תרומת הדשן, חלק א'Terumat HaDeshen, Part I
א׳שאלה א ברוב הקהילות נוהגין בימים ארוכים בימי הקיץ לקרות ק"ש של ערבית ולהתפלל תפלת ערבית ג' או ד' שעות לפני צאת הכוכבים אם יש שום ישוב או טעם למנהג זה כי גם הרבה ת"ח עם ההמון עם במנהג זה:
1
ב׳תשובה דאין בידינו כלל למצוא ישוב וטעם למה שנהגו להקדים כ"כ זמן גדול ג' או ד' שעות דהא דכתב ר"ת דמפלג המנחה ואילך חשוב לילה כר"י ויוצאין מאז ידי ק"ש ותפלה של ערבית. וכתב המרדכי ובהג"ה במיימון וראבי"ה כתב דדברי ר"ת עיקר הם והבא להחמיר ע"ע ולהמתין עד כדברי שאר הגאונים מחזי כיוהרא ונקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות מ"מ זמן זה אינו אלא שעה ורביע קודם צ"ה אבל מנין לנו להקדים כ"כ. ובימי חורפי ראיתי בתוס' בברכות בפ"ק דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות ושעות היום לשעות גדולות בדרך זה שלעולם יעלו י"ב שעות ללילה וי"ב שעות ליום וכן הועתק לי תשובה מאחד מהגדולים שהשיב ג"כ לחשוב היום לעולם רק לי"ב שעות אפי' לימים ארוכים לענין פלג המנחה ובתוס' כיצד מעברין מדקדק בזה לענין התקופה היאך מחשבין השעות ליום ולילה בימים ארוכים וקצרים ע"ש. ולפי חילוק זה היה ליישב אם באנו להקדים יותר משעה ורביע לפי אורך הימים כגון באמצע הקיץ שהיום מאריך ביש ארצות כמו י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים ונמצא כל שעה יתירה שליש מלבר וא"כ משעה ורביע תעשה ב' שעות פחות שמינית השעה בינונית וע"כ לא יישבנו אפילו ב' שעות קודם הלילה כ"ש שלשה או ארבעה ע"כ נראה דאין ליישב כלל בטעם ובסברת התלמוד אלא יש לומר שהמנהג נשתרבב על ידי תשות כח שירדה לעולם ורוב ההמון תאבים ורעבים לאכול בעוד יום גדול בימים ארוכים ואם היו אוכלים קודם מנחה היו שוהים באכילה ובשתיה ולא יבאו כלל לבית הכנסת ומהאי טעמא אסרו כמה גאונים אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה וא"כ לא הוי שפיר דמי כלל לסעוד תמיד קודם תפלת המנחה ומתוך כך לא היה כח לת"ח לפרוש ההמון עם מלהתפלל תפילת ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול וכה"ג אשכחן אפילו בדורות הראשונים בימי רב האי גאון כדאיתא באשירי ריש ברכות ובימי ריב"א כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות תפילה שהיו הצבור מתפללין וקורין את שמע בערבית בזמן שהיה נראה לאלו הגאונים שלא היתה תפלה וק"ש בזמנה. ואעפ"כ לא הוי מצי לעכבינהו. גם שמעתי בישיבה מפי אחד מהגדולים ששמע וקבל כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את שמע בע"ש בעוד היום גדול כל כך שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה גם נמצא כתוב בשם אחד מהגדולים שהורה להתפלל ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול מאוד לצורך סעודת נשואין מכל הלין משמע דמקדם היה בקל להורות לקולא בדבר זה וא"כ כיון דהתוספות בריש ברכות כתבו דעבדינן תרי קולא דסתרי אהדדי בתפלה משא"כ בכל מקום ובק"ש נמי אליבא דרש"י נפקינן בק"ש שעל מטתינו נראה דאפילו ת"ח אם הוא בצבור שמקדימין להתפלל ולקרוא את שמע בימים הארוכים אם אין יכול להפרישם אין צריך להפריש מהם אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה. אבל אם הורגל בשאר פרישות יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים לפי כל הדיעות. הנראה לע"ד כתבתי:
2
ג׳שאלה ב הקורא ק"ש והגיע ש"ץ למודים כשהוא באמצע פרק או באמצע ברכה יכול לענות מודים עם הקהל או ישחה בלי ענייה ולא יפסיק בק"ש ובברכותיה:
3
ד׳תשובה יראה דיש ראיה דיכול להפסיק ולענות מודים דבפ' מי שמתו אמרינן אמר רב הונא הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יוכל לגמור תפלתו קודם שיגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל א"כ חזינן דקפיד תלמודא כולי האי שצריך לאחר תפלתו בשביל עניית מודים ולא אמרינן דיתפלל וישחה בלא ענייה באמצע הברכה כמ"ש התוס' והאשירי בשם רבינו תם שהיה רגיל לעשות כך כשהיה מתפלל והגיע ש"ץ למודים ומסקינן התוספות והאשירי דלכתחילה אין להתחיל ולהתפלל על סמך השחייה באמצע הברכה בלי ענייה כדמוכח בגמרא כדלעיל אלמא דעניית מודים חשיב דבר שבקדושה והוי ליה כמו עניית אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דכתב בסמ"ק שעונים אמן בכל מקום בק"ש ובברכותיה ולא אשכחן בשום דוכתא דהנהו אמן עדיפא משאר אמן אלא בהא דמייתי אשירי בירושלמי פ' מי שמתו הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יכול לגמור תפילתו קודם שיגיע ש"ץ לענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן תרין אמוראים חד פתר ליה באמן דהאל הקדוש וחד פתר ליה בש"ת ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת דבשבת ליכא ש"ת פתרינן בהאל הקדוש ונראה דמהאי דייק בסמ"ק דכיון דעדיפא הני אמן שצריך לאחר תפלתו כדי לענות א"כ יכול להפסיק בהו בק"ש וה"ה עניית מודים כדפרישית ואע"פ דרש"י פי' וכן התוספות דהטעם דמודים הוא שלא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו וא"כ תסגי בשחייה לחודיה מ"מ כיון דהוכחנו דלכתחילה אסור לסמוך אשחייה לחודיה אלא בעי ענייה הוי ליה כעניית אמן דהאל הקדוש וש"ת והא דכתב אשירי היכא דבעי למסמך גאולה לתפלה יכול לכתחילה להתחיל ולסמוך אשחייה באמצע ברכה לחוד י"ל דמסמך גאולה לתפלה חמיר טפי מהפסקה דבק"ש ובברכותיה דשרו רבנן להשיב בהו מפני הכבוד ואין לך עניית מפני הכבוד גדול מזה ולא דמי למסמך גאולה לתפלה דהתם אסור לענות קדיש וקדושה כדאיתא בתוספות ובמרדכי פ"ק דברכות ובתשובות אחרים הארכתי בהני מילי בתוספות ומרדכי:
4
ה׳שאלה ג המתפלל בבהכ"נ ועומד בפסוקי דזמרה או בברכות של ק"ש והצבור קורין את שמע צריך הוא לקרות פסוק ראשון עם הצבור אם לאו:
5
ו׳תשובה יראה אם הוא עומד בברכות של ק"ש אין לו להפסיק כלל ולומר פסוק ראשון דהא כתב האשירי פ' מי שמתו בשם הלכות גדולות מי שבא לבהכ"נ ומצא צבור קורין את שמע קורא פסוק ראשון עמהם היינו כשהוא בטל מכלום כדמשמע מתוך לשונו אבל כשהוא עוסק בשאר דברי ברכות ושבח לא א"כ אין לו להפסיק בלא צורך וה"ג גופיה דייקי להו מהא דקאמר הגמ' שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל אלמא דאין קפידא אלא ביושב ובטל ומי שעוסק בברכות של ק"ש עצמו פשיטא דלא בטל הוא אלא אפילו אם עסק בשאר דברי שיר ושבח לא מקרי בטל הוא כדכתבו הגאון אהא דקאמר תלמודא דאסור לישב בתוך ד"א של תפלה דהנ"מ כשהוא יושב ובטל אבל אם הוא עוסק בק"ש ובברכותיה וכה"ג בשאר דברי שיר ושבח שפיר דמי ולכך היה נראה דאפי' בין ב"ש לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא"כ למה יפסיק דהא כתב בהגה"ה במיימון בשם הגאון ורב אלפס דאסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח. אמנם נראה דאין ראיה דאדרבה אין קפידא אם יפסוק לכבוד שמים לקבל עליו עומ"ש עם הצבור דמה שכתבו הגאונים דאסור לאישתעויי הלשון משמע דוקא דברי בטלים או דבר צרכיו אבל לא דבר של קדושה ולא דמי למפסיק בק"ש ובברכותיה דהתם אפי' לענות קדושה ויש"ר נוטה דעת קצת הגאונים לאסור כדאיתא באשירי בפ"ק דברכות מ"מ ראיתי בנ"א מן המדקדקים כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלא"ה באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהן:
6
ז׳שאלה ד מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד לאחר שענו הקהל ברכו אבל עדיין הוא זמן מנחה היאך יתפלל תפלת מנחה זו:
7
ח׳תשובה יראה דיש חילוק בדבר כמו שאבאר. אחד מגדולים מצא בתשובות ישנות דמי ששהה להתפלל מנחה בע"ש בדרך זה שאל יתפלל מנחה באותו בהכ"נ שבו הצבור ושלוחם מתפללים הואיל והצבור קדשו היום לא יעשנה חול אצלם אלא ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל שם מנחה של חול עכ"ל וכן היה רגיל להורות וכן הורו ג"כ תלמידיו שנים מהגדולים אחריו ונראה שצריך להתיישב בהאי דכתב במרדכי בפ"ב דשבת וז"ל מי ששהה להתפלל וכבר ענה עם הקהל ברכו הואיל ועשהו קודש לא יעשנה חול אלא יתפלל שתים של שבת ע"כ. משמע דלית ליה תקנה מדמצריך להתפלל שתים של שבת וי"ל דלא פליגי דיפה דקדק בלשונו וכתב שכבר ענה עם הקהל ברכו דדוקא בכה"ג דהוא עצמו עשהו קודש בעניית ברכו תו לית ליה תקנה אבל אם לא ענה עמהם כגון שלא היה בבהכ"נ יכול לעשותו חול שלא בפניהם וק"ל. ונ"ל שאם יבא אחד לבהכ"נ סמוך לברכו לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר ברכו בשביל עניית ברכו כמו שצריך לעשות בשאר ימים דכיון דשעה עוברת היא לתפלת המנחה אם יענה ברכו כדפי' אין להקפיד בכה"ג אם לא יענה ברכו והכי איתא להדיא בסמ"ק במצות תפלה אעניית מודים עם הצבור ונראה דה"ה דעניית ברכו ואע"פ שלא יוכל לגמור חצי תפלת המנחה קודם ברכו ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בהכ"נ שבו הצבור ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום מ"מ הואיל והתחיל בהיתר אין נראה דיש קפידא כולי האי ואע"ג דבפ' ע"פ גבי ההיא דאגריפס פריך סוף סוף מאי רבותא דהא מטא זמן איסור פירשב"ם דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר הוי כהתחיל באיסור ונדון דידן נראה דאין לדמות להתם דלאו איסור והיתר שייך ביה:
8
ט׳שאלה ה עירונים או פקידים שלחו אחריו או שהלך מעצמו אליהם מחמת חוב שיש לו על ארמאים והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות ולא היה יכול ליפטר מהם אא"כ בא לידי הפסד באותו חוב ונזקק לשהות עמהן עד שעבר זמן תפלת המנחה יכול כה"ג להתפלל ערבית שתים או לאו:
9
י׳תשובה יראה דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים אע"ג דכתבו רברבתא הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה שוב אין לו תשלומין דמעוות לא יוכל לתקון הוא נראה דכה"ג לאו מזיד מקרי ודמי לאונס והכי משמע ר"פ אלו מגלחין אבד אבידה מהו מי אמרינן כיון דצריך לבקש אחריה אונס הוא כו' אלמא כל היכא שמבטל המצוה לצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד מקרי אונס ואמרינן נמי בפ"ק דברכות הזהרו בת"ח ששכח תלמודו מחמת אונס פירש"י שהוא חולי או נטרד בטורח דוחק מזונות ומרדכי בפ"ק דשבת כתב בשם ר"ת אההיא דאין מפליגין בספינה דמחלק הספר בין הולך לדבר מצוה ובין הולך לדבר הרשות דלא מיקרי דבר הרשות אלא הולר לטייל אבל הולך לסחורה כדי להרויח מזונות חשיב לדבר מצוה מכל הני משמע דלא מזיד מיקרי בנ"ד אע"ג דיש לחלק דלענין תפלה שהיא עבודת קונו אין לו לחוש להפסד ממונו דאפילו גבי ת"ח אמרינן זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד ואמרינן נמי בפרקי אבות הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה אה"נ דלאו שפיר עבד מ"מ לאו מזיד איקרי והוי כמו טעה או שגג להתפלל דאית ליה נמי תשלומין. ובפרק תפלת השחר נמי אמרינן אבוה דשמואל ולוי הוה קא אזלי באורחא הוו מקדמין ומצלי ופירש"י שהיו מתפללין קודם עמוד השחר ולכאורה משמע דבדרך הרשות הוו קא אזלי לצורכיהם והוו מתפללין אפי' לכתחלה תפילה שלא בזמנה ולפי התוספות התם נמי דמפרשי שהיו מתפללין אחר ע"ה קודם הנץ החמה מ"מ עיקר זמן תפלה אינה אלא לאחר הנץ החמה ואפ"ה היו מבטלין עיקר הזמן בשביל עסקיהן אפי' לכתחלה א"כ י"ל דבדיעבד לא איקרי פושע ומזיד אם מעביר כל הזמן בשביל הפסד ממון ואשירי כתב סתם רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי ואע"ג דהלכות גדולות פסקו דלא כוותיה אפשר היינו מטעם אחר משום מסמך גאולה לתפלה ותו דאשירי כתב דמסתברא כר"ח:
10
י״אשאלה ו מי שהוא בדרך והיום מעריב שהוא עת לתפלת המנחה והרי הוא קרוב למלון לעיר שכולה נכרים שיוכל להגיע שם בעוד היום גדול שפיר טפי שימתין להתפלל עד כי יבא למלון או יתפלל בשדה ג"כ מעומד כגון שיוכל להסתלק מן הדרך:
11
י״בתשובה יראה דאם יוכל להסתלק מן הדרכים כל כך שקרוב הדבר לגמרי שלא יבאו עוברי דרכים ויפסיקוהו שפיר טפי להתפלל בדרך ממה שיתפלל במלון בעיר שכלו נכרים מפני שבעירהרבה גילולים ובתי טומאה יש בה וכמעט שאין מלון שהוא בית נכרי שלא תמצא בה הרבה גילולים מציורים או חקוקים בכותל גם לפעמים תועבות ופסילים ודרשו רבותינו מקרא זה כצאתי את העיר לא רצה להתפלל בתוך כרך מצרים לפי שהיתה מלאה גילולים ואמרינן נמי בפ' מפנין דר' יהושע כשרצה לילך למטרוניתא חלץ תפיליו ונתנם לתלמידיו ואמר להם אח"כ שעשה בשביל שלא יכנסו דברי קדושה למקום טומאה. אמנם אם אין בירור שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה וגם שאפשר לו למצא חדר או קרן זוית במלון שיוכל להתפלל שם בלב פנוי ולא יבלבלוהו בני הבית בדרך זה שפיר טפי להתפלל במלון כדאמרינן בפ"ק דברכות דרבי יוסי נכנס לחורבה להתפלל ולא רצה להתפלל בדרך שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אע"פ דמסיק התם שאין נכנסין לחורבה ואף כי האידנא כל תפלות שלנו הן בעיירות המליאות תועבות וגילולים. הנלע"ד כתבתי:
12
י״גשאלה ז האוכלים בסעודת חתן וכלה בשבת קודם המנחה שהיא עיקר שמחת סעודות חתן וכלה באלו הארצות והשעה עוברת לתפלת המנחה פטורין הן מן התפלה בשביל שמחת חתן וכלה או לאו:
13
י״דתשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דרברבתא בפ"ב דסוכה תניא חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש משום רבי שילא אמרינן תתן פטור וכולן חייבין ופרש"י פטורין מן התפילה דבעי כוונה ומן התפילין משום דשכיח שכרות וקלות ראש וחייבין בק"ש דמצות כוונה אינו אלא בפסוק ראשון משום רבי שילא אמרו חתן פטור מק"ש דטריד ושאר בני החופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ ואשירי כתב התם דאית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חייבין בק"ש משום דבקל יכול לכוין בפסוק אחד לרבנן אפילו החתן ולרבי שילא החתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל ומודה רבי שילא דבני החופה אין חייבין רק בק"ש אבל לא בתפילין ותפילה ולאו משום דעוסקי במצוה הן דא"כ גם מק"ש יפטרו אלא ודאי לא עוסקין במצות מיקרי ואפ"ה פטורין מתפלה ותפילין מטעם דפרש"י דלעיל אדרבנן ופסק אשירי כר' שילא דלאו עוסקים במצות אינון כדמוכח בס' אשירי. והשתא נראה לדברי אשירי האידנא דבלאו הכי אנן לא מכוונין בתפלה כולי האי היו בני החופה חייבין בתפילה דלאו עוסקין במצוה אינון. אבל לרש"י דתלי טעמא דהני תנאי משום דסברי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה ולעולם עוסקין במצות אינון אבל לא קי"ל הכי כדמוכח בכמה דוכתין בתלמוד בההיא דשומר אבידה בפרוטה דרב יוסף וא"כ לדידן היו פטורין כעין שאילתינו אתפילת המנחה וכן זכורני בימי חורפי בחתונה אחת בת ת"ח מופלג וזקן והוא וכמה תלמידי חכמים אחרים היו מסובין באותה סעודה והגיע שעת המנחה בסוף זמנה ואכלו וסעדו לפניהם ולא התפללו רק אחד עמד להתפלל על השלחן והאחרים תמהו עליו קצת וכשהגיע הדברים לפני אחד מהגדולים שלא היה שם אמר אלו הייתי שם הייתי סומך בפשיטות אהא דתניא פ' הישן דלעיל דשושבינין ובני החופה פטורין מן התפלה ודומה לי שלא ירד לחלק כמו שדקדקתי לעיל. הנלע"ד כתבתי:
14
ט״ושאלה ח שלש עשרה מדות רשאי יחיד לאומרן או לאו:
15
ט״זתשובה יראה דיש ליחיד לאומרן ואע"ג דכתב בא"ז במסכת תענית דאין ליחיד לאומרו ובמנהגים נמי נמצאו דעות שונות בזה אמנם ראיתי בתשובה אחת מהגדולים כתב ידו שהורה ליחיד לאומרו וכתב דהואיל ומנהגים קב ונקי תופשין עיקר לאומרו יש לנהוג אחריהם*:
16
י״זשאלה ט הקורא הלל בראש חדש צריך לחתום ביהללוך או לאו:
17
י״חתשובה יראה דלפום ריהטא היה נראה שלא לחתום דתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך אלמא אפילו בימים שגומרין את ההלל אינו אלא מנהג לברך אחריו וא"כ בר"ח דקריאת הלל גופא אינו אלא מנהגא סברא לומר שעל מנהג אינו ראוי לחתום בו בברכה. ור"ת דפסק שמברכין אהלל דר"ח י"ל דלא פסק אלא אברכה שלפני הלל דקאמר התם אביי אמתני' דלעיל ל"ש אלא לאחריו תליא במנהגא אבל לפניו מצוה לברך וכיון דמצוה היא ולאו מנהגא בר"ח נמי מצוה לברך הואיל ואין כאן רק חד מנהגא דהיינו הקריאה משא"כ בברכה של אחריו דמנהג הוא בר"ח. אמנם באשירי פ"ב דברכות כתב ר"ת מייתי ראיה מדאסרו חכמים להפסיק בו אלמא דצריך לברך עליו תחלה וסוף. וכ"כ בא"ז הגדול וכתב נמי דמש"ה אסרו חכמים לאשתעויי בפסוקי דזמרה משום דתקנו ברכה לפניהם דהיינו ברוך שאמר וברכה לאחריהם דהיינו ישתבח משמע הא לא"ה לא הוי אסור לדבר אלמא ע"כ צריך לברך על הלל דר"ח נמי לבסוף. וחו כי דייקינן ביה איכא למימר איפכא מסתברא דברכה שלפניו אומר וצונו לקרא את הלל והיכן צונו לא מדברי תורה ולא מד"ס אלא מנהגא אלא צריכנא למימר דאמנהגא כה"ג מברכינן כדמפרש ר"ת והביא ראיה מיו"ט שני דלדידן אינו אלא מנהג אבותינו בידינו ואפ"ה מברכינן בו אתקיעת שופר ואכילת מצה דמברכין ביו"ט שני עלייהו וצוונו וכ"ש בנ"ד בברכה שלאחר הלל אין מזכיר בה וצונו ואינו אלא דברי ריצוי ושבח שנוכל לחתום בו אפי' אמילתא דמנהג לפי פי' ר"ת דסבר מברכינן על הלל לפניו בראש חדש ובחוה"מ ופסח ומסתמא ה"ה יום שמיני דפסח דבסתמא כתב ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל מברכין והלל יום שמיני דפסח מנהג הוא דאפי' בשביעי דפסח אינו אלא מנהג ולא חובה ויום שמיני אינו אלא מנהג אבותינו ובלא מנהג הוא חול גמור:
18
י״טשאלה י מרגלא בפומייהו דאינשי שאותן כובעים שהן קלועין מקש לא חשיבי כיסוי לראש להתפלל בהן או להזכיר הברכה בשם כשאין הראש מכוסה אלא באותו כובע. יש ליזהר מזה או לאו:
19
כ׳תשובה יראה דאין דין להקפיד בדבר הזה וכן שמעתי מאדם אחד שגדול אחד נשאל על זה והורה דאין קפידא בדבר וטעמא וראיה לא הגיד לדבריו. ונראה להביא ראיה מהא דאיתא פרק המדיר לגבי גילוי ראש דאשה יש לה סמך מן התורה דמוזהר עלה ואפ"ה קאמר התם דמדאורייתא בקלתה על ראשה שריא ואפילו ברה"ר ומחצר לחצר דרך מבוי ואפי' משום דת יהודית לית לה בה הא קמן דאפי' סל דאינו דומה כלל לכיסוי הבגד שהרי הוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה וכ"ש כובעין של קש הוא קלוע מרוצף ומהודק היטב ודומה לכיסוי של בגד ואע"ג דלאו הכי יש חילוק בין גילוי הראש דהתם להכא דאמרינן התם דבחצר האשה אינה צריכה שום כיסוי וגילוי הראש לענין ברכה קפידא אפי' בבית י"ל דודאי איסור גילוי הראש דהתם איננו אלא משום פריצות דגברי והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידא אבל איסור גילוי ראש דהכא משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם מקום ב"ה שלא באימה וביראה ואין נחלק בין בית לרשות הרבים דמלא כל הארץ כבודו מ"מ ילפינן מגילוי הראש דהתם האי כדיניה והאי כדיניה ואפי' עטיפה קרי ליה לכיסוי ראש דאשה כדאיתא פרק בתרא דעירובין עטיפה כאבל ופרש"י משום דאינו יוצא בפרועת ראש. ועוד היה נראה להביא ראיה מפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו ונזדמן לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ומסיק דהטעם הוא מפני דאסור לעמוד לפני השם ערום ולכך כורך עליו גמי לכסותו אלמא דגמי מהני לכיסוי וה"ה קש דמ"ש אך דקשה לן עלה דע"כ כיסוי דהתם סגי לן בכל דהו טפי מכיסוי דלענין ברכה בהזכרת השם דפריך התם ונינח ידיה עלויה דשם ולמה לי גמי ומשני משום דלמא מישתלי ושקיל ליה לידיה הא לאו הכי סגי בכיסוי היד. ולענין ברכה העתיק אחד מהגדולים מתשובת א"ז דלא מהני אם משימין ידים על גילוי הראש לברך כך אם לא יכסנו בבגד והביא ראיה מהא דעבד ר"ת כשהיה רוחץ בחמין והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה משמע דוקא בבגד ולא בידים. אמנם י"ל דהא דלגבי כיסוי השם מהני מה שהניח ידו עליו ולגבי הזכרת הברכה לא מהני כיסוי הידים לאו משום דהאי כיסוי חמיר מהאי אלא היינו טעמא דלא מהני שמניח ידיו על ראשו או אם יהא חוצץ בהן כנגד לבו משום דהראש והלב והיד חד גוף אינון ואין הגון. יכול לכסות את עצמו משא"כ לגבי כיסוי השם שהיד אינה בא לכסות הגוף אלא לכסות שם שאינו מן הגוף ומ"מ שמעינן מהתם דכיסוי נמי חשיב כיסוי וה"ה כיסוי קש:
20
כ״אשאלה יא בפ' מי שמתו אמרינן דאין להתחיל ולהתפלל אא"כ יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה או למודים ובאשירי מייתי מן הירושלמי דאין להתחיל ולהתפלל ג"כ אא"כ יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לחתום בהאל הקדוש וכן בש"ת כדי שיוכל לענות אמן על אותם הברכות וכ"כ הרמב"ן וכן אשירי דיוכל להתיר ולהתפלל עם ש"ץ מתחלת י"ח ולומר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו שש"ץ אומר וכן במודים יכוין שיגיע עם הש"ץ למודים ויכרע עמו וש"ד. והשתא נהי דקדושה ומודים מתוקנים היאך מתוקן אמן דהאל הקדוש אם הוא מתחיל עם הש"ץ ואומר עמו הקדושה כמעט א"א לו שיגמור כל י"ח קודם שיחתום ש"ץ האל הקדוש וכן לענין אמן דש"ת א"א לו לענות אמן אם מכוון שיגיע עם הש"ץ למודים:
21
כ״בתשובה יראה דשאילה זו צריכה דקדוק ואני שאלתי בימי חורפי מאחד מהגדולים והשיב לי על הקדושה שיכוון שיאמר ג"כ לדור ודור עם הש"ץ ותו לא בעי לענות אמן כמו ש"ץ עצמו. ועוד תירץ הא דמודים איירי בשבת או בי"ט דליכא ש"ת. אפס המדקדק באשירי נראה דמשתכח ליה פירכא אהך שנויא אמנם נראה להביא ראיה לסברא קמייתא מהא דכתב האו"ח דאביו הרא"ש היה נוהג כשהיה מתפלל עם הצבור היוצר היה ממהר לגמור הברכה בחתימתה קודם שהיה גומר ש"ץ כדי לענות אמן אחר ברכת ש"ץ אבל אם היה גומר עם הש"ץ לא היה רשאי לענות אמן כמו שאמרו חכמים העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה הא קמן אע"ג דאינו עונה אלא אחר ש"ץ הואיל וגם הוא חותם אותה ברכה חשוב עונה אמן אחר ברכותיו. וה"ה והיא הסברא בנ"ד וחשוב כאילו הוא עצמו חותם בהאל הקדוש ובש"ת ותו לא צריך לענות ואדרבה היא מגונה אם עונה. והרא"ש דהוי ממהר לגמור קודם הש"ץ ולא כיון לגמור עמו ותו לא צריך לענות י"ל דניחא ליה לענות ג"כ הואיל ואפשר הוא ליה בלא טורח. אבל למטריח ליה להמתין בתפילת י"ח עד דגמיר ש"ץ לא מטרחינן ליה:
22
כ״גשאלה יב העומד בין גאולה לתפילה יענה יהא שמיה רבה או קדושה או ברכו או לאו:
23
כ״דתשובה יראה דהך שאילה לפום ריהטא דחיבורי הגאונים א"צ פנים דבהדיא איתא בתוס' ובמרדכי פ"ב דברכות וז"ל נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י"ח אסור כדמשמע לקמן בפ' ח"ט דבין גאולה לתפילה אין לענות כ"ש בתפילה עצמה עכ"ל הא קמן בהדיא דאין לענות. אמנם שמעתי מאחד מהגדולים דדברים הללו מאד מגומגמים ואין לסמוך עליהם משום דדייקינן ובדקינן בכולה פירקא דאין עומדין לא אשכח לא רמז ולא רמיזה מזה. ותו דמה היו צריכין להביא ראיה שאין לענות באמצע התפילה מכ"ש דבין גאולה לתפילה הא תלמוד ערוך הוא בהדיא פרק מ"ש דאסור להפסיק בתפלה כדי לענות קדושה וקדיש ואומר אחד מהגדולים ההוא דאדרבא יש לדקדק מדברי סמ"ק דשרי לענות בין גאולה לתפלה דכתב דבכל תפילות מיושב יענה קדיש וקדושה וברכו ובין גאולה לתפילה עדיין תפילה מיושב היא דא"צ לעמוד אלא כשמתחיל י"ח ונראה דאין לסמוך כ"כ על דקדוק זה דאיכא למימרא בין גאולה לתפלה אינו בכלל תפילה דמיושב דהא אינו מתפלל כלום אלא שותק וצריך ליזהר שלא יסיח כדי שתתקבל התפילה דמעומד וא"כ אפי' השתיקה הוי בכלל תפילה דמעומד. אמנם אמת דדברי התוס' ומרדכי דלעיל מגומגמים מאד כדפי' ומ"מ אין קשה לסתור דבריהם משום הכי. דבאולי יבא מורה צדק ויתרץ. ואף כי אשירי כתב דמהר"ם לא הסכים דשרי לענות אפי' בק"ש ובברכותיה ונהי נמי דאנו לא נהגינן כוותיה בהא אלא כשאר הגאונים שהתירו מ"מ הבו דלא לוסיף עליה בין גאולה לתפילה:
24
כ״השאלה יג ש"צ כשמסיים הקדיש בעושה שלום צריך לפסוע בתחילה ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתחיל בעושה שלום או אומר עושה שלום בשעת שהוא פוסע:
25
כ״ותשובה יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות ואח"כ מתחיל בעושה שלום דגרסינן ביומא פ' הוציאו לו את הכף ובאלפס ובאשירי פ' אין עומדין מייתי לה אמר ר' אלכסנדרי אמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ומשום שמעיה אמרו צריך לתת שלום לימין תחילה ואח"כ לשמאל ע"כ הרי כתב להדיא דיפסע תחלה ואח"כ יתן שלום. וא"ת דהא איירי ביחיד המתפלל וסיים י"ח ברכות אבל הש"צ כשמסיים הקדיש אומר לך דאין דינו כך הא ליתא דבמרדכי ס"פ א"ע כתב משום ראבי"ה דטעו ושגו אותן האומרים שלום בשמאלי ושלום בימיני אלא כשהוא אומר עושה שלום במרומיו משתחוה לשמאלו וכשהוא אומר הוא יעשה שלום עלינו משתחוה לימינו וכו' עד ותדע דמה נשתנה סוף י"ח ברכות מסוף קדיש של תפילות ע"כ. הא קמן דיליף אדרבה סוף י"ח מסוף הקדיש. וכן הדעת נוטה דחד עניינא אינון דש"צ אילו פוסע לאחוריו לאחר תפילתו שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לש"צ אחר כל תפילה אלא שמפסיקים בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין וקדיש לאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח ולפי שרובם דש"צ חזינן דלא זהירים בה גם יחידים אחר תפילתם כולם פותחים בעושה שלום קודם שיפסעו לאחוריהם. הנלע"ד כתבתי:
26
כ״זשאלה יד הא דאמרינן פ' מי שמתו אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה מיבעיא ליה הני בני בי רב דטעו ומתחילין תפלה של חול בשבת מהו שיגמור א"ל גומר כל אותו ברכה כו'. ויש להסתפק היכא דהתחיל לומר אתה חונן ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן מיקרי כה"ג התפלה דתפלת חול דלמא האי אתה דקאמר נחשבים להתחלת אתה קדשת או דאתה אחד דתפלת שבת הן. וא"כ אפי' כי קאי בישמח משה א"צ לגמור אותה ברכה אלא הוו כמו שטעה בין תפילת שבת זו לתפילת שבת אחרת דודאי פוסק הוא באמצע התפילה ומתחיל באחרת או הוי כמו שטעה והתחיל בתפילה של חול:
27
כ״חתשובה יראה דדין זה מחולק לפי כוונת המתפלל בין היכא שיודע שהוא שבת אלא שנכשל בלשונו ובהרגילו והתחיל בלא כוונה תפלת חול ובין היכא שטעה וסבר שהוא חול ובכוונה התחיל תפלת חול דהיכא דסבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמיקרי התחיל בשל חול וגומר אותה ברכ' אפי' לא אמר רק תיבת אתה ולא יותר וראיה מהא דכתבו א"ז וא"ח בשם ראבי"ה דהמברך על הספירה וסבר דקאי בד' ובירך אדעתא דד' והוא קאי בה' לא יצא אפי' סיים בה' כיון שהברכה ברך אדעתא דד' הא קמן דאע"ג דמתוך לשונו לא משמע לא ד' ולא ה' שברכה שוה היא לשניהם אעפ"כ הואיל והעיקר תליא בברכה כוונה מוציאתו ממילתא דה"ה דהתחלת התיבה אתה אע"פ שתיבה זאת הוי נמי התחלה דתפילת של שבת מ"מ כוונה מוציאתו משל שבת לחול. ואע"ג דכתב הראב"ד באשירי ספק דברכות לא מצינו שתהא הברכה נפסד בחסרון הכוונה לא סמכינן מליה דאשירי מסיק עלה דודאי כשאין שם שום כוונה כלל אינו נפסד. אבל כשמתכוון לדבר אחר שהוא טעות כוונה כזו מפסדת וכן הוא מוכח שם מפרש"י אבל אי לא בכוונה התחיל תיבת אתה דידע היה ששבת הוא ולישני דאיתקיל ליה לפי הרגילו כה"ג לא מיקרי כוונה לדבר טעות וא"כ אפילו בישמח משה שאינה פותחת באתה מ"מ חשבינן ליה כטעה בתפלה של שבת בין זו לזו דתיבת אתה נמי התחלת דתפלת שבת היא ואע"ג דהרגיל של חול גורם הטעות מ"מ לא מיקרי בשביל כך התחלת דתפלת חול כיון דידע דשבת הוא וכעין זה איתא במרדכי פ"ק דברכות דהיכא דידע דיו"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת א"צ לחזור לראש הברכה אלא חוזר בתוך כדי דיבור וחותם בשל יו"ט אלמא כה"ג לאו טעות מיקרי:
28
כ״טשאלה טו התחילו להתפלל בעשרה בשחרית ולאחר קדושה הלכו מקצתם להם רשאים הנשארים שוב לגמור כל התפילה אפילו סדר קדושה והקדיש שאח"כ או לאו וכן בערבית מוצאי שבת יש להסתפק בזה:
29
ל׳תשובה יראה דרשאי לגמור סדר קדושה וקדיש אח"כ כי הא דמייתי אשירי ומרדכי פ"ג דמגילה מן הירושלמי דפורסים על שמע ותפלה לפני התיבה וקרה"ת ומפטיר בצבור אע"ג דתני בכולהו אין פותחין בהן בפחות מעשרה מ"מ אם התחיל בי' גומרין ועל כולן אומר הוא ועוזבי השם וגו'. ונראה דסדר קדושה וקדיש שאח"כ מיקרי גמר תפלת י"ח ולכך אין אומר ש"ץ קדיש שלם עד אחר סדר הקדושה ואותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח שהרי אומר תתקבל ועל פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל וא"כ זהו גמר התפלה וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה כך שאם התחילו התפילה בי' רשאין לגמור סדר קדושה וקדיש שאח"כ שלא בי' וטעמא לא הוגד לי. אמנם נראה שאם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בי' והלכו מקצתם וכן בערבית כה"ג אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה ושיאמר ש"ץ קדושה וקדיש אח"כ או בערבית של מוצ"ש סדר קדושה וקדיש שאח"כ דק"ש וברכותיה לחוד ותפילה לחוד ולא שייך כאן התחילו גומרים דהתפלה והקדושה אינו גמר של ק"ש וברכותיה דתפלה אינה נגררת אחר ק"ש דאשכחן בכמה מילי דחמירי תפלה מק"ש אע"ג דצריך למסמך גאולה לתפלה היינו משום דאדרבה ק"ש וברכותיה הכשר דתפלה הן מ"מ לא אתחלתא דתפלה הן דשתי מצות אינון וק"ל. וכן נראה נמי דאם התחילו בתפלה בי' ביום הכניסה וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם אין קוראים בתורה פחות מי' וכה"ג לא אמרינן הואיל וממתינים בקדיש שלם עד לאחר קה"ת וא"כ הכל סדר התפילה דקריאת התורה בצבור חשיבא מילתא בפני עצמה דהא קמן במנחה קורין קודם התפילה ולא דמי לסדר קדושה דמעניין תפלה ושבת היא י"ל דבתר תפילה גרירא ואין ראיה לגמרי מהמתנת קדיש שלם דהא קמן יום תפילת מוספים אומרים קדיש שלם מיד אחר תפילת שחרית מפני שיש בלאו הכי קדיש שלם לאחר תפילת המוספין שחוזר וקאי ג"כ על סדר קדושה וקריאת התורה:
30
ל״אשאלה טז הא דאמרינן פ' מי שמתו היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מרחיק ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכל' הרוח. ויאמר רבון העולמים כו' והנה לא ראינו בזמנינו אפילו מן המדקדקים במעשיהם שנהגו לעשות כך ואע"פ שכמעט א"א הוא שלא אירע להם ושלא נצטרכו לכך שאם היה עושים כך צריכים לעקור רגליהם בתפלה ולחזור וזה היה נראה לרבים וזה לא ראינו מה טעם בדבר יש:
31
ל״בתשובה יראה דאין למצא טעם מבואר בדבר שלא לנהוג כראוי דפסק תלמודא בהדיא וכן המחברים מייתי לה לפסק הלכה ולא חלקו כלום בדבר. ובשמועת ארעי שמעתי שגדול אחד היה בזמנינו ונראה ממנו שעשה כך ומאחד מהגדולים שמעתי כשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפלה וקשה לי בגווה מהא דאמרינן פ' אילו הן הלוקין ובאשירי מייתי לה פ' מ"ש המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. אמנם מדברי רמב"ם מוכח בהדיא דשרי כה"ג דכתב וז"ל בקש להוציא רוח מלמטה ומצטער הרבה ואינו יכול להעמיד את עצמו מהלך ד"א וממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבון העולמים כו'. הא קמן בהדיא שאם יכול להעמיד את עצמו שפיר עבד ואפשר הטעם הוא דלא חיישינן לבל תשקצו משום דלא מיקרי משוקץ אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא גזרו ואסרו. אבל מ"מ מי שאינו יכול להעמיד את עצמו לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם דהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר וכ"ש אם הוא ש"ץ שיתבזה ויתבייש ביותר דאמרינן בשילהי המוציא יין הנכנס לסעודת קבע יבדוק עצמו קודם י' פעמים. ופירש"י דגנאי יהא לו אם יצטרך לילך לצרכיו מתוך הסעודה וכ"ש העומד בתפלה וכ"ש ש"ץ שיהיה לו גנאי גדול ולביזוי שירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני המלך ב"ה וגדול כבוד הבריות ונראה דא"צ נמי נוסח דרבון העולם דשמא לא נתקן אלא במרחק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח ולפי טעם זה הוא דחייבו חכמים להרחיק ד"א ולומר רבון כו' איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא. וקצת יש נמי להוכיח דמשום זילותא וביזוי כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן מהא דפרק ב"מ רבא אנסיה ליה בעידניה בע"כ פי' התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו ואמרינן נמי בפ' הבע"י דכמה סבי איעקר מפירקיה דר"ה ע"י שהשהו נקביהם לקטנים ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים כרבא וכהנהו סבי לשהות אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצורכיהן מקמיה דרבינו לא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה בנדון דידן. ומ"מ קשה הדבר מאד לבדות חלוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים מהך מילתא:
32
ל״גשאלה יז הא דאיתא פ' מי שמתו ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ופרש"י משום דלבו דואג שמא יפלו מידו ולא יכוון ויש להסתפק אם צריך ליזהר נמי שלא יאחז מחזור או תפילה בידו להתפלל בהן כמו בר"ה וביו"כ שרוב בני אדם אין מתפללים מבחוץ אז אין צריך ליזהר בכה"ג:
33
ל״דתשובה יראה דאין צריך ליזהר ושפיר דמי למיעבד הכי ולא דמי להך דאסר בברייתא דלעיל כמו שאפרש ונהי נמי דלדידן מחזורים ותפילות וכל הספרים שלנו דין כתבי הקודש יש להן לענין הצלה מפני הדליקה בשבת כדאיתא באשירי ומרדכי ר"פ כל כתבי. ונראה דכ"ש לענין בזיון כדמוכח פ' במה אשה דקמיעות וברכות אין מצילין בשבת מפני הדליקה ואפ"ה בעי גניזה שלא יתבזו. וכיון דדין כתבי קדש יש להם אם יפלו לארץ חשיב בזיון כדמוכח פ"ב דעירובין גבי היה קורא בספר על האסקופה וכדפרש"י שם לאו דוקא ס"ת או תפילין אלא שאר ספרים נמי שהיו בימיהם היו צריכין לחוש שלא יפלו ויתבזו ולפ"ז איכא למימר שלבו דואג על הספר שבידו שלא יפול לארץ ולא יוכל לכוון מ"מ נראה דשרי כיוי דאינו אותו המחזור או התפילה אלא רק כדי להתפלל בדיוק ולא ידלג שום אות לל"מ שלבו דואג עליו כמו גבי אוחז תפילין בידו או ס"ת בזרועו דהתם אינו תופשו רק לשמירה ולא לעשות בהו מצוה עכשיו. וכה"ג מחלק בתלמוד פ' לולב הגזול אמר אבא בר מרימר לרב אשי אבא הוי מצלי ביה פי' כשהלולב היה בידו היה מתפלל מיתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו כו'. ואמר שמואל סכין מעות וקערה ככר וכיוצא בהן התם לאו ממה היא וטריד הכא מצוה ולא טריד. ופירש"י לאו מצוה לאחוז נינהו והוויין עליו למשא ולכך טרוד בשמירתו אבל הכא נטילתו ולקיחתו מצוה ומתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם כבד עליו ולא טריד ע"כ. ונראה דבנדון דידן הואיל ותפשה לשם תפלה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה אין משאם כבד עליו ולא טריד:
34
ל״השאלה יח המשכים ואומר ברכות ושבחות עד ברוך שאמר וחוזר לביתו ועשה צרכיו וחפציו שפיר קעביד או לאו:
35
ל״ותשובה יראה דלא שפיר קעביד דגרסינן פ' היה קורא אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל וסתם תפלה המוזכרת בתלמוד הוא תפלת שמ"ע וא"כ לא יועיל מה שאמר ברכות ותשבחות כבר בבהכ"נ דאתפילת שמונה עשרה שנקבעו עיקר לעבודת המקום ב"ה וחמירי טפי לכמה מילי אפי' מק"ש קפיד תלמודא להקדים אותה לעשיית חפציו והכי מוכח ע"כ מהא דגרסינן כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשה במה כו' מיתיבי רב ששת ובין הפרקים שואל מפני הכבוד תרגמא רבי אבא במשכים לפתחו והשתא אי לא קפדינן אלא שיאמר ברכות ותושבחות קודם עשיית חפציו א"כ מה פריך מהא דשואל בין הפרקים דהתם ע"כ כבר אמר לכל הפחות ברכת יוצר אור. והיינו ברכות ותושבחות טובא אע"כ דווקא אתפלת שמ"ע קפדינן כדמשמע הלשון עד שיתפלל והיינו תפילה סתם שבתלמוד והך הנותן שלום לחבירו ועושה חפציו מילתא חדא אינון דגרסינן נמי התם אהא דקאמר כאלו עשהו במה קאמרת א"ל אסור קאמינא וכדרב אידי בר אבין דא"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשי אסור לאדם שיעשה צרכיו קודם שיתפלל ע"כ. הא קמן דמילתא חדא אינון אמנם ראיתי רבים המדקדקים שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסין בתחילה לבהכ"נ ולומר ברכות ותושבחות ואח"כ היו הולכין לצרכיהם אנה ואנה. והנראה לעניות דעתי לפום דינא דתלמודא כתבתי:
36
ל״זשאלה יט ראש חדש אב שחל להיות בשבת היאך המנהג להפטיר שמעו או השמים כסאי:
37
ל״חתשובה יראה דבכ"מ שיש מנהג ידוע היאך שהוא אין לשנותו כלל דבהך מילתא איכא פלוגתא דרבוותא קמאי ובתראי וא"כ נהרא ונהרא ופשטיה אבל במקום שאין מנהג ידוע נראה דיש להפטיר השמים כהאי כמו שאבאר דבפ' בני העיר גרסינן ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי דהיינו הפטרה דחזון ישעיה וכתבו התוספות פ' כל שעה דאנו מניחין תלמוד שלנו וסומכין על הפסיקתא ומפטירין השמים כסאי וצריכינן אנו לבאר דברי התוספות דהפסיקתא לא כתב להפטיר השמים אלא שכתב דאנו מפטירין סימן דש"ח אלא כך רוצים לומר התוספות כיון דלפי הפסיקתא צריכינן להפטיר לעולם חזון ישעיה בשבת הסמוך לתשעה באב לכך בר"ח אב שחל להיות בשבת הואיל ולא נוכל להפטיר חזון שיש בה מענין ר"ח חדשיכם ומועדיכם צריכים להפטיר השמים כדי להזכיר דר"ח וכענין זה הזכיר מהר"ם ומסיק שם נמי ומפטירין השמים. אמנם בסמ"ג וכן באשירי ומרדכי פ' בני העיר כתוב בלשון זה שאנו סומכין על הפסיקתא ומפטירין שמעו בסימן דש"ח. ובא"ז נמי משמע דאין מפטירין השמים כסאי מדאיצטריך למכתב תרי או תלת טעמים על ר"ח אלול שחל להיות בשבת שאנו מפטירין השמים והנהו טעמי לא שייכי הכא. והנה אחד מהגדולים כתב במנהגים שלו שיש לו להפטיר שמעו כדברי סמ"ג ואשירי ומרדכי וכדמשמע בא"ז אמנם נחלק עליו אחד מהגדולים חבירו והעיד שכבר הים מעשה בוי"נא ששאלו לגדול אחד שהיה מנהיג שם בפרק ההוא מה להפטיר ואמר בתחילה להפטיר שמעו כדאיתא בפסקי הגאונים דלעיל ואמר לו אחד מתלמידיו שהתוס' פ' כל שעה כתבו להפטיר השמים וחזר בו ואמר הואיל ומימי התוס' אנו שותים יש לנו לנהוג אחריהם ועל פי הך עובדא הנהיג אחד מהגדולים דלעיל להפטיר השמים כדברי התוספות ונראה דהכי עיקר ואע"ג דשמעתי דבתוספת בני העיר נמצא דיש להפטיר שמעו לא ידענא אי תוספות דש"נץ הן או תוספות דשאר גאונים ומימי דתוספות מש"נץ שקצרם מהר"א מט"וך אנו שותים ותו דחזינן דמהר"ם דמבתראי הוי כתב נמי הכי וכן מסיק בהגה"ה במיימון דנוהגין להפטיר השמים. ועוד נראה כיון דפליגי בהך מילתא רבוותא קמאי ובתראי שיש להכריע מטעם אחר ואית לן למנקט כלל אחרינא דאמרינן בכל דוכתא תדיר ושאינה תדיר תדיר קודם והזכרה דראש חודש תדיר טפי מהזכרת פורענות דתשעה באב והכי נמצא ברוב פסקי הגאונים דאי לאו דסבירא לן פרסומי ניסא עדיף היינו מפטירין בשל ר"ח בראש חדש טבת שחל להיות בשבת דחנוכה משום דתדיר קודם. הנראה לע"ד כתבתי:
38
ל״טשאלה כ הא דאמרינן פ' הקורא את המגלה עומד דאין מדלגין במפטיר מנביא לנביא א"כ מה ראו לנהוג באושטר"ייך וביש מקומות כשאירע חתונה בארבעה פרשיות או בחנוכה שצריכים להפטיר בד' פרשיות או בחנוכה לפי שהן כתובין בתלמוד אעפ"כ מפטירין ג"כ בהפטרת חתן מקצתם עד ישיש עליך אלהיך ואע"ג דהפטרות דפרשיות ודחנוכה אינם בנביא דהפטרת חתן ולא קפדינן לדלג מנביא לנביא:
39
מ׳תשובה יראה דאין ליישב יפה לפי כל הפירושים אמנם שמעתי שקדמוני אושטר"ייך היו מישבים המנהג משום דבמרדכי בשם ראבי"ה שם מפרש הטעם דאין מדלגין בתורה ובנביאים היינו משום כבוד צבור כדי שלא יעמדו בשתיקה בשעת שגוללים מפרשה זו לפרשה אחרת והאי קפידא לא שייכי אלא בימיהם שייכי כל ספריהם כתובין כגליון ספר תורה שלנו והיו צריכין לשהות בגלילה. אבל לדידן שהפטרה שלנו כתובין בקונטריסין ויוכל לסמן שימצא מהר איזה הפטרה שירצה אין חשש בדילוג מנביא לנביא ופי' ראבי"ה והוכיח מן התלמוד דאין מדלגין ואין גוללין ספר תורה בצבור חדא מלתא היא וטעמא דאין מדלגין משום דאין גוללין בצבור משום שלא יעמדו בשתיקה וכתב דמש"ה נהגינן במקומות שאין להם אלא ס"ת אחת שגוללין ומדלגין מפרשה לפרשה ביו"ט ובשבתות של ר"ח ושל פרשיות דדווקא בחד גברא חיישינן לכבוד צבור שלא יעמדו בשתיקה אבל בין גברא לגברא לא קפדינן וא"כ בנדון דידן נמי יש לחלק כמו שבארתי. אמנם רש"י פירש טעמא דאין מדלגין משום טירוף דעת ולכך בנביא אחד מדלגין משום דאין הוראה יוצאת כ"כ מדברי הנביאים לא קפדינן אטירוף דעת מועט אבל מנביא לנביא דאיכא טירוף יותר מדאי קפדינן ולפי טעם זה אין לחלק כדלעיל אבל מ"מ אי הוה בנביא אחד אלא שהוא יותר בכדי שיפסוק המתורגמן מספיק טעם זה דהאי קפידא גופיה פירש"י דאינו אלא משום כבוד צבור. וי"ל נמי דלדידן כיון דלא נהגינן לתרגום בצבור לא חיישינן לטירוף דעת והאי דקאמר תלמודא אין מדלגין היינו דווקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם דגם בימיהם היה מקומות שלא היו מתרגמים ואין זה דוחק לאוקמי בהכי דהא יהיב תלמודא שיעורא בדמתרגמים דקאמר אין מדלגין אלא בכדי שיפסוק המתורגמן אלמא איירי במקומות שמתרגם וההוא מנהג דלעיל במקום שאין שם ס"ת אלא אחת דמדלגין אין ליישב לפי' רש"י אלא כמו שחלקתי ואותו מנהג כמדומה שנוהגים בכל הארצות מ"מ אומר אני מנהג דלעיל בהפטרות היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא לנהוג כן מחדש:
40
מ״אשאלה כא מומר שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו האיך קורין לבנו לעלות לתורה:
41
מ״בתשובה יראה דיקראו בשם אבי אביו כמו אביאסף בן יצהר וכן מצאתי אחר כך בספר החסידים. ומאחד מהגדולים שמעתי שרבו אחד מהגדולים השיב לו שיקראוהו בנו בשמו לבד. ואין נראה דהוה ליה גנאי שיקראוהו בשינוי מאחרים ושפיר דמי לקרות אביאסף בר יצהר כדכתיב הידעתם את לבן בן נחור ומפיבושת בן שאול ירד וגו'. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
42
מ״גשאלה כב הא דפסיק תלמודא דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואין משיירין בפרשה בפחות משלשה פסוקים אי יש לומר בפרשה פתוחה דווקא או אף סתומות וגם אם מסיים בפרשה עצמה שהיא פתוחה אלא שיש ג"כ פתוחה לאחריה בפחות משלשה פסוקים אם יש קפידא או לא:
43
מ״דתשובה יראה דאין חילוק בענין זה בין פרשה פתוחה לסתומה דתלמודא קרי להו לתרווייהו בכמה דוכתין פרשה זו כזו וה"נ סתמא קאמר אין מתחילין בפרשה וכן הביא לי ראיה אחד מהגדולים מפסק הגאונים דאין חילוק ונראה להביא ראייה מבוררת מן התלמוד דבפ' הקורא את המגילה מעומד אתיא בעי מיניה רב ששת מרב פרשת ר"ח קרינן כו' עד וביום השבת דהוו תרי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ניעבד ניקרי תרי מהא חד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ניקרי תרי מהא ותלתא מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים פי' פשו להו מקמי דובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח וגו' והיא פרשה דובחדש הראשון סתומה היא וקפיד תלמודא אלמא אין חלוק ומאותו סוגיא יש נמי להוכיח דהיכא דמסיים בפרשה עצמה דאין קפידא דאי משייר בפחות מג' מקמי פרשה אחרת דקאמר התם ופרשת צו דאיהי תמניא פסוקים היכי קרינן ומסיק דאי קרי להו לתרי כל חד ארבעה פסוקים שפיר דמי ואע"ג דהשני היה צריך לקרות עד וביום השבת ומסיים שם ואז משייר פחות משלשה מקמי דובראשי חדשיכם שהיא פרשה פתוחה ושם מסיים אין קפידא לפי הטעם המפורש בתלמוד מפני מה אין מתחילין או משיירין פחות משלשה יתיישב שפיר דאין קפידא היכא דמסיים בפרשה עצמה:
44
מ״השאלה כג הא דאמרינן לעולם ישלים אדם פרשיות עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום מי מחייב נמי להשלים בכל יו"ט פרשיות שקורין שחרית ומוסף. ובשבתות של ארבעה פרשיות ג"כ אותן הפרשיות שמוסיפין לקרות או לאו:
45
מ״ותשובה יראה שלא נהגו להשלימו ואין בידי טעם וראייה כל כך ואין לדקדק מפרש"י דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת משמע דווקא מה שקורין בכל שבתות השנה דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט וה"ה מה שקורין ביו"ט דלאו כי רוכלא הוא אמנם נראה קצת ראייה מהא דכתב בהגה"ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז"ל וז"ל אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור ע"כ. מהכא נראה מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור מש"ה צריך לסיים ממש באותו היום שמסיימין בו הצבור דאע"פ שלא קרא כל השנה עמהן אחר גמר מצות אזלינן בכוליה דוכתא. וכן משמע מלשון הרמב"ן דטעמא הכי הוא דכתב וז"ל דאע"פ שכל אדם שומע כל התורה בכל שנה בצבור חייב לקרותו לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת וכיון דטעמא דהשלמה הכי הוא נראה דלא אצריכו רבנן אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחד בשנה וא"כ לא צריכינן להשלים פרשיות של יו"ט ושל ארבע פרשיות ומוספין אחרים דהשלימו כל אחת בשבתו. אמנם נראים הדברים דלפי פירוש רבינו חננאל דפליג על רבינו שמחה כדאיתא בהגה"ה התם ולא מפרש ההיא דרב ביבי בר אביי בפרשיות דכולה שתא בהך סברא פליגי דלההיא גירסא ופי' אין טעם השלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה כדפרש"י אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין וא"כ היה צריך להשלים פרשיות של יו"ט ומוספין לפי טעם זה ומ"מ אפי' אי הכי הוא מתיישב המנהג לדעת אינך גאונים וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים:
46
מ״זשאלה כד מה שנהגו באושטר"ייך וכן במקצת מדינות שפרשת שירת הים ועשרת הדברות בשבתות שחלו אותן הסדרות וכן בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות כשמגיע ש"צ לקרוא אותן פרשיות אינו קורא אלא מתחיל אותן והקהל קורין אותן מחומשים שלהן והש"צ מסיים בס"ת רק פסוק האחרון בקול רם יש ליישב מנהג זה או לאו:
47
מ״חתשובה יראה דיש ליישב בטורח ולא ברווחא דמילתא כלל ונראה דסמכינן אהא דכתב א"ז וז"ל דכיון דנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ודווקא בקול רם אבל בלחש שרי אם יש עשרה ששומעין קה"ת ולקרוא שתים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה שרי לכ"ע עכ"ל ופירש בהגה"ה במיימון הטעם דשרי משום דבאותו ענין קעסיק והשתא שמעינן מינה היכא דעסיק באותו ענין אין צריך לשמוע קה"ת אפילו ליכא עשרה ששומעין קה"ת כך משמע בא"ז הגדול דהא דכתב ולקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכ"ע קאי אמאי דכתב לעיל מיניה דברי הגאונים דחד מצריך בלחש וחד מצריך שיהא עשרה שומעין וקאמרינן עלה דשנים מקרא ואחד תרגום שרי לכ"ע אלמא אפי' אי ליכא עשרה שומעין והא דבעינן בלחש היינו משום שלא יבטל אחרים משמיעה ובנדון דידן דכל הקהל קורין ולא שומעין אין קפידא בקול רם הואיל ובאותו ענין קעסקי משום חבוב הפרשיות שרוצים לקרות כל אחד בעצמו והש"צ קורא אותן מס"ת נפקי בקריאותה אפי' לא שמעי לה דבסתמא דמילתא איכא אחד או שנים אצל הש"צ ששומעין קריאתו ואע"פ דאינך לא שומעין די בכך דכל הפחות מעשרה חד הוא. אבל אין ליישב המנהג דמשום דבלאו הנך פרשיות קורין שבעה בתורה שהן חובת היום ואותם שקורין מהנך פרשיות קורין לו ג"כ ג' פסוקים קודם שיגיע לפרשה זו ובהא נפקינן אפילו אי לא הוה קרינן הנך פרשיות כלל דהא ליתא דבהגה"ה במיימון כתב שאם קרא ודלג פסוק אחד אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי א"צ לחזור אם קוראין י' פסוקים בלא הדילוג אבל בשבת אם דילג פסוק אחד חוזר וקורא אותו אפי' לאחר שהפטיר והתפלל מוסף הא קמן דאפילו פסוק אחד מעכב בשבת כ"ש פרשה כולה ואע"פ שישבתי המנהג מ"מ נכון למי שמדקדק במעשיו שיעמוד אצל השליח צבור ויקרא עמו אותן פרשיות מס"ת ואם אינו יודע לקרות ישמע קריאת ש"צ אך בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות אין קפידא כ"כ הואיל וקראו כבר הפרשיות בשבתות שלהן והוי כמו מנחה דשבת ובשני וחמישי וק"ל:
48
מ״טשאלה כה הא דאמרינן פ"ב דמגלה כהן שיש לו מומין בעיניו או בידיו לא ישא את כפיו ואם דש בעירו מותר איזה שיעור יש בדבר שנקרא דש בעירו:
49
נ׳תשובה יראה דאם שהה בעיר ל' יום נקרא דש בעירו דלכל מידי דתלוי בהרגל סגי בל' יום כדאשכחן גבי הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם דאמרינן בירושלמי דכל ל' יום בחזקת מה שהוא למוד בתחלה אבל לאחר ל' יום כבר הוא מורגל לומר מה שהתחיל מחדש אלמא דסגי בל' יום להרגיל לשונו ה"ה להרגיל ראות העין וה"נ אשכחן בכמה מילי דצריכי שיהוי וזמן וקצבו להן חכמים ל' יום ואין לומר מלשון התלמוד יש להוכיח דבעינן יב"ח מדקאמר אם היה דש בעירו ולא קאמר אם היה דש בעיר כדקתני בתר הכי אם אנשי רוב העיר מלאכתן בכך מותר משמע דלהכי קאמר בעירו לאשמועינן דבעינן יב"ח כדאיתא פ"ק דב"ב די"ל דלא אתיא לדקדק הכי אלא אתא לאשמועינן דדוקא בעירו מהני דש כל ל' יום אבל אם הלך באקראי לעיר אחרת ושהה שם ל' יום לא מהני דבעירו [דש] כיון דדר התם או אתא למידר התם רגילי אינשי דשקלי וטרו בהדיה ודשו ביה בני מתא משא"כ בעיר אחרת ומ"מ נראה דלאו דווקא דאתי למידר התם שיהא אחד מבני מתא אלא אפילו אתי להתם כדי להיות שם מלמד תינוקות או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשיב נמי דש בעירו בל' יום דבכה"ג נמי בני מתא רגילי ושקלי וטרו בהדי':
50
נ״אשאלה כו כהנים המנגנים ברכת כהנים כשעולין לדוכן שרי להו לנגן שנים או שלשה נגונים כגון בכל פסוק ופסוק או בכל תיבה ניגון אחר או לא:
51
נ״בתשובה יראה דלא כשר למיעבד הכי ואע"ג דמנהג לנגן ברכת כהנים בנעימה והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכתו הרי הן משובחים וה"נ משמע בתלמוד שיש להנעים הניגונים דקאמרינן בפ"ב דקידושין ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים מ"מ אין לנגן רק ניגון אחד מתחילה ועד סוף משום דאיכא למיחש לטירוף דעת דטובא חשו רבנן לטירוף דעת הכהנים בברכתן כדתנן בפ' אין עומדין ולא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ע"כ ופירש רש"י שלא תיטרף דעתו ויטעה לפי שהוא צריך בברכה שנייה לומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל ברכה שנייה ויטעה נ"ל דרוצה לומר ויטעה הכהנים דבטעות דידיה לא הוי נפקינן מינה דבימי תלמוד לא הוה מנוסח התפלה כדאיתא במס' מגלה בשם מהר"ם וא"כ הואיל וחיישינן לטירוף דעת דמקרא משום טעות דכהנים כש"כ חיישינן לטירוף דעת הכהנים גופייהו והדבר ידוע שאפילו הנוגנים הבקיאים כשרוצים לצאת מניגון לניגון בתכף צריכין לכוין ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר וע"י טירדא זו תיטרף דעתם שלא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואין נראה כלל לומר כיון דהמקרא קורא לפניהם לא יטעו דאם תיטרף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא:
52
נ״גשאלה כז הא דאמרינן פ' הרואה בברכות האי מאן דחזי חלמא דליקום קמי כהנים ולומר רבון העולמים כו' וכתב בהגה"ה במיימון שמהר"ם היה רגיל לומר בשעת שהכהנים מסיימין הברכה בסוף כל פסוק ופסוק ויש להסתפק אי צריך לדקדק שיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין בכ"ף דוישמרך ויחונך או א"צ לדקדק כולי האי:
53
נ״דתשובה יראה דיש לדקדק דיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין מדאמרינן בפ' ואלו נאמרים בשעה שהכהנים מברכין מה הן אומרים ברכו ה' מלאכיו כו' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה א"ר חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא בעי לממרינהו כלום יש עבד שרבו מברך לו ואינו מסביר לו פנים. הא קמן דאין ראוי הוא לומר אפי' מילי דשבח והודייה בשעת ברה"כ אלא דחכמים התירו לומר בקשה זו דרבון העולמים ומ"מ צריך לדקדק שיאמר לאחר שסיימו הברכה ושוב לא יהא נראה כמי שאינו מסביר פנים שהרי כבר סיימו הברכה. ומה שמאריכין בכ"ף לנגן אינו אלא תוספת ואע"ג דבסוף פסוק שלישי דהיינו תיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ"ם דשלום מה בכך מאי דאפשר לתקן ולמעבד כהלכה נעביד וא"ת כיון דנחשיב האי דמאריכין כך כלאחר סיום הברכה א"כ לא תועיל הבקשה דרבון העולמים דמסתמא הא דקאמר תלמודא ליקום קמי כהנים רוצה לומר בשעה שהן מברכין. י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה ומקרי שפיר בשעה שהן מברכין לענין זה. וכה"ג אשכחן בפ"ב דברכות תניא (ספקו' בן יוסף) [סומכוס] אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ר' אחא בר יעקב ובדל"ת פירוש רש"י ובדל"ת יאריך ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אחד בלא דל"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו דקא אמר אבל בדל"ת יאריך אלמא דכל כמה דלא גמר התיבה לא משתמע וחשיב יוצא מידי יחוד מלכות שמים וכשגמרה תיבה כולה ומאריך בסוף הברכה מיקרי עדיין קבלת מלכות שמים דאל"כ מה בצע בהארכת הדל"ת. ה"נ אע"ג דאין לומר שבח ובקשה אחרת בעוד שהכהנים לא סיימו התיבה של הברכה מ"מ לאחר שגמרו התיבה ומאריכין רק בניגון ההברה האחרונה מסתמא אין קפידא תו בהסברת פנים. ואע"פ שכל זמן שמאריכין בניגון חשיב עדייו שעת ברכה לענין שמועיל הבקשה דרבון העולמים כמו שמועלת הארכה בדל"ת לענין קבלת מלכות שמים אע"פ שכבר נגמרה התיבה:
54
נ״השאלה כח יש ליחיד לכוין רגליו בשעה שאמר קדושה עם השליח צבור בתפלה:
55
נ״ותשובה יראה דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דאמרינן נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום ובשמים מקדשין ברגל ישרה כדכתיב ורגליהם רגל ישרה יש לנו להתדמות להם בכל היכולת ואין בזה משום יוהרא והדיוטות אלא במדה ישרה:
56
נ״זשאלה כט לטווירג"א שעושין מגודגניות שקורין ווייכשיל"ן שמבשלין אותן עד שהן נימוחין לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש יש לברך עליהן שהכל נהיה בדברו או בפה"ע:
57
נ״חתשובה יראה לפום המשמעות דצריך לברך עליו בפה"ע כמו הומלתא דאתיא מבי הנדוואי דמברך עליו בפה"ע כדאיתא בגמ' ופרש"י לטוירג"א וכן בברכות מהר"ם כתב בשמים שקורין גימא"ן וויר"ץ נראה לברך בפה"א כמו הומלתא ע"כ. הא קמן דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק אכתי במלתא קאי. אמנם כי דייקינן בפירוש רש"י בההיא דטרימא מאי מברכינן עליו ופירש רש"י שם כ"ד הכתוש מעט ואינו מרוסק היינו טרימא ופשיט התם מהא דתמרים של תרומה מותר לעשותן טרימא אלמא בכה"ג במילתייהו קיימי התמרים ומברכינן עליו בפה"ע וכן דקדק באשירי קטן בההיא דטרימא דכתב וז"ל תמרים ועבדינהו טרימא פי' מרוסקין מעט מברכינן עליהן בפה"ע. משמע דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שנ"ב משום דלאו במילתייהו קיימי וא"כ כ"ש לטווירג"א של וויכשלי"ן שהן נימוקין לגמרי וגם מעורבים בשמים ודבש דנפקי ממילתייהו. וההיא דהומלתא פרש"י פ"ב דיומא המפטמים בשמים כתושים בדבש וא"כ היינו ההיא דבשמים שחוקים דכתב מהר"ם וי"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים מש"ה חשיבין קיימי במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק ואע"פ שאין אלו החילוקים ברורים לי מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהנ"ב שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא:
58
נ״טשאלה ל ביין מבושל פלוגתא דרבוותא היא אי מברכין לאחריו ברכה מעין ג' או בנ"ר וכן ברכה ראשונה פליגי אי מברכינן בפה"ג או שהנ"ב והיה תאב אחד לשתותו שלא בתוך הסעודה וברכה ראשונה לא היה צריך לצדד היאך יצא ידי כולם דמהר"ם כתב בברכותיו דהיכא דאיכא ספיקא היאך יברך מברך שהנ"ב דעל הכל שאמר שנ"ב יצא. אלא בברכה אחרונה דלית לן בה ברכה שיצא בה בדיעבד על כל דבר וא"כ צריך לצדד היאך לצאת ידי כולם ורוצה לאכול ביצים ותאנים או ענבים ולשתות ג"כ יין מבושל. וכה"ג צריך הוא לעולם לברך בנ"ר לאחר הביצה ובאותה הברכה יוצא ג"כ על היין מבושל אם הוא כדברי הגאונים דסבירא להו דלאו יין מיקרי אלא כמו שכר ודבש ועוד צריך לברך ברכה מעין ג' לאחר התאנים או ענבים ובאותו ברכה יכלול ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כדי לצאת ג"כ איין מבושל אם הוא כדברי הגאונים דס"ל דיין גמור הוא וכתבו הגאונים דיכול לכלול בברכת מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל העץ וכה"ג נפיק ממ"נ ואין כאן תוספות ברכה שם ומלכות מחמת הספק שפיר דמי למיעבד כה"ג או לאו:
59
ס׳תשובה יראה דיין מבושל אין צריך כ"כ לדקדק לצאת בו ידי כולם דהתוס' פ' כיצד מברכים ופ' המוכר ובהגה"ה במיימוני בשם ראבי"ה וכל רבותינו האחרונים מהר"ם בהלכות ברכות שלו ומרדכי ואשירי כולם מסקי דיין גמור הוא דמשתני לעילוי בבישולא אע"ג דרש"י ושאר גאונים דכתבו דמשתני לגריעותא הוא ולכך לא חשיב יין ואין מברכין לפניו בפה"ג ולא לאחריו מעין ג' דדברי התוספות ומסכימיהם נכוחים וברורים בהא דהאיך ראיה דמייתי מירושלמי דערבי פסחים ודמסכת שקלים דיוצאין ידי ד' כוסות ביין מבושל ובהנך ד' כוסות אית בהו כוס של קדוש ושל ברהמ"ז דבעי יין א"כ ע"כ יין חשיב ולית נגר ובר נגר דפרקינה להך ראייה. אמנם אם היה בא להחמיר ולצדד כדי לצאת ידי כולם למעבד כדמבואר בשאלה לעיל נראה דלא שפיר דמי למיעבד הכי שיכלל על הספק שום נוסח אחרת בברכה דמעין ג' אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות וראייה מהא דמייתי התוס' ורוב החבורים מירושלמי דברכות ר' ירמיה לא אכל סולתא דמן יומיה משום דהוי מסופק בברכה אחרונה אי מברכין לאחריו מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה וכתוב בהל' ברכת ממהר"ם ובהגה"ה במיימון דמה שלא אכל בתוך הסעודה והיה פוטר בברכת המזון ש"מ דהוה סבר כרב ששת דדברים הבאין שלא מחמת סעודה צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן והשתא עדיין תקשה אמאי לא אכלו מן יומין אי הוה בעי הוה אכיל ליה עם ביצים ותאנים והוה פוטרתן ממ"נ כדפרשינן לעיל אע"כ אין כוללים בברכה דמעין ג' שום ספק כגון זה שהיה צריך לומר על העץ ועל פרי העץ בשביל התאנים ולכלול בה על האדמה ועל פרי האדמה מחמת ספק דסולת וה"ה בנ"ד אין כוללין בה מספק. ואין נראה לחלק דספק דהתם אי סבירא לן דאין מברכין על האדמה וע"פ האדמה על הסלת והיינו ע"כ משום דחכמים לא תיקנו מטבע זו על האדמה ועל פ"ה משום דלא שייכא אלא אאוכל סולת או כוסס חיטין והך אכילה לא חשיבא וא"כ הך מטבע זו לא אשכחן בשום דוכתא ולכך אין כוללים אותו אבל מטבע דאשכחן בעלמא כגון על הגפן ועל פ"ה לעולם נימא דכיילינן לה דאמאי נחלק כ"כ במילתא דלית בה טעמא דמה טעם לא נכלל בו כל ספיקות מה בכך אם אנו מוסיפין דברים אחרים בברכה מאחר שאין מוסיפים בברכה שם ומלכות וכיון דמילתא בלא טעמא הוא לא מחלקינן בהו בסברות המבודים מן הלב:
60
ס״אשאלה לא מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה וקשה לו לשתות אליבא דריקנא ומביאין לו מאכל מתובל או חריף וכה"ג שהוא ממתיק השתייה צריך לברך על אותו מאכל או לאו:
61
ס״בתשובה דהך מילתא לכאורה דמי ממש להא דאמרינן פ' כיצד מברכין מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם דצנון הוא עיקר אכילתו ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון ולכך פוטרו כדתנן התם כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה והכי מפרש ליה התם בגמרא ואיתא התם באשירי בההיא פירקא בענין דברים הבאים בתוך הסעודה דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה מברך על השתייה ופוטר את המאכל ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק מתשובת א"ז אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה אינו מברך עליהן בפה"ע כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן אלא מברך עליהן שהכל הואיל והן באין רק למתק השתייה עכ"ל מהכא משמע דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהיא עיקר וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחלקתי אבל אין נראה לחלק משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו ואתיא ברכת אכילה העיקר ופוטר ברכת אכילה הטפל אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה אפילו שהוא עיקר לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה דהא פריך תלמודא א"ה יין נמי נפטרי פת ולא מחלקינן הכי ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה אבל לא שתייה אכילה דמ"ש דנהי נמי דקי"ל שתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה כדאיתא פ"ג דשבועות מ"מ לענין נ"ד אין לחלק הכי דהא קמן דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל אע"פ שאין הברכות שוות כלל. אע"כ היינו טעמא דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה אם באין הן לטפילה:
62
ס״גשאלה לב בעל הבית שאינו נזהר מפת של נכרים והביאו על השולחן פת נכרים נקייה ופת כשר שאינה נקייה ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת של נכרים כי אינו רגיל בפת כשר שאינו נקייה אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקייה שהוא כשר כשהוא בא לבצוע יבצע על הפת נקייה או על הפת כשר וצריך להסיר פת הנקייה של נכרים כמו שצוה השר מקוצי או לאו:
63
ס״דתשובה יראה אעפ"י שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי מ"מ כה"ג צריך לבצוע על פת נקייה של נכרים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר דהא דאמרינן המוקדם בפסוק קודם וכן החשוב או החביב קודם היכא דרוצה לאכול משניהם אז אזלינן בתר מוקדם או חשיב או חביב אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך לא מחוייב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפי' שהוא לפניו כך נראה מתוך הסברא והדעת מכרעת ואין נראה דצריך ראייה ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם מ"מ איהו עיקר ואזלינן בתריה הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהן שירצה יברך אפילו היכא דבעי למיכל מתרוייהו. ואי קשה לן אסברותא דלעיל מהא דאמרינן פ' כיצד מברכין רב חסדא ורב המנונא היו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ותאיני כו' ומאי קשה הוו ליה דילמא לא הוי בעי למיכל מתאינים ולכך בירך אתמרי י"ל דלבתר דאכל התאינים הקשו לו. והא דכתב במרדכי פ' אין מעמידין מדברי ראבי"ה שאם היה מסיב על שולחן ישראל האוכל פת של נכרים והבעה"ב נזהר מפת של נכרים כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וראיה מן הירושלמי פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקרויו כו' ע"כ הא קמן אע"ג דבעה"ב אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו אפ"ה מצוה להקדימו. יש לחלק שפיר דכל ברכת נהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח ולכך במילתא דראבי"ה נהי נמי דבעה"ב נזהר מפת של נכרים אינו זה בשביל שאינו חביב לו אלא מניח משום פרישות. ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב בו המצות שרי ליה רבנן ואהא מייתי ראיה מן הירושלמי דקאמר פת נקייה טמאה פת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך משמע ליה אפילו אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפ"ה יברך על הטמאה אם ירצה משום חבוב המצות ויאכל ממנה. וה"ה לגבי פת ש"ג ולאו דווקא נקט ראבי"ה אם היה מסיב על השולחן ישראל האוכל פת ש"ג דבלא דידיה נמי שרי אלא נקט הכי דלא תימא מי המביא פת ש"ג על השולחן הואיל והבעה"ב נזהר ממנו אבל לעולם כל שאינו רצונו לאכול מן המוקדם או החיוב או החביב מפני שאינו חפץ בו אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו:
64
ס״השאלה לג אכל ענבים חדשים קודם הבציר ובירך ועליהם שהחיינו. כשישתה אח"כ תירוש צריך לברך שנית או לאו:
65
ס״ותשובה יראה דצריך לברך שנית. וכן שמעתי מאחד מהגדולים שהורה כענין זה כגון שאם אכל ובירך כבר על הגודגדניות שקורים קירש"ן חוזר ומברך זמן על אותו שקורין ווייכשל"ן או אמרעל"ן וביש ארצות שקורין הכל קירש"ן אלא לאילו קורין קירש"ן אדומים ולאלו שחורים ואפ"ה היה נראה לו לברך דחשבינהו להו לתרי מיני לענין ברכת זמן. וכן מצאתי בהדיא כהוראה זו בספר חסידים ומייתי ראייה מפלוגתא דר"א ור"י בתאנים שחורות ובתאינים לבנות תרי מיני לענין העלאות תרומה וה"ה לענין ברכת זמן דגודגדניות. וא"כ ה"ה נמי לענין ענבים ותירוש דנמי תרי מיני חשיבי וקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא פ' בתרא דע"ז וחמרא חדתא בענבי תרי מיניהם. וא"ת נהי נמי דתרי מיני חשובין לענין ביטול מ"מ אין סברא שיברך עליהם תרי זמני משום דהתירוש אינו בא אלא מן הענבים ולא דמי לגודגדניות דהתם גופים מחולקים הן וחלוקים נמי בשמן. נראה להביא ראיה דאין סברא לחלק מהא דתנן פ' השוכר את הפועלים היה עושה עמו בתאינים לא יאכל עמו בענבים ואמרינן בגמרא אר"נ אמר רבה בר אבוה פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין משהלכו ש"ו בגת אוכלין ענבים ושותין יין ופרש"י דקודם שהלכו ש"ו עדיין לא נקרא שם יין על מה שבגת ונמצאת אין מלאכתן אלא בענבים ולכך אין שותין מן היין משום דהוה כעושה ליה במין זה ואוכל במין אחר הא קמן דהתם נמי היין אינו בא אלא מן הענבים והו"ל שפיר ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב שהרי באותן ענבים עצמן שהיין בא מהן הן עושין ואוכלין אפ"ה אין שותין יין משום דחשיבי תרי מיני וה"ה לענין ברכת שהחיינו:
66
ס״זשאלה לד ברכת הטוב והמטיב שאנו מברכין על היין האיך מנהג הוא לברך אי בעינן דוקא שהאחרון משובח שבח ניכר מן הראשון או אפילו מעט יותר או דילמא לגמרי כראשון או אפילו אם הוא גרוע ממנו:
67
ס״חתשובה יראה בפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכים מספק כלל אא"כ ידענא דנהוג עלמא לברך ובהך מלתא איכא פלוגתא דרבוותא ה"ג ורשב"ם וא"ז פסקו דאין לברך הטוב ומטיב אא"כ האחרון משובח מן הראשון והתוספות והרמב"ם כתבו אפי' אם האחרון גרוע מן הראשון שעל רבוי היינות הוא מברך. וכתוב במרדכי דלדעת ר"ת צריך רק שלא יהא גרוע יותר מדאי מן הראשון אבל אשירי כתב שאם הוא משובח או רק שאינו יודע שאינו גרוע מן הראשון בסתמא מברך אבל אם יודע שהוא גרוע אינו מברך והשתא מתוך הני פלוגתא אין לברך אא"כ שהוא משובח מן הראשון ובאישטריי"ך היו נוהגים שלא לברך אלא על היינות שהיו מופלגים לשבח לא ידעתי מאין הרגלים דלכל הפירושים אם שתה כבר יין בינוני ושתה אח"כ משובח הימנו בידוע וניכר צריך הוא לברך אעפ"י שאינו משובח בהפלגה. גם היו נוהגים שאפילו ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין ולמנהג זה יש סמך דמצאתי הועתק מתשובת הר"ח א"ז וז"ל א"ל שאמר תלמיד של רבינו שמחה שאם שתה מזה יין תוך ל' יום אינו מברך הטוב והמטיב וליתא עכ"ל. ואע"ג דכתב וליתא מ"מ אפשר ראו המנהיגים הקדמונים שבאותה מדינה לנהוג כאותו תלמיד והיה נראה דמהך סברא יש ג"כ לתת טעם לאידך מנהג שלא היו מברכין רק על המופלגים דכיון דאין מברכין אלא מל' יום לל' יום אלמא בחידוש תליא מילתא כההיא דהרואה את חבירו לאחר שלשים מברך שהחיינו ושם פר"י דדוקא בחבירו שהוא חביב עליו ושמח בראייתו ובני אושטרי"ך מתוך שהיה להם רוב מיני יינות לכמה בעלי בתים יש שהיו בוחרים בחזקים ויש בקלים ויש בדקים וצלולים ויש במתוקים לא היתה הסכמה ברורה להם כלל שהאחרון משובח מן הראשון אלא במופלגים שהכל מודים בו ועליו יש לברך וחשיב שמחה לשותיהן לפי שברור לו שהוא משובח לכל אדם והוי טוב לדידיה ומטיב לאחריני ואע"פ שאינו טעם מספיק לגמרי כדי ליישב המנהג באתי:
68
ס״טשאלה לה הרואה לבנה בחדושה בימי החול ואומר נמתין לברך על חדושה עד למו"ש יפה הם עושין או לאו:
69
ע׳תשובה יראה דיש לחלק בדבר היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב אינו לילות הרבה בחודש כגון ז' או ח' בחדש שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש וב' וג' או ד' לילות אחריו עדיין יש זמן לברך עד סוף ליל ט"ו כה"ג יפה להמתין עד מו"ש דכתב א"ז דאין מברכין על הירח אלא במו"ש כשהן מבושמין ובכלים נאים אבל אם ליל מוצ"ש הבא יהא לילות הרבה בחודש שאם יהיה מעונן בו וב' וג' או ד' לילות אחריו יעבור זמן הברכה כה"ג אין להמתין עד מו"ש דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר וראייה מהא דגרסינן פ' החולץ איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ורשב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא משום דמצוה ביבום וחד אמר חליצת גדול עדיפא משום דמצוה בגדול ופריך עלה ממתניתין תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואי ס"ד דאמרינן ביאת קטן עדיפא נינטר דילמא מייבם ומשרי כל שיהוי מצוה לא משהינן ולאידך מ"ד פריך נמי ממתניתין דתנן תלה בגדול עד שיבא ממד"ה אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא נינטר לגדול דילמא אתי וחליץ ומשני נמי הכי כל שיהוי מצוה כו' אלמא דלא משהינן מצוה כדי לעשותו מן המובחר כי התם דלחד מ"ד ביאת קטן עדיף ולחד בגדול עדיפא ואפ"ה לא משהינן לה ומ"מ מוכח התם דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן לה אבל בשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדה"י לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן וה"ה בנ"ד. ולפי זה הא דכתב בהגה"ה במיימוני דנהג מור"ם כשהיה מקדים לברך בחול כדי שלא יעבור זמן שהוא עד ט"ז בחודש היה לובש סרבל מכובד שהיה לו ע"כ אין ר"ל שבמוצ"ש היה ודאי עובר זמן אלא ר"ל ראוי להסתפק שיעבור כדבארתי לעיל והנראה לע"ד כתבתי:
70
ע״אשאלה לו בחורי עניים או שאר עניים כמותם כשמתקנים להם חלוקות חדשות צריכין לברך ברכת שהחיינו או לאו:
71
ע״בתשובה יראה דאין צריך לברך ברכת שהחיינו דכל החיבורים כתבו בסתם דברי ר"י דאין מברכים על כלים חדשים אא"כ חשובין קצת אבל חלוק ואנפיליאות וכיוצא בהם לא אע"ג דאשירי פ' הרואה מחלק דהכל לפי מה שהוא אדם דיש עני שהוא משמח יותר בחלוק חדש יותר מן העשיר בכלים חשובים ומייתי ראייה על זה מפ' הנודר מן המבושל במסכת נדרים ע"ש ונראה להביא ראייה ג"כ לדבריו מהא דאמרינן פ' אע"פ דהמשרה את אשתו על ידי שליש דקתני נותן לה מנעלים ממועד למועד וקאמר עליה בגמ' דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דכתבינהו להו בג' מועדים כי היכי דניהוי לה שמחה בגוויהו אלמא חשיב לה תלמודא שמחה במנעלים לעני שבישראל דאיירי ביה התם ועיקר ברכת שהחיינו במידי דמשמח תליא מילתא כדמוכח בההיא דהרואה את חבירו אחת לשלשים יום מברך שהחיינו וכתבו הגאונים דדוקא שהוא חביב עליו ושמח בראייתו. אמנם נראה אחרי דשאר המחברים כתבו דברי ר"י לפסק הלכה בסתם ולא מפליג בין עשיר לעני ואפי' בכלים חשובים כתבו התוס' פ' התכלת וז"ל התוס' בברכות תניא העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפ' הרואה אמרינן דאכלים חדשים מברך שהחיינו ורב שרירא גאון כתב דלא סמכינן עלה דמסקינן בשלהי פ' בכל מערבים דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן ע"כ. ואע"ג דנראה דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא גאון דהא כל המחברים מייתי מההוא דפ' הרואה לפסק הלכה ובהגה"ה במיימון בהלכות קידוש והבדלה כתב דמהר"ם היה מכוון בכל יכולתו שיהיה לו מלבוש חדש בליל ב' דראש השנה בשביל ברכת שהחיינו כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא דפליגי אי מברכין זמן בליל ב' דר"ה אלמא דלא חש מידי לההיא דרב שרירא גאון דאל"כ אכתי לא הוי מסיק נפשיה מפלוגתא מ"מ נוכל לחלק בין כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר ובין כלים שאינם חשובים כלל כגון חלוקים ומנעלים וכה"ג כמו שמחלק בסמ"ג במצות פדיון הבן דאינו בא אלא לפרקים מועטים ולכך דמיא לדבר הבא מזמן לזמן ומברכין עליהם שהחיינו לאפוקי מצות מילה דשכיחי טפי ולכך אין מברכים שהחיינו וגבי כלים חשובים נמי איכ א למימר דהוי כדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם כלים חשובים ואפי' לרב שרירא מצי סבר דמברכים כה"ג וכן פדיון הבן דפסיק תלמודא בהדיא בסוף מס' פסחים דמברכים שהחיינו. אבל לעולם בחלוקות ואנפליאות ומנעלים וכה"ג כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש להם לא ברירא לן דליתא לרב שרירא גאון הואיל ויש סברא לנטות לכאן ולכאן ואפי' בחורים עניים לא יברכו על חלוקים דהממעיט בברכות לא הפסיד:
72
ע״גשאלה לז אם ספק לאחד אם ספר לילה אחת או לאו האיך יעשה מכאן ואילך יספור בברכה או לאו:
73
ע״דתשובה יראה דיספור בברכה מכאן והלאה ולא מבעיא אם נזכר ספיקתו ביום ההוא שאז ודאי צריך לספור ביום בלא ברכה מתוך הספק ושוב יספור בשאר הלילות בברכה והכי נהגינן אפילו בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי אלא אפילו אם לא נזכר הספק עד לילה השנייה אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג דבודאי שכח יום אחד כו' נהגינן כבה"ג דכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר פי' בברכה דבלא ברכה מנ"מ ודלא כתוס' במנחות פ' ר' ישמעאל דכתבו דאין נראה ולא יתכן פסק הלכות גדולות ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר"י דכל לילה מצוה בפני עצמה ואם לא ספר באחת מצוה לספר באחרות מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותייהו בודאי לא ספר כבה"ג בספק מצינו למיסמך עלייהו דמצאתי בספר א"ז הגדול דראבי"ה סבר דספירה בזמן הזה דאורייתא ופסק מתוך כך דהבעיות דלא איפשיטא בתלמודא אזלינן בה לחומרא לגבי ספירה וצריך לחזור ולספור כמו גבי ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר משום דאורייתא היא כל זה כתב ראבי"ה. וא"כ בנ"ד נמי מצוה הוא לספור מתוך הספק שלא סיפר הלילה שעבר ואע"ג דהתוס' במנחות ואשירי בשם ר"י דלעיל פליגי בהדיא בהא וסבירא להו דספירה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר למקדש הא אינהו נמי סבירא דכל לילה מצוה בפני עצמה. וא"כ שפיר סופר בברכה ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא ולדקדק כולי האי מאחר דכתבו הגאונים דהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן:
74
ע״השאלה לח שכח על הניסים בברכת המזון ולא נזכר עד שחתם בברכת הודאה. אבל עדיין לא חתם בבונה ירושלים חוזר הוא בשביל על הניסים או לאו:
75
ע״ותשובה יראה דאינו חוזר אפי' בכה"ג וכ"ש אם כבר חתם גם בבונה ירושלים ואע"ג דכתב במרדכי פ' במה מדליקין וכן בהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה דמייתי מירושלמי דאם שכח יעלה ויבא בברכת המזון בר"ח אינו חוזר אבל בשבת ופורים וחנוכה שא"א לו בלא אכילה חוזר ואע"ג דתלמיד דידן מסיק דהזכרה בבהמ"ז חנוכה ופורים רשות הוא ולא חובה כיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך אדעתא דהזכרתה שווייה עליה כחובה וחוזר כדפסיק בה"ג כעין זה על תפילת ערבית ע"כ מ"מ כמדומה לי שרבים לא היו תופסים דברי ראבי"ה הללו עיקר אלא כמו שכ' הרמב"ם בסדיא דאין מחזירין וכן כ' א"ז וכן בטור א"ח ושמעתי מיישבין הירושלמי דר"ל בשבת דחנוכה ופורים ואשמועינן הואיל דלא סגי דלא אכל פת בשביל השבת חוזר נמי בשל חנוכה ופורים דיום שנתחייב באכילה הוא ואהא נמי יש להקל דהא איתא במרדכי בההיא פירקא וכן בפרק ג' שאכלו דסברי מקצת הגאונים שאם שכח של ר"ח בבהמ"ז בשבת אינו חוזר משום דחיוב האכילה אינה בשביל ר"ח וא"כ תקשה לדידהו הירושלמי דלעיל דע"כ לית להו האי סברא אי ר"ל כמו שכתבתי בין כך ובין כך דברי ראבי"ה נדחים דאיהו סבר אפי' בחול בחנוכה ופורים חוזר כדמייתי ראייה מהגמ' ותו אית לן למימר דהנהו דברי ראבי"ה ליכא למיזל בתרייהו דסמך ראייתו אפסק דה"ג וכתב בהגה"ה במיימוני דלא קי"ל כההיא פסק דה"ג ואף כי קצת הם דברי תמוהים לעשות הטפל עיקר דבתפלה מסיק תלמודא דחובה להזכיר של חנוכה ופורים ואעפ"כ אמרינן התם דאין מחזירין אותו ובהמ"ז מסיק דרשות הוא להזכיר ואיך יתכן שיהא חוזר בה טפי מבתפלה וכיון דהכי הוא אפי' כשנזכר קודם חתימת בונה ירושלים אינו חוזר ואע"ג דפסק ר"ת דאפי' בדבר שאמרו חכמים אין מחזירים אותו אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר וכתב בסמ"ק דיש לפסוק כפסק ר"ת וכדעבד עובדא הכי וכן כתבו התוס' שילהי פ' תפילת השחר ממש דעמא דבר בהא כר"ת ובבהמ"ז נמי. כל זמן שלא סיים ג' ברכות הוי כלא עקר רגליו כדמוכח באשירי פ' ג' שאכלו לענין ל"ש אלא שלא התחיל בהטוב והמטיב כו' מ"מ לא דמי לפסק ר"ת דהתם לא קאי אלא אהנהו דחייבו חכמים להזכיר לכתחלה ונהי נמי דאמרו דאין מחזירין אם שכח סבר ר"ת דהך לישנא דאין מחזירים משמע דוקא לאחר שעקר רגליו דאז מיקרי חזרה ולאידך טעמא נמי דמפרש סברת ר"ת דהכי פירש דאין מחזירים אותן אין חובה להחזירו אבל אם ירצה יחזור הני טעמי לא שייכי אלא אמילי דמפרש תלמודא עלייהו ואם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר לא פטרוהו חכמים אלא אמידי דמיקרי חזרה ולאידך טעמא מחובה אבל הזכרת חנוכה ופורים בבהמ"ז דלא חייבו חכמים אפי' לכתחילה להזכיר ולא אמרו עליו האי לישנא דאם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר אין מחזירים לאחר שעקר רגליו אבל קודם שעקר רגליו מחזירים וכן לאידך טעמא י"ל דר"ת מודה בהך מילתא דאין רשאי לחזור ולברך ברכה לבטלה:
76
ע״זשאלה לט בחורים בני בי רב היו רגילים לדבר בשעת בהמ"ז ועשו תקנה בקנס שלא ידברו כדי שיכוונו לשמוע הברכה ויש שרצו שלא לתקן עד לאחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכה דאורייתא שפיר דמי הכי או לאו:
77
ע״חתשובה יראה דלאו שפיר דמי הכי דראוי לתקן עד לאחר ברכה רביעית דהיינו עד שיתחיל הרחמן וכן שמעתי אחד מרבוותא שהקפיד על שתקנו רק עד אחר בונה ירושלים והביא ראייה מפ' שלשה שאכלו רב עני לה לאמן דבונה ירושלים בלחישותא כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבנן ונראה כ"ש אם יתקנו שלא לדבר רק עד אחר בונה ירושלים יבינו הכל דמכאן ואילך לא קפידא אם לא יכוונו לשמוע משום דהיא דרבנן ויזלזלו בברכה רביעית ואע"ג דבכל דוכתא אשכחן דעבדינן גזרה טפי לדאורייתא מלרבנן מ"מ כיון דאשכחי הכא דקפיד תלמודא כה"ג אנו נמי נקפיד. הנראה לע"ד כתבתי:
78
ע״טשאלה מ תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו ואביו מוחה בו בתוקף וא"ל בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם תצערני עד מאוד כי אדאג עליך תמיד ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה מה יעשה תלמיד ישמע לאביו או ילך כחפצו ללמוד תורה:
79
פ׳תשובה יראה דאין צריך לשמוע כה"ג לאביו וראייה מהא דאמרינן פ' מי שהוציאוהו כשם שמטמא בח"ל כך מטמא בבית הקברות ומוקי ליה התם בבית הפרס דרבנן ומטמא לישא אשה וללמוד תורה אמר ר' יודא אימתי בזמן שאינו מוצא בארץ ללמוד אבל מוצא בא"י ללמוד לא ר' יוסי אומר אפי' מוצא ללמוד הולך לח"ל לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד ומעשה כו' ופסק התם רבי יוחנן כר' יוסי ומוכח באשירי פ"ב דכתובות דלאו דווקא לטמאות בח"ל אלא ה"ה בבית הפרס דרבנן נמי שרי בשביל ת"ת ואלו בפ"ק דקדושין אמרינן רב אסי הוה בעי לצאת לקראת אביו מא"י לחוצה לארץ ושאל לרבי יוחנן אי שרי אי אסור א"ל רבי יוחנן לא ידענא אלמא לצאת לת"ת אע"פ שמוצא ללמוד תורה במקומו עדיף מכיבוד אב ואם שהרי יעקב אבינו לא נענש על כיבוד אב ואם כל אותם שנים שלמד תורה בבית עבר וכיון דקי"ל כר' יוסי דלא מן הכל אדם זוכה ללמוד א"כ הכל בכלל ת"ת הוא ואין נראה לחלק בין כיבוד אב ואם בין מה שאביו מיחה בידו ושמצערו במה שעובר על צוואתיו דהא תרווייהו מצות עשה שוה נינהו כבודו ומוראו ועוד דאמרינן בפ"ק דיבמות יכול אמר לו אבא היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ונראה דלאו דווקא טומאה דאורייתא אלא אפי' טומאה בבית הפרס דרבנן דאיכא נמי לאו דלא תסור כי היכי דלא מפליג תלמודא התם בין לאווין דשבת דחמירי ובין שאר לאווין דלא חמירי והיינו טעמא הואיל ואמרה תורה כולכם חייבין בכבודי כלומר מוראי למעלה ממוראיכם א"כ כל האי סוגיא אפי' קלים הם דוחים כיבוד אב ואם ומוראו דבכל איסורים אפי' דרבנן איכא מורא שמים אם פורש מהן ולענין לצאת לת"ת לפני רב שזוכה ממנו ללמוד תורה שרינן לעיל טומאה דרבנן אלמא עדיף ממורא דאב ואם:
80
פ״אשאלה מא הא דתניא בפ' אין עומדין דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ופרש"י שאינו צריכה עיון כדי שלא יהרהר בה בתפלה וא"כ לפי זה צריך נמי ליזהר שלא ליכנס לבית המרחץ ולבהכ"ס מתוך הלכה שאינה פסוקה שלא יהרהר בד"ת באותן מקומות כדאמר בכמה דוכתין בתלמוד דאסור להרהר שם בד"ת או שמא יש לחלק:
81
פ״בתשובה יראה דיש לחלק וכן מצאתי כתוב דקמאי נמי הוו מספקי בהך מילתא וכתב שם הכותב דיש ראייה להתיר מהא דאיתא פ"ק דקידושין גבי בר קפרא ורבי שמעון דפריך תלמודא והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ודחי דילמא לאונסו שאני ופרש"י פעמים שהיה טרוד ומעיין בשמועתו לפני כניסתו ועל כורחו הוא שמעיין וגורס בה בבית המרחץ עכ"ל. הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דשרי דאל"כ לא הוי לאונסו דפשע בתחילת כניסתו לבית המרחץ וגם נראה מתוך הסברא דיש לחלק דודאי לעמוד ולהתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה אסור משום דא"א לו לכוין יפה מ"מ נר' דודאי הרהורי הלכה ירחיקוהו למעיין בה וא"כ ע"כ יהא לבו טרוד אם עיין הוא בהלכה לא יוכל לכוין תפילה ואם יכריח מחשבת לבו לסלק עיון ההלכה ההיא גופה טירדא היא לו שצריך להסיר מלבו מה שהוא חפץ לחשוב בו ויפסיד ע"י כך כוונת התפילה ועל טירדא מועטת הקפידו הראשונים לענין תפלה כדאמר פ' הדר הבא מן הדרך לא יתפלל תוך ג' ימים שמואל לא הוי מצלי בביתא דהוי ביה שיכרא אבל בבית המרחץ איכא למימר דלא גזרינן שמא יהרהר שם כיון דידע דעבירה היא יש בו כח להכריח את לבו שלא יהרהר שם ואם היה לו טורח וטירדא על זה יהא כן וק"ל. ותו יש לחלק דדוקא גבי תפילה חיישינן פן יהרהר בה בד"ת משום דתרווייהו דברים של קודש הם אבל לא חיישינן שיהרהר במקום הטינופת כגון בבית המרחץ ובבה"כ בד"ת דהוי גנאי וזלזול לדברי תורה שהוא בא לעסוק בה ודמי קצת להא דאמרינן פ"ק דפסחים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה בתמיה אמנם הדבר ידוע הוא שקשה מאד להסיר מלבו בהרהורי התורה אפי' במקום הטינופת מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול הלכה ואף כי אמרינן פ' מי שמת אמר רב הונא ת"ח אסור לעמוד במבואות המטונפות מפני שא"א לו בלא הרהור תורה אלמא דחיישינן להכי צ"ע:
82
פ״גשאלה מב הא דאמרינן שתה רביעית יין אל יורה אי נוהג דין זה אף ביינות שלנו או לאו:
83
פ״דתשובה יראה דלפי משמעות התלמוד היה נראה דיש לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם שהיו חזקים הרבה ומשכרין דהא פ' הדר מחלק תלמודא בין יין ליין. דקאמר שאני יין דאיטלקי דמשכר טפי וכיון דמחלקינן לחומרא איכא למימר דה"ה לקולא ביינות שלנו דלא משכרי כולי האי והכי מחלקות הגאונים בין יינות שלנו לשלהם לענין מזיגת כוס של ברכה וכן מהרי"ח פ' המוכר פירות מספקא ליה אי אמרינן ביינות שלנו דדרי אחד תלת ואי מזיג ליה כך חי מברכים עליהן בפה"ג או לאו אך קשה לי דא"כ סמ"ג וסמ"ק ואשירי דכתבו פסק זה דשתה רביעית יין אל יורה בסתם ולא חלקו ביינות וכי לא כתבוהו לצורך זמנינו וארצותינו שאין בהם יינות חזקים כ"כ ואפשר דמש"ה לא חלקו לפי שלא ידעו שיעור בדבר ביינות שלנו דהא פשיטא דאם ישתה ממנו הרבה דמשכר ליה ולפי שלא ידעו לתת שיעור בדבר כמה ישתה ויהיה אסור להורות סתמו דבריהם אבל לעולם י"ל דברביעית שהוא דבר מועט אין לאסור ביינות שלנו. מ"מ נראה דצריך ליזהר מאד בדבר דמשמע בפ' אמרו לו דכל מידי דלאו זיל קרי בי רב הוא כגון שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין אסורין להורות בו וא"כ אפי' נטל"פ יבטל בס' דכתבו דמותר להורות בהן לפני רבו שתויי יין אסורים בהן דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ"כ הרמב"ם בספר עבודה דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנה ודאי דצדוקים לא מודים בהו וצ"ע בפ' אמרו לו אמנם כתבו התוס' משאנ"ץ סוף פ' היו בודקין בסנהדרין דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות ע"ש. הנראה לע"ד כתבתי:
84
פ״השאלה מג תלמיד הרואה את רבו שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן צריך למחות בידו או לאו:
85
פ״ותשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר שמעתי אחד מרבוותא דיש לדקדק דא"צ למחות מהא דאמרינן פ"ק דחולין דר' זירא ורב אסי מייתי לקמייהו ביצים המצומקים ביין ר' זירא לא אכל רבי אסי אכל הקשה רבי זירא לר' אסי בתר הכי ולא חייש מר לתערובת דמאי אמר ליה לאו אדעתה ואמאי לא הקשה לו קודם שאכל אלמא דאין צריך למחות ולהודיע. ונ"ל די"ל דדוקא כה"ג שגם התלמיד אין ברור לו האיסור כי ההיא דתערובת דמאי דהא מסיק התם ופשט להתיר אבל אם ברור לו האסור אפי' מדרבנן יודיענו ויפרישנו והכי מוכח מלשון רש"י דפי' התם משום דלאו בעיני הוה הדמאי לא חשו למילתא מדנקט רש"י חשו משמע דתרוייהו רבי זירא ורבי אסי והא רבי זירא חש ולא אכל אלא ע"כ ר"ל דלא חש למחות ביד רבי אסי הא אי הוה בעיניה היה מוחה ואע"ג דאפי' דמאי בעיניה לא אסור אלא מדרבנן ולמאי דמסיק התם שדקדק ר' זירא דע"כ לא גזרו על תערובת דמאי מדמסתייע מילתא לרב אסי דאכל תערובת דמאי דהשתא בהמתן של צדיקים כו'. א"כ נוכל לומר דאהא נמי סמיך ר' זירא בתחילה שלא מיחה בר' אסי מתוך הספק. ולפי זה אין לנו ראייה מכאן שא"צ למנות אפי' בספק האידנא בדורות שלנו דאפי' על דורות חכמי התלמוד איתא בתוס' התם באותה שיטה ומייתי מב"ר דר' ירמיה שדר לר' זירא כלכלה דפרי וקאמר התם דבין דין ובין דין איתאכל פרי בטבלייהו ומהך עובדא קאמר במס' שקלים דאמר ר' זירא אם הראשונים כבני אנשים אנו כבני חמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר ע"כ אלמא דאפי' בימי ר' זירא אירע תקלה לצדיקים כש"כ אנו בדורותינו יתמי דיתמי. ועוד הוכיחו שם התוס' וכן בפ"ק דשבת ודגיטין דדוקא במידי דאכילה אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים על ידם אבל שאר איסורים אע"פ שהוא עושה האיסור בידו כמו רבי ישמעאל שקרא והטה אפשר שיארע תקלה בזאת לצדיקים וא"כ אם היה רואה לרבו שרוצה לעשות האיסור במידי דלאו ע"י אכילה צריך להפרישו אפי' אם היו מדמים דורותינו לדורות הראשונים לפי מאי דכתבינן לעיל דרבי זירא סמך אהא דהשתא בהמתן של צדיקים כו' ולכך לא מיחה בר' אסי אבל אין נראה להביא ראייה דבכל איסור דרבנן א"צ להפרישו מספק מהא דאמר פ' הדר מילתא דרבנן עבדינן עובדא והדר שאילנא ופרש"י אם שומע תלמיד שרבו פוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע"פ רבו ואח"כ יקשה לו וכן מוכח בספר התרומה הא קמן להדיא דכל היכא דאין ברור לתלמיד האיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה. מ"מ אין נראה ראייה מכאן לנ"ד דשאני התם שבא הרב להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת ואע"פ שנראה לתלמיד לסתור ולהקשות צריך לשתוק עד לאחר מעשה ויחשוב ויאמר אולי יש לו תירוץ וישוב על קושייתו ולא יכנס במעשה רבו אבל לעולם אם רואה את רבו ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאסור א"צ לשתוק דאדרבה יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואישתלי הוא. ותדע דיש לחלק הכי דבפ"ק דחולין גבי בית שאון פריך תלמודא ודילמא רבי מאיר אישתלי ואמאי התיר בית שאון ע"פ עדות זאת. והשתא אילו העיד אחד שר"מ הורה הלכה למעשה לאכול בבית שאון בלא מעשר פשיטא שהיה רבי סומך כדין על אותו עדות ולא הוי פריך עלה מידי ומ"מ אחרי שמצינו ראייה בשני מקומות בהא דפ' הדר וכההוא דרבי זירא ורב אסי ואע"ג דדחינן להו בתרי גווני לא ראי זה כראי זה לא שייך לדקדק כולי האי. הנראה לע"ד כתבתי:
86
פ״זשאלה מד טלית של משי צריך לצייצו דוקא במינו בציצית של משי או פוטרים בו אף ציצית של צמר:
87
פ״חתשובה יראה דנהגו לפטור אף בשל צמר ואע"ג דכתב בהגה"ה במיימון דמהר"ם פסק דהא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינו בין שלא במינו היינו דווקא יחדיו ולכך יש לעשות לטלית של משי דווקא ציצית של משי וכן מצאתי בגמ' בהדיא פ"ק דיבמות בשיטת עליה דהכי פסק מהר"ם והאריך שם מ"מ ראיתי שהשיב אחד מהגדולים בתשובה אחת דלא נהיגי עלמא הכי האידנא אלא כהרמב"ם דמתיר בהדיא וכן נראה דהכי הוא מנהג שהרי ראיתי בכל הקהילות שהיו באושטריי"ך שהיה בבתי כנסיות טליתות של שער שתקנום מן הקופה של ציבור ויש מן היחידים שהתנדבו שהיו מיוחדים לאורחים ולא היו מצוייצים במינם כלל רק בצמר וקעיילי ונפקו כמה גדולים ולא אמרו ולא מידי וגם ראיתי חד מרבוותא דהוי ליה טלית של משי מצוייצים בג' ציציות של משי ואחד של צמר וצ"ע אי שפיר דמי בכה"ג דלא הכנף מין כנף הוא וגם לא גדילים תעשה לך מהם אי"ה לגמרי והרוצה לעשות ציצית של משי יזהר שלא יקח החוטים כמו שהם טווים ושיורין מן החנות של נכרים דבעינן טוי ושזור ע"י ישראל לשמה אלא יקח לשון של משי מן החנות וע"י ישראל ויטוה וישזור משום דראיתי לא זהירי בהכי כתבתי להזכיר:
88
פ״טשאלה מה טלית קטן היאך מתקנים אותו אם כבית הצואר שהוא חצי הטלית מלפניו וחצי מלאחוריו או אם תולה כל הטלית ברצועה בצוארו מאחוריו. וגם האיך יעשה בברכה טלית קטן כשלובשו בכל בקר:
89
צ׳תשובה יראה דצריכים אנו לדקדק ולעשות כדי לצאת ידי כל הדיעות כמו שאבאר אחד מן הגדולים העתיק מתשובה הר"ח א"ז דכתב וז"ל מהר"ם הורה לברך על ט"ק שיש לו בית הצואר ולובשים אותו ואמר מורי שיש לברך להתלבש ואבא מורי כתב דחלוקים א"צ לתפור שלא יהיו בת ד' כנפים דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף מדמברכינן להתעטף מטעם זה אמר דאין יוצאין י"ח כשעושין בית הצואר כמו לסרבל או לחלוק דדרך לבישה היא ולא עיטוף עכ"ל. ומהך דא"ז ראיתי כמה ת"ח נהגו לתלות ט"ק ברצועה בצואר ומונח כל הטלית מאחוריהם למעלה בכתפיים רק ב' ציציות העליונות נכפלו לפניהם על החזה ולדעתם בדרך זה חשיב עיטוף ולא לבוש אבל אחד מהגדולים שהיה זהיר מאד במצות ציצית וכן תלמידיו הגדולים אחריו וכן כמה ת"ח אחריו נהגו בטלית שיש לו בית צואר אמנם לא ידענו שפיר אם ברכו להתלבש בציצית או על מצות ציצית ונראה דלתלות הטלית ברצועה כמבואר לעיל לאו שפיר דמי דבאותו דרך נמי לאו עיטוף מיקרי דעיטוף בכל דוכתין משמע עטיפת הראש ובימיהם היו רגילים בכסות המכסה הראש והגוף כדאמר טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצית ולכך תיקנו לברך להתעטף בציצית אבל כסות שאינו מכסה הראש לעולם אין לברך עליו להתעטף ולדידן דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף אין נראה כלל שיפטור בה מציצית דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה בדאורייתא ומ"מ לא להפליג אדברי א"ז קאתינא אלא נראה דבעינן למעבד בדרך דנפקינן ביה גם ידי א"ז. והנוהג בטלית שיש לו בית הצואר יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות. ואח"כ ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהא נתלה בצוארו בבית הצואר של הטלית וכה"ג מברך שפיר להתעטף שהרי נתעטף בו ואם היה רוצה להפשיטנו לגמרי לאחר ששהה או שהלך בו ד' אמות היה רשאי. וא"ת לפי דעת א"ז אין שום מצוה במה שהוא לבוש בציצית כשהוא בצוארו י"ל דאין קפידא כ"כ רק על תחילת חיוב המצוה ולא על שיהוי המצוה וראייה קצת מסמ"ק דכתב דתקיעה בעינן מעומד וכן ציצית בעינן מעומד דתרווייהו ילפינן מספירת העומר ובתקיעה קפדינן אעמידה אפילו לאחר הברכה ובציצית לא קפדינן בעמידה אלא בשעת ברכה בתחילת העיטוף וע"כ היינו טעמא דבציצית תחילת העיטוף ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות זהו גוף המצוה ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה ונא קפדינן כ"כ בעמידה אבל בתקיעה כולו גוף המצוה היא סוף התקיעה כתחילתה וה"נ לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו וטעם יפה הוא שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד' כנפים ובשיעור המיעוט נפקינן בה י"ח ומה ששוהין בו כל היום היינו כדי להסתכל תדיר בציצית כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם. עוד העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ומהר"ם שלא הלך בקטנה לבהכ"נ אלא כשחזר לבית בירך עליו נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטלתים וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיכול לפטור בברכה אחת ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול הילכך היה ממתין אחר התפילה עד שהיה צריך להסיח עכ"ל. ובאשירי כתוב וז"ל מכאן יש ראייה דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך דחייב אדם לעשות ציצית לכל בגדיו שלו שיש לו ד' כנפים וכל חד מצוה באנפי נפשיה היא אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן עכ"ל. והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשירי צריכה למימר דהא דכתב אשירי בזה אחר זה בלי הפסק לאו דווקא אלא ר"ל בלי היסח הדעת כדכתב מהר"ם והיה נראה לומר דדוקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אא"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפי' לא הסיח דעתו. אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי דכתב היה ממתין עד אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח משמע דאם לא היה מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבית הכנסת ואפ"ה אי לא הסיח לא הוה אמרינן דכיון דפשט טלית הראשון אזלא לה ברכה דידה ולא מפטרה בה בטלית שני אלמא בהיסח הדעת תליא מילתא אמנם באיזה דבר שהוא חשוב היסח הדעת אפרש בתלמוד תורה. הנלעד"כ:
90
צ״אשאלה מו רבים נהגו לתפור סביב הנקב שהציצית תחוב בו בחוטי משי כדי שלא יתרחב הנקב וישמט הציצית ממקומו למעלה או למטה יש קפידא בדבר או לאו:
91
צ״בתשובה יראה דאין קפידא בדבר משום תוך שלש לא יתפור בין לפרש"י בין לפי' רב עמרם דפי' אהך דתוך שלש לא יתפור לפי' רב עמרם דפירש הטעם משום דפחות משלש לאו בגד הוא ואפי' אי תפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית הכי כתב אשירי אליבא דרב עמרם ונראה דההוא טעמא לא שייך אלא דווקא היכא שנקרעת הטלית חתיכה קטנה תלויה ומחובר בה במועט ורוצה לחזור ולתופרה בטלית וכה"ג לא רמינן ציצית באותה חתיכה משום דכמאן דפסיק דמי וציצית המוטל שם לא פטרה לטלית אבל נדון דידן שהטלית שלם ואינה תופרה אלא לחזק הנקב לא שייך האי טעמא מידי וק"ל. ולפרש"י נמי דפי' דמש"ה לא יתפור תוך שלשה דחיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו עוד שבעה חוטין לעשות ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי אבל חוץ לג' לא מקום ציצית הוא וכתב אשירי עליה לפי זה טלית של צמר מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטין של צמר אלא בשאר מינים שאינה ראויה לציצית ע"כ. וא"כ בנ"ד נמי שתופר הטלית של צמר במשי דאינו ראויה לציצית בשל צמר נמי שרי ואע"ג דבהג"ה במיימון כתב בשם מהר"ם דאין לתפור פסקי המעיל תחת הכנף תוך שלש אלא כל התפירות יהיו חוץ לשלש או תוך מלא קשר אגודל דהיינו חוץ למקוה ציצית יש לומר דמהר"ם איירי בטלית של משי ותופר פסקי המעיל במשי דחוט התפירה ממין הטלית ואיכא למיחש שמא יצרפנו עם שאר חוטין הציצית ולכאורה מוכח דטעמא דרב עמרם לית ליה למהר"ם דאל"כ לא היה מחלק כדלעיל בין תוך מלא קשר לחוצה לו ואף כי כתב בהדיא פרש"י שם בהגה"ה מדברי מור"ם ע"ש ואף אם היה סובר פירש רב עמרם מ"מ כה"ג שאינו נקרע ליכא למיחש כדפרישית לעיל ובתוס' פ' התכלת משמע להדיא דאית להו פי' רב עמרם ועוד היה נראה דאפי' אם תופר טלית של משי בחוטין של משי אלא שצבועין החוטין אדום או ירוק אין להקפיד בכה"ג שתופר סביב הנקב לחזק דה"נ ליכא למיחש שיצרפנו עם החוטין הואיל ולא נהגינן כלל האידנא בשום מקום רק בציציות שהן לבנים ולא צבועים ואפי' בט"ק שהוא ממייני צבעים לא ראיתי מימי אחד שהיה מצוייץ רק בציצית לבן ולא צבוע ואע"ג דאין קפידא בצבע כלל מ"מ הואיל ולא נהגו כן נראה דליכא למיגזר ביה שמא יצרפנו עם החוטין. הנלעד"כ:
92
צ״גשאלה מז רצועות של תפילין של יד שנפסק ולא נשתייר בה כדי לקשר בזרוע וגם שתגיע עדיין לאצבע צרדה ולכורכה שם שרי לקשור או לתפור בגידין את הנפסק או לא:
93
צ״דתשובה יראה דהא מילתא אשתכח בהדיא בפתקי הגאונים אלא דיש מהן שחלק בענין זה ולשונו אין מבואר כל הצורך כמו שאבאר בפ' הקומץ רבה גרסינן אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אפסיק ליה רצועה של תפילין א"ל מהו למקטריה א"ל וקשרתם קשירה תמה א"ל רב אחא בריה דרב יוסף מהו למתפרין ועיילו לתפירה לגיו א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופרש"י להחמיר ורבינו תם פי' דעמא דבר הוא להקל ופסק בספר התרומה וכן הרמב"ם ואשירי בשם תשובת גאון כרש"י ותוס' וסמ"ג ורא"ם באשירי בשם שמושא רבא כתבו כרבינו תם ועיילה לתפירה לגיו כדפרש"י שלא תראה התפירה ויהא נראה כמו שלימה נראה דר"ל שיתפור מלגיו ולא מלבר ובהגה"ה במיימון בשם רא"ם פי' שהופך מקום התפירה בתוך המעברתא כדי שלא תהא נראית כלל והירושלמי דמייתי התוספות והחיבורים לסייע לר"ת דשרי לתפור רצועות בגידין לא כתב מידי מעיילות תפירות לגיו מ"מ נראה הואיל ובתלמוד דידן איתא אין לדחות לה משום דלא פי' בירושלמי ובאשירי כתב ויראה דמיירי שנפסק הרצועה המקפת הראש והזרוע והרצועה דהתם בעי קשירה תמה שלא יהא שני קשרים אבל הרצועה התלויה למטה לא שייך קשירה שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך דווקא על היד ועל הראש הוא דכתיב קשירה למעוטי קשירה שאינה תמה אבל הרצועות התלויות לא שייך לאסור בהם קשירה ותפירה דהא בעי רב דימי למימר דאם לא נשתייר ברצועה אלא כל שהוא חוץ לקשר כשירה עכ"ל ולשון זה מגומגם לי קצת דמשמע הכי והכי מדקאמר אבל ברצועות התלויות למטה לא שייך לאסור בהן קשירה ותפירה משמע אבל הכרוך סביב היד מן הקיבורת עד האצבע כדכתב הרמב"ם שצריך לכרוך ג' פעמים סביב לאצבע ואז קושר הרצועה שם א"כ הואיל ושייך קשירה שייך נמי לאסור משום קשירה תמה ומשמע נמי איפכא מדבריו מדכתיב וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות כו' משמע דוקא במקום שהצריך קרא קשירה קפדינן אקשירה תמה וקרא ודאי לא קאי אלא ארצועה מקפת גובה הזרוע דהיינו הקיבורת כדדרשינן לך לאות על ידך ולא לאחרים לאות דהיינו קיבורת וכן הא דהוכח אשירי מרב דימי דאין לאסור קשירה ותפירה ברצועה התלויה לפי הערו"ך רב דימי ואמוראי דפליג עליה קיימא על רצועת היד הנכרת מן הקיבורת עד האצבע כדמוכח בפסקי הגאונים. אמנם בס' התרומה כ' והאריך בשיעור אורך הרצועה ורחבו ומסיק וז"ל הילכך יש להחמיר ולתלות הרצועות של ראש לפניו ויהיו ארוכות של ימין עד הטיבור ושל שמאל עד החזה ורצועת של יד לאחר קשירה בזרוע שתהא ארוכה עד אצבע האמצעי ויכרוך אותה סביב שלש פעמים ורוחב הרצועה כאורכה דשעורה נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפירשתי למעלה ליכא תקנה בקשירה כדאמרינן בהקומץ רבה אביי הוה יתיב קמי דרב יוסף איפסיק ליה רצועה של תפילין כו' ומייתי עלה פלוגתא דרש"י ור"ת ומסיק כרש"י. והנה משמע בהדיא מתוך דבריו דאיסור קשירה ותפירה קאי נמי ארצועה שנשתיירה חוץ לקשירה בראש וביד כל שיעור הארוך שפירשו הגאונים ברצועת ש"י וראש דהיינו דלא כאשירי דלעיל אפס נראה דאין לאסור ברצועה של יד באורך השיעור שמן הקיבורת עד אצבע האמצעי וכפי מה שיוכל לכרוך ג' פעמים סביב האצבע אלא אם היה פושט הרצועה מן הקיבורת עד האצבע בלא כריכה סביב הזרוע אבל כל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע כמו שרגילים העולם באותה יתרון אין להקפיד אקשירה ותפירה כלל דאינו מן הצורך וכן הוריתי כמה פעמים להתיר ולא מלאני לבי להתיר אפילו בתוך השיעור. אמנם התרתי מן השיעור ולחוץ לקשרו כדעת האשירי הואיל ור"ת שרי ואפי' בתוך הקשר דהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה קשה ליזהר בדבר כפירוש רא"ם בהגה"ה במיימון לעיל דא"א למיעל תפירה שחוץ לקשר תוך המעברתה ולפרש"י נמי קשה לתפור אפי' מלגיו שלא תהא התפירה נראית מאד מלבר ע"כ אין להקל:
94
צ״השאלה מח אותיות ותיבות בתפילין שנמחקו קצת אבל עדיין רישומן ניכר ורצה להעביר עליהם קולמוס לפי שחושש שמא יתמחקו עוד יותר שלא יהא רישומן ניכר שרי למיעבד הכי או לאו:
95
צ״ותשובה יראה דאם רישומן ניכר כל כך דיוכל תינוק דלא חכים ודלא טפש לקרות יפה כה"ג שרי להעביר קולמוס על הכתב להטיבו ולחדשו כדי שלא יתמחק יותר דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא ומה שיוסיף עליו אינו אלא שישמרו שלא יתקלקלו כה"ג לא חשיב כתיבה שלא כסדרן. ואע"ג דכתב הראשון לא יהא נראה כלל מפני כתב האחרון מ"מ הואיל וכתב האחרון אינו מתקן עתה כלום שהרי עכשיו כשר הוא כתב הראשון וכה"ג מוכח בתוספות פ"ב דגיטין כתב דיו על גבי דיו דלא חשיב כתב העליון כתב אא"כ היה מתקן התחתון כגון משלא לשמה לשמה וכה"ג והכי נמי איתא בתוספות פ' הבונה ובגיליון פ"ב דגיטין כתב לחד שינויא דאפי' כשהוא מתקן כתב התחתון לעשותה לשמה מ"מ לא חשיב כתב העליון כתב אלא לענין זה שעושהו לשמה ובנ"ד שאינו מתקן כלום אלא שמשמר כתב הראשון ודאי לא חשיב כתב לענין להחשיבו לכתב שלא כסדרן ונראה דעדיף טפי ממאי דשרי בהגה"ה במיימון בשם מהר"ם דהיכא דהיוד"ין שבתוך השיני"ן ועיינין ושעל האלפי"ן ורגלי התו"ין אינן נוגעין בגוף האות מייתינן תינוק דלא חכים ולא טיפש ואי מצי קרי לאות כהלכתו יכול לתקנה אח"כ ולא חשיב שלא כסדרן ואע"ג דכ"ז דלא מתקן פסולין התפילין וכ"ש בנ"ד דכשרה עכשיו בלא תיקון ואפילו לדברי אשירי דכתב בה' ס"ת דאם נדבק רגל השמאל שבה"א ובקו"ף אל הגג בתפילין ומזוזות א"א לתקן משום דהוי שלא כסדרן נראה דלא דמי לנידון זה דהתם כשנדבק הרגל לא שרי לתקן ע"י מחיקה לחודה שיפרידה מגגיה דכה"ג הוי חק תוכות ממש ואפילו בס"ת דלא קפדינן אכסדרן פסולה אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ויחזור ויכתבה וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן ואפילו את"ל דאשירי קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכים היודי"ן שעל האלפי"ן ובשיני"ן להיות דבוקין ורוצה לומר דבהני נמי א"א לתקן בתפילין ופליגי אדמהר"ם דלעיל מ"מ נוכל לומר דבנידון דידן מודה הואיל ועתה הכתב כשר וכל מה שכותב ומוסיף עליו אינו אלא כדי לשומרו אין קפידא בדבר*). הנראה לעניות דעתי כתבתי:
96
צ״זשאלה מט בני רינו"ס ואגפיה"ן נוהגין בתפילין של יד לתקן אותן בקשר שלה שכשמניחין אותן בזרוע המעברתה שבה הרצועה עוברת מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד ובני אושטריי"ך ואגפיהן נוהגין לתקן איפכא שהקציצה מונחת לצד הכתף והמעברתה לצד היד ואם היו אלו רוצים לשנות תפילין של אלו בקשר עד שתהפך להם הקציצה כמנהגם שפיר למיעבד הכי או לאו:
97
צ״חתשובה יראה דאין קפידא בדבר כולי האי ואע"ג דשמעתי דאחד מהגדולים הקפיד בדבר ונתן טעם משום דצריכים להניח הפרשיות תוך הבית בתפילין של יד במנין זה שתהא תחילת הפרשיות פונה כנגד הלב כשהן מונחין בזרוע. וי"א שתפנה פתיחת הפרשיות כלפי היד והטעם משום דתפילין נגללין מסופן לתחילתן וצריכין שתהא תחילת הפרשיות מונחין נגד הלב או י"א כנגד הקורא וכה"ג הא דקאמר תלמודא לענין תפילין ש"ר שצריכין להיות מונחין כסדרן כנגד הקורא קפדינן בהו שראשי הפרשיות מונחים כך בבתים שיהו פונים כלפי חוץ נגד הקורא אם היה בא לפותחו ולקרות בהם יהיו מונחים לפניו כהלכתן וכה"ג יש קפידא נמי בש"י וא"כ ע"כ בני רינו"ס צריכין להניח הפרשיות בבית ש"י בענין אחר ממה שמניחים בני אושטריי"ך שהרי הקציצה מניחים אלו להפך מאלו ולכך אם יבא אלו ליקח תפילין של אלו לעשותם כמנהגו ויהפכו הקציצה ונמצא פתיחה וראש הפרשיות יהפכו ג"כ ויהיו מונחים שלא כהלכתן. אמנם נראה דאפי' אם הוה קפדינן בהכי בתחילת הנחתן בבתים להפוך ראש הפרשיות כלפי חוץ או כלפי הלב מ"מ היכא שכבר נתקנו ונתפרו התפילין אין מעכב ואפי' את"ל שמעכבין בתפילין של ראש שאני התם דקאמר תלמודא בהדיא דצריך להניחו כסדר כנגד הקורא כדאמר התם פ' הקמ"ר כאן מימין הקורא כאן מימין המניח והקורא קורא כסדרן אלמא דקפדינן אבל בשל יד משמע בתלמודא אדרבה דלא קפדינן כלל אקריאה דדריש תלמודא לך לאות ולא לאחרים לאות ובשל ראש דרשינן וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך אילו תפילין שבראש ואת"ל עדיין בש"י בעינן פתיחת פרשיות כנגד הלב דהיינו נמי בכלל לך לאות נראה דלענין קריאה שייך להקפיד וכנגד הקורא אבל בשומה שכנגד הלב לא שייך להקפיד בפתיחת הפרשיות שהלב אינו קורא בראייתה ובפתיחתא אלא בהבנתו דידיה ופתוח ונגלל הכל אחד (בין) מ"מ אם יצא הדבר מפי אחד מהגדולים אינני מפליג דבריו כלל. הנראה לע"ד כתבתי:
98
צ״טשאלה נ ס"ת שנקרעה תפירה שבין יריעה ליריעה רוב התפירה אבל עדיין מחוברת בה' או ו' תפירות כשר הדבר או לאו:
99
ק׳תשובה יראה דלכאורה היה נראה דפסולה מהא דאמר במגילה הטיל בה ג' חוטין גידין כשרה דהואיל ונקראת איגרת ג"כ שרי בג' חוטין ובלבד שיהא משולשין ואפי' היו משולשין בס"ת לא מהני כדמוכח להדיא התם הא קמן דס"ת שנקרע דווקא בעינן כל התפירה בגידים ולא משאר חוטים כלל והיה נראה ה"ה אם לא תפרה כלל רק במקום משולשין בס"ת פסול דמ"ל תפרה בפשתן בין המשולשין מ"ל לא תפרה כלל ביניהם ואדרבא מצינו אויר פסול בסוכה בג' וסכך פסול בארבעה וכן מלאהו בקרובים השטר כשר כדאיתא פ' גט פשוט. וכן מהא דמצריך תלמודא שיור מקום התפירה משמע קצת דהוי שפיר למיתפרה מראש ועד סוף. אמנם נראה דנוכל לומר דודאי בתחילה בעינן הכי אבל אם כבר תפרה כולה כהלכתה ואח"כ נקרע כדלעיל נראה להביא ראייה קצת דשרי לקרות בה מדאמרינן פ' הנזקין ס"ת שחסירה אפילו יריעה אחת אין קורין בה ופי' אשירי בהלכות ס"ת מימרא זו דר"ל שחיבר כל היריעה של ס"ת ותפרם יחד ונשאר יריעה שלא חיבר עמהם אע"פ שמונחת כאן אסור לקרות בה עד שיהיו כולן מחוברים יחד ע"כ משמע קצת דבדיעבד שכבר היו מחוברים כהלכתם ועדיין מחוברים מעט בענין זה שאותם תפירות ה' או ו' של קיימא הן דכה"ג הוא חשיב תפירה לענין שבת ושעטנז שרי לקרות בה דלא אסר תלמודא אלא היכא דמעיקרא חסירה היריעה ואינה מחוברת. הנראה לע"ד כתבתי:
100
ק״אשאלה נא ס"ת אשר יריעותיה תפורות זו לזו במשי כשירה או או פסולה:
101
ק״בתשובה יראה דפשיטא דאינה כשירה היא וכ"כ הרמב"ם בהדיא ובספר התרומה כתב אעפ"י שרגילות הוא לתפור ס"ת שנקרע במשי מ"מ הא דאמרינן ותופרה בגידין קאי אתפירה דיריעות זו לזו לומר דיריעות זו לזו לא שרי לתפור אלא בגידין אמנם ראיתי במקצת חבורות שהיה להם ס"ת תפורה במשי וקראו בהן ואפשר ע"י הדחק שלא היה שם יודע לתקן הגידין ובתחילת תיקונו נתפרו כך במשי. וכה"ג יש לסמוך אהא דכתב אשירי בסוף הלכות ס"ת בשם הגאונים דס"ת שאין הקלפים שלה מעובדים לשמה משום דלא היה שם עבדן לעבדן לשמה וכתב דאע"פ דסבירא לן דאינו מעובד לשמה פסול מ"מ יכולים לקרות באותו ס"ת בצבור משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ומייתי ראייה מר' יוחנן ור"ל דהוו מעייני בספר דאגדתא בשבת אמנם משמע נמי התם להדיא דאם אפשר לתקן אח"כ דצריכים לתקן וה"ה בנ"ד אם ימצאו להם גידין ודאי יתקנו אותה עד שלא יקראו בה. הנראה לע"ד כתבתי:
102
ק״גשאלה נב המזוזות נוהגים להניח במזוזות הפתח באלכסון כדי לקיים פרש"י ופר"ת לאיזה צד מטין הראש של מזוזה דהיינו שיטה עליונה לצד פני הפתח. או לצד חוץ לצד רה"ר:
103
ק״דתשובה יראה דמטים ראש צד המזוזה לצד פנים והכי מוכח בהדיא דיורה דעה כתב דלר"ת דפי' דצריך להניח המזוזה מושכבת אורכה לרוחב מזוזות הבית צריך שתהא שיטה העליונה לצד הדלת ושיטה התחתונה לצד ר"ה וכן כתבו התוס' פ' הקומץ רבא בהדיא אההיא דירושלמי דמצריך שתהא שמע של מזוזה רואה את אויר הפתח וכתבו דלפר"ת צריך להניח כדלעיל ולהפך שמע לצד האויר הפתח א"כ הואיל ואתינן לצאת ידי פר"ת צריכים להטות הראש לצד פנים ונראה הטעם דבדרך זה מונחת פתוח כנגד הקורא. אבל איפכא לא הוי כנגד הקורא דרך ביאתו כדדרשינן ביתך ביאתך וצריך להניח נגד הקורא דרך ביאתו. ואפי' לרש"י שמניחה זקופה מ"מ כנגד הקורא היא כשהוא נכנס באויר הפתח שהרי שמע הפוך לצד אויר הפתח כדאיתא בירושלמי דלעיל וא"צ להפוך פניו רק קצת לצדו אבל אם היה מטה ראשה כלפי חוץ הקורא צריך לחזור פניו ממש לאחוריו ומשום דחזינן כמה מזוזות ת"ח גדולים שהיו מניחין ראשיהם נוטים כלפי חוץ כתבתי הנראה לע"ד:
104
ק״השאלה נג שלש"ן או שאר מיני טיבול שלא ניתן בהן משקה מערב שבת שרי לתת בהן משקה או לאו:
105
ק״ותשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק יפה כמו שאבאר בפ' תולין גרסינן חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ובלבד שלא יטרוף וכתב בספר התרומה ובספר המצות הגדול והקטן בשם ר"י דאיירי כגון שנתן המשקה מבעוד יום כדמוכח מירושלמי דמחייב היכא דיהיב בשבת משקין בשומין כתושים וה"ה חרדל דאין לחלק והטעם משום דקיי"ל כרבי גבי רבי יוסי ברבי יודא דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול ומאי דערביתו בשבת אין קפידא רק שלא יטרוף אבל אי יהיב משקה בשבת אנתינת משקה הוא דמחייב ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי אבל רב אלפס ואשירי פסקו פ"ב דשבת כר' יוסי בר' יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול ושרי לתת משקה בתחילה בשבת ולערבו אח"כ בדרך שינוי כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו וכה"ג כתב בהדיא בא"ז דשום ושלש"ן וחרוסת שכתשו מבעוד יום ולא נתן בהן יין נותן בהן יין או חומץ בשבת ומערבן באצבעו ובפ' המצניע במס' שבת אמרינן קיטמא שרי ופי' רב אלפס ורש"י והרמב"ם דעפר מותר לגובלו משום דלאו בר גיבול הוא אבל התוס' פ"ק דשבת הוכיחו בהוכחה גמורה דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו ע"כ מדברי הגאונים. והשתא נראה דלכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילים עתה לעשות ע"י גיבול משקים אפי' הם דברים שאינם בני גיבול לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י וכמו שהוכיחו התוספות דלעיל אי לא יהיב משקה מבעוד יום אסור לתת בהן בשבת ונראה דאפילו אם נתן בהן מעט משקה כמו שרגילים לתת מעט טיפים דלא מהני מידי כמו שכתבתי לעיל דנתינת משקה מבע"י מהני משום דתו חשיב מגובל בחול והדבר ידוע דבמעט טיפים לא חשיב מגובל. ונראה למצוא היתר לכ"ע אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום כגון שיעשה הבלילה רכה והכי איתא בפ"ב דשבת גבי שתיתה דבלילה רכה לא חשיבא לישה וגיבול והיינו אפי' אליבא דרבי כדמוכח התם וקאמר נמי התם דצריר אליבא דרבי לעשות שינוי בנתינת משקים כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואח"כ המשקה וזה היה שינוי לדידהו ונראה דאף לדידן אע"ג דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהן ליתן מתחילה מ"מ סגי לן בהך שינוי דמפרש תלמודא ובדרך זה שרי לכ"ע לתת המשקה בשלש"ן ובכל מיני טיבולין אפילו לא יהיה בהו שום משקה מבע"י דאית לן למימר לכולה רבוותא דלעיל דאסרו לא אסרו רק בבלילה עבה דאיהי חשיב לישה וגיבול אבל בלילה רכה לא. ונראה דבלילה עבה הואיל וחשיבה לישה גמורה אין חילוק בין נותן המשקה תחילה או אחריו למ"ד דנתינת משקה זהו גיבולו כדמשמע פ"ק דשבת דקאמר אחד נותן קמח ואחד נותן לתוכו המים האחרון חייב מדלא קאמר הנותן מים חייב אלמא הי מינייהו האחרון הוא חייב ותו דאי דווקא קאמר כשהאחרון הוא נותן את המים א"כ הוי איפכא משתיתא דהתם בנתינת משקה תחילה היינו אורחיה א"כ בשלש"ן ובמיני טיבולין היאך נדע אורחייהו אי עבדינן בהו בלילה עבה דלחשיב שינוי להתיר אליבא דרבי אי לא יהיב בהו משקה מבע"י. ועוד נראה אפילו בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול:
106
ק״זשאלה נד איסור שנתערב בהיתר בשבת או בער"ש ולא נודע לו עד בשבת ושאלו לחכם וצריך החכם לשער אם יש ששים לבטל האיסור שרי לשער בדעת ולמראה עיניו ולהתיר בשבת או לאו:
107
ק״חתשובה יראה דבכה"ג שרי למיעבד אע"ג דלכאורה היה נראה להביא ראייה לאיסור מהא דתנן פ' נוטל במס' שבת רי"א אף מעלין את המדומע ופרש"י סאה תרומה שנפלה למאה של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמר מתקן הוא ופריך עלה בגמרא והא מתקן הוא ופרש"י שמביא לידי היתר ונגזור ביה אטו תיקון שעל ידי מלאכה ומסיק ר"י סבר כרשב"א דסבר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ופריך עליה והא מפליג פליגי דתניא ר"י אומר אף את המדומע במאה וארשב"א נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני דר"י עדיפא מרשב"א ופרש"י טעמא דרשב"א כיון דאיפשר לו לקיים עונג שבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין ור"י עדיפא ומקיל טפי וסבור כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ומתחיל לאכול אין תיקון בהעלתו ע"כ מן הסוגיא שם מפרש"י ובפי' משניות דרבינו שמשון בפ' ה' דמס' תרומה מצאתי וז"ל פי' הקונטרוס פ' הלוקח בהמה במס' בכורות תעלה לשון ביטול ולא לשון הרמה מדקתני בר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ"ב דערלה דתרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים התם משום הפסד כהן הוא ואי יהיב דמי שפיר דמי ותדע דתני סיפא ערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ואפ"ה תניא בהו לשון עלייה דתנן מי שהיה לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו עכ"ל הקונטרוס והדין עמו שפי' הטעם משום הפסד כהן כדמפרש נמי בירושלמי משום גזל השבט. ומיהו אע"ג דעיקר תקנה לכך מסתברא דאינו יכול להפטר בדמים דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן בפ' נוטל ובפ"ק דתמורה במדומע אחר שהורם דר"א סבר מדומע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל ודאי דקדושת תרומה יש בה עכ"ל ר"ש בפירוש משניות וז"ל אשירי פרק גה"נ איסור שנתבטל בהיתר אפי' מדרבנן ואח"כ ניתוסף עליו איסור חוזר וניעור כדתנן פ"ה דתרומה סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ורבי שמעון מתיר ואף ר"ש שמתיר לטעמיה דאית ליה כל שעומד להרים כמורם דמי וכבר נסתלק הראשון אבל בשאר איסורין דלא בעי הרמה מצטרפין יחד לאיסור ולל"מ דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעי הרמה הילכך לא נתבטל ראשונה הא ליתא דההרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת את המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורין עכ"ל והשתא לדברי רש"י ואשירי הללו דסברי דההרמה אינה אוסרה את המדומע ואי בעי יהיב דמי לכהן א"כ מאי פריך פ' נוטל והא קא מתקן מאי תיקון יש בהעלתו כיון דלא צריך למעבד מעשה במידי אלא שמשער ומאמד בדעתו אם יש כאן ק"א ושוב שרי לאוכלו אע"כ השיעור והאומד שבו מביא לידי היתר חשיב תיקון וגזרינן ביה משום תיקון על ידי מעשה ואין לתמוה על גזירה כה"ג דכענין זה אשכחן בפ' אין צדין דאסור לראות מומי בכור ביו"ט ולהתירו. ופי' רש"י שם משום דדמי למתקן ולדן את הדין דאסור ביו"ט משום שבת וראיית הבכור והתרתו נמי לאו מידי קא עביד אלא שמחשב ומעריך הדבר בדעתו ולהכי פריך שפיר והא קמתקן ומסיק דסבר כרשב"א דאומר נותן עיניו וכו' וכיון דאפשר לתקן בלי ביטול לא חשיב מתקן כלל ורשב"א פליג על ר"י בזה וסבר דאפי' המחשבה והאומד אסור הואיל ואפשר לעונג שבת על ידי נותן עיניו כו' ונ"מ בין ר"י לרשב"א דלרבי יודא אוכל מכל הכרי אם ירצה יאכלו כולן וישלם דמים ולרשב"א אינו אוכל אלא מצד אחד ומשייר צד אחר אע"פ שיודע שיש ק"א אינו רשאי לומר בפי' שהוא בטל. ולפ"ז נראה בשאר איסורין דלא שייך בהוא ההוא צד דנותן עיניו כו' דדוקא גבי דימוע שייך לומר הכי משום דתרומה גופיה נטלת באומד ובמחשבה כדילפינן מן ונחשב לכם תרומתכם אבל בשאר איסורין ודאי לא שייך וא"כ אסור לשערו כדי לבטלו בשבת. אמנם לשון רש"י בפ' נוטל במתני' לא משמע כלל דסבר דהאי מעלין לשון בטול הוא אלא לשון הרמה מדפירש מותר לעלותן מהן דאי לשון ביטול לא היה טפל לומר מהן ואיכא למימר דמשום הכי פריך תלמודא והא קא מתקן כיון דבעי למעבד מעשה וההיא דראיית הבכור יש ליישב כמו שפירש רש"י פ' אין צדין ומחלק התם בין ראיית מומי הבכור ובין ראיית בהמה שחוטה לבדוק מטריפה דשרי ביו"ט ע"ש וגם המדקדק תתיישב הסוגיא דפ' נוטל שפיר טפי אי בעינן להרים והא דפרש"י בפ' הלוקח בהמה דאי יהיב דמי לכהן שפיר דמי צריכין לומר דמ"מ כל כמה דלא מפרש מיניה או דלא יהיב דמי לכהן אסור לאכול מן המדומע משום דחשו רבנן להפסיד כהן דלמא מישתלי ישראל ולא יהיב ליה מידי דממון שאין לו תובעין הוא וכה"ג ממש אמרינן בפ' הזהב דחיישינן לפשיעותא ואסור לאכול מן הפדוי כל זמן שלא נתן החומש אע"ג דאין החומש מעכב ורבינו שמשון פליג וסבר דאפי' צד קדושה יש בו ולא מפטר בדמים דאחמור רבנן טפי משום גזל השבט והא נמי דכתב האשירי דאין אוסר את המדומע רוצה לומר נמי כרש"י דאי בעי יהיב דמי וכיון דמצי לפטר בדמי וא"צ להרים מקרי שפיר אינו אוסר אע"ג דאסור לאכול מן המדומע עד דיהיב דמי מ"מ דמי לשאר איסורין הואיל וכל התערובת תהא מותר כמו בשאר איסורין. ולפ"ז יתיישב קצת מאי דאשירי לא בעי לחלק אליבא דרבנן משום ההרמה בין תרומה לשאר איסורין ואליבא דר"ש מחלק בה והיינו טעמא משום דלר"ש תליא מילתא בהא דכל העומד להרים כמורם דמי וכאן נמי הואיל ואסור לאכול מן המדומע קודם דיהיב דמי ודאי עומד להרים דסתמא דמילתא הוא דלא יהיב דמי דהא צריך ליתן דמי חוליו שהרי אין קדושה בהמורם אליבא דרש"י ואשירי וכן ימצא לקחת חולין בשוק אבל אליבא דרבנן אין חילוק בשביל ההרמה לאסור טפי הואיל ואין בה קדושה וק"ל ובסמ"ג נמי משמע דצריך להרים או למיהב דמי קודם שיאכל כל המדומע דכתב וז"ל מעלה היא בתרומה שצריך להרים אחד מפני גזל השבט משא"כ בשאר איסורין עכ"ל וע"כ ר"ל ומעלה היא מצד איסור דאי רוצה לומר משום גזל גבי שאר איסורין אשכחן נמי מעלה זאת דכתב א"ז וז"ל שילהי עבודה זרה נבילה שנתערבה ובטילה ברוב אם היא של ישראל אחר צריך לתת לו דמי ובדרשות הר"ח א"ז מצאתי וז"ל וחיה ועוף לא קיי"ל כר"ע דאמר דאורייתא ואם נתערבו בחלב כיון דאין העיקר דאורייתא מותר לבטלו ברוב ובשבת אסור לבטל האיסור דאין לך תיקון גדול מזו כמו שאסור להטביל כלי בשבת דמתקן עכ"ל מהכא נמי משמע דוקא ביטול ע"י מעשה אסור דקאי אדלעיל מיניה דכתב דשדי לבטל לכתחילה ברוב כגון להוסיף עליו מים והכי כתב בהגה"ה במיימון בשם רבינו שמחה שהורה להוסיף מים על מי חלב שנתבשל בהן בשר כדי לבטל כיון דאין השורש דאורייתא אמנם נראה דלא נפ"מ לדידן בהך פיסקא דאנן לא נהגינן לבטל שום איסור אפי' דרבנן לכתחילה והכי כתב אשירי פ"ק דביצה דאין מרבין על האיסור לכתחילה אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט משום דמיקלי קלי איסורא ואע"ג דמבטלינן בידים ביו"ט ולעיל הוכחנו דביטול אסור בידים בשבת או ביו"ט והרי הוא כמתקן היכא דמקלי קלי לא חשיב תיקון כלל:
108
ק״טשאלה נה מהו לטבול כמה חתיכות צנון במלח בשבת ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ:
109
ק״יתשובה יראה דשרי בענין זה שיטבול כל החתיכות אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלו מיד זו אחר זו והכי משמע לשון רש"י פ' שמונה שרצים ולשון ספר התרומה דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד והא דקאמר רש"י אבל מטבילין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעת שבא לאכול החתיכה י"ל דרוצה לומר בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר הסעודה דהיינו כעין כשורי דבני מערבא כדאיתא התם אבל כדי לאכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכן כתב בא"ז וז"ל מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת ואינו ר"ל דוקא חתיכה אחת דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפי' לשהות טובא. וגדולה מזו הורה אחד מהגדולים ואמר הא דאמר רב נחמן מימלח לא מלחינן אבל טיבולי ודאי מטבילינן פי' מימלח לא מלחינן כגון לתת הרבה חתיכות צנון בקערה ולפזר עלייהו מלח ולזורקו ולנערו כדרך שעושין לדגים במליחתם. וכה"ג דווקא דמי לעיבוד ולא בענין אחר ולפי דעתו בדרך טיבול בכל ענין שרי אבל אין נראה להקל כולי האי דבסמ"ג משמע דמפרש תלמודא כדלעיל ולא כפי זה וכן מלשון רש"י לא משמע דמפרש הא דר"נ הכי. לכך אין נראה להתיר אלא כדפרישית:
110
קי״אשאלה נו מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ או לאו:
111
קי״בתשובה יראה דשרי כה"ג ואין לאסור מפני שהוא טוחן כמו מאן דפרים סילקא וסלית סילתא דפ' כלל גדול וגבי האי דמאן דעביד סילתא פרש"י דמחתך עצים דקים חייב משום טוחן די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה אלא מידי דאורחיה לטחון כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג אבל שאר אוכלין לא וכ"כ התוס' אהא דלעיל האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דוקא בסילקא שייך טחינה אבל בשאר אוכלין שרי ואשירי כתב בשם רבינו חננאל פי' אחר אפרים סילקא ולא מפרש בסילקא שהוא ירק כמו שפירש רש"י והתוספות וכתב אפרש"י דתמיהה היא דדבר שהוא אוכל ומפרר אותו דק דק שיהא שייך בו טחינה. והרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות ונוכל לומר כ"ש שאר אוכלין אמנם בהגה"ה שם כתב בשם רא"ם דאסור לפרר פירות לפירורים דקים וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם משום דנטחן כבר ולא מצינו טוחן אחר טוחן משמע אי לאו האי טעמא הוי שייך טחינה בלחם ואע"ג דאוכל הוא ובא"ז כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ"ד כ"ע מודו דשרי ולא דמי לעצים ופירות ולחם דאינהו כולי גידולן מן הארץ ויש במינן טחינה כגון תבואה וקטנית דעיקר טחינה שייך בהו אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה והכי מצינו לענין מלאכה מעמר דקאמר אביי בפ' כלל גדול אין מעמר אלא בגידולי קרקע אע"ג דרבא פליג עליה התם י"ל דלענין טחינת אוכלין דבלא"ה לא שייך בהו טחינה כולי האי מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה וכן כתב אשירי דהוי תמיה איך שייך טחינה באוכלין אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים אא"כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא אבל כל כמה שנוכל לחלק לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו אמרינן הכי אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה איכא למימר דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו אבל אי לא האי טעמא לא וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בבשר מבושל או צלי יהא אסור הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס לכך לא שייכי בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם ואע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש לנו ליגע ביה משום איסור שווייה אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך וצ"ע:
112
קי״גשאלה נז חתיכות דגים מונחים על לוח אחד או בקערה מפורדות זו מזו כמו שרגילין להניח כך ובשבת כשבא לאכול מהן רוצה לאכול מקצתן ולשייר מקצתן לסעודה אחרת היאך יברור אלו מאלו שלא יבא לידי חיוב בורר:
113
קי״דתשובה יראה דלא צריך לדקדק כ"כ בדבר כמו שאבאר לקמן אע"ג דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח וראייתו מהא דכתב אשירי פ' כלל גדול ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל כו'. ומסיים דבורר ואוכל לאלתר ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל שיעור מה שמסיב לאותה סעודה על השולחן ודווקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אסור והבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל ואידך מיקרי פסולת ע"כ מוכח דבנ"ד חשיב ברירה. אמנם נראה דאפי' לפי זה לא חשיב ברירה אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל דודאי דווקא נקט התנא וכן כל המחברים שני מיני אוכלין והכי איתא במרדכי פ' אלו טריפות גבי נפלה לאור דכל היכא דמצינו למימר דלישנא דמתניתין דווקא הוא לא אמרינן לאו דווקא הוא אפי' להחמיר ע"ש מ"מ שני מיני דגים לאו מין אחד מיקרי דהא פסיק בא"ז במס' עבודה זרה דמיני דגים חלוקים בשמן מיקרי מין בשאין מינו לענין ביטול כ"ש להאי מילתא. אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד דיהא ברירה שייכא בהו דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי דכתב הילכך יזהר אדם משני מיני פירות שנתערבו כו' משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו מ"מ לא מיקרי מעורב אפס הואיל וכ' בסמ"ג דהבורר פסולת מתוך האוכל ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר הואיל ובורר משני המינים הוה כאלו בורר ממין אחד ואע"ג דאין לדקדק זה ממאי דנקט שני מינים דאיכא למימר דלא אתי לאפוקי אלא היכא דליכא אלא מין אחד אבל לעולם בדאיכא תרי מיני לקמיה אפי' יברור משניהם חשיב ברירה. אמנם מלשון אשירי דלעיל משמע קצת דלא חשיב ברירה כה"ג כשהוא בורר שני המינים דכ' אותן שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל ואידך מיקרי פסולת מדלא כ' מה שרוצה לאכול עתה משמע דקאי על המין ורוצה לומר אותו המין שרוצה לאכול עתה ומשום דצריך לברור מין ממין נקט הכי וק"ל:
114
קי״השאלה נח דליקה שנפלה בשבת שרי לבר ישראל בזמן הזה לכבות הדליקה או לאו:
115
קי״ותשובה יראה דיש חילוק בדבר כמו שאבאר. כתב בהגה"ה באשירי בשם א"ז פ' מי שהוציאוהו וז"ל בזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללים עליהם את השבת וכן מותר לכבות את הדליקה בשבת בזמן הזה מפני שאנו דרים בין הנכרים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר ע"כ. ובאור זרוע בהל' שבת כתב וז"ל ואפי' בספק סכנה גדולי ישראל מכבים את הדליקה ואע"פ שאפשר לכבות ע"י נכרי ומצאתי שאחד מהגדולים העתיק מדרשות הר"ח א"ז וז"ל בדליקה שיש סכנה פן יבא לשפוך דם שונאי ישראל אל יאמר לנכרי לכבות אלא מצוה לכבות בעצמו ואחד מהגדולים דרש ברבים שמותר לכבות את הדליקה בשבת בזמן הזה ואומר שבשביל כך דרש ברבים שלא יהא נקרא פושע בנפשות כדאמר בכה"ג הנשאל הרי זה מגונה לפי שהיה לו להודיע כבר לרבים כדאיתא בהגה"ה במיימון. ושמעתי מגומגמים להחמיר מסברת לבם ולומר דווקא כשנפלה הדליקה תחלה בביתו של ישראל איכא סכנה כי משפט הנכרים כך היה כי ימצאו אותו שיצאה הדליקה מביתו משליכין אותו לתוך האש והכי משמע במרדכי פ' השואל שדרך הנכרים כך וא"כ ע"י כך יש סכנה לשאר ישראל כדרכם לומר כל ישראל ערבים זה בזה וכה"ג שרי לכבות אבל אם יצא תחלה בביתו של נכרי ליכא למיחש להא וליכא סכנה דעינינו רואות דכמה עיירות גדולות שיצאו בהן דליקות גדולות ולא הזיקו לישראל בגופן כלל ואפי' גיזום לאנשמע בזמן שלא יצא הדליקה בבית ישראל*). אמנם נראה דמלשון הגה"ה באשירי לא משמע הכי לחלק מדתלי הטעם מפני שהם שוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר משמע ע"י חטיפת הממון יבא לידי הריגה והכא נמי איכא למיחש אף אם יצא תחילה הדליקה בביתו של נכרי שלעולם רגילים לשלול ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת אפי' אי חזינן עיירות שלא נשמע בהן שום יראה בכה"ג אין לסמוך ע"ז כיון דלפעמים מועטים איכא למיחש דקי"ל בפ"ב דיומא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וה"נ איתא בתוס' פ' יוצא דופן דמחללים שבת על הגוסס אע"ג דרוב גוססים למיתה ומייתי ראייה מפ"ב דיומא דלעיל. אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין לפי ראות עיני חכמי העיר כגון אם יש שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכה"ג אם נראה שאין סכנה כלל לא יחללו את השבת כלל ולשון דהר"ח דלעיל משמע דזימנין איכא דליכא סכנה מדכתב כשיש סכנה פן יבואו לשפוך דם משמע קצת דבסתמא לא דיינינן לסכנ':
116
קי״זשאלה נט בליל שבת כשהחלון פתוח כנגד הנר שרי לסוגרו כדי שלא יכבה הרוח את הנר או לאו:
117
קי״חתשובה יראה דשרי ואע"ג דשמעתי מחמירים בדבר וכן מחמירים נמי שלא לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות ונותנים טעם לדבריהם דע"י סגירת פי התנור או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור וע"י כך מבעיר את הגחלים או את הנר שהוכחשה אורם כי בענין זה דומה קצת למפוח יותר משאם היה הרוח מנשב לה להדיא. והנה מצאתי תשובת מהר"ם שהעתיק אחד מהגדולים דשרי לסגור החלון כדי שלא יכבה הרוח את הנר והיה נראה להביא ראייה לאסור מהא דגרסינן פ' כל כתבי נר שאחורי הדלת מותר לפתוח ולנעול כדרכו לייט עליה רב משום דהוי פסיק רישיה ופרש"י שם הטעם משום דהרוח מכבה את הנר והשתא בשלמא לפתוח אסור משום דשמא יכבה אלא לנעול אמאי וכתב דלייט עלה לא קאי אלא על פותח כדרכו אכתי תקשה תנא גופיה מה חידוש אתא לאשמועינן דנועל כדרכה אע"כ מטעם דלעיל דבנעילה נמי איכא חשש שמבעיר את הנר אמנם מצאתי אח"כ דהתוס' שם מקשה אפרש"י אמאי נקט לנעול אלמא דלא ס"ל טעמא דידן. ולפרש"י נמי נוכל לומר דלאורחא דמילתא נקט לנעול ולא משום דאיכא קפידא בנעילה וכן צ"ל. ע"כ דהא קאמר התם מותר לפתוח ולנעול כדרכו ואי כבתה כבתה והשתא אי הוי חשש הבערה בנעילה טפי הולל"מ אם הובערה הובערה דהוי חידוש טפי דלא חיישינן אם הובערה אע"ג דמלאכה הצריכה לגופיה היא משא"כ באם כבתה דכל כיבוי שאינו כדי לעשות פחמים מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטר עליה ר"ש. וכ"ת תקשה נמי הא לפר"י התם דמפרש דהטעם הוא משום דע"י פתיחה או נעילה מנענע את הנר ומרחיק את השמן מן הנר והוי מכבה או מקרבו אליו והוי מבעיר ואיירי שהנר תקועה בדלת וא"כ איכא הכא חשש הבערה ואמאי לא נקט ואם הובערה הובערה. אלא צריכה לומר כיון דמ"מ הכיבוי קרוב טפי לפסיק רישיה אשמועינן ביה דלא חיישינן וא"כ לפרש"י נמי נימא הכי. מ"מ הואיל והוכחנו דע"כ הכיבוי קרוב לפסיק רישיה מן ההבערה א"כ נוכל לומר דרב מודה לתנא דנעילה שרי משום דלא פסיק רישיה הוא ולא לייט אלא אפותח משום דהוי פסיק רישיה. הנראה לע"ד כתבתי:
118
קי״טשאלה ס כשמברכים ספירה בליל שבת או בליל יום טוב בבהכ"נ מברכים וסופרין קודם הקידוש שמקדש ש"צ על היין או לאחריו:
119
ק״כתשובה יראה דמברכין וסופרין לאחר הקידוש ואע"ג דנהגו במו"ש ויו"ט לברך ולספור קודם הבדלה התם היינו טעמא משום דאפוקי יומא מאחרינן ליה כדאמרינן בפ' ע"פ ולהכי נמי כתב במנהגים דמדליקים נר חנוכה בב"ה קודם הבדלה כדי לאחורי אפוקי יומא ולכן מה"ט גופיה סופרים אחר הקידוש כדי להקדים עיולה יומא כדאיתא התם פ' ע"פ אפוקי יומא מאחרינן ליה עיולי יומא מקדימין ליה ואע"ג דמילתא דפשיטא היא כמו שביארתי מ"מ כתבתי משום דחזינן דלא נהגו הכי*):
120
קכ״אשאלה סא מה שנוהגים רוב בני אדם אף המדקדקים במעשיהם להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בהכ"נ ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכה"ג יש חשש איסור בדבר או לאו:
121
קכ״בתשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דהתוס' וכן האשירי כתבו בפ' אלו קשרים דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת כדמוכח בעובדא דאימא דרשב"י כדאיתא בויק"ר דהוי לר"ש אימא סיבתא דהוי משתעי סגי א"ל אימא שבתא הוא ושתקה משמע דאין כ"כ לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת עכ"ל הא קמן להדיא דאסור להרבות דברים כמו בחול וכש"כ יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכה"ג כדרך הרבה בני אדם שמתאוים לכך נראה דודאי שרי דכה"ג כ' בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצותם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראות ע"כ. האחזינן דאע"ג דדרשו חכמים וכבדתו מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול פי' שלא ירוץ ויקפוץ ואעפ"כ אם עושה להתענג ולאות נפשו שרי ה"ה לענין שיחה יתירה דנפקא לן נמי מההיא קרא ממצא חפצך ודבר דבר כמו שפירשו התוספות והאשירי דלעיל. אמנם ראיתי הרבה פעמים שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן כה"ג נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים:
122
קכ״גשאלה סב מה שרגילים להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק שרי למיעבד הכי או לאו:
123
קכ״דתשובה יראה דשרי ואע"ג דתנן פ"ב דביצה דאין מספקין ואין מטפחין בשבת ויו"ט מ"מ נראה להביא ראייה להסתיר בכה"ג מהא דתנן פ"ק דיומא בקש להתנמנם פירחי כהונה מקישים לפניו באצבע צרדה כדי להפיג שינתו וההיא הקשה הוי כה"ג כדמוכח התם. ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל תלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפ' אמר להם הממונה הכי אצירוף גחלים בחימום ונהי דרש"י לא גרס לה התם דהתירוהו משמע שאין שבות במקדש התוספות ואשירי גרסי להו ולדידהו יש ראייה מדלא מסיק הכי אהקשת דאצבע צרדה ש"מ דאפי' במדינה נמי שרי:
124
קכ״השאלה סג מי שצריך לרמוז באצבעו ולהוליכו באויר כעין כתיבת האותיות שרי למיעבד הכי בשבת או לאו:
125
קכ״ותשובה יראה דיש להוכיח דשרי אמנם אחד מהגדולים אמר שקבל מרבותיו דאסור ולא פרשו לו הטעם ואמר הוא הטעם לאיסור מפני שמאמן את ידיו בכך שיתרגלו במשיכת הציור כתיבת האותיות וה"ק תלמודא פ' הבונה דסברי רבה ורב יוסף דחיובא דמכה בפטיש הוא משום דמאמן את ידיו וקשה דהא מסיק עלה התם אלא מעתה חזי אומנה וגמר ה"נ דמחייב ומסיק התם אביי ורבא שנויי אחריתי וי"ל דודאי טעמא דמאמן את ידו לא מהני דמש"ה יתחייב חטאת אבל מ"מ שבות דרבנן היא ולא תקשה אלא מעתה יהא אסור למיחזי אומנות ולגמור דיש לחלק בשבות דרבנן בין היכא דקעבד מעשה ובין היכא דלא קעביד מעשה מה שאין לחלק בדאורייתא וק"ל. אמנם נראה להביא ראייה בפשיטות מהא דא"ז דשרי אפילו לכתחילה דכתב וז"ל צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השולחן וגם שלא ישרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב או במשקין עכ"ל הא קמן דווקא בעפר נגוב או במשקין שרישומו ניכר לפי שעה כה"ג אסור לכתחילה אבל באויר שאין רישומו ניכר א"צ ליזהר דאל"כ משקים ואפי' נגוב למה ליה למינקט תיפוק ליה משום משיכת ידו לפי ציור האותיות אבל אין להביא ראייה ממתני' גופיה פ' הבונה דתנן התם הכותב במשקים ובמי פירות ובאבק דרכים פטור והיינו פטור אבל אסור ככל פטורים דשבת הא באויר אפי' איסור ליכא דפשיטא דיש לדחות דלעולם באויר נמי אסור ואשמועינן דאפי' בהנך פטור מחטאת:
126
קכ״זשאלה סד סכין התחוב בכותל של עץ מבעוד יום או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים שרי להוציא הסכין בשבת או לא:
127
קכ״חתשובה יראה דהיכא דתקעו הוא בכותל שהוא מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משום דתנן בהבונה הקודח כל שהוא חייב ומפרש התם תלמודא אליבא דרב דקי"ל כוותיה באיסורי דקודח חייב משום בונה וחייב קודם שנתמלאה הנקב כדאיתא התם בגמ' ופרש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והוי ליה קודח כ"ש. ואין נראה להביא ראייה להתיר מהא דכתב במרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף ומייתי ראייה מפ' במה טומנין האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה דצה ושלפה שרי וי"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בניין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חיזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' אי הוי אי אפשר שלא יוסיף בנקב. וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא הא מסקינן התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינה עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא אלא דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה משום לולין דתרנגולים דאינהו עשוים להכניס ולהוציא כדאיתא התם ולהכי קא מכוין להוסיף אסור אבל בשאין מתכוין נוכל לומר אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור לפסיק רישיה כדאיתא בתשובת מור"ם במרדכי פ' הזורק. אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולא פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראייה מפ' במה טומנין מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה היא שירחיב הגומא דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינא דצה ושלפה כדי שלא יזיז עפר ממקומה ומשום מוקצה ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב את הגומא הוי אסור דעושה גומות ואינו צריך לעפרה חייב מדאורייתא משום בניין כדאיתא בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ. וא"ת אי איירי סכין התקוע בחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבכל דבר שאינה מתכוון אפי' במלאכה דאורייתא שרי דקי"ל כר"ש. וי"ל דאצטריך לאשמועינן דלא גזרו דילמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה בהרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות פ' הבונה ופ"ב דעירובין גבי נשים המשחקות באגוזים דפר"י דהנהו כולהו גזרות דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין כדאיתא במרדכי ריש פ' הבונה ובסוף פ' תולין והוא מייתי ראייה מדצה ושלפה דלא גזרינן התם דילמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל. ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלאו פסיק רישיה הוא מתיישב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוי פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכינים דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפילו אי לא דצה ושלפה דהתם אינה אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד ולא שייך בה קודח אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא לשון קודח וכיון דכבר נהגו העולם לאסור ולהוציא סכין התקוע בכותל ואשכחינן ביה טעמא כדפרש"י יש לנו לקיים המנהג אפי' הוא לקולא כ"ש לחומרא אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור והמחמיר בדבר. מפריז הוא על מדותיו:
128
קכ״טשאלה סה תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת שהן מחוברים לקרקע בבנין וסותמים את פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר שרי לסתור אותה סתימת הדף בשבת כדי להוציא החמין או לאו:
129
ק״לתשובה יראה דיש להתיר הדבר ע"י שינוי קצת או לומר לקטן שיסתור אי ליכא נכרי ואפי' לגדול כי יסתור כי אורחיה נראה דאין כאן חשש איסור ואע"ג דאין להביא ראיה מהא דאיתא במרדכי פ' במה טומנין אהא דקאמר זו אינו חיבור כלומר מגופת חבית להנטל עומדת ומכאן מותר לסתור סתימת התנור שסתמו מע"ש ודומה להא דאמרינן פ' חבית דשרי למברז חבית בבורטיא משום דמכוון להוציא ולא למיעבד פיתחא עכ"ל דהתם איירי בכלי דומיא דמגופת חבית ומברז חביתא והכי מוקי נמי בא"ז ההיא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות ואיירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים. וא"כ איכא למימר בתנורים שלנו מחוברים בבנין כ"ש דאסור ונהי נמי דלא מכוין למיעבד פתחא מ"מ פסיק רישיה הוא לענין סתירת בנין דהא תני במס' ביצה פ' המביא חותמות שבקרקע מתיר אבל אינו מפקיע וחותם וע"כ בחותמות גריעי קאמר דאי בחיבור יפה אפי' חותמות שבכלים נמי לא הוו שרו כדשרו להו התם הכי פי' באשירי ומרדכי ומסקנת התוס' בשם ר"י פ' בכל מערבין. ומיהו כתב א"ז התם והכא איתא שם בפרש"י דלא שייכא סתירה דאורייתא אפי' באהל וקרקע היכא דאינו עושה אלא פתחא בעלמא אלא דמחזי כסותר מדרבנן ומתוך כך אית לן למימר דוקא חותמות שבקרקע אע"ג דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשו כלל לקיים רק לשמור החום לפי שעה ולמסתר למחר קיומה שרי אפילו לכתחילה ומה שפרש"י התם הלכך שרי להתיר חותמת שבקרקע משום דלא הוי קשר של קיימא שעשוי להתיר תדיר נראה דר"ל הקשר שסוגרים בו מתירים אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן דה"נ מחלקינן אפילו מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים כדמבואר יפה בתלמוד ובפסקי הגאונים וכ"ש לענין דרבנן. ונראה נמי דהמרדכי שרי שהרי לסתור סתימת התנור מסתמא לבני דורו כתב ומשמע כפרש"י בכמה דוכתי בתלמוד וכן בפסקי הגאונים דבימיהם היו התנורים כמו התנורים שלנו מחוברים בבנין והרי כתבו ובארו היאך היו התנורים של חכמי התלמוד שהיו תלושים כמו קדרות גדולות מדובקות וטוחות מבחוץ בטפילת חומר וטיט משמע דאותם שהיו בימיהם היו כמו שלנו וכ"ש בימי המרדכי שהיה באשכנז ומקרוב יותר:
130
קל״אשאלה סו יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהן ולהטמין בהן החמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחרת בשבת באתה השפחה ומוציאה את החמין כולו מן התנור ומושיבות ע"ג התנור ומבפנים בבית החורף ואז מבערת את האש בתוך התנור כדי לחמם בית החורף וע"י כך נרתחים החמין שע"ג התנור לכל צרכם שרי למעבד הכי או לאו:
131
קל״בתשובה יראה דאם לא נתקררו החמין כל כך בשעה שהוציאה אותם מן התנור והבעירה האש בתנור דוגמת מאכל בן דרוסאי אז ודאי שרי והכי איתא בהדיא בסמ"ג ובמרדכי ובה"ג במיימוני דרגילים בחופות לכסות החמין בנסרים ולמחר באין עבדים נכרים ומחממים אותם אם לא יתקררו כ"כ דוגמת מאכל בן דרוסאי שרי עכ"ל וא"ל דבחופה יש משום שמחת חתן וכלה מקילינן טפי דבא"ז כתב וז"ל כשמתקרר הצאלנ"ט ושפחה מחממתה מותר ובמדינה דלא שכיחי רבנן ראוי לאסור עכ"ל הא קמן דבלא חופה נמי שרי היכא דשכיחי רבנן. אמנם משמע דווקא אם לא נתקררו אבל אם נתקררו לא שרי ונראה דבנ"ד יש להתיר אפי' נתקררו לגמרי דהא העבד או השפחה מתכונים לחמם התבשיל ולכך היכא דנתקרר לגמרי אסור אבל הכא עיקר כוונת השפחה לדבר היתר לחמם בית החורף דשרו רבנן בה אמירה לנכרי משום דהכל חולים הם אצל הצינה ונהי נמי דהחמין נרתחים ע"י כך מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתם על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור וההבערה שהיא מבערת אח"כ עיקר כוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישיה והכי אשכחן בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק במס' שבת אההיא דגבי בית הכסא שע"ג חפירה שסביב העיר. אמנם נראה דאין להתיר כלל לישראל או לבת ישראל שיושיבו הן החמים ע"ג התנור והשפחה מבערת אח"כ התנור דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד הצית את האור דהראשון פטור אבל אסור וכן משמע מדברי הרמב"ם דכתב וז"ל אחד שופת את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד הצית את האור ואחד הגיס בה שנים אחרונים לבד חייבים משום מבשל מדאיצטריך לאשמועינן דהראשונים אינם חייבים משמע קצת דאבל אסורים הן לעשות כן*). ויש לדמותו להא דכתב במרדכי פ"ק דשבת דנותנים מזונות לפני הנכרים בחצר דאם יודע בודאי שיוציאנו הנכרי אסור לתת לפניו וכן משמע התם בתוס' ובאשירי בריש המסכתא וא"כ בנ"ד כיון דיודע דהשפחה מבערת את התנור בוודאי הוא כנותן ע"מ לבשלו ואב מלאכה היא כמו ההוצאה ולכך צריך לה להניחה השפחה שתושיבה היא החמין על התנור קודם שהיא מבערת אותו ובענין זה יש פנים להתירו כדפרישית:
132
קל״גשאלה סז שקין שיש בהן מעות מונחים בתיבה שרי להניח עליהם חגורות או שאר חפצים שאינם מוקצים וכן ליקח מעליהם או לאו:
133
קל״דתשובה יראה דשרי והכי מוכח בפ' כיצד משתתפין דמוקי ליה התם בבור מליאה פירות של טבל דמוקצה הן כדמפ' התם ואפ"ה שרי לבני מרפסת להשתמש ע"ג הפירות שבתוך הבור כדמוכח התם וכעין זה מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים משום ר"ם דמותר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש אפילו בשעת שהנרות דולקות עליו דאע"פ שהוא תשמיש מוקצה אין אסור ליגע במוקצה רק שלא יטלטל ע"כ. ולפי"ז צריך להתיישב שפיר בהא דמייתי אשירי פ"ק דביצה הירושלמי דכופין כלי על ביצה שנולדה ביו"ט כדי שלא תשבר וצריך ליזהר שלא יגע הכלי בביצה ואמאי הא שרי ליגע במוקצה אפילו בידים ודוחק לומר כיון דביצה דבר המתגלגל הוא אם היה הכלי נוגע בה א"א היה שלא יזיזנה ממקומה עיין במרדכי פ' במ"ט דמחלק כה"ג לענין קנים משום דמתנעענים אלא נראה לחלק דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך הביצה הוי דבר המוקצה ולכך אסור ליגע בו אבל בנ"ד וכן הנהו דמייתי ראיה מינייהו כולהו ההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה ולכך אפילו אי נגע ע"י הנחה במוקצה שרי והכי חילקו התוספות פ' כירה בשם ר"י לענין טלטול מן הצד שמיה טלטול או לאו וכן הוא שם באשירי ובמרדכי ע"ש:
134
קל״השאלה סח הפרוכת שלפני ארון הקודש שרי להסירו בשבת ולפרוס אחר במקומו או לאו:
135
קל״ותשובה יראה דהיתר גמור הוא וכן שמעתי שיש מקומות שעושין כן ביוה"כ לתפלת נעילה מסירים הראשון ופורסים אחר שכולו לבן במקומו וראיה מהא דגרסינן בפ' תולין ובפ' המוצא תפילין אמר רב משום רבי חייא וילון מותר לנטותו ולפרקו בשבת ופרש"י פ' תולין דזהו מסך שכנגד הפתח דהיינו כמו פרוכת ואע"ג דמסיים רש"י דמותר לנטותו ולפרקו לפי שאינו אוהל כמי שעשוי כעין גג וא"כ נוכל לומר דרש"י לטעמיה דס"ל דאין איסור עשיית אוהל עראי בשבת אלא בגג ולא במחיצה כדאיתא באשירי פ' כל הכלים ובתוספות פ' מי שהוציאו אבל לפר"ת דסבר דבמחיצות נמי איכא איסור עשיית אוהל עראי איכא למימר דנטיה ופריקת הפרוכת יהא אסור הא ליתא דר"ת מודה דכל היכא דאין המחיצה באה להתיר כגון גבי דופן סוכה ופריסת סדין ע"ג העמודים פ' כיצד משתתפים אין איסור עשיית אוהל עראי במחיצה וגבי פרוכת לא בא המחיצה להתיר מידי. אך בפ' המוצא תפילין פרש"י וילון כנגד הפתח לצניעותא מותר לנטותו דלאו אהל קעביד דלאו קביע התם אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל משמע דאיירי בוילון שנוטין אותו לפרקים כשרוצים לעשות מילי דצניעות אבל אינו תלוי תדיר שם. ולפ"ז הפרוכת שתולין שם תדיר שייך ביה עשיית אוהל לפי זה ומ"מ נראה לחלק יפה דודאי וילון התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית אהל לפי שהוא כמו דלת בעלמא אבל הפרוכת שלפני הארון שבלא"ה יש דלת לארון והפרוכת אינו תלוי שם אלא לצניעות אע"ג דתלוי שם בקביעות אין קפידא. אפס העולם חוששין לאסור הדבר וגם חזן הכנסת אחד הגיד לי שאחד מן הגדולים לא רצה להתיר אני מושך ידי להתיר:
136
קל״זשאלה סט אחד שכח מעות במתג המטרון שקורין קפי"ן ציפפי"ל שרי לטלטל הקפ"א בעוד המעות בציפפי"ל או לאו:
137
קל״חתשובה יראה דשרי כה"ג לטלטל ולהשים על הראש וראיה מהא דמייתי תלמודא פ' כירה מתני' דמוכני שלה בזמן שהיא נשמטת כו'. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרשינן שם בשם ר"י דכשהיא נשמטת כלי בפני עצמה היא אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות כיון שאין המעות על השידה שהיא עיקר הכלי ע"כ אלמא דבתר עיקר אזלינן ה"נ בקפ"ן ציפפי"ל ודאי הקפ"א עיקר הכלי ומותר לטלטל הציפפי"ל כיון שאין המעות על עיקר הכלי דגרירה וטלטול חדא היא. הנראה לעניית דעתי כתבתי:
138
קל״טשאלה ע מה שנמנעים ליגע ולטלטל התפילין בשבת וביו"ט יש חשש איסור בדבר או לאו:
139
ק״מתשובה יראה דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין בשבת וביו"ט אם יש שום צורך בדבר ומשנה שלימה היא בפ"ק דביצה משלחין תפילין ביו"ט וקאמרינן התם דאע"ג דאין נאותין מהן ביו"ט משלחין אותן אלמא דמותר לטלטלן דאל"כ היאך משלחין אותן. הנראה לע"ד כתבתי:
140
קמ״אשאלה עא ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליו שרי לטלטלו ולהניחו בראשו באותו צד שנשמט הרגל על ספסל אחר או לאו: .
141
קמ״בתשובה יראה דיש להסתפק בדבר וכן ראיתי כתוב על שם אחד מהגדולים שאסור והביא ראיה מפ' תולין כירה שנשמטה מירכותיה אסור לטלטל גזירה שמא יתקע והיינו הך ממש. אמנם היה נראה לחלק דהתם לא מצי להושיבה בלא הירך שנפלה ולכך גזרינן אבל כאן אפשר להניח על ספסל אחר ולא גזרינן דלמא יתקע אך מדמחלק בתחלה התם בין אחת לשתים משמע נמי דאחת אכתי חזי על ידי סמיכה ואפ"ה מסקינן לאיסור והמחמיר תבא עליו ברכה וכן ראוי הוא להחמיר הנלעד"כ:
142
קמ״גשאלה עב יש שבות שמקילין בו במקום מצוה יש להקל באותו שבות ג"כ במקום כבוד אורחים או לאו:
143
קמ״דתשובה יראה דאם באו לו אורחים לביתו יש להקל לכבודם ולצורכם כמו לצורך שאר מצוה כדאמרינן בהדיא פ' מפנין גדול הכנסת אורחים ממצות בית המדרש והתם נמי אשבות דשבת קאי אמנם אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו כה"ג אין לנו ראיה להקל דהתם אאורחים שבאו מן השדה לביתו קאי ואפשר דמכל מקום אין לחלק:
144
קמ״השאלה עג הכשר מבוי שנפלה בשבת ואותה העיר מוקף חומה ישבה ולבסוף הוקף כסתם עיירות שרי לטלטל באותו מבוי באותו שבת או לאו:
145
קמ״ותשובה יראה דיש להתיר כמו שאבאר קבלתי שאחד מהגדולים הורה כך להתיר הלכה למעשה ונתן טעם לדבר דכה"ג אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כיון שהכשר המבוי קיים בשעה שקדש היום אע"ג דכתוב בא"ז ובהגה"ה באשירי פ' קמא מייתי מבוי שנטלה קורותיו או לחייו לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה הואיל וליתינהו למחיצות ומייתי ראיה על זה מפרש"י אמר הגדול ההוא דההיא מיירי בעירשאינה מוקפת חומה דהתם ודאי ליתינהו למחיצות. אבל עיר דמוקפות חומה דכולה חשיבא רה"י גמור ע"י הקף חומה חשיב שפיר איתינהו כיון דעדיין אף לאחר שנטל הכשר המבואות רה"י גמורה הוא והכי מחלק בהדיא בתוספות ובאשירי פ"ק גבי כותל בין שתי חצירות שנפל דחשיב איתינהו למחיצות הואיל ומחיצות החיצונות קיימי שעל ידו נעשית החצירות רה"י וה"ה בנ"ד. ושמעתי שאחד מהגדולים אחר לא רצה להסכים להתיר זה וכן עוד אחד מהגדולים היה סובר להחמיר מהא דאמרינן פ"ב דירושלים כרמלית היתה אף קודם שנפרץ בה פרצות אע"פ דהיתה מוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה וא"כ חזינן מוקף חומה לא משמע רה"י. וה"נ מסיק רבי אפרים מרעגנשבור"ג במרדכי פ' מי שהוציאו דאין שום עיר שמותר לטלטל בה בתורת רה"י ונראה דדברי המתיר עיקר הם דרש"י פי' פ"ק דנעילת דלתות הוי עשוי ליה לירושלים כחצר שלא עירבו וכ"ז שלא עירבו הוי כרמלית ולא מחייבין והכי אמרינן פ"ב דירושלים היתה כחצר של רבים שלא עירבו בה והא דקאמרינן נמי דכרמלית היתה רוצה לומר דין כרמלית דאסור לטלטל בם מדרבנן ולישנא דתלמודא נקט דפריך פ"ב ורבנן אמר להו רבי מאיר רה"ר ומהדרי אינהו כרמלית בתמיהה. ותלמודא גופה נראה דנקט הכי משום דלגבי רה"ר שייך למינקט כרמלית ותו דלעיל מיניה בההוא פירקא בעי תלמודא אמתניתין דכי האי כרמלית מאי אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופיה גזירה כו' ואההיא סברא נמי פריך הכא כדפרש"י ע"ש ותדע דרש"י סבר דלאו דוקא כרמלית היא דהא פ' מי שהוציאוהו גבי הנהו דכרי דאתו למברכתה דעיר מוקפת חומה או שיש לו מחיצות חשיבה רה"י כדיר וסהר וסתמא קאמר ולא מפליג בין בקעי בה רבים ובין אין בה רבים. ועוד נראה ראייה גמורה מהא לינהג היתירא בנ"ד דהתוספות ואשירי ומרדכי בשם ר"י כתבו בפ' הדר ישראל אחד הדר בכרך המוקף חומה שהוא מותר לטלטל בכל העיר הואיל ודלתות נעולות בלילה ומור"ם הוסיף אפי' אין דלתות נעולות בלילה שרי דכיון דיש לה מחיצות הוי לה כחצר של רבים דלא פלוג רבנן בין חצר גדולה לקטנה ע"ש והכי נהגו עלמא היתר פשוט. וא"כ שמעינן דעיר המוקף מחיצות לאו כרמלית היא אלא כחצירות שלא עירבו דאי כרמלית היא מאי מועיל הך טעמא דדירת נכרי אינה אוסרה מפני שהיא כדירת בהמה הא בכל כרמלית אסור לטלטל אפי' אי ליכא מאן דאסר וכיון דלענין הך מלתא משוינן לעיר כחצר גדולה דרה"י גמורה היא אמאי לא נשוה אותן ג"כ רה"י לענין שבת הואיל והותרה הותרה כיון דאיתינהו למחיצות. אמנם נראה שאם הענין כך שעושין הכשר מבוי לצורך שעה כגון לחופה ולברית מילה ואז רגילין הוא כמה פעמים שקרוב לודאי שהנכרים שוברים ההכשר באותה הלילה מחמת שלא הורגלו בו אם הענין כך הוא לא אמרינן שבת הואיל ועומד הוא לסתור והכי איתא בהדיא במרדכי פ' הדר ובתוספות ובאשירי נמי מוכח הוא דאפי' לענין עירוב אם עומד הוא להתבטל לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה וכ"ש לענין מחיצות דלא אמרינן הכי דנהי דעדיין מחיצות החיצונות קיימות מ"מ גבי עירוב דלא נפלה שום מחיצה הוי עדיף טפי. ועוד נראה אם כשנמצא שהכשר המבוי נשבר וספק הוא אם נשבר מבע"ש מבעוד יום או לאחר שקדש היום אפ"ה שרי דמוקמינן ליה אחזקתן והשתא הוא דנשבר דקי"ל כחמשה זקנים דסברי כה"ג ספק עירוב כשר כדאיתא במרדכי פ' בכל מערבין והטעם משום דמוקמינן ליה אחזקתן והשתא נשבר כדמוכח התם בגמרא ומסיק שם במרדכי דלגבי עירוב חצירות אפילו ליכא חזקה כשר בספק ואין נראה לחלק בזה בין עירוב למחיצות דהא מ"מ תרוייהו דרבנן נינהו ותלמודא לא מחלק התם בין רבנן לדרבנן לענין חזקה אלא היכא דלחד דרבנן יש לו עיקר מן התורה ולאידך אין לו עיקר הלא"ה מדמה לכולהו דרבנן אהדדי לענין שמועיל חזקה ובפ' כיצד משתתפין פסק אשירי בשם רשב"ם דכוחו בכרמלית גזור רבנן אבל כוחו בחצר שאינה מעורבת לא גזור א"כ לדעת אחד מהגדולים דמתיר לעיל דמשוה עיר המוקפת מחיצות לחצר שאינה מעורבת שרי לשפוך מים בצנור שבחצר אע"פ שמקלח מן החצר לחוץ למקום שאינו מעורב דכוחו בחצר שאינו מעורב לא גזור. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
146
קמ״זשאלה עד מה שנוהגין בכל המקומות לעשות הלחיים מסיד מחוי בעובי ולא כלום ובמרדכי משום מהר"ם משמע דבעי כעובי אצבע:
147
קמ״חתשובה יראה דאין למחות ולבטל מנהג זה שכבר נתפשט בכל המקומות וכן שמעתי מאחד מהגדולים שפ"א בא חד מרבוותא לניאוש"ט ורצה לשנות הלחיים שהיו שם מקדם ולעשות כעובי אצבע על פי המרדכי ולא רצו המנהיגים שהיו בעיר להניחו לעשות כדי שלא להוציא לעז על הראשונים כי יאמרו הכל שחללו שבת בהוצאה והכנסה וטלטול. ונראה דהמדקדק בדברי מור"ם יתבאר לו דהא דכתב דבעינן כעובי אצבע מוכח דלא קאי אלא אמבוי שתקנוהו רק בלחי דהתם בעי שיעור לעובי הלחי משום דהא דתנן לחיים רוחבם ועוביין כל שהו מפרש בגמר' כמה כל שהו תני בר חייא אפילו כחוט הסרבל הא פחות מחוט הסרבל לא מהני דהכי אמרינן פ' אלו עוברין ופ' העור והרוטב דקאמרינן התם אבל לאחוריו אפי' מיל אינו חוזר וקאמרינן עליה ומינה מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר וכן בפ' אלו טריפות. אבל מקמן אפילו כטרפא דאסא טריפה וכתב שם במרדכי דפחות מטרפא דאסא כשר אפילו אם הכשר המבוי בצורת הפתח דלא מפרש תלמודא שיעורא אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גבה איכא למימר דבמשהו סגי. וכן משמע לשון מהר"ם דכתב דסיד מחוי כעובי אצבע חזק טפי מחוט הסרבל משמע דדוקא אענין לחי קאי ולא אצורת הפתח ואע"ג דבתחילת התשובה הזכיר ג"כ צורת הפתח אפשר דהשואל ודאי שאל ותמה ג"כ על צורת הפתח אבל מהר"ם שהשיב מעובי אצבע לא קאי אלא אתורת לחי וצורת פתח לא איצטריך ליה ליישב דבעובי כל דהו סגי. ותדע דלא קאי אלא אמבוי שהכשירו בלחי או בקורה ולאו אצורת הפתח דהא מסיים בה שהקורה על גבה יש בה לקבל אריח וקורה ובצורת הפתח פסק שם במרדכי בהדיא דצורת הפתח סגי בקנה עליון בכל דהו אע"כ קאי אתורת לחי וקורה אעפ"כ צורך הוא ליישב מה רוצה לומר מ"מ מתיישב הוא למדקדק אין להאריך בזה. וכ"ת היאך יועיל מיחוי הסיד בכל שהוא בצורת הפתח הא בעינן שתהא בריא להעמיד בה דלת של קשין י"ל דע"י הכותל שהסיד טחוי ומחוי בה חשבינן להו בריאה נדחקתי קצת כדי ליישב המנהג ברוב מקומות שאין נוהגין לעשות הכשר כל המבואר רק בצורת הפתח ולא בלחי וקורה אפילו בפחות מעשר וכן נראה נכון וראוי כיוון דרוב עיירות עתה מוקפין חומה בישב ולבסוף הוקף וא"כ כל העיר הרי היא כחצר של רבים שאינה מעורבת כמו שבארתי יפה כתשובה אחרת. וא"כ הבא לתקן המבואות שבתוכה צריך לתקנה כדרך שמתקנין ומכשירין כשבאין לחלוק חצר אחת לשלשה וארבע רשויות אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית שהי' צריך לתקן צורת הפתח או ב' פסין משהוין כדאיתא בהגה"ה במיימון בשם מהר"ם. אמנם תמיה אחרינא קא חזינן בהך תיקון דמחוי הסיד הטחוי בכותל דזימנין טובא אתי לידי תקלה כי הכלבים וד"א רגילים להתחכך בכתלים ומוחקין מן הכתלים כל מחוי הסיד למטה סמוך לארץ יותר משלשה טפחים מן הקרקע ולמעלה ותו לא חזי לא ללחי ולא לצורת הפתח דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה ולא מסקי אינשי אדעתייהו ומטלטלי באיסור:
148
קמ״טשאלה עה פרדס גדול יותר מבית סאתים מוקף חומה של אבנים אבל לא הוקף לדירה ומבקשים לטלטל בו בשבת וצריכים לעשות בו שיהא מוקף לדירה בישב ולבסוף הוקף ולכך לא מהני אם יכינו ביה דירה לאחר ההיקף והיו צריכין לפרוץ החומה ולחזור ולבנותה וזה קשה להם יש שום תקנה קלה לדבר או לאו:
149
ק״נתשובה יראה דיש למצא תקנה קלה לדבר אם החומה כענין זה כמו שאבאר ומ"מ אותה תקנה לא אליבא דכ"ע הוא בפ"ב בעירובין אמרינן דקרפף שלא הוקף לדירה פורץ בה ביותר מי' אמות וחוזר ובונה אותה פירצה לשם דירה קרינן ביה הוקף לדירה בהכי וא"כ אם החומה אינה גבוה רק י"ט טפחים יש כאן תקנה שיעשה בית דירה בפרדס ואח"כ ישפוך עפר לצד החומה מבחוץ ומבפנים יותר מי' אמות לאורך החומה ברוחב ד' טפחים לפחות ובגובה פחות מי' טפחים מעט ונמצא החומה שלמעלה מן העפר ג"כ פחות מי' טפחים ואז החומה נחשבת כפרצה כנגד כל אותה העפר לאורך שהרי יש דריסת הרגל מקרקע העולם על עפר הנשפך שהוא פחות מגובה עשרה. ומהחומה נמי יש דריסת הרגל שגם הוא פחות מי' וכל פחות מגובה עשרה לא מחיצה איקרי וכפתוח וכפרוץ דמי והכי איתא ומוכח בכמה דוכתין במס' עירובין ויניח כך העפר בצד החומה שבת אחת לפחות ואח"כ יפנה כל העפר שם ונמצאת המחיצה חזרה למקומה והרי מחיצה זו נעשית לאחר שנעשה בו בית דירה וחשיב שפיר מוקף לדירה בכה"ג ואע"ג דמחיצה זו נעשית מאליה ע"י שפרץ משם מה בכך הא מסקינן התם בפ"ב גבי ננעלו מחיצות התחתונות דמחיצה הנעשית מאליה אע"ג דלגבי נכסי הגר לא מהני לגבי שבת בכה"ג מהני. אכן הוא קשה בגווה דהך ששופך בצד החומה עתיד לפנותו הוא ע"כ דאל"כ לא הועיל כלום בתקנתא ובפ' חלון ופ"ק דסוכה אמרינן בהדיא דעפר דעתיד לפנותו לא הוי מיעוט לענין מחיצה ודוקא תבן ובטלו ועפר סתם הוי מיעוט אמנם בהך ביטול פליגי רבוותא פ"ק דסופה דכ' שם אשירי ומרדכי דראבי"ה ור"ח סברי בעינן שיבטל בפיו לעולם ורש"י פי' שם דלא בעינן אלא שיבטל בפיו לכל ז' ימי החג ומסיק אשירי כרש"י ומייתי ראיה ממיעוט דכותל וחריץ דפ' חלון דלא הוי התם אלא ביטול לאותו שבת דקאמר התם דבר הניטל בשבת אינו ממעט ודבר שא"צ ממעט. ומהשתא לדעת ר"ח וראבי"ה דבעי ביטול לעולה ודאי לא מצינן למיעבד תקנה דילן דפרישנא לעיל אבל רש"י ואשירי דקאי כוותיה מהניא תקנה דילן דהא ע"כ מבטלו לשבת אחת דאין העפר ניטל בשבת וכה"ג איתא התם פ' חלון גבי חריץ שמלאו בארנקי שיש בו מעות הוי מיעוט דמשום איסור שבת צריך לבטלו שם והיה נראה לחלק אפי' לר"ח וראבי"ה מהניא תקנה דילן דהא דבעי אינהו ביטול לעולם היינו לענין מחיצה דסוכה דאורייתא אבל טלטול שבת מדרבנן מודו דמסתמא לא פליגי אההיא דפ' חלון דמהני ביטול לאותו שבת כמו דבר שאינו ניטול אמנם בתוס' פרק חלון בההיא סוגיא מוכח דלא מחלקין הכי וע"ש דמקשינן מרשויות שבת דאורייתא ומטומאת אהל דאורייתא ואין נראה לחלק בנ"ד דלא תיהני משום דעיקר תקנתו ע"מ לפנותו הוא דמה בכך ארנקי נמי ודאי עתיד ליטלה משם ומה לי אם מכוין כדי לפנותו או אם עתיד ודאי לפנותו:
150
קנ״אשאלה עו ראובן הדר בעיר המוקפת חומה יחידי ושמעון עובר דרך אותו העיר עם בני ביתו ויש לו כעס עם ראובן שאינו רוצה ליכנס לביתו ונכנס בשבת לביתו של נכרים מותר שמעון להכניס ולהוציא ולטלטל באותו העיר או לאו:
151
קנ״בתשובה יראה דצריך דקדוק יפה בדבר כמו שאבאר אחד מהגדולים העתיק משם מרדכי ר"פ הדר כמדומה לי שהוא במרדכי דבני רינוס וז"ל חצירו של נכרים דהיינו כדירה של בהמה וישראל המתארח שם מותר להכניס ולהוציא ואם יש שם ישראל אחר אסור לישראל האורח להוציא מבית לחצר אבל אותו ישראל מותר ואין הישראל האורח אוסר עליו עכ"ל והשתא לפי פסק זה בנ"ד היה הישראל שנכנס בביתו של נכרי אסור להוציא ולהכניס ולטלטל באותו העיר דהא דשרינן לישראל בעיר המוקפת חומה יחידי לטלטל בכל העיר היינו מטעם דחשבינן כל העיר כחצר גדולה ובחצר קי"ל דישראל הדר בחצר יחידי ובה כמה נכרים שרי לטלטל בכל החצר בלי שום תיקון ודוקא ששני ישראלים דרים עם הנכרי אוסר הנכרי עליהם כדמפרש טעמא בפ' הדר דגזרו רבנן שמא ילמוד הישראל ממעשיו של נכרי ובישראל אחד לא גזרו משום דלא שכיחי דדייר הנכרי יחידי א"כ הישראל הדר שם אוסר על המתארח שם בכה"ג אע"ג דחצר רה"י גמורה היא לכ"ע כ"ש ישראל הדר בעיר המוקפת חומה עם הנכרים דאיכא מרבוואתא במרדכי פ' מי שהוציאוהו דלא חשיב רה"י גמורה שאוסר בה על המתארח ושובת באותו העיר. אמנם במרדכי דבני אושטרי"ך לא נמצא פסק זה כלל ואי לא דמסתפינא ה"א דפסק תמוה מאוד הוא דנראה דשפיר מוכח בתלמודא דאין בעה"ב אוסר על האורח כלל אפי' אם מתארח בבית אחר דתנן בטל להן רשותו שלהן מותר לו ולהן ומפרש בגמרא משום דהוי כאורח גבייהו ואע"פ דהתם אינו מתארח בביתם אלא מפני שבטל רשותו חשיב כאורח ומותר הוא עצמו בשלהם ואינהו לא אסרי עליה משום דהוי כאורח לגבייהו כ"ש אורח ממש דלא הו"ל כח דירה מעולם בחצר שאין בעה"ב אוסר עליו. ותדע דכ"ש הוא דגבי ביטול רשות דחמשה שבטלו רשותן לאחד אינם מותרים לא בשלו ולא בשלהם ומפרש טעמא משום דחמשה לגבי חד לא הוי אורחים ואלו חמשה שנתארחו ממש אצל האחד ודאי כולהו שרי לטלטל בביתו ובחצירו כדמוכח התם גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין שכתבו שם תוספות ושאר החכמים דאם יש לאחד סופרים ומלמדים בביתו אפילו אם חלוקים הם בפתן גם יש לכל אחד חדר בפני עצמו לישן שם א"צ לערב ומפרש התם טעמא ולא איצטריך לההוא טעמא אלא משום דהנהו סופרים או מלמדים אינם דרך אכסנאי אלא דרך קבע יותר מל' יום אבל אם היו באין רק דרך אכסנאי אע"ג דהוו חמשה או עשרה פשיטא דהוו אפי' כולהו כאורחים ואין בזה ספק ואכתי יש לחלק ולומר דודאי בעה"ב אינו אוסר על האורח אפי' אם האורח בבית אחר בפני עצמו והנ"מ היכא דליכא תרי ישראל דאסרי אהדדי אבל בנ"ד ובההיא פסק דמרדכי דלעיל דאיתנהו נכרים דדיירי בדירת קבע אע"ג דרבנן שוינהו דירתם כדירת בהמה מ"מ היכא דדיירי בהדייהו תרי ישראלים דשכיחי דדיירי משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו של נכרי אסרי רבנן דדירתו חשוב דירה וא"כ י"ל ה"נ איכא למיגזר על הישראל והאורח שיאסר עליו הנכרי דלא ליתי לדור בתדירות עם הנכרי בחצר וילמוד ממעשיו שהרי לא חייש לש"ד הואיל וישראל אחר ג"כ שרוי בקבע בחצר אבל ישראל הדר בקבע אין לגזור עליו דאיהו ודאי חייש לש"ד שאינו בוטח על האורח מפני שאינו קבוע לשם נראה להוכיח אפי' בכה"ג אין לאסור על האורח מההיא דלהמן בר ריסתקא דאמר אביי זילו בטילו רשותייכו גבי חד והו"ל במקום נכרי יחיד ופרש"י אע"ג דאינהו אסורים להוציא מחציריהם לתוך המבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורים עכ"ל ובלשון הזה מייתי התוס' והחבורים. והשתא אי ס"ד דכשיש ישראל שרוי עם הנכרי אוסר על הישראל האורח א"כ מה צריך רש"י לאתויי ראיה דאינהו אסורים מדתנן נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ומפרש הטעם בגמ' משום דאינהו לגבי חד לא הוי אורחים הא אפי' אי הוה אמרינן דהוו אורחים מ"מ אסורים משום דאותו שנעשה יחיד אצל הנכרי אוסר עליהם שהרי הוא קבוע עם הנכרי והם נעשה אורחים ותיפוק לי' מש"ה אינהו אסורים אע"כ מהא טעמא לא הוי אסורין אמנם קשה לסתור פסק ערוך הנמצא בחבור מדקדוק גאונים אך מ"מ גם האסור תמוה הוא מאד ובענין נ"ד אין להורות להתיר בפשיטות וגם אין למחות ביד הנוהגים היתר באין ולא ורפיא בידיה. הנראה לע"ד כתבתי:
152
קנ״גשאלה עז הא דפסקו הגאונים שאסור לערב ע"ת אלא לדבר מצוה אם יש לישראל פרדס יפה חוץ לתחום והיה חפץ ללכת שם ביו"ט ע"י עירוב כדי לטייל ולשחוק שם לשמח ביו"ט ע"י עירוב חשיב כה"ג לדבר מצוה או לאו:
153
קנ״דתשובה יראה דשרי לערב כה"ג דהולך ביו"ט לטייל חשיב לדבר מצוה והכי איתא באשירי ובהגה"ה במיימון בשם ר"ת דמוציאין הקטן ביו"ט אם אביו רוצה ללכת לטייל בשמחת יו"ט ולא יוכל להניח הקטן יחידי בבית וחשיב הך הוצאה לצורך יו"ט כמו קטן למולו וס"ת לקרות בו ותו נראה דבכל דהו חשיב דבר מצוה לערב בשבילו דהרמב"ן כ' דאם רוצה לערב כדי להקביל פני רבו או חבירו הבא מן הדרך שרי ואלו לעבור במים עד צווארו ביוה"כ כתב הרמב"ם דההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו שרי וחבירו לא נקט התם וכ"כ באשירי בשם הרי"ץ גאות דדוקא ת"ח שגדול ממנו בחכמה שרי לעבור כדי להקביל פניו אבל השוה לו לא. אפס אין נראה להביא ראיה מהתם דהתם שרי להעביר אפי' כדי לשמור פירותיו דאינו דבר מצוה כלל ומ"מ הא חזינן דלהקביל פני חבירו לאו מידי חשיב ולענין עירוב שרי אלמא אזלינן בה לקולא:
154
קנ״השאלה עח דורון שהובא לישראל שיש בה חשש מחובר או צידה ביו"ט ראשון שרי לישראל אחר ביו"ט שני או לאו:
155
קנ״ותשובה יראה דבסתמא דמלתא אין להתיר דאשירי וסמ"ק פליגי בה והורה אחד מהגדולים כדברי סמ"ק אמנם אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקבעיא להו הך דורון נראה דיש לסמוך אדברי האשירי דכתב אפי' לפר"י שרי לישראל אחר משום דליכא למיגזר בכה"ג ולכך נראה להתיר הואיל ולפרש"י שרי אפי' לאותו ישראל שהובא בשבילו וכעין זה שרי בסמ"ק בדבר הבא מחוץ לתחום ביו"ט שני אם הובא בראשון אפי' לפי מה דס"ל כפר"י הואיל ולפרש"י שרי דבר של צידה או מחובר ונראה קצת דהואיל דידן עדיף מההוא הואיל דהתם צ"ל הואיל ורש"י לא גזר אפילו בצידה ומחובר מסתמא ר"י לא מפליג כולי האי דגזרינן אפילו במחוץ לתחום שהוא איסור דרבנן ואהא איכא למימר דלמא ר"י סבר דבדרבנן נמי גזרינן כדאשכחן בכמה דוכתא דלפעמים עבדינן לרבנן חיזוק טפי אבל בהואיל דידן אמרינן שפיר כיון דרש"י לא גזר אפילו לאותו ישראל מסתמא ר"י לא מפליג כ"כ ליגזור לישראל אחר דלא ידע לי' לנכרי דמצי למימר לו שיביא בשבילו ולפי מאי דכתיבנא בסתמא דמלתא דאסרינן אפילו לישראל אחר כדברי סמ"ק א"כ אם הובאו דגים ביו"ט ראשון שחל להיות בה' א"א להנות מהן אפילו בשבת שאחר יו"ט ואע"פ שכתב אשירי שם בשם רבינו יחיאל דאפי' לפר"י שרי בשבת שאחריו אע"ג דלא המתין עדיין בכדי שיעשו בשעת התירה כדבעי לפר"י מ"מ כולי האי לא מחמרינן לאסור מראשון לשני וגם בשבת שאחריה שני דנראה דכל זה בפירות שנלקטו מן המחובר דחזו לשבת למיכלינהו חיין אבל דגים דצריכים בישול ובשבת אסור לבשלו וביו"ט שני נמי א"א לבשלו משום דמוקצים הן ואסורין אפילו לישראל אחר והכי משמע מדברי אשירי דכתב דבר הבא מחוץ לתחום שרי לטלטל משום דשרי לישראל אחר משמע הא לאו הכי אסור. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
156
קנ״זשאלה עט קנו ביצים מן הנכרי ביו"ט שחל להיות אחר השבת והנכרי היה מסיח לפ"ת שנולדו קודם ב' או ג' ימים יש לסמוך על דבריו ולהתיר הביצים לאוכלן באותו היום או לאו:
157
קנ״חתשובה יראה דלא שרינן להו ולא סמכינן אדבריו של נכרי כה"ג אפילו במסיח לפי תומו דחיישינן דלמא נולדו ביו"ט והיי אסורים דאורייתא הואיל ואחר השבת הוא מטעם הכנה והכי פסק רב אלפס בריש ביצה דקי"ל כרבה דסבר ביצה אסורה מדאורייתא ביו"ט אחר השבת משום הכנה ובאיסור דאורייתא לא סמכינן אנכרי מסל"ת כדקאמר רב אשי בהדיא פ' הגוזל דאין מסל"ת כשר אלא בעדות האשה ובשבויה דאקילו בה רבנן ובשאר מילי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא. ובסמ"ק בהלכות גירושין אייתי דברי רב אשי לפסק הלכה והא דכתב במרדכי בריש ביצה דנכרי מסל"ת נאמן על הבצים שנולדו קודם יו"ט שהרי אינו משביח מקחו דיותר טובים אותם שנולדו היום משנולדו אמש י"ל דההיא איירי ביו"ט דעלמא שאינו לאחר השבת דבדידיה ביצה שנולדה אינה אסורה אלא גזירה דרבנן כדאיתא בהדיא בגמרא ולכך סומכים אדברי נכרי מסל"ת אבל לעולם ביו"ט שאחר השבת דאיכא חששא דאורייתא לא סמכינן עליה. וא"ת הא דאמרינן פ' גיד הנשה דמין בשאינו מינו אמרו רבנן לטעום קפילא ופרש"י דסמכינן עליה קפילא דנכרי מסל"ת דאין מודיעים לו שצריכים לטעום אותו בשביל איסור והיתר ואי קאמר דאינו טועם בו האיסור שרינן התבשיל וכ"כ א"ז במס' ע"ז בהדיא ואע"ג דלפר"ת טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו י"ל דקפילא שאני דאומנתו בכך ולא מרע חזקתו ולא חיישינן דלמא משקר או לא דייק והכי איתא בהדיא בטור יו"ד דמסקנת הרא"ש דבעינן תרתי קפילא אומן ושהוא מסל"ת ודלא כרשב"א דסבר דכל חד מהני מסל"ת אפי' אינו קפילא וקפילא אפי' מודיעין לו שצריכים לטעימתו בשביל איסור והיתר משום דאומן לא מרע חזקתיה סמכינן עליו וא"ת תקשה לדידי אמאי מהני מסל"ת אפי' אינו אומן י"ל דסבר כרש"י דטעם כעיקר דרבנן ולכך סמכינן עליו מסל"ת אפי' אינו אומן אבל היכא דאיכא ספיקא דאורייתא לא. אמנם נראה דאם חל יו"ט ראשון בשבת וביום א' דהשתא הוי יו"ט שני יו"ט שלאחר השבת אפ"ה סמכינן אנכרי מסל"ת משום דלדידן דבקיאינן בקביעותא דירחא אינו אלא מדרבנן אע"פ שלענין נכרי שהביא דורון לישראל דבר שיש בו חשש צידה או מחובר דאסרי לה עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו הואיל ונעשה בו איסור דאורייתא משא"כ בדבר הבא מחוץ לתחום ולהאי אסור אע"ג דבצד דאורייתא תליא מלתא מ"מ אסרינן לה ביו"ט שני כמו בראשון אפילו לדידן דבקיאין בקביעא דירחא י"ל שאני התם דאותה גזירה לא שייכא אלא לענין איסור יו"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני כמו שלא חלקו חכמים בשום איסור אלא אסרו בשני כמו בראשון בר מלגבי מת. אבל איסור דלא נסמך אנכרי מסל"ת לא לגבי יו"ט איתמר אלא כללא הוא בכל התורה היכא דהאיסור מן התורה לא סמכינן עליה ולפיכך בראשון דהוי דאורייתא אסור ובשני דלדידן אינו אלא מדרבנן שרי ונראה נמי דכ"ש ב' ימים דר"ה דקי"ל נמי נולדה בזה אסור בזה אם הנכרי מסל"ת סמכינן עלויה דהכא ליכא הכנה מן התורה כל עיקר:
158
קנ״טשאלה פ בני אדם הקונים בשר ושוחטים מערב יו"ט ואין מולחים אותה אלא ביו"ט שפיר דמי או לא:
159
ק״סתשובה יראה דלכאורה אסור הוא דהכי כתוב בהדיא במרדכי פ"ק דביצה לאסור בשם רבינו אפרים אמנם אחד מהגדולים קבל מרבותיו דלא נהגינן בההיא כמרדכי דהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו. מיהו נראה שיש להשיב על קבלה זו מהא דאיתא באשירי בהגה"ה פ"ק דביצה מהא דרב אדא מלח גרמא גרמא משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו הערמה זו משמע אדרבה כשהבשר שוהה בלא מלח איכא פסידא טפי ויש לתרץ קצת דההיא איירי ביום ראשון או ביום שני והוא ע"ש דאי לא מלח ליה האידנא מסריח עד יום ג' אבל מ"מ מעיו"ט ליו"ט לא מסריח ואדרבא משבח טפי משאם הי' מולחו ושוהה במליחה ובכל דהו מחלקין לענין מליחת בשר ביו"ט משום דאין עבוד באוכלין כדכתב באשירי אהא דמוליח אדם כמה חתיכות אע"פ שא"צ אלא לאחד א"כ יש לסמוך אקבלה דלעיל. אמנם מסתפקינא בדגים שקרעו אותם מעיו"ט אי שרי למולחם ביו"ט דדילמא משום דהמליחה מעלה טפי לדגים מלבשר אסור דאמרינן פ' מפנין בשר תפל מותר לטלטל דחזי למיכל ודג תפל אסור לטלטלו דלא חזי למיכל אבל דג מלוח מותר לטלטלו דחזי נמי למיכל חי וכיון דמועלת בהן המליחה א"כ שייך בהו עיבוד טפי כדאמרינן פ' ח' שרצים אמר רב נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא אמינא אפסדה ליה כו' וא"כ יש להחמיר בדגים טפי אך אדרבה נראה לעינים שיש מיני דגים שבשרם רך שמתקלקלים בשהייה מועטת במלח ובודאי מפיגים טעמן טפי מבשר ואינהו ודאי שרי ויש ג"כ מיני דגים שאדרבה אם שוהין במלח משביחים ואינהו ודאי צריך למולחן מעיו"ט:
160
קס״אשאלה פא פתילה שלא הודלקה וכבתה קודם שבת ודלקה בשבת וכבתה ועדיין היא ארוכה שאפשר להדליק בצדה השני שרי להדליק ביו"ט שאחר שבת באותו צד השני או לאו:
161
קס״בתשובה יראה דצריך לדקדק יפה בדבר דמרדכי בריש ביצה כתב דפתילה כה"ג אסור להדליק ביו"ט מטעם הכנה שבמקום שכבתה נוחה היא וטוב יותר להדליק משהייתה כבר וא"כ היה שבת מכין ליו"ט וכן כתב שם אשירי מטעם הכנה וכתב עוד במרדכי בשם ראבי"ה דאפי' לטלטל אסור כמו ביצה והשתא משמע בהדיא מן המרדכי דלעיל דדווקא במקום שהודלקה ונכבית שם טובה יותר להדליקה אבל באידך גיסא לא הוכנה. והא דאסר לה ראבי"ה לטלטל אע"ג דחזי להדליק בה באידך גיסא צ"ל דאיירי כגון שהיא קצרה שאינה ראויה להדליק בה באידך גיסא אמנם נראה דאע"ג דלא חשיבי הכנה באידך גיסא מ"מ אסור להדליק בה שם דכיון דהכנה דאורייתא היא כדאיתא להדיא בגמרא א"כ גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא ודמי להא דאמרינן פ"ק דחולין דבמגל יד לא ישחוט לכתחלה משום דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כיון דאיסור הכנה דאורייתא היא שייך למיגזר בה כמו בשחיטה אפס לכאורה יש להוכיח דהכנה זו דפתילה לאו דאורייתא היא. והא דמייתי במרדכי מן הירושלמי דחכמי הדור דמוה להכנה צ"ל דלאו לגמרי דתיהוי דאורייתא אלא דמעין הכנה היא ומדרבנן ואין זה דוחק לומר הכי שהרי כתב במרדכי בשם ר"י תלמוד דידן לא חשיב ליה הכנה כל עיקר הואיל וגוף הפתילה איכא בעולם וא"כ סברא לומר דירושלמי נמי לא חשיב הכנה מדאורייתא*). והכי מוכח באשירי שם דמפרש וז"ל הילכך בשבת ויו"ט ובשני י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שני הפתילות שכבו בראשון אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעיו"ט וכך הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם עכ"ל מדכתב דמצו לבטלו בעצים אחרים ע"כ סבר דלא אסירי הלפידים מדאורייתא דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל כדאיתא התם בהדיא בגמרא ואשירי נמי מייתי לה ולפידים ופתילה הכל חדא היא. וי"ל דאשירי לא קאי דמאי דכתב שאם לא שירבה אלא אשני י"ט של ר"ה דהתם ודאי לאו דאורייתא היא דמן התורה אין יו"ט אלא יום אחד א"נ קאי איו"ט ושבת ואיירי ביו"ט שני שלאחר השבת והלשון משמע קצת הכי דכתב להדליק בליל יו"ט שני ואילו שבת ויו"ט לא הזכיר התם כי היכי דלא ליהוי עלה שריותא דביטול וצ"ע (בסימן) [בס'] אשירי ולפי מה שבארנו שאסור להדליק באידך גיסא א"כ אסור לטלטל כדכתב ראבי"ה והיה נראה אפי' היא מונחת בפי הנר דצריך הוא למקומה להניח אחרת תחתיה ואע"ג דקי"ל דכל כלי אע"פ שהוא מוקצה לטלטל מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר גבי פתילה לא שרי דלאו כלי הוא כדמשמע לשון הספר דפ' במה מדליקין דקאמר רבי עקיבא הקיפול מועיל וכי קמדליק בעץ בעלמא קמדליק אלמא דחשיב כעץ בעלמא ולא בתורת כלי כדמוכח התם אמנם בתוס' פ' כירה דקאמר הנח לנר ופתילה איתא להדיא דפתילה שלימה חשיב כלי ודוקא שברי פתילה מיקרי צרורות ולא כלי וכן משמע בכמה דוכתי בגמרא דיש בפתילות משום תיקון מנא משמע קצת דכלי היא ומ"מ י"ל דהך פתילה חשיב כדחייה בידים מיו"ט שלאחר השבת מטעם הכנה וכיון דלא קי"ל כר' שמעון בדחייה בידים ע"כ אפילו לצורך גופו ומקומו אסור דאי מחמה לצל אפי' ר"ש מודה בכלי שמלאכתו לאיסור דאסור מחמה לצל כדאיתא שילהי פ' במה מדליקין ובהגה"ה באשירי פ' כירה וצ"ע במרדכי פ' כירה דלא כתב כמו התוס' והגה"ה באשירי:
162
קס״גשאלה פב מת ביו"ט ראשון ואשתהי משבת שלפניו או ע"י אונס ואין רוצים לקברו בו ביום שרי לישראל אחר להוציא חוץ לכרמלית כדי לקוברו למחר או לאו ואם קוברין אותו בו ביום ע"י עממין היאך עושין עם טהרתן:
163
קס״דתשובה יראה דחלוקים דקבורת מת ביו"ט צריכים דקדוק יפה היאך לנהוג בהן כי רבוותא פליגי טובא כמו שאבאר גרסינן פ"ק דביצה אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו ביו"ט שני של ר"ה משא"כ בביצה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אישתהי משהינן ליה רב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה מת ביו"ט שני כחול שווינהו רבנן אפילו למיגז לי' גלימא אפילו למיגז ליה אסא ע"כ. והנה הרבה גאונים קדמונים שאלתות דרב אחאי ובמרדכי פ' תולין וה"ג ואשירי פ"ק דביצה ויתר גאונים פסקו דלא קברינן ביו"ט ראשון אפי' ע"י עממין אא"כ מישתהי משבת שלפניו או שהיה צריך לשהות בשביל שבת שלאחריו או דאישתהי משום אונס או טורח צבור ואפי' לא אישתהי אלא שרואין בו שלא יוכל לשהות מחמת חום ונפוח כה"ג חשיב כמו אישתהי כך כתב בא"ז והיינו כמר זוטרא דלעיל וס"ל להנהו גאוני דמר זוטרא קאי אכל מילתא דרבא ואיו"ט שני ע"י ישראל ואיו"ט ראשון ע"י עממין רב אשי דפליג לא פליג אלא איו"ט שני דאל"כ הוה הלכה כרב אשי א"נ דסבירא להו כמר זוטרא וכן פסק בא"ז דאפילו ביו"ט שני לא יתעסקו בו ישראל אא"כ אישתהי והיינו דלא כרב אשי וסמ"ג מייתי דברי רב אשי לפסק הלכה בסתם אכל מילתא דרבא וכן כתב הרמב"ם בסתם כדברי רבא ורב אשי ולא חלק מידי בין אישתהי ללא אישתהי ובהגה"ה שם כתב עלה דדעת הרמב"ם כדברי סמ"ג וכן כתב אשירי דקי"ל אפי' לא אשתהי וכ"כ במרדכי פ' תולין דנהגו לקוברו ע"י עממין אפילו מת בו ביום ומטהרין אותו ע"י עממין מפני שצריך סדין משום כבוד ואתי לידי כיבוס בלשון הזה כתב וכתב עוד שם בשם ראב"ן דהיכא דאישתהי ורוצים לקוברו ע"י עממין דאין עממין עושים רק עשיית הארון ותכריכין אבל ישראל ילבישוהו ויוציאוהו וישימוהו בקבר דהנהו שרי אפילו לישראל מכח מתוך שהותרה כו' וכ"כ בהגה"ה במיימוני משום שמחות מהר"ם ומהשתא נבאר שאילתינו ונראה דהיכא דרוצים לקוברו בו ביום קוברו ע"י עממין אפילו לא אישתהי כמו שפסקו הגאונים דבתראי הוו וכדכתב מרדכי דנהגו כן והלבישה וההוצאה שרי אפילו ע"י ישראל ואע"ג דכתב בא"ח והרמב"ם אסר סמכינן אדרבינו יואל ואשירי דמסיק כוותיה ושרי אע"ג דאינהו איירי באישתהי היינו משום דסבירא להו לראב"ן ולרבינו יואל דלא שרי קבור' ביו"ט ראשון כל עיקר אלא באישתהי אבל לעניין לבישה והוצאה אין חילוק דסברא דמתוך שייכא בלא אישתהי כמו באשתהי וא"כ לדידהו דשרינן לקבורה בדלא אישתהי הוצאה ולבישה נמי שרי. אמנם היכא דאין רוצים לקוברו בו ביום אלא שרוצים להוציא מן הבית לבית הקברות כדי לקוברו למחר ומוציאין אותו היום בשביל עגמת נפש או משום כהנים אין נראה דשרי וכן כתב בהדיא באשירי פ"ק דמועד קטן מפרש"י דאפילו ביו"ט שני אם אין רוצים לקוברו בו ביום לא שרי לעשות בו שום איסור מלאכה רק טילטול בעלמא ודבר שאין בו טורח ואפילו ע"י נכרי אסור מדלא מסיק רק טילטול הא הוצאה אסור אפילו לכרמלית נמי מלאכה דרבנן נקראת ואע"ג דמשמע דלכבסו למת וליגזוז שערו נמי שרי מ"מ הוצאה הוא מלאכה טפי דגזיזת שער של מת אינו מלאכה כלל (ובסימן) [ובס'] אשירי כתב בסתמא דכל מלאכה אסור בר מטילטול ע"ש באשירי. וא"ת דשרי הוצאה אפילו כה"ג מכח מתוך י"ל דכיון דאילו מצינו לקוברו ביו"ט לא חשיב אפילו קצת צורך היום. ואנן בעינן צורך היום קצת לטעמא דמתוך ובעניין הטהרה דכתב המרדכי דעושין ע"י עממין מצאתי תשובה נכרית דכתוב בה דישראל מטהרים אותו וכן נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים וכן הדעת נוטה דמה שכתב מרדכי דצריך סדין מפני כבוד אדרבא יש לחוש טפי לכבוד זה לטהרו ע"י ישראל בידים או בקש וע"ג עור דליכא למיחש לסחיטה וכיבוס משנעשה ע"י נכרים בסדין דמרדכי גופיה כתב שם בפ' תולין בתשובה ר"ב דאפילו בהוצאה מבית לכרמלית למת ע"י ישראל ולא ע"י נכרים כש"כ לטהרתו אם יגעו בו הנכרים הטמאים כזבים לכל דבריהם. ולענין מת ביו"ט שני בין אישתהי בין לא אישתהי רבינו תם מחמיר לעשות ע"י ישראל משום טעמיה דחברין כדאיתא בגמ' דביצה ומשום דאין אנו בני תורה כדשלח להו לוי לבני בשכר בפ' תולין וכמה גאונים הסכימו לר"ת להחמיר ור"י פסק לקולא וכן הרמב"ם וסמ"ג דלעיל וכן רב אלפס לא הביא רק דברי רבא ומר זוטרא ורב אשי עליהם כהוויתם בלא חלוק וכן מסיק אשירי. ובא"ז כתב דריב"א התחיל בעצמו לחפור בקבר ביו"ט שני וחפרו תלמידיו אחריו וכתב אשירי דנהגו באשכנז ביו"ט שני שעושים ע"י נכרים עשיית הקבר והארון והתכריכים כל מלאכות שהן דאורייתא אבל כל מה שהוא רק איסור דרבנן עושין ע"י ישראל. ונראה היינו בדאיתא נכרים אבל אי לא אפשר ע"י נכרים כגון ביום אידם וכה"ג עושין הכל ע"י ישראל ונראה דאפי' בי"ט של ר"ה יש לעשות כן כדפסק רב אשי בי"ט שני כחול שוויוה רבנן לענין מת וקאי אמילתא דרבא דלעיל דאפי' יו"ט שני של ר"ה שרי גבי מת משא"כ בביצה. ואע"ג דנמצא כתוב על אחד מהגדולים דלא נהגו כן ביו"ט שני של ר"ה אין נראה דכיון דבכמה מילי חלוק יו"ט שני של ר"ה מיו"ט שני דגליות וכן לגבי מת פסק תלמודא להדיא דאין חילוק וכתב על מה שאין כן בביצה ר"ל כל דדמי לביצה ואין לנו לעשות פשרה ומנהג לשבור דברי התלמוד ואי שרינן יו"ט שני של גליות שרינן נמי ביו"ט שני של ר"ה הנראה לע"ד כתבתי:
164
קס״השאלה פג נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט חוץ לי"ב מיל והוא דבר שאין בו חשש מחובר או צידה אם אעפ"כ יש להחמיר בו כמו במחובר וצידה הואיל וכתבו רוב הגאונים דתחומין די"ב מילין דאורייתא הן:
165
קס״ותשובה יראה דאין להחמיר כמו במחובר וצידה כמו שאבאר וכבר נשאלה שאלה זו מחד מרבוותא והשיב כיון דנהגינן כר"י וה"ג דמפרשים הטעם מאי דאסרו חכמים דורון שהביא נכרי לישראל היינו משום גזירה שמא יאמר לנכרי להביא לו מן המחובר או דבר הנצוד ויעשה איסור דאורייתא בשבילו והאי טעמא לא שייכא כל כך בתחומין די"ב מיל דלא שכיח שיאמר לנכרי להביא לו אוכל או משקה כל כך מרחוק. ונראה להביא קצת ראייה דלא אסרו חכמים כה"ג מהא דאמרינן פ' בכל מערבין ההיא ליפתא דאתו למחוזא כו' עד מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הכא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כ"ש הכא דאדעתא דנכרי קא אתי והשתא אמאי לא הוה חייש דילמא חוץ לתחום לי"ב מילין קאתי דלשון הגמרא משמע דלא הוה ידע מהיכן קאתי ואי מחוץ לי"ב מילין קאתי דינו כמחובר לאסור מ"מ אפילו לישראל אחר כדאיתא בסמ"ק דכתב דדבר שמינו במחובר שהובא לישראל ביו"ט ראשון אסור אפילו לישראל אחר ביו"ט שני של גליות אע"ג דליכא משום מוקצה דנולדה בזה מותר לזה אע"כ אפילו אתאי מחוץ לי"ב מילין לא מחמרינן ליה והוא כמו במחובר וצידה אע"ג דרמב"ם וסמ"ג וא"ז ומרדכי בשם רבינו יואל פ"ק דעירובין כולהו סברי תחומין י"ב מילין דאורייתא נינהו ויש לדחות ראיה זו דמש"ה לא הוי חייש בההוא ליפתא דעל האמת סמך דבשביל נכרים קאתי והכא בשביל נכרי ודאי שרי אפילו לישראל אפילו במחובר וצידה היכא דליכא מוקצה כמו ביו"ט ראשון ליו"ט שני ובחוץ לתחום אפילו די"ב מילין לא שייך מוקצה כלל וכ"ש הכא דאדעתא דנכרי קאתי דנאמר תלמודא לא קאי אלא אסתם תחומין והלשון משמע דידע ודאי דמחוץ לסתם תחומין אתי מדלא קאמר מאי קאמרת דילמא מחוץ לתחום כו' ותו דבמרדכי פ' אין צדין בראשו כתב בשם ראבי"ה ספק תחומין שרי לגמרי משום דלל"מ בה אוקמינן אחזקתן כמו גבי ספק מוכן. ומההיא סברא היה נראה נמי לדחות ראייה דלעיל דלהכי לא הוה חייש דילמא מחוץ לתחום די"ב מילין אתאי דליכא בה חזקה כמו גבי ספק צידה ומחובר דאיכא לאוקמה בה אחזקתה ולימא דהיום ניצוד והיום נתלש אמנם באשירי פ' אין צדין מוכח היכא דאיכא למיחש לאיסור דאורייתא חיישינן לספק אפילו אי ליכא חזקה דכתב דדרך סרטיא ופלטיא משום דלא שכיחא לא חיישינן להו הא אי הוה שכיחי חיישינן אע"ג דבדידהו נמי ליכא חזקה. אמנם נראה לחלק ולהתיר מטעם אחר דאין להחמיר בבא מחוץ לתחום די"ב מילין אפי' למאן דסבר דאורייתא היא כמו במחובר וצידה כדמסיק במרדכי שילהי פ"ק דעירובין אההיא דבכל מערבין בשמעתא דנתגלגל מחוץ לתחום דמשני התם שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל תחומין דרבנן ומפרש במרדכי דאע"ג דתחומין נמי יש להן עיקר מן התורה די"ב מילין מ"מ אינה מפורש בתורה ולכך מקילינן בהו טפי מבטומאה אפי' טומאה דרבנן הואיל ועיקר טומאה מפורש בתורה ומהאי טעמא י"ל נמי דדוקא באיסור מחובר וצידה החמירו חכמים לאסור אם עשאו נכרי בשביל ישראל דאיסור מפורש בתורה בכל מלאכה לא יעשה בה אבל באיסור תחומין אפי' די"ב מילין הואיל ואינם מפורשים בתורה לא החמירו ואע"ג דבמרדכי פ' לולב וערבה משמע דאדרבה ערבה הואיל ואינה מפורש בתורה דוחין הקביעות בשבילו כדי לפרסם שהיא מן התורה ומשום לולב ושופר לא דחינן לפי שהן מפורשין בתורה דלגבי מצות עשה הקבוע בכל שנה שאני דהתם שייכי טעמיה דפירסום וק"ל:
166
קס״זשאלה פד בשר שנשחט מעיו"ט שרי לנקר אותו ביו"ט או לאו:
167
קס״חתשובה יראה דצריך להתיישב בדבר בהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה כתב דמותר לנקר בשר ביו"ט אפי' נשחט מעיו"ט ואין בו משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בענין אחר ע"כ נראה דר"ל דמשום דא"א לאכול בענין אחר מש"ה לא חשיב ברירה. וכן העתיק אחד מהגדולים בשם מרדכי דבניקור בשר לא שייך ברירה וכמדומה דבמרדכי דבני רינו"ס העתיקו דבמרדכי דבני אושטריי"ך ליתא ויש לתמוה על ההיא סברא דבהגה"ה במיימון כתב משום דא"א לאכול בענין אחר לא חשיב ברירה מההיא דפ' תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה משתתי הכי. וכן דקדק ר"י משום דמותר לסנן משקין של שקדים משום דמשתתי מקודם הכי כדאיתא בסמ"ג במצות שבת אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה ליתביה משום ברירה גם בההיא הגה"ה מסיק דראבי"ה מייתי ראיה דשרי לנקר אע"ג דנשחט מעיו"ט מהא דשרי רב להפריש חלה ביו"ט מעיסה הנילושת מעיו"ט ואנן פסקינן בשם רוב הגאונים דלא ס"ל הכי ובהגה"ה באשירי גבי הא דמלח גרמי מוכח דריב"א סבר דבניקור בשר שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הלא"ה אסור וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו בשוחט ביו"ט דא"א מקמי הכי. אבל שחט מעיו"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרבה מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקורדום דבסמ"ג כתוב אפילו מלאכה גמורה שהיא לצורך אוכל נפש אף אם אפשר לעשות מעיו"ט מותר לעשות" ע"י שינוי כמו דיכת מלח ואע"ג דאשירי ומרדכי פ' אין צדין כתבו דתחלת הרקדה אסורה ביו"ט אפילו ע"י שינוי. וה"נ מוכח בסמ"ג התם גבי דיכת המלח לפי סברת הרמב"ם שכתב הטעם דאסרו חכמים מלאכה שאפשר לעשות מעיו"ט כדי שלא ימתין לעשות כל אלו מלאכות ביו"ט ונמצא בטל משמחת יו"ט וא"כ יש לחלק דהרקדה היא מלאכה שרגילין לעשות הרבה בבת אחת. ושייך למגזר בה דילמא אתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ בדיכת מלח או בניקור בשר אמנם לפי הר"ר נתנאל דמרדכי ריש ביצה דסבר דמקרא ילפינן לאסור כל אותן מלאכות דקודם לישה צריך להתיישב בדבר מ"מ יש לחלק ולתרץ:
168
קס״טשאלה פה צבור המבקשים לשלוח אחר מנהיג או אחר ש"צ לשוכרו על זמן לאחר מועד וצריכין לכתוב בשביל זה בחול המועד שרי למכתב לצורך בלא שינוי או לאו:
169
ק״עתשובה יראה דלא שרי והכי מוכח בהדיא מא"ז דכתב אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' כשמוציאין בעזר' לקרות בו ואפילו לצורך רבים ע"כ אלמא דאפילו צורכי רבים אין כותבין במועד. וכן כתב אשירי פ"ק דמו"ק כלל בצורכי רבים דכל דבר שהוא מעשה הדיוט מותר לעשות במועד לצרכי רבים אפילו בלא שינוי אפילו שלא לצורך המועד ואפילו כיוונה מלאכתן במועד מטעם קדרה דבי שותפי כו' ואי לא עבדינא האידנא משתהי ולא מתעבד כלל. אבל דבר שהוא מעשה אומן אם אינו לצורך המועד אסור לצורך הרבים אא"כ יכול לשנות במלאכה ע"כ וסתם כתיבה שאסרו חכמים חשיבה מלאכת אומן כדמוכח מן המיימון שכתב מה שהתירו חכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות משום דאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הן כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושיחרורי עבדים ושטרי חליצה ומיאונים אגרת שלום כו' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד לפי שעה וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות בו במועד וכ"כ במיימון בהדיא דכתב תפילין ומזוזות ולהגיה בספר העזרה דאסור משום דלאו לצורך המועד הוא משמע דגיטי נשים ואינך דשרי משום דלצורך המועד הן. ואע"פ שראיתי מן אחד מהגדולים שכתב בעצמו במועד בלא שינוי בענין שאילותינו ממש וכתב הכותב הטעם ממש משום דצרכי רבים נכתבין בלא שינוי ואע"פ שהענין ההוא לא היה אלא לצורך אחר המועד אנא הנראה לע"ד כתבתי:
170
קע״אשאלה פו מי שהמיר דתו ובא ליטהר במועד שרי לגלחו כדי לטובלו ולהכניסו לדת אמת או לאו:
171
קע״בתשובה יראה דשרי דכיון דנהגינן לגלח בעלי תשובה כאלו עפ"י דברי ר' משה הדרשן כדפירש"י בפ' בהעלותך שנתן טעם להתגלח הלוים לפי שהיו כפרה על בכורי ישראל שחטאו בע"ז וע"ז קרוי מת ומת איתקש למצורע והמצורע טעון תגלחת וא"כ דמי להא דתנן פ' אלו מגלחין הנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו מותרין לגלח במועד ותניא עלה בגמ' דנזיר ומצורע אפי' היה להן פנאי לגלח קודם המועד מותרין לגלח במועד כדי שלא ישהו קרבניהם ובעלי תשובה נמי נראה להתיר כדי שלא ישהו כמה מצות שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול ואע"ג דוודאי אינו מעכב מ"מ מנהג אבותינו תורה היא וכדאסמכינן אקרא ודחינן גילוח דרבנן מקמיה. ותו דאשירי פסק כלישנא בתרא דקטן שנולד אפי' קודם המועד דשרי לגלח במועד משום דגזירת חכמים שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול לא שייכי בקטן. ונראה דהבא לטהר כה"ג לא שייכי הגזירה כולי האי:
172
קע״גשאלה פז בחול המועד שאסור לתפור כדרכו אם יתפוש המחט בשינוי באצבעותיו שרי לתפור כי האי גוונא או לאו:
173
קע״דתשובה יראה דלא שרי ואע"ג דהעתיק אחד מהגדולים מדרשות הר"ח א"ז שמהר"ר אליעזר כתב לו בחול המועד וכשבא אצלו שאל היאך כתב בחול המועד והשיב לו תפס הקולמוס בין אגודל ואצבע כמו בכל מקום ונראה לומר דמתוך כך כששינה בשעת הכתיבה ואינו חושש בתיקונה שכתיבה מותר אף על פי שלמשתלח נראה שכתב כדין עכ"ל. מכאן היה משמע להתיר ולתפור ג"כ בכה"ג. אמנם י"ל דאין לדמות מלאכת תפירה למלאכת כתיבה דמלאכת חייטין חשיבי טפי מלאכת אומן ממלאכת לבלברין דשכיחי טפי דידעי לה בני אדם כדאמרינן פ"ק דחולין ת"ח צריך שילמוד כתב חשיבה שכיחא ולכך מקילינן בה להתיר בה בשינוי מיעוט אבל מלאכת חייטין דלא שכיחי בבנ"א חשיבי מלאכת אומן ולא שרינן לה ע"י שינוי כזה ואע"ג דמשמע פ"ק דחולין דכתיבה לא שכיחי דקאמר בתר הכי ואידך הני שכיחי כדפרש"י התם לפירוש רבינו תם לא איתפריש הכי ולפירש"י נמי י"ל אינך שכיחי טפי משום דבקי בהו מנעוריו אבל כתב צריך ללמוד לא שכיח היא. ועוד נראה מדנחית לפרושי במתניתין היאך ישנה האומן בתפירתו כדקתני האומן מכליב משמע דווקא בשינוי כה"ג שניכר בתפירה עצמה שרי ולא בענין אחר. ובסברא מועטת מחלקינן בין המלאכות בחול המועד וכדאמרינן פ"ב דמו"ק דהלכות מועד עקרות הן ואין ללמוד זו מזו:
174
קע״השאלה פח הסדינים הקטנים שמלפפות בהן התינוקות שרי לכבסן במועד שנים או שלשה יחד או לאו:
175
קע״ותשובה יראה דשרי אע"ג דכתב מהר"ם בהלכות שמחות דאין לכבס בגדי קטנים אלא אחת אחת וכ"כ בהגה"ה במיימון נראה דרוצה לומר דווקא חלוקותיהן ומטפחותיהן אע"ג דאית להו תרי דמטנפי. אבל הני סדינים קטנים דלא סגי לתינוק באחת מהן אלא צריכין בכל פעם שלשה או ארבעה לכרוך בהן התינוק שרי לכבס שלשה או ארבעה בפעם אחת ותו דבהני סדינים איכא רבותא לתינוק מהאי טעמא מתיר במרדכי בשם רבי יודא בפ"ב דביצה לרחוץ את התינוק ביו"ט משום דכל מידי דאית ביה רבותא לתינוק לא גזרו בה רבנן. וכיבוס בחול המועד אינו אלא גזירה אע"ג דכתבו החבורים מן הירושלמי דבגדי קטנים מותר לכבס משום דדמיין למי שאין לו אלא חלוק אחד לפי שהן מטנפין את בגדיהם תמיד ובמי שאין לו אלא חלוק אחד כתב בסמ"ק דבעינן אזורו מוכיח עליו הלא"ה אסור לכבס נראה דבגדי קטנים לא בעי שום מוכיח דניכרים הם וידוע דשל קטנים הם וכ"ש סדינים קטנים:
176
קע״זשאלה פט הא דילפינן פ"ק דסוכה מקרא מחובר פסול לסכך אי הוה תלוש ולבסוף חברו כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית פסולין נמי או לאו:
177
קע״חתשובה יראה דכשר הוא וכן מוכיחות ההלכות פ"ק דסוכה גבי מפקפק או נוטל אחת בנתיים דלא פסול מחובר כה"ג והא דמחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש אע"ג דלענין שחיטה כתב אשירי דדינו כמחובר משום דבעיא היא בפ"ק דחולין ולא איפשיטא ליה י"ל כיון דלענין ע"ז הוי כתלוש וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא לענין סוכה נמי הוי כתלוש. הנלע"ד כתבתי:
178
קע״טשאלה צ סוכה שרצו להשים למעלה סולם או כדי להניח הסכך על גביהן כשר הדבר או לאו:
179
ק״פתשובה יראה דשרי אפי' לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו דאין סכך פסול אע"ג דכלי הוא מ"מ לא מקבל טומאה דכלי עץ שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה וא"ת מ"מ טמא מדרס ומוכח שילהי פ"ק דסוכה דאפי' פשוטי כלי עץ אם ראויין הן למדרס אין מסככין בהן הואיל וטמאין טומאת מדרס וסולמות נמי ראויין למדרס דעולין ויורדין בהן י"ל דמ"מ לא מטמאו מדרס והכי איתא בתוס' פ' בכל מערבין ובתוס' פ' המוכר את הבית ובפ' הקומץ רבה דתניא בתו"כ סולם וקולב אע"ג דעולים ויורדים בהן אינן מטמאין מדרס ומפרש הטעם משום דאין עשוים להנאת מדרס אלא כדי לעלות ולירד בהן והכי איתא פ' הקומץ בתוס' ומפרשים התוספו' בב"ב ובעירובין לחד פירושא דאפילו לטומאת דרבנן ליכא בסולם וקולב ולפר"י התם היינו יכולים לומר דאית ליה דיש טומאה מדרבנן ומ"מ נראה דאפי' אי נמי דסבר הכי ר"י מ"מ נוכל לומר דאפ"ה שרי לסכך בו הואיל ומדאורייתא לית לי' שום טומאה בעולם*). ולא דמי למטלניות דפחותים מג' על ג' דכתבו התוס' פ' במה מדליקין בשיטת שלש על שלש שאין מסככין בהן דהתם כדפי' טעמא הואיל ובאות מבגד גדול שהיה ראוי לקבל טומאה מדאורייתא ולא דמו נמי לאניצי פשתן דכתבו תוס' בההיא שיטה בסופה דאין מסככין בהן דהתם נמי כדפי' הואיל וקרובים הן לטוי דפסול מדאורייתא אבל כגון סולם דאפי' אי מטמא מדרס מדרבנן הואיל ולא אשכחן דמקבל טומאה מדרבנן דפסול לסכך בו ליכא נמי למיגזר בגופו אטו דאורייתא דאינו בא מן המקבל מדאורייתא וגם איננו קרוב לקבל מדאורייתא שרי לסכך בו ואף כי המדקדק בתוס' ב"ב ובעירובין לא מוכח לו כלל במידי דר"י או שום שנויים חילוקים אהא דסולם וקולב טהורים אפילו מדרבנן כמדומה שתמצא כתוב שאחד מהגדולים דרש דאין לסכך בסולם ואנא הנראה לע"ד כתבתי:
180
קפ״אשאלה צא מהו לחבר כלונסות הסוכה במסמרות של ברזל או לקושרם בבלאות מפני שהן מקבלים טומאה יש קפידא בהכי או לאו:
181
קפ״בתשובה יראה דאין קפידא בדבר ואע"ג דאיתא בפ' הישן אהא דתנן הסומך סוכתו בכרעי המטה כשירה רי"א אם אינו יכול לעמוד בפני עצמה פסולה וקאמר עלה בגמ' מ"ט דר"י חד אמר מפני שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה וא"כ נמי נ"ד מעמידין בדבר המקבל טומאה. וכתב אשירי התם דמוכח מדברי רב אלפס דסבר הלכה כר"י מ"מ הא פסק אשירי נמי דטטמא דקבע עיקר ולא טעמא דעמידה בדבר המקבל טומאה ונראה דמוכח נמי מדברי רב אלפס דסבר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא מדלא מייתי בפסקיו ההיא פלוגתא והוה נפקותא גדולה בדבר דעביד תלמודא איכא בינייהו נעץ ד' שפודין של ברזל וסיכך עליהן דלמ"ד משום קבע כשר ולאידך פסול אלא ע"כ סבר דטעמא דמקבל טומאה ליתא וטעמא דקבע עיקר ופירוש דקבע היינו משום דאין מן המטה עד הגג עשרה. ולפי טעם זה אין חילוק בדברי רבי יודא לפי דאין הפסול אלא משום דאין מן המטה עד הגג עשרה וא"כ דווקא בכרעי המטה פסול ולא בנעץ ד' שפודין לכך לא הביא רב אלפס רק דברי רבי יודא בכרעי המטה דווקא וק"ל ואין קשי' מ"ש נ"ד מהא דתניא בתוספתא סוכה שפרס עליה סדין מפני הנשר פסולה וכפר"ת ור"י וכן בתשובת הגאונים הטעם משום דפריס הסדין לדעת כן שאם יפול העלין תהא חמתה מרובה מצילתה והסדין יחזיק העלין התלושים שלא יפלו ולכך פסולה מיד משעת פריסות הסדין שהרי הסדין נפרס להחזיק הסכך ומקבל טומאה הוא הא קמן הכא דבדבר המקבל טומאה מחזיקה פסולה. וי"ל דשאני התם דהסדין נמי עושה צל ואע"ג דבלא צילתה צילתה מרובה מחמתה כיון שאותו הצל גופיה הסדין מחזיקתה שלא יהא פחות מחמתה חשיב שהסדין עושה רוב הצל אבל בנידון דידן דלא קעביד הצל מידי בשביל המעמיד לחודא לא מיפסל:
182
קפ״גשאלה צב מי שצר לו המקום בסוכה לשינה בענין זה שאינו יכול לישן בפישוט גופו ורגליו מיקרי כה"ג מצטער או לאו:
183
קפ״דתשובה יראה דלא מיפטר בשינה מסוכה מפני מצטער זה ונראה להביא ראייה לזה מהא דקי"ל דשיעור סוכה לפחות הוא ז' טפחים ושיעור גופו של סתם בני אדם הן ג' אמות שהוא י"ח טפחים כדאיתא פ' מי שהוציאוהו ובפ' המצניע גבי המוציא משא למעלה מי' הוכיחו התוס' דגופו של אדם בלא ראשו הוי י"ח טפחים וכן משמע התם מפרש"י וא"כ אפי' כשתחשוב ז' על ז' באלכסון הוי ליה י' טפחים פחות חומש ובעינן בין באכילה ובין בשינה דלהוי ראשו ורובו בסוכה וראשו ורובו של אדם הוי טפי מי' טפחים לפי חשבון דלעיל והיאך שיערו חכמים שיעור סוכה שלא יוכל לישן בה בראשו ורובו ואע"ג דהוי ראוייה לאכילה הא כתב רא"ם במרדכי פ' הישן דסוכה שאינה ראויה לשינה אפי' שראויה לאכילה ולשתייה אינו יוצא בה י"ח כלל אע"כ אורחיה הוא לפעמים לישן בכפיפת גופו ואיבריו ולא מיקרי מצטער בהכי:
184
קפ״השאלה צג בליל שבת בחג הסוכות כבו לו הנרות ויש לו נר בביתו שרי לצאת מן הסוכה כדי לאכול בביתו במקום הנר או לאו:
185
קפ״ותשובה יראה דהדעת נוטה דשרי והכי משמע פ' ער"פ דקאמר התם רב הונא קדש ובעי למיטעם מידי אתעקר ליה שרגא עיילי ליה למנאי לבית גנונא דרבה בריה והוא שרגא אלמא רגילתא הוא לצאת מדירה לדירה בשביל הנר וכתב מרדכי פ' הישן בשם רא"ם דמי שאין בקי ישער הצער שאם היה יוצא מביתו בשביל צער כיוצא בזה חשיב צער ומיפטר בה ממצות סוכה והרי הוכחנו לעיל דמשום כיבוי הנר אורחיה דמילתא לצאת מדירה לדירה וא"כ חשיב צער. ותו משמע התם בערבי פסחים דלאו אורחיה למיכל בלא נר דקאמר טעימו מידי דילמא אדאזילתא מתעקר לכו שרגא וכ"כ התוספות וכן האשירי שם דלמא הקפיד על הקידוש ולא הקפיד על הסעודה משום דיכולים הוו לקיים ג' הסעודות למחר אלמא סבירא להו דלאו אורחיה הוא לאכול בלא נר דאל"כ. מאי קשה להו מן הסעודה יכולין היו לאכול בלא נר. והכי מפרש שם בגמ' ונראה דיתכן נמי דמרדכי מודה דיש צער לאכול בלא נר מ"מ נפיק ידי ג' סעודות אבל ידי קדוש לא נפיק אלא במקום הנר כך סבר מרדכי בהדיא ודלא כרשב"ם ותוס' ואשירי שם דכולהו לא מפרשים כדמפרש מרדכי ופ' במה מדליקין פרש"י נמי דאין סעודה חובה בלא נר ומייתי ראייה מפ"ב דיומא וכן בשמעתא קמייתא דברכות תנינא משעה שהעני אוכל פתו במלח ופרש"י שהעני אין לו נר לסעוד ולכך אוכל קודם שתחשך אלמא אפילו עני קפיד מכל הני מוכח דיש קפידא טובא לאכול סעודת קבע בלא נר. ונראה נמי דאפי' יש לחבירו נר בסוכתו אין אומרים לזה לך הבא סעודתך לסוכת חבירך ואכול שם לאור הנר דהא נמי חשיב צער משום דאין ערב לאדם אלא בשלו והכי איתא במרדכי ובהגה"ה במיימון מן הירושלמי ואע"ג דאין מפנין במועד מחצר לחצר מחצר חבירו לחצר שלו מפנין אפילו מן היפה לכיעור משום דאין יפה לאדם אלא בשלו אפס יש לחלק בראייה אם אפשר לו בלי טורח גמור לבא לסוכת חבירו ולאכול שם אין לו להקל:
186
קפ״זשאלה צד קטן שאין לו אב והוא צריך לאמו מחייב במצות סוכה לאכול ולישן בה או לאו:
187
קפ״חתשובה יראה דצריך להתיישב בדבר כמו שאבאר בתוספות שאנץ פ"ב דיומא מקשה אהא דתנן מחנכים את הקטנים לשעות והא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והשתא חנוכי מחנכי אפרושי מבעיא ותירץ ר"י דחינוך קטנים ליתא אלא באב אבל באדם אחר לא ולכך אין מצווין להפרישו ומקשים מההיא דפ"ק דסוכה דהילני המלכה ישבה עם ז' בניה בסוכה אלמא אי ליכא אב שייך נמי חינוך ומתרצי דשמא היה להם אב דמחנכם לכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכתן למצוה בעלמא עכ"ל התוס' לפי שינוי דר"י וכן כתב בהגה"ה במיימוני בהלכות י"ד כתב בשם ר"י דחינוך קטנים ליתא אלא באב והשתא לדעת ר"י קטן דלית ליה אב ואם טורח לו לישן בסוכה אין להזקיקו לכך כדמוכח מההיא דהילני המלכה כדמוקים לה ר"י ומוכח נמי מדברי ר"י שהאב חייב להפריש בנו שהגיע לחינוך מן האיסור וכ"כ התוספות פ' כל כתבי וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות אסור מאכלות ובשם הר' אליעזר כתוב בתוספות שאנץ דלעיל דתירץ דדווקא במצות עשה חייב לחנכן ובמצות לא תעשה לא ולהכי אין ב"ד מצוין להפרישו וה"ה האב ולפי תירץ זה אין לפטור קטנים שאין להם אב ממצות עשה דסוכה ואין להקשות מסברת הר' אלעזר אהא דכתב מהר"ם בהלכו' ברכות שלו איפכא בקטן דאסור מצות עשה ספינן ליה לקטן בידים בההוא דטעימא קודם קידוש ודווקא איסור לאו לא ספיק ליה בידים דיש ליישב שפיר דודאי איסור לאו חמיר מאיסור עשה כדאיתא בהדיא פ"ק דיבמות בשמעתא דעליה וכדמוכח נמי פ"ב דיומא מ"מ לא שייך חינוך אלא במצות עשה שצריך אזהרה טפי מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה אמנם שינוי דר"י נראה קצת דוחק מההיא דהילני המלכה דלכאורה מוכח התם דלאו למצוה בעלמא היתה מחנכתן וגם משמע דלא הוה להו אב ותו דבריש פ' כיצד משתתפין מקשים התוס' התם היאך מערבים בשביל הקטן למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומתרצים דבקטן נמי איכא מצוה כדי לחנכו והספר מוקי לה התם בקטן דליכא לאבוהי במתא אלמא איתא לחינוך אפילו שלא באב. ואין נראה לחלק בין היכא דאית ליה אב וליתא גבי' ובין לית ליה אב כלל דמ"ש הא מהא לענין זה ותוספות דלעיל בשינוי דר"י קאמר ושמא היה להם אב סתמא קאמר אלמא דדוקא האב עצמו צריך לחנך ולכך אין להקל בפשיטות כלל:
188
קפ״טשאלה צה ירדו גשמים בליל שני דסוכות חייב לאכול כזית בסוכה או לאו:
189
ק״צתשובה יראה שאם ירדו גשמים כ"כ עד זמן שינה שא"א לו לאכול סוכה בלא מצטער אין לו לאכול כלום בסוכה כמו שאבאר בסמ"ק כתב בשם רבי יודא דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה כזית אפי' ירדו גשמים וכן אשירי כתב משום דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן לילה ראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף כאן כו' ע"כ הא איירי אפילו ירדו גשמים דאי בלא ירדו מכאן ואילך נמי חובה בי"ט בשחרית דחייב לאכול פת משום כבוד יו"ט וא"כ ממילא יתחייב לאכול בסוכה אע"כ בירדו גשמים איירי וכה"ג ליכא חובה רק בלילה ראשונה עוד כתב סמ"ק מדילפינן מג"ש דמצה והתם א"א לפטור מאכילת מצה בלילה ראשונה בשום עניין ה"ה אכילה בסוכה. כתוב באלפס פ"ג שאכלו וכתב בשם רבינו יודא בענין אחר ליישב ההוא דמכאן ואילך רשות דאיירי בירדו גשמים ואכלו סעודת יו"ט בביתו ופסקו גשמים וכה"ג לילה ראשונה חובה וצריך לחזור ולאכול כזית בסוכה אבל מכאן ואילך אפילו ביו"ט שחרית כה"ג רשות ע"כ. ולפי שינוי זה אם ירדו גשמים כל הלילה כל זמן האכילה אינו חייב לאכול כלום בסוכה במצטער דליכא הוכחה לזה כלל מההיא דמכאן ואילך רשות דמתרצו שפיר כדלעיל אמנם לפי טעם שני דבסמ"ק אמרינן דומיא דמצה לגמרי שאינם יכולים לפטור בשום עניין א"כ לעולם מחייב אפי' לא פסקו גשמים ובסמ"ג וא"ז מוכיחים אדרבה מההיא דמכאן ואילך רשות דאיך חובה לאכול פת ביו"ט ולא בעי לאוקמיה בירדו גשמים בשום צדדין דלעיל דאל"כ מנ"ל להוכיח ומתוך כך נראה לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא ויום ראשון עיקר הוא אם ירדו גשמים לילה שנייה כל זמן האכילה נובל לסמוך על ההיא דתוס' באלפס דמוקים לה בירדו גשמים ופסקו משמע בפשיטות אבל לא פסקו לא וכ"ש דסמ"ג וא"ז לא ס"ל כלל וכה"ג כתב במרדכי פ' כל שעה בחטה שנמצאת בתרנגולת ביו"ט אחרון דוקא הואיל והוא רק מדרבנן לדידן סמכינן אגאונים המתירים וכן אנו נוהגין כמו שכתב אחד מהגדולים שמכשירים פסולים באתרוג ולולב ביו"ט שני דסוכות משא"כ מכשירים בראשון לגמרי לעניין פסולים דלא נהגינן הכי ונראה נמי דאפי' אם באנו להחמיר לאכול כזית בסוכה כה"ג בליל שני יעשה הקדוש בביתו ויאכל כל צורכו ושוב יאכל כזית בסוכה והוי שפיר דומיא דמצה כדאמרינן בפסחים הדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה אבל ביו"ט ראשון לאו שפיר דמי כולי האי למיעבד הכי משום דהיה דחוק לברך זמן פעמים חד אקידוש ויו"ט ואידך אאכילת סוכה אח"כ בכזית שאוכל בה ושמא אפילו בכה"ג אין להרבות בברכות אבל ביו"ט שני דלא צריך זמן אסוכה כלל כי היכי דנהיגינן דלא מברכינן זמן אלולב ביו"ט שני וכן כתבו מקצת רבוותא דיש לברך בליל שני זמן קודם סוכה ונהי דלא נהגינן הכי היינו מטעם דראבי"ה דכתב יקנה"ז יוכיח דזמן נמי לא קאי אהבדלה ואפ"ה אומרים אותו לבסוף אבל כ"ע מודו דזמן לא קאי אסוכה בליל שני וא"כ שפיר למיעבד קידוש בבית במקום עונג כדפי' רשב"ם בפ' ערבי פסחים וקראת לשבת עונג. במקום עונג שם תהא קריאה:
190
קצ״אשאלה צו נחלקו התיומות דלולב רבו בו פתרונים היאך אנו נוהגים בו:
191
קצ״בתשובה יראה דיש לנהוג כפי' אחד דרש"י כמו שכתב בסמ"ק דעלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלקת לשנים זהו נחלקו התיומות ולא מיקרי לחלקת אא"כ נחלקת עד למטה מן העלין ובא"ז הוסיף להקל דבעי נחלקה השדראות ג"כ עד העלין שלמטה הימנה והיינו נחלקה התיומות לפרש"י וכתב עלה ר"י וא"ז דעל פרש"י אני סומך הלכה למעשה ולשון סמ"ק נמי משמע להכשיר כפרש"י וכן ראיתי אחד מהגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין שהיו סדוקים בעלה האמצעית בראשיהן ברוחב אצבעו יותר. הנראה לע"ד כתבתי:
192
קצ״גשאלה צז הא דתנן מנענע בהודו תחלה וסוף ויש פי' אחר דמפרש דס"ל תחילת הפסוק וסוף הפסוק וכן בסמ"ק דיש להחמיר ג"כ כאותו פירוש נהגינן הכי או לאו:
193
קצ״דתשובה יראה דלא נהגינן להחמיר בהכי וכן לא ראיתי גדולים שהיו מנענעים הכי ואע"ג דבההיא בעיא דא"ר זירא הכא חד והכא חד כתב אשירי בשם תוס' ור"ח דאע"ג דניענוע אינו אלא מדרבנן אפ"ה משום חביבה מצוה אזלינן לחומרא בההיא בעיא דלא איפשיטא וא"כ הוי לן נמי להחמיר לפי כל הפירושים. אפשר משום דהך הפירוש לא פרש"י כן וכן א"ז ואשירי ומרדכי כולם דחו ליה וכתבו דלא נהירא להו ולכך לא חיישינן לה מ"מ נהגינן לחלק הניענוע מל"ו כוחות בכל הפסוק מקצתן בתחילה בהודו כי טוב ומקצתן בכל"ח והכי שפיר דמי וליכא מאן דפליג ואפשר דאותו פי' דלעיל סבר כראבי"ה דניענוע דל"ו כוחות אינו אלא ניענוע בעלמא כי היכי דלא תיקשי עליה קושיא משום דאיך שייך לנענע ב' פעמים בפסוק אחד ומסתמא דוקא ניענוע גמורים לא שייכים בפסוק אחד אבל לנענע מעט בכל תיבה למה לא יהא שייך ואם נאמר הכי א"כ אנן שמחלקין הניענוע בכל הפסוק נפקינן נמי ידי אותו פי' וק"ל. ועוד נראה דבהודו שבסוף המזמור שכופלים אותו צריך לנענע ניענוע גמור ל"ו כוחות בראשונה כשכופל אותו ג"כ וראייה מאנא ה' הושיעה נא דאינו ג"כ אלא פסוק אחד ואפ"ה מנהג פשוט לנענע בכל פעם ניענוע גמור:
194
קצ״השאלה צח בחג הסוכות כשמקיפים את הבימה עם הד' מינים שבלולב נוהגים לסבב מדרום לצפון כל אותם שיושבים במזרח בצד הש"צ והא כל הפונות לא יהו אלא דרך ימין ודרום הוא לצד ימין לכל הפונה למזרח:
195
קצ״ותשובה יראה דטעם יפה בדבר במה שמקיפים הבימה היינו כשס"ת על הבימה והוי במקום מזבח דכל הצבור צריכים להפוך פניהם קודם שילכו להקיף כלפי ס"ת שעל המגדל והש"צ שבהן ג"כ וא"כ כשכלם פונים פניהם (קודם שילכו להקיף) כלפי ס"ת היושבים בכל הרוחות מאז ההליכה מדרום לצפון וממזרח למערב תהא דרך ימין וכ"ש לאותן שיושבין בצפון ובמערב וק"ל הנראה לע"ד כתבתי:
196
קצ״זשאלה צט אתרוגים שיש להם נקבים גדילים שנראה בהם חסרון אלא שאותם נקבים נעשים בעודן באילן בשעת גידולן ע"י קוצים יש להכשירן למצוה או לאו:
197
קצ״חתשובה יראה דנהגו בפשיטות להכשיר ואע"ג דכתב בסמ"ק דנהגו פסול בחסרון כ"ש הך חסרון דמתחילת ברייתו הוא לא פסלי ונראה קצת. סמך מזה מן התלמוד פ' לולב הגזול דמוקי ההיא דגדלו בדפוס ועשאו כברייתא כשר דעבדינהו דפי דפי ואין חסרון גדול מן ההפרש דאיכא ביני דפי ואפ"ה הואיל דמתחילת ברייתא כך הוא שרי וכשר. עוד נראה ראייה מהא דמדמה תלמוד התם פסולי אתרוג לטריפת הבהמות דקאמר אי נקלף תניינא פי' תניינא גבי טרפות הגלידה טריפה אי נסדק תניינא פי' כגון נסדק הגרגרת ולא נשאר אפילו חוליא אחת למעלה ולמטה ואי ניקבה תניינא פי' ניקב קרום של מוח כך פי' רש"י אבל אשירי פי' דניקב תניינא בפנים אחרים אמנם כתב דמדמין פסולי האתרוג לטרפות וכן כתב בהגה"ה במיימון דכי היכי דגבי טרפות אם נשתייר בגלודה כשירה ה"ה גבי אתרוג אם לא נקלף כולו כשר ולא כפרש"י הא חזינן דלפסול ולהכשיר מדמינן לטריפה וגבי טרפות כתבו התוס' אילו טריפות דריאה שנראה חסירה שיש בה קמט וסדק אם עולה בנפיחה ועור ובשר קיים כשירה והיינו כנ"ד שחסרון של האתרוג הנעשה לו בשעת גידולו עורו ובשרו קיים כשירה אבל לכל מה שיחסר לו לאחר שנתלש א"א שיהא עורו וגופו קיים וק"ל ואע"ג דאם חסרה האונה אחת אפילו מתחילת ברייתא טריפה התם משום דבהמה חסירה אבר אחת כי כל בהמה נחלקה לכמה איברים אבל אתרוג שאין בו איברים והכל גולם אחד אין חסרון שעור ובשר קיים פוסל בו. אפס אין להכשיר מטעם זה אותם חזזין שקורין פלא"ט מא"ל שבאים מן העלים ובאילן משום דשכיחים ורגילים לבא באתרוגים כי היכי דמכשרין לגבי יותרת דביני וביני הואיל וכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו. וכן אונה העליונה שדרכה להתפצל לא מטרפינן דנראה דלא מדמינא ופסולים משום דסוף האתרוג לירקב בשביל כך כגון נקלף וניקב וחסר דהיינו מעין טריפות דמטרפי נמי משום דסופו למות אבל פסול דחזזית באתרוג מטעם הדר איפסל כך כתב אשירי ואין לחלק בזה משום דמתחילת ברייתו כך היה דאינו מהודר. מעיקרו נמי לאו הדר מיקרי וק"ל. אמנם העולם נוהגים בפשיטות להכשיר אותו פלא"ט מא"ל ואפי' שהן מורגשים במשמוש יד ואפשר דסמכינן אהא דכתב אשירי חזזית דפסול היינו חברבורות שמורגשים במשמוש היד וכתב אח"כ בשם הראב"ד דחזזית איכא ממראה האתרוג כשר והני פלא"ט מא"ל שכיחי ורגילי חשיבי מראה האתרוג ולא מיקרי אינו הדור משום כך וצ"ע:
198
קצ״טשאלה ק אחד רוצה לילך לדרך בחוה"מ בסוכות ובא בהשכמה לבהכ"נ לברך את הלולב ולא מצא לולב ואתרוג של צבור אבל לולבים ואתרוגים של חביריו מצא יכול ליטלם ולברך עליהם או לאו:
199
ר׳תשובה יראה דשפיר דמי לברך על אחד של היחידים כיון דקיי"ל בשאר ימים בר מיום ראשון יוצאים בשאולה אפי' לכתחילה וא"ת הך שאילה לא מדעת הוא ורב אלפס פסק פ' המפקיד דשאולה שלא מדעת נקרא גזלן וא"כ גזול הוא ולא שאול וכתב א"ז וסמ"ג בשם ר"א וכן באשירי וכן בסמ"ק ויש אומרים דגזול פסול אף בשאר ימים. מ"מ נראה דכה"ג ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה וכעין זה כתב באשירי פ' כל הבשר דנהגו להתעטף בטלית של חבירו אפילו שלא מדעתו וסמכינן אהא דניחא ליה לאיניש לקיימא מצוה בממוניה ואם מצא המקופלת יחזור ויכפלם דבעניין אחר לא ניחא ליה עכ"ל. הא קמן דכל היכא דנראין הדברים דלא מחסר ממונא דחבריה כל עיקר בהשתמשו בו אמרינן לא קפיד וניחא ליה לקיימה ביה מצוה ובנטילת אתרוג ולולב רק לברך ברכת הלולב ולנענע כהלכתה הדעת נוטה דליכא שום קפידא וניחא ליה כמו בטלית ולא דמי להא דאמרינן בפ' אלו מציאות מצא ספרים לא ילמוד בהן ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש דשאני ספרים דמטשטשים ומתקלקלים כשלומדים בהם וא"ת סתמא קאמר לא ילמוד בהם ואפילו מעט י"ל דכיון דאין שיעור לתלמוד קפסיק וקאמר הכא משא"כ בעטיפת הטלית ובנטילת האתרוג והלולב דגבול יש להו וק"ל. ואין להביא ראייה אנ"ד מפסק ראבי"ה במרדכי פ' אלו מציאות שכתב דכל מאן דמכוין למצוה לא מיקרי גזלן אפילו שלא מדעת דהתם קאי אגברא גופא דלא מיפסל בהכי לשבועה אבל מ"מ דבר הגזול מיקרי ולא נפיק בהו:
200
ר״אשאלה קא אכסנאי שהוא נשוי רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו או לאו:
201
ר״בתשובה יראה דצריך לדקדק בדבר אחד מהגדולים הורה ונהג דרשאי להדליק בברכה ואמר. אע"ג דאמרינן בגמרא דכיון דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא היינו דלא מחייב אבל אי בעי מצי להדליק ולא הוי ברכה לבטלה דהוי נמי בכלל המהדרין ועוד איכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה ולא מידלק עילויה. ואמר שכן אירע לו פעם אחת דאיהו לא מדלק משום דהוה סומך עלה ואיהי נמי לא מדלקה משום דסבורה היתה דהוא ידליק עליה במקום שהוא ונחלק עליו אחד מהגדולים תלמידו ואמר דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר א"כ היה נקרא הדיוט אם יעשה וכ"ש דהוי ברכה לבטלה כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד ע"כ דבריהם ונראה דאותו טעם שאמר אחד מהגדולים הראשונים דאיכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה ואמר שכך אירע לו פעם אחת אין טעם זה מספיק כלל דלא דחינן בהכי כללות שבתלמוד דסמכי אאינשי ביתיה אפי' אאיסור כרת כההיא דפ' כל היד דבעלה מחשיב ימי ווסתה ובא עליה והטעם משום דאסור לעמוד בימי טומאתה ולא אמרינן דילמא טעות אירע לה ושכחה ה"נ אם הוא יודע באשתו שהיא יודעת דין זה שהאשה צריכה להדליק בגו ביתה לפי שהמצוה מוטלת על מי שהוא בתוך הבית או אפי' אם אינה יודעת אבל בני ביתה יודעים דין זה או שכיניה יש לסמוך עליהם אפילו אם אירע פעם אחת טעות לא חיישינן משום הכי לזימנא אחריתי כי ההיא דפ' אין מעמידין גבי חבית של נכרי למירמא ביה שיכרא קאמר ואפ"ה לא חש למילתיה אמר אקראי בעלמא הוא ובתשובת מהר"ם במרדכי פ' כל הבשר כתב ואין זה כחולק על התלמוד וכמוסף שהוא גורע דהא חזינן בתלמודא גופיה בהא מילתא בחלא בר חמרא כו' משמע דדווקא משום דאשכחן בתלמודא דכל חד מצי לאחמירי אנפשיה מש"ה לא חשיב כמוסיף הלא"ה הוי כמוסיף שהוא גורע ואע"ג דמצא פעם אחת גבינה בין שיניו כדאיתא התם בתשובתם מ"מ לא הוי חייש לאחמורי בשביל זה כ"ש ליכנס בספק ברכה לבטלה. אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה כה"ג דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות והתנא לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין דלא שכיחא כולי האי וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין ומהדרין מן המהדרין אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע:
202
ר״גשאלה קב הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו:
203
ר״דתשובה יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג ואע"ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך והיינו צאת הכוכבים ולא קודם משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר ונראה להביא ראיה לזה מדשרי רב התם להדליק בחנוכה בין בחול בין בשבת בפתילות ושמנים דאסרו חכמים להדליק בשבת דעלמא ומפרש הטעם משום דקסבר אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה פי' דאי הוה סבר כבתה זקוק לה לא הוי שרי להדליק באותם פתילות ושמנים שאסרו חכמים להדליק בשבת לפי שאינם נמשכין אחר האור דחיישינן דילמא כבתה והוא יזקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק בה והכי סבר רב הונא התם דאסור להדליק בחותם פתילות ושמנים משום דקסבר כבתה זקוק לה. והשתא ע"כ יש להוכיח דאפי' בנ"ד כשכבתה אין זקוק לה אמאי שרי רב להדליק בשבת בחנוכה באותם פתילות ושמנים ליחוש דילמא כבתה אחר קבלת שבת שהיה צריכא להיות קודם בה"ש וכל זמן משך בין השמשות אכתי ליכא קיום מצוה לדעת מרדכי דלעיל ואיהו לא מצי להדליק משקבל שבת כ"ש בין השמשות ונמצא בטל מן המצוה וטפי איכא למיגזור בהכי דודאי לא מצי להדליקה ממאי דגזרינן דילמא פשע ולא מדליק לה והכי איתא בתוספות דגזרינן דילמא כבתה בשבת ולא מצי מדליקה. ואין נראה ולחלק ולומר דמה שחשו חכמים דילמא כבתה ולא אתי לחזור ולהדליקה דווקא כשיש לחוש לכיבוי כל זמן משך שיעור ההדלקה דנר חנוכה אבל בנ"ד דליכא למיחש למילתא אלא במשך בין השמשות קודם חשיכה דאי כבתה לאחר חשיכה קי"ל דאין זקוק לה ולא נפיק מיניה מידי דדוחק הוא מאד לחלק הכי דהא כמה שיעורין משך הדלקה חצי שעה כדכתב הרמב"ם ושיעור בין השמשות לפר"ת והתוספות ואשירי שילהי פ' במה מדליקין היינו שלשה חלקי מיל דזהו קרוב לרביע שעה כמו שהוכחתי בתשובה אחרת דמהלך אדם בינוני ביום בינוני שהוא י"ב שעות הולך עשר פרסאות ואי חיישינן דילמא כבתה בחצי שעה אמאי לא ניחוש ברביעי שעה:
204
ר״השאלה קג בני אדם הדליקו בבית אחד ונתערבה נר חנוכה אחת בין שתי נרות שהן שמשין וכולן מונחים ודולקין ולא ידעינן איזה מן הנרות נר חנוכה שרי ע"י ביטול ברוב ומותר ליהנות משלשתן או לאו:
205
ר״ותשובה יראה דלא בטיל אע"ג דקי"ל דכל איסורין מן התורה בדברי יבש חד בתרי בטל ומותר בכל התערובות כולן הכא הוו דבר שבמנין שהרי מדליקין אותו במנין כל לילה ודבר שבמנין אפילו שהוא איסור מדרבנן לא בטיל כדפסק בספר התרומה אההיא דליטרא קציעות. וכ"ת לא מיקרי דבר שבמנין אלא דבר שמודדין אותו בשוק במנין ולא במשקל ובאומד ובהכי ניכר שהוא דבר חשוב ולכך לא בטל אבל הני נרות נהי נמי דמדליקין אותן במנין מ"מ אם היו נמכרים מן החנות ממקום שמוכרין רוב דברים במשקל כמו בארץ לועז היו נמכרין במשקל לצורך תשמיש ולהכי לא הוו מדברים החשובים ובטל ברוב והדלקה במנין זהו מטעם חובת המצות שכך מצותו נראה לומר אעפ"כ הואיל ונתערבו לאחר שהודלקו למצות והשתא הן דברים שבמנין במלתייהו אע"ג דלענין חול וכה"ג לא הוי דבר שבמנין מיקרי שפיר דבר שבמנין וכסברא זו אשכחן אפילו לקולא בתוספות ובאשירי פ' גיד הנשה וכן בתוספות פ' הערל דמקשה אהא דאמרינן חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה וא"ת אמאי חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורות בטילה ומתרצינן דשאני חתיכת קדשים דלא מיקרי ראוייה להתכבד הואיל ואינה ראויה אלא לכהנים והם אינם מחזיקין טובה זה לזה דכתיב ולכל בני אהרן תהיה ורגילין היו לאכול זה עם זה אע"ע שהיו חולקים במשמרות כדי שלא יבאו הקדשים לידי נותר. הא חזינן הכא דאע"ג דחתיכת חול וכה"ג הוי ראוייה להתכבד האי דחטאת הואיל ובמילתייהו כמו שהן עתה לא חשיבי ראוין להתכבד אזלינן בתר קולא ולכ"ש איפכא לחומרא וק"ל:
206
ר״זשאלה קד הנרות של חנוכה של בהכ"נ האיך מסדרין אותן בין מזרח למערב או בין צפון לדרום:
207
ר״חתשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי והגאונים נמי מחלקים בההיא פלוגתא במנחות פ' שתי הלחם פליגי בה רבי ורבי אלעזר בן שמעון במנורה שבמקדש רבי סבר ממזרח למערב היו מונחין וראב"ש סבר מצפון לדרום היו מונחים נהיה נראה דהלכה כרבי מחבירו וכן פרש"י בפי' חומש אליביה אמנם רמב"ם וסמ"ג כתבו דמצפון לדרום היו מונחין והשתא היה נראה הואיל וכתב סמ"ק שאנו מדליקין בבהכ"נ לצד דרום זכר למנורה אם צריכין גם לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברוב מקומות שראיתי היו מסודרים בין מזרח למערב בווינ"א קרימ"ש ניאוש"טט אך במרפור"ק נוהגין לסדרם בין צפון לדרום ונהרא נהרא ופשטא דכל חד איכא תנא וגאון דסבר כוותיה אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות וכרבי מחבירו:
208
ר״טשאלה קה פמוטות של נחשת העשויין קנים קנים יוצאין סביבות בעיגול שרי להדליק בהן בחנוכה או לא:
209
ר״יתשובה יראה דשרי ולא דמי כלל לקערה שהקיפוה פתילות היכא דלא כפה קערה על פיה דאמרינן עשאה כמדורה ואפי' לאחד אינו עולה. דהכא שהקנים מובדלים במחיצה אלא שפתוחין למעלה לא חשיב כמדורה כה"ג וכ"ש לדעת בעל העיטור באורח חיים דמתיר אפילו בקערה אם הרחיקו זה מזה שתי אצבעות משום דמנכרא מילתא והקנים בפמוטות מרוחקים טפי משתי אצבעות ותו דאמרינן התם פ' במה מדליקין דאדם חשוב לאו דרך להשתמש באור המדורה כדפרש"י שם ואי פמוטות חשיב כמדורה הא אין לך אדם חשוב האידנא שאינו משתמש לשבת לאור הפמוטות:
210
רי״אשאלה קו המדליק מליל ראשון דחנוכה ואילך באיזה צד מתחיל להדליק בנר שהוא כנגד צד ימינו או בנר שהוא כנגד צד שמאלו:
211
רי״בתשובה יראה דבדבר זה יש חילוק בני רינו"ס ואגפיה מתחילין להדליק בנר שהוא כנגד צד שמאל וגם נמצא כתוב בשם מהר"ם שהיה מדליק בנר שמאל ופונה דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה איננו אלא דרך ימין ובני אושטריי"ך ואגפיהן מתחיליו לצד ימין ומדליקין כדרך שאנו בני ברית כותבין דאפשר חשיב לה כה"ג פונה דרך ימין ואף אם אינו פונה דרך ימין כה"ג נראה ליישב המנהג דמשום דהאידנא ברוב מקומות ורובא דרובא דעלמא אפילו ת"ח אין להם המזוזות בבתי חורף שבהן מדליקין א"כ צריכין להדליקן בימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח אף לדידן דמדליקין בפנים כדאיתא במרדכי וא"כ אותו נר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם וכן צריך להתחיל שהוא עיקר המצות דבדידיה לחוד הוי סגי אי לא הוי בעיא למיהוי מן המהדרין אבל מהר"ם מזוזה היה לו בפתחו וא"כ היה צריך להדליק בשמאל הכניסה וא"כ נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו. וא"ת א"כ מה צריך לטעם דכל פינות כו' תיפוק ליה משום האי טעמא י"ל דנ"מ אם היו הנרות מסודרים מצד הפתח לצד דופן שכנגד הפתח כמו אם הפתח במזרח והנרות מסודרים ממזרח למערב שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותו הנר משום דכל הפינות כו' וק"ל למדקדק:
212
רי״גשאלה קז רצה להדליק נר של חול מנר של מצוה כדי להדליק בה נר מצוה אחרת אבל יש לחוש שיתכבה ברוח קודם שיגיע לאותו נר מצוה שרוצה להדליק שרי כה"ג או לאו:
213
רי״דתשובה יראה דלא שרינן אפילו למ"ד מדליקין מנר לנר על ידי קינסא מ"מ מודה דהיכא שיש לחוש דשמא לא אתי לכלל מצוה האחרת דאסור כדאמרינן פ' במה מדליקין שמא לא יכוין משקלותיו וקמפיק להו לחולין ע"ש וכדפירש רש"י. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
214
רי״השאלה קח בני היישובים שאין להם מנין בעיר ורצונם ללכת אל הקהילות הסמוכות להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה בציבור צריכין ליזהר שיקדימם ביאתם גם לשבת פרשת זכור שהוא סמוך לפורים או לאו:
215
רי״ותשובה יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה אע"ג דמקרא מגילה עדיפא וכל מצות נידחות מפניה מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ' שלשה שאכלו דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה ודוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו כדי להשלימו לעשרה ע"ש פ' שלשה שאכלו באשירי ובתוס' שנ"ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור ובתוס' הקצרות מברכות פ' שני פירש דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה וכן בסמ"ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים. וא"כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי:
216
רי״זשאלה קט מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבהכ"נ לקריאת מגילה וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל ואז ימצא לו אחד שיקרא לו וזה קשה עליו לישב כל כך בתענית שרי ליה לשמוע קריאתה מבעוד יום בי"ג בתענית אסתר או לאו:
217
רי״חתשובה יראה דיכול לשמוע קריאתה ויוצא בה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך דהיינו שעה ורביע קודם הלילה דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי"ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין ק"ש ואע"ג דהקפיד התם רחמנא להדיא אזמן שכיבה ובההוא זימנא לאו זמן שכיבה הוא מ"מ נפיק מידי ק"ש משום דחשיב לילה כ"ש לענין קריאת מגילה דליכא קפידא במידי אי חשבינן ההוא זימנא ללילה שתהא קריאה בזמנה בי"ד אע"ג דכמה גדולים פליגי ארבינו תם התם בריש ברכות הא כתב במרדכי התם בשם ראבי"ה המנהג כוותיה דר"ת והמחמיר כדברי שאר גאונים נקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות אבל אין נראה לו להתיר למי דקשה לו להמתין כדלעיל שיטעום מעט קודם קריאת מגולה וימתין שוב עד שיבא לו הקורא כדאמרינן פ"ק דברכות לא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל כו' עד כל העובר על ד"ת חייב מיתה ונראה דכ"ש לענין קריאת מגילה דחיישינן שמא תחטיפנו שינה ויבטל מקריאתה שהרי יש בה שהות טובא וגם קריאתה חובה טפי שהרי כל המצות נדחית מפניה:
218
רי״טשאלה קי בהרבה מקומות נהגו בעלי בתים וגם ת"ח לעשות עיקר סעודת פורים בערב והולכין לבהכ"נ ומתפללין מנחה ולא ערבית וחוזרין לבתיהן ומתחילין בסעודה ביום ונמשכין בה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה יש טעם למנהג או לאו:
219
ר״כתשובה יראה דיש למצוא טעם וסמך קצת למנהג זה מצאתי הועתק תשובה אחת וז"ל. שמעתי מה"ר טוביה בשם ריב"א שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים שהן שני לילות ויום אחד אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר עכ"ל מתשובה זו. משמע להדיא דלילה שנייה עיקר היא לסעודת פורים ועדיין לריב"א גופיה תקשה מהאי טעמא דהא ודאי לילה שנייה ליל ט"ו והיאך יוצאין בה ידי סעודת יום י"ד לדידן דבני עיירות אנו שהרי קורין רק בי"ד וכתב רמב"ם דדוקא י"ד לבני עיירות ולבני הכרכים ט"ו במשתה ושמחה אע"ג דלענין הספד ותענית שוין זה בזה. ונראה טעם לדבר משום דבארבעה עשר שחרית צריך שיהוי בקריאת מגילה ואח"כ הוא טרוד ושולח מנות ומתנות לאביונים ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג ולכך קבעוה קדמונינו מקצתה בערב ולהתחיל מבעוד יום ג"כ קודם תפילת ערבית כדי לקיים מצות סעודה ביום שהוא עיקר ונמשך ביה מאז בפנאי ובתענוג עד הלילה ובלילה עצמה וחשיב הכל סעודה אחת ואשכחן כה"ג דמבטלין סעודת מצוה בשביל מצות אחרות בפרק אותו ואת בנו מפרש התוספות אמאי לא חשיב התנא יו"ט של סוכות בארבעה פרקים בשנה שרגילין בסעודה גדולה כדמוכח התם משום דטרידי במצות סוכה ולולב באותו ערב יו"ט לא היו רגילין להרבות בסעודה אף כי ישבתי מנהג זה מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית כמדומה שכן נהגו ברינו"ס:
220
רכ״אשאלה קיא בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג יוצאים ידי משלוח מנות או לאו:
221
רכ״בתשובה יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא כמשמע בגמ' פ"ק דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים ונראה דשתייה בכלל אכילה ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי:
222
רכ״גשאלה קיב מה שנוהגים לעשות כמה מלאכות בפורים בתפירת וציורים וכמה מיני מלאכות לצורך שמחת פורים יפה הן עושין או לאו:
223
רכ״דתשובה יראה דשפיר דמי והכי מוכח בפ"ק דמשני לעולם נהוג איסור מלאכה אפילו באתרא דרבי אלא רבי נטיעות של שמחה נטע אלמא נטיעה אע"ג דמלאכה גמורה היא לשם שמחה מותרת וכ"ש נ"ד אפי' את"ל מאתרוותא דנהוג שלא לעשות מלאכה בפורים אך קשה לי דבאשירי פ"ב דמגילה אייתי ירושלמי אהא דתנן היה כותב ודורשה הדא אמרה דפורים מותר בעשיית מלאכה פי' מדשרי לכתוב המגילה והשתא לפי סברתי דלעיל היכא מוכח דשרי במלאכה דילמא משום דמלאכת שמחה היא לא אסור כלל דודאי כתיבת המגילה שהוא עיקר מצות פורים טפי חשיבי מלאכת שמחה ממלאכה שעושין לשמחת תחבולות. מיהא נראה דלא בעי לאורואי אלא שלא קבלו עליהם יו"ט ממש כדאיתא התם בגמ' דאי הוה יו"ט ממש ודאי היה אסורה לכתוב:
224
רכ״השאלה קיג תבואה של מיני קטנית שאינה מחמשת המינים שנפל עליה מים וקרוב לודאי הוא שנתחמצה שרי להשהות בפסח או לאו:
225
רכ״ותשובה יראה דשרי וכן השיב לי אחד מהגדולים בתשובה אחת וכתב טעם לדבריו משום דרבינו יחיאל וחביריו מתירין אפי' באכילה אינהו אכלי ואנן לא משהינן וכן דרש נמי אחד מהגדולים חבירו דמותר לשהות אותו חרדל שמערבין אותו בתירוש מבושל וכובשים בו אגסים ואע"ג דבסמ"ק אסר החרדל באכילה כמו שאר מיני קטנית וכה"ג שהוא מעורב וכבוש בתירוש ודאי נתחמץ דא"א שלא נתערב בו מעט מים ואז מחמיצין לכ"ע ואפ"ה התיר להשהות הואיל ואינו מה' המינים הבאים לידי חימוץ ולא חיישינן למראית העין פן יטעו מדגן זה לדגי ה' מינים או איכא למיחש דילמא איערב בהנהו קטניא מה' המינים דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשהות. ונראה ג"כ דמותר ליהנות באותו תבואה בפסח כגון ע"י הדלקה משמן זרע ושומשמין וזרע קנבוס אע"פ שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים קודם שעושים מהם שמנים וא"כ קרוב לודאי שנתחמצו אפ"ה שרי דאיסור הנאה נמי אינה אלא בלאו כמו ההשהאה כדמוכח בתוס' פ' כל שעה. ונראה להביא ראייה להתיר בהנאה מהא דפ' אלו עוברין דשאור דרבי מאיר לרבי יודא נותנו לפני כלבו ופי' שם בתוס' דמ"מ אסור באכילה אלמא דבכל מידי דבודאי אינו חמץ אלא דומה לחמץ לא אסרינן ליה אלא באכילה ולא בהנאה אע"ג דטובה מחמרינן באיסור הנאה דהא קי"ל דגזירה במשהו בפסח אוסר אפי' בהנאה כדכתב רב אלפס ואשירי פ' בתרא דע"ז וכן משמע במרדכי פ' כל שעה ואלו חמץ לפני זמנו לר' יודא דאסור בלאו וכדפסיק אשירי כותיה ואפ"ה אינו אוסר במשהו אפילו באכילה וכן המסקנא בסמ"ק דאפי' לר' יודא אינו במשהו עד הלילה אע"כ לא מפלגינן איסור הנאה מאיסור אכילה ואפשר הטעם הוא משום דבחד לאו נאמר אכילה והנאה לא יאכל חמץ לדברי חזקיה וכן לדברי רבי אבהו כדאיתא ליה וכתב בסמ"ק במצות אסור חדש שבכל התורה איסור אכיל' ואיסור הנאה נחשבין בלאו אחד אע"פ שחלקי הכתוב בב' לאוין*). אמנם נראה דמ"מ יש לנו לדמות נ"ד לההיא דשיאור דרבי מאיר לרבי יודא דהתם ליתא ביה כלל דררא דחמץ דמצה מעלייתא היא אלא דדמי לחמץ לכך לא אסרינן לה אלא באכילה ובנ"ד נמי דלית ביה דררא דחמץ דקים לן דאין בא לידי חמוץ אלא ה' מינים אלא דאסרינן להו דמידי דמדגן אינון ואתי לאיחלופי בדגן דה' המינים ומש"ה די לנו דאסורי' באכיל' אבל איסור חמץ במשהו דיש כאן חמץ גמור אלא שנתבטל הואיל והחמירו לאסור במשהו לענין אכילה ה"ה דהחמירו לעניין הנאה אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטנית בפסח אפס נראה אם נמצא גרגיר של מיני קטנית בקדירה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל אפי' באכילה דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה' מינים. הנראה לע"ד כתבתי:
226
רכ״זשאלה קיד נוהגים בכמה מקומות שרוב בני אדם בוררים החיטים לצורך המצות לפסח אבל לא בדיוק כלל אך מרקדין אותו הטיב ובודקים ובוררים בעיונא בעלמא מידה גדולה בשעה אחת או בשתים יש טעם למנהג זה או לאו:
227
רכ״חתשובה יראה דיש טעם וסעד לדבר למנהג הזה דכתב בסמ"ק שנוהגים בהרבה מקומות לברור החיטים מאותם הנישוכים מאכילת עכברים וכתב עוד שאם נמצאו חטים בתוך הכרי שצמחו מלחלוחית הארץ שקורין גירמי"ר שאינם בטלים אפי' נטחן קודם הפסח כיון שהוא יבש יהיב טעמא בשעת אפייה בערב פסח בששים בפסח במשהו ע"כ ובטור א"ח כתב דשפיר מתבטל קודם הפסח ולא חשיב מבטל איסור לכתחילה כיון שאינו מכוין לבטלו ע"כ. ומהשתא נראה אע"ג דאין מדקדקים כ"כ בברירה מ"מ מנהג של טעם הוא דסמכינן אסמ"ג דכתב במצות חלב דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי עירוב לח בלח כמו שהוכיחו בהוכחה גמורה ממס' מנחות וכן משמע פ' אלו עוברים גבי שתי קופות והיינו כדברי א"ח ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח ולא אמרינן דחוזר וניעור בפסח מ"מ צריך לברור בעייונא בעלמא כדי לראות שאין בתוך הכלי כ"כ הרבה יותר מא' בששים שיתבטל וגם הברירה מוכחת שאין מתכוין לבטלה ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה:
228
רכ״טשאלה קטו בערב ארבעה עשר כששואבין המים ללוש בהן מצות או ביומא אוחרן כששואבים אותם המים יש להקפיד שלא להוליכם מגולים מן הנהר עד לביתו או לאו:
229
ר״לתשובה יראה דמנהג הוא לכסותם והיינו משום זהירות יתירה שלא יפול לתוכו שום דבר המחמם אותה וכה"ג אבל אין נראה להצריך לכסותם מהאי טעמא דכתב בסמ"ק וסמ"ג דאין להוליך המים תחת הרקיע ביום המעונן אא"כ מכסה אותם במפה דהתם איירי שמוליכין אותו אל התנור כדכתב סמ"ג בהדיא והיינו טעמא דאם מוליכין מגולים תחת החמה או ביומא דעיבא דכולה שימשא הוא הוו ניצוצי החמה זורחים במים ומחממתן אבל בשעה שממלאים אותו בערב מן הנהר כיון דצריכינן לשאוב ביני כוכבי ושמשי כדכתיב בהגה"ה ליכא למיחש למידי שהרי כבר שקעה החמה קודם וליכא למיגזר כלל:
230
רל״אשאלה קטז השקים שנותנים בהן קמח כל השנה וכשבאים לעשות בהן קמח לפסח ומכבסים אותם היטיב מקודם צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהן בקצות או אם מטולאים הן או לא צריכין להתיר:
231
רל״בתשובה יראה דצריכין להתיר וכן הנהיג אחד מהגדולים והביא ראיי' מפ' בתרא דע"ז דקאמר התם ודכיתנא מיישנן ואי אית בהן קטירא שרי להו דמה שבתוך הקשרים אינו מתיישן ומתנגב וה"ה שאינו מתכבס יפה מה שבתוך התפירות ונראה דראייה זו הייתה לדחות כדדחי ליה במרדכי פ' כל שעה שאינו ראייה משם שלא יפלוט בהגעלה מה שתחת הטלאה משום דיין נסך צלול הוא אותן שבקיטרי והעפר עב ואינו נכנס תוך הקשרים ולכך קאמר דשרי להו אבל מי הגעלה ג"כ צלולין ונכנסין תוך הטלאים וחילוק זה נוכל לומר ג"כ אנ"ד דמי הכביסה ג"כ צלולים ונכנסים יפה בתוך התפירות והסדקים. אמנם נראה להביא ראייה מפ' דם הנידה דקאמר התם א"נ דאישתכח בסיטרא אי אמרת חזקתו מתכבס סיטרא לא אתכבס ופרש"י שם סיטרו צידי הבגד שיש שם קמטים ותפירות הא קמן שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס. ותו דבנדון דידן הדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו וחמץ במשהו כשיתערב בפסח:
232
רל״גשאלה קיז העולם רגילים כשרוצים לדבק או לטוח איזה דבר בבצק כגון קרמים לפני החלונות נזהרים שלא לעשות זה. תוך ל' יום שלפני הפסח יש להחמיר בו או לאו:
233
רל״דתשובה יראה דאין להקל בפשיטא כלל בדבר אלא יש לעשות כמו שאפרש ואע"ג ששמעתי שדרש אחד מהגדולים ברבים דליכא למיחש למילתא והביא ראייה מהא דכתב רמב"ם ואשירי ומרדכי והביא דבריו לפסק הלכה בגדים שכבסו בחלב חטה וכן ניירות שדבקו בחמץ מותר לקיימם בפסח לפי שאין צורת החמץ קיימא ולא חילקו כלום בין דבקו סמוך לפסח או מופלג כמו שחלקו ספר התרומה והגה"ה במיימון ומרדכי בנתן עיסה בשולי החבית ולדבק הנסרים שאם נתן תוך ב' חדשים אסור משום שהעיסה עדיין רכה ויהבה טעמא ביין ובסמ"ק כתב דדוקא נתן תוך ל' יום אסור ומההוא דסמ"ק רציתי ג"כ להביא ראייה אנדון דידן דשרי לקיים כל בצק שדבקו בו אפילו דבקו תוך ל' יום דאל"כ מאי איריא משום דיהבה טעמא תיפוק ליה דאסור לקיים הבצק אבל יש לדחות דההיא יכול לתקן לטוחו בטיט מבחוץ ואעפ"כ יהבה טעמא ביין ולכך נראה דיש להחמיר בנ"ד אם בא לדבק תוך ל' יום ידבק בבצק שבלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ ואיכא למימר דכה"ג שרי הרמב"ם דווקא דאז אין צורת החמץ עומדת והמחמיר לטוחו בטיט מבחוץ תע"ב:
234
רל״השאלה קיח כשמוליכים השקים שיש בהן הקמח למצות מן הרחיים שרי להניחו על גבי הסוס או החמור להוליכו כך או לאו:
235
רל״ותשובה יראה דאסור אא"כ יש אוכף או עור עב כה"ג על גבי הבהמה תחת השק מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ובמרדכי פ' אלו עוברין מייתי ירושלמי דאסור להניח השקים אילו על אילו כדי שלא יתחממו ויחמיצו וראייה דגוף הבהמה מחמם מהא דתניא פ' כל היד רוכבי גמלים רובן רשעים ופרש"י מפני שאיבריהם מתחממים בגוף הגמלים ומוציאים זרע ואין לומר דהתם מתחמם בקל משום דנוגע אבר בבשר בעלי חיים וזה גורם הירהור וחימום דהא מחלק התם בין רוכבי גמלים לרוכבי חמורים הא דמיכף הא דלא מיכף ופרש"י דרוכב על האוכף אינה מתחמם לפי שהעץ קשה ואינו מתחמם ע"כ. ש"מ דטעמא משום חימום מדלא קאמר ורוכב עלהאוכף אינו נוגע ומרגיש בבשר בעלי חיים וכיון דקאמר רובן רשעים ואמר אביי נמי התם רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה משום דחימום ברור הוא יש ללמוד משם להחמיר ג"כ לענין קמח של מצות ותו דרגילות שהבהמות מזיעות תחת כובד המשא ולא ברירא לן אי זיעת בהמה מכשירה ומחמצת דכמה מיני זיעות מייתי אשירי פ' כל שעה וזיעת בהמה לא מייתי ואע"ג דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא:
236
רל״זשאלה קיט מיני מרקחת העשוין מבלילת צוק"ר ודבש. ומחפין בבלילת זו מיני קטנית וגרעינים וגם עושין מהן כמין חררות קטנות וכמין חתיכות קטנות שרי להשהותם בפסח או לאו:
237
רל״חתשובה יראה דיש לחוש לאסור וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה לאיסור ובשם אחד מהגדולים אחריני שמעתי שהיה מחלק בדבר לאסור רק אותן שנעשו כמין חררה וחתיכות משום שיש להם תואר לחם קצת ואתי לאיחלופי ונראה דיש לחוש לכולהו שמא נזדייפו בקמח שעירבו במקום הצוק"ר ואם נתערבו בו קמח ודאי סולת נקייה נתערבה בהן דדמי טפי לצוק"ר ואנו מחזיקים הסולת לחמץ גמור מפני שלותתים את החטים במים קודם הטחינה ונכרים ודאי אינם זהירים בלתיתה דידהו ואפילו לגבי יין נסך דמקילינן בהו טובא אסרינן לשתות עם הנכרי כל משקה שהוא יוקר מן היין משום חשד שמא עירב בו יין כדי להרויח וה"נ הצוק"ר יוקר הוא מן הסולת וכן שמעתי מן הבקיאין ומכירים באותם מינים שנחשדו הרקחים לזייף דברים הללו אמנם כמדומה לי דלא נהגין עלמא לאסור וראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה ויחזור ויזכה בהן לאחר הפסח:
238
רל״טשאלה קכ מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו שרי כה"ג או לאו:
239
ר״מתשובה יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט וראייה מפ"ב דגיטין דפריך והא בעיא ספר מקנה וליכא. ופרש"י ע"כ אפילו בדבר שאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אלא יחזירנו לו בודאי איקרי שפיר מתנה ואסיק התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג ולא אמרינן דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא ושרינן גט אשה ע"י מתנה כה"ג התם ואע"ג דאי לא הוי מתנה לא הוי גט ולא חיישינן לחומרא דאשת איש וה"ה לגבי חמץ ואין לחלק דשאני התם לגבי גט דמהני ביה מתנה ע"מ להחזיר מהני נמי מתנה כה"ג אבל לגבי חמץ דלא מהני ע"מ להחזיר משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות שבת לא מהני נמי מתנה כה"ג וכיון דהך חומרא גופא דע"מ להחזיר ע"כ חומרא יתירה לגבי חמץ דמסקינן פ"ק דקידושין דבכל דבר מע"מ להחזיר שמיה מתנה בר מקדושי אשה משום דאשה לא מקנייה בחליפין וא"כ די בחומרה זו לעניין חמץ ולא להוסיף עליה לדמות מילתא אחריתי:
240
רמ״אשאלה קכא הא דקי"ל כר' יודא אוכלים כל ארבע ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימת שרי לאכול חמץ עד ב' שעות קודם חצות לעולם או נימא דכי שלימא להו ד' שעות מתחילת היום לעולם אסור באכילת חמץ:
241
רמ״בתשובה יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמא דרבי יודא גזירה משום יום המעונן וארבע זמן סעודה לכל היא ולהך שינוי נוכל לומר דלעולם אפילו בימים הארוכים זמן סעודה היא בארבע מתחילת היום לאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם אע"ג דמסיק בשינויא אחרינא אגופא דגזירה דאינה אלא ב' שעות קודם חצות לא הדר וכעין זה דקדק ר"ת בתוס' פ' החולץ ובפ' אע"פ מתרי שינויי דתלמודא דגרושה ומינקת אסור להינשא והא דנקט ר' יודא אוכלים כל ארבע משמע דלא תלינן בקודם חצות היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות וק"ל והמיקל לא הפסיד:
242
רמ״גשאלה קכב הא דאמרינן פ' כל שעה דאשה לא תלוש בשימשא משום חמימות החמה וכתב בסמ"ק דאפי' ביום המעונן אסור ללוש תחת הרקיע משום דיומא דעיבא כולה שימשא הוא ויש להסתפק אם לשה ממש בערב שהחמה עומדת בשיפולי של רקיע במערב והיא לשה בכותלי הבית מאחורים גבוהים לצד מערב מי שרי בכה"ג תחת הרקיע או לאו:
243
רמ״דתשובה יראה דיש לחוש ביום המעונן דרש"י פ' אמר להם הממונ' פי' ההוא יומא דעיבא כוליה שימשא הוא לפי שהחמה מתפשטת ויוצא בכל מקום לפי שהעבים עומדים כנגד חלונה וא"כ י"ל שיוצא אפי' שלא במקום מעמדה ברוח אחרת ונראה דלפי מה שנהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון פתוח אפי' אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום יש לחוש מטעם דלעיל ואפי' ביום שאינו מעונן דזימנין דמתקשרים העבים ולאו אדעתיה:
244
רמ״השאלה קכג הא דקיי"ל דאם שהה הבצק בלא מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמים ומתעסק ביה בינתיים וכשיצטרפו השהיות בו קודם שיאפה הוי כשיעור מיל מי אסרינן לבצק משום חמוץ כה"ג או לאו*)
245
רמ״ותשובה יראה דצריך להתיישב בדבר כמו שאבאר נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ור"ל דמסתמא אין נעשה הכל חמץ במשהו האחרון אלא מתחמץ על יד על יד ואין העסק שבין שהייה לשהייה מבטל מה שכבר התחיל להתחמץ ואחד מהגדולים השיב לי בתשובה דאין נראה לו להחמיר והביא ראייה מהא דאיתא פ' כל שעה דגן שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ משמע שיש בצירוף השהייות בין טיפה לטיפה כשיעור וחד מרבוותא השיב לי שיש לחלק בדבר דאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים בבצק וכגון הרידוד שמרדדים את המצות בעץ עגול כה"ג אין השהיות מצטרפים דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל להתחמץ כל זמן שמתעסקים בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפ"ה מעכב החמוץ כדאיתא בהדיא פ' אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהותחלו כבר להתחמץ וכן נראה לחלק. וראייה מהא דאמר רב פפא אההוא דגן שנפל לתוכו דלף והוא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף ופרש"י שהדלף טורד זה אחר זה ואין שהות בנתיים וטרדות הדלף אין מניחו להחמיץ והשתא אי בעלמא סבירא לן דשהיות מצטרפות מאי קמ"ל רב פפא פשיטא דבעי טיף טיף דאל"ה אלא שהיה שהות בין טיפה לטיפה כיון דכל היום כולו נפל היו השהיות מצטרפות ואפשר היינו דעת אחד מהגדולים דלעיל דמייתי נמי ראייה מהכא אלא שקצר בלשונו. ואין לומר דהוא גופא אתא רב פפא לאשמועינן דשהיות מצטרפות דא"כ אמתני' דאילו עוברין דתנא התם שלש נשים עוסקות בבצק כו' ותנא עלה כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ ואהא הוי ליה לרב פפא לאסוקיה למילתא דבעינן עסוקים רצופין בלי שהייה כדי שלא יצטרפו ותו הוי שמעינן הכא ממילא דבעינן טיף טיף דהא טיף טיף עסק מועט הוא אע"כ בעלמא שהיות לא מצטרפות בעסק גמור ודווקא הכא בעינן טיף להדי טיף בלי שהות דאי לאו הכי הוו השהיות מצטרפות כיון דהטיף טיף בטול מעוט הוא הא קמן דיש לחלק בין עסק גמור לעסק מועט לכך נראה שהנקור שמנקרין המצות אע"ג דיש לחשבן לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו כך אינו בא לידי חימוץ וכה"ג כתב הרמב"ם התרנגולים כל זמן שמנקרים במורסן שלשו במים אינו בא לידי חימוץ ונראה דה"ה בניקור מ"מ לא חשיב עסק כל כך לבטל השהיות:
246
רמ״זשאלה קכד כשלשין עיסה בפסח למצות ולפעמים מוסיפים המים בקמח יותר מן הראוי שרי להוסיף אז ג"כ קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי או לאו:
247
רמ״חתשובה יראה דלא שפיר דמי אע"פ שנמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהורה דיותר טוב להוסיף קמח כשאירע כך ממה שהולכים ושואלים למנהיג היאך יעשה כלשון זה הורה ונראה דגם מלשון זה משמע דלאו שפיר דמי אלא דהא גרע טפי ששואלים למנהיג ואפשר בתוך כך תחמץ העיסה וגם שמעתי שאחד מהגדולים נתן טעם לאיסור לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה ונשאר מעט בעין בתוך העיסה ואפי' לאחר אפייה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ. ונראה דדי בסברא זו ליישב המנהג שנהגו העולם ליזהר ואם היה אפשר בלי שהיות העיסה טוב ללוש עוד עיסה אחרת קטנה מגיבול קשה ויבש תמיד לפי הערך ויערוב אותו עם העיסה המלוחלחת שניתוסף בו מים ויקבלו זו מזו וזו מזו לחלוחית ויבישות עד שיגיעו שניהם למדה בינונית:
248
רמ״טשאלה קכה קטן בע"פ שרי להאכילו מצות או לאו:
249
ר״נתשובה יראה דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כ"כ שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים שרי להאכילו ואע"פ דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בע"פ מזמן איסור חמץ ואילך וקי"ל דלא ספינן בידים איסור לקטן הא חולק מהר"ם בהלכות ברכות שלו דהנ"מ באיסור לאו אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בב"ה ועיין שם והרי נ"ד נמי אין האיסור אלא משום ביטול ופגם המצות. אך קשה קצת חילוק דמהר"ם דבפ' חרש בגמ' פריך למ"ד מצווין להפריש מכהן קטן שאוכל תרומה טמאה ומאי דפריך התם ליכא אלא איסור עשה כדפרש"י התם בהדיא דאתיא ובשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ויש לחלק בין איסור הבא מכלל עשה ובין ביטול פגם מצות עשה. אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל נראה דאין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך כו' ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות היאך שייך לומר בעבור זה כיון דאין המצה חידוש לו לקטן:
250
רנ״אשאלה קכו ערב פסח שחל להיות בשבת מתענין הבכורות או לאו ואם מתענין באיזה יום מתענין:
251
רנ״בתשובה יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח וכן שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל מהא דמייתי מרדכי פ' מקום שנהגו דפליגי אמוראי בירושלמי איתא דרבי לא אכל בערב פסח. חד סבר משום דבוכרא הוא וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה והשתא אי סבירא לן דלמ"ד משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת. א"כ אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי תפשוט להו מהיכא דחל בשבת אם התענה ביום שלפניו דודאי בשבת אין מתענין. א"כ ודאי משום בוכרא התענה בכל שנה דאי משום איסטניס מה היה מועיל לו התענית שלפני ע"פ שלא יהא איסטניס מלאכול מצה בליל פסח באכילת תאוה ואם לא התענה רבי לפני השבת תיפשוט איפכא דע"כ לאו משום בוכרא התענה בכל שנה אע"כ גם למ"ד משום בוכרא סבירא דאין מתענין כלל כשחל ע"פ בשבת ותו ליכא למיפשט מידי. ונראה לדחות דאיכא למימר דלא ידעי אמוראי היאך עביד בשבת ואין זה דוחק דכה"ג אשכחן פ' אלו דברים בבני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ע"פ בשבת אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים אע"כ בשנים מרובות לא חל להם ע"פ בשבת ונשתכח מהן הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור כו' כ"ש שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות:
252
רנ״גשאלה קכז מצה שנתכפלה בתנור באפייתה מה תורתה:
253
רנ״דתשובה יראה דיש לחלק בדבר דאם הוא בתוך הפסח אסרינן לכל המצות כולן אפילו אם אינם דבוקים רק כל שהו דחמץ בפסח במשהו וכן נהג אחד מהגדולים ונראה דטעמו היה משום דחיישינן שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד ואדהכי נתחמצה שם בתנור. וכה"ג אמרינן בפ' כל שעה לא ליחלוט איניש כו' לא סליק להו דיקלא דמיא מארבע רוחותיו אלמא בעינן שישלוט חום האש וחימום האור בכל צד ובמקום שהוא דבוק א"א לשליט שם מהר אך בע"פ אם הדביקות כל כך מועט שיש במצה ס' כנגד מקום הדבק פורסין מקום הדבק ושאר המצה מותרין דחמץ בע"פ בששים וכן נהג אחד מהגדולים דלעיל:
254
רנ״השאלה קכח נותן טעם לפגם בתוך הפסח יש לנהוג בו היתר או איסור:
255
רנ״ותשובה יראה דבכל מקום שאין מנהג ידוע שיש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה וכעין זה כתב בטור אורח חיים דמהר"ם היה מקיל בזה לאחרים ולעצמו היה מחמיר והיה רגיל לומר לשואלים פלוגתא דרבוותא היא ורבים נמנעים מאליהם וקבלתי שבווינ"א ובקרימ"ש היה המנהג מקדם להתיר ובניאושט"ט היה המנהג לאסור וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נטל"פ אי אסרינן אפ"ה דאיכא למימר דאפילו גאונים האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בהדיא בתוס' פ' כל שעה דקאמר דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה היכא דהוא לפגם גם משהו מבטלין. ונראה להוכיח קצת דלענין נ"ד אין לחלק דכתב במרדכי פ' כל שעה בשם ראבי"ה דחיטין שנפלו לבור לדברי רבותינו המתירים נטל"פ שרי ולכאורה מוכח התם דמשהו הוא שלא היו החיטין ס' נגד מי הבור ואפ"ה קאמר דדווקא לדברי המתירין נטל"פ שרי משמע אבל לא לדברי האוסרין:
256
רנ״זשאלה קכט דיו שהוא מבושל בשכר שעורים ובסממני הדיו כגון טחינת עפצים ויטראו"ל שאנו קורין גליצ"ן שטיי"ן שרי לכתוב בו בפסח או לאו:
257
רנ״חתשובה יראה דשרי לכתוב בו וראיה מהא דגרסינן פ' כל שעה וכדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב אשירי והוא שנפסל מלאכול לכלב כגון פת שעיפשה ויש שרוצים לומר דאפילו באכילה שרי דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתברא אע"ג דבטלה דעת האוכלו אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלונ"י וק"ל ע"כ. וכעין זה כתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ אע"פ שאינו מאכל אדם כלל כגון הטריא"ק וכיוצא בהן אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהו ע"כ. ונראה דדיו המבושל בסממנים דלעיל שהן מרים יותר מראש ולענה ודאי נפסל משתיית כלב קודם הפסח והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואע"ג דכתבו תוס' פ' אין מעמידין בשם ר"י דדיו המבושל ביי"נ למאן דפסק דסתם יינות אסור בהנאה לא שרי לכתוב באותו דיו ואפי' רבינו תם דפסק סתם יינות מותר בהנאה נכון להחמיר משום דלפעמים נותן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו והוא נעשה מיין של נכרים ע"כ וא"כ לפ"ז יש לנו להחמיר ג"כ בדיו של שכר בפסח מהאי טעמא דהא מסיק אשירי וכן בשם הרב הברצילונ"י דאסור באכילה וכן משמע מדברי הרמב"ם דלעיל. וי"ל דלא צריכינן להחמיר בנ"ד דנראה דהא דאסרי גאונים דלעיל חמץ שחרכו קודם זמנו באכילה היינו משום דכיון דמחשבינן ובעי למיכליה לא איפסיל לדידיה מאכילת אדם וכ"ש מאכילת כלב. וכן משמע בפשיטות לשון אשירי לעיל. אבל במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה לא מחשבינן בהא מידי וק"ל הוא דדיו של יי"נ אסור אפילו בכה"ג בלא מחשבינן ולמ"ד סתם יינם אסור בהנאה לא שרי אפילו לכתוב בו אפילו אי נימא דאיירי ר"י בדיו שנפסל משתיית כלב. בנ"ד מ"מ לא דמי דהתם היי"נ כבר חל עליו האיסור בעוד שהיה ראוי לשתייה ותו לא פקע מיניה איסור שתייתה ואיסור הנאה למאן דאסר בהנאה ונהי נמי דאפשר דמדאורייתא פקע כה"ג כדאמרינן פ' בתרא דביצה דאמר רב חסדא אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה כלומר שתהא מוסרחת ותהא מותרת מאז (כשחיטה)[כשחוטה] מכל מקום מדרבנן לא פקע. ותדע דהא לא קאמר רבא חרכו לאחר זמנו דמותר בהנאה אלא דוקא קודם זמנו משום דתו לא חל עליו האיסור ונ"ד נמי לא חל עליה האיסור אבל דיו דיי"נ הוי כחרכו לאחר זמן ואחד מהגדולים העתיק בשם רא"ם דיו המבושל בשכר מותר להשהותו בפסח ע"כ אין להוכיח מזה לאסור לכתוב בו מדלא כתב להתיר רק השהה דרמב"ם דלעיל כתב נמי על הטרייק"א ואע"ג דמסתמא שרי ליה בהנאה דגרע טפי מפת שעיפשה הנראה לע"ד כתבתי:
258
רנ״טשאלה קל מדוכה של נחשת שנשתמשו בה כל השנה היאך מכשירין אותו לצורך פסח:
259
ר״סתשובה יראה דהרבה צריך לדקדק כמו שאבאר רש"י אוסר את המדוכה בהגעלה ובספר מצות גדול כתב דרבינו תם ורבינו שמשון ב"ר יונה אסרו ג"כ וכתב באשירי דרבינו שמריה ור' אברהם גדולי שפייר"א אסרו ג"כ וכן פסק רש"י וכתב במרדכי בשם גדול אחד ונ"ל דהוא ריב"א הלוי הראה הלכה למעשה לעינים באגן אחד שהיה מיוחד לקיבה שהיה מולח בו הקיבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינות ולקח האגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכו נתקבץ החלב בתוכו בלי שום דבר המעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת. אמנם כתב מרדכי ואשירי בשם ר"י דמתיר בהגעלה ובשם ר"ת דמתיר נמי במדוכה של נכרים בהגעלה ואינו אוסר אלא מחמץ למצה. וכתב באשירי דרבי אלעזר מגרמייז"א וראבי"ה והרי"ץ גאות כולם מתירין אפילו לצורך הפסח וכתב עלה וכן עמא דבר ומנהג אושטריי"ך היה לאסור בהגעלה לצורך פסח. אבל מדוכות של נכרים לצורך שאר ימות השנה לא ידעינן בה מנהג ונראה דרבותינו המתירין בהגעלה מסתמא לא מכחישין בההיא עובדא דגדול אחד דהוי נראה לעינים אבל מיישבין אותו דלא נתקבץ מחמת נתינת טעם אלא מחמת כח וחוזק של מי הקיבה ובעיא זה מפורש בתוספות פ' גיד הנשה ההוא מתניתא פ' כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם אסורא. וכן קאמר תלמודא בפ' גיד הנשה אשאור אם אין בה בנ"ט כי יש בה כדי להחמיץ מאי הוי כיון דאפשר לה להעמיד ולהחמיץ אפילו בלא יהיב טעם. והיינו מחמת כח וחוזק דבר כדאיתא בהגה"ה באשירי שילהי גיד הנשה ונהגו באושטריי"ך להכשיר המדוכה בפסח על ידי מילוי גומרים גחלים לוחשות ומדבקין חוט של פשתן בחוץ סביב המדוכה ומפיחין בגחלים עד שישרוף החוט שעל גופו מבחוץ. וכדרך זה חשיב כמו ליבון ואחד מהגדולים קורא תגר גה על זה ואמר דהכשר זה היינו אותו הכשר דכתב ספר מצות קטן במצות יו"ט גבי ליבון הטרפא שרגילין העולם לנסות ע"י קש ומשמע התם דדווקא מהגעלה לא גרע אותו ליבון אבל למחשביה כליבון לא. ועוד נתן טעם אחר לאסור ע"י מילוי גומרי משם דהרבה פעמים נשברה המדוכה כדרך זה וא"כ איכא למימר דילמא חייס עליה דפקע ולא מכשיר ליה כהלכתו והכי קאמר תלמודא גבי קדירות בפסח דלא מכשירינן להו במילוי גומרי משום האי חששא דילמא חייס עלה דפקע ופירש רש"י משום דחייס עלה חיישינן דלמא יורה היתר לעצמו ולא ימלאנו גומרי אלא יסיק מבחוץ. ואשירי מפרש הטעם משום דחיישינן דילמא חייס עלה ולא עביד ליה היסק שפיר ולהני תרי טעמי איכא נמי למיחש במדוכה. אמנם נראה דאין לדמות הכשר דמילוי גומרי לההיא הכשר דרגילין לנסות ע"י קש דהא קמן דמילוי גומרין קאמר תלמודא דהוה מועיל אפילו לכלי חרס דאינו יוצא מידי דופיו לעולם ע"י הגעלה אי לאו טעם דחייס עלה דילמא פקעי. ותו דאין להחמיר כי הא מההיא דסמ"ק דהא בהגה"ה במיימון בשם ה"ר אביגדור כ"ץ כתב דאותו הכשר שרגיל לנסות ע"י קש חשיב כמו ליבון וההיא חששא דחייס עלה דפקע נראה נמי דליתא במדוכה דאורח חיים כתב בהדיא להתיר קדירות של מתכת במילוי גומרי. ונראה טעמא משום דלא חיישינן דלא חייס עלייהו הואיל ומתכת הן. ונראה דה"ה מדוכה שהרי ע"כ היא מנחשת. ואין לחלק דודאי קדרות של מתכת הוי סגי לה בהגעלה ליכא למיחש דילמא חייס עלה ולא מלבן לה אפילו כדי הגעלה דכולי האי לא חייס. אבל מדוכה דלא סגי לה בליבון כדי הגעלה ובעינן טפי ניחוש מתוך דחייס לא מלבן לה שפיר. דכיון דמצרכת לה למיעבד סימנים ע"י חוט לדבק בדופנו לחוץ ליכא למיחש למידי הואיל ולא אשכחן חששא דחייס עלה אלא בכלי חרס כדמחלק או"ח א"כ שפיר יש לחלק משום סימנים דמנפח ביה כדפרישית וכ"ש לפי פירוש רש"י דמפרש דחיישינן שיורה היתר לעצמו ולא ימלאנו גומרי. וכיון דבכלי מתכות לא חייס בתחילה לא יבא להורות היתר לעצמו וק"ל. אמנם בסמ"ק מחמירינן טובא בהכשר דהמדוכה ואינו רוצה להתיר אפילו על ידי שמקלפין אותן בכלי אומנות ומגעילין את המדוכה אח"כ ואע"ג דבהגה"ה במיימון ובמרדכי פ' בתרא דע"ז בשם ריב"א חשיב הכשר זה ליבון. ולכך אם אפשר בקל לתת המדוכה בתנור בוער שתלבן יפה מבפנים ומבחוץ עד שיהא ניצוצות נתזין מהם יעשה אכן אם יראה משבירת' ימלאנה גומרי כדלעיל. ומההיא דסמ"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עד המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אח"כ כדברי ריב"א דלעיל דכתב בהגה"ה במיימון דאותו העץ חשיב תשמישו על ידי האור דהא אפי' במדוכה דהרבה גאונים מתירין בהגעלה לחודי' אסר סמ"ק בהכשר זה וכ"ש הא וצריך עיון בסמ"ג גבי סכין של נכרים דכתב שם דהשחזה בריחים מועיל כמו ליבון משמע אפילו אם לא יגעיל אח"כ:
260
רס״אשאלה קלא כשמגעילין כלים צריכין ליזהר שיהיו מי הגעלה מעלין רתיחה תמיד כל שעת ההגעלה או לאו:
261
רס״בתשובה יראה דצריכין ליזהר ואי לא נזהר הפסיד והכי כתב בהדיא בסמ"ק במצות בשר בחלב דהגעלה אינו מועלת אלא דווקא ברותחין שמעלה רתיחה אבל היד סולדת מהם לא מהני וכן כ' אשירי פ' כל שעה שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא יניחו המים מרתיחתן. אע"ג דבמרדכי פ' בתרא דע"ז מייתי מתוספות רבינו אלחנן דהיורה כשמסלקין אותו מן האור ופסיק רתיחתה חשיבא עדיין כלי ראשון לענין הגעלה וגדולה מזו התיר שם. וכן באשירי פ' אין מעמידין בשם ר"י להגעיל בכלי ששאבו בו מן הרותחין נראה דכל הנהו הגעלות לא קיימי אלא אכלי י"נ דתשמישו בצונן וסגי להו בהגעלה גרידא והכי מחלק אשירי שם וכן פ' כירה על פסק ר"ת בהגעלת החבית ונוכל נמי לחלק לדידן הכי לענין הגעלה לרתיחה ולומר דכלי שתשמישו בחמין לא סגי להו בין כלי חמץ בין שאר איסורין רק ברותחין שמעלין רתיחה כדמסיק לעיל. לפ"ז הא דכתב במרדכי פ' כל שעה אין רשאין להגעיל כלים הרבה יחד בסל וא"כ מי שיש לו להגעיל הרבה כלים צריך להגעיל זה אחר זה. ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחד נייחי המים מרתיחתן לכך צריך להמתין בכל כלי עד ישובו המים ויעלו רתיחה:
262
רס״גשאלה קלב כלי כסף המצויירים שקורים בארצותינו גשמע"לצט ובארצות אחרות גב"לעכט מאל"ט יש מצויירים מבפנים ויש על ידות או על כיסוי הכלים שרי להגעילן לצורך פסח או לאו:
263
רס״דתשובה יראה דאם הציור מבפנים ודאי אסור להגעיל לצורך פסח וכן דרש גדול אחד לפני כמה שנים ברבים ונהגו כמה גדולים אחריו לאסור והטעם כי הציור הזה לא נעשה כלל כי אם ע"י היתוך זכוכית כך שמעתי מן האומנים. וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח משום דתלמודא מדמה לה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יואל אע"ג דתשמישו על ידי צונן מ"מ לפעמים שורין בהן פתיתין ונכבשים בתוכו והוי כמבושל. ואע"ג דראבי"ה מתיר שם משום דכלי זכוכית שיע הוא ולא בלע כדאמרינן לגבי לב נראה דלא סמכינן עליה דהתם פ' כיצד צולין מפרש בשם ר"ת דההיא שינוייא שאני לב דשיע דחויא בעלמא הוא ואינו נשאר במסקנא כן וכן המנהג באלו ארצות ולא כראבי"ה. אמנם אם הציור רק על הבית יד או למעלה על הכסוי מבחוץ כולי האי לא מחמרינן כיון דלית' למיחש כלל שנשתמש שם בשריית פתיתים וכן ראיתי רברבתא דמורים הלכה למעשה דראבי"ה במרדכי פ' כל שעה מצריך הגעלה לכלי כסף משום דלפעמים מרתיחים בהן יין ובשמים בחמין וא"כ אי סבירא לן דכלי מתכת אם חם מקצתה חם כולה מוליך נמי בליעתא בכולו לא הוי מהני מה שלא נשתמש שם מבחוץ מ"מ בלע צד שבחוץ ע"י הרתחה שמבפנים דבהגה"ה במיימוני בסוף הלכות פסח כתב נמי הני דברי ראבי"ה ומסיק דאם ברור לנו שלא נשתמש בו בחמין סגי בהדחה והכי נראה לנו דברור לו שכלי כסף חשובים כאלו שהן משוקדים ומצויירים לא שכיחי כלל שמרתיחין בהן אצל האש ואת"ל איכא למיחש שאירע כך או שמא הרתיחו בכלי אחר ועירו מאותו כלי הרותח לתוך כלי כסף וקי"ל עירוי ככלי ראשון לחומרא מ"מ אין להחמיר דבסמ"ג כתב במצות בשר בחלב אע"ג דאמרינן בכלי מתכת חם מקצתו חם כולו לא אמרינן דהוליך בליעותא בכולו וכן כתב בשערי דורא וקבלתי דהכי נוהגין בבשר וחלב לקולא או לשאר אסורים ודלא כגאונים המחמירים ובסמ"ג במצות חמץ כתב עוד דבכל איסורים שבתורה חוץ מבקדשים בשל במקצת כלי אין צריך הגעלה אלא במקום בליעותא ומייתי תלמודא בהדיא הכי ואכלי נחושת קאי שאותם היו מגעילים לקדשים ושריין בשאר איסורים. וא"ת דאין ראייה מזה דאיכא למימר דהיינו טעמא דמהני בכלי נחושת הגעלה במקום בליעותא משום דאמרינן כבולעו כך פולטו דהתם בלע ע"י חם ובקדשים גזירת הכתוב הוא דלא מהני ובנ"ד ליכא למימר הכי דאי בלע הציור שוב אינו פולט דבכלי חרס הוא. הא ליתא דבתשובת מור"ם במרדכי פ' גיד הנשה מוכח בהדיא דר"י סבר הא דאיתא תלמודא פ' דם חטאת דמס' זבחים דדווקא קדשים בשל במקצת כלי טעון הגעלה בכל הכלי ולא בשאר איסורים ואין הטעם משום כבולעו כך פולטו אלא משום דמעיקרא לא בלעי בכל הכלי וצ"ע בתוס' פרק דם חטאת:
264
רס״השאלה קלג הרבה בני אדם נוהגים לטאטאה ולכבד כל חדרי ביתם ב' או ג' ימים קודם י"ד ובאור י"ד מניחים להם ג' או ד' פתיתין במקצת חדרים וכשבודקים ומוציאים אילו הפתיתים שהניחו להם בני ביתם מפסיקים שוב לבדוק שפיר דמי או לאו:
265
רס״ותשובה יראה דמילתא דפשיטא הוא דלא יאות אינון עבדי דבגמרא פ"ק דפסחים כתב בהדיא דאם כבדו וטאטאו הבית קודם לכן אפ"ה צריך לחזור ולבדוק אלמא דבכיבוד לחוד לא סגי. ואע"ג דמסיק התם משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה ואיכא למימר דהיכא דעביד בדיקה כ"ש באור י"ד די בכך אחר הכיבוד דמהשתא לא תחלוק בין בדיקה לבדיקה מ"מ כתב נמי התם טעם אחר דכיבוד לחוד לא סגי משום דילמא מישתכח בגומא וא"כ במה יצאו החדרים מחובת בדיקה. ואף כי אין להקל במצוה זו דאחמור בה רבנן טובא וצריך לבדוק בדיקה גמורה לחורין ולסדקין בכל חדרי הבית שמכניסים בהן חמץ:
266
רס״זשאלה קלד הא דנמצא כתוב בשם מהר"ם שצריך לומר בנוסח הביטול כל חמירא וחמיעא משום דחמירא תרגום דשאור וחמיעא תרגום דחמץ צריך לנהוג הכי או לאו:
267
רס״חתשובה יראה דלא צריך לנהוג הכי דאין סברא לשבש כל המחזורים שכתב בהן נוסח הביטול ולא כתב אלא כל חמירא לחוד וכן רש"י ואלפס ואשירי שכתבו נוסח הביטול פ"ק דפסחים לא כתבו אלא כל חמירא לחוד וכן רבינו יוסף ט"ע בסדרו וסמ"ק לא דקדק עליו בזה כמו שדקדק עליו כאן ובהדא דירושלמי דכתב עליו דלא דקדק ויראה דלשון תלמודא בבלי הוא לכלול כל חמץ ושאור בלשון חמירא וראייה מפ"ק דקאמר אמתני' דריש מסכתא דבודקים את החמץ על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא וקאמר נמי התם בדוכתא אחריתא בעירו חמירא דבני חילא וכן בפ"ק פוקו מייתי לן חמירא דבני חילא ודוחק גדול היה לומר דבכל הני מיירי דווקא בשאור וכמדומה לי דלא אשכחן בכל התלמוד לשון חמיע בשם דבר אם לא בפעולה כגון דמחמע ליה או כי היכי דליחמעי. וכה"ג שרוצה לומר התלמוד שתתחמץ נחוט בלשון תרגום לשון מחמע אבל שם דחמץ לא אשכחן דמפיק ליה בלשון דחמירא. וא"ת דמש"ה נקט תלמודא החמץ בלשון חמירא דרוב חמץ על ידי שאור נתחמץ וקרי ליה על שם השאור אבל אכתי נתחמץ מאליו אינו כלול בלשון חמירא לכך צריך לומר בביטול כל חמיע כדי לכלול גם הנתחמץ מאליו. הא ליתא דהתם פ' כל שעה הוכיחו מפרק כל המנחות באות מצה דחמץ שנתחמץ ע"י שאור קרי טפי חמץ בלשון עברי מהנתחמץ מאליו וא"כ איך יתכן דבלשון התלמוד יהא בהפך אחרי דתרגום דחמץ חמיע הוא לא לדחות דברי מהר"ם באתי אלא כדי ליישב המנהג ונוסחאות הקדמונים:
268
רס״טשאלה קלה מצא חמץ בפסח בביתו ורצה לבער ולשורפו שרי ליגע בו או לאו:
269
ר״עתשובה יראה דשרי ליגע וליטלו בידו כדי לבערו ואע"ג דכתב במיימוני בשם רבי שמחה גגו של נכרי הסמוך לגגו של ישראל ומצא ישראל חמץ בגגו דוחפו בקנה פירוש משום דלא בדילין מיניה אסור ליגע בו דילמא אתי למיכל מיניה שאני התם דאין הישראל בא לבערו אלא לדוחפו מרשותו שקרי אינו שלו ואינו חייב לבערו אז חיישינן דילמא אתי למיכל אבל כאן שהוא שלו ואם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כדקאמר פ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכל מיניה בתמיה:
270
רע״אשאלה קלו איטר יד ימינו מאיזה צד מיסב בלילי פסחים:
271
רע״בתשובה יראה דמיסב בשמאל כל אדם דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה משום דצריך לאכול בימינו ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא אבל ר"י ט"ע ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה קאי נמי אהיסבת ימין ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין מקמי טעמא דשמא יקדים משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא כדאיתא פ"ק דחולין ואע"ג דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהיסיבת ימין מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא ושולט בשתי ידיו נראה דפשיטא הוא לכ"ע דמיסב בשמאל דטעמא דשמא יקדים איתא ואידך טעמא ליתא הנראה לע"ד כתבתי:
272
רע״גשאלה קלז בע"פ כשיוצאים מבהכ"נ בערבית עדיין יום הוא שרי לקדש על הכוס ולהתחיל הסדר מבעוד יום או לאו:
273
רע״דתשובה יראה דלא שרי למיעבד הכי דהתוס' ומרדכי ואשירי ריש ע"פ כתבו בשם הר"י דאורלינ"ש דאין מצות מצה ומרור אלא בלילה ממש וא"כ אע"ג דקודם שיסיים האגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש מ"מ כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות גם אכילת שאר ירקות ויתר שינוי דעבדינא כדי שישאלו התינוקות וכ"ש האגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי וגמרינן ודרשינן והגדת לבנך כו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ר"ל בשעה שראוי לאכול מצה ומרור דהא מבעוד יום נמי היה יכול להניח לפניו וא"כ ע"כ אין לומר האגדה קודם הלילה ממש והשינוי נמי אין כאן דרך כדי שישאל הבן ויגיד לו האב וקידוש נמי הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות א"כ כולהו צריכין שיהא לילה ממש:
274
רע״השאלה קלח בעל הבית הסועד בלילי פסחים אצל ת"ח מופלג בדורו. בעי הסיבה הואיל ולא למד כלום לפני או לאו:
275
רע״ותשובה יראה דלא בעי הסיבה וכן מצאתי בפרשת סדר אלהי הרוחות הר' שמואל מפליי"ז וכתב הטעם דהא דתלמיד פטור בהסיבה לפני רבו משום דמורא רבך כמורא שמים כדאיתא פ' אע"פ ופרשב"ם שם דילפינן לה מאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח א"כ כל ת"ח בכלל. וכן מצאתי בתוס' ע' שור שנגח ד' וה' דתלמיד חכם מופלג בכלל זה אפילו לא למד כלום לפניו דהא מחוייב במורא דאת ה' אלהיך תירא ואית לו תורת רבו לעניין דרש דהא קרא את ה' אלהיך תירא וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור דחשיב לכל מילי כרבו אפי' לא למד כלום מלפניו והכי אמרינן ת' אין עומדין במס' ברכות דהא קאמר עלי הכהן לשמואל הנביא אתה מורה הלכה בפני רבך ומקשו שם התוס' והא לא למד כלום לפניו ומתרצין דגדול הדור היה וגם בא ללמוד לפניו נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי'. הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו:
276
רע״זשאלה קלט כזית של מצה ושל מרור צריך לבולעו בבת אחת או לאו:
277
רע״חתשובה יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת והכי מוכח ממרדכי פרק ע"פ דכתב אהא דקאמר כורכו בבת אחת ואוכלו פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי דהא כזית היינו חצי ביצה וי"ל דהוא דווקא כשהמאכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי ע"כ. מכאן מוכיח דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט אע"כ מצוה לבולעו בבת אחת להלל ה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור. ואע"ג דרש"י שילהי פ' גיד הנשה פי' דא"א לבלוע זית כלו כאחת. התוס' סתרו אותו שם בהוכחות גמורות:
278
רע״טשאלה קמ חולה שאינו יכול לבא לבהכ"נ בר"ה וחבירו תוקע לו לאחר שכבר יצא עם ש"צ בבהכ"נ מי יברך לשמוע קול שופר החולה או התוקע בעצמו:
279
ר״פתשובה יראה דמן הדין יש לברך החולה בעצמו דכיון דעיקר המצו' בשמיעה כדמוכח מהתוקע לתוך הבור ומש"ה תקנו לברך לשמוע קול שופר ולא על תקיעת שופר כדאיתא באשירי פ"ב דר"ה וא"כ כיון דאיהו נמי שומע כמו התוקע ואיהו דמחוייב לשמוע ולא חבירו התוקע שהרי כבר יצא אמאי לא יברך בעצמו ולא דמי לשומעים מש"צ דלא מברכין אלא מניחים לש"צ לברך עליהם דהתם ש"צ גופיה מחויב לשמוע וכיון דאיהו דתקע שפיר טפי דאיהו מברך ונפקי כולהו בברכתו דאין להרבות בברכות דלא צריכין וכן כתב אשירי פ' בתרא שגם על השמיעה היו חייבים בני הקהל לברך אלא דנפקי בברכת התוקע המברך בשליחותן וכ"כ בהגהה בהלכות מילה אבל בנ"ד דשליח לאו בר חיובא הוא רק החולה ומצות השמיעה היא בגוף החולה כמו בגוף התוקע א"כ למה לא יברך אותו שהוא מחוייב בדבר ואע"פ שזה מכשיר לו השמיעה מ"מ הרי הוא כמו שקושר תפילין לחבירו בראשו בזרועו דמסתמא לא יברך רק המניח כך נראה מן הדין אלא שאין נוהגים כך:
280
רפ״אשאלה קמא בגניחות של שברים צריך ליזהר בכל מקום שהוא זקוק לשברים שלא יאריך בגניחה אחת כשיעור שלש יבבות או לאו:
281
רפ״בתשובה יראה דאין צריך ליזהר בשום מקום שלא להאריך כשיעור שלש יבבות אבל כשיעור ג' גניחות יש ליזהר וגם בזה יש חלוקים כמו שאבאר במרדכי ובהגה"ה באשירי משום מהרי"ח כתב דנראה לו שאין צריך ליזהר בשברים שלא יאריך כשיעור ג' יבבות משום דשברים אין תוקעים אלא משום בשביל דשמא קש"ק אמת הוא ולא קר"ק וא"כ שיעור תרועות כג' גניחות ולא הג' יבבות וכן אם קשר"ק אמת שיעור תרועה כג' גניחות וג' יבבות לא מיקרי תקיעה ולא יצא מכל שבר ע"כ ואע"ג דשאר רבותינו לא כתבו הכי נראה דדברי מהר"ח דברים של טעם הם ואין להשיב עליהן. אמנם נראה במקומות שנהגו מנהג של ר"ת לתקוע בכל הסדרים קשר"ק וטעמא דידיה משום דבקשר"ק יוצאים ממ"נ דאית ביה קש"ק וקר"ק ולהפסיק לא חיישינן כיון שיצאו כבר ידי כל הספיקות בישיבה וא"כ צריך ליזהר אפילו לדעת מהרי"ח שלא יאריך בשברים כשיעור ג' גניחות בשבר אחד אע"ג דבקשר"ק קאי. משום דשמא קש"ק אמת הוא ושיעור תרועה ותקיעה כג' גניחות ואם האריך ביה הוה ליה תקיעה ולא שברים וליכא למימר דנפיק ממ"נ וק"ל:
282
רפ״גשאלה קמב שברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת או לאו:
283
רפ״דתשובה יראה דהך מילתא אין הכרע דבהך מילתא פליגי בה רבוותא ר"ת כתב שברים ותרועה אין לעשותם בנשימה אחת דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי וכן כתב במרדכי וה"ג באשירי בשם מהר"ם דאין לעשותם בנשימה אחת ובאשירי כתב אע"ג דלא עבדי אינשי בנשימה אחת מ"מ הואיל ותרווייהו במקום תרועה קיימי צריך לעשותם בנשימה אחת ואין להפסיק בהו כמ"ש ר"ת אג' שברים דצריך לעשות בנשימה אחת. ונראה דהמדקדק בדבריהם יתבאר לו דלמר לא נפיק בהא ולמר לא נפיק בהא אם עשה אפילו בדיעבד אע"ג דמייתי ראיה אשירי מן הירושלמי דאם עשאן כולן בנפיחה אחת יצא פי' אם עשה תקיעה תרועה ותקיעה דהיינו תרועה דקרא דצריכה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה לא תקשה מהא לר"ת דאיכא לאוקומי בקש"ק או בקר"ק דבדידהו אין קפידא דליכא למימר בהו לא עבדי אינשי הכי דמנ"מ תרועה ותקיעה תרי מילי נינהו אבל שברים ותרועה תרוייהו במקום תרועה קיימי משום דילפינן תרועה מאימא דסיסרא ומספקא לן דילמא עבדי גנוחי וילולי ובחד נשימה לא עבדי אינשי ולא הוי תרועה. ונראה להביא ראיה לצאת ידי חובתו אליבא דכולהו במקום שתוקעים שלשים קולות בסדרים כגון בניאושט"ט נקל הדבר שיתקע בנשימה אחת שברים ותרועה ובסדריה בב' נשימות או איפכא ובמקום שנהגו לתקוע רק קשר"ק לכל סדר כגון ברוב אושטרי"ך ואגפיה צריך שיתקע בישיבה ש"ת בנשימה אחת ובסדרים בב' נשימות אבל איפכא לא דכיון דטעמא דר"ת שהנהיג לתקוע קשר"ק לכל סדר משום דאית ביה נמי קר"ק וקש"ק ונפק ממ"נ ולהפסיק לא חיישינן וא"כ אי עביד שברים תרועה בנשימה אחת דילמא קר"ק אמת הוא ושברים לאו כלום הוא ואי הוה מתחיל בשברים באותה נשימה של תרועה לא חשיבא תרועה כלל כה"ג דבשילהי פ"ק דחולין חשיב כה"ג תוקע ולא מריע כשהוא מריע מתוך תקיעה באותה נשימה ובמקום שנהגו לתקוע בסדרים קשר"ק קר"ק כמנהג רוב אשכנ"ז אין נקל כל כך לצאת ידי כולם מ"מ יתקע על שני דרכים בישיבה ובסדרים כדלעיל כיון דאותו מנהג משום דשמא קי"ל כמ"ד אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים ולכך תוקעים בענין דסתרן אהדדי ולפי זה בנ"ד נמי נפיק ידי חובתה מן התורה לכ"ע וק"ל. ועוד נראה דבכל זמן שיתקע ש"ת בנשימה אחת יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעים לתקוע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אחד אלא יפסיק מעט רק שלא יעשה נשימה בנתים כך מפרש רש"י שלהי פ"ק דחולין:
284
רפ״השאלה קמג מלבד עולת החודש שאנו אומרים במוסף דר"ה היכן מקומו בתפילה קודם ומנחתם ונסכיהם או לאחר ומנחתם:
285
רפ״ותשובה יראה דלפי משמעות החבורים כא"ז פרק בכל מערבים וכן במנהגים דיש לאומרו קודם ומנחתם אמנם אחד מהגדולים הי' רגיל לאומרו לאחר ומנחתם ונראה דא"ז ומנהגים לא אתו לאורויי לן סדר הנוסח היאך לאומרו אלא אתו להורות לנו הזכרת הפסוקים ועניין המוספים בר"ה ואפשר אע"ג דנקטו בסדר הזה ליכא קפידא להו אי אמרינן איפכא רק שיזכיר הכל וא"כ נראה דשפיר טפי לומר מלבד עולת החודש אחר ומנחת' ונסכיהם כו' דאי אמרו קודם א"כ כשמסיים באותו הפסוק ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כו' הרי הזכיר שני תמידים כהלכתן כדפרש"י בפ' חומש א"כ אם יזכיר אח"כ ושני תמידים כהלכתם הזכרה שלא לצורך הוא אבל כשיאמר תחילה ומנחתם אע"פ שמסיים בה ושני תמידים בהלכתן אין קפידא אם שוב יזכיר ועולת התמיד ומנחתם ונסכיהם דקרא ככתיבתו הוא מזכיר ואין ראוי לדלג מקצתה אבל ומנחתם ונסכיהם נוסח חכמים הוא ואין ראוי לכפול בה דבריהם:
286
רפ״זשאלה קמד שכח זכרנו ומי כמוך או וכתוב ונזכר קודם שעקר רגליו חוזר או לאו:
287
רפ״חתשובה יראה אע"ג דכל הגאונים כתבו דחוזר בזכרנו ואינך ר"ל ומי כמוך אפילו עקר רגליו אין לנהוג הכי אלא כדפסק מהר"ם באשירי דאינו חוזר הואיל ולא הוזכר נוסח זו בתלמוד ואפילו בלא עקר רגליו. אע"ג דכתבו רבוותא דר"י ראה את ר"ת שחזר אחר מודים בדבר שאמרו חכמים אם לא אמר אין מחזירים אותו וי"ל דווקא כשעקר רגליו כה"ג שייך לומר לשון חזרה אבל לא עקר רגליו לא מיקרי חזרה וכתב בסמ"ג דיש לעשות כר"ת בהא וכן התוס' שילהי פרק תפילת השחר דעמא דבר בהא כר"ת מ"מ נראה דאפי' ר"ת לא סבר הכי אלא באותם דברים הנזכרים בתלמיד לאומרו כגון על הניסים בתפילת חנוכה ופורים ויעלה ויבא בערבית דר"ח ואע"פ שאמרו חכמים עלייהו אם לא אמר אין מחזירים אותו מפרש ר"ת דר"ל כשעקר רגליו אבל כל כמה דלא עקר רגליו מחויב הוא לומר כמו שתקנו חכמים אבל דברינו ואינך דאינם מוזכרים כלל לאומרו ואינו מטבע חכמי התלמוד ולכך סבר מהר"ם ואשירי דאינו חוזר בהו למיעבד ברכה לבטלה בשביל חזרתה מניין לנו לחלק בין עקר ללא עקר הא לא קאמר עלה לשון חזרה בשום מקום בתלמוד ובסיגנון זה כתב ג"כ בתשובה אחרת על ששכח על הניסים בחנוכה ובפורים בברכת המזון הארכתי שם יותר:
288
רפ״טשאלה קמה ר"ה כשחל להיות בחול ברוב השנים יש לומר בקדושה ובתפילה זכרון תרועה מקרא קודש או יום תרועה מקרא קודש:
289
ר״צתשובה יראה דיש קצת לחלק בדבר אשירי כתב בשילהי ר"ה דיש לומר יום תרועה כשחל בחול וכן כתב בהגה"ה במיימון דכך איתא במס' סופרים ואח"כ כתב שכן הוא מנהג אשכנז. אמנם אחד מהגדולים קבל מרבותיו שיש לומר לעולם זכרון תרועה מ"ק דהכי כתב קרא אבל מקרא קודש גבי יום תרועה לא כתיב נראה דלשון הרמב"ם משמע נמי קצת הכי דכתב בנוסח הקדוש של ר"ה בסתם זכרון תרועה וא"ת דר"ל בשבת אין דרכו לכתוב בסתם על המיעוט דרוב השנים חלים בחול ובא"ח נמי כתב בשם רב האי גאון בסתם הנוסח זכרון תרועה אח"כ מצאתי בגיליון אחד במיימון לא ידענא מאן דהו כתב דודאי בקדוש י"ל זכרון תרועה משום דבלילה מקדשים ולילה לאו זמן תרועה הוא כמו שבת ויתיישבו בזה דברי רב האי גאון והרמב"ם אבל מ"מ בהגה"ה במיימוני כתב בהדיא אפילו על הקדוש יום תרועה בחול. מ"מ נראה דדי בסברא ובחלוק זה לפרש ולומר בקדוש ובתפילת ערבית זכרון תרועה אפי' בחול משום דלאו זמן תרועה הוא ואע"ג דלא דמי לשבת דהכא ההוא יומא זמן תרועה הוא למחר ואשכחנא בפ"ק דתענית דקאמר רב הונא דמי שקבל עליו תענית למחר מתפלל בלילה שלפניו בערבית תפילת תענית אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מ"מ לפשר בין הדיעות טוב הוא לחלק כך:
290
רצ״אשאלה קמו עשרת ימי תשובה שמתענים בהן צריך להשלים בהן התענית עד הלילה או לאו:
291
רצ״בתשובה יראה שיש לחלק בדבר בא"ז ובמרדכי כתב במס' תענית דעשי"ת דאין רגילות לקבל בהו התענית בתפילה ורק צערא בעלמא קבל עליה אין צריך להשלים תעניתו עד הלילה וראייה מאנשי משמר שהיו מתענין ולא היו משלימין וקאמר בגמרא משום דצערא בעלמא קבלו עלייהו וכן נהג ראב"ן בעשי"ת שמיד אחר יציאתו מבהכ"נ היה אוכל ע"כ. ונראה דהני טעמא תרתי בעיא שאין רגילות לקבלם בתפילה וגם משום דצערא בעלמא קבל עלה כדמפרש במרדכי תרווייהו ואפשר בא"ז גדול נמי מפרשי תרווייהו וא"כ יש לחלק דדווקא אותן הרגילין להתענות כל ימי התשובה דאינהו לא צריכין לקבלם בתפילה דמקובלין ועומדין מכח מנהגם. ואפילו אותם שרגילין להתענות כולם חוץ מיום אחד כדי שלא יהא עליהם כנדר שאם יראה להם אונס שלא יוכלו להתענות שלא יצטרכו להתרה היינו נמי כמו מתענין כולם. אבל המתענין רק ב' או ג' ימים בהו נראה דצריכין לקבלם בתפילה בלילה מקודם. וא"כ לא מהני טעמא דצערא קבלו עליהם לחוד. עוד נראה דאותן שרגילין להתענות בכל שנה מי"ז בתמוז עד ט"ב אע"ג דמסתמא ג"כ אין צריכים לקבלם בתפילה מ"מ צריכין להשלים עד הלילה דהתם ליכא למימר דצערא בעלמא הוא קבל עלייהו דאדרבה דמי לארבעה תעניות י"ז וט' וג' וי' שמתענין בהן על החורבן והנהו שלשה שבועות נמי רמוזים הם בדניאל להתענות בהם על החורבן. ולא דמי לאנשי משמר ולעשי"ת דאותן תעניות לצערא בעלמא דעל העתיד כדי לקבל התפילה ויקרע גזר דינם ובאנשי משמרות כדי שיתקבלו הקרבנות ברצון:
292
רצ״גשאלה קמז התינוקות האוכלים ושותים ביוה"כ שרי לגדול להאכילן בידים או לאו:
293
רצ״דתשובה יראה דשרי ואין צריך כל כך לדקדק בדבר כי נהגו כל העם היתר ואע"ג דדרש אחד מהגדולים בשם גאון אחד דשפיר דמי וטוב ליזהר דמאן דאית ליה טליא וטלייתא דאכלי ביוה"כ שיכין להזדמן להם מאכלם שיאכלו הם בעצמם כדי שלא יצטרכו הגדולים ליגע בהמאכל ולהושיט להן ומשום דבאכילת יוה"כ איכא כרת ולא בדילי מיניה ואיכא למיגזר כמו חמץ דילמא אתי למיכל מיניה מ"מ אין נראה להחמיר הואיל ומנהג פשוט שלא ליזהר. ויש ליישב דלא דמי לחמץ כמו שמצאתי חילוק בתשובת הר"ח א"ז שכתב דמי שמתענה מותר להתעסק במאכלות ובמשקות ואין כאן משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמי וכו' דשאני נזיר דמותר בכל ענייני מאכל ומשתה בר מיין ופרי הגפן חיישינן דילמא מישתלי אבל המתענה דאסור בכל מיני מאכל ומשתה אסח דעתיה מינייהו ולא אתי למשתלויי ע"כ. מהאי סברא יש לחלק ג"כ שפיר בין חמץ לאכילת יוה"כ דחמץ הוא לכל העולם כמו לנזיר היין וק"ל אבל אין להביא ראיי' דלא חיישינן וגזרינן ביוה"כ מהא דפ' בתרא דיומא דבי מנשה תנא מדיחה אשה ידה אחת במיה ונותנת פת לתינוק כו' אלמא לא גזרינן. י"ל דההוא איירי בתינוק קטן דא"א לו לעצמו ליקח הפת ולכך התירו כמו שהתירו ההדחה במים אע"ג דאסור להושיט אפילו אצבע אחת מ"מ בטליא ובטלייתא דאפשר ע"י עצמו מצינו למימר דלא שרי אלא מסברא דלעיל יש לחלק ולהתיר כמו שהוא מנהג:
294
רצ״השאלה קמח אשה שילדה בשביעי בתשרי שרי להאכילה ביום הכיפורים אפילו לא אמרה צריכה אני או לאו:
295
רצ״ותשובה יראה דאין להאכילה בכה"ג אם לא אמרה צריכה אני דגרסינן בפ' מפנין חיה שלשה שבעה ושלשים תוך שלשה בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין משלשה עד שבעה אמרה לא צריכה אני אין מחללין הא סתמא מחללין כו' התם קאי על חילול שבת ונראה דה"ה בשיעורין הללו לענין ביטול עינוי יוה"כ יש לחלק ג"כ בין תוך ג' לאחר ג' ונראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת כענין שאילתינו ילדה שבעה בתשרי בערב שיאכלה ביוה"כ בחצות היום דעדיין תוך שלשה הוא מעל"ע אלא הנך שלשה חשבינן לפי סדר הימים ומיד כשנכנס יום רביעי ללידתה מיקרי לאחר שלשה. ואע"ג דאשירי פ' מרובה כתב לפי פירוש דה"ג סבירא להו שרי אמירה לנכרי אפי' במלאכה דאורייתא לצורך מילה ומותבינן עלה מההוא עובדא דפ' הדר דההוא ינוקא דאשתפך חמימי ותירץ אשירי ההוא קושיא דבעי מעל"ע בתוס' פ"ק דגיטין לא רצו לתרץ הכי וכתבו דדוחק הוא לומר דבעינן מעל"ע. וא"ת ונימא דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בספק נפשות להקל והכי פסיק תלמודא בפ' מפנין בפלוגתא דמר זוטרא ורב אשי וכן פסק אשירי במס' יומא בפלוגתא דרבוותא כיון דאשירי לא כתב דבעיא מעל"ע אלא כדי ליישב הלכות גדולות דלעיל ואהא פליגי רב אלפס ור"י כדאיתא באשירי פ' ר"א דמילה וכתב מהר"ם במרדכי פ' נערה דנוהגין לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' וב"ש היכא שהתוס' שוין לו והתם הוא נמי לאפוקי ממונא מן המוחזק ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא למוחזק וכיון דליתא לה"ג נתרועע היסוד של פסק האשירי דבעינן מעל"ע. ואף כי אשירי גופיה תירץ ההיא דה"ג בענין אחר פ' המילה ואע"ג דפ' הערל מסיק דיום הבראתו של תינוק בעינן מעל"ע אלמא מידי דהבראת הגוף חשבינן מעל"ע. י"ל דיש חילוק בין חולי הגוף מחמת הלידה ובין חולי הגוף דעלמא:
296
רצ״זשאלה קמט כרים וכסתות של עור מותר לעמוד עליהם ביוה"כ או לאו:
297
רצ״חתשובה יראה דהמקיל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה. במרדכי כתב וז"ל ומוליכות כרים וכסתות לבהכ"נ לעמוד עליהם לפי שיש בני אדם שיש להם כאב רגלים ויש שהצינה קשה עליהם שהרי אע"פ שנאסר להם נעילת סנדל רבה כרך סודרא אכרעיה ונפיק ורב יודא אומר סנדל של שעם וכ"ש כרים דשרי עכ"ל. מדקאמר כ"ש כרים דשרי משמע הואיל ורכין הן טובא כ"ש דשרי אבל אינו רוצה לומר כיון דאינם כרוכים סביב הרגל אלא שכף רגליהם עומדים עליהם חשיב כ"ש דשרי דא"כ הול"ל כ"ש על גב כרים דשרי. והשתא הואיל ולא שרי לעמוד על גבי כרים אלא משום דרככים אינון וכדמייתי ראייה מרבה דכרך סודרא אכרעיה א"כ כרים של עור דלא אשכחן כמותו דשרי למיכרך אכרעיה אסור נמי לעמוד עליהם אפילו הן מאד רך יראה דלא חילקו חכמים דבפ' מצות חליצה משני כאן באנפליא של בגד כאן באנפליא של עור וסתם אנפליא רך הוא דומיא של בגד וכן קורדייקאוס מפרש רש"י התם מנעלים רכים. אמנם איכא דלא דייק כולי האי בלישניה ורוצה לומר כ"ש כרים שרי לעמוד עליהם וקיצר בלשונו ונוכל לומר דלא אסר בשל עור אלא כשהוא רך ונעול ברגלו וראייה קצת דכתב א"ז וז"ל ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע. ומסתמא איני רוצה לומר קרוע למטה בכף הרגל אלא קרוע למעלה וכיון דשרי מנעל קרוע כ"ש לעמוד על גב כלי עור דשרי:
298
רצ״טשאלה קן מר"ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו:
299
ש׳תשובה יראה דלכאורה משמע דאסור דהכי מסיק פ"ק דתענית כל שהוא משום אבל בין בחמין בין בצונן אסור וכל מה שנמנעים מר"ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ' החולץ שאני בין אבילת חדשה לאבילת ישנה דהיינו מר"ח עד התענית כדמוכח בא"ז ובמרדכי דנהגו אסור ברחיצה. וא"כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין וי"ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט"ב ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר"ח אב ע"כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר שפיר נקט תלמודא דווקא ט' באב דאסור ברחיצה אף בצונן כמו שנהגו באבל אלא ע"כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו אהא דמשמע תלמודא דווקא בט' באב אסור ברחיצה. אע"ג דלשון הרמב"ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ"מ נראה דכיון דא"ז ומרדכי פליגי עלה בהא דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך ואיהו לא כתב אלא בשבת זו ה"נ נימא דבהא נמי פליגי דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקיט אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב"ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם והמחמיר תבא עליו ברכה:
300
ש״אשאלה קנא בסעודה המפסקת צריך לחלוץ מנעליו או לא:
301
ש״בתשובה יראה דא"צ ואע"ג דאחד מן הגדולים כתב דצריך וכן נהג הוא בעצמו ונתן טעם לדבר דכיון דבעי ישיבת קרקע לא אשכחן ישיבת קרקע בלא חליצת סנדל מ"מ שאר גדולים לא נהגו הכי ונראין דבריהם משום דלפי הענין נראה דהא דבעי סעודה זו ישיבת קרקע לא מטעם אבילות דהא אכתי לא עייל תשעה באב אלא דבעי סעודה ענייה ושפלה ומש"ה אסרינן שני תבשילין ובשר ויין ולכך בעי נמי ישיבת קרקע. דבהא נימא נמי שאין חשובה כדאמר בכמה דוכתין לחשיבת הסעודה מיסב ואוכל ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא ביישוב ע"ג קרקע אבל חליצת מנעל לא שייכי מידי לסעודה לאחשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמיה אבילות היא והכי משמע לשון הספר כרבי יודא בר אילעאי דקאמר והיה יושב בין תנור לכירים ודומה לו כאלו מתו מוטל לפניו והיינו אנינות וגבי אנינות תנינא אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן ובלאו הכי לא רגילינן בהסיבה כדלעיל אבל חליצת מנעל אינה צריך באונן כדאיתא בהדיא בתוס' פ"ק דכתובות ומוכח התם משום דמקילינן באנינות טפי מבאבילות להכי לא צריך חליצת סנדל. ותו דהמדקדק בדברי רבותינו שכתבו סדר היום דתשעה באב משמע דלא הוזכרה כלום חליצת מנעלים עד תפילת ערבית:
302
ש״גשאלה קנב נשים המכבסים צעיפים לארמאיות שרי להו לכבסם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה או לאו:
303
ש״דתשובה יראה דמתוך הסברא נראה להתיר שהרי אין איסור כיבוס בשבת זו משם דאסור מלאכה אלא שאסרו חכמים לספר ולכבס כדי למעט בשמחה ולהראות האבילות והא לא שייך בכיבוס בגדי הארמאיות. ונראה ג"כ להביא ראייה מהא דפסק מהר"ם בהלכות שמחות שלו דאסר לכבס בגדי קטנים בשבת. והביא ראייה מדבטלי קצרי דבי רב משמע לגמרי. ועוד הא אמרינן תינוקות דבית רבן בטלים בתשעה באב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע"כ משמע דווקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך או משום עגמת נפש כדאמרינן קורעין לקטן משום עגמת נפש. ותו דיהיב מהר"ם נמי טעמא מדאמרינן תינוקות דבית רבן בטלים וכל הני סברות לא שייכי בארמאיות וק"ל. ומהא דבטלי קצרי דבי רב אין להביא ראייה לאסור מדבטלי לגמרי ולא כבסו אפילו לארמאיות כדמייתי מיניה ראייה אבגדי קטנים וי"ל דבטלו ודאי לגמרי דלא הוו שכיחי ארמאיות ביניהם שהיו ישראל עושים להם מלאכה כמו שמחלקים רבוותא בענין למכור בהמה גסה לנכרי האידנא ובמרדכי פ' תולין מייתי מכמה דוכתין בתלמוד דלא הוו שכיחי נכרים ביניהם אמנם סובר אני להחמיר משום דלאו מוכח וניכר הוא דבגדי ארמאיות הן ואיכא למיחש למראית העין וכעין זה אמרינן פ' איזהו נשך במרדכי מן התוס' דנכרי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור משום מראית העין ולא שרי התם אא"כ מינהו סנטר או אפוטורופוס דאז מפורסם הדבר דהממון של נכרי הוא. משמע דאם היה בסתם בעל חנות לרבים אסור משום מראית העין וא"כ בנ"ד נמי אם היתה כובסת לרבים למולים וערלים לא מהני ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר הוא לכל דבגדי קטנים הם. אמנם נראה דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים קודם הכביסה שמוללין הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפים ארמאיות דאפילו בצעיפים ישראלית אינה אלא חומרא יתירא דלא דמי כלל לתיקון השתי לבגדים חדשים. וגם הנשים הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים ומחייתם ממלאכה זו נראה דשרי לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחילת אריגת הבגדים ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה:
304
ש״השאלה קנג בט' באב שרי לחלוב הפרות ושאר בהמות או צריך לעשות על ידי נכרים:
305
ש״ותשובה יראה דלכאורה משמע דשרי דהא בחוה"מ דאיכא איסור בעשיית מלאכה לר"ת ור"י מדרבנן ולמקצת הגאונים מדאורייתא אפ"ה היתר פשוט דחולבין הבהמות בעצמן וא"כ כ"ש בט' באב דאינו אלא מנהג כדתנן פ' מקום שנהגו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב כו'. ותנן נמי מקום שנהגו לעשות בי"ד כו' משמע קצת דדין אחד הוא למלאכת ט' באב וי"ד קיל טפי מחוה"מ כדאיתא התם אמנם נראה דיש לחלק דבחוה"מ איסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח וכן מה שהוא לצורך שמחת המועד אבל מניעת מלאכה בט' באב משום ענוי הוא כדאיתא פ' בתרא דתענית רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה ופרש"י שם כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים מהמלאכה ולפי טעם זה י"ל דכל מלאכה בין של טורח או לאו וגם מלאכת הדיוט אם יש בה שיהוי קצת שמשתעשע בה אין לעשותה בט' באב מפני שעי"כ מתבטל בעינוי לאפוקי הדלקת הנרות או לקשור או להתיר שאין בה שיהוי ודאי פשוט להתיר בט' באב וכן מלאכות שהתירו חכמים לשמחת המועד ודאי אין לעשותם בט' באב כדפסקו הגאונים דאסור לאבל לעשות בימי אבלו מלאכה שהתירו חכמים לצורך שמחת מועד ואיכא למימר דה"ה ט' באב. ובמרדכי בסוף מס' תענית כתב בשם ראבי"ה דהאידנא נהגו שלא לעשות מלאכה בט' באב כר' עקיבא דאמר כל העושה בט' באב כאילו עושה ביוה"כ אמנם מאד תמהתי על הני מילי דראבי"ה דבכל הספרים שנמצאו בידינו לא מיירי רבי עקיבא במידי דמלאכה אלא קאמר כל האוכל ושותה בט' באב כו' דרשב"ג קאמר התם כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ובלשון זה כתב רב אלפס ואשירי בחבוריהם. ועוד תמהתי על הא דלעיל דקאמר יעשה עצמו כת"ח כדי שיתענו פי' עינוי הוא להם שהם בטלים ממלאכה ומטעם זה חלקנו בין מלאכה דחול המועד ובין מלאכה דט' באב דפ"ק דתענית פריך בשלמא כולהו תענוג הוא ולכך אסירו בתענית צבור שגוזרים על הגשמים אלא מלאכה אמאי אסורי צער הוא לו אלמא דבטילת מלאכה אדרבה תענוג הוא לו ולא עינוי והא דכתבו רבוותא דאין לשחוט ולהכין עד אחר חצות (וכן היה) נראה דאין הטעם משום איסור מלאכה אלא משום דכשהם עוסקים בתיקון המאכל מבטלין העינוי דדוקא אחר חצות כשהיום מעריב שואף הוא לאכול ואיכא אדרבה עגמת נפש כשמתעסק במאכל הכי פירש רש"י פ' ואילו קשרים*). אמנם מצאתי תשובה בשם ראבי"ה וז"ל ט' באב אנו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה הילכך אבותינו הקדושים השוו מדותיהם בט' באב וביוה"כ דאין לשחוט ולהכין לסעודת הלילה עד לאחר חצות כמו ביוה"כ דשרי בקניבת הירק מן המנחה ולמעלה ע"כ. מכאן משמע משום איסור מלאכה דנהגו בה וכן משמע ממרדכי דלעיל מדברי ראבי"ה ולכך לבי מהסס להתיר משום דכתב אבותינו הקדושים השוו מדותיהם כו' וטוב להחמיר אם אפשר ע"י נכרים:
306
ש״זשאלה קנד בני אדם שמתענים ג' ימים לילה ויום רצופים מתחילים במוצאי שבת היאך יעשו בהבדלה על הכוס הואיל ואין יכולין לשתות בליל מוצ"ש:
307
ש״חתשובה יראה דיש דרכים בדבר בג' פנים מ"מ חד מחוור טפי מאידך כמו שאפרש בשילהי פ' בתרא דתענית כתב אשירי בשם ה"ג היכא דאיקלע ט' באב במוצ"ש אי שרי להבדיל על הכוס מבעוד יום כדקי"ל מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס ומסיק שם בהגה"ה דלא שרי משום דכיון דמבדיל קבל ט' באב עלויה כדרבי דאמר אי בדילנא אסור ליה למישתיה דאי חייב ליה בעינוי כיון דשוייה חול בהבדלה הילכך לא מבדיל עד דנפיק חד בשבתא ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היום כו' וטפי לא הנ"מ היכא דהוי שרי ליה למיכל אבל היכא דהוי אסור ליה למיכל חד בשבתא מבדיל לאורתא דתרין בשבתא ע"כ. מהני מילי דה"ג נראה לצדד הדרכים לשני הפנים האחד בנ"ד יכול להבדיל מבעוד יום וההיא טעמא דכתב ה"ג בתשעה באב לאיסור לא שייך הכא דל"ל כיון דמבדיל א"כ שוייה חול ואיתסר ליה למישתי משום דכבר נכנסו לו ג' לילות וימים שקבל עליו לתענית דשאני לגבי ט' באב שהיום קבוע הוא להתענות מגזירת חכמים וקי"ל בפ' מקום שנהגו דבה"ש שלו אסור לכך הואיל ומבדיל ושוייה חול חל עליו ע"כ חובת התענית אבל בנ"ד דמנפשיה קבל עליו לא שייך למימר דע"כ חל עליו ואי משום חובת הנדר הא קי"ל דבנדרים הולך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לאו לילה מיקרי ההבדלה וק"ל. ועל דרך השני היינו שיבדיל בסוף יום ג' בתחילת ליל ד' כדשרי ליה למיכל ולמשתי אע"ג דכתב א"ז הגדול דלמ"ד עד רביעי היינו עד ולא עד בכלל וכן משמע מן הספר דמדמה לה להא דר' זירא לענין גיטין דשדינן אב"ג בשבוע לבתר שבתא ודה"ו לקמיה שבתא וכ"כ בסמ"ג ודלא כרמב"ם דכתב עד סוף רביעי מ"מ נראה דבנ"ד שרי לאבדולי אפילו ברביעי כיון דלא הוי שרי למיכל קודם כההיא דה"ג דכתבו לעיל דאליבא דמ"ד מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא אעפ"כ היכא דלא הוי ליה שרי למיכל ולמשתי מבדיל אפילו בשני ה"ה להך מ"ד ברביעי דאין נראה לחלק דשאני למ"ד כל היום ותו לא מ"מ אי מבדיל בשני אינו מופלג כ"כ שהרי איכא מ"ד דסבר עד רביעי אבל ברביעי דמופלג טפי וליכא מ"ד דסבירא הכי איכא למימר דלא מהני טעמא דלא הוי אפשר מקודם דמה בכך אי איכא מר דסבר עד רביעי מ"מ איהו לא סבר הכי וסבר דמיום ראשון עבר זמן הבדלה ואפ"ה שרי היכא דלא אפשר מקודם וה"ה למ"ד עד רביעי בדרך זה. ונראה להביא ראייה קצת דאין לחלק מהא דאיתא בתוס' פ' ע"פ דפסקו הלכה כמ"ד עד רביעי ואייתי ראייה ממאי דרגילין להבדיל בליל ב' כשחל ט' באב במוצ"ש והשתא אי הוי סברא לומר היכא דלא אפשר עבדינן כאידך מ"ד א"כ לא הוי ראייה כלל דקי"ל כמ"ד עד רביעי ואין סברא שיחלקו ה"ג ותוס' בהא אי סמכינן אאידך מ"ד היכא דלא אפשר או לא אע"כ ה"ג סבר דבין להך מ"ד בין לאידך השיעור שנתנו חכמים לזמן הבדלה כל חד כדאית ליה היינו דווקא כדאפשר לו מקודם ואהא פליגי התוס' וסברי כיון דעבר זמנו בטיל מצותו בין אפשר בין לא אפשר ולכך מייתי ראייה מט' באב דהלכה כמ"ד עד רביעי אמנם הואיל והוכחנו דהתוס' פליגי אסברת ה"ג א"כ לא מחוור הדרך הזה כ"כ. לכך נראה המחוור שבכל הדרכים שאם יש אצלו מי שמבדיל במוצ"ש יכוין לצאת עמו בברכה ויענה אמן ושוב יוצא שפיר אפילו שאינו טועם ואע"ג דלא חזי למשתי כדאיתא בהדיא בגמ' פ' בכל מערבין לעניין קדוש דיוה"כ דאי לא הוי חיישינן בינוקא דילמא אתי למיסרך היינו מקדשין על הכוס ויהבינן לינוקא למישתי והוו נפקינן י"ח קדוש ואע"ג דאנו לא שתינו ולא חזינן למישתי וכן כתב בהגה"ה לעיל לעניין הבדלה בליל ט' באב דהוי שפיר דמי לאבדוליה למיתב לינוקא למישתי אי לא משום דאתי למסרך וכן כתב אשירי פ' מי שמתו לענין אונן במוצ"ש דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפי' אחר ברכה היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן ואע"ג דאיהו נמי לא חזי למישתי יין נפיק בטעימת חבירו וה"ה בנ"ד דנפיק בהדי אחריני. אמנם כמדומה לי שנהגו העם להבדיל במוצאי יום ג' סמוך לחשיכה ממש ושותין כוס הבדלה משחשיכה וראיתי מאחד מהגדולים שהיה קורא תגר על זה מטעם דעד רביעי ולא רביעי בכלל וא"א לצמצם ולעיל כתבנו דלפי ה"ג הי' ליישב מנהג זה:
308
ש״טשאלה קנה נער אחד כחוש וקטן באיבריו ובגופו והוא בן י"ג שנה ויום אחד אבל אין שום שערות נראים בו כל עיקר חייב להתענות ביוה"כ או לאו:
309
ש״יתשובה יראה אע"ג דרמב"ם ורב אלפס ויתר הגאונים פסקו כרב הונא וכרב נחמן בר יצחק דסבירא להו השלמה מדרבנן נראה דבנער כחוש ורך מצינו לסמוך על דברי ה"ג ותוס' פ' נערה דפסקו כרבי יוחנן דהשלמה דרבנן ליכא אלא חינוך שעות מ"מ בנ"ד נראה דחייב להשלים מטעם ספק דאורייתא והכי פסק ראב"ן בפ' יוצא דופן בקטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים אם בעל לאחר זמן חוששים שמא נשרו ולא תמאן. וה"נ ספק איסור כרת הוא וחוששין שמא נשרו הואיל והגיע לכלל שנותיו דאין נראה כלל לחלק בין קטן לקטנה בענין זה וכל שכן לדעת ספר התרומה שכתב בגמ' בלא שערות סגי או שמא אחת בגבו ואחת בכריסו סגי ומי יכול להבחין כל זה ורמב"ם דכתב קטן בן י"ג שנים ולא הביא שתי שערות משלים מדברי סופרים איהו כתב הפסק לזמן חכמי התלמוד שהיו בקיאים בבדיקה כגון דאשלימו ליה לקטן י"ג שנה ביוה"כ ובדקינן ליה כולי יומא דלא אתי שערות דכה"ג ליכא למיחש שמא נשרו ולכך נשרו כקטן בן י"ב שנה הוא ומשלים מדברי סופרים כדסבירא ליה לרמב"ם דהשלמה מדרבנן אית לן ואין דוחק להעמיד דבריו בהכי דרגילות הוא וכמה מקומות בתוס' פסקי' למה שהיה בימי חכמי התלמוד:
310
שי״אשאלה קנו אחד שכח ואכל יותר מכזית בי"ז בתמוז היאך עושה מתענה יום אחר בשביל זה או לאו:
311
שי״בתשובה יראה דאין מתענה יום אחר ואין להפריז המדה בזה ואע"ג דנוהגים המדקדקים כשמתענים תענית יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר ואעפ"כ מתענה יום אחר אע"פ שאין צריכים כדכתב בא"ז דאם לא ירצה ללות ישלים ויפטר ואם רצה ילוונו ויפרענו ואינו צריך להשלים מ"מ מחמירים המדקדקין למיעבד תרווייהו משלימים מפני קבלת יום זה ופורעים לקיים תענית שלם וצ"ע באשירי פ"ק בההיא דירושלמי דלוה אדם תעניתו ופורע אי מתיישב שפיר פסק דא"ז דלעיל אמנם בתענית צבור קבוע מגזירת חכמים וחובה להתענות אם שכח ואכל צריך להשלים ע"כ דמי שאכל שום וריחו נודף אינו אוכל עוד שום ויהא ריחו נודף יותר שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן ואין צריך לפרוע אחר תחתיו דדוקא יום זה חובה ולא אחר ואי אפשר לתקן את אשר עוות אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עוונתו ושגגתו. הנראה לע"ד כתבתי:
312
שי״גשאלה קנז חתן שמתענה ביום חופתו וכמו שאנו רגילים לעשות החופה קודם תפילת המנחה בע"ש היאך יעשה בשתייתו מן הכוסות של ברכת אירוסין ונישואין קודם שהתפלל ענינו:
313
שי״דתשובה יראה דראוי הוא שיתפלל מנחה קודם שיכנס לחופה ויתפלל ענינו דקי"ל מתענים לשעות ומתפלל תפילת תענית ואע"ג דרבו בו פתרונים בכמה גוונים מ"מ בהאי גוונא נהגינן אבל לשתות קודם תפילת תענית נראה דלאו שפיר דמי ואע"ג דבפ' במה מדליקין מייתי רש"י ותוספות דפעמים שאדם מתפלל תפילת תענית ואוכל ושותה כמו ליל כניסת התענית שמתפלל בערב תפילת תענית ואוכל ושותה אח"כ כל הלילה אלמא אין קפידא בהכי. י"ל דשאני התם דמתענה למחר יום שלם ועליו אומר ענינו ביום צום תעניתינו כלומר ביום תענית של מחר דלילה ויום אחד הוא אבל בנ"ד דאינו מתענה יום שלם כלל הוי כמו שקרן בתפלתו הואיל ושתה כבר ואע"ג דאיכא חד גוונא דפי' הגאונים בההיא דמתענים לשעות דדמיא קצת לנ"ד כדאיתא בא"ז פ"ק דע"ז מ"מ יש חילוק גדול בינייהו. והנראה לע"ד כתבתי:
314
שי״השאלה קנח מי שדרכו לעולם לרחוץ את פיו בשחרית שרי נמי למיעבד הכי ביום תעניתו או לאו:
315
שי״ותשובה יראה דבתענית צבור לא כשר למיעבד הכי ביום תעניתו אבל בתענית יחיד שרי וכן קבלתי שאחד מהגדולים הורה כך ודקדק מהא דאמרינן פ"ב דברכות דהשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ועד כמה עד רביעית ופר"ח שם דווקא שחוזר ופולט ואפ"ה דווקא עד רביעית אבל טפי מרביעית חשיב הנאה אע"ג דפולט ורצה אחד מהגדולים דלעיל בתחילה לומר דמה שאדם מחזיק מים בכף ידו כדי להכניסו לפיו. לרוחצו בציר הוא מרביעית ולכך שרי שהרי פלטן וחוזר מטעם זה והתיר מטעם אחר ואפי' הוה יותר מרביעית דדווקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית דכיון דמתכוין לטעום מיתהני מיניה אע"ג דפולט אבל המתכוין לרחוץ פיו לא מיתהני ליה אפי' יותר מרביעית אם חוזר ופלטן ונראה דמ"מ דווקא בתענית יחיד אבל לא בתענית צבור דאההיא גופיה דטועם עד כדי רביעית כתבו התוס' שם דלא איירי אלא בתענית יחיד. עוד היה נראה לחלק מטעם אחר דדווקא תבשיל ושאר משקים לא שרי אלא עד רביעית משום דבטפי מרביעית אית ליה הנאה אפילו אי פליט אבל מים אפילו ביותר מרביעית לא חשיב מיתהני כיון דפליט וכה"ג מחלקין התוס' אהא דמאן דחנקתיה אומצא ושותה מים אין צריך לברך ואי שתה שאר משקין צריך לברך משום דלעולם אית ליה הנאה מינייהו והכי נמי איכא למימר בנ"ד הנראה לע"ד כתבתי:
316
שי״זשאלה קנט בסעודת ברית מילה מלחו בשר הרבה מבקר ומצאן בכלי מנוקב אחד ומלחו ג"כ בכלי אחר אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר כמו חצי יום לקחו [האווזות] המלוחות ושמו אותן על הבשר המלוח והפכו כל הבשר עם האווזות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה עד שנגעו הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזה אחת טריפה היתה ואין ס' בכל הבשר אפילו כנגד אווזה אחת יש שום צד להתיר בכה"ג או לאו:
317
שי״חתשובה יראה דבכה"ג לעת הצורך לסעודת מצוה המקיל לא הפסיד כמו שאבאר התוס' פ' כל הבשר וכן אשירי שם כתבו לחד שינויא דהא דקי"ל דמלוח הרי הוא כרותח היינו בזמן שיעור מליחה אבל לאחר זמן שיעיר מליחה סבר כבר פסק כוחו של מלח ואינו חשוב עוד כרותח וכן כתב בסמ"ג הך שינויא וכתב עלה דטעם הגון היא דבהך טעמא מתרצינן מה שאנו מתירין הרבה פעמים שנמצא ציר בגומות בין חתיכה לחתיכה לאחר ששהה שיעור מליחה ופלט כל הדם והציר והמלח שהוא מלא דם מתמחה באותו ציר שבגומות ונעשה דם צלול ונבלע בבשר ואמאי לא אסרינן אלא משום דפלט כבר המלח והדם בשיעור המליחה לכך פסק וחשש כחו ואפילו מתמחה אינו חשוב כרותח ויבלע בבשר ומקשינן עלה מההוא יונה דנפלה לכדא דכותח דשרי תלמודא משום דהכותח לא היה נמלח כל הצורך הא אם לא היה נאבל מחמת מולחו היה אסור אע"ג דהכותח היה נמלח מימים רבים אלמא אפילו לאחר זמן שיעור מליחה מלוח הרי הוא כרותח ומתרצינן דשאני התם דהכותח לא פסק כחו שהרי לא פלט כלום ולכך אי הוי מלוח כל צורכו הוי חשובה כרותח לעולם ע"כ סיגנון תוס' והסמ"ג ואשירי לחד שינוי' ובמרדכי בשם ראבי"ה כתב נמי דהא דאמרינן מלוח הרי הוא כרותח זהו דווקא בעוד המלח בכוחו אבל לאחד שנתמלאה מן הדם שמשך לחוץ פסק כחו והויא ליה כצונן ולכך הורגלו להשים הבשר בכלי תחילה ושוב לשפוך המים עליו והמחמיר לתת המים תחילה מנהג כשר הוא ע"כ. מכל הני מילי נראה דיש להתיר בנ"ד רצוני לומר כל הבשר שנגעו באווזות לאחר ששהו האווזות והבשר כשיעור מליחה משום דהוי כצונן הנוגע בצונן דלא בעי רק הדחה. ואין לומר כלל דמה שכתבו הגאונים דלא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה היינו דוקא המלח עצמו לפי שפולט את הדם תשש כחו ורתיחתו אבל חתיכה עצמה שנמלחה כל הצורך נימא דנעשית רותח כ"כ שאין רתיחתו פוסקת כל זמן שהיא לחה מחמת מליחתו והכי מוכח מדברי הגאונים אחרים אי לא נימא דפליגי הגאונים אהדדי דכתב בספר התרומה ובשערי דור"א דבשר או גבינה מלוח חשובין רותח כל זמן שהוא לח עד שתייבש ובא"ז פי' יותר וכתב דאפי' יש זמן מרובה קצת שנמלח ועדיין היא לח ויש לחלוחית המלח והציר שעליו יש לחושבו כרותח עד שיהא יבש וניכר לעינים שאין בו לחלוחית ע"כ. הא קמן דכתב דחתיכה הנמלח בחזקת רתיחה טפי משיעור מליחה אך ע"כ אין לחלק בין המלח לחתיכה וצריכה לומר דהני גאונים לא סבירא להו ההוא שינויא ותוס' וסמ"ג ואשירי לעיל דאל"ת הכי מאי מקשה לעיל הגאון אשינוי' דידהו מההוא יונה שנפלה לכדא דכמכא ומאי קושיא התם הכותח היה גוף החתיכה שנמלח ולכך אי הוה מלוח כל הצורך הוה חשיב כרותח אפילו לאחר ימים רבים אע"כ אין לחלק. ותו דע"כ הני גאונים לא סבירא להו דגוף החתיכה חשוב כרותח אפילו לאחר שיעור מליחה דאל"כ איך הוא מתורץ מה שאנו מתירים כשנמצא ציר בגומות בין תרי חתיכה לחתיכה שנתמחה המלח באותו ציר והא אפי' אם אותו מיחוי לא חשיב כרותח מה בכך לא יהא אלא כצונן מ"מ הבשר המלוח אם יחשוב כרותח בולעת הוא דבר לח שמוציא אצלו כדאיתא בהדיא בשערי דור"א דאם היה הגוזל מלוח כל צורכו אפי' לא היה הכותח מלוח הוי אסור מהאי טעמא אע"כ צריכין לומר דלהך שינוי גם גוף החתיכה שנמלח לא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה ולכך נראה דאין למחות ביד המיקל בכה"ג לצורך סעודת מצוה ובדאיכא ג"כ הפסד מרובה כנ"ד. ואע"ג דסמ"ג כתב וכן התוס' דאין להקל מטעם זה שכבר נהגו העם לאסור נראה דלא קאי אלא אבשר שנמצא בתוך הציר לאחר ששהה שיעור מליחה בכלי אחד כההיא מעשה שאירע בביתו של רש"י וכן דקדק סמ"ג בהדיא בלשונו שבתחילה הביא ראייה להתיר בההוא מעשה של רש"י ממה שאנו מתירין ציר בגומות ולהניח הבשר בקערה להדיחה קודם שנותנים המים לתוכו והטעם הוא משום דלא חשיב כרותח אלא ככיעור מליחה ומסיק עלה וז"ל אמנם אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם לאסור מדפרט לכתוב בשר שנמצא בציר משמע בפשיטות דדוקא ההיא נהגו העם לאסור ואפשר הטעם משום דנראה כשיעור אחר שנמצא כ"כ ציר מרובה מוכח מילתא שלא פלט כבר כל צרכו אבל בעלמא לעולם סמכינן אאותו טעם כגון שכתבתי כדלעיל אפס אי קשה לן הא קשה לן דבסמ"ג גופיה כתב וז"ל ובשר וגבינה שנוגעים זה בזה כשהן לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבישים שניהם אסורים משמע בפשיטות אפי' לאחר שיעור מליחה איירי מדלא מסיק אלא שהן יבשים הא קמן דסמ"ג גופיה לא ס"ל דאותו טעם הגון לכך אין נראה כלל להקל בענין זה אלא לצורך גדול כדפרישית דקשה ג"כ מאד לשבר דברי א"ז דכתב בהדיא דחשיב כרותח אפילו יש זמן מרובה קצת שנמלחה:
318
שי״טשאלה קס בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה שרי לצלותו ומותר לבשלו אחר הצלי או לאו:
319
ש״כתשובה יראה דאסור לבשלו אח"כ וכן קבלתי מרבותי שכך כתב הר"ח א"ז ונראה דמשמע נמי הכי משום תשובת הרא"ש וז"ל ורבי מאיר ז"ל התירו לצלי ואף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האיברים שלא פירש ומותר אבל לבשלו בקדירה אסור אעפ"י שאינו פולט ע"י מליחה פולט דמו לתוך הקדירה עכ"ל תשובת הרא"ש מדאמר דהא דשרי ע"י צלייה היינו משום דאפילו אם לא יפלוט הוי דם האיברים שלא פירש משמע בפשיטות דלא ברירא ליה שיפלוט הדם ע"י צלייה וא"כ אם יתבשל כ"ח שמא יפלוט אחר רתיחת המים בבישול מה שלא פלט ע"י צליה דאפשר הבשול פועל יותר מהצלייה שהמים הרותחים מרככין הדם שנתקשת בשהייתו ג' ימים ויפלו ויצ טפי מע"י צלייה ואע"פ דמצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם גדול אחד דשרי לבשל אחר צלייה וכן שמעתי שנוהגים כך במקצת ארצות ואני מה שקבלתי כתבתי:
320
שכ״אשאלה קסא הלעיטו יונים עד שנעשו שמנים מאד ומחמת רוב שומנם השליכו נוצותיהם כולם עד שנעשו ערומים בכל גופם לגמרי יש לחוש לטרפות משום הכי או לאו:
321
שכ״בתשובה יראה דאין כאן בית מיחוש דהא דתנן פ' אלו טריפות ר' יודא אומר נטילת הנוצה פסול נראה דלאו אליבא דהילכתא סלקא דתלמודא מייתי עובדא דרשב"ח שעשה מעשה והוכיח לעינים להוציא מדבריו של רבי יודא וכן בכל פסקי הגאונים לא כתבו ולא מנו טרפות זה כלל אך בא"ז כתב וז"ל נמרטו כנפיה דהיינו נוצה גדולה שעל גופה כשירה ר' יודא אומר אם נטלה הנוצה הדקה היא הסמוכה לבשר שאין לה קנים פסול עכ"ל. והשתא מדאייתי דברי ר' יודא ומפרש מה היא הנוצה משמע דס"ל כותיה ותו משמע קצת הכי מדכתב נמרטו כנפיה כשירה הא בנוצה פסולה. מ"מ נראה דאפילו לדברי רבי יודא בנ"ד כשר הוא כיון דהך נטילת הנוצה מחמת רוב שומנו אירע אית לן למימר דבמידי דמשתבחה בה לא מיטרפא וכעין זה אומר תלמודא אההיא עובדא דרבי שמעון בן חלפתא דאפי' למ"ד טריפה יולדת ומשבחת במידי דמטרפה בה לא משבחה וה"ה איפכא ונוכל לומר דרבי יודא לא פסל אלא כשנמרטה הנוצה דווקא דומיא דנמרטו כנפיה דמכשיר ת"ק והא דנקט איהו נטלה הנוצה ולא נקט נמרטה משום דאין דרכו למרוט מפני שאין לה קנים ומפני קוטנה ור"ל נטלה דומיא דנמרטה כגון ע"י נשיכת עופות אחרים או בידי אדם או כה"ג או מחמת חולי אבל בכה"ג מחמת שומנו לא. הנה חלקתי באיסור טריפות דאורייתא בלי ראייה ברורה משום דסמכינן אהא דלא אשכחן להאי טרפות בכל פסקי הגאונים ואף בא"ז דלעיל ליתא נמי בהדיא:
322
שכ״גשאלה קסב בשר מלוח שלא הודח אחר מליחתו שרי לחותכו בסכין או לאו:
323
שכ״דתשובה יראה דשרי ואע"ג דכתבו הגאונים דאסור לתחוב הסכין בבשר הצלי קודם גמר צלייתו וכתב הסמ"ג הטעם משום דלפעמים מקום החתוך מלא דם כיון דלא נגמר צלייתו ואם יש גומא בסכין נכנס שם הדם רותח ולא מצי למשרק ואפי' אם אין גומות מ"מ אסור כמו סכין ששחט בה ע"כ. מ"מ נראה דבבשר מלוח שרי דאם אין גומות בסכין ודאי שרי דאין מליחה לעץ וכן למתכת ולא דמי לרותח דמחמת חמימות דמהניא אם דם בעין אף בעץ ומתכת ואפילו אית גומות בסכין דתיהוי ככלי שאינו מנוקב שנכנס בו דם מלוח מ"מ בנ"ד שאין כאן דם בעין אלא מה שנבלע במלח אינו נכנס בסכין כלל שאינו יוצא מן המלח ואדרבה המלח מושך הדם אליו כדאיתא בתוס' ובאשירי פ' כל הבשר וגם נראה לעינים כשחותכין הבשר מלוח בסכין אגב דוחקא דסכינא. והולכה והובאה נושר המלח מעל הבשר לארץ ואינו נכנס בגומות הסכין כלל במקצת טופסי דיורה דיעה מצאתי שכתב לאסור אבל במדוייקים ישנים ליתא התם:
324
שכ״השאלה קסג סירכא נמצאת יוצאת מן הדקים ונסרכה לדופן או למקום אחר ובדקו המעים מבפנים ולא מצאו שום ריעותא יש לחוש משום טרפות או לאו:
325
שכ״ותשובה יראה דהדבר נוטה לאיסור ולא מבעיא לרש"י וחביריו דסבירא להו דאין סירכא בלא נקב וכל סירכא בקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ואינו מגין וסותם בריאה ובכל מקום שהנקב פוסל שם כדפרש"י שם בהדיא גבי קרום שעלה מחמת מכה בוושט וא"כ ה"נ הסירכא מוכח שניקבו הדקין וטריפה היא. וכעין זה מצאתי אח"כ הועתק כמדומה לי שהוא ממרדכי בני רינו"ס וז"ל יש לשאול לפי אותם שאומרים אין סירכא בלא נקב אם סירכא נמשכת מן המרה או מסומכיה דטחול וכה"ג אם יש לחוש לנקב או דילמא דווקא בריאה ששואבת כל מיני משקה עכ"ל. ונראה דאפילו לפי' ר"י והרמב"ם דסבירא להו דיש סירכא בלא נקב ולא מטרפינן הסירכא אלא משום דסופה להתפרק ותנקב וכיון דסופו לינקב טריפה ולפי טעם זה היה לחלק ולהתיר ונימא דדווקא לגבי ריאה שקרומיה רכים ודקים ודאי אמרינן דסופו לינקב אבל בשאר אבר אע"פ שנקובתו במשהו הואיל ועורו חזק ועב דילמא אין סופו לינקב וי"ל נמי אדרבה לאסור דדווקא סירכא דריאה סוברים ר"י והרמב"ם דבא בלא נקב כדכתבו התוס' הטעם ובסמ"ג והגה"ה במיימון בארו עוד יותר דלפי שהריאה שואבת כל מיני משקים היא לחה מבחוץ ונדבק בה קרום ונעשה סירכא ע"י כך אפילו בלא נקב ולפי זה בשאר איברים דליכא למימר הכי אית לן למימר דודאי ע"י נקב בא דאל"כ לא היה אפשר להיות נדבקת מבחוץ ואין נראה נמי לדקדק אדרבה מדברי רש"י דדווקא בריאה פסולה הסירכא שהרי כתב בהדיא דלפי שהריאה שואבת כל מיני משקים נעשים המשקים עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך נקב עד שנעשית הסירכא משמע לפום ריהטא דדווקא משום האי טעמא תלינן הסירכא בנקב. אמנם י"ל דאורחא דמילתא אמר רש"י ופירש לפי שהסירכות מצויין יותר הרבה בריאה מבשאר אברים קאמר טעמא עלה ומוכח ג"כ מאותו טעם דע"כ אין סירכא בלי נקב מדמצויות הן יותר בריאה וטעמא דר"י משום דלחה מבחוץ לא ס"ל דאפשר סבר דגם בני מעיים והטחול וכן הלב וכבד לחין הן בבהמה ובחיה מחוץ וא"כ כיון דיש לנטות הסברות לכאן ולכאן לית לן למיזל לקולא בספק טריפה דמחמירינן בהו טובא. וכ"נ להוכיח קצת מן המרדכי דבכל האיברים שהנקב מטריף בו סירכא נמי מטריפה ביה דכתב בשם גאונים דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש טריפה אבל אם נסרכה כשירה ומקשה רבינו ברוך עליה ממה נפשך אי סבירא להו דדינה כריאה למה ליה מפולש אפילו נסרכה נמי יהא טריפה ועמד בקושיא והשתא מאי קשיא ליה אפילו נסרכה נמי דילמא לעולם דינה כריאה להטריפה בנקב במשהו מ"מ בסירכא לא מטרפא מהאי טעמא דלעיל שהרי שואבת כל מיני משקים או משום דקרומית דריאה רכין ודקין הן משא"כ בטרפשא דכבדא אע"כ סבירא להו דכל מקום שהנקב מטריף. סירכא נמי מטרפת וטרפשא דכבדא לפי דברי הגאונים טעמא אחרינא אית ביה כדמפרש בתר הכי במרדכי וכן בהגה"ה באשירי שם דניקבה הטרפשא דטריפה אינה משום טרפשא עצמה אלא משום דאיכא הוכחה דסופו של הכבד כולו לינטל כדאמר גבי הוריקה כבדה כנגד בני מעיים ולכך י"ל דדווקא בנקב מפולש קים לן הכי שתינטל הכבד ולא באינה מפולש וכ"ש שלא ע"י סירכא אבל בכל מקום בכל אבר שמטעם עצמה הנקב מטרף בו ה"ה ע"י סירכא טריפה. הנראה לע"ד כתבתי:
326
שכ״זשאלה קסד בהמה או עוף שנמצא רגלם שהיה שבור למעלה מן הארכובה שלא במקום צומת הגידים אבל חזר העצם ונקשר ונתרפא יפה יש להורות בה לאיסור או להתיר:
327
שכ״חתשובה יראה אע"ג דהוראה זו נמצא בהדיא בפסקי הגאונים צ"ע מה להורות בו כמו שאבאר בסמ"ק כתב וז"ל ואם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגליו למעלה מן הארכובה ונתרפא שקורין ריינ"ל בלעז כשירה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר"ר אברהם ז"ל ובדרך זה במרדכי כתב בשם רבינו תם ורבינו עזריאל ובסמ"ג כתב שר"י כתב שבא מעשה לפני רבינו תם והורה להתיר אבל בא"ז כתב שמעשה היה באווזא שנשבר העצם למעלה מן הארכובה בסמוך לה ולא יצא לחוץ וחזר השבר ונתרפא יפה והשיב ר"י שאם אין קלקול בבשר שלמעלה ולמטה מן השבר אלא שוה הוא לשאר בשר ואפילו אם לא בדקו הבשר אלא דומה בחוץ שנתרפא יפה יפה היה דומה קצת שמותר אלא לפי שלא היה קבלה בידו לא רצה להורות לא לאיסור ולא להיתר ע"כ ובאשירי כתב ענין זה בפנים הללו שאם נשבר העצם במקום צומות הגידין וחזר ונתרפא ונקשר יפה יש פנים לאסור או להתיר ור"י לא היה רוצה לומר בה לא לאיסור ולא להיתר כי אמר שמעשה אירע בצרפת לפני רבינו תם ולא ידע מה הורה בו וכמדומה לו שאלו יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר והר' שמואל מאיי"ברא אמר שאם לא נשתנה מראית הבשר שעל הקשר ודאי נתרפא יפה אבל אם נשתנה יש לחוש ורבינו שמשון כתב שאם אירע הדבר בערבי שבתות שא"א להכין אחרים היה מתיר ולא בענין אחר ומסיק אשירי מאחר שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר ע"כ בפ' בהמה המקשה. והשתא נראה דאהך דאשירי אין להחמיר בנ"ד דלית לן למימר דפליגי אדסמ"ק ובמרדכי בשם רבינו תם ורבינו עזריאל וכן בסמ"ג כתב בשם ר"י דר"ת הורה להתיר בלי ספיקא אע"כ אשירי מיירי שנשבר במקום צומת הגידין כדכתב בהדיא ושם ודאי יש לחוש טפי אעפ"י שחזר העצם ונתקשר ונתרפא יפה וגם מראית הבשר לא נשתנה מ"מ יש לחוש לפסיקת הגידין שבהן תולה הטרפות ואפשר דגריעותא דגידין אינו מזיק לעצם שלא יתרפא ויעלה ארוכה או שישתנה הבשר דגידין ובשר ועצם תלת מילי נינהו ואינה הוכחה גמורה לגידין אם נמצא העצם והבשר יפה אבל נשבר למעלה מצומת הגידין דאיירי ביה סמ"ק ואינך דלעיל הטרפות תולה רק בשבירת העצם וביציאתה לחוץ שאין עור ובשר חופין רוב השבירה אית לן למימר דכ"ע מודים אי חזינן דנקשר ונתרפא יפה ודאי יש הוכחה דלא יצא לחוץ דאם יצא ואירע קלקול בעצם גופה לא היה חוזר ונתרפא וק"ל. אמנם בההיא דא"ז דלעיל משמע קצת דר"י לא רצה להתיר בכל מקום שנשבר דהא לא מידכר מידי מנטילת ומפסיקת הגידין מ"מ כי דייקינן בדבריו ע"כ איירי נמי דווקא במקום צומת הגידין דהא קאמרינן למעלה מן הארכובה בסמוך לה והיינו במקום הגידין כדמפרש בגמרא עד היכן צומת הגידין מן הארכובה ולמעלה וקאמרינן נמי דבעובדא דהוי באותה אווזא שלא יצא העצם לחוץ וא"כ כיון דליכא לספוקי שיצא לחוץ אי לא הוי במקום צומת הגידין אין בו טרפות דבהדיא תניא בגמרא. והכי נמי מייתי לה החבורים דנשבר העצם למעלה מן הארכובה ויצא לחוץ דווקא הוא טריפה אבל במקום צומת הגידין אפי' לא יצא לחוץ אלא שנפסקו הגידין טריפה. לכך נראה שיש להורות אם נשבר ונתרפא כדלעיל למעלה שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין יש להחמיר כדמסיק אשירי:
328
שכ״טשאלה קסה מחט שנמצאת תחובה בקורקבן מבפנים ונקב הכיס. וגם הבשר עברה כולה כמעט רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט אינו עב כל כך משום ריעותא אינו נראה בבשר הקורקבן מבחוץ מי חיישינן כה"ג שמא ניקב כולו וטריפה או לאו:
329
ש״לתשובה יראה דאין לחוש להטריפו ולא מבעיא לפירוש ר"ת דפירש דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ולאו דוקא בית הכוסות אלא אפי' בהמסס שדופנו דק אם תחובה המחט בו ולא עברה כל הדופן כשירה ולא חיישינן שמא הבריא אלא אפילו לפרש"י דפירש שם דבהמסס אפי' מצד אחד טריפה ופירש הטעם משום דחיישינן שמא הבריא הואיל ודופנו דק חזר ונסתם וחזרה המחט לאחוריה ונראה דיש להחמיר בהמסס כרש"י דבהגה"ה באשירי פ' המדיר איתא דר"י סובר כרש"י ולא כר"ת וכן בא"ז לא אייתי אלא פרש"י ותו דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש טריפות מחמירין בהו טובא. אמנם בנ"ד אפי' לפרש"י שרי דהא כתבו התוס' וכן נמצא בשאר החיבורים שמעשה בא לפני ר"י במחט שנמצא בקורקבן וניקב הכיס וגם כל בשר הקורקבן רק שהיה השומן סותמו למעלה והכשיר וסתמו כתבו ולא פירש שהיה השומן עב או דק על פי המחט אע"ג דר"י סבר דחיישינן שמא הבריא בדופן דק כרש"י ועוד הא דתניא בברייתא בעובי בית הכוסות משני צדדין טריפה פירש שנראית המחט משני צדדין ואיתא התם בתוס' דאין בזה שום חידוש. וא"כ אמאי לא אשמועינן רבותא לפרש"י דאפילו אם לא נראית משני צדדין רק שנקבה כל כך שאין כנגד פיה רק בשר דק שהוא טריפה אע"כ כל שהוא בשר עב אפילו עבר המחט רוב עוביו ולא נשאר רק מעט בשר ודק כנגד פי המחט אין לנו למיחש שהוא הבריא דאמאי נימא שהבריא בשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לאורכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן. אבל בדופן עב שיש לפניה ליכנס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שמא הבריא ונראה קצת לדקדק דהכי הוא דקתני בברייתא בעובי (בית) הכוסות ומצד אחד כשירה משני צדדין טריפה פירש מצד אחד שאין המחט נראית רק בצד אחד משני צדדים שנראית משני צדדין טריפה ולא תני לה אלא איידי והשתא נימא דלהכי תני לה דדוקא משני צדדים לגמרי טריפה אבל אם ניקבה עד שלא נשאר על פיה רק בשר דק כשירה ולא חיישינן שמא הבריא דהא לר"ת אפי' בהמסס לא חיישינן שמא הבריא מסברת לבו מבחוץ נימא דבברייתא אתא לאשמועינן הא אע"כ בדופן עב מילתא דפשיטא היא דלא חיישינן שמא הבריא לכ"ע ולא הוי צריך לאשמועינן:
330
של״אשאלה קסו תולעת שנמצא בראש הבהמה לאחר שחיטה בחוטם סמוך למוח אבל חוץ לקדירה של מוח ופני התולעת כלפי חוץ יש לחוש להטריף או לאו:
331
של״בתשובה יראה דאין להחמיר בדבר אי לא חזינן שום ריעותא בקרומא דמוח וגם לא שום רושם דהא אפילו כשנמצא התולעת על המוח ממש ולא חזינן שום רושם ולא ריעותא בקרום כתב בא"ז וכן במרדכי משום רבינו חננאל דכשירה אלא דאיהו לא קפיד רק בקרום התחתון ואהא כתב א"ז דטוב להחמיר כפירוש ה"ג דמטרפין מאחד מהקרומים אבל בהא דלא חזינן רושם וריעותא ליכא מאן דפליג אלא דמ"מ אנן לא בקיאין בבדיקת רושם וריעותא נהגינן להטריף והיינו בנמצא בקדירה של מוח משום דחיישינן הואיל וכבר הגיע לשם שמא ניקב אחד מהקרומים שהם דקים מאד אבל היכא דנמצא בחוץ לקדירה תלינן דלא הגיע למוח מעולם. ואע"ג דקבלתי דגדול אחד היה מחמיר כשנמצא פני התולעת כלפי חוץ משום דמוכח מילתא ונראין הדברים שהיה כבר על המוח ובקש לצאת. וקבלתי ג"כ דאחד מהגדולים אחריני לא רצה להחמיר מטעם זה ואמר דלא מוכח מילתא דאימר נתהפך התולעת כדרך השרצים בעלי חיים וכ"נ דתלינן לקולא כה"ג וראייה במחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא מחלקינן בין קופא לגו ובין קופא לבר דמוכח מילתא דמחוץ אתא ותלינן דאוכלין ומשקין דחקוה ה"ה בעובדא דידן דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ואפילו את"ל דהוי מ"מ קצת הוכחה שהיה מן המוח מ"מ יש להתיר מטעם ס"ס דשמא נתהפך ולא הגיע לעולם על המוח ואת"ל הגיע על המוח שמא לא ניקב הקרום דאפילו רובא דרבנן לא מהני במקום ס"ס כדאיתא בתוס' פ"ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח:
332
של״גשאלה קסז מרגלא בפומיה דאינשי שצריך הבשר לשהות במלח שעה אחת יש שום סמך או ראייה על זה:
333
של״דתשובה יראה דאין צריך כל כך סמך או ראייה לשיעור זה די"ל שנהגו העולם כדברי א"ז ושערי דור"א דכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה עצמה לפי גדלה ועוביה והואיל ואין שיעור זה שוה בכל החתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפשו שעה לשיעור זה כדאשכחן בכה"ג שתפס התלמוד שיעור שעה בלא טעמא בפ"ק דפסחים יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקט עצים אע"ג דיש לוקט ברביעית שעה ויש צריך יותר משעה מ"מ תפשו חכמים שיעורה בשעה לפי שהוא חלק מבורר בעיתותי לילה ויום וכן נוכל לומר בנ"ד. אמנם נראה לרווחא דמילתא להביא סמך לנ"ד מן התלמוד מהא דאמרינן בפסחים פרק תמיד נשחט דבע"פ שחל להיות בע"ש דאיכא צליית הפסח בלא דחיית שבת ומוקמינן לה אדיניה בשש פי' שעה אחת ומחצה הקדימו התמיד כדי שיהא שהות לצלות הפסח מבעוד יום אלמא אפילו גוף שלה כמו הפסח סגי בשעה אחת לצלייתו ולכך סוברים העולם שאין לך חתיכה גדולה ועבה שלא יהא די בשעה אחת בצלייתו מכ"ש דגוף שלם דפסח ושיעור מליחה נמי יותר מההיא שיעור דצלייה אכן נראה בשעת הדחק כגון לכבוד שבת ולכבוד אורחים יש לסמוך אדברי הרמב"ם דכתב בסתם דשיעור מליחה היא כמהלך מיל דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה כמו שהוכחנו ממהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום בינוני שהוא י"ב שעות. ומרדכי כתב נמי בשם ראבי"ה דמצא בשם רש"י דשיעור מליחה היינו מיל כתב דלא נהירא ליה שיעור צלייה משום דצלייה תליא בגודל האש:
334
של״השאלה קסח מה שלא נהגו בגבולינו להטמין התרנגולת ברמץ כדי להסיר הנוצה ואע"ג דהגאונים התירו בהדיא וברגלים אין מחמירין אלא חורכין אותן ברמץ בלי מליחה כבר מה טעם יש בדבריהם הללו:
335
של״ותשובה יראה דיש לחלק שפיר בין תרנגולת ולרגלים דבתרנגולים איכא למיחש שמא לא יפתחנו להוציא בני מעיים מתוכם מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותן ואם יטמין אותן שלימה דודאי אסור הוא מחמת הכבד שהיא בתוכה דקיי"ל כבדא עילוי בישרא לכתחילה אסור אפי' בצלייה גמורה כ"ש כה"ג שהוא טמון בתוכה שאין הדם יכול להיות פולט לאחר שנבלע ולא למישרק שרוקי כי התם וכן מצאתי אח"כ תשובת המיימון דלספר קדושה מתשובת רבינו שמשון דלענין מליגת התרנגולת במים רותחין דיש לחוש לדם הכבד שבתוכה אבל לגבי רגלים ליכא האי חששא כל עיקר דאם נהגו ליזהר בתרנגולת מלהטמין מחמת איסור ולא משום נקיות נראה דטעמא דלעיל מספיק הוא:
336
של״זשאלה קסט בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אחר כך ונצלה מה אידון ביה:
337
של״חתשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטור יורה דעה וז"ל כתב רשב"א רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה עושה ולא לחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח לבלוע הדם במה דברים אמורים כשמולחו וצולאו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קודם ע"כ. מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ' השוחט איתא בפיסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התוספות שלנו מההיא דחותך בשר מבית השחיטה כו'. אמנם הגה"ה ישנה נמצאת בשערי דור"א ממהר"י טרוש"ן דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאור שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם. אפס במרדכי פ' כל הבשר בפסק צפנת פענח מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אותה בשר דשרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא. וכן משמע קצת בספר התרומה דכתב דאין מניחין כלי תחת הבשר בשעת צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אא"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת כלי תחתיו לא בעי הדחה אחרונה לצלי ולכך נראה דלכתחילה ודאי צריך ליזהר למיעבד הדחה אחרונה לצלי ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבורר כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעבד אדברי המתירין בכה"ג:
338
של״טשאלה קע בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטילה היא ברוב לענין שיהיה כולן מותרות לבשל או צריכים לאוכלו כולו בצלי:
339
ש״מתשובה יראה דבטילה היא דשרי כולה לבשל וכן מצאתי בשם גדול דשרי משום דאין שייך כאן דבר שיש לו מתירין כך מצאתי ולא פירש טעם בדבר ונראה דהיינו דלא מיקרי דשיל"מ בצלייה משום דבצלייה לא נאסרו מעולם ולבשל עדיין הוא אסור ולא שייך לומר דשיל"מ אלא היכא שיש היתר לאותו צד הנאסר כבר ואע"ג דרב אלפס וראבי"ה פליגי בהך סברא כדאיתא במרדכי פ' גיד הנשה אההיא פת דנאפה עם הצלי דרב אלפס חשיב ליה דשיל"מ הואיל ויכול לאוכלו עם בשר ולראבי"ה לא חשיב דשיל"מ משום דלבשר לא נאסר מעולם ולכותח עדיין הוא אסור וכתב מהר"ם דנהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' מ"מ נראה דדברי ראבי"ה כאן עיקר הוא מהא דפ' הערל דקאמר רב אשי סיפא היינו טעמא משום דהוי ליה דשיל"מ ולכך אין התרומה בטילה ויכול הכהן לאוכלה וקאמר תלמודא הא דרב אשי בדותא היא דממ"נ אי לכהן מישרא שרי אי לישראל מיסר קאסיר פי' לכהן הוא שרי אפי' בלא ביטול ולישראל עדיין הוא אסור היינו ממש כסברת ראבי"ה ואע"ג דאפשר הוא דיש לחלק מ"מ נראה דכיון דטעמא משום דשיל"מ וההיא אינו אלא מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה נמי דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד אפ"ה בטילה כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת הדם הבלוע בה אע"ג דבכולי' משערין דלא ידעי כמה דם נפיק מיניה מ"מ חשיבות החתיכה אינה מחמת הדם אלא מחמת גוף הבשר שהוא התר והכי מחלקינן בהדיא לענין שאר איסורין:
340
שמ״אשאלה קעא חיטים שהתליעו ושטחום לפני השמש ורחשו מהם הרבה תולעים ואח"כ חתכו מהן הרבה חיטים לשנים שהיו שלמים מבחוץ ומצאו תולעים בהרבה מהן יש תקנה לאותו כרי של חיטים לטוחנן כדי לאכול ממנו הפת או לאו:
341
שמ״בתשובה יראה דאין לנו תקנה מבוררת אבל יש תקנה לסמוך עליה בשעת הדחק כגון שבררו את כל הכרי יפה מכל החיטים הנקובים מחמת התולעים דבהנהו איכא למיחש שמא עדיין איכא התולעים בהן שפירשו כבר לאויר העולם וחזרו דהכי כתב ראב"ן וכן ראבי"ה בשם רבינו יואל דחיישינן הכי בפירות וכן בקטניות פולין ועדשים מסתמא ה"ה בחיטים דמ"ש ואע"ג דאיכא כמה גאונים דכתבו להתיר ולא חיישו בהכי מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ת המחמירים נמי לא כתבו דחיישינן אלא היכא דנמצאו תולעים בפנינו אבל לחוש כולי האי שמא יש מתולעים ועוד חשש שמא אותם התולעים כבר פירשו מהן וחזרו נימא דלא חיישינן כ"כ. י"ל הואיל ואיכא ריעותא לפנינו שהרי רחשו הרבה תולעים מהן על פני השמש וגם אח"כ מצאו בהן תולעים הך חששא דאין בהן מתולעים כמאן דליתא הוא ולא מיקרי חששא אלא כמו ספק הרגיל דמוציא מידי ודאי ואדרבה היה נראה להחמיר דאפי' על ידי ברירה לא נתיר דקשה הדבר מאוד לברור כרי גדול בדקדוק אלא שמעתי דמקילים בדבר ותולים ההיתר בחד מרבוותא שהתיר בכה"ג מטעם שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כאשר שופכים החיטים בתוך האפרכסת כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחים וכן אומרים כל הנכרים הטוחנים שאפי' אם יפלו זבובים או יתושים על אבן הריחים אינם טוחנים כלל אלא ממנו רוחשים חיין ונראין דאף את"ל דאין דבר זה ברור מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוין לבטל וכה"ג כתב א"ח בהלכות פסח כדמבואר לעיל בתשובה על ברירת חיטים לפסח אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח בריחים:
342
שמ״גשאלה קעב גודגדניות שקורין ווייכשלי"ן שנתבשלו הרבה יחד ונמצא תולעים במקצתם ואין ס' בנותרים. וגם ברוטב לבטלם כל אותם שנמצאו בהן תולעים יש להם היתר או לאו:
343
שמ״דתשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק בשערי דור"א וכן במרדכי בשם ראבי"ה כתב וז"ל ואם נתבשלו הרבה פירות ביחד ונמצא תולעים באחת מהן אי הפרי שבו התולעת כ"כ גדול שיש בו ס' לבטל טעם התולעת אז גם אותו פירי מותר אלא שקולף מעט סביב התולעת ואוכל השאר וכ"ש שאר הפירות שנתבשלו עמו ואם הפרי קטן שאין בו ס' אז צריך ס' בשאר פירות ורוטב לבטל כל הפרי שבו התולעת עכ"ל. הרי כתב בהדיא שיש פירות שאין בהן ס' לבטל טעם התולעת שנמצא בו אבל בתשובת הרא"ש כתב שמהר"ם שיער שאין לך שום פרי שלא יהא בו ס' נגד התולעת שנמצא ואני קבלתי מאחד מהגדולים שקבל גם הוא מרבותיו הגדולים שאותם תפוחים הנמצאים בתחילת הקיץ וקורין אותם באושטרי"ך תפוחים הגריים אם נמצא תולעת באחד מהם אין אומרים שבודאי יש כאן ס' כנגד התולעים דדוקא בתפוחים גסים וכן שאר פירות הגסים סמכינן אשיעורה דמהר"ם דלעיל וכמדומה שכן ראיתי לחלק בספר המצות בקוצר באורך ואחד מהגדולים כתב שנראה לו שאפילו בגודגדניות יש לסמוך אשיעור דמהר"ם ואיהו ע"כ סבר שאין לחלק בין פירות גסים ובין שאינם גסים שהרי כתב שאין לך שום פירי שלא יהא בו ס' כנגד התולעת שבו ואין לתמוה על הדבר ואע"פ שעינינו רואות לפעמים התולעת גדול בפירי קטן דשמא מה שהוא נותן טעם מבשר התולעת דבר מועט הוא דרוב גופו סרוח ופגום ובאוש מעיקרא הוא כל זה כתב אחד מהגדולים אך אתמהה לפי זה היאך ידע מהר"ם לשער זה אם לא היה מקובל רב מפי רב עד חכמי התלמוד מה שהוא נותן טעם או מה שהוא סרוח מעיקרא בתולעת ואף כי לשון הרא"ש דלעיל משמע דמהר"ם מדעתו שיער לכך נראה לנהוג כמו שקבלתי דדוקא בפירות גסין. הנראה לע"ד כתבתי:
344
שמ״השאלה קעג דף פשוט שאינו מונח במדרון שרי למלוח עליו או לאו:
345
שמ״ותשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר מצאתי במקצת טופסים דהגה"ה במיימון דף פשוט מותר למלוח עליו ספר התרומה והמצות אמנם ביש תופסים שלא מצאתי הגה"ה זו כל עיקר ואחד מן הגדולים העתיק הגה"ה זו וכתב בהלכות מליחה והדחה ובא"ז כתב המולח על גבי דף שאינו מדרון אסור ובספר המצות בדקתי ולא מצאתי אלא לשונו כך מה שנוהגין העולם למלוח על גבי קערה כפויה ואין הקערה נאסרת מפני שנשרק הדם ונופל ואם יש גומא בקערה ודאי נאסר עכ"ל מזה אפשר לדקדק דשרי למלוח ע"ג דף פשוט דנראה דר"ל דשרי למלוח על שולי הקערה דאי על שיפוע שלה פשיטא דשריק ונפל אך למדקדק שם אין נראה לו דיוק דאיכא למימר לעולם מיירי על גב שיפוע שלה ואפ"ה אצטריך לאשמועינן דאינו נאסרת כיון דשריק ונפיל וכדי דלא למיעבד דברים סותרים אלו את אלו נראה לחלק ולומר דההוא דא"ז איירי בדף שלא הוחלק ברהיטני וכה"ג הואיל ואינו מונח במדרון וגם אינו חלק אפילו מים אינם יכולים לזוב ממנו מיד וכן כתב באשירי כלל שכל דבר ששופך עליו מים והמים יוצאים לחוץ ממנו מולחים עליו וביורה דיעה הוסיף לבאר דבעינן שיצא המים מיד אבל אם הדף חלק אז נראה שאם שופכים עליו מים קצת בשפע זבין ויוצאים מיד לחוץ ובהכי איירי הגה"ה דבמיימון לעיל. הנלע"ד כתבתי:
346
שמ״זשאלה קעד דגים מלוחים טמאים מונחים ושורים אצל הרינג"ש בעריבה אחת כשמוכרים אותם בשוק או דגים טמאים יבשים שמונחים בחבית אצל טהורים היבשים מותר לישראל לקנות מהן כה"ג או לאו:
347
שמ״חתשובה יראה דצורך הוא לדקדק בדבר בשערי דור"א כתב דציר דגים אינו אלא מדרבנן ולכך קונים דגים מלוחים מן הנכרים משום דספק הוא אם נמלחו עם הטמאים וספיקא דרבנן לקולא אמנם תבא מאירה לפלוני אשר רואה בעיניו דגים טמאים וטהורים שורים יחד וקונים מהם לכתחילה ועליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם ע"כ. ובא"ז כתב נכרים המוכרים דגים מלוחים כל זמן שאין אנו רואין ביניהם דגים טמאים הרי הן מותרים ועוד דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפי' היכא דאיכא לברר ע"כ. ואשירי כתב נמי דציר דגים אינו אלא מדרבנן ועל זה סמכינן כשמביאים בקרון אחד או בחבית אחד דגים טמאים וטהורים דמותרים דספיקא דרבנן הוא שמא לא נמלחו בתחילה ביחד ואחר שפלטו כל צרכן עירבן ע"כ. ובסמ"ק כתב די"מ דגם ציר דגים היכא דאיכא שמנונית אסור מן התורה ובמרדכי פ' אין מעמידין כתב דהרינג"ש ומרקלי"ש אין דגים טמאים נמלחים עמהם. אמנם במרדכי פ' כל הבשר כתב דמותרים הן משום ספיקא דרבנן ע"כ דברי הגאונים. ועתה נבאר שאילתן נהי דמנהגא הוא בשערי דור"א כדמשמע בא"ז שאם אנו רואים בתוך החבית דגים טמאין וטהורים לאו דווקא בתוך החבית אלא אפי' הן מונחים ביניהם על שולחן החנות שמוכרים אותם שם אינו קונים מאותם דגים כלל ולא תלינן לומר כאשירי שכתב דשמא לאחר שפלטה כל צירן עירבן יחד אמנם אין אנו צריכים למשמש ולפשפש בתוך דגים אם יש ביניהם דגים טמאין כדכתב בהדיא בא"ז דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפילו היכא דאיכא לברר וההערינג"ש אם אנו רואים דגים טמאים מונחים אצלם נראה דאין בהן בית מיחוש בכל ארצותינו דודאי הוא שלא נמלחו הטמאים עמהם כי מביאות אותם בחביות מיוחדות ממרחקים ובודאי לאחר ימים רבים ממליחתם הניחו אילו אצלם וההיא דמרדכי פרק כל הבשר דלעיל אפשר איירי במקומות הקרובים לצידת הערינ"ג אכן במדינתינו רגילין הוא שדגים טמאים שקורין אלין שורין ומניחים עם ההערינג"ש בעריבה במי שרייה ואותם מי שרייה עזין הן מחמת מלח וציר הדגים וכה"ג נמנעים א מלקנות מהן מפני שנאסרים עתה מחמת ציר הטמאין דמה שכבוש בתוך הציר חשיב כמבושל. וכתב במרדכי פ' כל הבשר דצריך ליזהר כשמדיחים הבשר לאחר מליחה שיתן מים הרבה בכלי עד שיהו המים ראויין לשתייה מפני הציר שנתערב בהן משמע הא לאו הכי חשיבי כל המים כמו ציר לאסור ונהי נמי דכתב בהדיא בפירקין בהגה"ה באשירי בשם ר"י מים שנטף בהן ציר וקלטו טעם הציר הרבה אין חשובין כרותח בשביל כך הואיל והציר מעורב במים הרבה וכן כתב בסמ"ג ונראה דהכי קי"ל מ"מ שריית ההערינ"ג עינינו רואות דעזין וחזקות הן מפליטין ומבליעין בודאי ובדגים יבשים שמניחים עם הטמאים בחבית אחד העולם נזהרים לקנות מהן אכן אי לא דמיסתפינא היה נראה להתיר כי שמעתי שרגילות הוא כשצודים הדגים לרוב קורעים כל אחד מיד ומולחים אותו בפני עצמו וזורקין אותו על הארץ על פני השמש זה אחר זה שטוחים ומפוזרים קצת זה מזה כדי שישלוט חום השמש בכל אחד על פני כלו ויתייבש יפה ולאחר שנתייבשו מאספים אותם ומניחים יחד ולפי זה לא קלטו כלום זה מזה שהרי לא הונחו יחד רק לאחר היבישות ושוב לא חשיב כרותח אפס אחרי דכתב סמ"ק דציר דגים דאורייתא היכא דאיכא שמנונית דאולי מש"ה לא מקילינן ומ"מ אי אשכחן מדינא דלא נהגו להחמיר בדגים יבשים לקנות בכה"ג אין למחות בידם. הנלע"ד כתבתי:
348
שמ״טשאלה קעה חתיכה הראויה להתכבד של נבילה או טריפה שנתערבה בחתיכות אחרות כשרות שאינה בטילה האכילו חתיכה אחת לבן ברית בשוגג מן התערובת מי שרי האחרות או לאו:
349
ש״נתשובה יראה דשרי האחרות והכי איתא בספר יורה דעה בדברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם שנתעכבו באחרים ונאכל אחד או נפל לים בענין שהוא נאבד מן העולם הותרו כל האחרות שאנו אומרים ותולין דהאיסור הלך לו ודווקא לאכול האחרים שנים שנים ביחד דממ"נ איכא חד דהיתרא או שיאכלום שני בני אדם כה"ג דווקא שרי וכתב עוד בשם ר"י דדוקא אם נפל מעצמו אבל הפיל אפי' בשוגג לא מהניא משום דקנסינן שוגג אטו מזיד ונראה דאפילו לדברי ר"י אם האכילו בשוגג לבן ברית שרי האחרות ולא קנסינן כה"ג שוגג אטו מזיד דדוקא הפילה שוגג שייך לקנוס שוגג אטו מזיד שאם נתיר לו שהפילה בשוגג מטעם דתלינן האיסור שנפל אתי לאקולי ולומר הואיל וסברא הוא לתלות שנפל האיסור א"כ אפילו אחד במזיד ומסתמא נמי יפול האיסור. אבל אחד שהאכיל בשוגג ודאי לא שייך לקנוס אטו מזיד כלומר שיאכיל אחת מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת יאכיל הוא האיסור בודאי לבן ברית ודוקא האכיל לבן ברית בשוגג שרי אבל האכיל בשוגג לבהמה לכלב ולנכרי קנסינן אטו מזיד שמא יאכיל להם מזיד דליכא להו איסור והוי כמו הפילה בשוגג וק"ל. ובא"ז פ' גיד הנשה כתב דשרי כשנפלה מעצמו לים הגדול או לאור ונשרף שנאבד מן העולם אבל ליקח בידים ולהפילה לאבוד מן העולם לא ע"כ ושצריך לאכול שנים שנים או שני בני אדם מזה לא כתב כלום. אבל הא דלא נקט נאכל נראה דהיינו בכלל נפל לאור ונשרף דהיינו הך אם נאכל בשוגג ולפי סברתי דלעיל איכא למימר דכל שכן נאכל על ידי בני ברית שרינן שהרי אפילו האכיל שרי דליכא למיגזר דילמא אתי למיעבד בידים אבל אין נראה סברת דכל נאכל אסור ואפי' על ידי ב"ב ואפי' בשוגג משום דנעשה איסור ונאכל דלעיל איירי דווקא על ידי נכרי כלב דמנין לנו לחלק כה"ג. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
350
שנ״אשאלה קעו נר שהוא דולק מחלב מהותך וקערה או כף מונח תחת הנר ונפלה טיפה מפי הנר בשעה שהוא דולק בקערה או בכף צריכין הגעלה או סגי בגרירא בעלמא:
351
שנ״בתשובה יראה דיש לחוש ולהצריך הגעלה כה"ג ואע"ג דמצאתי הועתק בשם תשובת מהר"ם שאם נפלה טיפה רותח על סכין או כלי אחד שהוא צונן א"צ רק לגרר במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה כשנפלה עליו והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון היינו דווקא כשנפלה בקלוח אבל בכה"ג לא ע"כ. מהכא הוי משמע דבנ"ד נמי הוי סגי בגרירה אמנם נראה לחלק דהתם איירי בחלב רותח שנרתח בקדירה אצל האש אבל נדון דידן חשיב רותח על ידי האור והכי מוכח בתוס' פ' קמא דחולין ובאשירי פ"ב דע"ז דכתבו בשם הרמב"ם דסכינים של נכרים צריכין ליבון מפני שרגילין לתקן בהם נר הדולק בו חלב. אלמא חשיב כה"ג רותח ותשמישו על ידי האור דרותח הוא טפי מרותח דכלי ראשון והא קמן דהך סגי בהגעלה והך בעי ליבון וא"כ לענין נדון דידן נמי יש לחלק ולומר דנהי נמי דמתקררת הטיפה כשפסקה מכלי ראשון וסגי בגרירה אבל טפה שנפלה מרותח על ידי האור דרתח טפי אינה מתקררת כל כך בנפילתה ופסקה שלא תחשוב כרותח דכלי ראשון אלא דיינינן לה דלכל הפחות עדיין הוא רותח כעירוי דמכלי ראשון דבעי הגעלה. אכן נראה דאותן נרות שמתקנין על ידי שהחלב קרשו וכרוך סביב הפתילה כמו שעושין פתילה של שעוה אם אותו נר דולק ונופלת טיפה על הכלי אין צריך רק גרירה שהרי ידוע ומורגש לנו שטיפה רותחת שנופלת מכלי ראשון על בשר האדם שרפתו הרבה יותר מטיפה הנופלת מנר של חלב שסביב הפתילה והטעם הוא שהחלב הכרוך סביב הפתילה ברתיחה מועטת נמחה הוא שנופל ומטפטף ממנו. הנראה לע"ד כתבתי:
352
שנ״גשאלה קעז בהמה שנשחטה ונמצאו לה שתים עשרה צלעות גדולות שיש בהן מוח מצד אחד. ובמנין זה נמצאו גם כן מצד השני חשיבא הוא טריפה בכך או לאו:
353
שנ״דתשובה יראה דהא בהמה כשירה היא ואע"ג דסתם בהמות אין להם רק י"א צלעות גדולים שיש בהן מוח מצד אחד וכן מצד השני כדבעי למימר לקמן. מ"מ טבחים בקיאים הגידו לי שלפעמים נמצאו להם בהמות מקצתם היה להם צלע אחת יתירה בכל צד ולא שמעו פוצה פה ומצפצף לאסור הבהמה כולה רק מקצת בני אדם נמנעים מלאכול צלע היתרה מפני שקרובה היא לחלב הכליות. אמנם צריך דקדוק בתלמוד על זה דתנן פ' אילו טריפות נשתבר רוב צלעותיהן ומייתי עלה בגמרא ת"ר אילו הן רוב צלעותיהן שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן וא"ר יוחנן ובצלעות גדולים שיש בהן מוח אלמא דאורתא דבהמה דמהויא להם כמנין הזה ואמרינן נמי התם שאם נתעקר צלע אחת מעיקר בוכנא ואסיתא טריפה ולעניין חוליא מייתי נמי התם כמה חסרות בשדרה פי' שלא תטמא באהל ב"ש אומר שתי חוליות וב"ה אומר חוליא אחת ובגולגולת ב"ש אומר כמלא מקדח וב"ה אומר כדי שינטל מן החי וימות ואמר שמואל וכן לטריפה ולב"ה אם נחסר חוליא אחת ואפילו בחוליות קטנות טריפה דבשילהי אילו טריפות הכי מסיק בהדיא התם בתלמוד. וא"כ הואיל וטריפה היא בחסרון חוליא ואפי' בצלע אחת היכא דנמצא ב' צלעות וחוליא אחת יתירה כל יתר כנטול דמי והוי כאלו נטול ב' צלעות וחוליא אחת והכי פרש"י גבי בעלת ה' רגלים דכל יתור כנטול דמי והוי כאילו חסר לה רגל אחד ואין לה אלא ג' רגלים וכ"כ במרדכי דקבלה כך הוא לפרש כל יתור כנטול דמי בכה"ג ובחוליא נמי יש מניין קצב שהן לעולם י"ח גדולים וקטנים כדתנן במס' אהלות. אמנם נראה כי דייקינן שפיר אשכחן דהאי טריפות דחסרות צלעים וחוליות לא פסלי אלא כשהיה לה צלע ונתעקרה או חוליא ונתעקרה וכה"ג מיירי לעניין אהלות דלאחר שמת נחסר החוליא מן השדרה ואין נראה כלל שאם היה אדם שנברא רק בי"ז חוליות שלא תטמאה שדרתו באהל אם לא נחסר ממנו כלום אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מניין החוליות ונחסרו ואהא קאמר שמואל וכן לטריפה וה"ה לענין עקירה לא מיירי אלא בנעקרה מברייתה אבל אם חסרים בתחילת ברייתה לאו טריפה היא וכ"ש יתיר דלא פסול והכי מוכח בהדיא מדברי הרמב"ם שכתב ומנה במנין כל אבר ואבר והטריפות שבו ומנה רק ב' איברים שאם נחסרו בתחלת ברייתה שהן טריפה והן אונות הריאה והרגלים אבל הכבד וצומת הגידים ולחי העליון אפי' שאם נטלו ביד או ע"י חולי טריפה אם [לא] נבראו בתחילתם לא פסלו וכתב שזה החילוק יש בין חסירה לנטילה שכל אבר שנאמר בו אם חסר טריפה אפילו אם נבראו מתחילתם חסירה טריפה וכל אבר שנאמר בו נטולה טריפה היינו דווקא שהיה אבר כאן וניטל אבל אם היה חסר מתחילת ברייתה לא ואח"כ כשמנה ע' מיני טריפות פרט את כל אבר ואבר שניקב במשהו פוסל בו וכתב עלה שאם אותו אבר נברא בבהמה חסר או שנברא בשנים טריפה ומנה הנקב והחסר והיתור באבר אחד לג' טריפות בכל אחד ואחד ובצלע ובחוליא לא מנה אלא נעקרה צלע ונעקרה חוליא כל אחת רק לטרפות אחד ותו לא כדמנה בכבד ובצומת הגידין ובלחי העליון דלא מנה נמי בכל אחד רק באחת הא קמן דחסיר ויתיר בתחילת ברייתו לא פסלי בחסרון צלע או בחוליא ואי תקשה לן כיון דנקט הרמב"ם כללא דכל אבר שנאמר בו חסירה טריפה היינו אפי' אם חסירה מתחילה וא"כ גבי חוליא נמי תנן כמה חסירה לטריפה וכן בשדרה ועלה קאמר שמואל לא קשה מידי חדא דהא הוכחנו לעיל מתוך סברא דההיא חסרון התם היינו שנחסרה השדרה לאחר מיתה ולא מתחילת ברייתו וכדמשמע בחסרון גולגולת דכייל בהדיא דקתני בה כדי שינטל מן החי וימות ותו דמסיק פ' אילו טריפות דההוא דב"ש וב"ה לעניין טומאה איתשול אלא דשמואל הוי גמיר דלענין טריפה נמי הכי סבירא להו ואיכא למימר דכללא דרמב"ם לא קאי אלא במה שנאמר בו חסר או נטול לענין טריפה גופא. הנלע"כ:
354
שנ״השאלה קעח הדוב שקפץ עלהשור של ישראל וראו בני אדם ורמו ביה קלא וחזר וקפץ עליו ואף בשעה שרבץ עליו לא שמע כלל שצעק לא השור ולא הדוב כלום ואין ידוע אם דרך שחוק קפץ עליו כי היה לו תרבות קצת עם בני אדם כי היו רגילים לשחוק בו מרחוק כשהיה קשור בשלשלאות או שמא היתה דעתו לדרוס ואם עשה ודרס מותר השור לשוחטו לאכילה או אם מותר לכל הפחות למוכרו לנכרים חי או לאו:
355
שנ״ותשובה יראה דלכתחילה צריכין לבאר הלכות הדריסה במיני החיות ואח"כ נבאר שאילתינו רב אלפס והרמב"ם פסקו דאין דריסה בבהמה גסה אלא לארי בלבד וגם בהגה"ה במיימון וגם ר"י פסק כן ובספר התרומה פסק דיש דריסה לזאב אפילו בבהמה גסה ובסמ"ג כתב דברי כולן ולא הכריע ע"כ ובאשירי מסיק כרב אלפס והרמב"ם וכתב עוד דאין דריסה לחיה שהיא מן הזאב ולמעלה רק הארי והזאב בלבד והדוב אע"פ שהוא שכול מ"מ אינו דורס וגם אין לו צפרנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז טמא אינו דורס ובא"ז כתב להפך כל חיה שהיא מן הזאב ולמעלה כגון האריות ונמרים דובים ודכוותייהו כשדורסים בהמה גסה וחיה גסה כ"ש דקה ועופות טריפה ודריסת הזאב בדקה אבל לא בגסה והשתא לענין שאילתינו בדריסת הדוב בשור דהיינו בהמה גסה לדעת א"ז יש דריסה ולדעת אשירי אין דריסה ולדעת ס"ה אינו מוכיח מאי ס"ל בדריסת הדוב ואע"ג דפסק דזאב יש לו דריסה אפילו בבהמה גסה איכא למימר דווקא זאב דאיכא מ"ד בגמרא דסבר הכי ופסק כוותיה אבל בדוב נוכל לומר דסבר כאשירי דאע"ג דהוא שכול אינו דורס דאין לו צפרנים. אמנם מדברי רמב"ם משמע קצת דלא כאשירי דכתב וז"ל אין דריסה לבהמה גסה אלא מן הארי בלבד ובבהמה דקה מן הזאב ולמעלה משמע דכל שהוא למעלה מן הזאב יש לו דריסה בבהמה דקה והיינו דלא כאשירי דמשמע בפשיטות מדבריו דאין דריסה כלל לא לזאב ולא לשום חיה שהוא מן הזאב ולמעלה רק הזאב והארי וא"כ כ"ש דבשל תורה יש להלוך אחר המחמיר והיינו א"ז דכתב בהדיא יש דריסה לדוב אפי' בבהמה גסה ומדברי רב אלפס ורבינו יצחק נמי לא מוכח דסבר דדוב לא דרסה בבהמה גסה דאינהו לא איירי אלא בהא דפליגי אמוראי אזאב אי דריס בבהמה גסה או לו והא פסקו דהלכה כמ"ד לא דריס אבל בחיה שהיא מן הזאב ולמעלה יכולים לסבור כמו הא"ז דאיהו נמי פסק דזאב דווקא בדקה ואפ"ה סבר דדובים דורסים אפי' בבהמה גסה. אמנם בנ"ד היה נראה להכשיר מטעם אחר אפילו נאמר דודאי יש דריסה לדוב בבהמה גסה דכיון דחזינן דשתקו תרווייהו הדוב והשור ע"כ דרך שחוק קפץ עליו דהכי אמרינן בתלמוד על ושתק ויתיב בינייהו אימור שלמא שוו ולא חיישינן לדרוסה אלא היכא דאיהו שתק ואינהו קצוחו אפס נראה לומר דהאי טעמא דאימור שלמא שוו לא אמרינן אלא היכא דלא חזינן דנגע בהו אלא דעל ויתיב בינייהו ושתיק איהו ואינהו אמרינן דמדשתקי אינהו לא מבעתו מיניה דשלמא שוו והרגישו בו דדרך תרבות על לגבייהו אבל היכא דחזינא דקפץ עליה כדרך הדורסים והטורפים לא תלינן דדרך שחוק ותרבות עשה מדשתק השור ואדרבה אומר מחמת רוב ביעתותא שתק השור וסברא גדולה הניכרת אמת היא זאת ולכך נראה דאין להכשיר השור לשוחטו לאכילה בכה"ג כלל אך למוכרו לנכרים נראה דשרי בכה"ג אע"פ דבפ' כל שעה בההיא ארבא דטבעה בחישתא אסר רבא לזבוני לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל הכא לא גזרי דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנה לישראל שמא קי"ל כאשירי דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה וכה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כל שעה על החיטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמר עוקבא ויש פוסקים כשמואל וכתב א"ז דשרי למכרו לנכרים דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל שימכרם לישראל שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונראה דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לנכרים אפי' אסור הפשוט לכל אינו אלא גזירה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המיקל אע"ג דעיקר הפלוגתא בשל תורה היא מ"מ לענין מכירת הנכרים דהוי הפלוגתא בשל סופרים ואזלינן בתר המקיל ולא דמי להא דכתב במרדכי פ' השוחט דהשוחט את העוף וחתך מעט עד שיצא מעט דם והגביה סכינו יזהר שלא יגמור שחיטתו משום דשמא שחט מעט מן הוושט אע"ג דהקנה רוב פעמים למעלה כו' עד ימכור העוף לנכרי שימיתנו לפניו אבל לא בע"א שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל והתם נמי תרי שמא נינהו שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנה הנכרי לישראל אכתי שמא לא חתך כבר בושט כלום ולא הוי העוף טריפה מעולם דהנהו תרי שמא ודאי גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאיסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה נכרי שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותאה לעולם אמרינן לעניין מכירת נכרים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל. וצ"ע בהרבה מקומות בתלמוד בעניין זה:
356
שנ״זשאלה קעט ראש של כבש אחד נמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לשל צוארו של אחד מן הכבשים ונמצא החתיכות דומים ומכוונים יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות או לאו:
357
שנ״חתשובה יראה דיש לסמוך על דמיון החתיכות אפילו באיסור דאורייתא וראייה מבוררת מפ"ב דע"ז גבי חתיכת דג דמספקינן בהו דשמא מדג טמא הוא קאמר תרגמא רב פפא כשהחתיכות שוות אי הכי מאי למימרא מ"ד דילמא איתרמי קמ"ל והתם נמי איסור דאורייתא הוא וסמכינן על חיתוך החתיכות כשהוא שוה. הנראה לע"ד כתבתי:
358
שנ״טשאלה קפ נשבר הגף סמוך לגוף כמה שיעורו לטרוף בכך:
359
ש״סתשובה יראה דאם רחוק השבר מן הגוף כרוחב גודל בצמצום כשר וכן קבלתי שיעור זה מחד מרבוותא ונראה דאין להקפיד אם השיעור בצמצום משום דיש גאונים דמתירין לגמרי בנשבר ולא אסרו אלא בנשמט הגף כדאמר תלמודא שמוטת גף בעוף טריפה ובין כך ובין כך לעולם צריך לעיין בצלעות מבפנים אם נצרר שם הדם או לאו כדאיתא בה"ג במיימון. הנראה לע"ד כתבתי:
360
שס״אשאלה קפא קדירה מליאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדירה ע"ג הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה ג"כ על גבי הכירה מי חשבינן האי קילוח עדיין כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר או נימא כיון דנזחל ע"ג הכירה נתקרר ולא היה רותח:
361
שס״בתשובה יראה דחשיב כה"ג כעירוי מכלי ראשון אם היתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר ולא אמרינן שנתקרר ע"ג הכירה וראייה מדאמרינן פ' כירה אר"י בר רב דימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' עד טול בכלי שני ותן פי' רצה להפשיר פך שמן באמבטי שנאספו שם מים מחמי טבריא שהיתה בריכה משויה בקרקע ואסר לו להניח הפך בתוך האמבטי בשבת משום דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו אע"פ שהעבירו מעל האש מבשל כל זה מפרש רש"י התם. הא קמן דאע"ג דנמשכו הרותחיה ע"ג קרקע כמו הני חמי טבריא שהיו נמשכין דרך קרקע חשיבי עדיין ככלי ראשון. וא"ת שאני חמי טבריא שאין בטבע שלהן שקרקע מקררתן שהרי כל רתיחתן עולה ונובע מן הקרקע ולא דמי לחמי האור מטעם זה נראה דאין לחלק דהא אמרינן התם בההיא סוגיא אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת חייב דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי וא"ל טול בכלי שני ותן פי' כיון דלאחר גזירה שגזרו עלה רחיצה כחמי האור הוא א"כ ע"כ בחמי טבריא רחץ ואפ"ה הוצרך לכלי שני דאי הוי ראשון הוי מבשל והשתא מדמוכח משום דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי משמע דאי הוי קודם גזירה הוי מצי לאוקמי בחמי האור ואע"ג דבהדיא קאמר התם ובקשתי להניח לו פך שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן וע"כ המים חמין שהן באמבטי לא נרתחו בתוך האמבטי אלא נמשכו לתוכה מן היורה ע"ג קרקע כי כן דרך האמבטי להיות כדמוכח מתוך פרש"י דאל"כ מי הזקיקו לפרש שנמשכו מים מן המעיין לתוך האמבטי נימא דאמבטי היתה ממש על ניקבי הנביעה של חמי טבריא מתוקנים כמו בריכה אע"כ לא מיקרי אמבטי אלא הנמשך לה מים ממקום אחר שהוחמו שם א"כ חזינן אע"ג דהוי בעי לאוקמי בחמי האור ונמשכין ע"ג קרקע חשיב כרותחים דכלי ראשון מדקאמר טול בכלי שני כדפרישית אף את"ל דהראייה קצת דחוקה מ"מ הדעת נוטה בנ"ד אם נראה לנו שהיתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר הואיל והיה הקילוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש כל טיפה וטיפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר שהרי פירשו התוספות פ' כירה דהא דיד סולדת בו בכלי שני אינו מבשל היינו משום דאינו עומד אצל האש מחזיק חומו והולך ומתקרר משמע דאם עוד היה כח האש שולט שם אינו מתקרר. הנעד"כ:
362
שס״גשאלה קפב כחל לאחר שקרעוהו שתי וערב וחתכוהו לחתיכות קטנות וצלו אותו שרי מאז להניח על לוח של בשר או לא ואם יש מנהג שלא לעשותן כלל בפשטיד"ן או לאו:
363
שס״דתשובה יראה דלפי משמעות כל הגאונים אין שום קפידא בכה"ג להניח על לוח של בשר וכ"ש לחותכו בסכין של בשר שהרי כתבו כל הגאונים דבקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לחותכו בסכין של בשר אף כשהוא רותח לאחר הצלייה ואפילו סמ"ק דמחמיר טובא בבישול כחל בקדירה בלא בשר מ"מ כתב דפשט היתר לחותכו בסכין של בשר ונראה דקריעה שאנו עושין שחותכין כמה חתוכות ש"ו לאורך ורוחב על פני כולו וחותכין אותו אח"כ לחתיכות קטנות ושופדין אותו בשפוד כה"ג עדיף טפי משתי וערב וטחו בכותל דנקט תלמודא כי ע"י רוב החתיכות כל הגומות שהחלב כנוס בהן נפתחות ונחתכות וכיון דשרי לחותכו בסכין בשר נראה דה"ה דשרי לאנוחי על לוח של בשרו אין לומר דאיכא למיגזר דילמא אתי לאנוחי בשר על הלוח עם הכחל רותח ובלע מינה כמו בבישול נראה דכולי האי לא גזרינן דהא דמחמרינן טפי מבכחל לבשלו עם בשר מבלא בשר אע"ג דבשר הכחל בשר גמור הוא היינו משום דאין הטעם של חלב משתנה מכמה שהיה הכחל בתחילה דבשר הכחל נמי טעמו כטעם של החלב הוא ולא אתי למשרי בשר בחלב גמור דחלב שחוטה אינה אסורה אלא משום גזירה דרבנן ולכך עם בשר אחר שישתנה טעם החלב שבכחל מחמת הבשר אחר החמירו טפי כן מפרשין התוספות לפי פירוש רבינו תם ולרש"י נמי חמיר עם בשר דבישול מבלא בשר מהאי טעמא וכיון דהכי הוא טפי איכא למיגזר בבישול בקדירה משום דהטעם משתנה בהרגש על ידי בישול. אבל בנגיעה בעלמא ע"ג הלוח אפילו כשהוא רותח נהי נמי דמדאורייתא מבליע כמו בישול מ"מ אין הטעם משונה ומורגש ולא אתי למישרי בשר בחלב כדכתבינן לעיל לענין בשר הכחל עצמו וכן נוהגין רוב העולם להניחה אחר הצלייה על הלוחות שהן מתוקנות להניח עליהם בשר צלי ולהביא על השלחן הלוחים אך נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהיה נזהר להניחו על הלוחים גם לחותכו בסכין של בשר כשהוא רותח. ונראה דחומרא יתירא היא כי התוספות כתבו דמנהג הבל הוא מי שנמנע מלחותכו בסכין של בשר אפילו כשהוא רותח כיון דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דהא שרי לכתחילה בשפוד אחד תותי בישרא כ"ש כה"ג דכבר כתבינן דחתיכה שלנו שאנו עושים לכחל כדפי' לעיל עדיפא מקריעת ש"ו וטחו בכותל דמפרש בתלמוד לכך נראה דאין למחות כלל ביד הנוהגים היתר לחותכו בסכין של בשר. וגם מנהג הוא ברוב בני אדם שחותכין הכחל כדפרישית לעיל לענין הצלייה ועושין אותו בפשטיד"א ואע"ג דבכה"ג דמיא טובא לבשול דהנהו חששות שאנו גוזרין בבישול הקדירה משום שמא יבשלנו עם הבשר ואידך נמי לפי ס"ד דסמ"ק דיש לחוש שמא יבשל אח"כ בשר בקדירה ה"נ איכא למיחש בפשטיד"א שמא ישים בשר גמור שומן עם הכחל בפשטיד' כי כן רגילות הוא לשום כמה מיני בשר בפשטיד"א וכן נשאלתי כמה פעמים מן הנשים ועמי הארצות אם היתר הוא להניח בשר שומן עם הכחל בפשטיד"א וג"כ רגילות עתה במדינותינו שאופין הפשטיד"א במחבת שקירין בעקי"ן וא"כ יש לחוש ג"כ שיאפה אח"כ באותו מחבת פשטיד"א של בשר ובשערי דור"א נמי נקט להו כחדא בשול הכחל בקדירה ולעשות פשטיד"א משמע דדין אחד להם אמנם אחד מהגדולים דקדק מתשובה ישנה דמנהג הוא לאכול הכחל כל כך בפשטיד"א כמו בצלי וכן ראיתיהו שהיה נמנע בעצמו לאכול הכחל בפשטיד"א וראה את תלמידיו שהיו אוכלין אותו פשטיד"א לפניו ולא היה מוחה בכלום והיה מחשיב המניעה לחומרא יתירא מ"מ נראה דאין להקל כלל לאפות במחבת וגם שלא לאפותה עם פשטיד"א של בשר תוך תנור אחד אם לא בפי התנור:
364
שס״השאלה קפג תחב כף של חלב בקדירה של בשר שתי פעמים קודם ששאל לחכם צריך שתי פעמים ששים כנגד הכף או לאו:
365
שס״ותשובה יראה דלכאורה שאלה זו לא צריכא רבה דבהדיא איתא בסמ"ק ובהגה"ה דצריך שתי פעמים ששים וכ"כ ביורה דיעה בשם רבינו פרץ והיינו ההיא דסמ"ק ומ"מ כי דייקינן שפיר צריכא רבה וניחזי אנן פ' כל הבשר גרסינן כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואמר עלה ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא כו' ואיתא שם בתוספות דכתב ר"י דאפילו מאי דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ היה לנו לאסור החלב שנבלע בחתיכה משום שקבלה טעם מן הבשר שנאסר וא"כ החלב נעשה חתיכת נבילה כמו שאר היתר שקבל טעם מן האיסור ובעינן ששים לבטל כנגד כל אותו החלב ע"כ מהכא רצה אחד מן הגדולים לאיתויי ראיה לדברי סמ"ק דלעיל להצריך שתי פעמים ששים אפי' בכף של שאר איסורים משום דחיישינן שמא לא פלט הכף מתחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלקים ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסרו בתוך הכף ונעשו הכל נבילה כדכתב ר"י לעיל מה שבולע בתוך התחיבה וצריך עוד ששים כנגד זה שנתחדשה בכף מתחיבה ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה שנייה וכ"ש אם הכף של החלב נתחב בקדירה של בשר שתי פעמים דיש לחוש טפי דהוי ממש איסור חדש בכף ובתחילה לא פלט רק טעם חלב ועכשיו בתחיבה שנייה פולט טעם בב"ח שכנוס בו ע"י בליעתו מן הקדירה בראשונה וכדפרישית לעיל. אמנם לא חזינא לרבנן קשישא דהוי דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחב הכף פעם אחת או שתים אלא היו משערין בסתם בששים ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוו ידעי בודאי שנתחב שתי פעמים לא היו מצריכינן יותר מששים ומפני שדומה לי שלא נהגו להקפיד ולהחמיר דקדקתי למצוא ראיות להיתר כדי ליישב הקדמונים ונראה דסמכינן אהא דכתב במרדכי סוף פ' גיד הנשה בשם ראב"ן בההוא עובדא דאירע במגנצ"א בקדירה שהיתה שפותה אצל האש וניתז עליה חלב וכתב ראב"ן דאין לומר דהחלב הנבלע נותן טעה ברוטב הנבלע בקדירה ונאסר אותו רוטב וחוזר אותו הרוטב ונותן טעה בקדירה ואוסר הכל מטעם מין במינו הא לא אמרינן אלא ברוטב שבקדירה בחוץ והרוטב הנבלע הכל אחד הן לבטל החלב והביא ראיה לזו דלא מחלקינן להו מעירוי שלשה ימים דכלי יין נסך ומקדירה שבשל בשר לא יבשל בה חלב כו' ובשערי דורא כתב נמי הנהו דברי ראב"ן אההוא עובדא דאירע במגנצ"א ומסיק שם בוודאי בראיות וטעם אחר דאיסור הבולע אינו אוסר היתר הבלוע כמו טומאה בלועה שאינה מטמאה טהורה בלועה והשתא בנ"ד נמי יש להתיר מהני תרי טעמי דאם נאמר שהתיר מבחוץ אינו מצטרף עם מה שהכף בולע מן הקדירה א"כ לא יאסר כלל מה שהכף בולע דאין בחלב או בשאר איסור הבלוע כבר בכף לאסור את מה שבקדירה שהרי יש כאן ששים כנגד כל הכף. וא"ת שאני נ"ד מההיא דהראב"ן דהתם ודאי מה שבקדירה ושבדופני הקדירה חשיב הכל אחד דנגעי ומחברי אהדדי אבל כאן יש לחוש שלאחר שהוציא הכף מן הקדירה בעודו חם פלטי ובלעי מהדדי מה שבתוכו ולהא לא מצטרף מה שבקדירה לבטל. י"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחים כל הבלוע בתוכו חשיב כמו בכלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דבלוע אין אוסר בלוע דלא נאסר כל עיקר ומן התוספות דלעיל אין להוכיח דלית לן הני טעמי דיש לחלק שפיר בין חלב לרוטב הנבלע בכלי ובין הנבלע בחתיכת בשר דלא חשיב בלוע כ"כ כשנבלע בחתיכת בשר משום דתרווייהו מיני אוכלין נינהו ובתרווייהו אית ביה טעמא ולא מיקרי בלוע אלא מעורב ולאידך טעמא נמי אין מה שבחוץ ומה שבחתיכה הכל אחד דאדרבה הוא וחתיכה הכל אחד הואיל ומין אוכלין הן תרווייהו לא שרינן לה למה שבחוץ משא"כ הנבלע בכלי. וע"כ צריכין לחלק הכי דאי לאו הכי תקשה לראב"ן הא דלעיל דמקשה תלמודא ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא פי' מה שנבלע בבשר הכזית והא לראב"ן אין מצטרפין החלב שביורה לחלב נבילה ולא נעשה נבילה דאין הכזית בשר לאסור כל החלב אע"כ צריך לחלק בין הנבלע באוכל ובין מה שנבלע בכלי וההיא דסמ"ק ורבינו תם דלעיל ע"כ טעמא משום דקאי אכף של חלב שנתחב בקדירה של בשר פעמים ולא נודע בנתיים וחשיב ליה כתרי איסורי שבתחילה פולט הכף רק החלב ואח"כ בתחיבה שנייה פולט בשר בחלב כדפרשינן לעיל והוי איסור חדש ובתרי איסורי רוצה לומר שני כזית אסור שנפלו שתי פעמים זה אחר זה לקדירה ולא נודע בנתיים בעינן שני פעמים ששים כדאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דאי תימא סבר רבינו תם דאפילו מחמת כזית אחד בעי שני פעמים ששים הואיל ונתחב שני פעמים קודם שנודע הוי מילתא בלא טעמא ואין שום ראייה לזה ממס' תרומה דמייתי מיניה ראייה ברורה פ' הגוזל לעיל וביורה דיעה נמי גופיה כתב וכן במרדכי פ' גיד הנשה דהיכא דידוע לנו האיסור שבכף לא משערינן אלא כנגד אותו איסור שידוע לנו ולא כנגד כל הכף וא"כ מאיזה טעם נצרר שני פעמים ששים אלא משום שנתחדש בו איסור אחר על ידי בליעתו ואהא כתבינן לעיל מה שדקדקתי. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
366
שס״זשאלה קפד אחד שחט לעצמו לצורך סעודה גדולה הרבה אווזות ותרנגולין וטורח עליו לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואמר בטוח אני שלא אמצא סכיני פגום לא אבדוק רק אחר שחיטה אחרונה אם תמצא פגום יטרפו הכל אין ההפסד רק לעצמי מצי למיעבד הכי או לאו:
367
שס״חתשובה יראה לכאורה משמע לשון התלמוד דצריך בדיקה בין כל חד וחד. אפילו אם רוצה ליכנס בספק הפסד אין רשאי דקאמר תלמודא בפ"ק דשחיטת חולין רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וקאמר עליה כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא וה"פ תלמודא בעי הבדיקה שהצריך רב כהנא בין שחיטה לשחיטה היינו כרב הונא שאם נמצא פגום מתפסל הראשונה ודחי לא כרב חסדא. כלומר הראשון לעולם כשירה דלא חיישינן דבעור נפגמה אלא חיישינן דילמא במפרקת הראשון נפגמה ולכך בדקינן אחר שחיטה קמייתא כדי להכשיר בתרייתא כמו שצריכינן לעולם לבדוק קודם כל שחיטה ופריך עליה א"ה דהך בדיקה משום דקודם שחיטה תיבעי ביקור חכם כדין כל בדיקה דקודם שחיטה. ומשני דלא אמרינן להראות לחכם אלא משום כבודו ופרש"י וכיון דמשום כבודו היא סגי בתחילת השחיטה ופסק רש"י דמסקנא היא דהצריכה בדיקה משום קמייתא כרב הונא דפסקינן התם הילכתא כוותיה ע"כ שיטת התלמוד ופרש"י. והשתא נראה דאי הוי מסקנא כדדחי תלמודא דהצריך בדיקה כרב חסדא א"כ ודאי לא יוכל ליפטר מהני בדיקות דבין כל חדא וחדא אפי' אם ירצה ליכנס בספק הפסד כי היכי דלא שרי לשחוט לכתחילה בלא בדיקת סכין על סמך שיבדוק לאחר השחיטה דחיישינן דילמא מישתלי ולא יבדוק לאחר השחיטה והויא שחיטה פסולה אפי' דיעבד כדפסק אשירי בהדיא ולפי מאי דס"ד עתה דצריך בדיקה לאכשורי בתרייתא משמע נמי דאי לא בדק בנתיים ולא בדק נמי בסוף פסולה בדיעבד דאל"כ לא הוי פריך מידי תיבעי ביקור חכם לישני דלא בעי ביקור חכם אע"כ דבלא בדיקה פסולים אפי' בדיעבד וכיון דבדיעבד פסול חיישינן דילמא מישתלי כדאיתא בתוס' לגבי משומד דאוכל נבילות לתיאבון דלא שרי למסור לו לשחוט בלא בדיקת סכין על סמך שיבדקו הסכין אחריו וכן מוכח באשירי גבי בודקים אותו אי מומחה הוא אי לאו דאם הוי שחיטתו פסולה בדיעבד בלא בדיקה לא הוי שרי להניחו לשחוט על סמך שיבדקוהו אחר השחיטה דחיישינן דילמא מישתלי. ונהי נמי דמסקנא היא דרב כהנא מצריך בדיקה כרב הונא מ"מ דוחק לומר דלרב הונא דמחמיר דחיישינן טפי מרב חסדא דלא צריכינן לבדוק אחר שחיטה קמייתא להכשיר בתרייתא משום דלא חשו חכמים דילמא איפגם סכין בשחיטה קמייתא ואי הוי סבר רב כהנא כר' חסדא אמרינן דחשו חכמים להכי. וכ"ת אדרבה מוכח דהבעיין והדחיין פליגי בהאי חששא דהבעיין אין נראה לו סברא דחשו חכמים להם להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא כמו שאר בדיקה דלפני שחיטה ותדע מדפריך ליה לדחיין אי הכי תיבעי ביקור חכם משמע דלדידיה לא קשה הך כלל משום דאיהו סבר דאין הבדיקה כלל משום דלפני השחיטה אלא משום לאחר שחיטה להוציא הראשונה מן הספק ופסק רש"י דהמסקנא סלקא כדעת הבעיין וא"ר לא סבירא ליה דחשו חכמים דילמא איפגם הסכין בשחיטה קמייתא ולהצריך בשביל כך בדיקה לאכשורי בתרייתא. י"ל דלעולם גם הבעיין סבר דיש להצריך בדיקה משום דיש לחוש דילמא איפגם בשחיטה קמייתא במפרקת אלא דסבר דצריך נמי לבדוק משום קמייתא להוציא מן הספק כרב הונא דסבר דחיישינן שמא בעור נפגם וכיון דבדיקה אינה משום לפני שחיטה לחודיה אלא גם משום לאחר שחיטה לא קשה ליה כלל תיבעי ביקור חכם דלא דמי לתחילת שחיטה דהתם הבדיקה אינה אלא משום להכשיר לכתחילה ולכך בעי ביקור חכם ותו דלישנא דתלמודא משמע דאין לפטור מבדיקות הללו כלל מדקאמר רב כהנא מצריך בדיקותא ולא קאמר טריף אי ליכא בדיקה בין כל חדא וחדא כדקאמר התם לעיל מיניה רב יוסף טריף עד תליסר חיותא. אמנם דע"כ נראה דאך דיקא דדייקינן לעיל מדפריך תיבעי ביקור חכם שמעינן דאם לא בדק בין כל חדא וחדא ולא בדק גם באחרונה דשחיטה פסולה היא ע"כ הא ליתא לפי המסקנא דהא כתב אשירי בהדיא משמיה דנפשיה ומשם בעל המאור דכה"ג כשירה א"כ נוכל לומר דאפי' לדעת הדחיין נמי לא פסלה שחיטה אי לא בדק בנתיים ולא בסוף אי חשבינן הא לדוחק דנחמיר טפי לפי מאי דמוקמינן דאצריך בדיקה כרב חסדא ממאי דמוקמינן דמצריך בדיקה כרב הונא וצ"ל דאפ"ה פריך ותיבעי ביקור חכם הואיל והבדיקה היא כדי להכשיר שחיטה דלהבא תהא דינה כשאר בדיקה דלפני שחיטה ואכתי י"ל דנהי דבדיעבד לא פסלינן מ"מ מדנקט מצריך בדיקותא שמעינין לכתחילה מיהא חשו חכמים שמא איפגם בשחיטה קמייתא וצריך לבדוק להכשיר בתרייתא ואפילו אי סבר כרב הונא ולא הצריך בדיקה אלא משום קמייתא מ"מ נימא דלישנא דתלמודא דווקא דקאמר מצריך בדיקותא לשון חובה והטעם כדי להוציא את הראשונות מספק שמא יאכלו מהן קודם בדיקת אחרונה ושלא תפול ספק בכמה שחיטה וזימנין אתי לידי קלקול. אכן נראה דאדרבה איכא לדקדק מלישנא דתלמודא אם ירצה ליכנס בספק הפסד רשאי מדקאמר כמאן כרב הונא ולמיפסל קמייתא ולא נקט ולאכשורי קמייתא כדנקט במילתא דרב חסדא אי הוי סבירא לן דהצריך רב כהנא לעולה בדיקה וחובה היא כדי להוציא השחוטות מידי ספק אע"כ להכי נקט למיפסל לאשמועינן דלפי דמוקי כרב הונא אין הבדיקה חובה כדי להכשיר אלא כך י"ל דרב כהנא הצריך בדיקה בין כל חדא וחדא כלומר שאם לא בדק פסולה אפילו שחיטה קמייתא אבל אם ירצה ליכנס בספק רשאי שלא הצריכו חכמים אלא הזהירו שלא יזדמן לו הפסד שתפסל שחיטה ראשונה: וליכא למימר דלהכי לא נקט ולאכשורי קמייתא משום דרוצה לאשמועינן דאפילו היכא דשחט הרבה בהמות ולא בדק בנתיים גם בסוף כגון שנאבד הסכין אפ"ה כשירות כולן כדפסק אשירי בהדיא ולהכי נקט ולמיפסל קמייתא כלומר אם ימצא הסכין פגום כולן פסולות אבל אם לא ימצא שום פסול כגון שנאבד לא חיישינן לפסול הא ליתא דאי להכא אתי דנקט ולמיפסל קמייתא א"כ אמאי כתב אשירי פסק זה מהסברא ודימה למקום אחר כדאיתא שם הו"ל להוכיח אותו מלשון התלמוד אע"כ לא אתי לאשמעינן אלא כדפרישית וא"ת מי מזקיקני לדקדוקים קלושים הללו י"ל מפסק הגאונים משמע דאין חובה בבדיקות הללו דכתב רב אלפס וז"ל קי"ל כרב הונא בדלא שבר הילכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא דאי לא בדק ונמצא סכין פגומה כולן אסורות אפי' קמייתא כרב הונא ע"כ וכ"כ הרמב"ם ופסק כרב הונא וכתב עלה וז"ל לפיכך השוחט בהמות הרבה ועופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצא סכין פגום הכל ספק נבילה אפילו הראשונה עכ"ל. מדקאמרו הגאונים דאי לא בדק ושאם לא בדק משמע שפיר שאין הבדיקה חובה אלא הבדיקות הן שאם נמצא הסכין פגומה יצאו הראשונות מידי ספק דאי תימא הבדיקות חובה הן משום דחיישינן שמא איפגם סכין בשחיטה קמייתא וזמנין דאתי לידי קלקול הכי הוי לן לרב אלפס ורמב"ם למימר צריך לבדוק בין כל אחד ואחד ואם לא בדק כו' ובלשון הזה משמע שפיר דהבדיקה חובה הן ואם לא עשאן פסל אפי' דיעבד ומדקאמר דאי ושאם משמע דהבדיקה אינה אלא משום ההיא חששא וק"ל:
368
שס״טשאלה קפה שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הוושט ונשחטה הקנה ההוא עם הוושט יפה גם הסכין נמצא יפה כשירה השחיטה או לאו:
369
ש״עתשובה יראה דאין להכשיר שחיטה זה כלל משום דקי"ל שהיית העוף במשהו כמו שחיטתה שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשר ובנ"ד א"א בלא שהייה משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן ואע"ג שכל זמן שעסק בשחיטה הוליך והביא עד שגמר מ"מ איקרי שהייה כה"ג וראייה פשוטה מהא דפרק השוחט שהה במיעוט הסימנים מהו ורבו הפתרונים אהך בעיא והפירוש שהוא עיקר פירש הר' אושעיא הלוי דבעי כגון ששחט בהמה בסכין רע וכשנחתך רוב סימן הראשון מאריך הוא בחתיכת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן השני אי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעוט סימן הראשון הוי כאילו שוהה בחתיכת יד או רגל דבהמה שמכוין לשחיטה או לא אמרינן הכי וסלקה בתיקו. הא קמן אע"ג דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שיהה בחתיכה שאין תורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש בחתיכת גמי דאפילו מגוף הבהמה אינו וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דילמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפי' רגע אחת מן הסימן. נראה דע"כ אין לומר הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד סכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואיננו מתוח ע"כ חידוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש. הנראה לע"ד כתבתי:
370
שע״אשאלה קפו טבח אומן שהוא שוחט בשכר וקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מחמירים בו רק בשביל החומרא יתירה כגון שהייה כל דהו בבהמה וכמו שאנו מחמירים כמה וכמה חומרות בהלכות שחיטות דמדאורייתא היתר גמור הן חייב הטבח לשלם כה"ג או לאו:
371
שע״בתשובה יראה דכל חומרא כה"ג שהיא מפורש בהדיא בהלכות שחיטות שביד הטבחים שלומדים מהן הלכות שחיטה הטבחים שבגבולינו אם קלקל בהן חייב לשלם שהרי ידע שאם נעשה קלקול זה תיאסר השחיטה והיה לו ליזהר בכה"ג והכי מוכח פ' הגוזל קמא מן התוספות בההיא מוגרמת דאתי לקמיה דרב בטבעת הגדולה היתה ולפי שבעל הבהמה היה עם הארץ לכך החמיר עליו כדי שלא יבא להקל בשאר טבעות ולהכי קרי ליה התם ספק גזילה ולא ודאי גזילה אם היה מחוייב הטבח משום דאותו טבח היה לו לאסוקי אדעתיה שיחמירו כיון ששחט לע"ה ע"כ פירש ר"ת. והשתא הא חזי דמשום דהוי ליה לאסוקי אדעתיה חומרא רחוקה דמחמירים דווקא לע"ה הוי חזי לחייבו כל שכן חומרא המפורש וברירא לן דודאי מחייבים משום דהוי ליה לאסוקי אדעתיה והא דפטרי' רב לטבח לפי האמת נראה בפשיטות משום דלא הוי ברירא ליה כלל דהו"ל לאסוקי אדעתיה חומרא רחוקה כזאת שאינה אלא לע"ה ואע"ג דרש"י ור"י מפרשין התם דבשאר טבעות הוי מעשה ורב הוי מסופק אי קי"ל כרבי יוסי בשאר טבעות אי לאו ולכך אסרה מספק לחומרא ופטר אפ"ה את הטבח מספק דשמא כשירה היא הא קמן דלא מחייבים אפילו בספיקא דאורייתא ואמאי פטור נימא דהוי לאסוקי אדעתיה דיאסרו לו מספק. י"ל דלא ברירא נמי הך הוי ליה לאסוקי אדעתיה דבימי רב היו הרבה מורים להתיר בשאר טבעות דכמה אמוראי פליגי ביה כדאיתא פ"ק דחולין ואמרינן נמי רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ושמא היה סובר הטבח שיתיר לו רב ג"כ. וכן ההיא דכתב כה"ג באשירי התם בשם מהרי"ח דהיכא דנעשה ספק נבילה אע"ג דאסור באכילה לא מחייבינן לטבח לשלם ע"כ משמע דכתב פסק זה אפילו לדידן דבכל ספיקות אסרינן י"ל נמי דאיירי בספיקא דלא הוי ליה לטבח להסתפק בה כדאשכחן כמה ספיקות שאינם מבוארות בהלכות הטבחים אבל היכא דמבואר לו האיסור אע"פ שאינה אלא חומרא בעלמא הואיל והו"ל לאסוקי אדעתיה שתיאסר שחיטתו חייב לשלם דבהך סברא לא פליגי אר"ת כלל אלא אפשר דהא נראה להם דוחק דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיחמיר לע"ה וק"ל:
372
שע״גשאלה קפז השוחט תרנגולת מחמת רוב חידוד הסכין חותך המפרקת עם הסימנים בבת אחת חייב לכסות או לאו:
373
שע״דתשובה יראה דמילתא דפשיטא היא דחייב לכסות בכה"ג ואע"ג דמחמירין לפסול שחיטה בכה"ג בחד לישנא דלא לישוויי גיסתרא פי' שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אפילו בהולכה ובהובאה חומרא יתירה היא לפסול בלא מתכוין כדמייתי שם במרדכי ותוספות ומהר"ם נמי מפרש פרש"י דר"ל שלא יצטרך לחתוך כל המפרקת לשנים אבל אינו ר"ל שאם חתכו לשנים תהא פסולה. וכן מוכח מן התוס' שם שמבינים פי' רש"י הכי דאל"כ לא הוי מקשה עליו מידי דאמאי איצטריך קרא להכי דפסול השחיטה ודאי איצטריך וא"כ כיון שאינן אלא חומרא בעלמא פשיטא דלא דחינן מצות כיסוי דאורייתא מטעם דילמא מאן דחזי ליה דמחייבא לה בכיסוי אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל מיניה כדאמר פ' כיסוי גבי שחיטת חש"ו דפטרינן לה מכיסוי מהאי טעמא דהתם מוכח בתוס' דהטעם הוא משום דרוב מעשיהם מקולקלים ואי אתי למיכל מיניה הוה כדאוכל נבילה גמורה משא"כ בנ"ד דמן הדין כשירה היא אלא שאנו מחמירים לאוסרו באכילה אבל מ"מ מצות כיסוי לא דחינן בשביל כך דליחוש דילמא אתי למיכל מיניה. וכן נראה נמי דאפילו בספק גמור של פסול שחיטה כגון בדק סכינו ונמצא אחר שחיטה פגומה דקי"ל כרב הונא דחיישינן שמא בעור נפגמה וספק נבילה היא והכי כתב הרמב"ם בהדיא אפ"ה חייב בכיסוי ודוקא בחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלים פטרינן לה מכיסוי משום דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אבל בספק השוה להכא ולהכא נראה דלא גזרינן ופטרינן וראייה מדקאמר פ"ק דביצה דכוי אם שוחטין אותו בחול מכסין את דמו ולא גזרינן דאי מחייבת לה כיסוי אתי למימר חיה מעליא היא ואתי להתיר חלב שלה משום דמימר אמרי אינשי רבנן מספקא להו ולכך מחייבים לה בכיסוי ה"נ מימר אמרי רבנן מספקא להו אי לאו שחיטה היא ולכך לחומרא מחייבים לה בכיסוי. ואע"ג דיש לחלק קצת בין חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובין חששא דדילמא אתי להתיר חלבו דהתם בעי נמי סימני חיה בקרניה וטלפיה מ"מ הואיל ולא אשכחן ההיא חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אלא גבי חש"ו והתם רוב מעשיהם מקולקלים כדפרישית לא גמרינן מיניה לספיקי אחריני:
374
שע״השאלה קפח אשה בעלת הבית לשה לה משרתת שלה עיסה והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה שאם תשהה עוד שלא תאפה תתקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש החלה בלי רשות בעלת הבית שרי למיעבד הכי או לאו:
375
שע״ותשובה יראה דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית וזכין לאדם שלא בפניו וקי"ל זכייה מטעם שליחות איתרבי ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם גם אתם וה"נ המשרתת נעשה שלוחה אפי' שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה ואפי' אם אין כאן אלא חשש קילקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה כיון דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות למשרתת להפריש חלה אפילו בפניה וכן יש לה כח לעשות שליח כדאיתא ביבמות פ' יש מותרות לימד על נשואת בת ישראל שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר ויליף לה מדכתב אתם וביתכם ומקיש ביתכם לאתם ונרא' נמי דה"ה לענין תרומה גדולה וחלה וכן כתב בהדיא בא"ז דלכתחילה האשה עושה שליח להפריש חלה בלא בעלה ולענין גט נמי מרבינן שליח לאשה ולאיש כדילפינן מושלח ושלחה וביבמות פ' האשה שלום בעי תלמודא המזכה גט לאשתו במקום יבום או במקום קטטה מהו ומוכח בהדיא התם דאי הוה זכות לה היה מועיל משום דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דבעינן ונתן בידה או ביד שלוחה היכא דזכות הוא לה נעשה המקבל שלוחה אף שלא מדעתה וה"ה לעניין הפרשת חלה ואי ק"ל הא דתניא בפ"ב דב"מ כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה כו' עד הרי שמצאו ואמר ליה [ב"ה] כלך אצל (ב"ה) [יפים] לא שווייה שליח (לא) משום דבעי שלוחכם דומיא דאתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלמא אע"ג דידעינן בתר הכי דניחא ליה במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא לא לדעת הוי. לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה אלא דאח"כ שמעינן מיניה או דחזינן מיניה דניחא ליה ובעינן למימר דלמפרע הוי שפיר שליח הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה וכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוה ניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעי לן לא הוי דומיא דאתם:
376
שע״זשאלה קפט אשה לשה שתי עיסות באחת עירבה כרכום ובאחת לא עירבה בה ואין בזו ולא בזו שיעור חלה יש לצרפם ע"י נשיכה כדי ליטול מהן חלה או לאו:
377
שע״חתשובה יראה דלכאורה היה לדקדק מתוך דברי הגאונים דיש לצרפם ע"י נשיכה כדי לחייבם בחלה (כגי') [כנראה] בתוס' פ"ק דנידה וסמ"ג ובספר התרומה והמרדכי ואשירי בהלכות חלה ובמרדכי פ' אלו עוברין מתרץ ההיא דפרק כשם דאמר רבי אליעזר נוטל מן הטהורה על הטמאה כיצד עושה עיסה כו' עד ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף אלמא דצירוף סל לא מהני אלא בעינן חוט בצק המחברן ובפ' אלו עוברין סבר ר' אלעזר דמהני צירוף סל ומתרצי דהא דלא מהני צירוף סל גבי עיסה טמאה וטהורה משום דהוי דבר המקפיד על תערובתו ומייתי ראייה מירושלמי דקאמר התם דבר המקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף והשתא מוכח מהך שינויא דווקא כלי אינו מצרף דבר המקפיד על תערובתו אבל חיבור ע"י נגיעה וכ"ש נשיכה מהני. אמנם (בסימן) [בס'] אשירי וביורה דיעה כתב בהדיא דדבר המקפיד על תערובתו לא מהני לא נגיעה ולא נשיכה אפילו באשה אחת וכן מוכח מדברי אשירי בהלכות חלה וכן מצאתי בפי' משניות דרבינו שמשון במס' חלה פ"ד ונראה לחלק דודאי היכא דבתרוייהו יש שיעור חלה אע"ג דמקפיד על תערובתו מהני נשיכה או אפי' נגיעה כדי לפטור מאחת את חברתה דחשיב שפיר מן המוקף בהכי ובהא איירי ההיא דעיסה טמאה וטהורה דבתרוייהו יש שיעור חלה אבל הא דאמרינן לעיל דלא מהני נשיכה בדבר המקפיד על תערובתו איירי שאין בכל אחת שיעור חלה ובאין לצרפם כדי לחייבם בחלה כה"ג לא מהני נשיכה דהואיל ומקפיד על תערובתו אין לנו בידינו לעשות ולהחשיבה כעיסה אחת לחייבו בחלה. איך תימא לפי סברא זו דהתוס' פ"ק דנידה ורא"ם במרדכי פ' אילו עוברין ורבינו שמשון בפ' משניות לשינויא קמא דיליה מיישבין ההיא דרבי אליעזר בפ' אלו עוברין אההיא דפ' כשם ממש איפכא מסברא זו וקאמר דר"א דסבר דצירוף סל לא מהני היינו דווקא היכא דבא לפטור אחת מחבירתה ובתרווייהו שיעור חלה אבל כל היכא דאין בכל אחת שיעור חלה מהני צירוף סל לחייבו בחלה ונהי נמי דאינהו לא מחלקין בין מקפיד על תערובתו בין אינו מקפיד מ"מ דוחק לומר דסברא הפוכה ונראה דאין סברא הפוכה אלא הא ודאי סברי דאין סברא לחלק בין מקפיד לאינו מקפיד אבל מודו דאם יש לחלק אז ודאי הסברא היא דקיל טפי צירוף הכלי לענין שיחשב מן המוקף מלצרפו לחיוב חלה לעשות העיסה אחת כדפרישית אבל לפי מאי דלא מחלקים בין מקפיד לשאינו מקפיד סברא היא לומר אדרבה לענין לפטור אחת מחבירתה דקולא היא אמרינן דלא מהני צירוף סל אבל היכא דאין בכל אחת שיעור חלה והוי מן הדיו שתיהן פטורות אמרינן לפוטרה דמהני צירוף סל כדי לחייבם בחלה ומהשתא בנ"ד דודאי מקפיד על תערובתן הוא דאין הכרכום מספיק בחזותא וטעמא לשתי העיסות ורוב הדיעות סברי דיש לחלק ובדבר המקפיד אפי' אשה אחת לא מהני אפי' נשיכה כדברירנא לעיל אין לצרפן אפילו לחומרא ואפילו בנשיכה כדי לחייבם דהוי ברכה לבטלה ונשיכה שאמרו כתב בפירוש משניות דהיינו שמדבק כ"כ כשיפרדו יתלשו אחת מחבירתה מעט ונפקא מינה אם בא לפטור אחת מחבירתה דכתבו התוס' פ"ק דנידה דשמא בעי נשיכה לא סגי בנגיעה אמנם אם נילושה כבר כל העיסה שיעור חלה ביחד ואח"כ נתחלק או נאפת ושכחו כבר ליטול ממנה חלה כה"ג ודאי מהני צירוף סל לכ"ע בחלת ח"ל הכי איתא בתוס' פ"ק דנידה. הנראה לע"ד כתבתי:
378
שע״טשאלה קצ לאחר הפסח שרגילים ללוש בשאור של נכרים היאך נוטל החלה שלא יפרישו מן הפטור:
379
ש״פתשובה יראה דלהך עיסה שנילושה בשאור של נכרים הרבה תקנות יש בדבר והמה מפורשים בדברי רבותינו המחברים. אשירי מסיק בהלכות חלה דיכול להפריש מיניה ולא חיישינן דילמא איתרמי לידי דשל נכרים וקמפריש מן הפטור על החיוב דקי"ל יש בילה בדבר לח וכ"כ בסמ"ק דחומרא יתירה היא הא דנוהגים להפריש ממקום אחר אמנם במרדכי בהלכות א"י וחלה כתב בשם מהר"ם דאין להפריש כה"ג מיניה וביה משום דקי"ל דאין בילה אלא ביין ושמן בלבד ומצריך להפריש חלה גדולה יותר ממה שהיתה עיסה של נכרי שנתערבה והשתא ממ"נ יש באותה חלה מעיסה של ישראל וכן כתב בדרשות הר"ח א"ז והרא"ש כתב בתשובה שיעשה עיסה קטנה וישים אותה על העיסה גדולה ויפרוש מן העיסה הקטנה שהיא ודאי של חיוב אע"ג דשאור לטעמיה עבידא לא בטילה העיסה לגבי השאור ע"כ. ואע"ג דאשירי כתב לעיל דיכול להפריש מיניה וביה נראה די"ל דבשאור מודה הרא"ש דאין בילה וההיא דכתב בספרו בהלכות חלה לא איירי בשאור אך בסמ"ק כתב בהדיא אשאור דיש בילה מ"מ נראה דודאי דיש להחמיר ולעשות באחד מן הדרכים דלעיל אמנם לא ידענא כלל היאך לתקן מכאן והלאה שלא יצטרך לעולם לעשות תקנות הללו שהרי רגילין הנשים ליקח מעט בצק מן העיסה הגדולה ומשהין אותו בצק לשאור להחמיץ בו עיסה אחרת ונוטלת אותו בצק מן העיסה קודם הפרשת חלה כדי שיהא אותו בצק מן החיוב ולא מן הפטור שאם היו נוטלין לאחר הפרשה היתה כל העיסה פטורה ונמצא שאור זה ג"כ של פטור והוי כמו שאור של נכרים דצריך תקנה והשתא בנ"ד אף אם יטלו קודם הפרשה איכא למיחש דילמא איתרמי לידיה אותו שאור של נכרים שנתערבו ולא ניטלה ממנו והיא של פטור וכשתחמיץ משאור זה שנעשה מבצק זה יתערב ג"כ בעיסה האחרת וכשבא להפריש חלה מאותו עיסה איכא למיחש ג"כ דילמא איתרמי אותו בצק שניטל כבר מעיסה ראשונה והיא של פטור אפס י"ל דכולי האי לא חיישינן דתתרמי תרי זימנין ממש אותה של נכרי הנראה לעניות דעתי כתבתי:
380
שפ״אשאלה קצא יש שנים נמצאו בזמנינו שהשלג והקרח שוהה על פני הארץ סמוך לימי פסח ואי אפשר אפי' למיעוטיה דעובדי אדמה לזרוע השעורים ושבולת שועל קודם יום הנף העומר יש לחוש באותו שנה שלא לאכול אותם זרעים ושלא לשתות השכר שעושין מהן משום איסור חדש או לאו:
381
שפ״בתשובה יראה דבכה"ג כל ירא שמים יחוש לעצמו אבל למחות בהמון העם לאו שפיר דמי וכן מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים מתשובת הרא"ש וז"ל מה ששותין שכר סמכינן ארובה שנזרעו קודם לעומר ועוד דאיכא שעורים של אשתקד ושנה זו נתתי על לבי כי מיעוטא דמעוטא לא יכלו לזרוע קודם לעומר ולא אסרתי דמוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים וכן ראיתי בכה"ג רבים נוהגים איסור אבל לא הורו הלכה למעשה ע"כ. ואע"ג דאשירי מפרש וכן רב אלפס וסמ"ג פסקו דחדש דאורייתא בזמן הזה ואפ"ה כתב אשירי דאין להורות לאיסור ובא"ז הגדול ראיתי דכתב דמדרבנן היא אכן נדחק מאד ליישב לפי שהעולם אין נזהרין בדבר ונראה דהיכא דאיתרמי שנה כה"ג שהשלג והקרח כה"ג הוה עד סמוך לימי פסח דבעו שיזרעו כדי שישרש קודם יום הנף היינו ג' ימים כדמוכח בהדיא פ' מקום שנהגו גבי הא דתניא המנכש בשלשה עשר כו' וגם אם הוא כה"ג שבכל הסביבות שמשם מביאים תבואה הוי השלג והקרח כמו במדינה זו וכמו שהמדינה רוב שתייתם שכר שאז קשה להפרישם בכה"ג אין להורות לאיסור דמוטב יהיו שוגגין כו' כי לא ישמעו כלל הואיל ורוב השתייה אינם עושים אלא משעורים וכיוצא בהם שנזרעו סמוך ליום הנף אבל אם רוב שתיית המדינה יין ואינם צריכין לשעורים ולשבולת שועל רק לפעמים למאכל ובשאר תבואה שאינה מה' המינים אין חדש נוהגים בו ולכך לית דוחק דציבורא במידי להפרישם מאיסור חדש היכא דליכא אלא חדא ספיקא שמא של אשתקד שמא של שנה זו מצוה למחות בהמון העם ולהורות להם לאיסור דספק ספיקא אין כאן דנימא ספק של אשתקד ואת"ל של שנה זו שמא תבואה זו מן המיעוט שנזרעו קודם יום הנף ומופלג מיום הנף דכיון דמיעוטא הוא לא עבדינן מיניה ספק ספיקא דמיעוטא לגבי רובא כמאן דליתא כדאיתא בהדיא בתוס' בשמעתא דפתח פתוח פ"ק דכתובות הנראה לע"ד כתבתי:
382
שפ״גשאלה קצב נטע רבעי וכרם רבעי מה משפטו והיאך יפדה אותו בזמן הזה:
383
שפ״דתשובה יראה דבכרם רבעי צריך לנהוג בו בחוצה לארץ וכן כתבו התוספות פ' כיצד מברכין. וכן מסיק אשירי וכן סמ"ק דלא כרמב"ם שכתב דאפילו כרם רבעי אין נוהג בסוריא וכ"ש בחו"ל אבל נטע רבעי דהיינו שאר כל אילנות כתבו התוספות וסמ"ג וסמ"ק בשם ר"י דאינו בחו"ל משום דקי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וחד קאמר כרם רבעי דוקא. אך בתוס' בריש מסכתא דקדושין איתא דיש מפרשים דאפילו מאן דתנא כרם רבעי מודה דנטע רבעי נוהג וחייב לפדותו מדרבנן לפיכך חייב אפילו בחו"ל מדרבנן וכן מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם גדול דמידות חסידות לפדות נטעי רבעי בזמן הזה בשויו עכ"ל נראה קצת דעיקר מה שבא להשמיענו היינו לפדות בשויו ואפשר לא דק במאי דכתב נטע רבעי דלא אתי לאשמועינן הא אלא רוצה לומר מה שחייבין לפדות מידת חסידות לפדות בשויו וכעין זה מוכח קצת בהגה"ה באשירי פ"ב דראש השנה דנקט נמי נטע רבעי לפי פי' ר"י ור"י ודאי לא סבר דנהגה בחוצה לארץ והכי משמע בסמ"ג במצות מעשר שני דכתב וז"ל מידת חסידות לפדות מעשר שני בשויו שלא בזמן הבית כמו בזמן הבית כו'. ונראה דמזה דקדק אותו גדול ג"כ אנטע רבעי משום דילפינן בתלמוד קדש קדש ממעשר שני. אמנם נראה לחלק דההיא דמעשר שני בארץ ושלא בזמן הבית וההוא חמור טפי מנטע רבעי בחו"ל בזמן הזה כדמחלקינן בכמה דוכתא הכי לענין חלה ותרומה וכן ראיתי מורה הלכה למעשה לפדות כרם רבעי על שוה פרוטה כגון מחצה ווינע"ר שהיא יותר מפרוטה ולשוחקה ולהטילה לנהר. והכי כתב סמ"ג במצות ערלה בשם ר"י דכתב אחרי דשאלתות דרב אחאי שהיו קדמונים ובהלכות גדולות מייתי ראייה בכמה מקומות מדבריהם וכתבו דיש לחלל שוה מנה על פרוטה ראוי לסמוך על דבריהם ע"כ וכן אשירי וסמ"ק כתבו הכי וכן משמע בפשיטות מא"ז וכן בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח פ"ב דראש השנה. וגם בנטע רבעי יש לסמוך אכל הני מחברים דלעיל דסברי דלא נהגו בחוצה לארץ וכתבו עוד בסמ"ג וסמ"ק וכן אשירי פ' כיצד מברכין דאין פודין במחובר אלא לאחר שיתלשו הפירות וביאר בסמ"ג הטעם משום דילפינן ממעשר שני וז"ל התוספות פ' מרובה אימא כל המתלקט משמע דחל פדיון במחובר לקרקע. ותימא דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא כרם רבעי כו' עד הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע וכל טעמייהו משום דילפינן קודש קודש ממעשר וי"ל דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה ע"כ משמע דהתוספות סברי במסקנא דלא ילפינן ליה ממעשר אלא משום דאין דמיו ידועים ומחללין במחובר מ"מ נראה כיון דסמ"ג וסמ"ק ואשירי כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לסור מדבריהם:
384
שפ״השאלה קצג רגילות באשכנז בעובדי כרמים שמבריכים הגפנים בכל שנה וא"כ אמאי אין חוששין משום ערלה:
385
שפ״ותשובה יראה דיש לחלק בין הברכה להברכה כדאשכחן בפסקי הגאונים בסמ"ג ואשירי כתב דר"י גמגם ג"כ בדרך זה ותירץ ר"י דבכרמים של נכרים יש להתיר אע"ג דקי"ל דערלה נוהגת בשל נכרים מ"מ קי"ל דספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר א"כ שרי לשתות היין הבא מכרמי הנכרים דבכולהו איכא לספוקי שמא אינה משל הברכה. אמנם כתב עוד סמ"ג בשם ריצב"א שחקר בעובדי אדמה ואמרו שרוב הכרמים מוברכין הן וכמו עשר ידות מן הברכה נגד חלק אחד שאינו מוברך וכה"ג לאו ספיקא היא אבל הגידו לי ג"כ שאינן מבריכין בענין זה שנועצין ראש במקום אחד ולאחר שהשרישם חותכין הגפן באמצע לשנים ונעשו שתי גפנים. וכה"ג היינו צריכין למנות שני ערלה משעה שנפסקה אלא כך דרכה להבריך דרך הגפן להיות לו ד' או ה' ענפים נוטלין הגפן וכופפין אותו ומניחין אותו בחריץ בקרקע ושופכין עפר על פני כל החריץ ואין מניחין מגולה רק ראשי ענפים והם נעשית כל ענף גפן בפני עצמו וכה"ג לא מיקרי הברכה כיון שכל הגפנים הילדות מחוברים בגפן הזקנים ומשום דכיסה בעפר לא גרע כלל וכן הוא הדרך עדיין בכל גבולינו שמבריכין רק בדרך זה ולכך אין חוששין לאיסור ערלה אפי' בכרם של ישראל ואע"ג דכמה פעמים תוך שנה או שתי שנים קצת הגפן שעל ידה מחוברים גפנים היולדות אל הזקנים נרקבות ונפסקות הזקנים. וכן לפעמים מפסיקין אותן העודרים בכרם בעבודתם במרא וחצינא מ"מ אין זה אלא ספיקא. וכבר ביארנו דספיקת ערלה בחו"ל שרי ואשירי כתב עוד טעם להתיר משום דראב"י סבר במס' סוטה פ' משוח מלחמה דדווקא נוטע חוזר ממערכי המלחמה אבל לא מבריך ומרכיב משום דאינו בכלל נוטע וא"כ ה"ה לענין ערלה דאינו בכלל איסור של נטיעה ואע"ג דלא קי"ל כראבי"ה מ"מ בחו"ל עבדינן כוותיה כדפסק ר"י לענין כרם רבעי דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ע"כ. ובמרדכי פ' קמא דראש השנה משמע נמי דסבר דהלכה כמותו לענין ערלה ולכך נראה דכל היכא דאיכא רק ספיקא בהברכה יש להתיר ולסמוך אדברי אשירי ומרדכי דלעיל. הנראה לע"ד כתבתי:
386
שפ״זשאלה קצד יש היתר לכתחילה לזרוע ירקות בגנות שהרבה גפנים נטועין בהן או לאו:
387
שפ״חתשובה יראה דנהגו העולם שלא ליזהר וכן כתב באשירי דעמא דבר הכי ואע"ג דנמצאו לנו דעות רבות דסבירא להו דהא דקי"ל כרבי יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטים ושעורים וחרצנים במפולת יד היינו דווקא לענין מלקות אבל איסורא איכא ואית דסבירא להו דמ"מ הירק אסור באכילהנ נראה דסמכו העולם על האשירי בהלכות כלאים דמייתי דברי כולם ומייתי בהוכחה גמורה דבחו"ל שרי לכתחילה לזרוע בין הגפנים וגם מותרין באכילה דפי' דברי הרמב"ם דכתב דהירק אסור באכילה רוצה לומר אם רואה ירק זרוע בכרם וספק אם נזרע עם חרצן במפולת יד אסור לאוכלו אם רואהו לוקט משם משמע אבל אי ידעינן שלא נזרע במפולת יד מודה דשרי ונראה דהאידנא בארצותינו לעולם שרי דלא שכיח כל עיקר לזרוע חרצנים. ובסמ"ק כתב וכן בהגה"ה באשירי פ' לא יחפור דאסור לזרוע סמוך לגפנים מטעם הרכבה משום דשרשי הזרע נכנסים בגפן שהיא רכה תחת העפר והוי הרכבה דאפילו רבי יאשיה מודה דלענין הרכבה אפילו חד מינא אסור ולא בעינן נמי במפולת יד ובאשירי מסיק והוכיח בהדיא מתלמוד דאע"ג דכלאי הכרם לא אסרי בחו"ל אלא מדרבנן לכ"ע הרכבת האילן אסור מדאורייתא אפילו בחו"ל וא"כ אע"ג דכתב אשירי בהוכחה דאין לחוש להרכבה בענין זה היינו דווקא אם אין הזרע נכנס רק בשרשי הגפן אבל בזמורה שהבריכה בקרקע אסור וכרמים שלנו רובם מוברכים כן ואף הואיל ואיסור דאורייתא הוא אית לן למיחש וצריך ליזהר שיהא העפר יותר מג' טפחים בין הזרעים ובין שרשי הגפנים אבל באיסור כלאים דבחו"ל מד"ס הוא הולכים אחר המיקל:
388
שפ״טשאלה קצה בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה יש חשש זהירות בדבר או לאו:
389
ש״צתשובה יראה דיש ליזהר בזה שלא ישלחו ממש באותו יום אלא יום קודם או אחריו וכן העתיק אחד מן הגדולים מדרשות הר"ח א"ז שיש ליזהר בזה בקלנ"ד ופנקי"ש שלהם שלא ישלחו ממש באותו יום אמנם כמדומה לי שעכשיו מקפידין הם ביום שלאחריו דעיקר כוונתם מה שחפצים בדורונותם ביום שמיני דקלנ"ד היינו משום דסמנין להו מלתא לכל השנה כולה כמו שאנו מסמנין כמה מילי לסימן טוב ויפה בר"ה שלנו ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ולכך ביום שלאחרי כן מאי דהוי הוי אבל ביום שלפניו כשמעריב היום קצת מתקבל להם ולכך נראה מי שרגיל לשלוח ביום שלפניו ואירע שחל בשבת שלא יוכל לשלוח בו נראה דא"צ ליזהר מלשלוח ביום עצמו דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והרגיל כבר ואשכחן פ"ק דע"ז דר' יהודה לא חייש לאזיל ומודה משום איבה וכ"ש בזמן הזה דלא שכיחי כולי האי דאזלי ומודו. ואף דכתבינין לעיל דעיקר כוונתם למסימין מילתא ולא בשביל יראתם ביום הזה ואפילו אי לא הוי להו יום אד כל עיקר הוה מסמנא להו מילתא משום התחלת שנתם:
390
שצ״אשאלה קצו כומר תקיף או שר שיש לו צלם או שתי וערב קבוע בבגדו או בכובע ובא יהודי כנגדו לכבדו להשתחות לו ולהסיר מצנפתו מפניו שרי או אסור:
391
שצ״בתשובה יראה דטוב ליזהר ולמנוע בכל היכולת מלהשתחות נגדו בכה"ג דהשתחויה היא מן העבודה שחייב עליה כרת ומיתות ב"ד לכל ע"ז שבעולם אפי' אינה עבודתה בכך וכן זכורני בימי חורפי שהכומר מפראוסי"ן שהיה בווינ"א ממונה על כל הנכסים שהיו שם בפראוסי"ן וכל אותן הכומרים שתי וערב קבוע להם בסרבולים כשהיו היהודים באים אצלו בשביל עסקיהם ידע שלא יכבדוהו בעבור התועבה שכנגדו בפניו היה רגיל לכפול הסרבל ולכסותה כדי שיוכלו לכבדו. אמנם מצאתי ממש כנדון זה העתקה מתשובת מהר"ר יצחק מאופנהיים וז"ל על אודות הכומרים שיש להם צלם קבוע לפניהם בבגדיהם אם מותר לקום בפניהם ולהסיר הכובע. נראה לי שמותר להשתחות להם ולקום מפניהם ולהסיר הכובע נגדיהם מאחר שאין עושין עצמן ע"ז ואינם נעבדים אלא מפני גדולתן שהם שרים לא מפני שתי וערב שלהם וראי' מפ' ד' מיתות דקאמר להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אדם נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם אלמא מותר להשתחות למי שאינו נעבד. אבל מ"מ יעצים עיניו בכל היכולת או יקום טרם בואם עכ"ל. והיינו ממש כמו שאלותינו ואעפ"י שנראה לחלק בראייתם ואיכא למימר דודאי שרי להשתחוות לאדם שאינו נעבד ובלבד שאין לו צלם בפניו שלא יהא נראה כמשתחווה לצלם והכי איתא בתוס' פ' כלל גדול לחד שינוי דלהכי לא השתחווה מרדכי להמן אליבא דרבא דפטר עובדי ע"ז מיראה אלא משום דשני צלמים היה לו להמן על לבו. ובא"ז בהל' ק"ש כתב דאסור להשתחוות במודים בתפלתו כשהנכרי בא כנגדו עם שתי וערב. וכה"ג אמרינן פ"ק דע"ז נתפזרו לו מעותיו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם דנראה כמשתחווה לע"ז ואם אינו נראה מותר ומעין המושך מים לפני ע"ז לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחווה לע"ז ואם אינו נראה מותר ופירש"י אינו נראה מותר כגון שפונה לאחוריו או לצדדין או כה"ג ואע"פ דבשותה ומלקט מעות שנתפזרו לו שפיר יש לו לתלות שהוא שוחה ומשתחווה בשביל צרכיו ולא בשביל הע"ז אעפ"כ אסור אא"כ שיהא אינו נראה בגוף השתחוויה וה"ה בצלם בבגדו דאע"ג דיש לתלות דבשביל הגדולה משתחוה ולא בשביל הצלם לא שרי. ושמא י"ל דכשנתפזרו לו מעות. ובשותה הואיל ולא שכיחי כולי האי לשחות ולהשתחוות בענין זה ומאן דחזי ליה שוחה ומשתחווה לא מסיק אדעתיה דבשביל המעות או כדי לשתות שוחה אלא סבור ודאי שלע"ז היא משתחווה דשכיח טפי מן האומות לכך בעינן אינו נראה בגוף ההשתחוויה. אבל בנ"ד דרגילות הוא טובא להשתחוות לשרים ולשלטונים חשיב שפיר אינו נראה. וצ"ע גבי הא דכתב לעיל משתי וערב הקבוע בבגדי השרים מפראוסי"ן היה נראה להתיר בהן טפי מהא דכתב במרדכי ר"פ הצלמים בשם ראבי"ה דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירינן בהו וכן אלו השרים אין להם שתי וערב אלא להודיע שהם מאותה המדינה. אמנם ההוא דמרדכי בשם ראבי"ה לא קאי אלא דאין לאסור אותו שתי וערב כדאסרינן צלמים שנעבדו אבל לענין נראה כמשתחווה להם אפשר אין לחלק. הנראה לענ"ד כתבתי:
392
שצ״גשאלה קצו יש מקומות שגוזרין רשעי האומות שלא יעבור בן ברית בהן ואשר ימצא דתו לתופשו על נפשו רשאי בן ברית להשתנות להתדמות בגדיו לנכרי ללכת בגלוי ראש כמו הנכרים כדי שלא יכירוהו או לאו:
393
שצ״דתשובה יראה דצריך לדקדק בדבר בספר חסידים מצאתי וז"ל מי שצריך ללכת בדרך יכין מלבוש בחוטי קנבוס או משי שלא יהא שעטנז שיהא מזומן לו כשיוצא לדרך ע"כ וקאי אדלעיל מיניה דאחד רצה ללבוש בגדים להתדמות בהן לנכרי מדכתב יכין לו מלבוש משמע דאפילו שלא במקום סכנה שרי עוד שם בספר חסידים וז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך אע"פ שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה אם צרו אויבים על העיר או אם הולכין בדרך אם יראו שהן נשים ישכבון תלכנה במלבושי אנשים ואף בחרב כדי שיהיו סבורים שהן אנשים וכן אם אין עמהם אלא עשרה אנשים תחגורנה חרב כדי שיהיו סבורים שהן מן אנשים וייראו מפניהם ומייתי מעשה באשה יפה מאוד שהלכה עם בעלה בדרך ועשתה משער חבירתה זקן ושמו בפניה והיו סבורים שהיא איש וניצולה וכן הבחורים שאין להם זקן ילבשו בגדי נשים להנצל או לבוש נכרי להטעות אויבים כמו ר' מאיר שהכניס אצבעו האחד בדבר האיסור ואצבע אחר הכניס בפיו עכ"ל. עובדא דר"מ בפ"ק דע"ז גבי ברתי' דרבי חנינא בן תרדיון שרצו האויבים לתפוש את רבי מאיר וברח ונזדמן אל תבשיל של נבילה וטבל אצבעו. האחד ומצץ השני אמרו האויבים חס ושלום רבי מאיר שיאכל דבר האיסור ודאי אחרינא הוא וניצל שלא רדפו אחריו יותר לפי דעת ספר חסידים מוכח מהא דרבי מאיר דאפי' להתדמות לנכרי בדבר איסור גמור כההיא דנבילה שריא ונראה דאפילו בשעת השמד שרי כה"ג והא דאסור לשנות אפילו ערקתא דמסאנא היינו דווקא כשמכירים בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה מדתו מנהג יהודים חייב למסור את עצמו שלא יחלל השם אבל כשעושה את עצמו כנכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ליכא חילול ולא מידי. אמנם נראה דאין ראייה מהא דרבי מאיר דאיכא למימר דסברי הנכרים דישראל חשוד לאכול נבילות הוא ולהכי אמרו ח"ו שזהו ר"מ ולא אמרו ח"ו שזה יהודי וצ"ע באשירי בפ"ב דע"ז מהא דמייתי בירושלמי יכולה אשה להטמין א"ע ולומר נכרית היא ומפרש אשירי שם דאין ר"ל דמותר לה לומר הכי ע"ש ובפ' הגוזל כתב אשירי אהא דתניא לא ילבוש אדם כלאים אפי' י' בגדים זה ע"ג זה כדי להבריח בהן את המכס ופי' אשירי לפי שאין נותנים מכס מאותם שהוא לבוש אבל אין לפרש דלפי שהוא לבוש כלאים יסברו שהוא נכרי ולא יעלו ממנו מכה דהא ודאי אסור לפי שנראה ככופר בשביל להבריח המכס ע"כ. מכאן משמע דאסור להתדמות לנכרי כדי שלא יכירוהו ולאו דווקא ללבוש כלאים אלא אפי' בגדים העשויים מב' או מג' צבעונים או שהן עשויין בציצין וחתיכות בשוליהן ובקצוות כמו שרגילים הנכרים בהן וללכת בכל העיר בגילוי הראש כל אילו הצורות סוברים הנכרים באשכנז שהוא אסור גמור לבר ישראל כמו כלאים בבגדים והעושה אותו נראה ככופר כמו בגדים של שעטנז. אמנם י"ל דדוקא כדי להבריח המכס אסור אבל בשביל סכנה כההיא דס' חסידים וכמו שאלותינו שרי אמנם בנ"ד כדמבואר בשאלתינו צ"ע אי חשיב סכנה הואיל ומתחילה מכניס א"ע לכך לעבור דרך אותו מדינה ולא דמי לעובדא דרבי מאיר ולההוא דס' חסידים שבא הסכנה עליו שלא ברצונו ותו דיש לחוש בנ"ד אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם וידעו שנתדמה לנכרי בשביל שלא יכירוהו ונמצא חלול השם למפרע כמו ערקתא דמסאנא דלא חלקנו לעיל אלא משום דהנכרים אינם יודעים שהוא משנה מן הדת. וא"ת אם יכירוהו לאחר שעבר לפניהם יאמר להם נכרי אני דהכי סבר ר' בון בירושלמי ובא"ז פ"ב דע"ז מייתי לה דמותר לומר נכרי אני מיראת מות וי"ל דלמא קי"ל כר' חגא דפליג אר' בון ואסר כדאיתא התם בא"ז ולכך צריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהא נראה כמודה בע"ז שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה כולה. הנראה לע"ד כתבתי:
394
שצ״השאלה קצח מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצות שבתורה או לא צריך כולי האי:
395
שצ״ותשובה יראה דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדי מפני שסורו רע יותר מבעל שאר עבירות לפי שהורגל בין הנכרים בכל שרירות לבו ואיכא למיחש פן יבעט בתשובתו. וכן מצאתי בספר המצות וקוצ' באורך שנקרא ס"מ מצורך דאין) [קוצי באורך שנקרא סמ"ג דאין מצורך] להכביד עליו סיגופים כפי מה שהי' ראוי מטעם אחר לפי שאין לך סיגופים גדולים ורעים מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל הטובות וההנאות שהנכרים שרוים בהן והוא היה ג"כ כבר שרוי בהן עמהם ומקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעות וצרות שהאומות מצירים לישראל וקודם ששב לא היה לו דאגה בכל זאת ונמצא תשובתו גורמת לו כל סיגופים הללו ולא דמי לשב מן העריות או רציחות דברשעו נמי היה בכל צרות הללו ותשובתו לא גורמת לו צרות הללו וקל להבין. הנראה לע"ד כתבתי:
396
שצ״זשאלה קצט כל העבירות שנאמרו בהן יעבור ואל יהרג כגון בשאר עבירות בר מע"ז וג"ע וש"ד אם יתרצה אחד ליהרג כדי שלא יעבור ובא למלוך האיך מורין לו:
397
שצ״חתשובה יראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם כתב על כה"ג שאם ימסור עצמו ליהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות בשם מהרי"ח מסתפק בה אי שרי אי אסור ובאשירי ובהגה"ה באשירי בשם ר' יצחק בע"ז כתב דשרי ואינו מתחייב בנפשו ובס' מצות קטן כתב דמידת חסידות הוא ליהרג ולא יעבור כה"ג *) והיה נראה והואיל דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור בסכנת נפשות כדפסק תלמודא בפ' מפנין בפלוגתא דאמוראי דספק נפשות להקל וכן פסק אשירי במס' יומא בפלוגתא דרבוותא. אמנם י"ל הכא דלענין קידוש השם שלא הקפידה תורה על אבוד נפשות מישראל ואמרה מסור עצמך על קידוש השם לא ילפינן לה משאר ספיקא דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו:
398
שצ״טשאלה ר נכרי רצה למשכן לישראל כותלי חזירים וללוות עליהם בריבית שרי להלוות בדרך זה או לאו:
399
ת׳תשובה יראה דאסור לישראל להלוות בענין זה כדתנן במס' שביעית זה הכלל כל דבר שאיסורו מדברי תורה אסור לעשות בו סחורה ותנן נמי התם ופ' כל שעה מייתי לה הצייד שנזדמן לו עופות או דגים טמאים מותר למוכרן אבל לכתחלה אסור ודרש התם מקרא דאסור לכתחילה הא קמן דאסור להרויח בדבר שהוא אסור מן התורה דבר שעומד לאכילה ואת"ל דיש לחלק מאחר דההיא דרשה דפ' כל שעה אינה אלא אסמכתא כדאיתא התם בגיליון דתוספות. י"ל דווקא סחורה אסמכוה אקרא משום דהאסור בא בקניין לרשותו של ישראל אבל במשכון דקי"ל ישראל מנכרי לא קני משכון איכא למימר דלא אסרו אמנם בהגה"ה במיימון משמע דאסור דכתב שאם גבה ישראל בחובו דברים האסורים מותרים למוכרן משום דדמו לצייד שנזדמן לו משמע דווקא היכא דגבה כבר ושהיה צריך לגבות כדי להציל מידם אבל לכתחילה אסור להלוות אמנם איכא למימר דאין לחלק הכי משום דשמא להלוות עליו לכתחילה שרי טפי דילמא לא אתי ברשותו בידי מכירה ובהא סברא פליגי ר"ת ורשב"ם בפ"ק דבכורות באשירי לענין לעשות שותפות עם הנכרי דלר"ת דדווקא לכתחילה אסור לעשות עמו שותפות שמא יתחייב לו שבועה ויעבור ישראל באזהרה לא ישמע על פיך אבל אם כבר נתחייב לו שבועה מותר לקבלו ממנו מפני שהיא כמציל מידם ורשב"ם סבר דאסור לקבלם ממנו וכתב במרדכי ר"פ הניזקין דסבר רשב"ם מדאסר תלמודא שותפות לכתחלה משום שמא יתחייב לו שבועה מכש"כ הוא דאסור לקבלה ומהשתא לנ"ד לדעת רשב"ם אין ראיה מההיא דהגה"ה במיימון דאיכא למימר אדרבה להלוות עליו בתחלה שרי טפי כדפרישנא אבל לדעת ר"ת הסברא הוא איפכא ובפי' משניות דרבינו שמשון במס' שביעית מצאתי דמפרש בירושלמי דחכמים סברי התם בברייתא דווקא בצייד שאומנתן בכך והמלכים נוטלים מהן מס בשביל אומנתו שרו להו רבנן אם נזדמנו להו דברים טמאים למוכרן אבל למי שאינו צייד לא התירו ונראה דאף לפי סברא זו שרי בנ"ד דהמלכים נוטלין עיקר המסים בשביל הלוואות בריבית אך מ"מ נראה דמכוער הדבר הוא לישראל להלוות אכתלי דחזירי אבל חלב משמע בהדיא מדברי מהר"ם דמותר לקנותן ולמוכרן לכתחילה אפי' אם עומד לאכילה ולא לתקן ממנו נרות להדלקה אבל בתוס' פ' מרובה לא שרי אם עומד לאכילם וע"ש. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
400
ת״אשאלה רא חבית שהיה בו יין נסך כמה ימים והורק ממנה ועמדה בכך ריקם יותר מתקופה ושכחו ונתן לתוכו יין קודם שהכשירוה ושהה היין בתוכה יותר ממעת לעת יש לאסור אותו יין או לאו:
401
ת״בתשובה יראה דיין זה אסור הואיל ושהה בחבית מעת לעת וכש"כ יותר ואפי' אם לא שהה רק לפי שעה יש לנטות לאיסור כמו שאבאר. באשירי פ' אין מעמידין כתב שאלוהו כמה ישהה היין בנוד של נכרים ותאסור והשיב דדקדק מפרש"י דצריך שיעמוד בתוכה מעל"ע דאין דבר הנבלע בדופני הכלי נפלט בצונן בלי רתיחה אלא מעל"ע ואפי' את"ל דאסור אפי' לפי שעה משום גזירה היכא דמכניסו לקיום כי היכא דגזור רבנן בכלי של ישראל שמכניסין בו יין לקיום אם נתן בו נכרי יין נסך אפילו לפי שעה אסרוהו רבנן לכלי משום גזירה היכא דמשהה בתוכו טובא פרש"י לא משמע הכי ואפי' נאמר כך מ"מ נוד לא מכניס לקיום הוא וליכא למיגזר ע"כ. ובטור יורה דיעה כתב בשם אביו הרא"ש דאדרבה הבין לשון פרש"י דאסור אפילו לפי שעה אם הוא כלי שמכניסין בו יין לקיום משום גזירה דלעיל והשתא לפי זה היה אסור בנ"ד אפילו לפי שעה דחבית ודאי מכניסו בו לקיום ודוחק קצת לחלק בין כלי נכרים ובין כלי ישראל שבלע יין נסך אמנם אם שהה בחבית מעל"ע בהא לית דין להתיר ואם נפשך לומר דכיון דעמדה החבית ריקם מעל"ע ויותר הרבה חשוב מה שבדפניו פגום והוה נט"ל כבר מצאתי בתשובת הרא"ש דלגבי כלי יין נסך לא מהני שריותא דאינו בני יומא והטעם דאנו מכירים ומרגישים שהחבית שהיה בו יין משובח לפני כמה ימים כשנותנין לתוכו יין אחר משביח הוא מחמת טעם הראשון ואע"ג דכתב א"ז פרק אין מעמידין דחבית שהיה בו שכר ונתנו בו יין לצורך הפסח אם אינו בת יומא שרי משום דנט"ל וכ"כ אח"כ דמשקין הנבלע בכלי ולן בו לילה שלם ונפלט פגום הוא ע"כ צריכין אנו לחלק בין יין לשאר משקין שהרי האמת הוא כמו שכתב הרא"ש בתשובתו שהיין משביח כשהוא מונח בחבית שהיה בו יין טוב אפילו עמד החבית כבר ריקם ימים רבים ותו דסתמא קתני נודות של נכרים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בתוכם אסורה בהנאה כו' ולא מחלק מידי דאיירי דווקא בבני יומן ואע"ג דקי"ל בעלמא דסתם כלי נכרים אינו בני יומן ונהי דהכא גבי כלי משקה אפשר דלא שייך ההוא טעמא דמפרש באשירי פ' אין מעמידין ובהגה"ה במיימון מ"מ הוה ליה לפרושי דהכא איירי בבני יומא וכן צ"ע פ' בתרא דע"ז גבי הכשר הגת וכליה דמשמע התם דלא בעי בני יומא למכשר. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
402
ת״גשאלה רב ישראל אחד הניח חבית יין ברשות הנכרי חתום כהלכתו ולאחר שנים או ג' ימים בא הנכרי אל הישראל ואמר לו היין שלך מטפטף הוא מאד מן החבית שלח יהודי שם לתקן הדבר והישראל נתעצל קצת ושלח לשם לאחר יום או יומים וכשבא היהודי לשם ומצא עריבה גדולה מליאה יין תחת החבית אבל היין היה נעצר בחבית מלטפטף ואמר לו הנכרי היין היה מטפטף מאד ולא יכולתי להמתין עד ביאתך ותיקנתי הדבר ע"י הדוק המגרופים עד שנסתם ונעצר יש לחוש כה"ג לניסוך או לאו:
403
ת״דתשובה יראה דאין כאן להחמיר ואע"ג דמוכח באשירי פ' רבי ישמעאל ובהגה"ה לשם בענין הנכרי המהדק הנעורות בסדקים בחבית המטפטף שאם כיון הנכרי ליגע ביין דרך הסדקים המטפטפים דיש בו משום יין נסך דכל מאי דשרי התם היינו משום דחשיבה מעשה לבינתה ואין דרך נסך בכך ואפילו לדברי ראבי"ה דכתב שם בהגה"ה משמו דיש מתירים בדיעבד אם נגע הנכרי ביין היוצא מן הסדק ומפרש במרדכי הטעם משום דנצוק ההולך לאבוד הוא משמע שאם היה מוצץ בפיו מן הסדק הוא אסור משום יין נסך וא"כ בנ"ד נמי אם היה אמת בדברי הנכרי שטיפטף היין מאד איכא למיגזר שמא מצץ בפיו מן הסדק מ"מ נראה דאין סומכין על דבריו של נכרי לאסור ואיכא למימר שמא לא היה מטפטף כל עיקר ועושה לו סיבה כדי להאהיב את עצמו אל הישראל כדי לקבל שכר תיקונו וידע שלא ישלח הישראל לשם בנחיצה ויאמר אז שהוא תיקן והכי פסק בשערי דורא דאין סומכין על דבריו של נכרי לאסור ולא להיתר ומייתי ראייה מנכרי שהביא פירות לשוק בפ' בתרא דיבמות ואע"ג דאשירי כתב בפ' אלו מגלחין בשם ראבי"ה דלא קי"ל כרשב"ג אלא כרבי דפליג עליה וסבר דסומכים על דבריו של נכרי להחמיר הא איכא מהר"ח דפליג עליה ומחלק דרבי לא סבר דסומכים על דבריו של נכרי אלא משום דהפירות שלו הן ולכך סומכין עליו כדאיתא התם באשירי. ורבינו שמשון כתב בתוס' וכן במרדכי פ' רבי ישמעאל דאפי' ישראל בכה"ג שאין היין בידו לא מהימן לאסור וכ"ש נכרי והתם נמי שהנכרי הסביר דבריו והיו ניכרים דברי אמת ואפ"ה לא סמכינן עליה ובנ"ד נמי אע"פ שהיין היה מונח ברשות הנכרי לא חשיב כלל בידו הואיל והיה חתום לדעת הישראל ואי משום דאשכח הישראל עריבה מלא יין תחת החבית נימא דהא מוכח מלתא דאמת בדברי הנכרי הא נמי מוכח באותה תשובת רשב"א דלעיל דלא חיישינן לה דהתם נמי הוי אומדנות והוכחות שהשפחה משכה היין מן החבית ואפ"ה התיר ומייתי ראייה מההיא דתינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו כו' ובנ"ד נראה דדמי טפי לההיא דתינוק מעובדא דהתם ע"ש. הנראה לע"ד כתבתי:
404
ת״השאלה רג נכרים הלכו לפני גיגית של ישראל מלאה תירוש ולחשו זה עם זה ואח"כ טבל אחד מהן את אצבעו בתוך התירוש ומץ ממנו בפיו והלכו להם והיו פיהם מלא שחוק ביחד והיהודים רצו אחריהם ואמרו להם מדוע קלקלתם לנו היין השיבו לא ידענא שיתקלקל היין לכם ולטעום היין היתה כוונת הנוגע והרגישו היהודים באומדנא דדעתייהו מתוך הלחישה והשחוק שעשו כבר שכוונתם היה לנסך לקלקל לישראל היין חמרא שרי כה"ג או לאו:
405
ת״ותשובה יראה דחמרא שרי וראייה מהא דכתב בהגה"ה באשירי ובשם תשובה מא"ז וז"ל ודווקא כשלא נתכוון ליגע הנכרי ביין להכעיס לישראל אבל אי חזינן לדעתיה שכיון להכעיס ולהפסידו בכה"ג לא גזור רבנן ושרי אפי' בשתייה וכבר היה מעשה כה"ג והיה שם זקן אחד שנהרג לסוף על קדוש השם ולקח מן היין ושתה בפני הנכרי כדי להודיעו שאין ממש במעשיו ולא יעשה כן עוד ע"כ. ופסק זה איתא נמי בס' א"ז במס' ע"ז אלא שקצר קצת ונראה לדקדק מדכתיב אבל אי חזינא לדעתיה שכיון להכעיס משמע בפשיטות דלא בעי שיאמר להדיא שכיון להכעיס ולקלקל אלא אפילו אי ליכא רק אומדנא והדברים נראים מורגשים כמו עובדא דידן שרי. וגם מהא דמסיק בתשובה דלעיל ששתה הזקן מן היין בפני הנכרי כדי שלא יעשה עוד נראה דבנ"ד יש להתיר טפי מאותו טעם שהרי הנכרי בדרך ערמה קעביד ולא להדיא במזיד ואיכא למיחש טפי שיעשה כן עוד מפני שאם יתבעהו לדין יתרץ לומר בלא כוונה עשיתי מה שלא יוכל לתרץ כשעשה במזיד ובכוונה לקלקל ובכה"ג אשכחן דאחמור רבנן במערים טפי מבמזיד מהאי טעמא דמערים שכיחא טפי. הנראה לע"ד כתבתי:
406
ת״זשאלה רד נכרי נגע ביין שבחבית ע"י נצוק ובאותו העיר רגילים למכור היינות לנכרים. מעט בזול משאם היו מוכרים לישראל אבל באותו שנה היין יוקר ואין להם יין כשר ברווחא ובדוחק יש לאותו צבור יין לשתות כל אותה השנה יש להתיר נצוק כה"ג או לאו:
407
ת״חתשובה יראה דלכאורה היה נראה להביא ראייה דלא שרינן כה"ג ואע"ג דכתב אשירי בשם מהר"ם וכן כתב במרדכי דנהגינן בהפסד מרובה כר"ת דכתב נצוק אינו חיבור ובהפסד מועט כרש"י דפסק דנצוק חבור וראיתי בתשובת אחד מן הגדולים שכתב בשם רבו אחד מן הגדולים דכל מה שהוא בחבית הן גדולה הן קטנה חשיב הפסד מרובה לאפוקי מה שהוא בכד או בקנקן מ"מ נראה להוכיח דבנ"ד אפילו חבית גדולה חשיב הפסד מועט הואיל ואפשר למכור לנכרים כמו שהוא רגילות ואע"פ שצריך לזלזל קנת במכירה וראייה מהא דאמר בפ' הניזקין ובפ' הגוזל בתרא דמדמע חולין בתרומה חשיב הפסד מועט משום דעדיין ראוי למכור לכהנים אעפ"י שצריך לזלזל במכירתו ולא מפליג בין רב למעט. וא"ת בנ"ד הואיל ואיכא דוחקא דצבורא לשתות יש להתיר כמו בהפסד מרובה נראה להביא ראייה דלא אמרינן הכי דבפ"ק דנידה איתא דר' אליעזר השיב לחכמים מריבה אחת בהיתל"ו שעברו עליה ג' עונות ואמרו דיין שעתה ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראייה מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוה איכא דאמרי אפיש טהורות הוו ופרש"י שני בצורת והוה הפסד מרובה כלומר ולכך אפי' מעט טהורות הוא הפסד מרובה אבל לא רצה רש"י לפרש שני בצורת הוו והוי דוחקא לאוכלי טהורות אע"כ לא שרינן משום הכי אלא משום הפסד הקילו דהתורה חסה על ממונם של ישראל. אמנם אפשר דביין נסך דאקילו ביה רבוותאה בזמן הזה בכמה דוכתי לא דייקינן כולי האי להחמיר ותו דלא שייך הכא כ"כ למחשבי' הפסד מועט משום דאפשר למכור לנכרים ומש"ה נחמיר לשויה יין נסך חומרא דאתי לידי קולא היא דכמה רברבתא אסרו למכור יין הנאסר במגע נכרי לנכרים. הנראה לע"ד כתבתי:
408
ת״טשאלה רה ישראל היה מטהר יינו של נכרי בעל חובו והניח ברשותו חתום בטיט במגופה ובברזא ואח"כ לאחר השבוע בא הישראל עם עגלה להוליך היין לביתו ומצא החותמות רובן מקולקלים יש לחוש כה"ג לניסוך או לאו:
409
ת״יתשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר בס' התרומה כתב דאפילו לרבי אליעזר דשרי במפתח או חותם ולא חייש לזיופא מודה הוא דאם מצא אח"כ המפתח נסתר או החותם מקולקל הכל אסור ובמס' טהרות פ"ח תנן המניח את הבית פתוח ומצאו נעול טהור נעול ומצאו פתוח רבי מטמא וחכמים מטהרין שהיו גנבים שפתחו ונמלכו והלכו להם וכיון שחכמים מטהרים גבי טהרות שלא נכנסו הגנבים וטמאוהו אע"פ שסתרו המפתח וכ"ש ביין נסך דטהרות חמירי מיניה כדאיתא פ"ב דע"ז השתא טהרותיו טהורות יין נסך מבעיא וי"ל דהתם איירי בחבר יוצא ונכנס וקמ"ל דאע"פ ששברו המפתח מרתתי ליכנס וכן משמע לישנא דנמלכו והלכו להם ע"כ. ובדרך זה כתב בסמ"ג אלא שלא האריך כ"כ אך מייתי עוד משנה אחרת ומתרץ עלה נמי דאיירי ביוצא ונכנס ובסמ"ק כתב וז"ל והיכא כשנתקלקל החותם יש מדמין אותו לטהרות דאמרינן המניח כלי בחלון האוליירין ונעל וחתם אע"פ שפתח פתוח והחותם מקולקל הכלים טהורות והחותמות שאמרו אפי' בטיט אפי' קסם וכן י"ל כ"ש ביין נסך עכ"ל. ובזה הלשון איתא נמי במרדכי פ' אין מעמידין ובמרדכי פ' רבי ישמעאל מתשובה רבינו שמשון כתב להתיר בנתקלקל החותם והביא ראייה מההיא דכלים בחלון האוליירין וכתב דתוספתא היא במס' טהרות ומסיים בההיא תוספתא דה"ה ביין נסך והשתא לכאורה משמע דההיא דספר התרומה והמצות פליגי אהא דמרדכי וסמ"ק אבל כי דייקינן ודאי איכא למימר דלא פליגי ונראה דהא אדרבה דחוק אי פליגי והנהו מייתי ממתני' ממס' טהרות והנהו מייתי מתוס' ולא מדברים מידי ממתניתין אלא ודאי איירי בתרי גווני ולא פליגי דהספר התרומה והמרדכי אינם איירי בנתקלקל בענין זה דמוכח וניכר דע"י אדם בכוונה נעשה בכה"ג לא שרינן אלא ביוצא ונכנס דכיון דשלחו הגנבים ידם לקלקל ולשבר חיישינן ודאי דנגעו אא"כ יוצא ונכנס דמרתתי מקמיה ולהכי נקטה מתניתין בלשון זה שהיו גנבים ונמלכו והלכו להם משום דאיירי בכה"ג דמוכח מילתא דע"י גנבים בכוונה נעשה אבל היכא דלא מוכח מילתא דע"י אדם בכוונה נעשה אלא י"ל דע"י הריסה או ע"י טילטול או ע"י בהמות או תינוקות שלא בכוונה נתקלקל נוכל לומר דלא בעינן כה"ג יוצא ונכנס ואמרינן שלא בא לשם אדם מעולם ליגע ולנסך ובהכי איירי בתוספתא בחלון האוליירין וכן במרדכי וסמ"ק ולא פליגי אהדדי במידי דכ"ע מודו דהיכא דנוכל לתלות הקלקול בשאר בריות או שלא בכוונה תלינן. ואע"ג דלכאורה משמע דפליגי נראה עיקר כמו שחלקתי. הנראה לע"ד כתבתי:
410
תי״אשאלה רו אחד שולח גבינות חתומים בשק ממקום למקום ע"י נכרי והלך גם הוא למקום ההוא וכשהביא הנכרי השק עם הגבינות ראה היהודי שהיה החותם נשבר ומקולקל לגמרי והיה ניכר בוודאי שהיה נפתח השק ושאלו לנכרי מדוע עשה ככה והשיב שעבדיו שהוליכו העגלה עשו כך אבל לא לקחו כלום ואומר שימנו אותם וימצאו מספרם שלם וכן עשו ומצאו מספרם וגם היהודי הכיר מקצתם הטובים והשמנין שבהן בטביעת עין שהן שלו אבל מקצתם לא יוכל להכיר כי לא נתן בהם בתחילה טביעת העין כ"כ. יש לחוש באותם שלא הכיר שמא החליף בגבינות של נכרים או לאו:
411
תי״בתשובה יראה דאי לאו דהוי מכיר מקצתם שהן היו הטובים והשמנים בהן פשיטא דהיינו חוששין באותם שאינו מכיר שהרי כתבו המחברים בשם ר"י שהתיר גבינות שהיו חתומים בדפוס של עץ והניחום ביד נכרי ושכחו הדפוס ביד נכרי שהיה לחוש פן עשה הנכרי ג"כ גבינות אחרות וחתם אותם עם הדפוס והחליפם בשל ישראל והתירם ר"י משום דנכרי ירא להחליף ולזייף עם הדפוס פן לא יכוין ממש בחותמו כמו שרגיל הישראל לחתום ובסמ"ג כתב טעם אחר משום דהגבינות שנעשו מקרוב היו לחין יותר משמע דווקא מהני טעמי שרי הא לאו הכי ודאי חיישינן לאחלופי אפי' בדיעבד וכ"ש בנ"ד דאיכא שור שחוט לפנינו שהרי הנכרים שלחו יד בהן ששברו החותם ופתחו השק אבל כיון דניכרין יפה בטביעת עין שהשמנים והטובים שבהן לא החליפו יש להתיר כולן דסברא פשוטה היא לומר אם היו מחליפים הטובים והמשובחים היו מחליפים ואין לחוש שמא לא נמצא להן גבינות אחרות כדוגמות המשובחות והיה ירא פן יכיר הישראל בחילוף אבל דוגמת הגרועות נמצא להן מגבינות אחרות דכולי האי לא דייקינן ולא חיישינן בכה"ג וראיה מהא דאיתא במרדכי פ' ר"י דנכנסו גנבים במרתף של ישראל של יין והיו חביות וגם כוכים פתוחים מליאות יין והתיר היין שבחבית משום דלא חיישינן שמא משכו מהן לפי שהכוכיות היו מזומנים לפניהם והשתא אמאי לא חיישינן דילמא משכו מן החביות לפי שרצו לטעום אם ימצא טוב יותר מן היין שבכוכיות אלא ודאי לא תלינן אלא בדבר הפשוט וההווה וכי היכי דהתם המזומן לפניהם הוא ההווה ה"נ בנדון דידן המובחר ההווה להחליף ואע"ג דכתב אשירי פ' גיד הנשה וז"ל וכן ראיתי רבותי שהיו מתירים בשר יבש שנשתלח מעיר לעיר ונתקלקל החותם וכל חתיכות שהיה ניכר בהן חתיכת יד ישראל כגון נטילת חוט דיד ונטילת חוט דחזה התירם ע"כ משמע דווקא אותם חתיכות ולא אחרות התירם ואע"ג דהחזה הוא החתיכה המובחרת לא אמרינן אם איתא דאחליפי המובחרת היו מחליפים דשתי תשובות בדבר חדא דהתם איסור נבילה דאורייתא והכא איסור גבינה אינה אלא מדרבנן וקיל לפי אפי' יותר מסתם יינם דבעי חותם בתוך חותם וגבינה שרי בחותם אחד ועוד דשאני התם דחזה ניכרת בנטילת החוט והיה ירא להחליף פן יכיר הישראל ולכך החליף האחרות אע"ג דהוו גריעי אבל בנ"ד דלא הוי שום היכר בהמשובחות טפי מבאחריני לעולם אמרינן מדלא הוחלפו אינהו לא הוחלפו נמי אחריני:
412
תי״גשאלה רז ראובן שדך לו את לאה וקבלו קנין סודר שינשאו זה לזה ואח"כ שלח לה סבלונות אי חיישינן כה"ג לקידושין או לא:
413
תי״דתשובה יראה דבתחילה צריכינן לבאר משפט הסבלונות אימת חיישינן להו משום קידושין אי לאו ובתר הכי נבאר משפט שאילתינו בפ' האיש מקדש גרסינן איתמר רב אמר חוששין לסבלונות ופרש"י מי ששדך אשה ושולח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ודקדקו שם התוספות וכן שאר המחברים מפירש"י דסבר דהך חששא דסבלונות משום דחיישינן שמא עכשיו קידשה ע"י סבלונות הללו. אבל התוס' מסברת עצמן וכן אשירי מפר"ח וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ויתר גאונים דחששא היא מטעם דחיישינן הואיל ושלח סבלונות שמא קדשה כבר על ידי עדים והלכו להם למדינת הים וכתב אשירי דאיכא משמעות בתלמוד כדפרש"י וכן נמי כפר"ח ובמרדכי כתב דיש לפרש דווקא כשאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והיא כופרת ואע"ג דאמרינן נקטו דאינו נאמן כה"ג לאוסרה היכא דשלח סבלונות חיישינן ע"כ ומסיק תלמודא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן ולגירסת רבינו חננאל אפי' מיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט כמו נבי גוסס ומים שאין להם סוף דחיישינן למיעוט משום חומרא דאשת איש וכתב במרדכי מתשובת מור"ס דהאידנא חיישינן לסבלונות אע"ג דמסקינן דלא חיישינן אלא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מ"מ מי יכניס ראשו לידע מנהג העיר ותו דר"ח גורס דחיישינן למיעוט ע"כ ורב אלפס והרמב"ם נמי סבירי דחיישינן למיעוטא. ובתשובה דא"ז כתב השיב רבינו שמחה זצ"ל זכורני שמורי ריב"א ז"ל שידך בתו לבן אחיו כסבור שהיתה פקחת ונמצא בהפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבינו יודא גט מפני הסבלונות ששלח לה עכ"ל ומספר א"ז גדול הועתק לי אותה תשובה דרבינו שמחה באורך וכתב בה דאפילו לפרש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו כחזקה אין עדים חתומים על השטר אא"כ נעשה גדול וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת והכי נמי אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שידוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קידושין שלח ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין ואע"ג דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר דאנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר. ותו מסיק בההוא תשובה דעובדא הוי באתרא דמסבלי והדר מקדשי ששלח אחד סבלונות והורו הגאונים הר"ר אברהם והר"י הלבן אם יש עדים ששלחם חוששין וה"ר יצחק וה"ר אלעזר ממיץ הורו אע"ג דליכא עדים חוששין כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוו עדות הכא נמי באותו מלכות הוי רגילות לעשות קנין ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות ע"כ וקצרתי. ועוד העתיק אחד מהגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל ונראה דסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליחה שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפרש"י והא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ בשעת חיילת הקדושין לא בעיא שנים וראייה מפ' האומר עכ"ל. עוד העתיק מתשובת הרא"ש בדרך הזאת דמסבלי והדר מקדשי אין בסבלונות משום קדושין ואי שיצא קול שהיא אנוסה מחמת הסבלונות לאו קול הוא להצריכה גט כי כן דרך הנשים לומר עכ"ל. ובטור אבן העזר כתב פרש"י חוששין לסבלונות שאם שדכה תחילה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים חיישינן שמא לשם קידושין שלחם וצריכה גט. ורבינו חננאל פירש חוששין לסבלונות היינו משום שמא קדשה כבר בפני עדים והלכו להם למדינת הים ולפי זה אפילו לא שלחם בעדים חוששין להם ויצא קול גם כן מזה שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכין אין חוששין באלו הסבלונות משום קדושין ולפרש"י חוששין וטוב להחמיר כשני הפי' וכן היא מסקנת אאז"ל עכ"ל אלו הן דברי המחברים והגאונים שמצאתי בענין הסבלונות והנני מבאר הכללות היוצאים מדבריהם רש"י פי' טעם חשש הסבלונות משום דשמא עכשיו קדשה בהני סבלונות וכתב אבן העזר דלפי זה צריך שישלחם בעדים ורש"י פירש נמי הכי מי ששידך אשה ושלח לה סבלונות בעדים משמע דווקא בעדים. והא דכתב רבינו שמחה דלעיל דאפילו לפרש"י לא בעי עדים נראה ליישב ולומר דודאי בעינן עדים בשעת שהמשלח שולח סבלונות אבל בשעת שנותנין הסבלונות להאשה סבר רבינו שמחה דלא בעי עדים התם ונוכל לומר דהאבן העזר נמי מודה בזה דרש"י גופיה נמי לא פי' אלא בשולח סבלונות בעדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קדושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנה לה כאשר צוה המשלח. ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן פ' האומר דלבית הלל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואין דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שלוח סבלונות כדמפרשינן. ולזה כיון לעיל בתשובת הר"ח א"ז דכתב דבשעת חיילת הקידושין לא בעינן שנים וראייה מפ' האומר כך היא השיטה לפירש"י אבל לפר"ח לא בעינן עדים אפילו בשעת שלוח הסבלונות אלא רק ששניהם מודים שנשתלחו סבלונות הוו כשניהם מודים שקדשה בפני שנים והלכו למד"ה דהוו מקודשת ודאי כדאמרינן פ' האומר והר"י והר"א ממי"ץ דלעיל הוסיפו עוד להחמיר דאפילו לפרש"י לא בעינן עדים בשולח הסבלונות היכן דמנהג הוא לעשות קניין אחר השידוכין ולשלוח טבעות ומנעלים דשוב אנן סהדי דודאי שלח לשם קידושין והוו עדות כמו רקדו בפניה וחשיב שפיר עדות שנים בדבר ערוה דהא גבי רקדו בפניה מפקינן ממונא אההוא סהדותא ולא ילפינן דבעי שנים בדבר ערוה אלא אממון. עוד נראה לי ראייה דלפר"ח אפילו לא קבלה המשודכת הסבלונות בידים אלא הניחה לקבלה קטנה אחת שאינה ראויה להיות שליח כדאיתא בהדיא פ' האומר בגיטין דאין קטנה נעשית שליח לזכות לאחרים אפ"ה חיישינן דכיון דהטעם הוא משום דחיישינן שמא קדשה כבר אפילו אם לא קבלתו היא נמי שלוח סבלונות מגלה לן דקדשה כבר הואיל ובאתרא דמקדשי והדר מסבלי הוא ואין לומר דגילתה היא דלא איתקדשה מדלא קבלתה בעצמה דודאי איכא למימר דמחמת כיסופה היא דעבדי הכי כי כן דרך הנשים וליתא הכי גילוי מילתא מידי אמנם מנהג בגבולינו שכלות מונעות מלקבל סבלונות בידיהם בזמן שמוליכין אותו להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו ואומרים שבשביל חשש קדושין נמנעו ובמה שכתבתי אינו מספיק דאין כאן גילוי מילתא שפיר אע"פ שכולם נוהגים מ"מ אין כאן הוכחה דאימור כולהו מחמת כיסופא עבדי ואע"ג דכתב לעיל בתשובת הר"ח א"ז דחוששין לסבלונות אפילו קבלתו אשה אחרת דדילמא שליחא שויתה משמע דווקא משום דחיישינן דילמא שויתה שליח הא לאו הכי לא היינו כפרש"י דסבר דסבלונות גופיה קדושין הן בעינן שתקבל היא או שלוחה אבל לפר"ח דהסבלונות מוכיחין שקדשה כבר לא בעינן וק"ל. ונראה דפר"ח עיקר הוא דרב אלפס פסק נמי הכי וכן התוספות מקדושין שבידי על שתי פנים בתרווייהו מסקינן כפר"ח וגם מדברי ראבי"ה במרדכי משמע דסבר כפר"ח ואע"ג דרבינו שמחה וחביריו שקלו וטרו אליבא דרש"י מ"מ נראה דרבו המסכימים לפר"ח לכך אית לן לדקדק אליביה תו נראה דאף לפר"ח אם יאמר השולח סבלונות אפי' בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר כלל לא מהמנינן ודווקא עדים מהמני כדכתב באבן העזר דלפר"ח אי איכא עדים שלא קדשה כבר מהני משמע דאינהו גופייהו לא מהימני וכן נראה דכיון דפסקו רבנן למילתיה דחיישינן באתרי דמקדשי והדר מסבלי שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מאי דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז במס' יבמות גבי בועל שפחתו דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ותו כיון דמנהג העיר דמקדשי והדר מסבלי א"כ אי מהימנין ליה שלא קדשה כבר ואפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפי' במגו אינו נאמן הכי פסק א"ז פ' הפועלים ומרדכי פ' המקבל בשם ר"ח בשערי דרב האי גאון*): אמנם היה נראה אי לאו תשובת רבינו שמחה דלעיל דכתב דחששא דשלוח סבלונות חזקה שאינה פוסקת היא כמו חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"א דאין להחמיר בה כולי האי ולומר דפסקו רבנן למילתיה לגמרי אלא ה"א דחששה בעלמא היא וכן כתב אשירי בהדיא בלשונו לפרש"י דחשש קידושין איכא ולא אשכחן דפר"ח חולק עליו בהא ולשון התלמוד נמי משמע הכי דקאמר באתרי דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכולה שמעתא קאמר חוששין ואין חוששין. תו נראה דאין כאן אלא חששא ולא חזקה גמורה דפ' המדיר אמרינן אמר רב יוסף בר אבא א"ר אמי המקדש בפחות משום פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהך הוא דלא טעי פי' אין אדם טועה דקידושין פחות משוה פרוטה מהני ובעל אח"כ לשם קדושין ואילו בפ"ב דקדושין תנן המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות אח"כ אינה מקודשת שע"מ קדושין הראשונים שלח ע"כ ותקשה אמאי אמרינן שע"מ הקידושין שלח הא אמרינן פ' המדיר ליכא מאן דטעי דקידושין בשוה פרוטה מהני אע"כ היינו טעמא דהתם בהמדיר קאי אבעל אחר הקידושין וקים להו לרבנן דחזקה גמורה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך תקנו לחומרא ואמרינן דמסתמא לא טעי וידע דקדושין קמאי פחות משוה פרוטה לאו כלום איכוון ובעל השתא לשם קדושין אבל לגבי שלח סבלונות דבלא"ה אינו אלא חששא בעלמא תלינן לקולא ואמרינן דילמא טעה ושלח ע"מ קדושין הראשונים ואי לאו דלשון אשירי דלעיל מסייעני לא מלאני לבי להביא ראייה לסתור דברי הגאון עכשיו יש לנו לומר דברי האשירי עיקר הן וכדמשמע נמי לשון התלמוד כדפירשתי לעיל ואי הוה הכי דסבלונות אינו אלא חששא בעלמא היא נראה לצדד בהא לקולא כמו שאבאר ונוכל לומר דהא דכתב מהר"מ ומחמיר טובא דחיישינן למיעוט ולא רצה להכניס ראשו ולידע מנהג מקום היינו דווקא בדרא דיליה דהוו רגילים שמקדשים לפעמים קודם הנישואין זמן מרובה כמו שרגילים בימי חכמי התלמוד והכי מוכח בכמה תשובות במרדכי דכתב כמה עובדא הוו בההוא דרא שהיו מקדשין קודם הנישואין ולכך אין לידע בבירור מנהג המקום אי נהגי דמקדשי והדר מסבלי או איפכא אבל עתה בדורותינו בכל גבולינו וכמדומה לי שכן הוא בכל ארץ אשכנ"ז שאין אחד ממאה דמקדש קודם אלא דווקא בשעת הנישואין והחופה והיה גנאי לקדש מקודם ולא עבדו הכי אלא הנהו דמקדשי ברמאות שלא בידיעת הקרובים או ע"י שום אונס כה"ג וא"כ הואיל ולא מקדשי כלל אלא בשעת נישואין ולאחר נישואין לא שייך כלל שלוח הסבלונות דכל מאי דיהיב לה בתר נישואין לאו סבלונות מיקרי תדע דבכל דוכתא תלמודא נקטיה לסבלונות בלשון שלוח והיינו משום שעדיין אינה אצלו ברשותו אבל לאחר נישואין שאצלו היא שייך לומר לשון מתנה ולפי זה איתברר לן דהאידנא מסבלי והדר מקדשי דכל הסבלונות לא משדרי להו אלא קודם הכנסת החופה וקודם החופה לא מקדשין האידנא ואפי' איכא אחד אי שנים דמקדש מקודם מ"מ אפילו לפר"ח דגריס חיישינן למיעוטא נוכל לומר דלמיעוטא דלא שכיח כזה לא חיישינן כדמחלק תלמודא בר"פ בנות כותים לרבי מאיר דסבר דחיישינן למיעוטא בכל מקוה למיעוטא דלא שכיחא כזה לא חיישינן. ומעתה נבאר נ"ד והיה נראה לומר דאע"ג דלא ברירא לי להקל בפשיטות מההוא טעמא דפרישית דבזמנינו דלא שכיח כלל לקדש מקודם שעת הנישואין איתברר לן דבכל מקומינו אתרי דמסבלי והדר מקדשי אינון מ"מ נ"ד דכבר קבלו קניין סודר ואח"כ שלח סבלונות היה סברא לומר דאין כאן בית מיחוש לכ"ע דאמרינן דסבר דקניין סודר מהני שתהא נקנית לו ע"י כך כדמהני לקנות בו בית או שדה ועל דעת אותם קידושין שלח הסבלונות כדתנן בפ"ב במקדש בפחות מש"פ דאייתינהו לעיל וקנין חליפין עדיף טפי מקנין פחות מש"פ כדמוכח בריש קידושין דלא מפיק ליה בקניין חליפין באשה אלא משום דחליפין איתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה אמנם יש לחלק שפיר ונימא דאע"ג דבתלמודא עדיף ליה קניין חליפין מקניין פחות מש"פ מ"מ לא כ"ע דיני גמירי ולרובא דעלמא פשיטא טפי דלא מהני חליפים באשה מפחות מש"פ ומשום דרוב קידושין על ידי כסף או ש"כ וההמון לא ידעי ובקיאי בשיעורים דבעינן ש"פ אבל קנין חליפין לא חזו אינשו כלל וליכא דטעו בה. והכי מחלק תלמודא התם בהדיא אההיא מתניתין דקתני בה תלת מילין ב' נשים בפרוטה ואחת בפחות מש"פ וכן קטן שקידש ועביד צריכותא אי תני פחות מש"פ ה"א התם הוא דטעי משום דלא קים להו לאינשי בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אבל קטן שקידש אימא דכ"ע ידעי דאין קידושי קטן כלום קמ"ל. ונראה לומר דכל היכא דתנא תרי או תלת מילי ותלמודא קעביד צריכותא עלייהו אלמא דסבר תנא דלא נילף חד מחבריה אי איכא לאפלוגי בינייהו וא"כ נוכל לומר דקניין חליפין קים להו לאינשי טפי דלא מהני לענין קידושין מכל הני דתנן גבי שלוח סבלונות ולא אמר כלל דע"מ קידושין הראשונים שלח. ותו נראה בפשיטות דלא דמי נ"ד לההיא דתנן התם נהי דפחות מש"פ הוא או קטן שקדש מ"מ לשם קידושין בהדיא קאתי אבל בנ"ד שלא הזכירו לשם קידושין אלא קבלו קניין סודר שינשאו יחד קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן כמו שעושים כמה פעמים שקונין זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקנין נתפס עליהן וכן נמצא במיימון סוף פ"ה דהלכות מכירה דנוהגין בהרבה מקומות לעשות קניין בסודר דברים שאין לקניין טעם בהן כמו המשחרר עבדו או המגרש אשתו או עשה שליח או מוסר מודעה בכל אלו א"צ כלום לקנין אלא עושים אותה כדי להודיע שמה שאמר וקבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול לפיכך אם אמר בלא קניין שגמר בכל לבו לעשות דבר זה אין צריך יותר כלל ע"כ ולפי זה אין לומר כלל שעל דעת הקידושין הראשונים שלח דלא הוו קידושין מעולם ואי חיישינן בעלמא לסבלונות ה"נ חיישינן להו:
414
תי״השאלה רח ראובן מתה אשתו והניחה לו בת קטנה בת עשר שנים ובקש ראובן להרחיק נדוד והניח הבת אצל שמעון אוהבו או קרובו והשיאה שמעון הבת לפלוני אחד רווק בעודה קטנה וראובן האב היה בפעם ההיא בארץ מרחקים והרווק ההוא כנס הקטנה אבל לא בא עליה ולא שהה אצלה רק ימים מועטים עד שהלך לו שובב ולא חזר אצלה תוך ג' שנים בתוך כך בא האב אל בתו לאחר שנתגדלה וכששמע בקידושין ונישואי בתו צווח וממאן בקידושין ונישואין ואומר חלילא שתינשא בתי לרווק זה וכעס מאד עם שמעון והרווק בא ג"כ ותבע את אשתו ומיאנה גם היא וגם אביה בו ובעטו בו ואמרו כי לא היה קידושין מעולם יש לחוש לקידושין כה"ג או לאו:
415
תי״ותשובה יראה דהך מילתא צריכה דיוקא שפיר בפסקי הגאונים כמו שאבאר בפ' האיש מקדש אמרינן דרב ושמואל אית להו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ומסיק בתר הכי דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל אלא ס"ל דאפי' מיאון אינה צריכה ואין כאן חשש קידושין כלל ופסקו כל הגאונים והמחברים כרבינא ופר"ח ופרש"י כתבו דרבינא אית ליה דאין חוששין אפילו שדכו אמנם כתבו התוספות וסמ"ג ואשירי בשם ה"ג וז"ל קטנה דאית לה אב במדה"י ואינסבה אימא ואישאלת הדא מילתא קמיה דרבנן ואמור רבנן דשפיר עבדה אימא דנישואין תקנו לקטנה אי איתא לאב מקדשי קדושי תורה אי ליתא לאב מינסבי בתיקון רבנן ולכי גדלה גדלה קידושין דידה וכי אתי אב לא צריך לקדשה עכ"ל וכתב סמ"ג על זה דרבינו יצחק פליג אה"ג ומוכח מסוגית התלמוד דאפילו כה"ג לא צריכה מיאון וכן כתב אשירי בשם התוספות. ועוד כתב אשירי וז"ל כתב בשאלתות הא דאמרינן דיכול אחיה ואמה לקדשה הנ"מ היכא דשכיב אב אבל כי איתא לאב לכאורה משמע דפליג אה"ג דדווקא אי שכיב אב אבל הלך למדה"י לא ויש ליישב דה"ה הלך למדה"י ובלא הלך איירי ע"כ. והנה יש בידי תוספות משני פנים בקדושין וכתב בתרווייהו דפסק בשאלתות דקטנה שהלך אביה למדה"י שיכולה היא להתקדשה כמו יתומה דתקנו לה רבנן קידושין ומהר"ח בתוס' שחבר על האלפס כתב נמי הכי בשם השאלתות ובאשירי לא משמע בלשונו דהכי סברי השאלתות ואפשר דאשירי לא היה בידו שיטת אילו התוספות מקידושין שהיו בידי ומ"מ גם הוא מסיק דהשאלתות יכולין לסבור כמו ה"ג וא"כ אע"ג דכתבו דהתוספות דהיינו ר"י דבסמ"ק פליג אה"ג מי יכניס ראשו להקל כנגדם דכל דבריהם דברי קבלה הם וכל שכן אי גם השאלתות סברי כוותייהו דהוי קדמא טובא ולפ"ז נ"ד דהאב הרחיק נדוד למרחקים הוי כמו הלך למדה"י ויכולה הבת להתקדש מדרבנן על ידי עצמה ואין לחלק דדווקא בדאנסיבה אמה אמרינן דתקינו רבנן קידושין אבל בלא אמה ואחיה לא משום דשמא יקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים והנה אין בה דעת להבין בין טוב לרע ולשון המ"ג משמע הכי דכתב ואינסיבה אימא י"ל דלאו דווקא ואורחא דמילתא נקטו דאין דרך קטנה להינשא מעצמה דכיון דכתבו התוס' לעיל בשם השאלתות שיכולה היא להתקדש כמו יתומה ממש ויתומה ממש מתקדשה מדרבנן על ידי עצמה כדפרש"י פ' האיש מקדש כיתומה בחיי האב דמקדשה איהי נפשה וצריכה מיאון. ונראה נמי דאיכא למימר אדרבה דטפי מתקדשת על ידי עצמה היכא דלית לה אם מעל ידי האם דטעמא מאי תקנו רבנן לקטנה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא במס' יבמות פ' חרש והיכא דלית לה אם דמשמרתה איכא למיחש טפי למנהג הפקר ועוד נראה בנ"ד כיון דהניחה האב אצל קרובו ואוהבו ה"ל כיתומים שסמכו אצל בעל הבית שמעשר ומתקן את פירותיהן כדאיתא פ' הניזקין והוא יכול לפקח על טובתם שלא תימסר למנוול ומוכה שחין כמו אחיה ואמה ולא רמוז בשום מקום דיש כח לאחיה ולאמה לקדש הקטנה יותר משאר קרובים וע"כ הא דאמרינן בכל דוכתא והשיאה אחיה ואמה אינו אלא אורחא דמלתא ותו דאיכא למיחש בנ"ד לקלא דקמי נישואין וא"ת דהוי קול ושוברו עמו דכ"ע ידעי דאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה י"ל דיסברו האב נתן כח ורשות לקרובו זה להשיאה למי שירצה והוי כמו שלוחו ויאמר דע"כ כך היו הדברים דאל"כ לא הוי שמעון חציף כולי האי למסור בת של אחרים לקדושין זכר לדבר הא דאמרינן פ' חזקת הבתים לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ועוד הואיל שגדלה הבת קודם שבא האב ומיאן וצווח וקודם שמיאנה היא יש לחוש אותו רווק שמא בצנעא בא אצלה ובא עליה בגדלותה לשם קידושין ואע"ג שלא ראה אותה שום אדם באותו מקום ובאותה מדינה מ"מ אשכחן דחיישינן כה"ג אפי' לקולא כדכתב אשירי פ' י' יוחסין בשם ה"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לאחר י"ב חדש לא חיישינן לממזרות דתלינן שמא בצינעא בא עליה ובעל ונתעברה ממנו אמנם יש לחלק דבנ"ד היינו מצריכין לומר דבא בצינעא ונתייחד עמה בעדים ובעל דבלא עדים אפי' בעל לא הוו קידושין כלל ואיכא למימר אם איתא דבא וידעי עדים בביאתו קלא הוי למילתא אבל ההיא די' יוחסין לא צרכינן למימר דידע איניש חד בביאתו ולכך אמרינן שמא בצנעא בא ובעל:
416
תי״זשאלה רט פלוני אחד הוליך עמו בתולה אחת מעיר לעיר ואומר שהיא ענייה ורוצה להוליכה אל קרוביה אחר כך נודע שמעוברת היא וכריסה בין שיניה ואמרה לכל שממנו נתעברה וכן יש רגלים לדבר באומדנות ניכרות והוא מכחישה ואמר שלא פעל עמה עול ונתן קצת אמתלא לדבר שאין נכנסין לאזנים לאחר זמן רצתה אותה בתולה להנשא וקראו מקצת יודעי ספר תגר על הנישואין בלא גט מאותו פלוני דנתעברה מיניה כי אמרה שכבר כמה פעמים הבטיחה לישאנה לכך איכא למימר שמא קידשה בביאה ולאותו פלוני יש לו אשה אחרת יש כאן בית מיחוש או לאו:
417
תי״חתשובה יראה דדברים הללו צריכין דקדוק היטב בתלמוד ובפסקי הגאונים בפ' הזורק בגיטין תנן המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק ב"ש אומרים אין צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ומסיק תלמודא התם דמתניתין איירי בשלא ראוה שנבעלה ופליגי דב"ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וב"ה אמרי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל כשראוה שנבעלה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין לכ"ע צריכה הימנו גט שני דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור' יוחנן סבר התם כר' שמעון בן אלעזר דכ"ע לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ופליגי בראוה שנבעלה דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אע"ג דביבמות פ' בית שמאי קאמר ב"ש דאין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ומפרש רבה ורב יוסף טעמא דב"ש משום דאין אעבב"ז ולהכי נשואה אינה יכולה למאן דלאו אדעתא דהכי נסבה איכא למימר דהתם כיון שראינו דקדשה ודאי אינו רוצה לבעול בע"ז אבל היכא שלא ראינו הקידושין סברי דבעילתו ב"ז וב"ה סברי דלעולם אין אעבב"ז אע"ג דאיתא התם דאפילו נשואה ממאנת משום דכיון דעל ידי קידושין ונישואין בא עליה לא חשיב ליה בעילת זנות כדאמר התם עכ"ל. וז"ל התוספות פ' בית שמאי לפי שאין עבב"ז קשה לרבי יודא דאמרינן בגיטין פ' הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרי ב"ש אינה צריכה הימנו גט ומפרש טעמא בגמרא דסברי אדם עושה בב"ז ואין לחוש שקידש בביאה זו אלא בא עליה בלא קידושין ותירץ כיון דגרשה ונתייחד עמה גלי בדעתו דאדעתא דבעילת זנות היא אבל הכא שהיה מתחלה דרך נישואין ובעלמא שאין הוכחה אין לנו לומר שיעשה בב"ז עכ"ל. ואשירי פ' הזורק כתב אהא דאמרי א"א עבב"ז מסתברא דדוקא בגרושתו מן האירוסין דכיון שכבר היתה ארוסתו אימור נתחרט על הגירושין וחזר ובעל לשם קידושין אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר רבי אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין ולא מפליג בין בעל בפני עדים בין בעל שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קידושין והיא אשת אביו וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וז"ל הרמב"ם פרק י' דהלכות גירושין והורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל לפני עדים צריכה גט חזקה א"א עבב"ז והגדילו והוסיפו בדבר זה עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עליה ויש שהורו שבודאי הוא שחזקה א"א עבב"ז. וכל אילו הדברים רחוקים הם בעיני מאד מדרכי הוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרוה חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי כו' עד אבל בשאר נשים הרי זו זונה ובחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא בועל לשם קידושין ואם בשפחה או נכרית שאין בת קידושין שאין חוששין לה כלל והרי הבן בחזקת נכרי או עבד עד שיודע לך בודאי שנשתחררה או עד שנתגיירה עכ"ל. ורב אלפס כתב פ"ב דיבמות אהא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית קאמרו רבוותא הנ"מ שפחה דאחריני אבל שפחה דידיה לא דא"א עבב"ז והכי אתמר משמיה דרב נטרונאי דחייב עלה משום בתו וחזינן לגאון אחד דמספקא ליה ומתוך דבריו נקיטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ואם קדש הולד אשה צריכה גט מספק ואסור הוא בבת ישראל וגם בשפחה ע"כ דבריו בקוצר. וכתב עליה אשירי רואה אני את דברי רב נטרונאי דאמרינן ודאי שיחררה מעיקרא דאל"כ לא הוי עביד איסור לבעול שפחה ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם לא נראה לו דברי הגאון ואין דבריו נראין ע"כ קצרתי. ובא"ז בריש מס' יבמות כתוב בשם ר"ח ורב אלפס דאם הוליד משפחתו בנו הוא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכתב בתר הכי דהכי עבדינן כרב אלפס ואפילו אמר אח"כ ב"ז בעלתי לא מהימן דכל מקום שהכריעו חכמים לכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך עכ"ל וכתב במרדכי פ' האומר בקידושין פסק רבינו ברוך הבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ צריכה הימנו גט משום דא"א עבב"ז ואם בא אח"כ אחר וקידשה צריכה הימנו גט והמיימוני פליג ע"כ הרי אילו דברי הגאונים אשר מצאתי בהך עניינא. ומהשתא נבאר שאילתינו הרמב"ם והאשירי שוה בזה דאדם הבא על הפנייה אפילו בפני עדים בדרך זנות אין חוששין בכלום לקידושין כדמבואר לעיל אבל הבא על שפחתו פליגי בסברות הפוכות הרמב"ם סבר דכ"ש הוא דליכא למיחש בשפחתו לבעילת קידושין כדמוכח בהדיא בדבריו ונראה טעמו בזה דבשלמא גבי פנויה ישראלית היה לחוש שמא בעל לשם קידושין משום דאינו מחוסר שום מעשה אחר דכך יכול לבעול לשם קידושין כמו לשם זנות אבל לגבי שפחתו אי נימא דלאו לזנות בעל צריכה למימר דשחררה כבר ושמא לא הוי ליה שהות לזה ולא הוי מצי לאוקומי אנפשיה ואשירי סבר אדרבה שפחתו דבדידיה לחוד תליא מלתא וגם לא צריכינן למימר דבא עליה לשם קידושין אך כיון דאמרינן שחררה ושוב הוליד ממנה בן בנו הוא לכל דבר לכך אמרינן ודאי שחררה כדי שלא יבעול בה בעילת זנות דכל בעילת שפחתו בעילת זנות היא מן התורה כדילפינן מן לא יהיה קדש אבל בפנויה בעלמא דבעינן למימר ודאי בעל לשם קידושין כדי שלא תהא בב"ז אהא איכא למימר דשמא היא לא נתרצה להיות לו לאשה או הוא אינו חפץ בה לישאנה אלא שיצרם תקפם לזנות יחד ומן התורה אינה אסורה לזנות עם הפנויה והשתא לדעת אשירי נוכל לומר דר"ח ורב אלפס וחביריהם דחיישי בשפחתו גבי פנויה מודה דלא חיישינן לקידושין כדסבר אשירי גופיה שיש לחלק אבל לדעת הרמב"ם כיון דהנהו גאונים חיישי בשפחתו כל שכן חיישי בפנויה כדפרישנא אך כתיבנא לעיל דהרמב"ם ואשירי שוו בפנויה דלא חיישינן בה לקידושין ונראה להוכיח מן התוס' בדוכתא תרין דלעיל דלא סבירא להו כמו הרמב"ם ואשירי דבפ' ב"ש קאמרי בהדיא דדווקא גבי המגרש את אשתו כו' דאיכא הוכחה דלשם זנות נתכוון לא חיישי ב"ש לקידושין אבל היכא דליכא הוכחה חיישי והיינו ממש איפכא מסברת אשירי והרמב"ם דכתבו המגרש את אשתו איכא למיחש טפי לקידושין מבאשה דעלמא ואע"ג דב"ש פליג אב"ה בהמגרש את אשתו מ"מ לא אשכחן דסברות הפוכות מדב"ש וק"ל. והתוס' פ' הזורק נמי קאמרי דב"ה דסברי דלעולם א"א עבב"ז אפילו בפנויה דעלמא מדקאמרי לעולם וה"נ סבר רבינו ברוך במרדכי פ' האומר ולפי סברת הרמב"ם ר"ח ורב אלפס וא"ז סברי נמי הכי מכ"ש דשפחה כדברירנא לעיל וא"כ היה קשה מאד להקל ולסמוך אדברי הרמב"ם ואשירי נגד כל הני לכך נראה דאין צד יפה להתיר בנ"ד וכה"ג אלא משום דלא בעל בפני עדים והרמב"ם והאשירי ור"ב כולהו כתבו ונקטו בהדיא בעל בפני עדים דבלא עדים אפילו שניהם מודים אין כאן חשש קידושין ולכך בנ"ד אפילו היה מודה לה שממנו נתעברה אם לא הוו עידי ביאה אין חוששין לקידושין וכ"ת מטעם א"א עבב"ז נימא ודאי בעל בפני עדים דאל"כ הוי ב"ז אפי' בעל לשם קידושין שלא בפני עדים י"ל דלא כ"ע דיני גמירי והרבה סוברים כיון ששניהם מודים עדיפי מעדים וכיון דמכווני לקידושין לא חשיב כלל בעילת זנות וכה"ג אשכחן פ' המדיר דהמקדש במלוה ובעל אין חוששין לקדושין משום דסבור הוא דקדושין קמאי דמלוה מהני ועל דעת קידושין הראשונים הוא בעל ופרש"י התם משום דאין הכל בקיאין בהלכות קידושין תלינן דטעה בקידושי קמאי ואיכא למ"ד התם דבקדושין פחות משוה פרוטה נמי טעו ביה אינשי וא"כ נוכל לומר דכ"ש קידושין בלא עדים ושניהם מודים דטעו בה ותו נראה למימר דכל היכא דטמרי האיש והאשה מאינשי ובאו לגנוב דעת הבריות שלא יסברו כלל שהן משמשין ביחד כנ"ד שהיה ההוא פלוני נתן אמתלאות למה שהוליכה עמו והיה מסתיר מעשיו בכל המקומות כל כה"ג לא חיישינן שהמציא לו עדים לביאתו דחייש דילמא מפקא קלא ובלאו הכי דבר שאינו מצוי הוא שיבעול בפני עדים אפילו אם רואין מבחוץ דביחוד לחוד לא סגי אפילו באלמנה מן האירוסין וכ"ש באשה דעלמא דאין לבו גס בה לגמרי. ולפי זה מתורץ נמי הא דאיתא בפ' נושאין על האנוסה דת"ר אנס אשה מותר ליקח בתה ורמינהי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה כו' והשתא קשה תקשה דמאי איריא משום אונס ופתוי תיפוק ליה דאיכא למיחש בנטען שמא קדשה בביאה הואיל וחשוד הוא עמה נימא דלא עבב"ז ובעל לשם קידושין והמציא לו עדים לכך אלא ע"כ כיון דמטמר מאינשי בעילתו דבר שאינו מצוי כלל שימציא לו עדים לבעילתו וא"כ מסקינן דאפי' כריסה בין שיניה ושניהם מודים אח"כ שנתעברה מפלוני זה לא חיישינן לקידושין הואיל ומטמרי מתחילה וגם ליכא עדים שבעל בפניהם וכ"ש בנ"ד שהוא מכחש בדבר ואומר שלא בא עליה מעולם דמצינו למימר דשמא מנכרי נתעברה דאין לו תורת קידושין או אחד מפריצי בני ברית דלא שייך לומר דא"א עבב"ז הואיל ובלא"ה פרוץ הוא בזנות וחשוד אניאוף וכה"ג איתא פ' כל הנשבעין דקאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ודקדק רב אלפס דדוקא אם אינו מוחזק ומפורסם בגניבה אבל אם מוחזק ומפורסם בגניבה אמרינן גנבים הן וכ"כ התוס' שם בשם הרוקח אהא דאמרי עביד איניש דגזים ולא עביד דדווקא בסתם בני אדם אמרי הכי אבל במוחזק לכך לא וה"ה לענין ב"ז וכן היה מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו עם הגלח בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דודאי היא והמומר לא נתכוונו בהזדווגם יחד בגיותם לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחד בעלמא כדי שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר לכך בא עמה אל הגלח לזווגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א עבב"ז היכא דיצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה ואף כי אותו המומר היה פרוץ בניאוף גם כשהיה ביהדות והבאתי ראייה מפ' כל הנשבעין דלעיל. וכ"נ נמי לדקדק הכי מסמ"ג דכתב אהא דמקדש בפחות מש"פ ובעל אח"כ דמקודשת היא משום דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עבב"ז מדנקט הכשרים משמע הפרוצים לא וחוזרני לנ"ד תחילת שאילתנא דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הולך אחר המנהג והנה ראינו כמה מעשים שנתעברו הפנויות בנות ישראל ותלו העיבור בפלוני או בפלוני והיה קצת רגלים לדבר ולא שמענו אוסרים ולא לינשא לאחר מטעם חשש קידושין אע"ג דשוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא אי הוי חיישינן לקדושין שהרי אמרה לפלוני נבעלתי עוד י"ל צד להתיר משום דהאיש נשוי הוא כבר ואם היה מקדש זו שבעל היה פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קדושין כדי שלא תהא בב"ז ואדרבה ב"ז עדיפא לעניין חרם רבינו גרשום ומאן לימר לן דהאי איסורא חמירא ליה דילמא האי חמירא ליה דהך בעילת זנות נמי לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמור הוא מ"מ אשכחן לפעמים דאיסור קל חמירא לאינשי מאיסור חמור כדאמרינן פ' הניזקין באתריה דרבי יודא חמירא להו שביעית טפי מחלול שבת כדמוכח התם אע"ג דיש לחלק בהך סברא מ"מ נראה דבסברא כל דהו דחינן להך חזקה א"א מבב"ז כה"ג בנ"ד דיפה כתב הרמב"ם שהדבר רחוק מן הדעת והלב מהסס לומר על איש ואשה שנתפתתו ליצרם ונכנסו לסתור לבעול שיבעול לשם קדושין ועתה בדורותינו אינו מצוי כלל:
418
תי״טשאלה רי ראובן שכר חגורה משמעון עבור ב' דינרין שיחגור אותו ויתקשט בה בימי החתונה במחולות וכאשר הלך במחולות החגורה היתה על מתניו בקשה ממנו בתולה אחת שישאלנה שתלך גם היא בה במחולות ב' או ג' פעמים והשיב לה אם תרצה להתקדש לי בה אמסרנה לך ותלך במחולות והשיבה הן ומסרה לה בפני עדים לשם כך יש כאן חשש קדושין או לאו:
419
ת״כתשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק דפ' הזהב אמרינן בעי רבי זירא יש אונאה לשכירות או אין אונאה לשכירות ומסיק יש אונאה משום דלא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם אלא תמכרו ממכר ושכירות ליומי ממכר הוא וכתבו שם התוס' דדוקא לגבי אונאה ריבוייא קרא אבל בעלמא שכירות לא ממכר ליומי חשיב ליה והביאו ראייה מפ"ק דע"ז ולא לבית דירה אמרו וגם מהא דתניא ישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וא"כ הואיל ואין החגורה קנויה לו לא מצי לקדש בו דבעי קידושין משלו. אמנם מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם מהרי"ח ז"ל וז"ל. אדם שקדש אשה בסוס ונתחרט והביא עדים שהסוס שכור היה והשיבו רבותינו דלא הוו קידושין כיון שסבורה היתה שהסוס היה שלו לגמרי עכ"ל משמע בפשיטות דאלו ידעה ששכור היתה מקודשת והיינו טעמא ע"כ משום דשכירות קניא אפי' בעלמא והכי משמע נמי במרדכי פ' הזהב בההוא דלעיל דלא מפלגינן בין אונאה לשאר מילי לענין שכירות דיומי ממכר הוא דמייתי ראייה מאונאה אשאר מילי ע"ש וכן באשירי פרק שור שנגח את הפרה משמע דבשאר מילי נמי אמרינן שכירות ליומי ממכר הוא לעיין אם השכיר ביתו אינו יכול לאוסרו על חבירו אמנם יש לדחות ראיה משם ע"ש. וא"ת נהי נמי דחגורה היתה קנויה לו כל ימי שכירות מ"מ הא לא נתנה לה לגמרי אלא על מנת שתלך בה שנים או שלשה פעמים במחולות ותחזירנה לו והו"ל כמו מתנה על מנת להחזיר דלא שמיה מתנה לענין קידושין הואיל דאין האשה נקנית בחליפין כדאיתא בהדיא בגמרא פ' קמא דקידושין. וי"ל דהכא יש מתנה גמורה אותה הנאה שהיא מתקשטת בה במחולות. וההיא הנאה חשיב ליה טפי מפרוטה דפרוטה דבר מועט הוא לפי שיעור מטבעות שלנו אינה מגעת כלל לחצי מחצה ווי"נער וההיא הנאה נתן לה לגמרי ובהנאה בעלמא נתקדשה האשה כדתניא הרי את מקודשת על מנת שאדבר עליך לשלטון אם יש באותה הנאה שוה פרוטה הרי היא מקודשת וכה"ג כתב אשירי פ' קמא לענין טבעת שאולה שהיא שאולה עד זמן ידוע ונתנה לו רשות להשאילה למחר קדש בה אשה והודיעה שהיא שאולה בידו ואמר לה שהוא מקדש אותה בההיא הנאה שתתקשט בה עד זמן שאילתו שמין אם יש באותו הנאה שוה פרוטה הרי היא מקודשת ע"כ. וא"ת הא כתב דצריך להודיע לה שהיא שאולה בידו ובנ"ד לא הודיע לה מידי י"ל כיון דלא בקשה ממנו רק שישאלנה לה שתלך בהם במחולות שנים או שלשה פעמים לא היה צריך להודיעה שהיא שאולה דבלאו הכי נמי לא נתרצית להתקדש בשביל שתהא החגורה שלה אלא בשביל הנאות הקשוט דהא דכתב אשירי דצריך להודיע לה שהיא שאולה היינו לאפוקי שאינו שלו שלא תהא סבורה שנותן לחלוטין וק"ל. והא דכתב אשירי ונתנו לו רשות להשאילה לאחר כו' היה נראה לומר דאין דעת האשירי שאם לא נתנו לו רשות להשאילו שאינה מקודשת אפילו בדיעבד דהא איהו גופיה פסק פ' המפקיד בשם רב אלפס אע"ג דאמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחילה אבל אם עשה לא מיקרי גזלן בהכי הואיל ומסרה לבן דעת וכיון דלא מיקרי גזלן בהכי הואיל ומסרה לבן דעת א"כ הרי קידשה באותה הנאת קישוט שיש לה בה שלכך שכרה ואשירי דנקט זה הלשון שנתנו לו רשות רוצה לומר דבענין זה שרי אפילו לכתחילה לקדש בה וקאי אתחלת דבריו התם דכתב שראה באשכנז שהיו רגילין לקדש בטבעת שאולה דקדק למצוא רגלים לדבר אמאי הוי נהוג הכי לכתחילה. אמנם בפסקי מהרי"ח פ' קמא דקידושין מצאתי השואל חפץ וקדש בו נראה דאינה מקודשת דאינה שלו וצריכין להחזיר א"כ לאו מידי יהיב לה מיהו אם קדשה בהנאה שתשמש בה כל זמן שאילתה צ"ע אם מקודשת דקיי"ל אין השואל כו' ע"כ משמע דמסתפק אפילו בדיעבד מטעם דאין רשאי להשאיל. ומהאי טעמא דכתבת דמקודשת היא בהנאת קישוט א"כ לפ"ז אפילו לדברי תוספות דשכירות לא קניא דרק לענין אונאה אתרבי מ"מ בנ"ד הואיל ולא נתנו לה רק להתקשט בה והיא לא קבלה רק על דעת כן כי איכא שוה פרוטה בההיא הנאה מקודשת אך תמהתי הרבה מדברי אשירי דלעיל מתחילת דבריו כמו שהעתקתי לעיל דאם קידש בטבעת שאולה והודיעה לה שאינה מקודשת אלא בהנאת קישוט כל ימי שאילתה דמקודשת אם יש שוה פרוטה באותה הנאה והאריך אחר כך וחילק בכמה גוונא בדין טבעת שאולה ובסוף דבריו כתב כללא דמילתא על כל החילוקים דלעיל והך גוונא דאם קדש בהנאת קישוט לא הזכיר בהנך כללי גם בסימני אשירי בההיא דוכתא כתב והזכיר כל החלוקים וגווני דכתב אשירי גדול והך גוונא לא כתב והזכיר ונראין הדברים דלאו אליבא דהילכתא כתב אשירי בתחילה להך גוונא ואפשר הוא דמסתפקא ליה אך המדקדק בדברי אשירי ימצא לו דבלא שום גמגום כתב בתחילה דקידושין גמורין הן אם קדשה בהנאת קישוט אם יש בה שוה פרוטה וקשה הדבר לסתור דבריו הראשונים מדלא נקטינהו בכללא בתראה ולכל הפחות ספק קידושין יש כאן להצריך גט*):
420
תכ״אשאלה ריא ראינו כמה תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה הגונים דלא הוו קפדי לישא אשה שמתו לה שני אנשים ואין מוחה בידם או קורא תגר עליהם יש סמך לקולא זו או לאו:
421
תכ״בתשובה יראה דלאו שפיר עבדי דלא קפדי וכן אמרו רבותינו דיש להקפיד והוו תמיהים טובא ממקצת תלמידי חכמים דלא הוו קפדי דהא אשירי בכתובות פ' נערה כתב דכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכי היכי דבית דין חייבין להפרישו מאיסורא הכא נמי מסכנתא וכתב עוד בשם ה"ר משה מנרבונ"א דאין לה כתובה משני משום דאסורה לאינסובי לשלישי ולא קרינן בה כשתינשא לאחר תטלי כו' אלמא דסבר דאיסור גמור הוא גם הרמב"ם כתב אשה שמתו לה שני אנשים לשלישי לא תנשא ואה נשאת לא תצא ואפילו לא נתקדשה יכנוס ע"כ משמע דאסור לכתחילה לעבור אמנם בא"ז כתב בתשובה וז"ל הא דקבעינן הלכתא כרבי לשלישי לא תינשא לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא עכ"ל. וכמדומה דדייק הוא לאפוקי תלמודא מפשטיה דבהדיא תניא בפ' הבא על יבמתו לשלישי לא תינשא אההיא עובדא דאביי דסמך ארבי יצחק ועבד עובדא בנפשיה ואע"ג דאיהו אמר סומקא לאו בר סמכא הוא כדאיתא התם ואי הוי איסורא או אפילו ודאי חששא לא סמך עליה כלל אע"כ אינו אלא ספק חששא ולהכי הוי קיל ליה למסמך עליה*): אמנם מהך דא"ז לא ברירא לי שפיר אי דווקא קאמר הא דקבעינן הלכתא כרבי דלשלישי לא תנשא אינו אלא ספק סכנה משום דהא לרשב"ג לשלישי שרי לגמרי אבל לרביעי לכ"ע אסור דילמא הכי הוא או נימא דלא שנא אליבא דרבי בין שלישי לרביעי מ"מ אפשר דאהני מילי דא"ז סמכי עלמא ולא חיישינן לספק חששא כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאזהירו רבנן עלייהו משום חשש סכנה משום שומר פתאים ה' וגם נראה מתוך שאנו מתי מעט וצריכין אנו לישא מאשר נמצאו דשו בה רבים ושומר פתאים ה' וכה"ג אמרינן בפ' מפנין לענין הקזת דם בששי דקאי מאדים וצ"ע אי שייך למימר האי טעמא שומר פתאים לתלמיד חכם שהוא יודע ומכיר ונזכר למופלא בדורו ואפילו באיניש דעלמא קשה הדבר לצדד כל כך להתיר הואיל ואיכא חשש סכנה כדאמר פ' אין מעמידין פרוקא לסכנה בתמיה. אבל נראה דנזקקין אנן לדקדק משום עיגונא תשים ילדות דאיתרע בהו כי הך מילתא אם יהיו אסורות להנשא היה לחוש שמא חס ושלום תצאנה לתרבות רעה ורב אשי סבר מזל גרם וקאמר דאיכא בינייהו תפל מדיקלא ומת דלרב אשי אסירא ומטעם (דמקום) [דמעיין] גורם מותרת דלאו (מקום) [מעיין] דידה קטליה ופסק בהגה"ה במיימון כרב אשי ובספר חסידים משמע דסבירא לן (דמקום) [דמעיין] גורם. אמנם משמע נמי דקיי"ל כרשב"ג דלרביעי לא תינשא וכתב עוד דבר תמוה דלחמישי אינו מזיק ולכך נראה דליכא למיסמך עליה ושמעתי במקצת מדינות בודים סברות מלבם לחלק להיכא דמת בשינוי אויר בדבר או אם נהרג ונשרף בגזירה עם הצבור כה"ג לא שייך לומר מזל גורם דמכת מדינה הוא וקצת יש ראייה לדבריהם מפ' המקבל דמכת מדינה לא תלינן במזלא דגברא ע"ש:
422
תכ״גשאלה ריב ראובן בא לבית דין וספר להן ואמר אני ושמעון היינו בבית לוי ביחד ולוי עמנו וגם בתולה אחת עמנו ואמר לוי בואי התקדשי לי באלו הארבעה זהובים הללו שאתן לך ואמרה הן ונתן לה הארבעה זהובים והלכה לדרכה וקרא עליה להחזיר ואמר שלשחוק בה נתכוון ולא רצתה להחזיר לו ובכן הלכתי מהן ושלחו בית דין גם אחרי שמעון לשמוע דבריו ואמר אמת הייתי במעמד עם ראובן אצל לוי והבתולה כשנתן לה הארבעה זהובים אבל הכל היה דרך שחוק ובדיחותא ולא הזכיר שום קידושין כלל ושאלו בית דין ג"כ את לוי והבתולה ואמרו כדברי שמעון יש כאן חשש קידושין או לאו:
423
תכ״דתשובה יראה דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמים כמו שאבאר חדא כיון דהאיש והאשה מכחישין בהך סהדא דמעיד בקידושין ועד אחד בהכחשה לא מהימן אפילו היכא דליכא סהדא אחרינא דמכחיש ליה אלא דהאשה לבד מכחישתו לא מהימן והכי איתא בפ' האומר בקידושין גבי אשה ושני אנשים וחבילה עמהם כו' אלא לאו בעד אחד ותיסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן ופרש"י אלא לאו בעד אחד ושמע מינה אפילו אינה מודה לו בקידושין מהימן ומסיק ותיסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן והא אין עד אחד קם באיש אלא לשבועה והכא לא שייכי שבועה הא קמן דאין עד אחד נאמן בהכחשה ואע"ג דאחד מן הגדולים השיב על ראייה זו דשאני התם דעדות מוכחשת היא דכל חדא מהנהו שני אנשים אית ליה חד סהדא דנתקדשה לו וא"כ ודאי חד מינייהו שקורי משקר ולכך לא מהימן דלשון רש"י לא משמע הכי כלל וק"ל אמנם בפ' שני דכתובות משמע דעד אחד מהימן בהכחשת האשה דקאמר התם תרגמא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דאמר נתקדשה הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים משמע הא לאו הכי צריכה גט על פי עד אחד ואפילו אם נשאת תצא כדאיתא התם וע"כ איירי התם במכחישתו דאי היא מודה לעד אחד האומר נתקדשה אמאי לא תצא דשווייא נפשה חתיכה דאיסורא וכן יש להוכיח מן התוספות שם. ויש לדחות דלא איירי לא במכחשתו ולא במודה אלא שגם היא מסופקת באיזה ענין שהוא אם נעשו קדושין אי לא נעשו שום קידושין כל עיקר ובדרך זה לא איתרע חזקתו כההיא דספק קרוב לה דכיון דודאי נזרקו לה קדושין אמרינן דאיתרע חזקתו וצ"ע התם בתוס' והמדקדק יתיישב לו דלא מוכח ומשמע דעד אחד נאמן כשהיא מכחישתו ואף כי קשה מאד לסתור תלמוד ארוך לפנינו בפרק האומר מדקדוקים אחרים אמנם נראה אי לאו היה טעמא דמשום הכחשה לא מהימן מטעם דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין לא הוי לן למישרי והכא בעובדא דידן לא היה רק ראובן ושמעון אצל המעשה ושמעון העיד שלא הוזכרו שום קידושין כלל ואין כאן אלא עדות ראובן והיינו מקדש בעד אחד מכמה טעמים אין להתיר חדא דסמ"ג וכן רא"ם במרדכי ובהגה"ה במיימון מזכיר ג"כ גדול אחד כולי סבירא להו המקדש בעד אחד חוששין לקידושין ואפי' לדברי הגאונים דפסקו אין חוששין היינו במקום דלא הוו רק חד סהדא אצל הקידושין ולא יותר כלל בכה"ג אין חוששין משום גזירת כתוב הוא דילפינן דבר דבר מממון דאין לך דבר שבערוה פחות משנים ואין קידושין וגירושין גומרים אלא על פי שנים עדים. ותדע דהא אפילו שניהם מודים אינה מקודשת אם לא שיאמרו נתקדשה בפני שנים והלכו להם למדה"י. אבל אם אמרה שנעשה לגמרי בלא עדים לא מיתסרו אפילו לחומרא כדאיתא בהדיא פר' האומר וא"כ עובדא דידן דהוו תרתי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה קידושין בפניו ובפני חבירו ואע"ג דחבירו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קידושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג כ"ע מודו דחוששין וראייה מאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דודאי חוששין כדאמרינן בכמה דוכתי. אמנם י"ל דהתם איירי בענין זה דכמה סהדי הוו התם והלכו להם למדינת הים רק אלו השנים לפנינו ונתחלקו זה אומר כל העדים שהלכו ראו שהיו קרוב לה וזה אומר קרוב לו אבל בעובדא דידן שלא היו רק השנים עדים והאחד מכחיש איכא למימר דלעולם אין חוששין*). וכן השיב לי אחד מהגדולים דלעיל דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיות שמעון דסהדותיה וראיות דידה לחודיה לאו כלום הוא וא"כ הואיל ושמעון מכחיש לא מהני. ודמיא להא דכתב אשירי פ' הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה בביאורי י"ד חלוקים דנאמנות דעד אחד דאם אמר עד אחד טבל שלי מתוקן אמרו לו היאך אומר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר לא תקנתיו הרי זה בחזקת טבל אע"ג דבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כיון שזה מודה שלא תיקנה הוא אלא אמר לזה לתקנו והוא אמר לא תקנתיו הרי זה טבל גמור ע"כ הא קמן דכיון שזה תולה הדבר בחבירו וחבירו מכחיש לו ואמר שלא אמר לו מעולם לתקן מהימנינן לזה שהעדות נתלה בו. וכה"ג אמרינן פ' המדיר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייל ואישתכח שיקרא וכה"ג איתא נמי התם פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזל ושייל ואשתכח שיקרא. ונראה דמהכא דייקי הגאונים בי"ד חלוקים דהתולה תיקונו בחבירו וחבירו מכחיש לו חבירו מהימן ולא הוא אמנם באשירי מייתי הירושלמי דכל הנהו אישתכח שיקרא איירי בעדים דווקא שהכחישוהו אבל החכם או הכהן לא מהימני כנגדה להכחישה. וכתב אשירי דהכי מסתברא דאין להפקיע ממון כתובתה בעד אחד אלמא אע"פ שהיתה תולה תיקונה בחכם וכהן לא מהימני כנגדה כדי לאפוקי ממון מחזקתן ומ"מ שפיר דייקי רבנן לענין טבל בי"ד חלוקים דהתם אדרבה מעמיד טבל על חזקתו והרי הוא עדיין טבל גמור הואיל והוא מודה שלא תיקנה אלא שאמר לחבירו לתקנו וא"כ בנ"ד נמי איכא למימר נחמיר משום חומרא דא"א להאמין לע"א שהוא וחבירו ראו ושמע בקדושין ולא ניחוש בהאי אי חבירו שהוא תולה בו מכחיש כיון דלאו סברא ברורה זאת כדמוכח מן הירושלמי דלעיל אמנם כי דייקי בתוספ' בפ"ב דכתובות לא צריכין בעובדא דידן לכל הני טעמי אהא דקאמרינן עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי כו' ומקשה אמאי לא תנשא לכתחילה דנוקמי אחזקת פנויה ומתרצי דאיירי שאנו יודעים שזרק לה הקידושין אלא דלא ידעינן אי הוי קרוב לה אי נמי איירי בנרות דולקות ומטות מוצעות כו' וכה"ג איתרע חזקה ועובדא דידן ליתנהו הני צדדין ולכך מוקמינן אחזקת פנויה ולא הארכתי אלא כדי לבאר חלוקים שיש בהן נפקותא במקום אחר:
424
תכ״השאלה ריג מי שמשיא בתו קטנה היאך נוהגים אם הוא מקבל בעצמו הקידושין תחת החופה או אם די בכך שעומד אצלה ואומר לה לקבל קידושיה:
425
תכ״ותשובה יראה דשפיר דמי שהקטנה בעצמה מקבלת קידושיה והאב יעמוד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקידושין במצותו ובמאמרו. וכן כתבו התוס' וסמ"ג ואשירי ומרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ן דקיי"ל כהא דאמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין מדרבי יוסי ב"ר יודא וכתב ר"י דאפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי ב"ר יודא נמי סבירא להו דשפיר דמילא נקט רבי יוסי אלא משום דיש לדקדק דין זה מדבריו אבל מדברי רבנן אין לדקדק כך אבל מצי למסבר הכי שפיר ואע"ג דמרדכי כתב בשם רא"ם דלא קיי"ל כרבא אמר רב נחמן משום דסמך דבריו אדרבי יוסי ב"ר יודא וקיי"ל כרבנן ומסיק רא"ם דכל הבא לקדש את בתו הקטנה יקבל הקידושין בעצמו וכתב עלה רבינו ברוך דהמחמיר כדברי רא"ם לא הפסיד וכן העתיק אחד מהגדולים מהמרדכי בשם ר"ם דסבר נמי שיקבל הוא בעצמו הקידושין. ונראה דבמרדכי דבני רינו"ס הועתק דבמרדכי בבני אושטריי"ך ליתא כל עיקר הא בשם ר"ם ומצאתי אדרבה תשובת מהר"ם וז"ל נראה לי דמותר לאדם לקדש בתו קטנה ואע"ג דאמרינן אסור לקדש בתו קטנה וכו' הנ"מ כשהוא בעצמו מקובל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתה מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קדושיך אם את חופצת עכ"ל ושלום מאיר ב"ר ברוך שי'. משמע מכאן בפשיטות דלא הוה חש להחמיר שלא תקבל היא הקידושין דאל"כ תיפוק ליה לאסור מההוא טעמא. עוד נראה דכל הנהו דברי הגאונים דלעיל לא איירי אלא היכי דנותן האב רשות לבתו קטנה לקבל קדושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה והכי משמע לשון הגמרא דעלה פסקו הגאונים דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך אבל כשעומד על גבה ותופש בידה לקבל הקידושין הוי כאלו הוא קבל בעצמו ואע"ג דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפידא דרוצה לומר הרי את מקודשת לי מכח אביך:
426
תכ״זשאלה ריד יוסף בן שמעון ושמעון הוא בנה של לאה בת יעקב ונשא יעקב הזקן אשה וילדה ומת ויוסף בן בנה של בתו חפץ לישאנה חשיב לגבי' שניה או לאו:
427
תכ״חתשובה יראה דכשנייה היא חשיבה לו ולא מבעיא לדעת ראבי"ה בהגה"ה במיימון דפסק דלא כזעירי בפרק שני דיבמות דמוסיף אף אשת אבי אם אמו דיש לה הפסק אלא דקיי"ל דאין לה הפסק ואם כן הכא בנ"ד פשיטא שהוא אסור בה ולא עדיפא מאשת אבי אם אמו אלא אפי' לפי דעת הרמב"ם והסמ"ג וא"ז ואשירי דפסקו כולהו כזעירי י"ל דהנ"מ באשת אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחי דאזיל לגבייהו כדמפרש תלמודא הטעם אליבא דזעירי דקורבא דאב שכיחי הוא דאזיל לגבייהו וקורבא דאם לא שכיחי דאזיל לגבייהו ובנ"ד כיון דלגבי דידיה קורבה דאב הוא ואע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחי טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה וק"ל. ואין להקשות א"כ אמאי לא חשיב טפי דאין להן הפסק דיש לומר דבכלל אשת אבי אב היא דהך נמי קורבא דאב הוא כדפרישית:
428
תכ״טשאלה רטו ראובן נשא את לאה במדינת מולדתו ובדעתו היה להשתקע שם ולאחר שלשה או ארבעה שנים ירד מנכסיו קצת ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומר שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת ומשיבה לאה אין רצוני לצאת מארץ מולדתי ממקום שנשאה שם ואע"פ שיש לדאג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם. היוכל ראובן לכופה לצאת עמו ממקומה או לאו:
429
ת״לתשובה יראה שהדין עם הבעל ויכול לכוף את אשתו ולצאת כה"ג אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק ואע"ג דשוים כל הגאונים דפליגי בכפיית הבעל והאשה דבלא אמתלא אינו יכול לכופה לצאת ממדינה שנשאה כדמבואר יפה באשירי ובמרדכי פ' בתרא דכתובות לפי המשנה והתוספות והירושלמי מ"מ על ידי אמתלא ברורה כזאת דבר פשוט הוא דיכול לכופה דטעמא מאי אמר רבנן דלא יכול להוציא מארץ מולדתה וכה"ג משום דהיא בעלייתו של בעל ולא בירידתו ולחיים נתנה ולא לצער אין לך ירידה גדולה מהא שהוא בדוחק מזונות כדכתיב כי על זה בחרת מעוני ואע"פ שאמרה שרצונה לצפות על ישועת השם ית' זכרו שימצא להם רווחים אין זו טענה דאיזו מצוה גדולה מתלמוד תורה אעפ"כ אמרו חכמים ז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה ולא הבטיחוהו חכמים שימטיר לו לחם מן השמים. ומה שטוענת נמי שאינה חוששת על הדוחק והחסירות וחפיצה יותר לסובלו מאשר תצא ממדינתו נראה דלאו בתר שבוש דעתה אזלינן דבטלה דעתה ולא אזלינן אלא בתר אורחא דמילתא וסתם בני אדם לאו דעתייהו הכי וראי' מהא דאיתא פ' אעפ"י חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות. ופרש"י נשאת לו כשהיה חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרווחא ניחא לה כדי שיתעשר או עונה ניחא לה ופשיט דרוצה בקב כו'. ומקשו התוספות שם מהא דלעיל התם גבי עבודת המלך דמוכח וכן פירש רש"י עלה דהרווחא ניחא לה טפי מעונה ומתרצינן דשאני עבודת המלך דנפוש רווחא טובא ולכך ניחא לה והשתא מהכא יש להוכיח כל הא דלעיל ושמעינן מיניה דלאו בתר דעתה דיינינן מדקבעיא אי הרווחא ניחא לה או עונה ניחא לה נקרא לאשה ונשאלה את פיה. ותו דרש"י פירש בהדיא דשלא ברשות איירי אלא על כרחיך אי הוי אורחא סתמא נשי דהוי ניחא להו בהרווחה טפי מבעונה כההיא הרווחא דעבודת המלך לא משגחינן בדעתה כדמוכח בשינוי' דתוס'. וא"כ הואיל ואורחא דמילתא ובשביל הרווחא של עבודת המלך מוחלת על העונה דצערא דגופא היא כל שכן דאורחא דמילתא היא דבשביל דוחק וחוסר מזונות ופרנסה מוחלת היא על יציאתו ממקום מולדתה דגדולה צער עניות מהנאת העושר וכיון דסתם נשים מוחלין כה"ג אין אחת יכולה לומר אין רצוני למחול משום דמצי למימר אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך:
430
תל״אשאלה ריו ראובן נשא מינקת חבירו לאחר כ"ד חדש וחשב גם חדש העיבור לאחד מהן ונודע הדבר אל החכם המנהיג בגבולו צריך הוא להפריש בגט עד לאחר כ"ד חדש או אין צריך להפרישו עד אחר כ"ד חדש או אין צריך להפרישו כלל:
431
תל״בתשובה יראה דאין צריך להפרישו דבדיעבד כה"ג שרי וכן קבלתי מרבותי דמעשה כזה אירע כבר באושטרייך באחד מן התלמידים ורצה גדול אחד שהיה מנהיג בגבולו להפרישו כדמסיק תלמודא פ' החולץ דהנושא מעוברת חבירו או מינקת חבירו יוציא בגט ולכשיגיע זמנו יכנוס וכתב שם במרדכי בשם מהר"ם דכ"ד חדשים מלאים בעינן ואם השנה מעוברת היא נתעברה לתינוק ואחד מהגדולים שהיה ג"כ באותו הגבול התיר לאותו תלמיד לעמוד עם אשתו שנשא בדיעבד מהא דכתב הגה"ה במיימון פ"א דהלכות גירושין דמדנקט תלמודא כ"ד חדשים לתינוק ולא נקט שתי שנים ש"מ דבשנה מעוברת די נמי בכ"ד חדשים והיינו דלא כדברי מור"ם ובדיעבד סמך על המקיל ואחד מהגדולים הקשה מילי דמהר"ם אהדדי דהכא לא דייק מהר"ם מדנקט כ"ד חדשים ולא נקט ב' שנים ובהלכות שמחות שלו דייק הכי מדנקט י"ב חדשים על אביו ואמו ולא נקט שנה אם נתעברה שנה די נמי בי"ב חדשים וכן המנהג כדברי מור"ם בהא לכתחילה ולגבי כ"ד דתינוק נמי המנהג לאסור לכתחילה. ואני בימי חורפי מצאתי בתשובת ישנות מהא דתנן פ' מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר י"ח חדשים ופרש"י לשם דר' יהודה ות"ק דיליה דהיינו ר"מ פליגי באותו משנה בההיא פלוגתא דפליגי בברייתא פ' אע"פ דרבי מאיר סבר מיניקה אסורה ליארס ולינשא עד לאחר כ"ד חודש ור' יהודה סבר לאחר י"ח חדש ומהכא דייק באותה תשובה מדנקט תנא בברייתא כ"ד חודש ותנא דמתני' דפ' מי שאחזו שני שנים הואיל ופלוגתא חדא היא אלמא שתי הלשונות לחומרא נקט להו הא דנקט שתי שנים אתי לאפוקי חודש העיבור דלא חשבינן לה למניין כ"ד חדשים אלא שתי שנים מיום ליום בעינן ונקט נמי כ"ד חדשים דשתי שנים הוה נמי מצינן לפרושי לפי מניין שנות העולם ולהשלים כשיגיע ר"ה כדאשכחן בכמה דוכתי די"ל יום אחד בשנה אחר ר"ה חשיב שנה ע"כ הסיגנון בתשובה. והראיתי התשובה לאחד מן הגדולים ואמר יישר ובהכי מתרצינן מילי דמור"ם שפיר לעניין אבילות לא אשכחן תנא דנקט להו בלשון שנה אלא בכל דוכתא נקט בלשון י"ב חדש אמנם הא דכתב מור"ם דחדשים מלאים בעינן ר"ל מר"ח ניסן ר"י לפרט עד רי"ב לפרט י"ב בניסן שהרי בסתם השנים החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר ונמצא בב' שנים י"ב חדשים חסירים ובעינן י"ב ימים למלאותן ונראה בתשובה דלעיל מוכח דלא סבירא לן הכי שהרי חשבון זה אינו לא בכלל ב' שנים ולא בכלל כ"ד חדש דשנה בכל דוכתא מנינן לה מיום ליום ולא יותר כדמוכח פ"ק דר"ה בכמה דוכתי דמנינן לה בפחות כגון היכא דמנינן לשנות העולם כדלעיל אבל יותר מיום ליום לא אשכחן וכ"ת דבכלל כ"ד חדשים הוא ונימא דר"ל סתם חדש היינו שלשים יום הא ליתא דהא התוספות דייקי בהכי בריש המדיר ולחד שינויא סתם חדש דקרא הוא שלשים יום אבל בדרבנן לא הוי אלא חסר ולחד שינויא אפי' ברבנן הוי שלשים יום בסתם אלא א"כ מוכח דהוא חסר והשתא לשנויא קמא דבדרבנן הוי חסר לא אתי שפיר דתנא דברייתא נקט כ"ד חדשים כדי לאשמועינן מלאים הואיל ובדרבנן לא הוי אלא חסר ושתי שנים דמתני' נמי משמע חסרים ואפי' לשינויא בתרא דסבר דבדרבנן נמי סתם חדש שלשים יום אא"כ מוכח דחסר הוא נראה דהכא מוכח דלא בעינן מלאים ממתניתין דפ' מי שאחזו כדלעיל. ואין לומר אדרבה מש"ה נקט התנא תרי לישני לאשמועינן דהא דמתני' דפ' מי שאחזו נקט ב' שנים לאשמועינן שנת העיבור ובברייתא נקט כ"ד חדש לאשמועינן דבעינן כולם מלאים דא"כ אמאי לא תירץ הכי בתשובה דלעיל אע"כ לא תרצינן הכי משום דהוו סתרן אהדדי דלעולם לא יגיעו שתי שנים שהן מיום ליום למניין כ"ד חודש מלאים דלא מצינו כלל בכל השנים שהן כולן מלאים אבל לפי מאי דתירץ בתשובה לאו סתרן הוא דבשנה פשוטה שתי שנים וכ"ד חדש חדא מלתא היא אי לא משוינן כולם מלאים אלא כסדרן.*) אפס הוא קשה לסתור דברי מהר"ם המפורשים מהני דקדוקים אלא דדמי לי שלא נהגו להצריך אפילו לכתחילה יותר מב' שנים מיום ליום ואי הוי מנהגם הכי הוי סמך די מתשובה דלעיל כמו שביארתי. ונחזור לההוא עובדא דלעיל דהוה באושטריי"ך שקבלתי מרבותי לא דכירנא שפיר אם רצה הגדול להצריכה להפריש בגט ואי הוה הכי א"כ צריך להתיישב בההוא תשובה מא"ז דכתב שם וז"ל וכן נראה הא דשמתינן לגרש היינו דוקא שקידש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סבור שאינה מניקה או עם הארץ שאינו יודע שמינקת חבירו אסורה התם לא שמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרש בלא גט ועוד נראה כי במסקנא לא קנסינן להוציא בגט אלא בנשא אבל אם קדש די בהפרשה בעלמא עכ"ל. והשתא אותו למדן מסתמא [לא] היה מזיד לעבור על דברי מרדכי בשם מור"ם אלא דלא ידע ליה וא"כ היה די בהפרשה בלא גט לדעת א"ז דלעיל אפי' תוך כ"ד חדש ממש אמנם נראה דאין להתיר שוגג בכה"ג אלא דווקא שוגג דודאי לא ידע שהיא מניקה או אם הוא עם הארץ כ"כ שאינו יודע כלל מן האיסור כה"ג חשיב כשוגג לגמרי והכי אשכחן פ' הגוזל קמא דקמבעיא ליה אי קנסינן בשוגג או לאו וקאמר ת"ש כו' עד מאי לאו בע"ה דלא ידע אלמא קנסינן בשוגג הא קמן דע"ה היינו שוגג ולא אמרינן הוה ליה למגמר אבל מאן דידע שפיר דמניקה אסורה אלא שטועה בטעם וסברא כההיא דחדש העיבור שהוא חילוק הראוי להסתפק בו מבחוץ ודאי לאו שוגג מיקרי לענין זה דלא צריך להפרישה בגט. ונראה ראייה לדבר מהא דאמר פ' החולץ דקמבעיא לי' אי עבדינן תקנתא לכהן הנושא מניקת או לאו ויצטרך גם הוא להוציאה בגט ומסיק דלא עבדינן תקנתא משום דלית לן תנא כלל למיסמך עלויה משמע אי הוה לן תנא דסבר דלא בעי גט אפילו אי לאו הילכתא כוותיה לענין כהן הוה סמכינן עילוויה והשתא היכי דמי אי במזיד גמור דידע דאסרו רבנן ועבר ונשא אמאי עבדינן ליה תקנתא וכי עבדינן תקנתא לעבריין לפסוק לו דלא כהלכתא אדרבא הוי לן לקנסו אפילו בדבר המותר וההיא דמת ביום שלשים דמסיק אם אשת כהן אינה חולצת מסתמא נמי לא איירי במזיד דידע דהילכתא היא דצריכה חליצה ועבר ונשא ואי איירי בשוגג גמור א"כ תקשה ההיא דא"ז דאפילו לישראל לא מצריכינן ליה לגרש בגט אלא ע"כ איירי בשוגג כה"ג שטעה בדבר הלכה בדבר שראוי להסתפק בו כדפרישית ועלה מסקינן דצריך להפרישה בגט כיון דליכא מאן דשרי בכה"ג והא דשרי בעובדא דלעיל אפי' באשת ישראל משום ההיא הגה"ה במיימון ובתלמוד מסיק דדווקא באשת כהן סמכינן אחד מ"ד היינו משום דלאו הלכה פסוקה היא דאזלינן בתר דעת מהר"ם בחדש העיבור וסברי דדי לנו להחמיר כוותיה לכתחילה והאי דכתיבנא לעיל בשם א"ז היכא דקדש ולא נשא לא צריך להוציא בגט נראה נמי דלא קי"ל הכי דהתוספות פ' החולץ בשם שאלתות דרב אחאי דכל דבריהם דברי קבלה הן פליגי אהא ואיפשר דמשום הכי נמי לא מקילינן כאידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא*).
432
תל״גשאלה ריז אשה שמת בעלה והיא מניקה שצריכה להמתין עד שיהא הולד כ"ד חדש ובאתה מיד לגבות כתובתה מגבינן לה קודם שהיא ראויה להנשא או לאו:
433
תל״דתשובה יראה דמגבינן לה אפילו את"ל דטעמא דחינא ליתא בכה"ג מ"מ נזקקין מטעם דמפסיד מזונות כדאיתא פ' שום היתומים. ובאלפס ובאשירי פ' אלמנה ניזונית מייתא ליה דפליגי רב יהודה משום רב אסי ורבי יוחנן דרב אסי סבר דווקא לשטר שיש בו ריבית נזקקים לנכסי יתומים אבל לא לאשה משוה מזוני דרבנן תקינו להו מעשה ידיה וליכא פסידא ליתמי ורבי יוחנן סבר אף לאשה משום מזוני משום דזימנין דלא מספיק ומפסדי ליתמי וקי"ל כרבי יוחנן ואע"ג דמסיק התם דטעמא דרבי יוחנן משום חינא מתנינן להו נראה דלא אתי לאפוקי היכא דאיכא הפסד מזונות אלא אתי לאוסופי טעמא דחינא משום גרושה דלית לה מזוני והכי הוא נראה לפום ריהטא דמרדכי פ"ק דב"מ אין גובין מן היתומים אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני וכן מוכח קצת מלשון רב אלפס ואשירי דמייתי ומפרשי במאי פליגי בטעמא דמזוני אי חיישינן לפסידא משום זימנין דלא ספקה ואין דרכו להאריך ולאיתויי מילי דלא קיימי אליבא דהילכתא וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב שאם קפצה ונשאת אין נזקקים לה שהרי נשואה ואין לה מזונות הא קמן דסבר דטעמא דמזונות נמי אית לן. עוד נראה דאפילו לטעמא דחינא י"ל דנזקקים בנ"ד דנהי נמי דעדיין לא הגיע זמנה לינשא מ"מ ע"י שתהא נפרעת מכתובתה ויצא הקול שיש לה ממון יהא לה קופצים לשדך אליה ושימתינו עד הגיע זמנה ולא תקדמנה אחרת וכ"ש לפרש"י דפ' אלמנה גבי הא דמוכרת שלא בב"ד דטעמא נמי משום חינא הוא כדאיתא התם ופרש"י כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים וינשאו להם ולפי טעם זה אין חילוק אם עדיין אינה ראוייה לינשא אמנם בתוספות התם מפרש חד שינויא אהא דקאמר גרושה נפיש חן דידה משום דצריכה חן יותר שהיא בזוייה מאלמנה משמע כפירוש הרמב"ם דטעמא דחינא כדי שיהא לה כלום לינשא בו:
434
תל״השאלה ריח מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו:
435
תל״ותשובה יראה דבכה"ג שרי ואע"ג דכתב במרדכי פ' המדיר בתשובת רבינו שמחה דהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף והחמיר מאד בדבר כדאיתא התם מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי וראייה מהא דאיתא פרק המניח דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור ומוקי לה רב נחמן ברבי יצתק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא דמשיצא לחירות אסור ופרש"י דרשאי לחבל בו דאין עושה דינא לנפשיה רק לשמים. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם דאל"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאנו לב"ד. הנראה לע"ד כתבתי:
436
תל״זשאלה ריט ראובן היה נשוי ללאה ונשתמדה ונשאת לנכרי והלך ראובן ונשא את רחל ולא גירש את המומרת כמו שנוהגין בארץ רינו"ס ואגפיה ומת ראובן בלא בנים פטורה רחל מזיקותה מחמת המשומדת או לאו:
437
תל״חתשובה יראה דצריך להתיישב היטב בדבר וכבר שמעתי דחד מרבוותא רצה כה"ג להתיר אפילו בלא חליצה מטעם צרת סוטה דהך מומרת הואיל ונשאת לנכרי ודאי נטמאה לבעלה ומסקינן פ"ק דיבמות דצרת סוטה אסורה ולאו דווקא אסורה אלא פטורה היא לגמרי כצרת ערוה הכי פסק רב אלפס וכן הרמב"ם וא"ז וכן מסיק אשירי וגם מן התוס' התם משמע דס"ל דהכי הלכתא והך איתתא רחל נמי צרת סוטה היא שהרי בעלה ראובן לא גירש את המומרת מעולם ובשמדותה לא פקעי קידושין מראובן כל עיקר דבהדיא אמרינן בגמרא דמומר שקידש אפי' אחר שמדותו קידושיו קידושין כ"ש קידושין שמקודם ובהא ליכא מאן דפליג. אמנם בגליון בפ"ק דיבמות איתא דנראה לו וכן היה נראה למהר"ם דצרת סוטה בעי חליצה ובאשירי נמי מייתי דפסק הראב"ד דחולצת ונראה די"ל דבנ"ד יש להצריכה חליצה אפילו לרב אלפס וחביריו משום דלא ברירא לן כלל שזינתה בשמידתה עם שום בר ישראל רק עם נכרי א"כ לא מיקרי סוטה לדברי ר"ת שכתבו התו' ואשירי פ"ק דכתובות משמו שהתיר הלכה למעשה בבת ישראל שנשתמדה ונישאת לנכרי ואח"כ נתגייר וחזרה עמו והתירה לו משום דלא אמרינן דאסורה לו מטעם אחד לבעל ואחד לבועל דביאתו כביאת בהמה וא"כ בנ"ד נמי לא משוי לה צרת סוטה דאין זנות לבהמה ולא פטרה צרה ואע"ג דריב"ם חולק על ר"ת התם ומייתי ראיות ברורות דלית נגר דפרקינהו דאסורה היא לבעלה על ידי ביאת נכרי מ"מ הואיל ור"ת עבד אפי' להקל אית לן לכל הפחות להחמיר כדבריו בחומר יבמה לשוק דלכאורה משמע מן התוס' ואשירי דר"ת לא מחלק בין בועל לבעל וסבר דלבועל אינה אסורה ע"י ביאת נכרי אמנם נראה דהיה דוחק גדול לומר דר"ת לא הרגיש בכל אותן ראיות המפורשות במתני' ובתלמוד דאסורה היא לבעלה ע"י ביאת נכרי וטפי אית לן למימר דמודה ר"ת דאסורה לבעלה ואע"ג דחשיבה כביאת בהמה הנ"מ לענין איסור דבועל משום דלגבי נכרי לא שייך איסור כמו לגבי בהמה אבל מ"מ הואיל וביאת אדם היא אוסרת לבעלה דישראל הוא ושייך איסור לגביה. ותו דאפילו אי נימא דר"ת לא מחלק מ"מ כיון דלא אשכחן דעביד עובדא אלא לגבי דבועל ובגליון ובתו' ובאשירי מפרשים טעמים נכוחים דיש להתיר עובדא דר"ת ולא מטעמיה א"כ לא נחוש לדבריו לגבי דבעל נגד כ"כ הרבה גאונים שהפליגו דבריו אבל אינו נראה כלל לפטור צרת המומר מחליצה מהא דכתב במרדכי פרק החולץ בשם רבינו הגדול אברהם מרעגנשפור"ק על יבמה שנפלה לפני מומר דתימא הוא אי בעי אפילו חליצה ממנו דבמקום ערוה קיימי דקנאים פוגעים בנבעלת לארמאי ע"כ. א"כ נ"ד נמי אם היה היבם בועל המומרת קנאים פוגעין בו דעיקר הך מימרא איתמר אבועל ארמית א"כ במקום ערוה קיימי ותיפטר צרתה ודאי לא סמכינן עלה דהך להא מילתא להתירה שהרי כתב במרדכי התם דרש"י חולק על זה ומצריך חליצה מן המומר גם מהר"ם מחמיר התם כרש"י ואע"ג דמייתי ראייה לדברי הגאונים שמתירים אינו מטעם משום דבמקום ערוה קיימי אלא מטעם דאדעתא דהכי לא נתקדשה וההוא טעמא לא שייך בנ"ד וק"ל. והא דכתב בא"ז בשם רב נחשון גאון ובשם ספר בשר על גבי גחלים ותשובת הגאון דיבמה שנפלה לפני מומר שהיה מומר בשמה שקדשה בעלה פטורה מן החליצה ויבום ולפר"ח אפילו נשתמד אחר קידושי אחיו רק שהיה מומר בשעת שמת אחיו פטורה היא לגמרי ובא"ז גדול האריך לפרש דבריהם בכמה טעמים וכתבתים בתשובה אחת מ"מ המדקדק בכל אותן הטעמים נמצא לו דלא שייך אפי' חד מן כולהו לגבי יבמה מומרת לפטור צרתה ואף כי הטעמים קצת מגומגמים הם כמבואר שם ותו נראה לחלק בנ"ד דאפי' אי הוי אמרינן דמומרת במקום ערוה קיימי מ"מ לא פטרה צרתה ונראה דדמיא ליבמה נדה בשעת נפילתה ליבום דערוה גמורה היא ואפ"ה לא פטרה צרתה ואפי' היא גופא שרי להתייבם אח"כ כשתיטהר ומפרשים התוס' הטעם במתני' דריש יבמות בחד שינוי משום דל"ד נדה לאחות אשה ושאר עריות משום דהתם האיסור עומד על היבם טפי מבאיש אחר אבל הנדה לכ"ע אף לבעלה אסורה עד שתטהר ונראה דה"ה והוא הסברא ממש במומרת דכל בר ישראל וכ"ש בעלה אסור לבא עליה בשמדותה וכ"ח ביבם מומר נמי אמאי אמרינן דבמקום ערוה קיימי הא לא דמיא לערוה דאסור המומר נמי קאי אכל הנשים שבעולם כמו על היבמה לא קשה מידי דיבם מומר אי חשבתו לביאתו כמו ביאת ערוה א"כ לא צריכינן למילף לה דאסור לה להתייבם מאחות אשה דרבה דהילכתא כוותיה מסיק דערוה גופה לא צריכה קרא דאין עשה דוחה כו' וה"נ אין עשה דוחה איסור ביאת מומר ומאי נ"מ אי לא דמי לאחות אשה ולשאר עריות אבל מומרת לפטור צרתה על כרחך צריכה למילף לה מאחות אשה דפטרה צרה לא כתיבה אלא גבי אחות אשה ולכך בעינן דווקא דומיא דאחות אשה. מסקנא דמילתא אין לפטור צרת המומר בלא חליצה לא מטעם דחשיבה כערוה כדפרישית ולא מטעם דצרת סוטה היא דאפילו אם נפליג דברי ר"ת לעיל דלא חשיב לה לסוטה דאורייתא מ"מ הואיל וכתב בגליון דנראה לו ולמהר"ם להצריך חליצה אפילו לצרת סוטה דאורייתא וגם הראב"ד סבר כן אין להקל נגד דבריהם אע"ג דרב אלפס ותוס' שוין בדבר דפטורים לגמרי וכתב מהר"ח בתשובה דנוהגים לפסוק כרב אלפס בדבר שהתוס' שוין לו בהא ע"כ מהר"ם גופיה סבר דליתא לההוא כללא הכא דהא איהו גופיה פליג עלייהו ומסתמא ידע דעת שניהם:
438
תל״טשאלה רכ ראובן מת בלא בנים ונפלה אשתו לפני שמעון ולוי ויהודה אחיו בא שמעון לחלוץ לה ולחלק עמה הנכסים כתקנת הקהילות השיבה היבמה אין רצוני לחלוץ ולא ליבם אשב כך עגונה השיב שמעון כוונתיך בזה כדי שלא תצטרך לחלוק עמי הנכסים השיבה היבמה יהא כן שכוונתי כך הוא ובאו לוי ויהודה ואמרו לשמעון אם תחלוץ לה ותחליק עמה נכסים חלקך תחליק עמנו ואע"פ שגדול אחין אתה. עוד אמרו היבמים ליבמה שמענו שיש לך נכסים מרובים מכתובתיך ואותם נכסים שלנו הן מקודם והכתובה תחלוק עמנו והיא אומרת אם אחלוץ מאחד מכם אחלוק עמכם כל הנכסים הן רב הן מעט מה משפט הדברים הללו:
439
ת״מתשובה יראה דדברים הללו צריכים ביאור יפה ודקדוק היטב בעיקר תקנות הקהילות מה ראו על ככה לתקן שיחלקו היבם והיבמה בנכסים לאחר חליצה ולדקדק ג"כ בתלמוד ובפסקי הגאונים מה היה הדין נותן מתוך ההלכה חוץ מן התקנה הן בממון הן בכפייה לחלוץ או לייבם. פ' החולץ במרדכי כתב בשם מור"ם שבאו לפניו לב"ד היבם והיבמה ודחה אותם שישאלו מהגדולים במלכות מה תקנת הקהילות בין היבם והיבמה ונראה שהשוו כולם בזה שלאחר שיחלצו לה היבמים שיחלקו הנכסים חציה לה וחציה ליבמין ומסיק דאם אינה רוצה לחלוץ לא גרועה ממורדת ויהבינן לה הנדוניא שהכניסה לבעל ותו לא וכל שאר נכסי המת יהבינן ליבמים כדין מורדת כמו שכתב רב אלפס פ' אע"פ דין מורדת ואם נתרצה לחלוץ חולצין לה וינתן לה כל חצי הממון כתקנת הקהילות וינכה לה מחלקה כל מה שהפסידה בפשיעותא בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה ובשבועה ומאותם ס' ליטרא הליי"ש שציוה לחלוק בין אחיו ואחיותיו לא ינכו לה מחלקה כלום בשביל אותה מתנה דכתובה ניגבית ממתנת ש"מ ע"כ. ולפי ההלכה חוץ מתקנת הקהילות מוכח מכמה דוכתין דהיכא דחלץ לה גובה כתובתה משלם מנכסי המת כשאר אלמנה ומותר הנכסים יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו ואי ליתא לאב חולקים כל האחים מותר הנכסים בשוה ואין לחולץ זכות בהן יותר משאר אחיו בכלום הכי איתא בהדיא פ' החולץ ואפי' היכא דהוי בעי ליבומי אלא שהיבמה לא היתה חפיצה ומצדו לא נחסר אפ"ה לא שקיל מידי טפי מן האחין הכי משמע פ' האשה שנפלו מההוא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא וכדפירש"י התם ובתשובה דא"ז חולק לענין גביית כתובתה וז"ל עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזירה והיה היבם ברצון מיבם אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן סובר אני שאין לה כתובה אפילו חלצה עכ"ל ובמרדכי פ' החולץ כתב בתשובת הר"ר אביגדור כ"ץ שקבל מרבינו שמחה שאם יש ליבם אשה כופין אותו לחלוץ מכח חרם רבינו גרשון מאור הגולה. ובסמ"ק כתב דהיכא דאין אנו יכולים להטעותו שיחלוץ אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו לחלוץ נשים חרם בינינו להבדילך עד שתחלוץ ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו בהדיא וכתב עוד אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ ואם עשירה היא נוהגים לעשות פשרה עם הממון ע"כ ובא"ז כתב במס' יבמות וז"ל כתב ר"י דהלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מתקנת רבינו גרשון ז"ל ואומר איני רוצה לחלוץ עד שתתן לי כך וכך אין מניחין אותו לדחוק אותה לשום דבר אלא כופין אותו ויחלוץ לה משמע מפרש"י זצ"ל דדוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלה כתובתה וכן פירש ריב"ם זצ"ל עכ"ל. ולענין חליצה וייבום איזה מהן קודם ואימת כופין אותו או אין כופין או מוחים בידם הגאונים כתבו אם שניהם רוצים אין מוחים בידם ואין כופים לחלוץ ואם היבם רוצה לייבם והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה אי מצינו לאטעוייא ליה מטמינן לי' ואי לא מצינן כופין בשוטים לחלוץ לפסק רש"י ולר"י אין כופין כלל לחלוץ אפילו על ידי אמתלא ולפי' ר"ת בזמן הזה במקום שידוע לנו שמתכוין למצוה כמו שיודעים בודאי שאינו מתכוין לא לשם נוי ולא לשם אישות אין כופין לחלוץ אבל היכא דלא ברירה לנו שמתכוין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותו מן היבום דקי"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת גם לפי זה אי תבע ליבם לא כפינן ליה אלא מטעינן ליה אם אינה חפיצה אבל אם אין רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נראה דכופין כך כתבו התוספות בשם ר"י פרק אע"פ ומסיק התם בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח דדווקא בבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה כייפינן ליה לייבם או לחלוץ ונראה דלפי תקנת הגאונים כופין לחלוץ אבל מספקא לן לענין כתובה אם יש לה דין כמו אשה אחרת. ומלישנא דר"י משמע דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה ואם מתה יש לה שני יורשים ע"כ ובמרדכי פ' החולץ כתב מספר אבי"ה אם היא תובעת לחלוץ והוא רוצה לייבם אע"ג דמצות יבום קודמת תיקנו רבנן סבוראי לתת לייבם מה שיש לה מנכסי בעלה ונכסי דעיילה לבעלה דידה נינהו כדי שיתרצה לחלוץ ותקנה זו כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. והשתא מתוך דברים הללו שכתבנו פסקי הגאונים יתבארו שאילותינו ובתחילה נבאר יסוד הטעם מהתקנות מהקהילות מפני מה תקנו שיחלקו היבם והיבמה הנכסים לאחר חליצה. ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שראו כמה פעמים שבאו הנשים לידי עיגון משום דזימנין טובא שהוא חפץ לייבם והיא אינו רוצה משום דסניא ליה או משום דלא ניחא לה באישות וצוותא דיליה חשו חכמי הדור שעל ידי כך תבא לידי עיגון דאין בידינו לכופה אפילו על ידי אמתלא כדפסק ר"י לעיל. וזמנין נמי שאין בדעתו לייבם ואמר שירצה לייבם כי יודע שהיא לא תחפוץ ועל ידי כך הוא רוצה לדחוק עבור ממון ומתוך כך תבא לידי עיגון ע"י המחלוקת. וזה הטעם משמע בהדיא במרדכי דאייתינן לעיל דתקנו רבנן סבוראי לתת ליבם מה שבידה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה פירוש על ידי עיגון. וכן משמע קצת במרדכי פ"ב דיבמות שכתב שמעשה בכל יום שמעגנין את יבמתו עד שיתפשרו ועדיין צריך טעם למה תקנו הקהילות לחלק ושינוי תקנת רבנן סבוראי כדמבואר לעיל י"ל דרבנן סבוראי סברי דמצות יבום קודם לכך יהבינן לה כל דין מורדת דמהדר לבעל כל מה שיש לה משלו ושקלא היא מה דעיילא ליה אבל לדידן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת שפסקו שמצות חליצה קודמת ולדידהו אין כותבין איגרת מורדת על שומרת יבם כדמבואר בתוספות ובפסקי הגאונים וא"כ לית לה דין מורדת ומדינא תשקול כל כתובתה אם תחלוץ אלא שבשביל העיגון תקנו הקהילות לחלוק עמו הממון. עוד נוכל לומר טעם אחר דכאן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת וכתב ר"ת דכל היכא דאינה חפיצה להתייבם מרחיקין את הייבום במילי וכתב נמי בסמ"ק דלעיל דמשימין חרם ביניהם להבדילו וכתב דאם היא עשירה נהגינן לעשות פשרה מן הממון מהאי טעמא נמי תקנו הקהילות בחצי כסף כדי שלא יתבע היבם מחמת חימוד ממון ובזה אנו מרחיקין הייבום. ומהשתא יתבאר שאילותינו. השאלה הראשונה דהיכא שהיא רוצה לשבת עגונה ואינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ והיבם חפץ לחלוץ כתקנות הקהילות דין זה חלוק על שני דרכים האחד אם אינה חפיצה בחליצה מפני שהיא בושה בדבר כי נחשב לה לגנאי או משום דסניא ליה וקשה עליה להיות שפלה ונכנעת לו דכה"ג הדין מפורסם במרדכי בשם מור"ם כדלעיל דדינא דמורדת אית לה ויהבינן לה נדונייתה מה שהכניסה לו הכל כדמבואר לעיל ובמרדכי פ' אע"פ שם מבואר עוד יותר דינא דמורדת אבל אי ידעינן בהאי איתתא לפי אומדנא דדעתינו דמה שהיא ממאנת לחלוץ אינה מפני הבושה וההכנעה אלא בשביל הממון שצריכה לחלוק עמו אומרת שאינה רוצה לחלוץ כגון שהיא בת שנים קצת שאינה חוששת על העיגון כל כך וניחא לה למשקל נדונייתה שהכניסה לו ממה שתחלק עמו נראה דכה"ג יהבינן ליבם כל נכסי המת והיא תשב ותתעגן אם רצונה בכך דכיון דדינא דמורדת אית לה ובדינא דמורדת כתב במרדכי פ' אע"פ מתשובת מור"ם דכל היכא דאמרה מאוס עלי והדברים מוכיחים דאינו כן אלא מחמת ממון או שיש לה כעס עם בעלה או מחמת אביה ואמה הקרובים דמרגליה קטטה ואלפוה שתקרא לומר מאיס עלי כה"ג יהבינן כולו לבעל בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא ולית לה מזונות וא"כ לגבי יבמה נמי כיון דתבע הוא לחלוץ נזקקין לו וכתבינן עליה איגרת מרד משום דכל כמה דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחריתי ונראה דלאו דוקא פנוי משום דלא יהבינן ליה אחריתי אלא אפי' נשוי נמי אית ליה האי טענה דכל כמה דאגידא ביה אפילו איתתא דידיה מרגלא ביה קטטה ודילמא אימרדא ביה וכן משמע בהדיא בספר המיימון. ותו דלעיל כתב בשם מהרי"ח דמשמע ליה מלשון ר"י דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה וא"כ אי לית לה נכסי מלוג כל נכסים דיבם נינהו וצ"ע אי חולק ר"י אמהר"ם בהא דכתב דיהבינן לה מה שהכניסה היכא דלא בעי לחלוץ. והשאלה השנייה דרוצין האחין הקטנים לחלוק עם הגדול החולץ במה שנפל לחלקו נראה דאין הדין עמהם כיון דברירנא לעיל דעיקר תקנת הקהילות לא היתה אלא בשביל שלא תתעגן והואיל ומצוה הוא בגדול להתייבם וכן לחלוץ וצריכה היא לאהדורי אבתריה למצוה וכשהיא מפייסה אותו שיחלוץ לה תו ליכא למיחש לעיגון. ואע"ג דשאר האחים נמי מצו פטרו לה בדיעבד מ"מ כיון דהגדול קודם למצוה וגם אם לא רצו כולם בתחלה לא לייבם ולא לחלוץ כייפינן ליה לגדול לחלוץ כדמשמע סוגיית התלמוד פ' החולץ העיגון תולה בו טפי מבאחריני. וא"ת כיון דקיי"ל דביאת קטן עדיף מחליצת גדול כדפסק (סימן) [ס'] אשירי וא"כ אכתי אתי לידי עיגון דהקטן יתבע לייבום ואיהו קודם במצוה מהגדול בחליצתו והיא אינה חפיצה כלל ביבום ומיעגנה על ידי כך ולכך היה לנו לתקן שיחלקו כל האחים בממון המגיע לחולץ כדי שיתרצו כולם בחליצה. וי"ל דנהי דביאת קטן עדיפא היינו היכא דהיא ג"כ חפיצה היתה ביבום אבל היכא דהיא אינה רוצה להתייבם וגדול אחין נמי חפץ בחליצה. ולא מבעיא לפירוש ר"ח ולפירוש ר"ת דקיי"ל דמצות חליצה קודמת דמצוה אפילו לכתחילה לחלוץ לגדול ולא להתייבם לקטן אלא אפילו לדעת הגאונים שכתבו דמצות ייבום קודמת וכותבין עליה אגרת מרד אי לא חפיצה להתייבם הואיל וגדול האחין נמי חפץ בחליצה אין לכופה אפילו למצוה להתייבם מן הקטן ונמצא שלא תתעגן כלל כשהיא מפייסה רק הגדול לחלוץ כפי מה שפירשנו לעיל דתקנת הקהילות נמי היתה בשביל שיתרחק מהיבום כי היכי דלא ליתי לייבום על ידי חימוד ממון ואותו חשש אינו אלא היכא דאין כאן אלא התובע ליבם כה"ג חיישינן הואיל ולא תוכל להפטר לשוק קודם שתתעגן אפילו זמן מועט תתייבם לו אבל היכא שיש לפניה הרוצה לפוטרה לכל הפחות בדיעבד לא חיישינן להכי. ולפי מה שכתב בא"ז בתשובה דהיכא דהיבם נשוי ואנוס הוא בתקנה דרבנן שלא יוכל ליבמה אין לה כתובה אפילו חלצה א"כ היכא דהקטן נשוי והגדול פנוי וכשיחליץ הגדול צריך לחלוק עמם ואם היה הקטן חולץ לא היה לה כתובה דמצי למימר לה ברצון הייתי מייבם אלא דאניסנא בתקנתא דרבנן והיה לנו לומר דלא מצי הגדול להפקיע זכותו של קטן דאית ליה טפי מיניה. מיהו נראה לומר דההיא דא"ז לא מיירי אלא דתרווייהו הוה ניחא להו ביבום כההיא דכתב לעיל מן התוספות וז"ל היכא דשניהם רוצים להתייבם ואומרים אנו מתכוונים לשם מצוה אין מפרידין אותן לרבינו תם ע"כ בכה"ג שהיבם היה מזומן ולא שביק ליה אלא משום תקנתא דרבנן מיקרי אנוס ולית לה כתובה אפילו חלצה אבל היכא דהיא אינה חפיצה להתייבם וקיי"ל דלא כייפינן לה ובלא תקנתא דרבנן נמי היה צריך לחלוץ או לעגנה ואם היה חולץ לה בלי פשרה היתה נוטלת כל כתובתה לאחר חליצה מדינא אלא שהקהילות תקנו שיחלקו הממון כדי שלא תבא לידי עיגון ולענין זה האחין הנשואין והפנויין שוין הן וקצת משמע הכי כמו שחלקתי בהא דכתב א"ז לעיל בשם ר"י הלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשון כו' וצ"ע. והשלישי דדעת היבמה לחלוק בנכסים הן רב הן מעט נראה אם הנכסים מרובים כל כך שאפילו חצייה הן יותר מכתובתה בהא לית דין ולית דיין שתחלוק בכל הנכסים דא"כ היתה נשכרת מאילו ולא היתה זקוקה כלל שאז לא היתה נוטלת רק כתובתה ועכשיו תטול יותר וכה"ג אפילו כתקנת דפרסאי לא הוה אלא היכא דאין הנכסים מרובים כל כך אלא הן בענין זה שחציין מגיעין לפחות מכדי כתובתה או ממש כשיעור כתובתה ולא יותר וכה"ג אפשר לומר שתקנו הקהלות לחלוק הממון לעולם הואיל ואינה נשכרת ולפעמים כשאין הנכסים אלא כדי כתובתה או פחות היא נפסדת איכא למימר לא חלקו בתקנותם ויחלוקו לעולם עד שיהיו הנכסים יותר מכדי כתובתה. אבל נראה דמוכח קצת מתשובת מור"ם דלעיל דהיבמין נוטלין כל המותר על הכתובה בראש ואח"כ חולקין עמה שיעור כתובתה שכתב בתחילה שחולקין בתקנת הקהלות וכתב שאם יש לה נכסי מלוג מה דינה אבל חקר מור"ם שלא היו לה נכסי מלוג כך כתב. וכתב עוד וז"ל ומאותן ששים ליטרא הליי"ש שצוה לחלוק לאחיו ולאחותיו לא ינכו לה כלום מחלקה דכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע כו' כאן לא פירש מור"ם שום חילוק בדין זה אם הנכסים היו מרובין או מועטין ואפילו את"ל שחקר מור"ם וידע שלא היו הנכסים רק כדי שיעור כתובה מ"מ היה לנו לפרש חילוק הדין כדפירש דין נכסי מלוג אע"כ סבירא ליה דאין כאן חילוק והשתא אי אמרת בשלמא דלעולם אין חולקין עם היבמים אלא שיעור הכתובה שפיר קאמר דלא ינכו לה כלום מחלקה מחמת מתנת שכיב מרע ממה נפשך דאם הנכסים מרובים מכדי כתובתה בעלי הצוואה נוטלין מן המותר כדין כל צוואה הנגבית מן הירושה ואם אין בנכסים רק שיעור כתובה נמצא אם לא היתה צריכה לחלוק עם היבם בעלי הצוואה לא היו נוטלין כלום דכתובה קודמת למתנת שכיב מרע. ולכך לא ינכו לה כלום מחלקה אלא אי אמרת דלעולם חולקים בנכסים אא"כ שחצי הנכסים היו מרובין על הכתובה אבל אם הם בכדי כתובתה או פחות נוטלת אותם א"כ משכחת לה שהוא צריכה לנכות מחלקה ג"כ בשביל מתנת שכיב מרע. כגון אם כתובתה ארבע מאות והנכסים שמונה מאות או פחות והוא ציוה במתנת שכיב מרע מאה דהשתא בעל הצוואה נוטל מן הדין מתנתו שהרי יש כאן הרבה מותר על הכתובה וישארו עוד שבע מאות ואותן חולקין היבמה והיבם נמצא נפסדת במתנת שכיב מרע חמישית שאלו לא יהיו בעל הצוואה היתה נוטלת ארבע מאות חצייה של שמונה מאות כשיעור כתובתה אע"כ לעולם אינה חולקת אלא שיעור כתובתה ולכך אינה צריכה לעולם לנכות מחלקה בשביל מתנת שכיב מרע דמשיעור כתובה אין נוטל בעל הצוואה כדפרישית והמותר על הכתובה בלאו הכי לית לה חלק בו. והא דכתב סמ"ק אם עשירה היא נהגינן לעשות פשרה מן הממון. רוצה לומר אם היתה עשירה שכתובתה מרובה ולאפוקי אם לא היה כל בבית דכתיב לעיל מיניה. אמנם בני רינו"ס נוהגין עכשיו שהיבמה יש ברירה בידה וצריכין לחלוק עמה כל הנכסים או יתנו לה כתובתה משלם והיינו על דרך שכתבתי שלעולם חולקת היא עד כדי כתובתה לא ידעתי אם מקובלים הם שתקנת הקהילות הקדמונים כך היא או אם מקרוב חדשו להם סדר זה:
440
תמ״אשאלה רכא הא דכתוב בהגה"ה במיימון ראבי"ה ראה את אביו שקבע מקום לחליצה בערב שלפני חליצה אי קאמר דווקא מערב לשחרית שלאחריו או נימא הוא הדין משחרית לערב באותו יום עצמו נמי מהני:
441
תמ״בתשובה יראה דיש לנו לומר דוקא הוא מערב יום שלפני החליצה. ואע"ג דנמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דהוא הדין משחרית לערב נמי מהני אין נראה דבפ' קמא דסנהדרין תנינן אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה. פירש רש"י במזומנים שזימנם הנשיא לכך מבערב מדפירש רש"י בערב ולא פירש שזימנם סתם הנשיא לכך מתי שזימנם משמע לכל מידי דבעי הזמנה והכנה. בכה"ג למידי דבעי ב"ד בעינן מערב ולא באותו היום וה"ה קביעת מקום לחליצה. ואפי' את"ל דלא מצינו למיל מהתם מ"מ אמאי נעביד דברי הגאון לאו דווקא כיון דאשכחן בעלעא הזמנות דבעיא מערב ולא באותו היום דאין הלשון משמע כלל דנקט רש"י ערב למעוטי שחרית דקודם יום שמעברין משום דמיפלג טפי אבל באותו יום עצמו כל מאי דקריב טפי שפיר דמי דא"כ הלל"מ מערב יום שלפניו וקל להבין. מ"מ נראה דאע"ג דנקט ראבי"ה האי לישנא איהו לא אתי לאפוקי מופלג מלפניו אלא לאפוקי סמוך כדמשמע התם קצת דקאי על זה הפנים וא"כ אם רוצים לחלוץ באחד בשבת נראה דלא שרי לקבוע מקום בשבת בערב משום דמיחזי כמתקן וכבונה הואיל ומכשירות למצוה. וכה"ג אשכחן כמה וכמה גזירות בהלכות שבת ויוכלו לקבוע בערב שבת ולא חיישינן אם הוא מופלג טפי מערב אחד דאפילו אי חיישינן בעלמא הכי דבשבת לא אפשר לא חשוב מופלג:
442
תמ״גשאלה רכב אשה אחת מת בעלה והיתה סבורה שגם אחי בעלה מת כי כן יצא הקול ואם היה חי היתה זקוקה לו ונתקדשה לאחד מן השוק. ולאחר שנתקדשה בא היבם ממדינת הים לחלוץ לה ונישאת מאז למקדש שריא למיתב תותיה או לאו:
443
תמ״דתשובה יראה דיש להחמיר ולאוסרה לבעלה דכה"ג לאו שוגגת מיקרי דכיון דידעה שיש לה יבם לא הוי לה למסמך אקול בעלמא שמת שאפילו ע"א ביבמה לעלמא מסתפקא תלמודא פ' האשה אי מהני אע"ג דנאמן במת בעליך ומסיק אשירי דלא מהני ונהי נמי דרב אלפס ויתר רבוותא פסקו דנאמן עד אחד ביבמה מ"מ בקול בעלמא ליכא מאן דאסיק אדעתיה דלא מוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים. וא"כ אפילו לר"ת שפסק פ' האשה רבה דיבמה שנתקדשה לאחד מן השוק קודם שנתחלצה אי לא בעי יבמה ליבמה וחלץ לה אח"כ שרינן למקדש דבקידושין לא קנסוהו אפי' באשת איש כל שכן ביבמה נוכל לומר דדוקא שנתקדשה בשוגג כגון שלא ידעה שהיה לו אח אבל בנ"ד לאו שוגגת מיקרי כדפרישית וכל החבורים שכתבו דברי ר"ח שפסקו הלכה למעשה כתבו המעשה בענין זה שלא ידעה היבמה שהיה לה יבם האביאסף ואשירי משמע דדוקא כה"ג התיר הלכה למעשה ואע"ג דמשמע מתוך ראייתו שכתב ויליף לה מקל וחומר מאשת איש דלא קנסוה כשנתקדשה משום דלא עבדה איסורא ונראה ראיה דבאשת איש אפילו במזיד לא קנסוה דהא לא עבדה איסורא. מ"מ י"ל דלא פסיק הלכה אלא בשוגג וראיה מדכתבו החבורים בתחילת דבריו וראיותיו וכתב עלה דהכי עבד עובדא באשה שלא ידעה שהיה ליבם משמע דסבירא להו דוקא בכה"ג התיר הלכה למעשה ותו אפי' אם נאמר דהתיר אפילו במזיד הואיל וה"ג ור"ח פליגי עלה במזיד כדמפרש באשירי ואשירי נמי דמסיק כוותייהו לית לן להקל ולהתיר אליבא דרבינו תם לחוד. וא"ת אדרבה נימא דבנ"ד כ"ע מודו אע"ג דכמזיד דמי שרי דע"כ לא אסרינן התם אלא היכא דנודע הספק קודם שנשאת ובעודה ארוסה נשאל לחכם תו לא שרי לה להנשא ואסורה למקדש אבל היכא שכבר נשאת להמקדש לאחר חליצה בלא התרת חכם ולפי שהיה סבור שאין בו איסור ושוב נודע הדבר לחכם אית לן למימר דלא מפקינן מיניה אפילו אין לה בנים עדיין דבכמה דוכתי מפליגין בתלמודא בין נשאת שלא תצא ובין שלא תנשא. אמנם נראה לדקדק מלשון ה"ג דאסרו אפילו בדיעבד ואם נשאת תצא וכן פירש ר"ח מסכים לדברי ה"ג וכתב בזה הלשון אם נשאת תצא מהמקדש כדאיתא התם באשירי אלמא מאן דאסרי למקדש לישאנה וצריך להוציא בגט קרינן ליה תצא וה"ה בנישאת וא"כ הא דמפלגינן בכל דוכתא בין נישאת ללא נשאת היינו דלא נתקדשה גם כן אבל נתקדשה והיינו צריכין לה גט היינו תצא. ועדיין נוכל לומר דמהאי טעמא עדיף נישאת דמהשתא דיעבד הוא אבל לא נישאת אנו צריכין להתיר לה להינשא לכתחילה דודאי בקדושין לחודיה ליכא איסורא דהא משמע מלשון ה"ג דבהאי איסורא אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד דכתבו הכי שומרת יבם שנתקדשה נותן לה גט ושריא ליבם אבל למקדש אסור עולמית מדנקט עולמית משמע דאין תקנה לדבר אפילו דיעבד והכי איתא פרק חרש ביבמות דיקא נמי דגבי דידה תניא לא יצא וגבי דידיה תניא לא יצא עולמית ש"מ הא דאורייתא כלומר ואין תקנה לדבר ולכך נקט עולמית לגבי דידה דרבנן ויש תיקון אם עבר וגרש כדאיתא התם בתוס' ובאשירי ובמרדכי פ' המקבל מן הירושלמי דלמ"ד משום עובר וגרש שמותר וכן בפ' מי שאחזו דייקי בכמה גוונים מדנקט עולמית ש"מ דדיוק גמור הוא וה"ג קדמוניות הן ויש לדקדק מדבריהם כמו מדברי התלמוד אך י"ל דהתם נמי לא דייק אלא משום דברישא גבי דידה לא נקט עולמית ובסיפא גבי דידיה נקט עולמית וכן משמע לשון רש"י פ' מי שאחזו מ"מ ראיה יש מדנקט לישנא יתירתה אסורה עולמית דאין לנו לחלק מלבנו ולומר דיש חילוק בין נישאת ללא נישאת אחרי דפר"ח נמי משמע הכי מדנקט תצא מן המקדש:
444
תמ״השאלה רכג יבמה שנפלה לפני יבם אחד והיבם ההוא נאנס בקטנותו ונטמא בין הנכרים ונתגדל בין הנכרים עד שנעשה גדול בשנים ואעפ"כ לא חזר לדת האמת ובשעת נישואי אחיו לזאת היבמה היה עדיין קטן בין הנכרים אבל בשעת מיתת אחיו נטשה כבר גדול זקוקה היא לו או לאו:
445
תמ״ותשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר דין היבמה שנפלה לפני יבם שנשתמד במזיד ועדיין הוא ברשעו בשעת מיתה וגם היה כן בשעת נישואין או אם עומד ברשעו באחד מהם בשעת נישואין או בשעת מיתה ומאז נבאר שאילתנו בא"ז כתב וז"ל רב נחשון גאון זצ"ל וספר בשר על גבי גחלים ותשובות רבות פסקו דיבם שהיה מומר בשעת קידושין אחיו ועדיין כשמת הוא עומד בשמדותו אינו זוקק את אשת אחיו לייבום ופטורה לשוק בלא חליצה אפי' חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחינן ביה ולפר"ח אפילו היה יהודי בשעת נישואי אחיו אם היה מומר בשעת מיתת אחיו אינו לא חולץ ולא מייבם עכ"ל ובא"ז הגדול כתב דברי הגאונים מאד באורך והלשון גם הראיות מגומגמים קצת והנראה לי תורף הדברים אכתוב מה שחלק מה דהוי מומר בשעת קידושי אחיו כתב הטעם על זה דסברי הני גאונים דנישואין הראשונים הן מפילין וכיין דהוי יהודי בההוא שעתא חייל עליה זיקא ותו לא פקע בשמדותו אבל כשהיה גם בשעת קידושין מומר אינה זוקק משום דהתורה אמרה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי קאמר יבמה אפילו מומר והא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחים להדדי ומה מת אחד ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי תקלה וכ"ת לא יבא עליה ולא תפטר בלא חליצה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא דאי הדר גר לסורו ישראל מומר קרינן ליה ואי קידש קידושיו קידושין אלמא כישראל חשבינן ליה לא דמי דהתם בידים הוא דקעבד מומר מעשה ואיסור כרת הוא אבל הכא ממילא הוא ואיסור לאו ואיכא למיחש לעיגון ע"כ תורף הדברים בדרך קצרה. וכתב שם דהך מילתא נשאל לבני ישיבה דמתא מחסיא והשיבו כדכתיבנא דאינו זוקק אם היה מומר בשעת קידושין משום דנישואין הראשונים מפילים ולא האריכו בראיות יותר אבל הגאונים שאחריו כתבו בתשובותיהם הנהו טעמא דכתיבנא לעיל וכתבו ג"כ שסמכו על הראשונים שהן כדי לסמוך עליהן כי מהם תצא תורה לכל ישראל ומסיק א"ז הגדול דלפר"ח דפסק מיתה מפלת אפילו היה יהודי בשעת נשואין ואח"כ נשתמד והיה מומר בשעת מיתה פטורה מן החליצה. וכתב עוד א"ז שנראה לו שאם היה מומר בשעת נישואין וחזר בתשובה קודם מיתת אחיו כיון שהיתה להם ישיבה אחת בשעת מיתה וקי"ל מיתה מפלת הוי ליה כמו שנולד לאחר נישואין של אחיו וזוקק לייבום ואפשר דרבי נחשון וספר בשר על גבי גחלים מודים ג"כ בכה"ג היכא דחזר בתשובה קודם מיתה ע"כ ומרדכי פ' החולץ כתב דמצא בתשובת הגאונים דיבמה שנפלה לפני המומר ואין כאן אח אחר פטורה מן החליצה ויבום ולא כתבו שום ראיה לדבריהם. מצאתי בשם רבי אברהם מרעגנשפור"ק דיבמה שנפלה לפני יבם מומר דתימא הוא אי בעי אפילו חליצה דבמקום ערוה קיימי משום דהנבעלת לנכרי קנאים פוגעין בה וכתב רש"י בתשובה אחת דאין לסמוך עלה ואע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ודבר וקידושיו קידושין גם לחלוץ גם לייבם ומור"ם הביא ראיה לדברי תשובת הגאונים מהא דאמרינן פ' הגוזל קמא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני משום טב למיתב טן דו אבל מומר דאנן סהדי דלא ניחא לה שיעבירנה על דת א"כ נפקא בלא חליצה מהאי טעמא ושאלו למהר"ם על יבמה שהיו לה שני יבמים האחד הגדול מומר ולא היה כאן הקטן יהודי והלך למד"ה אם יוכל המומר לפוטרה והשיב דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ע"כ. הנה ביארנו דעת הגאונים אשר נמצאו לי דבריהם על ספר מעתה אבאר דעת הגדולים שהיו בימינו אחד מהגדולים השיב לחד מרבוותא וההעתק נשתלח לידי דהיה נראה לו לסמוך על דברי א"ז בשם גאונים קדמונים והא דכתב רש"י וחולק על הגאונים רצה ליישב וחילק בדברי רש"י להשוות לדברי הגאון וגם היה נראה לו דהא דמייתי רש"י ראיה מקידושיו קדושין גם הגאונים מייתי לה ומתרצי לה כדמבואר לעיל א"כ דבריהם עיקר ועוד היה נראה לו כיון דא"ז דרגיל בכל מקום לאסוקי הילכתא כרש"י וכאן מוכיח מדבריו בספרו דסבירא לן הלכה למעשה כדכתבו הגאונים א"כ בריר לו דדברי רש"י אינם עיקר כאן וגם כי הר"ר אברהם כתב דתימא הוא אי בעי חליצה כדלעיל. והא דכתב רמב"ם מי שיש לו אח מכל מקום בין הוא ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו לייבום תירץ א' מהגדולים דלעיל דמיירי שנעשה עובד לע"ז אחר נישואי אחיו וס"ל נישואין מפילים כדברי הגאונים ע"כ דבריו וטעמיו. עוד מצאתי הועתק בשם גדול אחד שחולק בראיות רש"י וכתב נהי דלענין קדושין כישראל הוא וכן לכל שאר דברים כה"ג דלאו תלויין באחוה אבל ייבום דתלייה רחמנא באחוה ומומר לאו אחיו של ישראל הוא והכי איתא בהדיא בסמ"ג בשם רא"ם במצות לתת צדקה דמהאי טעמא יכול להלוות למומר בריבית. דלאו אחיך מיקרי וכן אינו מצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך והאי לאו אחיך הוא. ורוצה לומר אותו גדול דה"ה לענין ייבום ואחד מהגדולים השיב בתשובה דלית לן לאסוקי אדעתא להקל מדברי רש"י שהרי מהר"ם אע"פ שהביא ראייה לדברי הגאונים כתב דעבדינן הכא והכא לחומרא ותו דהתוס' סוף פ' הגוזל קמא כתב דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנישואין לא מהני טעמא דאדעתא דהכי לא קדשה דמשום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקנה נפשה לגמרי בלא תנאי ועל דברי רבי אברהם השיב דכל ימיו תמה על דבריו דמשויה לביאת נכרי כמו ערוה דתוס' פ' קמא דיבמות כתבו בחד שינויא דמדאורייתא אינו ממזר אלא מדרבנן כיון דבצינעא ביאת היתר היא וכ"ש אם היה האח בתחילה בשמדותו נאנס בקטנותו ובעודו בקטנותו בין האומות נתקדשה יבמתו לאחיו דודאי זקוקה היא אפי' לא"ז בשם הגאון דהוי כמו נתקדשה בעודו יהודי ואח"כ נשתמד דכל מעשה קטן עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' לא חשיב לה וכהסגנון הזה השיב לי בתשובה וכן נראה לי כדבריו דכיון דמסיק רש"י בתשובתו דליכא למיסמך כלל אדברי הגאון כדאיתא בתשובת המיימוני מי יוכל לתקן את אשר עוותו הרי מימיהם אנו שותין וכן העתיק אחר מהגדולים דבעל העיטור פסק כרש"י והר"ר ידידיה משפיירא עשה כן הלכה למעשה ומש"כ אחד מהגדולים המתירים דלעיל דא"ז רגיל בכל מקום לפסוק כרש"י וכאן פסק דלאו כוותיה אלמא ברירא הוא ליה דאין דבריו כאן עיקר אין נראה הוכחה כלל דרש"י כתב דבריו אילו בתשובה ולא בפירושיו ושמא הא"ז לא ידע מתשובה זו ואי שמע הוי הדר לפסוק כרש"י כמו שרגיל בכל מקום. ומה שחלק המתיר דלעיל בדברי רש"י לא רציתי לבאר דמוכח מתשובת רש"י שבמיימון שאין חילוק לרש"י כלל דבכל ענין שהיה מומר בין בתחילה בין בסוף לעולם זקוקה היא לו ותו נראה דקשה היא מאד להבין דברי הגאונים שחלקו בין היכא דהוי מומר בשעת נישואין ובין דהוי יהודי באותו שעה דהיינו טעמא משום דסבירא להו נישואין מפילים אע"ג דאין משיבין את האריות כ"ש אנא יתוש קטן מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וק"ל טובא חדא דרבא סבר פ"ק דיבמות מיתה מפלת דמשני מתניתין דפ"ק וד' אחין דתרווייהו סבירא מיתה מפלת וזו ואצ"ל זו קתני וכדרבא קי"ל נגד רבי ירמיה דמשני סברא וכן פסק אשירי ותו אפילו אי קי"ל נישואים מפילים מ"מ אין לחלק לפי סברת הגאונים דמשווי ליה למומר כערוה שהרי סוברים דפטורה מחליצה כמו מיבום א"כ אפילו נשתמד אחר הנישואין תיתי ערוה ותפקיע זיקה כמו הא דתנן בהדיא פ' ד' אחין ב' אחין נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעל אחיות וכנסה נשוי נכרית ומת ונפלו שתיהן לפני האח השלישי כשם שאחות אשה פטורה כך צרתה פטורה הא קמן דאע"פ שהנכרית היתה נשואה כבר יחידית קודם שכנסה בעל אשת אחיו ונישואין דנכרית היו מפילים אותה דהא לרבי ירמיה תנא דד' אחין סבר נישואים מפילים אפ"ה כי אתיא ערוה לגביה מפקיע לה זיקתה והיינו טעמא דלא אמרינן נישואין מפילים אלא לענין זה שאם היתה שעה אחת צרת ערוה בשעת מיתה ונראה הטעם כיון דבלא"ה כל יבמה איכא עלה איסור אשת אח אלא דרחמנא שרי' וכי איכא עלה שעה אחת פטור מכח ערוה שוב אין לה להתיר להכי מהני טעמא ואינה ראויה שעה אחת בשעת נפילה והרי היא כאשת אח שיש לה בנים אבל הכי לא מהני דנישואים מפילים להזקיקה בשביל כך דשוב לא תפטר דאין מזקיקים אותה בטעם כל דהו הואיל ובלאו הכי רכיב עלה איסור אשת אח והכי איתא בתוס' פ' ד' אחין דהא דנשואין מפילים אפילו למאן דאית ליה אינם מפילים לגמרי כמו מיתה מפלת וא"כ לגבי מומר נמי אם מחשבינן זיקתה לכלום מדאורייתא לפטור יבמתו אפילו מן החליצה והיינו כמו פטור ערוה אפילו נשתמד אחר נישואין ידחה טעם דנישואין מפילין ואע"ג דבא"ז הגדול מדברי הגאון כתב טעמא דהא דקידושין דמומר הוי קידושין היינו טעמא משום דהנביא הכריז על ישראל והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' לכך קידושיו קידושין וכן זוקק את אשת אחיו אם נשתמד אחר קידושין מהאי טעמא. ונראה לבאר דעת הגאונים כיון דקי"ל נישואין מפילים אם היה יהודי בשעת נישואין חייל עליו הזיקה והתורה לא נתנה לו כח לפרוק עול מעליו שכבר נתחייב בו אבל אי הוי מיתה מפלת א"כ כשנשתמד עדיין לא נתחייב בה וצריך לומר כדלעיל משום דע"י מעשה הן באין דומה כבא לפרוק עול אם לא יועילו קידושין שלו כמו של נכרי הרי עושה את עצמו בידים כנכרי וכל אילו הטעמים קצת זרים הם לקבלם ולסמוך עליהם לקולא נגד דעת רש"י דמימיו אנו שותים ונגד דעת מהר"ם דבתראי הוי וידע דעת כולם ואזל הכא והכא לחומרא וגם מה שחלקו הגאונים משום דבקדושין איכא צד כרת וביבום ליכא אלא לאו ק"ל מהא דפריך פ"ב דיבמות מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מ"ל לאו ומ"ל כרת אמנם בכל זה איננו בא להפליג דברי הגאונים אשר מהן יצא הוראה לכל ישראל אלא לבנות על יסוד רש"י ומהר"ם ויתר גאונים שהזכרתי לעיל ומה שהפליג הגדול שהבאתי לעיל את דברי רש"י משום דגבי ייבום תלייא באחווה ולכך שאני מקדושין והביא ראייה מדברי רא"ם בסמ"ג דחילק הכי בין קידושין לגיטין ובין ריבית וצדקה דכתיב בהו אחוה ולכך ליתניא במומר נראה דאין ראיה מזה לחלק הכי ג"כ לעניין יבום דהתם שפיר אית לחלק משום אחוה דכתיב גבי ריבית וצדקה לאו באחים גמורים איירי אלא כלומר כל ישראל שהם אחים בתורה ובמצות. ותדע דאנו מוזהרים למנין ריבית וצדקה על הגר הבא משאר עממין כמו על ישראל הבא מזרע יעקב וכיון דהכי הוא מומר שכפר בעיקר ויצא מן הכלל פורק ממנו אחוה זאת אין אנו מוזהרים לרחם עוד עליו ולהחיותו. אבל אחוה דכתיב גבי זיקה ויבום אינו ר"ל אחיו בתורה ומצות אלא אחיו מעצמו ובשרו שנולדו מאיש אחד ומומר נמי אעפ"י שנשתמד לא פסקה תולדותיו והלא הוא ואחיו המת נולדו מאיש אחד דעשו נמי ישראל מומר היה כדאיתא פ"ק דקידושין ואעפ"כ משתכח דהתורה קראתו אח ליעקב בכמה דוכתי והיינו משום דבני איש אחד היו ומה שכתב המרדכי בשם הרבי אברהם דמשום דקנאין פוגעין בו חשיב כערוה צ"ל הטעם כיון דרשאי הקנאי ליטול את נפשו הוי כמו ערוה שחייבין עליו מיתת ב"ד ולכך פטרוהו מן החליצה ויבום אתמהא א"כ יהא הוולד ממזר והא קי"ל אפי' מנכרי גמור הוולד כשר אלמא לא מדמינן להו לעריות בכל דיניהם וה"ה לענין פטור יבום וחליצה והני תלת מילי וולד ממזר ופטורי חליצה ויבום וקדושין תופסים בהדדי כדמוכח במס' יבמות בכמה דוכתא ומהשתא נבאר תחילת שאילתינו אם קדשה ונשאה בעוד שהיה אחיו עדיין בקוטנו בין האומות ואח"כ בשעת מיתתו נתגדל כבר ולא חזר לדברי הגאונים רב נחשון וחביריו ודאי זקוקה היא לו דכיון דסבירא להו דנישואין הראשונים מפילים זה היה קטן בשעת נישואין ואנוס גמור הוא והרי הוא ישראל ממש לכל דבריו ואע"פ שלאח"כ עמד ברשעו אפילו בגדלותו מ"מ הוי כמו שנשתמד אחר הקידושין דזקוקה היא לדברי הגאונים הללו כדלעיל. אך לפר"ח דסבר מיתה מפלת היתה פטורה כדמבואר וכבר כתיבנא דאפילו דהיכא דהוא מומר גמור בשעת קידושין ומיתה אין להקל מדברי רש"י ומהר"ם לפוטרו מחליצה וכ"ש בכה"ג ויש נוהגים להתנות בכה"ג בשעת קידושין שלא תיזקק ליבם אם תפול לפניו וצ"ע בדבר דבמרדכי פ' הפועלים מייתי ירושלמי דהמתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל כמו אם מתי לא תיזקק ליבום אמנם בתלמוד דידן לא משמע הכי מדפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה למוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו'. ומיניה מייתי מור"ם ראייה לדברי הגאונים כדלעיל ואין לחלק משום דהתם הוי אנן סהדי ולא צריכה להתנות אבל המתנה בפירוש לעקור דבר מן התורה לעולם לא מהני תנאו דבתשובה במיימון נמי איתא הא דמייתי מור"ם מדברי הגאונים מפ' הגוזל ומסיים התם דהוי כמו שהתנה בפירוש שלא תזקק לו משמע דתנאי בפירוש מהני לגמרי מ"מ גילוי דעת הוא דאין בדעתו לחול הזיקה שתתייבם מחמת חיבת הנישואין כמו שמחלקים התוספות דדווקא מן האירוסין אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה ולא מן הנישואין והאידנא רגילין לעשות קידושין ונישואין יחד בשעת חופה וכיון דבההיא שעתא מתנה אנישואין נמי מתנה ועיין פ' המגרש בגמ' ובתוס' פ' אע"פ דהתם מפרש כמה חלוקים במתנה על מה שכתב בתורה:
446
תמ״זשאלה רכד לאה היתה זקוקה לב' יבמין ראובן ושמעון ומת ראובן. צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת ראובן קודם שתחלוץ לשמעון או לאו:
447
תמ״חתשובה יראה לפום ריהטא היה נראה דצריכה להמתין. אבל כי דייקינן שפיר יראה דלא צריכה כלל בפ' החולץ ת"ר יבמה שחלצו לה אחים תוך שלשה חדשים צריכה להמתין ג' חדשים פי' ממיתת הבעל חלצה לה לאחר ג' חדשים ממיתת הבעל אינה צריכה להמתין כלום וכתבו התוס' בשם ר"ת דדווקא שחלצו לה דהחליצה מוכחת שלא בא עליה כדאמרינן גבי ממאנת שהמיאון מוכחא שהיא קטנה אבל מת היבם לאחר ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם דיותר קרובה היבמה לביאה מארוסה דגזרינן בה אטו נשואה ואע"ג דאמרינן יבמתו נזירה ממנו אשתו לא נזירה ממנו היינו לענין למוקמי אנפשיה אבל לעניין שמא ישא אחותה כו' איכא למימר יבמתו קרובה לביאה טפי ואיתא התם בגיליון עלה וז"ל אבל לענין לגזור אטו נשואה איכא למיגזר בשומרת יבם טפי דקרובה לביאה עכ"ל והשתא היה נראה לפום ריהטא דלאו דווקא מת היבם ואין שם אלא הוא דצריכה להמתין ג' חדשים להנשא לשוק אלא אפי' היו שם ב' יבמין ומת האחד כנ"ד לא שרינן להו להתייבם תוך ג' חדשים ממיתת היבם האחד כיון דקרובה היא לביאה כדפסק ר"ת א"כ איכא למיחש שמא מעוברת היא מן היבם שמת ואסורה להתייבם לזה א"נ אפי' לא חיישינן שמא מעוברת היא מן היבם שמת מ"מ גזרו בה אטו נשואה לבעלה כדגזרינן בארוסה אטו נשואה אע"ג דלא חיישינן בה דילמא מעוברת היא וכיון דאסורה היא להתייבם אסורה לחלוץ דהכי תנן פ' החולץ היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שיהיו לה ג' חדשים ופריך תלמודא בשלמא לא תתייבם שמא מעוברת היא וקא פגע באיסור אשת אח אלא תחלוץ מנ"מ ומסיק משום דכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה אמנם כי דייקי בה שפיר אין נראה לדמות נדון זה לפסק דר"ת וגם אין לגזור שמא מעוברת היא דהא דפסק ר"ת דיבמה אסורה להנשא תוך ג' חדשים ממיתת היבם התם היבם לגבי יבמתו חשיב לה כבעלה לגבי אחר מן השוק דהא רמיא קמיה בזיקה ויכול ליבמה בעל כורחה ודמי לנשואה לאחר מיתת בעלה דזיקה ככנוסה דמיא אבל ליגזור מיבם זה ליבם אחר ולשווייה כנוסה ביבם זה לגבי אחיו שהוא יבם כמותו לא שייך כלל למימר הכי דמאי חזית שהיא כנוסה של זה אדרבה נימא דהיא כנוסה של זה ואפי' אם היה זה שמת גדול אחין מ"מ אינו אלא למצוה דהא אם קדם קטן ובא עליה קנאה לכל דבר ולהכי לא דמי כלל לנשואה לאחר מיתת בעלה שהיא אסורה לינשא לעלמא וליכא למיגזר בה כמו בארוסה דארוסה נמי דאסורה להנשא לעלמא משום דעומדת היתה לביאת הארוס טפי מלעלמא ושייך למגזר בה אטו נשואה. וא"ת נהי נמי דלא דמי לנשואה כמו שביארנו מ"מ נימא דלגזור משום היא גופא דכיון דכתב ר"ת שהיא קרובה לביאה טפי מארוסה ניחוש שמא מעוברת היא מן היבם האחד ואם תתייבם מן השני יש כאן חשש תרי איסורי חדא דפוגע באיסור אשת אח כיון דבא עליה ראשון קנאה לאשה ופטרה מן הייבום ועוד דאי מעוברת היא לא מצינו למידע של מי הזרע אם תתייבם בתוך ג' חדשים ונמצא אח נושא אחותו ושאר חששות דמפרש תלמודא התם וי"ל דלא תיסק אדעתיה דסבר ר"ת דחיישינן בה משום לתא דידה דא"כ אמאי מזכיר דגזרו בה כמו בארוסה אטו נשואה הא איכא למיגזר בה משום היא גופה ולשון התוס' שכתבו לענין שמא ישא אחותה איכא למיגזר בה אל יטעך דהא פירשו הגיליון בהדיא דר"ל דלענין לגזור אטו נשואה והתוס' סוף הגזירה נקטו דנשואה גופה היינו משום שמא ישא אחותו והכי אשכחן בכמה וכמה דוכתי דהגליונות הקצרים מפרשים סתימת התוספות וכיון דלא חיישינן בהיא גופא דילמא מיעברה מיבם מתיישב נמי דלא תקשה אמאי לא תתסר לחלוץ תוך ג' לאחר מיתת היבם משום טעם דאתה מצריכה כרוז לכהונה אי משתכח דמעוברת היא כדאמרינן התם הא טעמא ונשאר ג"כ במסקנא עיברוה לאחר מיתת בעלה אלא ע"כ דווקא בנשואה גמורה חיישינן דילמא מעוברת היא ונמצא אתה מצריכה כרוז אבל ליבמה וארוסה ליכא למיחש עלה אלא דגזרינן בהו אטו נשואה משום דטעמא דכרוז חששא בעלמא היא ולא גזרינן בה הני אטו הני והכי איתא התם בהדיא בתוספות אארוסה לרבי יוחנן:
448
תמ״טשאלה רכה יבמה אחת חלצה ולא דקדקו הדיינים יפה בשנותיה ובסימני נערות ולאחר חליצה נמצא שקטנה עדיין היתה וכשגדלה חזרה לחלוץ פעם שנית צריכה לחזור על כל האחין או לאו:
449
ת״נתשובה יראה דאפי' לפי דעת הגאונים דפסקו כרב חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים הכא אין צריכה לחזור ואע"ג דקלישה לה זיקתה שהרי חלצה פעם אחת מ"מ אינה צריכה חיזור דפ' מצות חליצה תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. ומקשים התוספות אמאי תנא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל כיון דתנא חליצתה פסולה. ועוד דלא תני הכי גבי קטן ומתרצים דאי לא הוי תני יתור לשון ה"א דחליצה פסולה היא מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו דאורייתא ולהכי תנא יתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו של קטן מיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע הא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש אינו אלא מדרבנן עכ"ל והשתא מ"מ אי לגירסתינו דגרסינן פסולה שמעינן מיתור לשון דחליצת קטנה אינה כלום מדאורייתא כמו של קטן ובקטן ובאנפליא קי"ל דאין פוסלתה על האחים וכה"ג אינה צריכה חיזור כדפסק בא"ז דהיכא דטעה בחליצה שאינה חליצה כלל כה"ג לא איקליש זיקה ואינה צריכה חיזור ואפי' לפרש"י דמחמיר בחיזור ופי' כל היכא דאינה יכולה ליבם מיקרי חליצה פסולה וצריכה לחזור הכא כיון דאינה פוסלה על האחין א"כ שרי ליבם ואינה צריכה לחזר ואי לגרסת הירושלמי דאיקרי חליצה מדאורייתא אלא מדרבנן פסולה וא"כ איקלישה זיקה וצריכה לחזר מ"מ כיון דתנינא דאם לא חלצה חליצה כשירה אלא שלכתחילה צריכה לחלוץ משתגדיל כולי האי לא מחמרינן עלה לחזר על כל האחין הואיל וחליצה קמייתא כשירה היא בדיעבד ולא אשכחן חיזור כה"ג לשום דעת גאון ואין צריך ראיה. אמנם הרמב"ם כתב קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה וכתב חש"ו שחלצו וכן החולץ למי שהוא פטור מן החליצה אינו כלום וכתב אח"כ שכל מקום שנא' בחבורו לא עשה ולא כלום מותרת להתייבם ולכהן ומותר בקרובותיה ובכל מקום שנאמר חליצה פסולה אסור בקרובותיה ונאסרה על האחין ולכהן ע"כ הרי משמע בהדיא מתוך דבריו דאיהו גריס חליצה פסולה במתני' דלגירסת הירושלמי אינה פסולה אלא שלכתחילה תחלוץ משתגדיל ואעפ"כ לא ירד הרמב"ם לדקדק מיתור הלשון דאין החליצה כלום כמו של קטן כמו שדקדקו התוס' ולפי דבריו היתה צריכה לחזור על כל האחין הואיל ופסולה היא על האחין ואי קלישה לה זיקה כדפרישית לעיל מ"מ נראה כיון דאיתנהו רברבי דפסקו דלא קי"ל כרב דשום חליצה צריכה חיזור ולעיל הוכחנו דלדברי התוס' בנ"ד אינה צריכה חיזור אפילו לרב ואשירי כתב דרב אלפס גורס כגירסת הירושלמי דחליצה קטנה כשירה בדיעבד סמכינן אכל הני ולא מצריכנא לחזר משום דעת הרמב"ם לחודיה כיון דעיקר של חיזור לכ"ע אינו אלא משל סופרים והלך אחר המיקל וכל שכן בכי האי גוונא:
450
תנ״אשאלה רכו השנים שמוסיפין על השלשה דיינים המבוררים לחליצה יש קפידא באותם שנים שלא יהיו קרובים או פסולים או אם צריכים גם הם למקבע דוכתא לחליצה או לאו. ובהשלשה נמי יש להסתפק אם קפדינן בהן בקורבה דלא פסול לדינא כגון הנשואין שתי בנות אחין או שתי בנות אחיות או אשה ובת אחותה:
451
תנ״בתשובה יראה דיש לחוש בודאי בהני שנים שמוסיפין למלויי בהו חמשה שלא יהו קרובים או פסולים אע"ג דכתב בא"ז בהדיא דאין קפידא בשנים דנוספין אם אינם כשרים לחליצה בהגה"ה במיימון לא כתב הכי אלא כתב וצריך לדקדק בהני חמשה שיהיו כשרים לדין ובהגה"ה שנייה כתב וראיתי שהשלשה היו נמשכין מן השנים המצטרפין להיכרא וכן שאר הבאים למחזי דלפעמים הם קרובים ולכך יושבין מרחוק כו' הא קמן דבשאר הבאים מצריך לישב מרחוק משום חשש קורבה והשנים המוסיפין מצריכין רק שיהיו נמשכין להיכרא אבל משום קורבה לא חייש משום דודאי צריכין שיהיו ג"כ כשרים. ובספר התרומה כתב וז"ל הילכך צריך חמשה מבוררים לפרסומי מילתא ושלא יהיו קרובים זה לזה ונראה דהרבה יש לתמוה על דברי א"ז דפרק מצות חליצה גרסינן אמר רב שמואל בר יהודה הוה קאמינא קמי דרב יידא ואמר ליה תא סק לזירזא דקנה למלויי ביה חמשה אמר ליה תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא כו' הרי מוכחא בהדיא דגר שפסול לחליצה פסול אפילו בשנים הנוספים והוא הדין שאר פסולין דמ"ש ואדרבה כ"ש הוא דהא דמוסיפין שנים לפרסומי מילתא היינו משום שיעידו שהיא חלוצה ופסולה לכהן ושרי לשוק ומצד זה היה להכשיר גר טפי משאר קרוב או פסול דגר כשר הוא לעדות וא"כ הואיל וגר פסול לשנים הנוספים כ"ש שאר פסולין. והא דכתבו רמב"ם וסמ"ג שנים הנוספים אפילו אם הם עמי הארצים כשרים אינו רוצה לומר עם הארץ כי האי שהן פסולים לעדות כדאמרינן בחגיגה כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעמי הארץ כו' משמע דעמי הארצים פסולים הן וא"כ כל שכן פסולין לדין כדתנן פ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד אלא רוצה לומר אפילו הן עמי הארץ כלומר שאינן יודעין להקרות כלום כדבעיא בהשלשה אבל מ"מ אינם חשודים בשום עבירה דכה"ג כשרין הן לעדות כדאיתא באשירי פ' אלו עוברין. וא"ת אי בעינן בהני שנים שיהיו כשרין לדין א"כ למה צריכין להיות נמשכין מן השלשה כדלעיל ואמאי צריכא היכרא הואיל וצריכין להיות כשרים כמו השלשה לא קשה מידי דעבדינן היכירא דלא ניטעי דצריך חמשה כמו שהיה סבור רבי יודא מקמיה דהדר ואתי למשרי חליצה בשלשה לכהן וק"ל. אמנם נראה דבהשלשה יש להקפיד שלא להושיב קרוב בכה"ג כגון שהוא ואחד מהדיינים או החולץ והחלוצה נשואין שתי בנות אחין או בנות אחיות אע"ג דפסקו הגאונים פ' זה בורר דכשרים הן לעדות הא כתב שם במרדכי דאין מורין להן לכתחילה לחתום יחד דחיישינן לב"ד טועין שיסברו שפסולין הן הא קמן דאפילו לגבי ממון חיישינן לטעות כל שכן לגבי איסור אמנם בהני שנים הנוספין אין נראה להקפיד אם הם קרובים בענין זה ואע"ג דברירנא לעיל דבעינן שיהיו כשרים אינו משום לתא דידהו דהא ע"כ לאו דיינים אינון אלא הטעם הוא משום גזירה דהשלשה או משום חשש איחלופי ולתרי חששי לא חיישינן ואפילו לפרש"י דסבר הטעם משום עדות כדי שיעידו אלו השנים דחליצה היא וא"כ היה לחוש שמא יסברו דאלו השנים פסולין הן מחמת קורבה מ"מ אין לחוש כיון דמדינא כשרין הן ואין הדבר צריכה עדות גמור רק פירסום בעלמא דהא איכא השלשה דיינין שיכולין להעיד ולכך אין לחוש כל כך בהני שנים מפני הטועים וקי"ל. ועוד נראה דהני שנים לא צריכינן למקבע דוכתא וסגי בהשלשה דהא תלמודא יליף למקבע דוכתא מועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ומסיים ההוא קרא ואמרה מאן יבמי כו' דהיינו הקריאה שמקרים ליבמה וכתיבנא לעיל דהני שנים לא בעינן בהו דידעי להו להקרות וא"כ לא קאי עלייהו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואין צריך להאריך בזה דהדעת נוטה דלא צריכא למקבע דוכתא:
452
תנ״גשאלה רכז יש קפידא לחלוץ בערב שבת או לאו:
453
תנ״דתשובה יראה דאית קפידא חדא משום דשמעתי דאחד מהגדולים היה נזהר מלסדר נתינת הגט בערב שבת מסתמא טעמו היה משום דעל ידי דטריד בצרכי שבת שמא לא ידקדק בכל דבר ודבר כראוי והאי טעמא איתא נמי בחליצה אמנם אי משום הא לחודיה לא הוי אלא זהירות יתירות מן הסברא ולא משום ראייה מן התלמוד אפי' לגבי גט וכל שכן בחליצה דבגט יש ליזהר יותר כדאמרינן בפ"ק דקידושין דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן ואלו חליצה לא אידכר תלמודא אבל נראה דיש להקפיד מצד איסורא דכתב אשירי במס' סנהדרין פ' אחד דיני ממונות מן הירושלמי דאסור לדון מדרבנן בע"ש אפילו דיני ממונות וחליצה נמי דין הוא דלהכי פסולה בלילה ובקרובים ואע"ג דבסמ"ק במצוה לפסוק הדין כתב נמי דאסור לדון בע"ש מדרבנן מ"מ כתב דעתה נהגינן לדון בע"ש מפני ביטול תלמוד תורה של מלמדין ואפשר דהיינו דווקא לענין ממון מכשרינן דאיתיהיב למחילה והפקר ב"ד הפקר והוי כקבלו עלייהו קרובים או פסולים אבל לענין חליצה דאיסורא היא לא מהני הני טעמא דהא אי בעי החולץ והחולצת להכשיר קרובים פשיטא דלא מהני וה"ה בערב שבת ואע"ג דמשום הצורך נהגו העולם להכשיר אין נראה לחלק משום זה:
454
תנ״השאלה רכח ראובן בן יעקב בא לחתום בגט אשה וכשרצה לכתוב יעקב טעה וכתב שי"ן במקום העי"ן של יעקב והזהירוהו שטעה קודם שכתב הקו"ף של יעקב אז מחק ראש השמאלית של השי"ן עד שנעשה העי"ן וגמר חתימתו ראובן בן יעקב עד ונתן אותו גט לאשה לגרושין יש להכשירו בדיעבד או לאו:
455
תנ״ותשובה יראה דיש פנים הרבה להתיר בדיעבד וקרוב לענין זה הוה עובדא בדידי שבא לידי גט שסדרו אחד מחבירי וכאשר רצה העד לחתום כתב שמעון כהלכתו והיה צריך לכתוב עוד בן משה עד וטעה ורצה לדלג בן ולכתוב משה ומשך בקולמוס כזה נ ורצה להשלים המ"ם וגערו בו כשהרגישו את טעותו ונבהל ונשמט קולמסו והדביק כמין רצועה בצורה דלעיל עד שנעשה כזה ס והמתין עד שנתייבש וגרר הרצועה עד שנעשה כבתחילה והיה קודם כמין נו"ן ואז הוסיף באותה צורה ועשאה בי"ת גמורה וגמר חתימתו בן משה עד והכשרתי הגט ההוא בדיעבד כי כבר ניתן וגם המגרש היה מומר ונתן הגט קצת על ידי עישוי והיה לירא אולי לא היה חוזר ונותן אחר ונתתי כמה פנים להתיר ונחלק עלי חד מרבוותא ושלחתי לכל מופלגי הדור והסכימו כולם על ידי גם החולק חזר בו. ותורף הראיות והתשובות שיש בהן מששות אבארם פעמים בקוצר פעמים בארוכה בשמעתא קמייתא דגיטין אמרינן לעולם רבי אלעזר היא וכי לא בעי רבי אלעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי דאמר ר' אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול עכ"ל הגמרא וז"ל התוספות תימא לר"י מה ענין שלא לשמה במזוייף מתוכו בשלמא כשחותמין בו קרובין או פסולין התם כדין מפסל דילמא אתא למיסמך עלייהו ולמימסר באנפייהו ואע"פ שהדבר אמת אין לעשותו אלא בעדות כדמוכח פ' ארבע אחין אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בדבר אם נסמוך עלייהו והא לקמן שרי בשמות מובהקים משום דליכא למיחש לתקלה וליכא למימר דאי שרינן בחתימה שלא לשמה יבא להכשיר זמנין דיחתמו תחילה ויכתבו גט על גבי חתימתה והתם ליכא עדות כלל דא"כ גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה מזה הטעם וי"ל דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם לא יעשו חתימה לשמה גם כתיבה לא יעשו לשמה עכ"ל התוספות. והשתא נראה דלכאורה כי היכי דפסלינן בחתימה שלא לשמה גזירה משום כתיבה אפילו לרבי אלעזר ה"ה פסול דחק תוכות או שאר פסולין מדאורייתא אע"ג דלא שייך למימר בהו דהוי מזוייף מתוכו אפ"ה פסלינן להו אפילו ר"א דקיי"ל כוותיה משום גזירה אטו כתיבה וכתב בספר התרומה ובס"ה וביתר חבורים בשם ר"י שאם נפלה טיפת דיו בתוך הבי"ת ונעשה פ"א או בתוך הדל"ת ונעשה ה"א או מ"ם פתוחה שנדבק חרטום השמאלית למשך התחתון ונעשית סתומה וכה"ג אין תקנה לגרור הטיפה או הדביקות דהוי חק תוכות ואפילו להעביר קולמוס על האות אח"כ אינו מועיל לשווייה אות ע"כ. ולשון אשירי כך הוא שאם נפלה טיפה דיו לתוך האות ואינה ניכרת אות אין להעביר הדיו ולתקן האות דהוי חק תוכות ובהגה"ה בסמ"ג כתוב דנהגו העולם לפסול תוכות כה"ג והשתא שאילתנו הוה ממש חק תוכות לדברי ר"י דלעיל ובעובדא דידן דכתבינן לעיל איכא להסתפק טובא אם הוי חק תוכות כלל כדבעינן למימר קמן ורציתי לחלק מתרי טעמי המבוארים להדיא דשאני פסול דשלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוספות בריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מילחא דשכיח גזרו ביה רבנן תו איכא התם בתוס' דר"ת מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלומר שאין חוששין בדרשה לשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתא דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבק טפי כדי לעשות חיזוק לתורה. ועוד חלקו קצת רבוותא בכמה גוונין וכולהו חלוקין שחלקנו יש להקשות כמו שהקשה עלי הנחלק עלי בתחילה ואם יש לחלק בין פסול לשמה לשאר פסולין מאי מקשו התוס' בריש גיטין למה נקט לשמה טפי משאר פסולין כמו מחובר ושינה שמו ושמה וכו' יתרץ דווקא בשביל חששא ולשמה תקנו משום דשכיח או משום דאין עיקר דרשא או מטעם שאר חלוקים סבר רבי אלעזר דפסול בחתימה אבל בשאר פסולין לא פסל רבי אלעזר בחתימה ולא היה צריך לומר בפני נחתם אי לאו משום דלשמה ועוד מקשו התוס' בההיא שמעתא מ"ש דמודה ר' מאיר לפי ס"ד דבעינן כתיבה לשמה מדרבנן אפילו בדיעבד טפי ממחובר ומאי קושיא שאני לשמה ממחובר כמו שחלקתי לעיל אע"כ אין חילוק ואפילו שתרצתי לו יפה כל זה לפי שיטת משא ומתן של פלפול וכן הסכימו כמה רבוותא אשינויא דידי מ"מ אין לבי אמר לי לסמוך עלייהו לפסק הלכה ואף כי חד מרבוותא חלק אדרבה איפכא דפסול דחק תוכות אית לן למיגזר ביה טפי מבשלא לשמה משום דמנכרא המחיקה קצת משא"כ בשלא לשמה ע"כ לא היה נראה להקל בלא ראייה ברורה. עוד הבאתי ראייה דע"כ לא בכל פסולי גזר רבי אלעזר חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של נכרים פריך תלמודא והא לאו בני כריתות נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דסבר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקים דליכא למיחש בהו דילמא אתי למיסמך עלייהו ע"כ. והשתא אי בכל פסולין גזרינן חתימה אטו כתיבה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דילמא אתי למימסר באנפייהו משום דכ"ע ידעי דנכרים פסולים הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סמכינן. מ"מ נגזור חתימה אטו כתיבה מטעם איסור אחר שאם נתיר שיחתום נכרי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הנכרי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פירוש דר"י כדאיתא בתוספות ובאשירי בפ"ב והרמב"ם נמי סבר כההיא פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי תקשם דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן חתימה אטו כתיבה כדאיתא בהדיא בתוספות א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה דאמרינן פ"ב נכרי אדעתיה דנפשיה קעבד ופסל לכתיבה מהאי טעמא אפילו בישראל עומד על גביו. אמנם נראה דלא קשה לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקים הם וידעי דנכרים נינהו לא טעינן בה לאכשורינהו לכתיבה מדמכשרינן להו לחתימה דכ"ע ידעי לרבי אלעזר כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד לא פסול ודאי הוא אלא חששא כדפרש"י בפ"ב חיישינן אפי' אם יאמר שהוא כותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן לה בחתימה דרבנן לא חיישינן לה אבל אם נכרים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למיגזר חתימה אטו כתיבה אפי' אי ידעינן דנכרים נינהו דיאמר אם כשרים נכרים לעדות אע"ג דלכל עדות הגט בעינן דווקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פ' שני דרבי מאיר סבר וכתב דקרא היינו וחתם כל שכן דנכשיר אותה כתיבה אפילו לר"א דהא לפירושו קמא דר"י לא בעי ר"א בני כריתות לכתיבה והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק ואידך מרבוותא השיב לי ורצה להוכיח אדרבה דע"כ בכל הפסולין גזר רבי אלעזר חתימה אטו כתיבה. דאמרינן בפ' שני דרבי יוחנן אסר לעדים שאינם יודעים לחתום לכתוב לפניהם בסיקרא שיחתמו עליו בדיו משום דכתבו לגט בסיקרא כשר אלמא כתב הוא וא"כ לחומרא אמרינן דכתב עליון אינו כתב וכן פריך תלמודא אשמואל דסבר דרושמים לפניהם באבר וחותמים והתני ר' חייא כתבו באבר כשר אלמא כתב הוא והשתא אי מכשרינן חק תוכות בחתימה ואע"ג דממעטינן נמי מוכתב ולא וחקק ה"ה כתב עליון לאו כתב הוא הו"ל כשר בחתימה אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי דהא רבי יוחנן ור' שמעון פסקו בפ"ב כרבי אלעזר ונראה דלא קשה כלל דאי נימא דכתב עליון אינו כתב כדמסיק התם רבי יוחנן שאם היה כותב הכי בשבת אין מניחים לו להביא קרבן דשמא חולין לעזרה הן וא"כ אין לך מזוייף מתוכו גדול מזה שהרי הוא ממש כמו ראובן שחותם את שמעון דאין כאן עדות כלל ולא דמי כלל לחק תוכות דהתם ליכא שיקרא בעדות כלל אלא דאיכא למיגזר בה משום כתיבה והא לא גזרינא אלא בשלא לשמה כדפרישית אמנם נראה דקשה לסמוך להקל ולהכשיר אהני שינויי דשנינן ע"כ נראה להתיר ולהכשיר מצד אחר ולהביא ראייה וטעם ברור לדבר וכבר כתבתי ג"כ אעובדא דידן ונראה לומר הא דמדמי תלמודא חתימה שלא לשמה למזוייף מתוכו אליבא דרבי אלעזר היינו דווקא למאי דמשני מתניתין דריש גיטין אתי כר"א אבל לשינוי דרב אשי דמוקי מתניתא כרבי יודא לא צריכנא לומר כלל דפסול לר"א מזוייף מתוכו אלא היכא דאיכא למיחש דאתי למסמך עלייהו כדמקשו התוס' לעיל ונראה דהיינו דדוחקיה לרב אשי לאוקמי דלא כהילכתא משום דלא ס"ל למימר דשלא לשמה פסול כמזוייף מתוכו. ותו נראה דאפי' לשינויא קמא דמוקי מתניתין כר' אלעזר ומחמת שלא לשמה ומזוייף מתוכו לאו אליבא דהילכתא סליק משום דהני שינויא לא צריכינן אלא לרבה דסבר דטעמא לפי שאין בקיאים לשמה אבל לרבא דסבר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לא צריכנא מידי לאוקמי מתנית' בשום דוחקא דאתא ככ"ע ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום איחלופי כקיום שטרות דעלמא. ותדע דהכי הוא דאליבא דהילכתא לא מדמינן שלא לשמה למזוייף מתוכו שהרי כתב הרמב"ם בפ' ג' דגירושין וז"ל סופר שכתב גט לשמו ולשמה כהלכתה וחתמו עדים שלא לשמה הואיל ומסרה בעדים כשר לפי שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם יש מי שאומרים שאם חתמו עדים שלא לשמה הואיל והוא מזוייף מתוכו הרי גט בטל וכן יש מי שאומרים שאם אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד אע"פ שנמסר בעדים הרי זה בטל ואין נראה לי דבר זה אלא נראה כמזוייף ולא כמזוייף ודאי הואיל ונמסר בעדים כשרים הרי זהפסול מדבריהם עכ"ל. והשתא לדעת הרמב"ם שחתמו שלא לשמה כשר היאך יפלוג אתלמוד מפורש בהדיא אפילו לרבי אלעזר אלא ע"כ סבר דהך שינוי לאו אליבא דהילכתא סליק כדפרישית אך תימה דבטור אבן העזר כתב וז"ל אפי' נכתב לשמה אם לא חתמו לשמה פסול כתב הרמב"ם י"א שהוא בטל לגמרי מפני שהוא כמזוייף ונ"ל כיון שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שאין מזוייף ממש הואיל ונמסר בפני עדים כשרים הוי גט פסול מדבריהם עכ"ל מכאן מוכח בהדיא דצריך להיות כתוב בספר הרמב"ם פסול במקום כשר. וכן מצאתי בשני טופסים דהרמב"ם ואע"ג דמוכח דלכאורה מתוך לשונו התירא אתי לאשמועינן דהא כתב הואיל ומסרו בעדים אח"כ כתב נמי לפי שאין העדים חותמים על הגט כו' מ"מ נוכל ליישב הלשון דאיהו כתב נמי בספרו וז"ל כל מקום שנאמר בזה החבור הגט בטל או אינה מגורשת הגט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש אם נשאת תצא כו' עד וכל מקום שנאמר בחבור זה הרי זה פסול אינו פסול אלא מדבריהם ונפסל בו מן הכהונה ולכתחילה לא תינשא ואם נשאת לא תצא כו' עכ"ל וא"כ מצינן למימר דהכי קאמר לעיל הואיל ומסרה בעדים פסול כלומר אינו אלא פסול ולא בטל לגמרי לפי שאין העדים חותמים כו' והשתא נפל שפיר עלה דכתב יש מי שאמר הרי זה גט בטל כלומר בטל אפילו מן התורה ואין נ"ל דבר זה ואי הוה לעיל כתב כשר אין אלו הלשונות נופלים שפיר כ"כ וק"ל. אכן כולהו רבוותא דשקלי וטרו בהדאי בהך מילתא דרמב"ם מתוך דבריהם היה מוכח שהיה כתוב במיימון שלהם כשר כאשר הוא ברוב הספרים שבגבולינו ובא"ז כתב וז"ל קי"ל כרבי אלעזר דגט שאין עדים חתומים עליו כלל כשר ותנשא בו לכתחילה אבל חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול ומודה ר"א דעידי חתימה כרתי אפי' בלא עידי מסירה ע"כ ובא"ז גדול מפרש דשלא לשמה פסול מדאורייתא בחתימה והטעם אע"ג דאית ליה לר"א וכתב דקרא אכתיבה קאי ולא אחתימה היינו דווקא היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים קסבר דשלא לשמה אכולה מילתא דכתיבי בגט קאי ע"כ ויש לתמוה הרבה על זה דאי בעי ר"א חתימה לשמה מן התורה א"כ היאך מכשיר ר"א שחותמים נכרים אפילו בשמות מובהקים מה מועיל הא אמרינן בפ"ב דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ושמא גמר בלבו לשם אחר ונמצא פסול הגט מן התורה ואם באנו לפרש דברי א"ז דר"ל היכא דליכא עידי מסירה כלל בה כדכתב נמי התם דמודה ר"א דעידי חתימה כרתי אפילו בלא עידי מסירה וכיון דאינהו עבדי כריתות א"כ וכתב דקרא קאי נמי עלייהו אבל היכא דאיכא עידי מסירה ועידי חתימה לא אתיא אלא מפני תיקון העולם ודאי אין שום פסול מן התורה שייך בהו ולפי זה אפשר לנו לומר דסבר א"ז היכא דאיכא בחתימה שלא לשמה אפי' פסול דרבנן ליכא כדברירנא לעיל דלפי המסקנא לא קרינא ביה מזוייף מתוכו וכן משמע קצת בסמ"ג דלא מהני מזוייף מתוכו לר"א אלא בעדים פסולים ושלא לשמה לא הזכיר אמנם במרדכי פ' המגרש בתשובת הר' אביגדור כ"ץ למהרי"ח משמע לכאורה דפסקינא חתימה שלא לשמה פסול לר"א מדרבנן ע"כ אין נראה כלל לצדד להתיר שום פסול דאורייתא בחתימה אפי' לר"א אם לא שנשאת כבר בגט בכה"ג ואנא בעובדא דידי לרווחא דמילתא הבאתי כל הני ראיות דלעיל דלפי הנראה לא הוי חק תוכות בעובדא דידי כמו שאבאר וכבר לעיל כתבתי דלאחר שהיתה הרצועה נמחקת נעשה הצורה קרוב כמו נו"ן כפופה ועדיין היה צריך לכתוב ולהוסיף עליו משך כדי לעשות ב' וכל חק תוכות שכתבו הגאונים בכה"ג על ידי מחיקה לא כתבו אלא דווקא שעל ידי המחיקה לבדה ניתקן האות מקילקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק תוכות והן השיב לי חד מרבוותא והביא ראיה מלשון הרא"ש ביורה דיעה שכתב מ"ם פתוחה שנדבקת פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרור וליפתח דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גורר סתימתה ובזה נעשה האות הוי לה כחק תוכות ע"כ משמע בהדיא דווקא בכה"ג דמחיקה לבדה משוי אות בלתי תוספת כתיבה זה נקרא חק תוכות ולא בענין אחר. ועוד דקדק בסמ"ג בהלכות גיטין דדווקא אם שם האות נגמר ונעשה על ידי המחיקה נקרא חק תוכות אבל יש לדחות אותו ראייה וסמ"ק שכתוב דקודם שנגמר האות ונפלה עליה טיפת דיו מיקרי טפי חק תוכות משנפלה אחר שנגמר כבר האות לכאורה פליגי אסברותיו דכיון שלא נגמר האות א"כ צריך לכתוב ולהוסיף אחר הגרירה ואפ"ה קרי חק תוכות אמנם י"ל דאיירי כגון שנפלה טיפה במקום רגל של אלף או תי"ו ומחק מן הטיפה בכל צידיה עד שנעשה הרגל כתיקונו ובדרך זה נגמר האות ע"י מחיקה וגרירה לבדה. עוד מטעם אחר ברור הכשרתי עובדא דידי ומאותו טעם יש להכשיר גם כן כמו שאילתינו פ' המגרש תנן וה"נ מסיק תלמודא התם שאם חתם ראובן עד ולא חתם בן יעקב או אם חתם בן יעקב עד ולא חתם ראובן כשר ולפי' התוספות נקיי הדעת דירושלים כלומר שהיו מקצרים בלשונם היו חותמים כך ולא פלוני בן פלוני א"כ בעובדא דידן ובענין שאילתינו הואיל ושם עד עצמו וכן עד נכתב כהלכתא אם אירע פסול בתיבת בן או בתיבת שם אביו אין קפידא הואיל וכשר גמור הוא בפלוני עד לחודיה נמצא בן פלוני שלא לצורך נכתב ואין חסרון ושינוי פוסל בו כדבעינן למימר לקמן וליכא למימר דאפי' פלוני עד לחודיה לא כתב כאן משום דמפסיק בינייהו בן פלוני והוא נכתבה בפסול הא ליתא דבפ' המגרש פריך אשני גיטין זה בצד זה וליתכשר הא בראובן והא בבן יעקב עד ופרכי התוספות אהך פירכא דהיאך יתכשר הגט בראובן לחוד הא תנן פלוני עד כשר אבל פלוני בלא עד לא ומתרצים דפשיטא ליה דעד דכתב ליה בתריה דבן יעקב קאי נמי אראובן דכתב לעיל והוי כאילו כתב להדיא ראובן עד ונראה למילף נדון דידן מכ"ש מהתם ומה התם דהוי לן לאוקמי שפיר האי עד רק הגט בתרא להכשירו בבן יעקב עד דבן פלוני בלא עד נמי אינו כשר אפ"ה מחלקינא להאי עד אשני גיטין להכשירם כל שכן בנ"ד דלא צריכנא כלל לחלק האי עד אלא דמקדימין ליה למיקם אשם העד עצמו ואין נראה כלל לאפוכי סברא ונימא דכיון דלא מצי למיקם אמאי דסמיך ליה דהיינו בן פלוני דכתב בטעות א"כ לא מוקמינן ליה בדילוג דאדרבה אשכחן בכ"מ במקראות ובמשניות דכל היכא דמוכרח העניין דלא קאי אשלפניו ניחא טפי לאוקמי אשלפני פניו מהיכא דמצינא לאוקמי שפיר אשלפניו דתו לא מוקמינן ליה אשלפני פניו וק"ל וכיון דהכי הוא דבן פלוני נכתב שלא לצורך אין חסרון ושינוי פוסל בו. וראייה ברורה לדבר מהאי דכתבו החבורים בשם ר"י שהתיר הלכה למעשה הגט ששינו בו מקום הלידה ונתן טעם זה לדבר דהואיל ולא צריכינא ליה למכתב כמו שהוכיח התם אין טעותו פסול בו וכ"ש בנ"ד דאין כאן טעות אלא שלא נכתבה כהלכתא דלא מפסל בהכי הואיל ולא צריכינן ליה למיכתב ולא דמו לעדים שחתמו שלא לשמה דפסילנא אפילו אליבא דר"א אע"ג דלדידיה לא צריכינא לחתימת העדים כלל דשאני התם דנהי נמי דלא צריכא להו מדאורייתא מ"מ חכמי התלמוד הזקיקו להם מפני תיקון העולם אבל מקום הלידה וכן שם הנהר דלא אשכחן דאצרכוהו רבנן כלל אלא שאחרונים הרגילו משום חשש שני יוסף בן שמעון לשנות שמייהו אין חסרון וטעות פסול בו והכי מחלק בהדיא במרדכי פרק המגרש בתשובת הר"א כ"ץ ונ"ד נמי דחכמי התלמוד לא הזקיקו בכלום שיחתמו העדים יותר מפלוני עד או בן פלוני עד ולפי התוספות דלעיל נקיי הדעת לא היו חותמים אלא כך הוא הדין והיא הסברא שאין חסרון וטעות פסול במה שאין צריך לכתוב. אמנם נראה לחלק שפיר דאיכא למימר דלא דמי לשינוי מקום הלידה או שם הנהר דהתם אינהו לא אתי כלל לידי צריכות לשום תיקון חכמי התלמוד ואינו כלל מטבע חכמים שהזקיקו בגיטין אבל בן פלוני החתימה מטבע חכמים היא היכא דלא חתם בבר פלוני ונהי נמי דהיכא דחתם כבר פלוני תו לא צריכים לבן פלוני מ"מ נימא איפכא דבן פלוני תהא עיקר ופלוני תהא התוספת דהא כל כמה דלא חתם עדיין עד בן פלוני למודלאו כלום היא ומאי חזית דמשוי לפלוני עיקר טפי מבן פלוני וכיון דלית לן ברירא לתפוס אחת מהן הפסול והטעות פוסלים בתרווייהו דרמינן כח החתימה אהא כמו אהא וא"ה אין ראייה ממקום הלידה ושם הנהר כדפרישית אפס נראה דודאי אי הוי חתימת העדים דאורייתא כמו לרבי מאיר היה ראוי לחלק כה"ג אבל אנו דקי"ל כר"א דאין העדים חותמים כו' אין לדקדק ולחלק כולי האי ואף כי כמה רבוותא הסכימו לי אהך ראייה ולא חלקו כמו שחלקתי:
456
תנ״זשאלה רכט בגט ארוסה כתב הסופר אנתתי ולא כתב ארוסתי יש קפידא בדבר או לאו:
457
תנ״חתשובה יראה דאין לכתוב כלל אלא ארוסתי ואע"ג דמוכח כמה קראי בהדיא דארוסה קריא ליה אשתו ותרגומא דאשתי איתתי דהיינו אנתתי וה"נ אשכחן כמה דוכתא בתלמוד דתני אשתו על ארוסתו מ"מ נראה דיש להוכיח דלכל הפחות לכתחילה צריך לכתוב ארוסתי דווקא דבפ' כל הגט אמרינן דצריך להניח הסופר מקום הזמן בגט של ארוסה משום גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה ומקשו שם התוס' דמה קפידא איכא אי יכתוב הסופר הזמן דהא ליכא למיחש שיגרש בגט זה אחר הנישואין שהעדים לא יחתמו לו מפני שהם רואין שהוא מוקדם ואחר הנישואין פסול המוקדם משום פירי ומתרצי משם ר"ת דכיון דרואין העדים שכתב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנישואין דיסברו שעדיין ארוסה היא ע"כ מהכא מוכח בפשיטות דרגילות הוא לעולם לכתוב ארוסתי מדנקטו להו התוספות בפשיטות ואכתי איכא למימר דנהי נמי דרגילות הוא הכי מ"מ נוכל לומר אי כתב אנתתי נמי שפיר דמי והתם גזרינן משום דשמא יכתוב כמו שרגילים לכתוב. אמנם נראה דע"כ יש קפידא לכתוב אנתתי דהספר מדקדק התם מכח קפסיק ותני דאיירי נמי בגט ארוסה וא"כ אית ליה נמי לדקדק דאמאי פסיק ותני דצריך להניח מקום הזמן הא איכא זמנין דלא צריך כגון אם כתב אנתתי בגט דלא צריך להניח מקום הזמן ותו אמאי שנו חכמים מידי דאית ליה טירחא לסופר שיניח עתה מקום הזמן ולכותבו לפעם אחרת אם אפשר בלי שום טירחא שיכתוב אנתתי אלא ע"כ יש קפידא לכתוב הכי לכל הפחות לכתחילה:
458
תנ״טשאלה רל שי"ן ועי"ן שבגט אם היודין שבתוכה אינם נוגעות בהן וכן מה שאחורי הצד"י והיו"ד שעל האל"ף אם אין נוגעים בהם אבל הם סמוכים כ"כ שהתינוק קורא האות בלי גמגום יש קפידא כה"ג או לאו:
459
ת״סתשובה יראה דלכאורה מוכח מדברי הגאונים דיש קפידא בכה"ג אפי' לעכב שהרי כתב בא"ז הגדול וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משיט"א ואפילו קוצין של יו"ד מעכבין בגט ע"כ ובהגה"ה גדולה במיימון בהלכות תפילין כתב וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין שהיו של אבא מרי ז"ל רק בשביל מקצת היודין שעל האלפין ומקצת היודי"ן שבתוך השיני"ן ומקצת רגלי התוי"ן לא היו נוגעים בגוף האות וכתב דלא גרע מקוצו של יוד דאמרינן פרק הקומץ דמעכב דבעינן כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה ושבורה כדאמר וכתבתם בכתיבה תמה ותדע שעל מקצתה שאינה תמות ומחוברות תמהו חכמים והוצרכו לדורשו ע"כ הרי כתב בהדיא דבנ"ד לא גרע מקוצו של יו"ד ובקוצו של יו"ד פוסל א"ז בגט. ואין לומר אדרבה מדלא פוסל מהר"ם אלא משום דכתב וכתבתם כתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה וגבי גט לא בעי כתיבה תמה כדמייתי בתוס' ובאשירי ובמרדכי פ"ב דגיטין דמההוא טעמא מכשירים בגט אינה מוקף גויל אע"ג דבתפילין ומזוזות פסול ואפי' לדברי ספר התרומה דפוסל בגט אינו מוקף גויל לא פסיל ליה משום דבעי כתיבה תמה אלא משום דלא איקרי אות דלא ידעינן היכן האות כלה כדמפרש התם בהדיא משא"כ בנ"ד דניכר האות אפילי לתינוק כדפרישית. די"ל דמהר"ם תרי טעמא קאמר וכך ר"ל חדא דלא גרע מקוצו של יו"ד ובעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו לנו מסיני כל האותיות מחוברים גוף אחד חוץ מן הה"א והקוף דלדרשא אתיא כדאיתא פ' הקומץ רבה ובפ' הבונה ועוד אפילו אי הוה קוצו של יו"ד לא מעכב הכא מעכב בתפילין משום דבעי כתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה ולפי זה בגט נהי דמשום כתיבה תמה לא מעכב מ"מ תיפוק ליה מטעם ראשון דבעי לכתוב האותיות כמו שנמסרו לנו מסיני והכי משמע באשירי דכתב בסוף גיטין בסדר כתיבת הגט וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשתמע כי חוכא ובכל רגלי הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מ"ט תליא לכרעיה דה"א אלא בה"א דלמהך צריך להזהר יותר ע"כ נראה דר"ל יזהר שירחיקוה יותר. והשתא נראה להוכיח דע"כ סבר אשירי דפסול בדיעבד אם הדביק רגל דשאר הה"א דאי לאו הכי מאי צריך לפרש דצריך להרחיק יותר בה"א דלמהך נימא דלעולם אינו צריך אלא כשאר ה"א ואפ"ה שפיר מזהיר תלמודא עליה משום דפסול לה"א אפילו בדיעבד אי אתי בעל ומערער אפילו לרב האי גאון ובעל העיטור כדאיתא באשירי אע"כ אם אין הספר רוצה לומר שירחיק יותר אלא רוצה לומר שלא ידביקנו לגמרי תיפוק ליה דפסול בדיעבד בלא טעם דחוכא כיון דהוכחנו דפסול ומעכבה אם הדביק אותם שדרכם להיות נפרדים ה"ה אם הפריד אותם שדינם להיות דבוקים וגוף אחד אכן בתוס' פ' המגרש אהך מלתא משמע איפכא דכתב שם וז"ל ולורכי לוי"ו כו' שמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשנה קצרה שיהא נראית יו"ד וכן רגל הה"א דלמהך מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יתחבר בגגה ושמא צריך להאריך הוי"ו ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק מיהו ודאי אין הגט פסול אם לא האריך וכן בלמהך אם לא הרחיק יותר מדאי עכ"ל. והשתא לפי מאי דקאמר מעיקרא דר"ל תלמודא בה"א למהך רק שלא יתחבר בגגה מאי איריא הך ה"א כולהו נמי בעי הכי אי סבירא לן דהדביק הנפרדים פסול ומעכב אע"כ אין קפידא לכל הפחות לעכב וגם כמדומה לי שלא נהגו לפסול כלל בקוצו של יו"ד אם חסירים הן בגט ואע"ג דכתב בהדיא בא"ז דמעכב אפשר דר"ל קוצו של יו"ד כדפרש"י פ' הקומץ דהוא רגל ימינית של יו"ד וה"נ מייתי א"ז בהלכות תפילין פרש"י ג"כ לפסק הלכה כמו אידך פירושא ואע"ג דכתב הכא סתמא נראה דסמך אמאי דכתב כבר שלא יכתוב משי"ט ובמשי"ט אין האותיות לגמרי כצורתם והילכתן אלא כעין נקודות ומקלות כתב עלה דאפי' קוצו של יו"ד לפרש"י מעכב ואע"ג דהוא עדיף ממשי"ט אפ"ה מעכב משום דאינו אות אלא כמו נקודה בעלמא אבל קוצו של יו"ד לפר"ת היינו הכפיפה לצד שמאל נוכל לומר דלכ"ע לא מעכב בגט אלא בתפילין וא"כ ההיא דמהר"ם בהלכות תפילין דכתב לא גרע מקוצו של יו"ד מחסר טפי שם האות משאם לא עשאם גוף אחד אמנם הואיל ונמצאו ראיות לכאן ולכאן נוכל להחמיר וליזהר אפי' בדיעבד לבו נוקפו משום דטעות בגט מביא לידי פסול ממזרות ואף כי האשירי כתב בהלכות ס"ת שאם לא הדביק אילו היודין באותיותיהן נשתנו צורת האות אלמא דפסל ולא מטעם דבעינן כתיבה תמה ולא שבורה וא"כ בגט נמי יש קפידא מש"ה כדלעיל:
460
תס״אשאלה רלא בארץ אושטרייך וביתר מלכיות שמזכירין חי"ת כמו כ"ף רפויה היאך כותבים בגט מקצת כנויים כגון מיכ"ל יכנ"ט יוכ"ל וכה"ג וכן בשמות העיירות והנהרות אם הם בעניין זה שיצטרך לכתוב בחי"ת או בכ"ף מה כותבים כ"ף או חי"ת:
461
תס״בתשובה יראה דלכתחילה כותבים תיבות הללו בכ"ף גם באושטריי"ך וכיוצא בה ואע"ג דאם היו כותבים בחי"ת היתה נקראות להם התיבה כהלכתא במרוצה יותר מכ"ף לפי שצריכים לקרות הכ"ף רפויה ולא דגושה ובחי"ת אין חילוק ונראה נמי דמהאי טעמא כל תיבות שהן בלשון אשכנז דצריך לכתוב טי"ת או תי"ו כותבים טי"ת משום דבתי"ו איכא למימר רפויה הוא ותשתנה קריאתה מ"מ בין חי"ת לכ"ף הואיל ובני רינוס ושאר מדינות כמותן שמזכירין החי"ת כמו ה"א לא היתה התיבה נקראת כלל כהילכתה יש לכתוב בכ"ף כדי שתהא נקראת לכ"ע ולא דמי לטי"ת ותי"ו דהתם אין בו טעות להפוך לשום אדם. ואע"ג דכתב במרדכי בפ' המגרש בתשובת ריצב"א כתב על הגט שבא מארץ הגר וכו' משמע שם בהדיא דהיכא דמוכח מתוך הגט שנכתוב במקום פלוני אם נכתב הנהר או העיר בלשון של אותו המקום כשר ואין קפידא אם בשאר מדינות או מקומות אין הלשון הזה מובן להם וא"כ היכא דמוכח דבאושטריי"ך וכיוצא בה נכתב הגט מה היה לחוש אם לא נקרא יפה לבני מדינות אחרות. י"ל בודאי דיעבד שפיר דמי אבל לכתחילה טוב לכתוב שיהא נקרא יפה לכל ואין להקפיד אם לא נקרא במרוצה לבני המדינה דמ"מ מנכר הוא דכמה כפי"ן רפויין מצינו ואין לדקדק במיכ"ל לכותבו בחי"ת משום שעיקר השם שבא משם בחי"ת הוא יחיאל ע"כ הא ליתא הך סברא דהא רבים בבני רינוס ואגפיה הנקראים בעיקר השם יחיאל ובכינוי מיכ"ל ולדידהו ע"כ אין הכינוי מדוקדק מעיקר השם אלא ודאי י"ל דכינוי כה"ג ע"י נכרים נתחדש בתחילה והם אין מדקדקים כלל וא"כ לבני אושטריי"ך נמי נימא הכי ואם אחד נקרא יחיאל המכונה איכל כמו שרגילים כך בני אושטריי"ך ואגפיה נראה דאין צריך לכותבו כלל דהוי כמו יצחק חקין צפורה פורה דכתב במרדכי דאין זה כינוי רק קיצור השם אבל כינוי מיכל ליחיאל לא ברירה כלל דחשיב קיצור ולא כינוי דאין הכינוי קרוב לעיקר השם בהזכרותו כמו חקין ליצחק פורה לצפורה וכיוצא בהן אבל איכל קרוב הוא ליחיאל לפי לשון בני אושטרייך שרגילין בכמה מקומות לקרות בראש התיבה יו"ד בשבא כמו בחירוק. ומה שכותבים בעיר ניאושט"ט נהר קירפך בכ"ף ולא בחי"ת אין להוכיח כלל דאף באשטריי"ך אין כותבין בכה"ג חי"ת דהתם כ"ף פשוטה נקראה במרוצה כמו חי"ת ועוד אדרבה בחי"ת יש לטעות יותר מבכ"ף הואיל והוא בסוף התיבה אפשר לקרות קרפ"ח כמו לקפח שוקיו ולכך אין לכתוב חי"ת בסוף התיבה כלל אפילו לבני אושטרייך והא נמי דאסיקנא לעיל דבין טי"ת ותי"ו כותבים לעולם טי"ת מפני שהתי"ו רפויה לפעמים אין להקשות עלה ממה שהיו כותבין קרימ"ש ולא היו כותבים קרימ"ס מפני הטעות כי השי"ן לפעמים בימין י"ל שמא שם אותה העיר מקדם הייתה נקרא בשי"ן בימין או קרוב להברת שי"ן בימין וע"כ צריכנא לומר שנשתנה שמה קצת שהרי עכשיו נקראת היא בפי כל אדם קרימ"ז וא"ת היינו טעמא שהזכרתם בסמ"ך והזיי"ן קרובה להתחלף המדקדק בלשון בני אושטרייך בני כפרים ימצא לו שגם הזיין והשי"ן בימין קרובים להתחלף להם לפי עבות לשון אשכנ"ז שיש להם. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
462
תס״גשאלה רלב הא דקאמר תלמודא פ"ק דגיטין וכ"ת אעביד לחומרא א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים א"כ תקשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים וכן עוד היום אנו מחמירין בכמה מילי בגיטין שלא נהגו בהן רבותינו שהיו לפנינו:
463
תס״דתשובה יראה דדברים הללו צריכים לימוד רב אימתי שייך לומר נמצאת אתה מוציא לעז ואימת לא אמרי הכי דהא ע"כ כללא הוא דילפינן מינה מההיא דפ"ק דגיטין דהא דייק מיניה התם במרדכי דאין לזיין האותיות של שעטנ"ז ג"ץ בגיטין מטעם דא"כ אתה מוציא לעז והיה נראה לחלק דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא כה"ג אמרינן לא תעביד דא"כ אתה מוציא לעז אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק משניחוש ללעז גיטין הראשונים והכי אמרינן פ' המגרש דאתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ומפרש התם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרש"י התם אע"ג דקי"ל כר' יוסי מ"מ תקן כך כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יוציא שום לעז על בת ישראל וכה"ג נמי פי' אהא דתיקון ולעלם לאפוקי מדבעי רבא מדרב נחמן אלמא אפי' האמוראים החמירו שלא לצורך ולא חשו ללעז גיטין הראשונים דמשמע דקודם רבא לא היו כותבים מן יומא דנן ולעלם והיינו משום דהוא חייש ללעז שלפניו משום דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהילכתא כרבים וכן הא דאיתא בתוספות ובמרדכי פ' כל הגט דתיקן ר"ת לכתוב בגט והרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבטופס הקדמונים לא הוי כתב כדאיתא התם לא הוי חייש ר"ת ללעז הראשונים והחמיר שלא לצורך שהרי כתבו תוס' ומרדכי התם דבטופסים הקדמונים נמי מאריכין בכמה לשונות בגט שהן כוללין כמו והרי את מותרת לכל אדם מ"מ הואיל ומשמע בכמה דוכתא בתלמוד דצריך לכתוב והרי את כו' חש ר"ת פן יוציאו לעז אם לא יכתבו הכי ולא אשגח על לעז גיטין הראשונים וא"כ צריכים לחלק בההיא דגיטין דלעיל דאין לעמוד על כל אות ואות משום לעז גיטין הראשונים וכן הא דזיון אותיות דשעטנ"ז ג"ץ דדייקינן מיניה אע"ג דהתם נמי איכא צדדים וסברות להחמיר אלא דהתם אי אתינא להחמיר ולומר דצריך לעמוד על כל אות ואות א"כ הגיטין הראשונים שלא עמדו על כל אות ואות היו פסולים לגמרי ונשתנה בהן מטבע חכמים לגמרי דהוו גרע טפי מלא אמר כלל בפני נכתב שהרי העיד שקר שנכתב בפניו דהיינו כל הגט כמו שאנו סוברים להחמיר שכך תיקנו חכמים והוא לא ראה רק שיטה אחת וכן אותיות דשעטנ"ז ג"ץ אם נחמיר לזיינם א"כ סוברים אנו דלא מיקרו אותיות בלא זיון וא"כ כל גיטין הראשונים שלא זיינו אותם פסולים לגמרי היו כי לא היה כתב כלל וכמו שגרשה בגט מוטעה ומשובש מכל צדדין דמי אבל ההוא דמן יומא דנן וכן והרי את מותרת אפילו לפי מה שסוברים להחמיר הגטין שלא היו כותבים כך לא היו פסולים בפשיטות אלא שהיה לדקדק לעז בהן כל כה"ג לא חיישינן ללעז גיטין הראשונים אי איכא סברא וטעם להחמיר אבל למיעבד זהירות וחומרות יתירות שלא נהגו הראשונים אפי' בכה"ג לא עבדינן. ומההיא דפרש"י אמן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ואע"ג דהילכתא כר' יוסי מ"מ תיקן רבא כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יצא שום לעז על נשואי בנות ישראל נראה לתרץ נמי הא דנהיגי עתה לטרוח הרבה לפעמים ע"י יציאה מרובה להחתים עדים בגיטין אע"ג דפסק תלמודא בכמה דוכתא בגיטין דהלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וגט שאין עליו חתומים עדים כלל כשר לגרש בו ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם והאידנא ליכא תיקון העולם בעידי חתימה שהרי כל המנהיגים קורעים הגיטים מיד אחר נתינתם וגונזים אותם לעצמן ומימינו לא שמענו שבאתה אשה לב"ד וגט בידה להנשא בו או לגבות בו כתובתה וא"כ טורח עידי חתימה למה לדידן אלא משום דכמה סתמא משניות וברייתות דקא סברי כרבי מאיר דסבר עח"כ וגט שלא היו עדים חתומים בו הוי כמו חספא בעלמא מפקינן נפשין מכל פלוגתא כדי שיהא בהיתר גמור ושלא להוציא לעז כלל על נישואי בנות ישראל*):
464
תס״השאלה רלג מי ששמו בנימן ובא לכתוב לו גט כותבין בנימין מלא או חסר וכן יש להסתפק גם בשאר שמות כגון שמריה או שמריהו או חזקיה או חזקיהו או יחזקיה או יחזקיהו וכן יונתן או יהונתן אליה או אליהו מתתיה או מתתיהו גם בירחים כסליו ואייר אם כותבין כסליו מלא או חסר אייר בשני יודי"ן או חסר:
465
תס״ותשובה יראה דבנימן יש לכותבו חסר יוד בתרא וכן נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שאמר שכל הגיטין שראה שהיה כתוב בהן בנימן נכתב חסר ונראה דכן הוא לפום ההלכה דאמרינן בפ' אלו נאמרין במס' סוטה שהחמישים אותיות של שנים עשר שבטים היו כתובות על האפוד עשרים וחמשה על זה ועשרים וחמשה על זה ופריך תלמודא הני חמשים נכי חדא אינון. ומשני אמר רבי יצחק הוסיפו אות אחת דכתיב עדות ביהוסף שמו רנב"י אומר כל התורה כולה בנימן חסר וכאן מלא משום דכתיב על האבן השני כתולדותם וכתיב ואביו קרא לו בנימין פי' כתולדותם משמע שיכתבו כמו שנכתבו בתחלת תולדתם הא קמן דלפי מאן דפריך בתחלה דנכי חדא אינון וגם לשינויא דרבי יצחק דינו של בנימין לכתוב חסר ולשינויא דרבי נחמן נמי אי לא דפריש קרא כתולדותם היה נכתב חסר וא"כ לגבי גיטין לבתר כל התורה אזלינן וגבי אפוד מסתמא טעמא יש בדבר ובאולי כדי להשלים הני"ן אותיות אך אתמהה דבמסורת דידן יש דבתורה יש שבע עשרה בנימין מליאים ובנביאים עוד יותר וצ"ל דכל התורה כלומר רוב התורה דרובו ככולהו ואי לא הוי כתב כתולדותם היה נכתב אחר הרוב*). עוד נראה להביא ראיה מן הפייטן רבי בנימין הגדול שיסד האופנים בלולי אש ומימות ומרומי רום חתם שמו ומצאתי אחר כך שאחד מהגדולים הביא גם כן ראייה זו מן הפייט. ובשם שמריה נראה דאין לכתוב שמריהו כלל רק שמריה כי לא שמענו מימינו שאחד נקרא לעלות ולקרות בתורה או שחתם את עצמו בשם שמריהו ועוד דבספר עזרא נמצאים שמות משני אנשים שנקראו שמריהו ושם שמריהו לא נמצא אלא במקום אחד בדברי הימים וסברא הוא דבתר רובא שדינן היכא דלא ברירא לן ואין לומר הואיל והנהו תרי שמות דשמריה בספר עזרא היו מאותן שהושיבן נשים נכריות ולא ניחא להו לאינשי לאסוקי בשמייהו כדאיתא ביומא פ' אמר להם הממונה דמ"מ בעלי תשובה היו על המעל כדמפרשים הקראי התם ורגילות הוא נמי לקרות הבנים על פי הבודקים בספרים איזה שם נמצא לו ראשון וא"כ הוי להו תרי לגבי חד וזיל בתר רובא. ובשם חזקיה נראה דכל היכא דמספקא לן לא נכתב אלא חזקיה אם לא שידוע לנו כגון מהרי"ח המוזכר בחבורים היה שמו חזקיהו וכן כל זרע לבני משפחתו שנקראו על שמו אבל בסתמא לא אע"ג דבכל ספר דברי הימים לא נכתב אלא חזקיהו ובספר מלכים ובספר ישעיה כתוב ברוב מקומות חזקיהו. אמנם בספר מלכים בתחילת מלכותו כתב חזקיה וכן בספר משלי כתב אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ובספר תרי עשר ובספר עזרא נמצא ג"כ שמות של אחרים חזקיה ובתלמוד נמי אשכחן יהודה וחזקיה בני רבי חייא אמר אביי משמיה דרבי חזקיה ומסתמא האחרונים היו נקראין על שמות הראשונים וכיון דתפסו האחרונים רק שם חזקיה אנו נמי נתפס אותה בסתמא דמילתא ואף את"ל דהתלמוד קיצר הלשון יהא כן מ"מ הוי ליה כחניכתה דכשר כדאיתא בתוספות ובאשירי פ' השולח דלכולה שינוי דהתם חניכה כה"ג שרי לכתחילה וא"כ אפי' מי שנקרא יחזקיהו או חזקיהו אם כותבים אותו חזקיה לא הפסיד דהוי כחניכתו אבל איפכא הוי הפסד וק"ל. אמנם בשם אליהו נראה דכל היכא דמסתפקא לן נכתב אליהו ולא אליה דרובן כתובים כך אליהו ולא כתיב אליה רק בה' מקומות ודרשו רז"ל דיעקב אבינו נכתב בחמשה מקומות מלא וי"ו לפי שלקח משכון משמו של אליה שיבשר את בניו והכי פירש רש"י בפ' בחוקותי אלמא דעיקר השם הוא אליהו וא"ת והלא כתיב בדברי הימים ויעשיה ואליה וזכריה בני ירוחם ואיתא בתוס' בפ' המקבל שנמצא בתשובת גאון שיש בסדר אליהו רבה שאמר לחכמי ישראל שהוא מזרעה של רחל אמרו לו תן לנו סי' לדבריך אמר להן כך כתוב ביחסו של בנימן ויעשיה ואליה וזכריה בני ירוחם הא קמן דביחוסו מזכירו בשם אליה מ"מ מי שקורא את בנו על שם הנביא הזה ז"ל תפס השם המבואר וביחוסו אינו מבואר דאיהו הוא אלא ע"פ תשובת הגאון ורוב בני אדם לא ידעי בהכי אע"ג דנמצא ג"כ אנשים אחרים בדברי הימים ששמם אליה היה מ"מ סתמא דמילתא האחרונים כולם או רובם לא נקראו אלא על שם אליהו הנביא ז"ל. ובשם מתתיהו נראה דבסתמא דמילתא שאין ידוע היאך עלה לקרות בתורה יש לכתוב מתתיהו ואע"ג דשם מתתיה אשכחן תרי גברא חד בעזרא וחד בדברי הימים מ"מ במעשה דחנוכה שהוא שגור בפי כל ומזכירין אותו בכל שנה ח' ימים מתתיהו בן יוחנן כהן גדול סברא לומר שעל אותו שם נקראו הבנים וסברא רחבה הוא דיש לתלות שמות האחרונים שנקראו על שמות הראשונים דווקא בהנהו דידעי ושכיחי לאינשי להזכירם. ובשם יהונתן דקדקתי בספר שמואל ביהונתן בן שאול דמאז שכרת הברית עם דוד נכתב בכל מקום יהונתן ומקודם לכן נכתב ברוב מקומות יונתן ובספר דברי הימים מצאתי גם שמות אנשים אחרים אחד יונתן ואחד יהונתן ויונתן בן שאול נכתב שם ביחוסו יהונתן וכשכתב שם נפילתו במלחמה כתב יונתן והיה נראה לדקדק מן השמות הנמצאים בתלמוד יונתן בן עוזיאל ר' יונתן בר פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן רבו של רבי שמואל בר נחמיה בכולהו לא אשכחן בשום ספר משנה או גמרא שכתב רק יונתן וא"ת התלמוד קיצר הלשון יהי כן מ"מ הוי ליה חניכה כדברירנא לעיל לכן נראה לכתוב מן הספק יונתן אם לא ידוע שחתם את שמו יהונתן או עלה בו לקרות בתורה דבהא תליא מילתא בכל ספיקות שמות דאין לנו אלא שם שהוא מחזיק לעצמו כדאיתא באשירי פ' השולח וכל מה שדקדקנו לעיל בכמה דקדוקים אין צריך אלא היכא דלא ידעינן היאך חתם הוא או עלה לקרות בתורה כגון באבי האיש או באבי האשה או שהוא עצמו מסופק בשמו. ובשם דוד אין נראה כלל שום ספיקא אם כותבין דוד מלא או כותביו חסר כיון שהוא כתב בכל ספר תהילים בכל מקום דוד בלא יו"ד ואע"ג דבספר דברי הימים יותר ממאה פעמים כתיב דויד מלא מ"מ כיון דכל ספר תהילים לא נכתב אפילו פעם אחת מלא אלא כולם בלא יו"ד ואמרינן בפ' קמא דב"ב דוד כתב ספרו פי' הוא עצמו כתב ספר תהילים וכיון שהוא עצמו כתב שמו כך היאך נכתוב אנו בע"א והנהו דספר דבה"י אפשר לשום דרשה נכתבו כך. אמנם אם יסתפק לאחד בשם מן השמות שלא יוכל לברר בדעתו היאך יכתוב אפשר לו לצאת ידי כל חובתו כגון שיכתוב שני גיטין אחד בצורת שם זה ואחד בצורת שם זה כגון אם מסופק ששמו גרשום או גרשון וכן עשה אדם גדול בזמנינו ונתן שני גיטין ביד האשה בבת אחת או בזה אחר זה ואז היא מגורשת ממ"נ וכה"ג תנן פ' המגרש שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואע"ג דמסיק עלה בגמרא אמר רבי ירמיה הא דלא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דאי כרבי אלעזר הא לא ידעי עדים אי בהאי מגרשה אי בהאי מגרשה. ופרש"י דאין כאן נתינה מבוררת וכיון דסבר עידי מסירה כרתי ע"כ לה לשמה אוכתב ונתן קאי וא"כ אנן דקיי"ל הלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי צריכינן למימר דלית הילכתא כההיא מתניתין הא ליתא דאביי מסיק התם דאתי שפיר כרבי אלעזר דנהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי. ושינויא דאביי עיקר הוא כדמוכח מאשירי התם דמייתי המשנה זו לפסק הלכה ואע"ג דס"ל כרבי אלעזר והיינו כשינויי דאביי. ונראה דנ"ד שני גיטין שנכתבו משום ספק השמות אפילו לרבי ירמיה כשר הדבר לגרש בשניהם אפילו לרבי אלעזר ולא דמיא לההיא דשנים ששלחו גיטין דלעיל דהתם גט זה נכתב שלא לשם גירושין איש ואשה הללו וכן גט השני לא נכתב לשם גירושין איש ואשה השני כה"ג לא הוי נתינה מבוררת כשיתנו שניהם. אבל נ"ד דשני הגטין נכתבו לשם גירושין איש ואשה זו אלא שמתוך הספק הוזקקו לשניהם חשיב שפיר נתינה מבוררת כשיתנו שניהם והכי מחלק בריש כל הגט לענין כתיבה לשמה ע"ש והך דנ"ד עדיף טפי מכל הנהו יתר על כן דמפרש התם דדריש וכתב לה לא אתי לאפוקי אלא שלא לשמה ולא שנכתב בטעות וקל להבין. ובירח אייר קבלתי דכבר הוי עובדא שכתב גדול אחד אייר בחד יו"ד ונחלק עליו גדול אחד בווינא דהוי קשיש מיניה וע"י כך נתקבצו הגדולים ושאר הלומדים יחד לווינ"א ונפקא מסקנא מבינייהו דלכתחילה יש לכתוב בשני יודי"ן ובדיעבד יש להכשיר אם נכתב בחד יו"ד ונראה דודאי דינו לכתוב בשני יודי"ן כי כך מצאתי בתרגום מגילת אסתר וגם בתרגום אחד בספר מלכים. וכן הסברא נותנת דצא ולמד מענייני חדש שלפניו ניסן ושאחריו סיון כולם שוין בנקודת חורי"ק וקמ"ץ ומה ניסן וסיון אות האמצעי רפויה ולכך הוא מלא יו"ד ומסתמא אף אייר כן ואע"ג דאדרבה העולם מדגשים היו"ד בזכרם אייר אין ראייה מזה שהרי מדגשים נמי הסמ"ך בזכרם ניסן. ואע"ג דודאי רפא הוא כדנמצא במגילת אסתר וכן סיון לכך נראה דאפי' אם נותן הגט בחד יו"ד ובו ביום נודע הטעות דיש לכתוב וליתן אחר בשני יודי"ן וכה"ג לא הוי לעז כל כך לבית דין וההוא עובדא דלעיל כבר עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה ואי הוי בעי למיהדר וליתן גט אחר הוי זילותא לבית דין לכך הכשיר בדיעבד כן נראה. ובירח כסליו נסתפקו הראשונים אם יש לכתוב כסלו חסר יו"ד כי כך כתוב בתרי עשר בזכריה ובספר עזרא. וכתב במסורת שם תרין חסר או אם יש לכתוב מלא יו"ד כי כן הוא בתרגום יונתן בההיא דלעיל בזכריה לפי שרוב נוסח הגט הוא לשון תרגום לכך אית לן למיזל בתר תרגום טפי מבתר העברי ואני בדקתי בשלשה תרגומים דתרי עשר ומצאתי באחד מהם כסלו חסר כמו בעברי. אמנם נראה דודאי מלא הוא בתרגום כי נמצא מעין גזירה זאת בספר איוב שלו הייתי ואין שלו בבטני שהן חסרין בעברית ובתרגום שם מלאים שליו וכן השליו שבספר תורה פר' בשלח ופ' בהעלותך חסירין הן ובתרגום אונקלוס הן מלאין שליו הא קמן דדרך התרגום לתרגם בכה"ג החסר מלא מ"מ כל זה ספיקא דחוקה היא ולית לן למיזל בתר התרגום משום דרוב נוסח הגט לשון תרגום הוא דאדרבה נוסח הזמן בגט אנן כותבים בלשון עברי כמו בשני ימים לירח ניסן ואין כותבין בתרי יומין לירחא דניסן דכה"ג מתורגם הוא. אבל לירח לשון עברי הוא כמו בירח האיתנים בחג במלכים. ויש מפטפטים שלא לכתוב כסלו חסר דלא לשתמע כסלו. כמו יקוט כסלו באיוב שהוא לשון בטחון ומחשבה והוא אתי למטעי דהכי קאמר לירח שמחשבו עליו לגרש בו ודברי הבאי הם דא"כ בכסליו מלא נמי איכא למטעי דלא לשתמע כסליו מלאה נקלה דספר תהילים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למיזל בתר העברי שהוא עיקר ומדוקדק לנו יותר מן התרגום וכל שכן הכא דמסורת מעידה שהוא חסר ואע"פ ששמעתי שהקדמונים היו נשמטין לכתוב גט בכסליו בשביל ספיקא זו. הנראה לע"ד כתבתי:
466
תס״זשאלה רלד מי שנשתנה שמו מחמת חולי כמו יעקב אחר משה היאך כותבין בגט אנא יעקב משה או יעקב דמתקרי משה:
467
תס״חתשובה יראה דכותבין בגט דמתקרי משה והכי משמע בסמ"ק דכתב ואדם שנשתנה שמו מחמת חולי אע"פ שקורים אותו תדיר בשם הראשון מ"מ שם השני הוא עיקר וכותבין אותו קודם ע"כ. האי כותבין אותו קודם משמע לפום ריהטא דכותבין יעקב משה משום דהכי נופל שפיר לשון קודם כלומר זה אחר זה אך כי דייקינן התם מוכח דקודם ר"ל עיקר וממילא יהא קודם דלעיל מינה כתב אדם שיש לו שני שמות חלוקים ואחד מהם הוא עיקר יכתוב העיקר קודם אני פלוני דמתקרי פלוני וכן אשה דמתקרי הא קמן דר"ל קודם לעיקר והכי אשכחן נמי בגמרא פ' השולח אחא בר הדיא דמתקרי איא מרי ובמרדכי מרים דמתקרי שרה אמנם אם בא לחתום בגט ודאי די בזה שיחתום יעקב משה בן פלוני עד ואין צריך כלל לחתום דמתקרי וכן ראיתי גדול אחד מן הזקינים חתם את עצמו בדייסקי חיים אליהו בן פלוני וקרוב בעיני שראיתי גם בתשובת הקדמונים שיש מן הגאונים שהיו להם שני שמות חתמו את עצמם בתשובה כיוצא בזה וטעם יפה לחלק בין כתיבה בגט לחתימה דבחתימה אם לא הזכיר שמו כלל אלא שחתם בן פלוני עד כשר כדתנן בהדיא בהמגרש וה"נ לא נהגו לחתום בשם כינוי אפילו אם יש לו חניכה ידועה ורגילה והיינו טעמא דפריש שמות העדים בגיטין אינו אלא מפני תיקון העולם אפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי כדאיתא בהדיא פ' השולח והיינו משום דהעדים ניכרים ע"י כתב ידן בלא פירוש שמותן משא"כ בהזכרת שם האיש בגט דכתב סופר הוא וק"ל וכמדומה לי שנהגו באושטריי"ך אפי' בכתיבת שם האיש בגט היו כותבין יעקב משה ולא דמתקרי כלל ואפשר משום דמנהג במדינה ההוא שעולים כך לקרות בתורה יעקב משה עמוד יעקב משה בן פלוני כתבו ג"כ כדרך זה בגט כדמשמע באשירי פרק השולח דאזלינן בכתיבת השמות בגיטין בתר עלייתו לקרות בתורה מכל מקום נראה עיקר כדכתיבנא לעיל:
468
תס״טשאלה רלה אחד נקרא ראובן רייזהפ"ו או שמעון פעוי"ך שהכינוי על ידי צורת גופו או אם הכינוי מצורת גופו אבל סתם בני אדם לא קורין לו כלל בכינוי לבד אלא לעולם מזכירין שם המובהק עם הכינוי צריך למכתב כינויים הללו בגיטין או לאו:
469
ת״עתשובה יראה דצריך להתיישב בדבר ובתחלה אבאר מה שנמצא לי בתלמוד מעיר חלוקים הללו פרק אילו טריפות גרסינן הני כובשייני וצוצייני כשרים לגבי מזבח והן הן תורי של רחבה פירוש כובשני בלשון ארמי תורים ופריך תלמודא עלה מיתבי אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלת אזוב ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ופרש"י שם דהמקשן סבר דצוציינ"י שם לווי ולא שם מקומו ופריק אביי שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו כו' רבא אומר כובשני באתרייהו כובשני סתמא קרי להו ובפ"ק דסוכה גריס נמי האי מרירתא דאגמא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך נמי התם עליה מאזוב ולא אזוב יון כו' ופריק אביי כדלעיל רבא אמר הא מרירתא דאגמא משום דשכיחי באגמא ובפ"ק דבכורות תניא אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ וזהו דבש דבורים יכול שאני מרבה אף דבש גיזין וצירעים אמרת לא ומה ראית מרבה אני דבש דבורים שאין להם שם לווי ומוצא אני דבש גיזין וצירעי שיש להם שם לווי ובפ"ק דנידה איתא תנא שלש בתולות הן בתולות אדם בתולות קרקע בתולות שקמה ופריך ולחשב נמי בתולות דמים ופריק רב נחמן כי קתני מידי דלית ליה שם לווי מידי דאית ליה שם לווי לא קתני ופרש"י שם בתולות דמים לאו סתמא בתולה איקרי דסתם בתולת אדם היינו בתולת בתולים וכן בתולת קרקע ובתולת שקמה לא בעי שם לווי. מכל הלין נראה לדקדק דשם לווי מקרי אע"פ שאין מזכירין אותו לבד רק עם שם המובהק והרי דאזוב כוחלית ואזוב רומי לא היו קורין כוחלי' ורומי לבד וכן דבש גיזין וצירעין לא היו קורים גיזין וצרעין לבד וכן אינך ותלמודא קרי להו שם לווי וחניכה דבגיטין נמי היינו פירש שם לוי דפ' המגרש פרש"י חניכתו היינו שם לווי של כל המשפחה אמנם נראה דיש לדחות ראייה מכל הני דהא דאיזוב רומי ודבש גיזין וצירעין ואינך מיפסלו משום שם לווי זהו משום דסתם אזוב קורין לו בסתם בלי שם לווי וכן דבש דבורים אין קורין לו דבש דבורים וכן לפי ס"ד דמקשן מכובשני סתם חורין היו קורין לו כובשני בלי שם לווי וכן סתם מרור לכך הנהו שאין קורין להו בסתם חשיבי שמות דלווי דע"כ טפילים הן לגבי אינך שהרי להנהו קורין בסתם ולדידהו בלווי ולכך י"ל כל מה שהזכירה תורה אזוב ומרור ותורים ודבש ר"ל במה שנקרא כך סתם בלי לווי דזהו עיקר המין. ובנ"ד לא תלי' בהכי מידי ולא שייך לומר כאן טפל לגבי עיקר דאין ראובן זה וראובן אחר מין אחר דהן הן ונוכל לומר לעולם דהואיל ומזכירין תדיר שם המובהק עם הכינוי לא חניכה מיקרי לענין גיטין דטעמא מאי כותבין החניכה בגט כדי להכיר שזהו פלוני המגרש שלא יסברו שזה ראובן שכתוב בגט אין זה המגרש כי רבים שקורים לו בחניכה אינם יודעים ששמו ראובן וא"כ כל היכא שקורין תדירא שם המובהק עם הכינוי ליכא למיחש להכי. אפס בהא מספקא לי דהרבה פעמים מצוי בחניכה כה"ג דהיהודים מזכירין שם המובהק עם החניכה אבל רוב הנכרים מזכירין לקרותו בחניכה לבדו ובאשירי פ' השולח משמע בהדיא דתליא מילתא נמי בקריאת הנכרים דכתב וז"ל והעולם נהגו כה"ג לפי שנהגו הנכרים באשכנ"ז שקוראין ליהודים בחניכה הקרובים ללשון עברי ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמיתקרי לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה שמלת זאת כוללת הכל עכ"ל לכך נראה דבכל כה"ג או חניכת המשפחה כגון שטוי"ם גאנ"ז אפי' במקומות שלא נהגו לכתוב וכל שום וחניכה בכה"ג יכתבו וכל שום וחניכה כדכתב אשירי לעיל שמלת זאת כוללת הכל וכ"כ בסמ"ק על גט המשומד שטוב הדבר לכתוב וכל שום וחניכה כדי לכלול שם דגיות עם שם דיהדות ואע"ג דמסיק התם דבגט של ישראל כשר אין לכתוב וכל שום וחניכה כפר"ח ה"ה נ"ד ומכ"ש דבגט משומד כתבו כל החבורים בפשיטות דחלילה להזכיר שם דגיות כדת משה וישראל ואפ"ה טוב הדבר לכוללו וכ"ש נ"ד:
470
תע״אשאלה רלו שי"ן ועי"ן שבגט אם היודין שבתוכן אין נוגעין בהן וכן היו"ד שעל גבי האל"ף וכן היו"ד שבאחורי הצד"י אם אין נוגעים אבל כתובים הן כל כך בדבוק שהתינוק קורא האות יפה יש לפסול הגט בכה"ג או להכשירו:
471
תע״בתשובה יראה דלכאורה מוכח מתוך דברי הגאונים דיש לפסול אפילו בדיעבד דכתב בהגה"ה שבמיימון בהלכות תפילין וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין של אבא מורי ז"ל רק בשביל מקצת היודין שעל האלפי"ן ומקצת יודי"ן שבתוך השיני"ן ומקצת רגלי התוי"ן לא היו נוגעים בגוף האות וכתב לי דלא גרע מקוצו של יו"ד דאמרינן פרק הקומץ דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלימה ולא שבורה ופסוקה כדאמרינן וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ותדע שעל מקצתה שאינם תמות תמהו חכמים והוצרכו לדורשו ע"כ. ובא"ז כתב לענין גיטין וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משי"ט אפי' קוצו של יו"ד מעכב ע"כ והשתא כיון דקוצו של יו"ד מעכב בגט כל שכן הנהו חסרונות דלעיל כדכתב מהר"ם לעיל דלא גרע מקוצו של יו"ד אמנם כי דייקינן שפיר נוכל לומר דדוקא לעניין כתב שבתפילין פסלו הנהו חסרונות מטעם דמסיק מהר"ם דבעינא כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה ושבורה כדכתיב וכתבתם והא דכתב ולא גרע מקוצו של יו"ד ר"ל שאם תאמר כה"ג לא שבורה ופסוקה מיקרי לפי שאינו חסר אלא דבוק כל דהו אהא קאמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דאינו נמי אלא חסרון כל דהו ואין זה דוחק מה שסירס מהר"ם את דבריו דכתב מתחילה שלא גרע מקוצו של יו"ד דאסוף דבריו קא סמיך אבל לעולם לעניין גט דלא בעי כתיבה תמה כדאיתא בהדיא בתוספות באשירי ומרדכי פ"ב דגיטין דמהאי טעמא מכשירין בגט אינו מוקף גויל אע"פ שפסול הוא במזוזות ותפילין היינו משום דבעינן התם כתיבה תמה אבל גבי גט אפי' קלף ודיו לא בעינן דכותבים על עלה של זית אפילו לדברי הפוסל התם בגט שאינו מוקף גויל אינו מטעם דבעינן כתיבה תמה אלא מטעם דמפרש התם דלא מיקרי אות דלא ידעינן היכן הוא כלה ומ"מ שפיר כתב א"ז דקוצו של יו"ד מעכב בגט דהא כ"ע מודו דלא מיקרי אות בלתי הקוץ ותדע דיש חילוק ע"כ בין קוצו של יו"ד לאינו מוקף גויל דבפ' הקומץ רבה אמתניתין דתנן לגבי תפילין ומזוזות דאפי' כתב אחד מעכב פריך בתלמודא פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופריך הא נמי פשיטא ומסיק לא נצרכה אלא להא דאמר רב יודא כל אות שאינה מוקף גויל מד' רוחות פסולה הא קמן דקוצו של יו"ד פשיט טפי לעכב מאינו מוקף גויל. תו י"ל דמה שכתב א"ז דקוצו של יו"ד מעכב בגט רוצה לומר אליבא דפרש"י דסבר דהיינו רגל ימיני ואע"ג דהתוס' דוחין בפשיטות פרש"י משום דהוי פשוט דמעכב דלא מיקרי אות בלא רגל ימיני א"ז לא סבר דנידחין דברי רש"י דהא מייתי נמי פירושו לפסק הלכה בהלכות תפילין ומזוזות ובכה"ג ודאי מעכב בגט משום דדמי ליו"ד שנכתב מעשי"ט וקצת משמע הכי מדבריו דהא אכתב משי"ט כתב דאפילו קוצו של יו"ד מעכב אבל לעולם קוצו של יו"ד לפי' ר"ת דהיינו הכפופה קטנה שבצד שמאל אע"ג דמעכב בתפילין בגט לא מעכב משום דהאות נראה וניכר שפיר לכל בלתי אותו קוץ מקוצו של יו"ד רוצה לומר קוץ דפירש ר"ת אבל קוץ דפירש רש"י פשיטא דראוי יותר לפסול מאותיות שאינם נוגעים אמנם מדברי אשירי סוף גיטין בסדר כתיבת הגט ונתינתו משמע דיש לפסול אותיות שאינם נוגעים כמו שאילתינו דלעיל שכתב וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשמע למהך כי חוכא ובכל רגלי הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מאי טעמא תליא לכרעיה דה"א אלא בה"א דלמהך צריך ליזהר יותר פי' שירחיקנו היטב משמע דאם לא הרחיק כלל שאר ההי"ן פסול דהא איהו כתב בשם רמב"ם דאם לא הרחיק בה"א דלמהך פסול וכן לדעת רב האי ובעל העיטור אי אתי בעל ומערער וא"כ מי דחקו לאשירי לפרש שצריך להרחיק ה"א דלמהך טפי נימא דתלמודא נקטינן טפי משאר הה"א משום דבדידיה פסול אפילו בדיעבד אע"כ סבר דבשאר הה"א נמי אם לא הרחיק כלל פסול אלמא פוסל אשירי אם הדביק מה שצריך להרחיק כמו בתפילין ה"ה אם לא הדביק מה שצריך להדביק דמ"ש וצ"ע בתוס' פרק המגרש דכתבו שאם לא הרחיק כרעיה דה"א דלמהך יותר משאר ההיהי"ן כשר בדיעבד ומ"מ נראה דאין להקל כלל ואעפ"כ כמדומה לי שלא נהגו בקוצו של יו"ד לפי פי' ר"ת בגט נ"ל הדיו"ט ממ"ש כההיא דלעיל סימן ר"ל וצ"ע:
472
תע״גשאלה רלז מומר הבא לגרש את אשתו ע"י שליח למרחקים היאך מתקנין הדבר שלא יבא לידי מכשול:
473
תע״דתשובה יראה דיש דרכים ותקנות שבאותם פנים מתיישבים כמעט כל הספיקות והחששות ובתחלה אבאר את כל אשר נמצא אתי העתקות מתשובות ודברים הגדולים הקדמונים והאחרונים שהיו בדורינו בדברים הללו ונדקדק בהן הטיב ואח"כ נבאר המסקנא היאך לתקן החששות. חד מרבוותא העתיק התשובה הקדמוני ושלח לידי וז"ל אמר אביי נקיטינן שליח מתנה הרי כשליח הגט כו' משמע שאם אמר זכי בגט זה לאשתי דאינו יכול לחזור בו ומכאן דן המורה על מומר אחד ששלח גט לאשתו והיו יראים שמא יבטל השליחות וצוה שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי ותו לא מצי הדר עכ"ל. עוד תשובה וז"ל מעשה היה בימי רש"י על מומר שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י ז"ל לאחר לקבל הגט שלא מדעתה עכ"ל. ואחד מהגדולים העתיק מספר האגודה וז"ל אשה שנשתמד בעלה מותר לכל אדם לקבל גיטה שלא מדעתה דאנן סהדי דזכות הוא לה לפי דברי הגאונים דפטרו אשה יבמה שנפלה לפני יבם המומר בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו משמע דאי הוי שייך ביה טן דו הוי צריכה חליצה כדמשמע סוף פ' הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ומשני כדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו כו' משמע דווקא במקום ששייך זה צריכה חליצה אבל רש"י שחולק על הגאונים וכתב שצריכה חליצה א"כ צ"ל שגם בזה צ"ל טן דו א"כ אסור לקבל לה גט דשמא אינו זכות הוא לה וכן נוהגין ע"כ. וגדול אחד העתיק ההגה"ה שמצא במרדכי ישן שהיה בידו וז"ל אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למנ"מ להוליך לאו כזכי פי' אם אמר לשליח הוליך גט זה לאשתי אם רצה לבטלו מבטלו מכלל דאם אמר זכי בגט זה אינו יכול לבטלו ומכאן דנתי על המומר ששחדוהו לשלוח גט לאשתו ודאגו פן יבטל השליחות ואמרתי להם שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי וכיון שאמר זכי בגט זה לאשתי אינו יכול לבטלו עכ"ל. והנה הגדול ההוא רצה לסמוך על תשובה זו הלכה למעשה כשיאמר זכי בגט זה לאשתי שאינו יכול שוב לבטלו אמנם דקדק מלשון התשובה דדווקא דאינו יכול לבטלו אבל מ"מ אינה מגורשת עד שיגיע לידה מדלא קאמר הרי היא מגורשת. ואחד מהגדולים דלעיל כתב בתשובה לחד מרבוותא שהיה נראה לו לסמוך הלכה למעשה על תשובת רש"י וספר אגודה דלעיל כי לא ידע בתחילה תשובת מהר"ם דלעיל וכתב עוד בתחילה דשמא עובדא דרש"י וספר אגודה איירי שהמירו בלי שום אונס ועבדי להכעיס ופקר טובא דניכרים מחשבותיהם להרע אבל נשתמד מחמת שטות או מחמת שהנואפים פיתוהו לכך וכהאי גוונא יש לצפות כשימצא מקום לברוח ישוב כה"ג איכא למימר דזימנא דרחימא וחפיצה לצפות אחריו אפי' כמה שנים וא"כ חוב הוא לה כההיא דיבם דמסיק ראבי"ה דרפיא בידיה ס"פ האשה שלום ע"כ דבריו הראשונים. אח"כ השיב שנית מצאתי תשובה דלאו כוותי והביא תשובת מהר"ם דמסיק דכן נוהגין להחמיר ולא רצה לחלק דמהר"ם איירי במומר ע"י פיתוי וכה"ג כל אלו התשובות והדברים העתיק לי חד מרבוותא דלעיל בחתימת ידו ושלחם לי וכתב לי ג"כ שדעתו היה נוטה להקל ולהתיר הלכה למעשה ולזכות הגט בכה"ג ע"י אחר ותתגרש מיד ע"י קבלה זו ונראה דצריך להתיישב בדבר היטב כמו שאבאר. אשירי כתב בתשובה ראשונה לעיל דהוי דן מההיא דאביי דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט מנ"מ להולך לאו כזכי משמע דאי אמר זכי בגט זה לאשתי אינו יכול לחזור בו והתוס' בריש השולח פליגי בהדיא אהך דיוקא ומפרשים דאביי לסימנא בעלמא נקטיה דבגט אפילו זכי לא מהני וכ"ת דהתוס' רוצים לומר דלסימנא בעלמא נקטיה לענין זה דלא מהני זכי בגט שתהא מגורשת מיד בזכייה זו כדרך שמהני במתנה אבל מ"מ אינו יכול לחזור בו ולבטלו כמו שדקדק גדול דלעיל בהגה"ה דמרדכי ישן דאותה הגה"ה והך תשובה חדא מילתא אינון אלא שנשתנה הלשון קצת ע"כ אין דעת התוס' הכי דפ"ק דגיטין מוכח בהדיא מן התוס' דלא ס"ל כלל לחלק בין שלא יוכל לחזור ובין שתהא מגורשת מיד בקבלה זו מהא דתנן האומר תן גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ופירש"י דאפילו לרבנן דאית להו זכות לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכי דלא מצי הדר איהו מיהו מודי דכל כמה דלא מטא לידיה אינו משוחרר וקאמרי התוס' ודבר תימא פי' כיון דזכות הוא לו פשיטא דזכה לאלתר כיון דאמרי' גבי תן כזכי דמי ובפרק המקבל משמע נמי כו' ורש"י בעצמו חזר בו לקמן ממשנה זו כו' הא קמן דאפילו לגבי תן כזכי אין נראה להם כלל לחלק ולמימר דהוי כזכי למחצה לחזרה ובא לגירושין כ"ש בזכי גופיה בההיא דהשולח אין לחלק והתשובה דלעיל דמעשה אירע בימי רש"י שנתרצה המומר לתת גט והורה שיקבל אחר את הגט שלא מדעתה גם עליהם יש הירהור מתשובת מור"ם דלעיל דכתב בהדיא דלרש"י שייך נמי במומר טן דו וא"כ לאו זכות הוא לה והיאך יקבל אחר שלא מדעתה הא אין חבין לאדם שלא בפניו וא"כ אין לנו לסמוך בפשיטות אספר אגודה אלא אדרבה נסמוך אתשובת מהר"ם דמסיק וכן נוהגין לחומרא. אמנם נראה דבתשובת מור"ם נמי יש לגמגם דהא דמדמה גירושי אשה לזיקת יבמה לעניין טן דו דמומר אליבא דרש"י דיש לחלק שפיר ונימא דודאי לא ניחא לה לאשה בטן דו וצוותא דמומר וזכות הוא להמי שפוטרה הימנו אפי' לרש"י מ"מ אין הדבר שנאוי לה דשתהא מקפדת כ"כ דנימא דבשביל זה אדעתא דהכי לא נתקדשה לבעלה תחילה דברצון נכנסה לספק כדי להתקדש לבעלה שהוא כשר שאפי' היתה מעלה על דעת שתיזקק למומר לא היתה נמנעת מלהתקדש בשביל כך משום דשייך קצת טן דו אף במומר דאולי יחזור בתשובה משא"כ גבי גירושי אשה דאין כאן ספק אלא בודאי היתה צריכה להיות טן דו וצוותא וחבור המומר אי לא תהא מגורשת הימנו הא ודאי לא ניחא לה וחילוק זה איתא בהדיא בתוס' פרק נערה גבי כתב לה כסות וכלים דאין אדם חושש ליכנס בספק ואע"פ שאם יארע אותו דבר יהיה לו לקפידא גמורה נכנסה בספק וא"כ גבי יבמה נמי אע"ג דבדידה לחודא תליא מילתא ואינה נכנסה בספק כדאיתא התם בתוס' היינו דווקא בספק קפידא גמורה כגון מוכה שחין אי לא הוי סברא דטן דו אבל כיון דאיכא סברא דטן דו וליכא קפידא גמורה לגבי מוכה שחין ולגבי מומר אליבא דרש"י אמרינן דנכנסה בספק אבל בודאי כגון לגבי גירוש אשת מומר זכות הוא לה להפטר ממנו. וקצת נראה להביא ראייה לחילוק זה דבפ' האשה שלום קבעיא תלמודא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו זכות או חוב הוא לה ומסיק דחוב הוא לה משום דריש לקיש טב למיתב טן דו ומייתי עליו ראייה דטב למיתב טן דו מכמה מתלי דשומשמי גברא כו' קולסא גברא כו' ואילו פ' הגוזל קמא דלעיל קאמר תלמודא בפשיטות סברת טן דו ולא מייתי עליו מידי מהנהו מתלי ואע"ג דהיה צריך טפי לאתויי אמוכה שחין דאמרינן עלה טן דו ממאי דאמרינן במקום קטטה אע"כ התם בפ' האשה שלום דקאי אגירושין דודאי איכא קפידא צריכה להנהו מתלי אבל פ' הגוזל לגבי יבמה דאינו אלא ליכנס בספק ודאי אמרינן טן דו אפי' אמוכה שחיו והכי פרש"י התם בהדיא דמשום דספק הוא ניחא לה משום טן דו לפי זה י"ל דבתשובת רש"י דלעיל דכתב רש"י הורה לקבל גט שלא מדעתה עיקר היא ולא קשה דידיה אדידיה אך מ"מ הואיל ואיתא בתשובת מהר"ם דנוהגין להחמיר קשה הדבר להקל ותו דאית לן למשדי נגרא. עוד להחמיר מהא דפ"ק דגיטין האומר [תן] גט זה לאשתי ושטר שחרור [זה] לעבדי רצה לחזור [ובשניהם יחזור] וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי [עבדי'] פי' בגיטי נשים יכול לחזור משום דחוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואיתא התם בתוס' וז"ל בירושלמי בעי הגע את עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד היתה אשת של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש את אשתו שלא מדעת' שמא מגורשת פירוש ע"י אחר העבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרשת ע"י אחר על כרחה עכ"ל לפי הפשט מירושלמי וכמו שמבארין אותו התוס' משמע דאפי' אי ידעינן דזכות הוא לה לאשה שתתגרש אינה מתגרשת ע"י אחר שלא מדעתה ואפי' לענין זה שלא יוכל לחזור אמנם אפשר לדחוק ולפרש הירושלמי והתוס' בענין אחר ואין להאריך בזה משום דבתלמוד דידן מוכח בלי גמגום בפ' האשה שלום דלעיל גבי מזכה גט במקום קטטה דהיכא דזכות הוא לאשה יכול לזכות לה גט ע"י אחר שלא מדעתה. ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור גט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי והרי היא מגורשת בקבלנותו של זה מיד והיינו ע"כ מטעם דזכין לאדם שלא בפניו כדמשמע התם וגם מנהג הוא באושטריי"ך ואגפיה דמי שנשתמדה אשתו ורוצה לישא אשה אחרת מזכה לה גט ע"י אחר קודם שישא אחרת משום חשש חרם רבינו גרשון ז"ל ואם תחזור היא בתשובה לאחר זמן מגורשת היתה בקבלה זו ונראה לפי דעתי שכן הוא המנהג שלא להצריכה גט אחר מ"מ הואיל והתוס' מביאים הירושלמי ומפרשי ליה נ"ל דיש לחוש לה קצת וע"כ נראה דצריכים לדקדק ולפשפש אחר תקנה שנצא בה כל חששות הטוב שנוכל וכן עשיתי מעשה במשומד אחד שהיה ממיר וכופר וגם בשכבר בהיותו ביהדות היה סופר לגיטין דהיה יודע הלכות הגט וחששתי לעשות שליח להולכה לבד פן יבטל הגט והשליחות וכן ראיתי כתוב על שם אחד מהגדולים שהיה חושש בכל הגיטין המומרי' להולכה וה"נ משמע בתשובות הקדמונים דלעיל לכך אמרתי אל המומר צריך אתה לתת הגט על שני דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמילתא וככה תעשה תמסור הגט ליד פלוני שיקבלו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתו של זה ואולי יש קצת גמגום בדבר אם תועיל קבלה זאת ולכך תחזור ותקח הגט ותמסרנו ליד השליח להולכה בהליכתו ובדרך זה מתוקנים כמעט כל הספיקות דממ"נ אם בקבלה יש די כמו שסוברים הרב הגאונים דלעיל תו לא צריכנא למידי ואפילו אם אינו די מ"מ המומר אסח דעתא מלבטל השליחות כי יאמר שנסמוך על הקבלה לחודיה בשעת הדחק אבל מיהו למעבד איפכא שימסור להולכה בתחילה ואח"כ בקבלה ודאי לאו שפיר דמי שאם אין הקבלה כלום גם ההולכה לא היתה כלום בדרך זה שהרי בטל לפנינו את השליחות במסירתו לקבלה וק"ל. עוד נראה אם אשת המומר בקשה מכמה בני אדם מי שיכול לפתות את המומר או לשחדו שיתן לה גט זה עושה לה טובה ורצון ואח"כ אירע שאחד מאותם ששמעו בקשת האשה נזדמן אל המומר ופתה אותו לתת גט לאשתו כה"ג מצינו למסמך אהני גאונים דסבירי דדי בקבלה לחודיה דהא חזינן הכא דודאי זכות הוא לה להתגרש וכעין זה כתב אשירי בפ"ק דקידושין שאם גילה אדם דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ובקש השדכן לשדכה לו יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דזכייה מטעם שליחות איתרבי וצ"ע בא"ז פ"ק דגיטין מתשובת רש"י לענין הגט ונראה דלדעת אשירי לאו דוקא שדכן אלא הוא הדין איניש אחרינא ששמע שגילה דעתו שהוא חפץ בה *):
474
תע״השאלה רלח שליח גט להולכה ואינו יודע ומכיר שזאת האשה היא אשת המגרש וגם עדים כשרים אין כאן שימידו לו שהיא אשת המגרש אבל יש כאן קרובים או נשים המעידים על זה סגי בזה או לאו:
475
תע״ותשובה יראה דהדעת נוטה להחמיר דלא סגי בהכי ואע"ג דאמרינן פ' החולץ ואישתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אומר בעדים וחד אומר אפילו קרוב ואפילו אשה והלכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפי' אשה ולענין חליצה נמי כתב במרדכי דסגי בעדות קרוב או אשה שזאת האשה היתה אשת האח המת ופ' גט פשוט כתב האשירי דאפי' לענין שטרות של ממון סגי בקרוב או אשה שמעידים שזהו איש פלוני או אשה פלונית משום דגילוי מילתא בעלמא הוא ומייתי ראיה מפ' החולץ דלעיל ומכל הלין היה נראה דבנ"ד נמי ה"ה. אך דבספר התרומות לא משמע הכי וכן בשאר החבורים בקצתם וז"ל ספר התרומה אהא דקאמר בפ"ב דגיטין דסומא פסול להיות שליח להולכה אמר רב ששת לפי שאין יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מהכא משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך הגט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה השליח ולא סגי במה שיאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כו' עד אמנם נראה דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שהיא אשתו של פלוני ע"כ. הרי בתחילה הזכיר בהדיא עדים כשרים שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר שמועילים עדים ר"ל עדים כשרים דנקט כבר ובאשירי ובמרדכי וכן בסמ"ג נקטו בסתם שמועילים עדים שיאמרו לו בשעת נתינה ונראה דכל היכא דמזכיר בסתם עדים ר"ל עדים כשרים דקרובים ונשים לא חשיבי עדים ותדע דקאמר בהך דלעיל פ' החולץ חד אומר בעדים וחד אומר אפי' קרוב ואפילו אשה ולא אמר חד אמר בעדים כשרים וח"א כו' אלא משום דסתם עדים כשרים נמי במשמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשירי ריש פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן וא"ת מ"ש מכל הלין דלעיל הא ה"נ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה כולה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו לו זה איש פלוני או זהו דבר פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' גבי פקח בעינן עדות גמורה ולא סגי בגילוי מילתא בעלמא אע"ג דבמילי אחריני סגי בהכי בכה"ג:
476
תע״זשאלה רלט יהודים לנו בפונדק אחד בכפר של נכרים והיו לשם נכרים הרבה וכשישבו הנכרים על השולחן לאכול ולא ידעו שהיה יהודים עמהם בפונדק שמעו היהודים שנכרי אחד ספר לחביריו איך שהגיד לו נכרי אחר שסמוך לזה הכפר נהרג יהודי אחד והיה לו לאותו יהודי רק עין אחת רואה והשני עורית וסתומה ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה ובאו היהודים והעידו לפני החכם מה ששמעו דברי הנכרי שסח לפי תומו כי ראובן יצא מביתו כמו לפני חצי שנה ונאבד ולא נודע מה היה לו ואילו הסימנים שסיפר נכרי היו בו. שריא אשתו לאינסובי ע"פ עדות זאת או לאו:
477
תע״חתשובה יראה דהך איתתא שרי כמו שאבאר בא"ז כתב וז"ל כשהגידו הנכרים מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפי תומם על פרצופו ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמו היה גבשושית וכן היה כמו שהגידו ביהודי הנאבד השיב אבא מורי זצ"ל שהאשה מותרת דגבשושית על חוטמו סימן מובהק הוא וסמכינן עליה אפי' למ"ד סימנין דרבנן עכ"ל מכאן נראה ראיה לנ"ד דאיכא למסמך על דברי הנכרי שהיה מסיח ל"ת דאותו יהודי שנהרג היה לו עין אחת סתומה ועורית ופצע וצלקת מאותו עין עד הפה וכן היה לאיש הנאבד דהני סימנים מובהקים טפי מגבשושית על החוטם ואע"ג דכתב א"ז במקום אחר וז"ל ועוד כתב רבינו שמחה זצ"ל ורבינו נתן דאין מל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דל"צ טביעות עין אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טביעת עין וכל ט"ע צריך עיון וטביעת עין זה דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן עלה דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה עכ"ל. לכאורה משמע מכאן דנכרי מל"ת ע"י סימנים לא סמכינן עלה דהא ה"ק הנכרי שמצאו הרוג עם סימנים מסתמא ר"ל עם הסימנים מובהקים דאי סימנים שאין מובהקים מאי איריא נכרי אפי' שני עדים נמי למ"ד סימנים דרבנן אמנם כי דייקי שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנים שאינם מובהקים קאמר ורוצה לומר דע"י אותן סימנים הכירו בטביעות עין דכה"ג גבי ישראל המתכוין להעיד מהני והכי משמע הלשון דרוצה לומר טביעות עין עם הסימנים ועוד נראה דאפילו אם רוצה לומר סימנים מובהקים מ"מ אין ראיה מהכא לנ"ד דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהנכרי הכיר אותו כבר בחייו ועכשיו כשנמצא הרוג נסתפק והכירו ע"י סימנים וטביעת העין ולכך לא מהני אפי' סימנים מובהקים משום דכיון דאינו מכוין להעיד אמר דילמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותם סימנים מובהקים ומכוונים ממש כמו שראה אותו באיש הזה בחייו ואפשר כשראה הדומה לאותו סימנים היה סבור בודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסימנים הדומים לאלו. אבל בנ"ד שנכרי לא היה מל"ת שהכיר היהודי אלא אמר שפלוני שהיו בו אלו הסימנים נהרג ודאי סמכינן עלה דאמאי נימא לא דקדק יפה באותם סימנים ואמר האותות באומדנא דדעתא הואיל ולא הכירו כבר ולא נסתכל בו להכירו וק"ל וכה"ג איירי נמי ההוא עובדא דלעיל גבשושית על החוטם. אפס אכתי יש לחלק בנ"ד דכיון דלא שמע שוה ישראל מן הנכרי שהיה מל"ת בהריגת גופו ובסימנים מובהקים אלא שנכרי אחר מל"ת מפי אותו הנכרי ומאן לימא דמל"ת מפי מל"ת מהני. אכן נראה דכיון דאשכחן בשאר פסולין לעדות דמהני פסול מפי פסול לעדות אשה כגון אשה מפי עבד ועד השומע מן האשה מעיד להתיר האשת איש כדאיתא בהדיה בספר הרמב"ם. וה"נ איתא בכל הספרים שלנו במשנה דפרק בתרא והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ונראה דכיון דמהני מפי אשה אפי' שפחה כל שכן דמהני מסל"ת מפי מסל"ת דהא תנן בפרק בתרא ולא תהא כהנת כפונדקית כו' פירוש אם האמינו לפונדקית בת נכרי לא נאמין לכהנת בתמיה פירוש כהנת בת ישראל מיוחסת אמר להו לכשתהא כפונדקית נאמנת כלומר הפונדקית נמי לא מהימנה אלא מפני שהיתה מסיח לפי תומה אלמא לרבי עקיבא דלא מהני עדות אשה כהנת מהני נכרי מסיח לפי תומו. ונהי נמי לדידן דמהני נמי עדות אשה מ"מ אין סברא דעדיפא מנכרי מסל"ת. ובתשובת מור"ם במיימון המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים כתב וכלל דבכל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה מהימן נכרי במסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי נכרי מסל"ת אהני ה"ה נכרי מפי נכרי מסל"ת ואל תקשה לדברינו האלו מהא דכתבו התוספות וא"ז ואשירי בשם רבינו חננאל דאשה וע"א בספינה ונטבע והכירוהו מת אח"כ לא מהימני וכ"ש נכרי מסיח לפי תומו עכ"ל מדקאמר וכל שכן מסל"ת אלמא דגרע מאשה ולעיל הוכחנו אדרבה דנכרי מסל"ת עדיפא לא קשיא כלל דהתם איירי באשה שהוא אשת המת כדמוכח הסוגיא ואיהו ודאי עדיף מסברא מנכרי מסל"ת דר' עקיבא דלעיל לא פליג אלא אהימנותא דאשה ועבד אבל בעד אחד כשר מודה כדאיתא בהדיא במתניתין דפרק בתרא. וא"ת התינח אי הוה עובדא דידן בכה"ג שהנכרי האחרון שממנו שמעו היהודים שהיה מספר שהנכרי חבירו הגיד השמועה בדרך מסל"ת כמו שהיו שניהם הולכים בדרך סמוך לאותו כפר והתחיל מעצמו לומר לו זאת השמועה כה"ג הוי מסל"ת מפי מסל"ת אבל אחרי שהנכרי האחרון לא פירש דבריו היאך שמע אותה שמועה מחבירו ניחוש דלמא הנכרי הראשון לא סיפר כמסיח לפי תומו אלא מחמת איזה אמתלא מפני רשע או בדרך התפארות או כה"ג ואנן לא סמכינן אדברי נכרי אלא במסל"ת. וי"ל דלא חיישינן להכי דתלמודא לא מפיק ממסיח לפי תומו אלא במתכוין להעיד או להתיר א"כ לא דייקינן אשאר אמתלאות ואפילו לפי הירושלמי דמייתי המרדכי התם דרשב"ל אית ליה דכששואלין אותו והוא משיב לא חשיב מסל"ת ומשמע התם לפי הדקדוק דרבי יוחנן מודה לו בזה ובתלמוד דידן נמי משמע הכי דפריך והא איה חבירנו קאמר וא"כ נ"ד דילמא ע"י שאלה ספר הנכרי הראשון מ"מ נראה דהיינו כששואלין אותו ישראלים תו לא חשיב מסל"ת משום דמרגיש שיש להם נפקותא בדבר ומשקר אבל אם שואל אותו נכרי שלא בפני ישראל והוא משיב חשיב שפיר מסל"ת ותו נראה דכיון דנכרי האחרון לא ביאר דבריו אם הנכרי הראשון ספר דבריו מעצמו או ע"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומר ע"י שאלה ספר והכי איתא בתשובת מור"ם במיימון דאפילו אומר הנכרי אני הרגתי את פלוני מהני במסל"ת ולא אמרינן דלמירמא אימחא קא עביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצוא חן קמתכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח וא"כ ה"ה נמי לענין שאלה דידן. הנראה לע"ד כתבתי:
478
תע״טשאלה רמ ראובן הולך בספינה על המים שאל"ס ויצא הקול שהטביעוהו הנכרים שהלכו עמו בספינה כי לא בא אל העיר שרצה ללכת שמה וגם לא נודע להיכן בא ומה היה לו כי נאבד ונתכסה מן העין כמו לאחר חדש ימים בא נכרי א' לשוק בעיר שישב בה ראובן וכשראה הנכרי יהודים אמר להם היאך אתם סופדים אותו ראובן השיבו לו היהודים מה לנו לספדו לא ידענו מה היה לו ואמר הנכרי אני ידעתי מה היה לו ואני מתאונן שבא עבור חיותו חנם כי מקדם הכרתיהו שהיה יהודי הגון הייתי עמו בספינה והיו שאר נכרים צוררי יהודים עמנו די דר טרענקטין אים ולא הייתי יכול להציל אותו בשום פנים והלכו היהודים והעידו לפני החכם מה ששמעו מפי הנכרי מי מהני הך עדות למשרי אשת ראובן להנשא או לא:
479
ת״פתשובה יראה דהך מילתא תליא טובא בפלוגתא דרבוותא כמו שאבאר התוספות פרק האשה שלום כתבו וז"ל פירש רבינו חננאל ש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהני בלא סימנים וכל שכן בנכרי ואפילו מסל"ת תימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין בלא שום הכרת סימן ושמא איירי הכא כשנשחתה צורת הפנים דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנוי במשנה פרק בתרא וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד שלשה ימים שכשנשחתה צורת הפנים איירי כמו שמפורש במשנה אבל אם צורת פנים שלימה שרי אפילו אחר כמה ימים עכ"ל התוספות. ובא"ז כתב ג"כ דברי ר"ח וכתב עוד מדברי רב אלפס דאפילו שני עדים באים במים שאין להם סוף צריכין לומר דאסקוהו לאלתר מן המים לפניהם ואישתמודע להו שפיר דאיהו הוי ואי לא הסהידו הכי לא סמכינן עלייהו ע"כ. ובאשירי כתב נמי דברי ר"ח ורב אלפס כדלעיל ומסיק עלה ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת טביעת עין בלא סימנים ונותן טעם לחלק כמו התוספות בין גופו שלם לחסר ותו מסיק ולמאי דפרישית דיש חילוק בין אותו שראו הטביעה לאחרים ניחא ע"כ רוצה לומר דאותו שראו הטביעה אמרו טפי בדדמי ולכך אשה ועד לא מהימנא בלא סימנים משום דאמרינן לפי שראו אותו נופל וטבע במים שאין להם סוף בדבר מועט יאמרו שזה שנפל למים ומת שם אפי' אם לא יכירוהו יפה אומר הכי מכח מסתמא אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שהוא מכירו בטביעות עין נאמן ואין מדקדקין אחריו וכתב שכן פירש ר"י וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל. והשתא לדעת ר"ח ורב אלפס לא מהני הך עדות מידי דאפי' אומר בהדיא הטביעוהו וראיתוהו מת אח"כ לא מהני דאמר בדדמי וכן לדעת רמב"ם דכתב דבמים שאין להם סוף צריך שיאמר מת וקברתיו. אמנם משמע מן התוספות שמנהג הוא להתיר ע"י טביעת עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' באותו שראו הטביעה אך מסקנת האשירי משמע דלא שרי אפילו בגופו שלם אלא באותו שלא ראו הטביעה והכי מוכח בס' אשירי. ואפילו אם נפרש המנהג כמו שמשמע מדברי התוס' מ"מ בנ"ד צריך עיון שפיר דכיון דהנכרי לא סח שראהו שמת אלא שאמר שבא עבור חיותו וגם אמר אונ זיא דער טרענקטן אים נוכל לומר שלפי סברת והסכמת רוב העולם דבר כך כי כן הווה ורגיל מי שרואה אחר טובע בנהר גדול ונתכסה מעינו ואינו שומע כלל שעלה מן המים קורא עליו שמת וראיה גדולה על זה מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא ביה חסא טבע חסא א"ר נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא מדברי רב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסבה לה ולא אמר לה ולא מידי אמר ר"א ש"מ מדרב נחמן הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא שריא וכתב בתשובת המיימון מספר אביאסף וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע הכי כיון דאשתו אסורה אלמא מספקינן אי מיית אי לא י"ל דרובן אינם ניצולים ורב נחמן מישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעריות החמירו ור"נ לא היה מתכוין להתיר אלא היה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ואזלה ואינסיבת עכ"ל והשתא לקמן דרב נחמן היה אדם גדול וצדיק וחסיד אשתבע על הרוב ועל דבר ההווה ורגיל כש"כ הנכרים דבלאו הכי פיהם דבר שוא ולשונם עולה שסומכין על הרוב ודבר הרגיל לדבר ולעשותו כודאי וא"ת שסח הנכרי לשונות שהן כלולות המיתה לית לן למידק אבתריה באיזה ענין ידע מיתתו אלא אית לן למימר שראה שהטביעוהו וכבשו עליו מים והחזיקוהו בידים תחת המים עד שיצאתה נשמתו כדי שלא ישוט ויצא. וכה"ג לא היינו צריכים לסימנים אפי' לפירוש ר"ח ורב אלפס וכה"ג איתא בתשובת מור"ם דאם העיד העד לאחר שלשה ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבריו שהרגוהו ע"כ אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא וי"ל שאין לדמות נ"ד לההיא דמור"ם דהתם כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באין לחוש שמא לאחר שלשה ימים ראהו כיון דהשתא לאחר שלשה ימים הוא מעיד ודאי כה"ג סמכינן אסתם דבריו דכיון שמעיד שנהרג תלינן דידע בודאי שנהרג ולא חיישינן למילתא אחריתי. אבל בנ"ד דבגוף העדות איכא למיחש שהרי סיים דבריו מה שאמר שבא עבור חיותו היינו הטביעה שראה ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בנהר גדול קורין עליו שם מיתה כדפרישית לעיל ולא סמכינן אסתם דבריו למימר דודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי עלמא למימר. וא"ת כיון דאמר הנכרי בזה הלשון אונ זי דר טרענקטן אין ולא אמר השליכוהו אל המים משמע שרצה לומר שכבשוהו תוך המים עד שמת כדפרישית לעיל י"ל דמשום הא אין לדקדק הכי דאי אמר השליכוהו אל המים היה משמע אפי' במקום שאין עמוקים שאפשר בקל לצאת משם ולצעורי בעלמא הוו בעי ולכך אמר אונ זי דר טרענקטן אין. שהשליכוהו במקום עקולי ורדיפי ועמיקי מיא שאין רגילות להנצל משם. ונראה להביא ראיה על זה מספר אביאסף דלעיל דכתב ורב נחמן לא מתכוין להתיר אלא שהיה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ומאי קאמר פשיטא דרב נחמן לא טעה להתיר דבר השנוי במשנה להדיא דנפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה ותו מוכיח הכי מדקאמר בתר הכי ואזלא ואינסיבא ולא אמר לה ולא מידי ואי איהו נתכוין להתירה מאי הוי ליה למימר והא עבדה כמו שהתיר לה אלא על כרחיך דעת אביאסף לפרש לשון התלמוד דקאמר מדבוריה דרב נחמן אזלא ואינסבא דמשמע התירה ומפרש אביאסף דלא מתכוין להתירה אבל איטעותה וסברה דהתירה ולכך אזלא ואינסיבא משום דשמעה דאמר רב נחמן האלקים אכלי כוורי לחסא לא רצתה לדקדק יותר מסתם דבריו וסברה דאינה צריכה עדות יותר ואע"פ כן היתה צריכה לחקור בר"נ היאך ידע דאכלי כוורי מ"מ לא היה זה טעות כ"כ דמסתמא ידעה היא דע"פ דההוא דאמר טבע חסא אר"נ כך אכלי כוורי שהרי הוא לא ידע כבר כלום מטביעתו אבל מה שהיתה סבורה שנתכוין להתיר הוי טעות לגמרי דלמה היה צריך לישבע או לומר שאכלוהו כוורי אלא על כרחיך כה"ג היתה יותר טעותה שהיתה סומכת על סתם דבריו של ר"נ דכיון שהוגד לו שטבע רגילות הוא לומר שאכלו כוורי ואע"ג דלא ידע בודאי מדבר כדרך דברת בני אדם ולכך היה נשבע על כך לפי שסמך על הרוב והואיל ואפילו היכא דלא מוכח שדבר בדדמי לא סמכינן אסתם דבריו כל שכן היכא דמוכח ואע"פ שהוכחה קלישא היא זאת מ"מ נראה דראוי להורות כן כי הדברים הללו הדעת נוטה והלב מסכים להורות כן. ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאל"ס ואשתו רחוקה הימנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע אח"כ כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועת או דרך התאוננות על ראובן הלזה מת והזכיר עליו בכתיבה להדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו דהא כתב בא"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון נכרים פלוני מת מתירין את אשתו דהכא אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנה הוא בא החזיק אותו בוודאי מת כדאישתבע רב נחמן בכי האי גוונא*):
480
תפ״אשאלה רמא חבורות אנשים ונשים והרבה נפשות הלכו מעיר לעיר לשמחת נישואין ועברו דרך עיר אחת של מושל רשע וכל משרתיו רשעים והעלילו עליהם לחייבם מיתה והריגה ותפשום כולם וחלקום העירונים בכל העיר בבתיהם כל איש וכל אשה לבד ויסרו אותם בתפיסות חמורות ובשאר יסורין וגם פתו בהן תמיד הכל כדי להמיר דתם ויהי אז פטורין גופם וממונם והיו בתוך התפיסה כמה זמן איש ואשתו ויהי כי ארכו להם צרה המירו מקצתם מי האנשים ומן הנשים יש עם בעליהן ויש בלא בעליהן ומקצתן נמלטו ביהדות מן התפיסה גם אותם שהמירו חזרו כולם לדת האמת אלא שמקצתם שהו לברוח והיו בהן נשים שכבר המירו פעם אחת וחזרו לדת האמת ונמסר הדבר והכירו בהן הנכרים הללו שתפשום והוסיפו עלילה על אותן נשים בשביל כך ורוב מן החבורה אנשים ונשים עמדו בנסיון ונהרגו על קה"ש ית' מה משפט הנשים הן כהנות הן נשי ישראל לבעליהן שנמלטו ביהדות או אותן שהמירו וחזרו:
481
תפ״בתשובה יראה דצריך דקדוק יפה בדברים הללו דאיכא לפלוגי בהן טובא כמו שאבאר בפ"ב דכתובות תנן החשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ופירשו שם התוספות וכן באשירי ומרדכי שם דהא ע"י נפשות אסורה היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה ומקשו התוספות א"כ צנועות לישתרי דקמסרי נפשייהו כדאמרינן בריש מכילתא ונראה דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ע"כ. ובסמ"ק כתב נמי דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל וכתב שם בהג"ה ונראה דדוקא ע"י נפשות כגון בגניבה אבל חבשה ע"י נפשות כגון קדושת השם מותרת לבעלה ישראל דודאי לא נתרצית ע"כ ובתשובת א"ז כתב ריבה שנאנסה בגזירת ורנקבור"ט והיא ארוס' והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דע"י נפשות אסור' לבעלה דשיערו חכמים דעתה של אשה ודאי נתרצית ואפילו בפה תובעתו עבור הצלת עצמה ועי"ל כיון שלא יוכלו להוציא עד חדש ימים יש לחוש שנתרצית לאחד מהן דסברא מינסיב קנסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחילתה שלבה היה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אפי' שלבסוף יצאו האיך שיצאו הילכך אין להתירה אלא בעדות ברורה עכ"ל. ואחד מהגדולים העתיק מתשובה אחת וז"ל בתולה ארוסה שנאנסה בגזירה והארוס נשא אשה אחרת וכתב הר"ף ידוע לי שאחד מחשובי העיר רצה לישאנה ואמרה אני מאורסת לעברי ונסתה הרבה פעמים לברוח ולא יכלה עד עתה ונראה דהא דנחבשת נתרצית היינו דוקא שחבשה בדין אבל שלא בדין מותרת כהנהו נשי דגנבי והאי כיון שתפשו בה להמיר לא נגעי בה דדתם להמית המאנס את הבתולה וכן הסכים הר' משולם והרבי דוד דאפילו לכהן מותרת אשה שהמירה בגזירה וכאשר מצאה יד לברוח ברחה מיד מותרת לבעלה ולא הפסידה את כתובתה. דעוברת על דת צריכה התראה וכתב רבינו שמחה כל מקום שסבורה להחזיר ע"י פדיון מותרת ע"כ. ובהגה"ה במיימון פ' י"ח דאיסורי ביאה כתב וז"ל נפלאתי בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן היאך הוא מותר בה מכיון שהפקירה עצמה לעבור על כל מצות שבתורה ודאי זונה היא אישתמטיך ההיא דפרק אלו הן הנשרפין דכי אתא רבין אמר בב"ד של חשמונאים גזרו על הבא על נכרית משום נשג"ז ואידך כלומר רב דימי דלא חשיב זונה סבר נשייהו לא מפקרי אלמא רב דימי דלא חשיב זונה סבר הנכרי שומר אשתו ואפי' רבין לא קאמר אלא מכח גזירת חשמונאי וכיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא עברו על כל התורה כיון שחזר ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג שנשתמדה בלא בעלה מודינא לך שהיא אסורה לחזור לו דההוא ודאי כמו עדים דמיא אבל נשתמדו שניהם מותרות ושלום שמשון ברבי אברהם ז"ל ע"כ. הנה כתבתי מה שמצאתי בפסקי הגאונים ובתשובת הקדמונים השייך להך מילתא ותו ידעינן עובדא מגולה ומפורסמת בעו"ה בתפיסה ובגזירת אושטריי"ך שהיתה ביום י' סיון שנת ק"ף לפרט עד קפ"א ט' ניסן נמצאו נשים שהיו שבויות יחידות כמה ימים כי חלקום בבתים אנה אנה והפרידום בשביל שיהיו נוחים להתפתות ולסור מן הדרך יש מהן בעו"ה סרו מן הדרך עם בעליהן יש בלא בעליהן כלל או קודם בעליהן כמו חדש או יותר או פחות יש מהן שחזרו מיד לדת האמת כאשר מצאו יד לברוח יש ששהו בלא בעליהן כמו תקופה ויותר ויש שברחו בלא המרה ואתא ההוא עובדא לפני כל גדולי הדור שהיו בימים ההם והותרו כולם קרוב בעיני דהא דהותרו כולם ולא חלקו בין שהו לחזור בין ללא שהו לא היה שהותרו ע"פ עיקרי הגדולים כמו נשי כהני שהמירו ידעינן בודאי שעיקרי הגדולים לא התירו ואעפ"כ אחד מהגדולים התירו ואפשר גם מקצת מורים הגדילו ההיתר כאשר יצא הדבר להתיר בסתם מפי עיקר הגדולים לא חלקו הן בדבר והוסיפו להן סברות מדעתם להקל. מעתה נבאר מה ראו הגדולים להתיר בכל אחת ואחת אותן שהיו שבויות ביחידי ויצאו בטהרה ע"י שברחו מתוך התפיסה לבעליהן ישראל ודאי מותר כדכתב סמ"ק לעיל דאין לך נתפש על קדושת השם גדול מזה עובדא שהיו מסיתים בהן יומם ולילה והרבה פעמים היו מייסרין אותם בייסורים כדי להסירם מן הדרך ונראה דמן התוספות נמי יש לדקדק דשרי כה"ג דמקשה צנועים לישתרו ומתרץ משום דלא ידעינן הי צנועות היו כדלעיל משמע הא ידענו שרי וכאן איכא הוכחה גמורה דצנועה היתה מדמסרה נפשה על קדוש השם ועמדה בנסיון ואע"ג דמחויבים בכך דיהרג ואל יעבור צותה תורה כאן ומסקנת פ"ק דנדה דמקיים דברי חכמים לא מיקרי צנועה וכ"ש דהמקיים ד"ת וי"ל דהיינו שמקיים שלא מתוך הדחק כה"ג לא מיקרי צנועה אבל העומד בנסיון ומוסר נפשו על קדושת השם קדוש איקרי וכ"ש צנוע ולפ"ז היה נראה דשרי אפי' לכהונה והא ליכא למיחש דשמא אנסוה דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה כדמוכח בההוא דולדרוש להו דאונס שרי ובסמ"ק דלעיל משמע דלא שרי אלא לבעלה ישראל דכתב בהדיא על ידי קידוש השם שרי לבעלה ישראל הא לבעלה כהן לא והוי דוחק לומר דפליג סמ"ק אדברי תוספות ומההיא דלעיל שהסכים מהר"ר משולם ומהר"ר דוד דמותרת אפילו לכהן משום דכיון דתפסוה להמיר לא נגעו בה כי דתם להמית את כל המאנס את הבתולה כו' מהא אין טעמא להתיר לכהן הנתפשת על קדוש השם דהתם הטעם הוא כדמפרש משום דדתם להמית המאנס את הבתולה אבל הבעולה והנשואה לא אמרינן דדתם להמית. ותו דדוקא לאחר שהמירה ונכנסה לדתם איכא למימר שדתם להמית המאנס אותה אבל המאנס אחת העומדת בנסיון נגד דתם אפשר דניחא להו ולא פגעו ביה במידי ובאידך טעמא דכתב הר"ם והר"ד דמשום דנחבשה שלא כדין לא אסרינן לה ההוא טעמא נמי לא מהני אלא לבעלה ישראל כדמוכח מלשונם שכתבו דהא נחבשה והורהנה נתרצית כו' משמע דדוקא להתרצות לא חיישינן אבל לאונס י"ל דחיישינן וכן משמע הראייה דמייתי מנשי דגנבוה גנבי והנהו איירי דוקא באשת ישראל כדמוכח בסמ"ק וכל שכן אם המירה וחזרה אפילו מיד בלא שהות ואותו מורה שהתיר אפשר שחילק וצידד להתיר מהנהו טעמא דפרישנא. אבל אין נראה כלל להתיר אם המירה אפי' חזרה מיד כשמצאת יד לברוח אבל אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל צ"ע הטיב להתירה לכהן ואותם נשי ישראל שחזרו מיד שהתירו אותם הגדולים התרתם מבוארת כדלעיל בתשובת אשירי ותו דבהגה"ה במיימון דלעיל כתב כיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא היו עוברים על כל התורה כולה כיון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג דמסיק התם דהיכא דנשתמדה לבדה אסורה דהוי כמו עדים איכא למימר דהנ"מ כשנשתמדה ברצון והפקירה עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה אי לא דבעלה משמרתה הוי ודאי זנויי זנאי אבל זאת שנאנסה ע"י נפשות וכאשר מצאה יד לברוח נמלטה ודאי כה"ג לאו כעדים דמי. וא"ת דאין ראיה להתיר בנ"ד לא מתשובת אשירי ולא מהגה"ה במיימון דהכי גרע דאיכא נחבשת יחידי וגם המירה אח"כ ונוכל לומר דההיא דאשירי איירי שלא היתה נחבשת כבר יחידי דמטעם שבויה ע"י נפשות אין לאוסרה וההיא דהגה"ה במיימון ודאי לא איירי כלל בנחבשה שהרי במזיד המירה וא"כ בנ"ד נהי נמי דאין לאוסרה משעת המרה ואילך דשום תשובה לא היתה צריכה להתרצות כדי למצוא חן שלא יהרגוה שהרי הניחוה פטורה ע"י התמורה אבל יש לאוסרו בשביל שהיתה נחבשה ע"י נפשות יחידית כמה ימים דהא דכתב סמ"ק דע"י קדוש השם שרי י"ל דהיינו כשעמדה בנסיון אמרינן דודאי לא נתרצית אבל זאת שלא עמדה בנסיון והמירה מדאגת מיתה או ייסורין איכא למימר דמתחילה נמי מתרצה כדי למצוא חן שלא יהרגוה וכ"ש שיש לחלק הכי על מה שדקדקנו לעיל מן התוספות פ"ב דכתובות מ"מ נראה דיש להתיר מההיא דכתב הרי"ך לעיל דנחבשה והורהנה לא אסרו חכמים וחשו שנתרצה אלא שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת כהנהו נשי דגנבוה גנבי. ובנ"ד ודאי שלא כדין הוא שלא באו עליהם אלא בעלילה ומחמת רשע תפשום ואפילו מקצת נשים שהמירו כבר וחזרו ונמסר להם לנכרים שאילו הם לא חשיבי נחבשו כדין משום דבתחילה לא בשביל כך תפשום שהרי תפשו ג"כ אחרות שאינו כך ולכך אינם מתרצות דבוטחים מה שאירע לאחרות יארע גם להם ולכך אין לאוסרה מטעם נחבשה ולא מטעם שהמירה לפי שע"י אונס המירה וכאשר מצאתה יד ברחה אמרינן מסתמא לא עברה כלום אלא למה שהיתה אנוסה לכך ואע"ג דא"ז דלעיל אסר לה נראה דבשבויה יש לסמוך אגאונים דמקילי דבכמה דוכתא בתלמוד אמרינן בשבויה הקילו וטובא הקילו בה רבנן כדאמרינן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות ומסיק אשירי דלהקל היה להם לחכמים בדבר זה י"ל דהך איתתא נמי הואיל ובאונס המירה וברחה מיד שייך נמי מנוולת נפשה הרי מצאנו להתיר לאותם שברחו תכף כאשר מצאו יד לברוח אפילו נשתמדו לבדהן בלא בעליהן ואותן שנשתמדו עם בעליהן או בעליהן קודם לכן ולא שהו אחר בעליהן אז נמצא עמהן התרתם מפורש בהדיא בתשובת הרשב"א דלעיל אפילו נשתמדו במזיד כ"ש ע"י אונס משום דבעלה משמרתה ולא אשכחן גאון דפליג עליה בהדיא אהך סברא אמנם אותם ששהו שבועות וחדשים אף לאחר שהיה להם יד לברוח וגם היו בלא בעליהן לא ידענא להן שריותא שפיר כיון דהיה לה יד לברוח ולא יצאתה מטומאתה לטהרתה הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג אכן ידענא שהיו באותם נשים ששהו יותר מימי התקופה לאחר שברחו כמה וכמה נפשות שהיו כיוצא בהן ולפי הנראה היה להם יד לברוח גם בעליהן לא היו להן עמהן והיה דומה ששהו בשביל ממון ואעפ"כ הותרו על פי מורה הוראה אפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם שלא היה להם יד לברוח מחמת הנכרים שהיו בשכונתם שהרגישו אחריהם יותר משאר נכרים אחר נשים אחרות והאמת כך שאשה אחת פיקחת וזריזה יותר לבקש תחבולות להמלט יותר מחברתה אך אין נראה להקל כולי האי כלל ומהך עובדא דנשי אושטריי"ך היאך הורה עליהן ואיך יצא משפטן וכמו שביארתי הדבר בטעמים וראיות וכאשר נשארתי במסקנא יתבארו משפטי שאלתינו יפה למבין:
482
תפ״גשאלה רמב אשה אחת אשת ישראל רגילה להתייחד בבתי נכרים לפעמים בלילה כמו ביום ע"י סרסרות ומשא ומתן שיש לה עם נכרים ודרכה ללכת לכפרים ולשהות הרבה פעמים יחידה בין הנכרים כמו ח' ימים ויותר ורגילה להקיף מן הנכרים מה שאין לה לפרוע ועי"כ באתה הרבה פעמים לידי תפיסה שנחבשה יחידית בין הנכרים ימים ושבועים שריא לבעלה או אסורה או נקראת לכל הפחות עוברת על דת או לאו:
483
תפ״דתשובה יראה דאין לאוסרה על בעלה בשביל כל המעשים הללו שהריעה לעשות דמשום דנתייחדה מרצונה עם הנכרים גם לילה גם יום לא אסרינה מש"ה דכיון דאינה מסורה בידם כמו הנחבשת לא חיישינן אפי' לאונסין ושריא אפי' לכהן כמו שמחלקים התוס' פ"ב דע"ז וכן ספר התרומה בשם ר"י דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שכשירה לכהונה דאי אפשר שלא תתייחד עם הנכרים פעם א' וכ"ש לדעת אשירי דסבר דדיחוי דפ"ב דע"ז דשאני משום הפסד ממון לאו דיחוי הוא אלא קי"ל כשינוי דרבינא דכל דלא ע"י נפשות אפי' מסורה בידם בדיעבד מותרת והא דקתני ע"י ממון מותרת לאו דוקא אלא אפי' נשי דגנבוה גנבי דלא תפשוה כדי שיפדוה דליכא עליה ולא על בעלה תביעת ממון שרי בדיעבד ואפי' לכהן ולדעת רבינו אלחנן באשירי שם דמחלק בין נתייחד לזמן מועט ובין לזמן מרובה קיימי הדיחוי ודוקא היכא דחייש להפסד ממונא שריא הא לאו הכי אסורה י"ל דהיינו דוקא כשנחבשה שמסורה בידם כדמסיק בהדיא התם ורבינו אלחנן מחדש על חילוק דר"י דאפילו מסורה בידם לפי שעה מועטת שריא אך במרדכי שלהי קידושין משמע בהדיא שהא דקאמר אין אוסרין על הייחוד היינו דוקא ייחוד לפי שעה מועטת אבל לזמן מרובה אסורה ומש"ה נחבשה אפילו סתמא דלא ברירה אם ע"י ממון או נפשות אסורה אלמא אינו רוצה לחלק בין מסורה בידם לנתייחדה מרצונה אפילו עם ישראל כ"ש עם הנכרים שפרוצים בעריות. ובהגה"ה באשירי פ"ב דכתובות כתב דרא"ם פסק בספר יראים דאשת כהן שנתייחדה שעה אחת כדי ביאה עם הנכרי אסורה וראיה מריש פרק אין מעמידין ובע"ז פרש"י אפי' אשת ישראל וכן בסמ"ג בשם ה"ג שאם נסתרה עם הנכרי פסולה לכהונה מ"מ בנ"ד דבאשת ישראל אין להחמיר כלל דר"ם וסמ"ג לא איירי אלא באשת כהן דחיישינן דילמא תקיף יצרו דאיש ומאנס לה אבל למיחש שמא נתרצית לא חיישינן אפילו גבי נכרים כדאיתא בהדיא בגמר' פ"ב דכתובות דאשת ישראל סתמא מותרת ואינה אסורה אלא בנחבשה ודאי ע"י נפשות ומההיא דייק במרדכי שילהי קדושין כדלעיל כדאיתא התם ואע"ג דרש"י פי' אפי' באשת ישראל בסמ"ג כתב דר"י ור"ת וריצב"א כולהו מוקמו ההוא בבא באשת כהן דוקא וא"כ דיחוי דתלמודא דפרק אין מעמידין נמי לא קאי אלא אאשת כהן וכן התוס' ואשירי כתבו הא דקאמר אבל יד אומות העולם תקיפים על עצמם אפי' ע"י ממון אסורה לא איירי אלא באשת כהן דכיון דידם תקיפא חיישינן שמא אנסוה. ולפי זה נ"ד אע"ג דנתפשת היתה יחידה בין הנכרים והאידנא ידם תקיפא על עצמם כיון דאשת ישראל היא שרי דדוקא ע"י נפשות חיישינן ע"י הצלת נפשה נתרצית כדי למצוא חן אבל ע"י ממון לא ונראה דאפי' באשת כהן נמי היכא דנתיחדה מרצונה אפילו זמן יום או יומים ויותר ע"י סרסרות או רפואות שיש לה אמתלא מפני מה היא מתייחד עם הנכרים כיון דאינה מסורה בידם מאן דשרי לה בדיעבד וסמיך לי על התוספות ועל ספר התרומה בשם ר"י ואשירי נמי מתיר בתרי גווני לא מחינן בידם אי אזל במילי דשבוייה בתר המקיל דאשכחן דאקילו בה רבנן בכמה דוכתי. אפס נראה דהך איתתא דנ"ד נהי נמי דאינה נאסרת על בעל כדברירנא לעיל מ"מ עוברת על דת מיקרי הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים בין הנכרים דהא פריך תלמודא פ' המדיר הלכה בשוק וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה כו' פרש"י אמאי קרית ליה דת יהודים דת משה היא ויחוד אשת איש נמי דאורייתא כדאיתא פ' אין מעמידין ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא ר"ל רמז דאורייתא יש לה וא"כ ה"ה יחוד נמי וכן משמע פרש"י נמי פ' ארוסה במס' סוטה דפריך תלמודא מישתא הוא דלא שתיא הא קנוייה מקניא לה מאי לאו להפסיד כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו ופרש"י מאי לאו להפסיד כתובתה דזו היא העוברת על דת שנסתרה עם אנשים כלומר אע"פ שאינו אלא להפסיד כתובתה בעי קנוי והתראה ודחה אביי לא לאסרה כלומר דווקא לאוסרה בעי קנוי והתראה אבל להפסיד כתובתה לא הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת כ"ש הנסתרת עם הנכרים דשטופי זמה הם ואין זה צריך פנים דא"צ כ"כ ראייה אפי' אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פ' השולח גבי הנהו דבני מכסי דהוי יזפי מנכרים ואתי וגרבי להו ומסיק כיון דרגילי בהכי כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת מצוה לגרשה ואם אינו מוציאה נקרא רשע ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון כדאיתא בהגה"ה במיימון ובמרדכי פ' המדיר בשם מהר"ם אלא דלענין להפסיד כתובתה בעינן התראה כדמסיק במס' סוטה פ' ארוסה דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה. אמנם היה נראה קצת דאיתתא דכה"ג דרגילה להתייחד בין הנכרים שטופי זמה בכמה גווני קעבדית כמה מיני חוצפות יתירא לא בעי התראה להפסיד כתובתה ונראה ראייה לזה מפ' ארוסה דלעיל דקפשיט התם במסקנא מאשת מי שנתחרש או חבוש בבית האסורים דב"ד מקנין אותו לאשתו ולא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה אלמא בעי התראה ש"מ וקאמר תלמודא וכולהו מ"ט לא פשטא מהא דשאני התם דלית לה אימתא דבעל כלל ופרש"י דמש"ה לא חשיב פריצותא אא"כ התרה בה אבל איתתא דאית לה אימתא דבעל איכא למימר דבלא התראה איכא פריצותא מדלא אשגחה אבעלה הא קמן דטעם דהתראה משום פריצותא וחציפותא הוא נהי נמי דמסיק תלמודא ופשט מאשת שנתחרש ולא מפליג בין היכא דאיכא אימתא דבעלה ובין היכא דליכא אימתא נוכל לומר דהיינו משום דסבר דלא חשיב פריצותא כ"כ הא דלא אשגחה אבעלה אבל מ"מ סברו אמוראי קמאי דלא מדחינן לגמרי דבפריצותא חוצפה תליא מילתא ואימא כל היכא דאיכא פריצותא יתירתא נשארת הסברא דלא בעי התראה בכה"ג ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה:
484
תפ״השאלה רמג ראובן שגירש את אשתו ונשאה שמעון בעיר אחת קטנה שאין יהודים אחרים דרים שם רק אילו שניהם ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להם עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושהה שם שעה אחת או שתים כפי רצונו שרי ליה למעבד הכי או לאו:
485
תפ״ותשובה יראה דאין איסור בדבר במה שהם דרים בעניין זה ולא מבעיא לדברי התוס' פ"ב דכתובות דסבירא להו דבאשת איש הקילו טפי מגרושה פנויה לבעלה כהן דאסור לדור עמה באותה מבוי ואין איסור באשת איש אלא באותה שכונה דהיינו ג' בתים דהכא הבתים רחוקים זה מזה הרבה יותר אלא אפי' לדברי אשירי דסבר איפכא דבאשת איש החמירו טפי ושכונה גדולה ממבוי מ"מ אם יש ר"ה מפסיק בין הבתים שרי והכי כתב בהגה"ה באשירי שם וא"ת הואיל ואין בעיר הזאת רק אילו השני יהודים א"כ תהא נידון ככפר קטן כדאמרינן התם כפר קטן נידון כשכונה ומפרשים התוס' התם הטעם משום דכפר קטן אין בני אדם מצויין ורגיל הוא אצלה ודווקא כפר קטן אבל בכפר בינוני לא עכ"ל התוס' וא"כ ה"נ נימא אע"ג דהרבה נכרים מצוים בעיר מ"מ לית ליה צוותא בהדייהו אלא בהדי ישראל חברים וגרע מכפר קטן וי"ל דלא אמרינן הכי דאדרבה מוכח בתלמוד בכמה דוכתי שמא יהא ישראל הדר או המתעסק עם הנכרי רגיל אצלו וילמוד ממעשיו גבי עירוב וגבי ריבית וגבי למכור להם וכ"ש האידנא דכל מחייתם מהן בהלואה בריבית י"ל דבכה"ג עדיף מכפר בינוני ומה שרגיל ראובן ליכנס לביתו של שמעון בשביל עסקיו ושהה שם ב' או ג' שעות נראה דאין קפידא דלא אשכחן שאסרו חכמים אלא בדירה של קביעות או שהן מתעסקים ביחד האיש וגרושתו שדנין זה עם זה או באיזה עסק אבל בכה"ג בנ"ד לא וראייה מהא דאמרינן באגדות פ' ערבי פסחים ההוא גברא דגירש לדביתהו ואזלא ואינסיבא לחנוני כל יומא הוה אזיל התם ושתי חמרא וכו' עד ואפקתיה בזוגות ואיתזק הא קמן דשרי לכנוס בביתה ולשהות שם כההיא דשתי כמה כוסות לשם דמסתמא לאו בעבריינא עסיקינן דא"כ מאי מייתי תלמודא דאיתזק משום זוגות דילמא ההוא עבירה גרמה ליה כדקאמר תלמודא לעיל מיניה דרבא לא חש למילתיה דאיתזק רב' בר ליואי בזוגות אמר משום דאותבה בפירקא הוה:
486
תפ״זשאלה רמד הא דאמרינן בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד אם קנא לה כבר מאותו האיש ונתייחדה כמו כשבעלה בעיר מי חוששין ליחוד כה"ג או לאו:
487
תפ״חתשובה יראה כיון דקנא לה כבר מאותו האיש חוששין לה משום ייחוד אפי' כשבעלה בעיר דהואיל וקנא לה ועברה על דעתו חציפותא מיקרי וחוששין לה טפי מבאשה אחרת וכן מצאתי בתוס' במס' סוטה לעניין פתח פתוח לרה"ר דקאמר תלמודא דאין חוששין לה משום ייחוד ואי קנא לה כבר חוששין ונראה דכ"ש לעניין בעלה בעיר. הנראה לע"ד כתבתי:
488
תפ״טשאלה רמה אשה שלא שמשה עם בעלה תוך ז' ימים או שלא היה בעלה בעיר וראתה צריכה אעפ"כ להמתין שלא תתחיל לספור ז"נ כשיעור אשה ששמשה ביום ראייתה או יכולה היא להתחיל לספור מיד אחר שתפסוק מראייתה:
489
ת״צתשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר מתוך דברי הגאונים ולפי המנהג כמה צריכה אשה להמתין ששמשה ביום ראייתה ואח"כ נבאר שאלתינו ברוב החבורים כתב דאשה ששמשה עם בעלה וראתה בו ביום לא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום ה' לשמושה משום דשש עונות שלימות בעינן לפליטת ש"ז ושמעתי דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ו' לשמושה כגון ממוצאי שבת עד יום ו' שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימים ומה שתפלוט עוד אינו סותר איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת והיא תסבור דעדיין יום הוא ונמצא יכולה להתחיל לספור ליום ד' שהיא חמישי לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה ונמצא דעדיין פלטה בתחילת ליל ד' דו' עונות שלימים בעינן ולכך מחמירין עד יום ו' לשימושה ותו ליכא למיחש למידי. עוד שמעתי שהר"ח א"ז כתב שנוהגין נשים באושטריי"ך שלא להתחיל ז' נקיים רק שכלו כבר ז' ימים מתחילת ראייתה אפי' לא ראתה אלא יום אחד או מצאתה כתם ביום אחד ולא שמעתי שום טעם בדבר כי מטעם פליטת ש"ז אי אפשר נחוש לה טפי מה' ימים כדפרי' לעיל אמנם אמת הוא שרוב נשים באושטריי"ך נוהגים הכי אך ראיתי ג"כ מקצת שלא חשו להאריך כ"כ ג"כ לשון הרמב"ם כך הוא וז"ל תמצא במקצת מקומות שהאשה שראתה דם יושבת ז' ימי נידה ואח"כ סופרת ז' ימים נקיים אפילו לא ראתה אלא פעם אחת וטעות הוא ממי שהורה להם כך ואין לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת ז' נקיים וטובלת ביום שמיני לראייתה עכ"ל ונראה דאפשר הוא דמנהג בנות אושטריי"ך בא מאותן מקומות מתלמידי אותם בעלי הוראה ולכך נהגו להמתין לעולם ז' ימים מתחלת ראייתה עד שיתחילו ז' ימים הנקיים ולא מטעם פליטת ש"ז ואי הוה הכי לא היה למחות ביד הנשים המקילות בדבר ומתחילים לספור מיום ו' לשימושה דאז אזלא לה חששא דפליטת ש"ז מאחר דרמב"ם כתב בפשיטות דטעות הוא ואין לפנות לדבר זה ושמעתי אבל לא בברור שאחד מן הגדולים התיר פעם אחת לאשתו שהיתה מתחלת יום ג' לראייתה לפי שלא שמש עמה כבר תוך ג' או ד' ימים וגם הדבר היה לעת הצורך כי היה רוצה ללכת לישיבת רבו ולא היה פנאי להמתין אך לבי מהסס על זה דמצאתי בא"ז גדול דהאידנא נשים שלנו צריכים לישב ז' ימים נקיים לבד מיום שראתה בו וטובלת בלילי' לראייתה ונותן הטעם משום פליטת ש"ז וכתב עליו דבין שמשה ובין לא שמשה סמוך לראייתה לא פלוג רבנן דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ביום ראייתה או יום אחד קודם ראייתה ע"כ אלמא דגזרינן לא שמשה אטו שמשה אע"ג דא"ז מתיר להתחיל ולספור מיום ג' ואילך ואנו לא קי"ל הכי נראה די"ל דסבר הלכתא כר' אלעזר בן עזריה דאית ליה פ' ר' עקיבא דפולטת ש"ז ביום ג' טהורה דאפי' אי ליכא אלא ב' עונות שלימות כדפרש"י והתוס' התם ואיכא מ"ד דמוקי מתני' התם כוותיה אבל אנו קי"ל כהא דא"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן מ"מ נקיטינן סברא מהא דא"ז דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ולעולם לא תתחיל עד יום ה' לשמושה כמו שכתבו רוב החבורים. ונראה קצת דאפילו לפי מה ששמעתי שמוסיפין עוד יום אחד משום חששא דבין השמשות כדפרישית לעיל בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא במס' נידה ובפ"ב דשבת קרוב בסופו מייתי מתני' דמטילין עליו חומרת שני ימים ואין נראה לומר דאדרבה אין להחמיר כולי האי בחשש פליטת ש"ז משום דכתב אשירי פ' בנות כותים דר"ת והראב"ד סברי דלא סתר כלל בספירת הנקיים אשה לבעלה דהא מ"מ מסיק דנכון להחמיר כדברי ר"י וכן נוהגין באשכנ"ז ובצרפ"ת ונראה דודאי יש להחמיר כר"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש באיסור כרת וחומרות יתירות נוהגין בו בנות ישראל בהלכות נידה:
490
תצ״אשאלה רמו אשה שהרגישה בעצמה שנפתח מקורה להוציא דם והלכה ובדקה את עצמה מיד ומצאתה על העד לחלוחית לבן ולא לבן לגמרי אלא כמראית בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו יש לטהר האשה או לאו:
491
תצ״בתשובה יראה דצריך להתיישב בדבר דסמ"ק כתב דבדורות הראשונים לא היו מטמאין רק חמשה דמים אבל בדורות האחרונים שנתמעטו הלבבות טמאו אף מראות אחרים ע"כ ובהלכות נידה כתב הספר מונה חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור כו' עד זה היה בימים קדמונים אבל השתא כל מיני דמים טמאים שאין אנו בקיאין בדמים ע"כ ובאשירי פ' כל היד כתב ובדורות הללו אין בקיאין לראות דם לישען על חכמתו ואין ליטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזיבה ע"כ. ועתה צריך לדקדק בדברי סמ"ק והלכות נידה אם רוצה לומר אף משאר מראות וכל מיני דמים דהיינו אפילו ירוק ולבן או רוצים לומר כמו האשירי שאר מראות ומיני דמים הנוטים לצד אדמומית אע"פ שאינה ממראה חמשה דמים הטמאים ורמב"ם נמי כתב דאף בזמן הזה אין להחמיר בלבן וירוק וכ"ת דבנ"ד הואיל ואינו לבן לגמרי יש לומר דנוטה לצד שחור שהוא מחמשה מראות הטמאים ובסמ"ג כתב בשם רבינו שמואל דעמוק מכאן טמא דתנן השחור פי' שהוא לבן יותר משחרורית דמתניתין ודיהה מכאן טהור פי' שהוא שחור יותר מ"מ נראה דמראה כזה אינה כלל מצד שחרורית וטפי ראוי לחושבו ממראה לבן ואין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית ותלמודא קאמר דהא דתנן דמראה שחור טמא דהיינו משום דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה ואי לאו דדם נידה איסור כרת היא היה נראה הואיל ורמב"ם ואשירי כתבו בהדיא היתר בירוק ולבן וסמ"ק והלכות נידה לא פירשו דבריהם דאיירי גם בלבן וירוק נלמוד מן המפורש ולא מן הסתום. וא"ת בנ"ד יש לטמאות טפי מטעם אחר שהרי הרגישה ונראה דאשה דהרגישה ובדקה אח"כ ולא מצאתה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא היא היכא דליכא למיתלי ההרגשה במידי אחריני כדמוכח בפרק הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורין מן הקרבן אי דארגישה אמאי פטורין אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עלה קרבן וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאתה טהורה טמאה כדאיתא פ' כל היד מ"מ בנ"ד הואיל ומצאת ליחלוחית דלובן על העד אמרינן דבהיא טיפת לובן היא דארגשה דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתא פ' כל היד וכ"כ הרמב"ן וז"ל לא כל משקה החדר טמא אלא הדם בלבד לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או ירוק אע"פ שסמיכתה כדם טהור ע"כ וכיון דנוכל למיתלי ההרגשה במידי תלינן כדאמרינן פ' הרואה כתם אימור הרגשת עד אימור הרגשת השמש כל שכן דפתיחת המקור גופא כך נראה לפי' התלמוד ומתוך ההלכה. אמנם ירא אנכי להקל אם נמצא על העד ליחלוחית דסמיך ושיש בו (משום) [משוש] קצת אע"ג דלובן הוא מפני הטועים שאינם יודעים להפליא בין דם לדם אבל אם אינו אלא מראה וכמו צבע בעלמא וגם לא ארגישה דלפעמים כה"ג בא מלכלוך זוהמות בית החיצון הואיל ומראה טהור בודאי כגוון לובן יש לטהר:
492
תצ״גשאלה רמז אשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר ארבע עשרה ימים אין לה קבע לפעמים בט"ו או בט"ז או י"ז ולפעמים בכ"א בכ"ג בכ"ד לאחר טבילה אין לה קביעות לדלוגים הללו כלל אי חשיבי בכה"ג אשה שאין לה ווסת להצריכה בדיקה לבעלה בכל תשמיש או לאו:
493
תצ״דתשובה יראה דזו אינה צריכה בדיקה כלל לכל אשר תשמש קודם ארבע עשרה יום לטבילתה ואפי' לפי' ר"ח ור"ת דפסקו דאין לה וסת בעי בדיקה לבעלה. וכתב א"ז ואשירי שיש להחמיר כדבריהם מ"מ נראה דהך אשה לאו אין לה וסת מיקרי קודם הארבע עשרה ימים ואע"ג דבפ"ק דנידה לא משמע תלמודא הכי דקאמר התם עברה עליה שלשה עונות וראתה ועוד עברה עליה ג' עונות וראתה ועוד עברה שלשה עונות וראתה מטמא מעת לעת ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה ופירש רש"י פיחתה כגון שראתה בתחילה ליום תשעים ושלש ואח"כ לתשעים ושנים ואח"כ לתשעים ואחד ומפורש התם דבכה"ג הרי היא כאשה שאין לה וסת שמטמאה מעת לעת והיינו משום דחיישינן דילמא מאתמול ביום תשעים ראתה דם לבית החיצון והשתא אמאי חיישינן להכי הא אשה זו לא ראתה כלל תוך תשעים יום ותיהוי כיש לה וסת לענין זה שלא תחוש לראיית דמים תוך תשעים יום ואמאי מטמאין מעת לעת טפי בפיחתה מבכיונה דמסיק תלמודא דאם כיונה קבעה לה וסת ודייה שעתה כרבי דוסא אע"כ הואיל ואין אורח שלה בזמנה בא אע"פ שיש לו זמן שאינו מקדים כלל לבא בו לא חשבינן יש לה ווסת. אמנם נראה דאין ראייה כלל דודאי לענין מעת לעת דטהרות אחמור רבנן טפי ובעינן טעם וסברא ברורה דלא אתי דם כגון שיש לה וסת מכוון דודאי אין אורח בא אלא בזמנו כה"ג דייה שעתה לרבי דוסא אבל לענין בדיקה לבעלה לא בעינן אלא סברא בעלמא דראוי לומר דלא קאתי דם ותדע דהא רבנן דר' דוסא מטמאין מעת לעת אפי' באשה שיש לה וסת ובדיקה לבעלה תנן דכל הנשים בחזקת טהורה לבעליהן וההיא ע"כ ביש לה וסת לכל הפחות איירי וליכא מאן דפליג אההוא מתניתין אע"כ במעת לעת מחמירינן טפי וה"נ מוכח פ' בנות כותים דתנן התם כל אחד עשר יום בחזקת טהור הן וקאמרינן בגמרא למאי הלכתא אמר רב חסדא לא נצרכא אלא לרבי מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש הנ"מ בימי נידה אבל בימי זיבה מותרת אלמא שאפילו לרבי מאיר דמחמיר טפי באין לה וסת דאסורה לשמש אפילו ע"י בדיקה בימי זיבה לא חייש ולענין מעת לעת מייתי ברייתא התם תיובתא לרבא דאפילו בימי זיבה מטמא מעת לעת כל שכן דלרבי חנינא בן אנטיגנוס דמתירה ע"י בדיקה דאית לן לחלק בין לבעלה למעת לעת. ונראה דטעם יפה לחלק דלענין מעת לעת הרי דם לפניך אלא דלא ידעינן אימת קאתי וכיון דאיכא ריעותא לפנינו מטמאין למפרע אבל בדיקה לבעלה אינה אלא משום שמא תראה בשעת תשמיש. ואהא ליכא ריעותא לפנינו. והיכא דאיכא סברא בעלמא אמרינן דאינה צריכה בדיקה ואינו נגד הסברא לחלק ולהקל שהרי רשב"ם והרבה גאונים פסקו דלכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפילו אי בעי לאחמורי לא שבקינן לה משום דלבו נוקפו ופורש ומהאי טעמא אין דוחק לחלק ולהקל אפילו לאינך גאונים המחמירין ולענין לפרוש מאשה שדרכה לראות בענין זה עונה אחת סמוך לראייה מבואר שילהי פ' האשה:
494
תצ״השאלה רמח הא דמסקינן יום שפוסקת בו אינה עולה לספירת שבעה נקיים ובעינן שבעה שלמים שאינם חסרים אפילו משהו אם כבר התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יכולה להפסיק באותה שעה ולא אמרינן הואיל ועשו הקהל ליום זה לילה לענין ערבית יחשב נמי כיום של מחרת ולא תועיל לה הספירה ביום זה או דלמא תועיל דהא מ"מ לאו לילה הוא יועיל או לאו:
495
תצ״ותשובה יראה דיש להחמיר דלא תפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית אבל לאחר תפילת ערבית הואיל והתפללו כבר או אפי' אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר עשו אותו מקצת היום לילה לענין תפילה שוב אין לעשותו יום לענין הפסיק בטהרה שהרי לעולם צריכה להפסיק במהרה קודם הלילה של יום תחילת הספירה שאם תמתין אפי' רגע אחד בלילה שוב אין היום עולה למנין ז' כדמוכח קצת בפירש"י בטועה דפ' המפלת ובנ"ד נמי חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה וכעין זה כתב מהר"ם בהלכות שמחות שלו לענין אבילות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צה"כ ושמע שמועה על מתו אינו מונה אלא מיום של מחרת ואותו יום אינו עולה לו הואיל וכבר התפלל ערבית תרי קולא לא עבדינן ע"כ. וכן ראיתי אחד מהגדולים שפסל גט שנתן לאחר שהתפללו קהל ערבית אע"פ שהיה עודנו יום דיי וכן כתב לי אחד מן הגדולים בתשובה שגדול אחד רבו פסל גט שנתן לאחר ערבית והטעם משום דכתב בתשובת א"ז דאשה שקבלה גיטה בלילה אינה מגורשת ואע"ג דאחד מהגדולים שכתב לי בתשובה לא רצה לדמות נ"ד לדין אבילות וגט וחילק משום דאותו שעה דמתפלל ערבית עד הלילה אינו אלא כמו סניף ותוספת ליום שלאחריו ואינו עיצומו של יום ולכך לענין אבילות וגט לא חשבינן ליה כיום דהא סניף הוא ותוספת ליום שלאחריו אבל לענין ספירה לא קפדינן אלא אעיצומו של שבעה ימים ולא על התוספת ע"כ דעתו. ונראה דדוחק הוא לחלק הכי למיעבד שעת תפילת ערבית סניף ותוספת של יום שלאחריו ולא שיהא מעיצומו של יום דהא כתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה ומיניה ילפינן שלשה תפילות לכל יום ערבית ושחרית ומנחה ולדברי אחד מן הגדולים לא היינו מתפללין רק שתי תפלות בגוף היום ותו בגט נימא נמי דלא פסלינן אלא כשנתן בעיצומו של לילה והוה ניחא טפי לומר הכי משום דהסניף ע"כ לאו לילה הוא כמו שעינינו רואות ונתינת הגט דפסול מגזירת הכתוב בלילה היינו דוקא לילה ממש אבל לגבי שבעה ימי הספירה איכא למימר דכל מאי דסניף להו קפיד עליה רחמנא דשלמים גמורים בעינן. עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראייה מהא דאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה לעניין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפילת ערבית בין להקל בין להחמיר אלא הכל תולה בצה"כ והתם נמי הטעם משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום. אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר עכ"ל. ונראה דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית:
496
תצ״זשאלה רמט הא דכתב [ס'] התרומה ובמרדכי ובהגה"ה במיימון מייתי לה דשלשה ימים הראשונים של ספירת שבעה נקיים צריכין טהורים לגמרי ואם מצאתה בהן כתם אע"פ שיכולה לתלות אותה במכה או בחבורה אינה תולה ואם מצאה פחות מכגריס יכול לתלות בדם מאכולת או לאו:
497
תצ״חתשובה יראה דדוקא אמר ספר התרומה דאינו תולה בחבורה או בדם צפור והיינו כתם שהוא כגריס ועוד דפחות מכאן אינו צריך לתלותו בחבורה וכה"ג אלא תלינן אותו בדם מאכולת וא"כ סברא לומר דווקא כתם גדול דלא שכיחי כולי האי ואפשר ליזהר בו לא תלינן בשלשה ימים הראשונים אבל כתם פחות מכגריס ודאי תלינן ליה לעולם דאל"כ אין שום אשה יכולה לטהר והכי תניא פ' הרואה כתם אמר רשב"ג לדברי אין קץ דאין לך אשה שהיא טהורה לבעלה לעולם שאין כל מיטה ומיטה שאין עליה כמה וכמה טיפות דם מאכולת פי' לדברי שאני אומר דאם לא הרגה מאכולת אינה תולה בה אפילו פחות מכגריס ועוד טמאה וא"כ אין לך אשה טהורה הא קמן דאין אדם יכול ליזהר ממאכולת וא"כ אי לא תלינן במאכולת בשלשה ימים הראשונים אין אשה יכולה לספור שבעה נקיים:
498
תצ״טשאלה רנ בעונה שסמוך לוסתה שרי לאדם לחבק ולנשק את את אשתו או לאו:
499
500תשובה יראה דאסור ולא מבעיא לדעת הגאונים דסבירא להו דסמוך לווסתה דאורייתא מוהזהרתם דדרשה גמורה היא וא"כ ודאי אסור מהא דכתב הרמב"ם וסמ"ק המחבק ומנשק את הערוה דרך תאוה לוקה מן התורה וכיון דחיבוק ונישוק דאורייתא הן אסורין בסמוך לוסתה כמו תשמיש לא מבעיא למ"ד וסתות מדאורייתא דלא מחלקו בין לאו לאיסור כרת אלא אפילו למ"ד וסתות דרבנן ופסקו התוספות בפ"ק דנידה וכמה גאונים כמותם וא"כ סמוך לוסתה נמי דרבנן כדמוכח בתוספות פ' הבא על יבמתו ובמרדכי פ"ק דנידה וא"כ היינו יכולין לומר דרבנן לא אחמור אלא בתשמיש דאיסור כרת אבל באיסור דלאו לא וכה"ג אמרינן פ' חרש שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן ויו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן וכן בסמ"ק כתב דחמץ אינו במשהו עד הלילה משום דאז הוא בכרת אבל מחצות ואילך קודם הלילה אע"ג שהוא בלאו אינו במשהו. מ"מ י"ל דאין לסמוך על זה לחלק בין לאו דכרת דאין לדמות גזירות דרבנן זו לזו דלפעמים החמירו טפי באיסור חמור ולפעמים לא חלקו כדאיתא פ' בתרא דיבמות רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א"ל רבא מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מ"ל לאו ומ"ל כרת ואמרינן נמי ריש מס' ביצה שבת דחמירא להו לא אתי לזלזולי ביה ולכך לא גזרינן יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ולכך גזרינן והיינו ממש איפכא מההיא דפ' חרש אמנם ההיא דפ' בתרא דיבמות יש לדחות כדפרש"י התם בהדיא כיון דספיקא היא ולא הרחקה וגזירה מ"ל לאו ומ"ל כרת דהא תרווייהו דאורייתא אינון כי היכי דחשו שלא יכניס עצמו לספק כרת ה"נ יש לחוש שלא יכניס עצמו בספק לאו אבל לעולם נוכל לומר דרבנן גזרו ומחמרי טפי בכרת מבלאו וצ"ע על זה פ' הערל דלא משמע התם כפרש"י דמשני נמי רבא התם דיש חילוק בין כרת ללאו לענין העלאה באחד ומאה דאינו נמי אלא מדרבנן כמו משהו דחמץ ופריך תלמודא עלה דרבא והא רבא דאמר בדאורייתא לא שנא לאו ול"ש כרת ופרש"י דהיינו רבא דפ' בתרא דלעיל אלמא דסבר תלמודא דאין חילוק לרבא בין ספיקא לגזירה ותו דבהגה"ה במיימוני איתא וז"ל כתב הרמב"ם הורו מקצת בעלי הוראה שאינה אסורה בסמוך לווסתה אלא בתשמיש אבל שאר פרישות לא החמירו עליו שאין כאן אלא חשש בדבריהם ע"כ נראה דר"ל שאר פרישות כגון שלא יגע בה או שלא יאכל עמה ומזיגת הכוס וכה"ג דהן הרחקות ופרישות לאפוקי חביקות ונשיקות דנהנין מהן כמו מתשמיש ולא מיקרי פרישות ובכלל תשמיש הן ומדלא שרי אלא לשאר פרישות משמע בהדיא דחיבוק ונישוק דאורייתא אינון אסירי:
500
501שאלה רנא אשה נידה מהו שתשב עם בעלה על העגלה ללכת מעיר לעיר בדרך זה שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור:
501
502תשובה יראה דשרי וכמדומה לי קרוב לודאי שהתיר לי אחד מהגדולים וכן ראיתי מועתק מספר אגודה דשריא ואע"ג דכתב מרדכי בפ"ק דשבת בשם ספר הפרדס משמו של רש"י שאסור לישב על ספסל אחד שאשתו נידה יושבת עליו והך נמי דמי להאי נראה דאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי שאין בה סברא לחלק דבהלכות נידה כתב עליה דהוראה זו חומרא בעלמא היא וא"כ נוכל לחלק דדוקא ישיבה על הספסל ביחד נראה בדרך חיבה דרך אוהבים להתקבץ יחד ולהתוועד בכה"ג אבל בישיבה בעגלה שדרך בני אדם נכרים להתקבץ כמה פעמים לבא יחד ולהצטרף לשכור עגלה בין כולם ללכת בה מעיר לעיר לאו מילתא דחיבה היא כלל דאפילו אם עכשיו אין בעגלה אלא האיש ואשתו וגם עגלה שלהם היא מ"מ לאו דרך חיבה הוא וכן שמעתי שחלק אחד מהגדולים דלעיל והיה נוהג להתיר לישב יחד על הספסל כשהוא מחובר בכותלי הבית כמו שרגילים לעשות באצטבאות בבית החורף ובבתי הקיץ והיה אומר דאין לאסור אלא כשהספסל חלוש אמנם ללכת בעגלה עם אשתו נידה דרך טיול לגנות ולכרמים וכה"ג לא ברירנא להתיר:
502
503שאלה רנב אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה שרי או אסור:
503
504תשובה יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה ואע"ג דכתב ביורה דיעה דאשירי כתב בתשובה דאם הוא חולה ואין מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשנו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה ע"כ מהכא היה משמע דשרי דסתמא קאמר דמותרת לשמשו אמנם נוכל לומר דר"ל שימוש בלא נגיעה כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר ואפי' אם ת"ל דר"ל כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו וכהצעת המיטות בפניו אלא מילי דעבדות נינהו מ"מ אין ללמוד היתר משם לנ"ד די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו ואין האיש מתקשה אלא לרצונו ואין דרך להתאוות בחוליו ולהרגל דידה לא חיישינן דאין אשה תובעת בפה ואף אם היתה תובעת אין בו כח להתאוות ולהתקשות אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יצרו מתגבר עליו ויפייסנה ובחולי דידה אין קפידא כל כך דאפשר לשמש עמה בחליה וכה"ג תנן פ"ק דשבת לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה ודייק התם במרדכי דדווקא הוא אסור לאכול ממה שאכלה היא אבל היא אינה אסורה ממה שאכל הוא אלמא דאין הרגל עבירה תולה אלא בו וכן העתיק אחד מהגדולים בשם גדול דאשה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק וא"כ כ"ש בנ"ד דמשוש הדפק לאו דרך חיבה הוא כלל אלא דרך אומנות אע"ג דבפ"ק דכתובות משמע איפכא כאן באבילות דידיה אסור כאן באבילות דידה שרי ופרש"י משום דאבילות דידה אינה שומעת ומנחת לו אף אם תתגבר יצרו עליו שפיר יש לחלק בין מניעה דאבילות ובין מניעה דתשש כח הגוף ואין להאריך:
504
505שאלה רנג בחור כנס בתולה והיתה טהורה בשעת החופה וכמה לילות אח"כ ומכל מקום לא בעל אותה עד שחזרה ופירסה נידה אסורים הן עוד להתייחד בלי שומר אצלם או לאו:
505
506תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר דבהוראה זו איכא פלוגתא דרבוותא אחד מן הגדולים הורה לאסור הואיל ולא בעל עדיין כדמשמע לישנא דתלמודא בסתמא לא שנו אלא שלא בעל כו' וחד מרבוותא התיר ואמר דמה שאמר הספר דבלא בעל אסור להתייחד היינו דווקא היכא דלא הוות חזיא לבעול בתחילת החופה חיישינן דילמא תקיף עליו יצרו אבל בנדון דידן דחזינן דלא תקיף ליה יצריה באשה זו אפילו בשעת החופה ולא בא עליה מעולם וראויה היתה לו לא חיישינן לייחוד דידה דודאי לא יעבור דלא תקיף יצריה. והיה נראה להביא סעד לסברא זו מהא דשור המועד חוזר לתמותו כדחזינן דראה שוורים ג' פעמים ולא נגח אע"ג דאיהו נמי תקיף יצריה ליגח כדאיתא פ' כיצד הרגל מ"מ כי חזינן דנח יצריה דיינינן ליה בתם ולא אמרינן דבהא זימנין הוא דנח יצריה והיום או למחר הדר ליה יצריה ה"נ בנ"ד אע"ג דקים להו לרבנן דבסתם אדם תקיף ליה יצריה באשה שלא בא עליה מעולם היכא דחזינן דהאי גברא לא תקיף ליה יצריה דיינינן ליה כמי שנתייחד עם אשתו נידה שבא עליה כבר ומ"מ המחמיר תע"ב. הנראה לע"ד כתבתי:
506
507שאלה רנד בהרבה עיירות ומקומות נוהגים הנשים לטבול בנהרות כל השנה ואין מוחים בידם ולמה לא נחוש לדברי כמה גאונים דפסקו דחיישינן לרביית נוטפין על הזוחלין וא"כ לא עלתה לה טבילתה והרי היא עדיין בכרת:
507
508תשובה יראה דמן הדין היה לנו לחוש בדבר דגאונים קמאי ובתראי סבירא להו לחומרא זו קמאי הרמב"ם בשם ר"ח בתראי מהר"ם ואשירי כולם פסקו כאבוה דשמואל וכאידך דשמואל דחיישינן לרביית נוטפים על הזוחלין ואין הנוטפים מטהרין בזוחלין אלא באשבורן והטובלת בנהר ביומי ניסן דשכיחי נוטפים לא עלתה לה טבילה ואע"ג דר"ת פסק כאידך דשמואל דנהרא מכיפיה מיבריך ומייתי ראייה טובא לדבריו והתוספות פ' במה אשה כתבו דעל דבריו סומכין וטובלין בנהרות כל השנה כו' וכן סמ"ג וא"ז וסמ"ק מסקינין הכי מ"מ תימא דבאיסור כרת כזה לא ניחוש לדברי ר"ח שכל דבריו דברי קבלה הם ולדברי מהר"ם דבתראי ובר סמכא הוא ואיהו נמי מייתי ראייה טובא לדבריו כדאיתא באשירי הלכות מקואות. אמנם מצאתי בא"ז גדול שכתב לשון רשב"ם וז"ל ומיהו אנו בזמן הזה לא קי"ל כאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן משום שמא ירבה נוטפים על הזוחלים אלא טובלין בכל הנהרות משום דרביית נוטפין מילתא דלא שכיחא היא ע"כ מלשון זה משמע דבזמן הזה אפילו לאבוה דשמואל ליכא למיחש ואיהו דקעביד מקוואות ביומי דניסן היינו בבבל או בארץ ישראל דהוי שכיחא רביית נוטפין ואידך דשמואל נמי דקאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי קאי דווקא אכיוצא בו דפרת כגון שאר נהרות א"י ובבל דהוי שכיחא בהו רביית נוטפין. אפס תימא הוא שהרי עינינו רואות שרוב נהרות שלנו מתגדלות יותר מכפל כמה פעמים כשהגשמים מרובים וא"כ אינו אלא מימי גשמים או משום דמכיפיה מיבריך וגם מאידך סברת ר"ת דאין טיפה יורדת מלמעלה שאין שתים עולות כנגדם מלמטה כדקאמר פ' קמא דתענית ואהנך סברות דר"ת פליגי הגאונים כדפרישית לעיל וא"כ גם בזמן הזה יש לחוש והיינו צריכים לומר בדוחק דסבר רשב"ם דקים לן בזמן הזה דנהרות שלנו אין דרכן להתגדל מן הנוטפין רק ממקורם. ותו דבמרדכי כתב בשם רמב"ן דצריך לתת לב אם הנהר קטן כ"כ שאם היה כזה הנהר בא"י שאין הגשמים מצויין שם היה מכזב פעם אחת בשבוע יש לחוש בו לרביית נוטפים על הזוחלין ומשמע שם במרדכי דהך פיסקא אפילו לפירוש ר"ת קאמר לה והנה עינינו רואות שבשנה שחמה קצת שאין הגשמים מצוין רק כמו שהוא בא"י שכמה נהרות מבזבים אפילו בשנה אחת כה"ג לכך נראה מה שהקילו קדמונינו ולא מיחו בדבר משום דחשו לכמה עיירות ומקומות שנתפזרו שם היהודים לאחת ולשנים ולשלשה ואין ספק בידם לחפור להם מקואות והעיירות יושבין על הנהרות ואי הוי קאסרי להו לנשי לטבול בנהרות היו צריכים בכל טבילה לטרוח וללכת לאיזה קהל אשר תיקנו להן מקואות ומתוך רוב טירדא זו אתי לזלזולי בטבילה לגמרי כמו ששמענו שבמקצת ארצות הרחוקות דלא שכיחי בהו נהרות מזלזלי טובא בטבילה מפני הטורח ואפשר נמי הואיל ואין טבילת נידה מפורשת בתורה אלא שהגאונים דקדקו לה מן הדרשות יש לחוש דאתי לזלזולי ביה טפי ושמעתי מקשים מ"ש נוטפים דפסלין זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפוסלין לגמרי המקוה ואפ"ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו ואין לומר דהיינו טעמא דשאובים הואיל ולא חשיבי כלל לטהר הטמא בשום צד בטילות הם לגבי מקוה שלם דמ' סאה אפי' רבו עלייהו טובא אבל נוטפים בזוחלין דנוטפים נמי חשיבי לטהר הטמא באשבורן מש"ה לא בטילין לגבי זוחלין היכא דרבו עלייהו וכיון דלא בטילי נמצא הטובל בנהר זה דרוב המים נוטפין הן וקטביל בהו דרך זחילתן לא עלתה לו טבילה ע"כ הך טעמא ליתא דא"כ לפי זה מים שרבו עליהם שאובים עדיין יהא מטהר בזוחלין מפני ששאובין דלא חשיב בטילי ביניהם ובאשירי מייתי מפ"ק דמקואות דתנן מעיין שרבו שאובין שוה למקוה שוה למעיין שוה למקוה שאינו מטהר אלא באשבורן שוה למעיין לטהר בכל שהו ומפרש התם הטעם מ"ש אישבורן מכל שהו ולכן נראה לתרץ בטעם יפה כמו שהבנתי הדברים מדברי אשירי בהילכות מקוואות דמייתי כמה משניות להוכיח דמקוה של מ' סאים לא יפסלוהו אפילו אלף סאין שאובין וכתב לבסוף דא"צ ראיה כ"כ דהסברא נותנת דכיון דיש כאן כבר מקוה שלם כל השאובין שיפלו לתוכו נעשו כולן זרועין בתוכו והרי הם כמחוברים דכשרים לטבול בהן וכעין זה פרש"י פ' כל שעה דהא דמים טמאים נטהרים ע"י השקה במקוה משום דהיינו זריעתן כמו חיטין שנטמאו וזרען בקרקע ונשרשו נטהרו ומהשתא יתיישב שפיר מ"ש שאובין דלא פסלי מקוה ברבייתן ונוטפין פסלי זוחלין ברבייתן והיינו טעמא דפסול דשאובין הוא משום דתלושין הן ובאים ע"י תפיסת בני אדם כדאיתא במרדכי בהלכות מקוואות ומייתי לה מתורת כהנים ולהך פסול מהני זריעה דכשיפלו לתוך המקוה שלם יתחשבו כולם מחוברים אבל פסול דנוטפין שאינם מטהרים ע"י זחילה אינו מטעם זה כלל דנוטפים במקוה שלם חשובי שפיר מחוברין ואין בהן תפיסת ידי אדם שהרי נטפו כך להיות מקוה בידי שמים ואפ"ה אין מטהרין אלא באשבורן ולא ע"י זחילתן אע"כ טעם אחר הוא מה שהוא או גזירת הכתוב ולהך פסול לא מהני זריעה דזריעה לא מהני אלא לשוויה לתלוש מחובר*):
508
509שאלה רנה יולדת שטבלה לאחר מ' של זכר או פ' של נקיבה או קודם זמנים הללו ורצונה לטבול בלילי שבת מפני שאז בקל לה למצוא רחיצה אבל מחמת נקיות היתה יכולה לטבול ליל ה' או ליל ו' שרייא בכה"ג שתטבול בשבת או לאו:
509
510תשובה יראה דלפי משמעות התלמוד אין שום קפידא בדבר דמסקינן פ"ב דביצה דאדם טמא מותר לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ואפילו בימות הגשמים שרי התם וכן כתב הרמב"ם בהדיא אמנם שמעתי מהרבה נשים שמחזיקים איסור בדבר לטבול בשבת כה"ג וכתב מרדכי ממש בשילהי נידה דר"ת אסר לטבול בשבת משום דפסק דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ונ"ד דאינה טבילה בזמנה א"כ לכ"ע אסור ויש לדחות דהא דאסר ר"ת לטבול בשבת היינו אין בעלה בעיר ואינה טובלת אלא משום טבילה בזמנה ואהא פסק דלא קי"ל דמצוה היא אבל בעלה בעיר מודה נמי דשרי משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשיבין מצוה מה שהאיש משמח אשתו בתשמיש המטה כדאיתא בהדיא בפסחים בפ' אלו דברים ובשילהי מסכת יומא מוכח דאפי' אי לאו טבילה בזמנה מצוה מ"מ יכול לטבול ביום הכפורים כדי להתפלל בנקיות דהיינו נמי בשביל מצוה מ"מ בנ"ד הואיל ואפשר הוא מאתמול ולא איחרה אלא בשביל הרחיצה או בכה"ג לא שרי ואע"ג דמוכח פ"ב דביצה דהא דשרי אדם לטבול בשבת משום דנראה כמיקר היינו אפי' היכא דאפשר לטבול בחול מ"מ נראה דהאידנא בזמנינו דכ"ע זהירי שלא לרחוץ כלל בשבת אפי' להקר בין בנהר בין במקוה אע"ג דלא מצינו איסור מפורש על זה דאפי' במרדכי פ' כירה בשם התוספות דמחמיר לרחוץ בבריכה מ"מ מתיר בהדיא בנהר ואפשר דה"ה נמי במקוואות שלנו דמעיינות נובעין הן ולא דמי כלל לכלי מ"מ המנהג הוא ליזהר ולמנוע וא"כ ליכא למימר דאדם נראה כמיקר דהא נזהרים להקיר ומוכח מילתא דליטבול מכוון ונראה כמתקן. ומטעם זה נראה דנהגו הנשים ליזהר שלא לטבול בשבת כלל אא"כ בעלה בעיר ולא היה אפשר קודם דבכה"ג הוי טבילת מצוה משום עונה לפי מאי דנהוג עלמא עתה איסור הרחיצה בנהרות או במקוואות:
510
511שאלה רנו יולדת שטובלת לאחר מ' יום של זכר או פ' של נקיבה או בתוך הזמנים האילו והוא בענין זה שהיתה יכולה לטבול קודם ז' או ח' ימים מצד הנקייה אלא שברצונה ממתנת לפי שאין לה כח הרבה עדיין יכולה לטבול כה"ג בשבת אע"פ שאפשר לה לטבול קודם או לאו:
511
512תשובה יראה דלפי משמעות התלמוד אין שום קפידא בדבר דמסקינן פ"ק דביצה דאדם טמא מותר לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ואפי' בימות הגשמים שרי וכן כ' הרמב"ם בהדיא אך בא"ז ראיתי ומשמע שם דלא שרינן לטבול בשבת אלא משום דטבילה בזמנה מצוה וה"נ מוכח בהדיא במרדכי בשלהי מסכת נידה ונ"ד לאו טבילה בזמנה היא שהרי אפשר לה מאתמול אבל היכא דלא אפשר לה כבר או ע"י אונס י"ל דאפילו לר"ת דפסק דלא קי"ל דטבילה בזמנה מצוה מ"מ שרי לאשה לטבול משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשיבה מצוה שהאיש משמח את אשתו בתשמיש כדאיתא בהדיא פ' אילו דברים במס' פסחים ומוכח בשילהי מסכת יומא דאפי' אי לא טבילה בזמנה מצוה יכול לטבול ביוה"כ כדי להתפלל בנקיות תפילת נעילה הא קמן דלצורך מצוה שרי היכא דלא אפשר כבר. ותו נראה דהא דקאמר תלמודא דאדם מותר לטבול בשבת משום דמיקר ליתא לדידן דהא מנהג פשוט בכל מקום דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפי' במקוואות מאיזה טעם שהוא ואע"ג דמשמע בכל דוכתא בתלמוד דשרי וצ"ע בתוס' דפ' כירה על זה וא"כ מוכח מילתא דלשם טבילה קנחית במים ונראה כמתקן כמו שאסור לטבול כלים בשבת מהאי טעמא ולפי זה אין להתיר לטבול טבילה ראשונה שאחר הלידה בשבת:
512
513שאלה רנז כלי מתכות הלקוח מן הנכרי שצריך טבילה שרי לשולחו ע"י קטן לטבילה או לאו:
513
514תשובה יראה דלא שרי למיעבד הכי כיון דטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים דאורייתא היא לא מהימנינן עלה לקטן אע"ג דבידו הוא ומילתא דלית ביה טורח כדמוכח בתוס' פ"ק דפסחים אהא דקאמר הימנוה רבנן בדרבנן דדוקא נשים ועבדים נקטו התוס' דנאמנים באיסור דאורייתא אבל לא קטנים אכן אין נראה לאסור מטעם דפסק בהגה"ה דאשירי פ"ב דחולין דאשה לבעלה אע"ג דבעלה חולין הוא בעי כוונה לטבילה כר' יוחנן לגבי רב וא"כ נימא דקטן לאו בר כוונה הוא לטבילה דהא ליתא שהרי התוס' פ"ק דחולין הוכיחו דקטן בר כוונה הוא אם עומדין על גביו ומלמדין אותו אפי' לכתוב את הגט ונראה דלענין הך טבילה יכולין ללמדו שיכוין לטהר אפי' אם לא יעמדו ע"ג ותו מאן לימא לן דהך טבילה דאינה מטומאה. לטהרה ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם הטבילה כדמסקין הגאונים אלא מגזרת הכתוב ומנלן דבעי כוונה. הנראה לע"ד כתבתי:
514
515שאלה רנח מקוה שנקוהו בכלים שאינם מנוקבים וחזרו המים מן הכלים לתוך המקוה לאחר שנחסר מארבעים סאה יותר מג' לוגין שיעור שפוסל את המקוה ורצו אח"כ לנקותו עד גמירא כדי להוציא אותן מים שאובים שנפלו לתוכן ולא היה אפשר להם כלל לנקותו כולו מפני רדיפת ותגבורת הנביעה וקודם שהעלו השאיבה מן המים חזרו אחרים במקומן מה תקנה יש בדבר:
515
516תשובה יראה דבתחילה צריכין אנו לדקדק בעיקר הפסול בנ"ד אם ג' לוגין פסולים בכה"ג ודאי או לאו ואח"כ נדקדק בתקנתו. הא"ז כתב בשם רבינו שמחה דמקוה שהוא מעיין כמו כל המקוואות שלנו בארץ אשכנז שהן חפורין עד מוצאים מים אין ג' לוגין פוסלים בו כלל משום דמעיין מטהר בכל שהוא כמו מקוה במ' סאה ובמקוה במ' סאה קי"ל דיכול למלאותו בכתף אפי' אלף סאה שאובין ולא יפסל הואיל וכבר הוי ליה שם ותורת מקוה כשר ה"ה מעיין כ"ש דאית ליה נמי שם ותורת מקוה טהרה שאין כל השאובין יכולין לפוסלו וכ"ש אשירי בהדיא שאם המקוה מעיין אין לנקוב את הכלי שמנקין אותו בהו שאפילו יחזרו מן הכלים לתוכו אין שאובין פוסלים במעיין וכ"כ במרדכי בשם תשובת מהר"ם אמנם מסיק התם במרדכי דפעם אחת היו מנקין מקוה שהיה מעיין ברעגינש"פורק בכלים שלא היו מנוקבים וחזרו מים מהן לתוכו ופסלו הר' משה בר חסדאי ותמיה התם למה פסלו אחרי שהיה מעיין אמנם המנהג הוא בכל המקומות שראיתי דקפדין אפילו במקום שהוא מעיין אם חזרו מן השאובין לתוכו. ונראה דמש"ה מחמרינן ולא סמכינן אדברי רוב הגאונים שהזכרתי לעיל דבמרדכי כתב מדברי השאלתות דרגילין כשמנקין המקוה לפקק כל נקבי הנביעה לאחר שהוציאו כל המים וליבשו לגמרי שלא ישאר בו כלום ממים הראשונים מפני שיש לחוש שמא חזרו מן הכלים ששאבו בהן ג' לוגים לתוכו ושוב לא יטהר עד שיוציאם ע"כ ודקדק המרדכי מדברי השאלתות מדקאמר פוקקין נקבי הנביעה אלמא במעיין איירי ואפ"ה פוסלין השאובין בו והיינו דלא כרבינו שמחה וא"ז ומהר"ם ומעתה כיון דדברי השאלתות דברי קבלה הן וקדמון היה אין לזוז מדבריהם והכי כותבין התוס' ושאר המחברים בכמה מקומות דאין לזוז מדברי השאלתות וא"ת לפ"ה טעמא מאי דמ"ש גבי מקוה דמ' סאה קי"ל דאפי' אלף סאין שאובים לא יפסלוהו וגבי מעין כ"ש נמי דלא יפסלוהו הא משניות שלימות הן דמעיין מטהר בכ"ש י"ל משום דבאשירי ומרדכי כתבו בשם ר"י דהא דמעיין מטהר בכ"ש היינו דווקא לטבילת כלים אבל לטבילת בני אדם לעולם בעינן מ' סאה מים שכל גופו עולה בהם ואפי' קטן דסגי בפחות לכל גופו מ"מ לא עלתה לו טבילה אלא במ"ס ולפ"ז אפי' מעיין כ"ז שאין בהן מ"ס אין ראוין לטבילת שום אדם בעולם ואין עליהם שם תורת מקוה טהרה לאדם ולכך השאובים פוסלים אותו לטבילת אדם כמו שיפסלו מים מכונסין כ"ז שאין בהן מ"ס לכל דבר אדם וכלים וכ"כ אשירי פ' מרובה ההיא מתניתין דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת דפסול לטבול בשוקת ואף ע"ג דמחובר למעיין והמעיין מטהר בכ"ש משום דמעיין לא מטהר בכ"ש אלא דווקא לכלים ולא לאדם ולכך אין השוקת כשר לטבילת אדם אע"פ שמחובר למעיין כ"ש וה"ה נ"ד דמעיין כ"ש שירבו עליו השאובין או השאובין מחוברים לו חד טעמא הוא ותורה אחת להו כדאיתא שם באשירי. וגאונים המתירים דלעיל י"ל דס"ל דמ"מ לא דמי למי מקוה שאין בהם מ' סאה שמים שאובין פוסלין אותו דהתם אין עליו שם תורת מקוה כלל משא"ה במעיין כ"ש דאיכא עליו שם תורת טהרה לכל הפחות לענין כלים א"נ סבירא להו דמעיין כ"ש מטהר אפי' לאדם והכי סבר א"ז ורבינו שמחה בהדיא במרדכי בהלכות מקוואות וכן כתב האשירי בשם הראב"ד ולענין תחילת שאילתינו כבר בא מעשה לידי כה"ג והורתי הלכה למעשה לשפוך עפר על כל נקבי הנביעה בעובי ב' או ג' טפחים ונסתמו כל הנקבים ונתייבשו על פני קרקעות המקוה כמו יום ולילה עד שדחקו מי הנביעה ונקבו למעלה מן העפר ששפכו ובזמן מועט אח"כ חזרו המים על פני כל המקוה כשיעור העומק שהיה בתחילה ואמרתי בודאי כה"ג שפיר דמי חדא דלפי הנראה השאובין שנשארו במקוה קודם ששפכו העפר לא חזרו ובצבצו ונקבו עד למעלה מן העפר ששפכו אלא נבלעו בעפר ואת"ל דמי הנביעה העלו אותן עמהן מ"מ נמשכין דרך הקרקע ובודאי מי הנביעה רבו עליהן וקי"ל לכ"ע דשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה ואין המשכה טובה יותר מזו שהמים נבלעים לגמרי בקרקע וחוזרים ומבצבצין ממנה דרך כתוב במרדכי שצריך להמשיך ע"ג קרקע דראויין המים לבלוע שם ואז בטל שם שאובים מהן אגב הקרקע אלמא דבבליעה תליא מילתא ואם נפשך לומר וא"כ למה טורחים כ"כ לנקות המקוואות בכלים מנוקבין יעשו לכל מקוה בדרך זה י"ל דבכמה מקואות יש שאין מי נביעותן רדופים כ"כ ואם היינו שופכים עפר על ניקבי הנביעה היו נסתמים לגמרי ועוד דכמה זימנין הוא קל יותר ע"י כלים נקובים מבדרך זה אבל לעולם כשר גמור הוא:
516
517שאלה רנט מי שלא נטל ידיו ונגע בידו במים כשרים אותם המים כשרים הם לנטילת ידים או לאו:
517
518תשובה יראה דלכאורה משמע בכל פסקי הגאונים דלא כשרין הם שהרי כתבו שאם נטל ידו אחת לא ישפשפנה בחבירתה מפני שהמים שעל יד הנטולה יטמא מחמת היד שאינה נטולה ויחזרו ויטמאו את היד וכן אחד שלא נטל אם נגע ביד של חבירו שנטלו ועדיין הם מוכשרים טמאים וצריך לחזור וליטול הא קמן דסתם ידים פוסלים המים שעל גבי יד הנטולה ולכאורה דב"ש שיפסלו המים שבכלים בנגיעתם לנטילת ידים ולפי זה הא דכתב רמב"ם וסמ"ג ואשירי דאם נתן מים לחבירו בחפניו אין עולה לנטילת ידים מפני שלא נטל מן הכלי משמע דווקא מטעם זה אין עולה הא מטעם דנגע בהו חביריו לא קפדינן וכן הא דכתבו מים שהנחתום מדיח בהן את ידיו כשרים כל הני צ"ל דאיירי בידים הנטולים. אמנם מצאתי אח"כ בתוס' דמס' סוטה וז"ל ועל מנהג העולם שזורקים מן הכלי לידו אחת ואח"כ משפשף בחבירתה שפיר דמי כיון דמתחילה נטל מן הכלי כדתניא בתוספתא דמס' ידים אבל המתן מים לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי הא אם מתחילה נטל מן הכלי טהורות והא דתניא במס' ידים נטל ידו אחת ושפשף בחבירתה טמאה התם איירי שאין מתכוין אלא ליטול ידו אחת ולכך שפשף בחבירתה טמאה עכ"ל מלשון התוס' הללו משמע דסתם ידים אין פוסלין המים בנגיעותם כההיא דנותן המים בחפניו דלא בעי לאוקומי בידים שנטל אותם אמנם נראה דדוחק הוא קצת מה שהן מחלקים בין מתכוין ליטול ידו אחת או שתים ואין לסמוך עליו לענין שפשוף ידה בחבירתה דהא כל הגאונים דלעיל כתבו בהדיא לאסור אבל אם נגעו סתם ידים במים שבכלי המקיל להכשירו לנטילת ידים לא הפסיד דההיא דנחתום שהבאתי לעיל משמע דלא איירי בידים שנטלו ואפ"ה כשרים ושפיר יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה מבטומאת המים שבכלי לצורך נטילה דבקל נטמאו על הידים בשעת נטילה ולכך שפשף בחבירתה טמאה:
518
519שאלה רס מים ששתו מהן תרנגולין כשרים הן לנטילת ידים או לאו:
519
520תשובה יראה דלכאורה היה נראה דפסולין משום הא דתנן במס' פרה ובפ' אלו טריפות מייתי לה כל העופות פוסלין בימי חטאת חוץ היונה מפני שהיא מוצצת. ופי' רש"י דשאר עופות אינם מוצצות אלא מגביהין פיהן לאחר שלקטו מן המים והמים נופלים מפיהם והרי הן נעשים כמים שנעשה בהן מלאכה. וקי"ל במס' גיטין שהמלאכה פוסלתן ע"כ והן פירש פ"ק דחולין אהא דאם יכולה חולדה לשתות הימנה או נחש לדברי ר"ג ולפי זה שתו תרנגולין מן המים פסולין גם כן לנט"י משום דנעשה בהן מלאכה והמלאכה פוסלת כדתנן במס' ידים ובפסקי הגאונים בענין נטילת הידים מייתי לה הדיח בהן את הכלי או שמיחה בהן את המדות פסולין לנט"י משום דנעשית בהן מלאכה אמנם התוספות בפ"ק דחולין פליגי ארש"י בהך סברא. ומקשים דמה מלאכה שייכי בשתיים ופירשו ההיא דפסול דשתיית עופות ושרצים במי חטאת מטעם אחר. וכן נראה להוכיח מא"ז הגדול דכתב מפירוש רבינו חננאל דמים שלקק מהן כלב פסולין לנטילת ידים משמע הא שאר בהמות וחיות לא היו פסולין ואי שייכא פסול מלאכה בשתייה שאר בהמה וחיה נמי לפוסלן לנט"י בשתייתה כי היכי דפסלי במי חטאת כדתנן במס' פרה ובסמ"ג מייתי לה מי חטאת ששתו מהן בהמה וחיה וכל העופות פסולין חוץ מן היונה. ותו נראה דאפילו לפירוש רש"י דווקא במי חטאת פסלי שאר עופות בשתיה משום דמה שנפלו מפיהם אל המים הנשארים בכלי אין בטילין במיעוטן משום חומרא דמי חטאת אבל לעניין נט"י בטילין ודאי במיעוטן. והכי מוכח דתנן נפל לתוכו דיו קומוס וקנקנתום אם נשתנו מראיהן פסולין הא לא נשתנו כשרים ואע"ג דודאי דיו וקומם פסולין לנט"י דלא מים מיקרי אלא משום דבטלין במיעוט וצריך עיון בסברא זו בגיליון בתוספות פ' המגרש. ובפירוש משניות דסדר טהרות שפירש רבינו יצחק מסימפונ"ט מצאתי דכתב במס' ידים טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרין דספוג חשיב כאלו שתה מהן יונה עכ"ל משמע דאי הספוג נחשב כשאר עופות הוה פסול ולא אמרינן בטילין במיעוטן. אמנם יש לומר דאיירי כגון דלא הוי בטלין במיעוטין והא דתלי ביונה לאו למימר דשאר עופות פסלי במים לנט"י אלא לסימנא בעלמא נקט ורוצה לומר דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוה הספוג אינו מוצץ היה פסול לנט"י. הנלעד"כ:
520
521שאלה רסא כלי שניקב כמוציא משקה אבל לא ככונס משקה כשר לנעילת ידים או לאו:
521
522תשובה יראה דצריך לדקדק יפה בדבר כמו שאבאר. בסמ"ג וסמ"ק כתב דאם ניקב ככונס משקה שהוא נקב גדול ממוציא משקה פסול לנטילה לגמרי משום דלאו כלי חשוב אבל אם ניקב כמוציא משקה אם מחזיק רביעית למטה מן הנקב שרי ליטול הימנה ודוקא כששופך מן הנקב על ידו אבל שופך מפי הכלי הואיל והמים עוברין למעלה מן הנקב פסול דמה שלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי וכן כתב בהגה"ה במיימון. ומדברי הרמב"ם נמי משמע דסבר ניקב ככונס משקה פסול לגמרי שכתב וכלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה פסולין לנטילת ידים שהרי הן כשברי כלים ע"כ וטהרתן מידי טומאה בכלים העשויים למשקין היינו ככונס משקה כדאיתא בתוספות פ' המצניע קרוב לסופו אמנם אפשר התם איירי דניקב ככונס משקה בשוליו שאינה מחזקת רביעית למעלה מן הנקב וצריך עיון. ובמרדכי פ' אלו דברים במס' ברכות כתב ג"כ דברי סמ"ג וכתב עלה אבל התוס' פ' כל הבשר כתבו דבין ניקב ככונס משקה ובין ניקב כמוציא משקה אם שופך דרך הנקב נטילה טובה היא ובלבד שיחזיק רביעית למטה מן הנקב ע"כ. והנה בדקתי בכמה תוספות פ' כל הבשר ולא מצאתי פסק זה מכל וכל ובאשירי שם משמע כדכתב מרדכי פ' אלו דברים בשם התוס' דכתב מימרא דרבא דאמר התם כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין הימנו לידים וכתב עלה וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול הימנו מן הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לאו כלי הוא ע"כ משמע דקאי אניקב ככונס משקה דלעיל מיניה וכן כתב בטור אורח חיים בהדיא. והשתא נראה לדקדק דלדברי התוספות ואשירי אם ניקב רק כמוציא משקה כשר ליטול הימנו אפילו דרך פיו דהא ע"כ אפילו בכונס משקה אינו אסור אלא דרך פיו לדברי התוספות ואשירי והא דכתב מרדכי לדברי התוס' דבין כונס משקה ובין מוציא משקה אם נוטל דרך הנקב נטילה טובה היא משמע דאפילו במוציא משקה בעינן דרך הנקב י"ל דמשום כונס משקה נקט לה וכשם קאמר כי היכא דמודה סמ"ג במוציא משקה דמהני דרך הנקב הכי נמי מהני לדברי התוספות בכונס משקה וכיון דאשכחן פלוגתא דרבוותא בהני חלוקים נראה דאזלי' בתר המקילין בנטילת ידים דהכי כתב הרמב"ם. וכן שנינו במשנה במס' ידים מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה או לאו אם היו טמאים או טהורים אם היה בהן כשיעור או לאו ספק נטל ידיו ספק לא נטל ספיקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור ע"כ. ונראה דה"ה פלוגתא דרבוותא דהתם נמי ספק הוא כמאן קי"ל מדכייל ותנא שכל ספק שבטהרת ידים טהור אך מאי דאשכחן בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחד בהדיא להתיר אלא דדייקין מיניה בהוכתה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא הנראה לע"ד כתבתי:
522
523שאלה רסב ראובן היו לו בן ובת נשואין ומתו והניח כל אחד בן קיים ראובן פריה ורביה או לאו:
523
524תשובה יראה דצריך דקדוק יפה בדבר. בתלמוד פ' הבא על יבמתו משמע לכאורה דכה"ג חשיב קיום פריה ורביה דקאמרינן התם אהא דתניא בני בנים הרי הן כבנים לענין פריה ורביה סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא אבל ברתא לברא לא. אמר ליה רבא לשבת יצרה והאיכא וז"ל התוספות שם וכל שכן ברא לברתא ואע"ג דלעיל אין שני זכרים חשובין כבן ובת הכא שבא מכח מי שפוטרו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל. מדקאמר מכל שכן ברא לברתא וקאי אדלעיל דקאמרינן ברא לברא משמע דשני זכרים אחד מבן ואחד מבת חשיב קיום פריה ורביה אמנם יש לדחות דה"ק ברא לברא ברתא לברתא כלומר כל אחד צריכה להיות כיוצא בו הבן יהי' לבן אבל הבת לחודיה לא מהני אפילו היה לאחותו הבת בן ובת לא מהני לזקן הואיל ולבנו אין לו בן. אבל ברא לברא וברתא לברתא מהני וכל שכן ברא לברתא כי איכא בת בעולם כגון מן הבן שיש לבן בן ובת אז מועיל מכל שכן ברא לברתא משא"כ איפכא כמו שבארתי לעיל אבל היכא דליכא בת בעולם אימא שני זכרים לא מהני. אך קשה אי מפרשינן הסוגיא הכי א"כ מאי מקשו התוספות מהא דאין שני זכרים חשובים כבן ובת שאני התם דליכא בת כלל ודוחק היה ליישב. אך צריכינן לדחוק וליישב משום דכתב הרמב"ם וז"ל נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים בני בנים הרי הן כבנים במה דברים אמורים כשהיו בני בנים זכר ונקיבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקיבה בת בנו הואיל והן משני בנים הרי זה קיים עכ"ל. הרי זה כתב בהדיא דבעינן זכר ונקיבה בבני בנים ושני זכרים לא מהני ומסתמא לא פליג אתלמוד ומפרש הספר כדפרישית ונוכל לומר דדעת הרמב"ם דאע"ג דלא אשכחן דפליג רבא אאביי בההיא כל שכן אלא דאמר ליה דברתא לברא נמי מהני מ"מ כיון דתלי טעמא דהא איכא שבת. א"כ בעינן לעולם שבת וצריכין להיות זכר ונקבה והתוס' דלעיל מקשין לפי הכל שכן דסבר אביי ולפי המסקנא איכא למימר דבעינן זכר ונקבה:
524
525שאלה רסג ראובן קיים כבר פריה ורביה ונתאלמן ורוצה לישא אשה וירא מקטטה שתהא בין האשה וילדיו ומתוך כך נשאה לבו לקחת אשה שהיא מוחזקת לכל שאינה בת מריבה כלל אבל אינה בת בנים כלל ואם לא ימצא אשה אפי' כזאת דעתו למנוע לישא אשה לגמרי מדאגתו על הקטטה יפה הוא עושה או לאו:
525
526תשובה יראה דבצד אחד הוא עושה יפה ולא בצד השני כיצד אם נושא אשה שאינה בת מריבה כלל יפה הוא עושה. ואע"פ שאינה בת בנים כלל וקי"ל כרבי יהושע פ' הבא על יבמתו דאמר היו לו בניה בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו משום שנאמר בבקר זרע זרעך וגומר. ודקדק אשירי שם דאיכא מאן דאמר אפילו למכור בית לישא אשה שיהיו לו בנים בזקנותו מיחייב מכל מקום הא כתב אשירי דאינו אלא דרבנן דמדאורייתא כיון דקיים פריה ורביה תו לא מיחייב ורב אלפס פסק דאינו מוכר ספר תורה כדי לישא אשה בת בנים אם קיים כבר פריה ורביה ואפילו אי הוה מצוה דאורייתא לכולי עלמא. מכל מקום יש להביא ראיה דדחינן לה מקמיה דקטטה בתוך ביתו מהא דתניא בפ' החולץ וקראו לו זקני עירו ודברו אליו מלמד שנותנין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקינה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זו כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה אל תוך ביתך אלמא דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה ואע"ג דמן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא אפילו למידחי לא תעשה שיש בו כרת כדמוכח בשיטת עליה פ' קמא דיבמות. אמנם לפי צד השני דאם לא ימצא אשה שאינה בת מריבה ימנע מלישה אשה כלל בהא לא קאמינא דיפה עושה דדרשו חכמים דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגם אמרו כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא ברכה ובלא שמחה ובלא שלום ותו איכא למיחש שמא תתגבר יצרו עליו ובא לידי חטא כולי האי לא דחקינן מכמה דקטטה. הנראה לע"ד כתבתי:
526
527שאלה רסד קטן מלוהו ונכנס מילתו תחת העור שעל הגויה וכשאינו מתקשה אין מילתו נראית כלל ואף כשהוא מתקשה אינו נראה רק ראש המילה כמו עד שליש העטרה והרבה מילדי משפחתו בדרך זה בקטנן וכשיגדלו להיות בני מצוה נעשין כשאר בני אדם בין בהיותן מתקשין בין שאינן מתקשין. וחסרון זה איננו מצד המוהל שלא חתך העור כל צרכו יש קפידא לתקן המילה או לאו:
527
528תשובה יראה דצריך לדקדק יפה בדבר זה הרמב"ם כתב וז"ל קטן שבשרו רך ומדולדל או שהיה בעל בשר או שיראה כאינו מהול רואין אותו בעת שמתקשה אם נראה שהוא מהול א"צ כלום וצריך לתקן הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין ואם בעת שמתקשה לא נראה שהוא מהול חוזרין וקוצצין מן הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שיראה העטרה גלויה בשעת קישוי ודבר זה מדברי סופרים. אבל מן התורה אע"פ שנראה כערל הואיל הוא נימול אין צריך למול פעם שנייה עכ"ל. נראה דמלשון זה משמע דבנ"ד נמי צריך לתקן מפני מראית העין בדרך זה שיש לטרוח עם הקטן לדחוק העור לאחוריה ולקשור אותן שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה אבל אם א"א בדרך זה אין לחתוך ולקצץ כלום מן העור הואיל ונראה מהול כשמתקשה ואע"ג דאין נראה מן העטרה אלא בראשה כמו שליש אפילו כשמתקשה מ"מ נראה דסגי בהכי דדווקא גבי ציצין המעכבין את המילה בעינן גילוי רוב העטרה משום דעדיין לא מל כהלכתו ולא נחתך בשר הערלה שצריך לחותכו אבל בנ"ד שכבר מהול כהלכתו מן התורה אפילו לא היה נראה מהול כל עיקר אף כשמתקשה לא היה נקרא ערל רק מדרבנן והואיל ונראה מהול רק בראש העטרה ולמטה קצת נראה מהול קרינן ביה. אמנם מלשון רש"י פרק רבי אליעזר דמילה במתני' לא משמע הכי כדכתבינן לעיל דבנ"ד אין צריך לקצוץ מן העור דתנן התם ואם היה בעל בשר מתקנין משום מראית העין ופרש"י בעל בשר שהיה שומן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שנטלה ערלה כולה כאלו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד מתקנה ומשפע באיזמל מאותו עובי מפני מראית העין שלא יהא נראה כערל עכ"ל הא קמן דכתב בהדיא דצריך לתקנו באיזמל מפני מראית העין. אך בתלמוד קאמר אההיא מתני' אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אם כשהוא מתקשה נראה שהוא מהול א"צ למול אם לאו צריך למול וכך מייתי מימרא זו בהווייתה בא"ז ובסמ"ק ובאשירי ולא כתבו מידי שצריך שום תיקון אם נראה מהול כשהוא מתקשה ואם הוה אמר דפרש"י במתניתין קאי אאינו נראה מהול כשמתקשה אתי שפיר אך הלשון לא משמע הכי דא"כ אמאי נקט במתני' צריך לתקן מפני מראית העין ושמואל נקט צריך למול ונראה דמהכא דייק הרמב"ם דחלקינהו לתרי גווני. אפס נראה דמתני' דקתני ואם היה בעל בשר כו' קאי אגדול שהוא כך ולענין אכילת תרומה תנן לעיל מיניה אינו אוכל בתרומה ולהכי בעי' טפי ולהכי לא מייתי לה החבורים אע"פ שנדחק לפרש הכי מ"מ הואיל והספרים דלעיל לא מייתו לפסק הלכה ההיא דמתקנה מפני מראית העין נזקקנו לפרש הכי דבקטן שנראה מהול כשמתקשה אע"פ כשלא מתקשה אין נראה אין צריך כלום לחתוך מעורו יותר וכ"ש בנ"ד שידוע הוא מבני משפחתו כשיגדיל תראה מילתו כשאר כל אדם לא מצערינן לתנוק ולקצוץ כלום מעורו דשמא יבא לידי סכנה:
528
529שאלה רסה שמיני של מילה שאירע בשבת ואבי הבן יודע למול אבל לא מל כבר רק פ"א ויש כאן אומן אחר שמל כבר כמה פעמים שבקינן ליה לאב למול בשבת בכה"ג או לאו:
529
530תשובה יראה דהוראה זו צריכה דקדוק גדול כתב בספר יורה דיעה בהלכות מילה וז"ל כתב הר"ר אלעזר הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שהוא יודע למול דהא מילה היא פסיק רישיה לגביה שהוא מתכוון לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי מתקן ושרי ומיהו אם אין אחר שיודע לימול ימול עכ"ל ובמרדכי פרק כיסוי הדם כתב תשובת רבינו שמחה והרבי משולם ברבי דוד דאדם שלא מל מעולם פשיטא דלא ימול בשבת דחיישינן שמא יקלקל המילה ונמצא מחלל שבת כדאמרינן במס' ביצה מפני שצריך לבודקו ע"כ. ואני שמעתי בדרך שמועה שאחד מהגדולים הזהיר לאבי הבן שמל כבר כמה פעמים שלא ימול בשבת אם יש שום מוהל אחר ועל אדם שמל רק פעם אחת השיב בתשובה אחת שהוא מסופק אם יכול למול בשבת הואיל ולא איתחזיק בתלת זימנא. ומהשתא נבאר שאילתינו ונראה דההוא פסק דיורה דיעה תמוהה הוא כמו שאבאר לקמן ואין נראה להביא ראייה לדבריו מהא דאיתא פ' ר"א דמילה גבי מילה בצרעת אליבא דאביי דמוקי רבוי' דקרא דבשר אליבא דר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור להכי איצטריך בשר לרבות דאפילו היכא דאיכא בהרת ימול ופריך א"כ לר' שמעון דסבר דבר שאינו מתכוין שרי למה לי קרא שהרי אינו מתכוין אלא למול ולא לקוץ את הבהרת והך פירכא דתלמודא קיימי מקמי דסבר אביי דמודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין איצטריך קרא ומקשה עלה ואי דאיכא אחר דלא מכוין לקוץ הבהרת ימול ויקיימו שניהם העשה והלאו כדר"ל ע"כ שיטת הגמ'. לפום ריהטא משמע מכאן ממש כדפסק היו"ד דלעיל דהיכא דאיכא אחר לא שבקינן ליה לאב לעבור שום לאו משום מצות מילה אע"פ שהתורה התירתו היכא דליכא אחר. אמנם כי דייקינן בה אין ראייה כלל מכאן דהתם ודאי לגבי קציצת הבהרת איכא למימר דהאב אע"פ דהי' אומר שאינו מכוין לקוץ בהרת בנו מ"מ אי אפשר הוא שלא יכוין לכך אבל אחר י"ל שפיר שאינו חושש כלום על קציצת בהרת ואינו מכוין רק למצות המילה אבל לענין חלול שבת אי נימא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת דהיינו מטעם חובל ועושה חבורה ואע"ג דמקלקל הוא אשמועינן דמקלקל בחבורה חייב אם כן היאך נוכל לומר דהאב מכוין לתקן את בנו אבל אחר לא בין אב בין אחר תרווייהו ודאי מכווונים שיהא נימול דאל"כ אפי' אחר אמאי קאתי ותרווייהו לא מכוונים כלל שיתחלל השבת האב כמו אחר אלא דהחלול שבת פסיק רישיה הוא וזהו לאחר כמו לאב ומהך סברא נמי אין ראיה מההיא דקציצת בהרת דהא מסיק התם דאביי גופיה סבר דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ול"ש אב ול"ש אחר ולגבי חילול שבת נמי אע"ג דבעינן מלאכת מחשבת ואפי' פסיק רישיה פטור מן התורה לר"ש במלאכת שבת משא"כ לגבי קציצת בהרת ושאר איסורים מ"מ כיון דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אע"ג דאיכא מלאכת מחשבת כדאיתא בתוס' פ"ק דכתובות מפרק ספק אכל. ותו דלשון פסק י"ד דלעיל לא משמע הכי דמשום האי טעמא שרי אחר טפי מן האב דהא כתב לגבי אב הוי פסיק רישיה משום דמתכוין לתקן את בנו משמע דלגבי אחר לא הוי פסיק רישיה והאי ליתא דפסיק רישיה הוא ודאי לענין חבורה. אמנם נראה דכך דעת ספר יורה דיעה ור"ל דסבירא לן כר' יודא דמקלקל בחבורה פטור והא דאיצטריך למישרי מילה היינו כדמשני רב אשי פ' האורג דמילה לא חשיב קלקול דמה לי לתקן גברא ומ"ל לתקן מנא ומוכח התם התוס' לפרש"י דאין הטעם הוא דמילה חשוב תיקון משום קיום מצוה דא"כ מה היה צריך לפרש אהא דקאמר נמי התם מה לי בישול פתילה כו' שאינה מקלקל את האבר אלא מתקן וצורף ותיפוק ליה שהוא תיקון משום מצות מיתת ב"ד אע"כ סבר רש"י דמש"ה חשיבה מילה תיקון משום דע"י כך נעשה התינוק ישראל שלם והוי כמו הממעט ענבין של ההדס ולולב דחשיב תיקון מנא אע"ג שאין מיעוט זה מוריד ומעלה להדס אלא שע"י כך מתכשר לולב ולפ"ז האב ודאי קמכוין לתקן את בנו כדי שיהא נקרא שלם ופסיק רישיה לגביה לענין תיקון גברא אע"ג דעיקר כוונה למצוה וחיובא אבל אחר דלא איכפת ליה בתיקון התינוק הההיא דפ' הבינה דקאמר לא צריכא בארעא דחבריה אע"ג דפסיק רישיה הוא אינו חייב מדאורייתא ע"ש. אמנם התוס' פליגי התם ארש"י בההיא דבישול פתילה להבערה דבת כהן והוכיחו בהוכחה גמורה דמשום תיקון המצות דמיתת ב"ד חשיב תיקון ולא קילקול לר' יהודה וה"ה שאר מיתות ב"ד שאינו ע"י בישול פתילה כולהו חשיבי תיקון משום המצוה ולפי זה נראה דה"ה לענין חבורה דמילה לא חשיב מקלקל משום מצות מילה והכי איתא בהדיא התם בתוספות פ' האורג בההוא שמעתא דלר' יוחנן אליבא דר' שמעון חשיבי קלקול חבורת מילה תיקון משום המצוה ע"ש וא"כ מ"ש אב ומ"ש אחר דלתרוייהו פסיק רישיה הוא לענין חבורה דהא ע"כ תרווייהו למצוה קמכוונו ותו דאפילו לפי מה דתריצית לעיל דברי הרב ר"א ביו"ד היינו אי סבירא לן כר"י דמקלקל בחבורה פטור ומילה חשיב תיקון כפרש"י משום דהוא כמתקן מנא שהבן נקרא שלם עי"כ ומלשון התוספות התם משמע דלא קי"ל כר"י דכתבו אהא דמשני רב אשי מ"ל מתקן מנא כו' דלאו משום דס"ל לר' אשי כר' יודא משני הכי אלא אליבא דר' יודא משני משמע דסבירא להו דלית הלכתא כר' יודא דאל"כ מה הוי קשה אי רב אשי ס"ל כוותיה ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות כתב בשם מהרי"ח בדרך ספיקא ואת"ל הלכה כר' שמעון במקלקל בחבורה אפס הרמב"ם פ"א דהלכות שבת פסק בהדיא כר' יודא. ומהשתא יש לנו ליישב הטיב על שני דרכים מה שנהגו העולם שלא ליזהר בזה שהאב מל את בנו אפי' היכא דאיכא אחר ואע"ג דבספר יו"ד לא פסק הכי י"ל דההיא פסק אליבא דרש"י וכר"י כדפרישית לעיל והעולם נוהגים כדברי התוס' דלפי סברתם אב ואחר שוין כדפרישית לעיל א"נ דפסק יו"ד כרמב"ם דהלכה כר' יודא ואליביה חיוב דמילה משום תקוני גברא ויש לחלק בין אב לאחר אליבא דרש"י כדפרישית ומנהג העולם סובר אפילו אי סבירא לן בהא כרש"י מ"מ היינו דווקא אליבא דר' יודא ואנן קי"ל כר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב ולדידיה אין חילוק בין אב בין אחר כדמבואר לעיל ומלשון התוספות משמע בפשיטות דס"ל דהלכה כר' שמעון ולא אשכחן כלל דרש"י פליג אהא. ואע"ג דפ' ר' אליעזר דמילה משמע קצת לפום ריהטא כדפסק יו"ד דקאמר התם רב אדא הוה ליה ההוא ינוקא דאתיליד מהול והיה יום ח' בשבת והוי מהדר ליה אתליסר מוהלי עד דעביד ליה כרות שפכה פירוש היה מהדר אי"ג אומנים ולא רצו למולו משום דהוו סבירא להו נולד מהול אין מחללין עליו את השבת עד לבסוף מל בעצמו ועשאו כרות שפכה ואמר רב אדא תיתי לי דעברית אדרב פירוש נענשתי על דעברתי על דברי רב דסבר התם נולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית ע"כ שיטת הגמרא מהכא משמע קצת דרב אדא הוה מהדר אמוהל אחרינא. ואע"ג דאיהו נמי אומנא הוי דאי לא הוי מל מעולם א"כ היאך היה מל לבסוף הא אסור בכה"ג לימול כדכתיבנא לעיל מן המרדכי ותו במה הרגיש שהיה נענש דילמא משום דלא הוי אומן ויודע וא"כ למה היה מחזר אי"ג מוהלים ולא מל מיד בעצמו אע"כ משום דהיכא דאיכא אחר אין לאב לימול בשבת. אפס יש לדחות דמש"ה הוי מהדר אאחרינא דלא הוה ניחא ליה למיעבד בידים לעבורי אדרב א"נ משום דנולד כשהוא מהול צריך אומנות יתירה לכן היה מחזר אמוהלים בקיאים ואיהו הוי נמי מוהל אבל לא היה בקי בהפלגה כולי האי. והשתא דאיתבריר לן דיש סעד וסמך יפה למה שנהגו שהאב מל בשבת א"כ נ"ד דלא מל האב רק פעם אחת אין קפידא דלא בעינן איתחזיק בתלתא זימנין כההיא דאין מוחזקין דשחיטה דבעינן ג' זימנין דחייש התם לעילופי דהכי משמע לשון המרדכי דמיקרי מוחזק בפעם אחת דכתב אדם שלא מל מעולם משמע הא פעם אחת לא מיבעיא ליה לרבינו משולם. והכי משמע נמי מלשון התלמוד במס' ביצה פ' המביא דמינה מייתי רבינו שמחה ראיה דקאמר הכא ברעפים חדשים עסיקינן מפני שצריך לבודקן ומשמע דווקא חדשים לגמרי שלא הוצת בהן האור מעולם כההיא דפרק כל שעה חדש יותץ ישן יוצן דאיירי בחדש לגמרי שעל ידי היסק זה נגמר כדפרש"י התם אהא מפני שצריך לחוסמו וחסום דרעפים לא שייך אלא בחדשים לגמרי. ותו דאי בעינן הכא חזקה גמורה כמו גבי שחיטה א"כ אמאי לא מייתי רבינו שמחה מהתם דדמיא ממש לדהכא דחיישינן שמא יתבהל מחמת מכת חרב שירא ויתקלקל אפי' למ"ד דלא חייש התם לעילופי איכא למימר דהיינו דוקא במכת חרב דבהמה ועוף אבל דאדם חיישינן ועוד דהתם את"ל שיתעלף ירגיש בדבר ויודע שקלקל ושוב אין תקלה ולא חיישינן שמא יתעלף כ"כ שלא ירגישו בקלקול אבל הכא אם יקלקל המילה נעשה תקלה שאין תקנה שוב אע"כ לא דמי להתם דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו ועי"ה ישהא או ידרוס או יחליד ולכך בעינן מוחזק בתלתא זימנין אבל הכא אין חששא אלא משום דשמא לא יוכל לאמן את ידיו לחתוך ולפרוע כדחזינן בחד זימנא דמאמן את ידיו שפיר סגי בהכי ולכך שרי לאב למול בשבת אע"ג דלא מל רק פעם אחת ואע"ג דאיכא אחר דמל זימנין טובא דהני תרי חומרי לא שייכי אהדדי לצרפם כלל והמחמיר יחמיר:
530
531שאלה רסו מילה שאירע בפורים אימתי מלין התינוק בבית הכנסת:
531
532תשובה יראה דמלין אותו לאחר קריאת המגילה וסיום התפילה כבשאר ימים דאע"ג דאחד מן הגדולים כתב שמלין בין קריאת התורה לקריאת מגילה כי היכא דכתב בא"ז שבר"ה מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר אמנם נמצא כתוב בשם אחד מהגדולים אחרינא שחולק על זה וצוה למול אחר קריאת המגילה וסיום התפלה כבשאר ימים ואמר דמההיא דתקיעת שופר אין ראייה דהתם הטעם הוא משום דכך הסדר ברית אברהם ועקידת יצחק וההיא טעמא לא שייכי גבי קריאת מגילה. ונראה דכן עיקר מטעם אחריני דפ"ק דמגילה מוכח דמצות מילה נדחית מפני קריאת מגילה דדריש התם מולאחותו הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' עד אבל מטמא הוא למת מצוה אלמא מת מצוה עדיפא טפי ממילה ואפ"ה בעי בתר הכי אי קריאת מגילה עדיפא ממת מצוה או לאו וכן כתב הרמב"ם וסמ"ג שאין לך דבר שמקרא מגילה נדחה מפניו אלא מת מצוה בלבד שהפוגע בו קוברו תחילה ואח"כ קורא מלשון זה משמע בהדיא דבשאר כל המצות קורא תחילה ואח"כ עושה אותו ואפילו אם באנו לדחוק ולומר דהאי נידחית מפני קריאת מגילה דקאמרי ר"ל היכא דאיכא ספיקא אם יש לו זמן לקיים שניהם אז מקרא מגילה עדיפא מכל המצות שצריך לקרותו תחילה משום פרסומי ניסא ואם יכול לעשות שוב המצוה אחריו יעשנה אבל לעולם כל היכי שוודאי בידו לקיים שניהם יקדים במילה משום דתדיר הוא ופרסומי ניסא איכא לעולם במאוחר כמו במוקדם והכי משמע חילק באשירי פ' במה מדליקין גבי הפטרה דר"ח וחנוכה ע"ש מ"מ נראה דמקרא מגילה נמי חשיבא תדירה לגבי מילה הואיל וזמנה קבוע בכל שנה והכי איתא בפ"ק דיבמות בשיטת עליה דפריך התם מה לתמיד שכן תדיר ומקשין התוס' עלה דנילוף מעומר ושתי הלחם דאינהו נמי דחי שבת ומתרץ ר"י דכולהו חשיבא תדיר הואיל וזמנם קבועה בכל שנה. אמנם פ' כל התדיר בזבחים קאמר אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה ומסיק התם לחד לישנא דמילה חשובה תדירה לגבי פסח ופסח נמי זמנו קבוע הוא בכל שנה אמנם לאידך שינויא התם ליכא כדפרש"י לשם וכן בתוספות פ' אילו דברים בפסחים מוכח דמילה לא חשיבא תדירה טפי מפסח והיינו כאידך לישנא וצ"ע בשיטת עליה דלעיל ובתוספות מס' ביצה ובפ' צולין והראייה מדברי הרמב"ם וסמ"ג דלעיל עיקר הוא:
532
533שאלה רסז בת כהן אחת פנויה שלא בכרה ונתעברה בזנות וילדה בן ואמרה מפלוני ישראל נתעברתי והוא מכחיש לה ואמר שמנכרי נתעברה ונותן הוכחות וראיות לדבריו שכן הוא שמנכרי נתעברה אבל אינם אומדנות ברורות ואדרבה הרבה בני אדם מאמינים לדבריה והבן נתגדל והיה לאיש. חייב לפדות את עצמו או לא:
533
534תשובה יראה דאינו חייב לפדות את עצמו דבהדיא איתא פ' יש בכור ופ' הזרוע דכהנת או לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים ואע"ג דמסיק עליה פ' יש בכור ובת כהן דמתעברה מנכרי הואיל ומחוללת מקדושתה הרי זו כזרה וחייב בנה ה' סלעים אבל בת לוי כה"ג פטור וא"כ נ"ד הואיל ואותו פלוני מכחישה ומוציא קול דמנכרי איעברה ונותן טעם ואמתלא לדבר נימא דנהמנינן ליה דהא ע"כ מהמנינן ליה דלא שדינן ליה בתריה לענין ירושה ושיהא מצוה להתעסק בקבורתו ולענין חליצה וייבום והכי כתב אשירי פ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו דאי קאמר ארוס לא מנאי קמעברה והיא אמרה מיניה מילתא דפשיטא היא דלא מהמנינן לה אלא משוינן להאי עובר ממזר אפי' לר"ג דקאמר היא נאמנת אפי' ברוב פסולים אצלה הנ"מ בברי ושמא אבל כשהוא טוען ברי כנגדה לא ותו דקיי"ל כר"י שאם אמר על בן אחד בין הבנים דממזר הוא נאמן כ"ש על זה העובר ע"כ. ונראה דבנ"ד דלא היתה אשתו כלל פשיטא ופשיטא דלאו כל כמינה לומר של פלוני הוא אי איתא קמן ומכחישה ולא שדינן ליה אבתריה בשום מילתא כלל אבל מ"מ אף לדידיה לא מהימנה אלא להך מילתא דלאו דידיה הוא אבל להאמין לכל דבריו ולומר מנכרי מעברה כדקאמר לה איהו ודאי לא אמרי' ומשום דר"י דנאמן על בן בין הבנים נמי לא מהימן דנראה דההוא הימנותא ליתא אלא בבן שנולד מאשתו בההיא האמינתו תורה שיכירנו לאחרים הואיל ומאשתו ומארוסתו נולד ומסתמא דמילתא הוא דלשדייה בתריה וכשהוא אומר דלאו מיניה הוא וממזר הוא מהימן אבל בנ"ד דלית ליה לא נישואין ולא קידושין בהך איתתא היאך תיסק אדעתין דליהוי מהימן במידי על הבן הנולד ממנה הואיל והוא אמר דלאו מיניה הוא ואי משום דאיהי אמרה דמיניה הוא אי לדידה מהימנא א"כ לאו מנכרי קאתי וא"כ כיון דאיהו לא מהימן לומר דמנכרי קאתי אדבורה דידה קא סמכינן דמכשר נתעברה דקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות וכאבא שאול פ' בתרא דקידושין דנאמנים אפי' ברוב פסולים אצלה ומכשירין בה ובבתה כר' יוחנן דקי"ל כוותיה וכתבו התוס' פ"ק דכתובות משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ולכך מהמנינן לה אע"ג דלית לה מיגו כו' כדאיתא התם וא"ת שאני הכא דמתכתשה מההיא דקאמר מיניה הוא ומה בכך מ"מ בהא לא מתכחשה שאמרה שמכשר נתעברה ולא מנכרי כדברירנא לעיל דאיהו לא מהימן להכחישה אלא בהא דלאו מיניה אבל לא לפסול הבן וכ"ש לעניין ה' סלעים דאית ליה להאי ברא חזקת ממונא דלא מחייבינן ליה לתת דמי פדיונו לכהן דמוקי ממונא בחזקתו ואמרינן מכשר נתעברה ופטור מפדיון. הנראה לע"ד כתבתי:
534
535שאלה רסח בסעודת פדיון יש לברך בברכת המזון שהשמחה במעונו או לאו:
535
536תשובה יראה דיש לדקדק בדבר דמצאתי הועתק מספר פרנס שכתב סדר פדיון הבן וסיים שנוהגין לעשות סעודה לפרסומי מצוה והיא סעודת מצוה וצריכים לברך שהשמחה במעונו ע"כ וכן שמעתי מורים מורי הוראה ברינו"ס וראייתן מהא דאמרינן פ"ק דכתובות רב חביבא איקלע לבי מוהלא בריך שהשמחה במעונו ולית הילכתא כוותיה משום דאיכא צערא לינוקא משמע אי לאו משום צערא לינוקא הוי מברכינן וא"כ בנ"ד דליכא צערא דינוקא מברכינן. אמנם אחד מהגדולים העתיק מתוספות ריב"א וז"ל אבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה תוך שלשים ואפילו תוך ז' ובלבד שלא יצא מפתח ביתו וכן בפדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ע"כ. מהכא שמעינן דאין לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא דהא שרי לאבל לאכול בסעודת פדיון הבן מהאי טעמא וכ"ש דאין לברך שהשמחה [במעונו] מהאי טעמא ואע"ג דכתב אשירי פ' יש בכור דיש מפרשים דמש"ה לא מברכינן שהחיינו על המילה כמו שמברכים על פדיון הבן משום דבמילה איכא צערא לינוקא משמע אבל בפדיון הבן ליכא צערא לינוקא דשאני שהחיינו מהשמחה במעונו דלגבי שהחיינו לא קפדינן אצערא כל דהוא כמו לגבי שהשמחה והכי מחלק בהדיא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה ע"ש. עוד רציתי לומר דדוקא גבי מילה אי לא הוי צערא דינוקא הוי מברכין שהשמחה במעונו ומשום דגבי מילה כתיב שש אנכי על אמרתיך אבל גבי פדיון הבן לא אשכחן לשון שמחה והכי מחלק במרדכי פ"ק דכתובות אפילו לעניין סעודת אירוסין ואע"ג דאיהו נמי סעודת מצוה היא כדמוכח במתני' פ' אלו עוברין. וא"ת אי לא קרי שמחה סעודת פדיון הבן ולא אשכחן לשון שמחה בסעודת פדיון הבן א"כ אמאי איצטריכו התוס' ריב"א לעיל להתיר מטעם צערא דינוקא תיפוק ליה דלא מיקרי סעודת שמחה לא קשה מידי דסד"א לאסור מטעם סעודות מריעות הואיל וחבורת בני אדם לשם ואהא בעינן טעמא משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ואין שם שמחה לאבל וכל זה אינני בא לחלוק על מנהג דבני רינו"ס שמברכין שהשמחה במעונו אלא ליישב מנהג דבני אושטריי"ך שלא שמעתי כלל שנהגו לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן:
536
537שאלה רסט יום ל"א של בן בכור שבאותו יום פודין אותו אם חל בשבת היאך יעשו. צריכים להמתין בפדיון עד אחר שבת או אם יש תקנה שיהא נפדה בשבת:
537
538תשובה יראה דאין למצוא תקנה שיהא נפדה בשבת ואע"ג דיכול לפדות ובכלי כסף או בשאר שוה כסף ה' סלעים בדבר שמותר לטלטל בשבת דאין צריך לפדות דווקא במעות ואפי' אם היה בא לפדותו במעות היה תקנה בדבר כגון שיתן לכהן המעות בע"ש כדי שיהא פדוי בהן לאחד בשבת וכה"ג מהני שפיר והכי מסקינן בהדיא פרק יש בכור דבין לרב ובין לשמואל אם פדאו בתוך שלשים במעות כדי שיהא פדוי בהן לאחר שלשים ולא נתאכלו המעות בנו פדוי בהן. מכל מקום נראה דלאו שפיר למיעבד כהני תרי גווני דאי בא לפדות בכלי כסף או שוה כסף בשבת גופיה דומה למקח וממכר ונראה הדברים דטפי איכא למיגזר בהכי ממאי דגזרו רבנן דאין מקדשין ואין מעריכין ביו"ט ואצ"ל בשבת משום גזירה דמקח וממכר כדאיתא בהדיא פ' בתרא דביצה ולפי מה שכתבו הגאונים סדר הפדיון דשואל הכהן מאי בעית טפי בנך בכורך או ה' סלעים כל כה"ג דמיא טובא לקניין ומכירה. ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כדמבואר לעיל גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הברכות שצריך לברך וגם עם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות וכן מוכח מן התלמוד דאפי' בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן כדאיתא פ' מרובה רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן ואע"ג דמפרשי אינהו בשם ר"ת דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו מ"מ בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה ולפר"ח כדאית לי' מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ' גיד הנשה דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות והיה רוצ"ל דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם וכיון דסעודת מצוה הוא דפדיית הבן כמו שביארתי בנ"ד אימתי יעשנה אם בשעה שיתן לכהן הה' סלעים נראה דלא יתכן דהא אכתי אין בנו פדוי ולא מלאו לו שלשים יום ואע"ג דסבר רב דכיון דא"ל כדי שיהיה פדוי לאחר שלשים יום בנו פדוי אפילו אם יתאכלו המעות ופסק הרמב"ם וכן סמ"ג וסמ"ק כוותיה וכן פסק באשירי דהלכה כוותיה דרב באיסורי לגבי דשמואל התוס' פ' מרובה בסוגיא דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל דאם יתאכלו המעות אין בנו פדוי וכן פסק בא"ז וברוב ספרים התם פ' יש בכור גרסינן ואע"ג דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדינא הכא הילכתא כשמואל. ונראה דהתוס' התם אית להו גירסא זו ואשירי ע"כ לא גריס לה וצ"ע דבריש מס' נדה גבי וסתות דאורייתא או דרבנן כתב אשירי גופיה דקי"ל כרב באיסורי כדאיתא פ' יש בכור ולא אשכחן בשום דוכתא פ' יש בכור דפליגי רב ושמואל אלא בהא דלעיל ותוספות במס' נידה התם נמי מייתי מפ' יש בכור דקי"ל הלכה כרב באיסורי אלמא גרסינן לה הא דלעיל וכיון דקי"ל כשמואל א"כ אכתי אינו פדוי דשמא יתאכלו המעות והאיך יעשו סעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה ותו דהיאך יעשה עם הברכות דברכת פדיון ושהחיינו אם יברך בע"ש בשעת נתינת המעות אכתי אין בנו פדוי לשמואל וגם לרב אכתי לא מחייב לפדותו והיאך יברך וציונו ובפלוגתא דרב ושמואל אינו אלא בדיעבד אי פדוי או לאו ובשבת אין ראוי לברך דלאו מידי קעביד השתא וממילא הבן פדוי בכניסת שבת שהוא יום ל"א כל כמה דלא נתאכלו המעות ולהכי עדיף טפי למינטריה ליד א' בשבת ואע"ג דבשילהי פ"ק דבכורות משמע דלאו שפיר דמי לאחר הפדיון מל"א יום ואילך מ"מ אשכחן דמאחרים כמה מצות כדי לעשות כתיקונן ובהכשר ובהידור וכן שמעתי שנמצא בספר אחד שאין לעשות הפדיון כשחל ל"א בו ונראה לנהוג הכי ואע"ג דנוכל ליישב כל הני גמגומים דלעיל בעניין הסעודה והברכות כיון דאין לאחר הפדיון מל"א יום ואילך וכשחל בשבת אי אפשר בו ביום ולא קודם לכן יש לדמות לנר חנוכה בע"ש שמדליקים מבעוד יום ומברכין כו' ואע"ג דליכא השתא מצוה ודילמא כבתה קודם הכנסת הלילה אלא התם דלא אפשר בענין אחר ועיין באותה תשובה דלעיל נר חנוכה שכבה בע"ש סי' רי"ח:
538
539שאלה רע ישראל היתה לו פרה מעוברת ומבכרת ומסרה לכפרי לביתו כדי לפרנסה בימי החורף וכשקרבה ימי לידתה של הפרה רצה הישראל למכור הפרה לנכרי כדי לפוטרה מן הבכורה ואי אפשר לו להקנותה ע"י משיכת הפרה או ע"י מקומה שהיא עומדת עליו לפי שהיא רחוקה ממנו כיצד יעשה שיצא ידי חובתו לדעת כל הגאונים דר"ת וכמה גאונים פסקו דמעות אינן קונות בנכרי:
539
540תשובה יראה דיש תקנה לדבר דנפק בה ידי כולי רבוותא והכי צריכנן למיעבד כדכתב במרדכי פ' הזהב דמהר"ם הצריך לאקנויי בכסף ובמשיכה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרש"י ודר"ת וכן המנהג ואע"ג דא"ז כתב דאפי' לר"ת מהני קניין כסף לעובר משום דר"ת גופיה פסק עובר לאו ירך אמו הוא וא"כ משיכת הבהמה לא מהני לעובר ועובר גופיה לא מצי למימשך וכיון דליכא מידי למימשך מהני קניין כסף כדמוכח תלמודא התם מ"מ נראה טעמו של מהר"ם דלא רצה לסמוך על זה היינו משום דלא קי"ל בהא כר"ת דהתוס' וכן האשירי פ' הפרה פסקו דקי"ל דעובר ירך אמו הוא בכל דוכתא חוץ מלגבי טריפה וכיון דבר משיכה הוא לא מהני ביה קניין כסף ותו באשירי במסכת בכורות כתב דלא מהני מכירת העובר משום דאין אדם מקנה דשלבל"ע וצריך להקנות הבהמה לעוברה כמו דקל לפירותיו ונראה דכה"ג יש כאן מה למימשך שהרי מוכר הפרה עצמה לעוברה וא"כ לא קנו מעות לפר"ת הואיל ואיכא מידי לממשך וא"ז דכתב דמהני מכירת העובר אפשר דסבר כרשב"ם וס"ל דמהני כדקאמר לכשתלד כדאיתא בהגה"ה דאשירי פ' מי שמת ואשירי סבר כר"י דפליג עליה התם ומהר"ם סבר נמי הכי ולכך הוצרך כסף ומשיכה ואנו נמי בעינן למיעבד הכי ובנ"ד דאין הפרה לפנינו נראה דכך יעשה לצאת כל ידי דיעות יקח מנכרי אחד סכין או חגור דבר שהוא כלי ויקנה הבהמה לנכרי בחליפין דחליפין קונין את חלופיהן בכל מקום שהן ור"ת גופיה פסק דחליפין קונין בנכרי והיה נוהג הלכה למעשה לשלוח הרשאה ביד נכרי ע"י חליפין והביא ראייה נכוחה מפ"ק דקידושין בברייתא ובמרדכי פרק מרובה ובתוס' ריש קידושין ולא אשכחן גאון דפליג אהא ואע"ג דרש"י פסק דכל קניינו של נכרי אינו אלא בכסף י"ל דהיינו לאפוקי משיכה אבל מודה הוא בחליפין דאשכחן נמי בקרקע דאינו נקנה אלא בכסף ובשטר ובחזקה והמטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה וקניין חליפין מהני בכל ואפי' את"ל דלרש"י לא מהני חליפין בנכרי מ"מ יש לתקן נ"ד ע"י אותו כלי עצמו שיתן לו הנכרי הכלי בתחילה בדרך חליפין ויקנה הפרה ואומר ג"כ אם לא מהני לי הקנין זה של הכלי בדרך חליפין הנני נותן לך הכלי בדרך כסף דכל דבר הנקנה בכסף נקנה נמי בשוה כסף והכלי יותר משוה פרוטה ויהא קונה בתורת כסף דמהני לרש"י בנכרי:
540
541שאלה רעא ישראל קנה פרה חולבת מן הנכרי וגם מעוברת היתה כמו ג' או ד' חדשים ולא שאלו לנכרי כלום אם כבר ילדה או לאו אך הנכרי אמר מעצמו היא מעוברת כאשר תראו ואני מזהיר אתכם שאל תקריבו אליה סמוך ללידתה כי דרכה לבעוט ברגליה מאד באותו זמן כי כן עשתה כבר ברשותי כשילדה יש לסמוך בכה"ג שבודאי אינה מבכרת היא או לאו:
541
542תשובה יראה דהמקל כה"ג לא הפסיד כלל כמו שאבאר. בבכורות פ' הלוקח בהמה כתב אשירי בשם ר"ת דחלב אינה פוטר ואע"ג דרוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות מ"מ לחומרא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת הבהמה שלא ילדה מעולם ועד עתה והוי ליה פלגא ופלגא וכן כתב במרדכי פ' בתרא דיבמות בשם ר"ת וכן פסק בא"ז. אמנם אשירי גופיה מסיק בבכורות וביבמות דלא כר"ת וכן התוס' ביבמות וגם הרמב"ם וסמ"ג משמו פסקו דחלב פוטר מ"מ נראה דאין להקל שכבר נהגו בכל אשכנז להחמיר וכן נמצא בשם מור"ם דכתב המנהג הוא להחמיר. ואפס שאלתי ודרשתי מיהודים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר ולא שמעתי אחד מהם שראה זה מעולם אך בעזים שמעתי ממקצתם שלפעמים הן חולבות ה' או ד' שבועות לפני הלידה וא"כ אפילו אי אשכחן פרה אחד מאלף הוי מיעוטא דלא שכיחא ומיעוטא דמיעוטא לא אמרינן ביה סמוך כדאיתא בהדיא בתוס' ואשירי ומרדכי דלעיל ואע"ג דתלמוד לא חשיב הך דאין חולבת אא"כ יולדת אלא דווקא רובא ולא רובא דרובא כמו שהוא בבהמות שלנו י"ל דבהמות שלהם היו משונות מבהמות שלנו ובכה"ג איתא בהדיא בתוס' ובאשירי פ' אלו טריפות דהא דאמרינן במס' בכורות פרה בת שלש וודאי לכהן משום דודאי לא ילדה קודם לכן וכתבו התוס' ואשירי דבהמות שלנו יולדות בשנה שנייה ומייתי ראיה מזה אמילתא אחריתי דבהמות שלנו יש לחלקם מבהמות שלהם לענין ענוניתא דוורדא וא"כ גם להך מילתא אין דוחק אם נחלק בדבר אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחודא כלל לסמוך על חקירותינו שהוא נגד קבלת התלמוד ולומר שנשתנה בזמנינו וגם הגאונים שכתבו לאיסור ולהיתר מזה היינו צריכים לומר שלא כתבו דבריהם לזמנינו ולארצות שאנו יושבים בהן ומור"ם כתב דהמנהג הוא להחמיר מסתמא ר"ל מנהג ארצותינו אבל מ"מ בנ"ד דאיכא בלאו הכי אומדנא דדעתא דאין מבכרת היא מכח דברי הנכרי ומוכיח בהדיא באשירי פ' הלוקח בהמה דהיכא דנכרי מסיח לפי תומו שאין נראה להשביח מקחו סמכינן אדבריו ובנ"ד נמי נהי דאין לגמרי מסל"ת הוא דאיכא למימר שגילה בדרך רמז שכבר ילדה לפי שהבהמה שכבר ילדה חשובה יותר ממבכרת מפני שאין מסוכנת עוד בלידה וגם החלב טוב יותר מבהמה שילדה ב' או ג' פעמים מחלב שמבכרת ואפשר הנכרי לא רצה לומר בפירוש שילדה כדי שלא ירגישו שכוונתו להשביח מקחו מ"א הדברים נראין שאין בדעת הנכרי להערים כ"כ לדבר בחידות וסגי בהאי סברא לצרף בהא דלעיל דאין בהמה שלנו חולבת אא"כ יולדת וכן כל כה"ג. הנראה לע"ד כתבתי:
542
543שאלה רעב לאה אשת ראובן היה לה נכסי מלוג והיה לה כעס עם בעלה והקדישה כל נכסי מלוג שלה מה יעשה ראובן בפירותיהן יוכל ליהנות מהן או אם תמות יורש את הנכסים הגוף וגם הפירות או לאו:
543
544תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר. התוספות פ' אע"פ מקשין מהא דאמר רבא בפ' אלמנה לכ"ג אההוא איצטלא דפרסה אמיתנא דקני מיתנא משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דאשה בכתובתה ובפ' החובל אמרינן דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואע"ג דשיחרור מפקיע כמו הקדש וא"כ לאשה אמאי אין יוצאין אע"כ משום דאלמוה רבנן לשיעבוד דבעל ולכך אין יוצאין וא"כ מיתנא נמי לא ליקנו משום שיעבוד דאשה דהא בכתובות בר"פ המדיר מדמה תלמודא שיעבוד דאשה לשיעבוד דבעל לענין דאלמוה להו רבנן ומתרצין בחד שינויא דרבא סבר כמ"ד פ' החובל דעבדי מלוג יוצאין לאשה אי נמי לגבי נכסי מלוג ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה ולכך אלים שיעבודיה. והשתא לפי תירוץ ראשון דסבר רבא דהאשה מפקיע בשיחרור נכסי מלוג שלה מיד בעלה ה"ה ע"י הקדש ואע"ג דע"י קונמו' ודאי לא מצי מפקעת חילק בתוספות פ' אע"פ ובפ' השולח וכן במרדכי פ' המדיר דדווקא בקונמות דאינה אסורה אלא לבעלה לא מפקעה דאלמוה רבנן לשיעבודי' דאל"כ לעולם תיאסר עליו אבל בהקדש דאסור לכל העולם יש לה כח לאסור*). אמנם התוס' התם פ' השולח מסקי בשם ר"י וכן פרש"י דדווקא קדושת הגוף כגון שור תם למזבח וכן קניית המת וכן קונמות נמי חשיב קדושת הגוף המוציאה אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבוד' אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש להפקיע הואיל ויש לו פדיון ולאידך שינויא דלגבי נכסי מלוג דידו עדיפא בהו מידה אין בה כח להפקיע אתי נמי שפיר דבעל מצי ליהנות אע"פ שהקדישה דלא חל הקדש עלה. אמנם ודאי אם מת הוא תחילה חל ההקדש דמדינה היה חל מיד אלא דאלמוה לשיעבוד דבעל וכיון דמת פקע שיעבודא והכי מוכח בתוס' פרק אע"פ. אך קשה דא"כ בחיי הבעל נמי יחול הקדש על טובת הנאה שלה שיכולה למכור אם תתאלמן או תתגרש והכי איתא באשירי פ' הפרה ובמרדכי פרק הספינה וכן מוכח בתוספות פ' אע"פ לגבי מקדיש שדהו הממושכנת או מושכר ביד אחרים דכשיעור דמי המשכון או השכירות אינו יכול להקדיש אבל המותר קדוש והשוכר או בעל המשכון שותפין עם ההקדש ושמא לענין נכסי מלוג הואיל וידו עדיפא מידה בחייו לא חל לגמרי ובאשירי פ' המדיר מחלק דלהכי לא אלמוה רבנן לשיעבוד דאיתתא באיצטלא דמילתא משום דלענין כתובה אין לה צורך כ"כ לכך לא אלמוה אבל בהמדיר קאי לענין מזונות שהן צריך לה יותר ולכך אלמוה לשיעבוד דידה בהו כשיעבוד דבעל. גם לפי חילוק זה צריך לתרץ מ"ש בעבדי מלוג דאין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשיעבוד הבעל ואע"ג דאין לו צורך כל כך בנכסי מלוג כמו במעשה ידה וגבי איצטלא קני מיתנא משום דלא אלמוה לפי שאין לה צורך כל כך וי"ל דלא דמי דכמה מילי מקילינן לגבי כתובה כדאמרינן מקולי כתובה שנו כאן ולעולם אלמוה רבנן לשיעבוד דבעל בנכסי מלוג לכל מילי:
544
545שאלה רעג העולם נהגו ליהנות בכמה הנאות מן התיבה ומפות ומעילים של ספר תורה באקראי יש צד היתר בדבר או לא:
545
546תשובה יראה דאם לא התנו עליהם בתחילה שיוכל לעשות בהן תשמישו מילתא דפשיטא היא דאין צד היתר בדבר אפילו תשמיש עראי דאקראי כדמוכח פ' בני העיר ובכמה דוכתי דאסור ליהנות ולהשתמש בתשמישי קדושה שום הנאה ותשמיש חול כל עיקר ואפילו תשמיש קדושה אחרת קלה ממנה אסור וא"כ אסור להניח שום ספרים על התיבה שמניחין עליו ס"ת או לכסות שאר ספרים במפות ומעילים של ספרי תורות אמנם על ידי התנאים שרי אפי' לתשמיש חול כדמייתי אשירי מהירושלמי דאם התנה על ארון הקדש שרי לתת בו כלים ואנן דלא זהירין בכל הני אפי' בלא התנאה נראה ליישב בדוחק משום דהאידנא כמעט אי אפשר ליזהר לפי שיש לנו ספרי תורות רבות בבית הכנסת שיש להן הרבה מעילים ומפות גם יש לנו ספרים רבים חומשים ומחזורים בבית הכנסת ומאריכין אנן בשבתות וימים טובים בבית הכנסת בזמירות ובפיוטים מה שלא היה כן בימיהם ולכך קשה מאד ליזהר שלא יניחו ספרים על התיבה או שלא יטלו מעילים ומפות לכסות בהן ספרים או גם שלא ישענו עצמם על התיבה וישבו על המעילים ומפות ואמרינן בפ"ב דקידושין דאין מועלין בבגדי כהונה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר ליזהר ואע"ג דמשמע התם מפרש"י דדווקא הנאת שוגג שרי מהאי טעמא ולא מזיד מ"מ שמעינן מהתם דבכה"ג חשיב אי אפשר ליזהר וכיון דהכי הוא לב בית דין מתנה עליהם כי היכי דלא ליתו בהו איניש לידי תקלה וכל מאן דיהיב כי הני מילי לב"ה אדעתא דחבר העיר וגדולי הציבור יהיב ולכן מתנה שלא יחול קדושה עלייהו כלל. וכה"ג אמרינן בפ' קמא דשבועות דלב ב"ד מתנה עליהם אתמידין שלא הוצרכו לצורכי צבור שלא יחול עליהם קדושה הגוף ופרש"י שם דאכל מידי דצבור בית דין נותנין לב ולאו דוקא כי התם דגבי תמידין דידעו בית דין דודאי יותירו בכל שנה כדפרש"י התם אלא אפילו במידי דלאו ודאי אלא דרגיל להיות לב ב"ד מתנה עליהם כדמוכח התם דפריך עלה מפר ושעיר של יוה"כ שאבדו דלא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם ומשני דאבודים שאני משום דלא שכיחי משמע דאי הוה שכיחי אע"ג דלאו ודאי קאתי היה לב ב"ד מתנה עליהם נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין:
546
547שאלה רעד חכם אחד שונא מאד לבעל הבית שכינו ונכשל אותו בעל הבית במלתא דחייב עליה נדוי כהלכה וקפץ עליו אותו חכם ונידה אותו כהלכה אבל הכל מכירין ומרגישין שלא נידה אותו רק מחמת השנאה כי היו אחרים שנכשלו ג"כ באותו ענין ולא אשגח לנדות אותן יש ממש בנידוי כה"ג או לאו:
547
548תשובה יראה דיש להביא ראייה דאין ממש בנידוי כה"ג מהא דאמר בירושלמי ומייתי לה בהגה"ה במיימון וביורה דיעה תלמיד חכם שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי וכתב ביו"ד בשם אבי העזרי וז"ל לא ידעינן מה היא לצורך עצמו. ושמא הכי פירושו שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נידויו נידוי ע"כ ונראה דנ"ד להא דמיא דמה לי מכוון כדי להשתכר בהתרתו בממון ומ"ל אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע את שונאו גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואל"כ אין ממש באותו נידוי. ואע"ג דבהגה"ה במיימון מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר אדברי ראבי"ה יש לסמוך דכן כתב עליו א"ז דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו:
548
549שאלה רעה נדר להתענות שני וחמישי שנה תמימה ורצה ללוות אחד מן הימים ולפרוע בשאר ימי השבוע שרי למיעבד הכי או לאו:
549
550תשובה יראה דהא מילתא צריך דקדוק בדברי הגאונים אחד מן הגדולים העתיק מתשובת הרא"ש וז"ל מי שנדר להתענות שני וחמישי ואירע תשעה באב ביום שלישי ישאל על נדרו או ילוה תעניתו ויפרענו ע"כ. ובא"ז גדול במס' תענית כתב וז"ל בנימוקי רב שרירא גאון זצ"ל כתוב פי' הגאונים יחיד שקיבל עליו תענית בשני וחמישי כל ימות השנה ואירע ערב תשעה באב בשני כיצד הוא עושה לסעוד שתי פעמים אי אפשר מפני נדרו אלא סועד פעם אחת טרם יבא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפללין מנחה תפילת תענית וצריך להתפלל מנחה ואח"כ סועד והכי תירצו הגאונים עכ"ל ומההיא דלוה אדם ופורע כתב אשירי דפר"ח דווקא במצטער או ע"י אונס הא לאו הכי לא. אבל בא"ז כתב דאפילו בעבור שמחת מריעות יכול אדם ללוות תעניתו ולפרוע כל שכן בשביל סעודת מצוה ואפילו ביום זה ופי' דיום זה מפרש באשירי פ"ק דתענית וכן בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח פ"ק דשבת דהיינו יום קבוע לו כגון יום שמת בו אביו אבל אומר ביום פלוני אתענה לא חשיב יום זה אבל באשירי פ"ק דשבת לא משמע הכי לפי מאי דמייתי מן הירושלמי ואפילו ביום זה כה"ג יכול ללוותו ונראה מה דכתב א"ז דאפי' ביום זה יכול ללוותו רוצה לומר ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאין יכולין ללות דמסתמא לא פליג אירושלמי. והשתא נראה לענין שאילתינו דהיכא דקבל עליו חמישי ושני כל השנה או חצי שנה נוכל לומר דדמיין ימים הללו קצת ליום קבוע הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום ידומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכן משמע בא"ז הגדול דלעיל מנימוקי רב שרירא דכתב לסעוד שני פעמים אי אפשר מפני נדרו ואם אמרת דמצי ללוות אמאי אי אפשר ילוה ויפרע וכן משמע מדתניא פ"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בחמישי ושני כל השנה ופגעו בו יו"ט אם גזירתינו קודם לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא אמרינן דילוה נדרו ויפרע אפס יש לומר דכל זה איירי אם לא ירצה ללוות כההיא דתשובת אשירי דלעיל דכתב ישאל על נדרו או לוה תעניתו ויפרענו. ומ"מ הדעת נוטה בנ"ד דאין ללוות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל. הנלע"ד כתבתי:
550
551שאלה רעו חכם נידה אחד בשביל שהלך עם חבירו בערכאות של נכרים ולא רצה לדון עמו בדיני יהודים כי סמך על תקיפתו עם הערכאות שיזכה בודאי לפניהם וכאשר נידה החכם על ככה גרם עם השררה שגזרו בקנס חמור שכל מי שיחזיק נידוי על זה פלוני ילקה בכובד וחומר מחוייבין הציבור ליכנס בספק סכנה של עונש השררה שיחזיקו הנידוי ואולי יענשו או אין צריכין:
551
552תשובה יראה דלא מחויבים ליכנס בסכנת עונש השררה בכה"ג וכן ראיתי מעשה בימי חורפי שאפי' התלמידים לא החזיקו בנידוי וחרם שהטיל הרב שהיה במלכות אחר כי המושל שהיה באותו מלכות של התלמידים צוה וגזר בעונש גוף וממון על כל המחזיקים בחרם ובפעם ההוא חד מרבוותא הביא ראייה לדבר מההוא דכתב אשירי פ' ואלו מגלחין דמנודה סתם אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבין בד' אמות שלו חוץ מבניו ובני ביתו ואשתו שמותרים עמו ע"כ. הא קמן דבני ביתו הואיל וצריכין לו ומזולתו לא היה להם פרנסה ומש"ה שרי אלמא דלא מחייבינן לקפח פרנסתינו בשביל הנדוי ולב ב"ד מתנה על כה"ג כש"כ גזירת המושל בקנס ועונש דכ?תוא ממכר הוא דיש לירא שיענש כ"כ שיצטרך כל ימיו להיות חסר פרנסה ומזונות. אמנם נראה דדוקא בכה"ג שנתנדה בדברים שבינו ולבין חבירו עבור עניני ממון וכה"ג שסוברין השררה שלהם הכח והממשלה לשפוט ולדון ולנזור ולצוות כרצונם ואין כאן פריקת עול הדת והתורה אם הולך בתוקף ובאלמות עם חבירו אבל אם החרימוהו ונדוהו בשביל שעבר עבירות בפרהסיא בדברים שבינו ולבין המקום ב"ה כה"ג מחייבינן נפשינו ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו ותורתינו ומשום קדושת השם כדאשכחן פ' מי שמתו דרב אדא בר אהבה חזא לההיא גברא דהוי לבוש מלבוש כלאים סבר דישראל הוא קרעינהו מיניה בשוקא וחשיב התם דמסר נפשו על קדושת השם דמסתמא היה לו לירא מן הלובש ולא חש ומסר נפשיה וצריך לתת לב לפי הענין. הנראה לעניית דעתי כתבתי:
552
553שאלה רעז ראובן חלה בנו ונדר שלא לשתות יין כל ימי החול עד שיהיה הבן בר מצוה כלומר בן י"ג שנים ועמד הבן מחולי זה והבריא שנה או שנתים ואח"כ נפטר מחולי אחר ולא מלאו לו עדיין י"א שנים שרי ראובן לשתות יין מיד אחר מיתת בנו שהרי מעתה לא יגיע הבן לעולם להיות בר מצוה או צריך להמתין עד שיגיעו השנים שהיה ראוי להיות בר מצוה או שמא יאסר לעולם:
553
554תשובה יראה דהא אין סברא לומר דיאסר לעולם שהרי לא יגיע הבן בקבר לעולם להיות בר מצוה דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות ואפילו את"ל דהיה ר"ל עד שיהא בן י"ג שנים גם זה לא יהיה בקבר לעולם דמוכח בפ' אלו נערות דאין בגרות בקבר וה"ה דאין שנת גדלות בקבר מ"מ מש"ה לא אמרינן כלל דיאסור לעולם דכוונתו מוכיח שלא היה בדעתו רק לידור בשנים קצובות ובדעתו היה שבזכות הנדר זה יחזור הנער לבוריו ויזכה הוא לגדלו עד שיהיה בר מצוה ולכך קצב לו זמן זה אבל לא כיון כלל להצטער מן היין רק קצבת שנים הללו ולא לעולם כלל. והכי איתא פ' קונם יין בגמרא ובאשירי נמי מייתי לה התם גבי היו מסרבין בו לישא בת אחותו דדיינינן לפי כוונתו אפילו אם הוא נגד הוצאת שפתיו אלא דאיכא לאיסתפוקי אי צריך להמתין עד כי יגיע י"ג שנה שהיו ראויין לנער ואע"ג דבודאי לא יגיע לו שהרי מת ונדמהו להא דתנן פ' מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח הרי זה גט ומסתפק תלמודא התם אי לאלתר שרינהו דהא ודאי לא אתי שהרי מת או דווקא לאחר יב"ח שרינהו לכי מקיימא תנאה ולא איפשיטא וכתב אשירי דאזלינן לחומרא וצריך להמתין עד כלות זמן התנאי ואע"ג דמהשתא ידוע לכל שיתקיים התנאי וא"כ בנ"ד נמי דאע"ג דמת הנער ואין כאן תנאי עוד מ"מ צריך הוא להמתין עד כלות הזמן שקבע בתחילה ונראה דכ"ש הוא דהתם עכשיו שמת תוך י"ח הדבר ידוע שבודאי יתקיים דבריו ותנאו שיהא גט מעכשיו אם לא יבא והיה לנו לומר דמעתה הרי הוא גט מעכשיו כמו שהוא אומר והתנאי ודאי לא יתקיים ואפ"ה אנו מצריכין אותו להמתין עד כלות הזמן שקצב בנ"ד שאם תתירנו לשתות יין מיד מיתת הנער לא יתקיימו דבריו שהרי נדר שלא ישתה עד כי יהיה לנער י"ג שנה והן לא היו לו עדיין ונהי נמי דלעולם לא יהיה לו ועל מה ימתין הא גבי גט דלעיל לא אמרינן דעל מה תמתין היא מלינשא וכל שכן הכא. אך נראה דיש לחלק דהתוספות ואשירי כתבו שם גבי גט דהטעם הוא דצריכין להמתין משום גזירה אטו לא מת וא"כ י"ל דדוקא התם שייך לגזור משום דנתן הגט על התנאי דמעכשיו ואשכחן בכמה גווני שהתנאי בטל והמעשה קיים איכא למיגזר דאי שרי ליה תוך י"ב חודש כשמת אתי נמי למישרי כשלא מת ונימא דהתנאי יהא בטל מטעם אחר אבל כאן מה יש לגזור אי לא מת הנער אין כאן מקום וצד שנוכל למטעי ולומר שלא יקיים את נדרו שנדר בו בלי שום תנאי וספק מ"מ צריך להתיישב בדבר אי שייך ה"נ למיגזר:
554
555שאלה רעח המתענה ביום שני דר"ה תענית חלום צריך להתענות כל ימיו יום השני של ר"ה או גם יום ראשון או שמא כלל לא ואם צריך למיתב תענית לתעניתו בחול אהני תעניות דר"ה או לאו:
555
556תשובה יראה דהני ספיקות אין לפשוט ולבאר אותן רק מתוך קבלת הקדמונים ולא מתוך הסברא. מצאתי תשובה אחת מאחד מהגדולים ששאל את רבו הני ספיקות ודקדק בהן מהא דכתוב בהגה"ה במיימון בשם רוקח שקבל מאביו וכן נהג מהר"ם דמי שמתענה פעם אחת תענית חלום בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים ונסתפק הרבה אי דווקא ביום ראשון קאמר משום דאנו בקיאים בקבועי דירחא וידעינן דיום ראשון עיקר הוא והשני אינו אלא מנהג אבותינו הוא והרי הוא כשאר ימי התשובה דלא דיינינן ביה או דילמא כיון דנהגינן ביה כל קדושה דר"ה בכל מילי כמו בראשון ורצה הרב לדמותו להא דנמצא בנימוקי במוצאי יוה"כ דאין הדין והבימה מסתלקת עד שישלימו ישראל סדריהם ואע"ג דכבר פנה היום ותוספות יוה"כ אינה אלא עשה אלא חביבים ישראל לפני המקום דהקב"ה מנהיג ב"ד של מעלה אחר סדריהם ולפ"ז איכא למימר דצריך להתענות כל ימיו שני הימים כמו בראשון ועוד מסופק המתענה בכה"ג אי צריך למיתב תענית לתעניתו אפילו אי לא חל ר"ה בשבת מידי דהוה אמתענה בר"ח דעלמא ובחנוכה דבעי למיתב תענית לתעניתו ואי בעי צ"ע אי מהני תענית די' ימי תשובה או לא הואיל ומתענה בלאו הכי ע"כ. והשיב רבו שראה בנערותו בני אדם שהתענו פעם אחת ביום שני דר"ה על ידי חלום והורו להם גדולים להתענות כל ימיהם יום שני דר"ה דווקא וגם ראה הרבה בני אדם שהיו מתענין ב' ימים של ר"ה על ידי שהתענו פעם אחת ביום ראשון בשביל חלום כאשר הורו להם הגדולים להתענות אפילו כשחל ר"ה בשבת וכל אילו לא יהבו תענית לתעניתא ונראה היה לו משום דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ר"ה וא"כ אפילו להני דסברי דמצוה לאכול בכה"ג מודו דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט הואיל דמן השמים הראוהו דתעניתו חביבה בשמים בר"ה ע"כ דברי השאלה והתשובה בקצרה. ועתה אי לא דאיסתפינא לחדש דבריהם וטעמא במילי דצריכי גמרא וקבלה הייתי אומר דמה שכתב בשם הרוקח ומהר"ם דמי שהתענה פעם אחת בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים היינו טעמא כמו שכתב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה אבל המתענה ביו"ט ראשון משום חלום יתענה ביו"ט שני עכ"ל והשתא לפי זה המתענה ביו"ט ראשון דר"ה צריך למיתב בשני תענית לתעניתו וכן צריך לעשות כל ימיו ולפ"ז המתענה ביו"ט שני של ר"ה לא יתענה כלל ביו"ט ראשון דלא שייך האי טעמא מידי אמנם אין נראה כלל לזוז מטעם הראשונים וכדמבואר לעיל דהטעם הוא שצריך להתענות כל ימיו היינו משום דהראוהו בפעם ראשונה מן השמים שתעניתו חביבה בשמים בר"ה ולכך יתענה כל ימיו ומהאי טעמא המתענה בשני משום חלום אין צריך להתענות רק בשני ולא בראשון מדלא הראוהו לו בראשון ולכך אין לנהוג רק כדברי השאלה והתשובה כדמבואר לעיל:
556
557שאלה רעט אשה שנדרה נדר שיש בו עינוי נפש ושמע בעלה וקיים לה אם יש תקנה עדיין להתיר אותו נדר או לאו:
557
558תשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא במרדכי פרק השולח כתב בשם ר"י דנדרים שבינו לבינה שהבעל יכול להפר אם לא הפר הבעל אין החכם יכול להתיר ומייתי ראייה מספרי דבין נדרי עינוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה אי לא הפירם בעל ביום שמעו לא מצי חכם להתיר. אמנם במרדכי פ' המדיר כתב והוכיח מן התלמוד דאפילו נדרי עינוי נפש דאמרינן בהן שהבעל מפירם לאו לגרוע כח החכם בא אלא לעולם כח החכם עדיף ויכול להתירם ע"כ. והיה נראה דההיא במרדכי פ' השולח עיקר הוא דההוא דפ' המדיר דחוק הוא מאד ליישב למדקדק שם דמייתי ראייה מנדרים שנדרה קודם שנתקדשה לו ובהנהו ודאי עדיף כח החכם שהבעל לא מצי להפירם אפילו כשתנשא לו דאין הבעל מפיר בקודמים אלא יש ליישב בדוחק מההיא דרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ טורח רב ליישב אפילו בדוחק ולכך היה לסמוך טפי אההיא דמרדכי פ' השולח אלא דבפ"ב דיבמות תנן החכם שאסר את האשה בנדר לא ישיאנה ופרש"י כגון שנדרה הנאה מבעלה ולא הפיר לה הבעל והלכה אצל החכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה לא ישיאנה מפני החשד עכ"ל הא קמן דפירש בהדיא דיכול החכם להתיר נדרים שהבעל יכול להפר והיינו דלא כמרדכי פ' השולח ונראה דמוכח התם לפרש כפרש"י ולא מצינו לפרש בכה"ג כגון שהפר לה הבעל והיה ספק אם תועיל הפרתו כמו שמצינו בנדרים פ' נערה ובפ' בתרא כמה חלוקים בהפרת נדרים והלכה אל החכם להורות לה אם מועלת ההפרה ואסר אותה והורה שאינו מועלת דאי הוה מפרשינן הכי לא דייק תלמודא מידי התם דאיירי בתלת משום דהא התיר ישאנה והיתר נדרים אינו אלא בשלשה דלפום מאי דמפרשינן השתא לא הלכה אל החכם אלא להורות לה ולא לשם התרה כלל וק"ל. וכיון דלפרש"י מצי החכם להפר וכן מוכח מן התלמוד התם כדפרשינן א"כ לית לן למסמך אההיא דמרדכי דפ' השולח ואמרינן דתלמוד דידן לית ליה דרשה דספרי. ובפ' נערה במס' נדרים פי' רבי אליעזר ממי"ץ דמילתא דפשיטא הוא דאפילו קיים הבעל יכולה היא לשאל לחכם להתיר לה ולאידך פירוש דפירש התם בעיא היא בגמרא ופשיט תלמודא דנשאלין א"כ ליתא לההיא דמרדכי פ' השולח. אמנם להתיר לבעל הקמתו כדי שיוכל הוא להפר כדאמרינן פ' נערה דנשאלין על ההקם ההיא שאלה לא מהני אלא ביום שומעו שאז מתיר החכם הקמתו מה שאמר לה קיים ליכי ואותו הקיום עוקר החכם כאלו לא נעשה כלל ומ"מ עדיין היה כמו החריש לה ולא קיים ולא הפיר דאין החכם מתיר השתיקה אלא הקיום שמוציא בשפתיו. אבל השתיקה אינו יכול להתיר ולכך צריך לשאול על הקיום דווקא ביום שומעו כדי שיוכל עדיין להפר אחר ההתרה כך נראה לדקדק מן פ' המדיר ואע"ג דקאמרי התוספות התם באת"ל דיכול להיות נשאל אפילו אחר יום שמעו נראה דלרווחא דמילתא קאמרי הכי דבסמ"ג פסק בהדיא דאין נשאלין על ההיקם אלא ביום שומעו ונהי דביורה דיעה מסיק דנשאלין יש לחוש לדברי סמ"ק וסתם לישנא דהתוספות. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
558
559שאלה רפ תלמיד חכם וצבור גזרו תענית בשביל צבור אחד רחוקים מהן מהלך שני ימים שנתונים בצרה גדולה ותפיסה חמורה ולאחר שהתענו יותר מחצי היום באים להם שמועות ברורות שנפטרו מן התפיסה אתמול קודם שקבלו עליהם התענית צריכין מעתה להשלים או לאו:
559
560תשובה יראה דמן הדין אין צריכין להשלים דאפי' היה נדר גמור ולא קבלת התענית כיון דאשתכח למפרע דבטעות הוא א"צ התרה וכה"ג איתא במס' נדרים פ' ר' אליעזר קונם שאיני נכנס לבית פלוני מכני שכלב רע בביתו ואמרו לו כבר מת הכלב קודם שנדרת אין צריך התרה מפני שנדר טעות הוא והא דתניא פ"ק דתענית הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים וכתב במרדכי בשם ראבי"ה דדווקא שנתרפא לאחר הנץ החמה לרבי מאיר או לאחר חצות לרבי יודא או לאחר תשעה שעות לרבי יוסי דהכי פליגי לענין תענית גשמים אם ירדו להם גשמים ביום התענית ופסק שם הלכה כרבי יודא ובאשירי מקשה עלה מאי שנא מתענית גשמים דמשמע על החולה שיתרפא ועל הצרה שעברה לעולם מתענה ומשלים. וכתב בשם הראב"ד לתרץ דגשמים כשירדו כל צורכן שוב אין צריכין להן עוד אבל שאר צרה לעולם צריכין לרחמים שלא תחזור ואין נראה לאשירי חילוק זה וחלק הוא וכן כתב הרמב"ם דשאני יחיד מציבור דציבור צריכין להלל בכרס מליאה שנתקבל תפלתם אבל היחיד לעולם משלים. מ"מ לא קשיא מידי לנ"ד דאפילו איהוי יחיד דהתם הקבלה לא בטעות הוא ולכך בנ"ד דאיגלאי מלתא דשלא כדין התענו לעולם אפי' היחיד אין משלים והציבור ודאי אין צריכין להשלים כלל כדמבואר לעיל. וכן נראה נמי דהא דכתב א"ז אההיא דקודם חצות לא ישלימו שאם תלמיד חכם ורוב הציבור רוצים להשלים אין היחיד רשאי להפריש מהם בנ"ד לא שייך לתלמיד חכם ולרוב הציבור להחמיר על עצמם ולהשלים הואיל ומעיקרא בטעות ולא דמי להתם דהתחילו בדין לכך ראוי להחמיר ולהשלים אע"פ שאין צריכין וקל להבין. אמנם זכורני בימי חורפי דהוי עובדא ממש כנ"ד והשמועות באות בערב סמוך ליכנס בבית הכנסת שנפטרו מן התפיסה קודם קבלת התענית ואעפ"כ תלמיד חכם אחד מן הגדולים והצבור סיימוהו היום בתענית וקראו בתורה והפטירו במנחה כבשאר תעניות ואפשר משום דהעריב היום כ"כ לא חשו למילתא. הנראה לע"ד כתבתי:
560
561שאלה רפא הקהל עשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע אחת שיצא עליה עירעור דפסול ויהי ממחרת כשהכריזו התקנה בא ראובן ואומר שכחתי שיש לי מאותו מטבע שהחלפתי זהוב בעדם שריא ליה להחליפם הואיל והיתה בידו קודם שנעשה התקנה או לאו:
561
562תשובה יראה לכאורה דשרי וכה"ג ממש נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהורה פעם אחת עשו תקנה שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והתיר לו למכור ביותר מן הערך הואיל והיה בידו קודם התקנה והביא ראייה מהא דאיתא פ"ק דחולין בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו בני ישראל לארץ מהו ופרש"י התם לענין דרוש וקבל שכר בעי לה וכתב אשירי שם דאין נראה לו דלענין זה בעי לה והביא ראייה דלאו אורחא דתלמודא למבעיא בעניין זה ומפרש הוא דנ"מ אף לדידן בבעיא זו שאם אסר אחד את עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשיגיע לו אותו זמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר למיכל מה שנתיתר בידו ע"כ והיינו כנ"ד דמ"ל לענין אכילה ומ"ל לענין שאר מעשה. אמנם נראה כיון דההיא בעיא סליק בתיקו וקי"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ולענין תיקו דנדרים פסק אשירי במסכת נדרים בכמה דוכתא לחומרא בתיקו ובנ"ד דתיקנו בחרם ובאלה וקבלו עליהם בשבועה א"כ הוי דאורייתא והוראת אחד מהגדולים דלעיל י"ל דתקנה בעלמא היתה ולא בחרם ולא באלה אלא בקנסות בעלמא ואפי' שיש לי קצת הירהור עלה דבסמ"ג במצות שבועת שוא כתב בשם הגאונים דבנשבע שלא יכנס לתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כמו נשבע שלא לאכול מצה או שלא לישב בסוכה אלמא דתקנת הקהל נמי דאורייתא היא ופסק האשירי נ"מ אף לדידן בנדר דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכה"ג כמה נדרים אשכחן במסכת נדרים דאינם אלא בבל יחל מדרבנן וכה"ג הוי תיקו דרבנן לקולא. הנראה לע"ד כתבתי:
562
563שאלה רפב הקהל עשו תקנה על איזה דבר והעמידו קנס עלה שכל מי שיעבור הן איש או אשה יקנס בכך וכך לצדקה ועברה על התקנה אשה שיש לה בעל ואין לה כלום חוץ מבעלה חייב בעלה לשלם בשבילה או לאו:
563
564תשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק קצת בפ' המקבל איתא דרבי יודא היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יודא אומר מביא אדם קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת ופרש"י כל הקרבנות שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה וחטאת ואשם וכן מפרשים התוס' דקרבנות חובה כה"ג שבאין לחיבת גופה חייב לשלם ומייתי ראייה מן הירושלמי דאם אכלה חלב או חללה שבת חייב להביא קרבן בשבילה ואפי' אם נתחייבה בהן קודם שנשאת לו כך היא לדעת התוס' ומרדכי והגה"ה באשירי שם אבל לפרש"י ולגירסתו דווקא כשנתחייב בהן והיא תחתיו והיה נראה לדמות נ"ד לתשלומי קרבן דכיון שעברה על תקנת הקהל והיא עבירה גמורה כדאיתא להדיא בסמ"ג דהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הרי זה שבועת שוא כמו הנשבע לבטל את המצוה וכאן נמי אע"פ שהעמידו קנסות מ"מ לא התירו בשביל זה לעבור וליתן הקנס אלא שאם יעבור אפילו בשכחה יתן הקנס שיהיו נזהרים לקיים והקנס מ"מ בא לכפרה קצת על העובר ודמי קצת למביא קרבן על חטאתו וצ"ע אי הנדון דומה לראייה. הנלע"כ:
564
565שאלה רפג כהן שמת לו מת בשבת שמצוה היא לטמא לו שרי ליה לשהות עם המת באוהל בשבת או לאו:
565
566תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דאשירי כתב בשם הרמב"ם דעד שיסתום הגולל מטמא הוא לקרובים בין לצורך ובין שלא לצורך וא"כ בנ"ד נמי אע"ג דבשבת הוי ואי אפשר לקוברו היום מ"מ צריך הוא לשומרו שלא יהא מוטל בבזיון והוי קצת כמו צורך קבורה והא קמן דאפילו שלא לצורך התירה תורה וכ"ש בכה"ג אמנם בתוס' פ"ק דפסחים גבי שפחתו של מציק כתבו בפשיטות דכהן אסור לטמאות לקרוביו אם לא לצורך המת ותוספת משאנץ ביארו יותר וכתבו דלא שרי לטמאות רק לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכים וא"כ נכון להחמיר:
566
567שאלה רפד אחד מעבדי המושל הכניס סוסים לבית הקברות לרעותם שם בע"כ של הקהל מחוייבים להוציא שחדים כדי למחות בידו או לאו:
567
568תשובה יראה האם יש בידם למחות ע"י שחדים מועטים וגם שלא יצטרכו לירא שיגרום להם עבד המושל רשע ותקלה במקום אחר בשביל התנגדות ודאי צריכים לטרוח כדי למחות בידו משום כבודן של מתים אבל אם חוששין הרבה לרשע ותקלה או שהיו צריכים להוציא הוצאות מרובות נראה דלא מחייבין בהכי הואיל וישראל גופייהו לאו מידי קעביד ונכרי נמי בע"כ דישראל קעבדי. ונראה להביא קצת ראייה על זה מהא דאיתא פ' בני העיר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכים בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים ואם לקט שורפין במקומן מפני כבודן של מתים וכתב שם במרדכי וז"ל אין מרעין בהן בהמה אור"י דמיירי בקרקעות עולם כו' עד ואם ליקט שורפן במקומן והא דאמרינן פ' נגמר הדין קבריה דרב הוו שקלו מיניה עפרא לאשתא בת יומא התם דלרפואה קעבדי אין זה קלות ראש והא דשורפן במקומן אין זה כבוד של מתים אלא קנסא או שלא יחשדוהו שמוליכו לבהמתו עכ"ל. מהכא יש לדקדק ראייה לדידן מדלא הקשה במרדכי ההיא דקבריה דרב ארישא דקאמר אין מרעין ואין מלקטין ולא מקשה אלא אסיפא דקאמר ואם ליקט שורפן במקומן משמע דארישא לא קשה כלל דהייתי מתרץ בפשיטות דלצורך רפואה וה"ה שאר הצלת הגוף לא אסיר אבל מדקאמר ואם ליקט שורפן אלמא חמירא אסורא. וליכא למימר דשרי לצורך רפואה ומתרץ דאין קלות ראש בצורך רפואה דאדרבה מוכח דעפר זה מובחר מבשאר עפר הא קמן דאין הוכחה מן התלמוד לאסור במקום הצלת הגוף וכה"ג אלא משום דקאמר תלמודא דשורפן במקומן וההיא דבעינן במקומן מפרש במרדכי דמשום קנס הוא או משום חשד ואיכא למימר דגוף האיסור נמי מהאי טעמא דקנסא וחשד הוא ובנ"ד דאיכא למיחש לרשע ותקלה וכן להוציא יציאות גדולות הוא נמי דוחק לציבור והוי כהצלה לרפואה וקנסא לא שייך ביה דהנכרי באונסא דישראל קעבדי וחשדא נמי לא שייך הכא דכ"ע יודעין דלא ניחא להו ולכך לא מחייבי לטרוח ולמחות כדלעיל:
568
569שאלה רפה כהן שוכב על מטתו ופשט כל בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו אחד מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהה בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד אשר ילבוש מקצת בגדים:
569
570תשובה יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בגמרא פ' מי שמתו ושיהוי בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשירי פ"ב דכתובות. אמנם אותם שקוראים לכהן לקום ולצאת יזהרו בתחילה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבוש יגידו לו ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהה בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי. וכה"ג כתב ביורה דעה בשם אשירי וכן כתב אשירי גופיה בהלכות כלאים אע"ג דהמוצא כלאים דאורייתא בלבוש חבירו פושטו ממנו אפילו בשוק דכבוד הבריות לא דחי איסור דאורייתא מ"מ היינו דווקא אם הלובש יודע שהוא כלאים ואינו חושש בעבירה אבל אם הוא שוגג א"צ לפושטו ממנו משום כבוד הבריות והיינו ממש כנדון דידן. הנראה לע"ד כתבתי:
570
571שאלה רפו פלוני הגידו לו שמת לו אח שהיה חביב לו ביותר וצועק אוי ואבוי ורצה לתלוש שערו ולשרוט בבשרו מוזהר הוא בכה"ג שאין המת לפניו בלא תשימו קרחה ובשרט לנפש או לאו:
571
572תשובה יראה דמוזהר הוא בכה"ג דלא אשכחן חילוק בין שיש המת לפניו ובין שאינו לפניו ותו נראה ראייה דאין לחלק מדאיצטריך למידרש בפ' בתרא דמכות דסרט על ספינתו שטבעה בים דפטור וסתמא דמילתא אותה קרחה על פי השמועה היא דבסתמא אינו עומד על שפת הים ורואה אותה טובעה אלמא כה"ג על המת חייב. ואין לדחוק ולומר דאיירי בעומד על שפת הים דא"כ כיון דנקט תלמודא כבר על ביתו שנשרף או שנפל דשכיח דלפניו הוא למה לי תו למינקט ספינה שטבעה דלא שכיחא הוא דקאי גם התם. הנראה לע"ד כתבתי:
572
573שאלה רפז מת לו מת בערב שבת ואותו שבת ערב הרגל מותר לרחוץ בחמין בע"ש או לאו דא"ז כתב דרבים שבימיהם התירו כה"ג ואיהו כתב דאין לסמוך על הוראה זו מה אנו נוהגים בהוראה זו:
573
574תשובה יראה דנוהגין אנו להתיר דמהר"ם כתב בהלכות שמחות שלו דנהגו שאפילו לא נהג אפילו שעה אחת לפני הרגל מותר ברחיצה בחמין סמוך לערב ולא כרבוותא דפסקו דדוקא בנהג שלשה ימים לפני הרגל ויש שפסקו דדוקא צונן שרי לרחוץ סמוך לערב ולא בחמין קבלתי דלא נהיגינן הכי וא"כ בנ"ד יש ללמוד היתר מהא דאמרינן בגמרא מודים חכמים לאבא שאול שאם חל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח ערב שבת ואע"ג דאי הוה שביעי שלו ערב הרגל סברי חכמים שאסור לגלח בו כה"ג ששמיני שלו ערב הרגל וסוף סוף אתי רגל ומבטל גזירת שלשים וכשחל בשבת אנוס הוא לגלח לכך שרי בערב שבת וכ"ש בנ"ד דאי הוי האי ערב שבת ערב הרגל הוי שרי לרחוץ כדכתיבנן לעיל דהכי נהגינן וא"כ כשהוא אנוס בערב הרגל מפני השבת נמי שרי וכן ראיתי אחר כך בא"ז גדול דהקשה לנפשיה מההוא דמודים חכמים לאבא שאול כמו שכתבה לעיל ותירץ לו דהתם כשחל שמיני שלו ערב הרגל והוא חול מותר לגמרי לגלח ולכך כשהוא אנוס בשמיני מגלח בשביעי הואיל וסוף סוף יבטל גזירת שלשים אבל כשחל ערב הרגל בתוך שביעי דלא שרי ברחיצה בחמין כלל ערב הרגל רק בצונן הכי סבר א"ז בהדיא ולכך לא שרי לרחוץ כלל בערב שבת ושבת הוא ערב הרגל. וא"כ אנן דלא נהגינן הכי וקי"ל דמותר ברחיצה לגמרי ערב הרגל שרי בערב שבת. כההיא דמודים חכמים לאבא שאול וק"ל. הנלעד"כ:
574
575שאלה רפח מת לו מת בחול המועד צריך לקרוע או לאו:
575
576תשובה יראה דיש חילוק בדבר וכן קבלתי מאחד מהגדולים שקבל הוא מרבו מאחד מהגדולים שקבל גם הוא מגדול אחד שנוהגין באשכנז לקרוע בחול המועד על אביו ואמו כרש"י דסבר הכי ועשה מעשה בחול המועד כדאיתא בסמ"ק וכן כתב הרמב"ם אבל בשאר מתים נהגינן כשאר הגאונים דסברי דאין קורעין בחול המועד ואלו הגאונים לא מפלגי בין אביו ואמו לשאר מתים אלא שהעולם נהגו לחלק ולמיעבד בהא כהני ובהא כהני וכמדומה לי שמצאתי בחיבור אחד נמי דיש לחלק הכי ובהנהו מתים דאינו קורע עליהם במועד צריך לקרוע אחר המועד כשמתחיל להתאבל ולא אמרינן דהוי כמו שלא קרע בשעת חמום דשוב אינו קורע והכי קאמרינן בגמרא כי נח נפשיה דרב טעו סבור מיניה מאי דהוה הוה ופי' בהלכות שמחות דמהר"ם דסבור מינה הוא הואיל ולא קרעו בשעת חימום לפי שטעו שהיו סבורין דלא היו צריכין לקרוע שוב לא יצטרכו אפילו תוך שביעי לקרוע וכן מסיק התם דדווקא תלמידי חכמים שכל זמן שמזכירין את שמועותיו הוי כשעת חימום ולכך מחייבין לקרוע אבל באיניש דעלמא לא ונ"ד לא דמי לזה דהתם הואיל וסברו שלא היו צריכין לקרוע אזלה לה שעת חימום אבל בקובר מתו ברגל שמניח לקרוע בשביל שמחת הרגל ויודע שיקרע לאחר הרגל לא אזלה ליה שעת חימום. וכן יש לדקדק מדברי הלכות גדולות שכתב אשירי משמם דדוקא ביום קבורה קורעין במועד אבל לא ביום שמועה ואם שמע שמועה קרובה ברגל אינו קורע ברגל אלא לאחר הרגל ע"כ הא קמן דאע"ג דיום שמועה נמי שעת חימום הוא כדמוכח בכמה דוכתי מ"מ קורע עליהם לאחר הרגל ולא אמרינן אזלא ליה שעת חימום והיינו ממש כנ"ד. הנלע"ד כתבתי:
576
577שאלה רפט אשה אחת משרתת אצל עשיר אחד בביתו ואירע בה אבל שרי ליה לבשל ולאפות ולעשות שאר צורכי הבית כה"ג או לאו:
577
578תשובה יראה דשרי אפי' היא משרתת בחנם וכל שכן בשכר וכמדומה שכך נמצא שאחד מהגדולים הורה כך ונראה ראייה מהא דמייתי ביורה דיעה תניא כבוד הבית והדחת כוסות והצעת המיטה אין בהם משום מלאכה לאבל עכ"ל ונראה דנקט הני לרבותא אע"ג דחין בהן חיי נפש כל כך כל שכן אפייה ובישול ובהגה"ה במיימון כתב נמי דמותר לאפות פת מק"ו דיו"ט ומדיליף לה מיו"ט אלמא דשרי לאבל לעשותם אפילו לאחרים כמו ביו"ט. הנלע"ד כתבתי:
578
579שאלה רץ אבל שרי לצאת מפתח ביתו בלילה לאחר שכלתה הרגל מן השוק או לאו:
579
580תשובה יראה דהמיקל בכה"ג מפני הצורך לא הפסיד כולי האי דמוכח מהא דאמרינן לאחר ג' ימים הולך לבית האבל דהטעם הוא דאינו יוצא מפתח ביתו כדי שלא ישכח אבילתו כשילך אצל בני אדם וכשהוא מתבודד בביתו ואין עמו רק בני ביתו ניכר ונראה כמתאבל וא"כ כשיצא בלילה ואינו מתערב עם חבורות בני אדם אלא שהולך לישן בבית אחר והולך יחידי או אחד או שנים הולכים עמו אין כאן קפידא והא דאיצטריכו להתיר לאבל ללכת בליל תשעה באב לבית הכנסת תיפוק ליה דבכל לילות שרי שאני התם דהולך למקום חבורת בני אדם לכל הנכנסין לבהכ"נ ולכך אי לאו דתשעה באב כמו בית האבל לכל הוא לא הוי שרי. הנלע"ד כתבתי:
580
581שאלה רצא מנהג הוא שגם קרובי המת אותן שאין חייבין להתאבל עליו ממש מכל מקום מראים קצת סימני אבילות במה מראים והאיך נוהגין וכמה יהיו קרוביו וינהגו כך:
581
582תשובה יראה דמנהג זה חלוק במדינות וגם בעלי הוראות היו חולקין בו ומעט נמצא בה על ספר בשמחות דמהר"ם כתב דנהגו דגם שאר קרובים משנים את מקומם משום כבוד המת עכ"ל. והנה היו גדולי דאושטרייך שהורו שכל אותן שהיו פסולין לעדות למת צריכין לשנות את מקומם וגם לא יחליפו בגדיהם ואף לא לחוף ראשם ולרחוץ פניהם כי אם בפושרין גמורים מיום הקבורה עד מוצאי שבת ראשונה הן סמוך הן מופלג והיו נוהגין כמו בשלשים של אבל אבל לא לגמרי וכל דין זה נוהג ביום שמועה תוך שלשים אבל לא לאחר שלשים והיו גדולים אחרים שם שהורו בכל דינים הללו אפילו לאותן שהן שלישי עם המת ועוד יותר מעט ונראין דברים הראשונים דכיון דכתב מהר"ם בסתם דגם בשאר קרובים משנין את מקומם משום כבוד המת ולא פי' איזה קרובים סמוכים או מופלגים מסתמא סמך אהא דלא אשכחן בתלמודא דרגיל למיקרי קרוב סתם אלא הפסול לעדות כי הא דאמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול וכן הא דקאמר שחתם עליו קרוב או פסול וכה"ג טובא דכולהו לא איירי אלא בפסולין לעדות שאם אתה אומר דמהר"ם רוצה לומר אפילו שלישיים חשיבי קרובים א"כ נימא אפי' שבעיים ואפי' עשיריים ואין שיעור לדבר ובמדינות אחרות נוהגין עניני אבילות זה בסיגנון אחר לא ידענא לגמרי בטוב אותן מנהגים ומאין רגליהם:
582
583שאלה רצב אחד מת לו אביו או אמו בראש חדש ניסן כשיגיע אחריו כ"ט אדר ונהג דין אבילות דשנים עשר חדש במקצת אותו היום כלו לו אבילות די"ב אותו יום או לאו:
583
584תשובה יראה דלא כלו לו עדיין וצריך לנהוג כל דין אבילות די"ב חדש עד שיכנס ראש חדש ניסן וכבר רציתי לומר וכן הורתי פעם אחד דכלו לו ביום שמשלם לו שנים עשר חדש דהיינו כ"ט אדר ואמר בההוא יומא מקצת היום ככולו מקל וחומר דיום שביעי ויום שלשים אח"כ נתיישבתי לדבר דלא דמי ליום שביעי ושלשים דשביעי ושלשים התם הספירה היא לפי הימים וקי"ל בכמה מילין דמקצת היום ככולו אבל גבי אבילות דיב"ח דלא הזכירו בשום מקום אלא שנים עשר חדש ולא שנ"ד ימים וכיון דהספירה היא לפי החדשים אי הוה אמרינן מקצתם ככולה הוי שרי בתחילת חדש די"ב והא ודאי ליתא. ולכך לא כלו עד שיכנס ר"ח ניסן והעולם נוהגין דאפילו בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלין מהן דין אבילות דיב"ח ואפשר משום דאמרינן קדיש וברכו ומתענין דיום שמת בו אביו הוא לכך נוהגין ענין אבילות באותו היום אבל מן הדין אין צריכין אלא מיד כשנכנס היום שלאחר כלות יב"ח מותרים וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן. הנלע"ד כתבתי:
584
585שאלה רצג רבים חלוקים בדבר הזה יש מתענין ואומרים קדיש וברכו ביום המיתה ויש ביום הקבורה איזה מהן שפיר טפי:
585
586תשובה יראה דביום המיתה שפיר טפי וכן הורה אחד מהגדולים ותלמידים שהיו גם מהגדולים הורו כך וכמה גדולים ג"כ שהורו ביום הקבורה והיה נראה ראייה לדבריהם מהא דאמרינן פ"ק דסוטה גבי קבורת יעקב אבינו דשקל חושים בן דן קולפיה ומחויי לעשו עד שנפל רישיה מיניה וקאמר תלמודא כאן נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם ביום אחד ואע"ג דמיתתם לאו ביום אחד הוא קבורתם מיהא ביום אחד הוא עכ"ל אלמא דיום הקבורה חשיב יום השכול ואנינות וצרת הלב האב והאם על הבן וכן איפכא וכל מה שמתענין ביום שמת בו אביו ואמו אינו אלא לזכרון יום אנינותו וצרתו. כדתניא בהדיא כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. אמנם הא אדרבה משמע דיום המיתה עיקר דבסתמא אמר כיום שמת בו אביו ואין בלשון הזה בסתם אלא מיתה ולא קבורה וההיא דסוטה פי' מדקא אמרינן ואע"ג דמיתתם כו' משמע דלא נתקיימה לגמרי אלא מעין זה ולהכי קאמר התם קבורתם מיהא כו' וכן אני רגיל להורות ביום המיתה. הנלע"ד כתבתי:
586
587שאלה רצד מי שנפטרו הוריו באדר בשנה פשוטה כשיגיעו שנות העיבור באיזה אדר יצום ויאמר קדיש וברכו בראשון או בשני:
587
588תשובה יראה דיעשה בראשון ונקטינן האי טעמא משום דענין זה דומה למי שנדר יום קבוע בשנה בחדש פלוני. ובנדרים הנודר לעשות דבר פלוני באדר יעשה באדר הראשון דילפינן נדרים משטרות כדאיתא פ' קונם יין ומייתי התם דפליגי רבי מאיר ורבי יודא רבי מאיר סבר דכותבין בשטרות אדר הראשון אדר הראשון והשני כותבין אדר סתם דאיהו סתם אדר מיקרי ורבי יודא סבר דכותבין אדר השני והראשון כותבין אדר סתם דאיהו סתם אדר מיקרי ופסק שם אשירי כרבי יודא. אמנם צריך עיון במיימון בהלכות נדרים משמע דסבר הלכתא כרבי מאיר. עוד נראה להביא ראייה מפ"ק דמגילה בשמעתא דאין בין פליגי רשב"ג ורבי אלעזר רשב"ג סבר כל מצות הנוהגין באדר אין נוהגין אלא בשני ור' אלעזר סבר אין נוהגין אלא בראשון. ופסק תלמודא הילכתא כרשב"ג ופריך עלה התם בשלמא רבי אלעזר מסתברא טעמא דאין מעבירין על המצות אלא רשב"ג מאי טעמא ומשני כדי לסמוך גאולה לגאולה פירוש גאולת שושן לגאולת מצרים וכל המצות הנוהגים באדר שקלים וזכור לגאולת שושן שייכי להקדים שקלי הקודש לשקלי המן ומחיית עמלק למחיית המן בנו ופרשת פרה והחודש לגאולת מצרים שייכי לחדש ניסן באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה אבל כל היכא דלא שייכי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצוה ונ"ד לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון וכל שכן אם נפטר בשנת העיבור בראשון שיעשה לעולם בראשון אמנם בהא מודינא דאם נפטר בשנת העיבור בשני שיעשה לעולם בשני וק"ל וצ"ע בהגה"ה במיימון בהלכות מגילה ע"ש. אח"כ ראיתי הוראת תשובה מאחד מהגדולים שהורה כדברי וכראיותי דלעיל אלא ששינה בהן קצת אבל כתב עוד ראייה מאחד שכתב ורשם כל הימים שמתענין בהן בכל חדש זכר לצרות שאירע בהן ורשם שביעי באדר שמת בו משה רבינו ע"ה באדר הראשון בשנת העיבור כדמוכח התם וגם הוכיח שמשה רבינו ע"ה בשנה פשוטה נפטר. הנראה לע"ד. כתבתי:
588
589שאלה רצה יש נידנוד איסור לגלח פאת הזקן במספרים או לאו:
589
590תשובה יראה דיש מקום להחמיר אלא שאין העולם נזהרין בדבר. כתב בגיליון בתוספות בריש מסכת שבועות וז"ל יש נזהרין כשמספרים במספריים שאין עושין בתחתון כלום אלא בעליון כי חוששין שאם יעשו כלום בתחתון שמא אירע שלא יחתוך זוג העליון אלא בתחתון והוא כמו תער עכ"ל והנה קשה מאד להיות נזהר בדבר זה אמנם נראה דנכון ליזהר שלא יספר פאת הזקן במספריים שהוא חדוד מאד דליכא למיחש שיחתוך התחתון ולא העליון אלא כשהוא חדוד מאד. אבל אם אינו חדוד אי אפשר לתחתון בלי דבוק העליון. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
590
591שאלה רצו מי שיש לו וומיי"ש או יופ"ן עשוין מפשתן ורוצין לחבר בה בתי זרועות מבגד צמר על ידי קנויפי"ל ארבעה או חמשה סביב הזרוע יש בו משום כלאים או לאו:
591
592תשובה יראה דיש לחלק שאם נעשו הקנוייפ"לן רפויים בתוך הנקבים שיוכל לפורקן באצבעותיו כה"ג לא מיקרי חיבור ואע"פ שהבתי זרועות אדוקים תמיד ביופ"ן ואינו מפרקן משם לא בלבישה ולא בפשיטה ולא בעינן נמי דווקא תפירה לחבור אלא אפי' בקשר גמור נמי חשיב חיבור לענין שעטנז כמו שהוכיח ר"ת מההיא דקשר העליון בציצית דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית מ"מ הך חיבור שע"י קנוייפו"ל לאו חיבור כדמוכח פ' מצות חליצה דקאמר התם האי מנעל דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינא ביה מיתנא כי היכא דתיהוי חליצה מעלייתא וכתב שם אשירי דנוהגים לקשור המיתן ב' קשרים זה על זה אבל לא בעניבה משום דקי"ל עניבה לאו קשירם היא ע"כ הא קמן ע"כ דקנויפ"ל לאו קשירה מיקרי דאל"כ אמאי לא יעשה עניבה נהי דלא קשירה מקרי מ"מ כבר קשור המנעל על ידי חומרתא דהיינו קנויפו"ל כדפירש אשירי בסדר חליצה ומנלן דלא הוי חליצה מעלייתא בעניבת מיתנא הואיל והוא קשור כבר אע"כ לא מיקרי קשור. על ידי הקנוייפ"ל וא"כ לא מיקרי חליצה מעלייתא אלא א"כ קשור הוא ואע"ג דכתיב והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל וגו' אלמא מיקרי חיבור ע"י קרסים איכא למימר שהיו עשויין בענין זה שלא ישמטו כלל אם לא על ידי מעשה כגון שהיו כופפיה ראשי הקרס לגמרי לצידן השנית ומודינא נמי בנ"ד שאם לאחר שהכניס הקנויפי"ל בנקב יתפור את הנקב שיהא קצרה עד שלא יוכל מאז הקנויפו"ל להתפרק ממנו אלא על ידי קריעה פשיטא דכה"ג הוי חיבור ודמיא ממש להא דאיתא באשירי בהלכות כלאים גבי בגד צמר שנפרק כרכו בחוט של פשתן ושרי דווקא בענין זה שיוכל להוציא ראשי הקרעים בלי התרת קשר החוט דאל"ה אסור אלמא אע"ג דאינו קושר הצמר והפשתן יחד אלא שעל ידי קשירת החוט לבדו מתחברים יחד חשיב חיבור וה"ה בנ"ד אם ע"י תפירת הנקבים מתחברות יחד חיבור גמור חשיב צמר ופשתים יחדיו:
592
593שאלה רצז מנהג ברוב בני אדם בפשיטות שמחברים עורות מחיות ובהמות תחת בגדי צמר שלהם ויש מועטים נמנעים משום אסור כלאי בגדים נכון הוא להחמיר או לא:
593
594תשובה יראה דאין כאן מקום כולי האי להחמיר ואע"ג דכתב הרמב"ם ואסור לחבר צמר ופשתים על ידי העור המפסיק ביניהם וה"נ העורות שמחברים תחת הבגדים תפורים בחוטי פשתן ויתחברו אל בגד צמר על ידי חיבור העורות אין לחוש לזה דהא שאר הגאונים חולקים על הרמב"ם בהא ומתירין על ידי הפסק דבר אחר בנתים הכי איתא בהדיא בא"ז הגדול ובאשירי. ואת"ל שיש לחוש שעל ידי ריבוי התפירות דאיתרמי שיתחברו חוטי הפשתן עצמן שבהן תפירות העורות אל הבגד ולא מיפסיק מידי בנתיים ומטעם זה החמיר אחד מהגדולים והצריך לחבר על העורות רצועות אחרות תפורות הכל בקנבוס ולחבר אח"כ בתפירה אותה רצועה אל הבגד. אמנם מצאתי בא"ז הגדול דרבינו שמשון התיר דבר זה מטעם שהחוטין שבהן העורות תפורים לא חשיבי ובטילי הן לגבי העור הואיל ואין באים רק לחבר העורות ואין בהם משום כלאים והביא ראייה על זה מאיסטמא דבפרק במה אשה לפי פירוש הערוך והאריך מאד התם ובפירוש משניות דרבינו שמשון במסכת כלאים מצאתי וז"ל ופוק חזי מאי עמא דבר שלובשין סרבלין של צמר ותפורים תחתיהם עורות של טלאים או של שפנים שהן תפורים בפשתן ע"כ. והשתא כיון שרבינו שמשון שחיבר התוספות דמימיהם אנו שותין כתב כל כך בפשיטות להתיר וגם כתב בסמ"ג ובתשובת הר"ח א"ז דבגדים שלנו אינם שזורים ואין בהן כלאים מן התורה דבעינן נוז דהיינו שזור א"כ אין להחמיר חומרת המנהג שנהגו העולם בדבר אמנם אח"כ מצאתי תשובת מהר"ם שכתב ג"כ דברי רבינו שמשון הללו ומסיק עלה דהוא היה מחמיר בדבר וכן הוגד לי משום הרב יחזקיהו שהיה מחמיר כמו כן בדבר שהורגל ביתרון שאר מיני חסידות ופרישות. הנראה לע"ד כתבתי:
594
595שאלה רצח נכרי בעל חובו מוליך מגלה דכלאים בסוסים ובשוורים ופגע בו בדרך ורצה לדבר עמו בעסקי חובו רשאי לדבר עמו בקול רם או לאו:
595
596תשובה יראה דאין לחוש בדבר ואע"ג דכתב בסמ"ק וז"ל והמנהיג בקול לוקה כר' יוחנן וכתב עלה בהגה"ה ומכאן נכון ליזהר שלא לפרוס שלום לנכרים המנהיגים בכלאים שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול עכ"ל. לפי זה היה לאסור נדון דידן מכל שכן שהרי מאריך יותר בדברים מבפריסת שלום ואיכא למיחש טפי אמנם נראה דנוכל לומר דהגה"ה זו דסמ"ק ס"ל כשאלתות דרב אחאי דסברי דלא קי"ל כדברי רבי שמעון בדבר שאינו מתכוין אלא רק באיסורי שבת אבל בכל שאר איסורים קי"ל כרבי יודא ולהכי אסור אע"פ שאינו מתכוין להנהיג הבהמות אבל לפר"י בתוס' דפ"ח שרצים וכן באשירי שם שכתבו בהוכחות גמורות דבכל איסורי שבתורה קי"ל כרבי שמעון אם כן ההיא הגה"ה דסמ"ק שרי שהרי ע"כ לא פסיק רישיה הוא דהא כתב שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול ולא כתב דרגילות הוא וכ"ש דלאו ודאי הוא וא"כ למה יאסר דאין נראה כלל שיש לחוש שיכוון להרים קולו כדי לחבב עצמו אל הנכרי שתלך הבהמה דמילתא דלא שכיחא. היא שתלך הבהמה מחמת קול הנכרי אצל שלא הורגל בו והכי איתא בהדיא פ' קמא דע"ז דשרי למכור אידיא דספסירי משום דלא ידעה לקליה ולא אזלא מחמתיה. אמנם נראה שיש ליזהר היכא שהמשא של ישראל והוא הולך עם העגלה ולפעמים כאשר הגלגלים נכבשים מלכת לא ילמדם היאך יעשו שילכו האופנים דיש לחוש הואיל ועסוק הוא בתקון הליכה ושמא ישכח ויצעוק אל הבהמה שילכו כדרך העגלים לעשות וכן בכל הדרך אשר הולך עם העגלה טוב שילך מרחוק משום האי חשש כי רגילות הוא שהעגלה כובשת או מתעכבת באבן או בגומה שלא תלך. הנראה לע"ד כתבתי:
596
597שאלה רצט נכרי הלוקח תרנגולים זכרים כדי לסרסן שרי לישראל למכור לו בסתם אע"פ שיודע שאינו קונה אותם אלא כדי לסרסם:
597
598תשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא בסמ"ג פסק דקי"ל כרבי חידקא דסבר בני נח מוזהרים על הסירוס ולדידיה אסור למכור לו משום דקעבר ולפני עור לא תתן וגו' כדאיתא פ' קמא דע"ז בכמה דוכתא דאסור למכור לנכרי כל דבר שהנכרי קונה אותו כדי לעשות בו דבר שהישראל מוזהר על כך ואע"ג דאינו אומר בפירוש שקונה לשם כך אלא דאנו ידעינן דלהכי הוא מכוין וכן כתב בהדיא בתשובת ריצב"א דלמ"ד בן נח מצוה על הסירוס אסור למכור לו בהמה אם ידוע בודאי שיסרסינו אמנם כתב התם דלא קי"ל כר' חידקא וכן פסק אשירי פ' הפועלים ולדידהו ודאי שרי למכור לנכרי תרנגולים זכרים אע"פ שיודע בודאי שיסרסם כיון דלא מוזהר עלה ואפילו לדברי סמ"ג יש לצדד קצת להתיר אם הנכרי הקונה אותו אינו מסרסו בעצמו אלא מוסרו לעבדו או לשפחתו לסרסן כדאיתא פ' קמא דע"ז גבי לבונה זכה דמוכרים להם חבילה משום דודאי לסחורה קא בעי ופריך וניחוש דילמא מזבין לאחריני ומשני אלפני דלפני לא מקפדינן ונ"ד נמי לפני דלפני היא דהנכרי הלוקח מישראל לא קעביד איהו מידי אע"פ שמוסרו לשלוחו לסרס אין שליח לדבר עבירה אפשר ג"כ לגבי נכרי מנכרי ונוכל לומר דכל שכן הוא דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות לנכרי. אמנם יש לחלק דלא דמי לההיא דלבונה זכה:
598
599שאלה ש ראובן השיא את בנו ונתן לו נדוניא וגם מצד הכלה נתן לו נדוניא והחתן והכלה עדיין יניקים ואינם יודעים עדיין לישא וליתן בשלהם יפה וקרובי הכלה רוצים ליקח הנדוניא לידיהם קרוב לשכר ורחוק להפסד כי אמר ראובן שלא יוכל כלל להתעסק בו מפני שיש לו שאר עסקים רבים לצרכי ביתו שרי לקרובי הכלה למיעבד כדלעיל או לאו:
599
600תשובה יראה דאין למצוא היתר לדבר דרש"י פירש בהדיא אההיא דקאמר תלמודא פ' הרבית דשרי להלוות נכסי יתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דאבק ריבית הוא ובדיקנני אסור מ"מ אינו אלא מדרבנן וביתומים לא גזרו וא"כ בנ"ד לאו יתומים הם שהרי אביו קיים רבנן נמי גזור ונהי נמי דאינו יודע להתעסק בצרכו וכתב בסמ"ק דיתום אע"פ שהגדיל אם לא הגיע עדיין לכלל דעת שיוכל להתעסק בשלו כשאר אנשים מיקרי עדיין יתום וכאן נמי אבי החתן מסתלק מטרוח בנכסי בנו והוי לן למיחשביה כיתום אין לומר הכי דכיון דאביו קיים עדיין אין בית דין מצווין לפקח על נכסיו דארוד ילדה ואביה דינא שדיה ולאו כל הימנו שישקט את עצמו ויטיל הטורח על בי דינא ונראה להביא ראייה קצת על זה דמי שיש לו אב דאין אחרים מפקחים על צרכיו ואע"פ שאביו מסתלק הימנו והוא עצמו ג"כ אינו יודע להתעסק בצרכו מהא דאמר פ' קמא דב"מ רבי יוחנן דגדול וסומך על שולחן אביו מציאתו לאביו ופירשו שם התוספות דדווקא בנו הסומך על שולחן אביו מציאתו שלו משום איבה דדרך האב לזון את בנו תדיר ואם לא יפרנסהו אביו לא יפרנסוהו אחרים אבל יתום דעלמא סמוך על שלחנו אין מציאתו שלו בשביל כך. הא קמן דמי שיש לו אב חשו חכמים אם יסתלק האב מלפרנסו גם אחרים לא יפרנסוהו אבל ביתום לא חשו שאם לא יפרנסנו זה יפרנסנו אחרים וא"כ בנ"ד נמי אם אין האב רוצה לטרוח בצורכי בנו ונכסיו למה יפקחו ב"ד על זה דנימא לא גזור רבנן עלה ונראה דדוקא משום האי טעמא אסור משום דרבנן גזור עליה כעל שאר דיקנני אבל מהאי טעמא דכתב במרדכי פ' הריבית שדקדק הר"ר דוד הלוי דלא מלוינן מעות יתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד אלא ע"פ ב"ד דאלימי לאפקועי ממון של המקבל אצל היתומים וא"כ בנ"ד שאין ב"ד נזקקין לו מי יפקיע ממון המקבל דמשום הא לא איריא דאיכא למימר דנהי נמי דאין ב"ד נזקקים לפקח תמיד על צרכיו אבל מ"מ לפי שעה נזקקים למסור המעות ליד המקבל ולהתנות עמו בקרוב לשכר ורחוק להפסד אי לא הוי גזור רבנן בהכי וכה"ג אשכחן בפ' המפקיד גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור דב"ד מעמידין לו אפוטרופוס לפי שעה ופריך התם ונוקי אפוטרופוס לעולם ומשני אפטרופס לדיקני לא מוקמינן ופרש"י דב"ד לא ימצאו אפטרופס לדיקנני משום דליכא מצוה כמו ביתמי ואפ"ה לפי שעה ימצאו וכ"ש בנ"ד דב"ד גופייהו הוו מצי למסור המעות ליד המקבל להתנות עמו אי הוי שרי:
600
601שאלה שא ראובן יש לו כתב חוב על הנכרי בעשרים זהובים ובריבית בכל יום ובא לשמעון ואמר לו קח ממני חצי החוב בה' זהובים ומעתה יעלה לך ריבית כל יום על חצי חלקך כמו לי ואם תדאג שהחוב אינו בטוח הנה ערב לך עבור הקרן ה' זהובים שלך שלא תפסיד כלל חשיב כה"ג קרוב לשכר ורחוק להפסד או לאו:
601
602תשובה יראה דיש להחמיר בדבר דנראה כה"ג חשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד שהרי שמעון הוא בטוח בקרן שלו שלא יפסיד בו כלל ואפשר שיגיע לו ג"כ ריבית וריוח וא"ת דכה"ג לא אסיר הואיל והשכר והריבית אינו בא לידו מישראל חבירו אלא מן הנכרי ולא דמי לשאר קרוב לשכר ורחוק להפסד כמקבל עסקא מחבירו או כמושיב את חבירו חנוני למחצית שכר או מושיב תרנגולים וכן שמין עגלים וסייחים דהנהו כולו השכר והריוח בא ליד הישראל מיד ישראל חבירו וע"י טורחו אבל כאן אין בא כלום מן הישראל אלא מן הנכרי וכה"ג איכא למימר דשרי דהא איתא פ' הריבית בתוס' בהדיא דיכול ישראל ללוות לנכרי בריבית וישראל חבירו ערב לו עבור קרן ורבית אם לא יפרע הנכרי יפרע הערב קרן וריבית משום דישראל המלוה לא בתר ערבא אזלא אלא בתר הלוה נכרי ואפי' לפי הגה"ה באשירי שם בשם ראבי"ה דכה"ג אסור ליקח הרבית מ"מ מודו בקרן דמועיל הערבות וריבית נמי אי יהיב ליה נכרי שרי ליה למשקל ובריבית נמי איכא תקנה אפילו למשקל מישראל כגון שיתנה הערב עם המלוה שלא יתבע אא"כ אין ביד הנכרי מה לפרוע דתו ליכא בתר ערביה אזל והכי כתב אשירי בשם הראב"ד בהדיא דשרי כה"ג מ"מ נראה דאין להתיר בנ"ד מכל הני דהא דשרינן התם דמצי ישראל למיהוי ערב לישראל חבירו עבור הנכרי בהלואה בריבית היינו דוקא היכא שהישראל מלוה מעותיו לנכרי עצמו וחבירו הישראל נטשה ערב בשביל הנכרי כה"ג לא מיחזי כלל כמלוה חבירו בריבית אבל בנ"ד דשמעון לא מלווה לנכרי וליתיה בהדיה אלא נותן מעותיו ליד ראובן על סמך הנכרי וכיון שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד שהרי בטוח הוא בקרן שלו מיד ראובן איכא למימר ודאי דמיחזי כריבית הואיל והמעות ניתנית מיד ישראל זה ליד ישראל חבירו וכה"ג איתא התם בתוס' דדוקא הניח על גב הקרקע ויפטר שרי אבל תנם לחבירך והפטר אסור ואע"פ שהנכרי המלוה מתנה בריבית עם הישראל השני וישראל השני נותן הריבית רק ליד הנכרי אפ"ה אסור משום דהמעות ניתנית מיד ישראל ליד ישראל השני ונראה כנותן ריבית וה"ה בנ"ד. וא"ת מניין לנו לדקדק ולחלק כולי האי לאסור י"ל דהכי מוכח בתרי דוכתי בדברי הגאונים דבנ"ד אסור דחשוב קרוב לשכר ורחוק להפסד חדא במרדכי פ' המפקיד קרוב לסופו גבי מותרים ישתמש בהן כתב שאם הלוה לנכרי על המשכון נוטל הנפקד כל הריבית ואם ירצה לתת מעצמו חלק למפקיד לא הוי ריבית ואין כאן שכר מעותיו הוא נוטל דהא לא בתורת הלואה ולא בתורת מקח בא לידו ולא מיקרי קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רשע דאינו אלא היכא דמתני להיות קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל כאן לא מתני מידי א"כ הרי מוכח בהדיא דאי הוה מתני התם הוי אסור משום קרוב לשכר ורחוק להפסד והתם הוא ממש כנ"ד שהוא משתמש במעות הפקדון וחייב באחריות בקרן ואם התנה עמו המפקיד שיתן לו מן הריבית שנוטל מן הנכרי היה אסור ואידך דוכתא הא דכתבו התוספות ואשירי ומרדכי פ' הגוזל קמא דשרי להלוות חבירו למחצית שכר בענין זה שיתנה שילווה רק על משכונות של כסף וישמרם בקרקע ואז יהיו כל האחריות על הנותן אבל אם ישנה בהם להלוות על דברים אחרים אם פחתו פחתו למקבל ואם הותירו הותירו לאמצע וכה"ג לא מיקרי קרוב לשכר ורחוק להפסד הואיל ואם היה עושה כמו שהתנה היה קרוב לזה ולזה ע"כ דברי התוספות ואשירי ומרדכי. והשתא אי שרי בנ"ד הואיל והשכר והריוח אינו בא אלא מן הנכרי א"כ למאי צריכים כל הני תנאי יתן לו הנותן למקבל מעותיו שילוום לנכרי ואחריות הקרן יהא עליו אם לא יפרע הנכרי והריוח יחלוקו אם יפול דהני תנאי נמי לא מהני רק לקרן כדמבואר למבין שהרי כתבו אם הותירו הותירו לאמצע אבל אם לא הותירו לא מחייב במידי ודוחק לומר דהנהו תנאים מועילים אפילו לשאר רווחים כגון בסחורה וחליפין שאינם באים ע"י ריבית דנכרי והני ודאי לא שרי בנ"ד דלשון הגאונים דלעיל לא משמע כולי האי הכי:
602
603שאלה שב ראובן בקש למסור מעותיו לשמעון שילווה אותם בריבית ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר ושיהיה לו ג"כ כמעט בטחון גמור בקרן שלא יהא נפסד לו כלל האיך יעשה בהיתר:
603
604תשובה יראה למצוא תקנה וצדדים לעשות בהיתר אלא דמיסתפינא דשמא ע"י דקדוקי הללו ובקשות תחבולות להתיר מקח ומתן בריבית יהיה דברי תורה דומה לחוכא ואיטלולא שחוק והיתול. אמנם מ"מ אומרים וצדיקים ילכו בה. בגליון בתוס' פ' הריבית גבי הא דאמרינן מעות היתומים מותר להלוות קרוב לשכר כו' וז"ל ונראה דהיכא דכל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוס' שרי להשכיר מעות לשולחני משום דמחזירים בעין וה"ה אפילו אם השכירם להוציאם דשרי דכיון דאחריות על הנותן כשהמקבל מוציאם. וכ"כ ר"ת בתשובתו עכ"ל והתוס' והסמ"ג מוקמי ההיא דרב חמא דאוגיר זוזי בפריטי שהיה רב חמא מקבל עליו אחריות אונסים ואפ"ה מסיק התם דאסור משום דזוזי לא מהדרי בעינייהו ומשום דהשכר שנותן מן המעות אינו אלא כדי להוציא ולא בשביל שיהא נפחתים כמו כלי השכור בדמים שנפחתו ע"י המלאכה ובמרדכי בשם א"ז מוקי ההיא דמשכיר מעות לשולחני דווקא כשמניחים השולחני לפניו ואם אבדו או נגנבו חייב באחריותן אבל אם מוציא להרוויח בהם אסור משום ריבית והכי הוי מעשה דרב חמא דאוגר זוזי בפריטי ע"כ. והשתא מדברי הגיליון דלעיל מבורר דכל היכא דאין הנותן חושש כלום על אחריות הקרן דשרי אפילו לקצוץ והתוס' נמי דאוקמי ההיא דרב חמא שהיה מקבל עליו אחריות אונסים ואפ"ה אסור יש לומר וודאי דדוקא משום דלא הוי מקבל עליו רק אחריות אונסים ולא שאר אחריות כמו גניבה ואבידה אבל אם היה רב חמא מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה הוי שרי והכי משמע להדיא בתשובת מור"ם בההיא פרקא על אחד שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה ושילמוד עם בנו וכן בא"ז דלעיל מוקי רב חמא שהשוכר קבל אחריות גניבה ואבידה משמע נמי דאל"ה שרי. אמנם מסיפא דתשובת מור"ם איכא למידק איפכא דכתב בסוף היתר שהבחור יתן המעות לבעה"ב במתנה ושיהא רשות ביד בעה"ב להחזירם או לאו משמע להדיא שאפי' אם קבל עליו הבחור אחריות גניבה ואבידה ואפי' פשיעה לא מהני אא"כ נתנה לו במתנה. אך י"ל דעדיף טפי לבחור ליתן במתנה שאז בע"כ נזהר בו טפי שלא יהא נגנב ואבוד וכ"ש על הפשיעה לפי שסומך כ"כ על אומנתו שנתן לו את שלו בסתמא ע"מ להחזיר אבל אם לא יתן לו במתנה ויקבל עליו כל ההפסדות לא יהא נזהר כל כך ולכך נקט האי תקנה. ומעתה יש תקנה לעשות כל המבואר לעיל בשאילה בהיתר בדרך זה שראובן הנותן יקבל עליו כל האחריות אפי' של גניבה ואבידה ויפריז על המידה לקבל עליו שאפי' אם יאבדו או יגנבו ויופסדו אפי' בפשיעה יהיה באחריותו אך אם שמעון המקבל פושע בממון כ"כ שדומה הוא כמזיק בידים יתחייב שמעון באחריותו וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' בשבועה דאורייתא ואפי' ע"פ עדים אפי' הן ק' שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהוא כמזיק בידים רק אם יעידו לו הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים בעיר שיש להם ידיעה במו"מ שבעיר המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה. ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם שאם אבדו יטעון ראובן שהפסידו במזיד בידים ולא יוכל שמעון לאמת דבריו רק ע"פ הרב והש"ץ וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות ושרי ליה לקצוץ כדמבואר לעיל וכה"ג אשכחן קצת שדקדקו רבוותא למצוא היתר ע"י תנאי ואע"ג דבוודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הריבית בהיתר כי הא דכתבו התוס' בפ' הגוזל קמא ושאר החבורים נמי מייתי לה שיתן מעות לחבירו למחצית שכר ויתנה עמו שלא ילוה אותו רק על משכונות כסף או זהב ויטמון אותם בקרקע ואז יהיה האחריות על הנותן אבל אם ישנו להלוות בע"א יתחייב המקבל באחריותו כדמסיק התם בכה"ג אין לאסור משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן והמקבל שיתקיים התנאי שילווה אותו רק על כסף או זהב ויטמין בקרקע אלא ילוה על חובות לגמרי בלא משכון או על משכונות שאינם של כסף וזהב ואם מכסף וזהב ודאי לא יטמן בקרקע אפ"ה שרי. אמנם אין ראיה מכאן שיש לחפש צדדים ודקדוקים רק להתיר הריבית דרבנן כגון הא דלעיל נותן למחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלי שום תנאי האחריות מ"מ לא הוי אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריווח יפול לאמצע ולא הוי אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד והכי מוכח התם מתוך הסוגיא להדיא דבהכי איירי בלא קציצה כלל. אבל נ"ד דקוצץ עמו להדיא ואם לא היה התנאים ביניהם הוי ריבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה בכמה אזהרות ודיי לנו במה שדקדקו התנאים הראשונים למצוא היתר ע"י נכרי וכה"ג ואע"ג דהני השורות דומין קצת לחוכא ואיטלולא אינהו הוי כדי לסמוך עליהם ועל דקדוקיהם ולא אנו מ"מ כתיבנא כדי לחוויי מילי דאורייתא. הנלע"ד כתבתי:
604
605שאלה שג ראובן זקף עם הנכרי לוה שלו י' ליטרא עבור ט"ו ליטרא מר"ח ניסן עד ר"ח שבט ובענין זה יגיע ג' פשיט בכל שבוע על כל ליטרא וליטרא בר"ח סיון בא אל שמעון שיפדה ממנו חצי החוב דהיינו ה' ליטראות תחילת הקרן ויעלה לו ג' פשיטי על כל ליטרא וליטרא כמו שעולה לו מן הנכרי כל זמן שלא יחזיר לו מעותיו קרן וריבית והרשות יהיה ביד ראובן להחזיר לו אחר חודש אחד או ב' חדשים איך יעשו הדבר בהיתר גמור:
605
606תשובה יראה דבדרך תנאי ממש ככל המבואר לעיל אין למצוא תקנה לעשות בהיתר אבל בהבטחות ובמאמינו יש לעשות בהיתר. ואבאר תחילה החלוקים לאסור ולהתיר כאשר נמצא בפסקי הגאונים ומתוכן יתבאר שאלתינו. במרדכי פרק הריבית כתב מתשובת מור"ם על אודות הטיבנ"ט כו' דלישראל שזקף עם הנכרי קרן וריבית בכלל אחד עד זמן ידוע חשוב הכל כקרן שהרי אם היה בא הנכרי ליתן לו מעותיו שהלוה לו לא היה יכול לפטור בדיניהם אא"כ היה נותן לו כל הריבית שנזקף עם הקרן ואע"ג דבסוף התשובה כתב באת"ל דדוקא ריבית הנזקף שכבר עלה ועבר זמנו חשיב כקרן אבל מה שלא עלה עדיין לא. נראה דלרווחא דמלתא כתב באת"ל שהרי כתב בפשיטות דחשיב כקרן ונראה נמי לפי הדקדוק באשירי בהאי דפ' הריבית נכרי שלוה מעות מישראל וזקפו עליו במלוה אם עד שלא נתגייר כו' מוכח התם דסבר דאפי' ריבית שלא עלה עדיין חשיב אפ"ה כקרן הואיל ונזקף. וכתב עוד באשירי מן הירושלמי וכן בסמ"ג מייתי אותו ירושלמי יש דברים שהן כריבית והן מותרין כיצד לוקח אדם שטרו של חבירו והלוואות חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית. ומפרש שם בהגה"ה כגון ראובן שהיה חייב לשמעון מנה לפרוע לו בתשרי מותר ללוי ליתן לשמעון נ' בניסן וליקח המנה בתשרי שאין זה הלוואה אלא מכר גמור שהרי שמעון נסתלק לגמרי מחוב זה ולוי זכה בו במעמד שלשתן ואם יש לשמעון שטר יקנהו ללוי במסירה ומשיכה כו' ובהאי פירקא כתב הא"ז ואשירי ומרדכי דאם יש לישראל משכון מן הנכרי בריבית מותר לישראל אחר לפדותו אלא בדרך זה שימכור הישראל ראשון לישראל שני המשכון כדי שיהיה הריבית שיעלה מכאן ואילך על המשכון שלו ואם לאחר זמן רוצה הישראל ראשון לחזור ולפדות המשכון אליו מותר לו ליתן לישראל השני הקרן שלו וגם הריבית שעלה על המשכון בזמן היותו בידו וישראל השני יחזור וימכור לישראל הראשון את המשכון שיהיה שלו כבתחילה. ובתלמוד פ' הריבית איתא מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיה לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיה לך מעות אחזירם לך מותר ודייקינן התם מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב סיפא דאמר ליה מדעתיה ופירש"י כלומר אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה אבל רישא שע"כ צריך להחזירה מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל. ובהגה"ה באשירי בשם א"ז שפי' בשם ר"ח פירש אחר אמדעתיה ע"ש. ומהשתא נבאר שאלתינו כבר מבואר לעיל דמור"ם ואשירי ס"ל דבתר זקיפה אזלינן אפילו בריבית שלא עלה עדיין חשוב הוא כקרן וא"כ אין תקנה להקנות כתב הנזקף עם הנכרי מישראל לחבירו שיעלה לו ריבית בכל שבוע מה שהוא רב או מעט דהואיל ונזקף החוב עם הנכרי כל דמי החוב קרן וזקיפה הכל חשוב ממונו של ישראל ואשתכח מאי דשקל בריבית כל שבוע לאו מיניה דנכרי קא שקיל אלא מממונו של ישראל בשכר המתנת מעותיו שמקדים ונותן לו עתה קודם הגעת הזמן הזקיפה ודאי אם היה רוצה לקנות עתה החוב לגמרי בפחות מדמי הסך שכתוב בכתב כגון שיחשבו כמה עולה הריבית עד זמן הזקיפה וכפי אותו ערך יתן לו עתה פחות כה"ג שרי לגמרי כדאיתא בהדיא בירושלמי לעיל דמייתי סמ"ג ואשירי וכדמפרש שם בהג"ה היפה. ואפי' אם אינו רוצה ליקח כולו אלא מקצת החוב בדרך זה נראה דאין חילוק כלל בין למכור ולהיות כולו או מקצתו. אבל אם אין בדעתו של המוכר למוכרו לחלוטין אלא רוצה לחזור ולקנותו כשיהיה לו מעות צריכים לעשות בענין זה שלא יהיה בטוח לגמרי בתנאי גמור להחזיר לו אלא בטוח בחבירו שקונה ממנו שלא ישנה את דבורו יקנהו ממנו חבירו בקנין גמור ויבטיח אותו אח"כ בדברים אמתיים לכשיהיה לו מעות יחזור וימכור אותו לו בדרך זה פר"ח לעיל ופירש"י יאמר בתחילה אם ארצה ולא שתתבעני בדין אבל אחשב בדאי אם לא אעשה ואי גברא דמהימן הוא מסתמא לא ישנה בדבורו. והשתא לפי דוגמתינו ושאלתינו שנזקף מניסן עד שבט י' ליטרא עבור חמשה ליטרא וריבית עולה בכל חדש חצי ליטרא לריבית אם יקנה ממנו החוב כולו או מקצתה בסיון נמצא שכבר עלה ליטרא לריבית וא"כ יכול ליתן לו י"א ליטרא והרי כולו שלו היא מאז ואם חציו יתן לו ה' ליטרא וחצי ואם רוצים בדרך המבואר בשאלה שיפדה רק כמו שהיה הקרן הראשון ובעל מנת שיתרצה לחזור ולמכרו לו וכדמבואר לעיל אם קנה ממנו בר"ח סיון ויחזור למוכרו לו בר"ח אב יחזור לו זה ויתן לו י"א ליטרא שהרי עולה ריבית ליטרא באלו שני חדשים. סיון ותמוז בזמן שהיה החוב קנה לו ואעפ"כ שמתרבה ממון שמעון מיד ראובן ואין יד נכרי באמצע כלל מ"מ הואיל ודרך מקח וממכר הוא שרי כההיא דכתיבנא לעיל בשם א"ז ואשירי במוכר משכון לחבירו וחוזר וקונהו מאתו אלא דהתם הריבית לא נעשה לקרן של הישראל כמו בנ"ד. לכך הוצרכתי לבאר כאן תקנתו להתיר. הנראה לע"ד כתבתי:
606
607שאלה דש חוב שעברה עליו שמיטה אם יכול המלוה לכופו ללוה בערכאות של נכרים שיפרענו כיון שכתב בשטר בין בדיני ישראל ובין בדיני נכרים אי קא עבר על לא יגוש או לאו:
607
608תשובה יראה אע"ג דכתב ר"י וכן מוכח מדברי ר"ת וכמה גאונים וכן מפי' רש"י פ"ק דע"ז דשמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא חזינן רבנן קשישי בדורותינו דהוו מורו לנהוג עתה שמיטת כספים. ואדרבה שמעתי שהיה אחד טוען שמיטת כספים לפטור מהלוואה היה נחשב כאחד מן המתמיהים גם אותו שהיה טוען שמיטה לא היה טוען טענה זו אא"כ היה לו בלא"ה אמתלאות אחרות שדא ביה נרגא. וכה"ג כתב ג"כ בטור חושן משפט מתשובת הרא"ש שבאותו מלכות שהיה בו הרא"ש לא רצו לדון בה ולנהוג שמיטת כספים וצווח הרא"ש ככרוכיא על ככה ולא אשגחו ביה. ואמרו לו דיש להם יפוי כח בשטרותיהן שכתבו בהן שיוכל מלוה לכוף הלוה בכל הדרכים בין שהם דתיהם ובין שאינם דתיהם. והיו רוצים לומר דעל ידי שופרא דשטרא היו יכולין לכוף הלוה שהרי מחל לכופו שלא כדת. וכתב הרא"ש על זה דלא מהני דהוי מתנה על מה שכתב בתורה ומ"מ מסיק שם דהוא היה נוהג שמיטה והיה דן כך ואעפ"כ לא היה סותר מנהגם ע"כ. ונראה למצוא קצת טעם וסברא אמאי לא נוהגים תורת שמיטת כספים עתה בדורותינו משום דקי"ל כרבי דשמיטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר לשביעית אבל מדאורייתא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. כך דרש לה רבי בתלמודא וא"כ נוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא"י כגון בבל ומצרים וכה"ג תירץ ר"י בחד שינויא דמה"ט לא נהגינן תרומות ומעשרות בארצינו דאשכחן דהוי נהיגי בהו האמוראים בבבל דלא גזרו בח"ל רק לארצות הקרובים לא"י ולא ברחוקים. ואע"ג דחלה נוהג בכל הארצות וחילק בה משום דחלה דמיא טפי לחובת הגוף מלחובת קרקע משום דבעל העיסה חייב בה ולא בעל הקרקע. ול"ד לתרומות ומעשרות דחובתם רק על בעלי קרקע. ולפ"ז כל שכן שמיטת כספים שתנהג בכל הארצות דחובת הגוף ממש היא כדאיתא בהדיא פ"ק דקדושין קרוב לסופו. י"ל דמ"מ הואיל ואתקש שמיטת כספים לשמיטת קרקעות ושם שמיטה חדא הוא דתרווייהו בקדושת שביעית תלוי ובזמן הזה לא נתקן אלא זכר לשביעית דמיא טפי לחובת קרקע מחלה. וכן משמע התם פ"ק דקדושין דהא אי לא הוה קרא הוי דרשינן דאפי' בזמן השמטת קרקע לא תנהוג שמיטה בח"ל אלא בא"י. והשתא נמי דרביה קרא מ"מ דמיא נמי לחובת קרקע משום דשם שמיטה חדא היא כדפרישית. והא דכתבו המחברים דר"ת כתב פרוזבול בימיו וכן הא דלעיל דכתב אשירי דיש לנהוג תורת שמיטת כספים אפשר לא ס"ל כהך שינויא דר"י דיש לחלק בח"ל בין ארצות קרובות לרחוקות. וכן הוא האמת דר"ת תירץ ההיא דתרומות ומעשרות בע"א משינויא דר"י. אכן אנן אשינויא דר"י סמכינן לענין שמיטה. וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים דנהוג עלמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטים ושעורים במפולת יד. וכתב ר"י דאע"ג דאיכא כמה סתמים דלא כרבי יאשיה מ"מ בדורות אחרונות בימי ר"נ בר יצחק הקילו לנהוג כרבי יאשיה. הא קמן דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחר תנא נגד כמה סתמים כל שכן במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית. דנוכל לסמוך אחד שינויא דגאון אע"ג דגאוני קמאי לא בעי לסמוך עלה. אבל משום דכתב בשטר דיכול לכופו בין בדיני ישראל ובין בדיני נכרים והיה ר"ל שלשון זה משמע שהתנה עמו שלא ישמטנה ואמרינן בפ"ק דמכות המלוה את חבירו שלא תשמטנה שביעית שביעית משמטתה על מנת שלא ישמטנו שביעית אין שביעית משמטתה. ופירש"י שם הטעם דהמתנה שלא תשמיט שנת השמיטה אין זה תנאי דאין שנת השמיטה מסורה בידו ולהתנות עליה שלא תשמט אבל המתנה על עצמו שלא ישמיט הוא בשביעית כל תנאי שבממון תנאו קיים אין נראה שלשון זה כולל שמוחל תורת שמיטה דאין כותבין לשון זה בשטרות אלא להך שופרא דמילתא שאם ידחה הלוה למלוה בדיני ישראל שיוכל זה לכופו בדיני הנכרים אבל לא קבל עליו כלל בלשון זה שאם יתרצה בדיני ישראל ולא ידחנו בכלום שיכריחנו בדיני האומות וא"כ אין כאן מחילת תורת שמיטה. וההיא דלעיל מתשובת הרא"ש דאם כתב בשטר בין שהם דתיים ובין שאינם דתיים דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה נראה דאינו ר"נ דמטעם שמיטה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא ברירנא לעיל דמצי להתנות על עצמו שלא ישמט אלא ר"ל דמה שמתנה לכוף בדרכים שאינם דתיים זה מתנה על מה שכתוב בתורה דהתורה ציוותה שלא לעבור על דת וההלכה רק ללכת בחוקי התורה ודתותיה. וא"ת דכה"ג שרי אפילו בלא תנאי לכוף הלוה בשמיטה ע"י שלטוני האומות וכה"ג לא קרינן לא יגוש כדמשמע מתוך פירש"י פ' השולח אהא דקאמר ותליא ליה עד דקאמר הכי כלומר במתנה אני נותן לך. ופירש"י אם ירצה הלוה לחזור בו כשיאמר לו המלוה משמט אני אם גברה יד המלוה יתלנו על עץ עד דאמר במתנה אני נותן לך ואין כאן לא יגוש דלאו בבית דין קתבע ליה ע"כ. הא קמן היכא שאין כופהו ע"י ב"ד לית בה משום לא יגוש. וערכאות של נכרים לאו ב"ד מיקרי כלל דהא דרשינן לפניהם ולא לפני הנכרים יש לומר דשתי תשובות בדבר חדא דאפי' שרי לכופו בזרוע ובגבורת יד אפ"ה על ידי נכרים אסור לעשויי דכה"ג כתב מרדכי שלהי הגוזל קמא דאפי' במידי דדינו כל דאלים גבר אין לתקוף ולאלם אחד על חבירו על ידי נכרים כלל דמכוער הדבר לעשויי על ידי נכרים. ואידך דמשמע מתוך פירוש רש"י ומתוך הסוגיא התם דתליא ליה עד דאמר הכי. קאי דווקא אהיכי דכבר החזיר הלוה החוב למלוה ואמר לו מלוה משמט אני כמו שצריך לומר. ואם אמר לו הלוה אעפ"כ במתנה אני נותן לך שרי לקבל. ואהא קאמר ותליא ליה עד דאמר הכי. אבל לתוקפו בזרוע מעיקרא כדי לפרוע לא אשכחן כלל. ואע"ג דמקושיית אשירי דמקשה אפירוש רש"י דא"כ בטלת תורת שמיטה משמע דמעיקרא כפירת פרעון קאמר רש"י צורתא דשמעתא לא משמע הכי כלל למדקדק שם. ודברי אשירי אפשר ליישבו וגם אחרי דכתב שם אשירי דלא נהירא פירוש רש"י דרצה לומר תליא ליה שיכופו בזרוע אלא פירושו שתולה לו עיניו דרך חינון שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך וכן כתב סמ"ק וכן משמע בפשיטות בסמ"ג. וא"כ ליכא למיסמך אפירוש רש"י ולכוף ע"י נכרים כלל:
608
609שאלה שה ראובן יושב בעיר שיש בה ב"ד או שעירו סמוכה לב"ד פלוני ויש לו ממון מופקד בבית לוי היושב בעיר אחרת שיש בה ג"כ ב"ד או שהיא סמוכה לב"ד אחר ושמעון יש לו תביעות על ראובן ובא לעירו של לוי וצווח בכח ב"ד שבעיר או הסמוכה לה לעכב לה הפקדון שביד לוי ורוצה שידון ראובן עמו באותו העיר שהפקדון שם בב"ד שלה וראובן משיב דבעי למהוי ציית בעיר שהוא דר שם בב"ד שלו הדין עם מי:
609
610תשובה יראה בתחילה צריכין לבאר באיזה צד יכול לעכב הפקדון אף כששניהם בב"ד א' ובעיר א' ובמרדכי סוף פ' המקבל כתב דיש תקנת חרם קדמונים שלא לעקל ולעכב הפקדון והלוואה מחמת הלוואתו. אמנם מוכח התם דמקומות מקומות יש ונהרא נהרא ופשטיה שהרי כתב לעיל מיניה דיש מקומות שנוהגין דדוקא מלמדי תינוקות אין יכולין לעכב ספרים שבידם רק מחמת שכר לימודם משמע בהדיא דאדם אחר יכול לעכב אפילו הנשאלין לו מחמת תביעתו שיש לו על בעל הספר וכ"ש שאר חפצים. ותו מייתי התם במרדכי דאיכא גאון דסבר הכי להדיא דיכול לעכב פקדון שבידו מחמת הלוואתו אמנם מייתי נמי ראבי"ה תשובת ר"ת שהשיב לרבני צרפת והסכים להם דאיתא לתקנות העיקול. וכתב דהקדמונים עשאו כמאן דחובל אוכל נפש דבכל שעתא ושעתא קא עבר אי לא מהדר ה"נ מחוייב לאהדורי בכל שעתא אלא דמגו שלו לא הפסיד בשביל חזרתו וההיא דכתב במרדכי פ"ק דב"מ בשם רבינו יואל ורבני רעגנש"בורג הלכה רווחת בישראל כל שבידו נאמן לטעון עד כדי דמיהם ל"ש מלוה ול"ש פקדון. י"ל דר"ל נמי התם לענין זה שלא הפסיד המגו שלו דבהכי איירי התם אבל איכא למימר דמודו כולהו דמחייב לאהדורי כר"ת. והשתא לפי' ר"ת ורבני צרפת שהסכימו לתקנות העיקול היה נראה דכ"ש הוא שלא יוכל לעכב הפקדון שביד חבירו מחמת שום תביעה. וא"ת דאדרבא דוקא מה שבידו תקנו הקדמונים שלא לעקל משום דחשו לתיקון העולם שלא תהא דלת נעולה בפני המפקידין ומלווין כי חשו העולם שמא הנפקד או הלוה יתבע מלוה ישינה על הפיקדון או על המלוה כדי שיעכבם בידו. אבל למה ניחוש שיבוא אחד לעקל מה שביד אחרים כיון דלית ליה ביה רווחא שהרי מונחים ביד אחרים וההיא דבשמעתא קמייתא דב"מ דקאמר לחד שינוייא דלא קניס ר"י אלא היכא דאית ליה פסידא לרמאי כי היכי דלודי אבל כי לית ליה פסידא סבר דלא יודה אע"ג דלית ליה נמי רווחא כיון דמונח עד שיבוא אליהו מ"מ חיישינן דלא יודה. ורבנן דפליגי אר' יוסי התם מסיק התם דההיא שינוייא ליתא מ"מ אהך סברא דלא מודה אע"ג דלית ליה רווחא ליכא מאן דפליג אלא מטעם דלא קנסינן כי היכי דלודי אלא משום ודאי רמאי נדחה שינויא דלעיל כדמבואר שם. מ"מ נראה דלא דמי כלל לנ"ד דודאי סברא הוא שלא יודה רמאי האמת אע"ג דלית ליה רווחא הואיל ולית ליה פסידא אינו חוזר מדבריו הראשונים ולשוויה נפשיה שקרן אבל מ"מ בתחילה אינו חושב לעקל ולעכב ממון שביד אחרים בשביל שיתפשרו עמו כרצונו דכולי האי ליכא למיחש דלא רגילי אינשי למיעבד הכי. אמנם אחר שכתב ר"ת שהקדמונים עשו לתקנות העיקל כחובל אוכל נפש דכל שעתא ושעתא קא עבר בקום אהדר א"כ נראה קצת דאין לחלק בתקנת העיקול אי מעקל מה שביד אחרים ע"פ ב"ד שהרי עיקר אזהרת חובל אוכל נפש ע"פ ב"ד נאמרה כדאיתא פ' המקבל מ"מ כמדומה בוודאי שמנהג פשוט באושטריי"ך ואגפיה לעכב פקדונות והלוואות בין שבידו ובין שביד אחרים בכח ב"ד בשביל תביעות וטענות שיש לאחד על בעל הממון. ונראה דמנהג זה נשרש מתחילה מהא דכתב אשירי פ' קמא דב"ק דדין גמור הוא כדי להציל העשוק מיד עושקו משבא לב"ד ואמר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי ממון שלו במקום ידוע. וירא אני שאם יבא הממון לידו שיבריח אותו ולא אוכל עוד להיות נפרע ממנו וכן מי שעדיין לא הגיע זמן שט"ח ובא לב"ד ואמר כך הכל לפי ראות עיני הדיינים יכולין ב"ד לעכב ממון הנתבע עד שיברר תביעתו או עד שיגיע זמן השטר ע"כ. ונ"ל דאיכא לאוקמי דברי האשירי הללו אפי' במקום דאיתא לתקנת העיקול משום די"ל דלכי ה"ג לא תיקנו רבותינו הקדמונים ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל בתשובת מור"ם ס"פ הכותב ופ' ג"פ בענין מלמד שלוה מעותיו בבית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות כו'. משמע שמן הדין אין לעכב ממון חבירו קודם שיתבענו לדין משום דנכסי אינש אינון ערבאין ביה ותנן לא יתבע מן הערב תחילה כדאיתא פ' ג"פ. אמנם י"ל דההוא מיירי בענין זה שרוצה התובע שימסרו לידו נכסי הנתבע והכי משמע שם הלשון בהדיא וכן ההיא דמייתי מיניה ראיה פ' ג"פ נכסין דאיניש אינן כו' איירי בהדיא בהכי דהאי דייני דאחתיה למלוה בנכסי לוה והא וודאי לא עבדינן אבל לעכב ממון הנתבע ביד אחד עד שיברר התובע תביעתו לא שמעינן מהכא כלל. מהשתא נראה על תחילת שאלתינו דכך הדין אם עיני הדיינין רואים דראובן איניש דציית דין הוא ואין לו כח להשמיט מתחת ידי ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יכול לדחות אותו ולא להתעלם נגד שמעון בכה"ג לא יכול שמעון לעכב הפקדון או הלוואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינו באותו העיר אפילו לא נהג בו תקנת העיקול באותו העיר משום דנכסי איניש אינון ערבאין כו' ותנן לא יתבע מן הערב תחילה וכיון דמ"מ חלה התביעה מקודם על עצמו מעל הנכסים א"כ צריך התובע לצעוק תחילה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך אבל אם עיני הדיינים רואות דליתנהו בראובן כל הני מילי דפירשינא לעיל ונראה להם דיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי תחת ידו לא יכול לשוב להשיג דין ומשפט מראובן בכה"ג א"כ מחויבים בית דין לעכב הממון מיד בדין גמור כדכתב אשירי לעיל וכדפרישית נמי לעיל דנראה לומר אפילו במקום דנהגו תקנות העקול מיירי אשירי משום בכה"ג לא תיקנו. וכיון דמדינא מעוקל הממון בעירו של שמעון ועל פי ב"ד שלו אם ירצה ראובן שיפטר ממנו צריך לדון עם שמעון בעירו ובב"ד שלו:
610
611שאלה שו ראובן תובעין אותו בממון שהוא מוחזק בו ורצונו לחפש צדדין ותאונות נגד התובעים להשמיט בהן בכל טצדקי כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר שרי למעבד הכי או לאו:
611
612תשובה יראה פשיטא ופשיטא דלא שרי כה"ג וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה. דתניא בפ' שבועת העדות מנין לשלשה שנושים באחד מנה שלא יהא אחד תובע ושנים מעידין ויחלקו ביניהם המנה ת"ל מדבר שקר תרחק והלא דברים קל וחומר מה התם דמן הדין נתחייב להם מנה אעפ"כ דרשו חכמים והזהירו שלא לבקש תחבולות ומרמה כדי להוציא את שלהם מן הדין כ"ש וכ"ש שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חבירו שאין לו בו דין ומשפט וכל המבקש תאונות/?תואנות? ופקפוקים ומשתמיט מן הדין אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות וא"כ הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק. ותו דבפ' המקבל איתא דאפילו הדוחה חבירו בלך ושוב סבר חד מאן דאמר זהו עושק האמור בתורה ולא פי' ליה התם אלא משום דבעינן דומיא דפקדון דקא כופר ממנו. ונ"ד הואיל וכוונתו לכופו לפשרה ולחסור ממון חבירו שמן הדין הוא שלו הוי שפיר דומיא דפקדון וא"כ איסור הוא בלאו דאורייתא ולא הייתי נזקק להביא שום ראיה לאסור דהוי פשיטא מסברא. אלא דמסתפינא הוינא דלמא טעו אינשי בהא דאיתא פ' שור שנגח ד' וה' ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק ופריך ונימא ליה תם שיילת ומועד לא שיילת דאמר ליה סוף סוף פלגא נזקא בעית לשלומי ולימא ליה אי הוה תם הוה מעריקנא ליה לאגמא. ומקשים שם התוספות וז"ל. תימא מאי טענה היא זאת א"כ היה עושה שלא כדין בשלמא לרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו ניחא קצת דאיכא למימר הוה אכילנא ליה התם או הוה מזבנינא ליה ולא הוינן אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל לרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו אי הוה מערק ליה היה גוזל שורו לניזק. ועוד דב"ד ינידוהו לשלם אם יש לו ונראה שר"ל מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה הניזק מתפשר עמו בדבר מועט והיה מוחל לו נמצא שהפסדתי כל היתירות עכ"ל. מהכא משמע לכאורה דשרי לבקש טצדקי ועקלקלות כדי שיכריח חבירו שיתפשר עמו וימחול לו על ממונו שהיה שלו מן הדין. אמנם כי דייקית שפיר בדברי התוס' יש לנו להוכיח אדרבה דלא למיעבד הכי דקאמרי התוס' בשלמא לר"י דאמר ב"ח נינהו ניחא קצת דאיכא למימר כו' עד ולא הוי אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור והשתא אכתי אמאי פטור נהי נמי דפטור מדינא מ"מ כל גרמא בנזקין פטור אבל אסור הוא כדאיתא בהדיא פ' לא יחפור והך גרמא דמזיק שעבודו פסק א"ז ואשירי פ' המניח דלמאן דדאין דינא דגרמי חייב נמי בהא ועדיפא מגרם בנזקין אע"כ כך דעת התוס' לפרש הספר דסבר תלמודא דאף אם יטעון השואל שהיה רוצה לעשות מעשים שהם אסורים לעשות כדי לפטור מלשלם ממון נפטר בטענה זו מלשלם ח"נ דמצי למימר תם שיילי וא"ת מנ"מ אפילו אי הוה תם סוף סוף הייתי צריך לשומרו בשביל ח"נ י"ל דאי הוה תם לא הייתי צריך כלל לשומרו אם הייתי רוצה לעשות אסור הוה מעריקנא ליה וא"ת אסור לעשות כה"ג מאי איכפת לך בהא תדאג נשמתי על זה ולכך קאמרי התוספות לר"י ניחא קצת אע"ג דאסור הוא גרמא בנזקין מ"מ פטור הוא אבל לר"ע לא ניחא כלל משום דגזל גמור הוא אין נראה להם שיוכל לפטור את עצמו בטענה כזה. וקאמרי שוב ועוד דבית דין ינידוהו כלומר אפי' את"ל דבגזל גמור נמי מצי למימר אין לך לדאוג על נשמתי מ"מ ב"ד ינידוהו לשלם וא"כ מה תועלת היה לו אי הוה מעריק ליה לאגמא. ואהא מתרצים התוספת דלכ"ע יכול לפטור בטענה זו משום דמצי למימר מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה מתפשר עמי והיה מוחל לי אע"פ שאסור לעשות כדרך זה מ"מ לאו גזל ממש הוא וגם ב"ד לא ינידוהו אותו לשלם ואם הייתי עושה איסור מאי איכפת לך בהא כדפרישית לעיל. ועוד נראה לפרש כוונות התוספת דכך רוצה לומר מתוך דברים שהייתי עושה כלומר מתוך שהניזק יודע שבידי לעשות דברים הללו מתפחד מזה כי לא יחזקני כשר וידאג אולי אעשה דברים הללו אע"פ שהן אסורים לעשות וע"י כך ימחול לי מעצמו ויעשה עמי פשרה ובזה הפסדתי בשביל שהוא מועד. וכה"ג אמרינן בפ' ערבי פסחים שצוה ר"י בר יוסי את רבי דלא להוי דייני בהדי תלת שלא יהיו שנים עדים ואחד בעל דין ואע"ג דאייתי לעיל דאסור לעשות כן מ"מ חיישינן לה ה"נ הניזק יחוש לה וע"י כן מבקש מעצמו לעשות פשרה וימחול לי. הנראה לע"ד כתבתי:
612
613שאלה שז ראובן היה ש"ץ בקהל אחד בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון ושכרו ש"צ אחר. אח"כ נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן והקהל לא רצו להחזיר את ראובן לש"צ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכולים לסלקו וע"י כך הפסיד ראובן מחייתו כי לא מצא להשתכר במקום אחר ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי הזיקו שקבל מהוצאת השם רע עליו חייב שמעון לשלם או לאו:
613
614תשובה יראה דאע"ג דשמעון לא עשה טוב בעמיו וגדול עונו על אשר הוציא ש"ר על בר ישראל שהוא כשר ונקי בדבר וצריך כפרה גדולה ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי כמו שאבאר לקמן ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל ולינטור לו איבה לעולם על כך אינו עובר על מה שהזהירו חז"ל שלא יהא המוחל אכזרי כדאיתא בסמ"ג בהלכות תשובה דאמר בירושלמי פ' החובל הדא דתימא דצריך למחול בשלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית ע"כ. אבל מ"מ מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשביל כך והכי איתא פ' החובל במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח זאת אומרת ביישו בדברים פטור ונראה דלאו דווקא ביוש דברים בעלמא אלא אפילו הוציא ש"ר עליו נמי דינא הכי הוא מדכתב שם אשירי דר"ש גאון כתב דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לכבודו וכתב אשירי עליו דכן מסתבר דיותר יש בושת בדברים מחבלה דאין לך דבר גדול מהוצאת לה"ר ודבה על חבירו עכ"ל. אלמא דבהכי איירי תלמודא דביישו בדברים פטור ואין לחייבו לשמעון לשלם לראובן מה שהזיקו והפסיד שכרו שהרי מחמת הוצאת ש"ר שהוציא עליו סלקוהו מהיות ש"ץ והוא אינו מוצא עוד להשתכר. ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור וא"ת ע"כ דינא דגרמי הוא וחייב כדתנן בפ' האומנין השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין להם זע"ז אלא תרעומות ומקשים שם התוס' בשם ר"י כיון דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל שהרי ע"י נתבטלו היום ותירץ דאיירי דעדיין היו יכולין להשתכר ע"י טורח משמע בהדיא דאי לא הוו יכולים להשתכר כל עיקר היה חייב לשלם להם ונ"ד נמי ע"י שמעון נתבטל ראובן וי"ל כיון דאינו חייב אלא מטעם דינא דגרמי מחלקי טובא בין דינא דגרמי שהוא חייב בין גרמא בניזקין שהוא פטור כמו שאבאר בקיצור. א"כ אנ"ד נמי איכא לחלק לפי ב' חלוקים דר"י הא' משום דלא מחויב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו אבל בנ"ד שמעון לא הזיק כלום ממון של ראובן וגם הוא לא בטלו ממלאכתו אלא ע"י גרמות נסתלק ע"י אחרים וכה"ג הוי גרמא בנזקים ול"ד לההוא דשוכר האומנין דהתם הוא עצמו שכרו והבטיחו על שכרו כל משך זמן השכירות ועי"כ נתבטלו ממלאכתם כי לא יוכל עוד להשתכר. ולפי טעם חילוק הב' דאינו חייב אא"כ ההיזק נעשה מיד בשעת המעשה של הגורם כאן נמי ההיזק לא נעשה מיד שלא סלקוהו הקהל לראובן מיד כששמעו הש"ר מסתמא נתיעצו כבר מה לעשות עמו משא"כ בשוכר האומנין דהתם מיד כששכרן סילקו מכל שכירות אחרות באותו היום והבטיחו על שכרו לכך צריך לקיים לו. ואל תתמה שנחלק כל כך בחלוקים קלושים ודקים דר"י נמי ירד לחלק בדקות כדמבואר בתוס' פ' לא יחפור ובאשירי שם ובהגוזל קמא וכ"ש לפי' ריצב"א דמסיק דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ובמילי דשכיחי תקנו לחייב ובמילי דלא שכיחי פטרו הגורם וא"כ איכא לפלוגי שפיר טפי דהתם בשוכר האומנין מילתא דשכיחי הוא שבעה"ב חוזר בפועלים וגורם להם שיתבטלו אבל בנ"ד גרמא דבטילה כה"ג לא שכיחי כלל שיוציא אחד ש"ר דשקר על חבירו ויחזיק דבריו בש"ר גדול כזה שע"י כך יסלקוהו הקהל ויאמינו לדבריו. אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי מ"מ אם רצו הב"ד וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי ש"ר הרשות בידם כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי לעשות:
614
615שאלה שח ראובן שלח עשרים זהובים ביד שמעון להוליכם ללוי לעיר אחרת שיקנה בהם איזה דבר לאחר זמן בא ראובן אצל לוי ותבע ממנו החפץ שבקשו לקנותו או להחזיר לו הזהובים שלו והשיב לוי במעמד שמעון שלא נתן לו כלום מכח ראובן ושמעון אומר שבודאי נתן לו כ' זהובים ולוי מכחישו האיך יתחלק דין זה לענין חיוב עסק שבועות שביניהם:
615
616תשובה יראה דיש לברר חילוקים הללו בביאור יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים פ' האיש מקדש גרסינן א"ר אר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בד"מ ומפ' התם דד"מ כגון שאמר לשנים תנו מנה זו לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו לו והוא אומר לא נטלתי נאמנים מגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה יכולין למימר מסרנו למלוה והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת ואי הוה אמרי אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי וא"כ נוגעין בעדות הן ולא מהמני אלא משתבע דלא קבל וחוזר וגובה חובו מן הלוה ע"כ שיטת התלמוד. והרמב"ם והסמ"ג כתבו פסק זה גבי שליח אחד בכה"ג שהשליח נשבע שנתן ואידך נשבע שלא לקח וישלם הלוה לב"ח או לבעל פקדון וכתבו עוד בד"א שהשליח והב"ח לפנינו ומכחישים זא"ז אבל אם מת א' מהם או הלך למד"ה אין הלוה יכול להשביע השני שהרי אין כאן שטוען להכחיש בודאי אלא מחרים סתם ע"כ. מהך סוגיא יש להוכיח אנ"ד דיכול ראובן להשביע את שממון שנתן הזהובים ללוי כי הכא דמשביע את העדים דנתנו למלוה ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב. ליה או לאו והשליח טוען ברי דיהיב ליה נראה דה"ט דכל היכי דידוע הוא דבא ממונו ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים צריך לישבע שהוא כדבריו ואפי' אם חבירו שכנגדו א"י בודאי להכחישו והכי איתא בהדיא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובת רבינו ברוך ורבינו שמחה ומייתי ראיה מהא דאמרינן פ' המפקיד דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה וה"נ איתא בתשובת מור"ם בר"פ המפקיד אהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו. ואי קשיא לן אסברותיו ההיא דרמב"ם וסמ"ג דכתבו אם מת האחד א"י להשביע את השני משמע אם מת הב"ח א"י להשביע את השליח אע"ג דצריך לפרוע שנית ליורשיו דאם אין היורשים תובעים אותו א"כ ודאי כבר נפרע אביהם ופשיטא דא"י להשביע השליח אלא ודאי היורשים תובעין אותו אפ"ה א"י להשביע השליח בטענת שמא י"ל דהתם השמא גרוע מאד דלמה יש לנו לומר דלא עשה שליחותו הואיל ואינו מכחישו לפניו והוא האמין לו להיות שליח אמנם אי בעית לאתויי ראיה מפ' האיש מקדש דלעיל דבנ"ד יכול ראובן להשביע את לוי שלא קבל הזהובים משמעון כמו שנשבע המלוה שלא קבל המעות וגובה חובו שאני התם דמלוה בא להוציא אפי' יש שטר בידו מחוסר גוביינא הוא ואשכחן בכמה דוכתי בתלמוד דתקנו שבועה לנוטלין אבל בכה"ג לא הוי משביעין למוחזק והכי מחלק מור"ם בהדיא בתשובה במרדכי פ' הניזקין דשבועה דלא פקדנו אבא דאיהו נמי בטענת שמא היא באה ולכך לא חייבו חכמים אלא במקום שיתומים באו לגבות מאחרים בשטר של אביהם ולא במקום שהם נתבעים ובאים אחרים להוציא מהן ולא תקשה נמי ההיא דרמב"ם וסמ"ג דמשמע היכא דמת השליח אין הלוה יכול להשביע הב"ח ואע"פ שבא להוציא ממונו די"ל כדלעיל משום דשמא של הלוה גרוע יותר דאין יכול כלל לידע במידי שנתן השליח לב"ח המעות והמלוה טוען מלוה אית לי גבך מאי אית לי גבי שליח לא האמנתיהו מידי כלל ולכך לא משביעינן להו אלא היכי דתרווייהו אתנהו קמן דמכחשי אהדדי צריכין שניהם לישבע כמו גבי חנוני על פנקסו אבל בנ"ד אע"ג דקיימי תרווייהו ומכחישים אהדדי אין ראובן יכול להשביע את לוי דמצי למימר מה יש לך עלי לית לך גבאי ולא מידי שהרי אינך יודע אם שמעון נתן לי כלום משלך לא היה לי עסק בך בדבר הזה וא"ת דלעולם ישביע ראובן את לוי בטענת שמא מכח העדאת שממון שמעיד שנתן לו הזהובים ונהי נמי דפסול הוא לעדות משום דנוגע בדבר כדמייתינן לעיל מפ' האיש מקדש מ"מ תיהני עדותו לענין שבועת היסת כדאיתא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובה דלעיל דאפי' עד פסול זוקק לשבועת היסת בטענת שמא וי"ל דדוקא פסול מחמת קורבה זוקק לשבועת היסת דבהכי איירי התם משום דאותו פסול אינו אלא גזירת הכתוב דאפילו משה ואהרן היו פסולים לעדות כדאיתא שלהי פ' מי שמת ואיכא למימר שבועת היסת שהיא תקנתא דרבנן לא פסלו קרובים לגביה אם הם נאמנים לתובע. אבל פסול דמכח דנוגע בדבר אין להאמינו כל עיקר דהתם הוא כבעל דין עצמו ואין לסמוך כלום על עדותו. אמנם נראה דוודאי יכול שמעון להשביע את לוי שלא קבל ממנו הזהובים שהרי הוא טוען ברי כנגדו ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את שהרי אין הממון שלך הוא לא מבעיא קודם שנשבע שמעון לראובן דיכול להשביע את לוי דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטור משבועתו אם יודה ע"י השבועה אלא אפי' לאחר שנשבע שמעון ונפטר מראובן מ"מ יכול להשביע את לוי ודמיא ממש להא דאמרינן פ' הגוזל קמא נגנבה באונס והוכר הגנב כו' ומסיק רבא דאם שומר חנם הוא קודם שנשבע צריך לשלם לבעלים והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא ממנו דמי הגניבה ואם נשבע כבר השומר רצה עומד בשבועתו והבעלים עושים דין עם הגנב רצה עושה הוא הדין עם הגנב ע"כ. אלמא אע"ג דכבר נשבע השומר ונפטר בשבועתו מן הבעלים אעפ"כ רצה עושה דין עם הגנב ולא מצי למימר לאו בדד"א שהרי נפטרת בשבועה כיון דמידו נגנב אע"פ שאין הממון שלו בעל דברים דידיה הוא ובנ"ד נמי הואיל וטוען שמעון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא ולא דמי להאי כלל דאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דפסק ראב"ן באחד ששלח זקוק לאשתו למזונות ונאבד דאין נשבע לאשה אלא מדעת בעלה וכה"ג פסק שם ראבי"ה דהתם האשה אין לה שום טענה נגד השליח דלא אתי לידו מידה כלום אע"ג דהממון נשתלח להיות שלה מ"מ לא איקראי בעל דברים דשליח דהא לא מצית טוען דיהיב ליה מידי. אבל אין נראה ראייה להביא לנ"ד מהא דאמרינן פ' קמא דב"ק וכן דב"מ ראובן שמכר שדה לשמעון ובא ב"ח דראובן וטרף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא כו' עד איכא דאמרי אפילו שלא באחריות משום דלא ניחא ליה דליהוי לשמעון תרעומות עלי מש"ה מיקרי ראובן ב"ד דב"ח דאיכא למימר ודאי התם דב"ח דראובן אתי למטרף משמעון ואם יטרפנה נמצא שמעון מפסיד מכח דראובן ונתאנה ממנו ומדין גמור היה לי לשמעון תרעומות עליו אבל בנ"ד הואיל ונשבע לו שמעון לראובן שעשה השליחות ונתן הזהובים שלו ללוי אם לוי מכחיש בדבר מאיזה דין יתרעם עליו. אמנם נראה דאם בא ראובן לכוף את שמעון קודם שנשבע שישביע הוא את לוי לא מצי לכופו אא"כ פוטר אותו מהשבועה לגמרי אע"ג דהתם גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דקודם שנשבע התם צריך הוא לשלם ויעשה דין עם הגנב וכ"ש הכא שצריך לעשות דין עם לוי קודם שנשבע דשאני התם שאין השומר נפסד כלום כדפרש"י התם שיכול הוא להוציא מן הגנב ואינו נפסד כלום רק הטורח וזה חייבוהו חכמים הואיל והיה שומר על הממון אבל הכא אם ישבע לוי לשמעון ושמעון יצטרך ג"כ אח"כ לראובן לישבע נמצא אחד מהם ודאי נשבע שבועת שוא וכה"ג ודאי מיקרי הפסד וקפידא ואין לכופו לכך:
616
617שאלה שט ראובן נתן חגורה של כסף לצורף נכרי לתקנה והלך נכרי לאחר שתקנה ומשכנה לשמעון וכבר היו ג"כ משכונות של הצורף ההוא ביד שמעון ואמר הצורף לשמעון תוציא לי כל המשכונות שבידך ותחשוב קרן וריבית עליהם ותלוה לי עוד במזומן עוד סך מעות וחגורה זאת תהיה ממושכנת לך בעד הכל כי היא שוה כ"כ וכן עשה שמעון לאח"ז ברח הצורף מחמת רוב חיובים וכה"ג וראובן בא לחקור אחר חגורתו ונודע לו שהיא ממושכנת ביד שמעון בא ראובן לשמעון לתבוע חגורתו השיב שמעון אמת כי חגורה אחת ממושכנת לי מזה הצורף בכך וכך אבל לא ידעתי שהיא שלך תתן לי מה שאתה חייב לי לתת מן הדין ואשיב לך היאך הדין נותן מה יתן ראובן לשמעון שיחזור לו חגורתו:
617
618תשובה יראה דהא פשיטא דאין שמעון צריך להחזיר לו החגורה לראובן בחנם דקי"ל פ' הגוזל בתרא דמשכנתא אית בה משום תקנת השוק ונראה דכ"ש עתה בזמנינו שעיקר מחייתינו בהלואה בריבית וצורך הוא לנו תקנת השוק במשכנתא טפי מבמכר וא"כ כל מה שהלוה שמעון לצורף על החגורה במזומן וגם הסך מהמשכונות שהוציא לצורף על סמך החגורה זאת כמו שחשב עמו קרן וריבית הכל צריך ראובן לתת לשמעון שיחזיר לו חגורתו. אמנם הריבית שעלה לשמעון מיום שהושכנה לו החגורה אין צריך ראובן לתת לו דלא עשו תקנת השוק אלא דוקא לגבי קרן ולא לגבי ריבית. כדאיתא בהדיא במרדכי פ' האשה שלום ובמרדכי ובהגהות אשירי פ' איזהו נשך מ"מ הריבית שעלה על המשכונות שהוציא שמעון לצורף ליכא למיחשיבנא לריוח ולימא דלית בהן משום תקנת השוק אע"ג דריוח הוא ולא קרן מ"מ אותו ריוח אינו בא ממשכון זה שהוא של ישראל שצריך להחזיר אלא כבר בא ריוח זה לידו ממקום אחר והוי כמו קרן דאטו אם הרויח עשרה זהובים בשחוק והלום על משכון שהוא של ישראל ואינו יודע ומכירו שלא יהא בכה"ג משום תקנת השוק הא פשיטא דליתא מטעם מאי אמרינן דלא עשו תקנת השוק בריוח משום דמדינא היה לו למלוה או ללוקח להחזיר החפץ לבעליו בחנם שהרי שלו הוא ונגנב או נגזל ממנו ולא נתייאש ממנו ועבדו רבנן תקנתא שיפדה בדמים משום תקנת השוק וכי עביד רבנן תקנתא בקרן אבל לא בריוח משום דלא יתבטל השוק בכך הואיל ובטוח הוא שלא יפסיד הקרן שהוא מוציא על חפץ זה ועל הריוח לא יחוש אם נכנס בספק על כך אבל אם היה צריך להפסיד גם הריוח שכבר אתי ליה מעלמא והוציא על זה החפץ יתבטל השוק דהרבה לוקחים ומלוין על החפצים מן הרווחים דאתו להו מעלמא וק"ל ולא היה צריך להאריך כ"כ מה שכתבתי לעיל דא"צ ראובן לתת לשמעון הריבית שעלה על החגורה אלא משום דהיה נראה דהיינו דוקא בענין זה שלא תיקן הצורף החגורה בשינוי הקונה כגון שלא חדש בה רק שחברם על הרצועה וקבע בה מסמרים וכה"ג אבל אם שינה צורתו בענין זה דאית ליה למימר אומן קונה צריך להתיישב בדבר דפלוגתא דרבוותא היא רב אלפס פ' הגוזל קאמר דלא קי"ל כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי ואשירי פ"ב דקדושין כתב בשם ר"ת דקי"ל כרב אסי וכן כתב פ' בתרא דע"ז בשם ה"ג וכ"כ במרדכי בשם ר"י פ' הגוזל וא"כ שמעון דמוחזק הוא בחגור מצי למימר קים לי כר"ת וחביריו דאומן קונה בשבח כלי ולדבריהם קנה הצורף החגורה דלגבי נכרי נמי אמרינן אומן קונה בש"כ כדמוכח מדברי הגאונים פ' בתרא דע"ז גבי טבילת כלי מתכת הלקוחין מן הנכרי וא"כ הצורף על שלו לוה ושלו השכין אלא שהוא גזלן לראובן והוא יתבענו כאשר ירצה והכי מוכח פ' הגוזל בתרא בכמה דוכתי דהכי הוא דינא לגבי גזילה ממש דקני ליה גזלן בשינוי. אמנם אף לפ"ז צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה כ"כ שיש בשבח כדי ריבית שלו דבמרדכי פ' בתרא דע"ז כתב שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי ואם היה אומן רוצה לעכבו לא היה רשאי וכן משמע לשון רש"י פ' הגוזל אהא דקאמר התם דמקודשת היא כשעשה לה שיראים ונזמים ופרש"י דכי יהיב לה מקודשת בשבח דאית ליה לאומן בגווייהו וכן כתב אשירי בההוא פירקא אהא דאמר רב אשי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו משמע דדוקא השבח שלו ולא הגוף ונוכל לומר דאף הגאונים המצריכים טבילה לכלי שתיקנו אומן נכרי לישראל מטעם דאומן קבש"כ מודים דלא קונה אומן רק כנגד השבח ואפ"ה צריך טבילה משום ההוא שבחו אהא פליגי שאר גאונים וכתבו שא"צ טבילה שאין שם הנכרי עליו משום ההוא שבח דאי נימא דאומן קונה בשבח כלי לגמרי גופא ושבח א"כ אמאי אין שם הנכרי עליו וק"ל וע"ש באשירי ומרדכי פ' בתרא דע"ז וא"ת אפי' נאמר דאומן קבש"כ גופא ושבח ואפ"ה היה צריך שמעון להחזיר לראובן החגורה מטעם דדינא דמלכותא דינא דהכי דייני עתה דצריך להחזיר לבעלים כ"ד הגנוב מרשות הבעלים או מה שהאומנים והשומרים מוכרים מרשות עצמן משל אחרים ואפי' לאחר יאוש ושינוי רשות דקני נמי כמו שינוי מעשה מ"מ אי בתר דינא דמלכותא ניזל צריך ראובן לתת לשמעון הריבית כמו הקרן דחוק קבוע הוא ליהודים מן המלכות באילו מדינות כשמלוין על דבר הגנוב ובאו הבעלים לפדות צריכין לפרוע קרן וריבית ובנ"ד אע"ג דהישראל הוא צריך לפרוע הריבית לחבירו אין כאן איסור שהרי לא לוה כלום משמעון ואין זה ריבית הבא מיד לוה למלוה:
618
619שאלה שי סוחרים נתאכסנו בביתו של ראובן והביאו סחורה למכור בזול ובא שמעון לקנותה ואמר ליה ראובן ביתי זכתה לי וכשהלך ראובן מן הבית קנה שמעון מן סוחרים סחורה שיש בה ריוח עשרים זהובים ובא ראובן ועירער עליו והיו ג"כ סוחרים בביתו של שמעון וחזר ראובן אחריהם לקנותה מהן והתרה בו שמעון ג"כ לאמר ביתי זכתה לי וקדם ראובן וקנה מאותה סחורה סוסים שיש בהן ריוח עשרה זהובים ולא הספיק למשוך הסוסים לרשותו עד שבלאו הכי סגר שמעון את הארוות סוסים שלו שבו עמדו הסוסים וכששמע שקנה ראובן הסוסים לא רצה לפתוח לו לראובן להוציא הסוסים כי אמר ביתי זכתה לי וטען עליו ראובן ממ"נ אם ביתך זכתה לך גם ביתי זכתה לי ותן לי ריוח מהכ' זהובים שקנית בביתי או הנח לי ריוח זה מן הסוסים ולא יזכה זכות הבית לא לי ולך. טענתיה טענה או לאו:
619
620תשובה יראה דדין זה נחלק על שני דרכים כמו שאבאר. א"ז פ"ב ומרדכי פ"ק דב"מ כתבו דראב"ן וראבי"ה פליגי בהא אם ביתו של אדם זכתה לו בכה"ג ראב"ן פסק דביתו זכתה לו וראבי"ה חולק ופוסק דאינו זכתה לו בכה"ג והשתא אם בא ראובן לתבוע את שמעון בפעם אחת מתחילה מכח ממ"נ כדביארתי ודאי צריך שמעון לתת ממה נפשך הריוח מועט שבאלו שתי הסחורות דממ"נ ריוח אחד שלו הוא. וכה"ג אמרינן פ"ב דבכורות מ"ט דרבי מאיר הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא כולו דידי הוא ואי לא הב לי מתנתה מיניה ורבי יוסי נמי דפליג התם היינו מטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה אבל אהך סברא דנוטל ממ"נ לא פליגי כדמוכח התם בהדיא אבל אם תבע ראובן את שמעון לדין לכתחילה על ריוח הסחורה שקנה בביתו וטען דביתו זכתה לו ופסק הדיין דשמעון יכול להחזיק הריוח דכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא מפקינן מיניה וכן הדין לפסוק. ואע"ג דבאשירי פ"ק דב"מ לא משמע הכי גבי זרק ארנקי בפתח זה כו' דלא איפשיטא אם זכה לו אויר הבית וכתב אשירי עלה דאפ"ה בארנקי שהפקירוהו בעלים זכה בעל הבית מכח ספיקא ומוציאין אותו מיד המחזיק בה ונותנין אותו לבעל הבית. והיינו ממש כנ"ד דה"נ אית לן למימר דראובן בעל הבית זכה תחילה בריוח הסחורה מכח ספק דשמא קים לן כראב"ן דיש לחלק דהתם גבי ארנקי מאחר שהוא הפקר א"כ כשעבר דרך אויר הבית נקנית מיד לבעל הבית אי איכא למימר שאין סופו לנוח כמונח דמי תו לא מיחסרא מידי אבל בנ"ד אפי' את"ל דביתו זכתה לו בסחורה שבא לבית מה שיש להרויח בה מ"מ אכתי מחוסר אותו ריוח קנין מן הסוחרים ולית לן למימר דזכה בה מכח ספיקא ונוציא הספק מיד זה שהחזיק באותו ריוח בקנין שקנאו והביא לידו וצריך לדקדק בחלוק זה. ואם לאחר שנפסק דין זה קנה ראובן את הסוסים שהיו בבית שמעון ושמעון מחזיק בארוות שלו שהם סגורות שם מטעם דביתו זכתה לו וטוען אע"ג שהוחזקתי בתחילה הריוח בסחורה מטעם דאמינא לא קים לי כראב"ן דביתו זכתה בכה"ג השתא בהאי דינא שאני ג"כ מוחזק בסוסים אמינא דקי"ל כראב"ן דביתי זכתה לי ואין ראובן יכול לבא עליו משני צדדין דממ"נ אחד מן הרוחים שלי הוא דכיון שנפסק הדין על הריוח הראשון שוב אין לחזור עליו מכח ממ"נ וטענת דשמעון כה"ג טענה מעליא היא ודמיא ממש להא דאמרינן פ' החולץ ספק בני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפליג יבם בהדי ספק נכסי מיתנא דקאתי ספיקא אמנתא דידיה בהדייהו דבני יבם ממ"נ דאי בר יבם הוא א"כ אית ליה מתנה בהדייהו אי בר מיתנא הוא א"כ ההוא פלגא דשקיל יבם כבר בנכסי מיתנא דיליה ספק הוא לו וליתבו ליה הפחות שבשני החלקים האלו מכח ממ"נ. וקאמרינן דפליגי בה רבא סבר קם דינא פירוש ההוא פלגא דשקל יבם כבר קם ליה ולא יוכל הספק לחזור עליו מכח ממ"נ מחמת תביעות ממון אחר ורבי ירמיה סבר הדר דינא פי' הדין הראשון שנתן כך שיחלוק היבם עם הספק חוזר הוא מכח ממ"נ וצריכין בני יבם לתת לספק אותו חלק או מנתה דיליה בהדייהו בנכסי יבם. וכתבו שם התוס' דהא דסבר רבי אבא קם דינא דוקא לבתר דפליג יבם כבר בנכסי מיתנא אבל אי לא פליגי אלא שהנכסים מונחין עדיין לפניהם לחלוק מודה דשקיל ספק ממ"נ. ופסקו רוב המחברים כרבי אבא. ונראה הטעם דודאי סברא היא לעולם דשקיל ספק ממ"נ אלא היכא דפליג כבר על פי הדין אסח דעתו ונתייאש מאותו חלק דשקל יבם ונעשה אותו חלק ליבם כשאר ממונו ששוב לא יוכל לחזור עליו ממ"נ ולפ"ז נ"ד אם כבר באו ראובן ושמעון לדון על דבר ריוח הסחורה הראשונה ונפסק הדין לשמעון דזכה במה שבידו משום דפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מההוא שעתא אסח ראובן דעתו ונתייאש מאותו ריוח ונעשה אותו ריוח לשמעון כשאר ממונו ולא יוכל ראובן לחזור עליו מכח ממ"נ אבל אם בפעם אחת באו לדון על אלו רווחים ודאי מצי ראובן לבא על שמעון משני צדדין וצריך לתת לו הפחות שבהן ממה נפשך*):
620
621שאלה שיא ראובן ושמעון היו מתקוטטים יחד לפני הקהל. אמר ראובן לשמעון אני נותן מס מממוני יותר שאתה נותן מממונך לפי הערך וכן אני נותן יותר מלוי לפי הערך והנני אני נותן נגדיכם תקיעת כף ובקנס מאה זהובים לצדקה שאחליף עמכם ואתן כל אשר לי מקרקעי ומטלטלי כסף ושוה כסף עבור כל אשר לכם ג"כ כל נכסים ושוה כסף. והשיב שמעון אני מרוצה וקרא ללוי ואמר ללוי עשה כמוני וכן תקעו כף ראובן עם שמעון ולוי וגם קבלו עליהם קנס לצדקה משני הצדדין לקיים עליהם החילוף והתמורה כדלעיל וכמו לאחר יום או יומים בקש ראובן לחזור כי נתחרט והפציר על ידי ריעים ואהובים משמעון ולוי שיתרצו גם הם לחזור ונתפייס שמעון אבל לוי לא רצה להתפייס ונותן טעמים ואמתלאות לדבריו מפני מה אין רצונו להתפייס ולחזור השיב ראובן אחר שנתרצה לי שמעון לחזור מעתה איני מקושר ללוי כלום שהרי לא קיימתי להחליף רק עם שניהם ושמעון כבר חזר וטוען עוד ראובן שאף אם יצטרך להחליף אין רצוני להחליף בדרך זה טול אתה כל ממוני ואני אטול את כל ממונך. אלא אוציא כל אשר לי בשבועה וכן אתם וישומו בית דין ממון של מי שוה יותר וינתן המותר לחבירו שהרי אדעתא דהכי באנו מתחילה לידי החילוף זה שכל אחד חושב שיש לחבירו יותר ממנו גם גבאי צדקה תובעים את כולם מחמת קנס שקבלו עליהם לצדקה ואף אם יתפייסו כולם ומחלו זה לזה על החילוף מ"מ לא יוצאין ידי חובת נדרם לצדקה. היאך יתבארו אלו הדינים:
621
622תשובה יראה דדבר פשוט שאין בתביעת הגבאים כלום אם יתפייסו כולם ואין אחד תובע את חבירו וכן מצאתי הועתק מתשובת גדול אחד מן הגדולים הראשונים איש ואשה שקבלו עליהם חרם לעשות גירושין והעמידו קנסות להקדש על ככה ונתפייסו אח"כ להיות ביחד ותובעין הקהל הקנסות והשיב דפטורין משום דלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה להקהל עליהם שהרי נתקיימו דבריהם וראייה ממתני' פ' חמישי דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור חיטין כו' ע"כ. הך מתניתין מייתי לה בפ' מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכ"א יכול זה להתיר נדרו שלא ע"פ חכם ואמר הריני כאלו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קמכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה הוא כדפירש"י התם. ונ"ד נמי לא הוו מכוונים רק להרויח א"כ ה"ה והוא הסברא אבל אי הוה אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטים וחוזר ונותנו לו וכיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי דא"כ התינח בתנאי שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשו גירושין ואח"כ יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ויתרצו אח"כ שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר ג"כ דאי בעי יעשו נישואין ואח"כ יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה אלא ודאי הטעם הוא משום דכל תנאים הן כה"ג אין הכונה רק שלא יעכב איש את חבירו נגד רצונם אבל כשנעשו רצונם או שהתנאים הוא לצורכו ולטובתו א"כ נתבטל התנאי. ומתוך כך נראה נמי דטענת ראובן דטעין הואיל ונתפייס שמעון תו לא מחייב ללוי מידי כיון דמתחילה לא קבל להחליף רק עם שניהם טענתיה טענה בהך סברא כיון דאמרינן דמתחילה לא קיימו עליהם רק שלא יעכב אחד את חבירו שלא מרצונו אבל כשיתרצה למחול בטל הקיום א"כ כשנתרצה שמעון נתבטל הקיום כנגדו ותו נתבטל גם נגד לוי שהרי לא קיים עליו להחליף רק עם שניהם אבל אי הוי טעמא משום דאי בעי מחלפין וחוזרין ונותנין זה לזה לכך הוי מחילה כקבלה א"כ אע"פ שנתרצה שמעון לא פק כח ש לו בשביל כך דליכא למימר אי בעי מחלפין וחוזרין שהרי לוי לא יתרצה להחזיר ואינהו לא מצי למפקע ידי תקיעת כף והנדר לצדקה אלא מטעם דאי בעי הוי אמרי דטעמא הכי הוא. אמנם נראה אם קבלו קנין סודר או באיזה קנין המועיל לקיים החילוף שנקנין הנכסים מזה לזה על ידו בדרך זה ישתנה הדין לגמרי ולא מבעיא כוחו דלוי דלא פקע דאם נתרצה שמעון למחול על החילוף אלא אפי' כח דשמעון גופא לא פקע במחילתו כיון דהוזקק ראובן להרבות עליו ריעים לפייסו שימחול לו א"כ אגלאי מילתא דמעיקרא רצה לזכות בחילוף וכיון דזכה בה כבר אין בידו לזכותו לחבירו אלא בדרך מתנה כדאמר פ' השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו אי אפשי בה תבטל הוא לא אמר כלום ומוכח האם בתוספות בהדיא דלאו דוקא שבאתה מתנה לידו אלא אפילו קרקע נמי שלא החזיק בה נמי לא אמר כלום כיון דזכה כבר במתנתו ואע"ג דמפרש התם כמה לישני דמהני לבטל המתנה כולהו לא מהני אלא מטעם דהני לישני נמי משמע מעיקרא והודאת בע"ד כק' עדים דמי והרי הודה שלא רצה לזכות בה מעיקרא משא"כ הכא כדפירשתי. אמנם מה שהשיב ראובן שאין רצונו להחליף עמו ממש אלא ע"י הערכת הנכסים ויתן איש לחבירו המותר צריך דקדוק יפה אי טענתיה טענה בהא אי לאו והיה נראה דכיון דידעו דכל כוונת תמורה לחילוף זה לא היתה מתחילה אלא מפני קנאת העושר שסבור האחד שיש לחבירו יותר ממנו ואינו נותן ממנו מס כ"כ ואע"פ שקבלו עליהם להחליף ג"כ בנכסים שאין מחוייבין במס ע"י קנאת שאר הנכסים המחוייבים במס נתעורר לכלול כל הנכסים יחד וא"כ הואיל ולא כיוונו כלל להקניט ולא לחמוד איש את אשר לחבירו מחפצים או מקרקעות ולא כיוונו רק להרווחא. נראה לדמות להא דפ' מי שאחזו דמייתי לעיל דמסיק התם דאפי' רבנן דרשב"ג מודו היכא דלא מכוונו אלא להרווחא הוה ליה קבלת הדמים כמו החפץ עצמו וה"ה גבי נ"ד. וא"ת הא אמרינן התם אהא דתניא הרי זה גיטיך ע"מ שתחזיר לי הנייר אימור דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיניה אבל היכא דאיתא בעיניה מי אמר פי' אע"ג דסבור רשב"ג דהאומר לאשה הרי את מגורשת על מנת שתתן לי אצטלית ואבדה אצטליתא תתן לו את דמיה ואמרינן היינו משום דאבדה וליתא בעיניה אבל אי איתא בעיניה אינה מגורשת עד שתתן האצטלית הא קמן דאפי' לרשב"ג היכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מקיים תנאו עליו בדמיו ונ"ד נמי הא איתניהו כל הנכסים והחפצים שהותנו עלייהו בעינייהו לא תיהני אם יאמר אתן לך את דמיהם. ותדע דע"כ צריכין למימר דאין ראיה מהא דלעיל דהואיל ולא מכוונין רק להרווחא מ"ל הן מ"ל דמיהן דפ' בתרא דע"ז כתב אשירי ופסק שאם אמר אחד לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ פלוני אע"ג דשכר פעולה לא בעי קנין דמלאכה שעושה אצל בעל הבית קנה שכרו מ"מ לא מחייב לתת לו אותו החפץ אלא א"כ משך הפועל את החפץ או שישנו כבר ברשותו ע"כ. ודקדק אשירי פסק זה מסוגיא דהתם נתן לה ואח"כ בא עליה כו' והשתא כיון דהתם נמי אין כוונת הפועל רק להרווחא מאי אירייא שכר פעולה כל מילי נמי ואמאי לא מייתי אשירי ראייה מפ' מי שאחזו אע"כ כל היכא דאיתא לחפץ בעיניה צריך ליתן לו ולא דמיו אפי' היכא דלא מכוון רק להרווחה. ודוקא היכא דליתא שנאבד או נתקלקל מתקיים התנאי בדמיו רק בשכר פעולה אפילו באיתא בעיניה נותן לה דמיו והיינו טעמא משום דהפועל לא זכה בו בשום קניין אלא שמלאכתו קנה את שכרו ולכך לא קנה אלא הדמים ולא החפץ שהתנה עליו ואדרבה אין דין שכר פעולה אלא בזוזי כדאיתא בתוס' פ' הפרה ובמרדכי ריש פ' קמא בשם ר"ת ומש"ה היכא דמשך הפועל החפץ שזכה בו בקניין או שישנו ברשותו דקנה לו רשותו זכה בחפץ ולא מצי לסלקו בדמים אבל בעלמא דצריך לקיים התנאי מכח קנין או מכח תקיעת כף או נדר לצדקה היכא דהחפץ בעיניה צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים. אמנם נראה לחלק בנ"ד דודאי בעלמא כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרין שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך אע"כ דדוקא החפץ היה חביב עליו אפ"ה היכא דנאבד וליתא בעיניה אמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו. אבל בנ"ד דלא חזינהו בדעתייהו מידי שהיו רוצים איש בחפציו של חבירו אלא כל עצמו לא באו רק לברר איזה מהן שיש לו נכסים מרובים והמעט ירויח בנכסי רב על ידי החילוף לעולם נימא אפילו היכא דאיתא בעיניה מצי לסלוקי בדמיו דמ"ל הן ומ"ל דמיהן והדבר שקול נוטה לכאן ולכאן ההוא ירושלמי דמייתי אשירי ס"פ נערה שנתפתתה דהיכא דאית לה לאיתתא שטר כחובה בעשרים דינרים ואין ליתומים קרקע לגבות הימנו אלא שוה עשרה דינרים ואמרה להו איתתא או הבו קרקע דחביבה לי או הבו דינרים ופליגי בה התם אמוראי. ומסיק באשירי דפסק כמ"ד דמצי יתמי למימר אין שיעבוד אלא כנגד עשרה דינרים הילך עשרה דינרים והקרקע לא ניתן לך ונראה דה"ה בעל חוב כה"ג דמ"ש ועי"ש מ"מ אין ענין זה דומה כולי האי לנ"ד וקל להבין:
622
623שאלה שיב לאה אשת ראובן נפלו לה מעות מזומנים בירושה ושמעון מחזיק בהם. בא ראובן ותובע לשמעון לדין על דבר המעות שהן נכסי מלוג אשתו. השיב שמעון לאו בעל דברים דידי את עד שתביא הרשאה מאשתך והיא בכאן ואינה תובעת אותי וראובן השיב בעל דברים דידי את מחמת זכותי שיש לי בפירות נכסי מלוג של אשתי. הדין עם מי:
623
624תשובה יראה דהדין עם ראובן אע"ג דגרסינן שילהי השולח אמר אביי נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מגו דמישתעי דינא אפירי מישתעי נמי אגופא וכתב בטור ח"מ בשם רב האי גאון דלעולם צריך הרשאה עד שיהיו פירות באותה קרקע עצמה ולא מהני טעמא דאפשר למכור וליקח מהן קרקע שהיא עושה פירות וכן משמע מדברי הרמב"ם וסמ"ג ע"ש. אמנם בטור חושן דלעיל לא כתב הכי משם תשובת הרא"ש ופירש"י פ' השולח דלעיל משמע נמי היכא דיש לו שום טענה בשביל זכות הפירות אין צריך הרשאה ונראה דבנ"ד כ"ע מודו דא"צ הרשאה כיון דהמעות מזומנים הן והגאונים דלעיל דכתבו דאיכא פירי באותו קרקע לא אתי לאפוקי אלא היכא דצריך למכור הנכסי מלוג וליקח במעות קרקע והוא אוכל פירות אבל מעות מזומנים חשיבי הן כמו קרקע שיש בה פירות משום דבכל שעה מצוי לו ליקח קרקע מהן שיאכל ממנה פירות והכי מחלקים התוס' משאנ"ץ פ' נגמר הדין אהא דפריך ממותר המת ליורשיו אאביי דאית ליה הזמנה מילתא ומקשים התוספ' מאי פריך הא בטווי לארוג אפי' אביי מודה דלאו מילתא היא וגביית המעות למת הוי נמי כמו טווי לארוג שהרי עדיין צריך ליקח תכריכים לצרכי המת ומתרצין כיון דהמעות מזומנים הן חשיבין כמו ארוג גופיה דהוי כאלו כבר קנוי כדאמרינן בעלמא זוזי דאיניש אינון עבדין ליה ספסירא וה"ר בנ"ד חשיבי כאלו כבר נלקח בהן קרקע שעושה פירות מיד כסתם קרקע דאיתנהו הכי. ותו נראה דאפי' אם נפלו לה שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן בפנינו ואינה רוצה לחלוק עם מחזיק באותן דברים ונכסים וגם איננה רוצה להרשות את בעלה לחלוק כה"ג יכול הבעל לדון בלא הרשאה דאין לך נחית אפירי גדול מזה שאם לא יוציא מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את פירותיהן לעולם. ותלמודא דפסק דצריך הרשאה היכא דלא נחית לפירי רוצה לומר כדפירש"י התם דאין לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם האשה בפירות כלל עכ"ל משמע שאין לו שום זכות בטענת הפירות כגון אם בלאו הכי הפירות מכורים למחזיק הקרקע מן המוריש הקרקע לאשה לג' או ד' שנים או בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא אם זה מחזיק בפירות אלא רוצה לדון עמו בגוף הקרקע בענין זה צריך הרשאה אבל היכא דמצי למטען שום נפקותא דאית ליה בהדי דמחזיק לעולם לא צריך הרשאה והדין והסברה נותנת דאל"כ איכא למיחש לעולם היכא דנפלו לה נכסים שצריכים למכור ליקח בהן קרקע שיאכל הבעל פירות יבא אחד מקרוביה ויחזיק בהן ויעשה עמה קנוניא שלא תתן הרשאה לבעלה והיא ג"כ לא תתבענו ונמצא שישארו הנכסים בידו לעולם ומתבטל לו תקנת חכמים שתקנו לבעל פירות מן האשה ובכל מקום חיישינן לתיקון העולם ושלא לחשוב תרעומות ועולה לעקור תקנת חכמים:
624
625שאלה שיג ראובן היו לו מעות מזומנים ביד נכרי בעיר אחרת ורוצה שמעון ללכת לאותה העיר. ואמר לראובן אבקשך שתרשה אותי ליקח המעות שהם ביד הנכרי ואתן לך את תמורתם פה ואמר ראובן הן וקבל קנין סודר על זה ונתן סימן לשמעון אל הנכרי ליתן לו המעות והלך שמעון לאותו העיר ולקח המעות מיד הנכרי ובתוך כך נתחרט ראובן בדבר ומיהר גם הוא ללכת לאותה העיר ונמצא המעות ביד שמעון ואמר החזיר לי מעותי כי צריכין הם לי מאד ונתחרטתי על הקנין ושמעון משיב אינני חוזר בי והמעות לא אשיב לך הדין עם מי:
625
626תשובה יראה דדבר פשוט הוא דהדין עם שמעון ואע"ג דאם היו המעות עדיין ביד הנכרי היה פשיטא שהיה ראובן יכול לחזור אע"פ שקבל קנין סודר דקי"ל אין מטבע נקנית בחליפין. אמנם אחרי שקבל שמעון כבר המעות נתקיימו הדברים וראיה במרדכי מהא דאמרינן פ' א"נ איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד ומודינא דאי שמיט בעל ואכיל לא מפקינן מיניה וכתב שם אשירי בשם ר"ת דפוסק מהא דה"ה המוכר שט"ח לחבירו במסירה לחוד בלא כתיבה והלך זה וקבל המעות מן הלוה ושוב רצה המוכר לחזור דאימ יכול לחזור אע"ג דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ובמסירה מ"מ כיון דשמיט וקבל כבר לרשותו לא מפקינן מיניה אלמא דאפי' מידי דאין הקנין נתפש עליו אם זכה וקבל כבר אותו ענין תו לא הדר ולא מפקינן מיניה וה"ה ממש בקנין מטבע דלעיל בחליפין ואע"ג דאשירי מחלק בפסק ר"ת דדוקא כשידע המוכר כשגבה הלוקח את החוב מן הלוה אז זכה בו מטעם מחילה ואע"ג דבטעות הוא סבר רב נחמן דהוי מחילה בכה"ג אבל אי לא ידע המוכר מגביית חוב חוזר וגובה הבע"ח משום דא"ל לא היה לך לתת חובי עד שהיית יודע שקנה ממנה כדין קניית השטר עכ"ל נראה דבנ"ד אין לחלק דחילוק דאשירי התם אינו אלא לגבי הלואה כדכתב להדיא חוזר וגובה מב"ח וכדמפרש הטעם אבל הלוקח ודאי זכה במה שבידו ולא מפקינן מיניה ובנ"ד לא דיינינן לגבי האי שמסר המעות לשמעון דאפי' אי לא הוי מהני מסירת הסימן מישראל לחבירו לא איכפת ליה מידי בהא ויכול הוא לפטור את עצמו מראובן ומשמעון נמי לא מפקינן כדפרישנא:
626
627שאלה שיד ראובן מסר לשמעון עשרה זהובים ולוי מסר לו ששה ובקשוהו שיוליכם ממקום למקום והיו גם לשמעון עצמו עשרים זהובים בכיסו ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ועל אחריות שלכם אוליכם ויצא לדרכו ובלכתו בדרך ע"י טלטולו נתקרע הכיס קצת ונאבדו לו ד' זהובים ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו והשלשה אלו באין לדין לאיזה מהן ההפסד או אם לכולן לפי חשבון היכא דיינינן להא דינא:
627
628תשובה יראה דיש לברר דין זה יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים ונראה דשמעון לא יפסיד כלום באבידה זאת דכיון שהוא מוחזק בכל הזהובים מצי למימר שלכם נפסדו והמע"ה והכי אמרינן פ"ב דבכורות ובאשירי פ' התקבל בגיטין מייתי לה הכל מודים באחד שהפקיד טלה אצל חבירו ומת טלה אחד ברשות חבירו דמצי למימר שלך מת והמע"ה וכן פרש"י פ' המקבל מההוא עובדא דגניבא דנפיק בקולר ואמר ד' מאות זוז לרבי אבינא מחמרא דנהר פקוד ומסיק דקאמר מחמרא כדי ליפות כוחו ופרש"י שיהא כל היין באחריותו ואי לא אמר אם החמיצו מקצת החביות והיורשים אומרים שלך החמיצו וכותבין שם התוספות דאין ר"ל דיהא כל הפסד עליו דמן הדין לא יפסיד אלא לפי חשבון אלא להכי מהני ליפות כח שלא יפסיד כלל ואשירי כתב שם בשם ריצב"א דנראה לו עיקר שהיה כל ההפסד עליו והביא ראיה מפ"ב דבכורות דלעיל וחלק אשירי בראיות ריצב"א מבכורות דשאני התם שהיה כבר חלקו של כל אחד מבורר ולכך אמרינן המע"ה ושלך מת אבל גבי חמרא דגניבא לא היה מבורר לעולם חלקו של ר' אבינא לא שייך למימר דשלו הכל נפסד אלא לפי חשבון ונראה דדעת התוספות נמי הכי לחלק דמסתמא לא פליגי אההיא דבכורות. וא"כ בנ"ד דהיה חלק של כל אחד מבורר כ"ע מודים דאומר להן שלכם נפסד והמע"ה ואין לומר אדרבה הואיל ורוב הזהובים היו של שמעון נימא כל דפריש מרובא קפריש. וכה"ג משמע בהדיא בתשובת המיימון מתשובת ריצב"א וז"ל ששאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך דינר מהם ואין יודע מאיזה לקחה כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא כו' וכיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה דאמרינן המע"ה ע"כ משמע בהדיא דאי לא הוי פלגא הוי אזלינן בתר רובא ואמרינן דמה שנפרש מן הרוב נפרש ואפי' להוציא ממון עלה מדקאמר וכיון דפלגא ופלגא הוא אמרינן המע"ה הא אי הוי רובא לא אמרינן המע"ה. וא"ת הא קי"ל כשמואל פ' המוכר דלא אזלינן בממון אחר הרוב צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן כגון גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתריה אפי' נגד חזקת ממון ונ"ד נמי רובא דאיתא קמן הוא אמנם מוכח מן המרדכי בשם ר"י בשילהי פ"ק דכתובות וה"נ איתא התם בגיליון דאפי' ברובא דאיתא קמן סבר שמואל דאין הולכים אחריו בממון דמקשה עלה מההוא תינוק שנמצא בעיר שרובה ישראל דאמרינן ישראל הוא להחזיר לו אבידתו ופרש"י דרבותא הוא שמוציאין האבידה מיד מוצאה ונותנים אותה לזה ומקשין למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב אמאי מוציאין ומתרצים דגבי אבידה שאני כדמבואר התם דלא חשיבי חזקת ממון הואיל ולא מדעת בעל האבידה באתה לידו ולא דמי לחזקת ממון דגבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. משמע בהדיא דאי הוה חזקה גמורה לא אזלינן בתר רוב אפי' רובא דאיתא קמן כנגדה דההיא דרוב העיר ישראל רובא דאיתא קמן הוא בפשיטות ולפי זה ההפסד אין מגרע כלום לשמעון ואע"ג דרוב הזהובים שלו היו אבל לראובן דלדידיה הוי ליה רוב נגד לוי לכך ההפסד מן הד' זהובים מגיע לו הכל דכיון דראובן אינו מוחזק כמו לוי ודאי אזלינן בתר רוב ואמרינן כל דפריש מרובה קא פריש והיינו הזהובים של ראובן והכי איתא בהדיא בתוס' ס"פ ב' דב"ב בשמעתין דניפול הנמצא דאזלינן בתר רובא אפי' גבי ממונא היכא דליכא חזקת ממונא כנגד הרוב*). וא"ת כיון דשמעון מוחזק הוא בממון ראובן ולוי בזהובים שלהם בחזקת שניהם חשיב כאילו שניהם מוחזקים בעצמם והכי איתא בתוס' בריש ב"מ במתניתין דמה שהנפקד תופס במנה שלישי בחזקת שניהם הוי חשיב כאלו עצמם מוחזקים בו. וא"כ איכא נמי הכא חזקת ממון לראובן ובעי לוי לאפוקי מיניה מכח רוב וכה"ג איתא נמי בתוס' בההיא מתניתין דגבי טלית אע"פ ששניהם מוחזקים בשוה מ"מ אי הוי בעי חד מינייהו לזכות כנגד חבירו מכח מגו לא מצי דמגו להוציא לא אמרינן. אלמא דחשיב אפוקי ממונא כה"ג נראה דיש לחלק בההיא דנפקד תופס בחזקת שניהם. וי"ל דלא חשיב חזקת ממונא כה"ג רק לענין ההוא מילתא דקאמר עלה בתוספת דחשיב כמו שהן עצמם מוחזקים דלא נימא כל דאלים גבר דבלא"ה דינא דכל דאלים גבר דומים קצת לדינא דפרסאי והיכא דאיכא קצת טעמא דחיק ליה ואמרינן יחלוקו וכן לא אמרינן מגו בחזקה כל ההיא סוגיא דדחינן למיגו אבל לעולם לענין שתעמוד החזקה של ממון כנגד הרוב לדחותו בעינן חזקה גמורה שהוא עצמו מוחזק בממון. ותדע דיש לחלק דהא במרדכי בשם ר"י והגיליון פ"ק דכתובות שהבאתי לעיל שפירשו דלגבי אבידה לא מהני חזקת ממון נגד הרוב הואיל ולא מדעת בעלים באתה האבידה לידו ולענין שנים אוחזין בטלית חשבינן להו מוחזקים לענין דלא נימא כל דאלים גבר ואפי' לענין דלא אמרינן מגו משום דחשיבי חזקה אע"כ נגד הרוב לדחותו בעינן חזקה גמורה ואלימתא. ואין לומר דליכא למימר איזל בתר רובא בין ראובן ללוי. דע"כ נוכל לומר כל דפריש מרובא קפריש דהא הכא רוב הזהובים של שמעון היו וחזקת ממון דיליה דחה ליה לרובא א"כ לא ניזל בתריה כל עיקר די"ל נהי דלא אמרינן גבי שמעון זיל בתר רובא משום דלדידיה איכא חזקת ממון והמע"ה והוי ליה כמו אנן סהדי דלא נפסדו כלל מזהובים שלו ולא נשאר ההפסד הלא בין ראובן ללוי בדידהו לעולם ניזל בתר רובא ואע"ג דשפיר קאמר לוי אני ודאי המועט נגד שניכם ומדידי לא נפרשו אלא או משל ראובן או משל שמעון ואם אין בי כח להוציא בשביל כך משמעון מינך ראובן לא צרכינא לאפוקי אין אני צריך להזכיר הזהובים של שמעון אתה צריך להזכירם שהיו מרובים משלך זיל ודון אתה בהדיה וק"ל. אכן כי דייקינן שפיר בנ"ד לפי טעם וסברת הלב והעמיד דבר על בוריו ימצא לנו דלא שייך הכא למימר המע"ה ושלכם יפסדו או כל דפריש מרובא קפריש לפי דברי אשירי דלעיל שחילק בראיות ריצב"א משום דגבי חמרא לא הוברר חלקו לא שייך לומר שלך החמיצו משום דשם כולם על כל חבית וחבית ה"נ בנ"ד אע"ג דהיה לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו מ"מ לאחר שעירבו מדעתו שם טיבעא חד הוא ואם לא היה נפסד כלים מהם ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס והיה מחזיר לכל אחד לפי המנין שנתן לו ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבא לידו את שלו משא"כ בזהובים שהן כולם טבי ותקולי לא קפדי אינשי כלל שיבא לידם את שלהם וא"כ שם כולם על כל זהוב וזהוב ולא שייך לומר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרובא קפריש. ולד' וה' כיסים שבתיבה שבתשובת ריצב"א דלעיל דפשיטא דלא דמי דהתם היו כיסים חלוקים וידועים לכל אחד את שלו. ומ"מ כל משא ומתן דלעיל יש בו צורך אם היה כה"ג טבעות של זהב או מרגליות שדומים זו לזו שאין ניכר איזה מהן של מי הן דהוי כמו טלה וכיוצא בו:
628
629שאלה שטו ראובן ושמעון חתנו היה להם ריב ביניהם וידע שמעון מחתרת שיש לבא משם לחנותו של חמיו שיש לו בה הון עתיק והלך שמעון אל לוי שהיה ידוע ומוחזק לגנב מפורסם והראה לו המחתרת והעמידו לשם והלך לו והגנב לוי בא במחתרת אל תוך החנות וגנב משם שוה ג' מאות זהובים וברח לו ונודע סיבת הדברים. ובא ראובן ותבע את שמעון חתנו עבור ההפסד שגרם לו ושנטשה על ידו חייב שמעון לשלם לו או לאו:
629
630תשובה יראה דדין צריך דקדוק יפה בתוס' ובאשירי פ' לא יחפור וכן בפ' הגוזא קמא מבואר דר"י חלק על שני דרכים בין דינא דגרמי דקי"ל בהו כרבי מאיר דחייב לשלם ובין גרמא דנזקין דקי"ל דאסור אבל פטור מלשלם. החילוק האחד דכל היכא דהמזיק בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי הזיקא כה"ג קרי דינא דגרמי וחייב אבל אי לא הכי קרי גרמא. דנזקין ופטור והחילוק השני היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה כה"ג קרינן דינא דגרמי ואי לאו קרי גרמא בניזקין הוא. ומייתי התם כמה מילי דבתלמוד בכמה גווני דבחד חייב ובחד פטור ומבואר לפי שני החלוקים דלעיל אמאי חשיבי רבנן להך דינא דגרמי ולהך גרמא בנזקין אין צורך להאריך אכולהו אך תרי מינייהו דאינון דמיא לנ"ד בעינן לבאר חדא היינו אחוויי אחוויי דמוסר ממון חבירו ביד נכרים דחייבו רבנן משום דינא דגרמי ואידך שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטרוהו רבנן משום דגרמא בניזקין הוא וחילק ר"י בלשון הראשון דאחוויי אחוויי ברי הזיקא דאקשיה רחמנא לתוא מכמר ובודאי אין מרחמין עליו ועושה בעצמו ההיזק דהוי כמו שנותנו לתוך המכמר וכמו דקלייה דמי אבל שיסה בו הכלב או הנחש לא ברי הזיקא הוא זה דשמא לא ינשכו. ובלשון שני חילק אחוויי אחוויי ההיזק נעשה מיד דכמאן דחוויי לאלתר דמי אבל גבי כלב ונחש ההיזק לא נעשה עד לאחר השיסוי ובתוספות לא יחפור דוחין אילו החילוקים שניהם מההיא דטיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עירבו עם פירותיו דחייב דלא ברי היזקא ואינו עושה בעצמו ההיזק וגם ההיזק לא נעשה מיד ומתרצים בשם ריצב"א בענין אחר דדינא דגרמי קנסא אינון כדאיתא בירושלמי דכל דבר ההוה ורגיל בו קנסוהו רבנן וחשבוהו לדיני דגרמא וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק ממון לחבירו ומה שאינו הוה קרי ליה גרמא בניזקים ופטור וכן משמע בסמ"ג לחלק בדרך זה אך בתוס' פ' שבועת הפקדון משמע בפשיטות השורף שטרות של חבירו חייב מדאורייתא אף על גב דפרק הגוזל קרי ליה דינא דגרמי*). והשתא נראה לפי כל החילוקים דשמעון פטור מלשלם ללישנא קמא דר"י דבעינן דליהוי ההיזק ברי בדבר ידוע ונ"ד לא ברי הזיקא טפי משיסה בו את הכלב או את הנחש דפטור ול"ד למראה ממון ישראל לנכרי דהתם בודאי אין מרחמין דיצרם תקיפא לשלוח יד בישראל בממונם ובגופם אבל גנב ישראל נהי נמי דמפורסם בגניבה מ"מ י"ל. בכל שעה יהרהר בלבו לעשות תשובה כדאמר פ"ב דקידושין ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זה מקודשת מטעם דשמא הרהר בלבו לעשות תשובה ואע"ג דאיכא למימר דהתם משום חומרא דאשת איש תלינן מספק להחמיר דשמא הרהר בלבו מ"מ הא שמעינן דאיכא צד כל דהו למימר הכי וא"כ לא ברי הזיקא דהכא בעינן שיהא ברור לגמרי כדבעינן למימר לקמן ותו דלא ברי היזיקא משום דמרתת דילמא אתי בעל הממון ויעמוד כנגדו ויתפשנו משא"כ באחוווי אחוויי דמסור וק"ל. ואין להקשות אסברא קמייתא דאמרינן שמא יהרהר בלבו לעשות תשובה מהא דתניא פ' הגוזל בתרא הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה אותן שהן משתברים לא יאמר הרי הן תרומה ומעשר ואם אמר לא אמר כלום ופריך עלה מהא דתניא מי שבא בדרך ובידו מעות ואנס בא כנגדו לא יאמר פירות שהן בביתי יהיו מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים ומשני דהתם ביכול להציל ע"י הדחק משמע דאי לא היה יכול להציל כלל לא אמר כלום דכאבודין דמיין ומדלא משני דאיירי באנס ישראל ש"מ דאפי' אנס ישראל דאיכא למימר שמא הירהר לעשות תשובה חשוב הממון הבא לידו כאבוד ודאי וה"ה לגנב ישראל שרגיל ומפורסם בגנבות וי"ל דאנס גרע טפי מגנב אפי' הוא מפורסם בגניבה. ותו נהי נמי דכאבודים חשבינן להו לענין שלא לחלל עליו מעשר דהיינו טעמא משום דבכה"ג סתמא דמלתא אינשי אסוחי מסחי דעתייהו וכהפקר דמי ואע"ג דלא ברי לגמרי מכל וכל מ"מ אבודין הן אבל לגבי דינא דגרמא בעינן דליהוי לגמרי ברי מכל וכל. וא"ת לפי חילוק זה מאי תיובתא מייתי רבה בפ' הגוזל קמא מהא דתניא לגבי מעשר שאם נפל כיסו לים הגדול אין מחללין עליו מעשר שני והזורק מטבע של חבירו לים הגדול במים צלולים פטור מאי פריך נימא דלעולם כה"ג דכאבודין דמי משום דמייאשי מינייהו ולכך אין מחללים עליהן אבל מ"מ לענין תשלומי נזק בעינן ליהוי כאבודים לגמרי מכל וכל. וי"ל דלא קשה מידי דרש"י פי' התם וכן במרדכי בשם ר"י ואשירי בשם הראב"ד דלא מדינא דגרמי פטרינן לזורק מטבע לים דלאו גרמא הוא דבידים מאבד ממון חבירו אלא מטעם דמפרש התם הא מנח קמך אי בעית שקלי ומהא מייתי תיובתא ממעשר שני דחזינן דכה"ג כאבודים דמי ומייאשי אינשי ומסחי דעתייהו מינייהו ואין שייך תו למימר הא מנח קמך אי בעית שקלי הואיל והם מונחים במקום דמייאשי מינייהו ליטלו משם. ונראה להביא ראיה דומה לנ"ד דלא מחייבינן לשלם בכה"ג מהא דאמרינן פ' הכונס המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב ומפרשים התוס' התם דלאו משום אש מחייבינן דליהוי כמי שהדליק בו את האש דא"כ בר"ה נמי לחייב אלא משום שלוח בעירו מחייבינן ליה אע"ג דלאו דידיה הוא כיון דמעמיד לה התם חשיבי כדידיה הא קמן דשן דאורחיה הוא ויצריה תקפיה מכח הנאתו כדאיתא בתו' פ"ק דב"ק גבי הא דאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו ואפ"ה לא חשיב מאי דמעמיד לה על הקמה כמו דקלייה בידים ע"ש כ"ש המעמיד גנב מפורסם על המחתרת דלא חשיב ברי הזיקא ואע"ג דודאי יצרו תקפו לגזול ולגנוב ממון לא חשבינן ליה ברי הזיקא ולאידך שינויא דר"י דבעינן שיעשה ההיזק מיד בשעת מעשה גבי נ"ד ודאי נמי מתאחר ההיזק יותר מגבי שיסה הכלב והנחש והנשיכה אחר שיסוי גם לשינויא דריצב"א הדעת נוטה בפשיטות דהיזק כה"ג לא הוי ורגיל הוא ואין כאן לקנוס וא"כ לפי כל הטעמים מיהו נראה דשמעון אע"ג דחטא והחטיא מ"מ פטור מלשלם:
630
631שאלה שטז ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב אחד שאם לא ירכוב עתה עבורו יהא בודאי נפסד והחוב הוא בערך מאה לטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי ג"כ צריך לרכוב עליו מיד עבור עסק א' שיש לו עם נכרי א' ואם לא ילך היום יהא הכל נפסד בודאי אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לסוס הזה עבור ק' ליטרין אפרע מיד לראובן עשרה ליטרין העסק שלו אם יהא נפסד ואקח הסוס וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך חייב לשלם שמעון דמי הסוס לראובן או לאו:
631
632תשובה יראה לפום ריהטא פשיטא הוא דחייב דכיון דאמרה לו אשת ראובן דבעלה צריך לו לעצמו ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו א"כ הוי שמעון שכיר שלא מדעת ונקרא גזלן כמו שואל שלא מדעת דמ"ש כיון דהשתא ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות וכ"ת טעמא מאי דלא ניחא ליה משום הפסד עסק שלו הא הבטיחו שמעון וקבל עליו לפרוע לו נראה דמ"מ נקרא גזלן כדגרסינן פ' הכונס מהו לאיחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל את בהמתו ומפרש התם באשירי דעדשים עדיפי משעורים טפי ומסיק התם דאסור משום חובל רשע גזילה ישלם אע"פ שישלם גזילה היא וה"ה נ"ד נמי דמ"ל אם נטל ממון חבירו שלא מדעתו ע"מ לשלם ומ"ל אם מקלקל ע"מ לשלם שהרי עסק של ראובן בודאי היה מקולקל ונפסד אם לא ירכב היום. אמנם כי דייקינן מצינו למימר דלא מיקרי גזלן כה"ג בלקיחת הסוס ואדרבה ברשות ב"ד נטלה דתנינן פרק מרובה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר תנאי ב"ד הוא שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך את יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו ומפרשים התוס' התם בשם ר"י וכן באשירי בפ' הגוזל בתרא דכופיהו לשפוך את יינו כדי להציל את הדבש וכיון דמצי למכפייה כל שכן דמצי למיטליה שלא מדעת וא"כ נ"ד נמי הואיל ואינו מקלקל את של חבירו אלא בשביל להציל את שלו שהוא מרובה טפי מסתמא דעל כה"ג נמי התנו ב"ד. וה"ה והיא הסברא דחובל רשע איירי שאינו עושה בשביל להציל את שלו דאכה"ג לא התנו ב"ד ואע"ג דרב אלפס וסמ"ג פסקו דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב באשירי דחי ראיות של רב אלפס ובטור חושן כתב בהדיא דאשירי פסק כר"י וכן כתב בא"ז דר"ח פסק כר"י וגם ראבי"ה דחה ראיות דרב אלפס אמנם בתוס' פ' מרובה כתבו דרבנן דמתני' דפ' הגוזל בתרא דפליגי בקוצץ את סוכו פליגי נמי בשופך את יינו דחד טעמא הוא. משמע מדבריהם דפליגי נמי אתנאי ב"ד ולא מדינא משום דזה נהנה לחוד כמו שרצה האשירי לומר פ' הגוזל בתרא ע"ש. ולפ"ז מסתמא הלכה כרבנן ומהשתא נ"ד לפי דברי הפוסקים כר"י א"כ ברשות לקח שמעון בשכר והו"ל שוכר שפטור באונסין אבל לרב אלפס חשיב שוכר שנא מדעת והוי גזלן וחייב:
632
633שאלה שיז שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך כראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך הדין עם מי:
633
634תשובה יראה דלפום ריהטא הסברא והדין נוטה לשמעון אבל כי דייקינן שפיר נראה טפי דהדין עם ראובן ואפי' אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב"א בשכר מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר מעט כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ' כיצד הרגל בגמ' ובפסקי הגאונים וכל שכן בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו. ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו משמע הא מדעתו פטור והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי התוס' התם כתבו בפשיטות אף בלא ראיה דלא כרש"י וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר דעלה קאמר התם דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה אבל היכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו. ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור ומייתי ראיה. ה"נ אע"פ שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם ואע"ג דאית לן לאוקמי ההיא בגברא דעביד להאכיל בשכר איירי וכן ההיא דחצר דלא קיימא לאגרא אינו ר"ל דאין הבעלים רגילים להשכיר חצירות מחמת עושרם אלא איירי בכה"ג שאין שוכרים מצויין כלל אבל לעולם מצד הבעלים היה נשכר אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו איכא למימר דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכילו לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילותא נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנא דמוכח היא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם. וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב שם במרדכי מדברי מור"ם דבירושלמי איכא מאן דאמר דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם ונהי נמי דודאי היינו טעמא משום דאחר מה לו לפרנס אשה נכריה כדי לדון עם הבעל בשביל פרעון מעותיו דלמא אם לא היה מפרנסה היתה מספקת בצמצום במעשה ידיה אבל האב ראוי היה לפרנס על סמך הבעל כי לא היה יכול לראות בעוני ובדוחק בתו שתצמצם במעשה ידיה מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחילה יהיב לה ומיירי בעשירים משום דהו"ל זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא לאחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ומנלן לדקדק דדוקא אחר אבל לא האב דלמא נקט אחר לרבותא אע"כ לא אמרינן כלל דמשום זילותא כה"ג מוחל על חסרון כיס שלו. אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ול"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי. וגם כתב שם במרדכי בשם רבינו ברוך דלאו דווקא שהלך בעלה למדינת הים אלא אפילו אם הבעל כאן הניח מעותיו כו'. ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו. ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ורבינו חננאל דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו. כדאיתא באשירי פרק שני דייני גזירות ע"ש. אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית ולא מהני ליה למימר דהואיל ונתן כבר מזונות לחתנו הראשון בחנם יותר ממה שקבל עליו מסתמא גם לו בחנם נתן דמשנה שלימה פ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ותני עלה בגמ' אפי' הראשון עם הארץ והשני ת"ח וה"ה נמי בנ"ד למפרע וק"ל:
634
635שאלה שיח ראובן שכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו של שמעון כגון ארבעה או חמשה ימים כל מה שיוכל להוליך בדרך שכיר יום ונדר לו ולסוס שלו לשכירות בכל יום דינר וכאשר כלה שמעון פעולתו נודע שנתאנה ביותר משליש בשכרו כפי מה שרגילין לתת כה"ג לשכר האדם ולשכר בהמה ותובע אונתו מראובן וראובן משיב כמו ששכרתיך אתן ולא יותר. יש כאן דין אונאה או לאו:
635
636תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר באיזה שכירות יש דין אונאה ובאיזה אין דין אונאה ושוב תתברר שאילתינו פ' הזהב מסיק תלמודא דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומיה ממכר הוא וכתבו שם התוספות דדוקא לגבי אונאה מרבין ליה מקרא דשכירות חשיב ממכר ליומי אבל בעלמא לא וראיה מכהן ששכר פרה מישראל שאסור להאכילה כרשיני תרומה וכתב הרמב"ם השוכר את הפועל לעשות עמו בין במטלטלי בין במקרקעי אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה השוכר כלים או בהמה יש כאן אונאה שהשכירות מכירה בת יומו ויראה שהקבלן יש לו אונאה כגון שקבל עליו בגד לארוג בעשרים זוז כו' עכ"ל. ונראה לבאר דעת הרמב"ם דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה משום דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור מהאי טעמא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא לקבלן. והכי מדמה ליה במרדכי שם דין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר. ואכתי קשה נהי נמי דמדמינן פועל לעבד עברי עבד כנעני לא אשכחן דמדמה ליה והא דממעטינהו עבדים מאונאה היינו עבדים כנענים דאיתקשו לקרקעות כדמפרש תלמודא בהדיא ועבד עברי לא איתקש ונראה דאשכחן נמי בעלמא דסבר תלמודא נמי דעבד עברי דין קרקע יש לו פ' קמא דקדושין גבי גילגול שבועה קאמר עד היכן גילגול שבועה אפילו אמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי כעבד עברי. ופריך האי ממונא מעליא הוא ומשני עבד עברי גופו קנוי ופרש"י דמש"ה לא טענתו מטלטלין הוא ופריך א"ה היינו קרקע כו'. אלמא סבר תלמודא דעבד עברי דין קרקע אית ליה לענין שבועה ה"ה לענין אונאה והשתא לפ"ז לענין שאילתינו אי בתר שכירות שמעון עצמו ניזל אין כאן דין אונאה דפועל הוא. אי בתר שכירות הסוס ניזל בשכירות בהמה יש דין אונאה ונראה דלית לן למימר הואיל ושכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד נימא מיגו דליכא אונאה גבי דהאיך ליכא נמי גבי דהאיך או איפכא מגו דאיכא לגבי דהאיך איכא נמי לגבי דהאיך וניזל בתר רובא דאיזה צד הוא רוב מן הסך ניזל בתריה או ניזל בתר חזקת ממון דיד המוציא על התחתונה כמו שמפרשים התוספות אהא דאביי דאייתי לקמן דסבר לא פלגינן דיבוריה ומגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו אבל איפכא מגו דקנה את עצמו קנה נכסים לא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו המוציא ידו על התחתונה וה"נ נימא הכא הך סברא וליתא דקיי"ל כרבא לגבי דאביי בפ' קמא דגיטין בעבד שהביא את גיטו וכתב רבו נכסי קנויין לך אמר אביי אמרינן מגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו ורבא אמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבוריה ואין נראה לחלק בהאי סברא דהא מדמה התם מילי אחריני להך מילתא בהך ובאשירי פ' קמא דמכות מייתי נמי דמדמה לה הא דשטר כתוב לראובן ושמעון ועדים שם קרובים לראובן דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש ומחלק שם רבינו יואל דאפילו לר"י דאמר פסול אפילו לשמעון מודה הוא דלרבא פלגינן דיבוריה. והתם היינו טעמא משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא הא לאו הכי היינו מדמינן לה כדמוכח התם מירושלמי. ואין סברא לומר כלל דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מצי ראובן למימר טול לשכר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול שישית הדינר ונמצא בשכר הסוס לא איניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר כפלי כפליים לא מתחייב בכך דמצינו למימר קים להו כהנהו גאונים דפסקו דאפילו יותר מפלגא אין אונאה בקרקעות ואפילו שוה מנה בפרוטה וכבר ברירנא דדין שכירת פועל כדין קרקע לענין אונאה דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח פ' האומנין דבשכירות פועלים חזינא היכא מתגרי פועלים בההוא מתא ואזלי' בתרה לפי מנהג דאתרא. והילכך אמדינן כמה שכר היה ראוי ליתן לשמעון עצמו וכמה שכר היה לתת בשביל הסוס ולפי חשבון זה חולקים הדינר ליום הסך שיגיע לשכר הסוס אם ימצא שיש בו אונאה פחות משתות זו מחילה ואם שתות צריך לתת לו עדיין לתשלום שכרו וכ"ש ביותר משתות ואע"ג דבביטול מקח שניהם חוזרין כדקי"ל בהזהב דאפי' המאנה יכול לחזור. ומקצת הגאונים סברי דאפי' אי לא תבע אונאותו חוזר המאנה משום דטעות מעיקרא הוא לחד טעמא כדאיתא באשירי פ' הספינה מ"מ הכא אי אפשר בחזרה דאין יוכל ראובן לומר דשמעון קח פעולתיך והחזר לי מעותי דאם יחזרו הקורות אל המים צריך לטרוח עוד בחנם וק"ל. ולא דמי למקח וממכר שזה מחזיר לזה החפץ וזה מחזיר לו מעותיו:
636
637שאלה שיט כובסת ארמאית קבלה בגדים מראובן ושמעון לכבסם. וכשהחזירה הבגדים נתנה לראובן מנין בגדיו משלם. ולאחר שעה דקדק בהן ומצא סדין אחת שאינו שלו ולשמעון החזירה ג"כ בגדיו ואמר לה שלא החזירה לו משלם כי נחסרו לו שני סדינין והכובסת אמרה שהחזירה לו משלם. ובא שמעון אצל ראובן ואמר הסדין שבידך שאיננו שלך שלי הוא ונותן בו סימנים מובהקים. השיב ראובן הכובסת נתנה לי במקום שלי מי שיחזיר לי את שלי אתן לו הסדין ולא בענין אחר הדין עמו או לאו:
637
638תשובה יראה דדבר פשוט הוא דלא מצי ראובן לעכב הסדין במקום שלו דכיון דיודע ומכיר שאינו שלו ושמעון יהיב בו סימנים הוברר הדבר שהכובסת גנבה לראובן סדין שלו ונתנה לו של שמעון במקומו בכוונה או על ידי טעות. וא"כ הו"ל כההיא דתנן פ' הגוזל בתרא נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי הוא שלו מפני שבעלים מתייאשים מהן שמעת מינה דוקא משום יאוש בעלים אבל כל היכא דליכא יאוש בעלים כנ"ד אם נתן לו הגנב או הגזלן של חבירו במקום שלו לא מצי לעכב את שלו. ותו תניא פ' חזקת הבתים נתחלפו לו כליו בבית האומן הרי ישתמש בהן ופריך מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ומשני משום דאדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. ופירש רש"י דתלינן דאומן מכר טלית אחד במצות בעל הבית וטעה ונתן ללוקח טליתו של זה שלא צוה לו למכור וכשבא זה ותבע טליתו מן האומן ידע שטעה ונתן מדעתו לזה הטלית שהיה לו למכור שישתמש בו עד שיחזיר לו טליתו מן הלוקח אבל בבית האבל ובבית המשתה דבטעות בא לידו לא ישתמש בו ומסיק עלה התם לא שנו אלא שנתן לו אומן עצמו אבל נתנה לו אשתו ובניו מסתמא ע"י טעות עשה ולא ישתמש בו ואומן עצמו לא אמרן אלא כשאמר לו הילך טלית זו ולא אמר טליתך דאיכא למימר דלהכי לא אמר טליתך לפי שידע שאינו שלו ומדעת נתנו לו כדלעיל אבל אמר טליתך לא ישתמש בו עד כאן שיטת הגמרא. ופרשב"ם שמעינן מכל הני דכל היכא דע"י נתחלף בא לידו לא ישתמש בו. וכל שכן שלא יחזיק בשל חבירו וכיון דדינא הכי בטעות כל שכן ע"י גזלן אם נתחלף כנ"ד דאפשר הכובסת הפסידה לראובן הסדין שלו וגזלה לשמעון את שלו ונתנה לראובן משום דקרבה נפשיה לגביה טפי או יראה מפניו. וכ"ת דאין ראיה מכאן דאיכא למימר דלעולם יכול להחזיק בחלופו עד כי יחזיר לו את שלו. ואפ"ה שפיר תנא לא ישתמש בהן משום דכיון דע"י טעות נתחלף צריך להמתין עד שיבא חבירו ויתן לו את שלו ויקח את שלו אבל תוך כך לא ישתמש בשל חבירו אין לומר הכי דאם איתא דמצי לעכובי בחלופו עד שיחזיר לו את שלו הו"ל למיתני ברישא הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר לו את שלו. מדתני עד שיבא הלה ויטול את שלו משמע דלעולם נוטלו בין יחזיר בין לא יחזיר ובסיפא נמי הו"ל למיתני ה"ז לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ולא יחזור לו את שלו ואף כי דין זה א"צ ראיה כל כך. ולא מיבעיא היכא דראובן ידע בודאי שאין הסדין שלו אלא אפי' אי הוה מספקא ליה ושמעון נותן סימנים מובהקים שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע"י טעות או גזילה ולא מצי מעכב. ולפי שראיתי המון עם טועין בפשיטות בדין זה. כתבתי הנראה לע"ד:
638
639שאלה שכ ראובן רצה לרכוב לכרך אחד לקנות שם מרגליות לבתו לחתונתה בא אליו שמעון ואמר לו מה תצטרך לרכוב למרחקים בשביל המרגליות תן לי המעות ואמכור לך מרגליות כחפצך היום או למחר אמר ראובן אולי תכזב בי ואני מעכב את דרכי המזומן ונכון לי עתה השיב שמעון הריני מקבל קנין על ככה להגיע לידך היום או למחר כחפצך הלך שמעון להביא מרגליות מלוי כי לא היה לו לעצמו וסבור היה דודאי ימצא ביד לוי ולא מצא כי מכרם לוי מקרוב וטרח עוד שמעון במקום אחר עד שמצא ועתה רוצה שמעון לחזור לפי שסבור היה למצא ביד לוי בוודאי ולא מצא והוצרך לטרוח ביותר למצוא מרגליות ולכך רצה לחזור מצי לחזור או לאו:
639
640תשובה יראה דלא מצי לחזור בכה"ג ואע"ג דנתברר הדבר שלא היו לו לשמעון שום מרגליות בידו בשעת קנין אלא שהיה סומך ובטוח לקנות מלוי וכה"ג י"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע והכי איתא בפ' המוכר הבית דגרסינן התם ארעא ודיקלא חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי. וכתב שם אשירי זבין ליה תרי דיקלי כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דיקלי דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב"ל כמו מה שאירש מאבא מכור לך ע"כ וכן היא מסקנא דרב אלפס התם דאינו מחויב לו מטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל. וכן פירש רשב"ם שם דאין מחויב לקנות אלא כדי שלא יהא מחוסר אמנה ואע"ג דכתב במרדכי בשם רב ניסים גאון דצריך להעמיד לו מקחו שקבל עליו וכן כתב ראבי"ה ומייתי ראיה מההיא דאמר פ' איזהו נשך האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע בו כו' אלמא דכל מידי דשכיחי למיזבן חייב להעמיד לחבירו מקחו וכאן דבידו הוא לא הוי אסמכתא וגם קני מידו עוד כתב שם משם הרמב"ם בכה"ג חייב להעמיד המקח כגון הפוסק על שער שבשוק אע"פ שאין בידו פירות באותו זמן חייב לקנות או לקבל מי שפרע מ"מ הא קי"ל שבפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ואין לחייב את שמעון להעמיד המקח דמצי למימר קים לי כרב אלפס ורשב"ם ואשירי וצ"ע בדברי רב אלפס כאן ובפ"ק דב"מ אהא דפסק הלכתא כרב דאמר שדה זו לכשאקנה תהא קנויה לך כו' וכן במרדכי כאן ובפ"ק דב"מ בההיא דרב ובההיא דמה שאירש מאבא מכור לך. תו י"ל בנ"ד כ"ע מודו דא"צ להעמיד המקח משום דהוי אסמכתא דאין בידו הוא שהרי סמוך דעתו של שמעון לקנות מלוי והיה תולה בדעת אחרים וגם המרגליות לא שכיחי כולי האי למיזבן הוי ממש כההיא דאיזהו נשך האי מאן דיהיב לחבריה זוזי אחמרא כו' דמסיק רב אשי דלא קנה משמע משום דאסמכתא היא וכדמפרש שם בתוספות ובהגה"ה באשירי אפי' אם אין ידוע שלא היו המרגליות לשמעון עצמו בשעת הקנין אלא מפי עצמו שאמר שהוצרך לקנות מאחרים משמע בספר הרמב"ם בפרק כ"ב דהלכות מכירה דצריך להביא ראיה שהיו החפצים ברשות המקנה ובידו בשעת הקנין ובהגה"ה שם כתב דכל כה"ג דהמקנה דשלב"ל או שאינו ברשותו ורוצה שוב לחזור אי תפיש הקונה לא מפקינן מיניה ואפי' אי כתב ליה שטרא ומסר ליה שטרא כמאן דתפיש דמי. אמנם נראה נ"ד אע"ג דלא תפיש שמעון המרגליות מ"מ הואיל וחזר וטרח שמעון לקנות המרגליות במקום אשר מצא צריך להשלימו לראובן דודאי אהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותא ודמיא להא דאמרינן בפ' קמא דב"מ חזר גזלן ולקח מבעלים הראשונים אדעתיה דלוקמיה קמיה קבעי כי היכי דליקו בה בהימנותא דההוא טעמא עיקר ואפי' לגבי המקבל מתנה אמרינן הכי כדפסקו שם התוספות ואשירי ואין לומר דליקו בהימנותא משום דסבר היה שנמצא המרגליות ביד לוי וכשלא מצא אין זה מחוסר אמנה מ"מ הרי הבטיח לראובן להמציא לו וגם כי ראובן א"ל אולי תכזב בי והשיב שמעון להבטיחו בקנין כה"ג ודאי הוי מחוסר אמנה אם לא יתקיים לראובן וק"ל:
640
641שאלה שכא ראובן נשא בת שמעון ופסק שמעון לראובן מאה זהובים לנדוניא ונתן לו שטר חוב על זמן בשבילם ומתה הבת קודם שפרע שמעון לראובן הנדוניא ולאחר מיתת הבת שאל ראובן מחמיו שמעון ספרים ללמוד בהן לאחר זמן תבע ראובן משמעון לפרוע לו שט"ח ממאה זהובים שיש לו עליו השיב לו שמעון השט"ח הוא מחמת נדונית בתי וכבר מתה אין אני חייב לפרוע אמר ראובן לא אתבע בך עוד אחזיק הספרים שלך שהשאלתני עד אשר תפרעני. הדין עם מי:
641
642תשובה יראה דבתחילה צריכין אנו לבאר משפטי הנדוניא גבייתו מן האב לבעל וחזרתו מן הבעל לאב לפי דין התלמוד ולפי תקנות שתיקן ר"ת ואח"כ הקהלות וכפי מה שנהגו בהן הארצות. ומאז נתברר שאילתינו. בכתובות פרק נערה מוכח בתוספות ובפסקי הגאונים דלפי פרש"י היכא דנשא הבת אפי' מתה שעה אחת אחר הנשואין הבעל יורש נדונייתו אפילו עודנו ביד האב מוציאין ממנו ונותנין לבעל. וכן פסק הרמב"ם דאפי' מסר האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך הבעל יורש נדונייתו אפי' הנדוניא בבית אביה ור"ת פסק מתוך ההלכה ודין התלמוד נדונית חתנים כל זמן שלא גבו אותם מן האב אם מתה הבת אין הבעל יורש כלום לעולם אפי' מתה כמה שנים אחר הנשואים ואפי' יש לו בנים ממנה משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא על מנת שתהנה בתו מן הנדונייא*). וההיא דתניא בת"כ ותם לריק כחכם שפסק לבתה הרבה ממון ומתה. תוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד מעותיו ההוא אתיא כר' נתן א"נ כרבנן ואיירי שהחתן מוחזק בו כזה הלשון איתא בתוס' ובמרדכי בלשון אחר תירץ ר"ת דמיירי הגון שהחתן מחזיק דאז לא מפקינן מיניה מאחר שהחזיק ולשון הגה"ה במיימון התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל ועוד תיקן ר"ת שלא מתוך ההלכה שאפי' הבעל מוחזק יחזיר אם מתה תוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה. כך כתבו התוס' על תקנת ר"ת ובהגה"ה במיימון כתב בשם ר"ת התם שלא פשטה תקנתו בכל ישראל וז"ל מרדכי מצאתי שכתב ר"ת והחרים על כל יושבי צרפת ונומברדי"א והסכימו עמו גדולי נרבו"נא על כל נושאי אשה ומתה תוך שנה בלא ולד של קיימא שיחזיר כל הנדוניא והתכשיטין ליורשים או לנותני' או יורשים כו' עד ומצאתי בתשובת רבינו ברוך ממענ"ץ ובתשובת רבינו דוד ממינצב"ורק שהקהלות עשו תקנה על איש ואשה שעשו נישואין ויפטור אחד לעולמו תוך שנתיים שיחזרו חצי נדונייתה שנתן ליורשי המת ע"כ ובתשובה במיימון כתב מתשובת ר"י וז"ל בשנה ראשונה לית דין ולית דיין דאפילו הממון ביד הבעל שיש לו לחזור הכל לאב מתקנת ר"ג וסמך מן המקרא ותם לריק כו' והקהלות הוסיפו בתקנת אף בשנה שנייה וההיא לא ברירא לן כולי האי ובלא תקנה נדון זה נראה דין תורה דכיון דלא בא ליד הבעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה מה שפסק ומתה הבת בלא זרע אפילו אחר כמה שנים לא זכה הבעל בדברים הללו כדמשמע פ' נערה לפר"ת ואע"ג דרש"י לא מפרש הכי בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא בנדון זה ושתא קמייתא הו"ל בחזקת האב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפיסת יד בהן ע"כ. עוד שם בתשובה במיימון וז"ל. והנה גדולי הקהילות וראשיה כולם כאחד העידו שהתקנה פשטה והמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירים חצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו. עוד מסיק באותה תשובה דל"ש אם האב נותן הנדוניא מכיסו ועודנו קיים ול"ש אם שאר קרוביו נתנוהו ובתשובה אחר שם שמחזירין הממון לאב ולא ליורשים ע"כ. אמנם במרדכי כתב דלפר"ת אם הנדוניא ביד השליש יחלוקו ובאשירי פ' נערה מסיק כפר"ת שפירש מתוך ההלכה אבל במרדכי שם כתב וז"ל מצאתי בשם ראבי"ה דר"י הלבן חולק וכתב דמן הנשואין גובה הכל כרש"י ורבינו שמואל בן רבי ברוך כתב דאם תפש החתן יכול לומר קים לי כרש"י דאיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין גובה הכל אפי' אם לו גבה ע"כ. הנה כתבתי בקצרה משפטי הנדונייא כאשר מצאתי ובינותי בספרים מן התלמוד ומה שנתחדש בתקנת הגאונים והקהלות. וגם אכתוב מה שידוע לי מנהג הארצות בזמנינו באושטריי"ך ובסביבותינו אין ידוע לי כלל שום מנהג קבוע לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה אך בכל פעם כשאירע כך היו מפקפקים בדבר ולא נתברר שום התפשטות מנהג כלל וברינו"ס וסביבותיה נוהגים לעולם להתנות בשעה שמקיימין תנאים השדוכין שקבלו הזוג עליהם תקנת הקהילה לא ידעינן אם עושים כדי להפטר מכל עירעורים ופקפוקים או אם נזקקים לכך מפני שלא נתברר גם אצלם התפשטות המנהג. וכמדומה שמקרוב חדשו קהלותיהם ע"פ מנהיגים תקנות דלא נהיגי לבני אושטריי"ך ע"כ. ומהשתא נבאר שאלתינו לפי מנהג המקומות דלא נתפשטו התקנות ונראה מתוך ההלכה דלא זכה ראובן לעכב הספרים בשביל שט"ח שלו על חמיו מדבר הנדוניא דכיון דנדן גופא לא בא לידו מעולם היינו פלוגתא דרש"י ור"ת כדמבואר לעיל ולא מפקינן ממונא מן האב וכיון דמדינא לא מפקיק משום ספיקא דדינא לא יכול ראובן לתפוש הספרים ולומר קים לי כרש"י כמו שכתב רבינו שמואל בן ר"ב דנוכל לומר דאיירי כגון שתפש קודם שמתה הבת דאכתי לא נולד הספק אבל תפוש לאחר שנולד הספק כנד"ד לא מהני ונראה דאפי' אם שאל ראובן הספרים והביאו לרשותו קודם שמתה אשתו והחזיק בתורת שאלה בידו עד לאחר מיתת הבת ושוב אומר שרוצה לתפוש בהן בשביל חובת הנדוניא אפילו כה"ג מיקרי תפיש לאחר שנולד הספק ותפישה קמייתא בתורת שאלה היתה ובחזקת שמעון הוה בכל אתריה דהוי קיימי ואת"ל דרבינו שמואל ר"ל דאפי' אם יתפוש לאחר שמתה הבת כדמשמע הלשון מ"מ י"ל דאיהו סבר כיש מרבוותא. וכדמוכח נמי מרב אלפס כדאיתא באשירי פ' כיצד הרגל דס"ל נמי דתפישה מהני בספיקא דדינא אפי' לאחר שנולד הספק כדמוכח התם ואנן קי"ל כשינויי התוספת פ"ק דב"מ ופ"ב דכתובות דלא מהני תפישה לאחר שנולד הספק ומפקינן מיניה כההיא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו וה"נ מסיק במרדכי פ' השואל ואפי' תפסה קודם שנולד הספק בספיקא דדינא משמע ליש שינוייא בתוספות פ"ב דכתובות דלא מהני אלא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא כההיא דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואיו נאמנים לפסול השטר כדקאמר התם בברייתא ופירש"י דאיירי בתפש המלוה ולכך מוקי ממון בחזקתו. ומקשים התוספת מ"ש מתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה לאחר ספק לאו כלום היא ומתרצינן בחד שנויא דתקפו כהן תופש עצמו אינו טוען אלא בספק אבל בההיא דאוקימנא תרי בהדי תרי התופש טוען ברי. ועוד יש לומר דהכא איירי כשתפש קודם שנולד הספק ותירוץ זה תרצו נמי התוספות פ"ק דב"מ. ועוד תירצו בענין אחר. משמע קצת דלאינך שינויא אין נראה להם לחלק בין קודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק בספיקא דליכא טענת ברי מדהוצרכו לתרץ בע"א אמנם יש לומר דכל חד שינוי' טעמא קאמר וכולהו מסתברא ולא פליגי אהדדי וכה"ג איתא באשירי פ' הפרה אהא דנזקקין לתובע תחילה. ותו דהכא איכא למימר דלעולם תפישה דקודם הספק מהני לכולי עלמא אפי' בספיקא דדינא. והא דלא מחלקינן הכי אינך שינוייא יש לומר משום דאין נראה להם שפיר לאוקומי ההיא דתרי בהדי תרי שתפש מקודם. ולכך מתרצינן דאפי' תפיש לאחר הספק הואיל וטוען ברי מהני ולשון קושית התוספות משמע הכי דקאמרינן אלמא תפישה לאחר הספק לאו כלום היא משמע הא דקודם מהני. אמנם באשירי פ"ק דב"מ כתב בהדיא בההיא שמעתא דתקפה כהן דכל התופש מספק שלא יכול לטעון ברי מפקינן מיניה ומוקמינן לה בחזקת מרא קמא ורוצה לומר על כרחך אפי' אם תפיש קודם שנולד הספק מדמייתי ראיה מחדש העיבור דלמשכיר הוא אליבא דרב נחמן. ואע"ג דהשוכר תפוש מקודם ובהיתר*).
642
643שאלה שכב ראובן אמר לשמעון יש לך למכור בשר צאן מאיל מסורס ואמר לו הן ומכר לו הבשר ונמצא מאיל שאינו מסורס דריחו נודף ואינו טוב לאכול כמסורס ורצה ראובן לגמרי לחזור במקח כי אמר דמקח טעות הוא ושמעון אומר לא תחזור לגמרי במקח אם אינו שוה הבשר כמסורס תן בו כשוויו הדין עם מי:
643
644תשובה יראה דהדין עם שמעון ויש להביא ראייה במרדכי מן התלמוד לזה דפ"ק דביצה גרסינן ההוא דאמר ביעי דפחיא פי' של תרנגולים חיה ולא ביעי שנמצאים לאחר שחיטה בתרנגולים דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן יהבו ליה ביעי דשחוטה אתי לקמיה דר' אמי אמר ליה מקח טעות הוא הדר פריך פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבעי והאי דקאמר להו דפחיא משום דצריבו פי' מבושלים כל צרכן ונפקא מינה למתבי ליה דביני וביני קמ"ל ע"כ לשון הגמרא ופירש רש"י פשיטא דמקח טעות הוא דהא קאמר בהדיא דפחיא ונ"מ בין מאן דבעי ליה לאכילה ובין מאן דבעי ליה לאפרוחים למיתבו ליה דביני וביני אי בעי לאכילה אין מקח טעות דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפין מהן ויחזור לו כפי מעלתן קמ"ל ר' אמי דסתם מאן דאמר לפחיא לאפרוחים קבעי ואין אלו שוין לו כלום ע"כ ומייתי נמי עובדא התם כה"ג ממש. הא קמן דכל היכא דלאכילה קבעי לוקח אע"ג דקאמר בפירוש למוכר להאי מילתא קבעינא אי יהיב ליה מוכר מלתא אחריתי מאותו המין דלא שוה לאכילה כי האיך דקבעי אין המקח טעות לגמרי בשביל כך אלא יהיב לה דביני וביני וכפי מעלתו יחזיר לו אמנם אם ידוע הוא דראובן כ"כ איסתניס דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא דהא לא שווי ליה כלום לאכילה ואע"ג דלרוב העולם שוה לאכילה בתר דידיה אזלינן וכה"ג אמרינן פ' לא יחפור דאמר רב יוסף כיון דאנינא דעתי כקטורא ובית הכסא הוא דמי:
644
645שאלה שכג ראובן שכר את שמעון עבור עשרה זהובים שילך לו למדינה פלוני אל לוי ומסר לו כתבים אליו לשדך לו אשה משם ויצא לדרכו לאחר ג' ימים ויחזור לתוך ג' שבועות ולא יהא משועבד יותר לשליחות זאת וקודם שיצא שמעון לדרכו הלך ראובן ג"כ לצד אחר וכשרצה שמעון לצאת לדרך אמר לאחד או לשנים מבני העיר ראובן שכרני בכך וכך ובדעתי שיתן לי מקודם ההוצאה על דרך בהליכה ובחזירה ואיננו עתה פה מ"מ לא אתעכב ואלך כאשר שכרני סובר אני שיחזיר לי ההוצאה מלבד השכר שקצב לי וחזר ועשה שליחותו ותובע מראובן ההוצאות השיב ראובן על ההוצאות לא היה דעתי ובשביל כך קצבתי לך י' זהובים לשכרך אלמלא כך לא היה ראוי לתת לך [רק] ז' זהובים ושמעון טוען מנהג כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם ההוצאות לבד השכירות ככה יעשה לי ג"כ הדין עם מי:
645
646תשובה יראה דהדין עם ראובן מאותו טעם שהוא טוען דהדמים מודיעים ששכרו על ההוצאות שלו שהרי שמעון מודה לו שאין ראוי לתת לו שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ואע"פ שגם ראובן מודה לו שמנהג סתם השוכרים כה"ג שיתנו ההוצאות עם השכר מ"מ י"ל דהדמים מודיעים כמו שאבאר לקמן ואע"ג דלא קי"ל כרבי יודא דאית ליה דהדמים מודיעים לו פ' הספינה אלא קי"ל כרבנן דסברי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר דאין הדמים ראייה הא מחלק באשירי פ' המוכר פירות וכן בהגה"ה באשירי ר"פ המניח בשם ר"ת דאפילו רבנן מודים דהדמים מודיעים היכא דאין מכחישין עיקר הלשון כמו גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דפריך תלמודא עליה וליחזי אי דמי רדיא כו' והיינו משום דאין הדמים מכחישין עיקר הלשון כמו גבי צמד ובקר ענייני הבהמה ונ"ד נמי אין עיקר הלשון מוכחש כלל דשפיר יש בלשון השכירות שהשכיר יתן הוצאות ואע"פ שאין מנהג מ"מ הלשון אין מוכחש והתוס' פ' הפרה וכן בהגה"ה באשירי ר"פ המניח מחלקים בשם ריב"ם וכן איתא בתוס' פ' המוכר פירות דהא דסברי רבנן דאין הדמים ראייה היינו היכא דליכא רובא או חזקת ממונא דמסייע לדמים אבל אי איכא חזקה או רובא בהדי הודעת הדמים אמרינן שפיר הדמים מודיעים ונ"ד נמי איכא חזקת ממונא לראובן והדמים מודיעים לו ג"כ. ואפילו את"ל דמה שהוא מנהג המקום שהשוכרים הם נותנין ההוצאות כה"ג חשוב כמו רוב א"כ היה רובא כנגד החזקה מ"מ מהני הודעת הדמים עם החזקה דבהדיא אפילו לרבנן כדאיתא בהדיא בתוס' פ' המוכר פירות דלעיל וה"ה אם רובא מסייע להודעת הדמים אפילו אי איכא חזקה כנגדם אמרינן הדמים מודיעין כדמשמע בפשיטות בהגה"ה באשירי דלעיל. וא"ת תיפוק ליה דהדין עם ראובן דהא גם לדברי שמעון ישכאן אונאה שהרי מודה הוא לראובן שאם היה נותן לו ההוצאות לא היה לו ראוי לתת לו רק ז' זהובים לשכר והוא שכרו בי' וקי"ל דיש אונאה בשכירות וכ"ש בטול מקח הא ליתא דהרמב"ם כתב בהדיא דשכירות האדם אין בו אונאה אא"כ היה קבלן ונ"ד שכירות דמים הוא שהרי קצבו ימים לגמור השליחות בהם*). ודברי הרמב"ם ביארתי יפה בתשובה אחת ומהנהו דברי הרמב"ם יש נמי להוכיח דלא אמרינן דלא שייכי הדמים מודיעים לגבי שכירות פועלים או שלוחים משום דלפעמים בעל בית זקוק הוא לשכור ואין קפיד אם מוותר לו בדמי השכירות או איפכא דלפעמים הפועל צריכין ליה זוזי ומתרצה בכל דהו והכי כתב בהגה"ה באשירי דלעיל דגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעים (לפי) שלפי שהדרך הוא לקנותם ביוקר וא"כ גם אונאה לא הוי שייכי ביה מהאי טעמא ולא הוי צריך לרמב"ם לפרש הטעם משום דהשוכר את האדם כאילו קונה אותו לזמן ואין אונאה בעבדים וגם נראה דלפי הטעם הזה אין לחלק בין היכא דאינה בעל הבית לפועל ובין היכא דאינה פועל לבעה"ב דכיון דלקניית עבדים מדמינן לה ל"ש הכי ול"ש הכי:
646
647שאלה שכד ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וחבל שכר ממנו על ככה לאחר זמן נפל קלקול בחוב שיצטרך טירחא עם שופטים ופקידים כדי לתקנו כדי שלא יהא ייאוש ורוצה שמעון שראובן יטרח אותה טירחא הואיל והוא המציא לו וקבל שכרו וראובן אמר לא נדרתי לך כלום בשביל החוב ובטוח היה כשהמצאתיהו לך ומה שקבלתי בשכר בשכר סרסרות קבלתי ולא בשביל שיהיו אחריות החוב עלי ולכך אינני מחייב כלום לטרוח עבורו הדין עם מי:
647
648תשובה יראה דלפי סברת הלב לא יתחייב ראובן כלל לטרוח כלום עבור החוב כמו שהוא טוען שלא נדר לו כלום ולמה יתחייב לתקן קלקול הנולד שלא בגרמתו מזלו דשמעון גרם שהרי בטוח היה החוב בתחילה אמנם אשכחן בתלמודא ממש כה"ג שחייבו חכמים למקבל שבר לטרוח בדרך זה בפ' הגוזל קמא קרוב לסופו גרסי' איתמר נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב אביי אומר אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואין נשבע ומסיק דלרבא נמי אם כבר נשבע קודם שהוכר הגנב שומר חנם רצה עומד בשבועתו ופרש"י שם עושה עמו דין כלומר השומר ישלם לבעלים והוא יעשה דין עם הגנב ואע"ג דגם שומר שכר פטור באונסים מ"מ הואיל ואינו מפסיד כלום כיון שהוכר הגנב עליו לטרוח להוציא מן הגנב אפי' לאחר שנשבע בשומר שכר ובשומר חנם קודם שנשבע אליבא דרבא הואיל ואינו מפסיד דמצוה לחזור אחר האבידה ע"כ הא קמן בשומר שכר אע"פ שכבר נפטר מן הבעלים בשבועתו ובאונס נגנבו ממנו כדפירש"י בליסטים מזויין מ"מ הואיל ונהנה בקבלת שכר צריך הוא לשלם ויטרח ויחזור על הגנב להוציא ממנה כיון שהוכר ולית לי' פסידא ה"ה נמי בנ"ד שנהנה ראובן ג"כ בקבלת שכר ולא מטי ליה פסידא שהרי רוצה שמעון לתת כל היציאה שיהי' על החוב רק לפי שראובן יודע לטרוח יותר דמחויב ראובן לטרוח ולחזור שלא יהא ממון חבירו נאבד הואיל ומתחת ידו יצא הדבר כי התם דמסתמא טעמא הוא דכיון דמרשות השומר נגנב חייב לטרוח כדי להחזירו אבל אם לא קבל ממנו ראובן שכר בתחילה אין נראה לחייב לטרוח ולדמותו לשומר חנם אליבא דרבא דחייב לטרוח קודם שנשבע ונימא דטעמא הוא דפטור לאחר שנשבע משום דאטריחנא לבי דינא לישבע תו לא מטרחינן טפי אבל בנ"ד לא מטרחינן כבר חייב לטרוח אפי' אם לא קבל שכר דלאו טעמא הכי אלא י"ל דהיינו טעמא דש"ח חייב קודם שנשבע משום דאכתי אגיד ביה במפקיד שצריך עדיין לישבע לו וכיון שהוכר הגנב קודם שנפטר השומר ולית ליה נמי פסידא חייב הוא לעשות דין עם הגנב אע"ג דש"ח הוא אבל בנ"ד דלית ליה לשמעון עליה דראובן מידי ולא אגיד ביה. כלום אי לא קבל שכר אין לחייב כלל:
648
649שאלה שכה ראובן תבע את שמעון בינו ובינו על סך מעות שנתחייב לו שיפרענו השיב שמעון אין לי מעות עתה תנה לי זמן עד יום פלוני ואפרע לך ונתן לו ראובן הזמן שבקש וכשהגיע הזמן לא פרע שמעון ובא אדרבה בטענה אחרת שלא לפרוע כל עיקר וירדו לד"י וחייבו ב"ד את שמעון לפרוע מי יהבינן ליה זמן שלשים יום לפרוע כדין שאר פירעון שע"פ ב"ד או נימא כיון שנתן וקצב לו ראובן כבר מעצמו זמן יותר משלשים ושמעון מודה בכל הדברים דלעיל. תו לא יהבינן ליה זמן טפי:
649
650תשובה יראה דיהיבנא ליה זמן בית דין שלשים יום ועיקר דין זה איתא פ' הבית והעלייה אהא דתנן הכותל והעלייה שנפלו פטורין מלשלם נתנו לו זמן לקוץ ולסתור כו' וקאמר עלה בגמרא כמה זמן א"ר יוחנן זמן בית דין שלשים יום וכתבו התוס' שם דמהכא אנן למידים זמן בית דין לפרוע חובו ולכמה דברים דהוי שלשים יום ובמרדכי שם מתשובת מור"ם דקדק נמי מכאן דכל דבר הצריך יציאה יש לו זמן שלשים יום סתמא אלמא דבכל דבר קאמר ולאו דווקא לענין סתירה וקצוצה כותל ואילן וכתב דכן כתב ר"י פ' הפרה דזמן פירעון שלשים יום מדכללן התוספות ומור"ם כמה דברים וכל דבר הצריך (יצא) [יציאה] משמע קצת דלא מחלקינן בגווה ואע"ג דנמצא במרדכי כמדומה במרדכי דבני רינוס שהשיבו רבינו תם דבר שיש לו קצבה כגון מלוה לראש חדש ניסן לא יהבינן ליה זמן שלשים יום אלא פורע מיד מ"מ נראה בנ"ד שלא היתה הקצבה בתחילת המלוה יש לו זמן בית דין ואע"פ שכתב לו ראובן זמן כשתבעו לפרוע. וכן קבל עליו שמעון הזמן ההוא לפרוע בו איכא למימר אישתמוטי דקא משתמיט ליה ולא היה בדעתיה מעולם למטרח אזוזי ולפרוע. וראייה לדבר שבא אח"כ בטענה שלא לפרוע כל עיקר דבכל דבר דקטעין או מקבל עליו חוץ לבית דין לא רמי אנפשיה כיון דמצי לכחש ולחזור בו ולא דמי למלוה בתחילה לזמן קצוב דהתם לא מצי לאישתמוטי דאיירי בשטר או בעדים. ומהנהו דברי ר"י פ' הפרה גבי נזקקין לתובע תחילה היה נראה להוכיח דלעולם יהבינן ליה זמן בית דין בר מדמי חבלות דאין נותנין זמן בית דין לחבלות מדלא מוקי לה ר"י ההיא נזקקין לתובע בתחילה דאיירי בתובעו מלוה הקצובה לזמן והגיע זמן. אמנם היה קשה נמי דלוקמי כשיש לו מטלטלין לנתבע דכתב בהדיא במרדכי פ' הבית והעלייה דלא יהבינן ליה זמן בית דין לפירעון או לוקמי שהפקיד או השאיל דכתב נמי במרדכי שם בשם ר"י דלית ליה זמן בית דין אע"כ צריך טעמא בלאו הכי:
650
651שאלה שכו ראובן היה במצוק ושמעון היה מתעסק בעבורו באותו ענין והוציא הוצאות על הדבר וראובן הבטיחו לפרוע לו. ואע"פ שחשדו ראובן לשמעון בלבו שלא עסק באמונה מ"מ עניינו היה מסר בידו והוצרך להבטיח כרצונו לפרוע לו כל אשר יחשוב לו ונותן כתב בחתימת ידו שתעיד עליו כמאה עדים וכתב בכתב ידו איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע בשבועת התורה לפרוע לו ולא יטעון נגדו שום טענת אונס או שאר אמתלא בעולם ותבע שמעון את ראובן לפרוע לו אחר שנפטר ממצוקתו השיב ראובן טענות ואמתלאות. טען שמעון הלא יש לי כתב בחתימת ידך שנשבעת בשבועת התורה שלא תטעון כלום נגדי השיב ראובן לעולם לא נשבעתי כאשר ידעת בעצמך שלא נשבעתי אלא שלפי רצונך כתבתי וחתמתי כך כי הייתי נזקק לך טען שמעון יהא כן יש לי כתב בחתימת ידך שנשבעת עליך לקיים. מחוייב ראובן כה"ג ליזהר ולקיים שבועתו או לאו:
651
652תשובה יראה דיש לחלק בדבר אם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק שכתב וחתם להבטחה לפי בקשתו בדרך זה אם יוכל ראובן לברר ולהסביר לבית דין שמן הדין הוא טוען ומבקש דברים ואמתלאות לפטור משמעין כגון שיתברר שלא הוציא שמעון ההוצאה לטובת ראובן והלך עמו ברמאות א"כ היו הדברים לא יתחייב ראובן ליזהר בשבועה זו ולא אמרינן הואיל והודה שנשבע שלא יטעון שום אמתלא שוויי' לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא פ' שני דכתובות אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת משום דשוויי' לנפשה חתיכה דאיסורא ונהי נמי דמודה שמעון שלא נשבע לו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה נפשיה חתיכה דאיסורא נדיננו כך הא לא אמרינן דהא מסיק התם פ"ב דכתובות גבי אשה שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומייתי עלה דבעי שמואל מרב אמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מאי ופשט דגם בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובנ"ד נמי אמתלא טובא יש שהרי היה צריך ונזקק לשמעון לכתוב כרצונו ונהי דלא אונס הוא מ"מ אמתלא איכא כל מאי דכתבינן היינו לענין אזהרת איסור שבועה דלא מחייבינן בית דין להזהיר את ראובן לקיים שבועתו בכה"ג אבל לענין דינא אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע לי בלי שום טענה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי לענין ממון ואפילו טענת אונס לא תוכל לטעון בזה צריך לדקדק אם טענתיה טענה או לאו. תו נראה אם מפצירין באחד לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות הדבר הזה אם ירצה אח"כ לעשותו ואמר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כבר שנשבע לא שווייה נפשיה חתיכה דאיסורא:
652
653שאלה שכז ראובן נתחייב שבועה לשמעון והפכה ראובן שישבע הוא ויטול וכאשר בא שמעון לישבע עמד ורצה לגלגל עליו תביעות אחרות שיכלול גם אותו בשבועתו וישבע על הכל. מחוייב שמעון לישבע על גלגול זה או לאו:
653
654תשובה יראה דלכאורה ולפי הסברא אין מגלגלין כה"ג די"ל עלה תקנתא לתקנתא לא עבדינן דהפוך שבועה תקנתא היא וגלגול שבועה בשבועה דרבנן נמי תקנתא היא כיון דעיקר השבועה אינה אלא מדרבנן*). ותו נראה דלמאי דמסקינן שילהי כל הנשבעין דלכל מגלגלין חוץ משכיר ופירש ריב"ן שם בתוספות דלאו דווקא שכיר אלא ה"ה לכל אינך דנשבעין ונוטלין דתנן בהדיא דשכיר משום דשבועה היא לטובתם שנשבעין ונוטלין אין מגלגלין בה ור"י פירש דדווקא שכיר דשבועתו שלא מן הדין דאינה אלא להפיס דעתו של בעל הבית. והשתא נראה לפי' ריב"ן אית לן למימר דכ"ש בנ"ד דאין מגלגלין דאפילו התם דתיקנו וקבעו שבועה זו עליו הואיל שבשביל השבועה הוא נוטל אין מגלגלין בה כל שכן בשבועה שהנתבע מהפכה עליו ואינה קבועה עליו וגם הוא נוטל בשבילה דאין מגלגלין בה. ולפירוש ר"י נמי נראה קצת דהפוך שבועה נמי חשיב שלא מן הדין משום דלפום דינא היה לו לישבע או לפרוע ומהאי טעמא פסקו רבוותא דשבועה דאורייתא לא מהפכינא ולא כרב האי גאון וכרבינו גרשום מ"ה דפסקו דמהפכינא אפילו בדאורייתא ושמעתי אחד מרבוותא שקבל מאחד מהגדולים דלא נהגינן כרב האי וכר"ג. ואע"ג דכתב בא"ז דהאידנא סמכינן אדרב האי ואר"ג קבל אחד מהגדולים דלא נהגינן הכי לכך אין ראוי לגלגל בשבועה שנתהפכה. הנלע"ד כתבתי:
654
655שאלה שכח חיל שונאים באים פתאום לפני העיר לשלול ולגזול מלקוח כל הבהמות שבעדרי העיר ובני העיר מזרזים ומזיינים לצאת לקראת שונאים להציל העדרים ושאל ראובן משמעון שריון ושאר כלי זיין לרכוב גם הוא עם בני העיר לקראת השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ופשטו ולקחו את כל כליהם מהם ופשטו ולקחו גם מראובן כל כלי זיין והשריון שהיה לו. חייב לשלם לשמעון מה ששאל ממנו או לאו:
655
656תשובה יראה דאין ראובן חייב לשלם ואע"ג דשואל חייב באונסין מ"מ כה"ג מיקרי מתה מחמת מלאכה ואע"ג דלא נתקלקל ונשבר מחמת המלאכה כיון דע"י אותה המלאכה ששאל בשבילה נפסד ונאבד חשיב כמתה מחמת מלאכה. וראייה מפ' השואל ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חביר עלה עכברי וקטלוה יתיב רב אשי וקאמר כה"ג מאי אמר ליה רב מרדכי הכי אמר אבימי הני גברי דנשי קטליה לית דין ולית דיין ומקשים שם התוספ' מאי קמבעיא ליה הא הוא ממש מתה מחמת מלאכה ומתרצים דקמבעיא ליה אם שינה והוליכה במקום שרוב עכברים מצויין שם אי חשיב כה"ג פשיעותא ע"כ. הא קמן דאי לאו משום פשיעה חשוב בפשיטות מתה מחמת מלאכה ואע"ג דלאו מחמת מלאכה ששאל עליה דהיינו שתצוד העכברים ותאכלם מתה בעניין איכא דאמרי דהתם והמדקדק התם בתוס' מוכח ליה דאלישנא קמא קאי ולא אאיכא דאמרי ונ"ד דמי ממש ללישנא קמא דהתם. הנראה לע"ד כתבתי:
656
657שאלה שכט ראובן שכר את שמעון עבור ב' זהובים שיתקן ויטהר לו יין חדש בכפרים שלו בבציר הבא עשרה חביות וכן הלך שמעון ועשה ד' חביות בטוב וכשבא אל כפרי אחד לעשות עוד ב' חביות והתחיל הכפרי ההוא לבצור בא עבד השר אדונו וצוה לכפרי בעונש גוף וממון שלא לתת ליהודי שום יין הלך שמעון אל כפרי אחד לעשות ממנו ב' חביות וכשבא אליו אמר שכבר בצר כרמו ונסך היין ונתן אמתלא בערמה לדבריו הלך עוד אל כפרי אחר והוא בצר לו כשיעור ב' חביות ודרך אותו אבל לא גמר מלאכתו עד שנעשה רק שדרכו ונתנו אל הכובות ובתוך כך שלחה לו אשתו לשמעון שיבא מהר אליה כי חולה היא ובכן חתם את הכובות והלך לו והוצרך ראובן לשכור את לוי בדמים יקרים לבצור את היין ולגמור מלאכתו וכשהלך שממון מתחילה לעשות מלאכת ראובן בקש ממנו שיתן לאשתו זהב וחצי לצרכיה משכרו וכן עשה ראובן ועתה אחרי שבאו אלו העיכובים והסיכסוכים בעניינים באו לד"י מה משפטן בשביל ב' זהו' הללו לפי כל החילוקים הללו:
657
658תשובה יראה אע"ג דרוב חילוקי דינים הללו נמצאים מבוארים בגמרא ובפסקי הגאונים מ"מ צריך לבארם ולסדרם יפה ומאי דנפיק מכללן דמילי דשכיחי אינון ונראה מדברי ראובן ושמעון דרוצה ראובן דשמעון יחזיר לו מן הזהב וחצי שנתן לאשתו בשביל שכרו לפי הערך כי לא עשה רק ד' חביות ואין מגיע לשכרו רק ד' חומשי זהו' לחשבון שכר ב' זהובים לי' חביות והב' חביות שדרך ולא גמרן הרי הוצרך לשכור אחר לגומרו עבור ג' רביעי זהובים ואותו מותר תובע אדרבא הוא משמעון להחזיר לו ושמעון משיב דאותם ב' חביות שלא עשה כלל איהו לא פשע ואיהו לא עיכב ולכך דעתו שלא ינכה לו ראובן כלום בשבילם ואותם ב' חביות שלא גמר מלאכתן אונס אשתו עכב אותו ודעתו שבשביל זה לא גרע כח זכותו כך המה טענותיו. ומעתה נבאר דינם ונראה דאותם ד' חביות שלא עשה כלל אינם דינם שוה דהב' חביות מן הכפרי שגזר אדונו עליו אותו אונס לא היה אפשר לידע לראובן כמו לשמעון דמיקרי אונס הוא וא"כ הואיל ותרווייהו לא הוו להו לידע דמיא להא דאמרינן פ' האומנין האי מאן דאגיר אגיר לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא רגיל למיפסק פסידא דפועלים ומפרשים התוס' ושאר המחברים התם דכל מלתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן אבל אי הוה נהרא רגיל למפסקה ופועלים לא בני מתא אינון דבעה"ב הוי ליה לידע ופועלים לא הוו להו לידע פסידא דבעה"ב דאיהו הוי ליה לאתנויי דהא לא ידעי לאסוקי אדעתייהו וא"כ בנ"ד אם לא קבל שמעון כלום משכרו לא היה חייב ראובן לתת לו כלום על אותם ב' חביות שלא עשה מחמת צווי וגזירת אדונו של הכפרי משום דאיתו אונס לתרווייהו הוה בשוה דלא הוו להו לידע ודווקא בעניין זה שבתחילה כששכר ראובן את שמעין הודיעו שאילו ואילו הכפריים יתנו לו היינות שהוא צריך לעשותן אבל אם שכרן בסתם לאיזה מקום במקום בזה הגבול שישלחנו לשם כה"ג לאו פסידא דפועלים היא ודמיא להא דאמרינן דאגירא אגירא לרפקא רפקא ואתא מיטרא דאמר רבא אי לא סיירו ארעא מאורתא פסידא דבעה"ב ופרש"י הטעם דכיון דלא הראם השדה מצי למימר ליה מי יאמר דאדעתא דהאי ארעא אוגרתן וה"נ אומר לשמעון מי יאמר דלעשות יין מכפרי זה שכרתני אבל אם הודיעו ליכא למימר הכי ולא מצי נמי למימר הב לי יינך ואנא אקיים תנאי כדאמרינן גבי ספינה סתם ויין זה דאם לא נתן יתן וע"כ ה"נ אמרינן בכפרי זה כדפי' התוס' ומרדכי והגה"ה במיימון מדברי מור"ם מחלקים בשם ריב"ן דדווקא התם שבעל הספינה הפסיד ספינתו אמרינן האי סברא אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלים משכרם כל היכא דבעה"ב אנוס פסידא דידהו היא ולא כרבינו יואל שפסק במלמד שמת התינוק כמו בספינה ויין כדאיתא במרדכי ובהגה"ה במיימון והיה נראה דאפילו בנ"ד שקבל שכרו אח"כ היה לומר דפסידא דפועלים וצריך להחזיר כדפרישנא לעיל הטעם משום דהוה ליה לאתנויי הואיל והוא צריך להוציא וא"כ כיון דלא אתני בתחילה השכירות איהו דאפסיד אנפשיה מעיקרא ומחל על האונס כדאמרינן כה"ג גבי הא דאמר שמואל לא שמיה מתיא וקאמר תלמודא עלה אונס דשכיחא הוא ואיבעיא ליה לאתנויי ומדלא אתני מחל על האונס ה"נ כיון דסבירא לן דפועלים הוה ליה לאתנויי מדלא אתני נימא דמחלו על האונס. אמנם נראה דלא אמרינן הכי דהתוס' מפרשים הטעם דאם נתן לא יטול לפי' קמא דמחזיק בעל הספינה אפי' בשכר הדרך שלא הלך הואיל ומוחזק בשכרו ואמאי תועיל לו מוחזקות ליקח שכר ממה שלא עשה וכי בשביל שהוא מוחזק ירויח ותו דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ומתרצים דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס רק שלא ישאר בו וא"כ ה"ה בנ"ד שלא ישאר בו ואיהו לא היה מעכב הואיל ונתן לו נתרצה שיהא שלו. אפס באינך ב' חביות שאמר הכפרי שנסך יינו יש לחלק בדבר שאם אותו כפרי רגיל הוא קצת לשקר ולרמאות כמו שהוא נמצא לפעמים שמבטיחים הכפריים ליהודים ואינם עושים כה"ג לאו פסידא דשמעון הפועל היא דראובן הוה ידע טפי מידת הכפרי שלו משמעון ואיהו הוה ליה לאתנויי ודמיא לנהרא דרגיל הוא למפסק ופועלים לאו בני מתא דקאמר תלמודא דפסידא דבעה"ב היא ונותן לו כפועל בטל וכן לעיל אע"פ שמחזיק בשכרו לא שקל אלא כפועל בטל ואע"ג דבנ"ד קבלנות כמו שנבאר לקמן מ"מ לכל הני חילוקים שכתבנו מדמינן בהן קבלנות לשכירות והתוס' וכן במרדכי מדמין נמי קבלנות דספינה ויין לשכירות ולא כחד שינויי בהגה"ה במיימון דמחלק בין ספינה ובין יין ובין שכירות מטעם קבלנות ע"ש. ואותן ב' חביות שדרך שמעון ולא גמר מלאכתן מחמת אונס אשתו והוצרך ראובן לשכור לוי בדמים יקרים ואם לא עשה כן היה הכל נפסד ורוצה לחשוב כל אותה תוספת ששכר שמעון ושמעון טוען טענת אונס מחמת חולי אשתו נראה אע"ג דתלמודא לא חשיב אונס אלא שמע שמת לו מת או אחזתו לעצמו חמה מ"מ כה"ג נמי חשיב אונס כדמוכח פ' ארבע נדרים דתנן בנדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבוהו נהר כו' הא קמן דחלה בנו חשיב אונס שצריך להיות עמו ואשתו רמיא עליה טפי דכגופו דמיא והשתא נ"ד אי לא הוי אונס לפועל ולא הוה נמי דבר האבוד לבעה"ב וחזר הפועל הוי חילוק בין שכירות לקבלנות לענין זה דשכיר החוזר שמין לו מה שעשה בין שהוקרה בין שהוזלה המלאכה אבל קבלן החוזר ידו על התחתונה כדמפרש תלמודא התם. ונראה דנ"ד קבלנות היא ואע"ג דימי הבציר קצבתו ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועים הם אבל לעניין דבר האבוד כתב אשירי ומרדכי ויתר הגאונים דשכיר וקבלן שוין דשניהם אין יכולים לחזור אא"כ אניסי אינון ואם חוזרים שלא באונס שוכר עליהן או מטען ובשוכר עליהן כתב מרדכי בשם תשובת מור"ם דווקא עד כדי שכירות ואפילו קבל השכיר שכרו חייב להחזיר בדבר האבוד כך פסק שם במרדכי לעיל מיניה בשם הר"ח דצריך להחזיר אבל ביותר מכדי שכרו אינו שוכר עליו ואפילו יש ביד בעה"ב משל השכיר כלים או בגדים או שאר ממון אינו שוכר עליו ודווקא כשבא חבילתו לידו כדפירש"י או כדפירש ר"ת ע"ש ובעה"ב שהוא עשיר השוכר משרת או משרתת ורוצים לחזור באמצע הזמן נראה דמיקרי נמי דבר האבוד כיון דדרכו ורגיל הוא לשכור משרתים ולא הורגלו לא הוא ולא אשתו לעשות מלאכתם וצרכיהם ע"י עצמן כמה דברים ועניינם יתקללו ויפסד להם אין לו משרתים ולכך יכול לשכור עליהם כדין כדפרישית לעיל ומ"מ דבר זה צ"ע וכתב בהג"ה דאשירי בשם מהרי"ח דבדבר האבוד אם על ידם נעשה דבר האבוד כגון שהיו פועלים מצויים לשכור ואילו נשכרו וחזרו חייבים לשלם לו כל ההפסד מדיני דגרמי אא"כ הוי ההפסד שאינו של ממון כגון פורפרים לכלה או חלולים למת ונראה ה"ה מלמד לתינוק לאו הפסד ממון הוא ונראה ג"כ הטעם משום דדיני דגרמי ליתינהו רק בממון. מהשתא נ"ד הואיל ואנוס שמעון על החביות שדרך ולא גמר מלאכתן לא מחייב בתוספת השכר שהוציא ראובן כלל אבל הא פשיטא שאין לו לקבל מהן שום שכר מלבד שכר הדריכה ואפי' אם קבלה יחזיר דכיון דלא גמר ועשה למה יקבל שכר על זה ואע"ג דאנוס הוא מ"מ הרי העיכוב נשאר בו ובעה"ב לא נתרצה אא"כ שלא ישאר בו כדלעיל מן התוס' גבי ספינה ויין. הנראה לע"ד כתבתי:
658
659שאלה של ראובן מת בלא בנים ואין ידוע לו לא יורש ונוחל מן האב והניח אלמנה ונטלה כל עזבונו ברשות בלי שבועה והגבאת ב"ד ולפי מה שאמדוהו הכל לא היה כל עזבונה כנגד רביעית כתובתה והאלמנה שהתה אחריו כמו ו' שנים ונפטרה ג"כ ובא אחד ממרחקים והביא עדיות שהוא קרובו ויורשו ורוצה לזכות בנכסים בשביל שלא נשבעה על כתובתה ויורשיה שלה באים על הנכסים מכח הירושה הדין עם מי:
659
660תשובה יראה דדינים הללו נמצאו רובא דרובא מפוזרים בפסקי הגאונים והנני כותבם בדרך קצרה ואח"כ נבאר שאלתינו במרדכי פ' הכותב האריך וכתב דברי כמה גאונים חולקים אילו על אילו וכתב דרב יוסף ברבי יצחק ורבינו שלמה בר יצחק וה"ג פסקו דהאלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונתנה במתנה או מכרה נכסי בעל"ה ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי אינו כלום ואפי' תפשה בחיי בעלה אתו יורשים מפקו לה דלא עדיפי מלוקחים או מקבלי מתנה מן היורשים דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ובשם ראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה כתב דמתנתו קיימת רבינו ברוך כתב טעמא משום דכבר תפשה האלמנה הנכסים וראבי"ה פירש טעמא משום דפסקינן פרק הנשבעים דדיינא דעביד כרבי אלעזר עבד ולא אמרינן דאין אמש"ל ובשם רבינו יוסף ט"ע כתב דיחלוקו היורשים ומקבלי מתנה כרב נחמן דפ' כל הנשבעין דעבד עובדא דיחלוקו גבי שניהם חשידי דאיתא בהן נמי ההיא סברא וטעמא דאיתא בההיא דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה דעלה קאמר רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מש"ל ומסיק מרדכי בשם מהר"ם דכתב דאמש"ל דרבינו ברוך ורבינו שמחה ור"א פסקו דהמתנה קיימת נראה לו עיקר דברי הגאון דהמתנה אינה כלום דהנכסים בחזקת יתמי קיימי כל זמן שלא נשבעה ואפילו נשבעה אחר שנתנה המתנה דבשעת שנתנה לאו דידה הוו ע"כ ובפ' מי שמת תנן נפלה הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים היא מתה בראשונה קודם ויורשי האשה אומרים הוא מת תחילה ומחלקים התם היאך זכין אילו ואילו בין נכסי מלוג ובין מנה ומאתים ובין נכסי צאן ברזל. ומקשין שם התוספות היאך טוענים יורשי האשה על מנה ומאתים ואפי' על נצ"ב אפילו מת הבעל תחילה לא ירשו הן כיון דלא נשבעה האשה על כתובתה דקי"ל אין אמש"ל ותרצו כמו שתרצו והר' שמעון יינבי"ל תירץ דמכת פתאום כה"ג נפל עליו בית גובה כתובתה בלא שבועה דלא חיישינן שמא צררי תפשה בכה"ג ותירוץ זה כתב ג"כ אשירי פ"ק דב"ב וכתב אשירי בתשובה דראה את מהר"ם שהיה דן הלכה למעשה וסמך על תירוץ זה והוציא מן היתומים במת פתאום וכתב טעמא לדבר משום דהאידנא התפשת צררי לא שכיחי בלא"ה לכך הוציא ממון אפי' בפלוגתא דרבוותא. בהגה"ה באשירי פ' מי שמת בשם מהרי"ח כתב דבההיא דנפל בית עליו ועל אשתו יורשי האשה אין גובין אלא בנכסי מלוג אבל במנה ומאתים לא משום דאין אמש"ל אבל בנכסי צאן ברזל לרבי יוחנן חשיבה האשה מוחזק ובכל דבר דחשיב מוחזק מוריש שפיר לבניו ואע"ג דחייב עליו שבועה והתוס' פ' כל הנשבעים מדקדקים טובא בההיא דרב ושמואל ודרב אלעזר ורב נחמן דלעיל ודר' אבא ומסקנא דקי"ל כרב ושמואל וכר' אבא וכרב נחמן וכדאמר תלמודא דעבד כרבי אליעזר עבד ופירש אשירי דר"ל אם כבר פסק הדיין כר"א לא מהדרינן עובדא אבל לכתחילה יש לפסוק כרב ושמואל ומיישבין שם הכל שפיר ובמרדכי פ' חזקת הבתים כתב מתשובת מור"ם המתחלת מעשה בסרח בת אשר וכתב בסוף דאם האלמנה שלא נשבעה על כתובתה היתה מוחזקת בספרים ולאחר מותה החזיק בהן בנה ואמר שבעל אמו פטר אמו מן השבועה או שנתן לה ספרים הללו במתנה מלבד פירעון כתובתה אם יש עדים שהספרים הללו היה של בעל האלמנה וגם רואים את הספרים ביד בנה דלא מצי טעון בה להד"ם או החזרתי אין הבן נאמן עליהם לטעון שהיו של אמו דהוו להו כמו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דאין נאמן המוחזק בהן לטעון שהן לקוחים לו היכא דשווייה ראה דאמרינן ע"י שאילה ושכירות באו לידו הואיל וידוע הוא שהיו של פלוני וה"נ האלמנה היתה שולטת בכל נכסי בעלה אחר מותו ותפסה אילו הספרים ובנה ג"כ תפשם לאחר מותה ולכך לא מהני תפיסה שיהא נאמן בדבריו שהוא טוען אלא אם בא להחזיק בהן מחמת כתובת אמו מהאי טעמא נמי לא זכי דקי"ל אין אמש"ל ואע"ג דאמר פ' כל הנשבעים דלב"ש דסברי דשטר העומד לגבות כנבוי דמי אמש"ל ויורשים גובים כתובתה משום דהאשה חשובה כמוחזקת וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה כל היכא דאיכא חזקה מעש דאמש"ל הך חזקה בספרים לאו חזקה היא כיון דהן כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדלעיל ע"כ סיגנון תשובה זו. והך סברא דמב"ש נשמע לב"ה כתב רבינו שמחה דלעיל פ' הכותב וראביי"ה דחה הראייה וכתב דעדיף כגבוי דמי מחמת השטר לב"ש מתפיסה ממש לב"ה משוס דתפישה בספק היא ע"ש ובהגה"ה במיימון פ"ז דהלכות שלוחים ושותפין כתב דהא דאמר אין אמש"ל היינו משום דאין נזקקין בשביל כך לא לשבועה ולא לפירעון ואם באין לגבות אין גובין ואם באים להוציא מהן אין מוציאין והביא נמי ראיה מהא דב"ש דשטר העומד לגבות כו'. ובמרדכי פ' חזקת הבתים בתשובה אחרת דמור"ם המתחלת ראובן נשא את לאה ונולד ממנה חנוך ודינה כתב דאם מת ראובן ולא נשבעה על כתובתה ונשאת לשמעון הכניסה לו ספרים ומתה ג"כ ועמד בנה חנוך וערער עם שמעון ואמר שהספרים שהכניסה לו לא היו של אביו ראובן ואמו לא נשבעה על כתובתה והדבר ידוע דלא הוו לאמו נכסי כלל אלא מה שבא לידה משל אביו ופסק מור"ם דשמעון הואיל דמוחזק זוכה ואפילו שבועה שלא פקדני לא בעי כיון דאלו הייתה לאה קיימת היתה יכולה לעכב הספרים בכתובתה ובשבועה איהו מעכבה בלא שבועה דעדיף מינה לעניין זה ואע"ג דאינו בא אלא מכחה משום דשבועה דידיה בטענת שמא היא באה עליו ואין נשבעים אותה אלא כשבא להוציא שטר של אביה אבל לא להחזיק מה שבידם כך פוסק מהר"ם כאן בהשוכר את הבית ובפ' הניזקין במרדכי כתב דכמה גדולים סבירא להו נמי הכי דאין נשבעין שבועה זו אלא להוציא וכתב עוד כאן במרדכי דווקא במטלטלי זוכה שמעון דשייך בהו תפישה אבל במקרקעי לא משום דאוקמינן להו בחזקת מרא קמא ובחזקת יורשי ראובן קיימי אא"כ מכרה לאה מהן לאחר מיתת ראובן והחזיק אח"כ בהן ג' שנים כה"ג חשיבא מוחזקת בהן ושמעון הבא מכחה זוכה בהו כמו במטלטלים שתופש בהן ע"כ. ומהשתא נבאר שאילתינו ונראה דאם היו יורשי האשה מוחזקין בנכסים ולא שווינהו ראה או שאין יכולים יורשי הבעל לברר שאילו הנכסים היו של הבעל הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם כדמוכח שפיר בתרתי תשובות דמור"ם דלעיל דכל היכא דהאשה מוחזקת וגם יורשיה או הבאים מכחה במידי דשייך ביה תורת תפיסה לא אמרינן ביה אאמש"ל וכדמשמע נמי ההגה"ה במיימון דלעיל וכן בהגה"ה באשירי פ' מי שמת כדלעיל והא דכתב מהר"ם פ' הכותב דלעיל דאין נראה לו דברי ר"ב ורש"מ ורא"ם ורבינו שמחה כתב שם מטעם דלהחזיק לא אמרינן אין אמש"ל משמע דמור"ם לא סבר להאי סברא הא ליתא ע"כ דא"כ היו דבריו סותרים זה את זה אלא טעמא דמור"ם כדמסיק משום דבשעת המחנה לא היו שלה ולא היתה יכולה לתת במתנה דבר שאינה שלה דהא אפי' נשבע אח"כ לא מהני וע"כ מהאי טעמא הוא אבל לעולם יורשיה זוכים מכחה מחמת ירושה אם מוחזקין הן הואיל והיא היתה יכולה להחזיק בשבועה ולא דמי ללקוחות או מקבלי מתנה שאין באין לזכות אלא מחמת המכירה או המתנה שעשתה קודם שנשבעה והא לאו כלום היא דלא הוו שלה באותו זמן ואי קשיא לן דהא פ' כל הנשבעים מקשה אדרב ושמואל דאמרי אין אמש"ל ממתניתין דהכותב נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשי כו' עד אבל יורשים משביעין את יורשיה אלמא דאמש"ל ומוקי לה תלמודא התם בגרושין ולצדדין קתני ובאשירי פ' הכותב מפרש נמי הא מתניתין בהאי אוקימתא והשתא אמאי לא מוקי לה לעולם באלמנה וכגון שתפשה כדפירשתי לעיל. וא"ת א"כ אפילו שבועה לא בעי יורשיה כדפסק מור"ם ומתניתין דקתני ומשביעין את יורשיה לוקמא כגון שתפשה היא בחייה אבל היורשין לא תפשי השתא והממון ביד ב"ד ואפילו כה"ג משמע לעיל בהגה"ה באשירי פ' מי שמת דאמש"ל בדבר שהוא חשוב מוחזק בו או תוכיח מדלא מוקי הכי דבכה"ג דאין היורשים מוחזקים אין אמש"ל וי"ל דלא מצי לאוקמי מתניתין כה"ג משום דבימי חכמי התלמוד לא היתה כתובתה נגבית רק מן הקרקעות דמתקנת הגאונים היא דנגבית מן המטלטלים וא"כ במקרקעי לא שייך בהו תפישה כדלעיל וכ"ת לוקמא כגון שמכרה מהן ואח"כ החזיקה ג' שנים כדלעיל י"ל דבכה"ג שהיתה לה חזקה גמורה ומבוררת בהנהו קרקעות חשבינן להו כדידה לגמרי ובחזקת יורשים קיימי ולא הוו צריכין שבועה כלל אפילו אי לא תפשו בהו דבחזקתייהו קיימי חוזרני לנ"ד דאם אין היורשים משני צדדים מוחזקין אלא הממון מונח ביד ב"ד לחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכין להוציא דבחזקתייהו נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקינן נמי אינון מ"מ בטעם מועט דחינן דאין אמש"ל כדאמר התם הבו דלא לוסיף עלה אלא מאי דדמיא לה ממש וכאן יש לחלק. ותו דכתב לעיל מתשובת אשירי דמהר"ם הקיל בכה"ג משום דהאידנא בלאו הכי התפיש צררי לא שכיחי וכ"ש בנ"ד דלא הוה אמיד ולא הוה ליה יורש ידוע שיחזיק בנכסיו חוץ מאשתו ולכל הפחות היה נראה דחולקין אפס כמדומה לי דסוגיית דייני דעלמא לא אזלא הכי אלא סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשים כלום אין להם חילוק בין היתה מוחזקת או לאו. ואנא הנראה לע"ד לפום דינא ומתוך הלכה כתבתי:
660
661שאלה שלא שטר של נכרים שכתב בו שהלוה הנכרי משעבד את עצמו לישראל הזה המלוה ולכל מי שתובע בכתב הזה כמו שרגילים לפעמים שכותבין כך בשטרי של נכרים יכול הישראל המלוה למוכרו לישראל חבירו בחליפין או במסירה בלא כתיבה או לאו:
661
662תשובה יראה דודאי יש לחלק בין שטר כה"ג ובין שטר שאין נכתב רק בשם המלוה דבטור חושן איתא מתשובת הרא"ש שטר שכתב בו כל המוציאו יש לו רשות לתובעו א"צ הרשאה עליו מן המלוה ויכול המוציא לתבוע בו הלוה ומוכח התם שאפילו לא קבל עליו הלוה תנאי זה בפירוש אלא שעל ידי שופרא דשטרא נכתב בו כך מהני מתוך ההלכה אלא שמנהג טוליטלא לא היה כך ונראה די"ל דכי היכי דמועיל זה הלשון שיוכל אדם לגבות בו אפי' בלא הרשאה משום דגם לשמו נכתב א"כ כשהוא מוכרו לחבירו קנאו מיד כשאר מטלטלין וק"ל. והכי מוכח בהדיא מן התוספות פ' הספינה דמקשה הא דבעי לאתויי ראייה דמילי מקניא מהא דתניא כיון שזכה זה בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא דהיכא מייתי ראייה דהכא לא חזיה דמקני אלא לעניים שטר מכר הכתוב בשם המוכר ללוקח ובההיא ודאי מהני מסירה בלא כתיבה לכ"ע עכ"ל התוספות הא קמן דשטר הנכתב לפלוני אע"פ שהוא צריך לקנותו יכול לקנותו במסירה לחודא וה"ה נ"ד שנכתב לכל מי שמוציאו דאין נראה דגרע משום דנכתב בכללות וכ"כ אשירי פ' הכותב בשם הראב"ד שאם כתב לוה למלוה משתעבדינא לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו המלוה לשטר זה אינו יכול למחול אותו ואע"ג דמוכר שטר אחר יכול למחול היינו טעמא דמכירת שטר זה הוי כמו שאר מטלטליו דכיון שמכרו שוב אין לו כח בהן אע"ג דהתם נמי נכתב בכללות לכל מאן דאתי מחמתו וצ"ע שם דמאד האריך. וההיא דנקנה השטר בכל מקום שהוא כתב אשירי פ"ק דב"מ דרב האי גאון מחלק משום שהשטר נכתב על אותה קרקע עצמו לכך נקנה השטר באגב אבל אי לאו הכי לא ואע"ג דנכתב בשם הלוקח לא מהני אי לא הוי על אותה קרקע עצמה אלמא לא הוי כשאר מטלטלין הנקנים באגב י"ל דלעניין אגב לא דמי לשאר מטלטלין אבל לעניין מסירה דמי והיה נראה להוכיח מדברי רב האי דקניין חליפין נמי לא מהני לקניית השטר בזה מדאגב לא מהני דהא אשכחן מטבע שאינה נקנית בחליפין ונקנית באגב והכי משמע קצת מן התוס' פ' הספינה אע"ג דסבירא להו דאותיות דשטר איקנו באגב כמסירה מ"מ בחליפין לא מיקני כבמסירה וכן כתב הרמב"ן בטור חושן וכיון דגרוע קניין חליפין לעניין שטר י"ל דאפילו בשטר בנ"ד לא מהני ליה חליפין אך בתוס' פ"ק דב"מ כתבו דצ"ע אם שטר נקנית בחליפין וצ"ע ג"כ בזה במרדכי פרק הגוזל קמא וגם בהגה"ה במיימון פ"ו דהלכות מכירה כתב וז"ל כתב רב האי גאון שמצא תשובה אחת מהגאונים דשטר נקנית בחליפין ולא ברירא לי ורבינו ברוך כתב דאין נקנית בחליפין אלא אגב קרקע עכ"ל. ולפי זה מה שדקדקנו לעיל מדברי רב האי גופיה ליתא דהא רב האי גופיה כתב איפכא בשם תשובת הגאון ודקדק מן התוס' פ' הספינה נמי סתור הוא מן התוס' פ"ק דב"ק ולכך נוטה הדבר דשטר כה"ג שנכתב לשם כל המוציאו נקנה הוא בחליפין כמו במסירה:
662
663שאלה שלב רב היושב בישיבה קיים השטר ביחידי. מהני קיום שטרו או לאו:
663
664תשובה יראה דאי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני וכן שמעתי שאחד מהגדולים הביא ראייה דלא מהני מהא דאמר פרק שני דכתובות ואמר לנא רבנא אשי ופירש רש"י שם בחד לישנא דרב אשי היה אחד מן המקיימים השטר וסתר אותו פי' מטעם המפורש שם אבל לא סתר מטעם זה דע"כ רב אשי לא הוי אחד מן המקיימים דא"כ מה היה צריך לאחריני בהדיה הא איהו הוה ראש הגולה אע"כ לעולם בעינן תלתא. אמנם מנהג פשוט הוא לתופשי ישיבה שחותמים ביחיד לקיים שטרות ואפשר דבכה"ג נימא מנהג מבטל ההלכה בדבר שבממון. הנראה לע"ד כתבתי:
664
665שאלה שלג ראובן הפקיד אצל שמעון מאתים זהובים מונחים בכד קטן צייר וחתם והלך שמעון והצניע בחדרו שהוא כיפת אבנים תחת מטתו רחוק מאד מפני המטה עד סמוך לכותל שבאחורי המטה שאין שם הילוך בני אדם לחפש במקום הזה אחר ממון כלל ויהי לימים אח"כ ברחה תרנגולת אחת של לוי לאותו החדר דרך החלון ובא לוי ובקש משמעון לפתוח לו כיפתו לחפש התרנגולת וכן עשה שמעון ופתח לו ועמד על הפתח ולוי נכנס וחפש התרנגולת בכל הזויות גם תחת המטה עד שמצא התרנגולת והלך לו. ושמעון לא שם אל לבו בפעם ההוא שהיה הכד שהזהובים בו תחת המטה ולזמן מועט אח"כ בא ראובן ותבע פקדונו והלך שמעון להביא מתחת המטה ולא מצאה ונבהל ונזכר מאז שהניח את לוי לחפש שם התרנגולת וספר לראובן כל המאורע ואומר לו הנחתים תחת המיטה כדי לעשות שמירה מעולה מפני שאין לב האנסים והגנבים לחפש שם אחר הממון אך האמת כשהנחתי את לוי לחפש שם לא נזכרתי בדבר לא ידעתי אם הוא לקחו או אם כבר היה נגנב או נאבד והשיב ראובן פשעת בשלי שלא סגרת פקדוני בתיבתיך וגם במה שהנחת את לוי לחפש במקום שהיה מונח שם פקדוני. הדין עם מי:
665
666תשובה יראה דבתחילה יש לנו לבאר אם פשע שמעון במה שהניחו בכיפתו תחת המטה אי חשיב כה"ג שמירה כראוי לשומר חנם אם לאו בפ' המפקיד אמר כספים אין להן המירה אלא בקרקע ומחלק הספר התם לפי הזמן דבזמן דשכיחי גששיא או פרומאי או טפוחאי משתנים השמירה וכתבו הרמב"ם וסמ"ג וא"ז כל אילו הדינים ממש כדין הנמצא בתלמוד ולא חלקו כלום בין שהיה מנהג השמירה בימיהם ובין האידנא וכתבו עוד דאפילו אם נתנו במקום שנוהג לשמור את שלו אם אין המקום ראוי לשמירה לפי מה שהוא הפקדון חייב לשלם שאם ירצה לפשוע בשלו אין לו לפשוע בשל חבירו וכן כתב במרדכי בשם ראבי"ה דאינו מועיל לפטור דנתנו במקום שנוהג לשמור את שלו אא"כ התנה עמו לתתו במקום שיתן את שלו אבל כתב ראבי"ה דגם לעניין כספים וכיוצא בהן הכל תלוי במנהג המקום והזמן האיך נוהגין לשמור כדאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי והאידנא דשכיחי פרומאי אלמא דלפי העניין משתנה השמירה ולכך האידנא אם נתנה בכיפת האבנים דמנטרא מנורא ומגנבים אין צריך לטומנם בקרקע ופטור בכך. ובשם ר"ת וספר החכמה כתב במרדכי דדוקא בימיהם שהיו להם בתים רעועים בשדה בעינן שמירה בקרקע אבל לדידן שיש לנו בתים טובים בעיירות לא צריכים וכעין זה כתב אשירי בשם ר"י הברצלוני שכך קבלה מרבותיו דדוקא בימיהם דהוי שכיחי גנבים ורמאים שהיו מחפשים אבל בזמנינו אם נתנם במקום הראוי לשמירה במקום שנוהג לשמור את שלו די בכך ופטור והסכים אשירי לזה וכתב שראוי לסמוך על דא ובהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח הוסיף עוד טעם לפטור וכתב אם נתנו בחדר סגור ובתיבה סגורה דפטור אדעתא דהכי קמפקיד עכ"ל. נראה דרוצה לומר דכיון דיודע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור שום דבר כלל כי אם בענין זה מעיקרא אדעתא דהכי קמפקיד. ומהשתא נראה בנ"ד מה שהניח שמעון הפקדון בכיפתו תחת המטה לא פשע מידי שהרי בארנו כמה דעות הגאונים דהאידנא אין צריכין כספים שמירה בקרקע ונראה דאפילו אם לא היתה כיפה אלא מקורה בעצים אין לחייבו אם אותו חדר מיוחד לנפקד לשמור בו כל חפציו היקרים לו ואינו מניח להשתמש בו אלא בני אדם הנאמנים לו כה"ג חשיב מקום הראוי לשמירה דהרבה בתים אין להם כיפת אבנים ומסתמא גם המפקיד ידע כך ואדעתא דהכי הפקיד כמו שכתב לעיל בשם מהרי"ח ומה שלא סגר הפקדון בתיבתו נראה דלא מיקרי פושע בהכי כלל דודאי טענתיה טענה דאומר לשמירה מעולה נתכוין שהניח במקום שאין האנסים ועבדי השלטון וגנבים נותנין לב שיש שום ממון באותו מקום. ואשכחן בתלמוד פ' המפקיד כההיא סברא גבי ההוא גברא דאפקידו גביה זוזי אותבינהו בצריפי דאורבני ופרש"י בית קטון עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות למארב מארבים ומסיים רש"י דאע"ג דלענין גנבים נטירותא הוא אפילו בלא קבורה שאין גנבים הולכים שם לגנוב שאין ממון מצוי שם הא קמן דאפי' בימיהם דהיו כספים צריכין שמירה בקרקע והוי שכיחי גשושאי וטפוחאי אם נתנו במקום שאין נותנין לב ומשגיחין שיש שם ממון חשיב שמירה כל שכן האידנא בזמנינו דלא שכיחי כל הני דמהני. אפס מה שטען [ראובן שפשע] שמעון שהניח את לוי לחפש בחדרו נראה דטענתו בהא טענה היא ולא מבעיא אי לוי מוחזק לגנוב דהיה לו לחוש על גניבתו כהא דאמרינן פ' כל הנשבעין גבי ראובן שהטמין כליו תחת כנפיו ובעל הבית אומר גנובים ואותו שהכלי בידו אומר לקוחין נאמן משום דאחזיקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כתב רב אלפס עלה ובאשירי ובמרדכי מייתי לה דדווקא באינשי דלא מוחזק ומפורסם בגניבה אבל מוחזק ומפורסם לא וא"כ ה"נ היה לו לחוש לשמעון על גניבתו של לוי הואיל ומוחזק אלא אפי' אי לוי איניש בינוני הוא מ"מ נראה דחשיב פשיעה במה שהניח לחפש בחדר בכל הזויות כדרך מחפשין אחר תרנגולת שדרכה להיות בורחת ונשמטת תחת המטות והתיבות ואע"ג דאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן נראה דלא אמרינן הכי אלא לענין זה כדי שלא יהא שכנגדו נאמן לישבע וליטול אבל אינה חזקה גמורה כ"כ שאין לחוש לגניבה בשביל כך וה"נ מחלק מהר"ם במרדכי פ"ק דב"מ אהא דכתב רבינו שמחה דאין משביעין שבועת היסת אטענת גנבת לי משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכתב מור"ם דלא דמי לההיא שהטמין תחת כנפיו דהתם אמר ההוא טעמא דאחזוקי אינשי כו' כי היכי דלא יהא תובע נאמן בשבועה ונוטל אבל לעולם הנתבע צריך לישבע היסת אפי' על טענת גנובים אלמא דחשו לה רבנן ועבוד תקנתא ואע"ג דלחד לישנא לא עביד אלא היכא דאיכא דררא דממונא וא"כ ע"כ לאו חזקה היא דמחזקינן אינשי כו' דאל"כ תיקשה על התקנתא אדרבה חזקה אינשי לאו גנבי נינהו כדמקשה בשבועת הדיינין אדרבה חזקה אין אדם מעיז ורבינו שמחה נמי מצי סבר דלאו חזקה גמורה היא אבל מ"מ מהני דלא חשוב דררא דממונא כלל משום דלא שכיח קצת הוא ולא עביד תקנתא עלה. אבל אין נראה להביא ראייה מהא דכתב אשירי פ' המפקיד גבי שומר שמסר לשומר שאפילו שומר השני מוחזק לאדם כשר דלא מצי למימר את מהימנת לי בשבועה ולא אידך משום דאין לו עליו להאמין בשבועה לאדם שאין לו עסק עמו אלמא אפי' לאדם כשר אין לסמוך עליו בשביל אחרים דשאני התם שהוא מוסר ממון ליד מי שלא האמינו לו הבעלים ודאי כה"ג מיקרי פשיעה אבל מה שאינו חושש ומשמר מפני אדם מוחזק בכשרות שלא יגנוב הממון כה"ג איכא למימר דלא פשיעה היא דיש חילוק בין בהיתירא אתי לידיה ובין באיסורא אתי לידיה דסברא הוא המוחזק בכשרות לא יחשוב לשלוח ידו בשל אחרים לגונבו אבל אי אתי לידו בהיתירא וצריך להחזיר או דפשע ובעי לשלומי יש לחושדו דילמא לא קאי בהימנותיה. ואם יטעון שמעון מאן לימא דבההיא שעתא דחפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב היה ע"י אחר ובההיא גניבה לא מחייבינן כי שמרתי כדרך השומרים כמו שמבואר לעיל ויתר מחדש ימים קודם שחפש לוי שלא בדקתי תחת המטה לראות אם הפקדון שם וא"כ אפשר לומר שכבר היה נגנב. נראה דטענת שמעון בהא לאו טענה הוא והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל שמעון כאן לישבע בוודאי שלא פשע דילמא היה הפקדון תחת המטה עדיין בשעת שחפש לוי ונמצא שפשע בשמירתו. וא"ת מנלן דחייב לישבע כה"ג שהוא ודאי שלא פשע דילמא כל היכא שנולד ספק שלא יוכל לידע אמרינן עלה אוקי ממונא בחזקת מריה וא"צ לישבע אלא שלא פשע בדבר שאפשר לו לידע הא ליתא כדאיתא בהדיא באשירי פ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה היכא דמתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות דמשום דאינו יכול לישבע שמתה מחמת מלאכה משום דספק הוא חייב לשלם ואע"ג דהתם נמי אינו יכול לידע הספק אפ"ה לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ונימא דמתה מחמת מלאכה אלא משום דצריך לישבע דמתה מחמת מלאכה וזה לא יוכל לידע בודאי מחייבינן ליה ה"נ לענין שבועה שלא פשע דאין נראה לחלק בינייהו ואי תקשה לן הא דאמרינן פ' האומנין החורשים בפרה ונשבר הקנקן פירוש יתד של מחרישה הוא הברזל החורץ בארץ ופליגי התם למאן דאמר חייב המנהיג את הפרה לכוין אותה לתלמיה ולמאן דאמר חייב אותו האוחז על היתד להעמיקו בארץ ופסיק הילכתא כמ"ד האוחז על היתד חייב וקאמר עלה ואי ארעא דמחזקי בגרונדי פי' קרקע שהוא מעלה אבנים וצונמא ושרשים תרווייהו משלמי ופי' רש"י שם משום דהיה להם ליזהר מאד ובדבר מועט שעיות אף המנהיג נשבר והוי מוטל בספק ואיתא התם בתוספות וז"ל פירש בקונטרס דתרווייהו משלמי משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דאמרי הממע"ה ואי הוי ספק הוי שניהם פטורין אלא צריך לומר שלא פשעו כו'. והשתא לפום סברותיה' נהי נמי דספק הוא אם פשעו אם לאו מ"מ יתחייבו מטעם שהרי צריכין לישבע שלא פשעו ואינם יכולים משום דספק משלמי. וי"ל דהתם גבי מנהיג ואוחז ביתד לדידהו לא מספקי כלל דכל אחד טוען אני לא שניתי במלאכתי כלום ושמרתי ועשיתי כדרך פועלים במלאכה כזאת ומישתבענא אהא דלא שניתי מידי דהא דפירש רש"י דהוי מוטל בספק אינו רוצה לומר דהן טוענין בספק אלא ר"ל דלב דמספקא להו בארעא דגרונדי דבסתם ארעא מוקים להו דהאוחז בלחוד פשע ובארעא דגרונדי מספקא להו ואהא דקאמר התוספות דתרווייהו הוו פטורין משום דהיו שניהם נשבעין ונפטרין ואע"ג דחד מינייהו מישתבע בשיקרא לא קיימא לן כבן ננס אלא כרבנן דשניהם נשבעין ונוטלין וכל שכן דשניהם נשבעין ונפטרין אבל בנ"ד דשמעון אינון בא אלא בטענת ספק דלא מצי למימר כלל בודאי דשמרתי כדרך השומרים ולא פשעתי שאם היה הפקדון עדיין תחת המטה כשחפש לוי לא שמר כדרך השומרים כדפרישית הילכך לא מצי אישתבועי אבל אין נראה לחייב את שמעון שלא מטעם שבועה אלא משום דתלינן בדבר ההוה ומה שנראה יותר להיות וכאן נמי יש לנו לומר דלוי שחפש במקום הפקדון ובא אל הממון מסתמא הוא גנבו ולא תלינן שמא אחר החביא את עצמו לשם וגנבו לפקדון דלא שכיחי. ונראה לומר דאע"ג דגניבת לוי נראה יותר מגניבת אחר כבר מ"מ מהאי טעמא לא מפקינן ממון מחזקתיה וראייה מפ' קמא דנידה גבי מדף טמא מונח תחתיה פירשו התוספות שם הנפילה נראית יותר ממה שאדם טהור נכנס לשם ונוטלו ואפ"ה אזלינן בתר חזקת טהרה ותלינן באדם טהור מטעם חזקה ולא מטעם דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום דלאו סברא דאורייתא נינהו כדמוכח התם וכיון דחזינן דחזקת טהרה מבטלת טעמא דנראית יותר מכל שכן חזקת ממון דעדיפא מיניה כדמבואר לקמן. והיה נראה עוד טעם לחייב את שמעון משום דנימא העמיד הפקדון על חזקתו ולא נטל ונגנב ממקומו עד שחפש לוי ובפ' כל הגט גבי הא דתנן המניח פירות להיות מפריש עליה משמע דבכה"ג מיקרי העמד דבר על חזקתו וא"ת אדרבה העמיד ממון על חזקתו איכא נמי סברא דנראית יותר אך היה צריך דקדוק גדול בהני חלוקים בכמה מקומות בתלמוד בתוספות פ' השואל גבי מחליף פרה בחמור מוכח דחזקת ממון למוחזק בו עדיפא מחזקת מריה קמא וחזקת מריה קמא עדיפא מחזקת מעוברת שלא ילדה דהיינו חזקת הגוף וחזקה דידן דהעמיד פקדון אחזקתו דהשתא הוא דניטל לא ברירה אי איכא לדמויי הך חזקה לחזקת פנויה משום דבתרווייהו אין הגוף והענין משתנה אלא שיוצא מרשות זה ובחזקת פנויה מסקינן התם פ' המדיר דלא חשיב כלום נגד חזקת הגוף אפילו לרבי יהושע כל שכן לרבן גמליאל ולכך כללא דמילתא בענייני החזקות הי מינייהו עדיפא ובאיזה דוכתא אזלינן בתרה אי לאו סמוך אהמנותא דרבנן הגאונים בעלי התוספות ושאר רבוותא לפי מה שנמצא בהדיא בדבריהם. אמנם שאילתינו מתבארת כך דחייב שמעון לשלם הפקדון משום דלא שמרו כדרך השומרים שהניח את לוי לחפש במקום הפקדון ולא מהני ליה טענתא דכבר נגנב דכיון דמחיייב הוא לישבע ואהא לא מצי לישבע וחייב כדפרישית אבל במה שהניח בחדר המיוחד לו תחת המטה ולא סגרה בתיבתו לא פשע ביה ושמר כדרך השומרים כדפרישית לעיל:
666
667שאלה שלד ראובן תובע את שמעון שפשע בפקדון שלו והביא עד אחד שהוא כדבריו ושמעון משיב שלא פשע כלום בפקדון והביא גם הוא עד אחד כדבריו מי מחייב בכה"ג שבועה שלא פשע או לאו:
667
668תשובה יראה דאפי' בכה"ג מהני העדאת העד לשמעון לפוטרו מן השבועה כפירוש רבינו תם והסכימו התוספות ומהר"ם ואשירי בריש בבא מציעא דעד אחד פוטר מן השבועה ואע"ג דבגיליון פ"ק דב"ק לחד שינויא איתא דכלל של ר"ת לא קאי אשבועת שומרין כיון דודאי היה של חבירו בידו לא יוכל ליפטר מן השבועה אלא בשני עדים הך סברא ע"כ אשירי ומרדכי ריש ב"מ פליגי עליה דמקשי טובא אפירוש ר"ת משבועת שומרים ורוצים להוכיח מיניה דע"א אינו פוטר מן השבועה ונדחקין קצת לתרץ ולא בעי לפלוגי בין שבועת שומרים לשאר שבועות. והשתא בנ"ד אע"ג די"ל דמוקמינן חד לבהדי חד ונשארה עדיין שבועת שומרים במקומה ונימא דכלל של ר"ת אינו אלא היכא דליכא אלא חיוב שבועה כגון שבועת שומרים או מודה מקצת וכל העדאת ע"א כה"ג ע"א פוטרו דכי מוקמא נמי חד בהדי חד נמצא שזה נשאר כשאר כופר הכל שהם לפטור. אבל כל היכא דאיכא כבר חיוב שבועה בלא העדאת העד כגון שבועת שומרין או מודה מקצת ואיכא העדאת עד אחד בהדיה כה"ג לא מצי עד אחד לפטור מאותה שבועה דאמרינן אוקי חד לבהדי חד כדפרישית לעיל מ"מ נראה דאין לחלק והיינו משום דכי נמי מצטרפין העדאת העד המחייבו שבועה לשבועה דרמיא עלה כבר מ"מ אין עליו שום חיוב ממון אלא חיוב שבועה ועד אחד מצי לאיפטורי מכל חיוב שבועה רק שלא יהא שם חיוב ממון לפירוש ר"ת והכי כתב אשירי בשם מהר"ם דמייתי סייעתא לפי' ר"ת דלא מיעט קרא לעד אחד אלא לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא בין לחייב שבועה בין לפטור שבועה וא"כ נוכל ג"כ לדקדק מקרא דווקא לעון חטאת אינו קם אבל קם הוא לכל צד וחומר שבועה בין לחיוב בין לפטור. ועוד נראה דיש לדמות נ"ד לשנים שהן חולקין עבור טלית אחד ראובן ושמעון אייתי ראובן תרי סהדי דדידיה הוא ואייתי עוד תרי סהדי דמסהדי נמי דדידיה הוא אלא דמסהדי בסיגנון אחר קצת אבל אינם מכחישים קמאי כלל ושמעון נמי מייתי תרי סהדי דדידיה היא לא אמרינן אוקי תרי סהדי דשמעון לבהדי תרי סהדי בתראי דראובן וישארו תרי סהדי קמאי דראובן במקומו אלא אמרינן תרי סהדי דשמעון הרי הן כמאה של ראובן משום דתרי סהדי קמאי דראובן היו מועילין לו לבדו כמו אותן שבאין לתוספת להו לכך כי אתו תרי ומכחישין להו בטלי עדות כולן ומוקי תרי לבהדי הני כאלו הוו תרי ותרי. וה"נ בנ"ד תוספת השבועה שבא מחמת העד לחייבו שבועה קמייתא אינה מועלת יותר כלום דכך היה מחוייב כבר בחומר שבועה וכי היכי דעד אחד היה פוטר ממנה ה"ה דפוטר ממנה גם אחר שנתוספה. ונראה להביא הוכחה לדברי ממה שמצאתי בתשובת המיימון מתשובת מור"ם לגבי היפוך שבועה דכתב הך כללא דאמור רבנן כל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה אנן נמי אמרינן לפטור דכל מקום ששניהם פוטרים אותו ממון אחד פוטרו משבועה לפר"ת ונראה דילפינן מהך כללא דכל מקום ששנים כו' כדכתב אשירי פ' שבועת הדיינין דלמידין הימנו ה"נ למידין מכללא כל היכא דשנים פוטרין ממון כו' וא"כ ע"כ נ"ד עד אחד פוטרו מן השבועה דהא אי הוה בכה"ג מודה במקצת חמשים ובאידך חמשים אמר לא ידענא ואתא חד סהדא ואמר ג"כ ידענא ליה באידך הוי האי גברא מחוייב ממון מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם מתרי גווני חד מכח שבועת מודה מקצת וחד מכח שבועת העדאת העד אחד והך טעמא דמתוך דאורייתא היא כדמייתי ליה רבא מקרא בפ' כל הנשבעין ומסיק רב אלפס התם דהכי הילכתא ואפ"ה אי אתו תרי סהדי דבאידך חמשים דקאמר איני יודע דלא מחייב בהו פשיטא דהוו פטור מינייהו וכיון ששנים פוטרין אותו מממון בכה"ג הוא הדין עד אחד. פוטרו מן השבועה בסיגנון זה כגון שלא טען באידך החמשים איני יודע אלא טוען ברי דלא מחייב בהן ואפ"ה דהוא מחוייב שבועה בתרי גווני כדלעיל וקא אתי עד אחד שמעיד ליה כדבריו באידך חמשים ופוטרו מן השבועה הואיל ושנים פוטרין אותו ממון בכה"ג אבל אין נראה לומר דאפילו היכא דקאמר איני יודע באידך חמשים הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואפ"ה ליתי לעד ולפטרי' משום דכיון דפוטרו מן השבועה אין כאן מתוך הך סברא ליתא דמ"מ אי לא הוי העדאת העד הזה הוי מחוייב ממון ונמצא הוא פוטרו מן הממון. הכי מוכח בהדיא באשירי ריש ב"מ אההיא דמקשה משומר שמסר לשומר ומשני לה ע"ש:
668
669שאלה שלה לוי נותן פקדון לראובן ושמעון אחיו חפצים של זהב ושל כסף וקבלו ממנו הפקדון בשותפות ולימים תבע לוי את פקדונו מהם והשיב ראובן כתבת לי להוציא לצורכך סך זהובים ושאחזיק פקדונך עד שתפרעני והשיב שמעון שכך כתב ושלח לו וכן עשו כל אחד בפני עצמו הוציא הסך זהובים שכתב להם ולוי אמר כתבתי לכם להוציא כך כמו שאתם אומרים אבל לא הוצאתם כמו שאתם אומרים ומכחש כנגד ראובן בעשרה זהובים וכנגד שמעון בשלש עשרה זהובים נאמנים ראובן ושמעון אחיו ליטעון ולישבע על הפקדון עד כדי דמיו או לאו:
669
670תשובה יראה דדין זה מתחלק לכמה גווני ותליא נמי בפלוגתא דרבוותא והנני אבארם. החילוק הראשון אם יש עדות שמסר לוי פקדון זה לראובן ושמעון אחיו וגם רואין אנו עדיין הפקדון בידם כל הגאונים פסקו פ' חזקת הבתים דכל היכא דאיכא עדים ושווייה ראה אפילו לאחר שאינו אומן לא מהימן לומר ולטעון עליו כלום בר מר"ת דפסק התם דאפילי איכא עדים וראה מהימן אא"כ שהוא אומן על אותו דבר שהוא טוען עליו וכתבו התוס' שם בשמעתא דאומן דפירוש ר"ת נראה לר"י מאוד דוחק ע"כ לא. כתבוהו וכן כתוב בא"ז דלא נראה לריב"ם ולר"י פי' רבינו תם. וכן במרדכי לא נהירא לר"י ולרבינו יואל דבריו. החילוק השני שאם יש עדים במסירת הפקדון אבל לא שווייה ראה לרב אלפס ורמב"ם אינו נאמן הואיל ויש עדים שבא בתחילה בידו בתורת פקדון שוב לא מצי טוען לקוח או נתון או ממושכן הוא בידי אע"ג דאית ליה מיגו דהחזרתי. ולרשב"ם נאמן עליו לטעון במיגו דהחזרתיו הואיל ולא שווייה ראה וכן היא דעת התוספות ואפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדמוכח בהדיא בפירוש רשב"ם בשמעתא דאומן וכדאיתא בא"ז בפ' המקבל ושם מפרש מאי קרי שווייה ראה ובאיזה צד אפשר לומר מגו דהחזרתי וכתב במרדכי בשמעתא דאומן שמצא בתשובת מור"ם דפסיק כרשב"ם וכן כתב אשירי שהגאונים פסקו כך וכן א"ז לא אייתי אלא כדברי רשב"ם במרדכי פ' המקבל כתב דנראה לו כדברי רב אלפס. והחילוק השלישי שאם אין עדים על מסירת הפקדון אלא שהודה מפי עצמו אע"ג דשווייה ראה השתא לפנינו אם החפץ מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אע"ג דידוע הוא שזה החפץ היה כבר של התובע מ"מ מהימן אותו שבידו הוא לטעון עליו כמה שירצה עד כדי דמיו במגו דלקוח הוא בידי ובהא לא ידענא מאן פליג. ומהשתא נבאר נ"ד אי ליכא עדים על מסירת הפקדון לראובן ושמעון אחיו הואיל והחפצים של כסף וזהב הן סתמא דמילתא אין דרכן להשאיל ולהשכיר ולכך אפי' ששווייה ראה וגם ידוע שאלו החפצים של לוי הוי מ"מ מהימני ראובן ושמעון אחיו לטעון עלייהו עד כדי דמיהן במיגו דלקוחין הן בידינו ולא קבלנו ממך בתורת פקדון ולא מידי ואי איכא עידי מסירת הפקדון וגם שווייה ראה ואע"ג שאין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם מ"מ אחרי שיש עדות שבתורת הפקדון באו אלו החפצים לידם וגם לית להו מגו דהחזרתיו דהא שווייה ראה לא מהימני ולא מצי למימר קים לן כרבינו תם דפירש דמהימני כה"ג הואיל וכל הגאונים הפליגו את דבריו וכתבו שאין נראה והתוס' לא רצו לכתוב את פירושו לפי שנראה לר"י מאוד דחוק ואף כי רב אלפס פליג עליה פ' המפקיד ופ' המקבל וכתב במרדכי פ' נערה שהשיב מור"ם שנוהגים לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' וכאן התוספות שוין לו לרב אלפס ויש לפסוק כמותו אפילו להוציא ממון כההיא דפ' נערה ואי איכא עדים על מסירת הפקדון אבל לא שווייה ראה דאית להו מגו דהחזרתי בהא פליגי רבוותא כדפרישנא לעיל רב אלפס ורמב"ם וכן רב עמרם במרדכי בפ' המקבל סברי דלא מהימני הואיל ויש עדים שבתורת פקדון אתי לידייהו ורשב"ם והתוס' סברי דמהימני במגו דהחזרתי וא"ז ואשירי ומהר"ם נראה מדבריהם דסברי נמי הכי ודאי מצי למימר קים לן כוותייהו ולא מפקינן ממונא ויכולין ראובן ושמעון לטעון על הפקדון ממושכן הוא לנו בכך וכך במגו דאי בעי הוו אמרין החזרנו לך כולו או מקצתן והארכתי לבאר לפי שהחלוקים רגילי ושכיחי בדיני ממונות. ואין לומר דהכא בנ"ד דהני נתבעין תרי נינהו אין להאמין בכל מיגו שהזכרנו לעיל דכיון דתרי נינהו אין אדם יודע מה שבלב של חבירו לטעון וכן איתא בתוס' פרק מרובה והכי תירץ ר"י בתוספות תרי זימני פ' האשה שנתארמלה אהא דעדים שאמרו פסולין היינו אנוסין היינו מחמת ממון דלא מהימנים להו במגו דאי בעי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות או פרוע הוא משום דבתרי לא שייך מגו דאי בעי הוו אמרו הכי והכי דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אבל מגו דאי בעי הוי שתקי אמרינן אפי' בתרי הכי איתא התם וא"כ בנ"ד נמי היאך נאמין להם במגו דהחזרתי או במגו דלקוחין הן בידינו דאין אחד יודע מה שבלבו של חבירו ואי הוי חד טוען החזרתי דילמא אידך לא טוען הכי והוי מכחש ליה אבל בהך טענה שטוען כל א' מלוה על הפקדון בפני עצמו לא מצי אידך להכחישו ורציתי לחלק דדווקא גבי עדים שייך הך סברא משום דשניהם באים להעיד ודברי זה בלא זה לא יועילו אית לן למימר דליכא למימר בהו מגו משום דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו ושמא יאמר בענין אחר ונמצא עדותן בטילה בין לחיוב בין לפטור אבל היכא שאין צריך כל אחד לדברי חבירו כנ"ד שראובן או שמעון אחיו כל אחד יכול לטעון לעצמו החזרתי או לקוחים הן בידי ואם אחי טוען כמותי או יכחישני מה לי בזה אינו נאמן עלי אפי' הוי עד אחד כשר להעיד עלי דהכי מסקי התוספות פ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דשפיר אמרינן מגו אפילו אם היה צריך להכחיש את העד ולישבע כנגדו באותה טענה ואפילו לפי דעת התוס' פ' שבועת העדות דסברי דלא אמרינן מיגו שהיה צריך לישבע כנגד העד באותה טענה מ"מ בנ"ד ליכא שבועה שהרי אחים הם ופסולין זה לזה לעדות. ותו י"ל דהא דלא אמרינן מגו כנגד העד היינו כי התם בנסכא דרבי אבא שהעד העיד לפנינו אבל לומר שכל אחד ירא לטעון מפני שאין יודע מה שבלבו של חבירו ושמא יכחישו ויצטרך לישבע בחזוק כולי האי לא דחינן המיגו. אמנם אח"כ מצאתי חילוק אחד בתוספות פ"ב דקידושין גבי הא דקאמר הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בדיני ממונות ופריך הא נוגע בעדות הן דאי לא יעידו פירעון למלוה יאמר לוי פרעו ליה ומשני מגו דאי בעי אמרי דמהדרינן ללוה נאמנים לומר פרעון למלוה ומקשים התוספות לפי סברת ר"י בכתובות גבי אנוסין היינו דלא אמרינן מיגו בתרי דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו לטעון אמאי אמרינן הכי בתרי. ותירץ הר' יעקב קינו"ן דבטענה שנפטרו בה שניהם מממון כהכא בוטחין זה על זה שיאמר דבר אחד. אבל גבי אנוסין היינו אין הדבר נוגע בעצמן אבל באחרים שהם מעידים אין אדם יודע מה בדעת חבירו ובחילוק זה מתיישב נמי נ"ד ואפי' הוו הני תרי ראובן ושמעון כשרים זה לזה להעיד אמרינן בהו שפיר מיגו דבטוחים זה בזה שלא יכחישו אהדדי וסבר ר"י דלא נפקא בה מינה אלא לגבי עדים המעידים לאחרים:
670
671שאלה שלו ראובן ושמעון שותפין בבית ותובע ראובן את שמעון לחלוק עמו הבית כי יש בו דין חלוקה באורח וברוחב ושמעון ממאן לחלוק באומרו שיתגרע הבית בחלקו ויפחתו דמיו הרבה כי עתה יש לו קופצים ליקח או לשכור וכשיתחלק לא ימצא בו לשום אחד מן הבתים. וראובן מודה ג"כ בזה אך שאומר שדעתו שלא להקפיד ומחיל מגירעון זה משום דלא ניחא ליה כלל בשותפות כופין את שמעון לחלוק או לאו:
671
672תשובה יראה דדין זה תולה בשיעור הגירעון ופחת הדמים שיהיה לבית לאחר חלוקה מקודם החלוקה אם יפחתו הדמים הרבה לפי ערך הבית כה"ג אין כופין לחלוק דאין מפסידין ומקלקלין הפסד הניכר וגדול בשביל החלוקה ושעור גדול ההפסד אבאר לקמן. וראייה על זה מפ"ק דב"מ דפריך דאלת"ה שנים אוחזין בטלית כו' ויחלוקו הא אפסדוה בתמיה אלמא אפי' התם דקמכחשי אהדדי ואיכא למימר או כולו דמר או כולו דמר ואי לאו דהוו אוחזין הוו ב"ד מסלקין מינייהו וכל דאלים גבר אפ"ה קמתמה תלמודא דתיקנו ב"ד חלוקה דאתא לידי פסידא כ"ש בנ"ד דע"י טענת אמת הן באין דלא כייפינן לחלוק היכא דאתי לידי פסידא וכן מצאתי אח"כ בתשובת המיימון בשם מהר"ם על סתירת החומה בשביל החלוקה וכתב שם דאפי' מתרצה וניחא ליה אין כופין את השני לחלוק בכה"ג משום דאפסדוה והביא ראייה מפ"ק דב"מ כדפרישית לעיל. אמנם נראה דצריכין לבאר שיעור וערך לפסידא זו דאטו אם יפסידנו דמי הבית בחילוקה עשירית וכה"ג שתתבטל בשביל כך החלוקה וכ"ת אין ה"נ נראה להביא ראייה דלא אמרינן הכי דבשמעתא דבפ"ק דב"מ דלעיל קאמר אהך מתני' דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה ה"נ דפלגא לה הא אפסדוה בשלמא בהמה טהורה דחזי לבישרא כו' והשתא בהמה טהורה מי ניחא הא אמרינן פ' המוכר פירות דרובא דאינשי לרדיא זבין וא"כ סתם שוורים יקירי טפי לרדיא מלבישרא כדבעינן למימר לקמן ולאו דווקא שורים אלא ה"ה פרות דהוו רגילין נמי לחרוש בהן טובא כדאיתא באשירי פ"ק דע"ז בשם ר"ת והביא ראייה מכמה משניות על זה ותו דפרות לוולדות וחלב נמי עומדות א"כ סתמייהו דשוורים ופרות מזבנינן טפי לרדיא מלשחיטה ולא אשכחן שום בהמה טהורה שראוי לרכוב עליה אפילו אחד וכ"ש שנים וע"כ איירי בשור או בפרה וא"כ תיקשה אבהמה טהורה נמי הא אפסדה דהכי מוכח בפ' המוכר פירות דסתמא דמילתא זיל טפי מדמי רדיא דפריך התם וליחזי אי דמי רדיא יהיב אי בדמי בשרא יהיב ומשני לא צריכא דזל רדיא וקם בדמי בישרא וכ"ת דמ"מ קאמר שפיר בשלמא בהמה טהורה ומוקי לה נמי בכה"ג דזל רדיא או בבהמה של פטם דקיימא לשחיטה ולא לרדיא חדא דאין הלשון משמע כן מדקאמר בשלמא בהמה טהורה חזי לבישרא משמע דלאו לבישרא קיימא דאי איירי דקיימי לשחיטה בדזל רדיא הול"ל בשלמא בהמה טהורה דליכא פסידא דאטו לא ידעינן דרגילין לחלוק בשר לשחיטה ועוד דבתחילה דפריך מאוחזין בטלית הא אפסדוה ומשני דחזי לקטנים גירסת התוספות ולא גרסי דחזי לתרווייהו והשתא לפ"ה אמאי לא מוקי בטלית דחזי לתרווייהו ותו לא הוו מצי להקשות מידי מטלית מוזהבת אע"כ משום דלא בעי לאוקמי מתני' אלא במידי דאורחיה סתמא דמילתא וכיון דסתם שוורים ופרות מזבני טפי לרדיא ויקירא מלבישרא דהא ע"כ דבסתמא דמילתא לא זל רדיא וגם סתם בהמות לאו של פטם היא אמאי קאמר בשלמא בהמה טהורה אע"כ אפי' אי קיימא לרדיא ניחא דחולקים משום דחזי לבישרא ואע"ג דפיחתו הדמים כמו שהוכחנו לעיל הואיל ואלו הפחת וההפסד מרדיא לפי הערך לא מבטלינן חלוקה בשביל כך. והא נמי ליכא למימר דהא עדיפא רדיא משחיטה חלק מועט הוא לגמרי לכך לא מבטלינן חלוקה מכח רדיא דבתוספות ר"פ המניח גבי כד וחבית מקשין וליחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא יהיב כדפריך פ' המוכר פירות וליחזי אי דמי נכסתא אי דמי רדיא ומתרצים התוס' דגבי כד וחבית לא שייך הודעת דמים דקרובים דמי כד לדמי חבית משמע בפשיטות דדמי רדיא ונכסתא רחוקים קצת. ורשב"ם פי' התם דדמי רדיא כמו עשרים דינרים ודמי נכסתא י' דינרים נראה דלאו דווקא מופלג כ"כ אלא מילתא דפסיקא נקט להפליגם בכפל משום דבעי לפרושי דהן מופלגים ביותר משתות כדמוכח התם מ"מ לפי פרשב"ם התם גם לפי קושיות התוס' דמקשים לוקמי כגון שאינהו פחות משתות משמע ע"כ דהפלגת דמי רדיא מדמי נכסתא בסתמא דמילתא יותר משתות הוא וכן הדעת נוטה דאל"כ היאך שייך לומר הדמים מודיעים בפחות משתות דרגילי למיטעי בהכי דהא קי"ל דמחילה היא וא"כ השיעור הקרוב ליותר משתות הוא החומש ובהפסד החומש איכא למימר דשפיר קאמר תלמודא בשלמא בהמה טהורה דחזי לבישרא דמשום הפסד חומש לא מבטלין החלוקה אבל אי מופלג כפרשב"ם איך יתכן דלא יקשה אפסדוה כיון דחציה נפסדת. ומהשתא בנ"ד אם ימצא פסידא שפיחתה דמי הבית ביותר מחומש לא מצי חד למיכף חבירו לחלוק אבל אם הוא רב כחומש וכ"ש פחות מחומש כופה אותו לחלוק אע"פ שבהוכחה רחוקה קצת ביררתי דבעי הפסד חשוב לבטל החלוקה מהא דפריך בשלמא בהמה טהורה כו' מ"מ הואיל ותלמודא פסיק סתמא דכל היכא דאיכא דין חלוקה חולקין ולא מפליג בין היכא דנפחתים הדמים ובין היכא דאין נפחתים אלא שאנו מדקדקים אהא דפריך תלמודא הא אפסדוה דאין דיינינן לכוף לחלוק היכא דאיכא פסידא בחלוקה ולשון אפסדוה משמע קילקול והיזק הניכר ולא פחת וחיסרון מועט:
672
673שאלה שלז ראובן ושמעון היה להם בית בשותפות וחלקו לשנים וכותל אחד של אבנים מפסיק ביניהם וחלקו כך שתהא של שניהם ובו הקורות משני הבתים מונחים בו אח"כ הוצרכו לסתור הכותל ההוא ולעשות מחיצה של קרשים תחתיה ובאים לחלוק האבנים והיו בצד הכותל שכלפי ראובן אבני גזית יקרות יותר מבצד שכלפי שמעון ורוצה ראובן לזכות בהן טפי משמעון לפי שבצד שלו היו הדין עמו או לאו:
673
674תשובה יראה דאין הדין עמו משום דמצי למימר ליה אע"ג דמקרבת לגבך צד היפה מ"מ מאי חזית דפלגת הכי לעובי הכותל פליג הכי לרוחבה או לאורכה ואז צד שלי ושלך שוין וכה"ג אמרינן פ"ק דב"מ גבי טלית מוזהבת לא צריכא דמקרבא דהבא לגבי חד מהו דתימא אמר ליה פלוג הכי קמ"ל דא"ל מאי חזית כו' וה"נ אמרינן פ' המקבל גבי אילן העומד על המיצר לעניין חלוקת פירותיו והיה נראה לחלק דלא דמי ליה לגמרי דשאני התם גבי טלית ואילן דאית לן למימר הואיל ושל שניהם הם סברא היא שיטול כל אחד כחבירו ואע"ג דמקרבה היפה לגבי דחד אמרינן איתרמויי איתרמי הכי מש"ה אמר ליה מאי חזית דפלגת כו' אבל בנ"ד לגבי כותל אית לן למימר דבאותו צד דכל אחד משתמש בו מסתמא זהו חלקו מ"מ נראה להביא ראייה דחולקים הכל בשוה דתנן בפ' כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לע"ז כו' עד ואם היה שלו ושל ע"ז ונפל עציו ואבניו מטמאים כשרץ ופרש"י שם עציו ואבניו של אותו הכותל אפילו חלקו מטמאים כשרץ לפי שאין ברירה עכ"ל מהכא מוכח דכל אבני הכותל שבצד זו ושבצד זה של שניהם הם בשוה דאס"ד דכל צד שכנגדו הוא חלקו א"כ יש ברירה וא"ת דאיירי שנתערבו א"כ לא הוי ליה למימר דאין ברירה אלא משום דלא ידעינן ומכירים בהן מטמאים כולן ולא שייך לומר משום דאין ברירה וק"ל:
674
675שאלה שלח ראובן קנה בית מלוי במיצר שמעון מצד דרום הבית ובצד צפון הבית יש ביתו של נכרי ושמעון בא לחלוק על קניית הבית מחמת מצרנות השיב ראובן לית לך דינא דבר מיצרא הואיל והבית מצד אחת מיצר הנכרי הוא והשיב שמעון איני יודע שום חילוק בזה הדין עם מי:
675
676תשובה יראה דאם הענין כך שקרוב לודאי הוא שאם היה יודע הנכרי שבדעת לוי למכור הבית היה מחזר אחריו לקנותו יש פנים לומר דלית כאן דינא דבר מיצרא כמו שאבאר בשמעתא דמצרנות פ' המקבל אמרינן זבין מנכרי לית ביה משום דדב"מ משום דא"ל אריא אברחתי לך אמיצרך ופרש"י שם משום דאין לך טוב וישר ממה שעשיתי לך שהברחתי הארי ממצרך ע"כ אע"ג דמצי המצרן לומר ללוקח מי ביקשך להבריח הארי מעלי כיון דהנכרי רצה למכור היה בידי ג"כ להבריחו מעלי צריכנן לתרץ דמ"מ הלוקח משיבהו מהרתי בדבר כי יראתי אולי על ידי התמהמהות ימלך הנכרי מלמכור ונמצא נשאר בצידך וא"כ נ"ד נמי מצי ראובן לומר לשמעון אילו לא מהרתי לקנות שמא לא היית ממהר להשוות עם לוי במקח ומתוך כך היה נודע לנכרי והוי מכריח את לוי למכור לו דסתם נכרי אנס הוא ובדיניהם נמי נוהגים דדב"מ במקצת ונמצא הארי בא בצידך ואין נראה לחלק דהתם גבי זבין מנכרי הארי כבר הוא בצדו ולכך חשיב טוב וישר בהברחתו אבל בנ"ד דעדיין הארי לא רבע אמיצריה אלא חיישינן דילמא קאתי אמיצריה כה"ג לא טוב וישר הוא דכיון דקרוב לודאי הוא שהנכרי יחזור אחר המקח וסתם נכרי אנס הוא א"כ חשיב כודאי כדאיתא פ"ק דפסחים דספק הרגיל מוציא מידי ודאי בשיטת דאין חוששין שמא גררה חולדה. ועוד היה נראה לדחות דינא דב"מ מטעם אחר בנ"ד משום דהמוכר קאמר ליה למצרן הואיל וביתי היה במיצר הנכרי לא שכיחי קופצים עליו לקנותו ואם הייתי צריך לחזור על המצרנים עד הכי והכי שמא היה הלוקח נמלך מלקנותו וכה"ג אמרינן גבי המוכר כל שדותיו לית ביה דדב"מ ופירש שם אשירי אפילו אם המצרן רוצה ליקח את כולן לית ביה משום דדב"מ משום דלא שכיח למצוא קונים לכל שדותיו כאתד ולכך כשמזדמן לו קונה אינו צריך להודיע למצרן פן ימלך הלוקח בתוך כך. אמנם במיימון וכן בא"ז משמע דדוקא שאין המצרן רוצה ליקח רק אחת מן השדות אז לית ביה משום דדב"מ משום דלוקח לא יקנה את השאר בלתי זאת נמצא פסידא למוכר אבל אם ירצה המצרן ליקח את כולן אית ביה משום דדב"מ וה"נ מוכח מפרש"י אמוכר כל שדותיו לאחד ואפילו לדעת אשירי נמי נובל לומר בנ"ד דלא תשיב זביני דלא שכיח קופצים אלא משום חששא דהוא במיצר הנכרי דכיון דאיכא נמי ישראל אחר באותה שכונה תרי ישראל שכיחי דדיירי בהדי נכרי כדאמרינן בעירובין פ' הדר דאפילו בחצר אחת שכיח דדיירי סדיר בהדי נכרי כ"ש במבוי אחד ואפילו משום טעמא קמא נמי קשה הדבר לבדות טעמים וסברות מן הלב שאינם נמצאים בהדיא בגמרא ולא בפירושים ובפסקי הגאונים. אמנם אי הוי בלאו הכי צד בטול מצרנות מטעם אחר במכר כנ"ד נראה דמצינן לסמוך על אותו צד ולצרפו עם טעמי קמא שפירשתי לעיל שהבריח ארי ממצריה ולבטל דדב"מ מכח שני טעמים ואע"ג שאותו צד שאנו מצרפים אינו מועיל בפני עצמו כיון שהיה הלוקח רגיל להשתתף עם המוכר וגם עתה משותף עמו בחובות ואמרינן בגמרא דלשותפין לית ביה משום דדב"מ ורבו בו פתרונים וכתב אשירי בשם רב האי גאון וכן בהגה"ה במיימון משמו וכן כתב הרמב"ם שאם היה הלוקח שותפו של המוכר בסחורה מבטל דדב"מ וחובות דידן היינו כסחורה דידהו ואע"ג דנראה דלא סמכינן אהך טעמא לחוד דרש"י ור"ת וכן פירש רבינו חננאל בא"ז לא פירשו הגמרא הכי אמנם לצרפם עם טעמא קמא דידן סגי ביה כדפרשינן לעיל אבל אין נראה לצרף בהדיה הא דכתב רבינו תם דבכל הבתים לא נהוג דדב"מ דכולהו רבוותא דחו ההיא דר"ת לגמרי דלא נהגינן כוותיה בהא אשירי כתב דדברי ר"ת נכוחים אלא שלא נהגו הכי וכן כתב בתשובה במיימון משום מהר"ם. וכתב עוד שם בתשובה אחרת שכתב ראבי"ה דהקדמונים נהגו דדב"מ בבתים ואין לשנות המנהג וההיא תשובה איירי במשכנתא בלא שתא. ואע"ג דהוי סברא לבטל דדב"מ בלא דעת ר"ת שהרי משכנתא דשתא דכ"ע לית בה משום דדב"מ כדפסק תלמודא בהדיא מאי משכנתא דשכונא גביה והוצרך באותה תשובה להביא כמה ראיות דאיירי תלמודא דווקא במשכנתא דשתא ואפ"ה לא צירף דעת ר"ת בהדיה דההוא טעמא לבטל מכח שניהם דדב"מ והיינו משום דהמנהג פשוט דלא כר"ת:
676
677שאלה שלט מנהג ודת הוא במדינה אחת שכל ישראל שמחזיק במשפט קרקעות של הנכרי לוה שלו הרי הוא כממונו למכור למי שירצה אכן אם יבא הנכרי קודם שימכרו ויפרע לישראל המלוה כל חיובא וכל הוצאות שהוציא הישראל על השגת המשפט צריך הישראל להחזיר לנכרי כל שטרי החוב ושטרי המשפט כך הוא החוק והמנהג. ועתה יש להסתפק אם בא הישראל לאחר שהחזיק הנכסים במשפט למכור לישראל חבירו כל כוחו וזכותו שיש לו באותן הנכסים אם יכולה האשה לעכב בהן המכירה מחמת שיעבוד כתובה כגון בשאר קרקעות של הבעל או לאו:
677
678תשובה יראה דאין יכולה לעכב כי אין דין מקרקעי לנכסים האילו הואיל ועדיין ביד הנכרי לפדות הנכסים ואין ביד הישראל לעכב וא"כ הרי אילו כשאר חובות והלוואות שיוכל לישא וליתן בהן בכל אשר ירצה ואין האשה יכולה לעכב בהו וקצת ראייה מהא דאיתא פ' איזהו נשך דמשני אמתני' דבכורות המקבל צאן ברזל מן הנכרי כו' דכיון דכי אתי נכרי ולא יהיב ליה ישראל זוזי תפיש לה לבהמה ואי לא אשכח לבהמה תפיש ליה לולד דהוי לה יד נכרי באמצע ופטור מן הבכורה. ומקשים שם התוס' דמ"ש מבהמת ארנונא דמחייבת בבכורה ללישנא קמא דרב פ"ק דפסחים היכא דמצי הישראל לסלוקי לנכרי בזוזי ולא אמרינן אי לא יהיב זוזי תפוש לבהמה ומתרצין דהתם עיקר הבהמה של הישראל היא מתחילה אלא שמשועבד היא לארנוניתא וכיון דמצי לסלוקי ליה בזוזי לא יצאת מרשות הישראל אבל הכא דמתחילה הבהמה של נכרי היתה כל זמן שיש לנכרי כח בזה דאי לא יהיב ליה זוזי תפיש לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי דמיקרי יד הנכרי באמצע ע"כ. מהכא שמעינן דכל היכא דגוף הדבר כבר היה של אחד ועדיין ידו עליו שתופשו אע"פ שיצא מרשותו בדין עדיין הוא בכוחו וידו באמצע ואע"ג דהתם לענין בכור יד נכרי באמצע כל דהו פוטר כדאיתא התם בתוס' מ"מ נקטינן סברא מהתם דבשביל שהגוף כבר הוא של הנכרי חשבינן לידו באמצע ע"י תרי דאי לא יהיב ליה זוזי ואי לא אשכח לבהמה. ותו דבהמת ארנוניתא דאיכא עליה שיעבוד המלך דחשיב טפי מוחזק ממה שהוחזק במשפט כדמשמע בתשובת מור"ם במרדכי פ' לא יחפור בדיני מסים ואפ"ה הואיל והגוף של הישראל הוה מצי לסלק ליה חשיב לגמרי לא יצאתה מרשותו דאי נפיק כל דהו הוי ליה יד נכרי באמצע ופטור אמנם נראה שאם החזיק הישראל כ"כ בקרקע הנכרי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע לעבדה ולשמרה או שהכניס דיורים בבתים וכה"ג איזה זמן אע"פ שעדיין ביד הנכרי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הנכרי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו וראייה מהא דפ' כל שעה אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ודייק מיניה התם דע"כ ב"ח למפרע הוא גובה והוי כאילו נגבה בחיי אביהן דאי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי גובה בעל חוב מהן הא הוו להו מטלטלי דיתמי דחוב כמטלטלי הוא ולא משתעבדי לב"ח והשתא נהי נמי למפרע הוא גובה אכתי אמאי גובה בע"ח מהן הא קי"ל הילכתא בפ' המפקיד דשומא הדרא לעולם וא"כ עדיין יד הלווה הראשון על הקרקע לפדותה ולמה תחשב כקרקע של אבי היתומים האילו הואיל ויכולה לצאת מתחת ידו תחשוב עדיין כחוב בעלמא דהוי כמטלטלים אע"כ כיון שגבה הקרקעות ונכנס בה לעבדה ולשמרה ולהשביח אע"פ שעדיין ביד הראשון לפדותה מ"מ חשיבי מקרקעי דשני שהיה בידו. אע"ג דיש לדחות ההיא ראייה דלעיל דשומא הדרא לעולם ואיכא לאוקמי ההיא דלמפרע הוא גובה כגון שהשביח או שנתייקרה דתו לא הדרא כדאיתא התם באשירי פ' המפקיד המימרא סתם איתמר דמשמע אם גבו היתומים היום קרקע בעל חוב חוזר וגובה לאלתר:
678
679שאלה שמ ראובן קנה בית במיצר שמעון ובא שמעון לסלקו משום דדב"מ הוא טען ראובן אין לי כבר בית דירה בעיר ואין כאן דדב"מ השיב שמעון למה לא קנית בית פלוני שאין בו מצרן שהיה חפץ לסלקך אמר ראובן הבית צר לי ולביתי כי קטן הוא קצת. יש כאן דינא דב"מ או לאו:
679
680תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר דין המצרן עם הלוקח שאין לו בית דירה כבר וגם אינו יכול למצוא שום בית אחר ואח"כ נבאר שאילתינו. בא"ז כתב וז"ל ואמר אבא מרי ז"ל דאפי' לדברי הנוהגין דדב"מ בבתים ראובן שרוצה למכור ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן של ראובן ומעכב ע"י שמעון דלא תיקנו רבנן דדב"מ היכא שהמצרן יש לו דירה ולוקח אין לו וכן אם הלוקח עני וצריך לו השדה לפרנסה נראה לו כרש"י זצ"ל שאין המצרן יכול לעכב עליו מלקנות עכ"ל. ובא"ז הגדול האריך בטעמים וראיות על זה וכתב כיון דכל דדב"מ אינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכה"ג אינו ישר וטוב שזה יקנה על השובע וזה יטלטל אנה ואנה והביא ראייה מפ"ק דב"ב רוניא זבין ארעא אמיצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דדב"מ אמר ליה רב סמא בר ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבע לצלא וארבע לצללא ופרש"י צלא רצען עני כו' עד וזה רוניא עני הוא וצריך השדה לפרנסה וכשם שאתה בא לסלקו משום דדב"מ שהוא משום ועשית הטוב והישר כך אומר אני ועשית הישר והטוב לעני זה ואל תסלקו ע"כ וכתב עוד א"ז דמה שהקשה ר"ת לפרש"י דאין מרחמין בדין לאו פירכא הוא משום דהכא תחילת הדין והתקנות דמצרנות משום מידות רחמנות ומסיק דהוה תמה על ר"ת גופיה אי עביד עובדא כדבריו ודעת א"ז דהך מילתא דאין ללוקח בית דירה דומיא לעובדא דרוניא שהוא צריך לבית כמו רוניא לשדה. ובהגה"ה במיימון כתב דאיכא מאן דפשיט מהא דאמרינן לאשה וליתמי ליה בה משום דדב"מ דהיכא דהמצרן לא בעי לה אלא לרוחא ולוקח דחיקא ליה שעתא ואיצטריך ליה לית בה משום דדב"מ דאין כאן ועשית הישר והטוב עכ"ל העיטור ולא נהגו כן וכן מצאתי בשם רבינו ז"ל דהמצרן מוציא מיד הקונה ע"כ לכאורה פליגי אהך דא"ז דדמיא לעובדא דרוניא לפי פרש"י וכתב משם מהר"ם ושכן המנהג דהמצרן זוכה ואי לאו דכתב דלא נהגו לזכות הלוקח היה נראה לומר בפלוגתא דרבוותא זוכה הלוקח דאיהו מיקרי מוחזק שהרי מדין תורה זוכה הוא בקניינו והמצרן בעי לאפוקי מיניה מטעם תקנת חכמים עליו להביא ראייה דבהכי תיקנו חכמים כך כתב אשירי וכן כתב הרמב"ם דבספק אין הלוקח מסתלק אלא בראייה ברורה וצריך המצרן להביא ראייה להכחיש דברי הלוקח או ישבע הלוקח היסת אלמא דמיקרי מוחזק וא"כ ה"ה לפלוגתא דרבוותא אלא משום דכתב דלא נהגו כן איכא למימר דלא חיישינן להא דפליג א"ז כי היכי דלא חיישינן לדברי ר"ת דפסק דאין דדב"מ בבתים כיון דראבי"ה ומהר"ם ואשירי כתבו דלא נהגו כן ואע"ג דא"ז כתב דר"י הלבן היה דן הלכה למעשה כר"ת וכן השיב ה"ר יונתן מ"מ נהגינן לאפוקי מן הלוקח וסמכינן אמאי דכתבו רבוותא דמנהגא הוא דלא כר"ת. אמנם נראה לחלק בין הך מילתא דלוקח דחיק ליה שעתא ובין ההיא דא"ז דאין ללוקח בית דירה די"ל ודאי היכא דהלוקח איצטריך ליה משום דדחיקא ליה שעתא בהא לא נהגו לדחות בשביל כך דדב"מ משום מילתא דלא פסיקא וצריך בירור ואומד הדעת אי איצטריכא ליה טובא ואי דחיקא ליה שעתא ממש דמסתמא משום כל דהו לא דחינא דינא דב"מ והרבה פעמים שאין לעמוד על העיקר אי איצטריך ליה ודחיקא ליה שעתא לגמרי והוי כדבר הניתן לשיעורין ולכך לא נהגו לבטל בו דדב"מ אבל לוקח שאין לו בית דירה מילתא דפסיקא היא ואין בו שום נידנוד דודאי כל אדם צריך לבית דירה אפי' מוצא לשכור אין ערב לאדם אלא בשלו ועוד דקשה לו לטלטל מבית לבית בכלות זמן שכירתו ומסתמא לא ימצא בית לשכור לדירתו כל השנים ולכך איכא למימר דשפיר נהגו בכה"ג לבטל דדב"מ ואע"ג דא"ז גופיה לא מייתי ראייה אהא דאין ללוקח בית דירה אלא מההיא עובדא דרבינא ורוניא והתם איירי בשדה משום דרוריא איצטריך ליה קאמר דלית ביה משום דד"מ בהגה"ה במיימון כתב אכה"ג דלא נהגינן וא"כ מודה לה הראייה דא"ז ומנלן תו לחלק מדעתו בין יש לו בית דירה לאין לו י"ל דס"ל דלא"ז דודאי בשדה לא נהגו לבטל דדב"מ כדאיתא בהגה"ה במיימון ואין הטעם שפירשתי דהאידנא לדידן הוי כדבר הניתן לשיעורין אבל עובדא דרבינא בימי חכמי התלמוד הוו ואינון הוו ידעי שפיר לעמוד בכל פעם על העיקר דהוו בקיאין באומד כל דבר וכל ענין לכך מייתי שפיר ראייה מיניה אמילתא דפסיקא וידוע אף לדידן וק"ל. אמנם אי קשה לן הא קשה לן דכיון דא"ז לא סמך פסק שלו אלא אפרש"י דפירש ההוא עובדא דרבינא ורוניא והתוס' מסקי התם בשם ר"ת דליתא לפרש"י ומפרש בשם ר"ת וה"ר אברהם בע"א ורב אלפס נמי לא מייתי ההוא עובדא בפסקיו כלל לא בפ"ק דב"ב ולא בשמעתא דמצרנות פ' המקבל ואשירי נמי לא הביאו וכתב מהר"ם בכמה דוכתי דדרכו דרב אלפס היא דכל מי שאינו תופס הלכה כן אינו מביאו בפסקיו וע"כ צריך טעם למה אינו תופס הלכה כן הא מימרא פשוטה דלית בה פלוגתא היא ונראה דצ"ל דרב אלפס סובר כפרש"י ואין לפרש דסבר דרב סמא הכריחו לרבינא לנהוג מידות רחמניות משום למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור כההיא ס"פ האומנין דא"כ הוי ליה לרב אלפס לאחויי הך עובדא בפסקיו כי היכי דמייתי הנהו עובדא בפסקיו בפ' האומנין אע"כ כאן סבר דלא הכריחו אלא בדרך רחמניות ועצה טובה אמר ליה רב סמא לרבינא ולישנא דתלמודא משמע קצת הכי דקאמר ליה אמרי אינשי ארבע לצלא כו' משמע דלשון בני אדם בעלמא הוא ואשכח נמי בפ' גיד הנשה אמרי אינשי כמ' דביעי בעלמא הוא ולא קאי התם הכי כדאיתא שם בפסקי הגאונים וכיון דאינו אלא עצה טובה לא הביא רב אלפס בפסקיו אבל אי הוה סבר כאחד מפירושי התוס' לא היה לו לדלג דדין גמור הוה כדאיתא בהדיא התם וא"כ כיון דהתוספות לא סבירא להו פרש"י לגמרי ורב אלפס נמי סבר דאין דנין בכפיה הכי וכתב מהר"ם בתשובה במרדכי פ' נערה דנוהגין לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' וא"כ היה לנו לדחות דברי א"ז אפס קשה מאד לסתור דברי הגאונים המבוארים להדיא ולפסוק הלכה מדקדוקי דברי הגאונים אחרים ואין נראה כלל לדחות דברי א"ז לפי פשוטו. אמנם בנ"ד שהלוקח היה בידו לקנות בית אלא שאותו בית אינו כרצונו כה"ג איכא למימר דמודה א"ז דהמצרן דוחה הלוקח דנהי נמי דאותו בית צר לו ואינו כרצונו מכל מקום די לו בשעת הדחק ואיכא למימר דבכה"ג ליכא משום ועשית הישר והטוב להאי לוקח כדמפרש בא"ז הטעם והראייה להא דאמרינן בקידושין בפ' האומר עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מיקרי רשע ומפרש אשירי והתוס' ומרדכי בשם ר"ת דדוקא בשכירות ומכר מיקרי רשע אם הפך בה אחר משום דאפשר למצוא במקום אחר וכן חררה נמי לאו דהפקר איירי אלא שממציא העני את עצמו אצל בעל הבית לשרתו ולעבדו כדי שיתן לו חררה כה"ג אפשר למצוא במקום אחר אבל בהפקר ומציאה דלא שכיח במקום אחר לא ומהאי טעמא תקינו חכמים דדב"מ במכר ולא במתנה ע"כ. הא קא חזינן התם דאע"ג דהפקר ומציאה לא מיקרי רשע מ"מ קפסיק וקאמר דכל שכירות ומכר מיקרי רשע ואע"ג דהרבה פעמים אינו מוצא שכירות או ממכר שהוא כרצונו ויפה בעיניו כזה אפ"ה לא חלקו חכמים הואיל ואפשר למצוא במקום אחר רק מעין זה הכא בנ"ד נמי י"ל דכיון דאי הוי ליה בית דירה או שהיה יכול למצוא לקנות בית דירה שהוא בריוח וכרצונו הוי בהאי קניינא משום דדב"מ ה"ה דאין חילוק אם יוכל למצא לקנות בית דירה אפילו שאינו בריוח וכרצונו. וא"ת הוא גופא מנלן אפילו היכא דיוכל למצוא לקנות בית דירה כבר לא הטריחוהו לחזור אחר הממכר שאין בעל המיצר חפץ בו אלא כל בית הנמצא לו ראשון קונהו הא ליתא דגבי מכר כל שדותיו לאחר מסיק א"ז כפרש"י וכן מהר"ם דאם המצרן רוצה בכולן אית בה משום דדב"מ ולא כאשירי דכתב הואיל ודבר שאינו מצוי הוא למוכר שימצא אחד שיקנה כל שדותיו כאחת לא הטריחו למוכר לחזור על המצרנות וא"ז ומהר"ם לא סבירא להו האי סברא דלא הטריחוהו אפי' לגבי מוכר דאין משום ועשית הישר והטוב כל שכן גבי לוקח דלא אמרינן האי סברא ואשירי נמי איכא למימר דגבי לוקח מודה דהטריחוהו:
680
681שאלה שמא שר אחד יש לו שתי עיירות טבריא וציפורי ובכל אחת מהן יושבין צבור בני ברית וכל אחד נותנין מס קצוב לשר בכל שנה בכללות בפני עצמו וגם כי יעלה על לב השר לתבוע מס שאינה קצוב אין דרכו לתבוע משתי עיירות האלו בצירוף אלא מכל אחת בפני עצמה ויהי לימים עלה בדעת ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני טבריא לקבוע דירתם לציפורי וכן עשו ונתיישבו יותר משנה ונתנו מס ונשאו בעול בכל דברים עם אנשי ציפורי ותקראנה מלחמה לשר ותבע מסים שאינם קצובים בשתי העיירות בכל צבור בפני עצמו ויענו אנשי טבריא לשר כבד עלינו העול הזה ביען כי ארבעה אנשים אמודים עקרו דירתם מעירינו לציפורי ויען השר מה שתבעתי מאנשי ציפורי יש ספק בידם לתת לי אותו הסך בלתי אותן ד' אנשים ואלו ארבעה אנשים יתנו עמכם השיבו בני טבריא לשר אדונינו לא יתכן זה כי שמענו כי בני ציפורי כבר פרעו הסך שהטלת עליהם לגזבר שלך ונתנו אותן ארבעה אנשים חלקם גם לזה כאשר הדין נותן שהרי עתה יושבין עמהן והיאך יתנו גם עמנו השיב איני חושש לזה בני ציפורי יתנו לי הסך שלהם בלתי ארבעה אנשים ואותן אנשים יתנו עמכם ונתן כתבים לבני טבריא לכוף הארבעה אנשים כמנהג שכופין לפרוע המסים על ידי כתבי המושל וכששמעו אותן ארבעה אנשים בדבר פעלו עם השר לפוטרם מבני טבריא ולא הועיל אך נתרצה להם ליתן כתבו שידונו בני טבריה עמהם בדין תורה ויקוב הדין ביניהם ביניהם. וכן באו יחד לדין ישראל אם מועיל לפום דין תורה הצירוף שצירף השר בתחילה אלו ארבעה אנשים לבני טבריא או לאו ושואלין מצד שניהם מה משפטן:
681
682תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר בדקדוק יפה איזה כח ויכולת יש ביד המושל לפום ד"ת לכלול ולצרף או להוציא אחד או שנים או שלשה מן הכלל והצירוף ומדקדוקים הללו תתבאר שאילתינו פ' הגוזל בתרא כתב מרדכי מתשובת מור"ם שהאריך הרבה מדברים הללו וכללות הקצרות היוצאים מדבריו אכתוב כתב מור"ם בתחילה ודחה דברי רבינו שמחה וראיותיו וסבר איהו דלאחר שנתפשרו עם השר בסכום ידוע והלך אחד מן הקהל ובקש מהשר לפוטרו מחלקו מה שהציל הציל לעצמו ואהא פליג אשירי בפירקין דלעיל. והסכים לראיות רבינו שמחה דכה"ג מה שהציל הציל לאמצע ומסיק מור"ם בדבריו שאם קודם שנתפשרו עם השר בסכום ידוע הלך אחד ובקש ממנו לפוטרו ופטרו השר דחייב לתת מס עם האחרונים ואע"ג דאמר בהדיא שהוא מציל רק לעצמו משום דאומדנא דמוכחה היא דמה שהשר פוחת לו מכביד על האחרונים כי כן דרך השרים. אמנם אם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם אז הוא פטור אע"ג דהורגלו לתת מס ביחד וראייה מההיא דמי כלילא דשדי בי קיסר אאבולי ואיסטטרגי כו' בפ' מי שמת אלמא אע"ג דעד השתא אבולי הוו יהבי טובא מאיסטטרגי כיון דאמר מלכא השתא ליתבו בשוה יהבי כדברי המלך ע"כ. ונראה לבאר טעמי הדברים הללו דמה שכתב דהיאך שנתפשרו כבר וביקש אחד מהם לפטור מחלקו דהציל לעצמו טעם יפה בדבר דכיון דלית להו פסידא לאחריני בפטור שלו כלל דכבר נתפשרו ונתחייב כל אחד בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום מפני פטור של זה מאי אית להו גבי דהאיך דמסתמא לא היה לאחד מהן או לכולן חן בעיני השר לענין זה שהיה פוטרו כמו זה וא"כ הרי הן כשותפין שאין יכולין להציל שאם אמר אחד מהן לעצמי אני מציל הציל לעצמו כדאיתא התם בהדיא בגמרא והכי נמי איירינן שאמר לעצמי אני מציל דומיא דסוף דברי מור"ם כדמבואר שם ורבינו שמחה וכן א"ז ואשירי פליגי אהך סברא ומפורש בא"ז גדול מתשובת רבינו שמחה הטעם כיון דדרים יחד בציבור ונושאים תדיר יחד בכל מיני עולים לא שייך כאן לומר שותף חולק שלא לדעת חבירו שהרי עדיין השותפין קיימין לענין שאר עולים גם במס זה לא יכול לחלק. עוד מפרש התם טעם אחר דהא דאמרינן היכא דאין יכולין להציל ואומר אחד לעצמי אני מציל הציל לעצמו זהו דווקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד להציל אבל בבקשה בעלמא לא ע"כ*). ומור"ם לא רצה לחלק כל כך בהני סברות ומה שכתב שוב מור"ם דאם בקש קודם שנתפשרו בסכום ידוע דלא הועיל משום אומדנא דמוכח כדלעיל רצונו לומר בזה הואיל ודרך השרים כך להכביד על אחרים מה שהקיל לאחד וכיון שהוא נתחייב לשאת בעול כמו חביריו נמצא מה שגורם להכביד על אחרים בפטור שלו הוי גזילה ממש והוי כמו יכולין להציל וקדם אחד והציל משל חבירו דלא הועיל כלל ואע"ג דאם לא הציל רק חלקו הועיל היינו מטעם שותף חולק במקום פסידא שלא לדעת חבירו אם אמר לעצמי אני מציל כדפרש"י וא"ז ואשירי מ"מ אם מציל משל חבירו פשיטא דלא מועיל. ואשר פסק שוב מור"ם שאם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם שאז הוא פטור ומייתי ראייה מההוא עובדא דפרק מי שמת טעם הדבר דבכה"ג דינא דמלכותא דינא הוא דדרך המלכים והשרים להיות להם אהובים ובני פלטין שמחבבין אותן יותר משאר בני המדינה בשביל שהם רגילין ותדיר אצלם לשרת ולהחניף להם ויש שהם עצלנים ואינם משגיחין כל כך לכך מנהגם לפעמים בשביל כך להקל לזריזים ולהכביד לעצלים גם לפעמים כשהכביד מקרוב על אחד רגילין להקל מעליו לפעם אחרת ומתוך שכן דרך המלכים ושרים דין הוא לכל אשר יעלה בלב המושל מעצמו להכביד לזה ולהקל מזה לזה כההיא דאבולי ואיסטטרגי וכיוצא בזה אזלינן בתר ציווי המושל אפס אם כבר נתפשרו בסך ידוע בכללות וכבר נעשו שותפין גמורין בעול זה ודאי שוב לא יועילו דברי המלך כדברירנא לעיל לדעת רבינו שמחה וכה"ג מודה מהר"ם הואיל וכבר נתפשרו יחד בשיתוף גמור אם רצה המושל לשנות הדין והמנהג הוי גזילה דמלכותא ואין שומעין לו ובתשובה במיימון בשם מהר"ם כתב דאם המלך אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן דמהני אבל אומר כך על ידי בקשת פלוני אפילו קודם הפשרה לאו כל כמיניה וכתב עליה דבכה"ג אין צריך ראייה מן התלמוד שאם יהא כח לכל אחד ליפטר בכה"ג הרבה פעמים יבא לידי תקלה וקילקול. עוד מסיק מהר"ם במרדכי בשינויא אחריני לחלק בין ההוא עובדא פ' מי שמת דאבולי ואיסטטרגי ובין שאר מסים הנתבעים בצבור דהתם לא שותפין ממש מקדם אלא כך היה דאיסטטרגי סייעו מעצמו לשאר גביית כל מצות המלך ונודע למלך שכן היו עושין וכתב להם דבהאי כלילא ליתבו תרווייהו ופי' דכתב המלך דרצונו היה שיתנו אלו מחצה ואלו מחצה. אבל כל היכא דשותפין גמורים הן לשאת יחד בעול כל אחד לפי ממונו יכול להיות שאפילו אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב ליתן דמה שמקיל הוא מכביד על אחרים. ועוד דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו אפילו יהודי הנכנס תחילה לעיר לדעת כן להתפשר יחד לבדו לאו כל כמיניה להיות נחלק מן הציבור ודווקא למסים אבל לעלילות וארנוניתא אינם שותפין בזה כו' ע"כ דברי מור"ם בליקוטין בהאי שינוי בתרא חוזר מהר"ם ומסכים לדעת רבינו שמחה דאפילו קודם שנתפשרו מיקרי שותפים ממש ולא מצי חד מינייהו לחלוק שלא מדעת חבירו. וגם אומדנא דדעתא הוא דאפילו קודם שנתפשרו בסך ידוע מ"מ מסתמא המושל קוצב לו כבר סך לעצמו כמה ירצה לגבות מן הצבור זה עתה ולא פחות וא"כ מה שמקיל לזה מכביד הוא לאחרים וטעם זה ג"כ כתב בשם רבינו שמחה בתשובה בא"ז גדול וכתב עוד באותה תשובה שדודו רבינו קלונימוס הפרנס היה נשוא פנים לפני ההגמון כמו אחד מבני פלטין שלו וכשהיו מתפשרים עם ההגמון חזר הוא לו ואמר אדוני אני עובדיך הרבה כגון בהלואות וכמה עניינים ורצוני שתפטרני ותנכה להקהל חלקי כמו שליש ורביע כי דיני לתת עם הקהל ונתרצה לו ההגמון ואעפ"כ היה חוזר ונותן עם הקהל כשאר הסך סבור הייתי שמידת חסידות ורחמניות היה עושה עכשיו רואה אני שמדת הדין הי' עושה כי כל ישראל ערבין זה בזה לשאת בעול גלות ע"כ. הנה בארנו דרך הגאונים בדרך קצרה וארוכה בהך דינא דשתוף המס ומעתה נבאר שאילתינו ונראה לומר שאפילו לדעת רבינו שמחה ומסכימין ולפי' בתרא דמור"ם דסבירא להו דאפילו קודם הפשרה אין כח ביד המלך לפטור אחד מלישא וליתן בעול עם הקהל מ"מ בנ"ד מודו כולהו דהיה כח ביד השר לצרף הארבעה אנשים לבני טבריא דכל מה שכתבו אלו הגאונים שאין כח ביד המלך לפטור פירשו הטעם משום דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו הואיל ועדיין שותפין שלהן קיימת לשאר גביות וגם מאידך טעם דאינו יכול לחלק שלא מדעת חבירו אא"כ שם נפשו בכפו הני טעמא לא שייכי כלל בנ"ד דאדרבה בני טבריא מבקשין השתוף ואינם באים לחלוק שלא מדעת וקשה לי מאי אית לך למימר דגזילה דמלכותא היא הואיל ובא לשנות הדין והמנהג במה שרוצה שישאו הארבעה אנשים עם אנשי טבריא בעול שלהם ואינהו לא שייכי בכרגא דידהו אלא בכרגא דבני ציפורי וכבר ביארנו מדברי רבינו שמחה ומפי' בתרא דמור"ם דאין מועילין דברי המלך בכה"ג משום דמה שמקיל לזה מכביד אחרים והיינו גזילה כי כולם נתחייבו לשאת שוה בשוה ונ"ד נמי הוא הדין והיא הסברא מ"מ נראה לומר דודאי אם היה המלך עושה כך למס הקצוב בכל שנה הוי גזילה דמלכותא הואיל ואילו ד' אנשים נושאים ונותנים בעיר ציפורי ומקפחים ריוח שלהם איך יתכן שישאו בעול עם בני טבריא לתת מס בשני המקומות היה כל שכן גזילה דמלכותא אבל כה"ג למס שאינו קצוב שביד המלך לתבוע רב או מועט וכיון שאמר המלך שמה שתבע מבני ציפורי יש יכולת בידם לתת אותו סך לבדם ואילו ד' אנשים ישאו עם בני טבריא המקום אשר יצאו משם ונתנו שם כבר מס אין זה גזילה דמלכותא דהא קמן אי הוה בעי הוה תבע טפי מבני ציפורי בשביל אילו שניתוספו עליהם. והשתא שתבע פורתא וצירף אילו הארבעה אנשים לבני טבריא היינו הך דודאי מנהג השרים כך הוא כשיש להם עיירות שנותנים להם מס בצירוף מס קצוב לכל שנה אם לעתיד יענו או יתעשרו יתרבו או יתמעטו בשביל כך אין משנין מס הקצוב שלהם משום דאי אפשר שלא ישתנה הציבור בממון וגם בנפשות אבל מ"מ דרכם כך הוא שאם מרגישים שיעשרו הצבור מרבים להטיל מסים שאינם קצובים עליהם ואם להפוך פוחתים להם וכיון דהכי הוא אמאי לא יועילו דברי השר שצירפם אילו ד' אנשים לאנשי טבריא וכל שכן לפירוש קמא דמור"ם דסבר דדברי המלך עבדינן אפילו במה שהוא נגד המנהג שהרי כתב שאע"פ שהורגלו לתת מס ביחד אם פטרו קודם הפשרה פטור הוא ה"ה אם הוא מצרף א' או ב' מציבור זה לציבור זה שמועיל אע"פ שלא כמנהג ודמיא ממש להאי דאבולי ואיסטטרגי דמוכח מתוך פירוש בתרא דמור"ם דבפי' קמא דילי' ר"ל דכך היה מנהג דאבולי הוי רבים טובא ואיסטטרגי פורתא וע"פ צווי המלך הוצרכו עתה לתת שוה בשוה ורשב"ם פ' מי שמת פי' דאיסטטרגי תרגום של נציבים דכתיב בכמה דוכתי בנביאים ומוכח התם דהיינו פקידי המלך וא"כ מסתמא הפקידים היו יותר אהובים ובני פלטין מאבולי והמלך חייבם עתה יותר מהראוי להם כפי מנהגם ומהכא שמעינן בין אם פוטר אהובים שלו בין אם מחייבם יותר ממנהגם ומקיל לאחרים בזה אין חילוק כל אשר יעלה על לב המושל בדרך זה דבריו קיימים ואף את"ל שהדברים שקולים איכא לדמות נדון דידן לההוא דאבולי ואיסטטרגי דמהני דברי המלך או לאו וגם יש להסתפק לפי חילוק והפרישות והדיעות מן הגאון נראה דאית לן למימר דכל הני מילי דרבים איקרו מוחזקין לגבי יחידים בכה"ג כמו שאפרש לקמן ובתחילה צריכינן לבאר באיזה פנים ולענין מה מקרו רבים מוחזקים או לאו ומאז יתבאר נ"ד. בפ' לא יחפור גבי אם האילן קדם לעיר קוצץ ברישא ואח"כ נותן דמים ומפרש הספר הטעם משום קדרא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי וכתב במרדכי מתשובת מור"ם שיש כאן קצת סמך מכאן למה שנוהגים בכל הקהילות שכל היחיד המדיין עם קהלו עבור ענין מסים שהקהל גובים ממנו מם ואח"כ אם ירצו ירדו לדין ואם נטלו ממנו שלא כדין יחזרו לו ע"פ ב"ד והקהל רוצים להיות מוחזקין ותופסים נתבעין ולא תובעין דאל"כ לא יהא תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבעני לדין קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי לכך יש להחשיבם מוחזקין כדאשכחן בכמה דוכתא דחשו רבנן לפסידא דרבים כדאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומסיק מור"ם כי מנהג של תורה הוא משום דאמרינן פ' איזהו נשך מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח מדקאמר בטפסא דמלכא מנח אלמא דהמלך חשיב כמוחזק במס של כל אחד ואחד והיכא דאיכא שום ספיקא ושום טענות שאינה ברורה ליחיד לפטור מן המס אז אמרינן דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור ואם יש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לישבע או להפכה על שכנגדם שכל שעה ידם על העליונה ע"כ. ואחד מהגדולים העתיק מחדושים רמ"א שחילק בדבר וכתב יחיד חייב ליתן משכון ודווקא כשרוצה לשנות ולהוציא את עצמו מן הקהל ואם רוצה לילך לדין קודם הגעת הזמן או שיש בידו להרחיב להם הזמן בכדי תביעתו אין להעביטו ע"כ. ובההיא שמעתא דלעיל פ' לא יחפור אסיפא דמתני' התם דתנן ספק אם האילן קודם או העיר קודם קוצץ ואינו מתן דמים ופריך גבי אילן הסמוך לבור של יחיד דתנן התם ספק איזה מהן קודם אינו קוצץ כלל והכא קוצץ ואינו נותן דמים ומשני גבי אילן הסמוך לעיר כיון דודאי למיקץ קיימא אפילו קודם האילן לעיר כדמפרש התם משום נוי העיר בספק אמרינן למיקץ ממ"נ ובשביל דמי זיל ומייתי ראייה ושקול אבל גבי בור דאם ודאי קדם האילן אינו קוצץ כלל מספק נמי לא יקוץ המע"ה ואיתא התם בגיליון בתוס' דהוי מצי לשנויי דשאני דרבים מדיחיד והכי מחלק הספר התם ארישא דקתני גבי בור שאם הבור קודם קוצץ ונותן דמים ולגבי העיר קדם קצץ ואינו נותן דמים משום דגבי עיר הזיקא דרבים אלא דבלאו הכי משני שפיר כדלעיל. ומהר"ם תירץ באותו גיליון דפריך הכי מ"ש גבי בור דבספק לא יקוץ כלל משום המע"ה ה"נ גבי ספק לא יקוץ להו בלא דמים לימא להו אייתי ראייה דלא קדם האילן ואקוץ בלא דמים ור"ל מהר"ם דבכה"ג לא מהני דכרבים נינהו. והשתא נראה לפי מאי דקאמר הגיליין בתחילה דה"מ לשנויי דשאני דרבים מדיחיד כלומר כיון דאיכא ספק בדבר רבים מוחזקין אם כן יש ראייה גמורה מכאן דבכל דבר דאית להו לרבים דינא בהדיא יחיד אפילו אי לאו דברי מסים וגביות המושל איקרי לעולם מוחזקין כההיא דעיר ואילן אמנם מהר"ם ע"כ לית ליה האי סברא כדמוכח בהדיא בתירוץ שלו בגיליון דלעיל. ותו נוכל לומר דאפילו לתירוץ ראשון של הגיליון אין ר"ל דסבירא לו דרבים מיקרי מוחזקין בכל דבר לגבי יחיד אלא קשיא לי מ"ט לא פריך הספר ממתניתין דקתני ספק קוצץ ואינו נותן דמים בלא רומיא דרישא אמאי יקוץ בלא דמים מספק לימא להו אייתי ראייה דעיר קודמת והמע"ה דין פשוט הוא בכל התלמוד אלא מאי אית לן למימר דלא פריך הכי משום דסבר ליה דילמא יתרץ ליה גבי היזק שאדם עושה לחבירו תמיד לא שייך לומר המע"ה לפי שהוא מזיקו והולך תמיד אם כן מרישא נמי לא קשיא מידי דאיכא למימר היזיקא דרבים שאני מדיחיד. וההיא דמרדכי דלעיל בשם מור"ם דכתב דמנהג הקהילות הוא דלעולם להיות מוחזקין וידם על העליונה ומסיק עלה דמנהג של תורה הוא נראה דלא איירי אלא בענייני מסים כדנקט בהדיא בראש התשובה והיינו טעמא דמוהרקייהו דאינשי בטפסא דמלכא מנח והוי כאילו מוחזק המלך במס שלו ונראה דה"ה לכל שאר גביות שהן לצורך מושל דאכולהו מנח האידנא מוהרקייהו בטפסא דמלכא ושייך לומר בהא דינא דמלכותא דינא כמו שאפרש לקמן אבל שאר צורכי ועניינים רבים כההיא דאילן הסמוך לעיר לא חשיבי רבים מוחזקין לגבי יחיד ואע"ג דהתם נמי שייך ההיא סמך וטעמא דכתב מור"ם בתחילת תשובה משום קדרא דבי שותפי כו' וכדי שתהא תקנה לרבים כדלעיל נוכל לומר דדוקא לענין להוציא ממנו משכון מועיל ההוא טעמא כדי שיהא הוא התובע והרודף אחר הדין ותו ליכא למיחש לפסידא דרבים אבל לענין זה שתהא יד רבים לעולם על העליונה למימר קים לן כהך גאון דמזכה לו כדין שאר מוחזקין ממש או לענין להפוך השבועה בהני מילי לאו מיקרי רבים מוחזקין אלא בעניני מסים וגביית של המושל ואין לתמוה דבשאר עניינים משוינן רבים מוחזקין לחצאים דאשכחן כה"ג בתקנת העיקול דצריך להוציא מה שבידו מ"מ לא הפסיד מיגו שלו כדאיתא במרדכי ס"פ המקבל ונראה קצת להוכיח דבשאר ענייני דרבים לא מיקרי מוחזקין ממש מהא דכתב במרדכי בחזקת הבתים ובהגה"ה במיימון בה' עדות אההיא דבני העיר שנגנב להן ס"ת כדפריך תלמודא וליסלקו תרי מנייהו ולדיינו וכתבו התוס' שם אע"ג דבעינן תחילתו וסופו בכשרות יש חילוק בין פסול שהוא מחמת גופו ובין פסול שהוא מחמת ממונו ורבינו ברוך אינו רוצה לחלק הכי וכתב מור"ם דנראה לו דברי רבינו ברוך מדברי התוס' ואפילו היה נראה לו דברי התוס' כדברי ר"ב מ"מ בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ע"כ. ובהגה"ה במיימון דלעיל משמע בהדיא דקאי אההיא דבני העיר דאית להו עירעור ובעו תרי למינייהו לסלוקי נפשייהו ולהעיד וסבר מור"ם דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקים ממש לכל דברים אלא לענייני מסים כדפרישית לעיל*). ובהגה"ה באשירי פ' קמא דב"מ דכתב בשם מהרי"ח שכתב בשם ר"ת שכל המסים שגובים המושלים אפילו שאינם קצובים כגון לצורך אכסניא למלחמה או לשאר צרכים גדולים כולם מיקרי דינא דמלכותא וא"כ נראה דרבים מיקרי בכולן מוחזקין וכן בשאר גביות לעולים קטנים אפשר דמכ"ש דינא דמלכותא דינא הוא להטיל אנגריאה על בני מדינתו וכש"כ היעודים בזמנינו. ואע"ג דבתשובה במרדכי פ' הגוזל בתר' כ' מור"ם דכל המסים שלנו מיקרי גזילה דמלכותא מ"מ נראה הואיל וכתב בתשובה דפ' לא יחפור סתם יחיד המדיין עבור ענייני מסים וכתב אותו פסק לדורותינו והתשובה פרק הגוזל בתרא כתב בהדיא האידנא הכל קרוי מסים אפילו שאינם קצובים וכל אשר יעלה על לב המושל לתבוע וכאן לא פירש מידי וכתב בסתם מסים דרבים מיקרי מוחזקין משמע דאין לחלק בין כל גבייה לצורך המושל ואכולהו אמרינן האידנא מוהרקייהו דהני כו' ונראה קצת טעם לדבר משום דחזינן דכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריא אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא דהכי פרשב"ם פ' חזקת הבתים דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו. ומהשתא נחזור לנ"ד ונראה דלא מבעיא אי איתא להו להני ד' אנשים עדיין חובות ואשראי' בטבריא שיוכלו בני טבריא לתופשם כדי להיות מוחזקים כנגד התביעה שיש להם על אילו ד' אנשים שהרי כשתבע המלך המס מבני טבריא כל הממון שבטבריא בין במזומן בין שאינה במזומן שיש להסתפק שהוא חייב במס בטפסא דמלכא מנח עד שתברר הדבר שהוא פטור אלא אפילו אין להם שום ממון בטבריא מ"מ הואיל והן דרים תחת ממשלת זה המלך והמלך כלל וצירף אותם עם אנשי טבריא בתביעה זו מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח ומיקרי בני טבריא מוחזקין לגבייהו מטעם מנהג של תורה כדכתיב' לעיל בשם מור"ם אמנם אם תצא מחלוקת ותפול ספק בין קהל ויחיד ואותו יחיד רוצה לפטור משום דת"ח ותורתו אומנתו נראה דאפילו בענייני מסים לא חשבי רבים מוחזקין לגביה לא מכח דין תורה וגם לא מטטם מנהג הקהילות כמו שביארתי לעיל מדין תורה לא מטעמא מאי דמשווינן לקהל מוחזקים משום דמוהרקייהו מנח כו' דמוהרקא דצורבא מדרבנן לא מנח בטפסא דמלכא כדדריש בפ"ק דב"ב מדאורייתא נביאי וכתובין דרבנן לא צריכין נטירותא ולא רמינן כרגא עלייהו וכתב שם אשירי דכל מיני מסים ותשחורת כולן מידי נטירותא אינון כי הם השומרים אותנו בין האומות ומכולהו פטירי ומטעם מנהג הקהילות נמי אין להכריח אפילו להוציא משכון דטעמא מאי נהגו הקהילות כך שלא יחשוב כל אחד עולה כנגד רבים ויסמוך דקידרא דבי שותפי היא ת"ח גמור לא חשדינן ליה כדאמר פ' שבועת הדיינים אי צורבא מרבנן הוא לא מזדקיקנן להו וכן בפ"ב דב"מ אמרינן דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עינא בלא סימן ולא מחזקינן ליה לרמאי ואע"ג דמסיק עליה דהיינו דוקא צורבא מרבנן דלא משני דיבוריה אלא בתלת מילי הא כתב התם דצריכא להביא ראייה עליו שהוא מאותם שמשנים בדיבורו אלמא בסתם לא חשדינן ליה וא"כ אם הוא מוחזק לאנשי דורו לת"ח גמור בתורותיו ובמדותיו ותיפול איזה ספק בינו ובין הציבור אפילו בענייני מסים אין לו דין יחיד נגד רבים כמו שהוא מבואר לעיל אע"ג דאפשר לומר שאין עתה בדורותינו שיש לו תורת ת"ח גמור וכן ראיתי הועתק בסיגנון זה מספר אגודה אמנם נוכל לומר דהיינו לעניין זה שהיה רוצה למיעבד דינא לנפשיה או לקנוס המבייש אותו בליטרא זהב שהוא רוצה להוציא מאחרים וכה"ג ליכא בדורותינו דקים לן בגויה שיהיה לו תורת ת"ח לענין זה אבל למירמא כרגא עליה ולאפוקי מיניה אפשר לא דייקינן ביה כולי האי אם הוא מוחזק בדורו לת"ח וקצת משמע הכי מדברי אשירי דבפ' קמא דב"מ כתב וביאר מידת ת"ח לענין שיהא פטור ממסים ולא האריך והחמיר בו כמו שהאריך בתשובה בטור חושן המשפט לענין לקנוס המביישו בליטרא זהב הארכתי הרבה בתשובה זאת משום דהני מילי דשכיחי ורגילי בגבולינו:
682
683שאלה שמב צבור הוטל עליהם מס והסכימו שיכתבו כל אחד ואחד כל אשר יש לו המחוייב במס וישבע על ככה שלא ברח מאומה ומבקש לדיין שיברר להם ע"פ הדין החייוב והפטור הן בנותנים המס והן בניתנים מהן מס והיאך מעריכים כל זה לפי דין תורה ולפי מנהג דנהגו כל הקהילות כבר:
683
684תשובה יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג וכן במרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא ונראה אע"ג דכתב ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומריש פ' הפועלים דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה ובא"ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הר"א כ"ץ ראייה ברורה על זה מההיא דחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק בענייני מסים לבני העיר וכן צורכי חמרים וספנים למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינים דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאיתא בהגה"ה במיימון וכן איתא בתשובה שהשיב שאין נותנין מס מקרקעות דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא וע"י דאי מקני אהדדי וה"ה לעניין מנהג וההיא דר"ת וא"ז דלעיל קאי על חילוק חצירות ובתים ובניין שלהם ואשכירות פועלים וכן שכירות בתים וחצירות וכל כה"ג דאין רבים מצרפים יחד ולא איצטריך מצטרפו למיהוי צייתי אהדדי לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר ע"פ חכמים וראייה מן התורה משא"כ בענייני המסים וכיוצא בו דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה. אמנם נראה דצריכים לידע דמנהג קבוע ופשוט הוא שנהגו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימנין והרבה פעמים ציבור עושים להם מסקנא לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל מ"מ אע"פ שצריכים לברר קביעות המנהג בבירור גופיה אין מדקדקים כ"כ אלא מבררים על עד מפי עד וע"פ פסולי עדות וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימון דעל חזקה דיישוב מבררים הדבר כה"ג משום דבלאו הכי כולם פסולים לעדות ומאן ידע במילתיה כי אם בני מתא אכן נראה אע"ג דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה מ"מ ראוי ונכון לדקדק הי?טב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה אף אם לא לגמרי מ"מ עדיף טפי שנמצאו סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסברא. ועתה נבאר תחילה החיוב והפטור בנותנים בפ"ק דב"ב אמרינן דמאן דרמא כרגא ארבנן קעביר אדאורייתא אנביאים וכתובים וכתב שם אשירי בשם הרב רבי יהוסף הלוי דשמעינן מיניה דכל המסים ותשחורת בין קבועים בין שאינם קבועים ת"ח פטורים הן ודווקא שתורתו אומנתו אבל אין תורתו אומנתו לא ומסיק אשירי דאפי' אם יש לו אומנות ומשא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר וכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר לתורתו הרי זה נקרא תורתו אומנתו וכתב בא"ז פ' לא יחפור דת"ח שאינו יודע להשתכר אלא לומד תדיר בני העיר מצווין לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר התורה פוטרתו מליתן מס וכ"כ בטור חושן משפט בשם הרמ"ה דלא בשביל ענייתו פוטרתו התורה אלא בשביל שתורתו אומנתו מכל הלין משמע שת"ח שתורתו אומנתו אפי' הוא עשיר פטור ממסים ותשחורת ואע"ג דכתב בהגה"ה במיימון בהלכות קריאת התורה בשם ר"ח ורב אלפס דהאידנא לית לן מי שתורתו אומנתו כרב ששת דשרי ללמוד בשעת קריאת התורה נראה דדוקא קאמר דאין לנו כר"ש ואפשר משום דהוי סגי נהור כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ולא היה עוסק כלל בשום מלאכה ובשום מו"מ אלא בת"ח ות"ח שרי כה"ג ללמוד בשעת קריאתו אבל אם היה עוסק בשום מלאכה ומו"מ אפי' רק לצורך מזונותיו כדפי' אשירי לעיל כה"ג לא שרי למגרס בשעת קריאת התורה כיון דמבטל הוא תורתו בשביל מזונותיו ה"נ צריך לבטל בשביל קריאת התורה בצבור כדסמכי רבנן אקראי בפ' ואלו נאמרים דצריכים לשתוק אפי' מדברי הלכה משנפתח ס"ת וכה"ג אשכחן פ"ק דשבת א"ר יוחנן לא שנו אלא כרשב"י וחביריו שהיתה תורתם אומנתם אבל אנו מפסיקים בין לק"ש ובין לתפילה ופירש"י אנו כיון דמפסיקין לאומנות כ"ש דמפסיקין לתפילה ובפ"ב דשבת משמע דרשב"י לא היה עוסק בשום אומנות כלל רק בת"ת דכשיצא הוא ובנו מן המערה חזו אינשי דכרבי וזרעי אמר לבריה הללו מניחין ח"ע ועוסקים בחיי שעה ופירש"י משום דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מספיק מזונות לעושי רצונו משמע שהיה סבר שלא יעסוק אדם בשום אומנות אפי' לצורך מזונותיו ולהכי קאמר כרשב"י וחביריו ר"ל שהן כמותן ואהא קאמר נמי בהגה"ה במיימון דלעיל דאין לנו עתה דמי שתורתו אומנתו כר"ש דר"ל דאין מבטל תורתו אפי' בשביל צרכי מזונותיו אבל תורתו אומנתו כדפי' האשירי איכא למימר דאשכחן להו אפי' האידנא וסברא הוא דלענין לפטור ת"ח מן המס לא בעינן תורתו אומנתו לגמרי שלא יעסוק באומנות כלל אפי' כדי חייו דתלמודא סתמא קאמר דלא רמינן כרגא אדרבנן ולא פי' דבעינן תורתו אומנתו אלא שהגאונים כתבו דבעינן א"כ אזלינן בתר טעמא וכיון דכתיב ראה חיים עם האשה ואמרו חכמים כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וא"כ תורה בענין זה אמאי לא תהוי נטירותא עילוויה דיצטרך נטירותא אחריתי ועוד דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב גבי ההיא כלילא דאמרי לרבי ליתבי' רבנן בהדן ואמר להו לא וכן גבי ר' נחמן דרמי כרגא ארבנן אמר ליה ר"נ בר יצחק קעבר מר אדאורייתא אנביאים אכתובים מסתמא הנהו רבנן כולהו לא הוו כר' יוחנן וחביריו דאפילו ר' יוחנן שהיה מן האמוראים הגדולים קאמר אנפשיה אבל כמו אנו מפסיקין ונראה נמי דלאו דוקא רב הנסמך ליישב בראש ולדון ולהורות דהוא פטור אלא כל ת"ח בדורו שיודע לישא וליתן כשורה בד"ת ומבין מדעתו ברוב מקומות בתלמוד ובפרושיו ובפסקי הגאונים אם תורתו אומנתו כדפי' האשירי לעיל אפילו לא נסמך לישב בראש לדון ולהורות פטור הוא מכל מיני מסים ותשחורת וראיה לדבר קצת דהאי קרא דאורייתא דמיניה יליף דת"ח פטור כתיב ביה אף חובב עמים כו' עד והם תוכו לרגליך ותני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לישא וליתן בכבודו של מקום והן הן התלמידים ההולכים מישיבה לישיבה דמי שהוא נסמך לישב בראש לא רגילות הוא שיכתת רגליו מעיר לעיר. אמנם לעולם בעינן שיהיה יודע כמו שבארתי לעיל דאל"ה לא מיקרי ת"ח אמנם ההמון עם אינם סוברים כלל לפטור שום ת"ח אא"כ יושב בראש ישיבה ואף זה דווקא באושטריי"ך ואגפיה והיה כמעט מנהג פשוט שלא לחייב במס הרב היושב בישיבה בראש אפילו היה לו ממון הרבה אבל בגבול דבני רינו"ס כמדומה לי שלא היו נוהגים לפטור ת"ח מן המסים אם לא לפעמים ברצונם אפשר משום דסבירא להו דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנתו אפי' באותו דרך שביאר אשירי לעיל משום דצריך דקדוק יפה שיחזיר תמיד לתלמודו כשיפנה מעסקיו ואין נזהרין יפה האידנא ואפשר דמהאי טעמא נמי רוצים ההמון עם באושטריי"ך לומר דאין לפטור רק היושב בראש ישיבה משום דלא ברירא לגמרי מי שהוא תורתו אומנתו ועבדו להו מילתא דפסיקא דמסתמא היושב בראש בישיבה קובע את עצמו לת"ת כדי שתהא אומנותו אמנם אם ניכר וידוע הוא שהנסמך לישב בראש הישיבה תורתו עראי ומלאכתו קבע תדיר פשיטא דבכה"ג לא נהוג. ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מיקרי כדי חייו כל מה שעוסק תדיר להרוויח כמו שמפרש ר"ת בפ' איזהו נשך דמהאי טעמא שרי האידנא ריבית דנכרי ואפי' יותר מכדי פרנסתו אמור לו מטעונך דטעמא מאי דשרי ר"ת משום דאין קצבה למשא מלך ושרים וכיון דבעי האי ת"ח להיות פטור מכל מיני מסים ותשחורת לא איצטריך ליה להרוויח אלא כדי פרנסתו. ומן היתומים נהגו ליקח מס כפי ממונם אע"פ שכתב בתשובה בא"ז שראה כמה קהילות חשובות שלא היו נוטלים מס מן היתומים עד אשר יגדלו וינשאו וזה ד"ת ע"כ י"ל מתוך כובד עול משא מלך ושרים סמכי עלמא אאשירי שפסק פ"ק דב"ב דכל מיני מסים וארנונית מיקרי מידי דנטירותא כי הם השומרים אותנו בין האומות דמה תועלת היה להם לשמור איתנו ביניהם אם לא בשביל הנאותן ורמינן לה איתמי כדפסק תלמודא דכל מידי דנטירותא רמינן להו איתמי וכן נמי מוכח בהדיא לקמן מדברי מהרי"ח דמחייבין ליתומים האידנא משום דדעת המושל ליקח מכל אדם אע"פ שאין נושא ונותן ומרוויח ובתשובת מור"ם פ' הגוזל בתרא כתב שאם יש לאשה ממון שאין לבעלה רשות בה ואפילו מכרה בהם תכשיטים וכתב עוד שהיו נוהגים בכל מלכותו שאפי' מה שיש לבניו ולבנותיו שלא נשאו עדיין הכל חייבים לתת מס ממנו כי דיינינן דעת המושל אמאי קאתי כי הא דאמרינן התם אי לאו אמיד הוא דאדעתא דכסא דכספא הוא קאתי ה"נ דעת המושל ליקח מכל ממון שנושאין ונותנין בו ומקצת בעלי בתים עשו להם קצת מנהג בחזקה לפטור להם משרתיהם אע"פ שיש להם ממון שמרוויחים בו הואיל ואוכלים משולחן בעלי בתים ואינו מנהג שיש ללכת אחריו אבל לא ראיתי בשום קהילה קבוע שיש שם בית החיים שחייבו חזן הכנסת שלהם במס אפילו שהיה להם קצת ממון ומנהג ראוי הוא וכן נכון ומי שבא לעיר לגור שם אם דעתו להשתקע חייב לתת מס מיד אם נולד המס אחרי בואו כדכתב במרדכי פ"ק דב"ב בשם ס' החכמה והטעם כיון ששכר שם בית או חדר לדור בו הוי כקונה בית דירה דתנן דמחייבים אותו מיד דשכירות ליומא ממכר הוא ונראה דנוהגים הכי אע"ג דכתב שם במרדכי מתשובת הר"א כ"ץ דמדינא אינו חייב מ"מ הא איהו נמי כתב דאמנהג אינו חולק וכן מצאתי הועתק מתשובה דחייב מיד אע"ג דהמנהג בכל גבולינו כל היוצא מן העיר או מן המדינה לקבוע דירתו במדינה אחרת אם יתחדש שום מס תוך ל' יום לצאתו על בני מקומו הראשון צריך לתת עמהם באותו עול בשוה ונותנים טעם לדבר משום דלעולם רגילות הוא שממוני המושל נותנים עיניהם ומעריכים בני הקהל כמה ראוים לתבוע מהן ועושים זה זמן מועט קודם התביעה והואיל וזה נמצא שם כ"כ קרוב לתביעה מסתמא שמו עיניהם גם עליו וקצבו העולם שיעור לדבר למ"ד יום דזמן זה מצוי ורגיל לקובעו זמן בכמה מקומות בתלמוד ולפ"ז ה"נ ה"ל למימר דמי שבא לעיר תוך ל' יום קודם התביעה שיפטור מאיתו תביעה משום דעין ממוני המושל לא הוי עליו יש לומר דהאי טעמא דפרישנא לאו דבר ברור בכל פעם שנותנים הממונים עיניהם קודם התביעה דכמה זימנים דתובעים בפתאום וכיון דדינא הוא דרבים איקרי מוחזקים לגבי יחיד בכל ספק הנולד ביניהם בענייני מסים א"כ לזכותם אמרי' מספק שמא הממונים נתנו עיניהם מקודם אבל לגרוע כחם לא אמריק מספק. ותו נראה דאיכא נמי טעם אחר במה שנהגו לחייב היוצא מן העיר תוך ל' יום של התביעה דמור"ם כתב בתשובה במרדכי פ' לא יחפור דחשו חכמים לפסידא דרבים לעניני מסים וה"נ כיון דרגילות דלעולם זמן מועט קודם התביעה נשמעים רמזים קצת מן השררה שדעתם לתבוע המס ולכך איכא למיחש אי נפטרינהו להני דנפקי ממתא קודם הרבה יברחו כשישמעו רמזים וימתינו בחוץ כמו שנה ויחזרו שוב לעיר ונמצא פסידא לרבים וקבעו זמן ל' יום לחששה זו כדפרישית לעיל ומאידך טעמא ומהך טעמא אין לפטור הבא לעיר תוך ל' יום של התביעה וק"ל. ומי שבא לעיר דרך אקראי עם בני ביתו או בורח לשם מחמת אונס ושוהה לשם כמו שנה או יותר במרדכי פ' לא יחפור כתב דחשו חכמים לתקנת כל אדם ואין בני העיר יכולים לעכב על ידו שירוויח קצת כפי שיעור הוצאותיו וכפי אותו ממון שירוויח בו ישא בעול עם הציבור וכ"כ בא"ז ונראה דהמדקדק שם מוכח לו דלא אתי לאשמעינן אלא שאין בני העיר יכולין לעכב עליו שירויח במקומם הואיל ואינו רוצה להיות לגמרי מבני הישוב וגם הם אין רוצים להתיר לו הישוב לגמרי אבל אם מתירים לו הישוב וישא בעול עמהן או ילך לדרכו נראה דצריך אומדנא אם נראים הדברים דאפשר לו להתפרנס בישוב שם רק שממתין על איזה תועלת יותר טובה יותר מזו לא ברירא כלל מפסק דבמרדכי דלעיל שיכול כה"ג להרוויח שם ולא ישא בעול אלא ממה שמרוויח בו דנוכל לומר דכה"ג אין לחוש לתקנתו דיש לו תקנה אחרת שיקבע שם לגמרי ויהיה כאחד מבני העיר ואדרבה לאידך גיסא הוא קלקול לרבים דכל אחד יעשה כן כדי שלא יצטרך לתת בעול מכל ממונו עד שימצא לו מקום קביעות לפי רצונו וכתיבנא דחיישינן לקלקול דרבים. אם רוצים להיות שם בלא רווחים ומו"מ לגמרי בכה"ג אמרינן בפ' חזקת הבתים פרדכת מסייע למתא והנ"מ דאצילתא בני מתא אבל אנדייסקי סייעתא דשמיא הוא ופי' רשב"ם שם פרדכת אדם בטל שאינו עוסק ביישובו של עולם ואין לו מו"מ בעיר כלל חייב לישא בעול עם הציבור והנ"מ דאצילתא בני מתא רגילות שהיה המלך תובע מס מכולם קצבה לכל שנה והיו באים עבדי המושל לישאל מס מכל איש ואיש כפי אומד דעתו עד שעלה לחשבון הקצוב ושאלו גם מזה הפרדכת והכבידו עליו ובני מתא פטרוהו והפצירוהו עד שהקילו ממשאו כי אמרו עליו שאין לו ממון ומה שהוקל מעליו הוכבד עליהם ולכך צריך לסייע לבני מתא וכתב בא"ז משמע מתוך פי' ריב"ם שאינו נותן כשאר בני המקום אלא פחות משומות בני המקום אבל אנדייסקי פי' אם ממונים של המושל התובעים מס מכל בית ובית ומכל איש ואיש ושכחו לזה או לא רצו לתבוע כלום ממנו בשביל שהוא אדם בטל והיו סבורים שאין לו ממון אע"פ שהוכבד בשבילו על האחרים סייעתא דשמיא הוא שמחלו ואינו חייב לשאת בעול ע"כ פרשב"ם. ובא"ז הוסיף או שנמצא שם בני אדם שאינם מבני העיר ואמרו לשלטון שזה עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לו אנדייסקי שפטרו מן המס וכתב מהרי"ח ע"ז דהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו אינו חושש אם בטל הוא אם לאו א"כ חייבין ליתן וכן היתומים חייבים אע"פ שאינם מרוויחים ע"כ. ומהשתא יתחלק דין זה על שלשה דרכים אם יש צבור שהן מיוחדים על נתינת המס בפ"ע אבל יש עלייהו סך קצוב למלאותו לשלטון הן יהיו רבים או מועטין אז יתחייב אדם בטל לשאת בעול ודווקא היכא דאצילתא בני מתא כדפרשינן לעיל מפרשב"ם וא"ז דכיון דהן הצילוהו והכבידו עלייהו יצטרך לסייע להם אבל אם הם מיוחדין בענין זה שכל א' נותן קצבתו ואינן צריכים למלאות סך ידוע נראה דאפילו אצילתו בני מתא אינו חייב כלום שהרי לא הוכבד בשבילו עלייהו ומצוה הן דקעבדי שהצילו ממון של ישראל מידי נכרים והכי משמע מבואר מפרשב"ם ואם רגילות לתת כולם ביחד והמושל תובע סך קצוב מכולם ואינו חושש האיך יגבו אותה אז חייב לתת עמהם אפי' לא אצילתו כלל כדפסק מהרי"ח ומלשון רשב"ם נמי משמע הכי. ומ"מ נראה דנהי דחייב לשאת עמהם אינו חייב כשאר בני העיר כדכתב לעיל הא"ז בשם פירוש ריב"ם ולא תימא דווקא התם דמדינא לא יתחייב אלא משום דאצילתא בני מתא ולכך מקילינין לגביה אבל בנ"ד דמחייב מדינא לפי מנהגא דמלכא לא מקילינן לגביה דנ"ל דהתם נמי הטעם הוא משום דבטל היא אין דעת השלטון כלל שיתן כמו האחרים. וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה בפ"ק דב"מ וז"ל דאם כל בני העיר עניים ואין להם מו"מ אלא קרקעות דאין השר תובע מהן כלום ע"כ הא קמן דעיקר תביעת השר מן המו"מ הוא. בא"ז בתשובה כתב ואם היתום בא מעלמא והרויח במקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה בריבית לשום נכרי ח"ו ששום אדם יחייב אותו במס ואפילו אדם שאינו יתום כה"ג פטור עכ"ל. לכאורה נראה דהך דא"ז פליגי אפסק מהרי"ח דלעיל דדוחק הוא לאוקמי בחד צד כדמבואר לעיל. אמנם נראה דלא פליגי כלל דהך דא"ז איירי בכה"ג שבא לדור שם באקראי בעלמא שאין לו בני בית דומיא דיתום שבא לעמוד שם או בדרך תלמוד או בדרך שכירות או שמשכיר את עצמו לבעל הבית לאכול עמו בכה"ג ודאי אין דעת השלטון לגבות ממנו וכיוצא בו דמחשב ליה כארחי ופרחי כי כן רגילות הוא שהיהודים הולכים ממקום למקום כרצונם ולא דמיא למי שבא לשם בדרך קבע עם בני ביתו וכחילוק זה משמע מתשובה האחרת בההוא יתום שבא ללייפסיק כו'. מי שיש לו נכסים מועטין כתב גדול א' דתקנה הוא דאזקוק פטור ואם יש לו יותר יתן מן הכל עכ"ל נראה דזקוק ר"ל משקל זקוק כסף ולא זקוק מנין מעות או גדולים כמו שקורין אותו במקצת מדינה והכי משמע בהדיא פ' הריבית דזקוק המוזכר שם הוא משקל הכסף ונראה דיש לנהוג ג"כ הכי במדינתינו ובקהלות שבגבולינו שכל מי שיש לו יותר מחמשה ליטרא מעות ווינע"ר נכסים שנותנים מהן מס יתחייב לתת מן הכל ואם לא יפטר והיינו נמי כשיעור משקל זקוק כסף ונקטינן נמי האי שיעורא מסברא משום דחוק היהודים הוא באלו המדינות שאם יש לנכרי תביעה על ישראל שאין לו עדות בדבר ורוצה להשביעו אם אין התביעה יתירה מחמשה ליטרין ווינע"ר לא יוכל להשביע לישראל אלא נותן אמונתו במקום שבועה ונפטר אבל יתירא מה' ליטרין צריך לישבע וחוק זה מקויים מן המושלים מקדם הא חזינן דאין חשוב להן נכסים וממון אלא היותר מחמשה ליטרות הרי פרשנו מנהג ודין הנותנין. ועתה נפרש מנהג ודין הניתן ממנו וענינו תולה יותר במנהג מתורת הנותנים כאשר יבאר חפצים ותכשיטים זהב או כסף או אבנים טובות ומרגליות הן אם תלושין הן אם מחוברים בבגדים ובחגורות ובצלצלות אם מעט אם הרבה אף אם מתוקנים לאשתו ולבניו ולבנותיו מכולם נוהגין באושטריי"ך ואגפיה לתת מס ואע"פ שמתוך תשובת מקצת הגאונים משמע דפטורין מן המס הואיל ואינן מרוויחין בהן מ"מ המנהג לחייבם ונראה הטעם למנהגינו משום דבכל כסף וזהב ואבן יקרה ומרגליות קופצים עלייהו זביני וזבינייהו חריפי הוא וא"כ אי פטרינן להו מן המס איכא למיחש לרמאי שיקנו חפצים ותכשיטין בזמן נתינת המס וקודם לכן וכשיעבור הזמן אי יתרמי להן הלוואה או סחורה שיראו בהן ריוח יפה ימכרו החפצים לפי שעה ויוציאו דמיהן בריוח מ"מ הואיל ולפי דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו נהגו באושטריי"ך להקל בנתינתם מהם וגם בהערכתם והיה המנהג שם להעריך כל זקוק כסף לבן או מוזהב מלאכת אומן או של הדיוט מזוקק או קצת סיג רק שהכל מחזקים אותו בכסף בינוני הכל שוה זקוק עבור ארבעה ליטרא ווינע"ר כך היה הכסף נמכר לפי דעתי באישטריי"ך קודם מ' שנה כסף שבור כי המטבע היה טובה באותו זמן וארבעה ליטרין היו נחלפים עבור ששה זהו' ואח"כ כשנפחת המטבע מ"מ לא שינו המנהג והיה נערך לעולם עבור ארבעה ליטרין כמו בראשונה מטעם שפירשתי לעיל דמעיקרא נתחייבו החפצים במס משום דחיישינן למכירתם לפי שעה ומהאי טעמא נכון הוא להעריך כולם כמו כסף שבור שהמוכר במהירות לפי שעה צריך לזלזל מאוד מממכרו ואפילו אם נמצא בידו שהוא שוה אפילו לפי שער הזול זקוק ה' או ששה ליטרא מ"מ לא חלקו בדבר וגם עתה שנתגרע המטבע ואפילו כסף שבור נמכר ה' ליט' לפחות מ"מ הואיל ומשמע דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו במס אין נראה לשנות בהן הערך מאשר קצבו הראשונים ותכשיטי זהב נהגו באושטריי"ך להעריך כל משקל זהב עבור חצי ליטרא ווינע"ר כל זהב בשוה מלאכת אומן או הדיוט מזוקק ביותר או גרוע מקצת רק שהוא זהב הגר"י או מדו"קט והטעם בזהב כמו בכסף כדפי' ואבנים יקרים אין להם קצבה ונראה להעריך כמו שיהיו שווים בריוח ובכל זמן בעיני כל רואיהן וכשער הזול נגמרי באותו מקייים שהן שם עוד נהגו באושטריי"ך להקל בהן שכל מי שנותן מס ממאה ליטר' פוטרין לו החפצים עבור עשרה ליטרין וכן מאלף מאה לעולם פוטרין לו המעשר מן הסכים והטעם נראה משום דמי שהוא אמיד כל כך לא שכיח כלל שימכרם אפי' בשביל ריווח אלא משאיר ברשותו ובידו כשיעור הזה לפי ממונו חפצים להשתמש ולהתקשט בהן ומבנדים ושימושי דערסא כמו וילון וכה"ג אפי' הן חשובים מאוד אין נוהגין לתת כלום כיון דאין מרויחין בהם כלום וגם עומדים לבלות אם היינו מחויבים אותם במס נמצא הקרן כלה והכי איתא בתשובת רבינו אבי"ה במרדכי פ"ק דב"מ דחיישינן לכלוי הקרן כה"ג אף כי לית להו זביני חריפי שיוכל למוכרן לפי שעה אפילו משליש פחות משויו והרבה פעמים לגמרי אין קונה וכש"כ מספרים שאין נותנין כלום מהן דכל הני טעמי אית בהו ועוד טעם אחר שאם יתחייב במס נמצא מכשילן לעתיד לבא שימנעו לשכור סופרים לכתוב ספרים ואיתא פרק מקום שנהגו ארישב"ל עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזת שלא יתעשרו שאם יתעשרו לא יכתבו הא קמן דחיישינן טובא דלמא ממנעי ולא כתבי להו ומהאי טעמא נמי נראה שיש לנהוג דכל מי אשר יתנדב ומקצה מעות למלאכת שמים כגון תלמוד תורה להשיא יתומים ולהחזיק עניים וכה"ג אפילו אם מרוויחים בהם ברבית ומקיים הקרן ואינו מוציא רק הריוח מ"מ פטור מן המס מהאי טעמא שלא תהא מכשילן לעתיד שימנעו מלהתנדב או בכה"ג וכן משמע בהדיא מתשובת אשירי דכה"ג פטור אכן נראה דוקא בכה"ג שרגיל להוציא הריוח כולה כשתזדמן לו מצוה או אפי' אם משייר מעט כדי שלא יצטרך ליגע בקרן בענין זה פטור אבל אם מפריש מעות או הפרישו אבותיו כדי להדליק מהן נר תמיד וכה"ג והסך מרובה והוא מרויח בהן בכפל כפליים ממה שמוציא בצרכי שמים ומחזיק מעות צדקה בדרך זה שאם ירד מנכסיו הוא או זרעו יחזרו ויזכו בהן לצורך עצמן פשיטא דכה"ג אינו פטור וצריך לתת מהן כמשאר נכסיו וכן מי שרגיל לעשר רווחים שלו אם מתנהג בהם כדפ?י?רישית דינם נמי כדפרישית לעיל. מי שיש לו מעות שאינו מרויח בו כלל אלא לעולם הם טמונים ומונחים ביד נאמן כתב בתשובת הר"ח א"ז בפשיטות דחייב לתת מן הפקדונות דלא תליא מילתא אם דבר שאין עין השלטון שולט בהן אבל בפסקי גדול אחד כתוב אם הקהל רוצים שיתן העשיר מכל אשר לו יסגור מותר שיש לו מכדי צרכו ביד אנשי מעשה אם לא יאמינו לו בחרם שלא יגע בו אך עשיר המשופע בשם אוצרות כסף לא יועילו לו כה"ג עכ"ל משמע מדבריו שאם אינו משופע באוצרות שעין השלטון אין עליו פטור מן המס ועתה על מי נסמוך בואו ונסמוך על מהרי"ח דלעיל שכתב שהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו חייבים אפי' מן היתומים אע"פ שאינם מרויחים וא"כ נראה דחייבים לתת מן הפקדונות דאין השלטון חושש אם מרויח אם לאו רק שיש לו ממון יתן ומהאי טעמא נמי נראה שכל מה שיש לאחד אפי' חוץ למדינה פקדון לתת מן הכל וכן כתב בפסקי גדול וז"ל צריך לתת ממעות שחוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם וגם שם צריך לתת מהם ורוב עמא דבר הכי עכ"ל ואע"ג דע"כ לדעת רב האי גאון לא מחייב אם הוא בפקדון ולא מרויח ביה שהרי דקדקנו לעיל מדבריו דאפילו אם מונח בעירו בפקדון פטור אא"כ משופע באוצרות כסף מ"מ אייתינן ראיה מדבריו כיון דאין חילוק בין חוץ למדינה לתוך המדינה ואנן אדברי מהרי"ח סמכינן כדלעיל ומדכתב ההוא גדול אפי' לא בא לידו משמע לכאורה דאף אם הממון לא ראה פני המדינה מעולם חייב לתת ממנו דהוי דוחק לאוקמי שהיה פעם אחת במדינה ויצא ממנו בעוד שלא בא לידו ותו דמנין לנו לחלק. ואין להביא ראיה מפ' חלק בסופו גבי עיר הנדחת דקאמרי התם ל"ש דנכסי רשעים אבודים ואע"ג דאינם בתוכה אלא בנקבצים לתוכה אבל אין נקבצים לתוכה לא ופי' שם בקונטרס בלשון שני דנקבצים לתוכה ר"ל שהיו פעם אחת בעיר אבל עתה אינם בתוכה אפ"ה מיקרי שללה אבל אין נקבצים כלומר שלא היה בעיר מעולם אלא נפלו לו בירושה ממקום אחר לא מיקרי שללה ע"כ. ומהכא אתינא ג"כ לחלק לענין מסים ונימא דכל היכא שלא ראה הממון מעולם פני מדינה לא חשיב ממון מדינה זו ויפטר ממסים שנותנים בני המדינה זו אין נראה ראיה מכאן דבקונטרס כתב התם אהך לישנא לא שמעתי ובלישנא קמא פירוש בנקבצים לתוכה ר"ל שאפשר לקבצם תוך העיר באותו יום שנעשה כליל ואי מדמינן דיני מסים לעיר הנדחת א"כ להאי לישנא אם יש לאחד ממון חוץ למדינה יותר ממהלך יום אחד יפטר אותו ממון ובהא לא אשמעינן פוצה פה לחלק בחוץ למדינה בין רחוק לקרוב. ועוד דמוכח התם מן הספר וכן בפ"ק דב"ב דמקשה כהיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם למ"ד יום והודחה עמהם דינה כאנשי עיר הנדחת ובפ"ק דב"ב תנן כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש ומשני התם ביושבי העיר והכא באנשי העיר וכדאיתא התם וכדפירש"י דגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר ובלמ"ד יום נקרא יושבי העיר אבל להיות נקרא מאנשי העיר בעינן י"ב חודש אלמא דמחלק תלמודא בין דין עיר הנדחת ובין חיוב הגבייה מבני העיר לפי משמעות המקרא וא"כ לענין נקבצים לתוכה נמי נימא דווקא לגבי עיר הנדחת דקפיד קרא אשלל העיר כדכתיב כל שללה ולהכי מה שלא ראה מעולם פני העיר לא מיקרי שלל העיר אבל גבי מסים דבאנשי העיר תליא מילתא אין לחלק. וחובות במשכון או שלא במשכון שעלה עלייהו ריבית נוהגין שלא לתת מס מן הריבית ונראה דאין חילוק בין אם עלה רבית זמן רב או מעט וגם נראה הטעם שאין נוהגין לתת מס מן הרבית משום דכתב אשירי פ"ק דע"ז דכל מלוה הבאה ברבית כשמביאה לידי פרעון מן הנכרים חשיבא כמציל מידם דכל כוונתם להפקיע הכל ואפי' יש עליה משכון וכיון דהכי הוא נראה דלא חשיב ממון ודאי אלא ספק אתי ספק לא אתי ואין סברא שיוציא הודאי על הספק ואע"ג דאשירי חשיב אפי' פרעון המס כמציל מידם מ"מ לא נוכל כלל לפטור כל המלוה במס דא"כ עתה בזמנינו דרוב מחייתינו ע"י הלואה ברבית ממה יתן מס ואדרבה כל מה שהשלטון תובע אדעתא דרווחה דרבית קא תבע וכש"כ במלוה שיש עליה משכון של מטלטלי דלפי דברי א"ז פ' יש נוחלין ויתר תשובות חשיבא הוא מוחזק אפי' רבית דידיה לענין פי שנים דבכור אלא דסבר אשירי דלעיל דמ"מ חשוב כמציל מידם משום דשכיחי בהו איבוד והפסד ומהך טעמא יש לפוטרו מן המס וגם עוד מטעם חדא דאין מרויחים מידי ברבית שאין הנכרי נותן רבית על רבית כל זמן שלא נזקף ועוד דממון זה לא בא לידו מעולם ואע"ג דהני תלת טעמי דכל חד וחד באנפי נפשיה לא מהני כדמוכח שפיר מתשובה זו מ"מ יצטרפו כולהו ליישב המנהג שאין נותנים כלום מן הרבית ואין זה דוחק לצרף הטעמים שאינם מועילין בפ"ע משום דרוב עניני מסים דיינינן לפי סברת בני אדם ומנהגם במשאם ובמתנם בממונם ודרך בני אדם כך לשקול ולצרף הצדדין וק"ל. אמנם ריבית הנזקף עם הקרן נוהגים לתת מס מכולן ונראה דהיינו טעמא כדפי' מהר"ם בתשובה שעל אודות הטבנ"ט במרדכי בפ' איזהו נשך דרבית הנזקף אפי' מה שלא עלה עדיין חשיב הכל כקרן וא"כ הוא ממון גמור אלא שעדיין לא הגיע זמנו לגבות ואע"ג דלא אתי לידיה מעולם וגם אינו מרויח בו כלום עד יום הזקיפה מ"מ הואיל ונכלל הכל ביחד קרן ורבית וגם עתיד להרויח בו ממילא כשיגיע יום הזקיפה יעלה רבית על רבית דין א' לקרן ולרבית ואף כי בטורח מצאנו לעיל לפטור אפי' רבית שאינו נזקף וראיתי בכתב תקנה שנתקן לצורך גביית המס גדול שנתנו יותר מה' חלקים מנכסיהם קהל ניאושט"ט וכל קהילות ויושביה במדינות שטיי"ר ואותו הכתב תקנה תקנו ב' בעלי הוראה ושאר לומדים עמהם היו בשנת קע"ו לפרט ובאותו תקנה הגבילו זמן כמו ג' תקופות לזמן הזקיפה אם פחות משיעור זה יתן מן הרבית הנזקף ואם יותר לא יתן ממנו ונראה להגביל זמן שנה תמימה ופחות מזה יתן ממנו משום דאין דרך כ"כ לעשות זקיפה יותר משנה אבל זקיפה שהיה יותר משנה היה נראה חוץ מן הסברא שאם זקף אחד על ב' או ג' שנה שיתן עכשיו ממנו אם יש לאחד חוב שאינו יאוש וגם אינו בטוח לגמרי או כה"ג כגון שהנכרי חייב לו י' לטרות ואיננו בטוח רק עבור ד' או ה' או ו' לטרות בכתב תקנה דלעיל תקנו שיערכנו בחרם לפי דעתו ויתן רשות לכל א' מן הציבור אם ירצה לקחנו באותם דמים שהעריכו בו יקחנו. ונראה שצריך להתישב יפה בדבר כמו שאפרש באושטריי"ך לא נהגו כן אלא הי' צריך בכה"ג לתת מס ממנו בשלם או לעשותו כמו יאוש והיה מנהג שכל חוב שהיה מחשיב ליאוש היה צריך מיד להוציאו מידו ולתתו לנאמן הציבור ואם היה נפרע מה שהוא הבעלים נוטלין שליש והציבור ב' חלקים ונראה דהמנהג זה או כה"ג יפה ובדין הוא ומפני כמה טעמים כמו שאבאר חדא דהדבר ידוע דכל דבר צריך שומא תולה בשיקול הדעת ואיך יתכן שיוכשר שום אדם להיות מעריך ודיין לעצמו הא קי"ל דאין אדם רואה חובה לעצמו ואף ע"פ החרם אין להכשירו בכך אף אם הוא צריך נאמן מהאי טעמא דאין אדם רואה חובה לעצמו ותו דאשכחן תקנות וגדרים עשו הקדמונים שלא יעשו ברמאות כשנותנים הודאות ע"פ השבועה כל ציבור לפי מנהגו ובנ"ד נמי איכא למיחש שיערכנו פתות מדמיו ואע"פ שנותן רשות לכל בני הציבור שיקחנו מי שירצה באותן דמים מה בכך בטוח הוא שאין אחד מוציא מעותיו המזומנים לקנות חוב שאין בטוח לגמרי אפי' שוה ד' אינו קונה ברצון בג'. וא"ת בכל דיני דגוד או איגוד איכא הך חששא שמא יערכנו א' בפחות משויו משום דבוטח שחבירו אינו מוציא מעות מזומנים על שום חפץ אא"כ שוה בוודאי בלי שום ספק בסך זה ואפשר נמי שהוא שוה יותר ואמאי תקנו חכמים דינא דגוד או איגוד לפי דעת רוב הגאונים אפי' שוה ק' בר' או איפכא ולא שיימינן בב"ד ובחוב זה נמי הבעלים והציבור משותפין בו כי יתחייב ממנו חלק מה שהוא למס וא"כ יהא להם כח לבעלים לומר לציבור קחו חלקי בכך וכך דמים או אפרע בעד חלק שלכם כך וכך לא דמי כלל דהתם שקול הדבר ממש שאם זה האומר גוד או איגוד יסמוך ע"ז שקשה הוא לחביריו להוציא מזומנים על חפץ אא"כ שוה הוא כך בריוח ובשפע אותו צד יש ג"כ לגבי דידיה שאם ישיב לו חבירו גוד אתה צריך הוא להוציא מזומנים על חלק חבירו משא"כ בנ"ד דבלא"ה הוי הציבור צריכין כל א' לפרוע מזומנים מכל נכסיו למס וא"כ יקשה לפרוע גם בשביל נכסיו של זה אא"כ היה שוה בכך בריוח ובשפע ואפילו אם יתרצה ב"ח שישומו החוב ג' מעיר אחרת או אפילו מאותו עיר אם יתרצה שלא יתנו לו מזומנים עבורו כמו שמעריכו אלא אם ירצה א' לקחנו באותם דמים יתן לו עבורו ג"כ חוב אחד או ב' שאינו יאוש ג"כ כמו זה ובדרך זה יהא נערך וודאי ביושר מ"מ נראה דאין לסתור בדרכים אילו מנהג אושטריי"ך שכתבתי לעיל דאיכא למימר דמדינא הכי הוא דכיון דכל המסים עיקרם נתבע בשביל ההלואות שברבית ולפיכך י"ל שכל חוב שלא נתיאש לו לגמרי עדיין שמו עליו והעולם מעריכים הבעלים בשבילו משלם והציבור נערך בעושר בשבילו כמו מחמת שאר ממון וע"ז סמכו קדמוני אושטריי"ך לנהוג כך ומהשתא לא תקשה מהא דכתב במרדכי פ' החובל בשם מור"ם שאם היזק א' חוב של חבירו אינו משלם לו כסך החוב ממש אלא שמין אותו כפי שויו למכור דודאי בעלמא אין שום ענין נישום ונערך אלא כשויו לימכר אבל לגבי גביית המסים איכא טעמא אחריני כדפירש' והא דכתב בתשובת א"ז וז"ל ראובן שהלוה לאחיו זקוק ואין לו מה לשלם אם בשעת פריעת המס יכול לקבל החרם שכבר נתיאש מאותו חוב לגמרי פטור ואם לא נתייאש ועדיין מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ואם ממקצת נתיאש וממקצת לא נתיאש ממה שלא נתיאש יתן עכ"ל מהכא משמע לכאורה דחוב שהוא בטוח במקצת וקצת יש בו ספק אינו חייב לתת ממנו מס אלא כפי מה שהוא בטוח אמנם י"ל דהלואה התם לא היתה ברבית שהרי לאחיו הלוה א"כ הוי הוא כמי שהוא בידיו מעות מזומנים שנפסלו קצת ועמדו רק על חצי שויים דודאי לא יתחייב לתת מהם אלא כמו שהן שוים לימכר אבל לעולם הלואה שהוא ברבית מנכרים שהערכת העושר תלוי בהן כל זמן שלא נתיאש לגמרי נערך החוב משלם דמימר אמרי אם עכשיו אין בטוח הוא לגמרי לאחר שנה או שנתיים יתפרע כולו הקרן ורבית וירויח במה שלא היה נפרע כבר וענין זה אינו כהלואה שחייב לו ישראל חבירו וק"ל. ומהך מילתא דתשובה דא"ז נראה קצת להוכיח דיש חילוק בהערכת החוב לענין מסים מלענין נזק דהא קאמר אם לא נתיאש ועדיין הוא מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ע"כ וקא אדלעיל דכתב ואין לו מה לשלם וא"כ נהי נמי דמובטח ומצפה לו תדיר מ"מ אין לך אדם שקונה חוב שהיה חייב הישראל שהוא עני ואין לו לשלם ואפילו בפחות מרביע דמיו אע"פ שיש לבטוח בוודאי שיפרענו כגון שירויח במלאכה או בסחורה בכה"ג מ"מ הואיל ואינו מצפה בו לשם רבית וריוח למה יוציא מעותיו רחוק לשכר וקרוב להפסד אע"כ אין מעריכין החוב לענין מסים כמו לענין נזק וא"כ יפה חלקנו לעיל בין נדון דידן ובין ההוא דפסק מור"ם בפ' החובל. אמנם אם יארעו מאורעות דלא שכיחא במדינה כגון שיתגבר חירות גדול או שהשנה מקולקלת ביותר שהדבר ידוע שאין בדעת האדם להעריך כמה וכמה חובות כלל בבטחון ודאי או ביאוש ודאי כי הענין תולה ועומד על הנולד ועתיד לבוא ואפשר יהיה או לא יהיה כה"ג הסברא נותנת שלא לחשוב החובות ודאי בטוחים או בודאי יאושים אלא יש להעריכם ולמכור לציבור כדמבואר לעיל כה"ג זכורני באושטריי"ך שהיו למקצת עשירים חובות גדולות על שרים וכומרים גדולים ועמדו כמה שנים במבוכה ולא היה אפשר לידע סופו והיה נראה להם חוץ מסברא שיתנו מהן מס ויוציאו הודאי על הספק ולעשותו יאוש גמור שיהיה ב' חלקים לציבור היה מכש"כ רחוק מן הדעת והסכימו שמתי שיהיו נפרעים יקחו חלק עשירי מקרן ורבית והשאר הכל לבעלים ובתוך כך לא יותן מהם מס כלל ואם יש לאחד כתב בידו שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד שנזדמן לו עת לתבוע כגון עד שימות הנכרי וכה"ג אינו חייב לתת כלום ממנו וגם לא יצטרך להוציאו מידו שהרי אמרו חכמים כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי כל שכן אשראי דקיטרא ואפשר דתהוי חייתא דקיטרא ולאו ממון מיקרי אע"פ שהוא מחשיבו לממון ואם היו נותנים לו איזה סך מעות עבורו לא היה מוכרו בכך מ"מ לא חשיב ממון לענין לתת ממנו מס ודמי קצת למי שיש לו מוריש במדינה אחרת שמצפה ג"כ על ממונו מתי שימות ולא היה מוכר זכותו ותוחלתו באיזה סך מעות מ"מ פשיטא הוא שלא יתחייב לתת כלום ממנו ותו דאיכא למילף מק"ו מן הרבית דנהגו שלא לתת כלום ממנו כדפירשתי לעיל דהנהו טעמא איתנהו הכא מכש"כ וכן נראה דאפי' אם יש לאחד תביעות וערעורים על הנכרי שהוא בטוח להוציא ממנו ממון לא יתחייב לתת ממנו כלום אע"פ שאינה תביעת שקר מ"מ הואיל ולא מתביעת הלואה היא כמה טצדקי והרפתקי נפלו בשאר תביעות שיתגלגל הדבר שיג?י?ע לריק ולא יוציא שום ממון. ולתת מס מן הבתים וכרמים ושאר קרקעות דברים הללו פירשו הגאונים בתשובה בהדיא במרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם שאין להטיל שום מסים על הקרקעות וכתב שכן היו נוהגים בכל המלכות שהיה דר בו וכתב עוד שכמה פעמים רצו בעלי כסין לשנות ולא עלתה בידם והאריך אח"כ בראיות שמן הדין אין לתת מס משום קרקע וכתב ג"כ תשובת רבינו יוסף ט"ע שאין להטיל מס על הכרמים ומסיים אותה תשובה שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא. עוד מצאתי שהעתיק אחד מן הגדולים מתשובת מור"ם וכמדומה לי שנמצא במרדכי דבני רינו"ס וז"ל בקצרה ולתת מס מן הבתים זה תלוי במנהג ואם אין המנהג קבוע אם המס צריך בענין החומות ומגדלות העיר לשמירת העיר יש לתת מס מן הבתים וגם מן הממון כו' עד אבל שאר מסים שנותנים קצבה לכל שנה מחמת שמרויחים בעיר לא יתנו מן הבתים ואם יש לו ב' בתים או ג' יתן מהם דמ"ש מריוח אחר אבל מבית דירתו לא יתן כו'. ע"כ תשובה זו סותרת תשובה דלעיל בשם מור"ם דהכא כתב דמותר בתים על בית דירתו וכ"ש הכרמים יתחייבו במס דמ"ש מריוח אחר ולעיל קפסיק וקאמר דאין להטיל מס על שום קרקע וכן מוכח מתוך הראיות שמביא ואפשר דהכא איירי כגון שקנה אותו מותר בתים או מחזיק אותו בשביל ריוח שכירות שלהן כגון שהוא במקום רוב עם דקפצי עלייהו שוכרים אבל מחזיק אותן בשביל שהן ירושת אבותיו וקשה עליו למוכרן או כדי שיקיימנו לבנו או בשביל להושיב בהן בניו או קרוביו לאח"ז וכל כה"ג שאינו מחזיקם כדי להרויח בהן נראה שפטורים מן מס וכן זכורני באושטריי"ך שכמה פעמים רצו בעלי כיסים לתקן לתת מס ממותר בתים ולא עלתה בידם והדבר ידוע שרוב מותר הבתים שהחזיקו בני אותה מדינה לא החזיקו בשביל ריווח כלל אלא בשביל חד מהני אמתלאות דפרישנא לעיל. וכן הכרמים כמדומה לי בודאי שנהגו לתת מהם מס אך לא ידעתי אי מכל דמיהם או ממקצתן ובתשובת רבינו יוסף טוב עלם דלעיל משמע שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא אבל מ"מ חייב לתת מס מהן אע"ג דבתשובת מור"ם פסק וכתב דאין שום קרקע חייב במס וכתב על זה ותדע דאם היו כל בני העיר עניים ואין להם משא ומתן אין השר נוטל מהם כלום רק הטסקא המוטל על הקרקע עצמה אלמא שאין תובעים המסים אלא בשביל מו"מ מ"מ נראה באלו הארצות שרוב מחיית האומות עצמם רק מן הכרמים ומרוויחים עשרם מהם ותביעת המסים שאין קצובים מהם לפי שבח ממון של הכרמים שלהן אין לפוטרו כלל מן המס וגם אין לחייבם כשאר ממון כמו שכתב רבינו יוסף ט"ע דצריך אריס ואינו נשמר לו בביתו כשאר ממון ורוב חמה ורוב צינה מזיק ומקלקל בהן וכ"כ רש"י פ' הרבית גבי משכנתא בנכייתא דהנאת הכרם ואכילת פירותיו אינו ברור כלל לכך נראה דיש להעריך הכרמים בדמים בינונים ויתן מס מחצי דמיהן אמנם אם יארע שצריכים לתת מס גדול ומופלג כמו עד חצי או שליש נכסיהם אז לא יתכן כלל לפטור מותר בתים וחצי דמי הכרמים דאם היינו פוטרים אותו נמצא שזה שאין לו רק ממון במו"מ יוצוא למס המובחר שבנכסיו וירד מעושרו וזה שיש לו בתים וכרמים אם ירצה ימכור קרקעותיו ויהיה עשיר להרוויח במו"מ כבתחילה כי כן דרך בני אדם כשיורדים מנכסיהם שנושאים ונותנין בהם מוכרים קרקעותיהם כדי שימצאו בידם ממון להרוויח בהן מחייתו לכך יש להעריכם כשער הזול באותה שעה ויתן מס מן הכל אמנם אם היו אותם קרקעות חוץ למדינה אע"ג דאית בהן נמי האי טעמא מ"מ נראה דתרי חומרי לא עבדינן בהו הואיל ואין ראוין לראות פני המדינה כל עיקר. ומי שיש בידו מעות משל אחרים שהוא מרויח בהן בא"ז פרק לא יחפור כתב שרש"י תיקן בצרפת שמי שיש בידו מעות משל אחרים בחצי ריוח יתן מן החצי ומשל נכרים אין נותנים ובמקום שאין תקנה השיב ר"ת שמן הדין אין נותנים כלום משל אחרים ואם ירצו עתה לתקן ושמעון מעכב הדין עמו אך יש להן רשות לומר לשלטון שמעון יש בידו ממון אחרים ואין נותן כלום ויראו לו פנים וידים מוכיחים ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם וז"ל ועל אודות המס כל מה שמרויח בו הן משלו הן משל אחרים חייב לתת ממנו מס ואם עד עתה נהגו מאליהן שלא לתת ממנו עתה יכולין לומר ע"כ סבלנו מכאן ואילך לא נסבול ע"כ ובארצותינו נוהגים כזאת התשובה ומכריזין מי שבידו משל אחרים או אם ידוע ממון אחרים שמרויחים בו יגיד ע"פ חרס ונובים ממנו מס כמשאר ממון אך לפעמים רגילים לעשות פשרה בדבר כתב בתשובת הר"ח א"ז שמעשה בכל יום שמלמד או סופר אינו נותן משכר פעולתו שלא הגיע לידו עדיין אפי' בסוף הזמן כשנגמר כל מלאכתו ע"כ. ונראה דה"ה לכל שאר פעולות כה"ג ולאו דווקא מלמד או סופר דאין לחלק. כתוב בפסקי גדול א' ישראל שהקיף מן הנכרי בגד או תבואה לזמן אם בא המס קודם הזמן צריך לתת עכ"ל מכאן משמע שאין מנכין לאדם מסכומו מה שהוא חייב לאחרים אם עדיין לא הגיע לו הזמן לפרוע ולא נהגו הכי בארצינו אלא מנכין לו מה שהוא חייב בין למולים בין לערלים אף אם לא הגיע הזמן עדיין לפרוע אמנם נראה אם א' חייב מה שהוא לקרובו או לאוהבו והדבר ידוע שלא יכריחהו לפרוע כלל. עד אשר יפרע הוא כרצונו ודאי כה"ג אין לנכות לו מסכומו ואע"ג דסברא פשוטה היא זאת כתבתי משום דחזינן דנהגו קצת להיות מנכין חיובא כה"ג ונראה דאין ראוי לנהוג הכי כלל הנה כתבתי הנראה לע"ד תורת הנותן והניתן ממנו. אמנם רוב מה שכתבתי היינו לענין מסים הקצובים וגם לשאינם קצובים או שאר תביעות מן השלטון רק שאינם מופלגים או כבדים ביותר ויותר אך אם הגבייה בדרך זה שהשלטון יקח ד' או ה' חלקים מממון הציבור וישאיר רק עוללות וכה"ג ישתנו הדינים בכמה מילין כדמבואר למבין מתוך הטעמים והראיות. הנראה לע"ד כתבתי:
684
685שאלה שמג ראובן ושמעון בעלי כיסין הן והוטל מס גדול על אנשי קהלם ועליהן בכלליהם והסכימו אנשי קהלה שכל אחד יכתוב הודאתו וישבע על ככה כדי לברר מי הוא הרב או המעט בנכסים וראובן ושמעון ויתר בעלי הכיסין ממאנים בדבר וחפצים לעשות שומאות וערכים לכל א' וא' כמו שנהגו כמה שנים ועוד טוענים בעלי כיסים שאף אם יתחייבו לישבע עמהם אין רצונם לכתוב בהודאתם ולפרט כל דבר ודבר ואיכות ומהות כל ענייני ממונם כי דואגים לכמה מיני הזיקות שראוים להוולד להם בשביל כך אלא רוצים הם בעצמם לשער ולהעריך כל ממונם מפרטות וכללות ושוב ישבעו שכך סכום יש להן ולא יותר ושאר הקהל אינם חפצים בדרך הזה האיך הוא דין תורה על דברים הללו:
685
686תשובה יראה דבני העיר ואנשי הקהל המצורפים יחד בנתינת המסים יש להן כל דין שותפין והכי מוכח במרדכי ובאשירי פ' הגוזל בתרא משום רבינו שמחה דמדמינן לדיני שותף ובענין השותפין תנן פ' כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין כו' ומפ' עלה בגמרא דנשבעים שלא בטענת ברי אלא אפי' בטענת שמא משום דמורו היתרא ופירש"י לפי שטרחו בנכסים מורו להיתר לעכב בידם משל חבריהם וא"כ בני העיר הואיל ושותפין הן בצירוף המסים יכול כל א' להשביע את חבירו בטענת שמא אולי יש לך ממון רב ואין אתה נותן כ"כ לפי הערך ומורה לך אתה התירא משום דאתה טורח בצרכי הקהל לפקח על צרכיהם נגד המושלים וכה"ג להקל המסים ולהרחיב הזמנים ועוד יותר שאתה סובר שגם לאחרים יש ממון כמו לך וא"כ נתינתך שוה עמהם ועל ספק זה אתה מעכב מלתא לפי ממונך ואמרינן פ"ק דב"מ דמחוך ספק מלוה ישינה תפיש בשל חבירו דלא פרשי אינשי מספק ממונא כ"ש דמחזיק מה שבידו. מספק וא"ת בלא טעמא דשותפין נינהו ע"כ דין תורה הוא לברר נתינת המסים ע"פ השבועה משום דבענין אחר אי אפשר לעמוד על העיקר ושיצא הדבר לאמיתו שאם תאמר ע"פ שומא והערכה כסדרם וכי בני אדם נביאים שיודע זה מה בתיבתו של חבירו ולא דמי לכמה אומדנות דאשכחן בתלמודא אומדין כמה אדם רוצה ליתן או ליטול בשביל כך וכך ואשכחן נמי דאומדן דעתו של אדם כך הוא או היה כך כל הני אומדנות משערינן לפי סתם ורוב בני אדם האיך דרכם ודעתם ויש בנו כח להכיר ולידע מידה והרגל דסתם בני אדם אבל אומדנות דעניות ועשירות דלא תליא במידה והרגל יש מתעשר שאין כל אדם יודע ויש מתרושש והון רב הכל ברצון מי שהעושר שלו ועבידי אינשי דמטמרי נכסייהו שלא להשביע את עצמן מש"ה אי אפשר לכוין האמת באומדנא כלל ומוכח בכתובות פ' מציאת האשה דכל היכא דלא ברירא האומדנא לא עבדינן לה דתנן התם חכמים אומרים פעמים שאדם העשיר והעני עני והעשיר ומפ' בגמ' כבר היה עשיר בדעתו וחזר להיות עני בדעתו וכן איפכא ולכך אין אומדין לפי דעתו ואפי' לר' יודא דפליג התם וקאמר דאזלינן בתר אומדנא וקי"ל כוותיה כדפסק התם היינו משום דאומדנא ניכרת כלומר נתגדל ביניהם ומכירין אנו וותרנותו וקמצנותו ולא חיישינן כדחיישי רבנן שנתחלפה דעתו כדמוכח התם אבל מודה הוא דכל היכא דלא ברירא האומדנא כלל כבנדון דידן לא עבדינן אומדנא וא"כ למאי איצטרך לומר טעמי דשותפי נינהו. וי"ל אי לאו טעמא דשותפי נינהו ה"א דעבדינן אומדנא הכי אע"ג דלא ברירא דעיקר הטלת המסים ושאר מיני תשחורת הן מן האומות ושלטונים מוטלים הן לפי מה שהן שמין ומעריכים משאם ומתנם ורווחים של הציבור בכללות ובפרטות נמי לפעמים והכי משמע בדברי הגאונים בכמה דוכתי בהטלת המסים דבענין זה הוא. ומעתה אית לן למימר סוף דינא כתחילת דינא אם הוטל המס ונתרבו בשביל שהעריכו האומות ממונם של ישראל איכא למימר דכה"ג דינא דמלכותא הוא דמלכותא אמר תיתוב כל חד לפום אומדנא דידיה או מאן דאתי בחריקיה והני דאיבררי לשום ולהעריך כמו שלוחי דמלכא אינון ואפי' אי לא יכוונו האמת מ"מ דינא קעבדי וא"כ האיך יכוף אחד את חבירו לישבע לי מספק אבל מטעם דשותפין נינהו מזקיקו שפיר לישבע כדפירשתי. ונראה מהשתא דצריכין להתיישב אם אחד עוקר דירתו מן העיר ונשאר מקצת חיוב המס על הקהל שיצטרך הוא לשאת עמהם באותו עול הואיל ועדיין השותפות קיים ויכולים להזקיקו לישבע עמהם כי כן פסק מהר"ם בענין השותפות ופי' הא דתנן בפ' כל הנשבעין חילקו השותפין אינו יכול להשביעו בטענת שמא היינו דוקא שחילקו לגמרי אבל אם נשאר להם מעט פירות או מילתא דלא ידיעא חלוקתם שאין סכומו ידוע עדיין השותפות קיימת. ומה שטענו עוד בעלי הכיסין שאינם רוצים לפרט ולפרש חלוק ממונם אלא לישבע כך סך ממון יש להם בכללות נראה דלפי דין חכמי התלמוד טענתייהו טענה דרוב הגאונים פסקו והוכיחו מן הגמ' דהנשבע לחבירו שאינו חייב לו נשבע בסתם ואין צריך לפרש באיזה ענין אינו חייב לו או באיזה ענין פרטו וה"ה ה"נ כיון שנשבע שכך סך ממון יש לו ורצונו לתת ממנו לפי הערך הרי זה נפטר ממנו ולא יצטרך לפרש ולבאר יותר אמנם בס' המצות כתב דאחר סיום התלמוד תקנו הגאונים שצריך לפרש בשבועתו האיך אינו חייב לו כדי שלא יוכל לבוא לשום טעות או רמאות וכתב בהגה"ה במיימוני שכך נהג מהר"ם לפסוק בסוף ימיו וכן משמע באשירי במתני' בריש ב"מ שיש לדיין לבאר ולסגור בפני כל צד רמאות שכשמשביע בעלי הדין וא"כ כ"ש בענייני מסים רגילים אינשי למעבד כמה טצדקי כדי ליפטר מהם ומקילים לצדד התירים ואם ישבע בכללות אפשר שיעשה כמה מיני טעות ורמאות לכך צריכין לפרט ולפרש בביאור יפה כל הנכסים איכותו ומהותו כדפרישית וכן נהגו בכל גבולינו מקדם:
686
687שאלה שדמ צבור שהוטל עליהם מס והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואשה ולתת המס לפי אותה שומה והערכה ויש ב' אחים עשירים תקיפים בצבור וחפצים שיתבררו ב' מן הה' שהן משלהן שיש להן שייכות אליהם ושאר הציבור אומרים אדרבה אין לברר אלא אנשים שאין להם שייכות כלל ובכך יצא הדבר לאמיתו הדין עם העשירים או לאו:
687
688תשובה יראה דמי שפוסק למיעבד כחפץ העשירים שפיר קעביד בדרך זה שרוב מן המעריכים אין להם שום שייכות כלל דבדרך זה יצא הדבר לאמיתו יותר וראיה מהא דגרסינן בפ' זה בורר ומ"ש דעבדי הכי פי' שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים עוד א' ולא אמרינן שבתחילה יבררו להם ג' בין שניהם אמרי במערבא משמיה דר"ז מתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' ושניהם בוררין לו עוד א' יצא הדין לאמיתו ופירש"י דצייתי בעלי דינים דסברי הרי אני בררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינים עצמם נוח להם להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום עכ"ל וכתב אשירי עליה דיש חסירי דעת טועים בדברי רש"י ואומרים שיוכל הדיין להפך בזכות אותו שביררו אפי' בדבר שאין לו בו זכות ואם יוכל להטעים דבריו לחבירו הדיין להטעותו שיסכים עמו בתחבולותיו מצי למיעבד בדינא הואיל וזה ביררו ומתוך כך רגילים עלמא לבקש להם דיין בעל תחבולות שיודע לחפש תאונות ודקדוקי און וכתב האשירי דחלילה וחס למעבד הכי דהוה בכלל מטה משפט אלא דעת רש"י הכי דצייתי בע"ד משום דאינון סברי אלו היה לי שום צד זכות לפי האמת והישר לא היה נשאר נעלם כי הדיין שבררתי היה מדקדק אבל לדקדק אחר תחבולות ודאי כלל לא. והא דפירש"י והדייני' עצמם נוח להן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום אינו מבואר באשירי מה ר"ל רש"י בזה ונראה לבאר דהדיינים בעצמם נוח להם לכל אחד להפך אף בזכות אותו שלא בררו ולא מסתפי מבעל הדין השני משום דסומך ע"ז שהוא עצמו ביררו ומסתמא לא חשיד ליה שיחניף לחבירו נגד הדין ע"כ סוגית הגמרא לפירש"י ודברי אשירי. והשתא נראה לדמות נ"ד להני סברות דכשהעשירים והתקיפים בוררים מעריכים גם משלהם כדמבואר לעיל שמ"מ הרוב הן מאותן שאין להם שום שייכות כלל כה"ג צייתי העשירים טפי שלא יתבלבל הסדר ולא יבקשו עוד ערעורים בתקיפותם דסברי ודאי קים להו להני מעריכים שכך עולה לנו כנגד הצבור שהרי מבוררים שלנו היו בדבר והיו מדקדקים אחר זכותינו אלו היו יודעים שאין ערכנו מגיע ועולה כך לא היו שותקים וגם אילו המעריכים שבררו העשירים נוח להפך לדקדק בזכות הצבור משום דלא מסתפו מן העשירים לפי שהם ביררום לא חשידי להו וכ"ש כשביררום ראשי הקהל שיניחו לעשירים ולתקיפים לברור גם משלהם דבהכי צייתי לכל מיגדר מילתא והראשים עצמם נוח להם כדלעיל אבל בבינונים אין להקפיד בכל הני דבלא"ה צייתי ולא מסתפי מנייהו. אמנם דוקא בזמן שהעשירים רוצים לברור משלהם אנשי אמת אבל אם מחזיקים לכו ברמאים ובעלי תחבולות כלל וכלל לא:
688
689שאלה שמה חבורת ישראל דרים בעיר אחת ויהי לימים יצא תגר וחירום על העיר וכל העיר יר?י?אים ודואגים פן תלכד העיר בחזקה או בעוקבא ומפקחים לבנות ולהחזיק בדקי העיר בחפירות ובבניינים וממנים שומרים ביום ובלילה לשמור וכן שלטוני העיר קראו ג"כ ליהודים שיעזרו ויסייעו גם הם לחזק בדקי העיר ושיעמידו ג"כ שומרים לפי ערכם ונפלה מחלוקת בזה בין בני חבורה העניים רוצים שכל ההוצאות לצרכי הללו יהיו נגבים לפי שבח ממון והעשירים רוצים שיהיו נגבים לפי הנפשות ויש מהן אומרים שיהא נגבית לפי הבתים. דינא דהני מילי היכא הוא:
689
690תשובה יראה דדברים הללו אינם נידונים על בוריין בדין תורה לפי אשר נמצא בספרים לבד אלא גם צריכים נדונים לפי ראות עיני הדיין האיך הוא ענין התגר והחירום ולפי אשר הוא הציווי מן השלטונים כמו שאבאר ובתחילה אבאר דין התלמוד ופסקי הגאונים אשר ידעתי ומצאתי ואח"כ נחלק בדבר לפי הענין. בפ"ק דב"ב תנן כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצירות צריכים לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וקאמר עלה בגמ' בעי מיניה ר"א מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות ומסיק עלה שם באשירי דכל מילתא דלית ביה סכנות נפשות לא אזלין אלא בתר ממון וה"נ אמרינן פ' הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכן כל מה שמחדשים אומ"ה שמדות ופורענות על ישראל אפי' אם מענים אותם ביסורים ובמניע' ממאכל וממשתה גובין הכל לפי ממון דעיקר כוונתם על הממון עכ"ל. והתוס' מקשים שם מהא דאמרינן בפ' בן סורר ומורה דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא התם משום דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' עד מ"מ אין מחשבין בו אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו כנגדם לא יזיק לגופם הלכך לא חשיב סכנות נפשות עכ"ל. תו מסקינן פ"ק דב"ב דגובים לפי קירוב בתים וכתבו התוס' עלה וז"ל פר"ת ונותנים עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים ולפי שבח ממון נמי הן גובין וכ"כ אשירי בשם הר' יוסף הלוי דשבח ממון הוא העיקר ומחלקין תחילה לפי הממון ואח"כ מחלקים לפי קרוב בתים ומסיק באשירי דדברים הללו היינו בזמן שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא לאותן שבאים דרך ליסטיות או באקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זע"ז מסתברא בכה"ג לא איכפת לן בקרוב בתים כלל דלגבי כרקום שכבשוה עיר קירוב בתים וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי הנפשות ושבח ממון היינו דוקא ממון דמטלטלי דליכא למיחש על המקרקעי ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם גובין לפי כולן הואיל ועל כולן הן באים עכ"ל. ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם ועל ענין שומרי העיר דמתחילה שומרים בעצמן בלילות ואח"כ נתפשרו הקהל לתת דבר קצוב לשנה נראה בעיני אע"פ שמתחילה היו שומרים לפי הגולגולת אם דל אם עשיר מ"מ אחר שכבר הושבה השמירה לדין תורה דאמרינן פ"ק דב"ב דמחשבין לפי ממון בתר השתא אזלינן ואם מתחילה כשהיו נכרים מושלים ומופקדים על השומרים שינו מידת יהודית להשוות דל ועשיר ועתה שהוטל עלינו הדרנא לדיננא ואין לנו לשנות מדין תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון דבשלמא כשהן שומרים לעצמן דין הוא דתהא השמירה לפי הגופים שהן בני השמירה וכן גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבה יותר אבל עתה שנותנין דבר קצוב אין לומר כיון דהממון שהן נותנין הוא תחת שמירת עצמן שהיו שומרים בתחילה והעשיר לא ירבה והדל לאימעיט דהא אמרינן פ"ק דב"ב הכל לכריא דפתיא אפילו מרבנן כו' ומסיק מהר"ם דדבר פשוט הוא כמו שכתב ע"כ. ומהשתא נבאר שאילתינו דבר דיבור על אופניו ונראה דאם החירום והתגר מצד מושל ושר תקיף שאפשר לו להחזיק העיר למס עובד אם ילכדה אז דיינינן דאין הכרקום בא אלא על עסקי ממון דאין כוונתם להשחית העיר שאנשי הצבא בוזזים ושוללים וחוטפים כל ממון המטלטל הנמצא ולכך אין מחשבינן רק לפי שבח ממון וכה"ג אמרינן פ"ק דכתובות כאן בכרקום של אותו מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת ופי' רש"י דכרקום של אותו מלכות אין רצונם להשחית העיר כי כשכובש העיר הסמוכה למלכות מחזיק למס עובד ולכך אין פנאי לנסך וא"כ נראה דכש"כ דהיכא שאין כוונת הכרקום להשחית העיר ורצונם להחזיקם למס עובד שאז אין הורגין וממיתין בה שום אדם מק"ו דאין מנסכין ואע"ג דהתוס' שם מפרשין בע"א האי דכאן בכרקום של אותו מלכות ויש פנאי לנסך ועל פירש"י מקשין טובא מ"מ בהך סברא דהיכא דכוונתם להחזיק העיר למס עובד שאז אין מקלקלין ומשחיתין בה לא פליגי כלל דלבעול או לנסך אין בזה השחתת העיר וק"ל. והא דכתבינן לעיל שדרך הכרקום לשלול ולבוז כל ממון המטלטל א"כ היינו צריכין לחשוב לפי כל שבח המטלטלין ואפילו בגדים ושמושי דערסא וספרים וכש"כ חפצים של כסף וזהב יותר משטרי חובות של נכרים ומ"מ קשה לדקדק כולי האי ולקמן בסוף תשובה זו נבאר יותר אבל מ"מ לפי הנפשות אין מחשבין. ואע"ג דנהי נמי דהיכא שבדעת הכרקום להחזיק העיר אין הורגין וממיתין בה כשילכדוהו מ"מ רגילות הוא הרבה פעמים כשבני העיר עומדים כנגדם לזרוק בהן אבנים וחצים וממיתין וחובלין בהן אח"כ אם ילכדו העיר הורגים וממיתים גם הם בבני העיר מתוך חרון אפם כדי לנקום נקמתם וא"כ הוי נמי סכנות נפשות ויגבו גם לפי הנפשות לא אמרינן הכי שהרי תירצו התוס' לעיל אההיא דבן סורר ומורה דדוקא הבא במחתרת נידן על שם סופו אבל מה שמחשבין לצורך שמירת העיר וכן לעמוד כנגד הגייס לא דיינינן על שם סופו אלא כתחילתה שאם באין על עסקי ממון אין מחשבין רק לפי שבח ממון משום דהגייס ובני הכרקוס אם לא יעמדו כנגדם לא יזיקו לגופם כלל א"כ השמירה אינו אלא בשביל הממון שאם יתרצו להתיאש מן הממון לא יצטרכו לדא?ו?ג על הנפשות ולא דמי לבא במחתרת דהתורה חשבה אותו לרודף שמותר להרגו ע"ש סופו דשאני התם דהתורה חסה על פקוח נפש של ישראל וכיון דאפשר והווה הוא שיהא בעל הממון נהרג חשוב אידך כרודף ואין לו דמים. ונראה ג"כ דאף אם הענין כך הוא בעיר המוקף כרקום וגייס שאף אם היו בני העיר מרוצים להתיאש מן הממון ולפתוח העיר לגייס שיתפוש העיר למס עובד אלא שאין כח ורשות בידם מפני בני חיל מושל כעיר שהם שולטין עליהם ועי"כ הוא בא לסכנות נפשות מ"מ אין לחלק דסתמא קאמרי התוס' והיכא דבדעת ורצון הגייס והכרקום על עסקי נפשות דמחשבין אף לפי הנפשות רוצה לומר אם בענין זה שהכרקום היא מחבורת לסטין רקים ופוחזים או כגון מלך או מושל המתריס בעיר הזאת לא בשביל להחזיק במס עובד אלא רק כדי להשחית מדינתם של אותו מושל שהוא מתנגדו ועושה בדרך נצחון ולהכעיס כל כה"ג ודאי באין גם על עסקי נפשות וגם הורסים נותצין ושורפין לפעמים הכל כדי לקלקל כה"ג גובין אף לפי הנפשות גם לפי מקרקעי אם יש לחוש עליהם. וכל מה שמחשבין לפי הנפשות נראה דאנשים ונשים וטף שוים בדבר דלכולהו אית להו סכנת נפשות ואע"ג דאמרינן פרק אין מעמידין אשה כלי זיינה עליה ופי' האשירי שם משום דהאשה אומללה ושפלה ואינה בת מריבה אין מתקנאים בה ואין הורגין אותה רש"י לא פי' כן אלא פירש דכלי זיינה עליה לפי שמאנסין אותה לזנות ולכך בטוחה היא מן ההריגה ולפ"ז בתרי גווני היא בסכנה חדא משום ערוה וחדא משום סכנת נפשות דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו ונהי נמי דסברת אשירי אמת היא דהא חזינן כמה עיירות שנלכדו בזרוע ושנהרגו האנשים ובנשים לא שלטו את ידם מ"מ גם סברת רש"י אמת שיש לחוש לאונס הזנות ואפי' אותן שאינן צנועות דלא מסרו נפשייהו מ"מ שמץ לעז טובא הוא להן ובטף נמי הסכנה ברורה שמא יחטפום כדי להעבירם לדתם ועל ענין השמירות בלילות נראה דבין אם התגר והחירום על עסקי נפשות או על עסקי ממון אם צוו השלטונים על היהודים שיעמידו בכל לילה שנים או ג' מהן לשמור כמו שהם שומרים בכל לילה לפי ערכם והנכרים רגילים לשמור לפי סדר הבתים ולפי האנשים אם דל אם עשיר וחוזרין חלילה גם היהודים צריכים לשמור בענין שהן שומרין וכאשר הן מצווים הכי משמע מתשובת מור"ם דלעיל דאם שינה מידת היהודים ודין תורה אזלינן בתרייהו ואע"ג דנוכל לומר דהתם היו רוצים הנכרים שכל אחד מאנשי העיר ישמור בעצמו ולא ישכור אחד מן השוק במקומו וא"כ גוף העני טוב לשמירה כמו גוף העשיר והכי מסיק בתשובה אבל לעולם היכא דלא קפדי לשכור שכירים י"ל דהוי כמו שפשרו עבור סך מעות דהעשיר ספק בידו יותר לשכור מהעני מ"מ הואיל וצוו לשמור על הדרך שהן שומרים הוי כדינא דמלכותא ואזלינן בתרייהו אא"כ נתפשרו מהן בסך ידוע דתו לית לן גבייהו ולא מידי אלא אותו הסך וא"כ צריכין לגבות אותו סך בינינו ובין עצמנו לפי דין תורה. אמנם נראה דבכל כה"ג בין בבנין בין בחפירה בין בשמירה וגם הא דכתבינן לעיל כשגובין לפי כל הממון המטלטל דמחויבין אף הבגדים ושמושי דערסא וגם הספרים לגבות מהן וגם לפעמים מן הבתים וחצירות בכל ענינים הללו המוטב הוא שיעשו פשרה ובצוע נכון נוטה לכל הקצוות ביניהם ולא יתעקשו לומר דיש דינא דקשה מאוד לכוין דין תורה בתמצית בכל כה"ג ומי לנו גדול בדורו ממור"ם דבתיווני דליבא הוי יתיב וכתב בתשובה על כה"ג דיעשו פשרה משום דאין לכוין יפה דין תורה וכ"ש אנן יתמי דיתמי:
690
691שאלה שמו מנהג הוא בארץ הזאת כשהמושל בא לעיר אחת מעיירותיו שאין דירתו שם צריכין היהודים הדרים שם לתת כ' ליטרא וחצי ווינע"ר למרשל"ק שלו והוא מחלק קצת לעצמו קצת לחדרנים קצת לשומרים הפתח ולנערים נושאי חרבו וגם לפעמים הרבה תובעים להשאיל לו מצעות ושמושי דערסא או ליתנם לו היאך גובין עולים הללו:
691
692תשובה יראה דכל כה"ג עיקר תליא במנהג המדינה ואף בארץ הזאת חלוקים העיירות בזה במקצת מקומות גובין אותם כ' ליטרא וחצי חצי לפי מנין בתים של ישראל שבעיר בתי עשירים ועניים כולם בשוה וחצי השני נוהגים לתת מן הקופה של צדקה כמו שהתיר ר"ת לתת מעות של צדקה לשומרי העיר משום דהציבור רשאין לשנותן לדבר הרשות וכן נוהגים בכל מקום בארץ הזאת לתת מן הקופה של צדקה לשלוחי המושל כשעוברין בדרך העיירות ובמקצת מקומות נהגו לתת עשרים ליטרא וחצי (הללו) הכל מן הקופה שגובין שאר עולין לפי שבח הממון. והמצעות ושימושי דערסא נוהגין ברוב מקומות להשאיל או ליתן לפי הבתים בית ובית בשוה אמנם דוקא בזמן שהמושל תובע המצעות לצורך עבדיו או משרתיו הנלוים אליו אבל לפעמים מצוה שיתנו או שישאלו מצעות לשר א' העובד לו בחצירו או לבעל חצר שלו או לשאר שר יועץ שלו כה"ג לא ידעינן ביה מנהגא. גם נראה דכל המנהגים דלעיל לא ידענא למצוא סעד וסמך יפה להם דנראה לפי דין תורה כל אלו העולין אינו נגבין אלא לפי שבח ממון כדכתב אשירי פ"ק דב"ב אמנם שמעתי מבעלי בתים שבתחילה הוקצבו עולים הללו על יהודים מפני שדרך הוא כשמושל בא לעיר מטיל על כל הבתים שבעיר לתת אכסניא ולהכניס בני חילו והיו היהודים יראים פן יכנסו לבתיהם רקים ופוחזים ויותר מן הראוי ויקלקלו וירשיעו להם קבלו עליהם לפייס המרשל"ק כי הוא המראה ובורר האכסניא לבני חילו שלא יכניס לבתיהם כ"א כראוי וגם תביעות המצעות הוא בשביל זה שיפטרו מלהכניס בני חילו ויצטרכו להציע להם מצעות ושמושי דערסא והחדרנים ושומרי הפתח קבלו עליהם ג"כ לפייסם כדי שיפתחו להם בבואם אל המושל לפקח על עסקיהם והנערים נושאי חרבו כדי שלא יחטפו המטרונות כדרכם. ולפ"ז קצת טעם לגבות אלו כ' ליטרות וחצי מקצתן לפי הבתים כדי שלא יתקלקלו בהכנסם בני חילו לאכסניא ומקצתן לפי שבח ממון מה שנותנים לחדרנים ושומרי הפתח וזהו עיקר צורך לבעלי כיסים ועשירים והטילו על קופת הצדקה כדי שלא יתמהמה ויבא לידי תקלה שהרי רשות בידם לשנותם אפי' למשתי בהו שיכרא כדלעיל והמצעות שגובין לפי הבתים היה ג"כ מתיישב בזה דלא קבלו עליהם קצבא זאת אלא כדי שיפטרו בעלי בתים מלתת אכסניא לבני חילא יותר מהראוי וגם כי אין המושל חפץ רק מצעות ואף אם יתרצו לפייסו בכסף ע"ז לא יקבל מפני שהוא צריך למצעות ולא ימצא לקנות כ"כ מהר ולכך לא היה נראה להה לגבות לפי שבח ממון. אמנם בזה יש לחלק דלפעמים יש בבית א' שנים או שלשה בעלי בתים ובית שני רק אחד למה יתן הא' כאותם שנים או שלשה הא מסקינן בפ"ק דב"ב אכסנאים לפי בני אדם מתחלקות ולא לפי בתים ופרש"י שם אכסנאות שנותנים לבני חיל המלך והיינו מעין נדון דידן. ותו דלפעמים אדם בינוני יש לו בית קטן ולעשיר בית גדול ראוי לקבל הרבה אכסנאי ואיך יתכן שיתנו או שישאלו המצעות ושמושי דערסא בשוה וצריך לומר דהראשונים שהנהיגו כך דלא חלקו אמנם בכל הדברים דלא ידיע לן מנהג בברור אית לן למיזל בתר בצוע ודרך פשרה קרובה ונוטה להדין והסברא והעשירים לא יצמצמו ביותר דלפום דינא הנמצא בספר לכאורה הכל נחשב ונגבה לפי שבח ממון גם הבינונים והעניים אל ידקדקו ביותר דנהי נמי דאמת היא כמו שכתב האשירי דכל כוונת האומות בהטלת משא על היהודים הכל בשביל הממון מ"מ גם זה אמת אשר בזמנינו נתרבה רשעתם עלינו ויקוצו מפנינו ואנחנו כקוצים בעיניהם כמה פעמים מרבים לתבוע תביעות ולהטיל עולים שהן כה"ג שאין מבקשין במזומן בשביל ריבוי הבעלי בתים וגודל דירותיהם אפי' שאינם כולם עשירים בממון. ולכך קשה מאוד היה להעמיד דברים הללו על דין תורה:
692
693שאלה שמז אפטרופוס של יתומים נתן ממון היתומים לזכותם ולטובתם לראובן במעמד שלשתן מי הוי נתינה או לאו:
693
694תשובה יראה דלא מהני דלא תקנו מעמד שלשה בכה"ג וראיה מהא דכתב אשירי משם הרמב"ן פ"ק דגיטין דאם שלח הנותן שליח להקנות במעמד שלשה לא מהני משום דקנין מעמד שלשה מלתא בלא טעמא היא והבו דלא לוסיף עליה והביא ראייה לזה מעובדא דאיסור גיורא פ' מי שמת שלא היה ירא רבא שישלח איסור שלוחו אליו ויקנה לרב מרי במע"ש משום דלא הוי קנה כה"ג. ומסיק דאם שלח המקבל שליחו אל הנותן והנפקד דמהני דלא אמרינן הבו דלא לוסיף אלא לענין הפקעת ממון מיד הנותן ולא לענין זכיית המקבל ע"כ. והשתא נראה בנ"ד מכ"ש דלא מהני דמה התם דעשאו שליח מדעת וקי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו אמרינן הבו דלא לוסיף גבי אפטרופוס דמפקיע ממון היתומים שלא מדעתן ק"ו דלא לוסיף עליה ואע"ג דכתב אשירי בשם ר"ח פ"ק דב"מ לענין תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאע"ג דשליח שעשאו מדעת לא קנה אם תפס למשלחו אפטרופוס תופש ליתומים אפי' במקום שחב לאחרים קנה משום דיד אפטרופוס עדיף משליח שעשאו מדעת י"ל דהיינו לזכות היתומים שווייה רבנן ידו כיד היתומים אבל לענין הפקעת ממון לעולם לא עדיף אפי' כשליח. וכעין זה אמרינן פ' הנזקין יתומים הרי הן כהקדש לטובה ולגריעותא אינם כהקדש ואע"ג דפי' רשב"ם פ' מי שמת דהך תקנה דמעמד שלשה נהי דהלכתא בלא טעמא הוי היינו בלא טעם גמור אבל מ"מ קצת טעם היה לחכמים לדבר משום תקון העולם שמידה זו נוהגין בין התגרים שלא יצטרך לעדים ולקנין בכל פעם א"כ לפ"ז הוה לן למימר דמהני אף באפטרופוס של יתומים דאי תימא דלא מהני הוי רעה לדידהו דזימנין דאיצטרך אפטרופוס לתגר בנכסיהן ולא משכח מאן דשקיל וטרי בהדיה אי מצרכינן לעדים ולקנין בדידהו וכה"ג מסיק בהנזקין יהיב זוזי ליתמי אפירי ע"ש. מ"מ י"ל דודאי דהיכא דאיכא למימר דזימנין הוי רעה לדידהו מוקמינן להו אדינא ולא מחמרינן בהו חוץ מן הדין כיון דהך חומרא אתי לידי קולא אבל למסמך כולי האי אהך טעמא דזמנין הוי רעה לדידהו ובשביל כך נפקיע ממונא במילתא דלית ביה טעמא ודמדינא לא מהני הקנין לא עבדינן ושייך שפיר למימר הבו דלא לוסיף עליה:
694
695שאלה שמח ראובן הוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונתם שלא ע"פ ב"ד מי אמרינן כה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו:
695
696תשובה יראה דאין לדמות נדון דידן להא דתנן בפרק בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דקי"ל התם דהניח מעותיו על קרן הצבי כמו שאפרש. ולא מבעיא לר"ח ור"ת התם באשירי דסברי דוקא במזונות אשתו משום דאפשר מצמצמת היתה במע"י להתפרנס ודמי למבריח ארי מנכסי חבירו דאין חייב חבירו לו כלום משום דאין מצילו רק מן הצער ולא מן ההפסד אבל אם פרע חובו עבורו חייב לשלם לו מה שפרע עבורו וא"כ נ"ד דברי הפסד שהרי א"א ליתומים בלתי מזונות ופרנסה והם אינם בני מלאכה כלל להתפרנס במעשה ידיהם ולכך חייבים ודאי לשלם. אלא אפי' לפי' ריב"א ומהר"ם דמסיק כוותיה פ' הכונס במרדכי דאפילו פורע חובו נמי הניח מעותיו על קה"צ מ"מ לדידהו נמי אין הטעם אלא משום דהא נמי חשיב מבריח ארי דאינו מצילו מן ההפסד אפי' אם הב"ח דוחק ותירץ ר"י על שני טעמים דלא חשיב מציל מן ההפסד פורע חובו כיון שמן הדין הוא חייב לו. ונראה לבאר טעם זה דכיון דמן הדין הוא חייב לפרוע לו מה לו לזה להוציא מעותיו במקומו הואיל ולא בקש ממנו ול"ד למבריח ארי היכא דברי ההפסד דנוכל לומר דעתו של זה היה להציל ממון חבירו שלא יהא נפסד ומקולקל וע"מ לחזור ולטול מחבירו מה שההנהו. ולפי טעם זה נ"ד נמי נוכל לומר דלא היה יכול לראות בעוני וחוסר כל היתומים והוציא עליהם ע"מ לחזור וליטול מהן. ולפי טעם ב' שחלק ר"י דלהכי פורע חובו מבריח ארי אפי' בב"ח דוחק משום דמצי למימר הייתי מוצא הרבה אוהבים שהיו מרחמים עלי והיו פורעים עבורי ע"מ שלא להשתלם ומסיק מהר"ם דטעם זה אינו אלא בחוב שהוא מחוייב מן הדין אבל חוב הבא עליו בגזל ובאנפרות לא אמרינן שהיה מוצא אוהבים שהיו מרחמים עליו שהיו פורעים עבורו. ולפי טעם זה נמי נ"ד לא אמרינן שהיה מוצאין הרבה אוהבים שהיו מפרנסים אותם בחנם דכיון דיש לעצמם די למה יפרנסם אחר מנכסיו הא איתא פ' מציאת האשה דלרבנן דר"י יש לו ואין רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ואפי' לר"י דסבר נזקקין היינו ע"מ לפרוע ממנו לאחר מיתה ומחיים לא דדילמא תו לא שקיל כדמפרש התם והכא לא שייך ההיא טעמא לכך נפרעין מהן מחיים. וא"ת מש"ה הניח מעותיו עק"צ בנ"ד משום דהי"ל להודיע לב"ד שהן אבי יתומים נראה דמש"ה אין להפסידו אפי' אי היה ב"ד סמוכין לו וראיה מהא דתנן מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו כו' וכתב שם במרדכי בשם ר"ב דלאו דוקא למדה"י אלא דבר ההוה נקט והשתא אמאי לא נימא דלרבותא נקט ולא מבעיא אי הוה הבעל כאן דאבד מעותיו דה"ל לו להודיע לבעל שרוצה לפרנסה אלא אפי' הלך למדה"י נמי אבד מעותיו אע"כ אין לחלק בשביל שה"ל להודיע. וכ"ת מילי דיתמי שאני דאין לעשות שום מעשה הנוגע בנכסיהם רק ע"פ ב"ד כדאיתא באשירי פ' אלמנה ניזונית אהא דההוא חמרא דיתמי דהוי בידי דרבינא זוטא וכו' דשאני התם דהלוה להם לצרכם ולחיי נפשם והכי מסיק אשירי פ"ב דכתובות דקטן שלוה מאחרים לצורך פרנסתו חייב לפרוע לכשיגדיל כמו שהוכיח ר"מ הלוי התם ואפי' לדברי הר"ר יונה התם דכתב שא"צ לפרוע משום דחיישינן שמא ילוה יותר מצרכו ויבזבז ממונו וטעם זה לא שייך באחרים שהוציא הוצאות על היתומים דמסתמא לא יוציא דרך בזבוז רק לצורך שהרי בני דעת הן ומ"מ צריכין הן לברר שהוציא הוצאות לצורך ולא לבזבז דהכי מסיק אשירי אקטן שלוה מאחרים שאם לוה כדי לבזבז אינו חייב לפרוע לכשיגדיל וכ"ש בד"ד. ונראה נמי כיון דכתב אשירי דקטן שלוה לצורך חייב לפרוע והטעם הואיל ומקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים ה"ה הלואתו הלואה וא"כ אם יש לקטן אפטרופוס אין הלואתו הלואה כמו שאין לו מו"מ אם יש לו אפטרופס כדמסיק תלמודא פ' מציאת האשה ובנ"ד שהוציא עליהם לצרכם נוכל לומר דאפילו אם יש להן אפטרופ?ו?ס חייבים לשלם אם יוכל לברר שלצורך הוציא כיון דברירנא לעיל דלא הוי כמבריח ארי משום דהציל אותו מן ההפסד שהרי היו חסרים לחם ושמלה ומה בכך אם יש להן אפטרופ?ו?ס לאפטרופ?ו?ס גופא אם היה א' מצילו מן ההפסד בלא ידיעתו היה חייב לשלם ואם היו אלו היתומים סמוכים לאותו שהוציא יציאות עליהן ואין להם איפטרופא נראה דמילתא דפשיטא הוא דלא הניח מעותיו על קה"צ דמשנה שלימה בפ' הנזקין דיתומים שסמכו אצל בעה"ב יש לו כל דין אפטרופ?ו?ס עליהן:
696
697שאלה שמט ראובן ואשתו לאה נהרגו ביום הרג רב והיו להם ילדים בני חמש ושש ושבע ולקחום הנכרים והעבירום על דתם ונתפזרו בין הנכרים ונטמעו אין ידוע אם הם בחיים או בחילוף ואלו הילדים ידועים לנו ע"פ עדים אבל אינו ידוע אם היה להם עוד ילדים קטנים כמו בן שנה או שתים ובשנה תשיעית לאחר שנת הרג רב נפטר גד אביה של לאה אשת ראובן שהיה דר במדינה האחרת ולא הניח זרע ליורשו ובא אשר אחיו לירד לנחלה ועמד שמעון אחי ראובן כנגדו וטען הירושה נפלה לפני ילדי אחי ראובן שהן בין הנכרים כי הם זרעו של גד ואני הוא הקרוב להם להיות אפטרופא על נכסיהם וגם אולי ידוע לנו היכן הם ואם ימותו לאח"ז אני יורש שלהם השיב אשר אחי גד ילדי ראובן נטמעו בין הנכרים אולי כבר מתו כולם ואפי' היו עדיין בחיים הרי הגדילו בין הנכרים קודם שנפטר אחי גד וכיון דלא חזרו לדת האמת הרי הן כמשומדים גמורים שאין להם תורת ירושה. טען שמעון אחי ראובן אני אומר עדיין בחיים הן ויש להם תורת ירושה ועוד אני טוען אולי היה לאחי ולאשתו עוד ילדים קטנים שלא הגדילו עדיין בין הנכרים ובמקום אותם ילדים אני בא השיב אשר אני אומר שלא היה להם רק אותם ידועים ע"פ עדים. הדין עם מי בכל אלו הטענות ותשובות:
697
698תשובה יראה דדברי שמעון ואשר שניהם נכוחים הן וכל א' טוען ומשיב דברים הראוין לטעון ולהשיב ואנו צריכין לבאר מן התלמוד ופסקי הגאונים מסקנא דמילתא על כל טענה ותשובה ולמי תמצית הדין נותן. טענת אשר הראשונה שהשיב מתו ילדי ראובן קודם שנפטר גד אבי אמם לאו טענה היא זאת דאוקמינהו בחזקת קיימא כ"ז שלא נתברר שמתו ומשנה שלימה היא בפ' כל הגט המביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכן בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאת ממדה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אלמא סמכינן אחזקה כי הך אפילו לגבי זקן וחולה כ"ש לגבי ילדים ובריאים ואין נראה לחלק דדוקא זמן מועט כשיעור מהלך ממדה"י מוקמינן אחזקת חיות אבל זמן מרובה ח' או ט' שנים לא מוקמינן כולי האי אחזקת חיות ע"כ אין לחלק הכי דהא כל מוקמי אחזקה מנגע ילפינן לה בפ"ק דחולין וכן פירש"י בהדיא בפ' כל הגט אמתני' דלעיל דמנגע ילפינן לה וחזקה דנגע אינו אלא לשעה מועטת כדאיתא התם פ"ק דחולין ודילמא אדנפק בציר ליה שיעורא כו' וא"כ מנ"ל למגמר מיניה אפי' כדי להלך ממדה"י שהוא מופלג יותר הרבה משעורא דחזקת נגע וה"ה דגמרינן מה שמופלגים אפי' שלשים שנים מזמן מהלך ממדה"י ואין צריך להאריך בזה ואע"ג דאיתא פ' המפקיד אמר אביי היכי נעביד נוקמי לנכסי בידי דברתא דילמא שכיבא סיבתא ואין מורידין כו' ומקשים שם התוס' וא"ת הא תנן בפ' כל הגט המביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דלגבי גט דוקא אמרינן בחזקת שהוא קיים משום עיגונה וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסיבתא וברתא כמתה כדאמרינן לעיל דאפי' עביד עיטדא לא מחתינן אע"ג דאית ליה קלא א"נ הכא שנשבו חיישינן טפי דילמא מחו לפי שעשו להם יסורים ע"כ. והשתא לכאורה משמע בשינויא קמא דלא מוקמינן בחזקת שהוא קיים אלא משום עיגונא וכה"ג אבל לגבי ממונא לא אמנם כי דייקינן שפיר לאו הכי דעת התוס' אלא סברי דכל היכא דליכא סברא לא להקל ולא להחמיר ודאי מוקמינן לה אחזקת קיים אלא דקשה להו אמאי החמירו הכא טפי מלגבי גט ותרומה וקרבן ומתרצים דהתם דוקא ראוי להקל משום עיגונא וכן משום אכילת תרומה וקרבן דמצוה נינהו אבל גבי יתומים אדרבה החמירו ולכך נקטו התוס' לשון אדרבה כדי לחזק התירוץ דהתם דוקא ראוי להקל משום עגונה והכא אדרבה ראוי להחמיר אבל אינו ר"ל כלל דלא אזלינן בתר חזקה אלא במקום שראוי להקל. ותדע דהתוספות פ' כל הגט מקשים נמי ההיא קושיא דמקשין פ' המפקיד מתרצים דלגבי יתומים החמירו טפי ולא תירצו מידי דמשום עיגונא הקילו אלמא דס"ל דאפילו היכא דליכא טעמא להקל מוקמינן אחזקתיה וכאן לא רצו להאריך כדי לחזק התירוץ כיון דהאמת הוא דבחד צד מתרץ שפיר וק"ל. וע"כ צ"ל דלא סליק אדעתייהו דתוספות דלא מוקמינן אחזקתא אפילו מדאורייתא ודוקא גבי גט ותרומה וקרבן הקילו חכמים דתקשה לן בשלמא גבי גט יש כח ביד חכמים להקל מדברי תורה מטעם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא תרומה וקרבן מ"ט אלא כיון דמדאורייתא ודאי מוקמינן לעולם אחזקת חיים לגבי ממון הירושה לא שייך לא קולא ולא חומרא היכא דלא תפיש חד מנייהו. ומה שהשיב עוד אשר דכיון דהילדים הללו כבר הגדילו בין הנכרים ולא חזרו קודם שנפטר אחיו גד המוריש ולכך תורת משומדים גמורים להם שאין יורשים את מורישיהם ענין זה צריך ביאור יפה אימתי ובאיזה ענין לא ירשו המשומדים את מורישיהם ולמי נתנה ירושתם ואם חוזרת להם אם יחזרו אח"כ לדת האמת או אם אינה חוזרת להם. הרמב"ם כתב וז"ל ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים ואם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל וכ"כ סמ"ג בלשון הזה ואשירי פ"ק דקדושין כתב וז"ל מכאן פוסקים דישראל משומד יורש את אביו וכן מסתברא דאע"פ שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרשה מ"מ אם אפשר טוב לתת ביד ב"ד דלא יהבינן ליה דאזיל ואכיל בגיותא כדאמר לענין קנס בכתובות ואם ישוב תנתן לו ירושתו ע"כ. ובטור ח"מ כתב וז"ל שאלה לא"א ז"ל ששאלת משומד שהיה נותן ירושתו שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשי המשומד תבעו ג"כ הנכסים. תשובה. רבינו יודא כתב בספר הדינים תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק ונ"ל דאסמכתא בעלמא היא דאף ע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אלא קנס הוא שקנסום חכמים ואסמכוה אקרא וכיון שאין יורשו מיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכיה מעולם בהן ומתנתו לא הוי מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למעבד ביה ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר עכ"ל. ומרדכי פ"ק דקדושין כתב בשם מ"צ גאון ופר"ח דמשומד אינו יורש מן התורה אבל ראבי"ה כתב דיורש דבר תורה אע"פ שחטא ישראל הוא אבל יש כח ביד חכמים להפקיע ממונא דהפקר ב"ד הפקר כדאיתא פ"ק דכתובות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותא ונראה לראבי"ה דאפילו לדברי הגאונים האב יורש את בנו המשומד דאמאי נקנסיה וכן הבעל יורש את אשתו שנשתמדה ואפי' מת מורשים לאחר שנשתמדה זכה בירושתה דלא קנסינן לבעל כו' עד וכן פסק ראבי"ה הלכה למעשה ע"כ דברי הגאונים. ומעתה נבאר תמצית הדין היוצא מדבריהם. הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך הענין דרישת ב"ד אם משומד זה ראוי לקונסו ולאבד ממונו ולאו מילתא דפסיקא היא בכל המשומדים דפקע ירושתם. ומדברי אשירי משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד ב"ד שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דלעיל דכיון דאינו יורשו מיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכיה מעולם בהן משמע מדבריו הללו שאפי' שעה אחת אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושתו וי"ל דההיא עובדא הוה בענין זה דאותו משומד לא הוי ביה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהיה פשיטא ראוי לקונסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לי בה צד זכיה כלל אבל כל היכי דיש בטחון ספיקא שמא יחזור בתשובה היום או למחר או ליומא אחרינא לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אא"כ מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשירי דלעיל. והא דאיתא במרדכי פ"ק דקדושין מתשובת רש"י דהנפקד מן המשומד ושלח יד לזכות בחיי המשומד זכה בו דמשומד לע"ז מין הוא וגופו וממונו מופקר וא"כ כ"ש מה דנפל ליה למשומד בירושה דאכתי לא אתי לידו צ"ל דהתם נמי איירי במשומד דאביק מביק בע"ז ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה. ואי קשה לן בההיא דתשובת רש"י דכתב דכל הקודם בממונו זוכה א"כ אמאי כתבו הרמב"ם ואשירי דבניו יורשים מה שהיה ראוי הוא לירש וע"כ איירי במשומד שהוא ראוי לקנסו מיד כדמבואר לעיל א"כ נימא הואיל ומן הדין ירושה לקמיה דמשומד נפלה אלא דקנסינן ליה א"כ יהא ממונו מופקר וכל הקודם בה זכה לק"מ דודאי ממון משומד בחייו הפקירו חכמים לכל דאין סברא כלל לומר דלא יהא הפקר רק ליורשים דלא מצינו יורשים מחיים אבל ממון של מורישו המשומד שהן כשרים לא הפקירו אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאילו אינו ראוי לירש וממילא יירשו שאר הקרובים וק"ל. ולפי מה דאסקינן לעיל דצריך דרישת ב"ד ופיקוח במשומדים אם ראויים הן להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנ"ד שילדי ראובן הידועים היו נאנסים בקוטנן כה"ג ודאי יש ספק אולי יתעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת ושפיר קטעין שמעון אחי ראובן שהוא יהיה אפטרופ' על ירושת גד זקנם של הילדים עד יתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ יירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם והירושה קמיה נפלה ולא נסתלקה ממנו כשמת המוריש. אמנם נראה דא"ל הכי די"ל דהרמב"ם ואשירי נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס כל המשומדים מיד כשעומדים ברשעתם אפי' שעה אחת ולא חזרו מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד. וכה"ג אמרינן פ"ק דקדושין דגר יורש את אביו הנכרי מדרבנן כדי שלא יחזור לסורו ואע"ג דמדינא לא ירית כדאיתא התם וכיון דטעמא הכי הוא א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המשומד הזה לקונסו אם לאו ואם יש לשמור ולהחזיק בירושתו אם יחזור בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת ב"ד אינו כ"א לפתוח לזה המשומד כדי שיחזור בתשובה ויירש ממון ירושתו דממון נפשו של אדם חומדתו וג"כ בשביל שלא ימרה לבו ולא יקשה רוחו מלשוב משום דהפקיעו ירושתו ממנו אבל אירושת יורשים ודאי לא קפיד ותו דאפשר י"ל דתוכיח סופו על תחילתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמת מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה וא"כ מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאילו מת א"כ יורשי המוריש הן הן היורשים כדמבואר לעיל ואע"ג דבפ"ב דחולין פליגי בה רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו גבי משומד לע"ז ואיתא התם דמעשה היה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובתשובה בא"ז נמי כתב בההיא עובדא דריבה אחת שנאנסה בגזירה ברנק"בורט ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בכה"ג אא"כ מוכח איכא למימר הכא דאיכא ריעותא קמן דעומד ברשעתו לעבור על כל עבירות שבתורה ולא חזינן ביה השתא מידת תשובה במידי אמרינן לכ"ע הוכיח סופו על תחילתו וה"נ מחלק תלמודא התם פ"ק דחולין דלמא שאני התם דאמר כתבו. אפס צריך להתיישב לפום סברותיו דלעיל דחכמים סלקו את המומר מן הירושה כאילו אינו וממילא ירשו אז יורשי המוריש ולא יורשי המשומד א"כ מ"ט דראבי"ה דפסק בעל יורש את אשתו המשומדת אפי' מת מורישיה לאחר שנשתמדה ואמאי הא הבעל לא בא אלא מכח אשתו המשומדת וכיון דהמשומדת ראוי' לקנוס מסלקינן לה מן הירושה דתהוי כמאן דליתא ונמצא יורשי מורישיה ירשו הנכסים אע"כ סבר ראבי"ה כיון דמדאורייתא ירות המשומד אלא משום דקנס חכמים שקלוה מיניה מ"מ כ"כ לא שקלוה מיניה ואית ליה זכיה עדיין שקרוב לירש לדידיה הבו ליה רבנן בירושה ולא לקרובו של מוריש הנכסים. ונראה לחלק שפיר דל"ד כלל ירושת הבעל בנכסי אשתו שנפלה לה הנכסים ממוריש' לשאר ירושת הקרובים דבעל בנכסי אשתו אפילו בחייה זכייה טובה אית ליה בגוויה כדמסיק פ' החולץ ובפ' הכותב דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה א"כ מיד כשמת מורישה של המשומדת נפלה ירושה לקמיה דבעל טפי מלקמה דידו עדיפה מידה לרבא דקי"ל כוותיה. ומה"ט ירתי לה יורשי היבם כדאיתא פ' החולץ ה"נ הכא הבעל במקומה קאי משא"כ באח או בשאר קרוב שאין לו צד זכייה בנכסי אחיו או קרובו בחייו וק"ל. ומה שרוצה שמעון לזכות עוד מטעם אחר משום דמסתמא אשת ראובן אחיו ילדה לו עוד ילדים קטנים שלא הגיעו לכלל גדלות בשעת פטירת המוריש גד זקינה כמו שבארנו בהשאלה נראה דהך טענה נמי טענה ראויה היא וצריך נמי להתיישב בה אמנם יש להשיב כמו שאבאר פ' בתרא דיבמות מוכח דרוב נשים מתעברות ויולדות אפי' בדליתא לאשה ובעלה לקמן אמרינן מסתמא נתעברה וילדה ומוכר התם נמי דרוב גמור הוא מדאורייתא וא"כ אמאי לא ניזול בתר רובא ואע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הא הוכיחו התוס' פ' לא יחפור בשמעתא דניפול דדוקא היכי דאיכא חזקת ממון נגד הרוב לא אזלינן בתר רובא אבל בנ"ד דאין א' מהן מוחזק שהירושה מונח ביד ב"ד ניזל בתר רובא ולא שייך נמי כאן כספיקא דירושה דכאן נמי שמעון אחי ראובן אינו טוען לירש עכשיו מכח בני אחיו אלא טוען דהירושה לא תנתן לאשר אחי גד ותהא מונחת בידו בחזקת בני אחיו שהן בני בתו של גד המוריש והן הן חזקת השבט של גד המוריש דמזרעו הן ואיהו שמעון לא בעי אלא למהוי אפטרופא על הנכסים שאם יצאו בני אחיו מן הנכרים שהם מטומעים שם יטלו ירושתם ואם ישהו בטנופם גם הם עד שיגדלו מאז יטול הוא את ירושתם כי הוא היורש שלהם בלי ספק וכשנפלה הירושה היו אנוסים ממש וכישראל הם לכל דבריהם כי קטנים הוו ופתוי קטן וקטנה אונס הוא והוא יורשם בודאי. אמנם נראה להשיב שפיר ונראה דהא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית בה טעמא המוציא מחבירו עליו הראיה ורובא לא מיקרי ראייה וא"כ נראה דדמיא נ"ד ממש לההיא דפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא יבם אמר את ברא דידי והיבום היה כדין וזכיתי בנכסי מיתנא אחי כי קאתי על שמו לנחלה וספק אמר אני בר מיתנא ואני יורשו והיבום שלא כדין היה דהיה לו זרע דמסיק התם דחולקים ומקשה שם האשירי אמאי חולק הספק כלל דל תורת יבום מהכא לגמרי לימא ליה יבם לספק אני אחיו של מיתנא ואני יורשו בודאי דהנכסים הם בחזקת השבט ואת ספק אם אתה יורשו כלל שאם בני אתה ולא בנו אין לך שום תורת ירושה בחיי ולא תוכל להוציא הנחלה מחזקתה מספק ומתרץ שם אשירי דאיירי דעדיין הסבא אבא דמיתנא קיים והוא קודם לכל יוצאי יריכו וא"כ לא יוכל היבם לזכות רק מתורת ייבום וכדמפרש התם. הא קמן אי לא הוי הסבא קיים היה היבם דוחה הספק משום דהנכסים היו בחזקתו שהרי הוא ודאי אחיו של מיתנא אע"ג דאם היה הספק בנו של מיתנא הוא קרוב טפי מיבם מ"מ חשבינן להו לנכסים בחזקת היבם מפני שהוא ודאי גבי נ"ד נמי אשר אחי גד ודאי הוא לפנינו לירש את אחיו ואין ידוע שום קרוב לירש יותר ממנו וא"כ אי לא משום רובא דלעיל הא הנכסים בחזקתו ואין כח ברוב להוציא ממון מחזקתו כדלעיל (ואשירי קרי') [ואשר קדים] ליה כה"ג ויוציא נחלה מחזקתה לעיל גבי ספק ויבם:
698
699שאלה שנ ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהן חגורה אחת יפה ונפטר ראובן. אח"כ כמו חודש ימים נפטרה גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה והניחה בן קטן והיה חי אחר פטירתו כמו שנה ונפטר גם הוא והנה בעל האשה תובע הכ' ליטרא מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציאם מידו השיב לו בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בתי חגורה עבור אותם כ' ליטרא והלא נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך. הדין עם מי:
699
700תשובה יראה הדבר צריך דקדוק כמו שאבאר. ונראה דודאי דאי לא הוי שום זרע לאשה זאת לא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאיתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל משום דחשיב ראוי אע"ג דההוא ממון אתא לידה כבר אבל כיון דהוי לההיא איתתא בן והניחה אותו חי אחר מותה אותו בן יורש כל כח וזכות שהיה לה בעולם בראוי כבמוחזק וכשנפטר אח"כ הבן יורש אביו כל זכותו וכחו ג"כ אלא שבן ראובן טוען דהצוואה לא היתה אלא אדעתא דתקנה בהני מעות חגורה יפה וכוונתו ההיא כבר נתבטלה קודם שהוציא מעות מידו נראה לכאורה דשפיר קטעין וכה"ג איתא במרדכי פ' אע"פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כ"ץ דלא זכו יורשי היתומם באותם מעות כל עיקר דמשום דאמדינן לדעתיה שלא הקצה אותו אלא ע"מ לכונסה ור"י וא"ז פסקו התם כמותו וכתב דאומדנא גדולה היא שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהן מצוה ואע"ג דראבי"ה פליג עלייהו התם וכתב לא כל האומדנות שוות וכיון דהוקצה המעות לעניים נעשה נדר וזכתה היתומה בהן מיד וזכו היורשים מכחה וא"כ בנ"ד נמי דכיון דקי"ל דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי מיד זכתה האשה בהני כ' ליטרא ואתי יורשים וזכו מינה מ"מ מה בכך אכתי פלוגתא דרבוותא היא ולא מפקינן ממונא. אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנא דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנא גדולה שלא כיון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא לתנם במתנה לאינשי מעלמא משא"כ בנ"ד דאמרינן בפ' י"נ ובפ' מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בנו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לומר דגמיר ודאי להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו וא"כ איכא למימר דבענין זה כ"ע מודו דאמרינן עלה לא כל האומדנות שוות. עוד היה נראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסינן בפ"ב דביצה ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלוני ולינסיב ברתא אר"פ ד' מאות זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לו ד"מ זוזי ולנסוב ברתא אבל אמר לינסוב ברתא והבו ליה ד"מ זוזי אי נסיב קשקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפירש"י ומהתוס' שהטעם הוא משום דאמרינן תפיס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו ד"מ זוז לפלוני זכה בהן משום דככתובים וכמסורים דמי ומאי דקאמר אח"כ ולינסיב ברתא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וה"ה בנ"ד מה שאמר שיתן מנכסיו לבת בנו כ' ליטרא אותה צוואה מיד ככתובים וכמסורים דמי ומה שצוה אח"כ שתקנה בהן חגורה תפיס ל' ראשון וחגורה אי בעי קניא ואי בעי לא קניא. אמנם כל ימי תמהתי אהך פיסקא דתלמודא דבשלמא אהא דקאמר לעיל מיניה האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה איכא למימר ביה תפוס ל' ראשון משום דהואיל ויצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למהדר אבל שכ"מ מצי למהדר לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה האיך נוכל לומר תפוס ל' ראשון ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמוייה להא מלתא אחריתי:
700
701שאלה שנא ראובן ושמעון הוציאו דייתיקי על לוי איך שאביו צוה במתנת ש"מ לתת לכל א' מנה מנכסיו ולוי מערער נגדם ומכחיש להם כמה דברים בענין הצוואה שאם היו אותן דברים אמת לא היתה בצוואה ממשות כלל והמה מכחישין לו באותן הדברים ואומרים שהוא משקר כדי לפסול הצוואה אח"כ נתפשר לוי עם ראובן ופייסו בדמים כפי חלקו או קרוב לחלקו ושמעון פושט את הרגל ועומד בטענותיו הראשונים. ושמעון משיבו אם כדבריך למה נתת חלק לראובן השיבו לוי מה לך עלי אם הייתי נותן לראובן כל אשר לי בחנם. הדין עם מי:
701
702תשובה יראה דיפה משיב לוי בזה דלא מצי שמעון להוכיח להו דמשקר בטענותיו לפסול הצוואה מדנתן לראובן חלקו כמו שאבאר. ולא מבעיא אי ראובן פקח בטענותיו דמצי למימר טריחא לי מלתא לפלוג בהדיה אלא אפי' אי ראובן נוח יותר משמעון מ"מ מצי למימר מקרבא נפשאי טפי לגבי ראובן לוותר כנגדו ולא רציתי לחלוק עמו אע"פ שידעתי שהדין עמי ודמיא להא דתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת אמרו חכמים שיכול לומר אל היבם לאחיך הייתי רוצה ליתן אבל לך אין רצוני ליתן ותנא עלה בגמרא ואפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח וכתב שם אשירי בשם גאון דדוקא פסק לחתנו אבל פסק לבתו שתנשא בו לזה צריך לתת לאחיו שהרי לבתו פסק ועדיין היא קיימת. אלמא כל היכא דמצי למטען ולומר מה שנדרתי או עשיתי בשביל פלוני זה מאהבתי אותו נדרתי לו או עשיתי ואי אפשי לעשות כן לאחיו או לחבריה טענתיה טענה ואי ק"ל דאמרינן פ' הכונס דן רב כר"מ שאם כתב לראשון ולא חתמו לו לשני וחתמו לו איבדה כתובתה ובפ' מי שהיה נשוי מסיק רב אשי נמי הכי דבב' לקוחות אבדה כתובתה מטעם דאם איתא דנ"ר עשתה לבעלה הו"ל למעבד בראשון ואמאי לא טענה מקרבא נפשי' לגבי ב' וחתמתי לו בשביל אהבתו כדי לקיים לו המקח לפי שעה אבל לא' שנאתי ובטלתי לו המקח ולא חשתי על נ"ר של בעלי לק"מ דהתם בלא"ה דברים שבלב הם שהרי חתמה לב' אלא דקים להו לרבנן דרגילין נשים למעבד נ"ר לבעליהן. ומש"ה כי טענה הכי טענתה טענה והיכא דאית לן גילוי מלתא דהך איתתא לאו רגילה למעבד נ"ר לבעלה לא שבקינן לה למטען אע"ג דלית לן הוכחה גמורה. ותו דל"ד נ"ד להתם דהתם מתוך אהבה ושנאה תבטל נ"ר של בעלה והא לא אמרינן ועוד דהיינו צריכין לומר דמתוך אהבתו של שני חתמה לו לקיים המקח לפי שעה ולא לעולם וזה דוחק וכל זה ליתא בנ"ד. ואין להקשות אנ"ד מהא דאמרינן פח"ה ואי דל"ל צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופירש שם ר"ח דאי לאו דקרקע דלוקח הוי לא היה המערער מקבל ממנו דורון מאותו קרקע ופסק מיניה מהר"ם במרדכי שם דאם אחד מבקש חבירו להתיר לו הישוב שנה אחת הורה והוכח בזה שאין לו חלק בישוב דאל"כ לא היה מבקש ממנו להתיר לו שנה ויחזיק בזה טענותיו של כנגדו על הישוב לעולם ע"כ ולפי סברא זו בנ"ד נמי נימא אי לאו דידע שיש ממש באותו דייתיקי לא היה מתפשר עם ראובן ויחזיק בזה טענותיו של שמעון דהא קמן התם אמרינן האי סברא אע"ג דלצורך עצמו היה מבקש התרת היישוב יש לחלק דודאי לגבי מערער גופיה לא קעביד מלתא שיחזיקו בו טענותיו אבל לגבי אחריני אפי' לגבי אחיו דמצי לתרוצי שפיר דמשום דמקרבה נפשיה לגביה קעביד הכי ואינו חושש כי סבור שלא יתחזקו טענותיו שלכנגדו בזה:
702
703שאלה שנב פלוני א' שתוקי ולא היה לו זרע והיה לו בית ונטה למות וצוה במתנת ש"מ לתת הבית לאמו וכשמת בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר. כחו של מי יפה של ראובן מחמת חזקה שהחזיק או של האם מחמת הצוואה של שכ"מ:
703
704תשובה יראה דחולקים הבית שוה בשוה כמו שאבאר ונראה דהאי שתוקי דין גר ממש יש לו. ולא מיבעיא היכא דבדקינן לאמו ולא ידעינן ממאן נתעברה דודאי אינו נוחל ומנחיל דלא ידע אבוה מאן הוא אלא אפי' אמרה אמו מפלוני נתעברתי מוכח בסוגיא פ"ק דכתובות דאע"ג דקי"ל כר"ג וכאבא שאול פ' בתרא דקדושין דהיה קורא לשתוקי בדוקי והיכא דקאמר' לכשר נבעלתי נאמנת על הוולד אפי' ברוב פסולין אצלה היינו מטעם דאשה מזנה בודקת ומזנה ולכך מהימנינן לה אפי' על הוולד אע"ג דל"ל חזקת כשרות אבל לענין ירושה להאמינה מפלוני נתעברתי וירש אותו פלוני או משפחתו יירש אותו דהתם לא שייך טעמא דאשה בודקת ומזנה ודאי לא מהימנינן לה אא"כ מודה שממנו נתעברה דפריך התם אילימא דמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא מי ידעינן אבוה מנו וקאי נמי הך פירכא אברייתא דתני התם בה בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד"ה הולד שתוקי ומדתני עדות אשה בבתה וקבעי לאוקמי לענין ירושה והיינו ע"כ שהאשה מעידה שמפלוני נתעברה ואפ"ה פריך פשיטא דמשתקינן אותו ואף כי הדין הזה א"צ ראיה דפשיטא דאין האשה נאמנת מפלוני עשיר נתעברתי ואפי' אי תפשה מפקינן מינה ואע"ג דכתב הרמב"ם גבי א"ב דפנויה שאמרה מפלוני נתעברתי א"נ דבן פלוני הוא ונ"ל דחוששין לדבריה ואסור בקרובת פלוני עכ"ל. הא קמן דלדעת רמב"ם חוששין לדבריה מ"מ י"ל היינו דוקא לענין חומר עריות אבל לענין ירושה פשיטא דלא מהימנה כל עיקר ואע"ג דמסיים נמי התם שאם אמרה בני זה ממזר הוא הוי ספק ממזר היינו משום דאפי' לא נבדקה האם ספק ממזר הוא כדפריש התם וכן מוכח בפ' אלמנה לכ"ג באשירי דמייתי הני ג' גווני דפ' י' יוחסין דמפ' פלוגתא דרב ושמואל בארוסה שבא עליה ארוס וגוונא מציעא מפרש דשתוקי דקאמר שמואל היינו לענין ירושה ומשמע התם מדברי האשירי דאפי' אי בדקינן לאמו ואמרה דמארוס נתעברה משתקין אותו מנכסיו ואפי' אי תפס מפקינן מיניה כיון דלא מהימנא שיירש הוא את פלוני ואת משפחתו ה"ה איפכא נמי דמ"ש וא"כ א"א שיהא יורש ונוחל והרי הוא כגר גמור ובגר פליגי רבוותא אי מהני צוואת שכ"מ דידיה או לאו דבאלפס פ' מי שמת בשם ר"ה גאון ורמב"ם וסמ"ג ס"ל דהא דאמר התם בעובדא דא"ג מתנת שכ מ כירושה שוויוה רבנן וגר דליתיה בירושה ליתא נמי במתנת שכ"מ לא קאי אלא היכא שהגר נותן במתנת ש"מ למי שראוי הוא ליורשו כגון איסור לרב מרי שהיה בנו רק שלא היתה הורתו בקדושה אבל גר שנתן במתנת ש"מ לאינש דעלמא מהני ביה מתנת ש"מ ופי' רמב"ם וסמ"ג הטעם משום דלשון ירושה ומתנת ש"מ לגבי יורש אחד הם ואם אתה אומר יקנה נמצא זה כאילו יורש את אביו ע"כ. ורב אלפס כתב הטעם דכיון דהוי ראוי ליורש מתנת ש"מ כירושה שוויוה רבנן כלומר רבנן דיינינן ליה דלא כיון לשם מתנה אלא לשם ירושה וכיון דליתא בירושה ליתא נמי במתנת ש"מ. ואשירי פ' מ"ש תמוה טובא על חילוק זה דבין נותן למי שראוי ליורשו ובין שנתן לאינש דעלמא דכיון דאידך נמי אינו יורשו כאיניש דעלמא מנ"מ אם ראוי ליורשו ורוצה הוא לפרש דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן שכל מי שאינו יכול להוריש אינו יכול לתת מתנת ש"מ וכ"כ בתשובה דדברי רב אלפס תמוהים הם וכל הגדולים נחלקו עליו וכתב בטח"מ דהראב"ד ג"כ השיג על הרמב"ם במה שחילק במתנת ש"מ וגר בין נתנו למי שהיה ראוי ליורשו ובין נתנו לאינש דעלמא והשתא לדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנת שכ"מ וזכיית ראובן לאו כלום דמיד כשמת השתוקי קם הבית בחזקת אמו ולא בא לכלל הפקר לעולם ולדעת אשירי וראב"ד לא קנתה האם כלום במתנת שכ"מ ובמיתת השתוקי נעשה הבית הפקר וזכה בו ראובן ובפלוגתא דרבוותא כה"ג דלא תפיש חד מנייהו דינא הוא דחולקין כמו שאבאר לקמן וא"ת דבנ"ד אפי' רב אלפס וחביריו מודים דלא מהני מתנת ש"מ דאיקרי נמי ראוי ליורשו האם את בנה היכא דליכא יורש מן האב והכי ס"ל לר"י משום ר"ש בן יהודה פ' י"נ מדדריש מטות להכי היכא דליכא קורבת האב כגון גר האם יורשת הבן כך מפרשים התוס' בשם ר"י ור"ת*. ואע"ג דאנא לא קי"ל הכי אלא כסתם מתני' דפליג עליה התם וכן מוכח בהדיא בתוס' פ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דמפרשין התם ההיא דריש פ' בן סורר ומורה דאין קרובי האם יורשים אפי' היכא דליכא קרובי האב מה בכך מ"מ מיקרי טפי ראוי היה ליורשו מהורתו שלא בקדושה דליכא מ"ד דירית ליה לאבא וי"ל דיש לחלק דהורתו שלא בקדושה אע"ג דמדין תורה פקע ירושתו מ"מ בנו הוא ואשכחן בכל דוכתא האב מוריש לבנו ושייך ביה טעם הרמב"ם וסמ"ג שאם אתה אומר יקנה נמצא זה כאילו יורש את אביו אבל האם את בנה דבשום דוכתא לא אשכחן ירושה מצד האם אין זה נראה כאלו יורש את בנה והכל יודעים שבמתנת ש"מ היא נוטלת ומה"ט נמי לא דיינינן שכוון במתנתו לצד ירושה הואיל וראוי ליורשו כדפי' האלפס דהיינו ה"ט דלא מהני מתנת ש"מ בראוי לירשו כדלעיל דההיא סברא שייכא דוקא לגבי אבא בברא דאשכחן בכל דוכתא דמורית ליה אבל גבי אם ובנה דשכיחי טובא דקרובי האב מרחוק יורשין כל הממון והאם וקרוביה מסתלקין והולכין ריקם ולכך לא טעו ביה אינשי והוי כגר הנותן לאינש דעלמא דפליגי בה רבוותא דלעיל וכיון דלא ידעינן כמאן הלכתא דינא דחולקין דהכי פסק רב אלפס ור"ח פ' המפקיד דתיק"ו דממון חולקין ואע"ג דאשירי וכן וא"ז פליגי התם וכתבו דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן והמע"ה והרשב"ם פ' גט פשוט פסק נמי דכל תיקו שבתלמוד לא חולקין אלא המע"ה אע"ג דאיהו פסק כסומכוס היינו משום דלא תפיש חד מנייהו אבל היכא דלא תפסי לא זה ולא זה כנ"ד שהבית עומד בחזקת זה כמו בחזקת זה מודו דחולקין והכי פירש"י בהדיא פ' החולץ בההיא דספק ובני יבם דמשום דלא מוחזק כל חד מנייהו חולקין וכתבו התוספת שם דההיא חולקין אפי' לרבנן דסומכוס משום דליכא המוציא מחבירו וכן פ' חזקת הבתים גבי ההיא ארבא פריך תלמודא עלה מהמחליף פרה בחמור ומקשים התוספות שם מאי פריך מההיא מתני' דאתיא שלא כהלכתא דכסומכוס אתיא ולא כרבנן. ומתרצים דהיכא דלא תפסי לא זה ולא זה אפי' רבנן מודו ורציתי לומר דכל הני דחולקין היינו משום דספקא ממש נינהו אבל ספקא דפלוגתא דרבוותא אי לא תפסי לא זה ולא זה אית לן למימר כל דאלים גבר והכי אמרינן בהדיא פ' הנזקין גבי נהרא עילאי ותתאי והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכן פסק מור"ם פ"ק דב"ב בהא דרצו השותפין להכריח את ראובן ליקח את חלקו במערב ומסיק כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא רש"י ור"ת כל דאלים גבר וה"נ משמע במרדכי פ' המוכר את הבית אם כן צריכינן לחלק בין ספיקא דדינא שהוא משום פלוגתא דרבוותא ובין ספיקא דדינא משום דקאי בתיקו דהתם כתבו רבוותא דחולקין. אמנם מן הטעם שפירש רשב"ם פ' חזקת הבתים אהאי ארבא דמשני תלמודא כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא לכן פסקינן כל דאלים גבר דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצא דברי ב"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה או שודא לכך אין ב"ד נכנסין בדבר ולכך כל דאלים גבר עכ"ל. ומשמע אי לאו ה"ט הוי חלוקה עדיפא או שודא. ובנ"ד בפלוגתא דרבוותא לא שייך ה"ט דמי יעיד לנו שהלכה כדבר פלוני או כדבר פלוני לכך בעינן למעבד חלוקה דשודא לא עבדינן אלא כר"נ בדורו וגם דוקא בדוכתא דפסק תלמודא בהדיא שודא והכי פסק במרדכי פ' מי שהיה נשוי מתשובת מור"ם וא"כ צריכינן ליישב ההוא דפ' הניזקין דפסק תלמודא כל דאלים גבר משום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משום דהתם לא הוי חלוקה שייכי דאי הוי שתי עילאי פלגא דיומא או פלגא דארעא וכן תתאי נמי פלגא כה"ג עדיין הוי קפידא דמאן ליתחל. ותו דדלמא בכה"ג הוי ודאי פסידא לתרווייהו. ובהכי מתיישב ההוא דתשובת מור"ם דפ"ק דב"ב משום דהחלוקה לא היה אפשר התם ע"ש. עוד יש ליישב ההיא דפ' הניזקין דאפשר כך היתה תקנת חכמים לפסוק כל דאלים גבר. ואע"ג דליכא טעמא בדבר והכי כתב אשירי פ' המוכר את הבית דלפעמים תקנו חכמים חלוקה אע"ג דלאו מדינא חולקין דיש מקומות שהיה נראה להם לתקן כך וכן כתב שם במרדכי דלפעמים ראו חכמים לתקן חלוקה ולפעמים כל דאלים גבר ומייתי ההיא דפ' הנזקין אמנם ההיא דתשובת מור"ם פ"ק דב"ב לא יתיישב הכי דאין סברא לומר דמור"ם ראה לתקן בההיא דינא כל דאלים גבר דדוקא אסברת התלמוד שייך למימר הכי וק"ל. הארכתי בדברים הללו משום דכללות גדולות הן בדיני ממונות:
704
705שאלה שנג לאה ורחל חולקין בשביל מקומות בבהכ"נ של נשים והביאה לאה שתי נשים שהמקומות שלה הן ורחל הביאה איש א' מעיד שהמקומות שלה הן. איזה עדות עדיפא טפי דשתי נשים או של איש אחד:
705
706תשובה יראה דהאי דינא בחזקת המקומות תליא מילתא כמו שאבאר אם מוחזקת לאה בהני מקומות ורחל אתית לאפוקי מינה אין לאה צריכה אפילו שבועה להכחיש העד של רחל ואע"ג דרוב גאונים פסקו דנשבעים שבועה דרבנן אפי' על הקרקעות הכא הואיל ואית לה ללאה שתי נשים מעידות כדבריה פטורה ואע"ג דבעלמא אין עדות אשה כלום בנדון זה דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים מהימנינן להו שפיר וכן מצאתי הועתק מפסקי גדול דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל משום דאין האנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים והביא ראיה מהא דאמרי' ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהמנינן לנשים אפי' לאפוקי ממונא כי התם בבגדי אלמנה. ונראה דבמקומות בהכ"נ של הנשים נמי אין האנשים רגילים לידע איזה מקומה של אשה זו ואיזו של זו. ונראה להביא ראיה עלה דמהמנינן לנשים כה"ג מהא דאמרינן בפ"ק דב"ק סיפא איצטריכא ליה בני חורין למעוטי עבדים בני ברית למעוטי נכרים שפסולים לעדות על הניזקין וקאמר התם וצריכא דאי אשמעינן עבדים משום דאין להם חייס ואי אשמעינן נכרים משום דלא שייכי במצות וכתב רמב"ם בס' נזיקין פ"ח וז"ל אין הניזקין משתלמת אלא בעדות ברורה שלא תאמר הואיל ואין מצוין בארוות סוסים וברפתות הבקר אלא העבדים והרועים יהיו נאמנים אם אם יעידו שהבהמה זו הזיקה את זו וכן אם יעידו קטנים או נשים שאדם זה חבל בזה או בשאר נזיקין נאמין להו עכ"ל. דנראים דבריו של רמב"ם שרוצה לתת טעם למה הוצרכו לגבי נזיקין להוציא עבדים ונכרים מכלל עדות טפי מכל התורה כולה דמילתא דפשיטא היא דפסולין לעדות ואהא יהיב טעמא דס"ד דנהימנינהו משום דאין מצינן שם אלא הן ועדיין ה"א דוקא הני משום דלית להו חייס או לאו בני מצות נינהו אבל נשים וקטנים דאית בהו הני תרי נכשור להו דהרבה פעמים נמי אין עדים כשרים מצוין גבי חבלות נזיקין קמ"ל רמב"ם דבעינן עדות ברורה כך נראה לפרש דעת הרמב"ם ואע"ג דאשירי מפרש התם תרי טעמי אחריני אמאי צריך לפרש התנא גבי נזיקין טפי דעבדים ונכרים פסולי לעדות מ"מ אית לן למימר דלא פליגי אטעמא דרמב"ם דמר אמר טעמא ומר אמר טעמא כדכתב איהו גופא בפ' הפרה אהני פרושים דפרשו הגאונים אהא דקאמרינן נזקקין לתובע תחילה. והשתא כיון דשמעינן מן התנא דסברא לומר דכל היכי דהפסולים שכיחי טפי מן הכשרים יש להכשיר הפסולים אע"ג דמסיק התנא דלא נכשרינהו אית למימר הנ"מ גבי נזיקין משום דאי הימנינהו א"כ לא שביק חיי לכל בריה דכל חשוד גזלן ישכיר עבדים או נכרים או יפתה נשים או קטנים שיעידו לו שחבירו או בהמת חבירו הזיקו בק' מנה בכל יום אבל לעולם נימא במילי אקראי כגון בגדי אלמנות או מקומות בבהכ"נ של נשים יש לנו לתפוס סברת התנא דיש להכשיר הפסולים ולכך אין לאה צריכה לישבע כלל נגד העד שהרי יש לה עדות כנגדה ואפילו אם היתה רחל מוחזקת במקומות ולא היה לה שום עד המסייע לה היתה לאה מוציאה מידה בעדות שתי נשים כדפרישית אמנם אם היתה רחל מוחזקת וגם העד מסייע לה מקיימין המקומות בידה. ואע"ג דאית ללאה שתי נשים מ"מ הוי כפלגא ופלגא וראיה מפ' האשה שלום דמסיק כלישנא בתרא דר' נחמיה בעדות אשה שמת בעלה דשתי נשים וע"א פלגא ופלגא הוא אע"ג דהתם נמי נשים נאמנות להעיד מ"מ לא אזלינן בתר רוב דיעות הואיל וע"א כשר מעיד כנגדם ופוסק התם כלישנא בתרא והכי מוכח מן הירושלמי כדאיתא התם ונראה דה"ה נ"ד. ואין נראה לחלק דשאני התם דהנשים אינן כשרים מן הדין אלא משום דבעדות אשה הקילו כדמפרש התם טעמא אבל בנ"ד דראוי הוא להאמין לנשים נימא דאזלינן בתר רוב דיעות אפי' נגד עד אחד כשר דהא קמן שתי נשים מפקי' מן המוחזק על פיהן בדליכא עדות כנגדן משא"כ בע"א. מ"מ י"ל דכיון דהעד כשר מעיד שהוא יודע בודאי שהני מקומות של רחל הן ואנו נמי לא הכשרנו הנשים לנ"ד אלא משום דקצת אי אפשר בע"א ולכך מקילין בעדות זו ולא מטעם דמהני טפי אם כן דמיא לעדות אשה והוי פלגא ופלגא כי התם דהתם נמי אי אתא אשה אחת ואמרה מת ואתא עד כשר ואמר לא מת אין דבריה בטלים ע"פ הע"א וע"פ שתי נשים דבריה בטלים אלמא אשכחן נמי דעדיפא אפ"ה הוי פלגא ופלגא:
706
707שאלה דשן ראובן ושמעון דנין יחד עבור ירושה אחת בא ראובן אל לוי לבקשו שיהא טוען שלו ונתרצה לוי ואמר לראובן אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך אם תזכה יעמוד בך אם תרצה לתת לי איזה דבר תן. וע"פ הדברים האלה התחיל לוי לטעון עם שמעון ונפל חילוק א' ביניהם שבו היה תלוי זכות וחובה ובא לוי להעיד זכות באותו חילוק ושמעון מיתה בו. להעיד באמרו שהוא נוגע בעדות מכח הדברים דלעיל. דינא היכי הוא כשר הוא להעיד או לאו:
707
708תשובה יראה לכאורה דפסול הוא להעיד דהכי כתב רמב"ם בהלכות עדות וז"ל ודברים האלו אינם תלויין אלא בדעת הדיינים ועוצם כוונתו שיבין בעיקר המשפט וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הניה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד עכ"ל. מלשון זה משמע שיש לפסול את לוי להעיד שהרי לפנינו צד הני"ה שאינו בדרך רחוקה ונפלאה שאפשר לבא ללוי אם יזכה ראובן בדין זה. אמנם פ' חזקת הבתים לא משמע הכי דפריך התם אי דלית ליה ארעא מאי נ"מ. פירוש ואמאי חשיב נוגע בעדות ומקשים עלה התוס' נימא דנ"מ דאם יתעשר יפטר ומתרצין דשמא בשביל כך אין לפסלו כיון דהשתא לא מרויח מידי. ובא"ז גדול כתב האי שינויא בשם רשב"ם וריב"א בפשיטות ולא בלשון שמא וה"נ מייתי בהגה"ה באשירי מא"ז פח"ה. הא קמן דכל היכא דאין ההגייה מזומנת לו עכשיו אלא שיש לבטוח על העתיד לבא בספק לא תפסל ובנ"ד נמי אינו אלא ספק העתיד שאפי' אם זכה ראובן עדיין ספק הוא אם יתן לו כלום או שמא ירצה לתת לו דבר מועט שלא יקבל ממנו שהרי בדעתו תולה אין לפסלו. ומה שכתב הרמב"ם שאם יש לעד צד הנייה בעולם אפי' בדרך רחוקה ונפלאה אפשר ר"ל במי שאותו צד הוא מזומן עכשיו לבא ובלי ספק ובדרך רחוקה היינו כהני מילי דפ' ח"ה כגון שמעיד שקרקע זו של ראובן היה כדי שיבא שמעון מלוה דראובן ויגבה אותו ויבא לוי מלוה דשמעון ויחזור ויגבה אותו משמעון והעד הזה שמעיד הוא ערב של לוי ליהודה ואין ללוי מה לפרוט והיה יהודה תובע מן הערב וזו היא הנייה מזומנת בדרך רחוקה אבל לעולם בשביל הנייה תלויה על הספק לעתיד לא מפסלי גם אין לפוסלו מפני שהוא טוען ואנטלר של ראובן דכתב במרדכי פ' זה בורר בשם ריב"א דאפטרופא שמינוהו לטעון בפני ב"ד וידע עדות באותו ענין כשר להעיד. ונראה בנ"ד שיש לדון ע"ד כמו שכתב הרמב"ם שהדברים תלוים בעוצם בינות הדיין ואם נראה לדיינים שאם יזכה ראובן קרוב הדבר שיתן ללוי דבר חשוב לדעתו אז יש לפסול את לוי דחשיב הנייה מזומנת כה"ג. אבל אם יש ספק הראוי להסתפק בראובן אם יתן ללוי לפי רצונו ודעתו אין נראה לפסלו:
708