תשב"ץ קטן תנ״טTashbetz Katan 459
א׳ומיחייב האיש להשכיר עצמו למזונות אשתו בכל ענין בין שחמיו עשיר בין שאינו עשיר ואינו יכול למכור בגדי אשתו ולא בגדי בניו ולא למשכנם. כדאיתא בב"ק בפרק הגוזל (דף קב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו מדקאמר אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו משמע בכל ענין דאין לו. ואם משכנה בגדיה חייב הבעל לפדותם ואפילו אם משכנה בשביל מזונותיה. אם לא שיאמר פסקתי לה מזונות ממקום אחר. ואם אמר פסקתי לה מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותה. ומה שיש במס' כתובות (דף ק"ז) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. זה רוצה לומר שאמר אלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב. אבל אם אמר אני מלוה ליך ואת תפרעי לי אז חייב הבעל לפרוע ואם לא נשבע בעלה שהניח לה מעות למזונותיה אז הוא חייב לפרוע. כי המלוה יתבע מן האשה והיא תתבע מבעלה. והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בב"ד אינו יכול לומר פסקתי לה מזונות וצריך לפרוע בכל ענין. כדאיתא שם שמקשה מיתיבי הממאנת וכו' ואין לה מזונות ומקשה הש"ס השתא הוא בעי לגרשה ולא יהיה לה מזונות. ומשני התם כשלותה בב"ד אלמא דוקא זאת אינו חייב במזונות לפרוע מה שלותה בב"ד משום שרוצה לגרשה אבל אחרת שאינו רוצה לגרשה חייב לפרוע כל מה שלותה בב"ד. [מה שלא יתכן שלא יפרע הבעל אא"כ לותה בב"ד היינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל בעלה. אבל אם הוא מוחזק משל בעלה אינו צריך פסק דין:
1
ב׳ע"כ]:
2