תרומת הדשן, חלק ב'Terumat HaDeshen, Part II

א׳סימן א שלומך ישגא לחדא אהובי האלוף מהר"ר משה יצ"ו אשר דרשתני היאך יש לנהוג במי שמתה אשתו אי שרי לישא אחרת אחר שני רגלים כרבי יודא או כרבנן לאחר שלשה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל. דע לך נראה דקי"ל כרבנן דפסק הרמב"ם וסמ"ג וכן בתשובת ריצב"א ממש בתוך תשובת המיימון שהשיב לרבינו שמשון אחיו באריכות מאד בדבר זה. ומתשובה שנייה מוכח להדיא דאי ס"ל דטעמא הוא כדי שישכח אהבת הראשונה כדכתב אשירי א"כ אינו מטעם אבילות וליכא למימר הכא הלכה כדברי המיקל באבל ולפ"ז ודאי הלכה כרבים וכתב שם ריצב"א מטעם זה פי' ר"ת ועיקר. וכתב נמי דכן פסק רבינו חננאל ורב אלפס דהלכה כרבנן ורב אלפס מייתי ירושלמי דפ' החולץ דקאמר כרבנן ואם כן לא שבקינן כל הני ואזלינן בתר סתם תוס' ואשירי ותו דאיכא למימר דהנהו סתם תוס' לאו תוס' דר"י אינון דנהיגי בתרייהו ודברי האשירי סתורים מיניה וביה דאיהו סבר הטעם כדפי' ר"ת לעיל ואפ"ה פוסק כר"י. וסברא רחבה היא כדמוכח בתשובות לעיל דכיון דאין הטעם משום אבילות ליכא למימר הלכה כדברי המיקל באבל:

ב׳סימן ב ולפי זה נראה נמי דלא אמר ר"ה ויו"כ כרגלים הואיל ואין הטעם משום אבילות אלא משום שכחה אין סברא כלל לאחשובי ר"ה ויוה"כ כרגלים דזמנן קרובים ותו דימים הנוראים הם ולא נתנו לשמחה כמו רגלים ואיכא למימר הא דפסקו שעולים לרגלים היינו משום דע"כ ס"ל דהטעם משום אבילות מדפסקו כר"י וכבר כתבתי דאין נראה דקי"ל הכי וסמ"ק המסופק אם עולה אם לאו דמספקא ליה טעמא מאי היא:

ג׳סימן ג ובהאי דאין לו מי שישמשנו כתבו תשובות דלעיל להדיא דאפי' אם הוא עשיר ויש לו משרתים די מ"מ אם אין בתו או כלתו אתו שישמשוהו בחפיפת הראש ובכיבוס בגדים שאין ראוי לו להשתמש באחרות כה"ג אז שרי. והרבה חילוקים כתבו באותן תשובות ע"ש אם בידך מיימון עם כל התשובות:

ד׳סימן ד מת ביו"ט ראשון ולא אשתהי נראה דיש לנהוג כדברי הרמב"ם וסמ"ג ומהר"ם ואשירי ומרדכי דקוברין אותו ע"י עממין כדפירש המרדכי בפ' תולין וכן המנהג:

ה׳סימן ה אמנם מה שפירשו התוס' דמטהרין על ידי נכרים מצאנו פה תשובה נכריות דמטהרין ע"י ישראל וכן השיב פה מהר"ר שלום ונראה דכן יש לנהוג לטהר על גבי נסר ובקש שאין לחוש לסחיטה. ונראה דהוי כבוד המת בכה"ג טפי מע"י נכרי כדאיתא במרדכי פ' תולין דאפי' ההוצאה למת אין כבודו ע"י נכרים כל שכן אם יטהרוהו הנכרים. הקטן והצעיר שבישראל:

ו׳סימן ו למשיב מלחמה שערה ומרבה המשרה שלום אין קץ אהובי עמיתי מהר"ר מאיר יצ"ו על דבר הגט שהבעל נקרא ברוך בן יעקב הלוי וכנויו של רבי יעקב יעק"ל ויש עוד איש אחר בעיר ושמו ברוך בן יעקב הכהן ושמו של אותו יעקב לא נתכנה יעק"ל ומסתפקא לכו אי צריך לכתוב ברוך בן יעקב המכונה יעק"ל. נ"ל דיעקב ליעק"ל לא כנוי הוא ואינו אלא קצור השם ועדיף מיצחק חקי"ן בנימין בונמ"י שכתב המרדכי וסמ"ק שאין כותבין אותו ואע"ג דכתב אשירי דנוהגין באשכנז לכתוב וכל שום וחניכה מפני חניכת הנכרים שמכנין בהן ישראל קרובין ללשון עברי משמע קצת דסבירא בחניכה הקרובה כהנך דלעיל שרצונו לכלול אותו בנוסח וכל שום וחניכה ומעתה במקום דלא כתבו משמע דצריכה לכתוב בהדיא. י"ל דלעולם לא פליג אהנך חניכות דלעיל כגון יצחק חקי"ן אלא יש לומר דאיירי כגון יחזקאל קהיס"ל פתחיה צחר"יים מרדכי מערה"ל חיים קח"הריים אלו הכנויים קרובים ג"כ ללשון עברי אבל מ"מ אינם ממש קצור לשון כגון יעקב יעקי"ל יצחק חקי"ן דחד מוצא אינון ומזה אין להאריך יותר דאפי' הנכרים רגילין להקרות בשם המובהק יעקב ומכנין עצמן יעק"ל ואין כאן שום טעות כלל אך כמדומה דעיקר ספיקא שלכם משום דיש עוד אחד בעיר ששמו ברוך בן יעקב והיה בדעתכם לכתוב כינוי זה להפריש נראה לי ודאי אי לאו אחד כהן או לוי שפיר קאמריתון אבל כיון דהמגרש לוי והשני כהן יש לנו הפרש די בזה דבכ"ד מקומות נקראים כהנים לויים ולא בגיטין ושטרות ולשון בני אדם. ובהדיא איתא בפ' גט פשוט בשני יוסף בן שמעון כיצד יעשה ישלשו ואם היו משולשים יכתבו סימן אם היו מסומנים יכתבו כהן אלמא יש הפרש די בכהן וה"ה בלוי. וא"ת דמשמעות התנא משמע דסימנין עדיף להפריש מלוי או כהן מדנקט תחילה אלא משום דסימנים דהיינו גוץ וארוך ושחור ועב וכה"ג אפשר הם בכל בני אדם וכהן לא אפשר אלא בזרע אהרן ואפילו את"ל עדיף סימנים מ"מ נוכל לומר היינו בימיהם שלא היו רגילים לכתוב הכהן אם לא להפריש מדקאמר יכתבו ולא קאמר אם האחד כהן יש כאן היכר אבל אנו רגילין לכתוב לעולם כהן וכן הלוי וא"כ אפילו היה כתב המכונה יעק"ל מ"מ צריך לכתוב הלוי ותרתי ל"ל. וכן ראיתי באגרת תשובה שהשיב מה"ר אברהם קלויזנע"ר והוכיח ממתניתין דלעיל דבימי התנאים לא היו רגילין לכתוב הכהן רק להפריש וס"ד נ"ל די הוא בהפרש הלוי וא"צ לכתוב המכונה יעק"ל וכן הסכימו לדעתי מהר"ם ומהר"י ברונא ויותר יודעי דת יצ"ו ושלום. נאם הקטן והצעיר שבישראל. ועוד אומר הגאון. אם המגרש ישראל והשני כהן או לוי א"צ לכתוב שום הפרש אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש:

ז׳סימן ז ועוד אומר דבזמן הזה אם לא נכתב הכהן בגט אומר לו מהר"ר אליעזר בן מהר"ל שאומר מהר"ר יעק"ל מוינ"א שיש לו לפוסלו אפילו בימי האמוראים כדאיתא פרק שני דכתובות אין מעלין משטרות ליוחסין משמע שכתבו בשטרות הכהן:

ח׳סימן ח אומר מורי הגאון ז"ל פה בנוישט"ט נהג השר לכתוב כל שום וחניכה וכן הגדולים שלפניו נהגו כן והוא אחריהם אבל בשטייר"ן ובמערהר"ן ובפול"ן ובהג"ר לא נהגו לכתוב וכן מקדם באושטריי"ך לא נהגו לכותבו:

ט׳סימן ט ועוד שאין שייך לכתוב שום וחניכה ממקום העמידה כיון שאין כותבין מקום הלידה או מקום הדירה אלא בגליל העליון לכך אין כותבין שום וחניכה אחר שם המקום:

י׳סימן י במתניתין פרק גט פשוט משמע דבימי התנאים לא כתבו כהן ומשמע דסימן עדיף לכתוב יותר מכהן ומיהו לדידן דכתבינן כהן בלאו הכי אין צריך לכתוב בהן סימן וכן משמע בתוספות פרק כל הגט:

י״אסימן יא תכתב ותחתם בשנה טובה אתה וכל חברך יצ"ו אהובי גברא רבא מהר"ר משה יצ"ו על שאילתך אשר שאלתני מדבר הגט שסדרת אתה במעמד ועל פי חבירך ונשתלח הגט ממקומו למדינת מרק"א ונתן הגט שם לאשה על פי אדם חשוב ואחר הנתינה כמה ימים נמצא בגט ההוא שנכתב קיומו בטעות וכן כתוב שנת חמשת אלפים ושבע עשרה לבריאת עולם ודלג ומאתים והאשה עדיין לא נשאת וכתבת ובקשתני לדקדק בכל היכולת אם יש להתיר ולהכשיר גט זה. וכתבת כמה ראיות להתיר לכל הפחות אחרי שכבר נתן הגט ויצאה שם גרושה על האשה דע אהובי אף כי עתה ימים נוראים ימי תעניות מכל מקום פניתי לבי וחזרתי על כל צידי צדדים ואלי אפרין דאיתחזקו לן מידמן להחמיר ולא להקל כמו שאבאר בדרך קצרה ואהובי אל תכבד לבך ואל תחוש אם תהיה לשנינה בפה המון עם כי כל אשר בו מעט דעת ובינה לא יחשוב לך לשום פחיתות דלאו מלתא דתליא בטעות הדעת אלא שנזדקר שום שטן לפניכם שסתמו עיניכם גם עיני ההוא אדם חשוב שסדר נתינת הגט וקרא אותו פעמים ואפילו דבר שתלוי בקבלה ולא בסברא אמרינן בפ"ק דגיטין אטו כל מאן דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבא מזה אין להאריך יותר שהרי אפילו אם היינו מתירין לך מ"מ לא תוכל להמלט מרננה דעלמא שלא דקדקתם כראוי. עיקר ראייתך אשר כתבת מתשובת הרא"ש שבטור אה"ע נ"ל דאין ראייה משם דהתם הוי דברי הגט סותרים אלו אלו אלו כדמסיים שם להדיא בתשובה ולכך הואיל ומוכח טעות סופר מיניה וביה מוקמינן הטעות שטועה בעיבור החדש אבל כל היכא שאין שום הוכחה מתוך הגט עצמו לא תלינן בטעות סופר הואיל ומה שכתוב לפנינו אין בו שום טעות ואי משום דידוע לנו מבחוץ לפי רוב השנים דע"כ דילוג טעות יש כאן נראה דלא דמי למוכח מיניה וביה. ותו נראה דאדרבה גרע מה"ט דטעמא דאין כותבין הכינויין בגיטין ושם הנקבות וכל שום וחניכה הכל להודיע שזה האיש ולא אחר גירש האשה הזאת והגט הזה של זאת האשה וגם ר"ת הנהיג שלא לכתוב וכל שום וחניכה משום דאיכא למיחש דלמא לית ליה שום חניכה ויסברו העולם שהוא איש אחר שגירש א"כ בנ"ד נמי יש לפסול מטעם שיסברו העולם גט זה נכתב קודם מאתים שנה ובא ליד האשה הזאת ולקחתו כדי להתגרש בו וההוא חשש ליתא כלל בההוא נדון דתשובות אשירי בלא טעות ברביעי וההיא דאם דילג לבריאת עולם או אם לא כתב כלל האלפים או גם המאות לא כתב ליתא להא חששא משום דרגילות היא למשבק כלל ולכתוב פרטא כדאמר בהדיא בגמרא וליכא למטעי אבל כה"ג אין רגילות למכתב כלל אלפים ולדלג מאות ולחזור ולכתוב פרטא יסברו בודאי קודם מאתים נכתב וההיא דדילג לבריאת עולם מוכח הטעות מיניה וביה. ותו נראה מדכתב אשירי בשם ר"י שאם דילג לבריאת עולם כשר משום דתלינן בדילוג הסופרים דמסתמא לא שינה וכתב אח"כ ואי לא כתב כלל רק הפרט נמי כשר ומייתי ראיה אחריתי ע"ז מתלמודא ולמאי אצטריך הראייה אמאי לא אמרינן בפשיטותא דתלינן בטעות סופר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה אלפים לפי סברתך אלא ע"כ כל היכא שכתוב זמן לפנינו כהלכתו אלא יודעים מבחוץ שאינו מכוון לא תלינן בטעות הסופר אא"כ רגילות הוא למשבק כללי ולכתוב פרטי כדמייתי ראייה מתלמודא. ותו דבמרדכי [דבני] ריינו"ס דע"ז כתב על שדילג ארבע ולא כתב אלא אלפים ומסתמא ג"כ פרט המאות והשנים והכשירו א"ז בדיעבד וכתב דאע"ג דהיה לומר מיעוט אלפים שנים וא"כ היתה מוקדמת מ"מ מדלא כתב אלפיים בשני יודין אין לפרשו אלפיים הא קמן דאי היינו יכולין לפרש אלפיים לא הוה מכשיר אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ דלא לפני אלפיים נכתב וע"כ היינו טעמא דכל היכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות כדלעיל. אשר כתבת מהגהות מיימוני לשון ספר התרומה הוא וראיתי בסה"ת ומבואר שם יפה דר"ל שלא כתב התשע מאות ולא האלפים כלל רק שנת ששים ואין לדקדק כלל מדשינה מלשון האשירי לאו גבי הדדי שנו וכתבו. וגם אשר כתבת להקל בגיטין משום עיגונא טפי מבשטרות חלילה לא אקילו רבנן אלא בעדים ושלוחים והיינו כדי שתוכל למצא בקל להתגרש דלא תתעגן אם ילך בעלה למדינת הים אבל בשאר פסולין ומקראות חלילה להקל שהרי כתב האשירי ממש בסוף הלכות גיטין שרבו הדקדוקים בגיטין ובקל לטעות אלמא מחמירינן ביה טובא. ואשר כתבת להקל בזמן הגט האידנא בזמן הזה לרבי יוחנן משום דהתוס' מיישבין אותו בשנוי דחיקי תמיהני דחשבת תלת שנוי דתוספתא דחיקי ותו לדידך מאי פריך תלמודא ר"ל מ"ט לא אמר כרבי יוחנן נימא משום דבעי לשנויי גם בזמן הזה כדמשמע בברייתא אי הוה דוחק לר' יוחנן אין צריך להאריך מזה דחלילה לן יתמי דיתמי לשוויי דברי התוס' דחוקים. בא"ז דסנהדרין מייתי דר"ת ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר שנכתב בו בכ"ד והיה בכ"ב כההיא דתשובות אשירי מזה לא הבאת לאסור יש לך א"ז גדול ע"ש טעם הדברים ואין בידי אותו ספר:

י״בסימן יב אשר כתבת מסערליי"ן פשיטא לי דהיינו כמו יצחק חקי"ן ומה בכך אם ישתכח שם שרה רגילות הוא שכינויין כאלו ישתכחו שם המובהק בנשים שאין קורין אותן לקרות בתורה. ומוקי מתניתין דשלשה גיטין פסולין כרבי מאיר ולא איירינן בהו כל המשנה דאיכא חד מנייהו אין בו זמן:

י״גסימן יג וההיא דתשובת אשירי דכתב האשה שנתגרשה בגט מוקדם כגון מס"ט לנ"ט אין קדושין מאחר תופסין בה באבן העזר כתב נמי לההיא תשובה וכן כתבתי למה"ר אליה יצ"ו מאותה תשובה כאשר תראה בהעתקה שאני שולח לכם ואין נראה דהרמב"ם נמי מודה במוקדם כה"ג שהקדים יום הכתיבה דסתמא כחב מוקדם ומאוחר אינו אלא פסול וטעמא דאשירי נראה דסבר כדברי התוספות פ' איזהו נשך דבשטרי מוקדם לא גבי אפילו מבני חורין משמע דכמו חספא בעלמא הוא מ"מ לא קשיא מיניה לנדון דידן שהרי כמה חילוקים יש דלא מקרי מוקדם כה"ג. ואותו חילוק שכתבת לי דאי חשבינן למפרע לשנה שקודם מאתים שנה לא נתכוון הימים בחדש ליום השבוע אף אנו חלקנו בו בזמן שהשבתי למהר"ם אבל הלא לא סלקא לן אליבא דהילכתא דליהוי משום הכי מוכח מתוכו דרובא דרובא לא ידעינן חושבנא:

י״דסימן יד ובשם גרשום שכתב גרשון נראה דאם היה ידוע ששמו גרשום וכתב גרשון לא הוי גט כלל ולא דמי כלל ליצחק חקי"ן כי גרשום וגרשון שני שמות הן אבל חקי"ן הכינויי ליצחק אבל גרשון אין שייך כלל לעשות אותו כינויי לגרשם כיון דהאי שם כתוב והאי נמי שם כתוב כי גרשון בן לוי נכתב בכל התורה כולה גרשון וגרשם בן משה גרשם. אמנם נכתב לי מנורנבור"ג שאותה אשה עדיין לא נשאת א"כ ודאי לכתחלה לא תנשא אפילו לא אפשר אא"כ ע"י עדות ששמו גרשון אבל אם תתברר ששמו גרשם היה נראה אפילו אם נשאת תצא וכל הדרכים האלו בה דבשינה שמו ושמה אפילו חכמים מודו וכן כתב הרמב"ם דאינו גט כלל. ומה שחלקת משום דמאי הוה לה למיעבד עתה בזמנינו הלא ידעת דפסק רב אלפס וכן מייתי אשירי דמסקנא דלא אמר מאי ה"ל למעבד אפילו נשאת ע"פ שנים עדים דאנוסה גמורה היא וכל הדרכים האלו בה:

ט״וסימן טו ומה שתמהת עלי בטופס ההרשאה שאני כותב ממש לשון סמ"ק דלא כתב וכשיגיע גט זה לידה וכתבת דאפשר הסופר דלגו בסמ"ק והבאת ראייה מתשובות אשירי שכתב בו אותו נוסח יותר ממה שתמהת עלי הפלא ופלא לי עליך לומר דכל סמ"ק שנתפשטו בכל נפוצות הגולה נתדלג בהן ולא הוגה באחד מהן מיד שום למדן בעולם ועוד אמאי לא דייקת באבן העזר דכתב טופס ההרשאה משום תשובת הרא"ש ממש כסמ"ק וההיא תשובה שכתבת ממנה לא סדור הרא"ש היא אלא שהשיב לאחר שכתבה ובאותה הרשאה כתב גם כן שהקנה לשליח ארבע אמות קרקע בחצרו וכי נכתוב גם אנו הכי הא ודאי מימינו לא שמענו כך. ודע לך כי זה עתה שלשים שנה בתחילת קביעותי לשבת במרפור"ק שלח מהר"א ז"ל מאוישפור"ק למדינת קערנט"ן וכתב להר"י צרפתי שישב שם באותו זמן לסדר נתינתו וכתב לו שכל הגט וההרשאות היו מסודרים כמו שקבל מהרב הגדול מוהר"י מולי"ן ז"ל והר"י הנ"ל נטל רשות ממני לסדר נתינת הגט וכתבתי לו שישלח לי הגט וההרשאה כדי לידע סידור הרב הגדול וכן עשה ומצאתי נוסח ההרשאה כסמ"ק וכאשר אנכי כותב ועל דא אני סומך טפי מעל מנהגכם וסדורכם ונראה טעם וסברא דכל מה שנוכל למעט ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות והכי אמרינן בריש גיטין אתי למגזייה ומה בכך אי גזייה ומתבטל השליחות אלא משום עיגונא חשו להכי:

ט״זסימן טז ומה שכתבת למה לא כתבתי הכנויים ממש בהרשאה כמו שכתבתי בגט וגם כינויין לשליח תמיהה גדולה הלא כתבתי הכינויין כולן להבעל ולהאשה ושתי העתקות בידי עדיין פה מעידות כזה:

י״זסימן יזוהכינויין לשליח מדעת לא כתבתי דאין צריך כלל דאפי' אם היו לפנינו שני יוסף בן שמעון מה בכך אם זהו השליח או חבירו רוב ישראלים כשרים הם לשליחות מה שאין כן בכינויי בעל ואשה דאם אחר הוא לא יוכל לגרש את זאת האשה שאינה אשתו וק"ל:

י״חסימן יח ושם ירחמיאל דע כי שאלתיהו פעמים אם שמו כך ידעתי שלא ימצא בכתיבה רק ירחמאל ואומרים להדיא ששמו ירחמיאל ודחק בלשונו החיריק וכן העידו עליו מיודעיו ששמעו שעלה לקרות בתורה בשם ירחמיאל וכתב אשירי פ' השולח דבהא תליא מילתא דאין לנו אלא שם שמחזיק בו לפנינו ומה בכך אם לא נמצא בכתובים רק בלא יוד אשכחן נמי איפכא שם נחמני ימצא בכתובים אבל נחמן לא נמצא כלל ואפ"ה אשכחן כמה אמוראים נקראו נחמן ואפשר על ידי שינוי שם בחולי נקרא כך אחד מאבותיו ירחמיאל לסימן טוב לאמר ירחם אותי אל וכן נחמן ר"ל מנחם לכל וק"ל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

י״טסימן יט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי האלוף מהר"ר אליה יצ"ו על דבר הגט שכתוב בו האלפים ודילג המאות וחזר וכתב פרט השנים כבר אירע מעשה כה"ג למה"ר משה מהל"א ודרשני על ככה והשבתי לו כאשר תראה הועתק אות באות למעלה גם על האי עובדא דקמן נדרשתי כבר לפני ה' שבועות ממהר"ט וממהר"ד וראנ"ק ומהר"י איינשט"ט ותשובתי אליהם על ככה גם כן מועתקת לך אות באות ושם תראה שלא הזקקתי רק גט אחר כשר ותשב אז תחת בעלה השני וכתבתי ראיות על ככה וגם אחר כך מצאתי במיימוני שכל כה"ג אינו אלא פסול אבל לא כתב עליו שאינו גט תורתו כך היא שצריכה גט אחר כשר ותשב תחת בעלה ע"ש. והנה דקדקתי בדבריך ובשקלא וטרא דידך וכמעט רובם יתיישבו מתוך תשובתי למהר"ם מהל"א כאשר מובן בקל לאיש נבון ומיודע כמוך. אמנם מקצת דברים חדשת שצריך להשיב עליהם מה שכתבת דלמוקדם זה ליכא למיחש לא לחפוי ולא לפירי לפי רוב השנים המוקדמים שהן הרבה והרבה יותר משנת האשה והאיש הגע עצמך אם כן מוקדם בשט"ח נמי כה"ג אמאי יפסול למאי חיישת שמא יגבה מקודם אלף שנים והאיך יטרוף בשטר זה ממשעבדי הלא המלוה והלוה לא היו עדיין בעולם לא הן ולא אבות אבותיהן וכ"ת אין הכי נמי דכשר אם כן אמאי אצטריך רבי יצחק להביא ראייה דאם לא כתב אלא אפרט קטן לבריאת עולם דכשר משום דתלינן דספרא שביק לכללי וכתב פרטי כדאיתא בספר התרומה ובאשירי ובהגהות מיימוני תיפוק ליה דאין לפוסלו דע"כ לא מצי למיטרף מזמן הכתוב שהוא קודם לשנות מלוה ולוה כמו אלפים שנה אלא ע"כ לא פלוג רבנן במוקדמין דהוי כי חוכא ואיטלולא שאם הקדים י' שנים פסול והקדים אלף שנים כשר. ואשר כתבת דאין להאמין לעדים שחתמו הגט שזהו הגט שנתן לזאת האשה תמיהני טובא דאפילו הוי איסור קל דרבנן כמו יין נסך וכי אין אנו צריכין להאמין לשני עדים לאסור לא אשכחן דמצי למימר איני מאמינך אלא בעד אחד אבל שנים אם יביאהו לידי מיתה חמורה לא יאסרו את אשתו ואי משום דנימא הואיל וחתמו על גט זה אין נאמנים שוב עליו לפוסלו דלא משוו נפשייהו רשעים ופסולים שחתמו על גט מוקדם אין לומר הכי כלל דלאו רשעים ופסולים בו שמוטעין היו בודאי שהרי הרב והסופר ע"כ טעו גם כן וכל היכא דאיכא למימר טועים הם לאו פסולים הם כדאיתא באשירי פ' איזהו נשך אשטרי חוב המוקדמין דאמר דטעו בשנות המלך. גם שם כתוב בשם התוספות דסברי דשטרי המוקדמין פסולין לגמרי אפילו לגבות בו מבני חורין דליכא למיחש למידי אלמא חספא בעלמא הוא. וכן נמצא בתשובה מאשירי ובאבן העזר איתא נמי לההיא תשובה באשה אחת שקבלה גט בזמן ס"ט לפרט וכותב הסופר נ"ט לפרט וקבלה אותה אשה קידושין ע"י גט זה וכתב אשירי דא"צ גט משני לפי שלא תפסו בה קידושין לפי שהגט מהראשון לא היה גט כל עיקר ואע"ג דאומר הוא דהרמב"ם הקיל וכתב דאינו פסול אלא מדרבנן בחומרא דעריות רגילינן למיזל בתר המחמיר. ואשר כתבת משום דאיכא עדי מסירה משום הכי ליכא למיחש למידי דאינהו אפקי לקלא כדאיתא באשירי פ"ק דגיטין וצריכין לעולם לאתויי ראייה בין לענין זנות בין לענין פירי אימת מטא גיטא לידה כמבואר באשירי ובפרש"י ע"כ לא קי"ל כי האיך שינויי דא"כ אין מוקדם פסול בגט כלל לדידן דס"ל דעידי מסירה כרתי דלעולם צריכין לעידי מסירה ותו דהך מוקדם לא מצי למימר דעידי מסירה אפקא לקלא דלא נתן ביום הכתיבה דהא ע"כ טעו דלא ידעו זמן הכתיבה דבודאי אלו ידעו לא היו עדים על מסירת גט זה שנכתב בטעות והאיך יפקו קלא וק"ל ואע"ג שמכשרינן כתב שיכול לזייף על ידי עידי מסירה אפילו אחר כמה שנים לרבי יוחנן דקי"ל כוותיה היינו משום דתנאי מדכר דכירי אינשי וידעו עדים שנזדייף ולכך לא חיישינן דלמא תנאי הוה ביה וזייפתיה אבל בנ"ד דהזיוף והשקר מזומן לפנינו לא מכשרינן כלל על ידי עידי מסירה דאל"כ שינה שמו ושמה נמי מכשרינן על ידי מסירה משום דאינהו ידעי דזאת האשה נתגרשה מזה האיש ולא שמענו שום פה להתיר זה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

כ׳סימן כ ריחו ניחוחים. משיב דברים נכוחים. הלא הוא עמיתי מחותני מה"ר יונה יצ"ו. על דבריך בענין הגט שדילג בו ומאתים אני אשיבך ואלך בקצרה אשר השבת לי דמאי דאייתינא ראייה דלא אמרינן בנדון דידן תצא וכל הדרכים האלו בה אלמא דפסול בדיעבד דהיה נכתב במזרח והיה במערב איכא מרבוותא דסבירא להו דלא תצא וכן דלא קראוהו לפי שינויי דרבי יצחק הבנתי דלא רציתי לומר דקי"ל בהנהו דרבוותא ובשינוייא קמא אלא דעתי היה לאתויי ראייה דלא תימא דלא יתכן לומר כלל דפסול בדיעבד לא תצא לשוק. ומעתה נוכל לומר דבנ"ד דחומרא יתירתא היא קצת כ"ע מודו דלא תצא אמת הוא כי כך היא דעתי ויותר הארכתי למהר"י יצ"ו מזה כי הוא האריך ג"כ יותר מסתמא יראה לך. ואשר כתבת דנראה לך חומרא גמורה מתוך הראייה שהבאת מן הכתובה שדילג בה ארבעה ולא כתב רק אלפים יפה כתבת שלפי הפשט הוכחה רווחה היא. אמנם אי בעינן לדוק קצת יש לדחות ונימא דהכא בנ"ד איכא למימר דהאי ספרא דיוקנא הוא ולא רצה לכתוב אלא פרטא ולא כללא ורצה לכתוב שנת שש עשרה לבריאת עולם והיה נראה לו דמחזי לגמרי כשקרא דבשנת שש עשרה לבריאת עולם לא היה שום תורה בעולם דלא הוה אפשר כלל דנתן גט באותו פרק לכך כתב לכל הפחות האלפים דלא ליהוי למחזי לגמרי כשקרא ואע"ג דאנן לא סבירא לן הכי דהא כתב רבי יצחק דאפילו לא כתב אלא הפרט הקטן דהיינו השנים הפחותים ממאה כשר ואפילו אם היה כתב גם המאות בלא אלפים אכתי לא הוי תורה בעולם מ"מ נוכל לומר דהאי ספרא הוה דייק הכי כדאיתא בהגה"ה פ"ק דע"ז דקאמרינן ספרא דוקנינא הוה וכתב משנה שמלכו בעולם ואע"ג דאנו לא סבירא לן למכתב הכי ותו דבנ"ד היה לצדד קצת להקל משום דלחד שינוייא באשירי פרק שני וכן איתא קצת בתוספות לשם דכל גיטין שאין נמסרין ביום הכתיבה אית להו קלא והוו כמו גיטין הבאין ממדינת הים דלא פסול בהו מוקדם ואע"פ שדחיתי יפה צד קולא כמו שתמצא בהעתק תשובתי שהשבתי למה"ר אליה יצ"ו מ"מ אין הדחיות ברורות לגמרי ואפשר חד צד קולא להיות סעד לשאר צדדין להתירה ונהי נמי דלא נסמוך עליה להתיר בלא גט שני אבל למימר תצא וכל הדרכים האלו כולי האי לא מחמרינן. וכדי למשקל ולמטרי במילי דאורייתא אשיבך גם על מה שכתבת דע"כ הרמב"ם לא סובר פשיטא קמא דלא תצא מדכתב דאם לא קראוהו קודם הנתינה ונטלתו וזרקתו לאור דספק מגורשת היא וא"כ מספק תצא ובניהם ספק ממזרים נראה דאין להוכיח כלל דסובר הרמב"ם דלא כשנוייא קמא דכבר ידעינן דהרמב"ם כתב כל פסקיו רק מסוגיית התלמוד לפי פשוטו ולא מתוך הדקדוקים כמו התוספות ושאר גאונים ולכך דקדק בלשונו לכתוב שאם נטלתו וזרקתו לאור דספק מגורשת היא דווקא כה"ג דאינו יודע כלל אם נתן לה גט מעולם הרי זה ספק מגורשת דהבעל עצמו אע"ג דקאמר גט כשר הוא איהו לא מהימן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל היכא דלא קראוהו לא קודם נתינה ולא אחר נתינה ולאחר כן נמצא גט כהלכתו ביד האשה לא תצא כלל ואע"ג דלא צריך גט אחר אפילו בדיעבד וההיא דפרק האשה רבה הכי דייקינן כדדייק באשירי ובתוספות לפי שנוייא קמא דוקא נמצא שובר ביד האשה אבל נמצא גט לאחר זמן בידה לא תצא ולא דייקינן כדדייק במרדכי ובהגה"ה במיימוני בשם ספר התרומה דטעמא דנמצא שובר ביד האשה הא נטלתו וזרקתו לא תצא דכה"ג סבר הרמב"ם תצא. וליכא לאקשויי אמאי לא דייקינן הכי כיון דלא בעינן לאוקמי דעיילי לבי תרי ואיכא למימר דחלפי י"ל בלא דיוקא הוי הכי למימר דלכך נקט התנא נמצא שובר ביד האשה לאשמועינן הא נמצא לאחר זמן גט ביד האשה אפילו לא קראוהו כלל לא תצא ואע"ג דאפילו בדיעבד לא תנשא מדאיצטריך לאשמועינן דלא תצא אבל אי תנא זרקתו לאור ליכא למידק כולי האי וק"ל. ואל תשיג עלי מדקדוקי התוספות והש"?טר בגמרא כי כבר כתיבנא דהרמב"ם אינו כותב פסקיו אלא מן הפשט דאם יקשה עליו דקדוקים מן התלמוד הוא מיישבם ועשה חילוקים כרצונו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

כ״אסימן כא שלום רב לאוהב תורה בוצינא דנהורא אהובי עמיתי מהר"ר ישראל. על דבריך בענין הגט אשיבך אחד אחד פעמים בארוכה ופעמים בקצרה ואחל בהא שכתבתי דאין נראה להחמיר בגט זה שדילג בו מאתים דמשום הכי תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והבאתי מההיא במזרח וכתב במערב ומלא קראו את הגט דפ' שני. דע לך דלא היה רצוני לומר כלל דבהנהו שלשה גיטין קי"ל הכי כי איך יתכן לי להכריע ביני פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל לא מייתינן להו אלא לראייה זו דלא נימא דלא אשכחן פסול בדיעבד דלא אמרינן תצא וכל הדרכים האלו בה דהא אשכחן הכא למאן דאית ליה אם כן חומרא דבנ"ד י"ל דכ"ע מודו בה דלא תצא משום דאיכא כמה דקדוקים להקל כמו שכתב לי מה"ר משה יצ"ו ואם דחיתי אותו היינו להחמיר ולתת גט אבל להחמיר כולי האי דנימא תצא לא ברירא לן דחיותו כל כך. ואשר כתבת לי דיש לה בנים ומתוך כך רצית לומר דאין להצריכה גט שני שלא להוציא לעז אין נראה כלל דלא אשכחן דחיישינן ללעז בנים אלא היכא דאמרינן תצא כההיא דפ' שני דיבמות ופ' בתרא דגיטין זמנין אמרי רבנן לא תצא כו' אבל אי מצרכינא גט שני ליכא לעז דאמרי רבנן לרווחא דמילתא החמירו אבל להוציא מתחת בעלה ודאי איכא למיחש ללעז דאי לאו דה"ל לרבנן חששא גמורה לא היו אמרי רבנן תצא דנראה דשלשה גיטין ודאי אפי' נשאו ויש לה בנים ואפשר לתקן ע"י גט אחר מזקיקנא לגט אחר דהא קתני רב דפסולים הן ורב נמי הו"ל לאשמועינן דא"צ גט אחר אם יש לה בנים וכ"ש שלא תצא. ותו הגע עצמך דמאי חזית דתיחוש ללעז בנים הילודים כבר ולא נצריכנה גט שני אדרבה ניחוש ללעז בנים שילדו אחר כך בשביל גט ראשון שנמצא בו פסול. אפילו בדיעבד היכא דליכא בנים ומסברא זו לא דמיא נמי כלל לההיא דפ' בתרא דקדושין דאין מלקין אשת איש על היחוד שלא להוציא לעז על בניה משום דהתם לא מתקנינן ולא מכשרינן מידי במלקיות כי הכא דמכשרינן לגמרי מכאן ולהבא וק"ל. אמנם בהא שכתבת היכא דלא אפשר גט שני אי אמרינן תצא נראה דלא תצא הואיל והחומרא בנדון דידן לא ברירא לן לגמרי דהא אפי' בפסול גמור כתב הרמב"ם בכה"ג דלא אפשר לתקן דלא תצא בעל כרחו ואם יש לה בנים אפילו מדעתו שהוא שותק אל יוציא ואע"ג דכתב בפרק שביעי דהיכא דלא אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואבד הגט הרי זו ספק מגורשת ובכל מקום שכתב ספק מגורשת ס"ל דתצא ההוא פסול דלא בפני נכתב ובפני נחתם גרע משום דאיכא למימר לזיופא כדמחלק באשירי פ' בתרא אדברי רב האי ורב אלפס והתוס' דפ"ק ס"ל נמי חילוק זה לפי האי נמי דפירש דכיצד יעשה שאם נשאת לא תצא ואפילו לפירוש ר"ח דפסק כרבי מאיר דכל המשנה הוולד ממזר נראה דר' מאיר גופיה לאו בכל הפסולים סבר הכי דאם לא כן תקשי לשנוייא קמא דפרק שני דסבר דהיכא דלא קראוהו פסול. בדיעבד ואפ"ה לא תצא אם כן מתניתין דהזורק דמוקמינן לה כרבי מאיר דקאמר עלה פרק האשה רבה דאיבעיא ליה לקרויי גיטא א"כ ע"כ איירי בדלא קראוהו מאי איריא בדנמצא שובר ביד האשה אפילו הגט נמי הוא נמצא בו פסול ולרבי מאיר כל המשנה כו' ובתוספות פרק בתרא דגיטין בשם תשובת רש"י. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

כ״בסימן כב ועוד השיב מורי הגאון למהר"ם ס"ל הא דמשהין הכהנים חוץ לבית הכנסת כששאר כהנים עולים לדוכן עד אחר שירדו הכהנים מדוכן ולא נהגו כמו שכתב רבינו שמשון במרדכי שלו בשם הרב ר' יעקב משפיי"ר שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים וגם במרדכי דידן מייתי ההוא לשון דהר"ר יעקב משפיר"א אבל לא סיים שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים וגם באשירי מייתי גם בפרק בתרא דמגילה ההיא דירושלמי דרבי אליעזר נפק לברא ופי' האשירי הטעם דנפק לברא כדי שלא יהיה בבית הכנסת בשעה שהחזן קורא כהנים שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים משמע שלאחר כשקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבית הכנסת והטעם דאין נכנסין עד אחר ברכת כהנים משום דאמרינן בפרק אלו נאמרין אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה רב אומר אף חוששין שמא בן גרושה ובן חליצה ולא פליגי כאן שעולה לפרקים כו' ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה משום הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמן שלא ליכנס כל שעה שהכהנים מברכים כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומים ע"כ השיב מורי למהר"ם מינ"ץ:

כ״גסימן כג ואשר כתבת ממגילה שיש בה פרשיות פתוחות אי כשרה לדעת מהר"ם בשם רבינו תם דכתב דיש למגילה כל דין ספר תורה וספר תורה פסול אם עשה הסתומה פתוחה ורצית לחלק דשמא מהר"ם ורבינו תם לא רצו לומר רק לכתחילה יעשה כל פרשיותיהן סתומות משום דנקרא אגרת תמיהני עליך מנין לך לבדות טעמי הלכות מלבך ולפרש דברי הגאונים חוץ ממשמעות דאינהו כיילי שיש לה כל דין ספר תורה חוץ מדבר אחד וכיילי נמי הך דפרשיותיהן סתומות בהדייהו משמע בפשיטות דבהך מילתא נמי אית לה דין ספר תורה אפילו בדיעבד ואתה תפרש דלאו דוקא הוא ולא קאמר אלא לכתחילה משום דנקראת אגרת והך סברא לא מתרצית היא כלל דסתומה נמי פרשה נקראת בכוליה תלמודא ולטעמא דידך היה לעשות המגילה לכתחילה בלי שום פרשה והפסק כדי שתהא כמו אגרת כדאיתא בהגה"ה במיימון דיש נוהגים שלא להפסיק בקריאתה בין פסוק לפסוק משום דנקראת אגרת אמנם יש מקילין דסמכי אמאי דכתב בהגה"ה במיימון דאין כל דין ספר תורה למגילה מההיא דאותיות מטושטשות ומקורעות אמנם המהדרים ומדקדקים במצות יש להם לקיים דברי רבינו תם ומהר"ם ושלום נאם הקטן והצעיר שבישראל:

כ״דסימן כד שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר אהרן יצ"ו אשר דרשתני על אשר מחמירין הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושער בית הקברות עד שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים משום דסוף טומאה לצאת כדתנן בפ' קמא דאהלות המת בבית כו' ובפ' קמא ובפרק בתרא דביצה ובפרק הדר מייתי לה אהא דיש ברירה לב"ה ולב"ש אין ברירה וכתבת דמקרוב בא מנהג הזה דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב לארבעים שנה שהיה יום הנועד בארפור"ט והיו שם ה' זקנים מה"ר איכל מה"ר ליפמ"ן מה"ר נת"ן מה"ר יחזקי"ה מה"ר אברה"ם כ"ץ ז"ל ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד לי באגר"א וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי שנתחדשו לפני שאירי מה"ר שלום שכתב שמה"ר מאיר ס"ל אסר לכהנים בווי"נא שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה אבל כתב ג"כ שמה"ר שלום ז"ל לא חשש לאסור זה וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה ונראה הטעם כיון דרש"י פירש בפ' הדר דמה שטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת שם אף ע"פ שאינו תחת האהל של מת הלכה למשה מסיני הוא ואין טעם בדבר נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחילה מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו האהל הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך ואין לתמוה על חילוק זה. וכעין זה תניא בתוספתא על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן חשב להוציאו בפתח קטן טהור את הגדול ויש לי פרישות על המשניות דסדר טהרות. ופירוש בבא זו כגון שיש שער גדול ובה פתח קטן והשאר אין פותחין רק לסוסים ולגמלים אבל בני אדם הנכנסים והיוצאים אין פותחים להם אלא פתח קטן ואם חשב להוציא אותו בפתח קטן טהור השער הא קמן דאע"ג דהמת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור היינו כעין שחלקתי ומה"ר שלום ז"ל חלק בענין אחר אין לי פנאי להאריך. ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופו לצאת הוי טומאה שנזיר מגלח עליה ובסמ"ק מסיק דההיא תוספתא מתרצת היא דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ודלא כמו שכתבו התוספת פ"ק דכתובות בשם ר"ת דשבשתא היא אמנם עיין באשירי בהלכות טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג ע"ש דאפשר יש לחלק מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם והמחמירין כמותם לשנות מנהג המקיל נמי לאו שפיר דמי. אמנם להחמיר בבית של צדוק הדין נראה דיפה כתבת דאין להחמיר בו כלל דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האהל ואמרינן אין דנין ק"ו מהלכה ואע"ג דרש"י פרק קמא דביצה פי' דגזירה דרבנן היא וכן בפי' המשניות פרק שלישי דאהלות נמי פי' דגזירה דרבנן על הפתחים פרק בתרא פי' להדיא דהלכה למשה מסיני הוא וכן מוכח שם בגמ' להדיא ומ"מ אפי' אי גזירה דרבנן נראה דמכל שכן יש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציא המת לאויר העולם ועיין באשירי בהלכות טומאה ותמצא מפורש קצת דין זה:

כ״הסימן כה אשר כתבת משאילת שלום בבית הקברות. בספר חסידים נמצא דאין שואלין בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר הקבורה ובתוס' דאלפס פרק ואלו מגלחין קרוב לסופו כתב דאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת ובשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקברות. ולא ידעתי מה רצונך לומר בהא דנדון דידן ככפר קטן מה ענין כפר קטן לכאן:

כ״וסימן כו שיעורי גרוגרות התוספות פ' חלון כתבו בפשיטות דמוכח פ' המצניע דגרוגרת יותר גדול מכזית ולפי הקושיא שמקשין שם התוספות לא היתה גרוגרת אלא כמו שליש ביצה והביצה היא שני זתים כדמוכח מפ' בתרא דיומא ומפרק אמרו לו כל זה תמצא בפ' חלון לפי מסקנת התוס' התם גרוגרת גדול מכזית וההיא דכתב המיימוני דכותבת מעט פחות מכביצה ובגמ' פ' אמרו לו איתא דכותבת היא שני זיתים דהיינו כביצה איתא התם להדיא לדברי רב זביד כמו המיימוני ולחד שינוייא כי הדדי נינהו כותבת גסה וביצה. נאם הקטן הצעיר שבישראל:

כ״זסימן כז שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על מכירת הספרים פסולים לכומרים איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספר יראתם שמהן מזמרים ועובדים לע"ז כדאיתא להדיא בגמרא פ"ק דע"ז. אמנם אם אין ידוע מה היא הספר יש להתיר דתלינן ברוב ספרים דרוב ספריהם מספרי משפטים ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי נכרי כדאיתא פ"ק דע"ז:

כ״חסימן כח בראש השנה שחל בשבת מורי דודי זקינך רוב פעמים לא שינה לומר שמו מפארים ביום ראשון ואיני זוכר רק פעם אחת ששינה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

כ״טסימן כט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי האלוף מה"ר אליה יצ"ו. אשר שאלתני על אחד שבא על א"א והיא אחות אשתו ומתה אשתו גם אח"כ בעל האשה מת אי אסורה מטעם שנאסרה לבועלה היכא דבלא"ה אסורה לו יפה דקדקת. אמנם דלגבי נכרי דעלה קאי אשירי היה לחלק שפיר דנכרי ודאי חשיב בלאו הכי אסור ולא שייכא לו כלל דהא אינו בתורת קדושין לגמרי והכי מחלק בכמה דוכתין בין עריות דיש להן קדושין בדוכתא אחרינא ובין נכרי דלית ליה קדושין בדוכתא אחריני כלל. אמנם דקדקתי במסכת סוטה בההיא דמייתי אשירי ממקנין ע"י נכרי דאשאר עריות נמי קאמר הכי מקנין ע"י כל עריות שבתורה ופריך נמי פשיטא ומשני כמו גבי נכרי דמהו דתימא לא נאסרה לבעלה משום דלא שייכי בו ונטמא לבועל כיון דבלאו הכי אסורה לו אלמא לפי דעת האשירי דדייק מהתם דשרי לנכרי הבועל הוא הדין דאיכא למידק מהתם נמי דשריא לאחד מן העריות הבועל. אך תימא הוא שהתוס' פרק קמא דכתובות בדבור ולדרוש דכתבו בשם ריב"ם דאסורה לנכרי הבועל וכי לא ידעי הגמ' דמסכת סוטה כל עיקר וגם הגליון לשם דמתיר מטעם דנכרי המתגייר כקטן שנולד דמי מה נחסר לו בראיית האשירי ע"כ חולק היה להם בדבר אין לי פנאי להאריך. אמנם נראה לחלק בין אחות אשה לנכרי המתגייר דלגבי אחות אשה שייך שפיר שנאסרה לבועל באם תמות אשתו אבל גבי נכרי לא שייך לומר באם יתגייר דכשמתגייר גופא אחרינא הוא ולהכי מהני סברת הנכרי דכקטן שנולד דמי. והא דקאמר התם בסוטה דעריות לא נאסרה לבועל משום דבלאו הכי אסורה לו לא קאי אאחות אשה (לבועל) אלא אשאר עריות שאין להם היתר ואין זה דוחק כמבואר למבין אבל מה שחלקת דמיתה חשיבה ממילא בלא מעשה לא משמע הכי כלל פרק שני דקדושין הרי את מקודשת לי אחר שאתגייר לאחר שתמות אחותך דחשיב אחות אשה מחוסר מעשה וגם רצה המקשה דלאו (בידו) [נ"י מחוסר] חשוב. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ל׳סימן ל שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מוהר"ר יודא אשר דרשתני אם נטלה המרה באווזא אי נהגינן להטריף או לאו. דע דנראה לנהוג איסור כדברי התוס' ורמב"ם ומהר"ם בהגה"ה במיימוני ואשירי וכתב אשירי אע"ג דיש עופות שאין להן מרה דתולדותם כך היא אין ללמוד מהם לעופות אחרים אמנם יש ללחוך הכבוד אם יש בה טעם מרה כדכתב ראבי"ה נראה דאפילו לדידן יש לסמוך על ככה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ל״אסימן לא ירחיב ה' לך מכל דוחקך ויטריפך לחם חוקך אהובי עמיתי הר"ר פנחס אשר דרשתני אי נהגינ?ין להפך שבועה דאורייתא דע לך כי שאלתי מפי מהר"ר אנשיל מרפו"רק שקבל ממהור"ר שלום דלא נהגינן להפך שבועה דאורייתא ונראה דקבלה זו ישרה וסמכה היא שהרי התוס' פ' שבועת הדיינים ופ' זה בורר משמע מדבריהם דס"ל דלית הילכתא כמר בר רב אשי ומייתי נמי ה"ג דס"ל הכי וכל דבריהם דברי קבלה הם וכן ר"ח פסק דלא כמר בר רב אשי במס' שבועות במיפך שבועה וחוורי מתנת בהו סי' כלו הפך לבן אלמא דווקני הוא בהא וכן בהגה"ה במיימון פרק ראשון דטוען ונטען מייתי כמה גאונים דפסקו דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ומסיק דכן נהגו מהר"ם דלא מפכינן בדאורייתא:

ל״בסימן לב ואכתי יש להסתפק בשבועה דרבנן חוץ משבועת היסת דבעי אנקוטי חפצא ומהפכינן לה לכ"ע אי מצי התובע לומר לא בעינא מינך באנקוטי חפצא כדי שלא יהפכו עליו שבועה חמורה. אמנם נראה דודאי מצי למימר הכי ומ"ט לא יהא רשאי למחול על דינו הא איתא פרק זה בורר היה חייב שבועה לחבירו ואומר לו דור לי בחיי ראשך רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו אלמא רשאי להקל משבועתו. ונראה דאפילו לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע אתה שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה דמ"ט לא הא אכתי הברירה ביד הנתבע ולא יפסיד כלום מבראשונה ולא דמי להא דמייתי אשירי בסוף שבועות דאם יתחייב שבועה וראה שמגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם דחייב לשלם כל מה שרוצים לגלגל או ישבע ויגלגלו עליו דהתם היה התובע' נפסד בשאר התביעות אם ישלם לו תביעה ראשונה ולא ישבע ונראין הדברים שבשביל כך רוצה לשלם כדי שלא יהא צריך לישבע על שאר התביעות אבל בנ"ד דהנתבע לא מפסיד לגרע במידי דעדיין הברירה בידו דודאי מצי לחזור בהפוכו לכ"ע דאדעתא דשבועה חמורה אפיך ולא אדעתא דשבועה קלה א"כ מה טעם היה שלא יהא רשאי. ואשר כתבת מרבותיו של רמב"ם דסברי דנשבע ונוטל מצי למימר השבע אתה ותיפטר אשירי פרק הכותב גבי הא דקאמר אי פיקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא לא כתב וסבר הכי ומוכח התם דאפי' אי טוען הריני כשאר תובע שמשביעין היסת אפי' הכי אין יכול להפך על חבירו דאם לא כן אכתי הוא נפקותא לענין זה בין שבועה דאורייתא דהתם לא מצי לאפוכי שבועה במידי אבל דרבנן מהפכינן בכה"ג והתוס' פרק שבועת הדיינין נמי נחלקו בשם הגאונים בכה"ג ע"ש. ובלאו הכי אין הנדון דומה לראייה למדקדק דהכא איכא למימר דלא שני משום מסתפי דמשבועה חמורה שנתהפכה עליו ולכך חוזר ורוצה בשבועה קלה אבל התם למה לא יהא רשאי להאמין לחבירו יותר ממנו לא הבנתי אריכתך בפסק מהר"ם על שבועת היסת בטענה דגניבה דמהר"ם וודאי מצי סובר דלא בעינן נקיטת חפץ בשבועתי היסת והא דלא קאמר איכא בינייהו הא יש לומר כדכתב אשירי פ' שבועת הדיינים דלא ר"ל איכא בינייהו בגוף השבועה אלא בדיינים היוצאים ממנו ע"ש. עוד הארכת דאנקוטי חפצא שייכי נמי בשאר שבועות דרבנן לא ידענא מאי קאמרת דמשכחינא נמי שבועה דרבנן כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ע"י גניבה וגזילה:

ל״גסימן לג מה ששולחין הכלות קטנות חוץ לעיר לחופתן והאב אינו הולך עמהם וגם אינו אומר להדיא לבתו צאי וקבלי קדושיך נראה דודאי הוא שפיר טפי לעשות כהלכתו להדיא אכן יש לומר דאין קפידא כולי האי דלחומרא דרא"ם אין לחוש כל כך דרוב הגאונים בעלי התוס' לא סברי כוותיה וכן מצאתי תשובה ישינה דמהר"ם כתב שעשה בעצמו מעשה בבתו הקטנה ואומר לה צאי וקבלי קדושיך. ואי משום דלא קאמרי להדיא נראה הואיל ואיכא עדים טובא בדבר שמשלחה לחופתה כדי להתקדש אע"ג דלא אומר כמאן דאמר דמי בקידושין וראיה מהא דארצייה ארצי קמיה ושתק וכן היה מדבר עמה על עסקי קידושין ויהיב לה בשתיקה:

ל״דסימן לד על אודות הנשים ידענא כי נשים הקדושים מאושטריי"ך זק?צ"ל הותרו על פי נכרים ועל פי האנוסות לא שמעתי כל כך מפקפקין בדבר דודאי יפה כתבת דדוקא ששמע מקומטריסין גיפייהו אין משיאין את אשתו משום דאינהו דהעלילו ודנו עבידי לאחזוקי שקרייהו שהרגו כדין כדפירש רש"י אבל שאר נכרים לא וכפי' הרמב"ם דאם לא כן אמאי נקט התנא הכי שמע מקומטריסי"ן של אוה"ע ליתני שמע מן הנכרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג בקומטריסי"ן של אוה"ע. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ל״הסימן לח תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי הר"ר אברהם מנדל יצ"ו אשר דקדקת לסתור השר במיפך שבועה דאורייתא לפי שכתב במרדכי דעמא דבר כרב גרשם אל תתמה על זה כמה פעמים אשכחן דכתבו החיבורים דנהיגי הכי ואנן לא נהגינן כן במרדכי פ' אלו טריפות דנוהגין מין במינו לא בטל כרש"י ואנן לא נהגינן הכי אלא כדכתב בסמ"ג דנהגינן כר"ת ובא"ז כתב דנהגו באשכנז ביום ראשון של סליחות להתפלל תפלת תענית ורוב הציבור מתענין ואין נוהגין הכי ואני הבאתי ממנהג מהר"ם וחלקת ודחית בקש דהוא עצמו נוהג כן אבל לא כתב דהמנהג כן גם אנכי לא קבלתי שאומר השר דמנהג בכל מקום כן אלא שהוא נוהג כן מפי רבותיו ועל דא יש לסמוך דכל דבריו היו מדוקדקים בקבלה מרבותיו ואתה תביא לי ראיה מסוגית הנהו דהוו תלמידים אצלו ואין להאריך יותר מזה:

ל״וסימן לו בשבועה דאורייתא אנו נוהגין בגבולינו לישבע על ההודאות למסים שהיא שבועה כעין דאורייתא שבועת השותפין שנשבע וישים ידו על הספר תורה כשהיא מונחת לפניו אבל אינו נוטלו בזרועו כמו שכתב ופסק מהר"א פעם אחת לאתרין בשבועה כנגד העד שיטול הנשבע ספר תורה בזרועו אין אנו נוהגין אלא כדלעיל אפילו בשבועה דאורייתא ובשאר שבועות כגון אשה שנשבע אינה משימה ידה על הספר תורה רק על ספר אחר:

ל״זסימן לז קלני מזרועי קלני מראשי ולא אוכל להאריך בחדשי לאיש אשר כנפשי מחותני אלופי מה"ר יונה יצ"ו אהך פלוגתא דפלג ועדה ששלחת לי ע"י ליוו"א לכתוב ולבאר דעתי אההוא עובדא בישא דע לך כי עד היום יום ב' פרשת ויחי לא ראיתי ולא קריתי אפילו אחד ממכתבך לעתים ל"ע חולי ועתה אבא בקצרה ואומר אני דמלתא דפשיטא היא דאין האשה נאמנת על בנה שהוא מאיש אחר וממזר הוא כלל וכלל כי כן כתב הרמב"ם להדיא בפרק ט"ו דאיסורי ביאה דלא האמינה תורה אלא לאב וכן נראה להוכיח יפה מן התלמוד דאמרינן בפ' עשרה יוחסין ג' נאמנים על הבכור אביו ואמו וחיה חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם שנא' יכירנו לאחרים מכאן א"ר יודא בפשיטות דהאם אינה נאמנת לאחר שבעה למידי דאפי' את"ל דדוקא לבכורה קאי מה בכך הא פירשו התוס' פ' החולץ דלא ילפינן לרבי יודא דנאמן על בנו שהוא ממזר אלא מכח הא דהאמינה לו תורה על הבכורה ע"ש בשינוי בתרא דתוס' וההיא דכתב רמב"ם בההוא פירקא ר"ל בחוששין לדבריה ויהא הבן אסור בקרובות אותה פלונית ואם אומרת שהוא בן ממזר אינה נאמנת להיות ודאי ממזר אלא ספק ממזר לא קשיא מידי דההוא פסקא הוא על תלמוד בפ' עשרה יוחסין דפסק רבא הלכתא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש תלמודא שבודקים את אמו אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואהא כתב רמב"ם דנ"ל דחוששין לדבריה הואיל ואמרו חכמים בודקים את אמו אלמא תליא מילתא בדיבורה והטעם התם כיון דשתוקי לא ידעינן אבוה מאן ניהו בודקין את אמו כיון דאיכא ריעותא ושור שחוט לפנינו אבל אשת איש שילדה ובעלה עמה במדינה דליכא ריעותא ושור שחוט לפנינו פשיטא דדברי האם לאו מילתא נינהו לגמרי ע"ש במיימוני תמצא בודאי דקאי אשתוקי ומעתה אין אנו צריכין לתרץ כה"ג בפסקים ובהוראות. ומה שהקשה מהר"א לורי"א ורוצה להוכיח מהא דתנן פרק עשרה יוחסין רבי יודא אומר נאמנים מדנקט נאמנים בלשון רבים משמע ליה דתרוייהו כל אחד בפני עצמו נאמנים לאו דוקא הוא כדמשמע לכאורה מפי' רש"י דפירש במתני' דרבי יודא ארישא נמי פליג כדיליף בגמ' עכ"ל משמע דפשיטות דר"ל שלא תאמר תרווייהו בעינן אלא ברוב נמי נמי סגי כדתניא ברישא וז"ל פירש רש"י מהכא מ"מ ליכא לדיוקא דטפי מהא אשכחן פ' מצות חליצה דאמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ורבא נקט להדיא אביו ואמו ע"כ צריכין לפרש דנקט אמו לומר דבאמו לחודיה לא סגי כלומר צריך אביו ואמו ה"נ ר"ל נאמנים צריכין שניהם להעיד אביו ואמו אבל אמו לחודיה לא סגי וק"ל. מכל הלין נראה דלית דין ולית דיין דנאמנת לעדות על ככה שהוא מאיש אחר הואיל ולא הלך בעלה למדינת הים אעפ"י שהיו העם מרננים אחריה לא חיישינן לה כדכתב הרמב"ם להדיא. אמנם תמיהני על מהר"ר ישראל שכתב שאפילו פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כל עיקר במיימוני דמשמע בפשיטות התם דאפסול ממזרת קאי ואף כי בעיא מפורשת היא במס' סוטה פ' ארוסה ופי' רש"י שם בהדיא דלישראל קאי וע"ש דנשארה הבעיא בתיקו ומיניה כתב רמב"ם פסק שלו. ומה שכתבת מן המרדכי דכתב פ' אלמנה לכה"ג דמי שנתפס עם האשה ואומרת שקדשה בביאה צריכה גט ואם אינו מודה לה ישבע שבועת התורה שלא הוזקק לה מעולם ואינה צריכה גט דע לך דבמרדכי בני אושטריי"ך ליתא להאי פיסקא בשום מקום ואי לא דמסתפינא מחביריי הייתי אומר דפוסק תמוה הוא בכמה אפי חדא אמאי צריכה גט כל עיקר הא ע"כ איירי דלא ראו עדים הביאה מדנשבע שלא הוזקק להו המקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושין ואי משום דראו עדים היחוד הא קי"ל בפ' הזורק דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אלא בנתגרשה מן הנישואין שלבו גס בה ואפילו נתגרשה מן האירוסין לא כל שכן פנויה דעלמא ותו כיון דשוית נפשה חתיכה דאיסורא היאך מצי להתירה בשבועתו. ועוד שבועה זו לא ידענא מה טיבה הא אמרינן פ' האומר בקדושין עד אחד בהכחשה מי מהימן לענין קידושין לפירוש רש"י דאפי' היא עצמה מכחשת העד מהימנן דאין עד אחד קם אלא לשבועה והכא לא שייכה שבועה אתביעת קידושין. וכ"ת מדרבנן הא אמרינן בפ"ק דב"מ דלא מתקני רבנן שבועה אלא כעין דאורייתא ואנ"ד נמי ניחא בפשיטות דלא משביעין כלל לפלג דכתב במרדכי דב"מ בשם רבינו שמחה דלא נתקנה שבועת היסת אמילתא דאיסורא כגון גנבת לי ואפי' למהר"ם דסבר דנתקנה שבועת היסת אאיסורא י"ל דדוקא איסורא דעיקר ממון גנבת וכה"ג אבל איסורא דנפקא מיניה ממונא איכא למימר דבהא כ"ע מודו דלא נתקנה עלה ותו דמאן לימא לן דתק"ח לזון בניו כשהן קטני קטנים וממזרים ומאן שויה להעמידם אפטרופוס לקטן על מזונותיו ולפי טענה ראשונה שכתבתי דלא תק"ח לזון הממזרים יתיישבו דברי הגאון מהר"י ס"ל דהתם פנויה היתה כדמוכח בסוף דברי מהר"ם וק"ל. ומעתה אני אומר שכל המרגיל לשונו ומפיק שום לעז על האיש פלג מחוייב הוא שישכנו נחש וראוי למתחו על העמוד וייסרהו חיצי גבור שנונים וגחלי רתמים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ל״חסימן לח מורי הגאון היה מדקדק לומר עד שהוא כשר לדעתו בין בכתיבה בין בחתימה שאם יאמר בכתיבה לחודיה אולי יהיה שוה ספק בחתימה ואז עשה הסופר שליחתו כדאיתא בתוס' פ' המקבל נדנוד כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים וכן באשירי ע"ש ומסתמא ה"ה לעדים ג"כ ואולי אחר שיחתמו יראו שום נדנוד בכתיבה מה שלא ראו קודם חתימה:

ל״טסימן לט ועוד אומר מורי הגאון דיש לכתוב מנחם המכונה מענדיל שנקרא לגמרי בשם אחר דאביו של מהר"ר משה מענדל קראו אותו מנוח אכן אמר מהר"י ברונ"א דמהר"ר טעבי"ל לא הניח לכתוב המכונה ואמר דקבלה בידו כן ממהר"א. דין שני יב"ש תמצא בפ' ג"פ ובפ' המגרש. ועוד אומר מורי דיש לכתוב שמריה ולא שמריהו. ועוד אומר דאם לא נודע אם שמו אליה או אליהו שיש לכתוב אליהו כי ברוב מקומות נכתב אליהו לבד בה' מקומות נכתב אליה:

מ׳סימן מ מה שנהגו לקרוע הגט שמעתי ממורי הגאון בשם מהרי"ל הטעם שלא יבא ליד האשה ותבא לגבות כתובתה אבל מורי אומר דשמא זה הטעם הוא כדאיתא פ' המקבל דבשעת הגזירה הוצרכו לקרוע אע"ג דהאידנא הגזירה בטל מ"מ נהגו לקרוע כבתחלה וכן מצינו בתקיעת שופר שנהגו לתקוע אחר הקריאה משום גזירה ואע"ג דהגזירה בטל המנהג לא בטל:

מ״אסימן מא מה שנהגו עתה לחתום עדים בגט אע"ג דהלכה כר"א דאומר דעידי מסירה כרתי ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקה"ע ועתה אין הגט עומד לראייה שהרי קרעינן הגט מיד אחר הנתינה נראה למורי הגאון הטעם משום דמוקמינן כמה סתמי משניות וברייתות כר"מ יש לנו לצאת ידי ספק ולתקנו ג"כ לדברי ר"מ וכעין זה מצינו בהמגרש דאתקנו בגטא מן יומא דנן וכו' לאפוקי מר"י ואע"ג דהלכה כר"י יש לנו להכשיר הגט גם אליבא דחכמים וכן פירש"י אע"ג דהלכה כר"י בעינן לאפוקי מפלוגתא שיהא הגט כשר ואל יצא שום פסול במשפחת ישראל:

מ״בסימן מב שמעתי בשם מהרי"ל ז"ל דאסור לעשות גט להולכה כשמגרש מומר משום דודאי מבטל שליח כשישמע דצריך לקבל שלא לבטל אפי' לפי אותן דיעות דל"צ הרשאה לגמרי הנ"מ בישראל דמקיים מילי דרבנן דרב מנגיד אמאן דמבטל כו' וכן אומר שכן נוהג מהרי"ל ז"ל. אמנם מורי הגאון ז"ל עשה שליח להולכה והיה משביע את המומר בקללות הארורות בתורה שיבאו על ראשו אם יבטל הגט וקודם שעשה השליח להולכה היה מזכה לה לאשה אותו גט ע"י אותו שליח ואומר המומר לשליח זכה בגט זה לאשתי פלונית ואח"כ עשה אותו שליח להולכה ודוקא שליח לקבלה קודם אבל אלו עשה השליח להולכה קודם ואח"כ לקבלה נמצא שהיה מבטל כח השליחות וכ"כ מורי בחדושיו:

מ״גסימן מג ועוד אומר מורי שאם שלחה האשה ובקשה בני אדם לפתות המומר ליתן לה גט ופגע בו אחר ובקש אותו עד שפיתהו ליתן בהא ודאי יש די בקבלה לחודיה הואיל וגלתה דעתה וכעין זה כתב האשירי פ"ב דגיטין שאם גילה דעתו לשדכן כו' וכ"כ להדיא בא"ז בתשובה משום ר"ש ומשום א"ז אביו דלאו דוקא שדכן אלא אפילו איניש דעלמא:

מ״דסימן מד מי שנתנו גט לאשתו מומרת כשרוצה לישא אשה אחרת כמנהג אושטריי"ך ואגפיה וכדכתב בא"ז לפי דעתי המנהג שאינם צריכין גט אחר אם חוזרת לדת יהודית. מורי הגאון כתב בספרו זה הדין:

מ״הסימן מה שי"ן ועי"י שבגט ויו"ד שבצד"י ושעל האל"ף אם אינם נוגעים אבל כתובות כל כך בקירוב סמוכים שהתינוק קורא האות יפה בלי גמגום יש קפידא או לא. יראה לכאורה מוכח מתוך דברי הגאונים דיש קפידא בכה"ג אפי' לעכב שהרי כתב בא"ז וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משי"ט ואפי' קוצו של יו"ד מעכב בגט עכ"ל ובהגה"ה הגדולה במיימון בהל"ת כתב וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין כו' עד ותדע שעל מקצתו שאינו תמות ומחוברת תמהו חכמים והוצרכו לדרשן ע"כ הגה"ה במיימון הרי כתבו בהדיא בנ"ד לא גרע מקוצו של יו"ד ובקוצו של יו"ד פסל א"ז בגט וא"ל אדרבה מדלא פסל ליה מהר"ם אלא משום דכתיב וכתבתם בכתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה וגבי גט לא בעי' כתיבה תמה כדאיתא פ"ב דגיטין בתוס' אשירי ומרדכי ומהאי טעמא מכשרינן בגט שאינו מוקף גויל ואע"ג דתפילין ומזוזות פסולין ואפי' לדברי סה"ת דפסל אינו מוקף גויל בגט לא פסל ליה משום דבעינן כתיבה תמה אלא משום דלא מקרי אות דלא ידעינן היכן האות כלה כדמפרש התם בהדיא משא"כ בנ"ד דניכרת האות אפי' לתינוק כדפרישית ר"ל דמהר"ם תרי טעמי קאמר וכך ר"ל חדא דלא גרע מקוצו של יו"ד ובעינן לכתוב האותיות כמו שניתנו לנו מסיני שיהיו כל האותיות מחוברים גוף אחד חוץ מן הה"א והקו"ף דלדרשא אתיא וכדאיתא פ' הקומץ רבה ופ' הבונה ועוד אפי' אי הוה קוצו ש"י לא מעכב הכא מעכב בתפילין משום דבעינן כתיבה תמה ולא שבורה ולפ"ז בגט נהי דמשום כתיבה תמה לא מפסיל מ"מ פסול מטעם ראשון דבעינן לכתוב האותיות כמו שנמסרו לנו מסיני וה"מ באשירי דכתב בסוף גיטין בסדר כתיבת הגט וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשתמע כי חוכא וכל רגל הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מ"ט תלי כו' אלא הה"א דלמהך צריך יותר ע"כ נראה דר"ל דצריך ליזהר שירחיקנו יותר. והשתא נראה דע"כ סובר אשירי דפסול בדיעבד אם הדביק רגל דשאר ההי"ן דאי לא"ה מה צריך לפרש דצריך להרחיק יותר בה"א דלמהך נימא דלעולם דא"צ אלא כשאר ה"א ואפ"ה שפיר מזהיר תלמודא טפי עליה משום דפסול אפי' בדיעבד אי אתא בעל ומערער אפי' לדברי רב האי ובעל העיטור כדאיתא באשירי אלא ע"כ תצטרך לומר דאפי' בשאר ההי"ן פסול בדיעבד אם הדביק הנפרדים ה"ה נמי אם היה מפריד אותן שדינם להיות נדבקים. אכן בתוס' פ' המגרש משמע איפכא דכתבו שם וז"ל ולורכי וי"ו כו' שמא א"צ להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראת יו"ד וכן רגל הה"א דלמהך שמא א"צ להרחיק אלא שלא יתחבר בגגה ושמא צריך להאריך הוא"ו ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי אין הגט פסול אם לא האריך והרחיק יותר מדאי עכ"ל. והשתא לפי מאי דקאמרי מעיקרא ר"ל דתלמודא בה"א דלמהך רק שלא יתחבר מאי איריא הך ה"א כולהו נמי בעינן הכי אי ס"ל הדביק הנפרדים פסול אלא ע"כ אין קפידא לכה"פ לעכב וגם כמדומה שלא נהגו לפסול בקוצו של יו"ד אם חסרים הם מעט בגט ואע"ג דכתב בא"ז בהדיא דמעכב אפשר דר"ל קוצו של יו"ד לפירש"י פ' הקומץ דהוא רגל ימיני וה"נ מייתי א"ז בהל' תפלין פירש"י ג"כ לפסק הלכה כמו אידך פירושים ועוד האריך וסוף דבריו הואיל ונמצא ראיות לכאן ולכאן נכון להחמיר ולהזהיר דאפי' דיעבד לבי נוקפי משום דטעות בגט מביא לידי ממזרות ואף כי אשירי כתב בהל' ס"ת שאם לא הדביק אלו יודי"ן באותיותיהן נשתנין צורתן אלמא דפסול משום שינוי אות ולא מטעם כתיבה תמה א"כ בגט נמי יש קפידא ע"כ כתב מורי הגאון ז"ל:

מ״וסימן מו מודעת זאת לכל על דבר הגט שסדר מהר"ר משה מהל"א יצ"ו לגדליה בן שלמה לגרש בו ארוסתו דבורה בת גדליה שעדיין קטנה ונתגרשה בו ע"י אביה ונכתב הגט כנוסח שאר גיטין בדרך נוכח כלפי המתגרשת כגון ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת ארוסתי כו' כמו בשאר גט הניתן לשליח לקבלה ודרשני מהר"ם הנ"ל על ככה עתה לאחר שנתן הגט וכתב לי שהיה מסובך קודם כתיבתו ונתינתו אם לכותבו כך ופשפש הוא וחביריו בני סמכא בכל מקום בתלמוד ובפסקי הגאונים ונמצא לו ולחביריו לפי כל הדקדוקים שאין לכותבו אלא כנוסח הגט שנתן ע"י שליח האשה לקבלה דכ"ע מודו דכותבין אותו בלשון נוכח כלפי האשה ועמד מאן דהוא וערער וקרא תגר על הגט ואומר דדינא לכתוב בלשון נוכח כלפי האב הואיל ולידו נתן הגט. וצריך לכתוב ותרוכית ארוסתי בתך פלונית וכן בכל מקום הגט שכתוב נוכח האשה צריך לשנות נוכח האב ול"ד לשליח האשה דהתם האשה היא עיקר והשליח אינו אלא מכחה אבל האב בבתו הוא עיקר אפילו בנערה וכ"ש בקטנה דלדעת מקצת רבוותא ד"ה אביה ולא היא. ועתה את אשר עמדי על ענין גט זה אני כותב ונראה לפי הדת והלכה דיפה כיון מהר"ם הנ"ל וחביריו שסדרו והניחו לכתוב הגט בלשון הזה בדרך נוכח כלפי האשה כמו בשאר הגט הניתן ע"י שליח האשה לקבלה ואין לשנות גבי האב וראייתו מפרק התקבל דקאמר התם במאי קמיפלגי רבנן סברי יד יתירתא רבי ליה רחמנא ור"י סבר דידה במקום אביה לאו כלום היא והנה נראה דבין לפירש"י ופסק רב אלפס שם דסברי דכ"ע מודו בקטנה דאביה ולא היא בין לאידך פירש"י דיש יד קטנה אליבא דרבנן שני הפירושין מפרשי הגמ' כמבואר שם באשירי ומוכח בלשון התלמוד לכל הפירושים דיד אביה דידה היא דקאמר יד יתירא רבי ליה רחמנא הא קמן דלדידה זכה הכתוב וכן מפורש באשירי בהדיא וז"ל כשהיתה קטנה לא היה לה כ"א יד האב וכשנעשית נערה ניתוסף לה יד עצמה עם יד אביה וכ"כ באידך פירושים וז"ל יד יתירה זכה ליה רחמנא היינו שהוסיף לה יד האב ע"י עצמה וכיון דמוכח דיד אביה דידה הוא א"כ ודאי שפיר דמי למיכתב בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת שהרי מה שנותן הגט ליד אביה כאלו נתנו לידה דידו לדידה זכי ליה רחמנא והוי כיד אפטרופא לגבי יתומים דידו יד יתומים היה לענין לתופס לב"ח כדכתב אשירי בפ"ק דב"מ התם נמי אע"ג דיד יתומים לגבי אפטרופוס לאו כלום הוא מ"מ ידו אינו אלא לדידהו. עוד נראה לדקדק קצת מדקאמר תלמודא יד יתירא זכי לה רחמנא ולא קאמר עוד יד אחרת זכי לה רחמנא דהוי משמע דנתרוקנה יד אביה אם תרצה זכתה היא בידה לגמרי בלי כח יד אביה ומדלא קאמר הכי ע"כ לא נתרוקנה יד אביה ואלא ידה עדיין בכח יד אביה וכמו שלא תוכל לעשות שליח כדמסיק בפ' האיש מקדש והשתא מר נימא דכשהוא נותן הגט ליד אביה צריך לכתוב נוכח כלפי דידה וא"כ נתרוקנה כח יד האב וא"ת דא"א בענין אחר הואיל וזכתה לה רחמנא בידה של עצמה מ"מ לר"י לא הוי צריך למימר תלמודא דבמקום יד אביה דידה לאו כלום היא נימא לעולם דאיתא כלום אבל לא איתא כ"כ להתרוקן יד אביה ולכך א"א ביד עצמה אע"פ כשנותנו ליד אביה אינו כותב ג"כ אלא כלפי דידה וא"כ לא היתה נתרוקנה במידי אלא דיש לה זכותה לקבל ולכך צ"ל לר"י דאפי' לזכות בעלמא ליתא. ואם נאמר דדעת המערער דהואיל ואשכחן גבי שטר קדושין בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי ה"נ גבי גט משום דאיתקש יציאה להוויה לאו מלתא היא דתלמוד מפורש הוא בפ' האיש מקדש דסובר ר"י מחלוקת לענין גירושין אבל לענין קידושין ד"ה אביה ולא היא ומפורש התם טעמא דר"י בתרי גווני ובאשירי פ' התקבל מפורש נמי טעמא לר"י ומסיק בפ' הא"מ דצווח ר"ל בבי מדרשא ככרוכי' ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה אלא כל חבורתה כולה כר"י ומהני טעמא דר"י נראה לחלק שפיר ג"כ בנ"ד בין קדושין לגירושין. מכל הלין נראה דשפיר עבדו מהר"ם וחביריו שכתבו גט זה בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת וכשר הדבר ותעשה כן לכתחלה ולמעורר מזכיר גזירת הקדמונים ר"ת והרבה גדולים שהיו בימיו שהחרימו חרם חמור שלא להוציא שום לעז על הגט לאחר שניתן ואומר אני כי פורץ גדר זה ינשכנו נחש ויהא מוחזק לי למוחרם גמור מאן דהוא ואיך שהוא שמו המוציא ומחזיק וכל בית ישראל יהיו נקיים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

מ״זסימן מז תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי הר"ר יהושע יצ"ו. דע לך על דבר טהרת אשתך נתתי לבי וקראתי אלי עמיתי מהר"ר יוזמ"ן כ"ץ ומהר"ר אייזיק לוי ושקלנו וטרינו בדבר ומה שעלתה בידינו אכתוב לך. אשר כתבת שיש לך הוכחה שיש לה טהרה אך שאין ידוע אם מוצאת דם ודאי חד עד לחוד לא מהני דבהדיא כתב במרדכי דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה אבל אי לא ידעה לא אע"פ שהיא אומרת שבוודאי יש לה מכה. אמנם בעובדא דידן מצאנו ב' צדדין להתיר ולטהר חדא כמו שכתבת שכ"ז שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוציאה אותן כתמים ושערות דקות בזה המקום נראה דר"ל במקום אחד מצאה לעולם א"כ אם אותו מקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא ובבדיקת שפופרת אומר תנא דברייתא אם נמצא דם בראשה של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לא בידוע שהוא מן הצדדים משמע שאם ידוע שנמצא לצדדים טהורה וא"כ בנ"ד שבשום פעם אינה מוציאה רק במקום אחד מן הצד דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא מן המכה שבצדדין וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בצד מקום ההוא שהוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי ההיא ברייתא הרואה דם מחמת תשמיש דתנו בה ואם יש לה וסת תולה בוסת פי' ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בלא זה והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה וסת כהגון וכדרך הנשים א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר אע"ג דרש"י פי' הברייתא בע"א מ"מ נוכל לצרף דיעות במרדכי ג"כ לשאר צדדין לכן נר' אי איתנהו לכל הני צדדין לעיל אשר הזכרת לעיל תוכל לסמוך עלייהו להחזיקה לך טהורה ועל המיעוך קשה לסמוך חדא כי מה תעשה כמה שלא בא בדרך שערות ועוד דלא נראה כלל דתועיל אם לא נימוחו כולן. גם אשר כתבת דנ"ל דספיקא דרבנן היא הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב ליה ספיקא דאורייתא. אשר כתבת דסמכינן אספק ספיקא אפי' היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה נראה דודאי סמכינן כדמוכח בהא דהתיר ר"ת בזאב שנכנס לעדר מכח ס"ס ור"י נמי היה מתיר מכח ס"ס אלא דסבר כיון דספק הראשון הוא דאורייתא וגם הוא דבר שבמנין לא בטל הא לאו הכי משום הא דאפשר לבדוק לא היה אוסר והתוס' פסקו אפי' הוי דרוסה יש לה בדיקה:

מ״חסימן מח ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י מול"א ז"ל שיער בערך שני זהובים רייני"ס. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

מ״טסימן מט אהובי מהר"ז אשר שאלתני אי מהני לכתחלה גלוי מלתא בהא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך והבאת ראיה מהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבדיעבד מהני גלוי מלתא להא א"כ נימא דלכתחלה נמי לא מחוורי לן דבריך דא"כ מאי מספקת דלא תיהוי ג"מ הא מסקינן התם להדיא דמהני לגבי המקדש דפריך ודילמא ארצויי ארציי קמיה ושתיק כדפירש אשירי יע"ש אלא משום דאיכא למימר דאדרבא מדמינן להאי דהאב לבתו לג"מ בגיטין דקי"ל כאביי דלאו מלתא היא ובמקדש איכא טעמא דזכין לאדם שלא בפניו וזכייה מטעם שליחות אתרבי וא"כ מאי ראיה הבאת מההיא דתותי ציפי דמהני כשנתרצה האב אח"כ דילמא התם נתרצה להדיא ובפירוש ולכך מהני דאמרינן תחלת הקדושין אדעתא דהכי נתנו שאם יתרצה האב תהא מקודשת אבל לעולם גילוי דעתיה ל"מ כמו בגיטין אמנם נראה אחרי דאשירי כתב בתחלת דבריו בפ"ק בהא דאומר אדם לבתו קטנה כו' ותירץ מה קמ"ל דר"נ פשיטא במוקדשים ומסיק דקמ"ל דאותו כח וזכות שזכתה לו תורה שיכול לקדש את בתו אותו כח וזכות יכול לתת לבתו קטנה שתקדש אדעתה וא"כ דאיכא למימר דאותו נתינת כח וזכות צריך להיות להדיא ולא בגילוי דעתא כמו שוויה שליחות דחל בקל יותר ממסירת כחו וזכותו כדמוכח בדיני הרשאה ואע"ג דאשירי מסיים בדברו דהבת מתקדשת בשליחות האב הא כתב נמי הך בתחלה וצריכנא לקיים שניהם לכל הפחות לכתחלה:

נ׳סימן נ ואשר שאלת אם צריך עדים באומר האב לבתו שתמצא ותקבל קדושין לא ידענא מאי תבעי לך הא פוסק מהר"ם בהדיא שצריך עדים בשליח קבלת קדושין כמו בגרושין שנתמנה שליח ובסמ"ק מחמיר טובא בשליח לקבלה א"כ אמאי תיסק אדעתך להקל בקטנה מכ"ש בגדולה דמחמירינן בה כרמב"ם ומשום חומרת א"א אין מכניסין ראש בפלוגתא דרבוותא:

נ״אסימן נא וההיא דנהגו העולם היתר לישא אשה תוך ג' רגלים בתשובה במיימון ממש בסוף התשובות תמצא תשובת ריצב"א שהשיב לאחיו וצדד טובא להתיר וע"ש. ומ"ש בפשיטות דהלכה כר"י דסגי בב' רגלים לא ס"ל הכי דרמב"ם וסמ"ק וכן בתשובת ריצב"א דלעיל מייתי דר"ח ורב אלפס פסקו כרבנן ונראה דסומכין העולם אאותם צדדין שצדד ריצב"א להתיר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״בסימן נב שלומך רבא מן שמיא לבחירתא דאתכליא. עינא דמיא חייא. גברא דנהורא מעליא. אהובי עמיתי מהר"ר ישראל יצ"ו ע"ש כל הנלוים אליך שלי"ט. אשר שאלתני על עובדא תמיהא דאיתעביד מקרוב בסמוך לך שהיו כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג א' למצוה בחג והיתה להם שעת הדחק שלא היו יכולים להוציא להם יותר והיו רוצים כל היישובים לצאת י"ח ועמדו וחתכו האתרוג האחת לכמה חתיכות ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת וקודם שהגיע מקצת חתיכות ליש? ישובים כבר נצטמקו ונתמעטו לפחות מכביצה ואף עפ"כ ברכו עליהם ביום ראשון ודרשתני אי שפיר דמי למיעבד הכי הלכה למעשה ולפ"ד לא כשר הדבר ולא תעשה כן וגם לא שמעת כה"ג עד כה. דע לך עמיתי כי גם בעיני הרואה תמוה היא ולא שפירת באנפאי ואבאר לך סברתי וטעמי על ככה בדרך קצרה ונראה דאע"ג דראבי"ה וא"ז במרדכי פסקו דחסר ושאר פסולין בשעת הדחק מברכין עליהם אפי' ביום הראשון נראה דליכא למיגמר נד"ד מהתם מתרי טעמי חדא דהא דשרינן בשעת הדחק חסר ושאר פסולין איכא למימר שהיינו דווקא חסרון ופסול הנעשה מאליו נוטלין ומברכים עליו בשעת הדחק ולא חיישינין דתיפוק מיניה חורבא לשתא אחרינא דאיכא רווחא דאתי נמי למיפק בחסר או בפסול משום דודאי לא שביק כשר ושלם ויטול חסר או פסול כדאיתא באשירי האי טעמא דברי הראב"ד היבש ולח ונראה טעם הדבר דלא שביק משום דמסבר אנפשיה שלא התירו אלא מפני הדחק ודמי קצת לדיעבד ואע"ג דשרינן ליה לברך עליו לכתחלה אבל אי שרינן ליה לכתחילה לחסר ולחתוך אותו אתרוג כדי לברך על אותה חתיכה איכא למיחש לחורבה דסבר אי לאו דאין פסול כלל באתרוג חסר לא שרו רבנן כ"כ לכתחלה גמור. וכ"ת מנא תימרא דיש חילוק בין האי לכתחלה לאידך לכתחילה נראה ראיה דומה לנ"ד מהא דאיתא בשמעתא קמייתא דגטין דקאמר אי מההיא ה"א דיעבד קמ"ל משנה יתירה דאפילו לכתחלה ומקשים התוספות והא א"צ משמע לכתחלה כההיא דאין השומר צריך כו' ומתרצים דתלמודא ר"ל דיעבד כגון שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ קמ"ל דל"צ. ונראה דהתם נמי משום ה"ט הוא דס"ד דצריך לראות דאי לא מצרכתא ליה אתי למימר דודאי א"צ כ"כ לומר בפ"נ אפי' במד"ה מדשרינן כולי האי בא"י אפילו לכתחלה גמור אי לא ה"ט תקשה לן מאי איצטריך לאשמעינן משנה יתירה דא"צ אפי' לראות אמאי ניסוק אדעתין כיון דתנא דנותנין לו לכתחלה וא"צ לומר בפ"נ אלמא קים להו לרבנן דגמירי ושכיחא וא"כ אמאי איצטריך לראות כדי לומר אע"כ משום ה"ט דלכתחלה גמור הוא ונהי נמי דמסיק התם דא"צ כלל איכא למימר דהכא בנ"ד חיישינן טפי לחורבא וק"ל. ותו נראה לחלק דל"ד נד"ד לחסר דר"ח דשרינן ביו"ט שני ובשעת הדחק דההוא חסר איירי שנחתך ממנו או שחתך ממנו אפי' לכתחלה כדי לאוכלו ולטבול בו ומניח השאר כדי לצאת בו י"ח כה"ג כשר משום דשירי מצוה הוא כדאשכחן נמי כה"ג דלכה"פ כשר בדיעבד גרדומי תכלת וגרדומי אזוב משום דנשתאר מן הכשר ונראה קצת הוכחה דדוקא משום ה"ט הוא דאל"כ מאי טעמייהו דא"ז ואשירי דפסלי כל הפסולים ביו"ט שני חוץ מחסר ואע"ג דדייקינן לה מתלמודא קשה תלמודא גופיה מאי טעמא הא נראה ומוסבר לכל שאין מום גדול באתרוג ממה שהוא שבור ומחוסר אע"כ היינו טעמא משום דשירי מצוה הוא ובא מן הכשר אבל מי שבא לחתוך מן האתרוג חתיכה אחת ורוצה לברך על אותה ההיא לאו שירי מצוה מיקרי אלא חתיכת אתרוג מיקרי וה"ה כשבאין מתחלה לחותכה לחתיכות ולחלק ביניהם כולן חתיכות אתרוג מקריין ולא אשכחן מצוה דכה"ג כשר וק"ל. ואף את"ל דאין הראיות ברורות לגמרי מ"מ הרואה תמיה זאת להתיר וכתוב בהגה"ה במיימון בה' ת"ת שאסור להתיר דבר התמוה לרבים וכ"ש אם נצטמקו החתיכות לפחות מכשיעור דההיא ודאי אסור דכל פחות מכשיעור כאלו אינו הוא וא"צ ראייה לזה. הא דכתבת דר"י חולק וסובר דאין להכשיר אתרוג הפסול אפילו בשעת הדחק נראה שאינו חולק אלא שדחה אותה ראיה אבל מ"מ סבר דיש לדקדק להכשיר מהא דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה כדמסיים באשירי שם ונראה דדברי התוס' הוא אותו סיומא עד וכ"כ ה"ר ישעיה דכשר אם יש. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״גסימן נג שלומך יסגא לחדא אהובי מהר"ר משה יצ"ו אשר שאלתני על מי שנדר לצדקה באסמכתא כגון שאומר אם לא אעשה או אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ושאלת אי אזלינן בתר דעת מהר"ם שפוסק בתשובה פ' שור שנגח ד' וה' ופ' בני העיר במרדכי דמהני אסמכתא לצדקה או אי אזלינן בתר דעת מהרי"ח דפסק בהגה"ה באשירי פ' ז"ב ופסק דלא מהני והן הן דברי התוס' הן הן דברי מהרי"ח מ"מ נראה דסוגיא דעלמא בתר מהר"ם אזיל בהאי מילתא ובפשיטות דרך ומנהג הוא שהגבאים תובעים על מי שמעמיד על עצמו בכה"ג קנסות לצדקה וכן יש בידי תשובת ה"ר יעקב כ"ץ מנורט"הויזן על אחד שהוא ואשתו העמידו ע"ע קנסות לצדקה אם לא יעשו גירושין ונתפייסו וכתב עלה ופטר אותו מתביעת הגבאין מטעם אחר משמע בפשיטות דאי לא הוי ה"ט היה מחייבם. ואף כי הרמב"ם ואף תשובת הגאון סברי כמהר"ם כדאיתא במרדכי פ' ד' וה' דלעיל אבל מטעם זה אין חייב משום דניזיל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי צדקה דבפ' מי שמת בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיק"ו ופסק בא"ז התם דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקו בתיק"ו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ואשירי דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר כדמוכח התם:

נ״דסימן נד ואשר שאלת על מה שרגילין העולם ללוות זהב בזהב אע"ג דהגאונים פסקו דזהב הוא כפרי וא"כ הוי סאה בסאה כבר לפני זמן רב נדרשתי ג"כ על ככה והשבתי דחדא דהתוס' לא סברי הכי עוד יש לחלק דכיון דבזמנינו רוב ב"א יש להן מטלטלין ברשותם דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול אי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי וא"כ הוה כמו מי שלוה סאה בסאה ויש לו מעות מזומנים דשרי משום דמ"ל הן מ"ל דמיהן כדאיתא בתוס' ובהגה"ה ובאשירי פ' איזהו נשך משום דיוכל ליקח מיד חיטין עבור הדמים ה"נ יוכל למכור מיד המטלטלין עבור הזהב ואם יש לו רק זהב אחד יכול ללוות עליו כמה זהובים כמו סאה בסאה כדאיתא נמי התם ע"ש אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק עבור מזומנים אבל דרך הוא למכור מטלטלין עבור זהובים. עוד טעם אחר לחלק יפה דאשירי פ' הזהב כתב דבהא דכספא טיבעא הוי לגבי זהב משום דאיהו חריף וגם חשיב אבל נחשת אע"ג דחריף הוא מ"מ הואיל ולא חשיב דדהבא הוי טיבעא לגביה וא"כ עכשיו בזמנינו שכל מטבעות כסף שהמה ברוב ארץ אשכנז פיהם ופול"ן רובה דרובה דנחושת הן ומעט כסף בהן ולא חשיבי כלל לגבי דהבא דליהוו אינון טיבעא ודהבא פירי אבל בימי הגאונים ואפי' בימי התוספות ואפי' רק קודם מאה שנים היו המטבעות כסף טובות מאד ורובן מכסף ומעט תערובת נחשת ואפשר בזמנים ההם נהגו איסור בדבר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״הסימן נה שלומך יסגא לחדא אהובי הגביר מהר"ר יצחק אילנ"בורג יצ"ו על דבר ר' שמואל הנרשם למטה במכתבך אשר שאלת עליו אשם על אשר חלל את השבת כדמבואר למטה הנה הציע דברים רבים לפני וכלל דבריו שבשביל סכנת נפשות נזקק לברוח משטענ"דיל ואומר שבידו לבאר בעדות גמורה שכן הוא גם הראה לי עדות ע"א ושמו הלל בן מהר"ר משה ז"ל אינו מקויימת לי גם כתב בלשון אינו מכוון יפה אך מובן ונראה לא מתוך כתבו שבאותו הפרק שברח ר"ש משטע"נדיל היתה שם סכנה לברוח איש על נפשו ולפי הנ"ל כן היה הענין נהי נמי שלא היתה סכנה מבוררת מ"מ פחד סכנה היה ולפ"ז אין להענישו כל כך כי דיחוי היא שבת אצל סכנת נפשות אע"פ שאין סכנה מזומנת לפנינו אלא שיש לחוש שיבא לידי סכנה מותר לחלל שבת לכתחלה כדכתב בא"ז במס' שבת ובעירובין דמותר לכבות את הדליקה בזה"ז בשבת ומדמה לה לעיר הסמוכה לספר ע"ש מוכח דאין סכנה מזומנת כלל אלא פחד סכנה ומ"מ כי היכי דלא אתי לזלזולי בחלול שבת דחמיר טובא מחייבינן להזקיקו לכפרה. והנה יש בידינו העתק מפסקי רמ"מ ז"ל על אשה אחת שהלכה חוץ לתחום בשבת וכתב שהיתה נרדפת והיתה קצת אנוסה ושם שתתענה מ' יום אינם רצופים אלא ה' ב' בכל שבוע עד שישלימו מ' יום וכתב עוד שם שאפי' חללה שבת כה"ג אפי' בהבערה דהוי איסור דאורייתא די היה בכך כ"ש בנ"ד דאפי' למאן דסובר תחומין די"ב מילין דאורייתא הן מ"מ אין כאן כרת ומיתת ב"ד כמו בהבערה דהא קי"ל לחלק יצאתה ואע"פ שהלך במקלו ובתרמילו והוציא והכניס והעביר כמה אמות בר"ה מ"מ אין כאן רק חילול דרבנן לדידן דל"ל ר"ה דאורייתא כל עיקר. אמנם צרפתי כל אלו גם את אשר זלזל באיסורי שבת לקבול לשלטונית לצוות שיעשה לו דין נגע באזהרת ממצוא חפציך ודבר דבר שקלתי כל הני לאחד נגד רוב מלאכה ושמתי עליו כופר להתענות מ' יום כמבואר לעיל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״וסימן נו שלומך יסגא לחדא אהובי ה"ר מנשה יצ"ו אשר שאלת אם מרחיצין קטן ביום השבת שהוא יום שני למילתו או נימא דוקא בשלישי מרחיצין כדמשמע קצת לשון החיבורים דלא נקטו רק יום א' ויום ג' אמנם י"ל דנקטו יום א' דה"נ איתא בגמ' בשינוי' דרבא ובברייתא דתניא כוותיה משום דתני להדיא לפני המילה וההיא ודאי איירי ביום ראשון ואחרי שרש"י פי' להדיא פר"א וז"ל אלא א"א ת"ק נמי קאמר מרחיצין בשני הימים ולא פליג ר"א אלא בשלישי ולשון שלך אינו בפירש"י שלנו. ולא תקשה לך מכחום היום דמאי לא הוציא חמה מנרתיקה בשני דא"כ תקשה לך ראשון נמי דלכ"ע מרחיצין וכן גבי שכם למה לא באו עליהן להרוג בראשון אע"כ צריכין טעם אחר ליישבו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״זסימן נז יושב בשמי רומה ישלח במהרה רפואה שלמה לאהובי מהר"ר יוחנן יצ"ו דמספקא למר בחולה שאינו יכול לעמוד אם יתפלל בשכיבה או בישיבה וכתבת דרש"י לא היה מתפלל בחליו רק ק"ש קרא והרמב"ם כתב דהחולה מתפלל בשכיבה על צידו וסבירא לך דפליגי דרש"י סבר דאין מתפללין רק מעומד אין נראה כלל דליכא מאן דפליג דאנוס מצי להתפלל מיושב כדמוכח פ' תפילת השחר במתניתין בגמרא היה יושב בספינה ובעובדא דלוי ואבוה דשמואל ע"ש ונראה דרש"י (איירי דהי') חולה כ"כ שלא היה יכול לכוין בתפילתו ובקריאת שמע שאין צריך לכוין רק בפסוק ראשון קרא והרמב"ם איירי שאינו חולה כל כך וכן מוכח התם:

נ״חסימן נח מי שנשבע בנקיטת חפץ שלא לגרש את אשתו אי שרי להתיר לו נראה דאם הוא גט מצוה כגון משום דבר ערוה או אי אמרה מאיס עלי וכה"ג אין להחמיר דאשירי במסכת נדרים מייתי נמי תשובת רב האי גאון כמו דמייתי לה במרדכי וכתב עלה נמי דחומרא בעלמא הוא שהחמירו הגאונים ומסיק שבאילו הארצות ראה שהיו פרוצות ביותר בשבועות ואם לא יתירו להם לא יבקשו שוב התרה הנהיג להתיר כל השבועות ועל דא יש לסמוך לצורך מצוה או לשאר צורך גדול. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

נ״טסימן נט תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי הר"ר מנליכ"א הנה אהובי מה תטריחני בשאלות שאינך צריך לשולחם כל כך למרחוק והלא ידעת כי ידי עצילות למכתב. אך בקצרה אשיבך שאלתך הראשונות פשיטא שאין צריכין לומר אשרי וקדיש הואיל וכבר עבר זמן המנחה אם כן היום כלה והולך לו שלא אמרו אשרי שלשה פעמים ולא מצינו שיש תשלומין לזה וכיון שלא אמרו אשרי על מה יאמרו קדיש ואפילו אם מקצתם כבר התפללו בעונתו אין שייך לומר קדיש בשבילם כיון שנתחדש יום אחר שהפסיקו להתפלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ס׳סימן ס אריה בן אריה שמו לעולם יחיה וכשמש ינון אהובי עמיתי האלוף הר"ר אברהם. אשר שאלת על דבר הדליקה גם אודות הרכיבה בשבת שאלתי את פי א"א הגאון וציוה לי להושיבך משמו הנה מחמת הדליקה אשר יצאה בשבת בעירכם וחפרתם גומות והשויתם גומות וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בנין נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא זאת מכמה טעמים דהא על עסקי ממון הוא ולא דמי להא דכתב א"ז פ' מי שהוניא דבזמן הזה שאנו דרים בין הנכרים מותר לכבות הדליקה דדמי לעיר הסמוכה לספר כאשר המה שוללים וחוטפים היינו דוקא לכבות הדליקה משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בא בעבורה סכנת נפשות אותה חטיפה בא מחמת הדליקה וכשמכבה הדליקה אינם יכולים לחטוף עוד אבל אותם שלא כבו הדליקה וחפרו והשווה גומות לא תקנו בזה שום דבר והסכנה במקומה עומדת ואדרבא הרבו סכנה בדבר זה בשלא ימצאו הממון במזומן להם ולא נתן לדחות בדבר זה. ותו דאיכא למימר דדוקא דליקה התיר הא"ז שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקי"ל כר' שמעון כמו שפסקו התוס' וכמה גאונים אבל חפירה ובנין דהוו מלאכה דאורייתא איכא למימר דלא הותרה בשביל חשש סכנה כזה ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשין אשר חללו שבת בחפירה ובשווי גומות ובהטחה שהוא כמו בנין יצטרכו להתענות ארבעים יום תוך זמן כמו מי' מאייר עד ר"ה ושלא לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב בתשובת מהר"ס ז"ל גבי בא על נדה בשוגג וגם לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין ואם ירצה אדם לפחות מקצת התעניות יתן עבור כל יום י"ב פשיטין כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשובה דלעיל ואע"ג דאיכא דיעות הם דמחמירי טובא עכשיו דהדורות תש כח יש להקל כדברי המיקל. גם כתב רא"ם וז"ל ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די בארבעים יום שלא רצופין דבנרדף הקילו. ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החורף נראה לאדוני אבי פשיטא דהיתר הוא לדחות דאפי' אם היה נדור ובא להתענות היה יכול לדחות. ואשר כתבת מחמת הרכיבה חוץ לתחום נראה לאדוני אבי אם היה סכ"נ בדבר אינם צריכין שום כפרה אבל אם אין סכ"נ כלל אז יצטרכו לעשות ג"כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה כי כן כתב רא"ם על אשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל אשה שיצאה חוץ לתחום תחומין דרבנן ותתענה ארבעים יום אך לא רצופין רק ה"ב בכל שבוע עד שישלימו ארבעים יום וזה השיעור עלה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם מעשרה דאייר עד ר"ה. נאם פתחיה בן הגדול שבישראל:

ס״אסימן סא מהר"ר יוזמ"ן כ"ץ אמר ששמע ממורי הגאון ז"ל ששני ימים ושתי לילות היה נראה לו להשוותם נגד אלו הארבעים יום. ועוד אמר מהר"י כ"ץ ששמע ממורי ז"ל שטוב יותר לרכוב מחוץ לתחום מלהלוך ברגל דשמוש בעל חיים לכ"ע דרבנן והקשיתי לו מאותם שליוו המת וכעס עליהם רבינו תם אף הולכי ברגל משמע דהולכי רגל קיל טפי מדקאמר אף כו':

ס״בסימן סב שלומך יסגא לחדא אהובי הח"ר מענד"ל יצ"ו אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב ורוצה לקבל תשובה על ככה. נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה היא כלל ועיקר אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות כדמוכח להדיא פ' ארבעה אחין דקאמר דאייתי שתי שערות בשבת ע"ש ובפ' חרש נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליה מדאמר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ואי הוי עליו עונש ב"ד אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש ובקטן שהגיע לחינוך איירי התם כדמוכח להדיא בתוס' שנ"ץ בפרק בתרא דיומא דמקשה חד חינוך קטנים דהתם אההיא דפ' חרש. והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו ובפ' החובל נמי משמע להדיא באשירי דקטן שחבל או הזיק פטור אפילו לכשיהיה גדול משום דלאו בר עונשין וילפינן התם מי שאינו במשפטים אינו במצות וחקים אמנם בה"ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה אני אינני רגיל כל כך להעריך כפרה ותשובה במשקל וכדי הוא מה"ר ווייבש שעל פיו יעשה. וכן אותו שעובר על שבועתו שנשבע שלא לשחוק יקבל תשובה על פיו. וששאלת על האחין והאחיות אינני משיבך דבר ביען נוגע הוא בדיני ממונות וכן נהגו אבותינו ז"ל לבלתי השיב אפילו דרך תשובה ושאלה בעלמא. נאם הקטן והצעיר שבישראל: @44(במקום אחר השיב לאוהבו ולא לאחר):@55

ס״גסימן סג ביען אשר ראיתי מועתק אלי הסכמת הזקן המופלג מה"ר מאיר ס"ל אשר תוצאותיו מארץ רינו"ס וידע כל שרשי דתיה ומנהגיה והסכימו על ידו הרב הגדול מהר"א קלויזנע"ר מווינ"א ומה"ר פסח מקרימז"א ונכרים לי דברים אמת שהחתימות ישרות ובפרט חתימות מה"ר פסח אינו מצוי כלל בההוא גלוי וידוע לי בברור שחתימתי כך והסכים ההוא זקן הנ"ל וכתב שכן שמע וקבל מן הקדמונים שלא להכריח כלל בני גליל התחתון אשר מעולם היו אנשי שם מצוי בתוכם תמיד קבוצות תלמידי חכמים אנשי אמת שונאי בצע מ"מ כיון שהיה גם שם בגליל התחתון ב"ד לא הוה שום כח גם לקהילות שו"ם ובתי דינים שלהם להכריחם לדון על פיהם ובבית דינם. משמע קצת מתוך דבר הזקן הנ"ל דאפי' גערה ונזיפה לא יטילו עליהם כל שכן ק"ו עתה בזמן הזה שיש שם ב"ד מומחה לרבים וקבוצות ת"ח וכן ירבה שאין להכריחם כלל וכלל ואומר אני שהעובר על זה פורץ גדר והורס גבול שגבלו הראשונים ואין לשמוע אליו כלל וכלל הן אם יחיד הגוזר והמעניש הן אף אם רבים יסכימו על ככה לא יחול שום עונש נחש ולא שום גזירה או חומרא ובטלין ומבוטלין הן מעיקרן הגוזר או המעניש הרי הוא בכלל המנדה את חבירו שלא כדין ואלמלא מצאתי יסוד מיסודי ארץ שהיו גאוני הדור לא מלאני לבי לבנות ולסתור כל כך בעינן זה וכל שכן עתה אנכי נמנע לכתוב בדרך נדוי וגזירה אף בסמוך לי כל שכן כ"כ למרחקים אמנם מצד החיוב אשר נצטויתי לצאת בעקבי הצאן ולרעות על משכנות הרועים אומר לי לבי ככל הכתוב למעלה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ס״דסימן סד שלומך יסגא לחדא גברא רבא דלבוש מדיא אהובי עמיתי מהר"ר אליה אשר כתבת דהלכתא רווחא בישראל שהתובע צריך לילך אחר הנתבע דנכסי דאיניש אינון ערבאין ביה מתוך כך רצית לומר דשלא כדין עיכב לך את שלך שבמקום אחר אלא היה לו ללכת אחריך לא כן הוא כי אשירי פ"ק דב"ק כתב בהדיא דדין גמור הוא אם אחד בא לב"ד ואומר פלוני חייב לי ויש לי ממון במקום ידוע וירא אני שאם יבא לידו יבריח אותם ממנו שלא אוכל מאז להיות נפרע ממנו יכולין בית דין לעכב ולצוות הממון אם נראה בעיניהם שיש לחוש לדברי התובע ונ"ד הדבר נמי ידוע שאם הי' צריך לילך אחריך לפראג אשר אתה לשם רב ומנהיג ואב"ד שהיה קשה וקשה להביאך לדין אא"כ לדעתך ורצונך. וההיא דתשובת מהר"ם על המלמד כו' ליכא למילף מיניה לנ"ד דהתם איירי דרוצה ראובן להוציא מעות המלמד מיד הנפקד לידו ועל כה"ג ודאי אמרינן נכסי דאיניש אינון ערבאין ולא יתבע אלא הלוה תחילה דאמרינן נמי בגמרא התם פ' ג"פ ההוא דיינא דנחית לנכסי דלוי אבל לצוות הממון במקומו ולעכבו עד אשר יעשה דין עבדינן אם ערכי הדיינין רואות שיש צורך כדכתב אשירי לעיל. וכיון דנתעכב?ה ממון כדין במקומו שהוא מונח א"כ צריכים לדון עליו במקומו דהרי ממון הנתבע מאז ק"ל ראיתי בכתבך שחששת באולי עוד לי שיטומא בלבי עליך על אשר כתבת איזה דברים לסיוע לשאירי מהר"ם כאשר הצה עלי בענין השוחט אע"פ שכבר נכתב לך משמי שמחלתי על ככה לגמרי חשש תוהו היה לך חלילה וחס לי אחרי שאמרתי סלחתי לנקוט בלבי כעס וחימה אך דאגת ולא ידעת מה כי רבות תלונות ותרעומות נכתבו עליך אשרי התורה אשר בראותי אותם עמדתי מרעיד והודי נהפך עלי למשחית ועתה הנני פוטרם וכותבם אליך אדברה אתך משפטים עליה. הראשון אשר כתב כנגדך הרב לורי"א שבתחלה כתבת וגזרת על אשת אביך ז"ל שתוציא כל אשר בידה מעזבון אחיך לחוץ ולא פנתה לגזירתך באשר החזיק ידה הרב הנ"ל. אח"כ הוספת לגזור וכתבת שכל מי אשר לא יפנה אל גזירתך ולעונשך רצונך למסור אותו בעצמך למלכות כך כתב לי עתה הרב לורי"א. הפלא ופלא אם ימצא כן עליך עוד אחרת מהר"י ברונ"א יצ"ו כתב לי יותר מפ"א כקובל נא עליך איך נהגת אותו שלא כדת וכשורה ובפרט על אשר שמת לבבך וחזרת אחר ההרשאה מאחרים כדי לצוות ולעכב ספריו בכח מלכות. השלישי קל מהשנים אשר מה"ר משה מהל"א יצ"ו כתב לי מקרוב שגזרת לעירו חרמות לתת לך ל' זהובים שנדרו לפדיון בת מה"ר פלטיאל ז"ל ולא הוצרכו לכך כי אחד פדאה מכיסו ושלחת ידך לתפוס הל' זהובים לעצמך מכח חרם ושמתא דידך דהיינו כמו דלנקט לכובסא עד דשקל לגלימא ועל ב' הראשונים אני חוזר א"כ הוא ממאן גמרת או סברת לנהוג שררות הרבנות של תורה בכח שלטוני האומות וכי עדיפת מנשיאי א"י דהוו רק מחוקק ולא שבט ולא היו רודים את העם במקל כדאיתא בתוס' ובאשירי פ' ז"ב בשם ר"ת ואם הטעוך באחד מתשובת הרא"ש שכתב בה שגזר על אחד לקיים דברי הפס"ד בקנס אלף זהובים למלכות שוא הסיתוך בזה דהתם לאו לצורך עצמו גזר כי אם לקיים פס"ד לאחרים ועוד דלא רצה לשמוע לד"ת כל עיקר אבל בד"ז שהנגזר רוצה לציית דינא אלא שאינו רוצה לשמוע לבע"ד עצמו מי יעלה ע"ד אפי' לגזם לו ולמסרו למלכות ח"ו אם כן יהיה דרכיך תדע כי לא תוכל לעמוד תהא נמסר ביד מבקשי נפשיך. גם תטריחני להזקיק אותי לכתוב ולסתור ולשבור את דבריך אשר אין דעתי נוח בזה בלל לכן תיקר דברי בעיניך והרפה ידך מכיוצא בזה ועשית לך שם בישיבה ובחכמה ויהי באלה תהילתיך ולא בתקיפות ומוחזקות כי יסודות רעועות המה ואחריתך כיום מר. ובבנין החמר הרע לטוב ויגון לשמחה לנו יומר. ושלום כנפש אהובך הקטן והצעיר שבישראל:

ס״הסימן סה כשבקשו קהלות קדש דאולמא ובראשם מהר"ר ברוך יצ"ו. דינא קאמרי דכיון דיש להם בית דין נסמך בעירם אול"ם שקבלו עליהם אינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהילה להוציאו מבית דינם לב"ד אחר ואפי' היה ב"ד אחד שמוחזק להם לב"ד חשוב גדול יותר מבית דינם כדמוכח במרדכי פ' זה בורר בההיא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי טרחנא כו'. גם מה שכתבו קהילא קדישא ומנהגם הנז' שכל סביבותיהם השייכים לבית החיים שלהם יהיה דינם ותורתם כמותם לענין ב"ד דלהון גם בהא שפיר קאמרי וכן הוא מנהג בתי דינין כמדומה לי בכל מקום. וכן קבלתי ממורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן זצק"ל הלכה למעשה שכן הוא מנהג בתי דינים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ס״וסימן סו על הבשר שנמלח ולא הודח ונמלח שנית לא ידענא למאי ניחוש לה אי ניחוש שהמלח השני יבליע בחתיכה לחלוחית דם שעליה עיין אשירי פ' כל הבשר בדיבור הארוך שמפורש דין מליחות בשר על גב בשר כתב שם דאין דרך המלח להבליע הדם אלא להפליטו ולמושכו אליו ותו מטעם הציר כמו שכתבת ע"ש יתבאר צדדין להתיר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ס״זסימן סז שלום לכם ר' מרדכי ור' משלם ב"ר משה. קבלתי כתבכם מצדכם ובקצרה אשיבכם כי א"צ להאריך בדבר זה כי דקדקתי בכל הכתבים ובכל העדיות עדיות הכשרים להעיד ושאינן כשרים להעיד ולא מצאתי שום לשון קדושין לפי דת משה וישראל מה שנמצא במקצת כתבים ועדיות שרבי משה דבר והניח לכתוב בלשון אשכנז ד"ש ע"ר הו"ט גיהור"ט מי"ט מר' צימלן אין לשון זה בלשון קידושין אפי' בלשון אשכנז כי מתי שמקבלין קנין ומשימין קנס על השידוכין זה קורין בלשון אשכנז הייר"ט אבל הקידושין קורין הנכרים גמעהיל"ט ואם בתר לשונינו נלך קורין גהייר"ט זה חיתון בלה"ק א"כ היה צריך נישואין ולא קידושין לבד כמו שהוכיח ר"ת בפ' נערה בפסק דנדוניית חתנים דלשון איחתוני הוא נישואין אבל קדושין קרי ליה אקרובי דעתא. לא מצאתי יותר מזה:

ס״חסימן סח אשר שאלתני על אשה שיושבת תחת בעלה ואינה בת בנים ונודרת ואינה מקיימת ובעלה רוצה לגרשה בלא כתובה דהיא מן היוצאים בלא כתובה ומשמע מדברי מהר"ם דגם בזמנינו נוהג דין זה אלא שהיא טוענת דהואיל ואינה בת בנים לא הפסידה כתובתה דטעמא דנודרת משום כלוי בנים והרי היא אינה בת בנים או דילמא מצי למימר שמא תיענש היא בשאר פורענות וילקה גם הוא עמה. לכאורה בצד הראשון יפה חלקת דהכי דייק מהר"ם במרדכי אהיכא דעובר הוא על החרם. אמנם נראה דיש לחלק ואיכא למימר דהיכא דאינה בת בנים מצי טעין אלו לא פשעת ונדרת ולא קיימת הוי מתרחיש לי ניסא כמו שנעשה לאמנו שרה ע"ה והכי אשכחן ממש בתלמודא דהיכא דמצי למימר ליה דהוה לך למעבד מאי דמחייבת ולדידי הוי מתרחיש ניסא מצי טעין כדאמרינן פ' המקבל אהא דקאמר שמואל לא שנו אלא שזורעה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל מצי למימר הוה מתרחש ליה ניסא לא יבושו בעת רעה כו' ופריך עלה מרועה שהניח עדרו כו' ואמאי לימא נמי אי הוה התם מתקיים בי גם את הדוב גם את הארי כו' גם שאירע לדוד המלך ומשני כדאיתא התם אלמא דמצי למימר הוה מתרחיש לי ניסא הכי נמי מצי טעין הוה מתקיים בי היפלא מה' דבר וגו'. אמנם לא ברירא לי לחלק מש"ה אלא דהאידנא בלאו הכי אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה משום נדרים אמנם דכתבת דמצי למיטען שמא תיענש היא בשאר פורעניות אין נראה כלל ושגגה היא בידך דאשירי כתב דאפי' אם אכלה דבר איסור חלב ודם אינה יצאה בלא כתובה ואע"ג דודאי איתנהו עונשין מרובין על חלב ודם אין להאריך יותר מזה דע לך שהוגד לי בנסתר איך קלקלת השורה נגדי בכתבך ואומרך דברים בענין התנגדות דמהר"ם אלי לא קבלתי עליך לישנא בישא אמנם אם היית עושה חבת ופסעת על דת נגדי ושקילנא למטרפסאי על אשר אטמתי אזני משמוע דיבה עליך מכמה מבקשי רעתך רבנים ותלמידים ובעלי בתים מ"מ אמרו חז"ל הנעלבים ואינם עולבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ס״טסימן סט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי הר"ר יהושע יצ"ו ע"ד הספרים מברעסל"א כבר כתבתי לך דקשה עלי לחתוך הדין דקמאי לא עבדו ביה עובדו ולא ירדו לדקדק ולצדד להחליטן ביד הקונים אותם מן הנכרים אע"פ שכמה פעמים היו מפקפקים בדבר וכמדומה לי שכבר כתבתי לך שהרב הגדול מהר"י מולין ז"ל לא רצה כלל לפסוק שיוכלו הקונים הספרים מאושטריי"ך לכבוש אותם מן היורשים אמנם להפצרתך אשיב לך על דבריך בדרך קצרה מה שרצית לדמות לדיני סיקריקון נראה דלא דמי דהתם הסיקריקון היה בא לענות אותו קודם שנוטל ממנו הקרקע וכיון דמחמת אונסו גמר ומקנה נמצא בהיתר באו לידי דנכרים אבל בעובדא דידך וכן באושטריי"ך היה כן לקחו הספרים דרך אנפרית וגזל כשאר ממון שלקחו מהם בגזל גם לא הזכירו הספרים שימחלו עליהם לפדיון נפשם היה ממש כבא מחמת חוב ומחמת אנפרית שצריך להחזיר לרש"י בחנם ולר"י נראה כפסק רבינו גרשם כדאיתא באשירי ובהגה"ה שם פ' הכונס ע"ש אינני יודע בטוב סיבות הפדיון דבני ברעסל"א אבל לפי ששמעתי לא הוזכר להם מעולם שימחלו על ממונם שלקחו מהם כדי שיניחום פטורין וא"כ היאך שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני. והא דכתבת ושאלת אם אין ממון לבעלים עצמן אלא לבנו או לקרובו אם יש כאן תקנה כבר כתבתי הך מילתא לא דמיא לתקנתא דסיקריקון ולא ילפינן עלה מסיקריקון. ואשר כתבת כיון דיודעין היורשים ולא פדו הספרים אמרינן מסתמא אחולי מחלי עליה מאן לימא לן דמחולי אחלי דילמא המתינו ושהו עד שימכרו להן בזול יותר וכדי שיראו הנכרים שלא יוכלו למכור ביוקר כל כך לא ירגילו הרבה לשלוח יד לגזול הספרים של יהודים וכעין זה תקנו חכמים פ' השולח. סוף דבר איני אומר בענין זה לא חיוב ולא פטור בכללות אך אם אהיה נדרש בפרטות בענין זה איש נגד חבירו בטענה ותשובה אשים הדברים אל לבי לדון כהלכה כאשר יורוני מן השמים:

ע׳סימן ע ובני רבי קעסר"ל עדיין לא בא הנה לתלמוד הזמן הזה וראיתי מכתבך אשר כתבת לו משאלתך ואשיבך עליהם ראיתי את דודי מורי הקדוש מהר"ר אהרן זק?צ"ל שהורה הלכה למעשה בההיא דתשובה בא"ז שאין לקרות בספר תורה אחרת אם נמצא טעות בקריאת התורה וכן אנו נוהגים אחריו:

ע״אסימן עא וס"ת דכרעיה דהי"א וקו"ף נוגעים פסולה היא אפי' בדיעבד עד שיתקן כי כן כתב אשירי בהדיא בהלכות סי"ת כרעיה על דה"א וכתב עליה ג"כ דין קו"ף וע"ש:

ע״בסימן עב ואם מותר לתקן הההי"ן שבשמות הקודש כבר נדרשתי ג"כ על ככה מאחרים. אמנם השבתי בספיקא דנראה דשרי מההיא דכתב בהגה"ה קטנה במיימוני בספר המדע פ' ששי דאם נפל דיו על השם מותר למוחקו דאינו מתכוין רק לתקן ורציתי לדמותו לזה גם נ"ד אך לא ברירא לי דאפשר דהתם איירי שנתטשטש האות לגמרי אבל כאן אינו מחוסר רק דקדוק אחד או נימא איפכא דהכא א"צ למחוק רק הרגל שהוא נכתב בטעות ובגוף האות שנכתב האות בדין א"צ ליגע ואם בהרבה ההי"ן בשמות שהן נדבקין אין נראה טוב לתקן אותם. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ע״גסימן עג שלום ושלוה אחרית ותקוה אהבה וחדוה לאהובי האלוף מהר"ר משה יצ"ו ועמיתי הר"ר יהושע ובכללם עמיתי הר"ר פנחס יצ"ו מה מאד העמסתם עלי והעתרתם עלי דבריכם הגדלתם והפרזתם מאמרות טענות ותשובות שלש על שלש שלשה על שלשה אשר הטורח רב עלי עד מאד אמנם את אשר כתבתי לכם כבר מקרוב שלא יכבד עלי מלבאר לכם דעתי יפה בקץ וסברא כאשר תכתבו אלי פנים אל פנים דברי אלה אקיים לכם. ואבא בתחילה בארוכה בתקון היסוד ואח"כ בעשיית הבנין דרך קצרה. היסוד הוא שטר קשר הקטן מה הוא ומה יהיה לפי הדת ודין. והבנין הוא היאך יהיה הקשר מכאן ולהבא בתשובת הפשרה ורואה אנכי וכן דעת הכל מכרעת שאם דת ודין שהשטר קטן והשטר ראוי להיות באושרו ובקיומו א"כ ראוי ונכון הוא. לי מאד לערב הפשרה בדרך נוטה יותר לחפץ הרר"י הנזכר למעלה מלהחפץ מהר"ם הנזכר למעלה ואם ינטו דת ודין שהשטר הנזכר למעלה ראוי להתבטל ואין בו ממש מאז תתערב הפשרה נוטה יותר לחפץ מהר"ם הנזכר למעלה מלחפץ הרר"י הנ"ל. והנה דקדקתי וראיתי בדברי מהר"ם הנזכר למעלה שלפי דעתו השטר הנזכר למעלה בטל הוא ואין בו ממש בשביל ארבע פנים האחד רוצה לומר שבתחילה ע"י אונס חתמו והשני רוצה לומר שמוכיח מתוכו שלא נתקשר זולתי לשניהם להנר"ש חמיו של הר"ר יהושע ולהר"ר יהושע עצמו וכיון שנפטר הנר"ש בטל הקשר והשלישי רוצה לומר שמוכיח מתוך השטר שהוא מוטעה ומשובש מיניה וביה לכך אין בו ממש הרביעי ר"ל שהדבר ניכר וידוע שלא שעבד וקשר את עצמו בחרם אלא בשביל הנר"ש ואומדנא דמוכח היא לפי דעתו דלא נשתעבד ונתקשר אלא כל זמן שהנר"ש קיים. מעתה אבאר דעתי עכ"פ ופנים על ראשון ראשון הפנים הראשון דר"ל דתחילת הקשר באונס הוה לפי שהיה צריך לברוח מפייזר"ד ולא מצא לו מקום מנוחה זולתי בפוזנ"א והאריך להסביר פנים דמתוך אונס זה נזקק להתקשר ודעתו דמש"ה לא חל החרם מעיקרא ורמז ראייה לדבר דאפי' בשביל קבלת טובה מצינו שנקרא שבועת אונס והר"י השיב על כל זה ג"כ באריכות מה שהשיב נראה דפנים הללו לא מחוורין לי כלל דבשביל כה"ג יחשב חרם או שבועה או נדר אונסין שהרי אף לפי דבריו לא הוה אונס נפשות שהרי היה יכול לקבוע דירתו בקלי"ש או בעיר אחרת אלא אפשר אותן מקומות לא היו נכונים וראיין לישיבתו ולמחייתו ולמחיית בניו מ"מ לאו אונס נפשות הוה ולא דמי כלל הא דכתב מהר"ם בתשובתו שבמיימון השייכים לספר הפלאה ובמרדכי ג"כ נמצא מקצתן בפ"ג דשבועות ומקצתן פ' הניזקין דר"י תירץ אמאי לא חשיב שבועה שקבלו עליהם בערבות מואב שבועה משום דשבועת אונס הוה שהיו יראים פן לא יכניסם לארץ ישראל שהיו באים ליכנס לאלתר דהתם טעמא הוא כדמסיק ושמא יניעם במדבר שהיו גולים בה וכמה פעמים צעקו והיו מלינים מחמת רעב ופשיטא דכה"ג חשיב אונס נפשות וצערא דגופא טובא וראייה לדבר דהנביאים הבטיחו מאת הקב"ה שיזכור להם אותו חסד כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ותדע ע"כ דכן הוא שהרי תירץ ר"ח ההיא דפ' השולח דמתירין הנדר שלא בפני היתומים אהא דקאמר בפ' ר"א בנדרים דאין מתירין הנדר אלא בפניו ויליף ממשה שנשבע ליתרו ומצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר דהתם עשו להם טובה יתרו נתן בתו למשה בשביל השבועה ונבוכדנצר הניח לצדקיה פטור בשביל השבועה כי היה מסור בידו להורגו והשתא אם בשביל קבלת טובה כנ"ד חשיב שבועת אונס א"כ אמאי חלה שבועה כל עיקר הלא היה בורח מחמת מרדין ויתרו הושיבו אצלו ונתן לו בתו והוה ליה למחשביה טפי לשבועת אונס ואם תשיבני תקשיה לטעמיה אמאי חלה שבועה דצדקיה הלא התם ודאי אנוס גמור דהרי סכנת נפש הוה אלא ע"כ טעמא אחרינא הוא לא קשה מידי דאדרבה משום דהוה אונס מבורר בלי ספק להריגת נפש חלה השבועה משום דאגב אונסין גמר ומקני כההיא דסיקריקון כדאיתא בתשובה דלעיל ולא תקשה אמאי לא מקשה מהר"ם לנפשיה מגזירה מציעתא דסיקריקון דלא הוה אונס מבורר כל כך ולהכי מתרץ נמי התם בענין אחר. אבל גבי צדקיה דהוי האונס מבורר לגמרי להריגה פשיטא דמתורץ הוה בהך טעמא וק"ל. והפנים השניים שר"ל מהר"ם דמשום דנכתב בשטר אחרי שיאמרו אלא שיעקור דירתו כו' לא יהיה קשר אלא א"כ יאמרו שניהם והרי הנר"ש מת ונראה דלאו מילתא היא טענה זאת ונראה דודאי אם מצינו למימר דלא נתקשר אא"כ יאמרו שניהם כדבעי לפרש לקמן ובלשון הזה באת לידי כבר העתקה אבל כיון דכתב הנר"ש או חתנו הרר"י אע"ג דכיילינהו בתר הכי בדבור אחד לא סתרינן משום הכי מה דכתב לעיל דכמה קראי אשכחן כה"ג ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם וכו' וע"כ ר"ל התם בעור של כל אחד ואחד וכן איש ואשה כי יעשו וגומר בכולהו אתפרש כל אחד ואחד אע"ג דכתב כלל אחר פרט כנ"ד אבל אי כתב בתחילה בלא או וכיילינהו בדבור אחד כמו שבארתי לעיל שפיר הוי דייקינן דדוקא עד שיאמרו שניהם ולא הוי דמי כלל לפלוגתא דרבי יאשיה ור"נ דפליגי באביו ואמו קלל ובפ' אותו ואת בנו מדמינן לפלוגתייהו שור ושה לא תשחטו ובפ' השואל מדמינן לה וכי ישאל ונשבר או מת ופ"ג דשבועות ולהרע ולהטיב דהני כולהו לא כיילינהו בדבור אחד דלא תשחטו על השוחטים קאי ולא אשור ושה ומש"ה פליגי דדמו ללא תחרוש בשור וחמור אבל כל היכא דכיילינהו בדבור אחד כנ"ד ודאי דייקינן עד שיעשו שניהם והכי מוכת בפ' בן סורר ומורה דתנן היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו ולא אביו אינו אינו נעשה בן סורר ומורה היה אביו חגר או גדם או אלם או חרש כו' ודייק עלה בגמרא לימא דברים ככתבם כו' אבל לא דייק מידי ארישא דבעינן אביו ואמו לימא דלא כרבי יונתן אע"כ היינו משום דהתם כיילינהו לאביו ואמו בדבור אחד ותפשו בו והוציאו ואמרו. וכן פ' מי שמת דתניא רבי אומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משום דכתיב והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו ויליף מינה התם לצוואות ולשטרות וליכא מאן דמסיק אדעתיה שיתפרש לאהרן או לבניו ואפילו לרבי יונתן ויפיסו כהן גדול ואנשי משמר דלכאורה הלכה כר' יונתן דרבא סבר כוותיה פ' השואל ואביי כר' יאשיה אלא היינו טעמא משום דכיילינהו בדבור ואכלוהו במקום קדוש מ"מ יליף מיניה התם לצוואות ולשטרות משום דבדידה ולא שייך למימר או לזה או לזה ולא יליף מינה אלא דאמרינן מחצה לזה ומחצה לזה בשוה קאמר. פנים השלישי שר"ל מהר"ם דהשטר משובש מיניה וביה וסתם דבריו נ"ל דר"ל משום דכל השטרות נכתבין בלשון עדים שמעידין בחתימתו שכך נתקשרו פלוני ופלוני וכך קבלו עליהם בחרם והחתימות הן של עצמן הנזכרים בקשרים וקבלה והיה לכל הפחות צריך לכתוב בסוף וכל הדברים דלעיל קבלנו עלינו בחרם כמו שכתוב בשטר קשר גדול וכה"ג הוה קיימי החתימות שפיר נראה דהאי גברא חזי למשדי בהאי תגרא ויש לומר דאתרע שטרא בהכי דהא כתיבה וחתימה סתרי אהדדי דבכתיבה משמע כאלו אחרים מעידים עליהם שכך נתקשרו וקבלו עליהם ובחתימה הן עצמן חתומין כאלו מעידין על עצמן. ואין להביא ראייה דלא איתרע בכה"ג מהא דתנן במס' שבועות הא בפרוזבול ובפ' השולח מייתי לה הדיינים חותמים למטה או העדים ומפרש תלמודא דהכי קאמר לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתמו בלשון דיינים כשר ופי' רש"י כתוב בלשון דיינים כגון דכתבי במותב בי דינא הוינא וחתימי עדים אנא פלוני עד כתוב בלשון עדים דכתבו דוכרן פתגמא דהוי באנפנא וחתמי דיינים אנא פלוני דיין דהתם נמי כתיבה וחתימה מכחשי אהדדי ואפ"ה כשר. לא דמי כלל דהתם מ"מ בגוף המעשה לא מכחשי אהדדי דבין כך ובין כך מעידים שפלוני זה מסר שטרותיו לאלו הדיינים אלא שהלשון משתני משא"כ בנ"ד דבגוף המעשה מכחשי אהדדי דהא כתוב באלו מעידים כדפרישית לעיל וכ"ש לפי' התוס' דמפרשי בענין אחר כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים שהדיינים מוזכרים בשטר או אין מוזכרין בשטר דהתם לא סתרי אהדדי במידי כמבואר התם ואדרבה קצת ראייה משם דבנ"ד לא איתכשר מדלא מפרשי כתוב בלשון עדים דכתבו בי דינא הוי יתבא ואתא פלוני ומסר להם שטרותיו וחתימי דיינים דכמו שמפרשים קצת מילתא דפשיטא הוא כדמבואר שם אע"כ כה"ג לא הוי כשר. ומה שהשיב הרר"י דדל שטרא מההיא מ"מ מהר"ם בעצמו יודע שקבל לאו תשובה חדא שמהר"ם מכחיש בזה ואומר שלא קבל רק מה שחתם ואפי' אם ידוע לו שקבל מ"מ אית ליה מיגו על כל טענותיו שהוא טוען שנדרו לו להחזיר אחר שנתים או שנאנס לקבל עליו או להתקשר מאיזה טעם שהוא נאמן במגו דאי בעי אימא לא קבלתי עלי כלום רק מה שחתמתי וידעתי שבטעות נכתב ולכך חתמתי להטעותם. ומה שהשיב עוד הרר"י שבעל הבית כתבו לשטר לאו תשובה היא כלל שאין קיום השטר אלא בחותמיו והחתימות לאו מבעלי בתים הם. הפנים רביעית שמהר"ם רוצה לומר שלא קבל ונשתעבד אלא בשביל הנר"ש ואומדנא דמוכח הוא שלא היה בדעתו מעולם להתקשר אלא כל זמן שהוא קיים רואה אנכי את דבריו בזה ולשון השטר משמע נמי הכי שכתב ראשית הדבר שנתרצה הנר"ש הנ"ל שידור מה"ר משה פה פוזנ"א אע"ג דכתב לבסוף כי בתנאי זה נתרצו אלא י"ל דלא סתר בהכי לישנא קמא דצריך היה לכתוב נתרצו לפי שכבר כתב שיש כח ביד שניהם אחד ואחד לומר לי לעקור דירתו ולכך נופל שפיר לשון רבים אבל לעולם מצינו למימר דלא נתקשר אלא כל זמן שהנר"ש קיים הן. אם יהיה בעיר הן אם יהיה חוץ לעיר מ"מ היה בידי להטיב ולהרע וכיון דמשמע מתוך הלשון דאדעתא דהנר"ש נתקשר יש לדמותו להא דאיתא במס' נדרים פ' ר"א אמר ר"מ יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וחכמים מודים לו קונם אשה שאני נושא מפני שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה א"צ התרה ומפרש התם דהוי כמפורש להדיא כל זמן שאביה רע ומסיק אשירי שם דהכי הילכתא דר' יוחנן איתותב וכן פסק הרמב"ם וביאר יותר באותו פ"ח דהלכות נדרים שאפי' לא פירש כלום בשביל מה נודר אלא שמוכיח הדבר על איזה דעת נדר ונמצא טעות בטל הנדר הוא הדין נמי אם מוכרה יפה על מנת מאי נדר או נשבע דהוי כמפורש והכי נמי מוכח בתשובת מהר"ם במיימוני סמוכה לתשובה דלעיל דמקשה אהא דפ' מי שמת שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו אם עמד חוזר או לאו אמאי לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והאיך יכול לחזור ותירץ כיון דאומדנא הוא שלא הקדיש אלא על מנת שאם יעמוד יחזור הוי כאלו פירש בתחילת הקדישו לכך ואע"ג דאיתא התם בגמרא דאומדנא דשכיב מרע לאו מוכח הוא לגמרי. ומעתה נראה ק"ו לנדר וחרם דהא לקמן לב"ש אפי' הקדש טעות הקדש ואלו בנדר ושבועה לא אשכחן דפליגי ולב"ה דין אחד להקדש ולנדרים כדאיתא פ' יש נוחלין ומבעיא דלעיל הקדיש כל נכסיו מהו שמעינן נמי דלא אמרינן בהקדש ונדרים היכא דאיכא למימר הכי או הכי ניזיל להחמיר דאדרבה נימא אוקי ממונא בחזקת מריה כדפסק א"ז וכן מוכח נמי באשירי שם ולא כראב"ן דפסק במרדכי דספק איסורא לחומרא ונראה דה"ה לענין בעל השטר על התחתונה דאיהו צריך ראיה להוציא מה לי ממון מה לי שעבוד וקשר וק"ל. והנה בארתי מכל הלין בתרי אפי בתרייתא שהדין נוטה שהשטר קשר בטל הוא ולא יתקיים עוד כלל אמנם מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ובעבור זה באתי לערב הפשרה עם הדין והנני מבאר לכם היאך יהיה כתב הקשר שיתחדש וכן תכתב ואות באות בלי דיחוי כלל כאשר תראוהו רשום לפניכם בחתימתי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

ע״דסימן עד שלומך יסגא אהובי עמיתי ה"ר פנחס יצ"ו העמסתני בשאלתך ולולי רוב הפצרתך לא פניתי להשיב לך על כולן אמנם אבוא קצת בקצרה על כל דבר ודבר על הסבלונות אני משיב לך כבר שמעת ממני שצדדתי להקל ולהתיר בסבלונות משום דהוכחתי דסבלונות אינו אלא חששא בעלמא ולא חזקה גמורה ולכך נתון לצדד להקל וכיון דמסיק תלמודא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינין ובדורות שלנו אין רגילות כלל וכלל לקדש רק בשעת נישואין והחופה ולאחר נשואין לא שייך שלוח סבלונות א"כ ברור לן דבכל המדינות ומקומות שלנו הן אתרי דמסבלי והדר מקדשי מ"מ לא רציתי בפשיטות לסמוך ע"ז להתיר אלא א"כ איכא נמי צד אחר להתיר וכאן נראה נמי צד להתיר לפי דברי העד האחד שלא רצתה לקבל מכח החתן אלא מכח האם או מכח השליח הוי הוכחה שלא קבלה לשם קדושין וגם שלא נתקדשה כבר אע"ג דכתבתי בתשובתי שעל הסבלונות דאיכא למיחש שמא מחמת כסופא עבדה דלא קבלה בעצמה היינו היכא דשתקה והניחה לקבל איש או אשה אחרת אבל כאן דהזקיקה לומר בפירוש שלא תקבל מכח החתן אלא מכח אחר כולי האי לא תלינן בכסופא אלא שבדעתה היה ליזהר מקידושין אלא כך תהא הבתולה נשאלת אם היא אומרת כעד הזה ומכחשת דברי העד השני שהעיד שקבלה הקרענצ"ל בעצמה בסתם מהימנא היא כדאיתא פרק האומר ותסברא ע"א מי מהימן אפי' בקידושין גמורין כ"ש בחשש סבלונות:

ע״הסימן עה ועל דבר גביית הכתובה מנכסים מועטים שנתרבו כבר ידעת אותה תשובת רבינו שמשון במרדכי פ' מ"ש באשה שהניח לה בעלה רק ט' סאין חיטין וראה היאך מסיק התם אע"פ שיש לי קצת לחלק לפי מנהג ממון בנכסי יתומים ע"פ ב"ד מ"מ לא אכתוב גמר דעתי כלל לפסק הלכה בדיני ממונות אלא א"כ נשתלח אלי בדרך טענה ותשובה:

ע״וסימן עו ואשר שאלת אי שרי לכתחלה לצלות כבד בתנור עם תבשיל למ"ד ריחא מילתא היא נראה דאין כאן בית מיחוש דכל דם כחוש הוא כדמוכח בההיא דבי דוגי שמטגנין בדם שצף למעלה ואומר כל דבר כחוש לאו מילתא בריחיה דיליה כדאיתא להדיא פ' כ"צ דאפילו בשר כשירה דאין טומנין עם נבילה היינו משום דאזיל האי ומפטם האי וחוזר האי ומפטם לאידך והאי חששא ליתא גבי דם הנבלע בכבד והוא דבר קלוש לא שייך ביה למימר תבשיל יפטם אותו ותו דהצלייה דרכה להוציא דם ולירד למטה מיד ואיך יתכן דנחוש לריחיה בשעה שנוטף על הגחלים והריח העולה מן הגחלים עשן הוא מקרי ולא ריח ובעוד שנבלע אינו מוציא ריח אין להאריך יותר מזה ויפה הבאת ראיה מכבדא תותי בשרא:

ע״זסימן עז וההיא דמרדכי בשם רבינו יואל הלוי דבשר ששהה ג' ימים שלא ניקר דע כי קבלתי ממורי הקדוש ז"ל דלא נהיגי כר"י בהא דלא חיישינן לה ואח"כ מצאתי בתשובת אשירי דכתב דאין לחוש כלום על החלב מאחר שהוא אינו נבלע בבשר וה"נ איתא בתוס' פ"ק דחולין גבי הא דלא לסחף כסלי ע"ג בשרא ואהא סמכינן וכתבתי בשערים שלי לפסק הלכה:

ע״חסימן עח ההיא דבדיקת אשה בז' נקיים עד מקום שהשמש דש כבר שמעתי מדקדקין בזה אך בשאר חיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין וכיון דא"א לנשים כולי האי אין להחמיר עליה ביותר והנח להם לישראל כו':

ע״טסימן עט וההיא דתפלת ערבית שעה ורביעית קודם הלילה דהיינו פלג המנחה כבר הארכתי בזה התשובה בתחילת ספרי וישבתי קצת להאריך פלג המנחה לפי אורך הימים וגם הבאתי ראיה מאשירי בתחילת ברכות כתב ר"ה גאון לא היה יכול לעכב הצבור שלא יתפללו תפ"ע וק"ש קודם זמנה והתוס' כתבו נמי הם דבתפילה הקילו למעבד תרי קולי דסתרי אהדדי גם ידעתי כמה גדולים שהקילו בענין זה ואין למחות בצבור בענין זה ואפי' ת"ח המתפלל עמהם אם איננו פרוש בשאר מילי דשמיא לא יפרוש מן הצבור:

פ׳סימן פ ואם י"ל תחינה ביום ו' בשחרית כשהחתן בבהכ"נ נראה דאין לומר תחנה הואיל ובאותו יום נכנס לחופה כולי יומא חדא מלתא היא ומועד דיליה הוא וראיה מע"פ דא"א למנצח משום שחיטת פסחים אע"ג דאין פסחים אלא לאחר חצות גם אומר לי עמיתי מה"ר אייז?י?ק שנוהגין בריי"נוס אפי' ביום ה' רגילין החתנים לצאת מבהכ"נ קודם רצה כדי שיוכלו לומר והוא רחום ותחינה:

פ״אסימן פא על המילה שאינה בבהכ"נאלא בבית אחר אי אמרינן הפיוטים בבהכ"נ דע כי ידעתי שהזקן מה"ר מאיר מבולד"א ס"ל כששב בווינ"א אמר תחינה בבהכ"נ ביום המילה אבל לא הלך לבהכ"נ של הקהל אל המילה דודי מורי הקדוש ז"ל היה רגיל לילך לבהכ"נ של הקהל אל המילה ולא אמר תחינה. מדברי שניהם נראה ללמוד היכא דאין התינוק נימול באותו בהכ"נ לא עבדינן ולא שבקינן מידי בשביל המילה ואין סברא לומר דתפילת הציבור תהא נגררת אחר המילה שבבית אחר וכ"ש פיוטים שבברכות דק"ש שבטורח התירו הגאונים לומר פיוטים להפסיק בברכות ובטעם מועט דחינן לה:

פ״בסימן פב ההיא דחדשים מלאים לכ"ד חדשים של תינוק דכתב במרדכי בשם מהר"ם דבעינן מלאים מצאתי אותה תשובת מהר"ם בתשובות מדוייקות של מהר"ם וכתב בתחילה וז"ל כבר עשוהו קמאי דקמאי רבותינו וקבעו בה מסמרות ויתד שלא תמוט דמניקה שמת בעלה דקי"ל דצריך להמתין כ"ד חודש חדשי הלבנה כסדרן א' מלא וא' חסר כו' אמת כתב בסוף התשובה אי לא מסתפינא מחבריי לחלוק על רבותינו נוחי נפש דעבדו בה עובדא הייתי אומר כד"ח מלאים בעינן להחמיר כו'. ואנו אדרבנן קמאי סמכין אפי' בשנה פשוטה נראה דכן המנהג כ"ש בשנה מעוברת דאין כאן מקום כלל להחמיר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

פ״גסימן פג עליכם החיים והשלום אהובי עמיתי ה"ר מנשה שיחי' והח"ר טעבל שי' ושאר מחותנים וגיסי ק"ק דקרומ"נאי ובכללם ר' חעט"של ור' יוסף אד"ל. קבלתי הטענות ועדיות וזכיות ולא ראיתי בשום עדות שום אומדנא דמוכח כלל שהחבר הלל נתן המשפט על ר"י הנ"ל אך מה שיצאו מפי השופט ומלשון כתבו וראיתו בעדים שאומר השופט להדיא שטעב"ל נתן לו בעצמו המשפט ביום השבת על יוז"פא וכבר כתבתי שנראה ומבורר לעינים שהודה שקר שהרי ביום השבת היה כשנתפס בתחלה ומסתמא לא חדש אח"כ עלילה אחרת ומדברי ר' יודא נמי מוכח שכך היה דבר השופט שנתן המשפט ביום השבת ואין לחשוד אפי' רק שברקים בכך ומדהא ליתא הא נמי ליתא כמ"ש כבר וכן בתשובת המיימוני בשם ריב"ם אם עני תובע עשיר ויש כאן הפלגת עושר אל עוני שאין להעלות על הדעת שאין להשביע העשיר שבועת היסת כ"ש שאין להצריך לעשות נקיות ע"פ העכו"ם אשר פיהם דבר שוא ובדבר הנרא' שאין להעלות על הדעת ואף כי מוכח מילתא קצת במה שהביא ר"י החזן וע"א עמו לפני השופט להגיד לו על מה תובע ממנו הזהב וי"ב גדולים מתוך אותם שאלות ותשובות של השופט ויוסף ניכר שכך נתרצה יוסף לתת הקנס לשופט ע"מ להגיד לו מה שהגיד ואל תתמהו שאנכי דן הדין כי האי כי כמה וכמה זימנין אתא לקדמנא ממש בענין זה הרבה פעמים העידו השופטים לפני. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

פ״דסימן פד שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר יודא יצ"ו השלוחה אצה לדרכה ע"כ אקצר על שאלתך שבין ראובן ושמעון שבא ראובן מחמת ירושת יעקב מורישו ושמעון משיב שתופס ממון זה בשביל יצחק אבי יעקב שהיה חייב לו והממון בא ליעקב מאביו יצחק ומספקא לך אי אמרינן מגו דנראה דשפיר אמרינן מגו כה"ג דלא עדיף ראובן ממורישו יעקב דאלו הוה יעקב קיים ותובע משמעון היה שמעון נאמן לומר אני תופס ממון זה שאנכי חייב לך במקום אחר שחייב לי אביך שירשת אותו דכיון דקי"ל דשעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן היורשים מן הדין היכא דאיכא עדים שלא פרע א"נ אפי' היכא דליכא עדים שחייב או שלא פרע אי אית ליה מגו במקום עדים קאי. ואע"ג דבמרדכי פ"ק דב"מ כתב בתחלה דלא מצי למתפס חפץ אחד במקום מלוה ישנה יש לו עליו ומייתי ראייה על זה מירושלמי ומכמה דוכתי הא כתב לבסוף בשם רבינו יואל ובשם רבני רעגנשבורק דהלכה רווחת בישראל דיכול לתפוס כה"ג ל"ש מלוה ל"ש פקדון וכן מסיק במרדכי פ' המקבל וא"ת דכה"ג אין המגו טוב דנוח לו לומר אביך היה חייב לי דבטענה זו אין חבירו מכיר בשקרו ואלו טוען להד"מ או פרעתי היה מכיר בשקרו. ר"י מוכיח מפ"ב דכתובות בהא דקאמר שדה זו של אביך היתה ולקחתי (ממך) [הימנו] דאמרינן כה"ג מגו כדאיתא במרדכי בתשובת מור"ם פרק ח"ה בתשובה אשר על החגורה ובית נפש:

פ״הסימן פה ועל דבר השדכנות נראה לפום ריהטא דאין לך זכות לתבוע. ומה שראית בא"ז דמתי שנתפייס גמר השדכן פעולתו הא"ז איירי להדיא היכא דאתניה בפירוש בע"מ שיתפייס לכונסה וכיון שנתפייס גמר פעולתו אבל בסתמא אין נוהגין בגבולינו לגבות שום שכר שדכנות אלא א"כ יגמרו הנשואין. בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

פ״וסימן פו עליכם החיים והשלום עמיתי רבני מרפרו"ק יצ"ו והאלמנה מרת רעכל"ן. ע"ד ה' ליטרא ומעט חפצים של כסף שביד מרת קיל"א ואומרת מרת קיל"א שהח"ר משה ז"ל כשנתן הממון לידה אמר בפירוש שהוא של שתי ילדיו שישנן לו מאשתו בת מ' רחל ובירושה נפל לה הממון מזקנה דבר פשוט הוא שהממון הזה רק של היתומים הנ"ל הואיל ומ' קיל"ה הושלשה לכך השליש נאמן אפי' בלא שבועה ל"ש השליש אשה ל"ש איש כדמוכח להדיא פ' ז"ב בההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואותו החוב על האופה ששמו מיישטע"ר י"ד זהובים שאמר הח"ר משה הנ"ל שהם של שתי ילדיו שישנן מאשתו ראשונה ואשתו מ' רעכל"ן נתרצה והודה לזה כך העידו עידי הצוואה נראה דגם ממון זה ודאי ליתומים הנ"ל ואין למ' רעכל"ן בכתובתה כלום בהן דכיון שאומר שהחוב הזה הוא של שתי ילדיו ולא אומר שהוא נתן להם במתנת ש"מ אלא שהודה שהוא שלהם וגם היא הודית לדבריו א"כ ודאי אינה גובה כתובתה מהן שהרי הודית לבעלה שאינו שלו אלא של ילדיו דאין האשה גובה אלא מנכסי בעלה וכל הצדדין דאמר להקל במתנת ש"מ לא שייכא הכא דכאן הודה ומסר דבריו שהחוב זה של ילדיו אמרינן מנכסים שנפלו להן מאם אמה נתקמצו והלא הח"ר משה ואשתו ע"ז החוב כאשר הודו שניהם בעת הצוואה וא"כ אפי' אם ימצא שאין החשבון מכוון י"ד זהובים שיש פחות או יותר זהב או ב' אין קפידא בכך דאולי לא דקדק יפה אף שהזכיר הנכרי בסימנים ידועים וניכרים. אף מה שטענה מ' רעכל"ן שרצתה לברר שהיא הלוותה המעות לנכרי מידה מנדן שלה מה בכך הואיל והודית שהוא של הילדים אמרינן דילמא אח"כ נתנו לילדים אותו חוב ונטלו ממון אחר במקומם דהודאת בע"ד כק' עדים דמו דהודאת ש"מ לאו כמתנה והוא גופיה במקום דלא קניא מתנה קניא הודאה היכא דמתכוין לזכותו של אותו פלוני שמודה שהממון שלו וכגון היכא דלא שייך לומר שהודה כדי להשביע א"ע כגון בנ"ד דכל הני צדדין איתנהו ביה ומ' רעכלן הודת לבעלה כמו שהודה א"כ אבדה זכות כתובתה בממון זה. אמנם מה שנתן לבנו ולבתו במתנת ש"מ דהיינו צלצול קטן וכל השאר בצוואה ומסיים בלשון הזה ובאלו מתנות לא היתה מסרבת אשתו בדבר עכ"ל זה אינו מבואר יפה אם שאלוה בדבר ואמרה אינה מסרבת או ר"ל לא שאלוה אלא ששמעה ושתקה ולא אמרה לא הן ולא לאו ונראה אם כה"ג הוא ששמעה ושתקה לא אבדה כתובה מהן דמור"ם פוסק להדיא במרדכי פ' י"נ דכתובה ותנאי כתובה נגבין ממתנת ש"מ ואף בפניה חלקה ושתקה לא הפסידה כלום בשתיקה ואע"ג דתשובת ראב"ן פ' מ"ש מוכח איפכא דכתב דהיכא דלא מיחתה כששמעה הצוואה אבדה כתובתה נוכל לומר דבנ"ד כ"ע מודו דשתיקתה לאו כנתרצה דמיא מדנתרצתה בדברים הראשונים להדיא וכאן שתקה ולא אמרה להדיא שנתרצית אלמא שתיקתה לאו כנתרצה היה ואי משום דה"ר שמואל בן ה"ר ברוך פסק דמתנת ש"מ מפקיע מידי כתובתה. ונראה כיון דפסק ר"י דאינו מפקיע וכ"פ מהר"ם בכמה תשובות פ' מ"ש ופי"נ ובפ' נערה דאינו מפקיע לא חיישינן להא דרבינו שמואל. ותו דאיכא למימר דהא דהר"ש לא איירי אלא במתנת ש"מ לאחרים אבל מתנת ש"מ שהוא לבניו ולבנותיו שהן יורשין גמורין אינו אלא כירושה וירושה ודאי אינו מפקיע כדכתב מור"ם בפ' נערה וי"ל דהר"ש מודה לו בכה"ג אע"ג דקצת משמע מדבריו דל"ל חילוק זה מ"מ למדקדק יש לו ליישב דמודה הוא במתנה לבניו ולפ"ז כל אשר צווה במתנת ש"מ ומחמת מיתה ביום שני קודם מיתתו כל אותה צוואה אינו מפקיע כלום מידי כתובתה שהרי נכנסה ויוצאה היתה אפשר שלא שמעה מה אומר וציוה ועל כל מה שהעידו הנשים אין אני דן עליהם דלאו בתורת עדות נינהו אמנם מה שהעיד הרב ר"ש על המקום שבבהכ"נ של האנשים שהיה של מ' רחל תמיהני אם לא נמצא עוד עד עמו מתושבי הקהל שיעיד ג"כ של מי הוא המקום ונראה שאם יעידו ב' עדים שהמקום הוא של מ' רחל לא היה להח"ר משה ז"ל חזקה בו דפשיטא דדרכה של חמותו להשאיל לחתנו מקום בבהכ"נ של האנשים ולא שייך לומר כאן כלל מדלא מיחתה יש לו חזקה וק"ל. וא"כ המקום לניני מרת רחל ועל אותה רחל ועל אותו כתב שצוה הח"ר משה שילכו בניו ויקיימו אותו כתב נראה אחרי שאין הכתב לפנינו ואין אנו יודעין אם נתקן כהלכתא אין לסמוך עליו כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

פ״זסימן פז שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי הח"ר יהושע יצ"ו. מה שכתבת שיש שמבקשין הרבה פעמים דחיותא לענוי הדין כאשר הם נתבעין עבור דבר מועט משיבין לאמר נטעון למרחקים עבור זה ונמצא שהיה מוציא מאתים על מנה. אומר דמילתא דפשיטא דאין להניח להם לדחות ולענות הדין ע"י טענות הללו וכל כה"ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכה"ג אמרינן פ' ז"ב מי שנושה בחבירו יוציא מנה על מנה:

פ״חסימן פח ומה שכתבת לי עוד מעלייתך לארץ צבי ולעיר הקדש שיבנה במהרה בימינו אי מצוה הוא עתה אפי' ת"ח הואיל ואין לנו בעונות קבוץ בחורים ות"ת לשם. דע לך דבודאי שבח גדול ומעלה יש לו לאדם הדר בא"י וכ"ש בעיר הקדש לתועלת לעה"ב וגם לעה"ז אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה וגם כי המזונות דחוקים ומצומצמים לשם מאד והרווחים קשים מי יוכל לעמוד בכל זה מלבד גודל רשעת הישמעאלים אשר לשם לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצותיו כי זה כל האדם:

פ״טסימן פט מרן דבשמיא יהא בסעדכון ויתן ארכא לשניכון אהובי עמיתי ה"ר אברהם מענדל יצ"ו וה"ר יהושע יצ"ו אשר דרשתני על דבר האשה שבאת לגבות כתובתה ושטר כתובה בידיה וכתוב בו ג' מאות שו"ק ובסתם כל כתובה שבמדינה אין כתובין בהו רק ר' שו"ק ואין על הכתובה הזאת רק ע"א כשר והשני פסול מחמת קורבה אבל התנאים שבין אשה לבעלה עדיין הם קיימין בשטר שאין בו קניין וכתוב בתנאים שקבל עליו בקנס גדול לכתוב לאשה הזאת ג' מאות שו"ק בכתובתה. מכל הלין נראה לכם קצת למיזל בתר אומדנות להגבות לה כל הג' מאות שו"ק אין נ"ל כלל דהאי כתובה חספא בעלמא הוא דמזוייף מתוכו הוא ואפילו מסר לה ניהלה באנפי סהדי כשרים כדאיתא בהדיא באשירי במס' מכות וכדמייתי ראיה מתלמודא להדיא דפ' ז"ב וא"כ במאי תגבה האשה הזאת ק' דוק"ט הנותרים ובמה קנתה אותן במעשה ב"ד לכן כיון דאינה מן הכהנת או מן המיוחסת אלא שבאחראי לפי עושרה פסק לה לכתוב בכתובתה יותר מן המנהג בגבולה אין זה לא תנאי ולא מעשה ב"ד כלל ואע"פ שיש אומדנות רבות שבדעתו היה עכ"פ לכתוב לה שלש מאות מ"מ לא קנתה האשה כלל ולא זכתה במה שהבטיחה לקיים לה לעשות ולא עשה בהכשר ואפי' אם היו עדים לפנינו מעידים שאמר הבעל סמוך למיתתו והודה בפניהם שנדר וקיים לאשתו לכתוב לה ג' מאות בכתובתה מ"מ לא קנתה וזכתה האשה בזה הואיל ולא הודה לה שכתב לה כאשר הבטיח דבדברים בעלמא לא קונין ולא מקנין. ול"ד כלל לההוא דמעיד בגדלו מה שראה בקטנו שיצאתה בהינומא דהתם מהני עדות גרועים בהדי הרוב דאורייתא אע"ג דאיתרע רובא קצת משום דאמרינן גילוי מילתא דבתולה נשאת ויש לה תנאי ומעשה ב"ד דהוי כמו שטר כשר אבל כאן בנ"ד התנאי וע"א הכשר החתום בכתובה כולהו לא מוכיחים אלא שהאמת כן שהכתובה נכתבה ונחתם בקנין ובצווי הבעל והא לא מהני מידי דודאי בפני אותם עדים החתומים קבל ג"כ קנין והאי קנין וחתימה לאו כלום היא דקנין כזה ודאי לכתיבה עומד ודוקא אדעתא דהכי מקנו קנין כדי לחתום והחתימה לאו מילתא היא. והא דקנין לא בעי עדים היינו בקנין מן המזכה לזוכה אבל קנין כה"ג שאינו אלא לחתום בשטר הכתובה כדי לגבות בו פשיטא דלאו מילתא היא אלא א"כ בעדים כשרים וק"ל. בלא"ה הרבה יש לחלק בהכי אומדנות דליכא למיסמך כולי האי עלייהו לאפוקי ממון מחזקת יורשין:

צ׳סימן צ ואתה אהובי הרר"א אשר שאלת על האלמנה שנשאת לשני ונתגרשה אם כותבין לה כתובה שלישית ארמלתא ומתרכתא או מתרכתא לחודא פשיטא דכותבין מתרכתא לחודא דצורך הוא יותר מפני תקנת כהנים וארמלתא למאי אתיא ומתוך כן היה נראה קצת אפי' אי הוה גרושה מן הראשון ומן השני אלמנה אין כותבין רק מתרכתא:

צ״אסימן צא ואשר כתבת שנמצאת בדרשות מהר"י מולי"ן על לב עוף שאין לומר כן שיש בעוף כנגדו ס' אא"כ העוף שלם כולו ראשו ורגלו כבר שמעתי חילוק זה ג"כ אבל לא בשם הגדול ז"ל ולא חשתי להחמיר דמסתמא הגאונים לא שיערו בצמצום כולי האי. וגם הבאתי ראיה מהא דמסירין הראש כאשר כתבתי ואע"פ שאינו ראיה גמורה זכר לדבר מיהא איכא נאם הקטן והצעיר שבישראל. ושתמהת מאין לי ראיה שאין הקנין מועיל משום דלכתיבה עומד עיין בתוס' ריש אע"פ בדיבור מתנת שכיב מרע שכתוב בו קנין בדברי הריצב"א על פי רשב"ם ימצא לך ממש כסברא דידי דאמרינן שאין דעתו שיגמור הקנין אלא בכתיבת השטר ומסירתו והדבר ידוע שכל המקבל קנין על הכתיבה אין דעתו להקנות אלא בכתיבת הכתובה ובמסירתה והאשה לא סמכה דעתה אלא בהכי. ומה שכתבת משום דכתובה דאירכסא היא או לא סברא היא דכיון דקבל קנין על שנייה מחלה כח כתובתה הראשונה דמסתמא לא בא לכתוב שתי כתובות מ"מ כבר כתבתי היא מוחזקת בנכסים אינני מגרע כח כתובה כלל. זה השיב לפעם שני ומיד האריך:

צ״בסימן צב שפתי כהן ישמרו דעת אהובי מה"ר שמעון כ"ץ אשר דרשתני על אשה אחת שנתפסה על נפשה מחמת גניבה שגנבה והודית ע"י עינוי שגנבה ובכן היתה הסכמת הכל שדתה להמית ומ"מ ע"י פעולת הקהל הוציאו יציאות רבות שנפדת ושאלת אם מותרת היא לבעלה ישראל וכתבת דבסמ"ק כתב דע"י נפשות כגון ע"י גניבה בנ"ד אסורה אפי' לבעלה ישראל. יפה כתבת דכן כתב סמ"ק וכן כתבו התוס' פ' שני דכתובות וכן פי' רש"י שם דחיישינן שמא נתרצית מחמת הצלה וא"כ אסורה אפילו לבעלה ישראל וכ"כ סמ"ג בשם ר"י וכ"כ אשירי ומרדכי וכן הר"י דאורלנ"ש מדיוקא דמתני' דההיא בבא ע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל לא ידענא שום גאון דכתב בענין אחר זולתי הרמב"ם ואיך יתכן למשבק כל הני ולמיסמך אדרמב"ם לחודיה. ואין נראה להתיר מטעם דעדיין לא היה נגמר דינה להריגה אע"פ שהסכמת הכל היתה אחת דתה להמית מ"מ לא נגמר ונפסק הדין בפליליהם ופסק אשירי כדחזקיה לגבי דר' יוחנן דבעינן נגמר דינם להריגה דנראה דההיא קאי דווקא אנשי גנבי ורוצחים דמחמת פשע בעליהן מפקירין נשיהם כדפי' רש"י להדיא שם ונראה דמש"ה בעי חזקי' נגמר דינה להריגה דמקמי הכי לא מפקרי נשותיהם אבל היכא שהאשה נתפסת ע"י נפשות מחמת פשע דידה י"ל דלא בעינן נגמר דינה. אמנם מפי' רש"י במתניתין משמע קצת דאפי' משום פשע דידה בעינן נגמר דינה דפי' ע"י נפשות אסורה דכיון דנידונת למות אך נוכל לומר דרש"י אפירושא דגמרא קאי דמוקי אנשי רוצחים ור"ל נידונת משום בעליהן. עוד היה לצדד קצת להיתר מתשובת רבינו שמחה שבידי דכתב בכ"מ שהיא סבורה לחזור ע"י פדיון מותרת וכן נמי אחרי שהקהל פעלו להצילה וכן עלתה בידה נימא דאיכא בטח על ככה ולא המציאה נפשה להתרצות לזנות בשביל הצלת נפשות דסבורה היא לינצל ע"י פדיין ושחדים ואמת הוא שהנכרים באשכנז אפי' בפליליהם חסים על הנשים אפי' ישראלית ומחפשים זכות בשביל שחדים להציל ממות מ"מ לא מלאני לבי להתיר מצדדין שהן נראין כמו סברת הכרס ע"כ שאל נא לרבותי' הקרובים אל החלל המה יורו בנדון זה וכאשר יבארו דעתם אם חפץ אתה מאז להודיע בשלמות דבריהם אשיב לך ג"כ מסקנתי דכל כה"ג ניח לכולן דלימטייה לכל שיבא מכשורא:

צ״גסימן צג ואשר שאלת על הס"ת שנמצא בה בכמה מקומות שכותבין חוץ לדף שלש אותיות מתיבה גדולה בת שבעה או בת שמנה וגם לפעמים מתיבה בת חמש אי שרי לקרות בה. נראה דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתבה הס"ת אפי' בתיבה בת חמש דלכ"ע לא יכתוב דהגמ' וכל החיבורים כתבו בלשון לא יכתוב ולא קאמר לא יהיו כתובים משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחילה לא יכתוב כך וכ"כ באשירי להדיא לא יכתוב לכתחילה ואם היינו מונעין לקרות בה אפי' כשיש אחרת כשירה היינו פוגמים את זאת והוי כמו דיעבד כדאיתא ביומא פרק בא לו דפריך ונייתי ס"ת אחריני א"ר הונא משום פגמו של ראשון וה"נ אם לא יקרא בה כלל הוי פגם. ואע"ג דכתב אשירי בשם ר"ת אותיות השם צריכין שיהיו שלם בתוך השיטה מדנקט צריכין משמע אפי' בדיעבד מזה לא קשה מידי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

צ״דסימן צד שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי האלוף הר"ר טעבי"ל יצ"ו אשר דרשתני על חתן הבא בשבת של ענייה סוערה מה מפטירין דע לך דכמדומה לי כי מרדכי שלנו חלוק בלשון משלכם בספק זה לשון מרדכי שלנו כך הוא וחתן שבא בשבת של רני עקרה יפטור שוש אשיש ובשבת של ענייה סוערה יתחילו רני עקרה ואם בא חתן בשבת של ענייה סוערה יפטירו שוש אשיש שכבר אומר ענייה סוערה בהפטרה דרני עקרה עכ"ל. הלשון דשכבר מגומגם מ"מ שמעינן מינה דלעולם דוחין הפטרות אלו מפני הפטרה דחתן מפני שיש להם תשלומין כל אחד בשבת של חברתה. אמנם תמוה לי קצת על חתן הבא בשבת דרני עקרה שבשביל כך יתחילו שתי שבתות מקודם שלא כסדר ולא חיישינן להא דליכא כתובה דלא רמו ביה תגרא ודילמא הדרי בהו ונמצא הפטירו שלא כדין אבל איפכא שפיר דמי וק"ל. וכן נראה בודאי שלא נהגו בארצינו להתחיל רני עקרה בשבת דענייה סוערה בשביל שיבא חתן ברני עקרה אבל איפכא נהגו כמדומה לי ובלאו הכי הי' המנהג בכל אושטרייך כשהיה בא חתן אפי' בארבעה פרשיות או בר"ח שהיו מפטירין עם ההפטרה הראויה לאותו שבת הפטרה דשוש אשיש מקצתם עד ישיש עליך אלהיך והיו מדלגין מנביא לנביא. ושמעתי שהקדמונים אמרו הא דאין מדלגין מנביא לנביא היינו דוקא בימיהם שכל ספריהם היו כותבים בגליון ולא רצו להאריך בגלילה משום כבוד ציבור אבל האידנא דהפטרת שלנו כתובין בקונטריס ואפשר לסיימן שימצא מהר מה שירצה וא"צ להפסיק בכדי שיפסיק המתורגמן שפיר דמי. ונראה דטעם זה אינו מספיק רק לדברי ראבי"ה דפי' הטעם שאין מדלגין משום כבוד צבור שלא יעמדו בשתיקה כדאיתא במרדכי אבל לפי' רש"י דטעמא משום טירוף הדעת אין ליישב הכי גם פה בנויישט"ט לא רצו מנהיגין הראשונים לנהוג כמו באושטריי"ך אלא כשהיו בשני נביאים לא הפטירו רק באותו הפטרה הראוייה לשבת לבדה ונראה כשהן בנביא אחד כגון אלו הפטרות דרני וסערה והפטרה דשוש אשיש וגם הדילוג הוא מתחילתו לסופו דהפטרה דשוש אשיש בתר תרווייהו הוא בנביא אע"פ שהוא יותר מכדי שיפסיק המתורגמן יש לסמוך אחילוק הקדמוני אושטריי"ך ויש להפטיר שתיהן רני עקרה או ענייה סוערה קודם. ואח"כ שוש אשיש כוליה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

צ״הסימן צה שלומך רב לאהובי שאירי מה"ר יעקב שי'. אשר שאלתני במה שראית בסמ"ג דמצורע כשנכנס לבהכ"נ עושה לו מחיצה גבוה ברוחב ד' אמות ונכנס ראשון ויצא אחרון והבנת אלו דברים דמשום קדושת תפילה הן צריכין ולא משום טומאה כלל דאל"כ מנ"מ ביוצא אחרון ונכנס ראשון לא הבנת כשירה פי' משנה זו. אמנם דע כי יש לי פי' ר"י מסימפונ"ט מכל סדר טהרות ובדקתי במסכת נגעים פי"ג ומצאתי פי' משנה זו דאינה אלא משום טומאה ומוכח התם במשנה הסמוכה לה דחלוקה טומאה דמצורע מטומאת מת מכמה גוונים במוקף צעיד פתיל ובכלים שבתוך בור ודות שבתוך הבית ולענין אהל דמצורע אם הכלי או האדם ברשות אחד מן המצורע וכמו מחיצה מפסיק ביניהם אע"ג דבאהל אחד ותקרת הבית מאהלת על שניהם טהורים האדם והכלים וכן לענין ישיבת המצורע נמי חלוקים הם דלגבי מת לא בעינן שישב הנושא כמו באבן המנוגע. ומעתה אפרש לך משנתך דעושין לו מחיצה גבוה עשרה כדי שתפסיק בינו לבין העם שלא יטמאו לפי שהן ברשות אחד אע"ג דהתקרה מאהלת על כולן אין קפידא כדבארתי לעיל ומה שצריך רוחב ארבע היינו כשיעור גופו של אדם כשהוא יושב ומתפשט כדאיתא בעירובין. ונכנס ראשון ויוצא אחרון היינו משום דאין המחיצה מגעת עד הפתח ונמצא כשהיה הולך מן הפתח עד המחיצה לא היה דבר מפסיק בינו ובין העם ויטמאו ולכך נכנס ראשון ועדיין אין אדם שם עד הגיעו תוך המחיצה ויוצא אחרון נמי מהאי טעמא כל זה דקדקתי מפי' ר"י מסימפונ"ט:

צ״וסימן צו ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני. וא"ת הרי עובר לפני עור כו' אפי' שואל לנכרי לדברי ר' ישמעאל פ' ארבע מיתות דבני נח מוזהרין על הכשוף נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל דכולי תלמודא אמר דשבע מצות נצטוו בני נח וטפי לא עיין פ' ארבע מיתות וריב"א ואשירי נמי פסקו דלא כחזקיה דסבר בני נח מצווין על הסירוס וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם מ"ש נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

צ״זסימן צז תכתב לשנה טובה שאירי מה"ר יודא על דבר הירקות המבושלות בקדירה חולבת בת יומא והגיסו בה בכף של בשר בת יומא ושניהם מקונחות יפה מספקא לך אי אסרינן כדברי השערים אי שרינן כדברי אשירי. דע שאני מורה ובא לאיסור כדברי השערים וכ"כ בספר התרומה וכן כתבו התוספות פרק כל הבשר והחמירו אדרבה יותר משערים וא"צ להאריך בזה:

צ״חסימן צח ואשר שאלת על חצר הכבד שלא ניטל הקרום ונתבטל עם שאר הבשר מי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וכתבת שהעידו לך שאנכי נוהג להקל בזה. דע כי המעידים טעו ושגו ותלו בי בוקי סריקי אדרבה כמה פעמים הוריתי הלכה למעשה לאיסור ולא רציתי כלל לסמוך אהפסקת הקרום כי"א [דשארי] (דשערי) דבסמ"ק כתב דהנהי תרי שנויי דכוליא בחלבא הוה וגדי כחוש תרווייהו ליתנהו אלא כילכית באילפס היה וא"כ אזלא לה טעמא דקרום מפסיק גם איכא למימר דצריך בדיקה אי מפתית הקרום כדאמרינן פ"ק דחולין איידי דמשמש ידא דטבחא מפתית וכיון דנימא דאפי' במליחה אין לפסוק על הפסקת הקרום א"כ כ"ש בבישול דלא נסמוך אפי' לכי האי גוונא לשוויה אותה שדבוק בה רחוקה מבליעה כמו האחרות. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

צ״טסימן צט כאשר באו לפני לדין מורשה של ה"ר יוסף בן הנ"ר קנובלו"ך ורבי בירך אפטרופס של היתומה ציצה בת אחיו ר' יחזקאל ז"ל ואנטלר של האפטרופס עמו ודנו על דבר הצוואה שציוה הנ"ר קנובלו"ך מענין נכסי היתומה בצוואת שכיב מרע דמגו אתפטר בראשונה דנו כי האפטרופא רצה שלא נאמין לדבר הנ"ר קנובלו"ך שהיתומה חייבת לו כמו שאמר וצוה ונתן לזה כמה טעמים והעיקר בשביל כשגילה הנ"ר קנובל"ך לשמאים נכסי היתומה כמו שתי שנים קודם פטירתו לא זכר כלום מחיובתה שחייבה לו היתומה. עוד על דבר הצוואה שצווה הנ"ר קלובלו"ך ואמר אל בנו אבקשך שאם יזדמן השם ליתומה זו זיווג נאה ויפה שתניח לה כל החיובא שהיא חייבת לך כי אם הייתי זוכה שהייתי משיאה הייתי נותן לה עוד יותר ורצה מורשה של ר' יוסף שאינה צוואת שכיב מרע אלא בקשה בעלמא והאפוטרופא רוצה שהיא צוואה מעליא. עוד דנו על דבר תשלומי מזונות שאכלה היתומה עם הנ"ר קנובלו"ך כמה שנים והביא ה"ר יוסף עדות שצוה אביו שישלם אותו מנכסי היתומה והאפוטרופא גם הוא הביא עדות שאדרבה ניכה אותן תשלומין בשכר המרתף כמבואר בעדיות. הנה פסקתי ביניהם כפי הנראה בעיני ודתל"י. הראשון נראה דצריכין להאמין לכל דבר קנובלו"ך בנכסי היתומה שהיו מסורין בידו בתורת אפטרופא שמינהו אבי היתומים ומה שנצטרף אליו ר' בירך על פי מעשה בדרך ריצוי ופשרה ולא נסתלקה בכך מינוי אבי היתומה וקיי"ל אפיטרופא שמינהו אבי יתומים לא בעי שבועה ואפי' אי בעי שבועה כמו איניש דעלמא דנאמן בשבועה על מה שבידו מ"מ בנו כה"ג לא בעי אשתבועי שבועה לא פקדני אבא דהא אית ליה סהדי דפקדינן שהיא חייבת כך ואין אדם מוריש שבועת ממון שחייב עליו שבועה לבניו לא שייך כאן כדמבואר יפה בפסקי הגאונים. ואין להוכיח שאינה חייבת לו מדלא גילה לשמאים החיובה כמו שטען האפטרופא כיון דאיכא למימר כיון שהיה בדעתו שאם יזכה להשיאה היה רוצה למחול לה גם להוסיף לה מדיליה כמו שאמר בשעת צוואתו א"כ לא אבה לשקר בשומא לחשוב חיובה שאינה ברורה לפחות בשביל הסכום בלאו הכי לא ברירה כלל שחיובא שאינה עומדת ליתבע מהו שפוחתין בשבילה הסכום מזה אין להאריך. ואשר נסתפקת אם הבקשה צוואה או לאו נראה הדעת נוטה דצוואה גמורה היא ומה שאמר בלשון בקשה כדי לזרזם ולקיים הדבר שישיאנה בעין יפה ולא ע"י מריבה כאשר לבבו חפץ לגמרי בדבר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר הכתוב אמר קח נא את בנך את יחידך וגו' ודרשו רבותינו אין נא אלא בקשה שאמר הקב"ה עמוד לי בזה שלא יאמרו הראשונים לא היה בהן ממש אע"ג דמצוה גמורה היתה וכן יליף מיניה פ"ק דפסחים דזריזים מקדימין למצות מקרא דוישכם אברהם דכתיב גבי עקידה כדאיתא התם בתוס'. ותו דבמתנת שכיב מרע לא מצריכינן לא לשון צוואה ולא לשון מתנה אלא אמירה בעלמא כדאמרינן פ' השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשין לשחררה. מ"מ לא ברירא לי הני ראיות לאפוקי עלייהו ממון מחזקתיה אמינא אי בדידי הוי כי הך עובדא לא הייתי מחזיק בממון כזה כלל כי הייתי חושש לגזל יתומים שהרי הן כהקדש בכמה מילי ואי לדידי ציית הנ"ר יוסף לא יבטל כלל מצות אביו הנכבד שאמר בשעת פטירתו אלא יעשה ממש כמו שאמר מתי שיזדמן זיווג יפה ליתומה שהוא מקובל לרוב חכמי הקהל יתן לה כדמי החיובא בעין יפה וע"ד תשלומי מזונות כדי שלא יהא כיתי עדים מכחישין זו את זו אמינא דהח"ר מושי"ל והח"ר טרוטשי"ל שמעו מפי הנ"ר קנובלו"ך חזרת הצוואה שנית כאשר הוא מבואר בעדות הח"ר טרושטי"ל וכשחזר הצוואה נמלך הוה וחשב גם תשלומי מזונות לנכות נגד שכר המרתף שאין אכילת תינוקות הזאת מעלה ומוריד כ"כ בבית שהיו תמיד בה אוכלוסין מרובים וא"כ בתר בתרא אזלינן בש"מ כדקי"ל דייתיקי מבטל דייתיקי וכאשר צוה הנ"ר קנובלו"ך שכל החיובות כתובות בציטי"ל נראה דמה שהוא ניכר כתיבת ר' משה בורבי"ז או כתיבת אנשים אחרים שלא היו בנוייאשט"ט מזמן פטירת הנ"ר קנובלו"ך עד היום צריכה היתומה להאמין לר' יוסף בלתי שום שבועה ואם נמצא עוד כתיבת יד אנשים אחרים שהם בנויישט"ט צריך ר' יוסף לקבל בחרם שלא ישתנה כתב זה בידיעתו אא"כ יש לו עדים מעידים שנכתב בימי אביו ואז פטור אף מן החרם. הנראה לע"ד כתבתי. נאם הקטן והצעיר שבישראל: @44(אתחיל כ"ד תשובות שהשיב מורי להר"ר בנימין. כ"ץ:)@55

ק׳סימן ק במודים דרבנן אם יש הזכרת השם משום ה' זוקף כפופים נראה דיש בו הזכרת השם כמו שהוא כתוב בגמרא ובחבורים ובתפלות ואין להקפיד על זוקף כפופים ונראה דלא הקפידו חכמים על זה אלא בסוף ברכה ותדע דכתב בהגה"ה במיימוני וביתר חיבורים דנוהגין בר"ה ויו"כ לומר בכריעה זכרינו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן והמדקדקים זוקפים בסוף ברכה אלמא דלא קפדינן אלא אסוף ברכה שהרי כמה שמות יש כאן ובבכן ובתמלוך ואמר נמי בתלמוד המלך משהוא כורע בתחילת י"ח שוב אינו זוקף עד גמר י"ח:

100

ק״אסימן קא כשיש חתונה יחיד החוזר הסדרא איזה הפטרה הוא מחזיר ביום ששי שוש אשיש או הפטרה דשבוע אע"פ שאין חובה לחזור הפטרה מ"מ מנהג יש. נראה דיש לו להפטיר הפטרה דשבוע דמה שנוהגין לחזור הפטרה היינו טעם כדי שיודע בכל השנה מה שמפטירין כמו שיודעים מה שקורין בתורה ע"י שחוזרין שמו"ת ואם היו חוזרין שוש א"כ אם יארעו הרבה חתונות בשנה שבת אחר שבת וכי יחזרו בכל שבת שוש אשיש טורח זו למה א"צ להאריך מזה יותר:

101

ק״בסימן קב אשת אליהו הנביא ז"ל או אשת ריב"ל אם יכולים לינשא לאיש אחר נ"מ לדורות ג"כ אם יזכה אחד כמו הם. ומההוא עובדא דקאי אליהו בבית הקברות כו' משמע קצת לאיסור תמיהני טובא למה טרחת לשאול שאלה כזאת הלא ידעת דאיתא בפרק תינוקות די"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא ובהן שלשה דברים בורות אשתו של לוט מהו שתטמא בן השונמית מהו שיטמא מתים לעתיד לבא כו' ופשטא להן מת מטמא ואין נציב מלח מטמא מת מטמא ואין החיים מטמאין אע"פ שודאי אשתו של לוט מתה אלא שנהפכה לגוף אחר ובן השונמית היה מת אלא חזר ויחי אעפ"כ אמר שאין מטמאין ה"נ י"ל אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך שכולן רוחני ולא גופני. ומה שהבאת ראיה ממה שעמד בבית הקברות דפשיטא דאליהו ז"ל שמר כל התורה כולה כדאיתא להדיא פ' מי שהוציאוהו דאפי' תחומין דרבנן מנטר להו:

102

ק״גסימן קג מחבת של חלב תחת הקדירה של בשר שכתב הרא"ש הזיעה עולה ואוסר כמה שיעור הרחקה וכן מה שכתב המרדכי פ' גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דווקא על ידי נצוק ומשום חיבור או בכל ענין וכמה שיעור הרחקה ההוא דכתב הרא"ש במחבת של חלב נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה אפי' אם היה הזיעה עולה אפי' שעה אחת אפי' שתים אין איסור בדבר אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה ותדע שכן מנהג פשוט שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרת כמו שראיתי בהגה"ה ביש איסור והיתר שהזיעה אוסרת ומייתי ראיה ממחבת מכשירין ותשובה זו איננה באשירי ולא ביורה דיעה. וההיא דמרדכי דכתבת דאסור לשפוך לנר של חלב במרדכי שלנו ליתא ומצאנו בתשובת הגה"ה מהר"י מולי"ן ז"ל שהשיב למהר"ר אליעזר בן מה"ר נתן ז"ל שכתב שביש מרדכי נמצא פסק זה פ' כל הבשר וכתב הגאון הנ"ל באותה תשובה דנראה לו שאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך והאריך בראיות וטעמים גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא לגבי יי"נ ולענין טומאה וטהרה ומשום דהני מילי תולין בנגיעה ולא בנתינת טעם יי"נ אסור במגע וטמא נמי במגע וטהרה אשכחן נמי ע"י מגע כגון בהשקה וע"י עירוב מקוואות בקליפת השום אבל שאר איסורין דלא תלו אלא בנתינת טעם אין נצוק אסור בהן וגדולה מזו אמרינן גבי כלי מתכת דחם מקצתו חם כולו ואעפ"כ פסקו רבותינו דלא אמר מוליך בליעתו בכולו קבלה ממורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן ז"ל דהכי נהיגי והשתא ר"ו אפי' כלי מתכות דחבור גמור הוא יותר מן הקילוח דמשקין אפ"ה אינו מוליך בליעה מצד זה לצד זה וכ"ש האי ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל אינו משום נצוק כל כך כתב הגאון הנ"ל בתשובה גם כן:

103

ק״דסימן קד ראובן נעשה ערב לשמעון מחמת הנכרי בקרן וריבית שבכל עת שיתבע את שמעון יאכל עם סוס שקורין ליישט"ן ועתה אומר ראובן הקרן אפרעך והריבית לא אתן לך ושמעון משיב איני תובע שום דבר רק אכילת הסוס כמ?ו שנתקשרת נגדי תחת חותם נכרי אי הוה נקיט בכובשיה כו' אין מעשה לפנינו רק הדין אני חפץ לדעת. לא ידענא מאי קא מבעיא לך בהא כיון דאסור ליקח ממנו ריבית גם הליישטונגא אסור לקבל ממנו מכל מקום מאכילת הסוס דהריוח לעצמו היינו נשך ותרבית ואפילו אם הנאה וריוח לנכרי אחר מ"מ אסור בהדיא שפסקו התוס' ויתר חבורים דאסור לומר לחבירו אלווה לך מנה כדי שתתן ד' דינרים לצדקה:

104

ק״הסימן קה אם למרוט נוצות לאווזות חיים אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם כדאיתא פרק בתרא דקידושין ותדע דבפ' ב' דב"מ חשיב פריקה צער בעלי חיים וא"כ היאך מותר לתת משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים וכ"ת אין הכי נמי הא אמרינן התם דרבנן דר"י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסיקינן ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים ואמרינן נמי פ' אין דורשין אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא משמע הלשון דלכתחילה קבעו והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר. ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין מהא דר' פנחס בן יאיר עקרינא להו איכא צער בעלי חיים דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו וההיא היזיקא לא שכיחא כ"כ דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק בתוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך אלא דרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד. ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג אלא שהעולם נזהרים ונמנעים ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה כדאשכחן פ' הפועלים גבי רבינו הקדוש בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה דרבי אמר זיל לכך נוצרת ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה. אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אא"כ דאין לו ריוח והיינו דלעיל:

105

ק״וסימן קו לחם שלם ובו דבוק פרוסה איך לעשות לברכת המוציא אם טוב יותר להניח בו מחובר שיהא הפת גדול או טוב לפרוס הפרוסה מן השלם כדי שיהא הככר שלם לברכת המוציא. לא בארת יפה דעתך אם הוא בענין זה כשני גלוסקאות הדבוקין יחד שנאפות ונדבקו בתנור כך ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלימה כה"ג ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלימה כדי שתהא נראה שלימה ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראה גדולה דקי"ל שלימה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתין גדולים:

106

ק״זסימן קז תפילין בחוה"מ לסמ"ק שכתב וטוב להניח בלא ברכה אותן הנוהגין כן אם מדברים בין תפילין לתפילין נראה דאפי' שאין מברכין אסור להן לדבר ולהסיח בין תפילין לתפילין דאמרינן במס' סוטה סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואין הטעם דוקא משום דמביא עצמו לברכה שאינה צריכה לו אלא בלא זה יש עבירה להסיח כדמוכח באשירי פ' בתרא דראש השנה בתשובה המתחלת שאלו מקמיה רבא ריש מתיבתא וכן באשירי בהלכות דהא דמייתי ירושלמי דמפרש טעמא אמאי חוזר עליה מעורכי המלחמה אהאי עבירה טפי מאחריני ע"ש. עיין פ' כיסוי הדם בתוס' ושם מוכח דאסור לדבר אפי' בלא טעם דמרבה בברכה וכן באשירי פ' כיסוי הדם משמע קצת כמו בתוספות:

107

ק״חסימן קח לפי טעם סמ"ג מכח שני עדים מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת נראה דאין לחלק כלל בשביל טעם זה דמפרש סמ"ג דרך אגדה בעלמא ולא מחלקינן משום אותו טעם כי הא דאמרינן פ' המפלת אמרה תורה מילה לשמנה פרש"י אבל לא לשבעה ומפרש הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים פי' שהן אסורין בתשמיש המטה ולפי זה אם ילדה בזוב שצריכה ז' נקיים לאחר שבעת ימי לידה וכי ס"ד שיהא הבן נימול לארבע עשר וכאלה רבות בתלמוד:

108

ק״טסימן קט מי שמתפלל בלחש בעת ששליח ציבור חוזר ובעת שסיים שליח ציבור ברכה שיש לענות אחריה אמן באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו שהיה לו לענות אמן אך טרם שסיימו הקהל לומר אמן סיים תפילתו אם יכול לענות ג"כ אמן. נראה דאם סיים תפילתו קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הציבור יכול לענות אמן עמהם דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פ' שלשה שאכלו דקאמר תלמודא מ"ש מפי רוב העונין משום דאכתי לא כלתה ברכה ופרש"י דעניית אמן נמי מן הברכה היא וכן שמעתי מפי מורי הקדוש מה"ר אהרן ז"ל שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרים רגליהם קודם שסיימו הציבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום משום דאמרינן פ' אלו נאמרין שאין הכהנים רשאין לעקור רגליהן עד שסיים שליח ציבור ברכת שים שלום והיה סובר דקודם אמן לא נסתיים הברכה כדלעיל:

109

ק״יסימן קי החזן כשמחזיר י"ח בקול רם קודם שהתחיל אם אומר שומע תפילה נראה ה' שפתי תפתח יש לו לש"צ להחזיר ולומר משום דאמרינן פ"ק דברכות כיון דתקינו רבנן כתפילה אריכתא דמי אבל שומע תפלה הואיל וכבר אמר קודם תפלתו אין צריך לחזור ולומר אפילו במנחה ובמוסף מסתמא הוא הדין שחרית וערבית שלא אמרו בתחילה קודם תפילת עצמו דלא מפלגינן:

110

קי״אסימן קיא אשירי פ' גיד הנשה אומצי ביעי ומזרקי פליגי רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והילכתא כרב אחא לקולא ולמה לא אמר בקיצור הלכה כדברי המקיל. לא ידענא מאי קשה לך אשירי לישנא דתלמודא נקט כדאיתא להדיא התם בגמרא ותלמודא גופיה לא קשה כלל אמאי לא נקט בקיצור דיש לומר דמש"ה מפרש דכל דוכתא דרב אחא לחומרא ורבינא לקולא נ"מ למירמי דידיה אדידיה כההיא דשילהי מס' שבת דפליגי במוקצה מחמת מיאוס דרב אחא אוסר ורבינא שרי אי אשכחן שום דוכתא דכותה דסבר לחד מינייהו איפכא כדאשכחן כמה אמוראי דאיירו בעניני דמוקצה קשיא דידיה אדידיה:

111

קי״בסימן קיב ומה שכתב הא"ז שרבי אליעזר מפיה"ם אוסר למכור לכומרים קלפים ודיו מהו ליתן להם יעים הנקראים וולמד"ר ווי"ש לשקצים הנקראים שולע"ר הלומדים כתיבה שלהם שמא עדיף הנוצה מקלף ודיו דלא נשתייר שום דבר מהקולמוס על הקלף כמו האלפס וגם המרדכי פ' גט פשוט גבי גט שמכח זה כשר הקולמוס משל אחרים או מכל מקום הוי מסייעו. לא יכולני לבאר לך שאלה זו יפה כי אין א"ז גדול לפני פה נויישט"ט ע"ז. אמנם בקרוב בהיותי במרפור"ק שם א"ז גדול מכל סדר נזיקין ויתר מסכתות וראיתי בו אותו פסק להר"ר אליעזר מפיה"ם אלא שבסוף הסכים לי משום חומרא בעלמא כך נראה לדקדק שם. והנה ידעתי שיש בעירך א"ז גדול מן החבור כולו ע"ש:

112

קי״גסימן קיג כשהייתי קטן שמעתי מדודי מהרז"ך שהגיד לבחורים לפי הנראה משם מה"ר זוסל"ן עשה לויה לרב אחד וא"ל הפורש מחבירו ועתה גם כן תפרוש ממני תא אגמרך מה צריך רבה לומר ובכולי בעי דלכפריה והלא כבר אמר אין אדם מעיז דאשמועינן דחזקה גמורה היא וסמכינן עלה מדאורייתא כמו חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דסמכינן עלה להתיר אשת איש לעלמא ואח"כ אמר רבה ובכולי בעי דלכפרי' והא דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז כו' אלא דהוה סברא בעלמא דאין אדם מעיז כו' מ"מ דחינו המגו משום אותו סברא דאמרינן אין אדם טוען ברצון כדההיא דחזקת הבתים בעובדא דרבה בר שרשום דאמר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כו' כדמפרשי התוס' וכן באשירי ובמרדכי:

113

קי״דסימן קיד בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן לשתוק לגמרי מער ואונן כמו כן אלה שמות בני אהרן כו' וימת נדב ואביהוא למה הוזכרו מה נפקותא יש בהם. שאלה זו אינה צריכה אפי' בבית החיצון דאם באנו ליישב כל הפסוקים שבתורה שהם כה"ג ומעין זה לא תסתפק לנו מגלת עפה. אמנם הך יש ליישב שפיר דמשום חיבת זרע יהודא לפני המקום ב"ה שמשם יצא כתר מלכות וכן משום חיבת זרע אהרן שמשם יצא כתר כהונה כתוב בתורה לידתו ומיתתו של אותו זרע שאפילו שלא לצורך וכה"ג פרש"י בפרשת תולדות יצחק דיפה שיחת עבדי אבותינו לפני המקום ברוך הוא מתורתן של בנים ע"ש:

114

קי״הסימן קטו קידש על המים וסבר שהוא יין אם יקדש על היין שנית או די לו בברכת בפה"ג אחרי שקידוש על היין הוי דווקא דרבנן. כבר נעשה מעשה כה"ג ונשאלתי על ככה ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם קידוש על היין דרבנן הוא כמה מצות דרבנן הן ואנו מברכין עליהן ומחייבין בהו בלאו דלא תסור כו' ואטו אם תקע בראש השנה בטעות גמור בתקיעות שמעומד שאין צריך לחזור ולתקוע בדין הואיל וכבר יצא ידי חובתו מן התורה בתקיעת שמיושב והני אינן אלא מדרבנן הא ודאי ליכא מאן דקאמר הכי:

115

קי״וסימן קטז יום טוב של גליות שהוא חול ואינו אלא מכח מנהג התפילה שאנו עושין למה לא מיחזי כשקרא להזכירו בלשון ימים טובים וזמנים לא ידעינן מאי קאמר בהא דכיון שלא לשנות מנהג אבותינו אם כן מדרבנן קרויין ימים טובים מאי מיחזי כשקרא איכא הכא דיש כח ביד חכמים לעשות יו"ט חול או חול יו"ט מאשר תקראו אותם קרי ביה תקראו אתם:

116

קי״זסימן קיז בראש השנה מלבד עולת החודש כו' באיזה מקום יש לאומרו קודם ומנחתם או אח"כ כי כמדומה שאין במקומינו כמו המנהג שכתוב במנהגי קלויזנע"ר וכל הנוסח מקודם ועד אחריו חפץ אני לידע כך שמעתי ממורי דודי הקדוש מהר"א ז"ל מתפלל במוסף בר"ה וכן אני נוהג מפי כבודך כאמור כו' עד ועשיתם עולה כו' ומנחתם ונסכיהם כו' עד ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן מלבד עולת החודש כו' אע"ג דבמנהגים וא"ז כתוב עולת החדש קודם ומנחתם נראה דלא אתי לאשמועינן אלא הזכרת הפסוקים שמזכירין במוסף בראש השנה ולא לאשמועינן את סדרן. ומתוך כך נראה דסדר דלעיל שפיר טפי לומר מלבד אחר ומנחתם דאי הוי אומר מלבד קודם תו היה צריך לדלג בומנחתם ושני תמידין כהלכתן משום דכבר הזכיר שני תמידין בפסוק מלבד דכתוב ביה עולת התמיד ונסכיהם ומנחתם ונסכיהם כמשפטם שבו כלול שני תמידין והלכתן אבל כשאומר ומנחתם קודם אינו צריך לדלג בפסוק ומלבד עולת התמיד ומנחת' הואיל וכבר הזכיר ושני תמידין כהלכתן דקרא דכתיב הוא מזכיר מה שאין לומר כן בנוסח דמנחתם. ומצאתי אח"כ דין זה בפירוש מן המחזור:

117

קי״חסימן קיח וכן חפץ אני לידע נוסח מן על חטאים כו' כך אני נוהג על חטאים שאנו חייבין עליהן עולה וע"ח שאנו חייבין עליהן חטאת וע"ח שאנו חייבין עליהן קרבן עולה ויורד וע"ח שאנו חייבין עליהם אשם ודאי ותלוי אלו רובם באין לכפר על השוגג וכך הוא מסודר בפרשת ויקרא. ושוב אומר העונשין על המזיד וזה סדרן מכת מרדות מלקות ארבעים מיתה בידי שמים כרת וערירות ארבע מיתות בית דין החומר חומר אחרון דניחא טפי לפרט בתחילה חטא הקל מחטאים החמורים דאמרינן חציף עלי איניש דמפרש חטאיה:

118

קי״טסימן קיט בעלייה לספר תורה על המגדל אם יש לעלות בפתח העומד במזרח או במערב וכן לירד מן המגדל. כך אני נוהג לעלות על המגדל בפתח שהוא לי בדרך קצרה במקומי בבית הכנסת ויורד אני מן המגדל בפתח אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי כדאמרינן הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה:

119

ק״כסימן קכ מי שפושט תפילין על מנת להחזירם מיד אם צריך לברך שנית בהחזרתו להניחם דלא גרע ממשמוש או לא כיון דליכא היסח הדעת דבמשמוש עצמו איכא מצוה כמו גבי ציץ. נראה דאין צריך לברך הואיל ורצה לחזור ולהניחם מיד בלי שום היסח הדעת וראיה מהא דכתב אשירי בהלכות ציצית דמי שפשט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר צריך לברך וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו משמע הא חוזר ומתעטף באותו טלית אינו חוזר ומברך ודין טלית כדין תפילין דמייתי התם ראייה מברכת תפילין אברכת ציצית. וההיא דכל אימת דממשמשי בהן מברכין יש לומר דמיירי בהיסח הדעת תדע שהרי פירש אשירי בהלכות תפילין דאיירי שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן וע"כ הסיח דעתו שהרי צריך למשמש בהו שלא יזוזו ממקומו:

120

קכ״אסימן קכא מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום עד אחר תפילת ערבית אם יניחם בלא ברכה או בברכה או לגמרי לא. היכא דעדיין הוא יום נראה דאינו מברך כלל לא אציצית ולא אתפילין אע"פ שעדיין יום וציצית דליכא קפידא אם מתעטף בלא ברכה מתעטף אפילו הוא לילה גמורה אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור ג"כ להניחם אחר תפילת ערבית הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפילתו תרי קולי לא עבדינן והכי פסק מהר"ם לענין אבילות ב"מ שאין מונין לאחר תפילת מרבית למקצת היום הואיל וכבר התפללו תפילה של לילה ע"ש:

121

קכ״בסימן קכב באלפס סוף הלכות שמחות אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מתחילין להו למנות משנתייאשו לשאל אבל לא מגנב שכל הגונב כאלו שופך דמים ועובד ע"ז ומגלה עריות כך הוא במרדכי איך הפשט. נראה לפרש מלבי דה"פ דאימתי מונין להו שבעה ושלשים משנתייאשו לשאל כלומר לאחר שנתייאשו מלבקש למלכות שיניחוהו לקבורה מונין אבל לא מלגנוב כך כתב הלשון באשירי גדול ובאשירי קטן מלגנוב ולא מגנב ור"ל שאם נתייאשו מלשאל אבל עדיין רצונם לחזר ולצדד אם יוכלו לגנוב אותו ולקוברו אין ממתינים למנות על זה כדמסיק באלפס כל הגונב כאלו שופך דמים ר"ל הרי גנב שבא במחתרת חשביה ליה תורה כאלו שופך דמים ובע"ז כתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר שגנב ומחביא פעולו וגילוי עריות הכל דרך גניבה הוא במסתרים וכדכתיב מים גנובים ימתקו דדרשינן אאשת איש פי' דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן תמצא בפי' באלפס קצת סותרים שם הדברים זה את זה:

122

קכ״גסימן קכג המשכים ללמוד אם נוהג כמו האורח חיים משם הרא"ש או כמו שכתב הר"מ סוף פ' קמא דברכות במרדכי דשל אתמול פוטר עד של שחרית אחרת והיאך מר נוהג. מורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן הגיד לנו בישיבה שהוא היה נוהג לברך כשהיה משכים קודם אור היום וכן אני נוהג אחריו:

123

קכ״דסימן קכד שלומך יסגא לחדא אהובי הר"ר בנימין כ"ץ שאילתך הגיעני ונעתרתי לך להשיבך ואף היה עלי לטורח כי זה יותר מירח ימים שחשתי בעיני ל"ע וקשה לי לראות ולדקדק בגמרא ופירש ותוספות ובחיבורים כי אם מעט ורוב אשר השבתי לך מבחוץ והייתי קורא אל הסופר אשר לפני והוא כתב מפי ובו תדקדק מעצמך וגם תדרוש מפי אחרים בכל דברי אלה אם ימצאו נכונים וישרים וסדרתי אותם פרשיות פרשיות ונתתי ריוח בין פרשה לפרשה על כל לשון שאילתיך על כל אחת תשובתי תחתיה כאשר תראה הכתוב למעלה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

124

קכ״הסימן קכה תכתב לשנה טובה אהובי עמיתי הח"ר יוזמ"ן כ"ץ שאלה אשר שאלתני שנסתפקת בדבר מתוך שתי התשובות דבפרק בתרא דב"ק במרדכי נראה דאין ענין אותן תשובות לנ"ד דאינהו מיירי בשותף חולק שלא לדעת חבירו וכשנועל את חבירו ולא שייכי להך מילתא ונראה דנ"ד בהא תליא אם בתחילה כשנתן ראובן לשמעון העשר זהובים א"ל בפירוש קבל אלו העשר זהובים לפרעון הקרן שלך שהיה בתחילה ועוד ישארו לך העשרה זהובים בחוב הזקיפה א"כ אחרי שיש אומדנא דמוכח שהמלך פטר הזקיפה ולא הקרן הפסיד שמעון שהרי בירר לו ראובן חלקו והנה חלקו נפסד עם חלקו בזקיפה אבל אם פרע לו בסתם העשר זהובים וחלקו משני חלקים שהיה לו בחוב שישאר לו עוד חלק שלישי מחמשה עשרה שלו אחרי שפסק מהר"ם בפרק הריבית שאפילו זקיפה שעדיין לא הגיע זמן חשיב קרן יכול שמעון לומר העשר זהובים קבלתי בקרן וזקיפה בענין זה שיהא לי עוד חלק בחוב דהיינו חמשה זהובים מתוך שלישית ואם אירע לנו הפסד אקבל לפי חשבון ואפילו אם בהדיא פטר המלך את הזקיפה אני אומר כי אלו חמשה זהובים שלי עדיין מקרן שלי הראשון והזקיפה כבר קבלתי ואידך אומר איפכא וחולקין לפי חשבון ונכלל הכל יחד ותו לא מידי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

125

קכ״וסימן קכו שלומך יסגא לחדא אהוביי ק"ק רעגנשפור"ק ותלמידים חבורא קדישא מהודענא לטיבותייכו שזה כמה ימים כתב לי מחותני פטיש החזק מהר"ר ישראל ברונ"א וקבל קדמנא שמהר"ר אנשיל נקט בלבו לזלזולי ביה באומרו שהוא לבדו ימלוך בהשתמשו בכל מיני דרבנות בגיטין ובחליצה בהוראות וכי האי גוונא והעלה על לבו לדחות מהר"י יצ"ו תמיד היה תשובתי אליו שיהא כמחריש ויהא מן הנעלבים כי קויתי למרפא ע"י אנשי אמת רודפי צדק ותוחלתי נכזבה בי כי לא נשתנה הדבר למעליותא רק לגריעותא וכיון דחזינן דהכי הוא לא מצינו למיחזי בבושתיה ובזילותיה של מהר"י ברונ"א דמסתפינא מעונש כדאיתא פ' השוכר את הפועלים בעובדא דרב אליעזר בר שמעון ובשביל האמת והדין והשלום שלא ירבו המחלוקת אכתוב דעתי כיון דהקהל לא בררו להם מהר"י ברונ"א ולא מהר"א ותרווייהו צריכים ליתן מסים ועולים כמו אחד מן הבעלי בתים אין לאחד מהם שום חזקה יותר מזה ואע"פ שמהר"א יצ"ו היה ברעגנשפור"ק קודם דירתו של מהר"י יצ"ו בזה לא יפה כח חזקתו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין הרי הוא כאחד מן הבעלי בתים שדר בעיר ובא בעל בית אחר לגור אצלו באותה העיר לא יוכל בעל הבית הראשון לאמר כבר החזקתי כיון דבזמן הזה אין חרם ישוב נוהג כדאיתא פ' לא יחפור ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ביה אם רוצה להיות שייך בכרגא דהכא כדאיתא במרדכי. וגדול מזה כתב האור זרוע וזה לשונו אם הוא תלמיד חכם וצריכין בני אדם לתורתו אפילו אם בא מממשלה אחרת שאינן נותנין מס למושל העיר הזאת לא מצי מעכב עליהם ודאי חזקה כה"ג לא הסכים ר"ג מאור הגולה לאסור שום ישוב לת"ח ואפי' אם יש ת"ח אחר בעיר כי קנאת סופרים תרבה חכמה ואם אינו יודע להשתכר אלא לומד תמיד בני העיר מצויים לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר התורה פוטרתו ממס עכ"ל. הרי כתב בסתם אפי' אם יש ת"ח אחד בעיר ולא חילק בין אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם אלא בכל ענין לא מצי מעכבי ואם הוא עשיר התורה פוטרתו כו' אלמא שיש לת"ח השני חזקה כמו לת"ח הראשון וכן ראינו בכמה מקומות שהיו שני רבנים דרים בעיר אחת ולא שמענו שהיה לזה חזקה יותר מזה בווינ"א היה מהר"ם הלוי ז"ל ומהר"י קלויזנע"ר ז"ל בקרימז"א היה מהר"ר יהושע איגר"א ומה"ר נחליפא בנורנבער"ק היה מה"ר ישראל ומה"ר קופילמן במגנ"ץ היה מהר"ז רונקי"ל ומה"ר תודרוס ואני למדתי בישיבה של מהר"ז רונקי"ל ולי התיר מהר"י מולי"ן להושיב ישיבה לבד בנורנבע"רק אע"פ שהיה מהר"ז כ"ץ ז"ל כמה ימים ושנים קודם שבאתי לשם אבל לא רציתי לקבל עלי. מהני טעמי שכתבתי נראה לי שיש חזקה למהר"י ברונ"א כמו למהר"א בכל דבר ויכול מהר"י ברונ"א לנהוג נשיאותו ברמיה הן לקבוע ישיבה לעצמו הן ליתן גיטין וחליצות ולמורה הוראות ולברך ברכת אירוסין ונשואין ושום אדם לא ימחה בידו ואשר יפנה לבבו לבלתי שמוע אלי הן בצנעא הן בפרהסיא אנכי אדרוש מעמו ואפקינא למילתא מראש מאוניה ואתם תלמידי הזהרו בעצמיכם שלא תעברו על דברי אלה וגם תהיו זהירין בכבודי והתבוננו על נתיבות עולם חלקי איני מתיר כל מה שתלמיד מחוייב לעשות ולקבל מרבו תעשו ותמיהני שאתם רואים ושותקים היה לכם למשקל ולמטרח ולמיעבד שלמה בינייהו דלא ליפוק חורבא מיניה ח"ו וכבר ראינו קהילות שנחרבו מתוך מחלוקות רדפו צדק בקשו שלום ושר שלום ישיב עליכם שלום כנפש אהובכם הקטן יעקב ווייל"א:

126

קכ״זסימן קכז שלום בלי דופי לכלילת יופי אהוביי קהלות קדש רעגנש"פורק שי' לעד. נא מכבודכם שתעמדו מנגד דלא ליפוק חורבא ח"ו ותעשו שלום בין ראשי ישראל כאשר תראו עתה הדין עם האלוף ה"ר ישראל ברונא שיחי' לנהוג נשיאות בכ"ד כמו מהר"א האלוף שיחי' כמ"ש לכון גאונינו מהר"י ווייל"א שיחי' והביא ראיות ברורות ע"ז ומעתה מי יכניס ראשו ביניהם אם יהיו מחולקים ואף שאיני כדי להכניס ראשי מ"מ לזילותא דרבנן לא מצינו למיחזי וגם חשתי לכבוד אדוני מהר"י ווייל"א דהוי ליה ג"כ זילותא בכך דהא סמכיה למהר"י ברונ"א שי' ולכן היו נזהרין לנהוג כבוד למהו' ישראל ברונ"א שי' שלא ימחה ולא יסייע לכשנגדו המכוונים לזלזלו אע"פ שמהר"י מוחל על כבודו אפי' לר' יוסף דס"ל הכי לזלזולי ביה מודה דאינו יכול כדמוכח מההוא טבחא דאתפקר ברב טובא כו' עד אמר אביי היכי ליעביד כו' לישרי ליה כו' לא הוי מצי א"כ בהא אתפייס כדאיתא התם וכ"ש לאביי כך כתב רבינו שמחה ואמת ושלום שפטו בשעריכם ויסגא שלומכם כנפש משרתכם הצעיר הקטן דוד שפרינ"ץ:

127

קכ״חסימן קכח שלומכון יסגא לחדא עדה יקרה אם בישראל קהלא קדישא דרעגנש"פורק אלייתא תרבא ומשכא אורך ימים תשבעו. בהעתקות דלעיל מצורף לאשר נכתב לו בר מן דין ראיתי שעלתה חולדה עזה בין הישיש מהו' אנשיל ובין עמיתי מהו' ישראל יצ"ו נבהלתי ונשתוממתי מהא דחזינא דאסיק מהר"א יצ"ו הנ"ל אדעתיה וקעביד מעשה להשפיל ולהוריד את מהו' ישראל יצ"ו הנ"ל ולשוויה כאחד מן התלמידים למחות בידו לישב בישיבה לדון ולהורות איכה יעלה על לב ככה הלא נמשח בשמן זך דהישיש מהרז"ך. ובשמן רענן יפה פרי תואר מה"ר יעקב. ובשמן מדושן דמה"ר דוד הי"ד. גם משמני יצקתי על ראשו כאשר ידעתיהו כדאי ראוי לכך בגמרא וסברא ולמה יגרעו כחו ושמו ואי מטעם השגת גבול מהודענא לכון הקבלה שיש בידי שמעתי מפי הח"ר יונה במה"ר שלום הישיש קרובי שאמר בשם אביו אני ואבותי ישבנו בישיבה לדון להורות בנויא"שטט אם היה בא אחר אצלי להיות מנהיג כמוני לא הייתי מעכב ע"י והיה תמיה מאין הרגלים שטוענים המנהיגים השגת גבול בכה"ג וכשספרתי הדברים הללו למה"ר אנשי"ל מר"פורק אמר לי הזקן מה"ר מאיר סג"ל אמר כה"ג מי נתן או הוריש לי הגבול שלא ישיגנו אחר עכ"ל הגדולים ז"ל. ונראה נמי דהמדקדק בתוס' פרק לא יחפור ימצא משמעות טובא דאין כח ביד ת"ח זה למחות בחבירו שיקבע דירתו אצלו ולקחת תורת חבר עיר וכן הוריתי למהר"י יצ"ו הנ"ל בהיותו אצלי בנויי"אשטט כאשר מה"ר גד"על מאורנ"בורק רצה לקבוע דירתו אליו לברונ"א. וכ"נ דכל מה דאסרו חכמים שלא ירד איש לאומנות בידו להשיג גבולו ולהרחיק מהזיקו היינו דווקא בכל מידי דאית ביה פיקוח פרנסות ומיעוט רווחין וחוסר מחייתו אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה"ג דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי פ' חז"ה דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה אבל כתר תורה ושררתה דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שרוצה לזכות בה ואי משום דיש פיקוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג כמה טצדקי על קיבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם. אין פנאי להאריך יותר ובקוצר אבוא להסכים בכל תוקף אשר כתב מופת הדור מהררי"ו ופי כפיהו ידי כידו בענין אשר כתב ממש באין בין ואתם אנשי חיל יראי אלהים אתכלייא עם עלייא תרדופו הצדק והשלום תפשיטו ידיכם לבצוע לא תתגודדו ולא תשימו קר"ח בין עיניכם. גדול השלום שהוא כלי המחזיק את הכל וגם אני כותב למהר"י יצ"ו הנ"ל שיחוש לכבוד הזקן בכל מאי דאפשר ליה לסבולי והיה זה שלום על דייני ישראל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

128

קכ״טסימן קכט לדולה מים מבארות עמוקים כל רז לא אנס ליה ועמו נמוקים הוא מ"ה ר"ג הגאון מהר"י יצ"ו. נא אדוני יוריני נא מר על ספק ג' שעירים שנולדו מב' עזים אחת ילדה וולד אחד ואחת ילדה שתי וולדות ולא נודע איזה נולד ראשון מן השנים והעזים הם של ה"ר מיישטר"ל לוי הוא בקשני לכתוב לך תוכן הענין ותמציתו והנה עתה מקרוב כשהלך למרפור"ק בזמן החורף שעבר נתן העזים לנכרי ב"ח שלו לגדלם ולטפל בהם זמן הקיץ ובשעת שנתן לנכרי אמר הנכרי בפירוש אין אני מטפל בהם כ"א בשכר שיהיו הוולדות שלי בשכרי וא"ל ר' מיישטר"ל אין אני מניח לך הוולדות אך אתן לך דמיהן ואז אמר עוד הנכרי שלא רצה כלל כ"א בשכר הוולדות ובכן הלך ר' מיישטר"ל לדרכו והניח העזים ביד הנכרי ואמר ר' מיישטר"ל שכוונתו היה להכריח הנכרי ליקח המעות ולהחזיר לו הוולדות ולא היה לו ספק בזה כי בודאי וברור לו שיכוף אותו לכך עבור שהוא ב"ח שלו ולכך ציוה לחמיו בשעת הליכתו למכור הוולדות לנכרי כדי להפקיעם מבכורה וחמיו היה מתרשל' ולא מכרם עד שיוולדו הוולדות והעזים לא ילדו מקודם ברשותו אך היו חולבים כשלקחם וכשהוגד לי הדבר ציויתי לר' מיישטר"ל שיחקור בנכרי שקנה מהם עד שיגידו לפ"ת אם ילדו קודם וכן עשה והגידו לו הנכרים שילדו מקודם וגם אמרו לו שם הנכרים אשר מכרו להם הגדיים ההם. ונא אמ"ץ כבר יש לי פסק מכ"ת שיש לסמוך על דברי הגאונים המתירים פרה חולבת היכא דנכרי מסל"ת וניכר מתוך דבריו כן שלא להשביח מקחו נתכוון או כה"ג ותו העיקר דדרש ושאל מר אחר דבר זה אנשים ונשים הבקיאין בדבר זה ואמרו שמעולם לא שמעו שום פרה שחלבה זמן ארוך קודם ללידה הרבה חלב כמו בעד ב' או ג' פשיטין וא"כ בהמות שלנו חלוקות הם משלהם בענין זה עכ"ל אך קצרתי. ונא אדוני גם אלו הנכרים הסל"ת כדבארתי למר ואין לומר שכיוונו להשביח מקחם שהרי לא השביחו בשעת המקח ומסתמא לא שייך למימר דלהשבית מקחו קמכוון אם לא מה שמשביח בשעת המקח ועוד ניכר קצת שהאמת אתם שהרי הגידו לו שמות הנכרים אשר מכרו לו הגדיים לכך אין דרך שמשקרין בדבר שאפשר קצת לברר דאם היה מכיר הנכרים היה שואל את פיהם. אך לפי הנראה שמעתי ממר על פה ששמע שהוא קצת דרך העזים להיות חולבות קודם שיולדות לכן מסתפיקנא אם יתיר מר מכח טעמים וסברות אלו אך יבאר לי מר אם יש להתיר מטעם זה מאחר שהנכרי עומד בדבורו מתחילה ועד סוף שלא רצה ליתן לו הוולדות ואפי' עתה כשחזר רבי מיישטר"ל אמר שברור לו שיוכל לסלקו בזוזי מ"מ כל כמה דלא מסלק ליה שיעבוד דנכרי על הוולדות הוא ודומה קצת לבהמות ארנונא דפטור מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק כו'. ועוד יש להביא קצת ראייה מן היור"ד שכתב משם הרמב"ם ז"ל המקבל צאן ברזל מן הנכרי בדמים קצובים ופוסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פחתו פחתו לישראל כו' עד יראה שר"ל שאין לנכרי חלק כלל בוולדות אלא שנותן לו חלק הריוח בדמים אפ"ה מה שילדו הוולדות פטורין ומה שילדו ולדי וולדות חייבין עכ"ל וכל זה נמצא במשנה בבכורות. הרי שכתב אע"פ שאין לנכרי חלק בוולדות ולא במה שילדו הוולדות מ"מ ולדי ולדות פטורין מטעם דפירש התם הואיל ואם לא ימצא הנכרי מעות לגבות ממנו יגבה מן הולדות והוי יד נכרי באמצע א"כ ה"ה בנ"ד איפכא שנתן ישראל לנכרי אם לא ימצא הנכרי מעות לגבות שכר טיפולו שיגבה מן הולדות שהם ברשותו. וא"ל דשאני הכא משום דהוא ב"ח שלו וא"כ כבר יש בידו של הנכרי מעות לגבות מהם דר' מיישטר"ל אמר לי דידוע לו דלא הוי מצי לסלקו מן הוולדות רק במעות מזומנים כי אותה החיוב?י?ם שיש לו על הנכרי אינו שלו בלבד אך ק"ל במה זכה הנכרי באיתו שיעבוד הרי ר' מיישטר"ל לא נתכוון להקמת לנכרי אלא הולדות או דמי הולדות והולדות לא היו בעולם וכ"כ הגאונים אם יקנה לנכרי אוזן העובר אין הקנין חל לפי שאין העובר בעולם ובפרט לרש"י דפי' דמעות קונות בנכרי לא מועיל כלום שהרי לא נתן לו הנכרי מעות אם לא שנאמר דהוצאת טיפולו הוא במקום מעות. ועוד יבאר לי מר אם יש להתיר הב' בכורות מעז האחת מטעם ס"ס שמא זה לא יצא ראשון אם תמ"ל דיצא ראשון שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר וכבר שמעתי ס"ס כהאי והביא ראייה מן המרדכי פכ"ש. אך קצת נ"ל דוחק בזו דמ"ט דמ"ד דחלב פוטר משום דרוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות וא"כ הכל שם חד ספיקא הוא שמא כבר בכרה וזה לא יצא ראשון או שמא י"ל הואיל דספיקא אחת מכח רוב ומיעוט מקרי שפיר ב' ספיקות וכ"ת הלא ר"י ל"ל ס"ס היכא דספק ראשון דאורייתא בפ"ק דביצה ובסמ"ק במצוה שלא לאכול טריפה ובסמ"ג במצוה שלא תבשל ובא"ז ובהגה"ה באשירי ס"פ ג"ה ובשערי דורא. הא ליתא דדוקא דספק הראשון עומד פ"א בפ"ע דאלו הוי בוותדאות כרת הוי ספיקא אשם תלוי ולהכי לא מועיל מה שנתערב אח"כ דומיא דביצה והכי משמע לשון סמ"ג ולשון א"ז והגה"ה דאשירי אבל כה"ג דמעולם לא נתברר חד ספיקא זולת השנייה איכא ס"ס ובאשירי פג"ה איכא דדיעות גורמות הדבר בין לאיסור בין להיתר בסמ"ק לא חשיבא ליה ס"ס כה"ג כיון דב' הספיקות מענין א' במצוה שלא לאכול בשר בחלב ע"ש ובפג"ה איכא דבכה"ג איכא ס"ס מפרק התערובת ע"ש. מיהו נראה אפי' ס"ל לר"י דלא הוי ס"ס מ"מ איכא לצדד להיתירא כיון שהיתה חולבת ואע"ג דמהר"ם פסק כר"ת דחלב אינה פוטר היכא דאיכא עוד ספיקא אחת מודה ר"ת שהרי טעמא דר"ת משום דחיישינן למיעוט לחומרא לר"ת כיון שהחזקה מסמיך למיעוט ומיהו למיעוט דמיעוט לכ"ע לא חייש והכא מכח ספיקא איכא אייתיר המועיט והו"ל רובא דרובא ותרי רובא עדיף מרובא וחזקה דחשיב ליה רבא ס"ס פ' בתרא דיבמות וכה"ג בסמ"ג מוכח דס"ס עדיף מרוב דבס"ס אפי' דבר שבמנין ובריא בעי להתיר:

129

ק״לסימן קל תרב הצלחה ויפיש לך שלמא אהובי עמיתי הח"ר יוזמ"ן כ"ץ יצ"ו. ע"ד ספיקי בכורות אשיבך ראשון כאשר כתבת וקבלת ממני שיש להקל בפרה חולבת שילדה אח"כ להוציא הולד מספיקא דבכור לפום אשר אתידע לי מפומא דאינשי טובא דפרות שלנו לאו אורחייהו כל עיקר להיות חולבת אא"כ יולדות ואפ"ה לא הוי סמכינן אהך טעמא לחודא אלא היכא דאיכא בהדה נכרי מסל"ת ונראה דלא אכוון להשביח מקחו כן הדבר שכך אני מורה ובא. אמנם מעיזים דרשתי כבר דרגילות הוא קצת שהן חולבות קודם שילדו לא הוי סמכינן אשריותא דלעיל ויפה אתה זוכר מה שקבלת ממני בזה ע"כ לא ברירא לי כלל להתיר הני ספיקי בכורות דעזים מה"ט דחולבות היו ואטעמא דנכרי מסל"ת לא מלאה לבי לסמוך עלה לחודיה ואע"ג דמשמע שפיר באשירי פ"ג דבכורות דהא דלא מהמנינן נכרי מסל"ת ה"ט משום דתלינן דלהשביח מקחו קמכוון הא איכא דמוכח מלתא דלא איכוון לכך מהימן מ"מ ביו"ד כתוב סתם מסל"ת לא סמכינן עליה ותו דאמר פ' הגוזל בתרא דאין מסל"ת כשר במילי דאורייתא אלא בעדות אשה בלבד וצ"ע בדבר. ואשר כתבת אי יש להתיר מטעם דנכרי התנה ועמד בדיבוריה ע"ז דאינו מטפל בהו אלא ע"מ שיהיו הולדות עצמן שלי ולא דמיהן זהו הצד הטוב שבדבר הזה כמו שאבאר אח"כ. אבל מ"ש שאף אם היה נשאר ברצונו של מיישטר"ל שיתן לו דמיהן אפ"ה כל כמה דלא מסלק ליה שיעבודא דנכרי עילויה וידו באמצע ודמית אותו לבהמות ארנונא דפסק רב אלפס כאיכא דאמרי ופטורה אפי' מצי מסלק ליה לא דמי דסתם הארנונא מוטל רק על הולדות עצמן אלא שכך הוא דבר המלך ודתו שכל מי שירצה לתת דמיהן יקבל במקום הולדות ולכך סבר דכל כמה דלא סילק ליה ידו שייכא בגויה אבל בנ"ד דלפי תומו של מיישטר"ל לא הו"ל לנכרי מעולם שותפות בולדות כלל רק שצריך לתת לו דמיהן איכא למימר דכה"ג לא מקרי יד נכרי באמצע. ואשר הבאת ראיה ממקבל צ"ב מן הנכרי דכתב יו"ד דמוכח מדברי רמב"ם ואפילו אין לנכרי חלק בוולדות רק בשכר וריוח מן הדמים ואפ"ה פטורין ההיא מתניתין דבכורות מייתי לה תלמודא פ' א"נ ומסיק רבא התם דטעמא הוא דמשום דאי לא יהיב ליה ישראל זוזי אתי נכרי ותפיס לה לבהמה ואי לא אשכח בהמה תפיס לה לוולד כו' ומקשין עלה התוס' שם דמ"ש מבהמת ארנונא דפ"ק דפסחים לל"ק דרבא דהיכא דמצי מסלק ליה חייבת בבכורה ולא פטרינן לה מה"ט ומתרצין דהתם שאני לפי שגוף הבהמה של ישראל היא אבל הכא גוף הבהמה של הנכרי היתה כל כמה דאית ליה לנכרי צד זכייה באת"ל בגזל פטור בבכורה ע"ש כי קצרתי וחלוק זה איתא נמי בנ"ד וק"ל. ואע"ג דכתב ביו"ד בקיצור או נכרי שקבלה מישראל משמע דאין מחלק הכי אין בידינו פה מיימוני מה' קדשים לדקדק בו ובעירך מצויין הרבה תדקדק שם. ומ"ש להתיר בוולדות מטעם ס"ס והבאת ראיה מן המרדכי כל שעה כמו ששמעת כבר ממני. טעית בזה בכמה גווני חדא דלא הייתי צורך כלום לראיה ההיא דמרדכי דאפי' אי ליכא מאן דסבר דקי"ל חלב פוטר מ"מ ליכא דפליג דספיקא הוא שמא ילדה כבר וא"כ איכא ס"ס שמא ילדה כבר ואלו גדיים שניהם פשוטים הם ואת"ל לא בכרה כבר איכא למימר אכל אחד אינו זה הבכור. ומ"ש דשם חד ספיקא הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקיבה והוי מספקא לן איזה נפק תחילה כהאי עובדא אירע מקרוב קודם זה בטרוויז"א ושאלני מה"ר משה על הדבר ורוצה לומר גם הוא דשם חד ספיקא הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס"ס אפי' כה"ג ואף לפי דבריו לא דמי לס"ס דידך דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספיקא שמא ילדה כבר ונפטר כבר רחמה קודם שילדה עכשיו הני תאומים וספק האחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקיבה ילדה תחלה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דנקיבה גופא אין נפקותא אבל נ"ד דהספק הראשון מתיר טפי מן האחרון דאם ילדה כבר א"כ אילו התאומות שניהם פשוטות וכה"ג חשיב שפיר ס"ס דב' הספיקות אינם מענין אחד. אמנם נראה דודאי לא מהני ס"ס כה"ג כלל כדאיתא בהדיא בשע"ד אהא דבא זאב בתוך העדר ודרס בהמה אחת דכתב ר"י דאין להתיר מכח ס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד דרס שמא אינה זאת כיון דספק הראשון דאורייתא אינו בטל אפי' ברוב כ"ש חד בחד ע"ש. אמנם נראה אחרי שהנכרי עמד בדיבורו ובתנאו לטפל דוקא בשביל ולדות עצמן ומיישטר"ל הניח לו העזים על דבריו נהי נמי דמיישטר"ל היה בטוח להכריחו שיתנם לו אפ"ה מן הדין היו של נכרי אלא שבא זה ליטול ממנו ע"י איום ובחזקה והיה כאן משיכה ומעות דכיון דברשות הנכרי הוו בשעת התנאי כמו שנראה מלשון מכתבך וקנה לו רשותו במקום משיכה ומעות נמי נתן במה שקבל עליו להאכילה ליטפל בהם כמו שכתבתי מאי לך למימר דבר שלב"ל הוא יש להביא ראיה ע"ז מפרק המפקיד בתחילתו דפריך מהא דקאמר דכפילא דשומר הוא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשנה נעשה כאומר לו לכשתגנוב כו' עד הרי פרה קנויה לך מעכשיו וכ"ש נ"ד דכבר היו העיזים מעובר?ו?ת ומלתא דעבידא דאתא הוא דאמרו נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותיה דמהני כעובדא דרב מרי בבכורות וקרא מוכח הכי גבי יעקב אבינו ולבן שקנה הולדות כמו שהתנה עמו בשכר טיפולו וטרחו. ואחרי דכמה גאונים פסקו דחלב פוטר ואית לן נמי הני צדדין להתיר המקיל לא הפסיד מ"מ תדקדקו בעצמיכם בעירכם עם כל יודעי דת ודין כי היכי דנימטייה לכל חד וחד שיבא מכשורא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

130

קל״אסימן קלא שלומך רב לאהובי עמיתי הח"ר יוזמ"ן כ"ץ אשר דרשתני אם מברכין שהחיינו תרי זימני אקירש"ן ואמערע"לן וכה"ג מצאתי בדרשות שנכתב בשם השר דלא אמרינן דמברכינן. כבר הראו לי ג"כ בדרשות ולא אשכחנא בהו כהא מילתא משום דדומה לי קצת דודאי ששמעתי איפכא מהח"ר יונה בן השר בשם אביו ותו דאספר חסידים קסמכינן וידעתי שהשר נהג מאד אחר אותו הספר והיאך אתרמי מילתא דפסק כנגדו וגם הח"ר אברהם מענדי"ל כשלמד פה אצלינו היו לו חדושים מועתקים ממוהר"י מולי"ן והיה כתוב בהו צריך לברך תרי זימני ובהא סלקינן דכן קבעתי בחדושים שלי:

131

קל״בסימן קלב ועל הנשים בשעת נדותן אמת התרתי להם בימים הנוראים וכה"ג שרבות מתאספות לבהכ"נ לשמוע תפילה וקריאה שילכו לבהכ"נ וסמכתי ארש"י שמתיר בה' נדה משום נחת רוח לנשים כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בצבור והמה יעמדו חוץ ואשכחן נמי דשרינן להו סמיכה בזוקפן ידייהו אע"ג דנראה כמו עבודה וזלזול בקדשים משום נ"ר שלהן כדאייתי רבותינו מיניה ראייה על תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה ע"ש. ועיין גם בה' נדה של מורי דודי הקדוש מהר"א ז"ל תמצא שהגיה מא"ז גדול בשם הגאונים דמשמע דאיסור גמור הוא ובא"ז קטן כתב רק דיש נשים שנמנעות ויפה הן עושין הא קמן דאין להבין אלא דזריזות ופרישות בעלמא הוא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

132

קל״גסימן קלג שלמא יסגא לחדא לאהובי עמיתי הח"ר יוזמן כ"ץ אשר כתבת לי מן הקובץ שהעתיק מספר אגודה דשיעור גערה נהגו ג' חדשים וכן הורה מה"ר יעקב ס"ל ומה"ר נתן ס"ל ומי יבא אחר המלכים לסתור דבריהם אמנם מלשון מהר"י ז"ל שהורה למהר"ז ז"ל משמע קצת שלא היה לבו נוטה כך אלא שהיה משיב לשואלים כס' אנודה וכ"כ מהר"מ אנשיל בפסח שלבו היה נוטה להדבר אלא שהיה משיב לשואלו פלוגתא דרבוותא היא:

133

קל״דסימן קלד על דבר האבל תוך ז' אי שרי ליה ללכת לבהכ"נ ביום ראשון דסליחות. שאירי הח"ר יודא כתב לי ג"כ מזה ואמת כי כבר התרתי כך בזכור ברית ונראה שהוא צורך שעה הרבה יותר מבתחלת הסליחות שהוא יום תענית לכל וכתבו החיבורים שמשום צורך שעה התירו בליל יום כפורים לומר פיוטים לאור הנר אבל היכא דליכא צורך שעה הניכר משמע קצת דאסור וכה"ג אבל בליל ט' באב הוצרכו החיבורים להתיר ללכת לבהכ"נ משום דבלאו הכי כולם אבלים הם משמע אי לאו מהאי טעמא הוי אסור אף בלילה שהרי הזכירו בפירוש לילה ויום והתם נמי צורך שעה קצת הוא לשמוע קריאת איכה בלילה ואי שרינן בכל לילה משום צורך קצת לא היה לכתוב אלא האבל מותר לילך לבהכ"נ אפילו ביום ונראה הטעם כיון דהולך הוא בתוך חבורת בני אדם לא מקרי מתבודד והוי לילה כמו היום שאסרו חכמים לצאת מפתח ביתו כדי לישב בדד. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

134

קל״הסימן קלה המקום יהיה בעזרך אהובי עמיתי הח"ר יוחנן כ"ץ ראיתי וידעתי מכאובך ומה אעשה כבר ידעת כי גם לכבודי ולכבודך לא נזקקתי להלחם בעירך בשוטים רק במילי ואף כי ידעתי כי בדברים לא יוסר עבד מ"מ הראיתי טובי על פניך ואני כותב כאשר תראה. ואשר קרא לך כמו ממזר עד אשר תברר אין נראה לי לדון עליו שיהא כמו שהיה קורא לך ממזר כאשר חלקת בעצמך דאף לפי כל ראיותינו אין להאשים אלא אם אמר אתה עושה כמו ממזר או תתנהג כמו ממזר אבל בדרך תנאי ותשובה זה יש לתרץ דבריו וליישב רוצה לומר שאם לא תברר אתה כמו ממזר שרגיל להיות חצוף ושקרן וכה"ג אבל אם תברר כשר אתה וק"ל מזה אין להאריך יותר:

135

קל״וסימן קלו ואשר שאלתני מההוא יתום שתובע בעל אמו אין נראה כלל לחייב היורשים אלא שבועת יורשין שלא פקדנו ולא מבעיא היכא דהודה אביהם שלא בפני ב"ד דלאו הודאה היא אלא אפי' הודה בפני ב"ד וחייבוהו ב"ד שבועה יורשין נשבעים שבועת יורשים ונפטרין דמאי הו"ל למוריש למיעבד דאונס הוא עכבו דלא הוי מצי לאשתבועי וכתבו התוס' ריש פ' הפרה דכל היכא דלא הוה מצי למיעבד לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ויורשין נמי מה"ט פטורין מן התורה כדתני אמי שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ואע"ג דקי"ל דאין אדם מוריש ממון שחייב עליו שבועה לבניו היינו דוקא להוציא כדאיתא התם אבל להחזיק פשיטא דלא. כתבתי בנחיצה נראה דדינא קאמינא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

136

קל״זסימן קלז תיכתב לשנה טובה אהובי עמיתי הח"ר יוזמן כ"ץ י"ץ אשר כתבת לי מההיא דעשן תדיר שפסקתי שאפי' לכתחילה לא מצי מעכב בעשן שאינו תדיר ומצוי מההיא עובדא דירושלמי ועתה דחקתי ליישב הירושלמי דאיירי דוקא לענין דיש חזקה לעשן שאינו תדיר אבל לעולם לכתחילה מצי מעכב כאשר כתב בהדיא הרמב"ן בטור חוש"ן. דע לך כי לא על לשון הירושלמי לחודיה סמכתי דהיה אפשר שקיצר בלשונו כמו שהוא רגיל אלא גם מלשון המרדכי בשם תשובת רב מתתיה גאון אההיא דראובן בקש פורני כו' מוכיח בהדיא ובפשיטות דעשן שאינו תדיר ומצוי לא מצי מעכב אפי' לכתחילה שהרי כתב שבקש לעשות פורני חביריו מעכבים עליו משום דהזיקא רב ומצוי משמע הא לאו הכי לא מצי מעכב וההיא תשובה מייתי נמי בהגה"ה במיימוני פי"א בהלכות שכינים. ועוד מוכח מיניה דאיירי לכתחילה דכתב שכיניו יכולין לעכב מפני שהזיקו מרובה ומצוי מחמת העשן ועל המזיק להרחיק את עצמו אפי' לר' יוסי כו' והך דר' יוסי לא איירי אלא לכתחילה ואפ"ה לא חייב להרחיק אלא משום דהזיקא מצוי ומרובה ואע"ג דמסיים בתר הכי ופורני זה הזיקו מרובה ומצוי ואין לו חזקה אין לדקדק דאיירי לענין חזקה זו ואף זו קאמר משום דבעו לאתויי על ההיא דקוטרי דאיירי לענין חזקה נקט הכי. עוד דקדקתי עכשיו בהגה"ה באשירי משם מהרי"ח דע"כ עשן שאינו תדיר אפי' לכתחילה לא מצי לעכב דכתב אהא דתנן חנות שבחצר יכול לעכב כו' עד אבל עושה כלים ומוכרן בשוק ואין יכול לומר כו' וכתב עלה נראה דאפי' אם רוצה להחזיק באומנות אלו מחדש לא מצי לעכב דהא דאמר רב אין מחזיקין לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל שאר נזיקין לא ע"כ הא תמן דמייתי ראייה אמילתא דלכתחילה מההוא דקוטרא ובהכ"ס וא"כ מוכח בהדיא דכל מילי דלאו כקוטרא ובהכ"ס אינון אפילו לכתחילה לא מצי מעכב ועשן שאינו תדיר כתב אשירי והתוס' ומרדכי דאינון בכלל קוטרא דקאמר תלמודא אבל הוא מורה בהדיא דלא כהרמ"ה בטור חוש"ן וסמכינן עלייהו טפי מאדידיה ואף כי בפלוגתא דרבוותא על הניזק להביא ראייה וכ"ש הכא דהירושלמי משמע הכי בפשיטות מ"מ אינני קורא עליכם טועים בפסק שלכם הואיל ומצאתם כדבריכם בהדיא בפסקי הגאונים וכבר ידעתם כי אינני רגיל לדקדק בטוב כאשר ימצאו לי הדינין מפורשין בפסקי הגאונים המצויין יותר. דע כי נפשי בהלה מאד ברוב המדון תגר ומלחמה אשר בקהלכם ועיקר ע"י חירוף וגידוף המה קרוב הדבר שאסתלק בקרוב מלהתעסק כלום בדברים הלנו ג"כ בעסקים אשר בשאר מדינות אי"ה י"ז אסתלק ע"י כי רואה אני שאין בי כח לסלק המסילות ולהרים המכשלות אני שלום כי אדבר המה למלחמה א"כ טירדא דרשות ולאו מצוה היא ולמה היא לי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

137

קל״חסימן קלח תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי שאירי מהר"ר מיישטר"ל יצ"ו ועמיתי מהר"ר יוזמ"ן כ"ץ יצ"ו ועמיתי הר' אייזק סג"ל יצ"ו. אהוביי מדוע הוגעתם האשה הזאת לכתת רגליה הנה גם אותי הטרחתם ללא עת וליכנס במלחמה של תורה כאשר אין כלי מלחמה בידי כי כל ספרי גיסי מנדי"ל עדיין המה בגרע"ץ והספרים שלי שהם בידי פה אינם לפי חצי צורכי ואף כי המה לקטתים מכמה בעלי בתים מ"מ אשיב לכם דעתי בדרך קצרה. אשר כתבת אתה שאירי שיש לצדד להתיר כי היכא דלא תיתי לידי תקלה ובנך שי' ביאר יותר והביא ראיה ממאי דכייפינן מאיס עליה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתקלה נראה דאי משום הא לא איריא וראיה ממה שמצאתי לפני כמה שנים בקובץ שהיה לה"ר מנדי"ל אבי מה"ר משה שי' שהוכיח מהא דאמר באגידה פ' הנושא שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דר' אחא בר אושעיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו וקשה מאי אשמועינן תלמודא בהך מילתא ורבינו הקדוש גופיה למאי הילכתא ניבא דבר זה אלא לאשמועינן דאפי' אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין ומחרימין מאן דהוא ובשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו בעבור זה מלדון ומלעשות כהלכה כמדומה לי שכתבת מקרוב שראית ג"כ ככה בקובץ בטרווי"זי שהיה ביד הנ"ר שמשון ז"ל והשתא קו"ח הדברים ומה התם שבאין לדון ולהוכיח על מה שעבר כבר אין מבטלין ההלכה כ"ש שלא לעבור על הדת והלכה לכתחילה וכפינן דמאיס עלי כמדומה לי דהרמב"ם פי' טעם יפה שאין אנו עוברים דברי תורה באותה כפייה כיון דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאנן סהדי דגמר בדעתו לגרש ברצון כדי לשמוע דברי חכמים ע"ש וכה"ג סמכינן אאותו טעם שלא תצאן בנות ישראל כו' הואיל ובהיתר נגמר. ואשר כתבת אתה עמיתי כ"ץ דיש להתיר מההוא דכתב אשירי באין לנו אלא שם שהוא מחזיק לעצמו בפנינו אפילו אם נמצא אח"כ שאין שמו כך וכתבת דזה נמי החזיק שמו בפרישפור"ק יותר משלשים יום קודם נתינת הגט אליה בן דן. דע כי הביאו ראיה זו מהר"י ומהר"א מארץ הגר והשבתי להם מנפשאי הנ"מ בשם של עצמו אבל שם של אביו לא ידעתי מה שכתב א"ה בשם תשובת אביו שכתב ג"כ ככה אמנם בעובדא דידן וכפי מה שכתב מהר"ר טעבי"ל י"ץ היאך הוא שם אב וחניכתו יש לחלק מעט כדבעינן למימר לקמן. ואשר באת לצדד להתיר מטעם דמעיקרא קידושי טעות הוו משום שהעידו עליו שהיה מימר שתי פעמים ולא עשה תשובה כהוגן כלל כאותן הריקים הסובבים שהמירו ופעמים חוזרים ומחזקים עצמם כיהודים ופעמים כנכרים לפי תומתם וי"ל דמש"ה נחשב עדיין מומר גמור ואדעתא דהכי ודאי לא נתקדשה לו והבאת ראיה מדברי מור"ם שהביא ראיה לדברי הגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר לצאת בלא חליצה ומתשובת מור"ם במרדכי סוף יבמות דחשיב ריקים כאלו כמו מומר גמור וכתבת עוד דמוכיח סופו על תחילתו שלא היתה בו לחלוחית תשובה לפי שברח מיד כששמע שבאו מכיריו נראה דכל דבריך הללו אינם כלל דברים של טעם אלא תמוהין למבין דמה שייך לדמות מי שהוא שב ונכנס ללכת לדת האמת לכל הפחות בפרהסיא ואפילו אם בדרך רמיה ועקיבה למלאות תאותו אלא הרי הוא משמר שבתות ושאר מצות בשוק ואיך נדמהו למומר שעומד בדתו בפרהסיא ואינו מכניס עצמו לא בכלל ישראל ולא בכלל דיניהם ודאי בדידי' אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה כמו שכתב מור"ם להדיא דאנן סהדי דלא ניחא ליה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבוא בגיות והא לא שייך כלל במי שנכנס לדת האמת אפי' רק בפרהסיא דודאי לא יביאנה בגיות וקשה לי דאי כמאמר דידך מאי הוי צריך מור"ם לומר לבוא לגיות נימא דודאי לא ניחא לה להיות אשת מומר מה צריך חששה דיעבירנה על דת ותשובת מור"ם דבפ' בתרא דיבמות נמי מוכח מדברי מור"ם דריקים החוזרים כה"ג לאו תורת משומדים להם אלא הרי הם כרשעים ישראלי' שהן פסולין לעדות מן התורה דכך הוא לשון מהר"ם דכיון דנשתמד וכפר בעיקר פסול לעדות משום דטובל במים לא הוכשר לעדות ומייתי ראייה מפרק זה בורר אההוא טבחא כו' וכל הנהו דמייתי אינם אלא רשעי ישראל ופסולין לעדות ומאי טעמא לא דייקתו מילי כבר כתבתי למוהרר"א ז"ל וז"ל דמהר"ם סבר דאינו אלא פסול מדרבנן כה"ג מדהוצרך לומר בסוף התשובה דאזלינן בתר רוב דיעות בפסולי עדות ואי מומר גמור חשיב מאי צריכא לרוב פשיטא ופשיטא דאינו נאמן לאיסור ולא להיתר ואפי' אין שם שום עדות כנגדו והבאתי ג"כ ראיה מהא דעל מנת שאני צדיק ואמרינן שמא הרהר תשובה כו'. האמת נחלק עלי וכתב דפסול לעדות מדאורייתא וההיא דעל מנת תירץ דמשום חומרא דאשת איש אמרינן דספק מקודשת היא אבל לא נחלק עלי כלל לומר דעדיין מומר גמור הוא כה"ג ושיש חילוק בין רשע למשומד גם מה שכתבת דאגלאי מילתא למפרע דלא שב כלל מעולם מדברח וערק לו תמיה רבה אדרבה איפכא מסתברא דבושת פנים היו לו ומשום כיסופא הוא דברח מפני מכיריו וראיה ששהה ברעגנשפור"ק יותר משלשים יום בתורת יהודית ואי היתה כוונתו גרועה ורשעה מי הזקיקו בפרישפור"ק לסדר לו גט אין להאריך מזה יותר דהיה נראה קולא רבתא ונפיש טובא להפקיע קידושין מטעם זה ואפי' להעד בעלמא דהדברים נראין אשה פחותה כזאת ענייה ומטופלת היתה בארבעה בנים ואין לה גואלים וקרובים אפי' היתה יודעת שהמיר כבר פעמים אפשר היתה מתרצה להתקדש לו אם נכנס לדת האמת דהיתה חושבת ע"י אהבה וחבורה עמו ישוב בתשובה גמורה ויניח רשעתו. ואשר כתבת עמיתי סג"ל צדדין להתיר משום דבשם האב א"צ בגט ולכך גם השינוי אינו פוסלתו והבאת כמה ראיות ששם האב לא פסל בגט אשיב לך שני חילוקים ברורים האחד משום דהעד ניכר בלא שמו בכתב ידו וכן היו חותמין כמו שהתקין רבן גמליאל רק אני עד בלי שם כלל והיו מקיימין מתוך כתב ידו עד שתיקן רבן גמליאל שיפרשו שמותיהן כדתנן פ' השולח ולכך די בשמו לבד משא"כ בשם הבעל השנית אם יטעו בעד שאחר הוא ששמו כשמו מה בכך כולי האי רובא דעלמא כשרים הם לעדות אבל אם יטעו בבעל שהוא אחר ששמו כשמו נמצא שהוא פסול לגמרי דכ"ע פסלי להאי גיטא חוץ מבעל. ואשר כתבת שהמשנה משמע כך דדין שם הבעל ושם העדים שוין בזה מדמיירי בכל הבבא בעדים ותנא אח"כ חניכתו וחניכתה דאיירי בשם הבעל ושם האשה משמע לך דשוין הן תימה הפלא ופלא כיון דע"כ רישא לא איירי אלא בעדים ולא בבעל דתנא בהדיא איש פלוני עד וסיפא לא איירי כלל אלא בבעל ואשה מדתנן חניכתה ומשום דערבינהו תעשה היקשות ודומיות מלבך ולפסוק ולהורות מהם אף מה שינוי כל כך יש בהא דערבינהו כיון דתרווייהו איירו בדין הזכרת השמות. ותו אייתית ראיה מדאמר תלמודא בפ' גט פשוט שם האיש הוא הדין שם האשה ואולי שם אביו לא קאמר אתמהא אמאי נקיטת ברייתא הוי לך לאיתויי ממתניתין דר"פ כל הגט שמי כשמך ושם אשתך כשם אשתי ובסיפא תנא מקום האיש והאשה ומקום הזמן ובפ' הזורק שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה בכולהון לא מדכר שם אביו אלא ודאי צריך לומר שם האיש כמו שכותבין אותו בדינו וכן הקשית לנפשך מאי פריך תלמודא לשני יוסף פן שמעון ודחית בקנה רוצה לומר סימנא בעלמא הוא ופירושו בעלי שתי רחל וכן ההיא דלקמיה וליחוש דילמא שני יוסף בן שמעון פירשת הכי תמוה לרבים איך הדעת סובלת דחקים הללו בכמה דוכתין בפ' גט פשוט תלת זימני ובפ"ק דבבא מציעא ובפ' כל הגט והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בכל הני דוכתין לסימנא בעלמא ובפרט בהך דקאמר רב שני יוסף בן שמעון אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אי כפירושך דרוצה לומר שני יוסף בן שמעון ושתי לאה אמאי קאמר נשותיהן אין עושין גירושין אלא אלו בפני אלו מבעי ליה. ומה שבאת להוכיח מהא דכל שהוחזק בעיר ל' יום ודקרי ליה לאו הוכחה כלל דמסיק לאבוה שמא אחרינא דהוא חציפותא טובא אלא אשם עצמו חשו ודלמא אסיק לשמיה יוסף בן שמעון איוסף קאי ולא אשמעון ור"ל היכא דיוסף בן שמעון וראובן בן שמעון בעיר אחת דילמא אזול דראובן ומסיק שמיה כו'. ואשר כתבת כיון דאין עדות ברורה דאין שמו דן תמיהני וכי אין עדות די כמו שכתב מה"ר טעבי"ל דודך שידוע לו שהיה שמו דן נתנאל וחניכתו דעליו. וההיא ועדים בצד אסתן עיין פ"ב דכתובות במרדכי היאך מפרשין עדים בצד אסתן כמדומה לי שגם התוס' פ' נערה מפרשים כמו במרדכי אין להאריך יותר מזה. אמנם חזרתי לצדד מעט מזער ראיה וחילוק להתיר ואומר אני שנראין הדברים שאותו המגרש שם המובהק של אביו היה שכוח ונעלם ממנו אפשר לפי רוב השנים שנפרד ממנו אבל חניכתו דענזליי"ן זכורה לו וכל שכך דינו לכתוב דענזיי"ל כמו זונדי"ל ומונדי"ל שאנו רגילין לכתוב נון באמצע וזה הרווק היה רוצה ליחס לו עכ"פ שם אב כשאר בני ישראל ובדה מלבו בתחילה כשכתב הכתובה נתן שהוא הקרוב לדענזליי"ן כמו נתנאל אלא ששם נתנאל לא שכיח כולי האי כמו נתן אח"כ כשרצה לסדר גט רמא אנפשיה טפי משום דהך מילתא אפי' ריקים ועמי הארץ יודעין דיש נפקותא גדול בגיטין בשמות הבעל והאשה ולכך דקדק מתוך הספק ששם אביו דן היה שהוא קרוב יותר לחניכת דענזליי"ן וכה"ג החזיק את שם אביו דן וי"ל דמעתה דכיון דמתוך הספק דקדק בסברא מן החניכה ולהחזיק שם אביו כך והוא על כרחך הוצרך לבדות שם מלבו הואיל ולא ידע האמת נוכל לומר דכה"ג יכול להחזיק שם לאביו אע"פ שאינו כן. ולא דמי לתשובת הרא"ש דלעיל דהתם היה יכול לכתוב שם אביו המומר אלא שלא רצה ולרואה נמי ליכא למיחש כדחייש אשירי בתשובתו דהכא דהרואה שכתב דין יוכל להבין ג"כ מדעתו שע"י הספק נזקק מתוך החניכה ולא יאמר אחר הוא מה שאין כן בעובדא דאשירי או נימא הכי דאותו רווק הואיל ומסופק היה לצורך הגט רמא אנפשה ולא רצה לכתוב שם אביו מספק והחזיק את עצמו בשם אביו ושמא היה לפי האמת שמו דן ולא הוה ליה שום כינוי ולכך זכר שמו ואי הוה כה"ג שפיר דמי כמו שהבאתי ראיה כבר מן המקראות לבן בן נחור ומפיבושת בן שאול וליכא למיחש דנדרוש מהרר"ט שיחי' אי ידע ליה לשמיה דאבי אביו בכה"ג יש לו עדים בצד אסתן כמו שמפרש לעיל במרדכי. מסקנת דעתי אינני כותב להתיר אפי' עם אחרים אפי' דילמטייה ליה שיבא מכשורא אבל אם דעתכם נוטה להתיר אינני קורא תגר ומערער ואפי' להיות סותרין לא אהיה ואם דעתכם להטיל על מהר"ם כ"ץ באוב"ן תוכלו בודאי לכתוב לו משמי שלא אהיה קורא תגר ומערער ומתמיה כלל ועיקר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

138

קל״טסימן קלט על דבר האשה מרת קהעו"ץ שהיתה בשכבר אשת יצחק מזלצפור"ק שנפל בה ספיקא אי שריא היא לאינסובי לעלמא והתירה מחותני הישיש מוהר"ר טעבי"ל לאינסובי לעלמא מטעם תרתי שריותא חדא מחמת שנתגרשה ממנו ע"י גט לפני המשפט באוב"ן כאשר מבוארת אותה סיבה ומהותה בכתב מוהר"ר טעבי"ל ומתוך העדיות הכתובים בכתבו והאריך הרב הנזכר למעלה בראיות וטעמים להתיר מחמת אותו גט כמבואר בכתבו. ואידך שריותא מחמת העדות שנתקבל מן הנכרי שהגיד על מיתתו של ר' יצחק הנזכר למעלה שראהו מת והרוג כמבואר אותו העדות בשולי האגרת הזאת הועתק אות באות מן ההעתק ששלח לידי מהר"ר טעבי"ל וכתוב מתחת לעדים הועתק אות באות מגוף העדות ואהך שריותא נמי האריך הרב הנזכר למעלה בכתבו ובראיות ובטעמים כמבואר שם. והנה אשריותא קמא מחמת הגט קצרה רוחי לישא וליתן בהנהו צדדין כי כמה מיני תיוהא קא חזינא בהו ואם היינו באים לצדד בכולן להתיר לפעמים היינו צריכין למיעל פילא בקופא דמחטא ואעפ"כ קצת לא היה מספיק ושמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות על כן לא קאמינא אלא אשריותא תניינא הגדת הנכרי ממיתתו דלית בה אלא חד תיוהא שהגיד ע"י שאלה בר מן דין לכאורה נראה דהיה עדות מספקת לענין התרת אשה משום עיגונא ואהא תיוהא דשאלה חלק הרב הנזכר למעלה בכתבו דבהך עובדא דידן כ"ע מודו הבבלי כמו הירושלמי דמיחזי מסיח לפי תומו משום שהיה הנכרי מראה פנים לדבריו יותר מפונדקית לפי שהגיד כמה מאורעות וסימנים שאירעו בגופו בהריגה ההיא אבל פונדקית לא ראתה רק מקלו ותרמילו ומשמע בתוס' שילהי יבמות דלא הוי הוכחה גמורה לא מחוור לי חילוק זה כלל וכלל דאדרבה הפונדקית היתה מראה פנים לדבריה יותר מעובדא דידן דהתם אנו רואים ומכירים שיש אמת בדבריה שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו אלו היה חי והלך לדרכו לא הי' מניחו כאן וגם קבר הראתה להם וראו בו קצת הוכחה ממש משום דבכתה אבל נדון דידן שהישראל שאל העדות מן הנכרי לא ראה שום הוכחה על המיתה ועל ההריגה רק לפי דברי הנכרי כיון דלא הכשירו חכמים עדות של נכרי מסיח לפי תומו רק בלא שאלה א"כ הדרינן לכלל דאורייתא דחשבינן כל עכו"ם פיהם שוא ועיקבא ורמיה כל דבריהן ואמרינן דכל ההוכחה והסימנים מענין הריגה בדה מלבו כדי להטעות או מחמת שחדים או כמה טצדקי ואיכא למימר דאפי' לר' אחא בירושלמי מודה בהא דלא מיקרי מסל"ת. ותו נמי דשאלה דידן גרוע משאלה דאיה חבירנו דהתם לא הזכירו המיתה כלל אלא ששאלוה היכן הוא והיא הסיחה המיתה לפי תומה אבל כאן שאל השואל בהדיא אחר מיתה וק"ל. אמנם נראה אחרי שהישיש מהר"ר טעבי"ל התיר זאת האשה קהעו"ץ ונשאת על פיו והרב הזה מורה הוראה היה כמה וכמה שנים ונסמך להוראה מן הגדולים הראשונים מהר"י אגר"א ומורי דודי מהרר"א ז"ל אומר אני דהך איתתא שרי למיתב תותי גברא דנסבה דהכי מסיק תלמודא פרק בתרא דיבמות דהא אמרינן נפל למים שאין להן סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי וכתב בתשובת המיימוני הועתק מספר אביאסף דכל היכא דאין האשה מזידה לעבור על דברי חכמים שרינא ולא מנדין נמי לא להדה ולא לבעלה דנסבה כי ההוא עובדא דחסא דהתם לא התירה שום חכם אלא שטעתה בדיבורא דר"נ ואפ"ה שרי כ"ש נ"ד שהותרה על פי חכם כבר זמן מרובה קודם שבא מהר"ר פרץ ואסרה דכה"ג לא מקרי כלל מזידה. וא"ת שאני עובדא דחסא דהתם הוי מסל"ת דהתם דנפל למים שאין להן סוף ומפרשים התוס' והחבורים דרובן אין נמלטין אלא חשו חכמים למיעוט משום חומרא דאשת איש ובמרדכי בשילהי יבמות כתב דאפי' מיעוט שאינו מצוי הוא ואיכא למימר דמש"ה. אמרי רבנן דדיעבד שפיר דמי כיון דמדאורייתא שריא אזלינן בתר רובא כה"ג אבל נדון דידן אי לא חשבינן הך סהדותא דהא נכרי עדותו כשירה בעדות אשה א"כ מוקמינן איתתא אחזקת אשת איש ואסור מדאורייתא ואפי' בדיעבד תצא מ"מ דהכי נמי איכא להתיר כיון דנפיק קלא דלא פסיק שרבי יצחק הנזכר למעלה מת ונהרג או טבעוהו ובעל שם היה וישנו לו קרובים הרבה בכמה מדינות וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ובעונותינו הרבים עכשיו בגלותינו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בבל מקום ואלו היה חי ברחוק מאתים או שלש מאות פרסה היה נודע ונשמע לנו. וכה"ג מיקרי רובא דשכיחי טובא אע"פ שאינו בא אלא מכח סתמא הוי כמו סתם סופרי דדייני מגמר גמירי ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאינהו נמי מכח סתמא קאתי. ובמרדכי שילהי יבמות שהבאתי לעיל מדמי להו להדדי מים שאין סוף והני רובים וכה"ג קאמר תלמודא צורבא מדרבנן קלא אית ליה אם איתא דהוה סליק כו' ומוכח מהתם בתשובה במרדכי פ' בתרא דאזלינן בתר אומדנא דדעתיה ואע"ג דמסיק תלמודא לא שנא צורבא מרבנן ול"ש איניש דעלמא היינו לכתחילה כדמסיק דיעבד אין לכתחילה לא משום דלכתחילה אין לנו לחלק בגזירות חכמים כדמסיק נמי בתשובה דלעיל דאין לבדות חלוקים מלבנו אבל דיעבד שפיר דמי למיזל בתר אומדנא דמוכח טובא כי הך. ונראין הדברים בזמנינו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי הוא עדיין הוה ליה קלא זה כמה שנים טפי וטפי מקלא צורבא מדרבנן בזמן חכמי התלמוד שהיו ישראל עם רב בכמה וכמה מקומות ותו דאיכא למימר דמים שאין להן סוף ליכא חזקה דאשה דייקא ומנסבא כדפסיק רבינו חננאל ועד אחד לא מהימני דהתם משום דאמרי בדדמי וכל היכא דאמרי בדדמי לא דייקא ומנסבא כדאיתא להדיא בתלמודא אבל בנ"ד דייקא ומנסבא והך מרע לחזקת אשת איש ושרינן לה למיכל אפי' בתרומה דאורייתא מהאי טעמא כדאיתא פרק האשה שלום. ועוד דחש הדבר קצת לגרועי האי סהדותא דנכרי מטעם ששאלוהו ממים שאין להם סוף ורבי אחא בירושלמי לא קפיד אשאלה ומ"מ בתלמוד דידן מתיר אפילו מתכוין להעיד ובמים שאין להם סוף ליכא מאן דשרי מכל הלין נראה דכיון דאינסיבא הך איתתא קהעו"ץ על פי חכם לא תצא ושריא למיתב תותי גברא:

139

ק״מסימן קמ ומה שנעשו ברכותיו בלא עשרה ולכאורה הוה כלה בלא ברכה ואסורה לבעלה כנידה אמנם מצאתי בתשובת הרשב"א ובתשובת המיימוני דאינו מעכב בדיעבד כלל וק"ל. ועוד דמסתברא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה היינו בלא חופה אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין ובפ"ק אמר רב יודא אף בבית האירוסין מברכין אותה לפי שמיחדין אותו קודם כניסתה לחופה וביהודא שנו כדקאמר התם ועיקר הדבר בחופה תלוי דכל ביאת אירוסין כביאת זנות הוא כל זמן שלא נכנסה לחופה אבל משנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר ליורשה ולטמא לה להפר נדריה ואפילו בלא ברכה כדמוכח בכתובות פ' נערה סתם חצר דידה לנישואין ובשום מקום ברכות אין מעכבות את המצות וכי ס"ד אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה ועוד אמר בהניזקין מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הנכרים והשיאום זה לזה אמרה ליה לא תגע בי שאין לי כתובה ממך אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנעה ותו לא מידי שמעון ב"ר אברהם ז"ל ה"ה עכ"ל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

140

קמ״אסימן קמא יברכך הי"ז ברכת אביך הכהן הראש אהובי עמיתי הח"ר יוז"מן כ"ץ. כאשר כתבת לי מצומת הגידין דעוף אמת הגיד לך עמיתי אליעזר שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובהמה דקה גדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אם כן ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע באולי משום דבשיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא. הנלעד"כ. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

141

קמ״בסימן קמב שלומך יסגא לחדא אהובי מהר' יעקב אנשט"ט. אשר שלחת אלי ודרשתני היאך כותבין גיטין במקום מושבך רוטנ"בורק ונסתפקת בשמות האיש והאשה ובשם העיר והנהר ואיזה נהרות כותבין או לא וכתבת שדרשת וחקרת בכל סביבותיך האיך נהגו שם מנהיגים הראשונים ולא מצאת בקשתיך זולתי זקן אחד המעיד לך גם ממענ"ץ שלח לך הרב הכהן טופס אחד מועתק מטופס גט ישן שנכתב על שם רוטנבור"ק וכתוב על הטופס ההוא שהוא מסודר מפי מור"ם מרי דאתרא הדיין ומאותו טופס עלו לך ספיקות במקצת דברים הנ"ל גם נפשטו לך מקצת ספיקות בדברים הנ"ל ועתה הנני משיבך על הסדר ובלשון קצר כי הציר נחוץ לדרכו. אשר נסתפקת אי צריכין לכתוב שם הלידה באיש ובאשה כאשר מצאת בטופס הנ"ל שכך כתב מור"ם מרוטנבור"ק נראה דמש"ה לא כתבינן כלל דבספר מצות קטן כתב דנמנעו לכתוב מקום הלידה מפני הטועים לשון נמנעו משמע בפשיטות דנהגו כבר לכתוב ואח"כ נמנעו מפני מיעוט ידיעות הדור ושכלו וממור"ם אין להביא ראיה שהיה מופלג ובקי לא היה בדורו כמותו ואף כי בהגה"ה במיימוני כתב להדיא שאין לכותבו מפני הטעות וכתב שאם נצטריך לכותבו יותר יהא העוות מן התיקון מפני הטועים ע"ש. גדולה מזאת מקום הדירה שנהגו לכתוב כל הקדמונים אפי' אותם שלא הנהיגו לכתוב מקום הלידה כדאיתא להדיא במרדכי אע"פ כן אנו בכל גבולינו ובדורותינו אין נוהגין כך לכותבו כדכתיב בהגה"ה במיימוני לעיל בשם ספר המקצעות שאם אין ברור לו לא יכתוב כלום והאידנא אנו גולין ומטולטלין ומקום דירתינו מרופה בידינו ולכך אין כותבין אותו. ואשר נסתפקת אם יש לכתוב ברוטנבור"ק וכל שום וחניכה וכו' כאשר מצאת בטופס הנ"ל או נימא ניזול בתר מנהג מדינת ורנק"ן דהאי אתתא יתבא ביה זו אינה צריכה לפנים כ"כ דפשיטא דבהך מילתא סמכינן על הטופס דכתב בהגהות המיימון תרי זימני דנוהגין באשכנז לכתוב וכל שום וחניכה וכן כתב באשירי פ' השולח ונתן טעם יפה לדבר מפני שהנכרים קורין ליהודים כינויים קרובין לשם עברי שאין ראוי לכתוב עליהם דמתקרי ולכך כותבין וכל שום וחניכה על פי הקדמונים שבזה נכלל הכל ואף כי באתרין פה נויאשט"ט אנו נוהגין לכתוב וכל שום וחניכה על פי הגדולים הקדמונים פה אע"פ שבכל אושטרייך ובכל ארץ הגר לא היו כותבים כל שכן ברוטנבור"ק דגזירת רינו"ס איהו וכל מדינת ורנ"ק דיש לנהוג אחריהם גם זה כמה שנים ששלח מהרר"י וויי"ל ז"ל לגבולי שסדרו באוישפור"ק וכתב בו וכל שום וחניכה ואע"ג דאוישפור"ק סמוכה לורנק"ן יותר מלרינו"ס. ואשר נסתפקת אם יש לכתוב רוטנבור"ק בחד נון בין ט' לבי"ת זו אינה צריכה אפילו לפרוזדור דהא כולי עלמא קרי ליה הכי ואי משום פס כתוב רוטנבור"ק דוק מרישא איפכא וממה נפשך חד טעות סופר הוא ולא ידעינן הי מינייהו ומעתה זיל בתר לישנא דכ"ע וע"כ סיפא טעות הוא. גם אשר נסתפקת אם יש לכתוב רוטנבור"ג בגימ"ל משום דבכתב גלחות שבחותם העיר כתוב כך בגימ"ל נראה דאין להסתפק גם בזה דיגידו עליהם ריעיהם ווירצפור"ג אוישפור"ג שטרושפור"ג הכתובה בטופס וכן נורבער"ג רעגנשפור"ג מרפור"ג כל הני קוראין ומזכירין בסוף המלה בגימ"ל וקרוב בעיני שגם בכתב גלחות נכתבין בגימ"ל ואעפ"כ אנו כותבין לפי דעתי כולן בקוף לפי שמוצא הלשון שנון וצח הוא יותר כך היא מבגימ"ל ובמדינה שמזכירין לשון אשכנז צח ושנון מדברים כך ואחר שנון לשון אשכנז אנו כותבין בגיטין כדבעינן למימר קמן. ושם הנהר שכתבת אתה לכתוב טויב"ר ובטופס כתב טובר"א נראה דהטופס מדוקדק בזה כמו שהעיד ג"כ הזקן דנראה דבכל המדינות שמדברים לשון אשכנז צח ושנון אין שם הנהר זה אלא טובר"א ולא בפתח או בקמץ תחת הבי"ת רק אותם שאין מדברים בשנון וקורעין את פיהם לדבר כן טוב"ר על דרך בית נקרא בלשון אשכנז הוי"ז בכמה מדינות והמדברים בשנון לא יאמרו רק הוז"א וכן נוכל לומר בחילוף פתח או קמץ בחטף שמתוך קריעת הפה נקרא בחטף כמו בפתח אבל בדבר שנון אינו נקרא אלא בחטף וכיון דהוא בחטף יתכן לכתוב אל"ף בסוף שכך רגילין לכתוב בשמות הקצרים של העיירות הגר"א בזל"א הכתוב בטופס ולפי דעתי ג"כ אולמ"א וכן עיר ווינ"א כותבין כך. ועל שלשה נהרות הקטנים שכתבת לי מהן בזה יש לדקדק יפה והנה אשיבך את הנראה בעיני בתשובת המיימוני השייכים לספר נשים כתב רבינו שמשון בעל התוספות שנדרש על הנהר שהולך חוץ לעיבורו של עיר ותוך התחום אם יש לכותבו על שם העיר והשיב שמן הדין אין צריך להזכיר כלל שם הנהר בגט אלא שנהגו לסימנא בעלמא לאפוקי משני שוורים והביא ראיה על זה והכי נמי איתא במרדכי פ' השולח ופרק המגרש ושוב כתב רשב"א דנהר אפילו הוא חוץ לעיבורה של עיר הואיל והוא בתוך התחום של עיר ובני העיר מסתפקין ממנו לכל תשמישין למשרה ולכביסה ולטחון בריחים נחשב הוא עם העיר והביא ראיה על זה והוסיף שאפילו הוא חוץ לתחום אם היה נראה עם העיר נחשב כעיר ולא חשב כה"ג שינה שם העיר אם כותבין דיתבה על נהר פלוני וסיום דבריו שהראיות שהביא לא הביאו לראייה גמורה רק לדמיון בעלמא אלא הסברא היתה נראה לו כך ע"כ דבריו. והשתא הא קמן דהא צריך ראיה שלא יהא שינוי שם העיר כשכותבים הנהר שהוא חוץ לעיבורה אע"ג שהוא בתוך התחום שמעינן ודייקי' מדבריו שיש לנו לצדד ולדקדק לכותבו כל עיקר ולפי משמעות כתבך כל אלו שלשה הנהרות חוץ לעיבורה של עיר הם וכתבת שיש שם זולתה נהר גדול ששם העיר נקרא על שמו. ועתה אבאר לך בקצרה נהר וארב"ך דלא מסתפקי ממנו כל עיקר ודאי אין לכותבו כדמוכח מתשובת רשב"א דלעיל והנהר שטיינכ"ן הואיל והוא רחוק יותר ואפשר חוץ לתחום מכ"ש דאין לכתבו דמה שמסתפקין ממנו לצורך כרמים לא מיקרי מש"ה תשמיש העיר דאין בני העיר יוצאים לשם בשביל הנהר אלא בשביל הכרמים ואם אגב זה שותים ממנו לא מקרי בשביל כך תשמיש העיר דלא דמי לטחינה וכביסה ומשרה שבני העיר הולכין אל הנהר בשביל תשמישין הללו וק"ל. והנהר טובר"א אע"פ שיש בו ריחים אחת י"ל אין לכותבו ונסמוך על הטופס ומשמעות דברי הזקן ומכ"ש תשובת רשב"א דלעיל דמשמע בפשיטות דסבר דכל שהוא חוץ לעיבורה של עיר בעינן כל תשמיש העיר ממנו ותו דכיון דעיר הזאת רוטנבור"ק נקרא בפי רובא דעלמא שסביבותיה רחוק משם עשר או חמש עשר פרסאות רוטנבור"ק מנהר טויב"ר כדי להפריד מן רוטנבור"ק מן נעק"ר מוכח מילתא דליכא שום רוטנבור"ק בנהר טויב"ר זה כי אם הוא דאל"כ לא תימא הכי מה היה מועיל ההפרש דמרגלא בפומא מאינשי וכיון דכתבו הגאונים דאין כותבין הנהר רק לסימן א"כ די לנו הכא להכשיר בסימן אחד ולא בעינן להזכיר שתי נהרות:

142

קמ״גסימן קמג הרב הכהן הנזכר כתב יש קפידא שאין נכתב והרי את מותרת לכל אדם בשיטה אחת. מקפידא זאת לא שמעתי מימי ואפילו ריח קפידא לא ידענא בהו ודבר תימא הוא שבכל הטופסים של הגאונים שקדמו לרבינו תם לא נכתב כלל והרי את מותרת כו' ועתה שהנהיג רבינו תם לכותבו נחמיר בו יותר מבכל עיקר הגט ואי משום דתנן בפרק בתרא דגופו של גט הוא נעביד ביה זהירות יתירתא א"כ מאי ראייה הביא דהתם אחתימה קאי דתורף הגט נמי עיקר הוא כמו חתימת העדים. הנה כתבתי לך את הנראה בעיני אמנם אין ראוי לך למיעבד עובדא אא"כ תדרוש כבר את רבותיך שהעמידוך אם תסדר והיאך תסדר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

143

קמ״דסימן קמד אליכם החיים והשלום אהוביי ק"ק דפוזנ"ן מצד אחד והנ"ר אברהם בהנר"ש מצד השני. בקצרה אשיבכם על טענתיכם ועל תשובתכם בראשונה מה שרוצה הנר"א הנ"ל להיות מותר לו שיעשה את עצמו יחיד על ידי בקשתו או באיזה טצדקי שהוא מפני שיש לו פסידות מוכיחות בענין השתוף וביתר טעמים שנתן שדעתו בשביל כך יכול לחלוק שלא לדעת חבירו כדאמרינן בגמרא פ' הגוזל בתרא דבמקום פסידא חולק שלא לדעת חבירו ונראה דלא מהני כלל כל הני טעמי בנ"ד דהא דהתם שותף חולק שלא לדעת חבירו כתב רש"י וא"ז ואשירי דאיירי להציל חלקו לענין זה יכול לחלוק אבל לענין לקחת משל חבירו כנדון דידן שבאותו שמוטל עליו שפוטר את עצמו ממנו מטיל הוא על אחרים נמצא הם נגזלים מכחו כה"ג פשיטא דלא מצי לחלוק אפי' אית ליה פסידא טובא או אף צד אונס אין לו בשביל זה להזיק לאחרים אף בא"ז פ' הגוזל בתרא כתב בתשובת רבינו שמחה האריך הרבה טעמים שאי אפשר להוציא את עצמו מן הכלל בשום צד להיות נחלק משיתופם וכן בתירוץ שני דמהר"מ במרדכי פ' הגוזל בתרא ובתשובת המיימוני ג"כ בתשובת מור"ם דאין לבקש צד ועילא להיות נחלק ונבדל מן הציבור במשא עול גלות מזה אין להאריך יותר. אמנם על עיקר דברי הריב אשר ביניכם היינו שאתם ק"ק רוצים שהנר"א יתן מכל חובותיו כאחד מכל ממונו כאשר הוא הדת והמנהג בכל ישראל שנותנין מן הקרן כמו משאר ממון והחובות שאינם בטוחים צריכין הבעלים ליתנם לציבור בתורת יאוש ויהא חלקו מאז בו כמנהג הקהל חציו או שליש או רביע לפי דעתי בך בקשתם והנר"א רוצה וסובר שחובות כאלו שיש לו אינו מחוייב ליתן מהן מס שכולן בספק יאוש הם ואי אפשר לעמוד על עיקרם מה שיהיה בהם אפשר יאבדו לגמרי ואפשר יפול מהן הון עתק ולכך לא יתכן לו כל עיקר לעשות כולם יאושים ולמוסרם לקהל גם לעשותם בטוחים וליתן מהם כמו משאר ממון אי אפשר לו בעבור שאין לו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות ושום דבר שחייב במס שיוכל להוציא ממנו מזומנים רק מעט ספרים והבית וכלי בית שאין כל אלו מחוייבים במס ולכך אי אפשר לו לפרוע שום מס כי אין לו רק אלו החובות ולא שום דבר אחד ע"כ דבריו בקצרה. והנה לא ידעתם שאף רבנן קמאי כתבו דאי אפשר לכוין דין תורה ממש בענייני מסים אלא צריכין אנו לפסוק בדין דומה קצת לביצוע. ולכך נראה לפסוק לכם דודאי הנר"א הנ"ל חייב ליתן מס וכל העולים מהחובות אלו שיש לו איזה מהן שירצה לעשות יאושים יתנם לציבור ויהא תורתם כמנהג הקהל שם וכל אותם שלא ירצו לעשות יאושים יחשוב הקרן בלא רבית מעולם והסך שיעלה מהן יתן ממנו מס לפי הערך שעל שאר הקהל אמנם אחרי שהנר"א אומר בחומר שאין לו לפרוע כלום במזומנים וגם אין בידו לא כסף ולא שוה כסף כמבואר לעיל שיוכל למוכרן עבור מזומנים לבד העניינים המבוארים שאינם מחוייבים במס על זה צריך לישבע אותה שבועה כמו שרגילין הקהל לישבע בשבועות הודאות שאין לו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות ולא מזומנים ולא שאר עניינים המחוייבים במס שיוכל למוכרם עבור המזומנים ובאותה שבועה יפרט ויפרש כל חובותיו שם כל אחד ואחד וסך כל אחד ואחד ואז מה שיעלה לו לפירעון לפי סכומו יפרע להם אותו סך מן חובותיו כגון אם יעלה לו לפרוע חמשים דוק"ט יתן להם חוב אחד עם זכיותיו שהקרן עולה לכל הפחות לאותו סך ויהיה לקהל ברירה בכל חובותיו ליקח איזה מהן שירצו ואם יעלה אותה סך הרבה ממה שיעלה לו לפירעון המס אז יהא אותו החוב מונח ביד נאמן בחזקת שניהם ואז ישתדלו שיהא אותו החוב נפרע מן הנכרי עצמו או אם יוכל למצוא מי שקונה אותו ואז יבררו שניהם מהקהל שהם נאמנים והם יקבלו עליהם בחרם שלא יזלזלו בקבלת הפרעון מן הנכרי עצמו או בדמי מכירת החוב אלא יעשו כאלו היה של עצמם ואם יקחו חוב שעלה עליו רבית זמן רב והם מבקשים לקבל רק הקרן ולא יחוש אם יופסד הריבית כולו או רובו לא יהא כח בידם לעשות זה כפי רצונם וחפצם רק יעשו כן על כי החרם כאלו היה של עצמן. נאם הקטן והצעיר שבישראל: @44(אתחיל ליקוטי מהר"ם ודעת מורי על זה)@55

144

קמ״הסימן קמה מהר"ש ז"ל נהג לאסור מצה שכפלה בתנור באפייתה ונראה הטעם דהאש אין שולט בין הכפולים כל כך מהרה ואדהכי מחמיץ. וכה"ג אמרינן בפ' כל שעה לא לחלוט איניש כו' עד ולא סליק דיקולא דמיא מד' רוחותיו הכי נמי דילמא לא שליט חום בכפילות ועיין בסמ"ק בענין דלאפות תחת הטרפא דמשמע שם שהאפייה שולטת בין הכפילות בשיעור מיל ונראה לע"ד דלא נתנו שיעור מיל לבצק הנתון בחום התנור וכן כתב להדיא במרדכי פ' אלו עוברין בשם ספר יראים דכתב וז"ל ושיעור זה בבית שאין בו אש ושאר חמימות אבל לפי יתרון חמימות ממהר להחמיץ ע"ש. אמנם בערב פסח נוהג שאם הכפל מועט כל כך שיש ס' במצה כנגד הכפל פורסין מקום הדבק ומשליך והשאר מותר אבל בפסח שחמץ במשהו אסור כל המצה לעולם ע"כ:

145

קמ״וסימן קמו בסמ"ק כתוב בהלכות פסח במצות לאכול מצה שנוהגין בהרבה מקומות לברור החטין מאותן הנשוכין מעכברים וכתב בהלכות שלא לאכול חמץ שאם נמצא חטין בתוך הכרי שצמחו מלחלוחית הארץ שקורין גיירמ"א שאין בטלים אפי' אם נטחן קודם הפסח כיון שהוא יבש יהיב טעמא בשעת אפייה בערב פסח בס' ובפסח במשהו וא"ז כתב דשפיר מתבטל קודם הפסח ולא חשיב מבטל איסור לכתחילה כיון שאין מכוין לבטלו עכ"ל. ובכל גבולינו לא נהגו לברור חטין כלל בדיוק רק מרקדין אותו היטי?ב ובוררין אותם בעיוני בעלמא ולפע"ד נראה אע"ג דאין מרקדין בדיוק רב כל כך מנהג של טעם סמכינן אסמ"ג דכתב בלאוין בסימן קל"ח במצות חלב דקמח בקמח מתערב יפה ומקרי עירוב לח בלח כמו שהוכיח בהוכחות גמורות ממסכת מנחות ומנהג פשוט הוא להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח ואעפ"כ צריך לברור ולראות שאין בו כל כך הרבה יותר מס' וגם הברירה מוכחת שאינה מכווין לבטלם ובהיתר גמור מתבטל אפילו אם ישאר שלא נמצאו בברירה שוב אינו חוזר וניעור בפסח ואעפ"כ צריך לברור ולראות שאין בו כל כך הרבה ועיין במרדכי פ' כל שעה בפסוק ראבי"ה על תבואה שירד עליה דלף דמשמע התם קצת תיובתא להא דכתיבנא אבל לפי הדקדוק יתיישב שפיר:

146

קמ״זסימן קמז מהר"ש הנהיג להתיר תפירות השקין להכניס בהן קמח לפסח והביא ראיה מפרק בתרא דע"ז דקאמר ודכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרו להו אלמא מה שבתוך הקשרים אינו מתיישן ומתנגב ה"ה שאין מתכבס תוך התפירה. ונראה לע"ד דראיה זו היא לדחות כדדחי ליה במרדכי פ' כל שעה שאין ראיה משם שלא יפלוט ע"י הגעלה מה שתחת הטלאים משום דיין נסך צלול הוא אותו שבקיטרי:

147

קמ״חסימן קמח בע"ד הוריתי לאסור שלא להוליך השקין שבהן הקמח על גב סוס אא"כ שיש עליו אוכף תחת השק מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה ונתחמץ:

148

קמ״טסימן קמט מרגלא בפומא דאינשי ליזהר שלא לדבק נייר קרמי החלונות בבצק סמוך לפסח תוך שלשים יום אבל קודם ל' יום אמרינן דכבר הוקש הבצק ונעשה מאוסה ואינה חייבת לבערה. ודודי מהר"ר אהרן זק"ל התירו ודרש כן ברבים והביא ראיה מן הרמב"ם שכתב בגדים שכבסו בחלב חטים וכן ניירות שדבקו בחמץ מותר לקיימן בפסח לפי שאין צורת חמץ עומדת. ואשירי ומרדכי הביאו דבריו לפסק הלכה ולא חלקו כלום בדבקום סמוך לפסח או מופלג כדפליג ספר התרומה ומרדכי בנותן עיסה בשולי החבית לדבק הנסרים שאם נתן תוך שני החדשים סמוך לפסח אמרינן שעדיין העיסה רכה ונותנת טעם ביין ואסור מן היין תוך הפסח וסמ"ג במצוה שלא לאכול חמץ כתב שאם נתן תוך שלשים יום סמוך לפסח יש לחוש ומשם נראה לע"ד קצת לדקדק בכל עיסה שטוחין אותו כל כך דק כמו בשולי החבית ובקרמי החלונות אין חובה לבער דאל"כ מאי אירייא משום דנותן טעם העיסה ביין תיפוק ליה דחייב לבער כיון דתוך שלשים יום הטיח לפי הסמ"ג יש לדחות דהתם פחות מכזית במקום אחד כיון דעשוי לחזק בטל במיעוט לענין ביעור אבל בקרמי החלונות לפעמים הוא יותר מכזית כל הנדבק זה בזה לאורך הדבק. ועוד י"ל דהתם איירי בטיח בטיט ואפ"ה אסור בנתינת הטעם ביין מה שתחת הטיט לכך נראה לע"ד דצריך ליזהר לעשות בלילה רכה מאד ולהבליעו לגמרי בין הדבקים שלא יבצבץ כלום וכה"ג אמר הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד והמחמיר לטוח פניו בטיט תע"ב:

149

ק״נסימן קג בסמ"ק במצות בשר בחלב כתב דהגעלה צריכה מים רותחין שמעלין רתיחתה ולא מהני אם היד סולדת בו. והמרדכי כתב פ' כל שעה שאין מגעילין כלים הרבה בבת אחת אלא בזה אחר זה והזהיר הרב מהר"ש כשמכניס אח"כ כלי צריך להמתין קצת עד שיחזרו להעלות רתיחה יפה ובמרדכי בע"ז כתב דיורה מרותחת שהעבירו מן האש אע"ג שפסקה רתיחתה חשיב כלי ראשון לענין הגעלה ואפילו אם שואבין בכלי אחר מן היורה בעוד שהיתה על האש דרותחת חשיב מה שבאותו כלי ככלי ראשון לענין הגעלה וכן כתב האשירי פ' אין מעמידין בדק ר"י להגעיל ע"י כלי ששואבין בו מן הרתיחה. מ"מ נראה לע"ד דההיא הגעלה דמרדכי ואשירי קאי דוקא אמילתא דסגי הגעלתה ע"י עירוי שמערין מן הרותחין על הכלי כמו לגבי יין נסך דציוו לנו להחמיר ולהצריך לערות עליו מן הרותחין אבל כלים שנשתמשו בהן איסורי חמין שצריכין כלי ראשון להגעילן איכא למימר דכ"ע מודו דבעינן שמעלה רתיחה בשעת הגעלה ותדע דאשירי גופא כתב פ' כל שעה שצריך ליזהר המגעיל כלים שלא יניחו מים מרתיחתן ונראה כמו שחלקתי דההיא איירי במגעיל כלים שנשתמשו בו חמים בכלי ראשון וה"נ מחלק באשירי בשם מהר"א פ' כירה לענין הגעלה בכלי ראשון לענין עירוי:

150

קנ״אסימן קנא מהר"ר אייזיק מקרימ"א דרש ואסר להגעיל לצורך פסח כלים של כסף המצויירים שקורין בארצינו גשמעלצ"ט ובארצות אחרים לועזים גפלאכמאל"ט וקבלתי הטעם לפי שידוע הוא ע"פ האומנים שאין לעשות ציור זה כלל כי אם ע"י זכוכית וכתב בסמ"ג דנהג שלא להשתמש בשום כלי זכוכית ישן בפסח דתלמודא מדמי ליה לכלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו לעולם וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יחיאל אע"ג דתשמיש בצונן מ"מ לפעמים שורין בהן פתיתים ונכבשין בתוכה והוי כמבושל וא"כ הציור שנעשה מזכוכית כל מה שנכנס בתוכה ע"י כבישה אינו פולט ע"י הגעלה כדין כלי חרס והכי נהגו כמה גדולים מאושטרייך וגם מהר"ן מאגר"א נהג כן לאיסור. אמנם נראה לע"ד דאם הציור מבחוץ רק על הכיסוי או על הבית יד דכולי האי לא אסרינן כיון דליכא למיחש כה"ג דשרו שם פתיתין ואע"ג דראבי"ה במרדכי פ' כל שעה מצריך הגעלה לכלי כסף משום דלפעמים מרתיחין בו יין ובשמים ולפי טעם זה אין חילוק בין מבפנים ומבחוץ על הכסוי דאם כסו הכלי בשעת הרתיחה עולה ונבלע בכלי מ"מ נראה לע"ד דהאידנא לא שכיחא כלל להרתיח אצל האש בכלי כסף החשובים כל כך שנעשו בציורים וכל כה"ג נסמוך אדברי ראבי"ה דפ' אין מעמידין דמתיר אפילו כלי זכוכית עצמו בעירוי משום דשיע ולא בלע כל שכן ציור זה שנעשה רק מחיתוך כלי זכוכית ונתערב בעניינים אחרים שאין לחוש לאקראי דלא שכיח לומר נהי דלא שכיח כולי האי שמרתיחין אצל האש כה"ג מ"מ יש לחוש שמא הרתיחו יין ובשמים בכלי אחר שאצל האש ועירו מאותו כלי היין ובשמים אל כלי הכסף כזה וקי"ל דעירוי ככלי ראשון לחומרא ולפי זה יש לחוש גם בבית יד או בכל מקום מבחוץ דנימא כשבלע מן החמץ הולך בליעתו בכולו אפילו במקום דלא נגע בחמץ דבסמ"ג במצות חמץ פסק בכל איסורין שבתורה חוץ מקדשים אם בשל במקצת אין צריך הגעלה אלא במקום בליעתו והגה"ה כתב בשערי דור"א דאע"ג דקאמר כלי מתכת חם מקצתו חם כולו לא אמרינן דהולך בליעותו בכולו. וכן בסמ"ג במצות בשר בחלב והכי נהיגינן ולא כא"ז והגה"ה בסמ"ק דסברי דכלי מתכת חם מקצתו חם כולו ומשערינן כנגד כל הכף אפי' לא נתחב כי אם מקצתו הראיה דסמ"ג יש לדחות דמה שאין טעון הגעלה אלא מקום בליעת הטעם משום דאמרינן כבולעו כך פולטו והך טעמא לא מהני הכא בכלי המצוייר דאם בלע הציור תו לא פליט כדין כלי חרס וע"כ צריכא למימר דהטעם הכי הוא דאל"כ תקשה לא"ז והגה"ה בסמ"ג מההיא דאם לא בלע במקצת כלי דאין טעון הגעלה בכל הכלי דהכי איתא בהדיא בגמרא בזבחים ואכלי נחשת קאי התם וא"כ אמאי לא נימא דחם מקצתו חם כולו וע"י כך הולך בליעתו בכולו אלא ע"כ מטעם כבולעו כך פולטו. ומ"מ משערי דורא וסמ"ג מצות בשר בחלב יש ראיה מבוררת בהדיא באשירי פ' בתרא דע"ז:

151

קנ״בסימן קנב רבותינו הגאונים פליגי במדוכה להכשיר מחמץ לפסח יש מתירין אותו ע"י הגעלה משום דלא גרע מבית חרוסת ומכלי שנשתמשו ברותחין ויש אוסרין והראו הלכה למעשה באגן אחד כו' כדאיתא במרדכי פ' כ"ש והמנהג לאסור מדוכה בהגעלה לצורך פסח אבל מדוכה של נכרים אע"ג דאיסורא בלע לא ברירא לע"ד מה נהגו ביה דבמרדכי פ' כ"ש כתב דר"ת לא נהג לאסור המדוכה בהגעלה רק לצורך פסח הואיל ונפק מפומיה דרש"י ואינו רק זמן מועט וחמץ חמור ולא רוב הגאונים מתירין אותו בהגעלה אע"ג דנראה מעשה לעינים באגן נלע"ד דגאונים המתירים מיישבין אותו דאינו מחמת נ"ט אלא מחמת כח וחוזק כמו שמפרשים התוספות פ' ג"ה ההיא מתניתין דפ' כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בנ"ט אסור וקאמר פ' ג"ה אשאור אם יש בו בנ"ט כי יש בו להחמיץ מאי הוי אלמא דאפשר להעמיד מקצת ולהחמיץ אע"ג דלא יהיב טעמא דהיינו מחמת כח וחוזק הקיבה א"י השאור כדאיתא התם בהדיא בתוספות וכן בסה"ת בהל' קיבת נכרי של בהמה נבילה. וה"נ איכא למימר דלא פלט שום טעם לאחר הגעלה אלא כח וחוזק ומנהג העולם להכשיר המדוכה לפסח ע"י מילוי גומרי לוחשות ומפיח בהן עד שירתיח כ"כ שישרוף חוט הנדבק בדופני המדוכה מבחוץ וגם מורי דודי הקדוש מהר"ח הי"ד היה מורה להחמיר והיה אומר דכה"ג היינו אותו הכשר דכתב בסמ"ק במצות יו"ט גבי ליבון טרפא דכתב דרגילין העולם לנסות ע"י קש ומשמע שם דלא גרע מהגעלה אותו ליבון אבל למיחשב ליבון לא. ועוד דאיכא למיחוש דלמא חייס עליה דלמא פקע ולא מכשירן שפיר כי רגילות הוא דפקיעי ע"י מילוי גומרי כההיא הכשר ע"י קש דהא ק?נון מילוי גומרי הוי מהני אפי' בכלי חרס דהעידה עליו תורה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אי לא הוי חיישינן דדילמא חייס עליה כדמוכח באשירי פ' כ"ש גבי כוביא וא"כ ע"כ עדיף הוא מהגעלה ומסתמא לא הוו מלבנין הכלי לגמרי ע"י מילוי גומרי אלא שהיו עושין כמו היסק התנור כדמוכח התם והיינו כמו שנהגו לעשות במדוכה שמפיחין בגחלים הלוחשות כעין היסק ואפי' ע"י הפחה מדוכה אינה ניסוק בשעה מועטת: נלע"ד דאיטר יד ימינו מיסב בשמאל של כל אדם והיינו טעם משום דרשב"ם ור"י פירשו שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה בהסיבת ימין אע"ג דפי' ג"כ טעם אחר דצריך לאכול בימין א"כ איטר הוי צריך להיסב על ימין מ"מ הטעם הראשון הוא עיקר כדכתב הרא"ש משום דחמירא סכנתא מאיסורא כדמסיק פ"ק דחולין הרמב"ם וסמ"ג כתבו אימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ואשירי ומרדכי והגה"מ שצריך הסיבה כשאוכל בתחילה כזית מצה וכן כזית אפיקומן נלע"ד מדברי כולם משמע דכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה:

152

קנ״גסימן קנג מהר"ש הורה ואמר שכך מצא בתשובות ישנות מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד שענו הקהל ברכו ועדיין לא עברה זמן המנחה שאל יתפלל מנחה באותה בהכ"נ שבו הקהל והש"ץ מתפללין אחרי שהקהל קדשו היום לא יעשהו חול אצלם אלא ילך לחוץ אותו בהכ"נ ויתפלל מנחה של חול וכן הורו תלמידיו אחריו דודי מהר"א ז"ל ומהר"י ז"ל. ונלע"ד דצריך להתיישב ההיא דכתב מרדכי פ"ב דשבת אם שהה להתפלל מנחה וכבר ענה עם הקהל ברכו הואיל ועשהו קודש לא יעשהו חול אלא יתפלל ב' של שבת וי"ל דלא פליג דיפה דקדק בלשונו דכתב וכבר ענה עם הקהל ברכו דדוקא כה"ג דהוא עצמו עשהו קודש בעניית ברכו תו ל"ל תקנתא אבל אם לא ענה עמהם כגון שלא היה בבהכ"נ סמוך לברכו לא ימתין מלהתפלל עד לאחר ברכו בשביל עניית ברכו דכיון דשעה עוברת לתפלת מנחה כדפי' אין להקפיד אם לא יענה ברכו והכי איתא בהדיא בסמ"ק במצות תפילה. נלע"ד אין להקפיד אמאי דמתפלל תפלת חול אצל הצבור שכבר ענו ברכו וקדשו היום הואיל והתחיל בהיתר וכה"ג אשכחן טובא לחלק ודוקא בשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם ברכו כגון שסבור שאחד מן הקהל יושיבו החזן מעט מ"מ אם היה יודע שלא יוכל לגמור א"כ התחיל באיסור כדאיתא בהגה"ה במרדכי:

153

קנ״דסימן קנד נראה לע"ד דבשבת שרי להקיש באגודלו באצבעו לשתק בו את התינוק אע"ג דתנן בפ"ב דביצה אין מספקין ואין מטפחין בשבת וביו"ט מ"מ כה"ג שרי וראיה מדתנן פ"ק דיומא בקש להתנמ?נ?ם פרחי כהונה מקישין לפניו באצבע צרדה כדי להפיג שינתו דהיינו כה"ג כדמקשינן התם ולא מידק עלה משום דאין שבות במקדש התירו כדמסיק במצריף גחלת בפרק א"ל הממונה דהא אפילו במדינה שרי אע"ג דרש"י לא גריס ליה בפ' א"ל הממונה הא משום דאין שבות במקדש התירוהו תוס' ואשירי גרסי ליה התם:

154

קנ״הסימן קנה כתבו התוס' פרק אלו קשרים וכ"כ אשירי שם דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת כדמוכח בירושלמי בעובדא דאימיה דרשב"י ואפילו שאילת שלום התירו בדוחק ומכאן יש חששא שנוהגין אדרבא בשבת טפי מבחול להתאסף ולספר שמועות מענייני מלכים ושרים וארצותיהם דהיינו שיחה בטילה אם היו כולם מתענגים בספור השמועות לא הוי קפידא כדמוכח בסמ"ק דמתיר לפסוע פסיעה גסה לבחורים המתענגים במרוצתם ונלע"ד הטעם דכיון דמתענגים בכך חשיב דבר מצוה וחפצי שמים כדבר מצוה דמותר לרוץ בב"ה ולהרבות שיחה דעלה קאי הסמ"ק ולדבר מצוה שרי. ול"ד לשאילת שלום אע"ג דנמי מצוה הוא מ"מ לא התירו אלא בדוחק כיון דלית ליה עונג לשואל והנשאל נמי לא קפיד כיון דמניחו בשביל כבוד שבת בדוחק התירו אבל מקצתם אינם מתענגים בספור השמועות אלא שעושין לרצון חבריהם איסורא קעבדי ואף רוב העולם אינם נזהרין בכך:

155

קנ״וסימן קנו מהר"ש פסק על הא דאמרינן נכרים שצרו על עיירות בזמן שבאו על עסקי נפשות מחללין עליו את השבת אבל על עסקי ממון לא ובזה"ז אפי' על עסקי ממון מחללים דידוע הוא דבאו על ע"מ אם לא יניח הישראל לשלול ולבוז ממנו יהרגנו והוי עסקי נפשות ומטעם זה היתר גמור הוא בדליקה שנפלה בשבת אפי' בבית נכרי לישראל לילך ולכבות דהאידנא כשיש דליקת הנכרים הולכים והורגים ח"ו הישראל אם לא יכבו כמותם וסכ"נ הוא ואפי' במקום שאינם הורגים מ"מ שוללין ובוזזין והוי סכנת ממון דשרינן אף בבאו על עסקי ממון כדפי'. וזה דרש מה"ר אהרן הקדוש בפני רבים בפני קהל ועדה והודיע שיש לישראל לכבות הדליקה אפי' בשבת דלא אתי לאימנועי ח"ו והוי סכ"נ ואמר דאדרבה מצוה הוא דהוי כהצלת נפשות והנשאל הרי זה מגונה כלומר שלא הודיע כבר ואף כי יש מגמגמים ומערערים לומר דוקא בנפל הדליקה בביתו של ישראל תחילה דאז איכא סכנת נפשות דדרכם להשליך היהודי לתוך הדליקה במי שיצאת בביתו אבל בנפל בבית נכרי לא מחלליק דליכא סכנה כלל וראייה מכמה עיירות שהודלקו ולא נשמע נדנוד סכנה מ"מ משם אין ראייה מהנהו דטובא אשכחן דיש סכנה אפילו נפל לבית נכרי תחילה ופשיטא דמחללין. אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן לפי מה שיתקרב לביתו של ישראל ותן לחכם ויחכם עוד:

156

קנ״זסימן קנז פתילה שלא הובהבה דכתב במרדכי שאם הדליקה בשבת ויו"ט באחד בשבת אסור להדליקה ביו"ט דאין שבת מכין ליו"ט וראבי"ה פסק דאסור לטלטלם מכאן פסק מורי הגאון מהר"י דאסור להדליקה אפי' באידך גיסא דאי מותרת א"כ אמאי אסורה לטלטל ודוחק לומר דראבי"ה איירי דכבר הודלקה משני צדדין וגם אמר מורי דאפי' אם הפתילה בפי הנר וצריך לנר דאסור לפנותו כיון דפסק ראבי"ה דאסור לטלטל:

157

קנ״חסימן קנח והיכא דכבו הנרות בסוכה בשבת נראה דיכול לילך לביתו ולאכול סעודתו שם וראיה מהא דאמרינן פ' ע"פ רב הונא קדיש ובעי למטעם אתעקר שרגא עיילו לבי מאני כו' ע"ש דדרך הוא לילך מדירה לדירה היכא דשכיבו וכתב מרדכי פ' הישן מי שאינו בקי ישער הצער אם היה יוצא מביתו בשביל צער כזה וא"כ ש"מ דצער מקרי וה"ה לכבוי נרות דאיכא נמי צער והוי כמצער ופטור משמע נמי התם דאין דרך ורגילות בשבת לאכול בלא נר דקאמר התם טעמא מתעקר לכו שרגא כו' וכתבו התוס' התם ואשירי דמה שלא אמר כן שהקפיד על הקידוש ועל הסעודה כיון דיוכלו למחר לאכול ג' סעודות ולצאת י"ח בשבת בסעודתא לכך לא הקפיד וא"כ צ"ל דאין רגילות ודרך לאכול בלא נר דאל"כ למה לא יאכלו ויעשו קידוש בלא נר דלגבי קידוש לא צריך נר כדאיתא באשירי דיכול לקדש אלא ודאי צ"ל דאין סעודה בלא נר וא"כ מותר לילך לביתו כדי שיאכל סעודתו בנר וכ"נ מתוך פרשב"ם. ואע"ג דכתב המרדכי דהקפיד על הקידוש ולא על הסעודה כלל משום דיכול לאכול סעודתו בלא נר ומשמע דלא צריך נר לסעודה מ"מ כדי לקרב הדיעות מכל לומר דרצה לומר המרדכי כלומר לצאת י"ח בג' סעודות בלא נר יכול לצאת דלא מצינו בשום מקום מצטער לא יצא י"ח שבת אבל הקידוש לא תיקנו אלא בנר וע"כ לאו מצטער הוא דאפי' לאכילה לא בעינן נר כ"ש לשתייה לכן נראה קצת להתיר דאפי' חבירו אצלו בסוכה בשולחן א' דאינו חייב לילך אצלו דניחא לו לאדם בשלו ולא בשל חבירו מידי דהוה לצאת מביתו לדירה אחרת דהוי צער לפי שנוח לו לאדם להיות בשלו ומיהו דחק דהתם לעקור מביתו לדירה הוי טירחא אבל האי לפי שעה עד עבור סעודה לא דמי כלל:

158

קנ״טסימן קנט בסמ"ק וא"ז כתבו דבשאר הימים אינו יוצא בגזול נראה דאפי' לפי הירושלמי יכול אדם לברך אלולב דחבריה בשאר ימים בלי ידיעתו ואע"ג דאמרינן דשואל בלא דעתו הוי כגזילה אפ"ה בהא שפיר דמי כיון דלא מחסר ממוניה מידי ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה והא דאמרינן דלא ניחא ליה היינו כשמחסר ממון אבל בלא מחסר לא וראייה מטלית דאדם מברך בה בלא דעתיה דחבריה ואם היתה מקופלת יחזור ויקפלנו ואע"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות מצא ספרים לא יקרא בהן ספרים שאני דמטשטשי ועשויין להתקלקל וחסיר ממונא ובא"ז נמי מחלק אהא דלא ניחא ליה כו' דוקא בבור אבל בחבר ניחא ליה דילמוד בתוכם אלמא דלא ניחא ליה אינה כללא דלישתמע לגמרי לא ניחא ליה:

159

ק״ססימן קס פסק בסמ"ג ובאשירי דלילה ראשונה של סוכות חובה הוא לאכול בסוכה אפי' ירדו גשמים דילפינן ט"ו מט"ו דמצות כו' מה התם לילה ראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה ראשונה חובה מכו"א רשות כו' אלמא ר"ל אפילו ירדו גשמים דאי לא ירדו גשמים היכי קאמר מכאן ואילך רשות הא אינו כן דבלא ירדו גשמים צריך ביו"ט למטעם פת משום כבוד יו"ט וממילא יתחייב בסוכה אלא ודאי צ"ל אפי' בירדו גשמים. וכתב רב אלפס פי' בע"א דר"ל דהיכא דירדו גשמים והלך ואכל בביתו ופסקו דחוזר ואוכל כזית בסוכה וכה"ג אמרינן מכו"א רשות ונראה דאין לומר דסמ"ג ואשירי ר"ל בענין זה דירדו גשמים בעת שרוצה לאכול סעודת יו"ט ופסקו אח"כ אבל לעולם בשעת ירידת הגשם אינו חייב לאכול בסוכה אפי' ירדו גשמים כל הלילה דמדמסיק בסמ"ג עוד טעם אחר משום דומיא דמצה ומצה א"א ליפטר כלל א"כ משמע אפילו ירדו גשמים כל הלילה חייב לאכול כזית בסוכה ובסמ"ק ובא"ז מוכיחים אדרבה מכאן מדקאמר מכו"א רשות ש"מ דאין חובה ביו"ט לאכול פת אלמא דלא ס"ל דבלילה ראשונה חייב בירדו גשמים דאל"כ מנ"ל להוכיח דלא מחייב ביו"ט לאכול פת נוקי הא דקאמר מכאן ואילך רשות בירדו גשמים. ומתוך כך נראה דאם ירדו גשמים לילה ב' דלא מחמרינן לאכול כזית בסוכה וסמכינן אסמ"ק וא"ז וכ"ש אם ירדו כל הלילה דסמכינן אשינויא דמשני בשם ר"י בתוס' רב אלפס כיון דבקיאי בקביעא דירחא בירד גשמים דאינו חייב לאכול כזית דהוי מדרבנן כיון דבקיעי בקביעא דירחא ולא כאשירי דכתב דלדידן יום ב' כיום א' ודמו להא דמביא בסמ"ג דחיטי הנמצאות במעי תרנגולת בפסח דמותר ביו"ט האחרון כיון דיו"ט האחרון מדרבנן מותר וה"נ מדרבנן ואינו חייב לאכול בסוכה או דמי לפסולי אתרוג ולולב דיוצא ביו"ט שני ע"כ מצאתי נמוקי הגאון מהר"י. אמנם שמעתי שדרש בבהכ"נ דבליל א' וב' צריך לאכול כזית בסוכה אפי' ירדו גשמים:

160

קס״אסימן קסא שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר טעבי"ל יצ"ר ואהובי מה"ר דוד ורנ"ק ומה"ר זלמן סג"ל יצ"ו. על דבר העדיות של האשה מ' געליי"ן בתה של מ' פעסלן שהיתה אשת ר' זוסל מטכוו"א ששלחתם לידי דקדקתי בהם אני וחבריי שי' קריתי אותם שניתי ושלשתי ונמצא לדעתי במקצת העדיות נוטה יפה לשריותא דהאי איתתא והעיקר בעדות ר' יונה בר אלחנן שהעיד וז"ל איך ששמע מעירון פה שאמר בפה מלא אל תאמינו שהיהודי תפוס אך הוא נהרג ותמצא כו' עד וזה אמר כמה פעמים כאשר היהודים רוצים לילך ולדרוש ולחקור אחר היהודי אם הוא תפוס או נהרג ובכל פעם אמר אותו העירון כי הוא נהרג אך לא אודה בפני השרים כי לא אהיה שום מסור וכל זה אמר בקרוב אחר שנאבד עכ"ל. עדות זה מספקת לדעתי יותר מכל העדיות מכמה טעמים חדא שהנכרי הנ"ל סח דבריו בקרוב אחר שנאבד בעוד שהיו מסופקים בו אם עודנו חי ותפוס וליכא למימר עליה דקאמר בדדמי כמו באינך עדיות שכל מה שסחו הנכרים היינו לאחר שיצא קלא דל"פ דנהרג דאיכא למיחש שסחו בדדמי כדמשמע במרדכי פ' בתרא דיבמות דאיכא למיחש בנכרי מסל"ת דנהרג דשמא אמר בדדמי. ותו דעירון זה מיושבי טכוו"א הוא ומסתמא ידע והכיר אחר איזה יהודי חוקרים היהודים שם שהרי אביו ואמו ואשתו של הנאבד מיושבי העיר המה ועל אותו י[ה]ודי אמר שנהרג משא"כ בשאר עדיות שלא העידו אלא שסחו הנכרים היהודי הנאבד הוא יהודי מטכוו"א ולא הזכירו כלל יהודי פלוני והיינו צריכין לדקדק היתר מתשובת מור"ם מתשובה שבס' המיימון תשובה המתחלת חזרנו על כל צדדין וצדי צדדין כו' שכתב אכה"ג שצריכין לבדוק שלא נחסר שום איש באותו מקום שיצא ולא חזר או שיש הוכחה מבוררת מתוך דברי הנכרי שזהו שהגידה וסח עליו כדאיתא התם. וא"ל דאדרבה עדות זה של ר' יונה משום הא דהעיד דכמה פעמים כשחקרו ודרשו אחר היהודי אמר בכל פעם שהוא הרוג משמע לפום ריהטא דע"י שאלה ודרישה אמר מה שאמר נראה דלשון העדות לא משמע שדרשו וחקרו היהודים באותו עירו"ן אלא משמע כששמע הקול בעיר שדרשו וחקרו אמר אז מעצמו מה שאמר וכה"ג מיקרי שפיר מסל"ת הואיל ולא שאלו כלום מאותו נכרי המסל"ת אע"ג דנפק קול דשאלה כדאיתא בהדיא בתשובת מור"ם דלעיל וא"כ כיון שאמר אותו עירון בפה מלא שהוא הרוג לא דייקינן בתריה היאך ידע שהוא הרוג אלא אמרינן ששמע בברור מהורגיו או מאותם שהיו עם הורגיו שנהרג. והכי כתב מהר"ם בתשובה דלעיל והביא ראיה מהא דאמרינן בגמ' מאן איכא בי חסא כו' ומהא דאמרינן ווי לפרש' כו' דלא הוי דייקי בתרייהו ה"נ בנ"ד ותו דמשמע מתוך דברי הנכרי דלא הוה משקר מדקאמר ותמצאו אותו אצל כפר פלוני ואי הוי משקר הוי מוכחש כשיבדקו שם ולא ימצאו כדבריו וכעין זה כתב מהר"ם בתשובתו דלעיל דכה"ג מהימן טפי משאמר סתם נהרג. ועוד נראה קצת דע"כ מוכח מתוך דברי העירון שדברים ברורים ידע מדקאמר אבל לא אגיד לפני השרים כי לא אהיה שום מסור משמע אלו היה רוצה להיות מסור היה בידו למסור הרוצח וא"כ ע"כ דבר ברור ידע דאי לא"ה אין דרך נכרי למסור נכרי חבירו בדדמי בעלמא. עוד העיד ר' יונה הנ"ל וכן העיד ר' יחיאל כמותו איך ששמעו מנכרית אחת שהסל"ת ואמרה וויר ליגן אלהיא אין איינס גילייט די הבן איין יודן דר מורט נון הוט מן אין דריישוק גילובט דש זי זולן ווייזן וואו ער איז דר מורט ווארדן עכ"ל. גם עדות זה מספקת די שהרי אמרה איין יוד פון טכווא איזט דר מורד ווארדן אע"פ שלא הזכירה שמו יבדקו שלא יצא מטכוו"א שום יהודי שדר שם שלא חזר כ"א זה והכי כתב מהר"ם בתשובתו דלעיל ממש כה"ג. עוד היה לנו לדקדק היתר מעדיות אחרים אך היינו צריכין לדקדק ולפשפש יותר מבאלו העדיות אמנם בעדות חנוך בר' מנחם שהעיד מה ששמע בוילזעי"ק מפי הרב עירון שם אין נראה לסמוך עליו משום דאותו רב עירון שהעיד וסך ע"י שאלה ששאלו חנוך ואמר אם אמת הוא שהודה בעינוי שהרג יהודי אע"פ ששאר נכרים נמי אמרו בפני המשפט שהודה שהרג י?ה?ודי ואותם לא סחו ע"י שאלה מ"מ זה הרב עירון לסיחתו דוקא מועלת לפי שהוא אמר שהודה על י?ה?ודי אצל טכוו"א והוא ע"י שאלה סח וכעין זה כתב מהר"ם בתשובתו דלעיל אפי' לקולא לא מקרי שאלה אא"כ נשאול אותו הנכרי עצמו שהוא סח אע"פ שיצא הקול בכל המקומות ומסתמא כמה נכרים נשאלו אעפ"כ לא נפק מידי מסל"ת הואיל ואותו הנכרי עצמו לא הוי ומסתמא ה"ה איפכא לחומרא וק"ל. וזה שהעידו על השניים ששנים מהם באמצע שורה של לחי העליון היו גדולים משאר השניים שבשני צידיהם נראה דהאי לאו סימנא כלל ולא מיבעיא דלאו סימן מובהק הוא אפי' למ"ד סימנים דאורייתא לא הוה מהני משום דבדקינן בהרבה ב"א ומצינו דרובם שני שניים האמצעיים בשורה העליונה גדולות יותר מהנהו שבשני צידיהם ואף אם היו אלו השניים מופלגים קצת בגדלות מ"מ אחרי שרגילות הוא שהם גדולים לא מהני אם היו מופלגים קצת ודמיא להא דקאמר תלמודא בפ' בתרא דיבמות ובפ"ב דב"מ סימנים דגופא דאריך וגוץ דלא חשיב סימנ' כלל אפי' למ"ד סימנים דאורייתא ונראה דמסתמא לא איירי דאריך ברוחב אצבע משאר ב"א בינוני דפשיטא דהאי לא הוי סימנא כלל ולא איצטריך לאשמעינן אלא ודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני והיינו טעמא כיון דרגילות הוא בהרבה ב"א שהם ארוכין וגוצין מבינוני ולכך אפי' אם הוא קצת בהפלגה לא מהני וכל העדיות שהעידו על סימני כלים לא דקדקתי כלל בהם לצדד בהם שריותא אפי' לצרפן לסעד ולסיוע לשאר אומדנות כדמשמע בדברי סדר מה"ר אליה יצ"ו שכתב וז"ל וישאלו אם יש סימנים בבגדי ואו כתונת שמצאו וכמה כתונת נשא עמו א' או שנים או אם הכירו הכתונת בט"ע עכ"ל. נראה דודאי לא היה דעתו דנסמוך על סימני כלים לחודיה דתלמוד ערוך הוא בפ"ב דב"מ ופ' בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה רק טבעת כיס וארנקי ואוכף כדמפרש בהו תלמודא טעמא אמאי לא חיישינן בהו לשאלה אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו ל"ח לשאלה אלא מסתמא דעתו היה לצרפן סימני כלים לשאר אומדנות וכן שמעתי כבר לפני כמה שנים שמורי הישיש המופלג מהר"ר נתן הנקבר באדמת קודש זצ"ל מצא בס' אחד ושמו מתי"ת דמצרפי סימני כליו לשאר אומדנות. אמנם לבי מהסס מאד על שריותא דא דנראה דמוכח מתלמודא דהך חששא דשאלה דכלים חששה גמורה היא ולא מהני אפי' לצרף מדפריך תלמודא פ' בתרא דיבמות ובפ"ב דב"מ ומי חיישינן לשאלה כיס וארנקי וטבעת היכי מהדרינן פי' היאך מהדרינן על ידם ואי אמרינן הא דחיישינן לשאלה לאו חששא גמורה ואי אית לן עוד אומדנות אחריתי לא חיישינו לה א"כ מאי פריך מגט דמהדרי' ליה לשליח שאבד הגט ול"ח לשאלה נימא דהתם ה"ט משום דאיכא אומדנא אחרת שזה הגט של זה השליח הוא כיון שזה האיש שואל הגט ויודע שאבד הגט ואין אנו מכירין אחר ואין לחוש שמא יש אחר ונפל הימנו כמו כן כאן אבל גבי עדות אשה שמת בעלה ואין אנו יודעין אם זהו בעלה שנמצא מת אין שם שום אומדנא שהוא הוא ולא אחר והכי מחלקין התוס' להדיא לפי שינוייא בתרא פ"ק דב"מ ובפ' כל הגט אליבא דאביי דחייש לתרי יצחק אפי' לא הוחזקו ומתני' קאמר גבי גט דיחזיר ול"ח לתרי יב"ש. נראה דקשה לקבוע הלכה לדורות להתיר א"א ע"י צרוף כלים לאומדנות אחרות דכל חד וחד באפי נפשיה לא מהני ולא מועיל אע"ג דמשום עיגונה מקילין טובא בעדות אשה הא אמרינן פ' יש בכור כי אקול רבנן ה"מ בסופו אבל בתחילתו לא אקול ופרש"י בסופו לאחר שכיונו יפה שזהו הקילו חכמים בסוף עדות להחזיקו אפי' בשפחה ועבד אבל תחילת העדות דהיינו ראשית שמת לא אקול עד שיברר יפה עכ"ל ונראה דכל הסימנים שהוא הוא בעלה של אשה זאת בכלל תחילת עדות נינהו ולא אקול ביה רבנן וכן מוכח בהדיא במיימון פי"ג דגירושין וכן במרדכי פ' בתרא דיבמות דחשיב כה"ג תחילת עדות דאייתי ראיה מהא כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא כו' אימא איניש אחרינא אתי לאצולי כו'. סיומא דמילתא דנראה וכן הסכימו חביריי לדעתי דהאי איתתא מ' געליין דהיתה אשת ר' זוסל מטכוו"א שריא לאנסובי לעלמא לכל גבר די תיצביין ואתם אהוביי חבירינו ששלחתם אלו הנזכרים לעיל תעיינו בדברי בראיותי ובסברותי אם מקובלים לכם וגם תשלחו ותכתבו לעמיתי מה"ר אלי' יצ"ו אשר החלל בגבול בית דינו אם נראים ג"כ דברי תתירוה בפירסום ואם לאו דעתי מבוטלת לכם. נאם הקטן והצעיר שבישראל. וכן עשו והסכימו כולם להתיר:

161

קס״בסימן קסב שלומכם יסגא לחדא אהובי האלוף מה"ר ליב"א יצ"ו והח"ר אברהם שטן והר"ר לז"ן והר"ר שמואל יצ"ו. על דברי ביצוע ופשרה שהטלתם בין יורשי ענזי"ל מטרינ"ט והפרדתם בפיוס ובפשרה איש מעל אחיו לתועלת כולם כאשר כתבת יישר כחכם ויפה עשיתם אף אם הפרזתם במקצת מצד זה לצד זה בשביל השקט הריב. והכי משמע פ"ב דב"ק דשרי לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם מריבות וקטטות מההיא דאמר ר"נ להנהו דבנו אפדנא אקיקלי דיתמי זילו פייסו ליתמי ולא אשגחו ביה ואגבי רב נחמן לאפדנא מינייהו ופי' שם אשירי דמן הדין היו חייבים ליתומים לפרוע כל הנאתם לפי שחסרו אותם מעט ואפ"ה אמר בתחילה שיפייסו היתומים במאי דיפייסו ולא גבה מהן לפי הדין לגמרי במקום היתומים עד שסירבו לפייסם:

162

קס״גסימן קסג גם מה שהסכמתם לגזור ולהחרים שתתקיים הפשרה ושלא יוכלו היתומים לחלוק ולמחות לכשיגדלו דינם הכי הוא דיש כח ביד ב"ד על היתומים כל זה דקי"ל כר' נחמן דאית ליה דא"כ מה כח ב"ד יפה. ומה שבקשתם להסכים על ידכם אין לי מיאון בזה אך שלבי מגמגם קצת שלא ראיתי ליורשי ר' מנחם איש עומד במקומם כמו לשני הצדדין האחרים וחושש אני שמא יצא לי מזה תרעומת מקרובי יורשי ר' מנחם. ושלום מאת אהובו הק' והצעיר שבישראל:

163

קס״דסימן קסד שלומך יסגא לחדא לאהובי עמיתי שאירי מהר"ר יודא יצ"ו אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה או ישליכה במקום הפקר. דע כי מנהג הוא לשורפה כדכתב מרדכי פ' קמא דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגולת צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ ואין נראה דאחטה גופא קאי דפחות מכזית א"צ ביעור כדאיתא פ' אלו עוברין ור"י מייתי ראייה משום דקי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש. מה שהוגד לך משמי שהתרתי חמץ נוקשה בנותן טעם לפגם אפילו במקום שנוהגין איסור לא ידענא מהאי מילתא כלל אע"פ שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נותן טעם לפגם בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר:

164

קס״הסימן קסה שכר שעושין באשכנז הוא חמץ גמור וכן ספר מצות גדול במצות חמץ וכן תוספות שנ"ץ בריש פסחים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

165

קס״וסימן קסו שלום לאהובי גברא רבא הח"ר חיים יצ"ו איני כדי ששלחת וגם קשה לי להשיב על ענין זה כי כבר כתבו חיים ומתים בדבר זה המחלוקת בבכור וכמה דיואות משתפכין וקולמסין משתברין והקיפוה הלכות כתנור של עכנאיו גם אני זנב שועלים כתבתי אז עניות דעתי על אותו בכור ועוד חוששני שלא יתקיימו דברי כי כן נעשה לי בשכבר ג"כ בענין בכור אחר במדינה ההיא דאתרוותא דעמי הארץ היא וקלים בדעת נינהו כמו שכתבת בעצמך ולאהבתך לא אשיב פניך ריקם אך בקוצר. עגל הראשון אינו פוטר אף כי כרוך אחריה דכל הני כרוך דפ"ג דבכורות פרש"י מינקת וקי"ל דחלב אינו פוטר כר"ת לחומרא אף כי יש חולקים עליו וע"כ עגל השני ספק בכור הואיל ומניקתו והא ודאי ישראל יכול לקיים ספק בכור לעצמו דקי"ל תקפו כהן מוציאין מידו כדמסיק בריש ב"מ גבי מסותא אכן הכהן כששולחים לו הבכור אינו רשאי להחזירו דנראה דמבזה מתנות כהונה כ"כ הרא"ש ואפי' בספק החמיר מהר"ם על הכהן בזה שרצה לזלזל. וא"ז כתב לא כייפינן ליה איפשר דלא פליג עלייהו וסבר לא כייפינן ליה לקבלו מיהו מודה דאיסורא עביד ואת"ל פליג הני בתראי נינהו. ומה שכתב א"ז במס' יום טוב דשמע מפי' רש"י דכייפינן ליה ישבתיו כבר דלא קשה דידיה אדידיה דההיא איירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן כדמוכח לשונו וכי היכי דהקפיד מהר"ם על הכהן שאינו מקבלו ה"נ הקפיד על המכוין להקניט כהן או שלחו לו כדי לנקום ממנו דכתב דכמה עבירות עשה כמבואר בתשובתו להר' מאיר כהן ונדון דידן בספק בכור הוי כדלעיל והנכרי אינו נאמן במסיח לפי תומו שכבר ילדה ואסימנים דקרנים לא סמכינן אע"ג דמהר"ם החמיר שלא יזלזל בו הכהן מ"מ הואיל וגם בע"ה אלו ידע שיכול לעכבו לעצמו לא הוה משלחו לשום כהן בעולם א"כ בטעות שלחו ויכול לחזור בו דקי"ל תקפו כהן מוציאין מידו כדלעיל וכה"ג בנדרים לא חשיב קיום ביום שמעו כי לא ידע הבעל שיכול להפר וגם הכהן לא קבלו עד שיחקור כמו שכתבתי נראה לע"ד כל היכא דאית ביה ספק בחזקת דישראל בעל הפרה קאי וכן פסק מהר"ם על השולח מעות לחבירו ליתנם לנכרי ושכחו דהדרי זוזי למרייהו דאדעתא דהכי לא שלח וראייתו מרב ספרא אדעתא דמרא אפקדיה פ' הגוזל בתרא ומייתי לה במרדכי פרק אלמנה ניזונת וכן כל קנין בטעות ומחילה בטעות חוזר ה"נ כ"ש הני רבוותא דפסקי דחלב פוטר קמאי ובתראי אע"ג דלענין איסור מחמירינן כר"ת כל כה"ג כדי לסמוך עלייהו וישאר בחזקת בעלים הראשונים משרתך הק' הלוי. הועתק מפסק מה"ר זעליקמן אנדרנך:

166

קס״זסימן קסז שואל ומשיב כענין. כמשפט עושה סתירה ובנין אהובי מהר"ר משה ס"ל מינ"ץ ל"ע חולה אני עתה את ידי בפודגר"א ע"כ אבוא בקצרה. אשר דרשתני על אחד שנולד לו ולד זכר מפרה שהיתה חולבת כבר אבל איני יודע אם בכרה אם לאו ומכר הוולד לנכרי בעודו במעי אמו בכסף ולא במשיכה אם יש לחושבו כספק בכור אם לאו. דע לך כי לא מלאני לבי להתיר מטעם חולבת אע"ג דרמב"ם ואשירי פ' בתרא דיבמות פסקו דקי"ל דחלב פוטר מ"מ הואיל ומהר"ם פסק וכתב דנהגו כר"ת דחלב אין פוטר וכן פסק בא"ז אין לנו להקל אע"ג שכתבתי כבר באחת מתשובתי צדדין להקל עתה בזמנינו ובארצותינו לפי שדרשתי וחקרתי מיודים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר ולא שמעתי אחד מהם שראה דבר זה מעולם אך בעזים שמעתי ממקצת שלפעמים הם חולבות ד' או ה' שבועות לפני הלידה וא"כ אפי' אי אשכחן פרה אחת מני אלף הוי מיעוט דלא שכיח ומיעוט כה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' לר"ת כדאיתא בתוס' ובאשירי ובמרדכי פ' בתרא דיבמות אע"ג דתלמודא פ"ג דבכורות לא חשיב הך מיעוטא דחולבת אלא לחד מיעוטא ולא מיעוטא דמיעוטא י"ל דבהמות שלנו משונים הם מבהמות שלהם וכה"ג איתא להדיא בתוס' ובאשירי פ' אלו טריפות לענין פרה בת שלש ודאי לכהן ולענין עינוניתא דוורדי עינינו רואות דבהמות שלנו משונים הם משלהן. כל זה צדדתי להקל אך מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על דרישתי וחקירתי נגד מה שפסק מהר"ם דמסתמא לארצותינו ולדורותינו פסק כן אא"כ היו לו אומדנות הוכחות אחרות מלבד החליבה שבכרה כבר הייתי מצרפן לטעמא דלעיל להתיר אבל בנ"ד אין נראה לי לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת ולהתיר מבינייהו דשניהם לא שייכי אהדדי כלל דטעמא דחולבת מתיר משום דמוכח מילתא דכבר בכרה וקנין אדרבה מתיר מטעם דלא ביכרה אלא משום שותפות הנכרי. ותו נראה דכמה נרגא אית למשרי בקנין כסף דנ"ד חדא דרוב הגאונים פסקו דקנין לא מהני אלא דוקא במשיכה כדמסיק באשירי פ"ג דבכורות. ומה שכתבת לדברי הא"ז מהני קנין כשמקנין העובר אפי' לפר"ת כבר כתבתי בתשובתי דהא לא חש מהר"ם לדברי הא"ז ומצריך משיכה וכסף נ"ל טעמא משום דכל עצמו של א"ז אינו מתיר אלא משום דאי אפשר למשוך הוולד ומשיכת האם לא מהני להוולד משום דר"ת פסק דעובר לאו ירך אמו הוא כדאיתא במרדכי פ' הזהב והנה התוס' פ' שור שנגח את הפרה מסקי דקי"ל בכל דוכתא עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה כיון דעובר ירך אמו הוא יש כאן מה למשוך ותו אין קנין כסף קונה לר' יוחנן. ועוד נראה דבנ"ד לפי דעתי כמו שכתבת שהקנה הוולד משמע דלא הקנה הבהמה לעוברה וא"כ אין הקנין כלום ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כה"ג לפי' ר"י כדאיתא בהגה"ה באשירי פ' מי שמת אע"ג דלפי' רשב"ם מהני מ"מ מי יכניס ראשו בפלוגתא דרבוותא כ"ש דרבו האוסרין:

167

קס״חסימן קסח ומה שכתבת אי כייפינן ליה לכהן כה"ג לקבליה הואיל ואית ביה כמה ספיקות. דע לך כי כבר נדרשתי על כה"ג לא ידעתי בפעם ההוא מתשובת אשירי שכתב שעהר"ם הקפיד על כהן שלא רצה לקבל אפי' ספק בכור וחשיב ליה מזלזל במתנות כהונה לפי שאם היה ישראל רוצה שלא לתתו לכהן הרשות בידו הואיל וספק בכור הוא כדקי"ל דאפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואיך יתכן שיהא כח ביד הישראל לכוף הכהן לדעתו מתי שירצה אם רוצה לקיימו מקיימו אם רוצה שיקבלו יכוף אותו לקבלו אדרבה כה"ג איכא זילזול כהונה אלא שלא באתי לחלוק על דברי מהר"ם מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ונימא דמהר"ם לא איירי בספק דלא תלי בפלוגתא דרבוותא אלא בספק שנולד מעצמו כדאשכחן כמה ספיקות במס' בכורות אבל כה"ג דאיכא כמה ספיקות דפלוגתא דרבוותא אם אנו הולכין להחמיר משום איסור כרת כדי לצאת ידי כולן לא ניזיל כולי האי להחמיר בשביל זלזול מתנות כהונה וק"ל. ואשר דרשתני אם שרי להשכיר בכור לנכרי כדי לגדלו נראה דמשמע בפשיטות בא"ז בתשובה דשרי שכתב וז"ל בכור שמסרו ישראל לשומר נכרי כו' וכתב עלה פסק שאף אם הטיל בו השומר מום דשרי כמבואר התם ע"ש. משמע בפשיטות דשרי למוסרו לשומר נכרי דמסתמא לאו בעבריינא כתב דבריו ותו אי הוה אסור למסרו לשומר נכרי וזה הישראל עבר ומסרה לו לא הוי שרי ליה במומו שהטיל בו הנכרי כמו שיש לדקדק קצת מדברי א"ז גדול בההוא עובדא וגם נראה כן קצת לדקדק מדברי א"ז קטן ע"ש. בתשובת הגאון מהר"י מולי"ן דקדקתי וצ"ע היטב בהא דכתב בסתמא נכרי מסל"ת אינו כשר לעדות בכור משמע קצת מדבריו דאפילו אי לא מצינו למימר דלהשביח מקחו קאתי לא מהימן וצ"ע ע"ז באשירי פ"ג דבכורות. גם מ"ש דעגל הראשון אינו פוטר משום דכרוך היינו מניקתו וקי"ל דחלב אינו פוטר לפי קוצר לשונו משמע דכרוך ומניקתו היינו מטעם דחלב פוטר והא ליתא כדאיתא להדיא לפירש"י בגמרא פ"ג דבכורות דטעמו משום דאין מרחמו אא"כ ילדו וצ"ל דתרי מילי קאמר וקצר מאד בלשונו במטותא מינך תדרוש ותבקש לדרוש בכל גבולך מיודים וארמאים אם ימצא שום איש או אשה שראו מימיהם שום פרה שהיתה חולבת קודם שילדה ומה שתעלה בדעתך הודיעיני עי"מ. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

168

קס״טסימן קסט שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר משה ס"ל יצ"ו אשר דרשתני ע"ד הבכור שכתבתי לך עליו כבר ידעתי באשר מבואר הוא בידך. והנה עתה נתחדש שנצרם אזנו דההוא בוכרא ובעינא לפרושי לך ההיא מילתא לקמן אמנם שלחת עתה הנה העתק מפסק מהר"ז כיצנג"א יצ"ו קחזינא ביה דברים תמוהים. חדא מ"ש דמנהג וסוגיא דעלמא הוא להקנות העובר רק בכסף כדברי רש"י ורשב"ם דלא מצרכי רק קנין כסף משום דנכרי כל קניינו בכסף מנהג ודרך כפושה הוא לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי אדרבה ראיתי כל רבותינו הגדולים שהיו מורים הלכה למעשה והיו מצריכין קנין כסף ומשיכה לרשות נכרי או לסמטא וכה"ג מהני משיכה אפי' בבהמה גסה ע"י שכירות מקום כדכתב באשירי שזהו המחוור שבכולן וכ"כ היור"ד משום דלית ביה חילוקים כמו בקנין כסף ומשיכה. ופליאה גדולה לעשות מנהג וסוגיא דעלמא נגד דעת רבוותא קשישי רבוותא בתראי בעל ההלכות ורב האי גאון מסקי דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות כדאיתא באשירי פ"ג דבכורות וכן הוא מסקנת התוס' שם וכן מהר"ם דבתראה הוה כתב במרדכי משמו שהיה מחמיר ומצריך משיכה וכסף כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא ידענא מה דקדק מדברי מהר"ם דלא רצה לומר כ"א חומרא בעלמא לכתחלה דבכמה דוכתי בתלמוד אשכחן דכתב דבאותו לשון להחמיר ולשון לחומרא ר"ל דאפילו בדיעבד כדמוכח התם וכן האשירי דבתראה הוה מסיק בבכורות ובב"מ ובע"ז דהלכה כר"י דמעות אינן קונות ואיך יתכן לעשות מנהג להקל נגד כל הגאונים הללו באיסור דאורייתא שיש כו כרת. ומ"ש בצדי צדדים נגד דעת מהר"ם דעדיין טפי קנין כסף לבד מקנין כסף ומשיכה משום דאיכא למיחש שמא דעת הנכרי אמשיכה ולא אקנין ובדה לו בענין זה וגזירה זו מדעתו והביא כמה ראיות לדבריו וגזירתו דברים תמוהים הן דכמה וכמה פירכי איתנהו על ראיותיו ועל דבריו קצת פירכי לא ראי זה כראי זה וחד פירכא מצד השוה בכולהו אין לי פנאי לבאר אפשר מובנים הם למדקדק בראיותיו ודבריו. וההיא דא"ז כתב להתיר אפי' בקנין כסף לחוד אפילו לר"ת וחביריו דפסקו כר' יוחנן משום דאין כאן למשוך וסבר עובר לאו ירך אמו הוא. כבר כתבתי לך נרגא רבה אההוא שריותא מן התוס' פ' הפרה דפסקו להדיא דקי"ל בכל התלמוד עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה ומזה אין להאריך יותר. מעתה נעשה מזה פרישה ונחזור על הדרישה על צרם אוזן הבכור הלזה שכתבת שהנכרית הסיחה דעתה לפ"ת שי?ה?ודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט ובכן אותה הנכרית צוותה לבתה לעשות צרימה וכן עשתה בתה א"כ הוא לית דין ולית דיין להתיר אפילו בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג אין שום צד וספק להתיר לשחוט עליו דהוי כאלו לדעתו ממש דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים זה הכלל כל שדעתו אסור שלא לדעתו מותר ופרש"י שלדעתו של המטיל בו מום מתכוין להתירו אסור ובגמרא מפרש דזה הכלל שלא לדעתו מותר מרבה מסל"ת להנכרי משמע להדיא מפרש"י שם כשמצוין לנכרי להדיא דאסור וכן מוכח שם בגמרא להדיא ואין חילוק אם הבעלים מצוין או ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים ודאי אם נראה לך ספק בדבר הואיל ואין איסור זה אלא קנס דרבנן אפשר בבכור בנ"ד דאית בהו בלא"ה ספיקות אם הוא קדוש בבכורה כל עיקר אם מחמירינן באיסור דאורייתא שיש בו כרת לא נחמיר באיסור דקנס דרבנן כולי האי:

169

ק״עסימן קע אשר שאלת אם חייב אדם להשלים פרשה של יו"ט שנים מקרא ואחד תרגום כבר דקדקתי ג"כ ונראה דלא נהגו רבותי להשלים והבאתי קצת ראיה מדברי רבינו שמחה בהגה"ה במיימוני שכתב וז"ל אע"פ דעיקר מצוה כל פרשה ופרשה בשבת עם הציבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרין הציבור ובלבד שלא יאחר ולא יקדים יום אחד מן הציבור עכ"ל. מכאן היה נראה דקבע היום שמשלימין בו הציבור ה' חומשי תורה בכל שנה ושנה משמע דעיקר חיוב דאצרכו רבנן להשלים עם הצבור היינו שכל יחיד ויחיד יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל השנה כיון דטעמא הכי הוא לא צריך אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחת בשנה וא"כ פרשיות של יו"ט אין צריך להשלים שכבר השלימו כל אחת בשבתו אע"ג דלפי פי' ר"ח דפליג אר' שמחה ומעט משמע מפי' רש"י בפ"ק דברכיית דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת ואלו יו"ט לא הזכיר דההגה"ה דכתבת לי ממנה קשה לי מאד להבין דרש"י פי' במס' מגילה ההיא דמאחרין לבא וממהרין לצאת בתרי גווני בפנים אחרים ואף האי דמייתי מרב דלא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה ומפרש בגמרא דלאחר אכילה קאמר דטעמא משום שכרות ולא קאמר אשהות בבהכ"נ כלל ע"ש:

170

קע״אסימן קעא ואשר שאלת אם מותר למחוק הנכתבים בסדורים ותפילות הנרשמים בשני יודין וי"ו על גביהן נראה הטעם דנכתבין הכי היינו משום דעולים מניינם כ"ו כשם המיוחד וגם שני היודין שם לבד כזה יי' וגם יש שעושין שני ווי"ן כזה וי"ו ונסתפקת שמא יש בו קדושה או שמא עושין הווי"ן למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה נראה דמטעם גימטריא אין לאסור דא"כ הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימטריא שם המיוחד ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נראה לאסור בשביל כך שהרי אמרינן בפ' שבועת העדות דכל שלמה דשיר השירים קודש ונכתב ג"כ להורות על השם אפ"ה כתבו התוס' דנמחק הוא אך בהא מסתפיקנא כיון דזה השם יו"ד בתחילה דהיינו התחלת שם המיוחד ככתיבתו והוי כמו ראש התיבה. והתוספות פ' שבועת העדות כתבו בשם רבינו חננאל דא"ד מאדנ"י אינו נמחק דהוא השם בקריאתו ואע"ג דש"ד משדי נמחק וצ"ב מצבאות נמחק הכא בא"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר כל זה איתא בתוס' אע"ג דא"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כתב אחריהם מידי משא"כ בנ"ד דאין כאן אלא התחלת אות אחת ותו דכתב אחריו אותיות וסימנים שאינן מן השם מ"מ אולי י"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו:

171

קע״בסימן קעב ומה שהקשית בדברי הספר מצות גדול בשניות באשת אחי האם בין מן האב או מן האם. דע לך כי בדקתי כמו בו' ספרי סמ"ג ובשלי ועוד באחד היה כתוב בהן כמו בלשון המיימוני בלי גמגום אבל ברובם מצאתי כמו בשלך דאשת אחי האם מן האב בלבד אשת אחי האם מן האם אין לה הפסק ולא ידענא עליה פירוקא כלל ואין חסרון בפשט הסמ"ג אפשר דסבר משום דאחי האם מן האם כיון דודאי משני צדדין היא יש להחמיר בה יותר. והכי עביד צריכותא פרק הבע"י אלא דהא קשה דהוא בהפך מסברת התלמוד לגמרי דהא אשת אחי האם מן האב תניא בהדיא בברייתא לאסורא ואשת אחי האם מן האם מבעיא ליה לתלמודא אי אסורה אי לאו משום דליכא צד אב ונהי דפשט ליה לאיסורא מ"מ איך יתכן דתיהוי גריע טפי מאינך דאיכא צד אב ואפילו אי בדורות האחרונות גזרו כדאיתא בתוס' מ"מ קשה אמאי לא גזרו מכ"ש דהיכא דאיכא צד האב דלא יהא לה הפסק ותו דע"כ אי אפשר לומר דאשת אחי האם מן האם אין לה הפסק דא"כ אשת אחי אם אמו אסור ואמימר מכשיר אשת אחי אבי אביו אע"ג דאיתא בההיא דרא ערוה דאורייתא. ונראה דסמ"ג סבר להלכה כאמימר מדלא מייתי ומונה שניות דידיה ומהאי טעמא נמי נראה להוכיח דאפילו אי הוי הסמ"ג כתב אשת אחי אמו מן האב ומן האם משני צדדין שאין להם הפסק אפ"ה א"א להעמידו דא"כ אשת אחי אם אמו שהוא מן האב ומן האם משני צדדין היתה אסורה ואלו אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו אע"פ שהוא ג"כ מן האב ומן האם משני צדדין ואע"ג דאיתא בדרא דידיה ערוה דאורייתא דאין לומר דאמימר וכ"ע מודין כיון דהאחוה משני צדדין אסירא דא"כ מאי מקשה לאמימר פ' החולץ היכי מוקים לה לוקי באחי אבי אביו מן האב ומן האם משני צדדין דאסירא לכ"ע. ותו דאיך יתכן דאחות אם אמו דלמטה דידיה ערוה דאורייתא שריא לאמימר כדמוכח בתוס' פ' כיצד דהיינו אחות אבי אביו ואשת אחי אם אמו דע"י קידושין באה תיהוי אסורה לדברי סמ"ג דכתב דאשת אחי האם מן האם אין לה הפסק מכל הלין נראה דלית נגר ובר נגר דפרקיניה וצור ישראל יאיר עינינו בתורתו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

172

קע״גסימן קעג שלומך יסגא לחדא אהובי מהר"ר שמואל יצ"ו אשר שאלתני על דבר קנין סודר שנעשה בין איש לאשתו שיעשו גירושין וגם העמידו קנסות על ככה מי שיעבור שיתחייב כך וכך והארכת הרבה בדיני אסמכתא. דע כי אינני רגיל להשיב בדיני ממונות אמנם ברהיטא בעלמא אני משיב ודע דאשירי כתב במסכת נדרים דסוף פרק השותפין דכל קנין דמקני ביה לאחר זמן צ"ל בהדיא מעכשיו ואי לאו הכי לא קנה משום דכבר חזר סודר למריה והיכא דמקנה סתמא ולא פירש לאחר זמן נראה דהוי ממילא מעכשיו דמסתמא לא הקנה מילי דכדי הכי משמע כמדומה בתוס' ובאשירי ומרדכי פרק איזהו נשך. תו נראה לפקפק אהאי קנין סודר שהקנה הבעל לאשתו שיגרשנה ואההיא אין שום קנין חל כלל כדאיתא במיימון להדיא פרק ה' דמכירה דאין שום קנין נתפס על זה א"כ י"ל דאף על הקנס אינו חל כיון דבקנין אחד נעשה הוי כמו קנה את וחמור כדמספקא ליה פרק מי שמת ע"ש. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

173

קע״דסימן קעד הנה זעקת מה"ר דוד יצ"ו גדלה עליך עד מאד איך שלחת ידך בו בענייני מסירות בכמה גוונא קצת יצאו מפיך וקצת מפי אחרים הראשון על ענייני מסים בתחילת ביאתו לשם גם אח"כ ואף בענין הלוואות העירונים גמרת לו שהוצרך להוציא הון רב הוא ואחרים בשבילו לכבות דליקתו בפרט האידנא שנתגרש ונטרד מביתו ע"ד ההגמון ואומדנא דמוכח הוא שהוא הכל בנכלך ובעצתך הרע ועל ידך בגרמתך נעשה הכל כי הדבר ידוע שאין לו שונא בנורנב"ערק ובכל פרווהא כי אם אותך והמצורפים לך גם קנצלי"ר העיר מייסטרמרטי"ן אמר בברור איך שההגמון אמר לו שי?ה?ודי עשיר מנורנבער"ק הסיתו על דבר זה לרדוף מהר"ד הנ"ל מוסף על כל זה עתה בעת הליכתו משם ואתה לא ידעת שהלך הסכמת לדברי עירון שחפץ ואמר שהוא מן הראוי שיתפסו אותו העירונים ושיקשרו אותו שלא ירדוף הע?י?רונים וכל המיושבים שם כי גברא מבולבל הוא וחסר דיעה הוא ואם יהיה נמלט יבלבל כל העיר. כל הדברים הללו הציע לפני והדבר מפורסם כי מוחזק הוא לאיש תם וישר לא נמצא בפיו עולה ושקר ותרמית וכשמעי את דבריו נהפך לבי בקרבי לראות כי יבולע צדיק על לא חמס בכפו ולא אהיה לו לעזר ולמשען ואמרתי אמרו רבנן ת"ח עביד דינא לנפשיה לענוש ולנדות אפי' לכבודו אם ביזוהו כל שכן אם ירדפוהו וטורדים אותו על גופו ועל ממונו והיה בדעתי להשיאו שיתחיל הוא לנקום נקמתו בסלוא דלא מבע דמא ובחיויא דרבנן ואבא למלאות דבריו כדת וכדין אך מפני לזות שפתים מהמון העם אמרתי לו שיחפש אחר זכיותיו על מקצת דברים הנ"ל שיתראה מתוכן אומדנות מוכחות מאז ישלח ידו בך וישסה בך נח"ש ושרף ותהיה מאז ידי עמו בכל תוקף וגזירה עד אשר תתקן עוותך כתורה וכהלכה שיסתלקו מעליו חורבות והזיקות. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

174

קע״הסימן קעה שלומכם יסגא לחדא אהוביי נכבדי ופרנסי נורנבר"ק הנה אהוביי זעקת מהר"ד יצ"ו גדלה על ההוא גברא הדר עמכם וקצת ניכרים דברים דברי אמת והנה ידוע שאימת אותו גברא מוטלת עליכם לכן הנני גוזר עליכם בתוקף גזרתי בואם לא יגיד שכל אחד מכם יגיד לו ולהבא מכחו כל אשר ידוע לכם מזכותו ותכתבו לו עדותכם ביחידי כל אחד בפני עצמו מה שידוע לו. ואל תתמה על שאני מזקיק אתכם להעיד שלא בפני בעל דין כי ראב"ן כתב מדקבלת עדות כשר לכתחילה שלא בפני בעל דין מחמת אונס ש"מ דבדיעבד כשר בלא אונס וגם כתב דאם אין שהות להמתין עליו מקבלינן אלמא מקילינן בדבר היכא דאיכא צד וטעם ובנ"ד נמי כיון דידעינן שיתעכב קבלת העדות ע"י כחות ואלמות אם יודע לו מקבלין שלא בפניו ואף כי עקרן אינו אלא לברר אמיתית הדברים לפי אומדנות מוכחות. ושלום מאת אהובכם הקטן והצעיר שבישראל:

175

קע״וסימן קעו עתה הנני אשיבך על אשר כתבת למהרד"ו דרך משא ומתן ושלחת לידי כדי לראות שהוא לפי הדומה בעיניך צדיק וישר לפי דעתי לא ימצא כן. כתבת שתלמוד ערוך הוא בפנינו בפ' המפקיד דאין מקבלין עדות אפילו על האלם שלא בפניו מדבריך נראה שהבנת הגמרא דהוו עדים דחלי רק להעיד בפניו אבל שלא בפניו לא הוו דחלי. והאי מלתא לא בהוכחה ולא ברמיזה לא בגמרא ולא בפירש"י ולא בתוס' אדרבה בגמרא משמע להדיא שהאח אמר לר"ח בפני מרי דאית ליה סהדי דדחלי מיניה ורש"י פי' אותן עדים שבאו משם ומכירין בו מי הוא הא קמן דה"ל למרי להרגיש מי הן העדים שיעידו ואפי' אם היו מעידין שלא בפניו היה מיצר ומציק להם. אבל לעולם היכא דלא דחלי אלא להעיד בפניו דלא כל האלמים שוין איכא למימר דגובין שלא בפניו מטעם דהכי דיינינן לך ולכל אלמי דחברך ואפי' אם לא הוה ליה להרגיש הוי דחלי דילמא אתיידע ליה לבתר הכי כי בודאי ידע מרי דר"ח לא יחייבנו לפלוג עם האח מתוך הנבואה אלא מחמת ידיעה על פי עדות אבל אי לאו הכי דהוו דחלי פשיטא דהוי ניחא ליה לר"ח להכשיר עדות שלא בפניו על מרי מאשר הזקיקו לאתויי איהו ראיה דילפינן נמי מקרא פ' הפרה דהממע"ה ואיזו פסול בעדות מצינו שהקילו בו חכמים טפי מקבלה שלא בפניו דהיכא דהוא חולה או עדים חולים או מבקשים לילך למדינת הים וקיום שטרות שלא בפניו קי"ל כרבא דפסק הילכתא דשרי שלא בפניו ופרש"י וכן באשירי דקיום שטרות דרבנן הוא ואלו בפ"ק דכתובות ואלו נאמנין בגודלן מה שראו בקוטנן שפלונית יצאת בהינומא ומפרש בגמרא משום דרוב נשים בתולות נשאות גילוי מילתא בעלמא בעינן ולעיל מיניה מתרץ נמי הכי משום דקיום שטרות דרבנן הימנו רבנן בדרבנן. והשתא אי הוו חמיר להו לרבנן לקבל עדות שלא בפניו אפי' היכא דידעינן דאלמא הוא ודחלי מיניה להעיד כמו שאתה סובר א"כ גבי הינומא אמאי הזקיקו לשום עדות כיון דעדות דרבנן היא ואפי' פחות מדרבנן כדפרש"י התם ה"ל לאידך לאיתויי ראיה דלאו בתולה נשאת שהרי התירו עדות שלא בפניו בקיום שטרות משום דמדרבנן אע"ג דחמיר כל שכן להזקיק למוחזק לאיתויי ראיה במילתא דמדרבנן הוא אין צריך להאריך יותר בזה וההיא ראייה דפ' כהן גדול מעיקרא לאו מילתא היא דההוא דיני נפשות דמחמרינן בהו בכל מיני חומרא ועבד כנעני ההורגו מי שאינו רבו חייב עליו כבן חורין. ומ"מ הואיל וגופו קנוי לאדון הוא מקרי בעליו ולא הוא עצמו ואם יש כח ביד חכמים מכח הפקר ב"ד הפקר לקנוס את האלם להזקיקו ראיה או לקבל עדות שלא בפניו לגבי ממון וכי מש"ה יפקיעו איתתא של זה והתורה אמרה והצילו העדה מ"מ כשתקנו שלא לדונו ולהעידו גם לגבי ממון תקנו ולא חלקו. ומה שדקדקת אמאי לא תקנו לקבל עדות שלא בפניו כמה דקדוק משובש הוא זה דכי ס"ד דהוי חמיר להו להעיד שלא בפניו משלא להעיד ולא לדונו כלל. ותו דאירע תקלה מחמת שדנוהו והעידוהו כל שכן אם דנוהו על פי קבלת עדות שלא בפניו שיארע תקלה מפני יראתו שהרי בהך עובדא לא היו העדים בפניו כל עיקר רק הדיינים כבשו פניהם ואיך יתכן מאז שתקנו שלא לדונו כלל שיתקנו שוב לקבל עדות עליו שלא בפניו. ותו דהיכא אשכחן דמעידין על מלכות בית דוד בפניהם או שלא בפניהם דרב יוסף לא קאמר אלא דדנין מלכות בית דוד כדיליף מקרא אבל במעידין אותו לא איירי מידי ותלמודא דפריך אסהדותא דכהן גדול למלך והא דתנן מלך אין דנין כו' אדנין אותו פריך כדפרש"י להדיא. ואשר כתבת מדלא מונה אלם בפ' הגוזל בתרא גבי הנהו דהיה הוא חולה כו' לאו מילתא היא דלאו בר שיעי עסיקינן ובקנסא לא קמיירי דאינו מן הדין אלא משום דהכי דיינינן לאלימא וגם דבר הניתן לשיעורין הוא דאיכא אלם דדחלי אפי' שלא בפניו אין צורך להאריך יותר כל אשר כתבתי לא באתי רק לסתור דבריך ושלא תסבור דכל דבריך כשולחן ערוך הוא אבל לצרכי ולסייע לדברי לא הייתי צריך לכל זה כי לא ימצא בכפייתי לא רמז מהאי טעמא דהכי דיינינן ליה לאלם ולכל דכוותיה ופשיטא דאית ליה ראיה מעובדא דמרי בר איסק כמו שמחלקין בתוספות והא"ז אינו אלא פירוש לדבריהם. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

176

קע״זסימן קעז פרי צדיק הלולים. חנא וחסדא מלולים. אהובי עמיתי הר' אלעזר יצ"ו. אשר דרשתני על ענין התקנה אשר תקנת אשתקד בכנופיא ובהסכמת המנהיג ז"ל שיחזרו השוחטים השחיטות וגם השוחטים קבלו עליהם ולא נתקיים הדבר הזה. דע לך שאם כן הוא מה מכוער הדבר ויש עונש בדבר שרבים נמנים ומסכימים לדבר מצוה ולעשות גדר וסייג למצות השם י"ז וחוזרים ומבטלים ע"י אהבה ושלום או ע"י תגר וקנאת איש מרעהו האמנם נראה לע"ד דאין לאסור בשביל כך שחיטת אותם הטבחים אפילו לכתחילה אפילו להנך רבוותא דכתבו דלכתחילה אין סומכין ארוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן הנ"מ היכא דלא שחטו לפנינו עעולם אי בעינא למיבדקיה אבל היכא דאתמחא כבר ע"פ המנהיג או על פי טבח מומחה לית לן למיחש דילמא לא טבח כדין כה"ג מוקמינן ליה אחזקתיה דעדיין מומחה הוא ודמיא להא דתניא פ' אין מעמידין חצר שמוכרין בו תכלת הרי הוא בחזקתה עד שתיפסל ואע"ג דתכלת נמי אינו ניקחה אלא מן המומחה ושייך בקיאות בדבר כדאיתא פ' התכלת. ולא דמי לציבור שהטילו חרם שלא לשחוט זולתי הטבח כו' כדאיתא בתשובת הרא"ש דהתם מפרש הטעם בהדיא דמשום מיגדר מילתא יש כח בידם לאסור המותר ובנדון דידן כיון שלא רצו הקהל לעמוד בתקנתא ומרפין ידיהם ממנה א"כ ליכא משום מגדר מילתא דמה לי בטלוה בסוף ומה לי לא קבלוה מעיקרא וכה"ג כתב ראבי"ה בתשובה במרדכי פ' קמא דב"ב ע"ש:

177

קע״חסימן קעח ועל אשר דרשתני מה עמדי ממינקת חבירו אם צריכין להמתין אפילו בשנה פשוטה יכ"א ר"ד מותר על חדשי הלבנה לא שמעתי מחמיר בזה כלל. וגם מתוך הסברא והראיה נראה לע"ד דלא צריכנא דאפילו אי דייקינן לשון המרדכי דכתב דכ"ד חדשים מלאים בעינן לא אתי לומר אלא דלא נחשוב אחד מלא ואחד חסר אלא כולם מלאים של שלשים יום אבל לחשוב אחר חדשי החמה ההיא לאו מלאים הוי קרי ליה ומלאים גופייהו נראה לע"ד דלא נהגינן להחמיר דבתשובת מהר"ם יישב ותירץ אמאי חשבינן חדש העיבור לתינוק כיון דנקט התנא עשרים וארבעה חדשים הוה לן למידק דדוקא עשרים וארבעה חדשים בעינן וטפי לא. ותירוץ דמשום דתנן פ' מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יודא אומר י"ח חדש ופרש"י דת"ק ור' יודא לטעמייהו דפליגי באע"פ כמה היא זמן הנקת התינוק ר"מ סבר כ"ד חדשים וכיון דחדא פלוגתא היא ונקט התנא בכתובות כ"ד חדש ה"א אפילו נתעברה השנה לא בעינן טפי להכי נקט שתי שנים. ואי הוה נקט שתי שנים ה"א למנין שנות העולם ומכי אתי ר"ה של שנה שניה הוי שריא להכי נקט כ"ד ע"כ. ומהכא נראה לדקדק דלא בעינן להוסיף יכ"א ר"ד דע"כ בלשון שנה ליתא אלא מיום ליום כמו בי' בניסן עד י' בניסן דהכי תני בהדיא בנדרים פרק קונם המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום וע"כ בכלל כ"ד חדש נמי ליתא דאל"כ אמאי לא תירץ מהר"ם דלהכי תני כ"ד חודש לאשמועינן דבעינן להוסיף יכ"א ר"ד או שצריכין כולם מלאים אמאי דחק דה"א דחושבים לפי שנות העולם כיון דלא נקט התנא שנה זאת כדמחלק התם בנדרים ע"ש. ואין לי להאריך מזה עתה כי צריך דקדוק יותר ליישב ג"כ הגה"ה דבמיימון דכתב דלא בעינן חדש העיבור:

178

קע״טסימן קעט וההיא דקשר של תפילין. נראה לע"ד דיפה דקדקת דאין צורת הדל"ת כלל ברצועות התלויות דהא בעי למימר פרק הקומץ רצועות כשרים אפי' לא יצא מהן אלא משהו חוץ לקשר משמע דאין צורת הדלת בהן וצורת הדלת הוא בקשר לכ"ע וליכא דטעי בהא. וגם איתא התם דשרי התם לתפור הרצועות שחוץ לקשר ע"ש. וגם כתב אשירי בשם שמושא רבה בהדיא דצורת הדל"ת בקשר עצמו ע"ש וכן משמע מפרש"י. ונראה לע"ד דצריך שיהא ניכר כמין ד' לאותו העומד מאחוריו שיראה דל"ת בכתיבתו כזה @44ד'@55. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

179

ק״פסימן קפ תזכה לראות בביאת גואל עם כל אחינו בית ישראל אהובי הותיק הר"ר זוסקינ"ט יצ"ו. אשר שאלתני מקרוב המתענה ג' ימים ולילות רצופים אם יתפלל בכל יום ענינו או דוקא ביום השלישי. נראה דיתפלל בכל יום במנחה ענינו דהא קמן דאי לא חיישינן לבולמוס היה צריך להתפלל בכל התפילות ענינו. וה"נ אפילו אי כיומא אריכתא חשבינן להני ימים מ"מ מתחייב בתפילת תענית בכל תפילותיו ומשום שמא יאחזנו בולמוס אינו מתפלל בכל יום אלא במנחה. וא"ת שמא יאחזונו בולמוס ביום ב' או ביום ג' ונמצא שקרן בתפילתו בימים הראשונים משום דכיומא אריכתא אינון הא ע"כ ליתא כדמוכח פ"ק דתענית דכתב אהא דאמרינן דאמר ר"ה יחיד שקבל עליו שני ימים בזה אחר זה אע"פ שאוכל ושותה בלילה בנתיים למחר מתפלל תפלת תענית ומפרש שם במרדכי ובתוס' דאלפס דרבותא נקט דלא תימא הואיל וקבל עליו שני ימים בזה אחר זה והתחיל בתענית יום אחד ואח"כ אוכל ושותה בלילה בינתיים הוה כדפסיק בתענית וכאלו אכל בחצי היום קמ"ל דמסתמא אדעתו היה לאכול בלילה בנתיים עכ"ל. והשתא אי ס"ד דר"ה דה"א דמה שקבל עליו שני ימים היינו גם עם הלילה שבנתיים א"כ מאי האי דקאמר קמ"ל דלמחר מתפלל תפילת תענית אפילו ביום הראשון הוה צריך לאשמועינן דשפיר מתפלל תפילת תענית אע"פ שאכל בנתיים אינו שקרן בתפלתו משום דמסתמא דעתו בתחילה הוה כך אבל אי לא הוה דעתו בתחילה כך שלא להתענות גם הלילה א"כ הני ימים כיומא אריכתא אינון ואין ראוי להתפלל בהן תפילת תענית אפילו ביום ראשון אם יודע שיפסיק בו באכילה כמו המפסיק בחצי היום אלא ע"כ לא אמרינן כיומא אריכתא הן אלא לענין זה שאינו מתפלל תפילת תענית כיון שלמחר הפסיק האכילה אבל ביום שקודם הפסקת האכילה הואיל ואותו היום התענה כדין שפיר התפלל ענינו ביום תעניתינו אפילו קבל ב' או ג' רצופות. ומעתה ק"ו הוא אפילו בודאי אכל בנתים לא חשבינן ליה שקרן למפרע כמו שהוכחתי כל שכן משום חשש בולמוס דאין לחוש:

180

קפ״אסימן קפא ואשר שאלתני ביישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכה בדקדוק ובטעמים או יש כאן היודע אבל לא למד וחזר לידע לקרות. נראה דאפ"ה יקראו בתורה כמו שקורין בצבור בברכה כהלכתה ומפטירין בנביא ואע"פ שכתב הרמב"ם שאם טעה הקורא בדקדוק אחד מחזירין אותו משמע קצת דאפילו בדיעבד לא יצא הא כתב בטור א"ח דראבי"ה פליג אהא וכתב דאין להכלימו ולהחזירו על כך מייתי ראייה ממדרש דאם קרא לאהרן חרן יצא ואותו מדרש מייתי נמי בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח פרק במה אשה משמע בפשיטות דבשעת הדחק קורין לכתחילה בדרך זה וכן ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפת"ח וקמ"ץ סגו"ל וציר"י אע"פ שגערו בו קצת מ"מ לא החזיר מהן. אמנם אם יש שם יודע לקרות בדקדוק ואינן מקפידין להשיאו כדי שילמוד לקרות כה"ג לא יקראו בלא דקדוק כדאיתא בהגה"ה באשירי דלעיל דהנ"מ דלית רבא למגמר עיין שם:

181

קפ״בסימן קפב וההיא דנשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונתרפא דמספקא לך אי בעינן שיתרפא לגמרי כמו לא נשבר כבראשונה לגמרי נראה דל"צ והכי מוכח בא"ז פ' בהמה המקשה דכתב מעשה שבא לפני ר"י באווז שנשבנר העצם וחזר ונקשר ואמר שאם אין קילקול בבשר כלל כו'. ואח"כ כתב במעשה שבא לפני רבינו קלונימוס שנשבר העצם וחזר והבריא כאלו לא היה נשבר מעולם כו' משמע דנקשר העצם דכתב לעיל מיניה לא איירי אלא שנקשר היטב אפי' אם רואים בטוב שהיה נשבר אין קפידא רק שלא יראה קלקול בבשר והיינו משום חשש דצומת הגידין דלא טרפותייהו בעצם כלל אבל למעלה מצומת הגידין דהטרפיות משום שבירת העצם ויציאתו לחוץ אם חזר ונקשר היטב סגי וק"ל:

182

קפ״גסימן קפג ההיא דשיעור צומת הגידין לא ידענא מאי תיבעי לך רש"י פסק להדיא דקי"ל כמחמיר שבכולן ומתחילין מעילוי ערקומ' וכלו ממקום שמתפשטין ומתפצלין והיינו בשור הגדול ושיעורו לרש"י ד' אצבעות ולרמב"ם י"ו אצבעות ובבהמה דקה יהיב תלמודא סימנא בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צ"ה ואהא קאי מרדכי דפירש עד מקום שנבלעים בבשר ורש"י דפירש דקאי אבהמה גסה ופירש בהעצם ערום היינו לחד ע"ד בגמ' וע"ש בגמרא ולא תקשי לך מידי:

183

קפ״דסימן קפד שלום רב לאהובי הר"ר אברהם יצ"ו לא אוכל להתאפק מלכתוב לך קנטורים ע"ד הגט כי הקפתני בתשובת חבילות שאין בהן ממש ובמילי דכדי דברי הבאי ופוק קראי קראך לברא. מה הבאת ראיה משמות הכתובים בתורה שכתבת שהכל מהשם י"ז עליהם השכיל ובנבואה וברוה"ק לשם דרשה וללמוד מהם עניינים של תורה ואתה תבא לדרוש ג"כ שם של אותו רווק דאסיק שמיה בן הקדוש נתן משום דנתן הקב"ה בלבו לשוב אשתבשת מיניה וביה וכי לא קראוהו לתורה אליה בן הקדוש ר' נתן ומאי דרשת ברבי וכ"ת דר"ל לשון ריבוי וגדולה אין רבוי אחר ריבוי אלא למעט ואף כי הגעת את עצמך לחלק בין שמות הכתובים בתורה אמנם חרה לי שכתבת אם אדחוק לומר כך וכי זו היא פרצה דחוקה לך א"כ לא מרווח לך אפילו ברחבה מני ים. ואשר ירדת לחלוק דשלמה ע"ה כתבו לעצמו לשמו לא חילק ולא בילק בזה דאף מה שכתב על עצמו ברוה"ק וללמוד ממנו כתבו. ואשר הארכת מרוב סברות הכרס ומסתמות גרועות ומסתמא שרירא וקיימא שכחת דאיך יתכן שאומר שחזר בתשובה מחליף השם מיראה כדי שלא יכירוהו שיחליף שם אביו ושם עצמו לא יחליף וכי ירא הוא מן החזנים הקוראים אותו לתורה או מן הכותבים הכתובה ולא ירא מן הריקים ופוחזים ומומרים וערלים שיכירוהו בשם עצמו. ואשר כתבת דבאוב"ן חדש ה"ר אהרן חזן ידע בשני השמות מחמת הכתובה שהיתה מונחת בקופסא כבר כתבתי לכם שלא ראיתי ומצאתי בכל דבריכם הראשונים שבאוב"ן חדש לא ידעו אלא משם דן ובאוב"ן ישן לא ידעו אלא משם נתן הרי אהרן חזן לפניכם תדרשהו אם ידע ושם על לב כלום מה שכתוב היה בכתובה. ואשר הבאת ראיה קצת מאה"ע תשובת הרא"ש קצת משמעות ראיה יש לך בזה אמנם לפי הדקדוק אפי' מעט אין כאן אפילו זכר לדבר דהרא"ש שורש הפסול נקט דמ"ט שינה שם אביו פסול משום הטעות ואשמעינן דלא דמי לשינוי מקום הלידה דמכשיר ר"י משום דהתם ליכא טעות משום דא"צ לכתוב אבל כאן שצריך לכתוב אתי למטעי ועוד נוכל לומר דההוא עובדא דיוסף שמואל לא היה בא להחליף שם אביו אלא אבי אביו או אבי אמו היה נקרא שמואל וכתב עצמו בו להם דבני בנים הרי הם כבנים ואפ"ה פסול מפני הטעות. מסקנא דמילתא כבר כתבתי ג"כ למהר"ר יודא כך אלו התרתם והכשרתם הגט בלתי ידיעתי לא הייתי קורא תגר כל כך מפני שלבי אומר לי דאותו רווק שיקר במזיד להעלות לו שם אב מהקידושין ועי"כ החליף השם ולעולם דן היה שמו אמנם מאתי לא תצא הוראה להתיר כלל:

184

קפ״הסימן קפה ואשר כתבת לי על דאיתקריא אוב"ן באל"ף ופקפקת בדבר. תמיהני על בעל הלשון כמותך לפקפק בזה הלא ידעת דעיר לשון נקבה היא כמו העיר הזאת קרובה היא והיא מצער וכ"כ בגיטין לשון נקבה מתא דיתבא ולא דיתיב ולנקבה כותבין דמתקריא באל"ף כדאיתא בהדיא בסמ"ק. עתה על הדרך כשהלכתי הנה מצאתיהו בסמ"ק ולא ידעתי כבר שהיה כתוב שם אלא אסברתיה כבר לקרובי מהר"ר יודי"ל ז"ל מדעתי כשספר לי שהיה מסתפק בגט של נקדי"מות אם לכתוב דמתקריא בי"ל אמרתי לו אם הייתי כותב הייתי צריך לכתוב בלשון נקבה דמתקריא או דמתקרית. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

185

קפ״וסימן קפו שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר ישראל יצ"ו על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהן בתוך הקדירה שעל האש ב' קארט"ן מנייר כפול נדבק ע"י בצק וכתבת דיש רוצה לומר דחמץ נוקשה ואינו במשהו אפי' תוך הפסח וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דיעות בזה במרדכי דילן לית מזה לא רמז ולא רמיזה וכן בתוספת אלפס ליתא אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי המ"ש הרמב"ם בהדיא דניירות שדבקום בחמץ דמותר להשהותו ואשירי ומרדכי מייתו דבריו לפסק וכן דרש מורי דודי הקדוש מה"ר אהרן ז"ל ברבים והתיר לדבק סמוך לפסח בבצק הקרמים שבפני החלונות. ואע"פ שזכורני בלי ספק שנמנעו מקצת ב"א בארץ מולדתי לשחוק עם הקרטי"ן בפסח וכמ"ש לי משם דרשות הגדול מהרר"י ס"ל קרוב בעיני שמאותו הארץ קבל חומרא זו. י"ל דהטעם הוא משום דמשחקים בהן על השלחן שאוכלין עליו ודילמא מקלף אקלופי ונתרי פירורי חמץ מינייהו ואתו לאיערובי תוך המאכל דנראה ודאי דאסור לאכול כמ"ש הרמב"ם על הטריא"ק אע"פ שאין מאכל האדם שאסור לאוכלו אפי' אין בו מן החמץ אלא משהו וה"ה דאפילו נוקשה במשהו הוא דאשירי כתב פ' בתרא דע"ז הטעם שהחמירו חכמים לאסור חמץ במשהו טפי משאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיניה ולפי טעם זה חמץ גמור ונוקשה שוין כדמוכח בדיבור קמא דמס' פסחים דדוקא לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו בנוקשה משום דלא פלוג אבל לטעמא דלא בדילי לא צריכנא ללא פלוג לגבי נוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת. ואם תשיבני דמשמע בפירש"י פ' כ"ש גבי חמץ בזמנו בין במינו כו' דבכרת ולא בדילי תליא מילתא מ"מ משמע נמי דטעמא דלא בדילי עיקר הוא כמ"ש אשירי וא"כ נוכל לומר לא פלוג אנוקשה ול"ד לחמץ קודם זמנו דנמי לא בדילי ואפ"ה בנ"ט די"ל דכיון דזמן הביעור וההשבתה הוא בע"פ לא החמירו דחשיב קצת בדילי מטעם דהוא עצמו מהדר עליו לשורפם. עוד מצאתי בהגה"ה הגדולה שבמיימון בסוף ה' חמץ ומצה וז"ל מעשה שהגעילו יורה וכששפכו המים מחומצין ירדו לבאר ואסרו לשאוב המים בפסח שחמץ במשהו עכ"ל הא קמן דהמים המחומצים אינם אלא חמץ ע"י תערובת דודאי אין בהן כזית בכדי אכילת פרס ואפ"ה קאמר דאסורין במשהו וה"ה נוקשה בעיניה. ומאן דמייתי ראיה מבצק שבשולי החבית דלא יהיב טעמא כיון דהוקשה כבר אינה ראיה כל עיקר דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרט"ן שנתבשלו ט"י הבישול שנתרככו ונתרכך החמץ שבהם בודאי שהיה ראוי למרח אותו ותו יהיב טעמא שפיר ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו כמו עפרא בעלמא הוא:

186

קפ״זסימן קפז על היין שבשלוהו בכלי חמץ קדירות וכפות כך נוהגין פה ע"פ מה"ר גרשום ז"ל ומה"ר מרקל ז"ל שאין שותין ממנו בפסח רק ביו"ט האחרון דאינו אלא מדרבנן וכן אני נוהג אחריהם ואלו היה לי יין מבושל בכלים מיוחדים לפסח לא הייתי נמנע מליטלו לד' כוסות. ואע"ג דרש"י וכמה גאונים קמאי כתבו דאין מברכין עליו בפה"ג התוס' פ' המוכר פירות ופ' כ"מ ובהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה ומהר"ם בהל' ברכות שלו ואשירי ומרדכי כולהו סברי דמברכין עליו בפה"ג והביאו ראיה מפורשת מירושלמי דפסחים ושקלים דיוצאין ידי כוסות והני גאונים בתראי אינון וסוגיא דעלמא בתר דידהו אזלא:

187

קפ״חסימן קפח ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או שתים והבאת ראיה מטופס דהרז"ך ז"ל שכתב פדה צור עמי נדב כה"ג תיבה אחת לא דמי דאותן שמות לא אשכחן דמחלקין להו בתרי שיטין כמו ידידיה כדאיתא בפ' ע"פ אליבא דרב דנחלק לשנים ידיד חול יה קדש ומסתמא ר"ל דומיא דהללויה דבתהלים דר' חייא דהוה כתבינן בתרי שיטין כדפירש רשב"ם שם. אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא ופליג ריב"ל בהללוי"ה ומצינו למימר דה"ה פליג ריב"ל אידידיה וכדריב"ל קי"ל אפי' כנגד ר' יוחנן כמו שהוכיח ר"ת מההיא דמגילה בבהכ"נ ובבה"מ ור"י הלכתא כוותיה כנגד רב ושמואל כדאיתא פ"ק די"ט אך לגבי ר"ח לא ברירא כלל אי קי"ל כריב"ל. ומ"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב דידידיה נחלק לשנים ר"ל אם ירצה אבל ה"ה אם יכתוב תיבה אחת שפיר וראיה בבת היענה בדקתי בתיקון ס"ת ובס"ת עצמה דכותבין בחד שיטה ואע"ג דבפ' א"ט מסיק בהדיא דבתרי שיטין כתבינן אלא ע"כ ר"ל אם ירצה ולכך נראה דכותבין ידידיה וכה"ג תיבה אחת בגט לא הפסיד:

188

קפ״טסימן קפט הבחור הזקן שהגיד חדוש בשם הגאון מהר"י ס"ל ז"ל על החומץ שמלאהו בכלי חמץ ואסרו ליהנות ממנו בפסח. דע כי כך היה מנהג פשוט בארץ מולדתי שכל יין שמלאוהו בכלי חמץ תוך שלשים יום קודם פסח היו נזהרין לשתות ממנו בפסח כמדומה שלא היו נוהגין לאסור באיסור גמור אבל נזהרין היו ובמדינה זו לא מחמירין ואינני מעכב על ידם דדמי לן חומרא וזהירות יתירא דפתו ביין אבל דבקל מפליט ובולע סברא ליזהר טפי:

189

ק״צסימן קצ וחליצה דחולה שלא היה לה כח לעמוד וחלצה מיושבת פשיטא דכשירה לכתחילה וראיה מפורשת הבאת מההיא דביני עמודים כו' לחד פירש"י ותו כיון דאינו אלא למצוה ולא לעכב כדתניא להדיא בין עומד בין יושב וכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד כדפי' ר"י אההיא דקדירות של פסח פ' כל שעה ע"ש. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

190

קצ״אסימן קצא ועל דרך המנקר דקדקת מן המתמיהין על מה שמניחין בשר בלא ניקור עד לאחר שלשה ימים פשיטא דשפיר דאפילו שאר בשר שאין בו חלב אין נוהגין כלל לכתחילה להניחו בלי ניקור עד לאחר שלשה ימים משום דתו אין ראוי לבשל רק לצלות וחיישינן דילמא משתלי. אבל תשאל לבני קהלך אם החזיקו איסור בדיעבד אפילו באחוריים ששהה לאחר שלשה ימים אף לצליה ואם החזיקו בכך לאסור למה נתיר להם:

191

קצ״בסימן קצב ועל דבר אותו שאמר ע"ר זו"ל זי"ך טויפי"ן אוי"ב זיי"ן שוויגי"ר זו"ל אי"ן זיי"ן הוי"ש גי"ן דע לך דפסק זה שכתבת דמי שאמר אם נשאל על נדרי אינו יהודי אין מתירין לו אינו במרדכי שלנו כל עיקר ומרדכי דבני רינו"ס אין לנו פה אך מרדכי קצר ושם מנאתי פסק זה ולא כתב כלום מדבר חבירות והנה נראה דבטוי כה"ג שאומר אפי' בפירוש אם יעשה דבר פלוני יכפור בהשם י"ז אין זו לא שבועה ולא כנויו לא יד הואיל ואינו מוציח שום רמז שבועה או נדר או איסור מפיו ולא דמי אפילו למי שאמר אם יעשה דבר פלוני תבא עליו קללה זו דהתם נמי אשכחן בתלמוד דארור בו נדוי בו קללה בו שבועה אבל שבועה כזו לא מצינו וא"כ נוכל לומר צריך התרה לגמרי. וא"ת מכל מקום יאסר לעשות המעשה שקבל עליו משום טעמא דלעיל פן יכפור י"ל דלא חיישינן להכי אלא דוקא היכא דקאמר הכי שלא ישאל על נדרו דחכמים גזרו שלא להתיר שום נדר שיוכל לבא שום מכשול ותקלה מן ההתרה ודמיא להא דכתבו החבורים מן הירושלמי דאין מתירין נדר של שחוק אע"פ שאין ב"ד מוחין ומזהירין כלום על השחוק וכמה אנשים ותיקים רגילים בשחוק אלא ע"כ אין מתירין שום נדר שיוכל לבא שום נדנוד תקלה. ומן הדברים שבלב שכתבת פשיטא דאינן דברים אלא גם אונס כדאיתא להדיא באשירי בההיא דנודרים להרגין ולחרמין ולאנסין כולי איפשר הטוב היתה שהיתה חמותו נכנסת לבית בלי רשותו אפילו אם ימחה בה דלגבי דידה ליכא איסורא. נאם הקטן שבישראל:

192

קצ״גסימן קצג שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי שאירי הר"ר יודא י"ץ. אשר שאלתני אם הונח דבר מוקצה על איזה חפץ לפני שבוע או יותר כמו שרגילים להניח חפצים זה על זה בתיבה אי שרי לנער המוקצה מן החפץ הואיל ולא הניחו עליו במתכוין לא נעשה בסיס ודקדקת הכי מפ' נוטל בפרש"י לשונך משמע דלא נעשה שום דבר בסיס אא"כ הניח על דבר מוקצה בשביל שיהא מתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה לעצמו כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח נראה דאם הונח המוקצה בדרך זה בין השמשות בע"ש אין לך ראיה מפי' רש"י להתיר דאיכא למימר דוקא בשוכח שלא מדעת כשכבר היה נח עליו לא נעשה בסיס אבל במניח בע"ש אפי' באקראי הואיל ויודע שהמוקצה יהא נח על החפץ בשבת גם החפץ נעשה מוקצה מפני שמקצה דעתו ממנו. אמנם בנדון דידן שהיה נח המוקצה על החפץ לפני זמן מרובה נראה אפילו הניחו בתחילה בכוונה ולא בדרך אקראי שרי משום דבע"ש נעשה שוכח וכן משמע פירש"י דפירש כששכח האבן עליה בין השמשות וכן כתב המיימון פ' כ"ה בהדיא אבל הניח מעות על הנר בע"ש אסור משמע דמקמי הכי שרי. ולא ידענא כלל מה דקדקת מן המרדכי פ' במה טומנין אף לפי הה"ג דהתם איירי שהניחו מדעת בע"ש כמו כל הטמנה שהיא בכוונה בע"ש:

193

קצ״דסימן קצד מי שהתענה שלשה ימים ושלשה לילות ראיתי למורי הקדוש זקנך ז"ל שהיה קורא תגר על על המבדילין בכניסת ליל ד' ומסתמא לא היה ס"ל ההוא דרמב"ם. ואני הארכתי בזה מאחת מתשובתי ודקדקתי הרבה מן האשירי בשם ה"ג בסוף תענית ע"ש וכתבתי דיש לתקן על שלשה דרכים היאך יצא ידי הבדלה והמחוור שבכולן שישמע במוצ"ש ההבדלה מאחרים ויצא ידי חובתו עמהם וכן הוריתי פה לשני בחורים שהתענו בימי התשובה שלשה ימים ושלשה לילות:

194

קצ״הסימן קצה מה שכתבת אם נוהגין כרמב"ם שכתב דהאידנא דבקיאי בקביעא דירחא אין מערבין על התנאי. נראה דיש לעשות כדברי אשירי דמייתי הך פיסקא לפסק הלכה ופירש האיך יתנה ואי לאו הוה נפקותא לדידן לא הוה מאריך ביה ואפשר דלשון האלפס כתב ובשל סופרים הלך אחר המקיל:

195

קצ״וסימן קצו שלום לך אהובי עמיתי הח"ר אליעזר אשר שאלתני מי שנשברה לו חבית של יין ונשפך היין לארץ אם מותר לשאוב יותר מלצורך היום ובעית לאוקומי ההיא דחבית שנשברה דאסור דוקא מחצר לחצר אבל באותו חצר שרי כמו נתפזרו לו פירות בחצר ורצית לדמות ההיא הצלה להצלה דדליקה ולהתיר בחד אוינא ובבית המקורה כמו שחלק בספר התרומה ודקדקת מן הגמרא דטעמא דהך איסורא משום שמא יביא כלי דרך רה"ר. אמת כי הרמב"ם כתב להדיא הכי פרק כ"ב דהיינו טעמא דגזירה זו ולכך יש לחלק להתיר דלית לן רה"ר דאורייתא וגם בחצר המעורבת כמו שמחלק בספר התרומה. ותו דבהגה"ה במיימון שם כתב בשם ר"ת דוקא נשברה אבל נסדקה דעביד טיף טיף שרי דאינו בהול כל כך ולפי זה היכא דנשפך לגמרי בארץ במאי יהא בהול וא"ת דבהול הוא שלא בלע בקרקע מאן לימא לן דהך בהול הוא כמו נשברה דילמא כמו נסדקה הוא. ומאי דמדמית ליה לנתפזרו לו פירות נראה דאין לדמות לאיסורא דהתם איירי בפירות יבשים דלא מתקלקלי אגב דקרקע אבל הכא במקום פסידא כל היכא דליכא בהול דאיכא למיחש דאתי מתוך הבהילות לאיסור דאורייתא שרי ואם שואב ושופך בכובות קטנות שקורין שא"ף ובתוך עריבות כה"ג לאו עובדא דחול הוא ובודאי שרי וכן משמע במיימון דהיכא דמשני מעובדא דחול לא חיישינן דאתי לידי מלאכה דאורייתא:

196

קצ״זסימן קצז שלמא רב לאהובי שארי מה"ר מיישטר"ל יצ"ו על דבר הגט הניתן באוב"ן הלא ידעת בשכבר נדרשתי על ככה מהח"ר היר"ץ וכמדומה לי שדבר השאלה היתה שהאשה נשאת כבר באותו הגט וע"כ כתבתי להתיר בדיעבד אם נשאת סבורני שאם הייתי נדרש בלא נשאת לא מחמירין לאסור כל שכן בענין זה שיש טורח גדול להמציא אחר מן המומר כמדומה לי שבתוס' פ"ק דעירובין גבי ספק דבריהם להקל כתבו דכל דבר שיש בו טורח לתקן חשיב כמו דיעבד. אמנם תמיהני עליך אמאי קפשיט לך להתיר כולי האי משום תשובת ר"י פרק בתרא ובפ' השולח דמתיר היכא דשינה מקום הלידה מטעמא דכיון דאם לא נכתב כשר אם שינה נמי כשר הרי מחלוקת שנוייה בצדו במרדכי שם פ' השולח דראבי"ה בשם אביו רבינו יואל פוסלו וע"כ אינו פוסלו משום דאפי' אם לא נכתב נמי פסול דלא אשכחן בכולי תלמודא שהוא מטבע חכמים וכמה גאונים וכן אנו לא נהגינן ביה אלא דסבירא ליה דשינה גרע משאם לא כתב כלל וכן בתחילת הסוגיא בשינה שמו ושמה פי' במרדכי דאם דלג שם כשר ואם שינה פסול. ותו דטובא יש לחלק בין נ"ד דשינה העד שם אביו ובין שינה שם הנהר או מקום הלידה דשם הנהר ומקום הלידה אינם לא מעלין ולא מהנין כלום לפי מטבע חכמי התלמוד שטבעו מטבעות הגטין אבל שם אב של העד הצריכו חכמי המשנה היכא דלא כתב עד כדתנן בהדיא פ' המגרש ע"ש ואדרבה רגילין היו לחתום כך בימי חכמי המשנה פלוני בן פלוני כדתנן וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין לפירוש קמא שבתוס' התם וכן מוכח במתניתין שם דמפרש חתימת עברי ויוני ופרש"י לשם שהיו חלוקין בחתימתן ע"י שמות האבות אלמא דהוו רגילין בהכי. ונהי נמי היכא דכתב עד דלא בעינן שם האב דנימא איפכא היכא דכתב שם האב לא בעינן עד או לא בעינן שם העד עצמו דכן עצמו עד נמי כשר כדתנן התם וא"כ אין ברירה והכל מטבע חכמים הוא משא"כ בשם הנהר ומקום הלידה כדפרש"י ואע"פ דאני נמי כתבתי ראיה זו לאוב"ן מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה לכתחילה. ואפשר היה לדמות קצת לשלשה עדים הנמצאים חתומים בגט ואחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר כדאיתא בהדיא התם דתו דהכא לא מיקרי שינוי כולי האי הואיל והרגיל כך ועולה כך בתורה דהא פשיטא דיכול כל אחד לכנות שם לעצמו כמו שירצה דאפילו גר ששינה שמו לשם נכרי מקרי שם וגרש בו כשר היינו הוא דוקא ולא שם אביו אכן כמדומה לי שנמצא בתשובת האשירי דאפי' מבני אביו מכנין ע"ש כ"ש כה"ג דאשכחן דאיני מכיר ידך מחוקקים ודרשינן מיניה פ' הבא על יבמתו דבני אבות כבנים:

197

קצ״חסימן קצח שלומך יסגא לחדא אהובי האלוף מה"ר משה יצ"ו מאי דקשה לך בתשובה במרדכי פ"ק דבבא בתרא דמשמע התם דכתובה נגבית משכר פעולה ובמרדכי פ' יש נוחלין איתא אופכא אין זו קשיא כל כך דבתשובה דפ"ק דב"ב לא אתי לאורויי לן דין זה אלא דפריעות בגו זמניה ונקט האלמנה ולא נקט היורשים דאפשר ההוא עובדא הוי דהוו שם גם כן נכסים אחרים שהיתה יכולה לגבות מהן ובאתה היא לטובת היורשין לגבות מכאן ולפטור האחרים ואם כן הרי היא באה בכח היורשים ואפשר בניהם קטנים היו והיתה כמו אפטרופוס להם שסמכו אצלה. ותדע שבסוף התשובה איתא אלמנה ויורשים אלמא דלא אתי לדקדק בהאי דינא היאך כתובה נגבית מצינו שנעשה לנו אוקימתא כמו שנוכל ואית לן נמי לאוקמי כגון שיחד לו כלי לשכר פעולתו ונוטלו וחזר והפקידו אצלו דכה"ג חשיב מוחזק כדאיתא פ' הזהב גבי עושק שכר שכיר ותשומת יד ע"ש:

198

קצ״טסימן קצט מה שקשה לך אמרדכי פ' מי שמת ההיא דמעמד שלשה בנכרי כו' שגית ולא דקדקת יפה דבהדיא כתבו התוס' ומרדכי ואשירי פ"ק דגיטין היכא דהנפקד או הלוה נכרי והנותן והמקבל ישראל לא מהני מעמד שלשה משום דנכרי לאו בר זכייה הוא והיינו ממש כמרדכי פ' מי שמת:

199

ר׳סימן ר ומאי דקשיא לך מתשובת פרק השואל אשר חשיב שאלה בבעלים השאיליני ואשאילך דהא רש"י פירש דהא דפריך פרק האומנים אמאי שמירה בבעלים היא לא קאי אלא אשמור לי ואשמור לך ולא אהשאיליני ואשאילך וההיא לא מיקרי שמירה בבעלים מתן לימא לן דמרדכי סבר ליה כרש"י דאי הוי תשובת מהר"ם הוה קשה ודאי דמהר"ם כתב בתשובה בפרק המפקיד על ראובן ושמעון שהשאילו זה לזה סדר קדשים וסדר מועד דסבר כרש"י דמייתי הגמרא וכתב כרש"י ומשם יש לדקדק קצת דלא פשיטא הוא מילתא דרש"י מדהוצרך לבארו בתשובה דלא נטעה דלא כרש"י וא"כ אפשר דמרדכי פרק השואל סבר כמשמעות הגמרא דאכולא מילתא פריך תלמודא אמאי שמירה בבעלים היא. והא דנקט שמירה ולא נקט שאלה י"ל דמילתא דרישא נקט שמור לי ואשמור לך ומכל מקום מדלא פריש תלמודא בקושייתו הכי שמור לי ואשמור לך שמירה בבעלים הוא משמע דמקשה נמי אאחריני וחדא מינייהו נקט. ואפילו אליבא דרש"י יש ליישב התשובה בקצת ויש לומר דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין שלש זקוקים ואע"פ שהיא היתה ג"כ צריכה לעיגולים שהרי שאלה ממנה גם כן עיגולים פחותים נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת דלא גרע מאשקיין מיא וכה"ג מיקרי שאלה בבעלים:

200

ר״אסימן רא מה שרצית לחלק בכתב ידו אם כתב חתימתי תהא מעידה עלי כמאה עדים לא מצי למימר פרעתי לכל הדיעות. אין נראה לחלק דאשירי פ' שני דכתובות פי' טעמא דרב אלפס וחביריו דנאמן לומר פרעתי ומשום דדילמא המלוה זייף ליה לשטרא והלוה לא חשש לתובעו משום דאין עליו עדים או שמא אינשי משום דלית ליה קלא והני טעמי שייכי נמי בשטר ושכתוב בו ותהא מעידה עלי כו' דבין כך ובין כך אינו אלא חתימת ידו ולא של עדים. וא"ת למה כתב הכי י"ל דשופרא לשטרא להודיעם בחתימתו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא מצי למימר להשטות נתכוונתי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

201

ר״בסימן רב שלום לך אהובי הח"ר פנחס יצ"ו אשר הקשית לי דברי אשירי דפ"ק דסנהדרין אהדדי דבתחילה כתב למ"ד אין עירוב פרשיות כתיב כאן יחיד שאינו מומחה דן מן התורה אלא שחכמים תקנום שלא לדון בפחות מג' ובדיעבד דינא דיחיד דינא אפי' מדרבנן אבל לכתחלה לא ידון ואח"כ מקשה אליביה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חציף והיינו אותו מ"ד דסבר אין עירוב כו' דהיכי דמי אי בדלא קבלוהו אמאי דיניהם דין הא אפי' שמואל מודה דבעינן ג' או יחיד מומחה כדפי' לעיל וקשה לך הא פי' אשירי לעיל דבדיעבד דיניהם דין. נראה דלק"מ דע"כ שמואל לאו בדיעבד איירי מדקאמר אלא שנקראו ב"ד חצוף משמע ותו לא והא תקנו חכמים שלא לדון בפחות מג' ומאן דקא עבר אתקנתא דרבנן חצוף הוא דמקרי עבריינא לא מקרי בתמיה והכי פריך תלמודא פ"ק דנדה מאן דקא עבר ארבנן צנוע הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי בתמיה אלא ע"כ שמואל רוצה לומר דלא קא עבר אתקנתא דרבנן ואהא פריך ה"ד והא דנקט לשון דיעבד ב' שדנו משום דקרו להו חצופין נקט הכי. ומתרץ אשירי דאיירי בכה"ג דלכתחילה יכולין למידן אלא שנקראו ב"ד חצוף ותו לא עיין היטב האמת כך:

202

ר״גסימן רג ואשר כתבת על ההוא גזירה שחדשו השלטונים בבריסלא"ו שהיהודים המחוייבים שבועה יצטרכו לישבע בשם המיוחד בקריאתו להדיא ובגילוי הראש וס"ל לדמות זה לשמדא דשנוי ערקתא דמסנא. לא פירשת דבריך יפה אם כיוונו הנכרים בהזכרת השם להדיא ובגילוי הראש משום דסבורים הם שבדרך זה השבועה חמורה יותר על הישראל ולא ישקר בה א"כ אין כוונתן להעביר על דת אלא להנאתם וכתבו מיימון ואשירי דבכל עבירות שבתורה אפי' בפרהסיא חוץ מג' עבירות יעבור ואל יהרג. האמת בסמ"ק החמיר בדבר. אבל אם כוונתם כדי לחלל כו' בכבוד שם המיוחד פשיטא דיהרג ואל יעבור אם בפרהסיא ואיני יודע כ"כ איסור מפורש שלא להזכיר השם להדיא ובגלוי הראש לצורך שבועות שמחוייב בה דהא לאו הזכרה לבטלה הוא שצורך הוא להעמיד החוק שלא להאמין על שבועתם ובגלוי הראש לא אשכחן קפידא להדיא לאיסור:

203

ר״דסימן רד ואשר הקשית על המנהג שהש"ץ מברך בבהכ"נ על הבשמים וחוזר ומברך לבני ביתו דמ"ש ממי שאינו מריח דכתב ר' אפרים דאינו מוציא ב"ב. לא דקדקת כלום לפניך בקושיא זאת דהש"ץ אע"פ שבירך על הבשמים בבהכ"נ יכול לברך לעצמו עוד בביתו דברכת נהנין הוא ומי יעכב על ידו אם ירצה לברך על הבשמים אפי' בחול ולכך יכול להוציא ג"כ אחרים משא"כ במי שאינו מריח דאינו רשאי לברך בשביל עצמו כל עיקר שהרי אינו נהנה ואפ"ה אם היתה ברכה זו לבני ביתו מצוה וחובה כמו קידוש והבדלה יכול להוציא לב"ב ולפטור אותם י"ח ולכך מקשהשפיר במרדכי מקידוש והבדלה דמברך ברכות שהן על המצות ולא של נהנין להוציא אחרים אע"פ שכבר יצא הוא ואין רשאי עוד לברך בשביל עצמו וק"ל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

204

ר״הסימן רה הארז בלבנון אהובי הר"ר חיים י"ץ מאי דמספקא לך אם יש להאמין לשוחט על שמוטת הקנה והביא מר לשון המרדכי כללו של דבר שהוא איסורא דאורייתא אפי' גדול לא מהימן עכ"ל. בטופס שלנו אין כתוב כן אלא כן הוא הלשון כל דבר שהוא בחזקת איסור מן התורה אין קטן ואשה נאמן ולא גדול דלא מהימן כבי תרי ר"ל מהימן כבי תרי דאינו מן הריקים ופוחזים כדמוכח בקונטרוס מרישא דמילתא וכ"ש שוחט וטבח המומחה לרבים דיש להאמין וכ"ש לפר"ת דכל דבר שהיה בידו אע"ג דאין עכשיו בידו מהימן ע"א אע"ג דאתחזק איסורא וכן היא מסקנת שיטת התוס' בריש גטין בדיבור ע"א נאמן באיסורין וע"ש. ואין לחלק דדוקא בסתם שחיטה מהימן ע"א דליכא ריעותא אבל בנדון זה דאיכא ריעותא לא. הא ליתא דהא טבל ועלה ונמצא דבר חוצץ עליו דמדמה ליה לחזקת איסור דשחיטה פ"ק דחולין דהתם נמי איכא ריעותא כדאיתא התם ואפ"ה כי אמר ברי לי שלא היה עליו מקודם לכן היה נאמן כדאיתא התם. ואין לחלק דנ"ד מיקרי לא היה בידו מעולם דאם היא שמוטה קודם שחיטה א"כ לא היה בידו לתקן בשום ענין דאין ה"נ מ"מ האי חזקת איסור לא הו"ל אדרבה הו"ל חזקת היתר להאי מילתא ד?רוב בהמות אינן שמוטות רק חזקת איסור אבר מן החי דהו"ל והאי איסור הוה בידו לתקנו:

205

ר״וסימן רו ועל השטר שכתב בו רק וכל הדברים דלעיל עשינו ו' בקנין גמור ואין בו במנא דכשר כו' והביא מר ראיה מן התוס' דאע"פ דסתם קנין שבתלמוד הוא קנין חליפין. אמת הוא כך דהכי איתא בתוס' בדיבור כתבו וחתמו אמנם בדיבור מתנת ש"מ שכתוב בו קנין בהא שמעתא חילק ריצב"א וכתב דקנה מידו משמע דוקא חליפין אבל קנה מיניה משמע שפיר קנין חזקה כ"ש כי האי לישנא ועוד מאן לימא לן דמדמינן לישנא דסופרים ללישנא דגמ' ואדרבא מוכח דהאי קנין לאו קנין חליפין איירי מדלא כתב במנא דכשר כו' שהוא לשון שגור בפי כל וכתב קנין גמור ר"ל קנין המועיל. אמנם לעד"נ דאין להוציא ממון בשטר זה דיד בעל השטר על התחתונה וראיה מתשובת רבינו שמחה ורבינו ברוך פ' מי שמת על שטר שלא נכתב בו קנין פירות כראוי כי לא הקנה לו קרקע לפירותיהם כו' מוכח שם דוקא משום שהיה כתוב בשטר כחומר כל שטרי פירות העשוין כתיקון ונמצא שהעדים העידו שנעשה כתק"ח ומש"ה הוכשר השטר אבל בשביל שנכתב בשטר שנתנו לו הפירות של הקרקע בקנין גמור לא היה מועיל כדאיתא התם ע"ש בתוך התשובה כי לע"ד מבואר שם היטב:

206

ר״זסימן רז וההיא דלא קבעינן זימנא בניסן ותשרי. וכתב מר דרבים נוהגין אם התחילו לרדת קודם ניסן דקבעינן בניסן מנהג זה לא ברירא לי ואף לפי הטעם שפירש"י לפי שהם ימי קציר ובציר ה"ט לא שייך כולי האי לגבי דידן דאין אנו עוסקין במלאכת שדה עתה. אמנם במרדכי משמע דאיכא נפקותא אף לדידן שכתב וז"ל וכן נהגו קדמונים שאין קובלין בבהכ"נ בניסן ובימי הנוראים כו' ואפשר הטעם הוא דבניסן טרודין בחג המצות ובימים הנוראים בטירדת ר"ה ויוה"כ וסוכות ואם ראה מר מנהג כמו שכתבת סמך יש לו קצת מההיא דפ"ק דשבת דאין יושבין לדין מן מנחה ולמעלה ואם התחילו אין מפסיקין ושוב אשכחן כה"ג בתלמוד דתחילת דין ביום ונגמר בלילה וה"ה בנדון זה. אהובך הקטן והצעיר שבישראל:

207

ר״חסימן רח יגדל לעד הוד כסאך אהובי שאירי עמיתי מה"ר יודי"ל יצ"ו מה באת לדרשני הלא ידעת כי נער ובער אני מ"מ הנלע"ד לא אכחד מכ"ת מ"ש אי יש להאמין לנחבל בשבועה כשראו שנכנס שלם תחת ידו ויצא חבול אין להאמין לנחבל דכל כה"ג לא תקון רבנן להאמינו דהכי הוא לשון המשנה הנחבל כיצד היו מעידין כו' וכ"כ הלשון כל המחברים וכ"כ הרמב"ם מ"מ יש עסק עדות ביניהם אבל אי ליכא עדות כלל ודאי לא מהימן וכה"ג לא תקון וכן הביא המרדכי לשון הרמב"ם אדינא דנגזל פ' כל הנשבעין וז"ל וכן הטוען את חבירו את כלי גזלת והוא אומר לקחתיו דרך משכון בחוב שיש לי אצלך ובעה"ב אומר אין לך בידי כלום אע"פ שהודה כו' עד פה שאסר הוא הפה שהתיר ונחבל ונגזל דין אחד להם ובהדי הדדי מתניא והכא שהוא התחיל בו דמיא להא דרך משכון לקחתיו. ומ"ש א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן הועילו והועילו היכא דאיכא עדים דאל"כ תקשה לך אדרך משכון נמי מה הועילו אלא שאדרך כו' לא תקון רבנן מידי ולא יכולתי לעמוד על דעתך במה סתרת הי?מנו מטעם מודה בקנס פטור הלא הדבר ידע בלילה ואין עדים עמהם ולמה ירא ומה קנס איכא הכא אע"ג דמשמע קצת מדברי הרמב"ם פ' החובל בנזק וצער קנס אינון וכן סמ"ג הביא דבריו בעניותי לא יכולתי לעמוד על הענין דבהדיא מוכח בשמעתא קמייתא דב"ק דכולהו ה' דברים ממונא אינון גבי אונס ומפתה דממונא הוא ליתני וכן בכמה מקומות בתלמוד. ואי נפשך לומר דגמירי ליה למימר נמי דגמיר דרא"ן שהקשה על הראב"ד דבעינן מומחין וב"ד ואז מודה בקנס בפניהם פטור ואין מומחין עתה כדאיתא באשירי פ"ק דב"ק. וגם מה שכתבת ודחית שחבל בו ודאי אם הגיד באותו פעם שחבל בו בלי פשע ובלי התחלתו אי איכא עדות כך תו לא מהימן לומר הוא התחיל וליכא מגו אבל אם הגיד בתחילה בכל פעם איכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא מפקינן ממונא בהוכחה אלא כההיא דגמל האוחר בין הגמלים דליכא לאשתמוטי וכן ההיא דעלתה לו נשיכה בגבו אבל היכא דליכא הוכחה גמורה אפי' שהיה שונאו אפי' גיזם לו הלא כתבת דעביד איניש כו' ואשכחן פ' המניח שור שהיה רודף אחר שור אחר זה אומר שורך הזיק וזה אומר בסלע לקה קי"ל המע"ה ולא כסומכוס דאמר חולקין ואע"ג דאיכא הוכחה גדולה וא"כ ה"נ איכא למימר שלא הפקיעו ממון החובל ע"י שבועה כ"א ע"י עדות. אמנם נראה קצת לע"ד דאף לפ"ד הנחבל החובל היה להתחייב כמ"ש שהודה בעצמו שהרגיש שהכהו רק ברוחב הסכין א"כ הו"ל לידע שלא כיון להזיקו ולחסרו אבר א"כ מי התיר לו לקטוע ידו הו"ל להשמיט ממנו דרך נחת כדאמרינן פ' המניח הי"ל לשומטו והכי פסקו רבוותא שם דאם דחפו לחבירו כשמכה לו זה יש לעשות לו דין וכן איתא בתשובת מהר"ם סוף ב"ק דווקא היכא שא"א להציל א"ע אא"כ חבל בו אז מותר לחבול בו מטעם הבא להורגך השכם להורגו אבל בכה"ג שהרגיש שלא בא עליו דרך אכזריות לא הי"ל להציל א"ע במכת רשע לחסרו אבר נהי נמי דלא כיון הא קי"ל אדם מועד לעולם ודמיא קצת להא דדרשו רבותינו ז"ל אם זרחה השמש עליו דמים לו אם ברור לך הדבר כשמש כגון האב על בנו שרחמי האב על בנו ואינו בא אלא על עסקי ממון לא התירה התורה את דמו וראוי לקונסו במלקות ובמיני הרדפות וגם בתשלומי רפוי ושבת שכתב ראבי"ה פ' החובל ורוב הגאונים שגובין אותו בבבל ועבדינן שליחותייהו. אמנם נזק וצער ובושת ר"ת חולק על האלפס פ' החובל וכתב דלינקטיה לכובסיה כו' וכן הרא"ש פ"ק דב"ק:

208

ר״טסימן רט ומה שתובע ראובן עוד את שמעון ע"ד המסירה הנה ידידי בתשובת מהר"ם פ' החובל איתא כמעט כהאי צורה דשאלתך וז"ל ראובן שתובע את שמעון שמסר אותו ויש לו ע"א וגם הנכרים מעידין עליו ישבע להכחיש כו' והתשובה מתחלת והנני משיב בקצרה. אמנם מה שחלקת בין ההגריים יפה חלקת אמנם מאן קים ליה בגויה האידנא להוציא ממון מחזקתן באומד דעתו ובהערכת לבו כמו שכתב הרמב"ם פרק כ"ד בס' שופטים וע"ש כל הפרק לע"ד לפי דבריו דמיא הא קצת לדין מרומה שאסור לדיין לחותכו אלא יסתלק ממנו אמנם אם לב הדיין אומר לו שראובן אמר המסירה והרעה הזאת הא קי"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. ואמרינן פ' בתרא דקידושין מלקין על לא טובה השמועה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

209

ר״יסימן רי כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום וצעק ר' אליעזר על ר"ג על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיון להזיקו כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים ונדחף כ"כ עד שנשבר עצמי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם ור"ג השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת ואם נדחף ממנו בלא כוונתו להזיקו אירע לי ועוד האריכו דברי ריבותם לפני וגם ראיתי כל עדיותם ודקדקתי בהם ולא ראיתי שום עדות מבוררת שנדחף ר"א מכחו של ר"ג רק אומדנות והוכחות הכרתי מתוך העדיות אך ע"א שהעיד שא"ל ר"ג בלילה שלפני יום הדחיפה שדעתו לדחוף למחרת ר"א וכן א"ל בצאתו מבהכ"נ למה לא סייעת לבעה"ב שלך כשנדחף עדות זה מבוררת יותר משאר כל העדיות. ומ"מ אם היינו יורדין לעומק דין של תורה לא היתה מספקת עדות זאת דמה שא"ל ר"ג להעד בלילה כדלעיל אית לן למימר דעביד איניה דגזים ולא עביד כדאיתא בהדיא בפח"ה בההיא דאזיל ואיגזור דיקולא דפלניא. וגם מה שאמר אחר צאתו מבהכ"נ כדלעיל ההוא הודאה חוץ לב"ד הוא ומפי עצמו וגם שלא כנגד הבע"י ולא מהני מידי כמבואר בא"ז ריש ב"מ ומטעם אומדנות והוכחות אין להעניש ולחייב את ר"ג דקי"ל כת"ק דר' אחא פ' המוכר פירות וההיא דשור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מועד ליגח וזה מנוגח אין אומרים זה נגחו הכי פסק רב אלפס פ' הפרה וכ"ש בנדון זה שצריך אומדנות טפי שכיון להזיקו דאם לא כיון להזיקו אע"ג דודאי נתזק מכחו היה פטור מכלום כיון שבשעת שמחה של מצוה הזיק כדאיתא בא"ז ובאשירי בשם התוס' בסוף מס' סוכה. אמנם רואה אני וגם לבי אומר לי שענין כזה צריך גדר וסייג גדול שאם ח"ו יארוב איש לרעהו במקום הזה תיבטל מצות הסבוב מפני יראת ההיזק איש מפני שונאו ואף אם יזיק איש לחבירו בגופו בעת כזאת עונו גדול יותר משאם יעשה כזה במקום אחר ובשעה אחרת האחד שמזלזל בקדושת בהכ"נ והשני שעושה מצות הי"ז בעבירה מוסף ע"ז בעת שס"ת עומדת על הבימה שכתוב בה לא יוסיף פן יוסיף ודרשו רבותינו משם שאפי' יש אדם רשע מישראל שמכה אותו עובר בלאו כיון שקבל עונשו ואין לכבוש המלכה עם המלך בבית. ואחרי שהדברים נראין ומוכיחין שר"ג כיוון להכות ולצער ר"א בגופו ועל כל כה"ג ב"ד עונשים אפי' אם היה שלא מן הדין וע"כ הנני מטיל על ר"ג שיעשה חרטה ומחילה וככה יעשה ילך ביום קה"ת בעוד שהס"ת על הבימה ממקומו למקום ר"א דרך פני אה"ק וילכו שמה טובי הקהל ויאמר לר"א אליעזר חטאתי לאלהי ישראל ואח"כ לך כי זלזלתי בקדושת בהכ"נ ובמצות הי"ז וגם עברתי על מה שהזהירה תורה שלא להכות ולצער איש את חבירו בגופו וע"ז אני מבקש סליחה וכפרה מאלהי ישראל ואח"כ מחילה מאתך כי נתחרטתי על אשר עשיתי. ושכר הרופא שיערתי במדה בינונית ויתן ר"ג לר"א ב' זהובים ואותן ב' זהובים יתן ר"א בידיעת ב' אנשים נאמנים לכבוד ב"ה בגרע"ץ לאיזה מצוה שירצה כי אינם באים לו אלא מטעם קנס כדי לחזק הגדר כאשר ביארתי לעיל ומש"ה לא חייבתי כלום על השבת כיון שאיננו מבואר כשכר הרופא שהוא ידוע שיצטרך ר"א להוציא ממון על ככה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

210

רי״אסימן ריא שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר ליבא יצ"ו על דבר הגט שנתן אחד מתלמידך על פיך וחוזר וקורא עליו ערער ומשום דלא נכתב בגט רק שם אחד שיש לו והוא אומר שנשתנה שמו כבר מחמת חולי ואותו שם השני לא נכתב בגט כלל. ידיע להוי לך דידענא כבר בהאי עובדא וידענא נמי מאן ניהו ובריה דמה"ר זימל"ן ז"ל שהיה נשוי לבת הנר"ז מטריש"ט הוא הקדים וכתב לי המאורע והאריך לי הספור כתב בהדיא שבכיון ובדעת נתן הגט ומתנצל הוא כי היה מוכרח לכך מפני שהאשה בגדה בו חטפה וגזלה כל אשר לו ואפקא עליה שום ביש וחשב מזימה להשיב לה גמולה בראשה וכתב ג"כ שקודם נתינת הגט הגיד ללאז"ן מוג"ל שרוצה לרמותה בגט מוטעה ע"י שמיה אוחרנא יוסף דאית ליה ואחר כתיבת הגט אמר עוד ללאז"ן הגט פסול ולא עלה כלל על לבי לגרשה בגט כשר. כתב עוד שאמת הדבר שאמרת לו כמדומה לי שיש לך ב' שמות ואמר לך לא כי לא רצה להודיעך כלל אבל לא כתב כלל שהשבעת אותו ושנשבע על ככה. עוד בדבר אחר כתב הפך מדבריך שכתבת שעיינת בשטר כתובת אשתו וכל שטרותיו ולא מצאת לו שם אחר והוא כתב שבשטר חליצה של אשתו וכן בשטר חליצה שנתן לאשת אחיו מה"ר משה י"ץ כתב בשניהן יוסף יקותיאל ועל כל זה בקשני מאד לבלתי אכניס ראשי בענין דבר זה ושלא אסכים עמך להתיר אם תכתוב לי. והנה אם היה כדבריו שלא נשבע שאין לו שם אחר אע"ג דאפ"ה היה מכוער הדבר וחלילה למיעבד הדבר להכשיל המורה ולעשות רמאות בפסק גיטין דחשו בה רבנן טובא להזהר מהוצאת לעז עליהם ולגרום שום גמגום ופסול מ"מ אפשר הייתי דניה כמאן דאנסיה יצריה ולנקום נקמתו ממנה ולהשיב גזילו ולשלם גמולה בראשה כאשר כתב בהתנצלותו אלי. ואפשר הייתי נשמט בשביל כך מלהכנס בדבר משום כבוד אבותיו והייתי חושב באולי האמת עמו שעשתה לו התל בעקב ורמייה בנזק ובושת וייפק זממו כדרך זה דתשקול מטרפסא אך כאשר כתבת שהשבעת אותו בשבועת ספר תורה וכן נשבע שאין לו שם אחר וגם בשאר דברים מכחיש אתה אותו נאמן אתה לי יותר ממנו חלילה וחס לישבע בשוא ובשקר כדי לשלם להשיב גמול שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא אין לחוס עליו בדרך זה לכן אהובי דע לך דנראה הגט זה כשר גמור הוא אחרי שכל העולם מכירים ויודעים אותו בשם הזה יקותיאל ובכנויו קויפמ"ן ובמקום הכתיבה והנתינה ובכל הגבול ההוא איננו מוחזק כלל רק בשם הזה וכנויו לא גרע מחניכתו לבד דמכשיר אשירי בכה"ג כשהוא ידוע וניכר לכל אע"פ שהוא עולה לתורה לקרות בשם המובהק ושרי אפי' לכתחילה וכן לפום חד שנוייא בתוס' שם. כ"ש בנדון זה שכתבת שמיום בואו לארץ ההיא לא עלה לקרות בתורה רק בשם יקותיאל ואפי' לאידך שנוייא דתוס' דבעינן חניכה קרובה לשם המובהק היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד ודאי כשר כה"ג דעדיף טפי מגר ששינה שמו לשם גיות וגירש בשם גיות דכשר ונראה ודאי דשם של יהדות נגד שם של גיות עיקר טפי משם השני שע"י חולי עיקר הוא נגד שם הראשון ואין להאריך יותר כי אין צורך כל כך אך אין עליך שום הרהור ותרעומת שיצא גט זה מתחת ידך כי עשית כל צורכך שהרי השבעת אותו בשבועת התורה מאי הוי לך למיעבד טפי ואשר כתבת שיש לו מסיתים להוצאת הלעז הזה אתמהה אי יודעי ספר הם מדוע לא יחושו עצמן מגזירת ר"ת ומסכימיו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

211

רי״בסימן ריב כפרים עם נרדים הוא אהובי ידידי הח"ר זיינווי"ל כ"ץ אשר דרשתני על תרי ספיקי דדינא לפום ריהטא אשיב לך ולא בהסכמת דעתי כלל כי אם כמראה לך מקום הראשון שהוציא ראובן שם רע על שמעון ואשתכח שיקרא נראה לע"ד דאינו חייב כלל לפייסו בממון דהכי פסקינן בהדיא פ' החובל ביישו בדברים פטור ומוכח מן האשירי לשם דהוצאת דבה ושם רע בכלל ביישו בדברים אע"ג שכתבת דירד לחייו שהורע חזקתו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ולא דמי כלל למסור דבדבוריה מקלא קלי וק"ל. אמנם באשירי כתב פ' החובל דמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי. ונראה לע"ד שאין בזה מדה קבועה לבעלי הוראה היאך משערינן הפיוס אלא לפי ראות עיניהם לפי הענין ולפי הזמן ולפי המבייש והמתבייש ואם ירצה שמעון שלא להתפייס כלל ולנטור לו איבה אין איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה דמייתי ירושלמי אהא שלא יהא המוחל אכזרי הא דתימא שלא הוציא עליו שם רע אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית. וטעמא רב אית ביה לע"ד דדילמא איניש שמע באפוקי קלא בישא ולא שמע בפיוסו ולא נפיק להא האי גברא מידי חשדא:

212

רי״גסימן ריג על דבר אבן טוב שהשאיל שמעון לאשת ראובן כאשר לא היה ראובן בעיר ונגנב (ראובן) [ושמעון] מעריך האבן בדמים יקרים משום דמרגלית אין לו אונאה. האי כוזבתא דהא דמרגלית אין לה אונאה דברי רבי יודא היא ופליגי רבנן עליה וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ובר מן דין טענה של הבל היא דהא קרקעות נמי אין להן אונאה ואע"פ כן שמין אותם בצמצום דהכי פסקו רוב הגאונים וכן מהר"ם ואפי' האידנא לא מחייבינן אשה אפי' אגזילה ופקדון אלא כותבין פסק דין עליה שאם תתאלמן או תתגרש תשלם מה שנתחייבה אבל בעודה תחת בעלה לא אפי' יש לה נכסי מלוג כדאיתא מבואר במרדכי פ' החובל אבל אין לפוטרה כלל משום דאבדה ג"כ את שלה דמה בכך אין זה גדול מאונס גמור ושואל חייב באונסין. וההיא דירושלמי דנתנן במקום שנהג לתת את שלו פטור שהביאו אשירי ומרדכי פ' המפקיד היינו דוקא לשומר חנם וקמ"ל דלא מיקרי פשיעה בהכי אבל לגבי שואל דמחייב באונסין פשיטא דלא מהני מה שטען שמעון שיתחייב ראובן שיהיה כרפואות אשתו יפה השיב ראובן דאם נתחייב ברפואה מ"מ לא היה לשמעון להשאיל לאשה שדעתה קלה דבר הצריך שמירה וה"ל לאותביה שומר עלויה דהיכי דאי הוי ראובן בעצמו בעיר הוה מנטר ליה שפיר. ועוד דלא עדיף כלל ממי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דקי"ל בפרק בתרא דכתובות שהניח מעותיו על קרן הצבי אע"ג דבעלה חייב במזונות וכ"ש כה"ג דאין החיוב מבורר כל כך כי התם. הנראה לע"ד כתבתי ואם מגע לך הדבר לא באיזה מן הצדדין אל תסמוך עלי כי לא כתבתי בהסכמת דעתי כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

213

רי״דסימן ריד שלמא יסגא לחדא אהוביי נאמנים ק"ק רגנשבור"ק הלא המה הר"ר בנימין והח"ר אברלן והח"ר משה שאולמן והר' מאיר הלוי יצ"ו. אשר דרשתוני על עסק חד גברא דאשכחתון יתיה נשבע לשקר על הודאתו והוצרך לתת קנס לעירונים ולדוכוס ולשופטים עבור זה ומצד קהלכם נתפשרתם עמו כאשר ראיתי בכתב אשכנז שנתקיים ביניכס ששלחתם לידי העתקה ממנו. ועתה נסתפקתם אם יש לכם רשות להושיבו עם טובי הקהל כאשר הם יושבים לתקן צרכי רבים ובמגדר מילתא ולפקח על עסקי רבים יחידים אחרי אשר ידעתם אותו בבירור שנשבע לשקר ולא קבל תשובה וכפרת פני שמים על ככה ואם תמניעו אותו מלישב בקהל כדמבואר אם תעשו בזה נגד קיום הכתב שבלשון אשכנז שנעשה ביניהם אם לאו ע"כ תורף שאילתכם. אינני כדי?/א?י ששלחתם אלי אמנם כך דעתי נוטה שאין אתם רשאין להושיבו בקהל כדמבואר אא"כ יעשה כבר תשובה ע"פ אחד מרבותינו בעלי הוראות דכיון דברי לכון שנשבע לשקר בשביל חימוד ממון גרע מגנב וגזלן דתרתי עבדי ותלמוד ערוך פ' שבועת העדות מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גנב או גזלן שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק וטובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים במקום ב"ד קיימי כדמוכח בהדיא במרדכי פ"ק דב"ב דמדמי להו לגזירותיהם להא דכל אשר לא יבא לעצת הזקנים והשרים ולהא דבי נשיאה גזור תעניתא וכיון דהכי הוא אפילו אי הוי מפורש בהדיא בכתב קיום שביניכם שמחלתם לו לגמרי על כל דבר פשע ההודאה לשמים ולבריות חלקכם יהא לכם להתיר חלק מזבח מי יתיר מקרא מלא הוא אם יחטא איש לאחיו ופללו אלהים אם לה' י"ז יחטא מי יתפלל לו ואמרו רז"ל שבעבירות שבין אדם לחבירו אם יביא כל אילי נביות אין מוחלין לו עד שיפייס את חבירו כל שכן איפכא דחלילה שלא יהא כח הקדש ככח הדיוט ק"ו בן בנו של ק"ו דעדיף טפי ואע"פ שנתקיים הכתב בחרם ובשבועה ביניכם הרי הוכחנו דאזהרה מן התורה היא שלא להושיבו בקהל ואין החרמות והשבועות חלין אלא על דבר הרשות כל שכן שאין קנין סודר נתפס עליו. ואף כי דקדקתי בלשון הכתב וכל הלשון משמע שנתפשרתם ונשלמתם ונמחל לגמרי מה שיש בין כתה לחבירתה ר"ל כל דבר הנוגע בעצמיכם שהרי בתחילת ההסכמה כתוב בלשון אשכנז וז"ל או"נ ו"ר ריכ"ט זיי"ן גנצליכ"ן מי"ט אנדר"ן ובסוף כתב ג"כ ממש ניכ"ן מעלד"ן או"נ הב"ן זמל"ן או"נ וואל"ן גיג"ן אייננד"ר. כל אלו הלשונות אינם תופסים אלא מה שנוגע ביניכם אבל מה שנוגע לשמים אין הלשון תופס. וזכר לדבר הא דתנן בהכותב נדר ושבועה אין לי עלייך ועל יורשייך ולא על הבאים מכחך הוא אין יכול להשביעה אבל יורשים משביעין אותה אלמא אפי' התם דיורשין מכחו קאתו אפ"ה מפלגינן דבריו ואמר דלשונו אין תופס רק לפוטרה ממנו וכל שכן וק"ו בנו של קל וחומר לגבוה אע"ג דפסקינן התם כאבא שאול בן אימא מרים דבין נקי נדר בין בלי נדר מדינא אין יורשים משביעין אותה אפשר התם הטעם משום דיורשין מכחו קאתו כדפירשתי ואף כי אשירי כתב התם לדעת רב אלפס דבנדר ושבועה אין לי עליך מודה אבא שאול כסתם מתני' ולא קאמר אלא בלא נדר ונקי נדר ונ"ד כאין לי עליך דמיא כדפירשתי הואיל ונכתב גיג"ן איינדי"ר. כתבתי לכם בדרך תשובה על שאלתכם לא בפס"ד ביען כי לא שמעתי דברי שכנגדיכם. נאם הקטן והצעיר שבישראל: ?סימן?

214

רי״הסימן רטו שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר ישראל יצ"ו. ע"ד האשה כלתו של ליברמ"ן אשר השבתיך כבר עלי ועתה כתבת לי שנית לדקדק יותר ולצדד להתיר כי קשה עליה להמתין עד סיון הבע"ל תמיהני קצת הלא איננו זמן גדול ואף כי אינני יודע לחדש מאחר שכתבתי כבר אכן יפה כתבת דכיון דאינו רק גזרה דרבנן שאין להחמיר בה כ"ה לכך הדבר תלוי בידיעתך וראות עיניך אם הדברים נראין לך דליכא למיחש בהאי דוכתא דאתי לידי תקלה שלפ"ד תעמוד היא בחלימתה אם יצא הדבר מת"י להיתר יצא אין מערער עליך ואם ח"ו יקרא עליך ערער תמצא שאהיה בעזרך מזה אין להאריך יותר. ואשר שאלתני על ההוראה שבאת לידך דנמצאו כמו שתי מרות ולפי מה שציירת נראה שבמקום דבוקים בכבד כמו רוחב אצבע היו כאחת ולאח"כ נתחלקו לב' כיסין ולפי דעתך היה לאסור אפי' אי הוו שפכי להדדי משום דלא שרינן בהכי אלא בחדא דמתחזי כתרתי וגם נראה לך להחמיר בב' מרות כאשירי ומיימוני ומהר"ם דפליגי ארב אלפס ור"י מדורא וחביריהם. דע כי גם דעתי מסכמת להחמיר בב' מרות כגאונים המטריפים דגם התוס' דמימיהם אנו שותים סברי דנטלה המרה טריפה כדאיתא ריש פ' א"ט וא"כ ה"ה אימ שתכחי תרתי דכל יתר כנטול דמי לכ"ע ומהר"ם ואשירי דבתראי הוו אין לבטל דבריהם מדברי ר"י מדורא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ואי נהגינן כר"י מדורא במילי דאיסורא להתיר במילי דטרפות לא קים לן תדקדק במ"ש בענין בהמה שנחתכו רגליה ובענין סמפון דאינקב לחבירו תמצא שכתב נגד הגמ' מ"מ אינני כמשי' את ארי. אמנם מה שבדעתך דאפי' אי שפכי להדדי לא מהני לא ידענא מנ"לך דכה"ג לא מקרי מתחזי כתרתי הואיל ובמקום דיבוקו בכבד נראין כאחת. ותו נראה דכה"ג אפי' אי לא שפכי להדדי לא חשיב יתירות הואיל וברוחב אצבע במקום דבוקו ושרשו אחת הן יש לדמותו להא דאמרינן פא"ט גבי שני בני מעיים היוצאים במקום אחד בסמוך זה בזה דאיכא למימר אפי' אם הם מחולקים כל אורכן רק שבסוף כלים באצבע דחזרו וערבו כשירה ונראה דכ"ש אי ערבי בתחלתן כאצבע ואח"כ מתחלקין דחשיבי חדא אפי' למ"ד דסבר דבעיק הדרי וערבי בסמוך אצבע ונהי דאין מדמין בטריפות מ"מ נקטינן סברא מהתם דהא קמן החבורים נקטו נמי האי סברא דבזעינן ליה אי שפכי להדדי במרה מתרי בועי: ?סימן?

215

רי״וסימן רטז ומה שכתבת על שני ושלישי אי איכא שום חשש איסור אם תחלוץ לפניו. נראה דאין כאן בית מיחוש וכן עשיתי מעשה עם קרובי מהר"ר יודיל בן מהר"ר שלום ז"ל שהיה עמו שני ושלישי וישבנו יחד בחליצה האמת אמרתי לו בפעם ההיא דיש לחוש לדר"א דפסל שלי ושלישי כדאיתא פ' ז"ב ונהי דלא קי"ל כוותיה מ"מ הא במרדכי בההוא פירקא מוכח דהנשואין שני במת אחין או בנות אחיות כשרים ואעפ"כ צריך ליזהר שלא יעידו לכתחלה דיש לחוש לב"ד טועין הא קמן דאפי' לגבי ממון חיישינן כ"ש לענין איסורא י"ל דשאני התם משום דתלמודא קאמר סתמא בעל כאשתו ולא מפליג בנתרחק קצת יש לחוש לב"ד טועין אבל כאן יש גאונים דפסקו דאפי' ראשון ושלישי כשר כ"ש דלא טעו אינשי בשני ושלישי. נאם הקטן והצעיר שבישראל: ?סימן?

216

רי״זסימן ריז ואשר דרשתני על מה שנתפשט המנהג שאחד תובע את חבירו בשביל אחר ואין הרשאה בידו רק שאומר שרוצה להתערב הרשאה וכופין את הנתבע לדון ע"י כך ותמיה אתה בדבר כיון דכתב הרמב"ם דאפי' הבא בהרשאה גמורה אין כופין את הנתבע אלא שתק"ח כדי לאיים על הנתבע א"כ כ"ש מי שאין לו הרשאה שאין כופין עכ"ל שאלתך. נראה דאין לתמוה על מנהג זה דבמרדכי פ' מרובה בשם רבינו יואל וכן באשירי פ' הגוזל קמא מוכח בפשיטות דל"ל ההיא דרמב"ם דכתב אהא דקאמר תלמודא כל אדרכתא דלא כתבו בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא דמצי למימר לאו בע"ד דידי את. ומקשה אמאי לית ביה מששא הואיל ושלוחו ש"א כמותו למה יתנו ב"ד יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין. ומתרץ דהא דאמרינן דלא מהני הרשאה לכוף את זה לדון היינו היכא דמית ונפלו נכסי קמי יתמי ואשירי מתרץ דחיישינן שמא ביטל זה ההרשאה ונמצא הנתבע מפסיד משמע דכל היכא דליכא למיחש לפסידא דנתבע כופין אותו לדון דשלוחו ש"א כמותו ולפ"ז יש ליישב המנהג שפיר דכיון דקי"ל דזכייה מטעם שליחות אתרבאי א"כ דזכין לאדם שלב"פ ה"נ נעשה שלוחו שלא בפניו לטובתו דזמנין טובא דאתרמי דהתובע אינו בעיר והנתבע רוצה לילך למרחקים ושוב לא יוכל להכריחו לדין או כגון אם אחד מחזיק בשל חבירו שלא בפניו שאין מוחין בידו אם יש לו אוהב או קרוב שרוצה להתערב הרשאה שלא יפסיד הנתבע כמו שהוא דן עמו נראה דמנהג יפה הוא לב"ד לתת יד לתובע להכריח הנתבע ודין תורה הוא להציל העשוק מיד עושקו וכעין זה כתב נמי אשירי פ' מרובה בשם בעל העטור ותשובת רב אלפס דעבוד רבנן תקנתא בהרשאה כי היכי דלא ליפסדו אינשי ממונייהו. אמנם הנ"מ דרואין ב"ד שהוא טובה וזכות לבע"ד שהוא אינו כאן אבל אם הוא בענין זה שזה הרוצה להתערב הרשאה כוונתו מחמת מריבה ומחמת קנאת הנתבע או כדי להבהילו לתת לו ממון פשיטא בדרך זה לית מששא בתביעתו ואכל כה"ג נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות נאום הקטן והצעיר שבישראל. כן השיב למה"ר אליה:

217

רי״חסימן ריח במותב תלתא בי דינא הוינא ואתא לקדמנא ר' גרשון ב"ר שלמה והעיד בת"ע עפ"ה בואם לא יגיד איך שדבר עם הנ"ר מיכל שראנ"ץ ואמר הרבה דברים הולכות במדינות על אביך ואמך שהרגתם הנ"ר דוד בר' יעקב בעלה של מרת אסתר ב"ר אברהם. והשיב איך שהנ"ר מן מבער"ן נדר לו שו"ק שיביא לו כתב עדות מאביו או מאמו והוא אומר שרוצה להביא עדות מהם מתי שיוכל לחקור והדברים האלה נדברו ביום השבת ולמחרת הלכתי עם הנ"ר מיכל הנ"ל וב' אנשים יהודים עמנו חוץ לעיר לדרכינו ואמרתי לר"מ הנ"ל מסתמא ודאי שמעת כבר בהיותך אצל אמך איך נתגלגל הענין עם אותו ר"ד הנ"ל בחסדך תגיד לי והשיב לי ונשבע שבועות גדולות ששאל את אמו כמה פעמים ואמרה לו איך שהקולות בכל המדינה רק עליה ועל בעלה שהם חייבים באבידתו שלא נודע להיכן בא. והשיב לי ר' מיכל הנ"ל שלא שמע מאמו רק שאמרה לו איך שאותו ר"ד רכב על סוס והיא ובעלה זנווי"ל שראנ"ץ ובנה הקטן ובתה הקטנה הלכו עמו מעיר נויי"א הויז"ן לילך לפראג ובנה הקטן הנהיג אותו הסוס שרכב עליו אותו דוד הנ"ל במתג והיא ובעלה הלכו מאחוריו דרך קצר ואותו דוד הנ"ל נפל מן הסוס לארץ והיא ובעלה ממהרין לילך ולסייע לו ולהגביהו על הסוס והיו סבורים שתשש כחו מחמת חלשות והיו מדברים עמו וראו אותו שהיה מת:

218

רי״טסימן ריט יהא שלמא רבא לגברא רבא מאלוה רבא מה"ר אליה יצ"ו ידיע להוי לכבוד מר ששמעתי מר' מיכל שרא"נץ איך שאמו אמרה לו המעשה של הנ"ר דוד קונטע"ל ז"ל כך אמרה לו אני ואישי ובני יצחק ובתי הלכנו עמו מק"ק בודווייז"א והנ"ר דוד רכב על הסוס ובקש בני יצחק לנהוג את הסוס ברסן וכן עשה ועוד יתר דברים ספר לנו כשבאנו אל היער שבין בודווייז"א לנויי"א הויז"ן אז בני נהג הסוס ברסן ואני ואישי עכבנו אחריו כמטחוי קשת או יותר ובין כך הסוס כשל והוא נפל מעליו וכשבאנו אצלו וראינו ששכב על הארץ אזי חרדה אחזתנו ואמרנו לבננו ודאי חלשות אחז אותו והוא אמר לא אלא הסוס כשל ונפל לארץ ואח"כ רצינו להגביהו מן הארץ וראינו בו שמת מזה אין להאריך כי יותר לא שמעתי וג"כ לא שמעתי מהאשה עצמה אלא מבנה שמעתי שאמרה לו כך. ושלום מאת אהובך יוסף בר' יצחק ז"ל:

219

ר״כסימן רכ צנא מלא פלפלין עלכל קוץ תילי תילים אהובי האלוף מה"ר אליה יצ"ו. ע"ד עגונה מרת אסתר אשת ר' דוד ראיתי כתב העתקת הגאון מה"ר יעקב יצ"ו שדעתו נוטה להחמיר ותולה שריותא בדעתי העבודה מה ידעתי אשר הוא לא ידע רבי ל"ש ר' חייא מנ"ל. אמנם מפני תקנות עגונות אעשה חלקי והנלע"ד אכתוב כאשר כתב הרב יצ"ו ודקדק מדברי הרמב"ם דהקטן אינו נאמן אלא כשמעיד לאלתר מדנקט רמב"ם עכשיו באנו מהספד פלוני יפה דקדק דאין ליישב ברווחא אמאי נקט מעכשיו אי ס"ל דלאחר זמן נמי הוו נאמנים. והא דכתבת דדעתך לומר דנקט עכשיו אנו באים לרבותא דאפי' אי אמרו עכשיו צ"ל כך היה מעשה אבל לעולם אפי' בלא עכשיו נמי מהימני אין נראה כלל דנקט עכשיו דוקא משום לאשמועינן רבותא ולא משום גופא דא"כ גבי נכרי מסל"ת אמאי לא נקט נמי עכשיו וישמיענו רבותא דאפילו קאמר עכשיו צריך להיות מסל"ת ולא לשם עדות ולשון המשנה נמי משמע הכי פרק בתרא דיבמות דתנן אפי' שמע מן התינוקות הרי אנו הולכין לספוד וכן בתלמוד התם מפרש הרי אנו באין מהספד פלוני משמע דלאלתר קאמרי ורמב"ם לשון התנאים ואמוראים נקט ואזיל ואין לומר דלאו דווקא נקט בלשון לאלתר וה"ה לאחר זמן הא כתב מרדכי פ' א"ט גבי נפלה לאור ונכמרו בני מעיה דכ"מ דנווכל לומר דלשון התנא דוקא לא משוינן ליה לאו דווקא. ומאי דכתבת דלפום ריהטא קשה מילי אהדדי דבתחלה קאמר דאין מעידים מפיהם ולבסוף קאמרינן מעידין תמיהני טובא עלך דלא ידענא מאי קשיא כלל דהא דקאמר מתחלה אין מעידין מפיהם היינו כשאין נותנין טעם ומשל לדבריהם אלא אומרים מת בסתם ואפי' קאמרו לאלתר מת לא מהני אבל כשנותנין טעם ומשל לדבריהם כמי שמסל"ת כגון הרי אנו באין מהספד פלוני או משלים וטעמים כיוצא באלו וקאמרו נמי עכשיו מהני והכי פריך תלמודא ודלמא קמצא בעלמא שכיב להו ומשני דאמרי כך וכך ספדני הוו אלמא דבעינן אמתלא ומתני' נמי הכי דייקא דתנן אפי' שמע מן הנשים איש פלוני מת דיו רי"א אפי' שמע מן התינוקות הרי אנו הולכין כו' ר"י מוסיף את"ק דת"ק נקט דוקא נשים דבני דעת נינהו ואתי ר"י למימר אפי' תינוקות שאינן בני דעת אבל מ"מ צריכין לתת משל וטעם לדבריהם ושיהיו כמסל"ת אבל אי לא"ה אין מעידין והיינו דמסיים רמב"ם ע"פ הדברים האלו וכיוצא בהם ר"ל דלאו דוקא במסיחין מן ההספד אלא אף מסיחין מאורעות אחריני כה"ג מועיל ג"כ ומהימני כל כמה דלא אמרי רק מת סתם ותו לא. ומה שבאת לדקדק מדלא נקט רבותא דאפי' הן עצמן בלא עד מפיהם אין מעידין ש"מ דס"ל דדוקא בעד מפיהם לא מהימני אבל אינהו גופייהו מהימני לעולם נראה דלאו דיוקא הוא כלל כה"ג למגמר מיניה פסק או הוראה דהרמב"ם אגב סיפא נקט הכי משום דבעי לאסוקי עלה הרי ששמעו מן התינוקות שהם אומרים כו' עד ה"ז מעיד מפיהן ע"פ הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו עכ"ל. דרבותא טובא היא דאפי' עד מפי התינוקות מעיד להכי נקט נמי ברישא דמילתא בעד מפי עד ולא כמו שדקדקת מדכתב והרי שמעו לשון רבים דאדרבה דוק מסיפא להיפך דנקט תרי זימנין לשון יחיד ה"ז מעיד ולא נקט הרי אלו מעידים ובטופס ישן מצאתי כך ה"ז מעיד וכן בשאר טופסים שבידי. ותו נראה דלאו רבותא ודאית הוא למנקט שהן עצמם מעידים דאשכחן אדרבא קולא טפי במעיד מפי אחרים מבמעיד הוא עצמו כמ"ש רמב"ם בתר הכי דמעיד מפי אשה או עבד סגי במה שאמר ששמע מהן שמת וא"צ יותר וכשמעיד אני בעצמי ראיתיו מת שואלין אותו היאך ראית וא"ת דהתם אי אפשר למעיד מפי אחרים לשואלו היאך היה שהרי הוא לא ראה המעשה מ"מ הואיל ואשכחן חומר במעיד מפי עצמו דליתא במעיד מפי אחרים ולא אמרינן כיון דבמעיד מפי אחרים סגי בלי דרישה ושאלה וכ"ש דליהוי כמעיד מפי עצמו דלא נצריך שאלה ודרישה מדלא אמר הכי א"כ ליכא לאקשויי דישמיענו רבותא כדלעיל דלא רבותא ודאית היא וק"ל. לאהבתך הארכתי לך בזה אע"ג דודאי לא דייקי בהני דיוקי ובהני שינויי דפסקינן הוראות ובמאי דבעית למימר דלאלתר דנקטו הגאונים ר"ל שהקטן יעיד שראה המת לאלתר ואז יכול להעיד אפי' לאחר זמן. אגב חורפך לא עיינת דחדא דכבר כתבת דלשון המשנה והגמרא משמע להו להוני גאונים מדקאמר הרי אנו באים דאל"כ מנ"ל לחלק מדעתו בין לאלתר ולאח"ז ולשון המשנה והגמ' לא קאי אלא אהגדת לאלתר ולא אראייה לאלתר. ותו דכי דייקת בא"ז מוכח דלאו בהכי איירי דכתב בשם ראב"ן דקטן מסל"ת לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כתב דאפי' לאח"ז סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסל"ת אבל במתכוון להעיד לא סמכינן עליה אפי' להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו משא"כ בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים המנוהו רבנן אפי' להעיד עכ"ל. מלשון זה נראה להוכיח דלאלתר דקאמר בתחלה ר"ל שמעיד לאלתר אחר ראייתו ואין ר"ל שראה המת לאלתר אחר מיתתו כמו שאתה רוצה לפרש מדקאמר דראבי"ה מתיר אפי' לאח"ז ודוקא במסל"ת אבל במתכוון להעיד אינו נאמן אפי' להעיד בגודלן אי אמרת בשלמא לאח"ז דקאמר ר"ל להעיד לאח"ז הראייה שפיר מסיים עלה אבל במתכוון להעיד אינו נאמן לאח"ז להעיד אפי' בגודלו כלומר לא מיבעיא דאינו מעיד לאח"ז בקטנותו אלא אפי' אם יעיד לאח"ז בגדלותו אינו נאמן אלא אי אמרת דלאח"ז ר"ל כמו שפירשת שראה המת שני ימים אחר מיתתו וקאמר עלה דאם מתכוון להעיד אינו נאמן על כך מאי האי דמסיים עלה אפי' להעיד בגודלו הא לא אמר מידי במה שהוא מעיד לאח"ז ומה שייך חדוש דמעיד בגודלו להך מלתא דלא ראה המת מיד אחר מיתתו. ותו מאי האי דמסיים נמי עלה משא"כ בשאר מילי דרבנן ולפי פירושך מה שייך הך חששא דלאח"ז בשאר מילי דרבנן דדוקא גבי עדות אשה דמת בעלה מנינו לחלק בין ראה אותו מיד אחר מותו ובין ראוהו אח"כ אבל בשאר מילי דרבנן כגון בדיקת חמץ ותחומין איך יתכן התם לחלק וק"ל. ומה שהבאת ראיה מפ' הגוזל מדלא פריך אקטן והא אפי' במסל"ת לא מהימן אלא לאלתר תשובתך בצדך כההיא דא"ז דלעיל דדוקא בעדות אשה מחמרינן ובעינן לאלתר למאן דאית ליה ולא בשאר מילי דרבנן כמו שמחלק ראבי"ה לענין מתכוון להעיד ה"נ מחלק ראבי"ה לענין לאלתר ובלא"ה לאו דיוקא הוא כולי האי דלכך לא מקשה הספר מלאלתר משום דמצינו לתרץ בלאלתר ואע"ג דסתמא קתני דהא בדוכתין טובא וסגיאין טובא משני תלמודא הב"ע הכי והכי אע"ג דסתמא קתני. ומההיא דפ"ק דב"מ אין ראיה דהא דפריך תלמודא התם מדלא מפליג ע"כ איירי לזמן מרובה דהיינו משום דאשכחן תנא דמתני' דגטין דמפליג בהדיא ותנא לאלתר ולהכי דייקינן מדהאי תנא לא פירש ולא מפליג ע"כ סבר אפי' לזמן מרובה אבל כל היכא דלא אשכחן תנא בעלמא דמפליג בין לאלתר בין לזמן מרובה ליכא למידק מידי ובההוא דנחיל של דבורים לא אשכחן תנא דמפלג בה ותו לא הוה מצי לאפלוגי בה דאי הוה תני לאלתר ה"א דאשה נמי בעי לאלתר והא ליתא. ומה שדקדקת מדנקט אשה וקטן יחד משמע דדין אחד להן במסל"ת אפי' אי מודינא לך אהך דיוקא מ"מ הא כתיבנא לעיל מההיא דא"ז דבשאר מילי דרבנן לא בעינן לאלתר בקטן מסל"ת מכל הלין נראה כמ"ש מה"ר יעקב שי' דאין לסמוך על עדות הילדה כיון דלאו לאלתר הסיחה דבריה ואע"ג דראבי"ה מכשיר אפי' לאח"ז מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר והכי פסק מהר"ם בתשובתו ג"כ אעדות דבתרי לישנא דאזלינן לחומרא אמנם מ"ש דאין לסמוך על העד שהעיד מפי אמו הואיל וכבר יצא מן הכלל וכפר בעיקר וא"כ עבר על כל עבירות שבתורה ופסול לעדות מדאורייתא וכיון דפסול לעדות מדאורייתא א"כ פסול הוא לעדות אשה אע"ג דחזר לדתינו מ"מ לא חזר בתשובה שלימה וכ"כ מהר"ם בתשובת המיימוני עכ"ל דברים הללו לא מחוורן לי לגמרי דמ"ש דכיון דלא חזר בתשובה שלימה פסול הוא לעדות אשה נראה להוכיח מאותה תשובת מהר"ם דמהר"ם לא סבר הכי דאותה תשובה איתא במרדכי שלנו פ' האשה בתרא ממש כמו בתשובת המיימוני וז"ל בסוף התשובה וכ"ש התועב הזה וכיוצא בו שטובלים ושרץ בידם והדבר ידוע שאין מחזיקין עצמן יהודים אלא כדי שיתנו לו לאכול ושיוכלו לגנוב ולעשות כל תאותם דודאי פסול לעדות הוא ובהא כל אפין שוין דכיון דאידי ואידי פסול לעדות נינהו דאזלינן בתר רוב דיעות ושריא איתתא לאינסובי ע"פ שלשה הנכרים המסל"ת ואין דבריו של ע"א פסול במקום שנים ואפי' לזות שפתים ליכא עכ"ל מהר"ם מדכפל ושלש מהר"ם לתת טעם אמאי לא מהימן ע"א הפסול שמעינן דע"כ ס"ל דאע"ג דאותו התועב וכיוצא בו פסולים משמע אין פסולים מן התורה וכשר הוא לעדות אשה להתירה דאי ס"ד דרשע הוא מן התורה ופסול הוא לעדות אשה להתירה א"כ מכיון דהוכיח מהר"ם דלא מקרי בעל תשובה שלימה עד דחזינן מיניה דעביד תשובה מעליתא כהנך דמייתי ממלוה רבית ומשחקי קוביא וכיוצא בהן מה צריך תו לומר דבהא כל אפין שוין דאזלינן בתר רוב דיעות ואין דבריו של ע"א פסול במקום שנים פשיטא ופשיטא דהך עד פסול אפי' במקום חד ליתא דכיון דרשע דאורייתא הוא כה"ג ופסול לעדות אשה אף להתיר בלא הכחשה היאך נעמידנו אפי' כנגד אחד מסל"ת דאיהו כשר לעדות אשה בלא הכחשה ומאי לזות שפתים הוי שייך הכא כיון דאינו נאמן אפי' להתיר בלא הכחשה ודאי אינו נאמן לאסור דע"כ לא פליגי ר"מ ור"י ור"ש פ' האשה בתרא אלא בצרה דסבר ר"מ דנאמנת ואסורה אע"ג דאינה נאמנת להתיר והיינו טעמא משום דמוכח מלתא דקושטא קאמרה שהרי אוסרתה אבל בחמותה ובת בעלה ושאר נשים דאינן נאמנות להתיר לא אשכחן שום תנא בעולם דסבר דנאמנות לאוסרה כיון דאין נאמנות להתירה ואפי' בצרה פסק הרמב"ם ואשירי דקי"ל דאינן נאמנות לאוסרה אלא ע"כ מדהוצרך מהר"ם להתיר משום רוב דיעות ע"כ סבר משום דעד פסול כה"ג לאו רשע דאורייתא מקרי וכשר לעדות אשה להתירה כיון דחזר לדתינו אמרינן דהרהר בלבו לעשות תשובה גמורה ומכיון שהרהר בתשובה חשיב צדיק כדאמרינן פ"ב דקדושין ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר בלבו לעשות תשובה אלא מדרבנן פסול עד שיעשה תשובה מעלייתא והא דכתב מהר"ם באותה תשובה וז"ל ולעולם הוא בפסולו עד שיתברר הדבר שעשה תשובה שלימה כדאמרינן פ' ז"ב אין להוכיח מדקאמר לעולם הוא בפסולו כלומר שלא יוכשר לעדות אלא עודנו פסול ומדרבנן וכיון דאינו פסול אלא מדרבנן הוצרך מהר"ם להאריך ולומר לנו דאין דבריו במקום שלשה נכרים אע"ג דאינהו פסולין לשאר עדות מן התורה דמ"מ הואיל ועד פסול הוא אזלינן בתר רוב דיעות בעדות אשה. וגם היה לדקדק בעדותו של יוסף ב"ר יצחק ששלח לך הכתב אם שמע שמועתו ממיכל שרנ"ץ שספר אותו מיכל הדברים ומסל"ת ואם היה כך הוי עדות כשירה ואפי' אי משוינן ליה פסול מדאורייתא כמו שפסק הרמב"ם להדיא דלא גרע מגמסל"ת ואם ימצא שלא היה מסל"ת מ"מ מהך דתשובת מור"ם היה נראה דהאי איתתא שריא לאנסובי ע"פ עדות של מיכל שרנ"ץ אע"ג דלא חזר בתשובה שלימה אלא דלבי נוקף להתיר מטעם זה דלכאורה משמע דכה"ג פסול מדאורייתא ולכך לא מלאני לבי להתיר על דעתי לחודיה ובעינן מינך אהובי שאם יזדמן שליחות לההוא אשלי רברבא מהרי"ו י"ץ. שתעניק לו דברי אלו אם יסכים עמנו להתיר תו לא צריכנא למידי ואם עוד יסתלק מהוראה זו אזי אהובי הואיל והתחלת במצוה גמור אותה ושלח דברינו עוד לשני תופסי ישיבה שהן מוחזקים לבעלי הוראה בדור הזה אם יסכימו להתיר הנני נמנה עמהם להתיר ונמטייה לכל חד מינן שיבא מכשורא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

220

רכ״אסימן רכא שלומך יסגא לחדא. גברא דלבושיה מדא אהובי עמיתי מה"ר ישראל יצ"ו. מ"ש לי מההוא עובדא מאיתתא חדא דאסהיד לה מיכל שרנ"ץ דמת בעלה דדיינינן עלה מהרי"ו ואני ובאת להוכיח דפסול דאורייתא דעביד תשובה אבל לא תשובה מעלייתא דעדיין פסול הוא מדאורייתא ופסול לעדות אשה מההוא מתני' פ"ק דר"ה דתנן אלו הן הפסולים משחק בקוביא כו' ומוקמת לה דהתנא ר"ל באלו הן הפסולין אפי' אי עבדי תשובה דלאו מעלייתא כדמפרש פ' ז"ב ומתוך כך באת לדקדק הא דדייקינן מההיא מתני' דגזלן דדבריהם כשר לעדות הא דאורייתא פסול איירי נמי בכה"ג דעבד תשובה דלא מעלייתא טובא וטפי אית לן לתמוה עלך שתכתוב דקדוקים אלו למרחקים דמעיילת פילא בקופא דמחטא כדי לסתור הדין היכי דמורה במידי בלשון התנא דאיירי שעשו תשובה כל עיקר הא תנא דמתני' פ' ז"ב נמי לא מפרש מידי באלו הן הפסולין דתנא התם דאיירי בדעבד תשובה כל עיקר אלא תנא דברייתא מפרש להו התם וכדמוקמינן נמי מתני' דר"ה בדלא עבד תשובה כל עיקר אפ"ה אשמעינן חידוש טובא דהנהו לא פסילי אלא משום דחשידי אממונא ואמאי נחשדינהו שיעידו שקר בקידוש החודש ונוכל לומר דלעולם קים ליה לתנא דהיכא דעבד תשבה אע"ג דלא מעלייתא כשר לעדות אשה כמו שרציתי להוכיח מלשון תשובת מור"ם ולכך איירי דוקא בדלא עבד תשובה כלל משום דרוצה להשמיענו זה הכלל כל עדות שהאשה כו' דגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דאורייתא פסול דמדאצטריך לאשמעינן. דהני דדבריהם כשרים מכלל דמדאורייתא פסולין ודלא כחד מ"ד פ"ב דיבמות ואי הוו איירי בשעשה תשובה קצת הוי הך דיוקא טעות וק"ל וכמו שסתרת את עצמך נמי דפשוט אפי' לתינוקות הוא. ואע"פ שחזרת להחזיר הוכחתך ממאי דפריך תלמודא פ"ב דיבמות ממתני' דהתם ארב מנשיא ולא מוקי מתני' בשעבד קצת תשובה ורב מנשיא בדלא עבד תשובה כלל לא יכולתי לעמוד על דעתך היאך הבאת הקרסים מיבמות בלולאות דר"ה לחברם להיות אחד דלפי דעתי ביבמות לחודיה תקשה דע"כ צריך אני לומר בלתי הוכחתך מר"ה דר"מ איירי בדלא עבד תשובה כלל כל עיקר דאל"כ גזלן דאורייתא נמי וא"כ מה פריך עליה ממתני' לוקי מתני' בדעבד קצת ותו תקשה לך אמאי לא מוקי מתני' בדעבד תשובה גמורה וכ"ת א"כ מאי למימרא דלאו לדיוקא ממתני' התם דלגופיה איצטריך דלא ישאנה אלא ע"כ משמע ליה לתלמודא מתני' בסתמא דלא עשה תשובה כלל א"נ לגבי רשע במזיד ברציחה כה"ג בעינו תחלתו וסופו בכשרות והאי מעיד מאי דחזא בעת שהיה רשע גמור אין להאריך יותר מזה. גם מאי דאייתית מפ"ק דחולין מההיא דרב ענן לא ידענא מאי קאמרת דאוקימתות די והותר אשכחן בר מדידן כגון מומר לט"ז בשביל יראה או אהבה או לא עט"ז בדבר שחייבין כרת ומיתת ב"ד ומה הבאת ראיה ממומר שהפקיר כיחו דליכא התם אלא אומדנא בעלמא אבל מי שחוזר לדת האמת ע"י טבילה ותעניות ומלקיות וכופר בע"ז בפה מלא ואמרו רבנן כל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה אלא דחיישינן שמא אין לבו שלם בתשובה וכוונתו לאיערומי כדי שיוכל למצואתאותו כמ"ש מור"ם בתשובתו אכה"ג רצית לומר דחששא זו מדרבנן הוא ושכתבת דמ"מ מומר לתיאבון הוא או חשוד על העריות הוא אם פסלת כל הריקים ופוחזים שבמדינה זו ואהא לא דיינינן אך כל מו"מ דידן לא הוי אלא תשובה דלאו מעלייתא פוסל מדאורייתא או מדרבנן. ואשר השגת עלי במאי דכתיבנא דכיון דהוא פסול להתיר משום דעדיין רשע דאורייתא הוא א"כ כ"ש דפסול לאסור וחלקת משום דלהתיר איכא חזקת א"א כנגדו והבאת ראיה מן התוס' פ' האשה שלום לא מיבעיא דלית לך ראיה מהתם אלא אדרבה יש משם ראיה לדידי ואתה חתכת הדבור לשנים ושלחת לי חלק האחרון ואני אכתבנו לך כולו ואפרשנו באמת ויושר וז"ל בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מספקא ליה לרבינו יצחק אי דוקא בתרומה דרבנן א"נ בתרומה דאורייתא דמוקמוה אחזקתה דדייקא ומנסבא ועל צרתה אין להאמינה דמוקמוה אחזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין כו' ע"כ ברם הכי הוא הפשט אי איירי בתרומה דאורייתא א"כ שבקינן להו למיעבד תרי קולי אדאורייתא דסתרי אהדדי דנישאת לאחר בחזקת שהוא מת ואידך אוכלת בתרומה בחזקת שהוא חי ומתרצינן דלתרווייהו אית להו חזקה הך נישאת משום חזקה דדייקא ומנסבא והך משום חזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין דמטהרין לתרווייהו מטעם חזק' דכל חד וחד הא קמן דאיכא חזקה להתיר כמו לאסור ואע"ג דמ"מ יש לחוש לחומרא טפי מקולא בההיא דס"ד דאזלינן בתר רוב דיעות דאייתיתא לראיה מ"מ בנ"ד אי הוה רשע דאורייתא פשיטא דאין שומעין עדותו דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ולהתיר איכא מ"ד ומכשר ליה. ומה שחלקת משום דלהתיר חיישי' דלמא שקיל ארבעה זוזין ואסהיד שקרא אבל לאסור מאי איכפת ליה תימא צרתה או חמותה שכרוהו או איהו גופיה סני לה ולקרוביה או כמה אמתלאות שמצינו בדבר ושפיר דייקינן אהא דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בצרה אי נאמנת לאסור ולא פליגי בכל הנשים שאינן נאמנות להתיר אי נאמנות לאסור וע"כ דהיינו טעמא דפשיטא שאין נאמנות ודוקא צרה משום שאסרה על נפשה נמי מהימנינן לה טפי. ומה שהשגת דברי מהתם תימה דלא מצי' לדקדק מלשון הגמ' משום דנקט כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא דמשמע כשר לגמרי יפה כוונת. ומינה נמי דייקינן הכי להשיג עליו אך מה שסתרת אותו מפ' הדר דקרא ר"ג לצדוקי תועב אע"ג דאינו לגמרי לא דקדקת יפה בדבריו דאיהו לא כתב אלא משום דאי חשיב ב"ת מדאורייתא לא הוי קרא ליה תועב משום אזהרה לא תונו כדאיתא פ' הזהב והך לא שייך גבי צדוקי דלאו ב"ת הוא וקרינן ליה ודאי תועב משום דפוקר בכמה מצות ומ"מ לא היה כל כך ראיה דכיון דלא יצא י"ח בתשובה מדרבנן א"כ אינו מקיים דברי חכמים וכל שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע כדמוכח פ"ק דנדה גבי עד שלישי דצנועות לא דקדקת בדבריו בהא דכתב מור"ם באותו התועב היה ג"כ מסל"ת ונראה דדחיק טובא מנפשיה בהא דצרתה דכולה תשובה לא משמע הכי ותו הא דקאמרינן התם דיכול הוא לחזור קודם שנחקרה עדותו בב"ד ומייתי ראיה מתוספת דסנהדרין ואי הוי כבר מסל"ת איך שומעין לחזרתו במתכוין לחזור ולהעיד. אך מ"ש דאין לי ראיה ממ"ש מור"ם בתשובה משום דאיכא למימר דמסופק ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא יפה כוונת בזה וכך אמרתי לאחד מחבריי כשקריתי עמו תשובת מהרי"ו דבריו האחרונים כששלחם לי מהר"א דפראג היה נראה לנו דדחיק ואוקי לנפשיה אמר לי למה כתבת דלבך מקפך להתיר הלא ראייתך ברורה לפי דעתי אמרתי לו מהאי טעמא דילמא מהר"ם מסופק הוא כדלעיל מינה ספק דאורייתא אית לן ביה אי כשר אי פסול הוא השיב לי א"כ אין לך ראיה כלל אמרתי לו לכך כתב ראייתי מדהוצרך מהר"ם לכפול ולשלש דבריו בתחלה כתב דתרווייהו פסולי עדות נינהו ואזלינן בתר רוב דיעות וכפל ואין דבריו של אחד פסול במקום שנים או שלשה ואפי' לזות שפתים ליכא אי הוה הוא פסול דאורייתא אפי' בספיקא לא הוה צריך להטעים לנו כ"כ דבריו שנאמין לנכרים מסל"ת טפי מיניה ומ"מ אדיוקא דכה"ג לא רציתי לסמוך למעבד עובדא להתירא וגם איסור לא רציתי לומר בה משום דלב כולנו יודע דמת אותו האיש וכאשר בא אלי אחי האשה שהוא בגבולינו והביא מה"ר זימלן עמו להפצירני מאוד לחוש על עיגון אחותו לא היה יכול להוציא מפי לא היתר ולא איסור כלל אז בקשני שאתן לו העתקות מן העדיות והעתקות מכתב מהר"א הראשון ומכתבי ומכתב מהר"א מפרא"ג ובקש מהר"א הנ"ל להוליכם עמו לארץ לועז אולי ימצאו לו שם בעלי הוראה מתירין ונתרציתי לו בזה וכן עשה מהר"א הוליכם עמו והמציא לה מתירין מהר"ר משה דטערוי"ז ומה"ר יעקב דפדואה ומהר"ז הנ"ל ובא אלי אחי האשה והראה לי כתבי המתירין ואני אמרתי כבתחילה לא איסור ולא היתר מפי יצא. נאם הקטן והצעיר שבישראל: ואותה האשה לקחה בעל סמוך למרפור"ק ע"פ המתירין:

221

רכ״בסימן רכב שלומך יסגא לחדא. גברא דלבוש מדא. אהובי עמיתי מה"ר ישראל. אשר דרשתני על עובדא חדא דאשת כהן אחת היתה מושכרת לגברא חד איניש מעלי ומהימן וגדלה בניו הקטנים. והמה שכבו עמה בחדרה וגם בתולה אחת שכבה עמהן בחדר והיה ג"כ לגברא ההוא משרת פנוי בביתו והבתולה ראתה שהמשרת נכנס בחדר הזה וספרה הדברים לקרוביה עד שהגיעו הדברים לההוא גברא בעה"ב שוב עמד הבעה"ב בלילה באשמורת שלישית והלך לחדר שהיה המשרת שוכב שם וקרא ולא ענהו והיה עם בעה"ב ג"כ נער אחד וכעלות השחר יצאתה המשרתת מחדרה ואמרה לנער מי צועק בחדרי ובכן הלך בעה"ב לדרכו ובבקר קרא למשרת וא"ל מה עשית בחדר המשרתת וגלגל עמו בדברים עד שהוציא מפיו שהודה לו שזינה עמה ובקש תשובה על ככה אז קרא בעה"ב ג"כ למשרתת והוכיח אותה בדברים בתחלה אמרה להד"מ וא"ל בתי הרי הוא הודה לי שזיניתם אז חזרה ואמרה לבעה"ב אמת היה אצלי אב"ר ע"ר הו"ט ני"ט רעכ"ט ביי"א מי"ר גלעג"ן ולא פירשה דבריה יותר כל זה הגיד לך בעה"ב בלי תורת עדות רק בינו לבינך. אח"כ יצא הקול ויבא הכהן בעל האשה להושיב הלומדים ועמד ואמר בפני רבים והרבנים שאינו מאמין על אשתו שום דבר רע כי לא מצא בה עול מעולם גם האשה צעקה במר נפש ואמרה שהכל שקר וכזב ובקשו היא ואביה שיכריזו לה חרם עבור עדות וכן עשו והכריזו חרם ושאלה את הנערה אשר שכבה אתה בחדר שגם ממנה יצא הקול והעידה ע"פ החרם שפעם אחת היתה שוכבת על מטה אחת באותו החדר ולא על מטה המשרתת והיה נר דלוק באותו חדר ונכנס המשרת באותו חדר ונפל בבגדיו על רגלי המטה והיא היתה שוכבת במטה ועמדה המשרתת ויצאה ושום דבר אחר לא ראתה יותר ואז נפלה קטטה בין מקבלי העדות ולא מצאה האשה וקרוביה שהועד יותר ע"כ סיגנון הך עובדא דשאלת לן עלה. ועתה תמיהני עליך כי דקדקת בהעתקת כתב מהר"א שי' ששלחת לי ששנית לכתוב הך עובדא בדבר אחר דאיהו כתב בהך עובדא שהאשה הודיתה שזינתה עמו וכתב ופסק עלה ממשנה אחרונה דנדרים ובצורה דלעיל כתבת לי שלא הודית מעולם להדיא שזינתה אלא אמרה ע"ר הו"ט ני"ט רעכ"ט ביי"א מי"ר גלעג"ן ונוכל לפרש דבריה שפיר ולומר שבא עליה דרך איברים או גיפפה ונשתגע עמו ושכב עליה והנשימו המנאפים אבל גוף המעשה לא עשו כההיא בתשובת המיימוני דמינה מייתי מהר"א ראיה ובצד זה עיקרא דהך דינא תליא אמנם אחרי דמהר"א שי' וכן אתון דייניתון אהך עובדא כאלו אמרה טמאה אני לך גם אני אדון אכה"ג ואבא בתחלה לדקדק בדברי התוס' פרק ב' דיבמות ובכתובות פ' קמא ופרק אע"פ דסתרי אהדדי כמו שכתב ומתוך דקדוק זה תצא לנו הוראה אנדון זה כמו שאבאר. התוס' פ"ב דיבמות בשם ר"י מוקמי ההוא עובדא דשילהי דנדרים באומרת טמאה אני לך משום דאם איתא דעביד איסורא אירכסי הוה מירכס כיון דשוייה נפשה חד"א ומוקמי לה דאיתתא שריא ר"ל לבועל והתוס' פ"ק דכתובות דף י"ג ובפ' אע"פ דף ס"ג משמע נמי מדבריהם דלא ס"ל לאוקמי הנהו עובדי באומרת טמאה אני לך והשתא התוס' פ"ב דיבמות ופ' אע"פ נמי דלית נגר וב"נ דפרקינהו אהדדי בחד אפי דהא פליגי בהדיא כשלחן ערוך לפנינו ונראה דההיא דיבמות היינו דעת ר"י כמו שהזכירוהו להדיא ודאע"פ היינו מסקנת רשב"א שחבר התוס' כדכתב וכ"נ כו' ולשון זה בכ"מ בתוס' דעת רשב"א משנ"ץ שחבר התוס' הוא ופליגי בהני סברות דר"י אין נראה לו לאוקמי הנהו עובדי בבועל משום דלשון איתתא שריא לא משמע הכי אלא לגבי בעל האשה בההיא זימנא ולרשב"א אין נראה לאוקמי בטמאה אני לך דאין סברא כלל להתיר כה"ג הואיל ושוויה אנפשה חתד"א ואין לומר דרוב נשים משקרות בכה"ג כיון דאיכא נמי רגלים לדבר כמו שאבאר הא קמן דהתוס' דיבמות נמי הוצרכו ליישב שאין לתמוה אמאי שרינן כה"ג. ומאי דקשה לך מ"ש ממשנה אחרונה דלא חיישינן התם למאי דשוויתה לנפשה חד"א פשיטא דמתרץ הוא יפה כמ"ש בלשון דהיכא דאיכא רגלים לדבר נמי בלא"ה ואומרת נמי טמאה אני כה"ג אין להתיר ותדע דהכי הוא דהא התוס' דיבמות הוצרכו ליישב אליבא דר"י אמאי שריין ההוא עובדא הא שוויא אנפשה חד"א וכן אשיר" התם כתב הכי ליישב אליבא דר"י ומאי קשה להו משנה שלימה היא בנדרים דלא חיישינן לה אע"כ לא קשה להו אלא היכא דאיכא נמי רגלים לדבר וק"ל והתוס' פ"ק דכתובות מי נימא דס"ל כמסקנת התוס' דפ' אע"פ דלגבי בועל איירי ולא באומרת טמאה אני לך. י"ל ברווחה דמקשה אהא דקאמר תלמודא מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ומפרש התם דמלקין קאי אפנויה ולא על א"א משום דאתה מוציא לעז על בניה וא"כ ע"כ אין אוסרין על היחוד אפי' לבועל שאם תאסור לו אתה מוציא לעז כדאיתא פרק שני דיבמות הא ביש לה בנים כו' להנהו גאונים דמפרשים השיטה תצא מבעלה ותו דאין אוסרין על היחוד משמע כלל אין אוסרין לא לבעל ולא לבועל מדלא פליגי באוסרין גופיה וכולי בא"א ולא בפנויה וא"כ תקשה ההיא דשלהי נדרים ומתרץ דנואף שאני דאפילו אי נימא דס"ל לתוס' דפ"ק כר"י דפ"ב דיבמות איכא נמי ליישב מהך סברא מדלא מפליג כולה בא"א בין אוסרין לאוסרין משמע להו דאין אוסרין כלל משום יחוד וא"כ תקשה ההיא דנדרים דמשמע התם אי לאו טעמא דניחא ליה דלימות כו' אסורה והיינו ע"כ מטעם יחוד דאי לאו יחוד הא משנה שלימה היא דאפי' אומרת טמאה אני צריכה להביא ראיה לדבריה וא"כ הו"ל לפלוגי בין אוסרין לאוסרין וכ"ת כוליה ביחוד לחוד קמפלגי ולא ביחוד בהדי טמאה אני ודאי אי הוי מלקין נמי בא"א הוי שפיר לפלוגי הכי דאע"ג דמלקין איחוד לחוד אפ"ה אין אוסרין עלה אבל כיון דאפי' מלקות בא"א ליכא הוה ניחא טפי לפלוגי בא"א כוליה ונימא הכי דאע"ג דיחוד בהדי טמאה אני אוסרין עלה ביחוד לחוד לא אסרינן וק"ל והוצרכו לפרש דנואף שאני אע"ג דאיירי באומרת טמאה אני לא הוי סגי כדפירשתי הארכתי קצת ללא צורך דאין כאן דוחק כלל אי סברי התוס' פ"ק כמו בפ"ה אלא לצורך מלתא אחריני נפיקנא להאריך. ומהשתא נראה דאפי' לדברי התוס' דפ' אע"פ המחמירין טובא ואפי' אי הוה תוס' דיבמות וכל הגאונים סברי כוותייהו אפ"ה נד"ד שריא דהא כתבי התוס' פ' אע"פ בהדיא [דהא] דאין להתיר באומרת טמאה אני דוקא משום דשוויה נפשה חד"א אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן אלא הואיל ויש רגלים לדבר כדפי' לעיל ואיהו נמי מודה לא אמר כה"ג דהנשים משקרות להאכילה דבר האסור לה וכיון דהכי הוא א"כ נ"ד שהבעה"ב אף ע"ג דגברא מעלי ומהימן הוא ולב הבעל סומך לדבריו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאתה שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו בודאי שכך הודית לו מ"מ לא הות אסירא ליה אלא מטעם דשווייה אנפשה חד"א ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפרישית לגבי דידה לא שייך כלל לאוסרה משום דגברא דמהימן שיש לו לב לסמוך עליו קמסהיד דהא איהי ידעה אי קלקלה אי לאו ומה שייך שיסמוך לבה ע"ד של זה ולגבי דבעל אין כאן דבריו לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן נתנה עיניה באחר ולכך אמרה טמאה אני ולפיכך ממ"נ שריא ק"ל כי לפ"ד אמת ויציב חלוק זה. ומ"ש דמשום דאשת כהן היא נחמיר בה טפי ואע"ג דאית לן צדדין להתיר כדאמרינן פרק האשה רבה איסור כהונה שאני נראה דאין כאן בית מיחוש דלאו בכל מילי אמרינן איסור כהונה טפי חמיר מדלא משני הכי פ"ב דכתובות אהא דפריך אבולשת העיר שכבשה כרכם אלא דוקא בהא שנישאת לאחד מעדיה כמו שמחלק מהר"א שי' אי משום דתרי ותרי איכא לזות שפתים טפי דאפי' חד לגבי חד איכא לזות שפתים כדאיתא פ"ב דכתובות ותו נראה לומר דדוקא אאיסורי כהונה דלגבי ישראל שרי כדפרישת התם דאיירי כה"ג שאתו תרי ואמרו לא מת באותו שעה שנשאה זה ואח"כ מת ונמצא אסורה לו משום ז?ינה כה"ג אמרינן איסור כהונה שאני דכיון דלישראל שרי ודוקא לכהן קדשתו תורה לאסור לו הקפידה תורה לקדשו כדי לברר קדושתו ולהחמיר על המצות שנצטוו לו יותר מישראל אבל מילתא דלישראל נמי הוי איסור לא שייך התם וקדשתו ולכך קאמר איסור כהונה שאני ולא קאמר לכהן שאני משמע דוקא איסור דליתיה אלא בכהונה. ומ"ש שמרננים לומר דלא אמרינן בנדון דידך נתנה עיניה באחר דקצווחה ואמרה אוהבת את בעלה ומכחשת כל האומרים דהודית דטו?מאה היא אין מוכח מילתא דלא נתנה עיניה באחר הנ"מ מדפסק אגרא ודקארי לה מאי קארי לה דע"כ אשה זאת אם אמת הוא שהודית כבר שהיא נטמאת א"כ אח"כ נשתנה דעתה אי מחמת עצמה אי מחמת אביה וקרוביה דאלפוה שתכחש בידים ורגלים ולא תודה מידי שנטמאת מגודל הבושה ופגם משפחה ולפ"ז נוכל לומר נמי דלעולם בשאמרה טמאה אני נתנה עיניה באחר ואח"כ זכרה היא בעצמה או הזכירוה ואלפוה מרוב בושת ופגם שיצאו לה ולמשפחתה נתחזקה נגד יצרה ולבה והעלימה עיניה מאחר שנתנה בו תחלה והפכה דבריה ק"ל מזה אין להאריך. ואי ה"ל לדקדק בנדון זה כך הוה לן לדקדק דכיון דהעיד הבעה"ב שבתחלה כפרה ואמרה להד"מ עד לבסוף שאמר לה שהחשוד הודה הודתה גם היא מוכח מילתא דלא נתנה עיניה באחר דאל"כ מעיקרא ה"ל להודות וכסברא זו אמרינן בכמה דוכתין בתלמוד דשתק מעיקרא ולבסוף צווח ובעי תלמודא בכל דוכתין טעמא ואת"ל אמאי שתיק מעיקרא דאי לאו הכי אמרינן מדשתק מעיקרא אע"ג דצוח לבסוף לאו כלום היא אמנם הא נמי לאו מילתא היא דהתם נמי טעמא דאמרינן מיהדר קהדר אמאי דשתק מעיקרא ובנ"ד אי נמי דמהדר קהדר אפ"ה שפיר דמי דבתחלה לא היה בדעתה לומר שקר ולקבל בושת ופגם בשביל אחר שנתנה בו עיניה אח"כ מכבשה יצרה לתת עין באחר ואמרה טמאה אני אע"פ שאינה טמאה. ותו דמוכח בתשובה במיימון בסיום אותה תשובה דאייתי לה מהר"א יצ"ו באחד ששמע מאחורי הכותל כו' דחיישינן שתערים היא ותעשה דברים משונים כדי שתיאסר לבעלה משום שנתנה עיניה באחר וא"כ נ"ד נמי נימא הכי והא דמיימון פט"ו דהיו העם מרננים אחריה דחיישינן לה משום זונה לק"מ דהתם מיירי דדומה היא מהרבה ב"א כדמוכח בסוטה פ' ארוסה דמהתם פסק הרמב"ם את דבריו אלו ולא דמי לאיתתא דאיתרע בה חד עובדא דמרננים עלה בתרה ותו דהכא איירי לענין שאם ירצה כהן לישאנה והוי קלא דקמי נישואין אבל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה לא ידענא אם שנתן ג"כ לזה בהא דאוקימתא לה בפנויה אפס אי קשה ליה הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה אע"ג דלגבי דידיה לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע לגבי חבריה מהימן כמו פלוני רבעני לרצוני במצרף עם אחר להורגו אליבא דרבא והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שנטמאת והוי כהודאה אחר הלוואה שמצטרפין ואלו לא אמרינן שנתנה עיניה באחר ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דנתנה עיניה באחר אמנם אחרי שכתבת שהבעל בית והחשוד קרובים הם בפסולי וכתב בתשובה במיימון בתשובת מור"ם ג"כ אאשה שעשתה דברים מכוערים דהעידו ר' שאלתיאל ובניו וכתב מור"ם דלא חשיבי אלא כע"א ואין לאוסרה ע"ש דטובא מקיל מור"ם שלא לאסור אשה לבעלה ואע"ג דרגיל הוא בכ"מ למעבד הכא לחומרא והכא לחומרא א"כ אין לנו אלא לצאת בעקבותיו דבתראה וגדול היה ויודע דעת כל הקדמונים. מ"מ אל תסמוך על דברי להורות כלל אא"כ מהר"א מורה ג"כ להתיר להדיא תהא דעתי ג"כ מסכמת עמו להתיר ותסכים גם אתה עמנו והשתדל אתה ג"כ יסכימו עוד בעלי הוראות בהדן כי היכי דנימטייה לכל חד שיבא מכשורא אבל אם מהר"א לא יורה להדיא להתיר יהיו דברי דלעיל דלהתירא ג"כ בטלים אע"ג דאית לן ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלא גמירי דינא איתחזקא באיסורא וחיישינן דלימא לן יה"ר דביומיכון תשרו תרבא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

222

רכ״גסימן רכג על דבר האשה מיי"דל אשת לעמ"ל מהודענא לך כי זה קרוב לשנתים שלחו אלי הנה לדקדק אשריותא דילה ולהתירה וכמעט ברור וגם ודאי לי שלא שלחו לי בפעם ההיא העדיות מן הנכרים שהאחד שמו יעק"ל והשני פיט"ר טנעק"ל רק העדות המומר ראיתי ולא היה מספקא לי גם לא רציתי לדקדק כלל בתר שריותא משום דסמוך לאותו הפרק התרתי אותה האשה מפ"לן ששלחת אלי להתיר וגם האשה מפרא"ג שהיא עתה באיי"גר כתבתי צדדין להתירה באותו הפרק והוה מסתפינא דליקרו לן בי דינא דשריותא אמנם אלו ראיתי בפעם ההיא אלו העדיות מן הגוים כמו שהם כתובים וחתומים לפני קרובים לדבר שלא הייתי דוחה הדבר כך בשתי ידים ע"כ אהובי עמיתי צריכת לעמוד על העיקר אם נתקבלו העדיות בלי תיוהא ואם נמצאו אמת ונכון חזרתי על כל צדי צדדין ונ"ל דהאי איתתא שריא לאנסובי והואיל ונכנסת לעבודה הזאת גמור אותה להתירה והנני מבאר לך דעתי על כל צד וצלע אשר באת להחמיר מכחן. התחלת להחמיר משום דאיכא למימר דהנכרי הראשון מכוין כדי לאיים או כדי להתפאר שיש לו מעות דע כי בתשובת המיימוני השייכים לספר נשים אותה התשובה דמור"ם ארוכה מתחלת חזרנו על כל צדי צדדין ומבואר שם באורך יותר הרבה בהוכחות וראיות מן הלשון שכתב מהרז"ק מן המרדכי הארוך וכתב ושנה ושלש דלא תלינן דלמירמא אימתא או בשום אמתלא להחמיר אא"כ מוכח מילתא טובא מתוך דבריו דמשקר ע"ש תמצא באר הטיב. ומה שחלקת דהיינו דוקא פשיטא כששמע הישראל מן הרוצח עצמו אבל לא נכרי מפי נכרי כבר השבתיך זה קרוב לעשר שנים דאין נראה לחלק כמו שאבאר דבתשובה שהזכרתיה לעיל בתחילתה כתב מהר"ם וז"ל ולית דין ולית דיין דהאי איתתא שריא לאנסובי דאין לך עדות גדול מנכרי המסיח לפ"ת כי למה לא יחשוב מסל"ת אי משום דקאמר למה אינכם קוברין אותו י?ה?ודי שנהרג כי הוא שוכב באותו מקום כו' מדקאמר אין לך עדות גדול מנכרי משמע דעדיפא מעדות שאר פסולים כמו אשה ועבד ובאשה ועבד משנה שלמה היא דמשיאים אשה מפי עבד ומפי שפחה. עוד ראיתי תשובה וז"ל ובכל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה להתיר מהימן נכרי מסל"ת משמע בפשיטות דאפי' בעד מפי עד מהני נכרי מסיח לפי תומו כמו בישראל ותו דבמתניתין פרק בתרא תנן אמרה להן לכשתהיה הפונדקית נאמנת ופרש"י כשתביא ראיה שהפונדקית נאמנת להעיד אלא מפני מה האמינוה לפי שמסיח לפ"ת היתה אבל הכהנת שמכוונת להעיד אינה נאמנת לדברי ר"ע הא קמן דלר"ע גרועה אשה כהנת מנכרית מסיחה לפי תומה ולדידך להוי איפכא דאשה מפי אשה נאמנת ולא נכרי מפי נכרי והרמב"ם כתב וז"ל העד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני אני ראיתיו שואלים אותו היאך אתה יודע והרי מוכח מדבריו דהיכא דאמר ע"פ השמועה והואיל ואי אפשר לבודקו ולדורשו מספקא לנו עדותו בסתם לא דייקא העד הראשון אלא כיון דקאמר שמעתי שמת די בזה וה"ה בעדות נכרי מסיח לפי תומו דמ"ש אין להאריך יותר מזה. ומה שכתבת דרמב"ם מצריך מת וקברתיו כמו שכתב בתרי דוכתי בספרו אדוכתא קמייתא יפה השיב לך מהרז"ק דהתם לא איירי אלא כגון טבע במים וכה"ג דרגילין למימרא בהו בדדמי ואפילו אם נפשך לומר דהכי נמי ראוהו מגוייד ואיכא למימר ביה בדדמי מ"מ יש לחלק דרמב"ם איירי באותן שראו הטביעה דאמרי טפי בדדמי כמו שמחלק באשירי פ' האשה בתרא ועובדא דידן לא ראהו הנפח בשעת הריגה אלא לאח"כ. אמנם אדוכתא תניינא דכתב וז"ל יצאו ישראל ונכרי מעמנו למקום אחד ובא הנכרי והסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו אפי' שאין הנכרי יודע אותו האיש והוא שיאמר וקברתיו עכ"ל מהכא מוכא בפשיטות כדבריך דאפי' במת סתם בעינן וקברתיו ובע"א לא אכן דקדקתי בדבריו מהא דכתב אע"פ שאין הנכרי יודע אותו האיש ומהיכן דקדק זה דאותן פסקים שכתב הרמב"ם בההוא ענינא כולם מפורשים בתלמודא בעדותו דאבא יודן ולא מוכח התם דמיירי דאתא לאשמועינן דאפי' אין הנכרי יודע אותו האיש אפ"ה קשה הוי להרמב"ם אמאי בעינן וקברתיו כדאיתא התם בתלמוד בכל הני עובדא דמייתי דמזכיר דאמרו וקברנוה ולא ניחא כלל למימר בכולהו דקבלה בידם היתה דעובדא כך הוה אלא ס"ל לרמב"ם דלהכי בעינן וקברתיו משום דלא ידעו הנכרים אותם האנשים אלא שאמרו אותן שיצאו מכאן ולכאן ולכך בעינן וקברתיו אע"ג דמסיק תלמודא דלא בעינן וקברתיו אלא ברעבון ועובדא דידן שידע הנכרי את לעמ"ל לפי הנראה מתוך דבריו א"כ לא בעינן וקברתיו. וכן מוכח בתשובת מור"ם דלעיל שהתיר ע"פ נכרי מסיח לפי תומו אפי' בלא קברתיו שהרי אמר הנכרי אתם למה אינכם קוברים היהודי השוכב באותו מקום משמע בהדיא דהוא לא קברו ומהר"ם בתראה הוה וידע דעת כולם ודסמכא הוא וההוא תשובה דבמרדכי כתב מאן לימא דבנכרי מסל"ת לא בעינן וקברתיו לאו תשובת מור"ם היא שהוזכרו בה גאונים אחרים ובתר אותה תשובה מיד כתב תשובת מור"ם כו' משמע דקמייתא לאו דיליה היא ואף כי רב אלפס סבר דאפי' בטבע במים לא בעינן וקברתיו וכתב מור"ם פרק נערה דנוהגין לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' מסקנא דמילתא שלא נהגו העולם כלל לומר וקברתיו. ומה שכתבת דאיכא למיחש שמא ראהו לאחר שלשה ימים ובפנים נחבלות גם זה תמצא בתשובה דלעיל באר הטיב דלא חיישינן להכי בהא סליקנא ובהא נחיתנא דשפיר תעביד דתשתרי להאי איתתא לעלמא לאחר שנחקר לך קבלת העדות. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

223

רכ״דסימן רכד יודע רזי חרשי חמודות ישיש וזקן שהגיע לגבורות והאל ית' אשר הנחיל אמרות טהורות יכלכל שבתו בשנים מעוטרות ה"ה הישיש והמופלג מהר"ר דוד בן הח"ר משה ז"ל. אהובי על אשר דרשתני על דבר אשה אחת ציפורה שמה שישבה עגונה זה י"ב שנים כי לא ידעה מה היה לו לבעלה שהרחיק ממנה נדוד ועתה מקרוב בא אחד ושמו ר' טוביה ב"ר אברהם ז"ל והעיד בפני ב"ד איך שהיה בארץ ליט"וא בקהילת גרדי"טא ונתאכסן שם בבית אחד שמו דוד ש"צ לשם ושמע ר' טוביה מר' דוד הנ"ל פעם אחת בדרך שמועה לפי תומו שכמו לפני שלש שנים נתאכסן ג"כ אשכנזי אחד והיה שמו משה והיה אדם בינוני לא ארוך ולא גוץ ביותר ושערותיו היו שחורות ומסולסלות וחוטמו היה קצת עמוקה שקורין מורע"כט והיה בביתו כמעט שנה ומת שם והגיד ר' דוד הנ"ל סיבה ממיתתו וגם שאר בני הקהל לשם ידעו מזה כל זאת העיד ר' טוביה והעיד ג"כ שהכיר אותו משה מנעוריו אבל לא ידע באותו פעם שהיה לו אשה עד שבא והגיד לו איש אחד שהיה לו אשה ושמה מרת צפורה והיא ישבה עגונה י"ב שנים בשביל בעלה אך אמר ר' טוביה הנ"ל יודע אני באיזה קהילה הוא מת והעיד דברים לעיל בפני ב"ד עד כאן תוקף הדברים. ועתה אהובי מר תמיהני מדוע טרחת כל כך לשלוח כ"כ דרך רחוקה אלי כאשר יש לכם בקרוב מלומדי מלחמה חגורי חרב יושבי על כסאות ההוראה מ"מ לא אחזיר צירכם ריקם ואכתוב למר את הנראה בעיני וכאשר הורוני מן השמים וקצת אשיב על דבריך. דהא דבאת להתיר משום סימנים בקומה ותואר ושיעור ודעתך לומר דוקא בסימן ארוך וגוץ לחודיה לא שרינן אבל היכא דאיכא בהדיה ג"כ סימנים מתואר ושיעור סמכינן עלייהו לא משמע הכי כלל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהעיד אחד שמת ישראל במקום פלוני וכך וכך היתה צורתו וכך סימנים היו בו אין אומרים מאומד דעתינו מסתמא אותו האיש הוא עד שיכיר כו' מדכתב כך וכך היתה צורתו וכך סימנים היו בו משמע בהדיא שהעיד על כמה סימנים ועל כמה צורות אך שאינן מובהקין ואעפ"כ כתב דלא מהני אלמא דלא מצרפינן תרי ותלת סימנים להועיל הואיל וכל חד לא מהני וכן מצאתי בתשובת האשירי עובדא חדא כמעט ממש כהדין עובדא שהעיד אחד ג"כ שמת ראובן בן יעקב והיה אדם בינוני לא ארוך ולא גוץ והיו פניו אדומים ועיניו שחורות ובאת אשה אחת ואמרה שבעלה היה נקרא כך וכך וכך סימנים היו בו וגם שאר בני אדם ידעו כך שאמת אמרה אבל העד שהעיד לא ידע כלום ממנה שהיא היתה אשתו של זה וכתב אשירי עלה דאין להתירה כלל מחמת הסימנים לפי שאינן מובהקין כלל כי כמה בני אדם נמצאים שהן בינונים בקומה וגם שפניהם אדומים ועיניהם שחורות. ונראה בנ"ד אלו העיד שהיה חוטמו שקועה הרבה כמו חרום דקרא דמפרשי רבנן שהוא כוחל שתי עיניו כאחת היה סימן מובהק דבא"ז כתב להתיר ולסמוך על סימן שהיה חוטמו כעין גבשושית וחשיב ליה סימן מובהק דמדאורייתא הוא לכ"ע וסמכינן עליה אפי' לענין איסורא ונראה דחרום כל כך כמו שפי' הוי סימן טפי מגבשושית שעל החוטם אך דקדקתי בדברי העד ולא העיד אלא שהיתה קצת עמוקה וזה מצוי בכמה בני אדם וכ"ש שערות שחורות מסולסלות דשכיחי טפי אמנם אשירי התיר עובדא דידיה משום טעם אחר דכיון שהעיד שמת ראובן בן יעקב ולא הוחזקו ראובן בן יעקב אחר חוץ מבעל אשה זאת סמכינן עלה דרב אלפס פסק דלענין למישרי אתתא לעלמא סגיא בחד לטיבותא לא הוחזקו אע"ג דשכיחי שירתא ואע"ג דלענין גט אשה בעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחי חלק אשירי משום דהתם אפשר בגט אחר לכך אזלינן לחומרא אבל לענין אשה שנתכסה בעלה מעיניה ומעיני כל אדם צריכה להיות עגונה כל ימיה ולכך מקילין. ועוד האריך ובאר יפה בתשובתו דאיתתא שריא משום דקי"ל כרבא דלא חיישינן לחרי יצחק ריש גלותא ולא צריכין לבדוק כלום אי איכא תרי ולא הוחזקו לפנינו מדקאמר רבא פ' האשה שלום א"כ תבדק כל העולם כולו כלומר וכי היכי דלא בדקינן כל העולם כולו ה"נ לא בדקינן כלל אלא משום כבודו דאבוה דשמואל שלחו דתבדק בנהרדעי כו' והביא ראיה מדברי הרמב"ם כל מה שכתב מיצחק בן מיכאל ויתר ראיות מדבריו אין צורך לכותבו. והשתא בנ"ד נמי אי לא הוחזקו שני משה בן יונתן שנתכסו מן העין אתתא שריא ואפילו אם נמצאו משה בן יונתן טובא והן לפנינו בחיים עודנו מה בכך אין להסתפק בהן אלא בעינן שני משה בן יונתן שנתכסו מן העין וק"ל ונראה דנ"ד אי לא הוחזקו שני משה בן יונתן איכא תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיח שיירתא דכיון שהעיד שאשכנזי היה שמת הדבר ידוע דלא שכיחי מאנשי בני ברית מאשכנז לארץ ליט"וא דאשירי כתב ג"כ בתשובתו דלא מיקרי שכיחי שיירתא רק בשווקים גדולים ובבי דינא דר"ה דשכיחי רבים טובא משום הלין נראה אם לא הוחזקו להם שני משה בן יונתן שנתכסו מן העין דהך אתתא מרת צפורה שריא לעלמא ויוכל מר להתיר לכל גבר דיתיצביין אך בתנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי רמיה כי אינני מכיר את העד אם הוא מן הריקים הפוחזים דלא חיישיק במידי לאסהודי שיקרא וכל שכן דכה"ג דסבורין הן שבוודאי לא יבאו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך כי יש לתמוה קצת על אשר כתבת שישבה עגונה י"ב שנים וזה שמת אינו כי אם שלש שנים נמצאו שבט' שנים לא ידעה מה היה לו לכך אם נראה למר שיש שום עיקול ונכל ועוקבא בהודעת עדות זאת כגון אם חשדוהו להעיד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירות חכמים אבל אם העדות בתום וביושר שאין ניכר בה שום עולה מספקת הוא להתיר האשה הזאת לעלמא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

224

רכ״הסימן רכה אהובי ה"ר חיים מאייגר"א אשר דרשתני אי שרי לשנות הכלונסות לפחים שמסמנים בו הס"ת לקריאה לחובת היום נראה לע"ד דאע"ג דהא כלונס תשמיש דתשמיש הוא ושרי כדמוכח פ' בני העיר דפרוכת גופיה לפ"ד אי לא דעייפינן בו לפעמים ס"ת הוי תשמיש דתשמיש וכל שכן האי כלונס דאינו אלא תשמיש לפרוכת ואין לחלק דכיון דהאי כלונס מעמיד הפרוכת איכא למימר דהוי כמו פרוכת גופיה דאשכחן בעלמא הכל הולך אחר המעמיד אין לומר כן דלא עדיף מדרגא לכורסיה דלית ביה נמי קדושת כורסיא כדמוכח התם אע"ג דמעמיד. מ"מ נראה דנהי דבהני מילי לית בהו כמו קדושת ארון אבל יש בהן כמו קדושת בהכ"נ דלא גריעי מספסלים וקתדרים דאיתא בירושלמי דאית בהון קדושת ב"ה כדאיתא באשירי ומרדכי פ' בני העיר וא"כ נראה דחשיב הורדה קצת לעשות פחים מן הכלונס ומ"מ תשמיש דתשמיש הוא ומכ"ש בפחים שאינו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו ולא כל כך לנוי ס"ת ולא למלבוש ולא לצניעות. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

225

רכ״וסימן רכו גברא דמשתמע מיליה. כל רז לא אנס ליה. אהובי עמיתי מהר"ר חיים יצ"ו ע"ש תורתם וכל הנלוים אליך שלי"ט. טרחא טרחת מר ל?/ש?לא לצורך הלא כדי היתה לסמוך על עצמך אפי' במילתא דצריכא רבים כל שכן כדא מילתא דאין נראה לע"ד שיש בית מיחוש לפי העדות אשר ראיתי דאתכחיש ההוא גברא בעדים דלא נתן לאבי הנערה הקורזי"ן והצעיף כי אם דרך שליחות ופקדון מ"מ אי לאו דאיתכחוש אחזרתו לא סמכינן כיון דכבר שייה ליה חתיכה דאיסורא לאסור בקרובותיה אמנם אשר כתב מר דרגלים לדבר הוא דמה שאמר כן בתחילה היתה כוונתו כדי ליפטר מן הקנס אי אומדנא מוכחא הוא איכא למיסמך עלה וכן מצאתי להדיא בתשובת הרא"ש היכא דאיכא אומדנא דמוכח שכוונתו לשקר לא משגחינן לדבריו אבל בנדון זה אפי' אי אתכחש לא מהימנינן ליה לאוסרה כמו שכתב מר היכא דהיא כופרת לאו כל כמיניה והכי איתא בהדיא באשירי פ' המגרש שמעשה בא לפני רבינו תם באחד שאמר קדשתי אחות אשתי קודם שקדשתי את אשתי והאחות אשה היתה נשואה כבר ואמר שהיו עדים בדבר והם במדינת הים ופסק רבינו תם כל זמן שלא באו עדים ליכא למיחש למידי דלא נאמן לאסור כו'. וכן מצאתי בהדיא בתשובת הרא"ש דלא חשבינן קלא בכלום על פיו וא"כ אפילו אי איהו עביד ואפיק קלא לאו מלתא היא ובהדיא איתא פ' המגרש לא שישמעו קול הברה אלא נרות דולקות ומטות מוצעות כו' או כאידך מימרא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני כו' ובהאי עובדא ליתא כל הני. עוד כמו שכתבת מה שנתקדשה כבר קודם הקול לר' אייז?י?ק ובהדיא פסקינן פ' המגרש דאפילו לקלא דבתר אירוסין לא חיישינן ואף דמהר"ם פסק דמבטלין קלא היכא דאשתכח שיקרא כה"ג. ועוד בר מן דין נראה לע"ד דליכא למיחש למידי נהי דחיישינן לודאי סבלנות או לקלא דקדושין גמורים אבל לקלא דקדושין דסבלנות לא אשכחן דתרי חששות נינהו כל שכן בגבולינו עתה דמנהג פשוט הוא דרובא מסבלי והדר מקדשי אפי' לפירוש ר"ח ליכא אלא חומרא יתירא דחיישינן למיעוט וגם מהר"ם לא רצה ליכנס בספק וכל זה היכא דידעינן בודאי בשליחות הסבלנות אבל קלא דסבלנות פשיטא דלא מחמרינן ביה כולי האי. הנראה לעניות דעתי כתבתי ואין לסמוך עלי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

226

רכ״זסימן רכז שפתים ישק משיב דברים נכוחים מאזין ומבחין מרגיש ומקשיב אהובי עמיתי האלוף מה"ר חיים יצ"ו. מאי דקשיא למר פירש"י מנתינה דפי' דוד גזר עליהם יפה כתבת דבריש אלו נערות יש דבור גדול זה דשם פרש"י ג"כ דדוד גזר עליהם והקשה רבינו תם עליו ופירש הוא משום לאו דלא תתחתן בם ודוד לא גזר עליהם אלא עבדות ויש שם גיליון וז"ל ומה שפי' בקונטרוס דגזר חתנות ר"ל שגזר עליהם עבדות כדי שלא יתחתנו בהם כו' והיינו כפירוש ר"ת וה"נ מוכח לע"ד פ' הערל גבי פצוע מותר בנתינים דבנתינים איכא לאו דלא תתחתן וע"ש אי איכא למר ספרים מיבמות יתברר לו בהדיא דהכי איתא אבל עדיין קושיא דמר לא איתריץ אמאי שינה פ' המגרש לפרש בהדיא משום דלא תתחתן ונראה לע"ד ליישב דבפ' המגרש לא בעי לפרש משום דהוה גזר עליהם דאיכא למיטעי ממה נפשך אי היינו מבינים רש"י דר"ל דגזר עליהם חתנות הוא טעות מכח הגמרא דפ' הערל כדלעיל דמוכח שם בהדיא דמדאורייתא אסירי להתחתן מכמה הוכחות דמייתי רבינו תם ואי היינו מבינים כגיליון דלעיל דר"ל ולא עבדות דאיכא למיטעי דעבדות ממש גזר עליהם ואיכא לאו דלא יהיה קדש וא"כ הוי מתניתין טעות לגמרי דאין עליו קידושין כדאיתא ברישא להדיא לאחיך לעבד ולנכרי כו' אבל באלו נערות ובהניזקין ליכא למיטעי אפילו אי אמרינן דעבדות ממש גזר עליהם מתיישב הסוגיא וק"ל אע"ג דבתוספות באלו נערות מקשה נמי אי עבדות ממש גזר עליהם אמאי יש להם קנס דהא על השפחה אין לה קנס הא איכא למדחי כדדחו התוספות משום דאנטרו נפשם טפי משפחה ואע"ג דהתוספות סברו סברא זו מן הירושלמי איכא למימר דאהא לא חש רש"י:

227

רכ״חסימן רכח וההיא דטופס הגט דקדק מר בלשון רש"י תמיהני אמאי לא דקדקת ג"כ דבתחילה לא כתב כי אם אחד ופטורין ואח"כ תרתי פטורין שבוקין ואח"כ תלתא ונראה לע"ד דכל גאון תפס לו שופרא דשטרא לפי דעתו ואין קפידא בדבר. ומה שיש בידי למצא טעם אבאר למר לע"ד נראה דרש"י מוסיף והולך בתחילה כתב ופטרינן דהאי לישנא איתא בלשון המתרגם אונקלוס ושלחה מביתו אשר שלחה כו' מתרגמינן ויפטרה ואח"כ כתב ופירש ומוסיף ושבקית תרגומו של ועזבתני והאי לישנא נמי אשכחן בצד אישות על כן יעזוב איש כו' ודבק באשתו ור"ל דהאי גברא עזב את אשתו ואח"כ מוסיף לישנא דתירוכין דהיינו עיקר הלשון הנופל בגט דגרושה מתרגמינן מתרכתא והא דלא אקדמיה קודם גט פטורין מאחר דעיקר הלשון הוא או לכתבינן לגמרי לבסוף י"ל דגט פטורין כתיבה ממש בהאי לישנא כתרגומו על ספר כריתות אבל ספר תרוכין לא אשכחן כלל במילי דגט דבלשון הקודש קרי ספר כריתות ובתרגום גט פטורין וא"ת א"כ לא לכתביה כלל א"כ ה"א דחזר בו בשיטה אחרונה מהאי לישנא משום דכתבינן לעיל והאי טעמא דיליה דלעולם צריכין להוסיף לאשמועינן דלא חזר וא"ת לכתיב רק חד לישנא ולא יוסיף הא לא קשיא מידי דשפיר דמי למכתב כמה לישנא לשופרא דגטא ולסמ"ג ולמנהגינו דכתבינן שפ"ת ופש"ת ותש"פ נראה לע"ד דהאי סברא אית לן דכל לישנא משמע כריתות טפי מחבריה שבקית תרגום של עזיבה הוא הפחות ופטורין הוא תרגום של שלוח משמע טפי דשלוח טפי מעזיבה הוא ותירוכין תרגומו של גירושין טפי משלוח וכל זה ק"ל וא"כ שפיר כתב ושפ"ת כמ"ש לעיל דמוסיף והולך הוא ובסוף על כרחינו אנו צריכין להפך דספר ואגרת לשון הקדש הוא וגט לשון חכמים ותרגום הוא ואין סברא הוא להקדימו ללשון הקדש ואין לומר נמי אמאי לא כתבינן בסוף ספר שבוקין ואגרת פטורין הא לק"מ מכמה טעמים חדא דמתני' נקט הכי בהדיא דזהו גופו של גט כהני לישני ספר תירוכין ואגרת שבוקין ואין אנו רשאין לשנותו ועוד דבתרגום איתא בהדיא גט פטורין ולא אהני לן כלום אי הוי כתבי ספר שבוקין דאכתי לא הוי זו ואף זו לגמרי מכח תירוכין ופטורין ואנן לגמרי מוסיף והולך בעינן כדלעיל וכיון דבסיפא בע"כ צריכין להפך גם המצעתא צריכין להפך ולאקדומי זמנא חדא ופטרית דלא לימר האי לישנא לא מעלי הוא ואינו לגמרי לשון הבדלה בין איש לאשתו ונפיק מיניה חורבה היכא דאמר פטרוהו וק"ל והאשירי דכתב שפ"ת תרי זימני אפשר דלא חש אהא להפך המצעתא משום טעותא דכתבינא וכתב גם המיצעתא כמוסיף והולך לבד בסיפא מודה משום לישנא דקרא קודם לשון תרגום כדלעיל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

228

רכ״טסימן רכט שנה טובה ומתותה תהא לך נכתבת ונחקקת מרעות מלכא דכולי ארקא אהובי מה"ר פרץ יצ"ו אשר דרשתני בענין השבעת נשים אלמנות על כתובתן שאין להם עדות קיום. דע כי מהר"ש דהל"א הוה ליה ולאנשי קהלו ציר מיוחד וכן עתה בקרוב בחדש תמוז שעבר מחמת דברי ריב אשר בשער' ואגב זה שאלני על נשים אלמנות שאין שטר כתובתם בידיהם אם מגבין להו לפי ההרגל אשר במדינה שכותבים רבים לנשיהם אמנם אין מנהג קבוע להן כמו לבתולות כי הרבה אנשים משנין זה בכה וזה בכה והשבתי לו בפשיטות דכיון דאין מנהג קבוע להן אפי' אי אישתכח דרוב אנשי המדינה כותבין בסך אחד הואיל ואשתכחי נמי טובא דכתבי מאי דבעי קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והא דפריך פ' שני דכתובות הלך אחר רוב נשים לרב פריך כדאיתא התס והתוס' והגליון דמפרשי דלשמואל נמי פריך מטעם חזקת הגוף ההוא טעמא לא שייך הכא אבל במדינתינו אושטריי"ך ואגפיה מנהג קבוע לאלמנה מאתים ליטר"א ווינע"ר כמו לבתולה ארבע מאות ליטרי"ן אין רגילין כלל לשנות כ"א ע"י שינוי הזיווג כגון זקן עשיר הנושא ענייה כדי לשמשו בכה"ג רגילין לפעמים שכותב לה סך מועט נ' או ס' ליטרא וכדרך בבתולה כן אלמנה וע"כ מנהג פשוט במדינתינו להגבות לאלמנות כמו לבתולות אע"פ שאין שטר כתובתן בידיהן לכל אחת כמנהג המדינה סך הנ"ל כדכתב מרדכי ס"פ הנושא בשם מהר"ם הלכה למעשה ובשם כל גדולי אשכנז מהר"י ב"ר מנוח בשם כל גדולי צרפת ולאקראי בעלמא מלתא דלא שכיח כלל לא חיישינן דמיעוט דמיעוטא הוא ואכה"ג אזלינן בתר רובא דרובא בממונא והבאתי ראיות לזה עכ"ל. אמנם בסגנון זה אשר כתבת שכתובתה בידה אלא שאינה מקויימת מזה לא דרשוני ועתה ראיתי שב?כדבר זה חלקת והיה נראה לך אע"ג דאין כתובתה בידה לא מגבינן לה אלא מנה כיון דאין להן במדינתכם מנהג קבוע אע"ג דהכא דכתובתה בידה אינה צריכה לקיימה דלא חיישינן לה לזיופא ונחלק עליך מהר"א יצ"ו ולע"ד נראה לי דבריו מדבריך ואף כי אינני כדי להכריע ביניכם. ועתה אבאר אשר באת להוכיח דלא טענינן מזוייף אכתובה מדלא כתבינן עליה הנפק אין ראייה כלל דרגילות דהנפק הוא לאחר חתימת השטר זמן רב כשדואגים שימותו עדי החתימה או ילכו להם ואשה היושבת תחת בעלה אף אם תדאג שמא ימותו או ילכו עדי החתימה ירי?אה היא לחזר אחר קיום משום איבה פן יאמר לה בעלה עיניך נתת במיתתי ובגירושין כדאמרינן פ' חזקת הבתים אלימא למעוטי שטר י"ל דה"ל איבה דאמר לה נתת עיניך במיתה ובגירושין ומשום הך חששא שבקא לשעבודא להקנות ללוקח כ"ש בשב אל תעשה וא"ת תצניע הקיום מבעלה לאו מילתא היא דכל בי תלתא אית להו קלא כדאמרינן בהשולח. ואשר חלקת מדעתך דלא חיישינן לזיופא משום דיראה לזייף משום דאית ליה קלא ויתר טעמא ורצית להוכיח סברות אלו מן התוספות במשנה דריש גיטין מדנקטו שטר מכר או מתנה ולא נקטו כתובה דקיימו בה נראה דראייה קלושה היא זאת להוכיח דין וכלל גדול כזה משם דאין כאן ראיה כולי האי מידי התוספות מוכיחים התם מסברת העולם ולא מתוך התלמוד ואי הא קאמרי לא שבקת חיי ה"א דשבקת שפיר משום דרוב נשים לא יחושו לזיוף משום דמספק לא קעקרי נפשייהו דשמא לא תבא לידי גבייה דלא תתגרש והיא תמות תחלה ש"מ מיהא אחרי שהוכחנו דטענינן מזוייף וא"ת תחוש לזייף אחר מיתת בעלה י"ל תקנה שיאמרו לה היורשים מיד הוציאי כתובתך לראות מה כתוב בה ולא יהא לה פנאי לזייף וכה"ג. ותו דחקת ואוקמת אנפשך טובא דלא נטעון ליתומים צררי אתפסה במיגו דאי הוי אבוהון קיים הוי טעין מזוייף וכתב דצררי לא אשכחן אינון ומה בכך הא נאנסו נמי לא שכיחא ואפ"ה טענינן לה במגו וחלקת דנאנסו טענה טובה היא דנאמן אבוהון בה בלא מגו הר פרוע דאין נאמן אבוהון אלא מכח מיגו דאי לאו אמרינן ליה שטרך בידי מאי בעי וטענינן להו וצריכת למימר דשאני פרוע דשכיח הוא וכל זה דוחק ופרכת חד צד ותו דצררי באלמנה שכיחי כדאיתא בההיא בתוספות ואשירי ומרדכי פ"ק דב"ב משום דבתנאי ב"ד קאתי וכתב אשירי שם דשכיח הוא להתפיש צררי דוקא סמוך למיתתו וא"כ נטעון לכל היתומים דצררי אחפסה סמוך למיתתו במגו דמזויף ומהשתא אין לך ראיה כלום מר' יוסי דלא חייש לצררי דהתם איירי בבריא הטוען עם אשתו בכתובתה דצררי לא שכיחי והוכחת מר' יוסי אליבא דר' פפא ואליבא דרבינא בין לרבנן בין לר"י. אמנם שרא לן מר נראה בעיני ששגגת קצת בראיה זו דאין לך ראיה דצררי גריע מפירעון אלא אליבא דר"י ואליבא דרבינא ועיין ותמצא ותו נראה דלגבי מת אפי' פתאום דליכא למיחש לצררי כדכתב אשירי פ"ק דב"ב נראה דטענינן ליתמי מזוייף אכתובה דאי ס"ד דלא טענינן לה מהנך טעמא דכתבת א"כ אליבא דרבינא דלעיל דמשני דטעמי דרבנן משום דחיישינן לשתי כתובות ולכך לא יחזיר ופרש"י ותוציא על יורשים שטר אחר שטר והשתא מה תיקן הבעל דאין מחזירין לה הכתובה דחושדה דתגבה ב' פעמים אם תזייף כתובה אחרת תבא בכתובה זאת הנמצאת ותגבה בה בכזאת כיון דלא טענינן ליורשין מזוייף אכתובה ולגבי זיוף זה אזלי להו כולי טעמא דידך דאינה יראה מקלא דמכוונה היא בראשונה ואין הבעל נמי יוכל לתקן הדבר וכיון דכתבו התוס' דלא שבקת חיי משום זיופא אלמא קרוב וקל הדבר לעשות וא"כ מה תיקן שלא להחזיר מהאי דהקשה לך מהר"א דאין תקנה בהנפק נמי דאיכא למיחש למיתת הדיינים לא מחוור לי דבריו דמ"מ הבאת ראיה מדזהירי עלמא למיעבד קיום אשטרות ולא אכתובה אלמא לא חיישינן בה לזיופא ויפה כתבת כמה צדדין המועיל בה הנפק ועוד צד אחר דכשיזקינו עדי חתימה עושין הנפק מינוקים מה שהקשה לך ממכר דאית ליה נמי קלא לא ניהרו לי דבריו גם בזה דע"כ צריכנא לחלק בין קלא דההוא לקלא דבי תלתא כדאיתא בהדיא בתוספות פ' השולח. עוד כתבת שלא להצריך קיום מטעם אומדנא כגון שאין הכתובה גדולה משיעור לפי מה שהוא והיא לא נראה דלאפוקי ממון בעינן אומדנא דמוכחא וכיון דהרבה פעמים גורעים ופוחתים בלתי טעמא ואמתלא ידוע אין כאן אומדנא מוכחא כלל:

229

ר״לסימן רל וההוא דטרח אחר שטר חוב של חבירו עד שהביאו לידי פרעון והורד לו מן הבעלים רביעית ונתקבל קנין ע"ז וכתב דהורה אחד מדייני דשפילי דלא קנה השכיר משום דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה. נראה דמשום הא אין מזניחין לההוא דיינא ודאי לאו שפיר עביד למיגמר טענתא לאינשי דשוויוה נפשייהו הדרנין אבל מ"מ לא ברירה כל כך דזכה השכיר ברביעית שלו וליכא למימר דכיון דשכר פעולה לאו בעי קנין א"כ קנה בפעולתו בכל אשר התנה ופסקו עמו והוי כאלו כתב ומסר לו לכאורה לא משמע הכי מפרק בתרא דע"ז דאמרינן התם לא קשיא הא דקאמר הבעלי לי בטלה זה הא דקאמר הבעלי לי בטלה סתם ופריך עלה טלה זה נמי הא לא משך כו' ומקשה שם אשירי מנ"מ שלא משך הא שכר פעולה לא בעי קנין וביאה דבר שנותנין עליה שכר הוא בפעולתן קנה שכרו ומסיק דיש לדקדק משם דהשוכר הפועל בחפץ פלוני אינו חייב לתת לו החפץ אלא נותן לו דמיו אם ירצה אלא א"כ שמשך החפץ או שהיה החפץ ברשות השכיר עכ"ל מהכא מוכח דאינו קונה בפעולתו ממש דמה שהותנה לו אלא שכרו בדמים א"כ נ"ד נמי לא קנה בגוף הכתב שהרי לא נכתב ונמסר לו כי היכי דהשכיר לא קנה בגוף החפץ כיון דלא משך ונמצא דלא קנה אלא שכרו בדמים כפי מה שהיה שוה רביעית הכתב כשהתחיל לטרוח בו אבל מה שנפרע ממנו אח"כ מהיכן יזכה בו דבר שלא היה בעולם הוא כיון דלא זכה בגוף הכתב. ומה שדמיתו לאריס ולשם בהמה מחבירו כדי לסלקו בוולדות שנוטלים בדשלב"ל ולא לסלקינהו בזוזי לא דמי כלל דהאריס זכה בגוף הקרקע ע"י חזקה שמשביח בה על תנאי זה וכן השם בהמה מתחילת משיכתו זכה בה על תנאים הללו כמו השוכר בית לדור בו וקי"ל דשכירות קרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה אע"ג דדירה דבר שאינו נקנה כדאיתא פ' מ"ש ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דליתא בבריא אפי' נקנה בכסף שטר חזקה אלא א"כ השוכר זכה בבית כדי לדור בו ולא לענין אחר כלל ה"נ האריס זכה בחזקה בשדה כדי ליטול ממנו מחצה שליש ורביע ואשכחן נמי קנין לחצאין כזה בריש המפקיד דקנה בהמה לכפילה ולא לענין אחר כלל ודוקא ע"י משיכה דמעיקרא כדמוכח התם מדקאמר איכא בינייהו דקיימא באגם אבל נ"ד אין כאן קנין בכלום דלמא זכה בו בשט"ח זה. ומאי דהוכחת דאם איתא דאריס קנה בגוף הקרקע א"כ ליפלוג ביה ר"י ור"ל לא הוכחת מידי דבלא"ה קעביד צריכתא התם פ' השולח דאי איתמר בהא ה"א משום דאדעתא דארעא נחית אבל הא דאדעתא דפירי נחית כו' וא"כ אריס דלאו אדעתא דמכירה נחית כלל אלא כדי שיחול לו התנאי כ"ע מודו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומאי דקשה לך גבי שם בהמה מחב?י?רו האחריות על המקבל הא ליתא דאין לשון קנין כן אלא כדי לחול לו התנאי כמו השוכר בית וקונה שכירתו בכסף שטר חזקה דודאי אינו חייב כלום באונסי הבית וק"ל אמנם נראה דיש לחלק בההיא דאשירי פ' בתרא דע"ז דהתם כיון שלעולם צריך לתת לו החפץ הרי נתקיים לשכיר תנאו כדאיתא פ' מי שאחזו היכא דליכא לצעורי קמכוין אמרינן מ"ל אצטלית מ"ל דמיה א"כ נ"ד אי לא יקנה בגוף הכתב א"כ לא נתקיים לו תנאו והשוכר שיעבד א"ע לתת לו שכרו כך ובריש אע"פ כתבו בתוס' בשם רבי' אליהו דיכול אדם לשעבד א"ע על דבר שלב"ל והכי דחקינן למצא טעם וראיה כדי לקיים מנהג הפשוט גם בארצינו שטורחין עבור חובות למחצה שליש ורביע אין פוצה פה לחזור בדבר. ומה שכתבת שקבלו קנין סודר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וחלקת כיון דע"ה הוא דלא בקיאי בדיני ועבדי כולי מילי בקנין לא מחוור לי חלוק זה דא"כ פלוגתא דרב ושמואל איירי דוקא בת"ח וכן כמה כללות שמסרו לנו חכמים בתלמוד בדרך זה פ' המדיר בכתובות לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאדם יודע דאין מקדיש דשלב"ל ונעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהם וכהנה רבות צ"ל דכולהו איירי בת"ח אלא נ"ל לחלק דהתם גבי מתנת שכ"מ דלאפוקי ממונא מיניה קאתי אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ונמצא נשאר לו הממון אבל בנ"ד נראים הדברים דהשכיר בקש לקבל קנין ולא בעל הכתב דלדידיה למה ליה קנין וכיון דקנין זה לעיולי ליה ממון קאתי לא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ובכל מאי דנקנה לו ניחא ליה אי בפעולתו אי בקנין וכה"ג מחלק פ"ב דקדושין גבי מהיום ולאחר מיתה לענין גירושין וקדושין דאי איתמר בגירושין ה"א משום דלרחוקי קאתי ולכך מספקינן אי תנאי אי חזרה אבל קדושין דלקרובי קאתי ודאי תנאי הוא ולא חזרה:

230

רל״אסימן רלא ההיא דאשה שמסרה מודעה שלא מחלה על זכותה שלא יוציא הבעל ממקום אביה שנשאת שם פשיטא דמהני דאפי' גילוי דעת בעלמא הוי מועיל ואין צריכין ראיה ע"ז. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

231

רל״בסימן רלב על כתובות האלמנה יפה כתב מהר"ש מהל"א וכן אני נוהג במדינה זו כיון שנוהגין להרבות לאחת ולמעט לאחת ואין כתובות האלמנות שוות לא הוו כמעשה ב"ד מש"ה נ"ל דצריכים קיום בעדים. ומה שכתבת במדינת רינו"ס ובגליל התחתון אין כתובות הבתולות שוות ואין להן קצבה ואפ"ה מגבינן להו בלא קיום אמינא כדהוה מר במדינתינו טריד הוי מר בגירס' ולא עיין מר שפיר במנהג המדינה במדינת רינו"ס עד לקובלינצ"א ובכל מדינת ורנק"ן פייער"ן שווב"ן לבד רעגנשפור"ק בכל אותן המקומות נוהגין לכתוב לבתולות ק' זקוקים כסף וכותבין בהכתובה ק' ליטרין דכסף דהיינו ק' זקוקין ולאלמנה כותבין נ' ליטרין דכסף דהיינו נ' זקוקים ומש"ה הוי כמו מעשה ב"ד כיון דכולם שוות וכ"כ האשירי פ"ק דכתובות אה' משפחות כהנים כותבין לבתולות ד' מאות זוז וכתב האשירי דהוי כתנאי ב"ד אבל במדינה זו כיון דכתובות האלמנות אינן שוות פשיטא דלא הוי כתנאי ב"ד וק"ל. מגליל התחתון דהיינו מקובלינצ"א והלאה כתובת בתולה ס' זהובים ואלמנה ל'. ברעגנשפור"ק לבתולה מאה לטרין במשקל הברזל דהיינו מאתים זקוקים כסף לאלמנה נ' ליטרא דהוי ק' זקוקים כסף בכל אותן המקומות הוי כתנאי ב"ד כיון דכולם שוות ובכל אותן המדינות נוהגין שהחתן חותם הכתובה וכשמוצאין שמכירין חתימת החתן סגי וכשאינם מכירים חתימת החתן אז צריכין להביא ראיה באיזה מדינה נשאת וגם צריכה להביא עדים שבתולה נשאת וכשאין לה עדים על זה אז צריכה להביא עידי קיום וכן הייתי נוהג כשהייתי באותן המדינות אבל כשהייתי במדינה זו כיון שהחתנים אינם נוהגים לחתום הכתובה איני משביע שום אלמנה אלא א"כ יש לה עדי קיום. וא"ת אמאי אין כותבין הנפק על הכתובות כמו על השטרות ומשם אתה מביא ראיה דלא טענינן מזויף אכתובות מה ראיה היא זו מה תקנתא יש בההנפק אי חיישינן למיתת העדים חיישינן נמי למיתת הדיינים וגם אשטרות לא אתבריר לן מה מועיל בההנפק וכמה זמנין שקלי וטרחי קמי מורינו מהר"י מול"ן ז"ל מה תקנתא יש בזה"ז בהנפק ולא שמעתי ממנו שום טעם ברור רק שינויא דחיקא. וא"ת דכתובות יש לה קול ומש"ה מסתפי לזיופא אבל הלואה מאן דיזיף בצנעא יזיף בגטין במתני' בדבור אם יש עוררין כתבו התוס' ומביאין ראיה דטענינן מזוייף ליתומים דאל"כ כל אדם יכתוב שטר מכר ומתנה על חבירו ויוציא על היתומים ומכר נמי יש לו קול כדאמרינן בפ' ח"ה מאן דזבין בפרהסיא זבין מהאי טעמא מפקינן מלקוחות אפי' במוכר בעדים בלא שטר ולטעמא דידך כיון דמכר יש לו קול אמאי לא אמרינן לא חציף לזיופי ולאידך גיסא נמי מייתי התוס' ראיה מינה דטענינן ליתומים מזויף תאמר שאני שטר מכר כיון דמכר יש לו קול והאי ל"ל קול מוכח מילתא דמזויף הוא אבל בדוכתא אחריתי לא טענינן מזוייף אלא ודאי התוס' מביאין ראיה כיון דאשכחן דטענינן מזוייף ליתומים לא חלקו חכמים ואיכא נמי למימר איפכא מסתברא גבי מכר טענינן מזוייף ליתומים אע"ג דאיכא למימר חזקה א"א תובע אלא א"כ יש לו ואיכא למימר לא חציף איניש לזיופי אפ"ה חיישינן לזיופא כ"ש לגבי כתובה דאשה מעיזה לזיופא דהכל יודעין שיש לה כתובה ודאי מעיזה ומעיזה וכה"ג אמרינן פ"ב דכתובות אבל הכא כיון דאיכא עדים דקמסייעו לה מעיזה ומעיזה ואם האלמנה תפסה הנכסים ויש לה מגו כגון שיכולה לטעון אין בידי כלום אפשר דנאמנת בלא עידי קיום כיון דאית לה מגו אבל הדבר צריך דיקדוק גדול דבמלתא כל דהו אין לה מגו עכ"ל תשובת מהר"י וויי"ל. ילמדינו רבינו בענין השבעות נשים אלמנות נשואות על כתובתה מאי דינא אית בהו כי מהרא"ש מהא"ל תמה עלי שהשבעתי אותה וכתב שמהר"ם כתב בתשובה שאין להשביע אשה על כתובתה בלא עידי קיום רק לבתולות הנשואות שיש להן קצבה כמנהג המדינה וכן [הורה] (היה) מהר"א כ"ץ ז"ל. והשבתי לו שאין המנהג כן כו' כך היתה שאילת מה"ר פרץ למהר"י וויי"ל והאריך בראיות לא רציתי לכתוב כי תמצא כן תוך תשובתו של מה"ר איסרל"ן ותוך תשובה של מהרי"ו ועיין לעיל:

232

רל״גסימן רלג שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על אשר שאלתני על פדיון הבן שאירע בשבת היאך יעשו הפדיון וגם אם אירע כך כשנתן האב דמי הפדיון בע"ש כמו שרגילין מקצת הכהנים עשירים להחזיר. דע כבר נשאתי ונתתי בדבר זה הרבה טורח עלי לכתוב המשא והמתן מסקנתי היתה להמתין עד יום א' אחר השבת כי הוכחתי מפרש"י בפ"ק דביצה דמתנות כה"ג שהן חולין גמורין אין קפידא בשהייתן וכן משנה שלמה בערכין דאם משהה אינו עובר אלא דאין להחמיץ שום מצוה והיכא דמשהה כדי לקיימנה מן המובחר שפיר דמי וכמדומה שכן הוא המנהג גם מה"ר שמשון ז"ל ספר לי בהיותו פה שמצא כך בספר חבור אחד מן המחברים דלא שכיחי:

233

רל״דסימן רלד ואם אירע כך שנתן המעות בע"ש והחזיר הכהן אם יש לחוש לדברי א"ז נראה דודאי לא היה לנו לחוש לדברי היחיד נגד רוב כל הפוסקים אך דהתוס' פרק מרובה בשמעתין דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל דאין פדוי אם נתאכלו המעות וא"כ ה"ה אם החזירן ואפשר דכ"ש הוא אם החזירן ודברי התוס' עיקר הם בכ"מ. וא"ת אין כאן לומר ניזיל לחומרא משום דהפדיון אינו אלא ממון כהן הא ליתא דאשירי פסק כרב לגבי שמואל דבנו פדוי היינו מטעם דקי"ל כרב באיסורי אלמא חשיב ליה איסור אם אינו פודהו כהלכתו ולכך היכא דאפשר לפדות פעם שנית כדי לקיים דברי התוס' וא"ז שפיר דמי טפי. ותו דקורא אני תגר על הברכה שמברך אבי הבן בע"ש דאכתי לא מטא זמנא דפדיון ואפשר יש לדמותו לברכה דנר חנוכה בע"ש דמברך שעה גדולה קודם הלילה והתם נמי לא מטא זמנא דנ"ח דאינו אלא משתשקע החמה אלא כיון דלא אפשר בענין אחר אין קפידא ויש לחלק דהכא אפשר להמתין כדלעיל אין לי פנאי להאריך יותר:

234

רל״הסימן רלה אך מה שכתבת דאם היה נותן הבן לכהן היה יוצא בכך כמו בפטר חמור בדותא היא דא דבפטר חמור גופיה לא ידענא מהיכן דייקת דיוצא אם נותן הבכור לכהן דילמא לעולם צריך לפדות או לערוף והא דילפינן מהקדש היינו דא"צ דוקא שה אלא פודהו בשאר דברים כשיהיו אבל מ"מ פדייה בעי ואפי' אי מהני התם היינו משום דהחמור קדוש גופו בבכורה ואפי' בהנאה קודם פדייתו משא"כ בן בכור דיליף בהדיא מקרא דחולין גמור הוא למאי מבעיא ליה לכהן אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד אי לבן הא לאו זרעיה הוא:

235

רל״וסימן רלו מה ששאלת הא מה דכתב במרדכי בסנהדרין דמי שנשבע לשנים דפסול לשבועה אין דין זה נוהג בינינו לא ידענא חילוף מנהג בפסק זה בין דורות הראשונים לדורותינו אך מה שחלקת בין להחזיק ממון דפסול ובין נשבע היכא דנהפך עליו השבועה ונשבע ליטול דכשר אדרבה איפכא ה"ה דנשבע להחזיק אין פסול לדעת האלפס פ' כל הנשבעין נמי דכי כופר במלוה כשר אפילו נשבע דדלמא אשתמוטי הוא וכ"כ במרדכי בסנהדרין וה"ה להחזיק ממון שאינו של פקדון אמרינן דלמא אשתמוטי הוא אבל נשבע ליטול הוי כנשבע על הפקדון:

236

רל״זסימן רלז מה שכתבת מאי זה טעם רגילין העולם לומר זה רבו של זה בשביל שלמד ממנו זמן אחד תוספת או פירוש ואפשר הרב שמע מן התלמיד יותר חידושים ממה ששמע הוא ממנו. אין לדקדק כ"כ אחר זה המנהג כי מנהג אבותינו תורה היא וקצת ראיה יש לי לזה מתוספות דברכות אין לי פנאי להאריך:

237

רל״חסימן רלח אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד למה לא יחלוק כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג באמוראים רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו כדאיתא במרדכי פ' כיצד הרגל בגאונים אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק. אין לי לבאר יותר מזה כי דברים אלו צריכין תלמוד מפה אל פה נאם הקטן והצעיר שבישראל:

238

רל״טסימן רלט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מהר"ר מאיר יצ"ו הנני טרוד ברוב עסקים ואין לי פנאי להאריך אמנם אשר הקשה מתשובת מור"ם דבפ"ק דעירובין ופ' הדר דסתרי אהדדי דבפ"ק דקדק מדהשמיט רב אלפס אפי' מילתא דליכא מאן דפליג עלה שמע מינה דסבר ליה דלא דהלכתא היא ובפ' הדר כתב איפכא האי מילתא הוה קשה לי לפני כמה שנים לא מצינו למיקם ביה אטעמא שפיר. אפס נראה קצת ליישב דההיא דפרק הדר מכל לומר שהיה בדעת רב אלפס שלא הוצרך לאיתויי משום דליכא מאן דפליג עלה הואיל ולא חזינא מיניה דאלפס דאייתי מההוא דינא אבל ההוא דצורת הפתח דפ"ק חזינא מידי דאלפס דאייתי שאר מילי דצורת הפתח מאי דפסיק ביה תלמודא בלא פלוגתא והשמיט הך ש"מ דסבר דלאו הלכתא היא ובהכי מתיישב לשונו של מור"ם שפיר הכא והכא:

239

ר״מסימן רמ ומצורת מנעל החליצה. אין נוהגין בגבולינו לחלוץ במנעל שאינו חתוך בצדו ולא מאחוריו כל עיקר וכן קבלנו בשם השר מנויאשט"ט ז"ל וקושרין הרצועות על בשר השוק מבחוץ ולא על אזני המנעל כלל וכן תמצא בסמ"ג בשם ה"ר יקר שראה המעשה מה"ר שמואל מאייבר"א והרצועות לבנות בו לגמרי אך אם הושחרו קצת מחמת הזקנה לא קפדנו ואיננו פתוח לרוב לפניו רק אין אזניו נוגעות זו לזו כי היכי דלא ליהוי מעל. דמעל וזכורני לפני כמה שנים בעוד היתה מדינת אושטריי"ך על מכונה שלח מהר"ר יעקב ס"ל לבני השר שישלחו לו אחד ממנעלי אביהם וכן עשו:

240

רמ״אסימן רמא ואשר כתבת אם יש כח ביד הרבנים עכשיו להקל בדבר מטעמא מה שכתבו עליו החיבורים שהוא אסור. פשיטא שאין להם כח ואיך יתכן שימלא לאיש לבבו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מרבותיו הגדולים דלא נהגו הכי כאשר הוא בידינו במקצת מקומות אבל מסברת עצמו לא:

241

רמ״בסימן רמב ואם כותבין כינוי האשה שבלשון פיה"ם כגון וורייד"א וועסלי"ן כיון דעיקר הלשון במדינה ההיא פיהמ"ש והנכרים קורין האשה כך בלשון פהמי"ש. דע כי באשירי פ' השולח משמע קצת דאזלינן בתר קריאת הנכרים דכתב שנוהגין באשכנז כה"ג לכתוב כל שום וחניכה מפני קריאת הגוים ע"ש אמנם אחרי שפירשו התוס' והחיבורים דאפי' בשם המובהק לא צריכין לכתוב שני השמות אלא כגון ביהודה וגליל ולא במקום אחר וכל שכן בכנויים דכשר בדיעבד לכ"ע אפי' אי לא כתב שום כינוי דאין לדקדק כולי האי וכל שכן אם כותב כל שום וחניכה דסגי בהכי ויש לכתוב הכנוי שקורין בו היהודים דלעולם עיקר טפי. אמנם בעיירות ונהרות שמשתנין שמותיהן בין יהודים לנכרים הפהמיי"ם בזה צריך לדקדק אם לכתוב שניהם ושמעתי שבפרא"ג כותבין העיר בלשון פיהמ"יש לא ידעתי האמת. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

242

רמ״גסימן רמג שלום ושלוה אחרית ותקוה אהובי מנוער הישיש והמופלג מה"ר שלום יצ"ו הנה אהובי כאשר כתבת לי אם יש כח בבני היישוב שאין להם רק ה' או ו' לכוף זה את זה שישכרו מנין ויתפללו בעשרה תמיד מה טוב ומה נעים היה הדבר מן הטעמים שכתבת. אמנם בתשובת מור"ם במרדכי פ"ק דב"ב ובהגה"ה במיימון משמע דלא כייפינן רק בימי הנוראים וכגון שאין להם חסרים רק ב' או ג' וכן דומה לי שאין המנהג בשאר השנה לכוף אא"כ יש מנין להם מיושב בעיר כופין לשכור שליח צבור או כגון ג' או ד' עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המנין בכה"ג כופין ולא בעיר שיש בה רק ד' או ה' בני ברית וכן משמע במיימון בהלכות תפלה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

243

רמ״דסימן רמד תזכה לשם ולתהלה וקרנך תרום מעלה מעלת אהובי עמיתי האלוף מה"ר אליה יצ"ו. אשר שאלתני שיעור המום בזנב שנחתך או נפסק מקצתו יפה כתבת אמתניתין דפרק כל הפסולין מההיא עובדא שקשרו התינוקות זנבות הטלאים כו' מוכח דהוה מום והשיעור מוכח מפ' אלו מומין דתנן התם זנב שנפגם מן העצם ולא מן הפרק ופרש"י לשם דחוליות יש בזנב כמו שאנו רואים והן קרויין פרקים ואם נפגם במקום חיבור לא הדרא בריא משם אני לומד דכ"ש אם נפסק לגמרי ממקום שמתחילין החוליות ולמעלה דהוי מום אבל מן החוליות ולמטה לצד שיער הזנב ודאי לא הוי מום. וההיא דנפגמה אזנו מן הסחוס נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האוזן ובאזני האדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך ואנו קורין אותו קרושפי"ל זהו נקרא סחוס כמו ראשי כנפים והסחוסין בפ' כיצד צולין במשנה ע"ש. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

244

רמ״הסימן רמה גם אכילת מרור אם אדם יכול לצאת ידי חובתו בקלח אחד עם העלין שלם כמו שהוא אע"פ שאין בו כזית מטעם דבריה חשיבא ולא בעינן כזית כההיא דירושלמי שהביא הרא"ש בפ' כיצד מברכין אפי' לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או של רימון צריך לברך אחריו. ולע"ד הרי דברים ק"ו דאפי' ברכה דכתיב ביה אכילה בהדיא באורייתא אפי' הכי חשבינן בריה פחות מכזית כ"ש מרור דלא כתוב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אפסח קאי וכ"כ הרא"ש בערבי פסחים להדיא טעמא דבעינן כזית במרור משום דמברכינן על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית ולא יהא לשון ברכה כמאי דכתיבא באורייתא. ורציתי לחלק בע"ד דלא מהני הכא טעמא דבריה משום דאין כל הבריה ראוי למצוה דהא אין יוצאין בשרשים לדברי ר"ת אבל לגבי ברכה אחרונה אפי' אם אין אוכל כל הבריה כגון שמשמר הגרעיני צריך לברך אחריה משום דאכל כל מה שראוי לאכול ואי בעי נמי אכיל כוליה אבל הכא השרשים לא שייכי למצוה והרי הבריה חסירה בע"כ:

245

רמ״וסימן רמו ועוד מסופק אני היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא בתפלה אי חוזר אי לא חוזר כגון בזכרינו ומי כמוך מי בעינן למיהדר מהאי טעמא דהלואי שאדם יתפלל כל היום כולו וקא מפרשי רבנן היינו דוקא בספק התפלל והרא"ש מסיק שם דאין לך חידוש גדול ממה שספק לו אם התפלל ופליגתא דרבוותא נמי ספק הוא אם התפלל דלדעת ר"י דצריך לחזור הוי כאלו לא התפלל כלל. ולא דמי לשאר ברכות דקי"ל היכא דאיכא ספיקא לא מברכינן דגבי ברכות לא אמרינן הלואי ויברך אדם כל היום כולו וכ"ש דכה"ג מחדש בתפלתו וראיתי רז"ל שהורו שלא לחזור ודרשו כך ברבים:

246

רמ״זסימן רמז ועוד מסופק אני אשר ראיתי בטופס הגט שסדר מורי לאברהם לוק"ר וכתב בו אנא פב"פ העומד היום במקום פלוני וכל שום וחניכה וכו' ובת?/ט?ופס שלנו אינו כך אלא אנא פב"פ וכל שום וחניכה העומד היום. לפום משמעות טופס שלנו מכוון קצת יותר דמה לנו להפסיק בין שם המובהק ובין וכל שום וחניכה ואע"ג דבטופס ראבי"ה דמייתי לה במרדכי כתב ג"כ העומד היום קודם וכל שום נראה לע"ד דהיינו משום דהזכיר ג"כ מקום הדירה ושפיר דמי למכתב הכי כי היכי דליקו נמי וכל שום על מקומו ועל מקום אבהתיה אבל מר לא כתב כי אם העמידה ונראה לע"ד דלא שייך למקרי מקום העמידה מקומן אלא מקום הלידה או מקום הדירה וכן אנו אין רגילין לכתוב מקומות אילו ומקום אבהתיה כלל כי אין אנו כותבין כי אם מקום העמידה. בדרך שקלא וטריא כתיבנא דא ולא כקורא תגר כלל:

247

רמ״חסימן רמח עוד מסופק אני אם משביעין יורשין שבועה שלא פקדנו בטענת שמא דבפרק הניזקין כתב מרדכי בשם מהר"ם דלא משבעינן להו ודלא כרשב"ם. וא"ז כתב ג"כ כרשב"ם גבי שטר כיס פ' המוכר את הבית כמדומה לי שראיתי רבותיי שחייבו לישבע ואע"ג דבעלמא קי"ל בפלוגתא דרבוותא לא מחייבינן למחזיק אפשר סמכו אהא דגבי שבועת היסת נמי פסק ר"ת כלישנא דמיקל ולא איחייב אלא היכא דאיכא דררא דממונא וכתב בהגה"ה במיימון דנהגו כל בתי דינין האידנא להשביע וגם ר"ת בעצמו חזר בו. ואפשר דורות האחרונים הנהיגו כך מפני הרמאים כדאשכחן במיימוני ובסמ"ג במצות שבועות וחרמות שהנהיגו דורות האחרונים מפני הרמאים. וגם רש"י חולק קצת על סברת מהר"ם דפי' פ"ק דכתובות דהלה אומר איני יודע צריך לישבע שאינו יודע והאי נמי טענת שמא הוא דאין יכול לידע אם הוא יודע אם לאו ויש לחלק בין הא ובין שטר כיס משום דאיכא טענה חשובה בתרווייהו וראוי להסתפק אבל מאן דטעין ביתמי מילתא דאית ליה על אבוהון בלי צד הוכחה ועסק שבועה אמאי נחייבינהו לישבע:

248

רמ״טסימן רמט ועוד מסופק אני בשר שקבל טעם מחלב ולא היה בו ששים לבטלו ונאסר ושוב נגע כשהוא חם בבשר אחר וכתב מרדכי בשם ר"י כן בספר התרומה דאינו אוסרו בלא רוטב בשמעתין בטיפת חלב והוכיחו סברא זאת מההיא דניער וכסה דכתב אטיפת חלב שנפל על חתיכת בשר וקשה לע"ד דמאי שנא מהא דכתב בספר התרומה דבשר בחלב שאני משאר איסורים להא דחתיכה הראויה להתכבד לא בטילה דוקא כשהוא שורשו של איסור ולא שנאסרה ע"י בליעת איסור וגבי בשר שנאסרה מחלב לא אמרינן הכי ואינה בטילה ואף כי משנה שלימה היא בע"ז דחתיכה הראויה של בשר בחלב אינה בטילה. הנך חמשה שאלות דלעיל שאל מורי הגאון ממהרר"י וויי"ל ותשובתו לא ראיתי:

249

ר״נסימן רנ שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מהר"ר דוד ורנ"ק יצ"ו אשר דרשתני בדין קרוב ונתרחק ויש לו עדיין בנים ממנה דפליגי בה ר' יודא ורבנן אם חוששין לר' יודא לכתחלה לענין גיטין וקידושין שלא להכשירו לעדות כמו ששמעת אמרו דכל היכא דיש פלוגתא דרבוותא דתנאי חד אסר וחד שרי אע"ג דקי"לן שרי מ"מ אני מצריך לכתחילה כדי לצאת ידי כולם וראיה מפ' המגרש מהא דאתקין מן יומא דנן ולעלם בגטין לאפוקי מדר"י וכפרש"י שם אמת ששמעת משמי שהבאתי ראיה אכה"ג מהתם אך סיימת דברך בכתבך דמסתמא הטעם הוי שלא להוציא לעז על משפחות ישראל וטעם פרש"י להדיא באותו מימרא סמוך ובאותו דבור ממש וכתבת הראייה ממשמעות קצת מדעתך ותמיהה ששמעת וראית מקצת ולא כולה. אמנם מה שאמרתי ופסקתי כבר אהא אמרתי שנשאלתי מפני מה טורחין כולי האי לפעמים טורח רב להמציא עדי חתימה בגיטין והאידנא בזמנינו שאין האשה מוציאה הגט כלל לגבות בו וכל הגיטין קורעין מיד המנהיגים וגונזין אותן א"כ טורח זו למה כיון דקי"ל הלכות רווחות בישראל דעדי מסירה כרתי וא"צ עדי חתימה אפילו לכתחילה ותירצתי משום דאשכחן סתמי משניות דאליבא דר"מ גט שאין עדים חתומים בו חספא בעלמא הוא מפקינן נפשין מפלוגתא דר"מ והבאתי ראיה מפרק המגרש ומפרש"י כדלעיל. ונראה קצת דלאו בכל פלוגתא דתנאי מפקינן נפשי' מפלוגתא אע"ג דהלכה רווחא היא דלא קי"ל כמאן דאמר הלך אחר המחמיר אלא היכא דהווה מן הסברא והנכון דהלכה כמאן דאסור כההיא דר"מ דסתמי משניות סברי הכי וכן ההיא דרבנן דר' יוסי דסתם משנה דאם לא באתי כוותייהו סברי ותו דיחיד ורבים הלכה כרבים ברוב מקומות אבל הך דר' יודא בתלמודא מוכח בעובדא דמר עוקבא ובני חמוה דלא קי"ל כר' יהודה וכן פסקו להדיא הרמב"ם וסמ"ג ואשירי דלא כר' יהודא. ומה שכתבת שרשב"ם לא פסק להדיא כר' יהודה אלא דמשמע הכי מדמוקי כר' יהודה וי"ל קצת דלרוחא מילתא פירש הכי כדרכו לאוקמי ככ"ע משום דמתיב התם מההיא ברייתא תיובתא לכמה אמוראי בעי לאוקומי דאין לו בנים ויצא ככ"ע ולא תימא כיון דתנא ומתה בתו משמע דכל היכא דמתה בתו בכל ענין כשר הוא ותו דבנידון דידן הפסול מעיקרו אינו אלא מדרבנן כדפסק הרמב"ם להדיא דפסול קרובי האם ופסולי חיתון אינו מן התורה אלא מדרבנן וכה"ג לא פליגי אלא אפסול קרובי האם כדמייתי קרא אבל אפסולי חיתון לא פליג. ואשר חלקת היכא דהבנים פסולים לעדות לקרובי אשתו שמתה ובין דאינן פסולים לה אין נראה לחלק דנראה הטעם דהוא עצמו עדיין אגיד בהו וחשיב להו לקרוב כבראשונה מחמת חיבת כולן וכן משמע מעובדא דמר עוקבא דקאמר אטו בקירא אדבקינא בכו משמע איהו גופיה. ומה שכתבת אי מקרי דיעבד אחרי שנשאת קודם שתיבעל פשיטא דדיעבד מקרי דלהוציא מבעלה או אפילו להצריכה קדושין וחופה ונישואין אחרים היינו דיעבד ובפ' שני דיבמות מחלק יש לה בנים לא תצא אין לה בנים תצא ובכל שאר דוכתין כל היכא דקאמר אם נשאת לא תצא היינו אפי' אין לה בנים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

250

רנ״אסימן רנא שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר אליעזר יצ"ו. אשר דרשתני אם יש לכתוב רעדי"ש בעיי"ן נראה דפשיטא שכך כותבין כמו געכ"ל רעד"ל שענ"ל שכל העולם כך כותבין בעיי"ן. ומאי דמספקא לך שכותבין את העיר בלשון ביהמי"ש הרעדי"ש נראה דא"צ דרעדי"ש שקורין בו האשכנזים אינו אלא לשון קיצור מלשון הביהמ"י דכך דרכן של הבהמיי"ם להאריך המלה בלשונם בצ"י או בצ"א והה"א בתחילת התיבה ג"כ מתוספת ואריכות לשונם וכה"ג הוי ממש כחניכתו דקרובה ושוה לשם דאפי' לכתחילה כשר בחניכה לבדו כזאת כדאיתא פרק השולח. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

251

רנ״בסימן רנב מרן דבשמיא יפיש חייכון ויסגא יומכון ויאריך שלומכון אהוביי היקרים קהילות הקדש וחבורות הקדושות קלוניי"א וגעלר"ן וגוייל"ך ובראשיכם האלוף מה"ר וייב"ש והחונים עליו הגביר הר"ר ליפמן והיקיר הר"ר קושמן יצ"ו. כתבכם הגיעני ועתה אבאר תוקף ועיקר דבריכם הלא הוא אשר לא תתרצו כל עיקר לקבל עליכם התקנות והגזירות שתקנו וגזרו עתה מקרוב מה"ר זעליקמן ומה"ר מאן ומסכימיהם שנאספו מליהם בבינ"ג ותתנו טעמים ונמוקים לדבריכם בעבור כי שלא מדעתיכם נתקן ונעשה כי גם מקצת דברים אשר בתקנות אין רוב ציבוריכם יכולים לעמוד בהם ופרטתם אחת מהן אשר נתקן ונגזר שאם תולד ספיקא בלשון כתב התקנות בשאר מדינות דהיינו בכלל זה געלר"ן וגוייל"ך יפרש להם מהר"ז בינ"ג ותקנה זו יהא לשכים ולצנינים לבני שרי המדינות אלו מתרי טעמי חדא מפני ריחוק וסכנת הדרכים ואידך שיסתלקו מבית דינם מהר"ו הנזכר אשר להם מנהיג ודבר בכל צרכיהם. גם מהר"ו הנז' כתב איך הודיע כבר למהר"ז ומהר"ם שרצונו וחפצו לידע תחילה בביאור ולא ברמיזה בפרטות ולא בכללות מה ירצו לתקן ובאיזה ענין ובדק המה יוצאים ובענין אחר לא יתרצה עוד הודיע להם דחיות ותנאים אשר מובן להם בלשונו שאין בדעתו ליכנס אא"כ יראה תחילה מהות ואיכות התקנות ומהר"ז לא רצה להודיעו בביאור ובברור וכתב לו כי עוד לעצמו לא יודע מה יהיה ומה יעשה ומהר"ם השיב לו בלשון המספיק וזה לשונו שאין לבו שיהא ממש ביום הועד ההוא לגמור התקנות וגם שאין בדעתו לחתום ולמהר אף אם יוסכם בדבר רק בהתמהמהות והמלכה ואשר שלח מהר"ו את בנו שמה ליום הוועד ע"ז כתב שלא עשה זה רק לכבודו של מהר"ז למלאות בקשתו ולא לחתום. ומה שחתם בכח אביו כתב שמחמת יראתו וגיזום ואיום דמהר"ז נזקק לכך והר"ר ליפמן הנזכר כתב איך הודיע למהר"ם רבו גם להר"ר זעליקמן שאין רצונו כלל ועיקר לקבל עליו שום תקנות וגזירות בגזירות עונשין וחרמות זולתי בקנסות ונותן טעם לדבריו טעמים נכונים מיראת סכנת לו בדבר וגם הסביר להם דלא בדיחא דעתיה כלל בתקנות הללו גם מקצתכם אשר המה מתלמידי מהר"ז יראים פן יאמר להכריחם בגזירתו לקבל עליהם בע"כ ומכל הני טעמי הסכמתם כולם לעמוד על משמרכם זאת בכל כחכם לבלתי ליכנס בתקנות וגזירות הללו כהוייתם לקבל עליכם כלל ועיקר ובקשתם מאתי ומחברי שאירי מהר"ם ועמיתי מהר"י באנ"א להסכים עמכם ולהורות לכם את אשר תצאו ידי חובתכם והנני משיב על ראשון ראשון כאשר יורוני מן השמים. ונראה דכולכם ג' המדינות הנ"ל אשר על החתום וכל הנלוים אליכם אין עליכם חיוב והכרת כלום ליכנס בגזרות ותקנות הללו ולקבלם עליכם ואין זה צריך ראיה כל כך כי איך יתכן להסיע על קיצתכם שלא מדעתיכם כ"ש כאשר כתבתי שאין רוב ציבורכם יכולים לעמוד באלו התקנות וכן כתבתי כבר למהר"ר זעליקמן שאין נראה כלל שיש לו כח ויד להכריח אפילו הסמוכים אליו אלא בגליל העליון דבריינו"ס והואיל ומהר"ר נתן ומה"ר משה מינ"ץ ויתר לומדים ובעלי בתים ממאנים לקבל עליהם התקנות ואחר שנעשו שלא מדעתם כתבתי לו ראיות מספיקות לדעתי סבור הייתי שהיתה ידו סולדת בפושרים כי כתבתי לו בדרך נועם ומכוסה קצת וגליתי לו ברמיזה הוכחות ודיוקים גמורים שאם יעמדו כנגדו לומר אדרבה על גזירתיהם ועונשין שלהם יועיל ויאסור ושלו יותר ויבטל. ועתה על דילכון הנני מבאר דעתי ואמר אני שאם כדבריכם כאשר כתבתם כן הוא לא חלו מעולם התקנות והגזירות עליכם כלום ואם חס ושלום יבא מהר"ז ומהר"ם ומסכימיהם כולם או מקצתם להחזיקם עוד עליכם ולהטיל עליכם עונשין וחרמות בשביל ככה על כולכם או על מקצתכם גם על אחד מכם יש כח ואומץ בידכם לעמוד כנגדם ולומר אדרבה בפה מלא ויחול ויתקיים את שלכם ואת שלהם הרוס ובטל גם כח זה יהיה גם ליחיד מכם. ועל חתימת בנו של מהר"ו הנני דן שאם יתבררו הדברים כאשר הזכרתי לעיל שמהר"ק היה מגזם ומאיים על בנו דמהר"ו הנ"ל עד שחתם אומר אני דבכה"ג לא חלה קבלתו דחשיב קבלה באונס ואע"ג דאין האונס מזומן לפניו אלא יראת דבר ודאגתו חשיב אונס וכה"ג איתא במרדכי פ"ג דשבועות בשם ר"י דהשבועה והברית שקבלו אבותינו בערבות מואב ה"ל מודעא רבא עלה כעל ההיא דהר סיני שכפה עליהם כגיגית משום דבערבות מואב נמי הוו יראים פן יניעום במדבר עוד ולא יכניסם לארץ ויליף מיניה התם מהר"ם דכ"ש יראת ואיום בשר ודם ואפי' אם ברצון גמור חתם בנו דמהר"ו מ"מ הואיל ומוכס קצת מתוך הכתבים ששלח מהר"ו כבר למהר"ז ומהר"ם ובכתב שהשיב לו מהר"נ דלא אסיק מהר"ו אדעתיה שיחתום כל כך מהר לפי זה נראה דלא מהימן בנו כנגדו לומר מדעתו וברצונו ובשליחתו חתמתי אפי' אם יאמר בנו שאביו צוהו לחתום אא"כ שהיה בידו כתב הימנו שיהא פיהו כפיו וידו כידו בענין אלו התקנות ולא אמרינן מסתמא לא חציף איניש למיחתם מכח אבוה אלא א"כ צוהו כדאמר פ' המגרש ופ' גט פשוט דלא חציף איניש לשווייה שמיה דאבוה סימן בחתימתו דהרבה יש לחלק דודאי מצוי שאדם עובר על מצות אביו אבל אינו רגיל שמקיל ומזלזל כבוד אביו דוגמא לדבר רוב העולם עוברים על מצות המקום ב"ה אבינו שבשמים בכל יום אבל אין רגילין שמקילין ומזלזלין כלפי מעלה וכיון דאיהו לא חתם אלא מכח אביו ולא מכח עצמו ולגבי דאבא בטלה. בטלה חתימתו נמי לגבי דידיה וק"ל. וכל התלמידים אני דן דכיון דכתבו דהני תקנות וגזירות אינן יכולין לעמוד בהם כה"ג אין מחוייבין לקבל גזירות הרב והכי מוכח מההיא דכתב ה"ר ליפמן דגזרו הראשונים ולא קבלו מינייהו כו' שלא ביאר כל הצורך ואני אבאר בפ"ק דשבת אמר שמאי והלל גזור ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מנייהו ואין ר"ל דהא דלא קבלו מנייהי דשמאי והלל שלא כדין עשו שלא קבלו דהא כה"ג אמרינן פ"ק דחולין דר"מ ור"ג ובית דינו גזרו על הכותיים ולא קבלו מינייהו ורב אמי ורב אחי גזרו וקבלו מינייהו ופירש"י התם דלא מפני שהיה רב אמי ורב אסי גדולים מר"מ ור"ג ובית דינו אלא שבימים הראשונים לא היו יכולים לפרוש מן הכותיים לכך לא קבלו מפני שלא היו יכולין לעמוד בה ובימים האחרונים היו יכולים לעמוד בה וכה"ג איירי ההיא דשמאי והלל ותלמידים והשתא הלל הוא נשיא ושמאי הוא אב ב"ד כדאיתא בחגיגה ואפ"ה לא קבלו מנייהו משום דלא היו יכולים לעמוד בה בימיהם כ"ש גזירת הרב לתלמיד בכה"ג דא"צ לקבל דעדיף ואלים כח הנשיא על כל ישראל ליזהר בכבודו ומוראו מכח הרב על התלמיד כדמוכח בחלוקי מצות דקימה והידור מכל הני נראה כמו שבארתי למעלה ותו לא מידי. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

252

רנ״גסימן רנג מאלהיא רבא שלמא לאמרכלא רבא דליואי שר התורה מהרר"ז יצ"ו סג"ל מהודענן לך אשר האלוף מה"ר נתן ומה"ר מינ"ן סגני לויה יצ"ו שלחו אלינו על התקנות גדולות והקבועות אשר נקבעו ונסדרו עתה מקרוב אפומי דמר ואפומי דהאלוף מה"ר מאן ויותר לומדים יצ"ו גזרתם גזירות ועונשין לקבלן ולקיימן וכתבו שכל אותן התקנות גזרות ועונשין נעשו שלא מדעתם ובלתי רצונם גם רוב אנשי גבולכם אצילי ותקיפי הארץ כוורמ"ש אופנ"הם מגנ"ץ ורנקבור"ט לא רצו ליכנס בהן כל עיקר עומדים וצווחים דלא ניחא ליה בהון וכן ראיתי בכתב מהר"י אהרן לורי"ו שכתב תרי זמנין דרוב אצילי ארץ לא ניחא להו כלל ליכנס בתקנתכם גם מהר"י וויב"ש יצ"ו כתב שכל אנשי גדולי ארצו מיאנו מלקבלם וא"כ פלא נשגבה איך יעלה לדעת להתנות ולתקן עליהם בע"כ שלא מדעתם והלא ידעת אשר כתב במרדכי פ"ק דב"ב בשם ר"ת דלהסיע על קיצתם אכבר התנו מדעת כולן קאי ואף אם נפשך לומר דגדול אתה מהן ומש"ה יתחייבו למיצת לך מ"מ הא מסיק התם במרדכי דדוקא בגדול שאין בדורו כמותו אלים כחו ולא קאמר גדול שאין בעירו או בגבולו כמותו אלא בעינן שאין בכל הדור כמותו ונהי דראבי"ה פליג התם בההוא עניינא במרדכי על ר"ת ומסיק דהרוב יש לו לכוף המיעוט לקבל גזרות בעל כרחם י"ל דווקא רוב לגבי מיעוט משום דקי"ל בכל התורה מיעוט לגבי רוב כמאן דליתא וכדיליף בפ"ק דהוריות מקרא דרובו ככלו או כגון בי נשיא דהוה ממונה לקדושי הדור אבל בגדול בעירו או בגבולו לא אשכחן מאן דפליג וסבר דאלים כחו להתנות ולתקן שלא מדעת כלל וכ"ש דהני שכנגדם נמי לא קטלי קני באגמא אינון ויצא להם שם בגדולתם לכן אמר לי לבי להשיאכם עצה ותושיה לבלתי תפנו דעתכם לגזור ולענוש בנדוי וחרמות על כל אותן שכנגדיכם הן גדול או קטן רבים או יחידים כן יקומו כולם או מקצתם או אפי' יחיד מהם ויכריז אדרבה מהאי דריש לקיש ונמצא דברי האסורים מותרים ודברי המותרים אסורים ויתחלל שם שמים ויאמרו ההמון זונות מפרכסות כו' ועל כל הנעשה עד היום לא חלו גזרות ועונשין כלום כמבואר לעיל ומה טוב ומה נעים שמן הסמוכים אליכם אנשי חכמים יודעים פשר דבר לעשות ונמצאו עצמם ליכנס בדברים הללו ולעשות ביניכם ולמה תריבו הלא נכתב לי מקרוב ממגנ"ץ שהאבן פינה מן החומה המקפת כל בני ברית אשר בגבולכם משלטוני האומות הגמון ממגנ"ץ פרץ פרצה בד' מקומות ונזדעזע כל החומה וחלילה לעמוד בלב חלוק. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

253

רנ״דסימן רנד נצח יכון כס ישיבתך אהובי ה"ה מה"ר יוחנן יצ"ו אשר כתבת לי על דבר ר' חנינא כבר ידעתי שאהיה נטרד באותו מחלוקת כי כבר שלחו שכנגדו גם כן ציר מיוחד הנה כמו ח' ימים שבא עתה מתנגד של ר' חנינא וקבל עליו הרבה איך שדוחהו ומענה את דינו ובדעתו לסוג אחור מה שקבל מורשה שלו בחרם פה שיבא הוא עצמו לבריסאל"ו וכהנה תלונות רבות ונעתרתי והפצירו בי עד בוש שכתבתי לר' חנינא כתב אזהרה ובדרך עצה שלא יסוג אחור מאשר נתקבל בחרם ואל יטיל תנאים ואמתלאות בדבר וכה"ג ועתה בבא צירכם רבי טוביה והראה לי כתביך וגם העדיות דאפיך מיפך כולי מלתא גמרתי בלבי לבל מתעסק בהם לכתוב אפי' שורה אחת עוד בענין הזה מהפעם הזאת ואילך אך אם ישתלחו טענותיו הנה אלי ברצון שניהם כאשר קיימו עליהם בחרם אפסוק לכם הדין כאשר יורוני מן השמים ועל דבריך אשיב לך אשר כתבתם שהדבר מפורסם שסכנה היא לר' חנינא שיבא בעצמו לבריסלא"ו ומתוך כך דעתך שהוא פטור מן החרם והבאת ראיה מהא דפטרינן נשבע להרע לו ולאחרים לא יכולתי לכוין יפה ראיה זו אם דעתך ששבועת המורשה אינה חלה משום שנשבע להרע לרבי חנינא נראה דאין זה רעת אחרים אלא הרעת עצמו ששלוחו של אדם כמותו וקי"ל דמורשה שליח שווייה ותו דהתם לא איירי אלא לענין פטור קרבן כדמוכח בכמה מילי אבל לעניין אסור פשיטא דלא בעינן הרעה דומיא דהטבה. אמנם נראה וודאי אי אתייליד אונסא כה"ג שאנשים כשרים ונאמנים יעידו שיש סכנה לרבי חנינא לבא בעצמו לבריסאל"ו לאו דוקא סכנת הריגה אלא אפילו תפיסה או גזילה מאנסים והריגה כה"ג פטור הוא מקבלת החרם דנדרי אונסים ושבועות אונסים התירו חכמים כדאיתא בהדיא פ"ד דנדרים וא"ת ישכור תיורים בעד מאה מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשיב אונסא כדאיתא פ' כל הגט אטו תרקבא דדינרים בעי למיתב לה הא כמ"ד יש אונס בגטין ע"ש ואמרינן פ"ד דשבומות מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער מהו מדמוקי לה במצטער ולא נשאר במסתכן וכגון שאין הסכנה גמורה בודאי משמע דבכל צד סכנה שרי. ונראה דאפילו אם לא נתחדש אונס וסכנה אלא דידוע וברור לאנשים כשרים ונאמנים שבשעת קבלת חרם היה באונס וסכנה לר' חנינא לבא בעצמו לבריסלא"ו אמרינן אנן סהדי דלהכי לא שוייה למורשה שליח להקים עליו ולאסור איסר על נפשו בחרם שיכנס בסכנה ובלאו הכי בטורח יש לנו ראיה מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסר בשבועה על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה ע"י השליח והוא לא ציוהו בפירוש לאסור איסר בשבועה אע"פ שנתן לו הרשאה שיהא ידו כידו ופיהו כפיו לכל דבר דמצינו למימר דאמר אי קם באיסור שבועה על ידו אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפ' השולח גבי דמייתי ר' יודא ראיה מהא דנשבעו להן נשיאי העדה דאינהו נמי הוו אפוטרופא ושלוחים של העיר ע"ש הנה השבתי לך דעתי אבל לא בדרך פסק כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

254

רנ״הסימן רנה תכתב ותחתם לשנה טובה ומתוקה אהובי ה"ה מהר"ר יוחנן יצ"ו כאשר בקשתני על דבר אותו רעכי"ל דע אהובי כי לא מלאני לבי להסכים לדבריך עתה בעבור דמילתא דתמיהה היא בעיני ההמון עם ואף בלב מורה הוראה דלידון איניש לנפשיה ובקל לבעל דין לחלוק ובשכבר אירע לי כיוצא בזה ע"י הר"י מברונ"א שנידה ג"כ אחד לצרכו ונטיתי לו בהסכמה ושכנגדו ברח והלך לו לבתי דינין מהרר"ז ז"ל ומהר"א שי' וכתבו מנגד אמנם כתבו שלא ידעו מהסכמתינו מ"מ זאת היתה הגרמה שנתנגדו דה"ל מילתא דתמיהה דלידון איניש לנפשיה. ואמת גם לדידי קשה להרגיל מפני תקנת הדור מחשש דיינים מקולקלים כי הנסמכים רבים אבל היודעים מועטים וכ"ש כאשר ראיתי שמהר"ף לוחם מלחמתו א?י?לו הייתי מחדש על ידך דבר היו בושים להתנצח ויהיו מחזרים בכל המקומות להמציא להם עוזרים ונמצא ש"ש מתחלל ואף כי אין איש מלחמה אנכי ע"כ אמרתי טוב לכתוב למהר"ף מדוע יכנס בקשרי מלחמה עם אותו רעכ"ל ואזקיקו להשמיעני תשובתו וכן אכתוב לו עתה ע"י ציר מיוחד דבני בריסלא"ו אשר עמדי גם האריך לי על ידו מעניינים רבים וכפי דעתי לא יניח מלהשיב לי תשובה ברורה מאז ידעתי מה לכתוב כי בקל לי יותר ועל דבר מהר"ש מה אעשה לך לפי דעתי לא חפצת לדון עמו בבריסלא"ו או בשווידני"ץ בבי דינא דמהר"ף אם תחפוץ בזה אכתוב לו יפה ואם לאו אזקיקו לך אין בידי להכריחו כלל יותר כבר ייחדתי לכם דיינים נאמנים לא אבו ליכנס בזה. ועל דבר צוואת שכ"מ יפה כוונת דכיון דאנשים מועטים בישוב אי אפשר קצת להסתלק והוי כמו ס"ת על גטין דאברם רוסי' מה אעשה אם יתעגנו הנשים לא מידי היא זאת להם אני כתבתי את אשר עם לבבי כאשר הורוני מן השמים:

255

רנ״וסימן רנו הבעל שיש לו אשה מומרת וירצה לישא אחרת באושטריי"ך ובכל אגפיה נוהגים (להצריכה)[להצריכו] לגרשה כשירצה לישא ומזכה לה גט ע"י אחר דזכות הוא לה דבודאי מזנה היא בין הנכרים ומוטב לה תזנה פנויה ולא תזנה אשת איש ואיש אחר נעשה לה שליח לקבלה אבל ברינו"ס לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלי גירושין דס"ל דאהכי לא תיקן הגאון. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

256

רנ״זסימן רנז על צוארי דדהבא מיניכא ריכא בר ריכא. אשלא רברבא מה"ר רפאל יצ"ו. יודע למר כי הגיעני הריב בין הנ"ר ברוך ובין הנ"ר יעקב מצד גיסך אהובי מהר' חיים יצ"ו וכן מצד שכנגדו הנ"ר ליווא הנ"ר ברוך וראיתי דברך ודברי מסכימך וכן דברי בעלי הוראה שכנגדך הלא המה מהר"ז לוי ומהר"ז יינט"א יצ"ו ואינני כדי להכניס ראשי בין הרים גדולים וכ"ש אשר ראיתי הועתק גזירות מורי הישיש מהרנ"א דלית ליה פירכא מקמיה ודברים ברורים כתב בספר אגודה דכל הקורא לחבירו כממזר דינו כקוראו ממזר. ובעניות דעתי ראיתי ג"כ לחדש ראיה לדבר מהא דגרסינן פ"ק דכתובות לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן מאי קרא כסדום היינו מאי אהדר להו שמעו דבר ה' קציני סדום וכלל לא חשיד קודשא בריך הוא למיעבד מילתא בלא דינא אע"כ דא ודא אחת היא ע"מ אומר אני לפי דעתי דלא סיימוה קמי מר הישיש מהרנ"א יצ"ו דינא דהאי גברא הנ"ר ברוך יען כי ראיתי כתוב לי שהיה מעולם מרוצה לדון בלשון ראובן ושמעון לב"ד השוה לחיוב או לזכות ונפסק עליו הדין עד שלא נשמעו דבריו וידוע למר שבשינוי מועט מתחלקים הטעמים בדיני ממונות שהם כמעיין הנובע ואף כי א"ז כתב בתשובה בסוף ספרו שדנים על כה"ג לפי הקנטורים שקנטרו והכעיסו עד שאמר לו גידופים וכ"ש לאפוקי ממונא דחמיר טפי משמתא כדמוכח בהימנותא בשליחותא דבי דינא פ' הגוזל בתרא וא"כ הוא הנראה לע"ד שיצא ידי חובתו באשר יתרצה למיצת דינא ע"י טענות בלשון ראובן ושמעון ולקיים באיסור אשר יהא נפסק עליהם אמנם אם יעמוד מורי מהרנ"א בדבריו אחרי אשר יראו לו דברי יהיו דברי אלו בטלין אצלו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

257

רנ״חסימן רנח ויש מנהג במדינתינו שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד וכן המנהג עוד היום בגבולינו ובעבור זה ההוא גברא דשמיה ווייד"ל כשנחלק עם זעליקמן טריש"ט היה בידי להכריחו לניאושט"ט עבור כי היה בשררות שלנו אלא אמרתי אע"פ שמהר"ז טרוי"ז פסול לעדות אין בידי להכריחו מב"ד הסמוך לו ושם יסודר לכם ב"ד כמנהגינו ולכך נצטרך ללכת לכבוד תורתו ואע"ג דיש להתיר אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה את מנהגם:

258

רנ״טסימן רנט כדי ליפטר ממורי מתוך דברי תורה של שמחה קא בעינא מיניה דמר אי אית לו שום צד היתר או טעם שאין רוב העולם מקפידים על הדס שוטה בברכת לולב כי בעניותי דקדקתי בכל הספרים ולא מצאתי שום צד דנפקינא ביה אפי' דיעבד בהנהו דלא קיימי תלת בחד קינא שמעתי ממהר"ר יעקב ס"ל אמר טעם למנהג בשם רבו השר ז"ל אמנם הטעם עצמו לא נאמר לי. במרדכי פ' אלו דברים בברכות כתב בשם רבינו אפרים ז"ל ואיני מברך על הדס שוטה יבש ואין בו לחלוחית משמע קצת דגם בימיו נהגו לברך עליו בלולב דאל"כ למה היו מברכים עליו לבשמים אלא מטעם דאתעביד ביה מצוה כדמפרש בטור א"ח ומסתמא דוקא קאמר רבינו אפרים דקרי ליה הדס שוטה ולא בבדיחותא בעלמא. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

259

ר״ססימן רס אין שואלין בשלום אשה כלל כ"ש אשה כמותך אינה שרויה בשלום את מרת הענדל אלמנת הר' פלטיאל כ"ץ ז"ל קול ענות אנכי שומע עלייך זממת את עקלקלות און ומזמה תחשובי לגזול ולכחש הון עתק של ת"ח מהר"ר יוחנן יצ"ו תשים פנייך כחלמיש לכפור דברים הידועים ומפורסמים לרבים ובפרט לקרובך דודך וגואלך ודוד בעליך ה"ה המוחזק לאיש מהימן והלך מישרים הר' יחיאל כ"ץ ואף כתב יד של בעלך החכם וההגון ז"ל מעיד ומוכיח על שקרך מלבד שאר עדיות שיתבררו על הדבר שבעליך ז"ל הודה ונשבע סמוך לפטירתו שסכום מחייתו מועטת היתה מעט מעט מאשר נמצא סכום נכסיו ואף כי למי הנראה והנשמע לא הוי אמיד אפי' לאחד משכיניו שהיה לו משלו כ"כ סכום הנמצא ברשותו אחרי פטירתו ובכל זאת לא תתני לבך ותעיז פניך ותשמעי לעצת רשעים ללכת בדרך חטאים ופושעים לגזול ולכחש ולכזוב להפר ברית ואלמלא שלא שמעתי ג"כ תשובתיך היה הדין נותן לי לפסוק עליך כדין תורה קרוב בעיני שהייתי מחייבך מהאי טעמא משום דבעליך לאו אמיד הוא כדאשכחן פרק הכותב גבי ר' מיישא דקאמר תלמודא חדא דידענא ביה בר' מיישא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנים ופי' שם רשב"א בתוס' ובמרדכי איתא נמי לההוא פירושא דטעמא דלא אמיד לחוד הוי מספיק דאמרינן דלאו דר' מיישא הוה ולא איצטריך ועוד דקיהיב סימנים אלא דלא נימא דילמא דאיניש אחריני הוא. ובנדון זה דאת תובעת את כתובתך ממה נפשך אי לאו דשל בעליך הוא לית ליך עליה ולא מידי ולאידך פירושא נמי דמצריכין שני הטעמים דלא אמיד ודקיהיב סימנים להוציא מחזקת היתומים איכא דכל הני עדיות ואומדנות דלעיל אפי' אי לא נחשבינהו לעדות כשר להוציא ממון מ"מ מכלל אומדנא והוכחה למלתא לא נפקי וי"ל דעדיפי מסימנא להצטרף לטעמא דלא אמיד. ואם נפשך לומר שמ"מ כתובתך קודמת לבעלי החוב גם על זה יש תשובות ישרות נכוחות מפורשות בפסקי הגאונים אין צריך עתה לבא לבארם כי ביען אשר לא שמעתי תשובתך לא רמזתי מכל דבר רק ראשי פרקים אכן דואג אנכי על תקלת אחרת ח"ו למהר"י יצ"ו הנה פן תתנדבי בלבבך ותשיאך רוחך לעשות גדר מחיצה לשקרך ועוותתך ותנשא לאחד מבעלי זרוע או למציק ואנס ותמסור לו ממונך לנדן או באיזה זכות שיהא לו בו כדי שיצילך באלמותו ובחוזק ידו ונמצא בדרך זה בעלי דינך לקוי בכפלים שהרחקת שעבודו ותביעותו מצורף לאשר יקשה לו מאז להוציא את שלו בדין. ע"כ ראיתי לגזור בגזירה חמורה ובעונש נח"ש על כל בני ברית הן מיושבי מדינותיך הן מיושבי מדינה וארצות אחרות שאל יעלה על לב איש לישאך ולקחת מנכסייך אפי' דבר מועט לא לנדן ולא לתורת נכסי מלוג ולא בשום זכייה עד אשר תבררי לי תשובתך על כל אשר שרמזתי לך מהן הרבי יחיאל כ"ץ דודך יפרש לך יפה כל צדדי זכיות וברורי עדיותיו של מהר"י בעבור כי בתוונא דליבא דהך עניינא קא יתיב ותשיבי עליהן מה שתרצי והיה אם אראה בדבריך תשובות שראוין להסתפק בהן לפי דין תורה לא אכריחך שתבררוני לדיין ביניכם אך אקבע לכם ב"ד השוה לשניכם אבל אם ימצאו דבריך דברי עקלקלות ותואנה אדע מאז מה לעשות ואם תתני כסף סוררת ולא תשמעי לי ולא תענני דבר תשובה או התנצלות תוך שני חדשים אחרי ראותך כתבי זה מ"מ תהא גזירתי קיימת על הבאים לישא אותך כמבואר לעיל. ונראה לי ראיה דמן דינא הכי הוה לן למגזר דתנן בסוף ב"ק אין לוקחין מן הרועים עזים כו' ואין לוקחין מן השומרים פירות ועצים כו' ומפרש התם הטעם משום דסתמא גזולים הם כ"ש רוב נכסיך דאיכא אומדנות טובא דבגזילה קאתית להחזיק בהו ואע"ג דקי"ל כשמואל דאמר גזלן אפי' כשהוא מיעוט משלו לוקחים הימנו היינו טעמא דתלינן דמאותו מיעוט שהוא שלו קמזבן אבל נדון דידן מה שהיתה מוסרת ונותנת לאיש מוכח מילתא הוי דממון הגוזל הוא כדי להרחיקו מבעל דינך. עוד מזכיר אנכי לכל רואי כתבי זה ושומעי קריאתו שאם ישנם אנשי און ומרמה יסיתוך ויפתוך לעשות עושר בלא משפט ולתפוש ולהחזיק בשל אחרים ויאלפוך למיטען שקרא ולהשיב דברי ערמה הרי הן בכלל מחזיקי ידי רשעים ומסייעים לעוברי עבירה ונותנים יד לפושעים וראויין לקללם קללה נמרצת. וא?ו?מר אני כי מהר"ש לא ידע כשהשביעך על כתובתך שהיה דעתך לעקלקלות ולעוות ולשקר דאל"כ היה הרבה לתמוה עליו למה נתן לך יד לקלקולך. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

260

רס״אסימן רסא מנשים באהל תבורך מרת הנדלי"ן קבלתי כתבך וראיתי בו שמאוד היא לך לתמהון על אשר האמרתי עליך לכתוב בשביל מהר"א ואשר גזרתי עלייך שלא תנשאי עד אשר תרדי עמו לד"י צר לך על הדבר עוד יותר לא תפליא לא אתה ולא כל השומעים אלי כי סמכתי על דברי ההוא גברא דמהימן הר"י כ"ץ דודך שכתב לי בהוכחות ואומדנות דמוכחות שדעתך ללכת עקלקלות ולעשוק את מהרי"ו יצ"ו מלבד מה שראיתי עוד בכפל בכתבים אחרים נכתבו מידי גברי דמהימני אשמען טובא נוטין לזכות דמהרי"ו יצ"ו. ואי לא דהוי מסתפינא ח"ו פן הייתי מכריחך להוציא ממון שלא כדין הייתי כותב עלייך מרורות יותר לפי אומדנא דדעת' אך לא הורגלתי בכך שבח לאל להוציא ממון זולתי ע"פ עדות וראיה ובד"י. לכן עוד חוזרני לגזירתי הראשונה שלא תנשא וגם לא יתעסק לך שום אדם לזווגך לאיש עד אשר תרדי עם מהרי"ו לד"י בב"ד דבריסלא"ו ע"פ מהרש"ט ושאר הלומדים שם ולומדי סוויידנ"ץ כאשר יורו אתכם לטעון לב"ד חשוב ב"ד השוה לשניכם לשם תשלחו דבריכם וכאשר יהא הפסק ביניכם כן יתקיים מצד שניכם ותעשי זאת תוך ב' חדשים אחרי ראותכם כתבי ואם את מעכבת או תעשי שום דחייה תהא גזירתי קיימת עלייך כדלעיל. ואם ח"ו שמהרי"ו יעשה דחיות נגדך תפטור מגזרתי דלעיל ויתברר זה מי הוא הדוחה ומעכב ביניכם ע"פ הרב והלומדים הנ"ל ואני כותב עתה למהרי"ו ע"י שלוחו שיהא מזומן לך לד"י ויקבל עמך דיינים בלי דחייה גם אזהירך בתוקף שתלך עמו בדרך אמת ומישרים יאהבוך כי תדע שלא אניחנו כלל ביד עושקיו אבל ג"כ חלילה לי להכיר פנים לו ולהדרו בריבו כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

261

רס״בסימן רסב שלומך יסגא לחדא אהובי האלוף מהר"ר יוחנן יצ"ו אשר נסתפקת על דברי היבם ויבמה בכמה גווני ספיקא לפום דינא דגמרא ולפום תקנות הקהלות. דע כי תקנות הקהלות לא ברירא לן ולא בקיאין בהו וסבורים אנחנו דלא ברירא לשום אדם בדורנו כל חילוקי עניינים הלא כתב מהר"ם בתשובתו דלא ידע דתקנו הקהילות אלא הא ידע שיחלקו כל הממון אחר החליצה וכ"ש אנו יתמי דיתמי דלא ידעו טפי מיניה. ומה שהעתקת לנו נוסח התקנה אמרינן לאו מר בריה דרבינא חתום עליה והלשון מוכיח דלא דווקנא והנני מבארם לע"ד כפום דדייקינא מן הגמרא ומפרש"י והתוס' וחבורי גאונים נהירא דתחלת תקנת הקהלות היתה משום חשש פלוגתא דרבוותא דר"ח ור"ת וספר התרומה ומהר"ם כולם פסקו דקי"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ואם היה כונסה שלא לשם שמים היה פוגע בערוה ומשום הכי הרגילו יבמים להרחיק היבום ולידבק בחליצה והכי איתא בתשובה במרדכי פ"ב דיבמות המתחלת אלכה לי כו' מ"מ פסק ר"ת וחביריו דאי ידעינן שיהיו מתכוונים לשם מצוה שבקינן ליה ליבם כדמבואר בהדיא בדבריהם ומתוך כך חשו הקהלות דילמא אתי בזמנין טובא דלא ליכוון למצוה ובשביל הממון יעשה עצמו כמכוין למצוה ויתן אמתלא וטעם לדבריו ושוב לא יהא כח בידינו לעכב על ידו עמדו ותקנו שיחלק בממון אחר חליצה כדי לפייסו בחצי הממון וה"נ אשכחן בתלמודא דהיו רגילים לפייס היבם לחלוק בממון חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. כך נראה לנו עיקר טעם התקנה:

262

רס״גסימן רסג ומהשתא נראה לן חילוקי ספיקתך ומה שרוצה האב לתפוס מה שבידו משום דהאב קודם לכל יוצאי יריכו לית מששא בטעמתיה דכיון דאין כאן מותר על כתובתה ממה נפשך איסתלק איהו אי יבומי מתייבמי הכונס יבמתו זכה בכל נכסי אחיו דלא קי"ל כר"י אלא כרבנן ואי מחלץ חלוצי האשה תגבה כתובתה והיא קודמת אפי' נגד האיש כ"ש נגד אביו והכתיבה נגבית ומסלקת כל היורשים ואם תקנו הקהלות שיתפוס היבם משלה כדי שיתרצה לחלוץ מאי אית ליה לאב לגבי הך מלתא ואפילו את"ל דהיבם זוכה מן הדין הואיל ואי בעי מייבם מ"מ האב לא שייך ליה מידי דהאי זכותא. ומה שנסתפקת היכא שנכסים מרובים יותר מכדי כתובתה אי חולקת היבמה עם היבם שוה בשוה לפום הסברא הך מלתא לא צריכא ראיה דלית ליה טעמא כי האי דאם יניח המת עשרת אלפים וכתובתה ד' מאות תיטול היא ה' אלפים מלתא כי הך הוה מרפסא איגרא ואת"ל דתקנה קבועה תקנו לפי שרוב פעמים אין חצי הנכסים מגיעים לכתובתה וא"כ צריכים למימר דהשוו מדותיהן שלעולם יחלקו הממון שהניח המת שוה בשוה כשני אחים לא מוכיח הכי מדברי מהר"ם כלל שכתב וז"ל מאותן ס' ליטרין הלי"יש לא ינכו לה מחלקה והשתא אי הוו מתקני שלעולם יחלקו שוה בשוה א"כ לא אתיא לה החלוקה מכח כתובה דהא גביא טפי מכתובתה ומה בכך אי כתובה נגבית ממתנת שכ"מ ואת"ל דלא הוה התם שיעור כתובה מה בכך הרי אמרנו שהושוו מדותיהם. ולשון דסמ"ק אל יטיעך דשפיר מקריא עשירה אותה שיש לה שיעור כתובה עתה בדורותינו שכותבין כתובות גדולות. עוד נסתפקת אם האשה נוטלת נדונייתה בראש וחולקת במותר מנה מאתים ותוספות נראה לי דלשון מהר"ם משמע דחולקים הכל בשוה דכתב ואם תתרצה לחלוץ חולצין לה ותנתן לה כל חצי ממון כתקנו' הקהלות הרי כתב בהדיא כל חצי ממון לא פרט מידי ומדכתב אח"כ שיבא לה מה שבזבזה וההיא ע"כ קאי נמי אנכסי צאן ברזל כדין כל אלמנה מוקמי כולי מלתא אחד עניינא דאפי' אמורא ה"ל לפרש כ"ש גאון. עוד נסתפקת אם שאר האחים חולקין עם גדול האחין במה שיטול מן החליצה או אם גדול אחין נוטל כל הנכסים אפילו אם הם מרובים יותר מן הכתובה הואיל ומתרצה לייבם והא דתנן הרי הוא כשאר אחין בעית לאוקמי היכא דלא בעי ליבומי משום הכי קנסינן לה ודייקת הכי כי היכי דלא להוי סברת הס"ד והאמת הפוכים פירוש דחוק ורחוק הוא זה ועיין בפרש"י פירש בהדיא בתחלת הקשיא דפריך פשיטא פירש דס"ד דלא להוי גרע משאר אחין והתרצן תירץ מהו דתימא דלהוי עדיף הא קמן ע"כ דליתא לדיוקך. ותו דוק מסיפא דמתני' הכונס יבמתו זוכה בנכסי' ופריך הגמרא עלה מאי טעמא ומשני יקום על שם אחיו כתיב והרי קם משמע כל כמה דלא קם אינו זוכה בנכסים אע"ג דבעי למיקם ותו ראיה מפ' האשה שנפלו דאמרינן התם ההוא גברא דנפלה יבמה כו' עד מאי דעתך משום נכסי פליגנא לך ופרש"י שם בהדיא מאי דעתך קשה עליך שאזכה בנכסי אחיך כדתנן הכונס יבמתו זוכה בנכסי אחיו פליגנא לך כאלו היתה חולץ לה והתם צבי הוי ליבומי וזה היה בא לפוסלו ממנו בגט שלא היה יוכל לייבם מטעם גזירה דרבנן דגט אינו פוסל בדאורייתא כדאיתא להדיא פ' ר"ג דהכי קי"ל כרבנן דלא פסיל גט ומאמר אלא מדרבנן ואפ"ה אי הוי חולץ לה בכה"ג לא היה אלא כשאר אחיו ה"ה בדורותינו שהנהיגו חכמי הדורות להרחיק ביבום מטעם חשש דררא דערוה שהיא איסור כרת אליבא דאבא שאול כדפרישנא לעיל וה"ה והוא הסברא וכ"ש דגט ואפילו חליצה לא פסלה למיקם עלה בלאו. וההיא דא"ז מתקנת ר"ג ע"כ צריכנא לסלק דהתם אין הרחקת היבום מצד היבם דא"ז כתב בהדיא אפילו לר"ת אי הוו מיבמוה לא מפרידין אותה אלא שהוא אונס מצד תקנת ר"ג דלא שייכי מידי לייבום אבל כל היכי דאיכא דררא דאיסורא בצד ייבום גופיה מדמינן לההיא דהאשה שנפלה וה"ה היכא דאיהי לא בעי להתייבם לא כפינן לה דהתם ודאי לא הוו מכוונים לשם מצוה:

263

רס״דסימן רסד ומאידך ספיקא נמי אי חלקי אחין במאי דנפל לה מחליצה נ"ל דאין זה מתקנות הקהילות כיון דפרשינן טעם התקנה משום כדי לפייס היבם שלא יחזר אחר היבום ואנן קי"ל דמצוה בגדול ופליגי אמוראי בגמרא בחליצת גדול ויבום קטן איזה מהן עדיף ופסק סימני אשירי דיבום קטן עדיפי ור"ת מוקי לה התם בתוספות דאיירי באותם שמתכוונים לשם מצוה וידעי אנן בהו כך כדמפרש התם. אבל בדורותינו פרישנא לעיל שחשו הקהילות לתקלה בזה דילמא יאמר שמתכוין ובלבו אין מתכוין אלא לממון איכא למימר דודאי חליצת גדול עדיף ולא שבקינן לקטן לייבם כלל וא"כ לא צריכנא לפייס רק גדול אחין וק"ל. ואשר נסתפקת אם היבמה אינה רוצה לחלוץ כלל כל דבר זה מפורש בדברי מהר"ם ובהגה"ה באשירי פ' אע"פ כולהו כתבו דדינא דמורדת אית לה ובמורדת פסקו להדיא דלא מפקינן נדונייתא מתחת ידה ומ"ש הרמב"ם שאין שומעין לה אפשר ר"ל נמי דכתבינין עליה אגרת מרד ונ"מ שתפסיד כתובתה וכה"ג אמנם בתשובת מהר"ם בדינא דמורדת פ' אע"פ כתב בהדיא היכא דאימרדא מחמת ממון או מחמת קרובים כו' יהבינן כוליה לדידיה כו' כדאיתא התם וה"נ לענין יבמה כיון דדיינינן לה דינא דמורדת ידעינן שאין כוונתה רק כדי להחזיק הממון ולא משום שנאה דקשה לה להיות שפלה ונכנעת מפניו ולחלוץ לו מנעלו או משום שמתביישת בכך א"כ לא שייכא הכא תקנת רבנן סבוראי דתצא לתרבות רעה ויהבינן ליה כוליה כדלעיל כך נ"ל אבל לא ברורה כולי האי. ועל כל הדברים הללו טוב בעינינו שתכתוב ספקות הללו למהרי"ו שנולד ונתגדל בהגבול שנתקנו תקנות הללו פשיטא דאיהו בקי וידע בענין טפי מינן אם תרצה לכתוב לו דברינו טוב הדבר:

264

רס״הסימן רסה ההוא שתבע עלבונו מחבירו על אשר חשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון נ"ל דלא מחייב מידי דבבושת לא מחייב עד שיתכוין לבייש וזה כיון לתועלתו ולהוציא זכותו לאור ומה הוה ליה למיעבד. ובפ' יש נוחלין גרסינן עבדי גנבת אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול כו' ואי אמרת כה"ג צריך לפייסו לפי שחשדו בגניבה אמאי נקט הספר תביעה כזו דלא אצטריך למידי לענין אותו הדין שבא לאשמעינן ע"ש:

265

רס״וסימן רסו ואדם שנשתנה שמו מחמת חולי היאך כותבין ראובן שמעון או ראובן דמתקרי שמעון. דע כי זה קרוב לשתי שנים ומחצה חזרנו גט להוליכו ללנצ"הוט והיה עמנו פה מהרר"י בראנ"א שי' והסכמנו כולנו לכתוב משה דמתקרי יהודה והכי משמע במרדכי פ' השולח דכותבין מרים דמתקרי שרה ולא כתבינן מרים שרה דמרים היא עיקר שמה כמו בנ"ד דשם השני עיקר כדאיתא בסמ"ק. מ"מ הכותב ראובן שמעון לא פסלינן ליה כלל והעדים ודאי חותמין ראובן שמעון וטעם יפה לחלק בדבר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

266

רס״זסימן רסז בתוונא דליבא יתיב ושקיל וטרי ומותיב. אהובי ה"ר יעקב יצ"ו. מה באת לתהות בקנקני ושמא אפי' חדש אין בו ואף כי אין וסתי להשיב בדיני ממנות אם לא שהובררתי לפסוק הדין מרצון בעלי הדין או דייניהם וכ"ש בענין זה אשר לפי דעתי מילי דעקיפי קחזינן הכא כי הח"ר נתן וה"ר משה גר"טא כתבו לי האי עובדא גופא וכתבו שהובררו משני בעלי דינים ברצונם לכתוב לי ביען כי קרובים המה ואין רצונם לחלוק ע"י ב"ד וטענות וציר הלזה אשר הביאני מכתבך יחדו הנ"ר יוזפא בע"ד אבי החתן וא"כ בודאי יש דברים בגו ואלמלא דמסתפינא דתדינוני לרמות רוחא לא השבתי לשום אחד מכם דבר בשביל עסק זה או ספק זה. ועתה הנלע"ד אכתוב לשניכם בלשון אחד בריהטא בעלמא ולא דנחיתנא לעומקא דדינא כי היכא דלא לסמוך עליו הר"ן הנ"ל הוא הוסיף לכתוב גופא דעובדא דהשטר על בעלי החנות היה ביד החתן או ביד אביו והיה כתוב בו שכל שמחזיק השטר יפרעו לו המעות וכן עשו בעלי החנות ופרעו להחתן ואף כי קרובי אבי המומרת מיחו בדבר לא השגיח כי החתן קבל עליו לפוטרו מהיזקות שיקבל על ככה. עוד כתב שהותנה בתחלה שלא יוציאו בעלי החנות המעות מתחת ידם תוך שנה וזאת המירה תוך חצי שנה ואז הוציאו המעות מיד אחר כך. עוד כתב שהחתן טען כבר קודם שהמירה פתח פתוח וא"כ היה מקח טעות מעיקרא אבל מזה לא כתבת דבר לא ידענא איזה מילי דקושטא אינון ומספיקא קבעינן לכתוב עליהן. אשר כתבת דלא דמי האי עובדא לפלוגתא דרש"י ור"ת בההיא דכתב לה כסות וכלים כו' משום דהאי אונסא דלא שכיח הוא דמי לאכלו ארי. יפה חלקת אהובי וכן יש בידי תשובות הרא"ש דכתב וז"ל ראובן שנהרגה אשתו בשעת הגזירה אע"פ שלא היתה עמו שנה זכה בירושתה ולא דמי לנדוניית חתנים דהכא ליכא אומדנא דדעתא דלא עלו על דעתו גזירות הללו וגם לא לתקנת ר"ת דדוקא בנדוניא משום עגמת נפש תיקן אבל לא בירושתה שנפלה לה והבו דלא לוסיף עלה ע"כ הא קמן דאפי' במיתה דלא שכיח לא דיינינן ההיא אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה בתו ממנו ור"ל באונס כה"ג לא אסיק אדעתיה כלל וה"נ מייתי פ' מי שאחזו תרי עובדא דהוה קביל עליה כל אונסא דאתיליד ואירע אונסא דלא שכיח ומסקינן התם אונסא דלא שכיח הוא לו ואסיק אדעתיה ומהאי טעמא נמי לא מהני מאי דהתנה בפירוש שאם תמות תוך שנה שיוחזר הנדן ליורשי המת כאשר כתב לי הר"ן הנ"ל דדוקא אמיתה אתי דשכיחא ולא אאונס דלא שכיחא אע"ג דהתנו בפירוש כההיא דמי שאחזו אבל מאי דלא אתני בתנאי כפול נלע"ד דלא גרע כחו בשביל כך כדפירשו התוס' פ' האיש מקדש ג' חלוקים היכא דאיכא הוכחה גמורה אפי' גילוי דעתא לא בעינן והיכא דאיכא קצת הוכחה בעינן גילוי דעתא ולא תנאי כפול והיכא דליכא הוכחה כלל בעינן תנאי כפול והשתא גם נדוניית דחתנים לר"ת איכא הוכחה גמורה ואפי' גילוי דעת לא בעינן כמו שפסק דלא זכה הבעל. ואפי' לרש"י דמפרש הכא שמעתתא מן האירוסין משמע אבל מן הנשואין גובה הכל מ"מ איכא קצת הוכחה דלא כתב לה אלא ע"מ כו' וסגי בגילוי דעת בלא תנאי כפול דלא מפלגינן סברת רש"י כ"כ מסברת ר"ת ותו דהא חשיב קללה ותם לריק כחכם וא"כ ודאי איכא הוכחה קצת ומהאי טעמא נמי כיון דאתני בפירוש לא מהני מה שנתנו ביד שליש אפי' אי בעינן תנאי כפול לפי פסק ר"ת דמה שכתבו התוס' פ' נערה דמוקי ההיא ותם לריק כו' שהחתן מוחזק נלע"ד דאין הטעם משום דכיון דמוחזק הוא לא מפקינן מיניה דא"כ ה"ה ספק לרבנן דפליגי עליה דר"נ ואין סברא לומר כך כלל אלא היינו טעמא כיון דאפקינן לנודניא מרשותיה גמר ומקני ואסח דעתא מיניה והאי גברא כיון דאתני בפירוש ע"כ כי לא אסח דעתא מיניה ולא גמר ומקני וא"כ לא היו כל הטעמים מספיקים לזכות החתן אלא משום טעם דלא שכיח הוא כדלעיל. ואף מטעם זה יש לחלק דאם נתפשט בארץ תקנת ר"ת שתיקן שלא מתוך ההלכה להחזיר הנדוניא תוך שנה ראשונה א"כ היה צריך החתן להחזיר אפילו באונסא דלא שכיח כדלעיל מוכח מתשובות הרא"ש שדחה סברא דאומדנא ומטעם דלא שכיח ותקנת ר"ת נזקק לסברא אחרת ואין לומר נמי מילתא דלא שכיח לא תקנו ביה רבנן דע"כ אין לומר הכי אלא כיון דתקון רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא דהא התוס' בכתובות דפירשו דשלשה ענייני אונסין הן ואונס דלא שכיח כלל בההיא אינו גט משום דצנועות לא מסקי אדעתייהו וכן לפרוצות נמי ליכא למיחש משמע דוקא משום דלא שייך ביה הטעם מש"ה אינו גט ולא משום מלתא דלא שכיח לא תקנו ביה רבנן משום צנועות ומשום פרוצות. ומ"מ בנ"ד יש לחלק קצת ונימא כיון דר"ת משום עגמת נפש תיקן כה"ג שנשתמדה הבת חיישינן לעגמת נפש דאב כדאמרינן פ"ד מיתות כמאן קרינן האידנא כו' וקצת כעין זה פי' ר"י פ' מי שמת גבי בני רוכל שלא דקדקו חכמים בדבריהם ולא הוזכרו בבית המדרש ה"נ נוכל לומר דלא הזכירו כלל ר"ת בתקנתא וכה"ג ובחילוק כל דהו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה אבל אין לומר משום דלא אתני בפירוש א"כ מחיל אתקנת ר"ת הא ליתא דעביד איניש דזבין דיניה כדאמרינן פ' ח"ה. ומה שטען החתן פתח פתוח מצאתי וא"כ לפי דבריו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דמסקינן פ"ק מכתובות דמקח טעות לגמרי הוא ולפ"ז לא היתה אשתו ואיך יזכה בנדונייתה נלע"ד אפי' אם טען פתח פתוח וטענת דמים ואפילו קבל בפני ב"ד לר"י וריב"ם שפסקו דלא קי"ל כר"נ דמהימן משום חזקה דאין אדם טורח כו' אלא כר' אשי דאמר תני כל שלא מושמש וא"כ חתן שאינו מעמיד שושבינים למשמשו ידע דלא מהימנינן ליה אי טעי וסביר וקביל אפילו אישתכחא בעולה ומתוך כעס ושנאה קצוות בתר הכי. ותו אי האי חתן בחור הוא והבת הזאת בוגרת א"כ בפתח פתוח לא מהימן כדמסיק רב אחא כאן בבחור כאן בנשוי וליכא למימר דלפי דבריו לאו אשתו היתה דאיכא למימר דטעה ואינו בקי וטענת דמים נמי ליתנהו בבוגרת לפר"ח בפ"ק דכתובות וכיון דהחתן החזיק בנדוניא לפי שהיה השטר בידו והיה כתוב בו לפרוע לכל המחזיק בו להנהו רבוותא דפסקי דמהני תפיסה אפילו בספיקא דדינא אף לאחר מיתה דכה"ג דבחזקת אשתו היתה והבעל יורש את אשתו דבר תורה לרוב הדיעות מספק אל תוציאנו מרשותו ולומר דלאו אשתו היתה. ואשר כתבת שאם יטעון הטוען שינתן הנדוניא ביד ב"ד שאם תשוב שינתן לה אמת היא כי הרא"ש כתב הכי בפ"ק דקדושין על ירושת המומר אמנם יתר הגאונים לא משמע הכי מדבריהם כלל ואף לדברי הרא"ש איכא דוקא בנכסי של המומר כגון שהיו של עצמו או שנפלו לו בירושה אבל הנהו נכסי צאן ברזל שהן באחריות הבעל ואין לו כח לתובעו אלא לאחר מיתתו או לאחר גירושין אמאי נזקיקנו להוציא את שלו מידו דלמורדת לא דמיא כלל דמורדת לא סרה מאחרי אלהינו כלל ועבדינן לה תקנתא דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה והאי איתתא כבר נפקא לברא ומאי נעביד לה תקנתא. לאהבתך כתבתי בדרך שקלא וטריותא ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עלה כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

267

Today's Learning

תרומת הדשן, חלק ב'Terumat HaDeshen, Part II