תשב"ץ קטן תמ״זTashbetz Katan 447
א׳כשחוזרים מבית הקברות לבתיהם אומרים ובלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר:
1
ב׳הנשים הולכות לבתיהן תחלה. לפי שמלאך המות והשטן מרקדין לפניהם. ונוטלין ידיהם בבית הקברות. וקדמונים החרימו שלא ליטול מן הנהר. כי פעם אחת בקשו גוים עלילה והרגו כמה יהודים. ואחר כך קרובי האבל מברין אותו כגון ביצים ועדשים שאין להם פה כאבל שאין לו פה. מכאן שהוא גלגל החוזר בעולם. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. והמברה הוא בוצע ומברך ברכת המוציא שנאמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם לא הות פרישא. ואין מברין לאשה. כשהמת קבור אז ילקטו עשבים ויאמרו ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ. ויש לוקחים וזורקים עפר ואומרים זכור כי עפר אנחנו:
2
ג׳מה שנוהגין לתלוש העשבים מן הקרקע בשעה שנפטרים מן המת נרמז בהאי קרא ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ שיהיו מציצין המתים כמו עשב בתחיית המתים. ולפי שנמשלו לעשב תולשין העשב. ומה שמשליכין אחוריהם ולא לפניהם לפי שראיתי במדרש שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאה לחזור לאחוריה עד שיתנו לה הקהל רשות וזריקה לאחוריה הוא סימן רשות כמו תלכי למנוחיכי:
3
ד׳(מדרש) מה שמטהרין המת לפי שכשהנשמה יוצאה מן הגוף רואה פני שכינה ומחמת פחד פולטת זרע ומטמאה את הגוף. ומה שנוטלין ידיהם כשבאין מן המת לקוברו. זהו סימן שלא מת בעון הקהל. כלומר ידינו לא היו במיתת האיש הזה. כדאמרינן גבי עגלה ערופה ורחצו ידיהם ואמרו ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל. מה שאנו שופכין המים לחוץ. כשמתה מרים הנביאה פסק הבאר דכתיב ולא היה מים לעדה שבזכותה היה הבאר הולך. ואנו מרמזין לזה שהוא גדול וכדין הוא שיפסקו המים בשבילו. יהי רצון שנזכה ונחי"ה וניר"ש טוב"ה וברכ"ה וחיי"ם ושלו"ם וכ"ל טו"ב לחיי העולם הבא:
4