץ לתחום ברגליו אפי' שלא ע"י משא אלא האדם בעצמו ברגליו, והוא כדי שלא יוציא רגליו, שהם ארבעה אחרונות דיצירה עולם הזכר, אל מקום הקליפות, שהם עומדים מחוץ אל תחום שבת כנ"ל. כי ארבעה עשר ספירות הוא מקומם וכל שאר מקום העליון נקרא תחום שבת. כנ"ל באר היטב, והבן זה.
96
צ״זולכן כונתינו ביום שבת להעלות העולמות אל מקומם האמתי כבראשונה, ולא להורידם למטה חוץ לתחום שבת, וזהו סוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ועל כן אין לצאת בשבת מחוץ לתחום, כי הוא יוצא אל מקום הקליפות, במקום ששם עומדת העשיה בימי החול עתה אחר חטאו של אדם, וכמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בק"ב שלו, וגם בתקונין לעיל דף ק"ז ע"א.
97
צ״חוהנה כל ירידת העולמות במדרגה הזאת הוא בימי החול, אבל בערב שבת מתחילים לעלות. וכן הם הולכים ועולין מדרגה אחר מדרגה עד מנחת שבת, כמבואר אצלנו במקומו. ואמנם הדבר בקיצור הוא כך, כי מסוף שעה חמישית של יום הששי, מתחילין העולמות עליה אחר עליה, עד שנמצא, כי בחזרת תפלת מוסף דיום שבת, העולמות הם במצב שהיו בעת שנברא אדם הראשון שהוא הבחינה הראשונה משלשה בחינות הנ"ל. אשר ששה תחתונות דעשיה הם במקום שהם ששה ראשונות דיצירה בימי החול. ונמצאים ארבעה עשר ספירות אחרונות שהם ארבעה אחרונות דיצירה ועשר ספירות דעשיה פנויים וריקנים.
98
צ״טודע כי כן הענין בתפלת מנחה של ימים טובים כמבואר אצלינו כי תפלת מוסף דשבת ותפלת מנחה דיום טוב שוין הן בענין עלית העולמות. ונמצא כי מה שהיה נעשה אז כשנברא אדם שהיה קודם חצי יום הששי, נעשה עתה בתפלת מוסף דשבת. ולא עוד, אלא שעתה בתפלת המוסף נעשה על ידי מעשה התחתונים בתפלתם, אבל אז היה עולים מאליהם אותה העליה כנ"ל בלתי מעשה התחתונים כי הרי עדיין לא היה נברא אדם. ולא עוד אלא שאז היו עולים שתי בחינות: פנימיות, וחצוניות העולמות לגמרי, אבל עתה במוסף שבת אינו עולה רק בחינת פנימיות העולמות בלבד אבל חצוניות העולמות נשאר במקומו, ואין להם עליה כלל אפילו בשבת. כי אם גם החיצוניות היה עולה, היינו רואים בעינינו עלית העולמות איך עולים ממה שהיו בחול, אבל עלית פנימיות העולמות אינו ניכר ונראה לעין אעפ"י שעולה, וזכור זה. ועיין בשער הכונות בדרוש סדר חילוק תפילת שחרית דימי החול, כי שם נתבאר גם כן הדרושים האלו.
99
ק׳ומה שהיה נעשה כשנברא אדם אחר חצי יום הששי כשנכנס לג"ע, נעשה עתה על ידי מעשה התחתונים בחזרת תפלת מנחה של שבת, שהיא תכלית העליה, שאין כח עוד בתחתונים להעלות העולמות יותר מעליה זו. הלא היא, כי ז"א עולה עד דיקנא דא"א כמבואר במקומו, וכן כיוצא בזה, עד שנמצא כי ששה אחרונות דעשיה הם במקום ששה ראשונות דבריאה של עתה.
100
ק״אואין בנו עוד כח להעלות עוד שש אחרונות דעשיה בעולם האצילות בשום זמן כלל ועיקר. ובשער המצות במצות שביעית נתבאר סיבת ירידת העולמות שהיתה לברר הבירורין של המלכים שירדו שם, וע"ש.
101
ק״בואם כן עתה תראה כמה גרם חטאו של אדם להוריד העולמות ירידה עמוקה כזו, כי אי אפשר לנו עתה להעלות העולמות אפי' במנחה של שבת, אלא כמו שהיו אז בתוספת שבת בין הערבים. ובפרט בכל החילוקים הנז', שאז הי' נעשה מעצמו, והיה עולה גם חיצוניות העולמות, משא"כ עתה כנזכר והרי זה קלקול אחד גדול שגרם בכל ארבע עולמות אבי"ע.
102
ק״געוד גרם קלקול שני בבחינת עצמו. כי בתחילה היתה מעלתו גדולה עד מאד כי אפילו בשעה שנברא בלבד, היתה מעלתו גדולה ממעלת מטטרו"ן עתה, כי הנה מטטרו"ן הוא ביצירה לבד, ואדם הראשון היה אז ראשו בעולם הבריאה שהיה במקום ז"א דאצילות עתה, וסיום פרקין תתאין דרגליו, שהם בשש תחתונות דעשיה, היו אז במקום שש ראשונות דיצירה של עכשיו, ומכ"ש בשתי הבחינות האחרות: שניה ושלישית, אשר אז אפילו רגליו היו תוך עולם האצילות, וגם היה עוד יכול לעלות עליות גדולות למאד ע"י תפלותיו ביום שבת אם לא היה חוטא כנ"ל.
103
ק״דונמצא כי אפילו בחינת גופו בלבד של אז, היה תופס שלשה עולמות בי"ע, בהיותם באותה המדרגה, העליונה, מלבד בחינת הנשמה והרוח והנפש אשר לו, כמו שנבאר בלשון המאמר בסוד זיהרא עילאה.
104
ק״הובזה תבין מה שביארנו במאמר חז"ל, שאמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וכו', ששם ביארנו, כי אורך שיעור קומתו של אדם בבחינת הגוף, היה אוחז שלשה עולמות בי"ע בהיותם במדרגה עליונה, כנזכר, ואחר שחטא, בחינת גופו שהיתה תחילה משש אחרונות דיצירה הנקראים גן עדן כנ"ל, היה אח"כ מא"י התחתונה החומרית, בזה העולם התחתון דעשיה.
105
ק״וואע"פ שתמצא בדברי חז"ל, שאדם הראשון ממקום כפרתו נברא מעפר בית המקדש אין זה בית המקדש התחתון רק העליון, שהוא בשש אחרונות דיצירה כנ"ל. וזמ"ש במאמר הזה של הזוהר, אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא וכו', כמו שנבאר בע"ה.
106
ק״זואמנם מטטרו"ן עתה הוא יותר גרוע במעלה מאדם הראשון הא', ולכן נודיע ענין מטטרו"ן. דע, כי אעפ"י שאמרו בתיקונין, כי מטטרו"ן הוא בעולם היצירה, הענין הוא כי גופו שהם ו"ק שלו הם בעולם היצירה, ולכן מכנים אותו בשם יצירה, אבל האמת הוא כי ראש מטטרו"ן הוא בבריאה, וגופו ביצירה, ורגליו בעשיה ונמצא שיעור קומתו בג' עולמות בי"ע. אמנם הוא בהיותם עתה אחר נפילתם, אבל גופו דאדם מראשו עד רגליו היה אוחז שלשה העולמות הנזכר בהיותם למעלה כפי מעלתם, כנזכר, ואין ספק כי הפרש גדול לאין קץ יש ביניהם.
107
ק״ח*שער הפסוקים פרשת בראשית אמצע סימן ב' דף י"א ט"א.ונבאר ענין הנשמות אשר היו כולם כלולים באדם. ובזה יתבאר ענין מאמר חז"ל, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח דע, כי כשנברא אדה"ר כל הנשמות נכללו בו אז, כנזכר בפ' כי תצא במצות שילוח הקן. ורצה הקב"ה שיהיה שנות העולם ששת אלפים שנה, שיתוקנו בהם כל הנשמות ההם הבאים מבי"ע, שהם ששת אלפים כנזכר, ונודע כי כל הנשמות באות מזווג עליון מטיפת ה"ח וה"ג שבדעת, כנודע, מפסוק וידע אדם את חוה אשתו. כי זווג נקרא לשון ידיעה, לפי שטפת הזווג נמשכת ממוח הדעת.
108
ק״טועוד טעם אחר, כי שאר המוחין הם לצורך האדם עצמו, אבל המוח הג' של החו"ג משם יוצא טיפת זרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נקראים ברא וברתא ולכן טיפת הזרע: של הזכר הוא מבחינה החסדים לבד, ושל הנקבה מטיפת הגבורות לבד. ומאלו לבד הוא בנין גוף הולד.
109
ק״יולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא: כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע, מהם יוצאים הנשמות של התחתונים, וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע היו כלולות בנשמת אדה"ר. והנה הוצרכו שנות עולם להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים יוצרו אותם הנשמות ויבואו בעה"ז בגוף ונפש ויתתקנו, ולכן היו שנות העולם שהא אלפי שני כנגד מספר הנשמות הנזכר.
110
קי״אונבאר עתה סדר חלוקם, כי הנה התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה, ולהיות כי שרש כל הקליפות הם בעשי' לכן נקרא שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד והארץ היתה תהו ולכן רוב אותם הדורות היו רשעים דור אנוש דור המבול דור הפלגה אנשי סדום, וכיוצא בזה.
111
קי״באח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א הנקרא תורה שבכתב, ולכן נקרא שני אלפים תורה. ולכן בהם ניתנה התורה לישראל, אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אמא הנקראת ימי המשיח, ועם היות שבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח, והטעם הוא כי כל בחינת גאולה היא מסטרא דאמא עילאה הנק' דרור וחורין, והיא הנקראת לאה, אמא דמשיח בן דוד.
112
קי״גוהנה קודם שחטא, היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר נתמעט ועמד על מאה אמה, בסוד ותשת עלי כפכה כמ"ש חז"ל. ואלו המאה אמות, הם עצמם מ"ש רז"ל במ"א, שהיה חלתו של עולם, כי הנה שעור החלה הבינונית היא אחד מחמשים, כשעור התרומה שהוא תרי ממאה.
113
קי״דוהנה הששת אלפים שנים: שהוא העולם הכולל שלשה עולמות בי"ע הנז' לעיל, הם מאה ועשרים פעמים חמשים, וכפי זה היה ראוי שיתמעט האדם ויעמידהו על מאה ועשרים אמה, כדי שיהיה ממש כשיעור חלתו של עולם, אמנם לא זכה אדה"ר רק בבחינת חלה והתרומה של אלף הב', דבריאה, שהם זו"ן ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים דאו"א דבריאה לא לקחם.
114
קי״הוכאשר נולד מרע"ה מבחר הנבראים, זכה לכלם, וז"ס בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וארז"ל בשגם זה משה. ובזה תבין, מ"ש בס"ה כ' משה זכה לבינה, והענין הוא כי זכה אל הנשמות דבינה דבריאה, ומכ"ש לשאר תחתונות עד סוף העשיה, ונודע כי או"א לא מתפרשאן, א"כ כשזכה לבינה גם החכמה בכלל היתה, ולכן נקרא משה, שהוא בגימטריא קפ"ד שהם אחורים דהוי"ה דע"ב דיודין שבאבא.
115
קי״ווקס"א, שהוא בחינת הפנים דשם אהי"ה דיודין שבאמא כנודע. והנה כפי זה יקשה מ"ש חז"ל כי אדם עצמו הוא חלתו של עולם, וא"כ הוא עצמו היה ראוי לקחת כל הק"ך אמות. והתשובה היא במה שנודע בפ' איפה היית ביסדי ארץ, כנזכר במד"ר ובתנחומא. וז"ל מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם וכו' וכל הנשמות זה תלוי בראשו וזה בצוארו וזה בעיניו וכו'.
116
קי״זוהנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעוה"ז, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדה"ר, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדה"ר עצמו ממה שנתמעט ונגרע בתחלה.
117
קי״חוהנה גם מרע"ה נכלל באדם בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אדם הבל. וכאשר משה זכה בהם ותקנם, ודאי שאדה"ר עצמו נשלם ונתקן בהם, ונודע כי משה מבחר הנבראים, ולכן הוא תקן פגם אדה"ר, מה שלא תקן שום צדיק אחר בעולם.
118
קי״טונבאר מה ענין מעוט הזה שנתמעט אדה"ר, ומי הם אלו הבחי' שנשארו בו הנקרא חיתו של עולם, שהם עשרה מכל פרצוף, והם תרי ממאה. דע כי חז"ל אמרו, כי אדה"ר נידון בנשירת איברים, והענין הוא כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר וכלם היו אברים פרטים שבו וכשחטא נסתלקו ממנו כי שלטה בו הקליפות, ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב בסוד האכילה.
119
ק״כולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד עד ביאת המשיח הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשארו מאדם הראשון ונפלו בתוך הקליפות עד דמטי רגלין ברגלין כנזכר בס"ה בפ' פקודי וכשיושלם בירורם ותקונם אז יבא משיח בן דוד.
120
קכ״אואמנם מה שנשארו כלולים באדם ולא נפלו בקליפות הם הנקרא חלתו של עולם כנזכר, והחלה נטלת מן המשובח שבעיסה כמש"ה בהרימכם את חלבו ממנו, ולהיותם מובחרים לא שלטו בהם הקליפות כמו באחרות, האמנם להיות שנשרו ממנו בסבת חטאו, הסברא נותנת שנטל ממנו המשובח ונשאר בו הגרוע כיון שחטא, וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים האומרים אנחנו טמאים לנפש אדם וכיוצא באלו, ובפרט במה שנתבאר אצלינו כי נפש אדם ר"ל מה שנשאר באדם היה בחי' נפש שהיא תחתונה שבכל הנשמות כנודע.
121
קכ״בהאמנם דע כי שתי סברות אלו הם אמתים, כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות ולא במשובחות, ואם ח"ו היו שולטות גם במשובחות מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות ולא היה נשאר נפש כלל באדה"ר, א"כ ודאי שהמשובחות נשאר באדם, האמנם להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו, מוכרח הוא, כי גם המשובחות שנשארו בו גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו ונסתלק אורם הגדול ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד ולא רוח או נשמה וכיוצא.
122
קכ״גוהנה מה שנשארו בו הם בחי' הכתרים של כל הנשמות, והענין הוא כי, הנה נתבאר שלא זכה אדם אחר שחטא אל הנשמות של או"א דבריאה אלא מזו"ן ולמטה, והנה הם עשרה פרצופין והם זו"ן דבריאה ואו"א וזו"ן דיצירה ואו"א וזו"ן דעשיה, והנה כל פרצוף כלול מי"ס וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות, והי' שבהם הם כתרים שבהם שהם: כתר שבכתר. וכתר שבחכמה וכתר שבבינה וכו', הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים ובהם מאה כתרים. ואלו הם סוד מאה אמה שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר.
123
קכ״דוערך ט"א, כי כיון שאדם הראשון אעפ"י שחטא, עכ"ז מבחר כל הנבראים הוא, כי יציר כפיו יתברך הוא. משא"כ בשום נברא ובלי ספק כי המובחר שבכל הנשמות נשארו בו, והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראים.
124
קכ״הואמנם ע"י מה שחטא נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל ולא נשאר בהם הארה זולתי שיעור ההארה שהיה אל בחי' המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות, שהיה בתחילה קודם החטא, ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש והבן זה. ונמצא כי כל הכתרים נשארו בו אפי' הכתר האחרון שבכולן שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה.
הכלל העולה, כי שלשה בחינות נתחלקו כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין הנז' מזעיר דבריאה עד נוקבא דעשיה, והם אלו, בחינה הא' העליונה כולם, היא הנקראת זיהרא עילאה שניטלה מאדה"ר, ולא שלטה בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה עד שבא חנוך הוא מטטרו"ן ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו בפ' קדושים בס"ת דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחינת האורות הנקראים יחידה חיה נשמה ורוח, שבכתרים שבכל ספירה וספירה שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופין הנזכרים.
הכלל העולה, כי שלשה בחינות נתחלקו כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין הנז' מזעיר דבריאה עד נוקבא דעשיה, והם אלו, בחינה הא' העליונה כולם, היא הנקראת זיהרא עילאה שניטלה מאדה"ר, ולא שלטה בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה עד שבא חנוך הוא מטטרו"ן ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו בפ' קדושים בס"ת דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחינת האורות הנקראים יחידה חיה נשמה ורוח, שבכתרים שבכל ספירה וספירה שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופין הנזכרים.
125
קכ״ובחינה השנית גרועה ממנה, היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם, כנזכר, והיא בחינת האור הנק' נפש שבכתרים שבכל ספירה וספירה שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנזכרים. וב' בחינות אלו, הא' והב' אינם קודם החטא אלא בחינה א', שהם הכתרים בשלימותם, ואחר שחטא נתחלקו לב' בחינות.
126
קכ״זשלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחי' נפרדות התחתונות שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף מעשר הפרצופים הנ"ל. ובאלו שלטו הקליפות על ידי חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו ונפלו לעמק הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כולם לבא בעולם ולהתקן אז משיח בן דוד בא.
127
קכ״ח*ע"ח ח"ב שער מ"ו: שער סדר אבי"ע סוף פ"ד דף שס"ד ט"ב אמצע ד"ה ונחזור לענין.והנה כבר בארנו לעיל כי יש ב' מיני זווגים לאו"א דאצילות: הא' הוא היותם שוין וארוכין בכל גובה קומתן, הב' הוא היותן בקצרות קומה כנ"ל, שהוא סוד ישסו"ת. והנה גם בזו"ן יש ב' מיני זווגים אלו: הא' הוא בהיותן זו"ן שוין בקומתן, הב' הוא כשהנוקבא אינה מגעת רק עד החזה דז"א לבד בהיותן אב"א. והנה הזווג הא' נקרא זווג פב"פ, והב' נק' אב"א. והנה אחר שידעת חלוקי אבי"ע איך הם, נבאר ונאמר, כי הנה לפי שכל מציאת ההולדה לנשמות חדשות אינה רק ע"י המוחין העליונים דאו"א כנ"ל, ולכן עד מקום שמגיע הארת זווג או"א, יש שם בחי' הולדה וזווג, אך משם ואילך לא יש זווג.
128
קכ״טוהענין כי הכתוב אומר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, והנה ג' אלו לא נמצא ביחד רק באצילות בסוד עונה הנשמות החדשות, וכן יש ג"כ בבריאה רק שהם בסוד המלאכים כנ"ל, וביצירה חסר סוד העונה, ובעשיה לא יש רק שארה לבדה.
129
ק״לוהענין הוא כי הלא הזווג הראשון דאו"א המעולה הוא לצורך זו"ן דאצילות עצמו, שילידו נשמות הצדיקים חדשות ממש. וזווג הב' דאו"א דאצילות הוא פחות יותר, לכן הוא לצורך או"א דבריאה שיתנו המוחין לזו"ן דבריאה, להוליד נשמות המלאכים החדשים ממש, כי כיון שזווג או"א מגעת שם לכן יש שם בחי' זווג והולדה ממש, שזהו סוד עונתה האמורה בתורה, כי ע"י, הארת הזווג או"א בה, יש שם ג"כ בבריאה בחי' מוחין, כי יש שם או"א כנ"ל בסוד אמא מקננא בכורסייא בג' ספיראן, אבל להיות זה זווג הב' יותר גרוע, לכן אין מולידין נשמות רק מלאכים לבדן לעולם היצירה.
130
קל״אוהנה יש עוד ב' זווגים בזו"ן דאצילות אמנם הראשון שהוא יותר משובח הוא לצורך היצירה וזווג הב' נמשך לצורך עשיה, האמנם להיות כי שורש ב' זווגים אלו נמשך מזו"ן, אשר שרשם לא היה רק ו"ק לבד בלתי מוחין, ולכן כאשר היא מאיר ביצירה בסוד ו' ספיראן מקננן ביצירה אינן מאירין ביצירה רק ו"ק לבד, ואין פרצוף בכל היצירה יותר מו"ק בלתי מוחין, לכן אין הולדה לזו"ן דיצירה, וכ"ש בעשיה.
131
קל״ב*ע"ח ח"ב שער מ"ז: שער סדר אבי"ע פרק ח'.ועתה נבאר ענין הפרש בין יצירה לעשיה, כי יצירה יש בה כסותה ועשיה אין בה רק שארה. והענין: כי הלא כל הב' זווגים דזו"ן אינם אלא להמשיך חיות ושפע אל היצירה ועשיה לבד לצורך עצמן, ולא לצורך הולדה וזווג. ומזווג א' דזו"ן דאצילות שהוא פב"פ, נמשך חיות אל היצירה בבחי' ו"ק. ומזווג הב' שהוא אב"א נמשך החיות אל עשיה להחיותן בבחי' ג' גו ג'.
132
קל״גוהנה סוד החיות והשפע, הוא סוד המזון הרמוז בכתוב שארה, ובדבר זה שוין יצירה ועשיה, אך מה שנתוסף ביצירה יותר מבעשיה, הוא סוד כסותה.
133
קל״דוהענין פי סוד הכסות מורה על היות לעולם היצירה כסות ומכסה מן עולם אחר המכסה עליו שהוא עולם עשיה המכסה על עולם יצירה, כנודע. כי כל תחתון נקרא מכסה עליון, וכן היצירה מכסה על הבריאה וכיוצא בזה וסוד כמות זה הוא בפחי' הכלים דעשיה ולא בבחי' העצמות.
134
קל״הואמנם נמשך ליצירה ב' הארות: הא' חיות ליצירה עצמה, והב' חיות לבחי' עשיה המכסה עליו. וזה שארה כסותה. אך עשיה שהוא עולם התחתון מכולם, ואין אחר למטה ממנו שיכסה אותו, לכן אין בו רק שארה שהוא חיות ומזון אל העשיה. אך כסות אין לה כנ"ל.
135
קל״ווזהו מלת שארה, מלשון שיורין. כי באצילות נתקן הכל בסוד פרצוף גמור ובבריאה חסר מעט, וביצירה חסר יותר, אך בעשיה לא יש שום תיקון, רק מה שנשתייר לה, הוא בחי' א' של ג' גו ג', של סוד העיבור, כי זווג המועיל לבחי' זו אינו רק לצורך חיות להן עצמן, דוגמת החיות הניתן לעובר בהיותו במעי אמו.
136
קל״זנמצא כי מזווג הא' דז"א דאצילות מאיר באו"א דיצירה שיזדווגו לתת חיות לבניהן לזו"ן דיצירה בבחי' יניקה שהם ו"ק, ומזווג הב' נמשך הארה לאו"א דעשיה כדי שיזדווגו לתת חיות לבניהן זו"ן דעשיה בבחי' עיבור ג' גו ג'.
137
קל״חוכנגד עולם זה, הנקרא שארה, נאמר והיה שארית יעקב בגוים, כי היא בחינת שיורין שנשתיירו בבחינת ראשונה של ג' גו ג'. והנה שיור הקדושה אלו, נקרא שארית יעקב, שהוא בעשיה, אשר שם כל הקליפות ואלהים אחרים. וז"ס והיה שארית יעקב בגוים, שהם הקליפות. ואם תזכור מ"ש לך בסוד ואמר הדור האחרון, שהוא הנקרא שארית יעקב, שהוא בחי' דמטי רגלין ברגלין, ותבין הפסוק זה יותר וד"ל.
138
קל״טוהרי בארנו ב' בחי' זווג זו"ן דאצילות: א' זווג פב"פ, בהיותן שוין בקומתן, והב' הוא זווג אב"א. וב' זווגים אלו א' ליצירה וא' לעשיה. ואמנם מצינו ראינו זווג ג' לזו"ן, והוא בהיותה קצרת הקומה עד החזה דז"א לבד, אך הם פב"פ וזה הזווג ממוצע בין ב' הזווגים הנ"ל, וא"כ למה לא נברא עולם אחר נגד זה הזווג הג'.
139
ק״מוהתשובה לזה, כי הלא עיקר הזווגים הם ב' הנ"ל לבד. והענין כי קודם שבא אדה"ר וקודם בריאת עולם היו זו"ן אב"א. ולכן כל העולמות כולן היו אב"א בסוד העשיה שהוא אב"א, לכן ט"ל מלאכות הם בסוד העשיה, כי שם הוא המעשה, וכולם היו בסוד אב"א.
140
קמ״אואחר שבא אדה"ר ותיקן ע"י תפלתו את העולמות בסוד לעבדה ולשמרה, הנה עד שבא אדה"ר היו ו' ימי המעשה בסוד ט"ל מלאכות הנ"ל בהיותן אב"א, ואז הוא גרם הנסירה העליונה, וחזרו זו"ן פב"פ, והיה יום השבת, לכן נאסרו כל הט"ל מלאכות בשבת, כי גורם להחזיר העולמות אב"א כבתחלה.
141
קמ״בוהנה סבת היותן בתחלה אב"א. הוא מפני כי אשר עדיין לא נתקנו ג"ר, וירד האור בז"ת, ולא יכלו לסבול ומתו. וז"ס ואלה המלכים וגו'. וכאשר נתקנו ג"ר בסוד פרצוף, נתמעט האור ויכול הז"א (לסובלו) כמבואר אצלינו כי המיעוט הוא סבת תיקון אל המקבלים. ואמנם הקליפות נעשה מאלו המלכים משיוריהם.
142
קמ״גוכאשר נתקנו או"א, ירדו הדינין לתתא בזו"נ. וכאשר נתקנו זו"ן ראה המאציל יתברך שאם יתוקנו בבחי' פב"פ יתאחזו הקליפות והדינין באחורים שלהם, להיותן דינין, בפרט שהם לתתא, לכן תיקנם אב"א, ועי"ז לא יכלו להתאחז שם. כי להשמר שלא יתאחזו בפנים זה א"צ ודאי, שאין להם שום אחיזה.
143
קמ״דואח"כ כשבא אדה"ר ותיקן מעשיו, וע"י תיקון מעשיו, וגדר הכרם וקצץ הקוצים הנאחזין שם, וכרת כל הקליפות משם, החזירן פב"פ. ואמנם אדם הראשון לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים, אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן ונשאר עולם זה בבחי' אב"א.
144
קמ״הושם באותן האחורים להיות שם קליפות רבים, פסולת מרובה על האוכל יש אחיזה לחיצונים שם, בין אותן האחוריים בין הדבקים, והם סוד אלהים אחרים. פי' אלהים הנדבקים באחורים. ואלו הם בעשיה, כי בבריאה תמן אמא מקננא, והיא סוד הוי"ה בניקוד אלהים. אך כאן בעשיה, הם סוד אלהים אחרים כנ"ל.
145
קמ״והעולה מכל זה כי יש ב' מיני זווגים, אחד בסוד אב"א בתחלה, ואח"כ פב"פ כשבא אדה"ר, ואז לא תקן רק מן היצירה ולמעלה, אך העשיה נשאר אב"א כבתחלה לכן מה שהחזיר אדה"ר פב"פ, שהוא היצירה, לפיכך מקבלת מן סוד זווג א' המשובח דפב"פ. אך העשיה שנשארה אב"א, אין מקבלת אלא מזווג אב"א דזו"ן דאצילות, כמו שהיו בעת שבא אדה"ר.
146
קמ״זאמנם זווג הג' שהוא פב"פ עד החזה, זה הנעשה ע"י תפלתינו ומעשינו לפי שעה כנודע, ואינו מן בחי' של זווג שהיה בבריאת העולם, ואינו נכנס במנין עם הב' זווגים אחרים.
147
קמ״חאמנם בסוד אלו ב' זווגים הנ"ל ביצירה ועשיה מצאתי להר"ר גדליה הלוי וגם מצאתי בו קצת תוספת, והוא זה, דע כי הנה הזווג הא' פב"פ דזו"ן דאצילות, הוא נמשך אל זווג או"א דיצירה, כדי שיזדווגו ויתנו שפע וחיות לזו"נ דיצירה, למציאות שיוכלו להתפשט ולעשות בחי' ו"ק גמירין, ולא יהיו ג' כלילן בג', אבל פרצוף דמוחין אין בהם.
148
קמ״טוז"ס שבימי החול לא יש זווג, ונאסר הזווג, לפי שו' ימי החול הם ביצירה סוד מטטרו"ן, לכן בזו"נ שבו אין בהם זווג, כי אין להם מוחין ולכן אין זווג בימי החול. וז"ש ו"ס מקננן במטטרו"ן. פי' כי לא יהבי זו"ן דאצילות אל היצירה רק אור ו"ס שלו לבד, מה שהיה לו מתחלתו אבל מסוד המוחין הבאים לו בתוספת אינו נותן להם. וז"ס מקננן ביצירה. והענין, כי ע"י זווגים יוצאין נשמות ורוחין קדישין ומלאכים ונמשכים אל היצירה לגדל שם בסוד הו"ק לבד, וכל זה ע"י הזווג דאצילות פב"פ.
149
ק״נאבל ע"י זווג אב"א נמשך האור אל העשיה בבחי' ג' גו ג' והטעם כי הלא מלכות מקננא באופן, וכאשר הנוקבא עומדת אב"א, אין לה מקום בז"א רק ג"ת לבד, לכן כאשר היא מקננא באופן זה דאב"א, אינו נותן שם רק בחי' ג' גו ג' שהם נגד מדת המקום שהיא היתה לוקחת מז"א בהיותן אב"א.
150
קנ״אודע כי אמא עילאה מתפשטת בכל ג' עולמות בי"ע. כי ג"ר שבה הם מלובשים בבריאה, וו"ק שלה ביצירה, ומלכות בעשיה. וסוד הענין כי הלא התבונה המתלבשת בז"א דאצילות, הנה כל פרצופה יורדת להאיר בבריאה באופן זה, כי ג"ר שלה מתלבשין בג"ר דבריאה, וג' אלו נקרא כסא הנזכר בכ"מ.
151
קנ״בוו"ק שלה מתלבשין בו"ק דבריאה והם הנקרא ו' מעלות לכסא, וכסא זה נקרא כורסייא דרחמי, ומלכות שבה מתלבשת במלכות דבריאה, והיא הנקראת כסא דין, תכלת סנדלפו"ן. אמנם ז"ס אמא עלאה מקננא בכורסייא.
152
קנ״גואמנם אחר התלבשות זה, מתפשטין ו"ק ביצירה. וז"ס ו"ס מקננן ביצירה אמנם ו"ק שלה נעשים נשמה אל הו"ק הנמשכין ליצירה מן זווג זו"ן דאצילות כנ"ל, והמלכות שלה מתפשטים בעשיה, והיא נשמה אל בחי' אור הנמשך אל העשיה מזווג אב"א זו"נ דאצילות כנ"ל.
153
קנ״ד*ע"ח ח"ב שער מ"ד: שער השמות פרק א'.דע כי האצילות הם י"ס, ונחלקות בזה הסדר: ספירה ראשונה כתר, והוא א"א. ספי' ב' וג' הם חו"ב, ונקרא או"א. ו' ספירות אחרונות הם חג"ת נה"י, הם הנקרא ז"א דכורא, ומתחלקים לי"ס פרטות שבו, כמ"ש בע"ה. ספירה י' היא מלכות הנקרא נוקבא דז"א, וגם היא מתחלקת לי"ס פרטות שבה.
154
קנ״ה(והענין, כי הנה אין בכל מי שיהיה בהם היכר פרצוף וחילוק פרטי איברים כמו אלו ה' ספירות, שהם כח"ב תו"מ. ואף ע"פ שכל ספירה כלולה מי', נ"ל, כי כמו שהזרוע של אדם עם היותו כלול מאברי הגוף, ובתוכם כולם, כנודע, שיש בו וורידי הראש ושל לב וכבד ושל כל הגוף, כנודע לרופאים שמקיזים דם ממנו לתועלת חולי כל הגוף, אבל הגובה בזרוע הוא בחי' חסד. ועד"ז בכל ספי' וספירה. אבל בה' ספירות הנ"ל יש פרצוף בכל אחד מהם, וכל פרטי איברים יש בכל א' מהם, כי כל הפרצוף מתגלה ומתבאר בכל אחד מהם, וכ"ז נק' אצילות).
155
קנ״ווהרי נתבאר ענין י"ס דאצילות. ואח"כ מאלו הי"ס דאצילות האירו והוציאו ניצוצין, והם סוד החותם, והם נקרא י"ס דבריאה. וגם בעולם הבריאה יש בו י"ס הנחלקות לא"א ואו"א וזו"נ דבריאה, ע"ד הנ"ל באצילות, רק שאלו הם חותם דאצילות, אשר נתפשט ממנו, אח"כ מכח אלו י"ס דבריאה האירו והוציאו נצוצין, והם הנקרא י"ס דיצירה והם בחינת חותם ב' הנחתם מבריאה המתפשט ממנו. וגם הי"ס אלו נחלקין לא"א ואו"א וזו"נ דיצירה ע"ד הנ"ל. ואח"כ מכח אלו הי"ס דיצירה נחתמו י"ס דעשיה, והם חותם לאותן של יצירה וגם בזה יש א"א ואו"א וזו"נ דעשיה ע"ד הנ"ל. והנה כל ספירה אלו הנ"ל, כולם הם אלהות אחדות גמור מתחלת י""ס דאצילות עד סוף י"ס דעשיה.
156
קנ״זאמנם צריך שתדע, כי בעולם הבריאה אור אותם הי"ס שבה הם נגלין ומאירין להיות יותר עליונים מיצירה ועשיה, לכן הג"ר שבה הם מאירים ואין האור הז"ת ניכר ונחשב, ולכן אמרו בתקונים ג' ספירות עלאין מקננן בבריאה, שהם הנקרא כורסייא כנודע. וזה שאנו אומרים שג"ר דבריאה מאירים אינו רק על ג"ר דנוקבא דז"א דבריאה, כי גם היא כלולה מי"ס, כי כל הג' עולמות בי"ע הם דוגמת עולם האצילות כנ"ל. והענין הוא, כי כל הג' עולמות בי"ע הם חלקי אצילות כי הם חיילות המלכות. ואע"פ שאנו אומרים שג"ר מקננה בכורסייא ר"ל שהם הג"ר של הנוקבא דז"א של עולם הבריאה עצמה, ובעולם היצירה אין הג"ר של נוקבא דז"א דיצירה מתגלה רק אור ו"ק שלה לבד הם מתגלים ומאירים בה, ולא אור ג"ר שלה. וכן העשירית שבה אינה מתגלית מחמת רוב אור הו"ק שלה, וז"ש בתקונים ו' ספירות מקננן במטטרו"ן ובעולם עשיה, אין ט"ס ראשונות מתגלין כלל, רק העשירית של נוקבא דז"א בלבד. וז"ס אמא תתאה מקננא באופן, ודו""ק והרי נתבאר כללות אבי"ע.
157
קנ״חונתחיל לבאר י"ס דנוקבא דז"א בבחינת ד' עולמות אבי"ע. ודע כי הנה הנוקבא דז"א דאצילות יש בה י"ס, ובכל ספירה יש ג' מדרגות פנים ואחור ואמצעי, וכל אלו הם בחי' הגוף של נוקבא דז"א דאצילות, כי הם י' תוך י', וי' אחרים בתוכם, והם ג' לבושים, כל אחד כלול מי'. והנה ג' מדרגות אלו שאמרנו הם ל' שמות שיש אל נוקבא דז"א, שהם גוף שלה כמ"ש בע"ה. והנה אלו ג' מדרגות הנ"ל הם מתלבשין בבי"ע. (והענין הוא מיעוט הירח).
158
קנ״טפירוש: כי כאשר נטרדה השכינה וירדה למטה להיות ראש לשועלים, שהם בג' עולמות אלו הנקרא בי"ע, הנה הלבוש הפנימי שהם י"ס הפנימי של נוקבא דז"א דאצילות, הם ירדו ונכנסו ונתלבשו תוך י"ס הבריאה, והיו נשמה להם לי"ס דנוקבא דבריאה. וי"ס אמצעים שלה ירדו ונתלבשו תוך י"ס דנוקבא דז"א דיצירה. ולבוש החיצון שהם י"ס אחור שלה ירדו ונתלבשו תוך י"ס דנוקבא דעשיה, והיו נשמה להם. ואח"כ יש בחי' רוחין ונפשין כמ"ש בע"ה.
159
ק״סועתה נבאר ענין נר"ן של הנוקבא דז"א דאצילות. כי הנה י' הויו"ת הם, כדאיתא בתקונים: הוי"ה בקמץ בכתר, הוי"ה, בפתח בחכמה כו', והוי"ה עשירית בלי ניקוד, היא בנוקבא דז"א דאצילות, והוי"ה הזאת היא נשמה של כל אלו הל'.
160
קס״אכיצד הרי ל' הנ"ל הם ג' לבושין שלה, והם הנקרא גוף דנוקבא דז"א, והוי"ה שהוא בלתי נקוד הנה ה' אחרונה שבה, מתלבשת תוך הי"ס הנקרא אחור, ואות ה' זו נקרא נפש דנוקבא, ואות ו' נכנס תוך י"ס אמצעי שלה ונקרא רוח דנוקבא, ואות ה' ראשונה נכנס תוך הי"ס פנימית שלה, ואות זו נקרא נשמת הנוקבא, כי כמו שהנר"נ הם הם המתלבשים במוח לב וכבד, כן ג' אותיות הו"ה אלו הם נר"ן שלה, ומתלבשין כל א' מהם במלביש א' כנ"ל. ואות י' הוא בפנים מכולם, והיא נקרא נשמה לנשמה של הנוקבא.
161
קס״בודע כי כל אות ואות מאלו ד' אותיות הוי"ה הנ"ל. מתחלק לי' ואלו הם בחי' אותן ד' אותיות הנזכר בזוהר בפ' תצוה ובפ' בראשית בכת"י בסוד אותם הסמכין שיש לכל אות ואות מאלו הד' והבן זה וזכרהו. ואלו היוד סמכין שיש לכל אות ואות מאלו הד' (הם מתחלקין בי"ס שבכל לבוש ולבוש מאלו הג' לבושים דנוקבא דז"א. ודע כי אלו י' סמכין הנ"ל) הם מתלבשים בי"ס דנוקבא שבכל עולם מג' עולמות בי"ע כנ"ל.
162
קס״גוהנה אע"פ שאמרנו כי ג' אותיות הו"ה הם נר"ן, הנה הם רק בבחי' נר"ן אל הנוקבא דז"א עצמה אשר באצילות, אמנם בבחי' בי"ע כבר ביארנו לעיל כי אותן הל' ספירות של הנוקבא דאצילות הם מתחלקים בתוכם ונעשית בחי' נשמה ממש להם, ומכאן ואילך, ר"ל מבחי' נשמה שיש בבי"ע משם ואילך, אינם בחי' אלהות רק בסוד ומשם יפרד והיה לד' ראשים, ונקרא פירוד, ר"ל כי יש ג"כ בחי' רוח בבי"ע וכן בחי' נפש וכן בבחי' המלבושים ג"כ כמ"ש בע"ה, נמצא כי חלקי הנשמה שיש בבי"ע הן אלהות, אך מבחינת רוח ואילך הוא בחינת עולם הפירוד, בין בבריאה בין ביצירה בין בעשיה.
163
קס״דודע כי אותו הרוחין הנזכר בז' היכלות פרשה פקודי, אשר שם בכל היכל והיכל יש חד רוחא, הם בבחי' הרוחין שיש בבריאה, ועוד יש בחי' נפשין ובחי' מלבושים, וכן ביצירה ועשיה. אמנם אותן שבפרשה פקודי הם בחי' רוחין של בריאה, ועיין פ' משפטים דכ"ג ע"ב ובדף מ'. והנה כל הנ"ל הוא בענין נוקבא דז"א דאבי"ע, והנה כמו שיש כל בחי' אלו בנוקבא דז"א, כן יש כל בחי' אלו בא"א ובאו"א ובז"א, כי הם מתפשטים בד' עולמות אבי"ע עד"ז שנתבאר בנוקבא ואמנם לא זכיתי לשמוע רק בחי' זו"ן לבד.
164
קס״הונבאר עתה ענין בחי' אלו בז"א דאצילות, הנה הנוקבא יש לה ג' לבושין הנקרא גופא דילה, וכל לבוש כולל י"ס כנ"ל. אבל הז"א אין בכל לבוש מאלו ג' לבושים שבו רק ט"ס לבד, כי המלכות היא משלים אותו לי"ס. וזכור כלל זה. א"כ נמצא, כי אין גופא דז"א רק ג' לבושים וכל אחד כלול מט"ס, שהם בין הכל כ"ז מדרגות.
165
קס״וובדרך שביארנו איך שמתחלקין ומתלבשים אותו ל' מדרגות דנוקבא י"ס פנימית בבחי' נשמה לי"ס דמלכות דבריאה, וי"ס אמצעים בבחי' נשמה לי"ס דנוקבא דיצירה, וי"ס דאחור בבחי' נשמה לי"ס דנוקבא דעשיה. כן עד"ז ט"ס פנימים דז"א דאצילות מתלבשים בבחי' נשמה לט"ס דז"א דבריאה, וט"ס אמצעית בבחי' נשמה לט"ס דז"א דיצירה, וט"ס דאחור בבחי' נשמה לט"ס דז"א דעשי' וכ"ז בבחי' נשמה ואח"כ יש בחי' רוחין ונפשין ולבושין בז"א דבי"ע, וכבר נת"ל כי הנשמות בלבד הם בחי' אלהות, אך מרוח ואילך עולם הפירוד.
166
קס״ז*ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחיצוניות דרוש י'.דע כי בכל עולם מאבי"ע יש בו עצמות וכלים והעצמות נחלק לה' בחי' נרנח"י פנימיים וב' מקיפים חיה ויחידה וזה נקרא עצמות האורות וזה העצמות מתלבש תוך הכלים וכמו שהעצמות נחלק לפנימי ומקיף עליו ומקיף גדול מהפנימי כן הכלים נחלקים לב' חיצון ופנימי והחיצון גדול מהפנימי אלא שאח"כ ע"י דביקות אוה"פ בכלי הפנימי מזדכך יותר מהכלי החיצון.
167
קס״חוהנה מכלי החיצון של העולם ההוא מסוד זווג כלים החיצונים הזכרים עם הכלים החיצונים הנקבות יוצאין טפין וניצוצין ונעשין מהם נשמות המלאכים שבאותו עולם כי מה שהוא בחי' כלים חיצונים די"ס שבאותו עולם, יספיק לעשות בחי' נשמה של אור ועצמות אל המלאכים שבאותו עולם ונשמה זו של המלאכים מתלבשת תוך רוח ונפש וכלים של המלאכים עצמן והבן זה.
168
קס״טומבחינת הכלים הפנימים של העולם ההוא בסוד זווג כלים הפנימים הזכרים עם כלים זווג הפנימים הנקבות יוצאין טפין וניצוצין ונעשים מהם נשמות בני אדם הצדיקים עצמן.
169
ק״עאמנם המלאכים אינם כמו בני אדם כי ענין מלאכים ישנם בכל עולם ועולם וע"כ אותם הניצוצין הם בחי' נשמה לעולם לאותן המלאכים שבעולם ההוא ורוחם ונפשם וגופם הם בחי' אחרות.
170
קע״אאמנם נשמות הצדיקים, כוללים כל הד' עולמות וע"כ אותן הניצוצין אינם שוין כי הניצוצין הבאים מעולם הבריאה נקראים נשמת הצדיקים וניצוצין שביצירה נקראו רוחין וניצוצין של העשיה נקראו נפשות.
171
קע״בואל תטעה, שהכלים הפנימים מזדווגים לבדם, כי זה לא יתכן. אך הכונה, כי לזווג המלאכים, אין הטפה נמשכת, אלא מחצוניות הכלי ולא מפנימים אך לזווג נשמות הצדיקים, נמשכה הטפה מן הכלים הפנימי עצמן.
172
קע״גאבל לעולם א"א שיזדווגו הכלים הפנימים בלתי החצונים, וימשיכו טפין כי זה א"א אבל להיפך אפשר כי יזדווגו כלים החצונים וימשיכו טפה מזה לזה והפנימי כאשר לא ימשיך טפין לא יקרא זווג שלם ע"ש במ"א כי המלאכים נעשים מהנשיקין ובני אדם מזווג גמור.
173
קע״דכי הנשיקין הוא התדבקות כלים החצונים אע"פ, שיוצא או"פ שהוא ההבל אך עכ"ז אין שם טפת מוחין דכלים פנימים נמשכין אך לבני אדם נמשכין טפת כלים פנימים ממש.
174
קע״הוהנה דוגמא שאמרנו כי מן הניצוצין שיוצאין מהכלים החצונים של עולם ההוא נעשין ממנו נשמות המלאכים עצמן כעד"ז הכלים החצונים בעצמן של האצילות כאשר יורדין אל ג' עולמות תחתונים דבי"ע נעשים ממש בחי' נשמה של עצמות אורות ההם של העולמות עצמן ורוחם ונפשם של עולמות ההם הם לבושים אל הנשמה הנ"ל.
175
קע״ואלא שצ"ע אם יורדין ב' בחי' הכלים החצונים והפנימים נמצא כי החיצונים נעשה נשמה אל הכלי החיצון של ג' עולמות והפנימי נעשה נשמה לכלי הפנימי של הג' עולמות. או אם נאמר שאינם יורדין רק הכלים החיצונים לבדם ולזה הפירוש הב' הדעת נוטה כי העצמות אינו אלא אחד אבל אם גם כלים הפנימים יורדין א"כ יהיה למטה ב' מיני עצמות והדבר צ"ע.
176
קע״זנמצא א"כ כי המלאכים עצמן אינם חיצוניות העולמות וכן הנשמות, אינם הם עצמן פנימית העולמות. רק הכוונה לומר, כי מהחצאיות י"ס שבכל עולם נמשכים ונעשים נשמות המלאכים ומפנימיות נעשה נשמות בני אדם והבן זה מאד.
177
קע״חנמצא א"כ כי העצמות אע"פ שנחלק לב' עכ"ז אינו בפנימיות אלא חלק א', פנימית תוך ב' בחינות הכלים, וחלק, הב' מקיף ע"ג ב' בחינות הכלים מבחוץ לכלם, אכן תוך הכלים לא יש רק אור אחד לבד, והוא תוך כלי הפנימי, ולא תוך החיצון א' ותוך הפנימי א', אלא אור א' או"פ לבד תוך כלים פנימים והכלים הפנימים תוך כלים החיצונים.
178
קע״טגם דע כי שהעצמות נחלק לב', וכל חלק מהם נחלק לחלקים רבים כן הוא בכלים. והענין כי או"פ נחלק לה' בחי' נרנח"י, ואור החיצון נחלק לב' שהם יחידה היה, כן היה בכלים.
179
ק״פוהענין כי הנה הכלים פנימים יש בהן ג' חלקים: חלק א' שבו מתלבש נפש האו"פ. וחלק ב' שפו מתלבש רוח או"פ וחלק ג' שבו מתלבש נשמה או"פ אמנם נגד חיה יחידה פנימים אין עוד כלים.
180
קפ״אוהטעם כי ג' כלים יש נגד ג' עולמות בי"ע, שהם עצמן נר"ן שבהם אך נגף חיה ויחידה שהם כנגד אצילות אין עוד כלים, כי אין שם קליפה, ונודע כי אין הקליפות אלא ע"ג הכלים.
181
קפ״בגם חלק חיצוניות הכלים, נחלק לג' חלקים אחרים, והם: בחי' עיבור יניקה ומוחין כמ"ש בע"ה, והאמת הוא שמן הראוי היה שחיצוניות יהיו ב' חלקים לבד, כנגד ב' אורות מקיפים, אלא במ"א כתב בפירוש, שג' בחי' עי"מ יש בחיצוניות לבדו כמו שיש בפנימיות.
182
קפ״גואמנם מה שנשאר לנו בספק הוא מ"ש מכאן ואילך והוא כי יש ב' פירושים. א' שנאמר כי ו' בחי' הכלים שהם ג' כלים פנימים וג' כלים החצונים אפשר שהם א' לא', ר"ל: כי מבחוץ יש כלי א' חצון, וכלי א' פנימי בתוכה ושניהן בחי' עיבור, ותוך זה יש כלי א' ויש בו חיצוניות ופנימיות והם בחי' יניקה ובתוך זה יש כלי ג' ויש בו חיצוניות ופנימיות. והנה תוך פנימיות הכלי החיצון יש נפש דאור עצמות, ותוך בחי' פנימיות הכלי הב' יש רוח דעצמות, ותוך בחי' פנימיות הכלי, הג' הפנימי מכולם יש נשמה דעצמות.
183
קפ״דוהפי' ב' הוא שנאמר כי יש ג' כלים חיצוניות זה לפנים מזה ותוך כל כלי הפנימי של ג' חיצוניות מתלבשים הג' כלים אחרים הפנימית, ושם באותן ג' כלים פנימים, מתלבשים נר"ן דעצמות. אלו הם הב' פירושים.
184
קפ״ה*ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות אמצע פרק י"ד.בכל עולם ועולם מאבי"ע יש בו חיצוניות ופנימיות והחיצוניות הוא בחי' העולם בעצמו הנקרא בשם היכלות ומדורות שהם הרקיעים והארצות והימים ונהרות ודשאים ואילנות וכיוצא בזה. והפנימים הם בני אדם השוכנים תוך העולם.
185
קפ״ווכן שם למעלה, היכלות ורקיעים ואפילו המלאכים בעצמן כולם נקרא בשם חיצוניות שהוא העולם בעצמו, ובתוכו יש פנימיות והוא י"ס שבהם נר"ן של העולם ההוא, אם הוא עשיה נקרא נפשין ואם ביצירה רוחין כו'.
186
קפ״זאבל העצמות הוא מתלבש בין בי"ס הנקרא עולם ובין בי"ס הנקרא נפשין ורוחין כו' אלא שהעצמות של הנפשין ורוחין יהיה יותר גדול מהעצמות המתלבש בעולם עצמו (או אפשר שבחינת עצמות אינו רק מה שבתוך הנפשין ורוחין כו' והם בחי' חלקי הכלים דאצילות המתלבשים שם כנ"ל. אך מה שבי"ס החיצוניות הנקרא עולם, אף העצמות שבהם אינו בבחי' עצמות הכלים דאצילות אלא רוחניות אחד מבחינות העולם ההוא וצ"ע) ונמצא שיש עי"מ לחיצוניות, שהם י"ס הנקרא עולם. ועי"מ לי"ס הנקראים אדם.
187
קפ״ח*ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות דרוש ט"ו באמצע.והנה פנימיות העולמות הוא העצמות שיש בעולם ההוא כגון העצמות העשיה יש בהם נרנח"י וכולם נקראים נפשין דעשיה, ומזווג זה דעצמות נעשה נפש לה' בחי' הנ"ל לבני אדם.
188
קפ״טועצמות היצירה שיש בה נרנח"י וכולם נקראים רוחין דיצירה. ומזווג זה העצמות, נעשין רוחין של ה' בחי' לבני אדם. וכו בעצמות הבריאה כו' וכולם נקרא נשמות דבריאה ומזווג זה כו'. וכן בעצמות אצילות יש ה' בחי' נרנח"י ואפי' הנפש אשר כאן נקרא נשמה לנשמה בערך הבריאה ומזווג זה העצמות נעשה נשמה לנשמה לבני אדם.
189
ק״צוחיצוניות העולמות הם גופים והכלים כי כלים דעשיה כו' ומזווגם נעשים כלים דנפשין, והם האופנים, ונקרא כלים דנפשין. ומכלים דיצירה שיש בה ה' בחי' הנ"ל בבחי' כלים והם כלי המלכות וכלי ז"א וכלי בינה כו', ומזווגם נעשים מלאכים דיצירה. וכולם נקראים כלים דרוחין כמ"ש עושה מלאכיו רוחות.
190
קצ״אומכלים ה' דבריאה מזווגם נעשה שרפים וכסא כבוד ונקרא כלים דנשמתין. ומכלים האצילות הה' מזווגם נעשה המלאכים שאין שמם משתנה לעולם, עליונים מאד, והם נקראים כלים דנשמה לנשמה.
191
קצ״בוכל בחי' מאלו יש בה עי"מ, בין באורות בין בכלים כי יש כלים קטנים דעיבור ובחי' אורות הוא נפש דעיבור, ויש כלים דיניקה אמצעים ואורם הוא רוח דיניקה, ויש כלים דמוחין פנימי ואורותיו נשמות דמוחין.
192
קצ״ג*ע"ח ח"ב שער מ"ז: שער סדר אבי"ע סוף פרק ב'.ודע כי ב' מיני זווגים יש באו"א דאצילות: א', בהיותן למעלה שוין בקומתן, וב' בהיות אמא רביעא על בנין, שמתלבשין נה"י שלה תוך ז"א לתת לו מוחין כנודע, ואז צריכה אמא להשפיל עצמה למטה לכנוס תוך ז"א. והנה ב' זווגים אלו, הא' הוא סוד או"א והב' הוא סוד יש"ס ותבונה. רק שאנו צריכין לדבר דרך נסתר ואתה תבין מעצמך.
193
קצ״ד*שם פרק ג'.ונחזור לדבר דרך נסתר. כי כפי מציאות הראשון, כאשר אמא מתפשט תוך ז"א ורובצת על הבנים בסוד ם' סתומה הנה אז צריך גם אבא אם ירצה להזדווג עמה להרכין ולהשפיל ראשו למטה עמה, כדי שיוכל להזדווג עמה.
194
קצ״הוהנה זווג א' ודאי שהוא מעולה מאד יותר, כי אז זווג דאו"א הוא, בהיותם לבדם, בלתי שיתלבשו תוך אחרים כלל. ולכן הולד המתהווה מזווג ההוא הוא בחי' צלם דמוחין שמורישים לבניהם שהם זו"ן דאצילות כדי שיזדווגו הבנים עצמן להוליד נשמות חדשות דבני אדם, כנודע.
195
קצ״ואך זווג ב' של או"א בהרכנת הראש תוך ז"א מלובשים בו, אז ודאי שאין זה נקרא זווג שלם, כי הרי או"א ירדו ממדרגתן למטה. גם טעם ב' כי הלא מלבד טעם הנ"ל שירדו למטה ממדרגתן, ולא די זה, אלא שגם הוא על ידי התלבשותם תוך ז"א.
196
קצ״זנמצא, שהם ב' שינויין, הא' ירידתן ממדרגתן, הב' הוא התלבשותן בז"א, וא"כ נמצא, שכמעט קרוב זווג זה אל זווג זו"ן דאצילות, ומעט הוא ההפרש שביניהן, לכן נמצא, כי אין כח זווג זה להוליד מוחין לצורך זו"ן דאצילות רק לצורך הבריאה.
197
קצ״חכי הלא נודע, כי כאשר אמא רביעא על בנין מתפשטים נה"י שלה בכל קומת ז"א, ונוגעין רגליה במסך ופרגוד שבין הבריאה לאצילות, נמצא כי אמא עצמה נוגעת בבריאה ומאירה עצמה שם.
198
קצ״טואז הטפה היוצאת מן או"א בהתלבשותן תוך ז"א, ודאי שאינה חוזרת לעלות הטפה לראש ז"א, אך יורדת בזה המסך של הבריאה ונתנם בסוד מוחין לאו"א דבריאה, ואז מזדווגים או"א של בריאה ומנחילין עטרות ומוחין לבניהן זו"ן דבריאה, וע"י מוחין אלו, אז מזדווגין זו"ן דבריאה ומולידים נשמות מלאכים של היצירה, כי ביצירה הוא מדור המלאכים, כנודע.
199
ר׳ואמנם סוד הזווג הזה הב' דאו"א, אשר מגיע עד מסך דבריאה ומאיר שם, ז"ס הנאמר בתקונים, אמא מקננא בכורסייא. והענין, כי כתר דאצילות מתלבש בחכמה, וחכמה מתלבש בבינה, ואז הבינה מאירה בבריאה כנ"ל. כי הכל מאירין בודאי, אפי' האור א"ס נמשך שם, רק שאינו ניכר רק אור הבינה דאצילות, שנעשה מסך ולבוש אל כל מה שלמעלה ממנה.
200
ר״אוזהו אמא עלאה מקננא בבריאה בכורסייא בג' ספירות. פי', כי כח ג"ר כח"ב של אצילות כולן נכללין ומתלבשין באמא עלאה והיא אח"כ מקננא בבריאה. ואמנם אומרו לשון מקננא לשון קן, הטעם הוא, כי לשון ישיבה הוא תמידי, לכן לא אמר יתבא בכורסייא, רק מקננא, כי לשון קינון נופל, על זמן שהעופות רוצין להזדווג להוליד בנים, וכדי להגן ולחופף על בניהן נעשין קן א' להגין עליהם.
201
ר״בוז"ס הזווג הב' הנ"ל, שאמא רובצת על הבנים כדי להגין עליהם ומקננת תמן, כמבואר אצלינו בסוד כי יקרא קן צפור לפניך, וזהו מקננא בכורסייא וכאשר היא בסוד ק"ן אז מאירה בכורסייא. כי זווג זה הב' אינו זווג תדירי רק לפרקים, כמש"ה כי יקרא קן, דרך מקרה, שהוא כאשר האם רובצת לצורך הבנים לשומרם, ועיין בסוד שלוח הקן.
202
ר״גודע, כי כל הזווגים שהוא לצורך הבנים, בין לצורך עיבור או לידה או יניקה וגדלות הנקראים מוחין, תמיד נקרא מציאות זווג זה מקננא לצורך בנין. וז"ס אפרוחים או ביצים או בנים, שהם עבור יניקה ומוחין, וע"ש במקומו.
203
ר״דואמנם מ"ש שהוא מקננא בג' ספיראן דבריאה, והיה ראוי לומר מקננא בתרין ספיראן. אך לכאורה נשיב, שהכונה ג' ספירות דכורסייא, אשר אמא הנ"ל היא חדא מינייהו, אבל שורש הדבר הוא במה שהודעתיך לעיל, כי הג"ר הם כח"ב, אבל האם הרובצת אינה בינה רק תבונה, והתבונה הזאת מתלבשת בג' ספיראן עלאין, ואז היא מקננא בכורסייא, והבן.
204
ר״הולכך לא אמר ג"ס מקננא בכורסייא רק אמא לבדה, כי היא לבדה תבונה היא המתפשטת בז"א דאצילות ומאירה בבריאה. והיא לבדה מקננא בכורסייא. כי הג"ס אינן מתפשטין, רק שמקבלת הארה מהם, ובכחם היא מקננא בכורסייא, ומן התבונה לבד הם המוחין של הבנים שלה, אשר היא מתפשטת בהם בסוד או"פ, מוחין פנימים, ורובצת עליהם בסוד מוחין דאור מקיף. בסוד שהיא נקרא קו ירוק שמקיף את העולם, זו"ן.
205
ר״וומ"כ בכאן ענין א' להר"ר גדליה הלוי, והיא כי סוד זווג זה הב' דאו"א, הנה האבא נכלל בחכמה דז"א, ואמא נכללת בנוקבא בבינה שלה וכל זה בסוד תוספת נשמה. ואז מזדווגים שם ע"י זו"ן לצורך או"א דבריאה.
206
ר״זונחזור לענין, כי הלא כבר בארנו, איך אמא מקננא בכורסייא, וא"כ אחר שאור ג"ר מאירין בבריאה ודאי שאור הבריאה גדול מאור יצירה ועשיה, ויש חילוק גדול ביניהם, והענין הוא, כי הלא זו"ן אין להם זווג שלם להוליד נשמות, כי אם ע"י המוחין הניתנין להם מאו"א, ולכן גם האור הבריאה אשר אור ג"ר מאיר בה, יש יכולת להיות לה מוחין גמורים כדי להוליד נשמות ממש.
207
ר״חאך יצירה ועשיה, שאין מגיע להם אור ג"ר, אין מוחין להם. וגם אין בהם יכולת להוליד נשמות, כי כל הולדה אינה נמשכת אלא מן המוחין עליונים, שהם או"א, שהם המוחין האמיתיים.
208
ר״טאמנם בין אצילות לבריאה יש הפרש, כי באצילות מגיע אור הג"ר דעצמותן אל זו"ן אשר שם, לכן יש להם יכולת להוליד נשמות הצדיקים, אשר הם פנימיות כל העולמות. כמ"ש לקמן בע"ה. אך הבריאה שלא נמשך שם אור ג"ר, רק ע"י מסך, לכן אין כח בבריאה רק להוציא נשמות המלאכים דיצירה, כי חיצוניות העולמות הם המלאכים כמ"ש בע"ה.
209
ר״יאמנם ההפרש בין יצירה לבריאה ועשיה הוא, כי אע"פ שאנו אומרים שיש י"ס באצילות וכן בבי"ע עכ"ז אין כל הי"ס של עולם זה דומין לי"ס של עולם זה, והוא כי הלא י"ס דאצילות כבר ידעת איך הם מתחלקין, כי מן הכתר נעשה א"א ובו נכלל עתיק יומין, ומן החו"ב נעשה או"א, ומן החג"ת נה"י נעשה ז"א, ומן המלכות הנוקבא דז"א. ועד"ז הם נחלקים הי"ס לה"פ הנ"ל וענין זה הוא גם בבי"ע.
210
רי״אאד ההפרש הזה אינו במספר הי"ס עצמן כי שוין הם בכל אבי"ע. אך החילוק הוא בפרצופים עצמם, כי אין פרצופים דבריאה שוין לשל אצילות וכן דיצירה לבריאה, וכן דעשיה ליצירה, אך מציאות הפרצופין ישנן בכל אבי"ע.
211
רי״בונבאר החילוק אשר ביניהם. והענין הוא, כי א"א של האצילות הוא פרצוף גמור בכל י"ס שבו כנודע, אך א"א דבריאה אין בו י"ס שלימות רק ו"ק לבד, ואין בו פרצוף שלם. כי כיון שיש מסך בין אצילות לבריאה חסר מהבריאה הראש של א"א שבה שלא יכלה להתלבש שם בבריאה.
212
רי״גוהענין הוא, כי כבר ידעת שיש בא"א דאצילות י"ג תקונים, אשר הם צינורות הנובעים אור משם, ועי"ז נתמעט האור ונתרחק משם מאד, ולכן לא יכול להוציא כנגדן בבריאה, רישא בי"ג תיקוני דיקנא.
213
רי״דגם אבא דבריאה אין לו פרצוף שלם רק בחינת ו"ק כמו א"א. והטעם, כי הלא אף באצילות עצמו, בהיות שם זווג הב' דאו"א, כבר בארנו, שאמא היתה רובצת על האפרוחים בפרצוף שלם של אצילות דתבונה, ואמנם אבא הוא מרכין ראשו למטה להזדווג עמה, לכן נמצא שאור ג"ר דאבא לא נזדווגו בתבונה אלא ע"י הרכנת הראש של אבא, ולכן כאשר אותו האור הגיע אל הבריאה לא ניכר בו הראש של אבא, רק ו"ק שלו לבד.
214
רי״האבל אמא של בריאה יש לה פרצוף גמור ושלם לטעם הנ"ל, רק שהיא בבחינת התבונה, שהיא קצרת הקומה כנ"ל. גם ט"א כי הלא אמא מקננא בבריאה כנ"ל, וכתר וחכמה דאצילות גנוזין בה, לכן אין להם גילוי רק בסוד ו"ק לבד. אך אמא שנגלית כבריאה, לכן פרצוף של אמא דבריאה שלמה.
215
רי״וואמנם זה עצמו ביאור מ"ש אמא עילאה מקננא בכורסיא. פירוש: אמא דבריאה עצמה, מקננא בכורסיא, כי משם נוכל לומר שמתחיל עולם הבריאה. כי א"א ואבא דבריאה הם מכוסים ונעלמים כנ"ל, לכן הבינה מכונה אל הבריאה, כי אין גלוי האור שבה, אלא מבינה שלה עצמה ואילך.
216
רי״זואמנם מה שחסר בכאן מאמא דבריאה הוא או"מ שלה, שאין לה שום מקיף. וז"א דבריאה ודאי שהוא פרצוף שלם, אך מה שנתוסף בו הוא שיש לו או"מ א', כי כל מה שהוא קטן מחברו, יכול להתגלות יותר מחבירו, לכן הולכין הפרצופין אלו דבריאה מדרגה אחר מדרגה.
217
רי״חונוקבא דז"א דבריאה יש לה פרצוף שלם וב' מקיפין: הא' הוא בסוד הקשר תפלה של ראש, וזהו מקיף העליון שבה. והמקיף הב' התחתון שלה הוא תפלה של יד, כי הוא אור המקיף כנודע, כי כל תפלין הם בחינות מקיפין.
218
רי״ט*שם פרק ד'.ועתה נבאר סדר התלבשות הפרצופים זה בזה, כי באצילות כבר בארנו, שכל הפרצופים שלימים וגמורים, והנה ג"ר דעתיק נשארין מגולין כלי לבוש, כי אין א"א יכול להלבישו מרוב זכותו ודקותו דרישא דעתיק. ואמנם ז"ת דעתיק מתלבשים תוך א"א בכל הי"ס שבו.
219
ר״כאח"כ ג"ר דא"א ג"כ מגולין, וז"ת מתלבשות באו"א וזו"ן. כי הן ד' אותיות הוי"ה, שהוא שמו של א"א, כי א"א מתלבש תוך שם זה, שהוא ד' אותיות: ד' פרצופים, וסוד קוצו של י' הוא רישא דא"א, שנשאר מגולה חוץ לאבא שהוא יוד, כנודע.
220
רכ״אגם או"א מתלבשים ג"ת שלהם בז"א, כי או"א כחדא שריין ואינם זה למטה מזה. וכן ז"א ג"ת שבו מתלבשין בנוקבא לפעמים כשהם אב"א. אך כשהם פב"פ אז הם שוין כמו או"א.
221
רכ״בואמנם בריאה לא כן הוא, כי א"א שבה הוא בסוד ו"ק שבו לבד. וג"ר של ו"ק אלו, שהם חג"ת, נשארין מגולים. וג"ת שבו הם מתלבשין בו"ק דאו"א.
222
רכ״גוהנה סוד עתיק דבריאה הוא סוד נקודת מלכות דאצילות, שאמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך והרי ראש לשועלים. כי זהי ראש לכל הבריאה כולה. ואז היא סוד עתיק דבריאה, ומתלבשת בג"ר של ו"ק דא"א, שהם חג"ת המגולין כנ"ל. ואח"כ נבאר בע"ה נקודת מלכות דאצילות הנ"ל.
223
רכ״דונבאר סוד היצירה. כי להיות שיש בו מסך א' יותר בינו ובין הבריאה כי אין לו הארה רק ע"י התלבשות אור תוך ז"א דבריאה, לכן האורות העליונים כל מה שהם יותר זכים ועליונים הם מתמעטים, משום כי אין האוד הזה יכול לעבור דרך מסך ההוא העב.
224
רכ״הלכן א"א דיצירה אין בו רק בחינת ג' כלול בג', שהם נה"י כלילין בחג"ת, ולא ניכר בו רק ג"ס לבד. וכן אבא דיצירה, ג' גו' ג', דוגמת א"א. כי גם בבריאה היו שניהן שוין. אמנם אמא דיצירה אשר היה לה בבריאה פרצוף שלם. וכן זו"ן דיצירה, הם כולם בחינת ו"ק לכל אחד לבד.
225
רכ״ווהטעם הוא, כיון שאור היצירה נמשך מן מסך ז"א שהוא ו"ק. לכן אין יכול להיות בכל אחד מהיצירה יותר מבחינת ו"ק, וזהו שית ספיראן מקננן ביצירה. כי הפרצוף היותר גדול שבכולם אינו יותר מו"ק.
226
רכ״זגם ביאורו הוא, כי המסך הנעשה בין בריאה ליצירה הוא, שנתלבשה הבינה דאצילות תוך ז"א דבריאה, ועל ידה נעשית מסך ההוא. וא"כ נמצא, כי כל יצירה הוא מן ו' ספירות שהוא ז"א. אך ההפרש של אמא וזו"ן דיצירה הוא, כי ו"ק דאמא אין לה מקיף כלל, וו"ק דז"א יש לו מקיף א', ונוקבא שיש לה ג"כ ו"ק יש לה ב' מקיפין.
227
רכ״חוהנה ב' תחתונים דא"א דיצירה מתלבשים באו"א, ונקודה א' מהם, כי הוא ג' גו ג', מג' ספירות שבו, נשאר מגולה, ועתיק דיצירה הוא נקודת מלכות דבריאה, שירדה בכאן ונתלבשה בזאת הספירה הג' המגולה. וכמ"ש בע"ה.
228
רכ״טונבאר סוד העשיה. כי להיות שנתוסף בה, מסך א' ממלכות דיצירה, ולכן נפחתו האורות, כי א"א שבה ג"כ ג' גו ג' כמו שהיה ביצירה. והטעם כי להיותו בחינת קו האמצעי, כי הכתר הוא בחינת קו האמצעי, ובהכרח הוא שלוקח ב' קוין ימין ושמאל, לכן א"א אין בו לעולם פחות מג' גו ג'. אך אבא שאין בו טעם זה, לכן נתמעט והיה נקודה: עולם פחות מג' גו ג'. אך אבא שאין בו טעם זה, לכן נתמעט והיה נקודה א' לבד.
229
ר״לואמנם אמא וזו"ן דעשיה, נתמעטו גם הם ואין בכל אחד מהם רק בחינת ג' גו ג'. וההפרש שבהן הוא, כי אמא אין לה מקיף. וז"א יש לו מקיף א' והנוקבא ב' מקיפין. והנה גם בעשיה יש בחינת עתיק שהוא נקודת מלכות דיצירה שירדה לעשיה ונתלבשה בא"א.
230
רל״א*ע"ח ח"ב שער מ"ז: שער סדר אבי"ע פרק ו'.דע כי מצאתי להר"ר גדליה הלוי ז"ל, כי הג"ר של הו"ק דא"א דבריאה שהם חג"ת, אשר נשארו מגולין בלי התלבשות, הנה אלו הג' הם בסוד מסך.
231
רל״בופירוש הדברים הם כך. כי הלא ביארנו, כי בכל עולם מג' עולמות בי"ע יש להן מסך א', ואמנם המסך שבין אצילות לבריאה, כאשר עברו בתוכו דמות כל האורות דאצילות לעשות כנגדן י"ס דבריאה, הנה אלו לא בקעו אותו מסך ועברו בו, רק עבר בו אור שלהם דרך המסך ההוא ונחקקו כל הי"ס של הבריאה.
232
רל״גוהנה גם ג"ר דא"א דבריאה, שהם חג"ת כנ"ל, הם ג"כ עוברים דרך המסך, ואינם בוקעים המסך, רק הם אור המתמעט עובר קצתו דרך המסך, אבל אותה הנקודה דמלכות דאצילות הנ"ל, שירדה להתלבשות בג"ר אלו דא"א, הם אור עצמו של המלכות דאצילות, ע"כ היא משברת ובוקעת את המסך עצמו ויורדת ומתלבשת בג"ר דא"א.
233
רל״דוהנה סוד נקודה זו ענינה הוא, כי הלא נודע, איך היו ב' המאורות באצילותן בקומתן נבראו שוין זה לזה. וכאשר קטרגה הלבנה ונתמעטה, פירוש: שמה שהיתה בסוד פרצוף שלם, נתמעטה ועמדה בסוד נקודה קטנה כלולה מי"ס, והט' נקודות אחרות פרחו ממנה, כנודע, ששרשה מתחלה אינו רק נקודה א' ואח"כ באו לה בתוספות ע"י ז"א תשעה נקודות אחרות. כי לכן נקרא אספקלריא דלית לה מגרמה כלום. לכן חזר ז"א ונטלם, ונשארה בסוד נקודה קטנה, ואז לא יכלה לעמוד אצלו מרוב קטנותה ואז ירדה במקום זה בראש הבריאה.
234
רל״הואמנם זה היה בזמן מיעוט הלבנה בבריאת העולם, אבל אחר שכבר נתקנה וחזרה למקומה אב"א וברא לאדה"ר, והוא החזירה פב"פ כבתחילה, ואח"כ ע"י חטאם של התתחתונים חזרה ונתמעטה וירדה, כי זה כל סוד תפלתינו לתקנה בעת תפלתינו ואח"כ חוזרת כבראשונה, כי אין בנו כח יותר מזה. והנה כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו אע"פ שנסתלק משם, ותמיד נשארה בחינת נקודה זו בראש הבריאה.
235
רל״ואמנם בזמן אשר המיעוט שלה ע"י פגם תחתונים, אז הט' נקודות אחרות שמסתלקות ממנה, אינן חוזרות אל ז"א אל מקורם ממקום שבאו, אבל יורדות בעונותינו עד הקליפה בסוד שכינה בגלות, ואין להאריך בזה.
236
רל״זונחזור לענין כי נקודה זו היתה תחילה זנב לאריות בסוף האצילות, כי חוה זנב לאדם היתה, ואח"כ ירדה ומיעטה עצמה בסוד נקודתה, והיתה לראש לשועלים, ראש לבריאה ממש. וכן היתה בכל עולם ועולם, כי נקודת מלכות דיצירה ירדה בראש עשיה, וכן דבריאה בראש יצירה.
237
רל״חוכן היה ג"כ בראש אצילות, בסוד כולם בחכמה עשית. כי אור א"ס נתלבש בחכמה עליונה שלמעלה מאצילות, וירדה אותה החכמה עצמה ושברה המסך שע"ג אצילות, וירדה מציאות עצמה ונתלבשת באצילות, ועל ידה מקבל אצילות אור א"ס. וז"ס כולם בחכמה עשית הנזכר בעולם אצילות.
238
רל״טואמנם כל זה הבחי' שהיתה בכל העולמות, הכל היה לתועלת העולמות כדי לקשר זה בזה וזה בזה כדי שיוכלו לקבל הארה זה מזה וזה מזה על ידי היות סיום האצילות תחלת רישא דבריאה ממש, וכן בשאר העולמות. וז"ס יום השבת, כי אז נתוסף קדושה בעולמות, ואז היכל העליון ק"ק דבריאה חוזר לעלות אל האצילות ונעשה אצילות גמור ממש, לטעם הנ"ל. וכיוצא בזה בשאר העולמות ואין להאריך.
239
ר״מ*ע"ח ח"ב שער מ"ח: שער הקליפות פרק א'.דע כי הקליפות בעולם אצילות אינם אחוזים אלא בזו"ן לבד, אבל מבינה ולמעלה אין להם אחיזה כלל. אבל בג' עולמות בי"ע, יש אל הקליפות אשר שם אחיזה ויניקה, אפילו מבינה ולמעלה של אותו עולם.
240
רמ״אוסוד הענין, דע כי הנה כל הקליפות לא נעשו אלא מן השמרים והבירורים של ז' מלכים שמתו כנודע. והנה אותן ז' מלכים שמתו הם בחי' זו"ן דאצילות לבד, לפי שהמלכים של או"א לא מתו כנזכר אצלינו, שנשארו למעלה במקום אצילות ולא ירדו לעולם הבריאה. וע"כ לא היה בהם מיתה. אבל הז' מלכים של הזו"ן שירדו בבריאה ושם מתו, או נתעוררו ונתהוו הקליפות הנקרא מות.
241
רמ״בוהנה זו"ן הם ב' אותיות אחרונים של הוי"ה, והם ו"ה, שהם גימ' י"א לכן הקליפות הם י"א ג"כ בסוד י"א סמני הקטורת, כמבואר אצלינו בענין פיטום הקטורת ובענין הקדיש של הודו.
242
רמ״גוהנה בזמן הגלות, אז כביכול אין השם שלם, לפי שזו"ן שהם: ב' אותיות ו"ה אחרונים, הם נפרדין מן או"א שהם אותיות י"ה, ויורדין למטה ומהם נמשך הארה אל הקליפות, יען ששרשם הם משם, כנ"ל, והם מאירין בהם ומחיים אותן בסוד י"א סמני הקטורת, שהם חיות הקליפות ורוחניותן אשר נמשכו מן הב' אותיות ו"ה. והן י"א בחינות משם ו"ה היורד שם.
243
רמ״דוכאשר עולין זו"ן למעלה עד עולם אצילות ומתחברים עם או"א שהם י"ה אז מסתלקין ועולין ג"כ למעלה י"א סמני הקטורת שהם חיות הקליפות אשר נמשכו מן ו"ה, ואז הקליפות מתבטלין, ואז השם עליון נעשה שלם.
244
רמ״ה*ע"ח ח"ב שער מ"ח: שער הקליפות פרק ג'.ענין הקליפות וענין ד' עולמות אבי"ע והשינוי שיש ביניהם, דע, כי גם בקליפות יש בחינות אבי"ע, ובכל עולם יש בו ה"פ, שהם כללות י"ס של אותו עולם, וכל פרצוף מהם כולל י"ס על דרך שהוא בקדושה.
245
רמ״וונבאר עתה ענינם. דע כי אע"פ שבכל ד' עולמות יש בחי' קליפות, יש שינוי בעולמות בעצמם, כי הנה בעולם אצילות של הקדושה הטוב מרובה על האצילות של הטומאה, ואינם מעורבים כלל הקדושה עם הטומאה. ובעולם הבריאה, הקדושה מרובה על הטומאה של הקליפות דבריאה, אמנם הם מעורבים יחד. וביצירה הוא מחצה על מחצה וגם הם מעורבים יחד טו"ר. ובעשיה הקליפה מרובה על העשיה של טהרה, וגם הם מעורבים יחד, ואין שום דבר בעולם העשיה שלא תהיה מורכב מטו"ר: קדושה וקליפה מעורבין יחד ממש.
246
רמ״זוהנה הטומאה שבאצילות הם הנק' קליפה דאצילות הטהור. וכן הטומאה של הבריאה נקרא קליפה דבריאה דטהרה. וכן ביצירה וכן בעשיה. ואמנם אם קליפות האלו שבכל עולם הם סביבות העולם או אם הם למטה בין כל עולם ועולם. זה יתבאר במ"א. אמנם ודאי הוא כי הם במדור אחד יחד, הקליפות דאצילות יושבים בעולם האצילות וכן הבריאה וכו' והם בחי' טוב ורע.
247
רמ״חואמנם ענין התערבות טוב ורע הנ"ל שיש בג' עולמות בריאה יצירה עשיה, אינו חס ושלום בעשר ספירות המקננות בהם, כנודע, כי אמא מקננא בג' ספיראן דבריאה וכו', אבל התערובות הוא בעולמות עצמם.
248
רמ״טונבאר עתה איך היו הקליפות קודם שחטא אדם הראשון וגם ד' עולמות דאצילות בריאה יצירה עשיה דקדושה, ומה גרם בהם אדה"ר אח"כ ע"י חטאו. והנה נתבאר אצלינו כי קודם בריאת העולם לא היה עדיין שום תיקון באצילות ולא היו רק אותן ט"ס דא"א, דלאו אינון היכלין ולאו אינון רוחין כו', ואז היו הם בלתי תיקון, ולא היה מתגלה בז"א ונוקבא רק ו' אורות בזכר נגד ו' קצוות, ואור אחד לבד שביעי בנוקבא בבחי' היותן אחור באחור כנודע.
249
ר״נואח"כ נתקן האצילות הקדוש, ואז כתר וחכמה נתקנו ברישא דא"א, בכל אותן התקונים, שהם: בגולגלתא, ומוחא שהם בכתר וחכמה וכן בכל מציאות א"א ואח"כ נתקן עולם אצילות בתיקון גמור, ואחר שנתקן עולם אצילות היו כל הקליפות בלי שום תיקון כלל ועיקר.
250
רנ״אואחר כך נתקנו ג' עולמות בריאה יצירה עשיה ועדיין כל הקליפות היו בלי שום תיקון כלל, אמנם עדיין היו הקליפות, על דרך שהיתה הקדושה בתחלה קודם התיקון, ואז היו ז"א ונוקבא דקליפה דאצילות ו' אורות בזכר לבד בסוד ו"ק, ואור א' שביעי בלבד בנוקבא, כמו בחינת ז"א ונוקבא דקדושה בהיותן אב"א. וזהו ענין ההוא נהירו דקיק דאית גו מסאבותא הנזכר פרשת יתרו דס"ט.
251
רנ״בוהנה כאשר חטא אדה"ר נתהפך העולם, וגרם פגם בארבע עולמות הקדושים, וגרם תיקון בד' עולמות דקליפה, וזה ענינם. כי הנה על ידי חטא של אדם הראשון הגיע הפגם בעולם אצילות עד א"א דקדושה כביכול, וזה סוד ישת חשך סתרו, ואז אין א"א דאצילות מאיר, אבל נגנז באו"א, ואו"א הם מאירין באצילות, וא"א מאיר על ידם מתוכם, והרי זה פגם אחד.
252
רנ״גלכן מזה הפגם נתוסף פגם אחר ג"כ, והוא כי כיון שנסתם אור א"א דאצילות גרם מיעוט אל נוקבא דז"א דאצילות, ונסתלקו ממנה כל ט' ספירות העליונים, ולא נשאר בה רק אור נקודה א' לבד, ואז נתוסף ונעשה תיקון אל הקליפה דאצילות. והוא כי אותן הט"ס שנסתלקו מהנוקבא דקדושה נתתלבשו בט"ס נקודות ראשונים של נוקבא דז"א דקליפה דאצילות, שהיא נקרא לילית הרשעה אשת סמאל הרשע. שהוא ז"א דאצילות דקליפה.
253
רנ״דלפי שאז נתפשטה לילית ונעשה פרצוף שלם בי' ספירות, ונתלבשו אותן הט' ניצוצין של הנוקבא דאצילות בט' ספירות הראשונים שלה, ואותו ניצוץ נהירו דקיק שהיה בה תחלה כנ"ל ירד בספירה העשירית שלה.
254
רנ״הוז"ס שאמרו רבותינו ז"ל על אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלם, כי ירושלים, הוא נוקבא דז"א דקדושה, נחרבה ונשארה בסוד נקודה אחת לבד, וצור שהיא לילית הרשעה צרתה, שפחה כי תירש גבירתה, נתמלאה ונעשית פרצוף שלם מי"ס ממה שנחרבה ירושלם, שהם הט' ספירות הראשונים.
255
רנ״וועל זה רמזו במסכת חגיגה, ע"פ ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גווה, מפני גאותן של ישראל כו'. כי כבר בארנו במקום אחר כי ענין חטא אדם הראשון וענין גלות וחורבן בית המקדש הכל ענין אחד.
256
רנ״זוזה שאמר הכתוב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כי ת"ת ישראל שהוא ז"א השליך מן השמים שהוא מקום הת"ת שבו, את הארץ, שהוא נוקבא שהיתה שם במקום החזה כנודע, וגם השליכה מכנגד נצח הוד יסוד שבו, וזהו ולא זכר הדום רגליו שהם נה"י שבו, וירדה למטה מהיסוד שבו, בסוד נקודה אחת לבד כנ"ל. וזהו ענין פסוק ומלכותו בכל משלה שנתבאר בתקונים כי הוא סוד אדם דעשיה שנתלבש בי' קליפין, שהיא נוקבא דז"א דאצילות, הנקרא אדם דעשיה.
257
רנ״חוזהו ענין מ"ש בזוהר במדבר דקי"ט ע"ב ע"פ קולה כנחש ילך ועל פסוק נפלה לא תוסיף קום שהוא ענין זנבא ורישא כו'. והענין הוא כי הנה לא נשאר בנוקבא דז"א דאצילות דקדושה, רק בחי' מלכות שבה, שהיא בחינה עשירית תחתונה שבה, ושאר הט' ספירות העליונים שבה שבאו לה מט"ס הראשונים שבו דז"א כנודע, אלו ירדו למטה בנוקבא דקליפה.
258
רנ״טואלו הט"ס ראשונים נקרא רישא אשר היא שכיבת לעפרא, כי היא נתונה בין הקליפות בסוד עפר המשכן, אבל בחי' אחרונה שבה הנקרא זנבא, היא לבדה נשארה באצילות, והיא השולטת עתה בזמן הגלות, ולכן או"ה שהם זנבא יש להם תגבורת בגלות הזה, לפי שהם נזונין מן הזנב השולטת עתה, אבל ישראל שהם רישא נזונין מן רישא, והנה רישא דא שכיבת לעפרא, לכן ישראל הם בגלות הזה נכנעים ושפלים תחת עכו"ם הנקרא זנבא.
259
ר״סאמנם התיקון ב' שנתוסף בסמא"ל ז"א דקליפה דאצילות, הוא שגם הוא נתפשט ונעשה פרצוף שלם בי"ס שלו מה שלא היה תחלה רק בו"ק לבד. אמנם בענין האורות שהם הרוחניות שבתוך ט' ספירותיולא נתוסף בו דבר ואין בו רק בחי' ו' אורות של רוחניות הראשונים בלבד, שהיו לו קודם התיקון, כי כבר נת"ל שאין בו דעת, לכן האורות הם ו' לבד ואלו הו' אורות הם מאירין בי"ס.
260
רס״אאמנם הנוקבא שלו יש לה י' אורות מאירין בי' ספירותיה וז"ס הנזכר פ' פנחס. כי לילית אתקריאת יותרת על הכבד דאתגברת על בעלה ואיהי שלטא על דכורא דילה והוא מש"ל כי היא יש לה יתרון עליו שיש לה י' אורות והוא אין לו רק ו' אורות שבו. אמנם הטעם שנתפשט הוא לי"ס אע"פ שאין בו רק ו' אורות, הוא בעבור לילית שהיא נוקבא שנתפשטת י"ס שבה ג"כ ע"י שנתן לה י"ס שבה, כנודע כי אין לנוקבא דבר רק מצד הזכר, אמנם לענין הרוחניות שבה, לוקחת אותן הט"ס שנסתלקו מנוקבא דקדושה דאצילות.
261
רס״בוהנה נתבאר ענין תוספת התיקון, שנעשה בקליפות דאצילות כי אע"פ שיש שם ה' פרצופים בקלי' דאצילות, אעפ"כ הג"ר דקליפות דאצילות והם א"א ואו"א דקליפות נשאר בלי תיקון רק כבתחלה, אבל זו"ן דקליפות דאצילות בהם בלבד נעשה תיקון עם היות שאינם שוין בתיקונם, כי הנוקבא נתקנה תקון גמור אפי' בענין הרוחניות, משא"כ בז"א דקליפה כנ"ל. וז"ס עשו ואשתו, ובזה תבין למה יצא עשו כולו כאדרת שער.
262
רס״גווענין כי באצילות הקדוש היה תיקון בכולו, ואז נתקנו בחינות השערות דא"א ברישא דיליה, ונמשכו ממנו באחורי כתפוי ההוא חוורא, וההוא קוצי דשערי הכולל ד' תיקוני נימין ושערין, ונמשכין עד רישא דז"א כנזכר בדרוש הציצית. נמצא או"א מכוסים תוך אותן השערות אשר הם לבנות כשלג חיוור, ועי"ז נשאר יעקב איש חלק, כי כבר נתקן כל האצילות וכל השערות הם למעלה באו"א. אבל יעקב נשאר בבחינת איש חלק, שהוא ז"א דאצילות דקדושה.
263
רס״דאבל בקליפות דאצילות, שלא היה תיקון אלא בזו"ן שהם עשו ואשתו, לכן כל אלו השערות אשר היו כאן באו"א דקדושה שם הם בעשו, שהוא ז"א דקליפות, וגם שהם סומקין כוורדא. וזה הטעם, שיצא אדמוני וכולו כאדרת שער. ואלו הם בחינת אותן ד' מאות איש שהם כנגד השערות דקדושה, שהם ד' תיקונים, והם ד' מאות איש, כנזכר אצלינו.
264
רס״הוהנה הקליפות דאצילות רצתה להדמות כקוף בפני אדם ולהתתקן כולו אף בא"א דוגמת האצילות, ורצתה לעלות עד שם בא"א דיליה, ולהמשיך משם בחינות שערות, כמו שהם בקדושה, וכל זה הסוד רמוז בפסוק אם תגביה כנשר כו', להמשיך אותן שערות מא"א שלך, משם אורידך נאם ה'. כי אם ח"ו יעלה אותן התיקונים באצילות הטמא גם בא"א ואו"א דיליה, היה נחרב העולם וע"כ משם אורידך נאם ה'.
265
רס״ווהנה נתבאר בקיצור, כי באצילות דקדושה נגנז אור א"א, וע"כ חזרה אור המלכות נוקבא דז"א בסוד נקודה א' של אור לבד, שהיא בחינת המלכות שבה בלבד, וט' ראשונות שלה נתלבשו בט"ס דנוקבא דקליפות דאצילות שלא היה לה קודם התיקון רק נקודה א' שהוא מלכות שבה, ועתה נגמרו י"ס וביוד אורות, אבל בז"א דקליפה דאצילות שהוא ו"ק, נתקן גם הוא לי"ס אבל אין בו רק ו' אורות.
266
רס״זוהנה בעולם הבריאה, נתוסף פגם בקדושה דבריאה בא"א ואבא, ותיקון בקליפה א"א ואב"א. כי גם אבא דקדושה דבריאה היה בו חשך ואינו מאיר רק אור אמא לבד. וז"ס שאמרו בתקונים, אמא עילאה מקננא בג' ספיראן בכורסיא. כי בא"א ואבא הושת חשך סתרה. וכנגד זה נתוסף תקון בקליפה דבריאה גם באו"א שלהם, ונמשך להם אור מן או"א דקדושה, כמ"ש בע"ה.
267
רס״חובעולם היצירה, חשך אור אמא דקדושה גם כן, ולא נשאר שם רק אור ז"א לבד, וז"ס ו"ס מקננן במטטרון, וג"ר אשר ביצירה כביכול מכוסים בחושך ואינם מאירים, וכנגד זה נתוסף בקליפה דיצירה תיקון ג' גם בא"א אשר שם, ונמשך לו אור מא"א דיצירה דקדושה.
268
רס״טובעולם עשיה חשך גם אור ז"א אשר שם, ולא נשאר רק אור דנוקבא דז"א דעשיה. וז"ס מלכות מקננא באופן. וכנגד זה נתוסף בקליפה דעשיה תיקון בבחינת עתיק אשר שם. והרי נתבאר היטב אמלאה החרבה, בכללות כל הד' עולמות. איך כפי סדר המעטת הדרגת אור דקדושה נתוסף מילוי האור בקליפות.
269
ר״עוהנה נתבאר לעיל, כי ענין העלם וגניזת אור א"א דאצילות הקדוש, זה גרם חסרון ומיעוט בנוקבא דז"א. והנה בבריאה אשר גם כן נגנז אור אבא אשר שם, לכן גרם ג"כ מיעוט יותר גדול בז"א (בא"א) אשר שם, כי גם הוא נתמעט משיעורו. וביצירה נתמעט גם קומת אמא עילאה דיצירה. ובעשיה נתמעט גם קומת אבא דקדושה, עד שאין שם בעשיה רק א"א אשר שם בשיעורו לבד.
270
רע״א*ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחיצוניות אמצע דרוש ח'.עיקר אחיזת הקליפות הוא בג"ת שבכל עולם. אמנם בשאר הז' ראשונות יש ג"כ קליפה. וכמו שיש עליות דקדושה, שפנימיות התחתון נעשה חיצוניות בעליון, וע"י זה מתבל הארה ונמתק. כן בקליפות הם עולים ג"כ על דרך זה, פנימיות התחתון נעשה חיצוניות העליון, וע"י זה נמתקים ואינם נאחזים.
271
רע״בובזה תבין היות ז' מלכים תחת כל בחינה: בבינה, ובז"א ובמלכות ובסיום כל אחד ממנו, בג' תחתוניות שבהם, באחורים, כי זה נקרא תחת. ובמלכות דעשיה נפשות וביצירה רוחין כו'. וממ"א תבין מש"ל, כי הקליפה העליונה דאצילות היא נקראת טהרה דבריאה, כי טהרה דבריאה היא נקראת טומאה דאצילות.
272