תשובות בית חדש, החדשות מ״בTeshuvot Bayit Chadash, HaChadashot 42
א׳הלכות נידוי וחרם והלכות חדש והלכות ס"ת
1
ב׳עץ החיים ועץ הדעת הנטוע בארץ תלאובות שם מצאו מרגוע כל העם המתאוים להשיב הלבבות גם נפשם החלושה לחזקה בכמה מעלות טובות מלאך ד' בתוכינו להורות משפט ולרדות במקל ורצועה לו לבדו נתנה הארץ ארץ חרדה ורעדה לקול השמועה נתרי ככא ושיני דגברא ואף נפל מכרסייא לארעא מנהמת ארי' דבי עילאי ה"ה הרב המובהק מרנא ורבנא קברניטא ר"מ ור"ג כמוהר"ר ליבא נר"ו אב"ד דק"ק לובלין קדישא ישמרי' אל עליון. שמעה אזני וראו עיני מכתב מעלתך ע"ד החזן הכהן הנכנס ראשון פני כס הוראתך וע"כ באתי להציע לפניך הענינים שעברו מתחלה ועד הנה כדי שלא אהי' נחשב בעיניך כמתעתע ח"ו. פתח דבריו וראש אמריו בבואו לפני הי' ע"ד הנהגת הלמוד שלומדי' רבנים שבדור בישיבה ואמר כי הכל הבל וכיוצא בדברים אלו אמרתי אליו הודיעני דעתך בזה השיב עיקר הלימוד הוא שיתמיד במקרא כדי שיהי' בקי לקרות התורה בטעמי' מתוך הספר תורה ובדקדוק אבל לימוד הגמרא אין צורך בו הלא הכל מוכן בשלחן ערוך והשבתי לו בנחת א"א לפסוק ברוב הדינים מהש"ע כי כל דבריו כמעט הם סתומים כלשון הרמב"ם ובפרט בדיני ממונות ומלבד זה הרי אנו רואים שהרבה והרבה ספיקות נפלו בדינים בכל יום וגם ברוב הדברים נחלקו גאוני עולם וצריך חכמה יתירה ובקיאות הרבה להכריע בטעם מספיק ומי שלא רגיל בלימוד הגמרא א"א לו להורות הוראה נכונה וכדאיתא בש"ס פ"ג דסוטה ואף משאר פוסקים קשה הדבר מאוד כ"ש ע"י הש"ע לבד עיין מ"ש הר"י קארו בא"ח סימן י"ו ולא קיבל דברי. אח"כ התחיל לעורר אותי ע"ד איסור החדש שאינני נוהג ונזהר בו ואני השבתי לו לפ"ת בלמדי מסכת קידושין נתתי לבי לחקור ולפשפש בדין זה ומצאתי היתר בשל גוים ושלא כדברי התוס' בראיות גמורות. ושגם בידי תשובה בהיתר זה מריב"א בעל התוס' והסכים עמו מו' אביגדור כ"ץ והביאו המרדכי ר"פ מי שאחזו שהשיב תשובה למהר"ם בדין חתם סופר גם הרא"ש כתב תשובה אליו בדין המקדש בטבעת שאולה כלל ל"ה וע"פ דברים אלו ודאי נתפשט המנהג להקל והשיב אלי בכעס ודרך בזיון בפני חשובי הקהל מי אתה שנשא לבך להקל ואין זה מקומך להעמיד בדברים אלו ואני החרשתיו ולא עניתיו כי ידעתי את האיש ואת שיחו כי בשגעון ינהג מנהגו. אח"ז בשבת הוציאו ס"ת לקרות בו ובפתחו עמד ופסל אותה מטעם דאין בה ריוח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ושאל את פי מה אדון בדבר ואני הוריתי כי לא נאמר השיעור הזה לפסול וכל הני דתני בברייתא בפ' הקומץ רבה והביאם בפוסק' אינו אלא למצוה משו' זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו' אבל לא לעיכוב כלל ודווקא כשנראין ב' תיבות כתיבה א' לתינוק דלא חכים ולא טיפש או תיבה אחת לשנים הוא דפסול לא זולת והוא השיב על דברי פסול הוא וגלל הס"ת והוציא אחרת והחכם השלם כמוהר"ר אבא נר"ו אמר אלי הי' לך לחוש לפגמא של ס"ת כיון שאינה פסולה והיה רוצה להכריחנו לסלק אותו מן העמוד ולהעמיד אחר במקומו ולא קבלתי דבריו מאחר שעדיין לא בירך לפניו ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה ובפרט מאחר דאיכא ס"ת אחרת הכתובה בתיקונה לכתחלה ועוד שכבר גלל הס"ת הראשונה. אחר יציאה מבה"כ עיינתי בספרים ומצאתי להדיא כדברי מהרי"ק שורש ק"ל וכן בהרמב"ם ספ"ח ופ"ז שכל הדברי' השנוים בברייתא אינו אלא למצוה ואינה פסול אא"כ נראה כתיבה אחת לתינוק כו' וטעות החזן הזה הוא ע"פ לשון הש"ע שפוסק ממנו הוראותיו ושם כתב כלשון הטור והיה נ"ל לפי שכלו הקצר שפסול כל שאין ריוח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה אמנם ברור לכל מבין שגם שם פי' הלשון הוא שלא לפסול אא"כ בב' תיבות נראין כא' או תיבה א' נראין כב' אבל שיעור ריוח אות קטנה אינו אלא למצוה והסברא נותנת כן דמאיזה טעם נאמר דפסול כיון שהתי' נראין כב' אין זה מהדברים שנמסרו למשה מסיני אלא תיקון חכמים הוא אבל כל שתיבה א' נראה כב' או ב' נראה כא' בהא ודאי סברא ישרה לומר שהוא פסול כיון שנתקלקלה התיבה שא"א לקרות כתיקונה וכ"ז לא הועיל לו: אחר כך נתגלגל הענין ביתומה אחת עניה שגבו לה לצורך נשואין והיה הפת אפוי וכל הסעודה מוכנת ולא הי' יכולין להתפשר עם החתן בנדוני' עד שהוצרכו לקבול בפני הערכאות של גוים ואח"כ נתפשרו ועשיתי החופה בליל שבת ממש והתרעם החזן ע"ז שעשיתי איסור ברור כי אין כונסין בתולה בשבת לפי שע"י החופה זוכה במציאתה כמ"ש בא"ע סימן ס"ג והוא מדברי הרא"ש בראש כתובות ונעלם ממנו מ"ש רמ"א בהלכות שבת להתיר בשעת הדחק והיינו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור בכלאים דרבנן או בבית הפרס דרבנן כדאי' בפ' מי שמתו וכדגרסינן נמי בס"פ הקומץ רבה רבינא הוי קאזיל בתרי' דמר בר רב אשי בשבת דריגלא כו'. וחזקתי עוד הוראה זו מהא דאיתא בריש כתובות הרי שהי' פתו אפוי' כו' עד אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן הרי לך דכל היכא דאיכא פסידא שרינן לעשות הנישואין ולבעול בעילת מצוה אע"ג דאנינות דאורייתא הקילו בה רבנן טפי שלא לאסור בעילת מצוה כיון שהתשמ' עצמו אינו איסור דאורייתא וכ"ז משום פסידא. ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד דיתומה עניה היתה ולא היה לה אלא מה שגבו ואיכא פסידא ואפשר נמי אם היה נדחה הנישואין אז הי' חוזרין בהם ותשב עד שתלבין ראשה פשיטא דמקילינן בה טפי ועכ"ז לא הטה אוזן לשמוע לקול מוריו ואסף אליו סיעה מרעהו והלעיג עלי כל היום וכל הלילה בדברי ליצנות כידוע לכל הקהל לומר שהוראתי בזה שלא כדין היה ועוד היום הוא מחזיק בסברתו זאת מ"מ לא חשתי לדבריו כלל וכ"ז קודם חג הפסח שעבר. ואחר המועד כשהותר החדש התחיל בתקלתו וקלקלתו להסב בסעודה וחבורה שכולה סריקון והלך ברחובות קרי' שיכור הלך ודיבר דברי נבלות פה בפני נשים ובחורים אשר כל שומעיו אמרו אוי לו למי שלמדו תורה פה המליץ לעם הקודש וסניגור ימלא קיא צואה בלי מקום וכ"ז מידי יום ויום רק כשמצא חבורה. אחר כך יצא הקול שהוא מדבר דברי אפיקורסות על התלמוד ופי' התוס' והאשר"י והראב"ד ושאר גאונים כאשר עיניך תחזינה משרים בטופס הב"ד. והייתי מצטער על הדבר הרע הזה לבד והייתי נושא ונותן בזה עם ראשי הקהל כדת מה לעשות לתקן שלא יתפשטו דבריו יותר בפרסום בפני ההמון עם וכדי בזיון וקצף על העבר וגם המה הי' מצטערי' מאוד על אודותיו ודבריו והיתה הסכמה בינינו לשלוח אצלו אחד מראשי הקהל כהר"ר קאפיל נר"ו להתוכח עמו על כל דבר ודבר ולקבל עליו שלא לעשות עוד מעשים כאלו ובבואו אליו הי' בועט בתוכחתו לאמר מי אדון לי התקששו עצמיכם שלא לשתות חדש ואח"כ קושו אותי וכיוצא בדברים כאלו וככה הי' הדבר תלוי עד שקרא בשבת בפ' דברים בהגיעו אצל ואת יהושע צויתי בעת ההיא הפסיק בשתיקה ולא ידעתי על מה עד ששאלתי ע"ז והגיד כי נמצא טעות ההוא שכתוב יו"ד במקום ו' ואמרתי אין בכך כלום והחזן השיב פסולה היא צריך להוציא אחרת בשביל טעות זה וחזרתי ואמרתי כי אין להוציא אחרת והחזיק בידי כמו' אבא נר"ו כך פוסק מהרא"י בכתביו שאין צריך להוציא אחרת. ועכ"ז החציף פניו וחזר ואמר הוציאו אחרת ואז אמרתי אליו ע"ה שוטה רוצה אתה להיות בעל הוראה תגמור הסדר ולא תפסיק והשיב לי אתה ע"ה והרבה להבזות אותי אז אמרתי אתה בנידוי שאתה מלעיג על דברי חז"ל ומסרב נגד דבריהם אפיקורס תלך לדרכך או תגמור הסדר ולא תפסיק והחזן השיב אתה בן נידוי למה אתה שותה חדש אתה חולק על כל הגאונים האוסרים חדש והאמת שלא נדיתי אותו אלא כוונתי הי' שהוא ראוי ע"פ מעשיו להיות בנידוי ושהוא בנידוי מאליו אע"ג דהר"ת פי' אההיא דמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי בפ' כל היד וההיא דנדרי' בשומע אזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו בנידוי שאינו בנידוי מאליו וראייתו מפ"ק דקידושין אהא דתני הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי דאמר ההוא שמותי משמתינין לי' אלמא דהב"ד חייבין לנדותו ואינו בנידוי מאליו מ"מ פשיטא דעומד בעונש נידוי מאליו ושייך לומר עליו הלשון אתה בנידוי מאחר שהוא עומד להיות בנידוי ע"פ מעשיו ועכ"פ לא היתה כוונתי אליו אתה בנידוי אלא ע"פ מה שסיימתי בסוף דברי או תלך לדרכך או תגמור ולא תפסיק שנמצא שלא הזכרתי עליו שום נידוי אלא על תנאי ומאחר שהלך לדרכו אין עליו שום נידוי אפילו אם הייתי מנדהו בפירוש מאחר שלא הי' מסופק בשעת הנידוי אם יתקיים התנאי וזה מעשה בכל יום כדכתב המרדכי במס' מכות וכן שאר גאונים והוא מדברי ר"ת פ' מציאת האשה אמאי דקאמר התם בשמתא יהא מאן דלא קאמר לי'. אמנם ראיתי בכתבך כתבת ז"ל ועל אודות הנידוי אשר בינו ובין הרב שלכם תכניסו נא ראשיכם בעובי הקורה אולי תוכלו להשוות אותם ואם לאו אז הוא אינו מחוייב לקרוא את הרב שלכם מהרר"י לס"ת באם יהא הוא מוכרח להתפלל עד אשר יסתלק הנידוי ע"י שיתפייסו יחד כו' והדברים אלו שכתבת תמוהים מאוד בעיני כל רואיהם לא יכירם ולא ידעו מקומם איו ואיזה רוח קדוש וטהור עבר על מעלתך שלא לקרא אותי לס"ת אין זה אלא מפני שעלה על דעתך שהנידוי שלי היה שלא כדין ונידוייו כדין ובלי ספק כי רשע ערום כזה הטעים טענתו לפניך בשקרים ויופיים בניבו וצדיק ראשון בריבו. וכבר הזהירו רז"ל ע"ז וסמכום על המקרא לא תשא שמע שוא וק"ו שלא יתן חרב פיפיות ביד הבעל דין ולהראות בעיני ההמון כדי שיבא מזה חילול השם לומר שהם נותנים כתוב וחתום לכ"א הבא לנקש על דלתות פתחיהם בדברי תחנונים ורצויים ריצוי דברים או שאר ריצויים. ועתה באתי להעלות על ספר שאפילו אם הייתי מנדהו ממש כל עניני נידוי כדין הוא וזה מג' טעמים ברורים ונהירים הא' הנראה לכל מבין כי איסור גמור הוא להוציא ס"ת אחרת כל שלא קרא עדיין ג' פסוקים או שהטעות הוא בסמוך לפרשה ב' פסוקים דאין משיירין בפרשה בפחות מג' פסוקים ואם נאמר להוציא אחרת באמצע קריאת הקורא ולגמור קריאתו בס"ת הכשר ולברך אחריו אם כן הפסו' שקרא בספר תורה הכשר נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם שאין לומר שתעלה לו הברכה שבירך בספר תורה הפסולה. ואם כי דין זה מוכרח ממ"ש המרדכי פרק ב' דמגילה בשם ראב"י עם כ"ז צריך אני לבאר זה בראיה. תנן בפרק בא לו וקורא אחרי מות וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ ומברך עלי' ח' ברכות כו' ופריך הש"ס וניתי אחרינא ונקרי רב הונא בר יודא אמר משום פגמו של ראשון ור"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה ופרש"י שיהא צריך לחזור ולברך אלמא דהי' צריך לחזור ולברך לפני' אעפ"י דעדיין לא בירך לאחרי' והיינו טעמא דלא נפטר בברכה הראשונה שבירך בס"ת הא' מפני שהשני' לא הוי מנחי קמי' ולא הי' דעתי' עלי' בשעה שבירך על הראשונה וא"ל דוקא לר"ל הדין כן אבל רב הונא פליג עלי' וס"ל דאין צריך לחזור ולברך לפני' ולהכי קא יהיב טעמא משום פגמו של ס"ת דמה"ת לומר דפליגי דהא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכ"כ ראבי' להדיא דלא פליגי. וכן מוכח מן הסוגיא דאי פליגי ה"ל לתלמודא למימר במאי פליגי או מאי בנייהו כאורחא דתלמודא בכל דוכתא ואע"ג שהרמב"ם וסמ"ג בה"ל עבודת יה"כ לא הביאו טעמא דר"ל אלא טעמא דרב הונא לא משום דס"ל דפליגי דהא ודאי ליתא כדפי' אלא דטעמייהו משום דטעמא דרב הונא הוא כולל טפי משום דלר"ל איכא למידק דאי משום ברכה שאינה צריכה יברך לאחרי' בס"ת הראשונה קודם שיוצי' אחר' ויקרא ובעשור שבחומש הפקודים שבס"ת אחר בלא ברכה כלל לא לפני' ולא לאחרי' וכי לא עדיף טפי לקרות בס"ת אחר אפילו בלא ברכה משיקרא בע"פ בלא ברכה דהא איכא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ וצריך לדחוק לר"ל דס"ל דכל שקורא מתוך הספר ברבים הי' מכוער שלא לברך עליה עכ"פ ולכך עדיף טפי לקרות ע"פ אבל לר"ה א"ש לפי שאין אחד קורא בב' ספרים בשום פנים משום פגם ראשון ולכך התירו טפי לקרות בע"פ ונסמכו ע"ז שאין כאן איסור מדברים שבכתב שא"א רשאי לאמרם ע"פ מאחר שהוא סדרו של יום ואינו אלא כמגיד עבודת היום וכדאיתא בירושלמי הביאו הסמ"ג ועוד דלר"ל קשה טובא נוציא ב' ס"ת יחד דהשתא לא יצטרך לחזור ולברך כיון דהוי מנחא קמי' ודעתי' עלי' וצ"ל לר"ל דאפילו בכה"ג הוי מכוער שלא לברך עלי' כל עיקר אבל לר"ה אתי שפיר בלי קושיא אבל פשיטא דבהא מילתא דקאמר ר"ל דאם נוציא ס"ת אחרת דהי' צריך לחזור ולברך עלי' לפני' כיון דלא הוי מנחא קמי' כלל ליכא מאן דפליג וראי' עוד מהירושלמי ר' זעירא בעי האי מאן דנסיב תורמסין ונפל מידי' מה לברך עלי' זמן תנינות ומאי בינו לאמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה וה"נ לא לכך כיון דעתו מתחלה. וכה"ג כתב הר"ד אבודרהם על מעשה שהי' בר"ח טבת הביאו הר"י קארו ז"ל בסימן ק"מ ואפילו להראב"ד דפוסק בההיא דבעי ר' זירא לקולא מודה הכא דשאני התם דהוי מנחא קמי' ואמר לקולא דלכך כיון דעתו מתחלה אבל כאן דלא הוי מנחא קמי' כלל אפילו להראב"ד צריך לחזור ולברך לפני' ואצ"ל למאי דקיי"ל בההוא בעיא לחומרא כמבואר בטור סי' ר"ו דפשוט דצריך לחזור ולברך. ואין לחלק ולומר דשאני הכא דדעתו הי' מתחלה על פרשה זו ואינו דומה לתורמסא שאותה שהי' דעתו עלי' נאבדה וזו שמברך עלי' תורמסא אחרת היא דהא וודאי ה"נ זו ס"ת אחרת ודעתו בשעת הברכה לא הי' אלא על הקריאה שבספר שלפניו וכיון שנמצא בה טעות ה"ל כנאבדו וזה ברור לכל מבין. ועוד ראי' מהירושלמי דקאמר הדא אמרה אהן דנסיב עיגולא ומברך עלייהו והוא לא אתי לידי' צריך לברך עלי' זמן תנינית פי' כיון דהפסיק אחר ברכתו צריך לחזור ולברך וה"נ איכא הפסקה בכדי שיגלול ס"ת ראשונה ויוציא אחר' ואע"ג דאיכא לחלק דשאני הכא דהפסקה היא באמצע הקריאה ואינו דומה לההוא דירושלמי דאיירי בהפסקה שבין הברכה להתחלת המצוה מ"מ נראה כיון דההפסקה הוא מחמת אונס שנמצא טעות שעכבו מלקרות אע"ג דהפסיק בשתיקה ואפי' באמצע הקריאה הוי הפסקה כמבואר בטור א"ח לדעת רוב הגאונים שכן העיקר כדבריהם ואין כאן מקומו להאריך בטעם זה. והא ודאי שההפסקה הוא בכדי שיקרא ג' פסוקי' וא"כ הרי שהה בכדי לגמור את כולו שהרי הקריאה המחוייבת אינה אלא ג' פסוקים והוי הפסקה לחזור ולברך ובפרט לסברות רבינו יואל הלוי שבמרדכי סוף מגילה דכל שהסיח דעתו מלקרות צריך לחזור ולברך וכההיא דהקורא בתורה ונשתתק דבירושלמי ונ"ד נמי הוי כמו נשתתק דמה לי אונס נשתתק מה לי אונס אחר ואע"ג דרבינו אפרים חולק עליו כבר הוכחתי בראיות ובטעמים כדברי ר"י הלוי. אלא שאיני צריך להאריך בזה כיון דאפילו ר"א מודה בנ"ד דצריך לחזור ולברך כדפי' ולפיכך אומר אני שלא להפסיק כלל ולהוציא אחרת ואפילו בלא הפסקה אין לנו לסור מדברי המרדכי בשם ראבי"ה שכתב להדיא שלא להוציא אחרת בנ"ד אלא יקרא הטעות בע"פ ואפילו חסר בה פסוק שלם כיון דלא אפשר דתחלת הדבר לא היה דעתו לקרוא ע"פ ואין זה משום דברים שבכתב אי אתה כו' וכדאמר במגילה פ"ב השמיט בה סופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא ומוקי לה במקצתה ואין לך ראיה ברורה גדולה מזה. ואעפ"כ ראיתי לבאר כדי שלא לפקפק היאך יקרא ע"פ והרי הברכה ניתקנה על הקריאה בס"ת שלם דדבר זה תלוי במחלוקת שבין גדולי עולם בענין הברכה על החומשין בציבור דלדעת הרמב"ם ורבו ר"י אבן מג"ש ור"י הלוי וגדולי נרבונא ושאר גדולים מברכין על החומשין מפני שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב ודומיהם דעיקר המצוה הוא הקריאה בין שקרא בספר הכשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא ע"פ עצמו של קריאה הוא המצוה ועלי' מברכין כו'. והרשב"א חלק ע"ז בתשובתו וכתב דאין מברכין בחומשין וסתר כל ראיותיו וכמבואר באריכות בספר הכלבו ונ"ד דנמצא חסר תיבה או אות אחת או פסוק תלוי בפלוגתתם לדעתי החלושה דלהרמב"ם אפילו קרא החיסרון ע"פ לא הוי הברכה לבטלה בדיעבד דהא וודאי כשנמצא טעות בסמוך לפ' ב' פסוקים שא"א להוציא אחרת ולברך עליו משום ברכה שאינה צריכה דיעבד הוי וקורא ע"פ וש"ד דעיקר המצוה היא הקריאה ואפילו קורא ע"פ ועלי' אנו מברכין אבל לדעת הרשב"א אם נמצא טעות בס"ת אפילו אות אחת אין לקרות ע"פ אלא צריך להוציא ס"ת אחרת וצריך הוא לחזור ולהתחיל מראש הסדר וכמבואר בתשובותיו שבדפוס סי' רכ"ז ור"ל והוא דעת הרא"ש בתשובה כלל ג' דין ח' וי"א וכ"כ במגדול עוז בשם כמה גדולים והרשב"א מכללם והוא דעת הטור י"ד סי' רע"ט שכתב וחוזר לראש הסדר ועדיין הי' נוהגין כן בזמן ה"ר דוד כהן כנראה בתשוב' בית י"ב דין א' וכן הי' נוהג הר"א מזרחי כמו שאבאר בסמוך אמנם מנהג אשכנז אינו כן להתחיל מראש הסדר אלא לפי המרדכי בשם ראב"י דהקריאה עלתה בדיעבד במה שקראו בספר הפסול ובע"כ דטעמי' משום דעיקר המצוה הוא הקריאה כמ"ש הרמב"ם וסייעתו גם הר"י קארו כתב שכן הנהיג רבו הר"י בי רב ודלא כחכמי ספרדי' אלא שהפריז על המידה וכתב להוציא אחר באמצע קריאת הקורא ואינו חוזר לברך לפניה שהברכה שבירך לפני' בס"ת הפסול וכן קריאה שקראה בו עלתה להם בדיעבד וכן אנו נוהגים אחריו ע"כ וכבר כתבתי שלא לבד שאין לו בזה שום ראי' מן התלמוד ומפסקי הגאונים אלא אדרבה הוכחתי שלא כדבריו מתלמוד דפ' בא לו ומדברי המרדכי בשם ראב"י שהי' בעל הוראה וכל מ"ש הר"י קארו סי' רע"ט בי"ד לתת טעם לדעת רבו אינו אלא לעניין שהקריאה שקרא בס"ת הפסול שעלתה בדיעבד אבל לענין שלא לברך לפניה לא כתב בזה לא טעם ולא ראי' ואין לנו לקבל דבריו כיון שראב"י חולק ע"ז בראי' ברורה וזה ברור לכל מבין. שוב מצאתי להרב הגדול מו' אלי' מזרחי תשובה בענין החומשים והורה הלכה למעשה כדעת הרמב"ם ותירץ כל התשובות שהשיב הרשב"א על ראיות הרמב"ם בסברות נכונות רק אחד הוא לא ישרה בעיני כי בסוף דבריו כתב דלדעת הרמב"ם ג"כ אם נמצא חסר תיבה או אות חוזר לראש הסדר ודלא כמ"ש בסמוך ולכן צריך אני לבאר שאינו כן הרמב"ם ז"ל כתב הא למדת שהקורא בתורה היא המצוה שעליו מברכין וזהו ההפר' שלא הרגישו בו חכמי מזרח ואמרו שהמברך וקורא בספר פסול ה"ז ברכה לבטלה וראי' לדבר זה ממ"ש רז"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הציבור וכי יש פסלות בעולם כמו פסלות חומשין ואפי' הי' ס"ת חסר אות אחת או יתר פסולה וכ"ש חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד ציבור והיה להם לתת טעם מפני שהוא פסול ויהי' ברכה לבטלה כו' והרשב"א השיב ע"ז דהראי' זו תמה לפי שמשם נראה ראי' מפורשת בהיפוך דה"ג התם שלחו לי' בני גלילא לר' חלבו מהו לקרות בחומש בבה"כ לא הוי בידי' אתי שאיל לר"י נפחא לא הוי בידי' אתי שאיל בי' מדרשא ופשטוהו מהא דאמר ר"ש בן נחמני אמר רבי יונתן ס"ת שחסר יריעה א' אין קורין בה ולא היא התם מיחסר במילתי' התם לא מיחסר במילתי' אלמא אפילו למאן דמכשיר בחומש בס"ת חסר או פסול אין קורין משום דעדיפא חומשין דלא מחסרי ולא מפסלי במילתיהו מס"ת שחס' או פסול במילתי' כו' והדבר מבו' שהרשב"א נחלק על הרמב"ם שהכשיר בס"ת הכתובה על הקלף מצה שהוא פסול מצד עצמו וראייתו מחומשין ומפני שכתב וכי יש פסלות בעולם כמו פסלות חומשין ואפילו הי' ס"ת חסר אות אחת כו' דמבואר מדבריו דהשוה מידותיהם דבין בחומשין בין בס"ת הכתובה בקלף מצה בין ס"ת שחסר אות אחת כו' כולם אינם פסולים לברך עליהם אם אין שם שום ס"ת אחר כשר ואדרבה חומשין גריעי טפי מס"ת חסר אות א' כו' לכך כתב הרשב"א ז"ל והשיב לומר דחומשין עדיפי טפי דלא מיחסר ולא מיפסלי אבל ס"ת חסר אות אחת או כתובה בקלף מצה דמפסלי' במילתי' אין לברך עליו כל עיקר והרא"ש ז"ל לא הבין דבריהם כמ"ש ופי' דלדעת הרמב"ם שמחלק בין ס"ת חסר אות לכתובה בקלף מצה דלא מיחסר כל עיקר אבל חסר אפילו אות א' אין לברך עליו כל עיקר ואפילו בדיעבד צריך לחזור מראש הסדר וכדכתב במגדול עוז בשם הרבה גדולים ושרא לי' מרי' דבר זה לא עלה על דעת הרמב"ם מעולם כמבואר בלשונו וגרם לו זה מפני שהי' נוהג בזמנו בחסר אות אחת לחזור מראש הסדר כמ"ש גם הר' יוסף קארו שראה לחכמי ספרד נוהגים כן ולכך דקדק לפרש גם דעת הרמב"ם שמסכים לדיעה זו אבל הדבר ברור דדברי המ"ע בשם כמה גדולים והרשב"א מכללם היא לשיטת חכמי מזרח שהיא שיטת רשב"א שאמרו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול ה"ז ברכה לבטלה אבל להרמב"ם וסייעתו אין איסור לברך ולכך אפילו בחסר יוצאין בדיעבד במה שקראו כבר וא"צ לחזור מראש הסדר וה"ה בשאין שם ס"ת כשר אלא אותה שחסר אות או פסוק קוראין בו אפילו לכתחלה ומברכין עליו דזה הוי דיעבד וכדין חומשין וספר שכתב בקלף מצה דהכל שוין ואעפ"כ נראה פשוט דאין תשובות הרשב"א מספקת לדחות ראיות הרמב"ם ז"ל והטעם דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דשלחו בני גליל מהו לקרות בחומשין בבה"כ בצבור אפילו היכא דאיכא ס"ת כשר קמבעיא להו אי שרי ופשטוהו מהא דס"ת שחסר יריעה א' אין קורין בו דהיינו לכתחלה נמי קאמר דאין קורין בו כשיש שם ס"ת כשר וכן כל היכא שאמרו אין קורין בו יהי' פי' אין קורין בו לכתחלה ועלה קאמר ולא היא התם מחסר במילתי' כו' ובתר הכי מסיק רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבה"כ משום כבוד הצבור וה"נ לכתחלה קאמר דאין קורין כשיש שם ספר כשר וזאת היא דעת הרמב"ם בחיבורו שכתב שאין קורין בספר פסול לרבים והיינו נמי כשיש ספר כשר אלא שהרשב"א ז"ל לא נתחוור לו לפרש כן לומר דכל היכא דאמר אין קורין שיהי' פירושו אין קורין בו לכתחלה כמ"ש בתשובה להדיא. וכבר כתב הרא"ש דאין זה כדאי לדחות דברי הרמב"ם וסוף דבר אפי' אם נמצא טעות בספר חסרון תיבות או פסוקי' והוא בסמוך לפ' ב' פסוקי' אין להוציא אחרת אלא קורא ע"פ עד סוף הפרשה ומברך לאחרי' ואח"כ מוציאין אחרת וגומרין הסדר בס"ת השני' וכל דברי אלה הם לרווחא דמילתא אפילו הי' נמצא טעות גמור אבל לפי האמת אינו כן שהרי בטעות במקום במלת ההוא ביו"ד במקום ו' אין שום אדם בעולם שיש לו מוח בקדקדו שיסכים להוציא אחרת בשביל טעות כזה חדא דמי יאמר שיש כאן טעות מאחר שנמצא בהרבה ספרים שבדפוסים שונים שכתב בהם ביו"ד ואפשר שעליו נסמך הסופר או שמא קבלה היתה בידו שזהו ביו"ד ואם מפני המסורת שלא הביא בפ' וישב כ"א י"א היא והיא אין זה ראי' שאפשר שכוונתו הי' בר ממשנה תורה וזה דרכו בהרבה מקומות ואפשר שחסר בדפוס במ"ס. והנה בפרשת עקב מסר נתן לך ג' וסימן אכל מלכא בסלא וכן הוא במסורה רבתי ומצאנו בפ' ראה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר אני נותן לך שגם הוא בשב"א וכיוצא בפ' שופטים פסוק צדק צדק תרדוף ופסוק כי ימצא בקרבך וצ"ל שלא מסר הסימן כ"א שלא באתנח וסוף פסוק אבל אה"נ דכל אס"ף דכוותי' וא"כ ה"נ איכא למימר בכה"ג בממ"ת ועוד הרי מצאנו בכל הספרים וס"ת כתוב ואם יראנה הכהן קדמאה בו' מלבד מה שהגיה החזן ההוא בכת"י ומי הוא הנביא שהגיד שלא נפל טעות סופר בזה במסורת מאחר שמצינו כך ומצינו בהיפך וכבר העיד ע"ז המחבר הקדמה לכ"ד. ועוד ראינו בתלמוד פ"ק דסנהדרין במחלוקת התנאים לדברי כולם הקרנות הכתובים בחטאת החיצונו' אחד מלא ולפי המסורת כולם חסירים בר מד' מלא ואין אחד מלא בחטאת החיצונות וכיוצא בזה הרבה נחלק המסורת על התלמוד והמדרשים וגם מזה הביא הר"י קארו בי"ד סי' רע"ה ע"ש הרשב"א וכמה מחלוקת בין ב"נ וב"א ולכך צדקו דברי המגיד שכתב בשם כמה גדולים שאין להחזיר ולהוציא אחרת משום שאין לנו ס"ת כשר שלא ימצא בהם חסר או יתר וכה"ג כתב מהרא"י בכתביו בשם תשובת א"ז ושכן הי' נוהג וברור לכל מבין דכ"ז בנמצא טעות כה"ג דחסר או יתר וכדומה לו שאין חילוק בענין וכנ"ד דמלת ההיא שכתובה ביו"ד במקום ו' אבל ודאי מודים בנמצא טעות גמור שצריך להוציא אחרת שהרי זו ודאי פסולה בלי שום ספק ואין ספק מוציא ודאי וזה טעם הרב רמ"א שכתב דוקא שנמצא טעות גמור אבל לא נמצא טעות גמור לא ומשמע אפילו כבר קרא ג' פסוקים ועדיין נשאר ג' פסוקים בסמוך לפרשה אפ"ה אין להוציא אחרת והיינו טעמא דאע"פ דליכא כאן משום ברכה שא"צ מ"מ איכא משום פגמה של ס"ת דכיון דכל ס"ת שלנו אינו מדויקים כל כך שלא ימצא בהם חסר ויתר א"כ הכל שוין בכשרות ואין לנו לעשותו זו פגומה וזו כשירה אא"כ נמצא טעות גמור דאז ודאי גומר הפ' ומברך לאחריה ואח"כ מוציאין אחרת וגומרין הסדר וא"כ החזן ההוא שציוה להוציא אחרת ממ"נ אם הי' דעתו שיגמור הקריאה בס"ת הכשר ושלא לברך לפניו הרי לא חש לאיסור קריאה בלא ברכה שלפניו דהברכה שבירך בס"ת הא' לא פטרה כיון דלא הוי מנחא קמי' כדפי' ואם הי' דעתו שיחזור ויברך לפניו בס"ת השני' הרי לא חש לאיסור ההפסקה בסמוך לפ' ב' פסוקים וגם משום ברכה שא"צ ולכל הפחות לא חש לאיסור פגמה של ס"ת שחשו בה רז"ל טובא והתירו משום זה לקרות בעל פה דברים שבכתב בסדר עבודת יוה"כ ומאחר שהתריתי בו פעם וב' ואעפ"כ החזיק בדעתו לעבור דברי חכמים א"כ אין לך מי שראוי לנדותו ע"ד איסור יותר ממנו ואפי' הי' גדול הדור וכוונתו במחלוקת לש"ש חל עליו הנידוי דלא עדיף מר"א הגדול במחלוקותו דנמנו עליו חביריו וברכוהו אכן לפי האמת א"ל כך אפילו דרך גוזמא לאשר ידוע כי כוונתו לא היה אלא לקנתר כאשר הועד עליו שאמר מתחלה אפשר שאין צריך להוציא אחרת וכששמע הוראתי אמר מעתה אני רוצה לעשות הפך דבריו ולהוציא אחרת ולכך חל הנידוי עליו עכ"פ:
2
ג׳הטעם הב' ידוע הוא לכל מכיריו שאינו אלא כאחד מהתלמידים שכל כוחו אינו אלא במקרא ובטעמים ואפשר שכל ימיו לא למד אפילו הלכה אחת בתלמוד ובפ"ג שאכלו אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח ה"ז ע"ה ופירש"י שלא שימש ת"ח הוא התלמוד התלוי בסברא שהיו נותנין לדברי המשנה טעם והיו מתאספין ביחד ועוסקין בכך הוא דוגמת האמוראים שסדרו הגמרא ע"כ אפילו למד תלמוד הרי אין לו כח כלל לישא וליתן בשום דין ולהבין אחרית דבר מראשיתו כ"א שקורא בהלכות פסקים בש"ע וממנו מורה הוראות בטעות לאשר אינו מבין בשכלו הקצר שורש הדינים וחלוקיהם במה נתלים ופשיטא דכל חכם העוסק בתלמוד כפי כוחו ויודע לישא וליתן במלחמתה של תורה הרי הוא רבו ואסור לתלמיד להורות בפני רבו כמבואר בפ' הדר וכ"כ הר"פ בדין הידור וקימה כמלא עיניו ברבו מובהק שאם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק כמ"ש הסמ"ק בהג"מ סי' נ"ב והביאו הטי"ד סי' רמ"ד ומקור דין זה מהתוס' דפרק אין עומדין עלה דאמר אמר ר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שנ' וישחטו את הפר וכתבו התוס' ואע"פ שלא למד עדיין בפניו מ"מ גדול הדור הי' ובא ללמוד בפניו וכתב מהרא"י בהלכות פסח נראה דתרי שינויא הוא דלא שייכא אהדדי ודלא כמ"ש מהרי"ק בשורש קס"ט לחלוק אמהר"י ברונא אלא כדברי מהרי"ב עיקר שהסכים עליהם מהרא"י. (נכתב הג"ה בצידו ונ"ל להביא ראיה מדתני בפרק בכל מערבין ר"י אומר אם הי' אחד מהם רבו ילך אצל רבו ואם שניהם רבותיו ילך אצל מי שירצה דקשה ל"ל למימר שניהם רבותיו כו' כיון דת"ק מודה לי' בהא או הל"ל נמי שניהם אינם רבותיו מאי אריא דתני שניהם רבותיו אלא ודאי דאתי לאשמעינין בשניהם רבותיו אע"פ שאחד גדול מחבירו אפ"ה ילך למקום שירצה דמ"מ רבו הוא אע"פ שאינו גדול כרבו שני משא"כ בשאינו רבותיו דילך אצל הגדול דכרבו דיינינין לההוא גדול. עוד נכתב שם פי' אתוס' ר"י אומר אלו הי' א' מהם רבו כו' ב' רבותיו כו' רגיל אצל שניהם כו' ונמחק). (עוד נכתב שם הג"ה רבו מובהק לגבי רבו מובהק כחבירו לגבי רבו דמי ודלא כמו שפירשו שם התוס' מ"מ בשאינו רבו הכל מודים דגדול כרבו דמיא כו') וכך השיב מהרי"ל חביב בתשובתו וז"ל וא"ל דדוקא במקום רבו ממש אבל אם לא היה רבו ממש לא זה אינו וקל וחומר הוא דכל מה שאמרנו דאין ראוי להורות לתלמיד במקום רבו הוא אעפ"י שראוי להוראה ויודע הדין ועכ"ז משום כבוד הרב אין לו להורות אבל אם אינו ראוי להורות כלל פשיטא דאם הורה במקום רב גדול דהוי אפיקורסתא וחוצפא והוא בר עונשין ולא לבד הוא בכלל עונש המורה הוראה בפני רבו כי גם הוא בכלל רבים חללים הפילה כו' כ"ש שאין לו ערך כלל עם הרב ואינו אפילו בגדר תלמיד אעפ"י שיהי' אמת שלא למד מן הרב כלל כי בכל מקום שהוזכר כבוד הרב לאו דווקא שיהי' רבו אלא כל אדם גדול ורב בדורו ובעירו הרי הכל חייבים בכבודו כאלו הוא רבו וע"ז הביא ראיות הרבה דלאו דווקא שלמד ממנו. ומעתה הגם שאני יודע מיעוט ערכי שאינני עומד במקום הרבנים הגדולים אשר בארץ המה אנשי השם מעול'. מ"מ זה ברור וידוע שחזן ההוא אינו בערך להורות הוראה אפי' בפני מי שהוא פחות מערכי כי כל ימיו עסק רק במקרא וטעמים ואף זה בנגינות שותי שכר ומשתכר בכל יום ויום ומתוך זה עושה דברים שאינו הגונים לנבל פיו בפני ע"ה ונשים וקטנים ומרין בבתי משתאות שהחמיר ע"ז הרמב"ם ז"ל בתשובתו שכתב הטור בשמו ועוד יותר מזה גם בבין המצרים שהוא ראוי לכל אדם להתאבל על חורבן ירושלים חורבן הבית הי' מרנן ומנגן בבתי משתאות ואמר אין אני צריך להתאבל על ירושלים כי אני לא החרבתי' וכבר השיב הרי"ף על ש"ץ העושה כן דאם מוחין בידו ואינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי' ע"כ. וגדולה מזאת נשא לבו הזונה לדבר תועה על התלמוד והתו' והראב"ד והאשרי שומו שמים ע"ז ושערו חרבו מאוד הלא שמעת אם לא ידעת הגאון מו' שלמה ז"ל החסיד דחה אותו בשתי ידים והרחיקו מעדת הגולה לבלתי יתפלל בבה"כ להוציא הרבים ידי חובתם כאשר שמעתי מפי מגידי אמת חשובי הקהל לובלין וכבר נתפרסם כן לרבים. גם הרב המובהק מוהר"ר אייזיק מפרעמסלא החרים אותו על עניניו ועל רוע מעשיו בחציפתו ושלא יתמנה ש"ץ לרבים ועשה כן ע"פ ר"י בעל התוס' שכ' וכשיתמנה לש"ץ ויכנס לתפילה ואח"כ יאמרו א' או ב' אין אנו חפצין בך ולא פשע בשום דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן ומשמע שאם פשע בשום דבר שהוא מפורסם לכל העולם שהוא שלא כהוגן מעבירין אותו אפילו תוך זמנו. ואין לך פשיעה גדולה יותר ממי שפוקר בתלמוד ובגאוני ארץ ומספר אחר מטתן של תלמידי חכמים עיני העדה המאירין עיני כל דור בחיבוריהם ובפרושיהם כמו האשר"י שאמר עליו שהי' חנף ובלמו"ט הי' נוטל ממון אוי לאזנים שכך שומעין ולא יהא לו כח ויד להוכיחו וליסרו ולהלקותו עד שיחזור מרעתו ומשטותו אמרו בסוטה ס"פ אלו נאמרין אמר ר"א ב"א שיש בו חנופה נופל בגיהנם ואמר עוד מביא אף לעולם ואמר עוד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו ואמר עוד כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה ואמר ריב"א ד' כתות אין מקבלין פני השכינה כת לצים וכת חנופה כו', ועל הראב"ד אמר בפירוש שהוא יורד לגיהנם ועל התוס' אמר שהם טינופים אוי לו לנפשו המטונפת נוח לו שלא נברא משנברא לדבר תוהו ולשון הרע על התלמוד ועל התו' ועל שאר גאונים. הביטו נא וראו אם יש מכאוב כזה לשמוע חילול השם בפני רבים וביניהם ע"ה לא ידעו בין ימין לשמאל ובהמה רבה ולא יבער חמתו כשלהבת קשורה בגחלת לרדוף אותו עד חרמ"ה ולך נאה לקנאו' לכבוד הגאונים ולכבוד התורה ולומדי' ולהרחיק אותו בנידוים ואלה בכל הקללה הכתובה בסה"ת עד אשר ישוב מרעתו ומשטותו ולא ישוב עוד לכסלה ולהשתכר בחבורה שכולה סריקין. כי כל ענייניו נמשכו מזה שיושב ביניהם ומשתכר ומתפאר שהוא חכם גדול בתורה שיודע לקרות התורה בטעמים מתוך הס"ת ונזהר באיסור חדש ובזה הוא גונב לב בריות ובפ' הי' נוטל אתמר קרא ושנה ולא שימש ת"ח ר"א אמר הרי זה ע"ה רשב"נ אמר הרי זה בור ר"י אמר הרי זה כותי ראב"י אמר הרי זה אמגוש ופירש רש"י אמגוש מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות ואף זה כן אמר רנב"י מסתברא כראב"י כו' ותו איתא התם קרא ולא שנה ה"ז בור. והחזן ההוא דיבר ברבים על כל הרבנים שבדור הם בורים ואמר שהגירסא הנכונה הוא שנה ולא קרא ה"ז בור וכמו שנמצא במקצת נוסחאות ושוב עשה פי' על ולא קרא דהיינו מי שאינו יודע לקרות התורה בטעמים מתוך ס"ת כמו שהוא קורא אותה ואמר שכ"מ שהוזכר שם בתלמוד מקרא או קרא פירושו כן וראי' ממה דתניא בפ' האיש מקדש ת"ר ע"מ שאני קורא כיון שקרא ג' פסוקים בבה"כ ה"ז מקודשת דברי ר"מ כו'. ומאחר שכל הרבנים שבדור אין עושין כן כולם הם בורים וממילא מוציא לעז על כל הגיטין וחליצות והרי הוא נכלל בחר' ר"ת וסייעתו ועל כיוצא בזה ודאי נאמר ענה כסיל כאולתו דהשוטה וגס רוח כזה לא הבין פי' הברייתא כל עיקר דברור הוא דדוקא לר"מ דאמר דאפילו בג' פסוקים נקרא בשם קורא לכך בעינין שיקרא דוקא ג' פסוקים בבה"כ שאז ודאי כיון שהוא יוצא בקריאתו זאת ידי קריאה המחוייבת יצדק עליו שם קורא לאפוקי שלא מתוך הס"ת בבה"כ לא יקרא בשם קורא מאחר שא"י לקרות שאר התורה אבל לר"י דפליג עלה ואמר עד שיקרא ויתרגם אפילו יודע לקרות שלא בבה"כ נמי יצדק עלי' שם קורא שהרי יודע לקרות כל התורה בטעמים ומה בכך שא"י לקרות בבה"כ מתוך הס"ת (ור"ת) [ור"מ] נמי ל"פ עלה אלא שמוסיף שאפילו ג' פסוקים בבה"כ נמי יצדק עליו שם קורא והכל תלוי בלשון מה שנקרא קורא. וכן מבואר ברמב"ם פ"ח דאישות ובא"ע סי' ל"ט שפסקו כר"י ולא הזכירו כלל שצריך לקרות בבה"כ אלמא דלר"י כל שיודע לקרות התורה בטעמים הוא נקרא קורא ועוד דקורא לחוד ושנה ולא קרא לחוד דההיא דשנה ולא קרא היינו לומר שלא למד מקרא אבל קורא היינו היודע הטעמים אעפ"י שלא למד וכן ההיא דלעולם ישלש אדם משנותיו שליש במקרא כו' פי' למוד המקרא ע"פ פשוטו ממש ומשום זה כתב ר"ת בתוס' פ"ק דקידושין שאנו סומכין אהא דאמר בסנהדרין בבל בלולה במקרא במשנה ובתלמוד דתלמוד בבלי בלול מכולם וכן פסקו כל הגאונים ולא שמענו מעולם שצריך לנגן המקרא בטעמים בשעה שלומדים בישיבה בתלמוד ואפ"ה אנו יוצאין ידי מקרא. אלא ברור ופשוט הוא דלימוד המקרא שמחוייבי' אינו בטעמים אלא הקורא בבה"כ הוא שצריך לדקדק בקריאתו בטעמים וכן כדי לצאת ידי חובתן בשנים מקרא צ"ל בטעמים אבל לא מתוך הס"ת כמו שהבין השוטה ההוא ומעתה נמלטו מיד לשונו כל הרבנים שבדור שאמר עליהם שהם בורים שהרי כולם ידעו לקרות התורה בטעמי' אע"פ שאינם יודעים לקרות מתוך הס"ת כי א"א להם לבטל זמן לימודם בשביל זה והשוטה ההוא התפאר שהרב מוהר"ר ביינוש מבריסק הסכים ע"י בזה ובלי ספק שקר ענה בהרב הנזכר. ועוד מי הגיד לו שהגירסא הנכונה הוא שנה ולא קרא כמ"ש במקצת ספרים ודלמא העיקר הוא קרא ולא שנה כמו שנמצא ברוב ספרים גם מהרש"ל לא הגיהו בהגהותיו אמנם האיש הלזה כבר דיבר תועה על הרב מהרש"ל גם על ר"ת הלעיג בדברי ליצנות מלבד מה שהלעיג על התו' בכלל הלעיג על ר"ת בדברים אשר לא נתנו להכתב כאשר נודע מקצת להחכם השלם כמו' אבא נרו ומעתה אחר שנתברר טעותו והשגתו הקצרה נוסף ע"ז שעניניו ועסקיו רעים בגוף וחטאים בנפש א"כ גרוע יותר מע"ה ואיך נשא לבו להורות הלכה בפני אפילו אם היה מורה כהלכה כיון שאינו ראוי להוראה כמבואר ומק"ו שאני הוריתי תחלה כהלכה וכשורה והוא הפקיר בי לפני רבים אין לך אפיקורסת גדולה מזו להחציף פניו אחר ההתראה פעם ושתים וא"כ חל הנידוי עליו כדין. הטעם הג' אפילו היה החזן ההוא חכם גדול בתורה וביראת חטא מה שאינו וגם לא הייתי יכול להוכיח בראיה שטעה זו כגון שהיתה הוראה בדברים שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אפ"ה עשה איסור להורות במקומי וכדאיתא בפרק אלו טרפות בההוא שרקפא דעופות דקאמר אלא אתרי' דשמואל ופרש"י דלאו אורח ארעא למשרי באתרי' מלתא דאיהו אסר והכי אמר בעירובין פ' כל גגות ורב אי ס"ל דאסור לימא אסור אתרי' דשמואל הוי אלמא אע"ג דתחלה בא המעשה לפני רב ורב הוי גדול משמואל טפי דרב תנא הוא ופליג ולא מצינו כן אשמואל אפ"ה לא רצה להורות באתרי' דשמואל ואע"פ דלא הורה בה שמואל כ"ש שכבר הוריתי בה תחלה דאיסור הוא לכל חכם שבעולם להורות בהיפך במקומי ובפ"ק דע"ז תניא וכן בפ' אלו טריפות הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר הי' ב' ואחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם הי' אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ריב"ק אמר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר ר"י הלכה כריב"ק ואיסור זה עשה החזן פעמים ושלש ועוד יותר הנה הנהגתי לשוחט ובודק באם ימצא נקבים בריאה שיטריף אף אם נמצאו תולעים על הריאה מאחר שאין עינינו רואות שהריאה נקובה בתולעת ושמא הנקבים שלא מן התולע' נתהוו ומאי דמסקינין בפ' א"ט והלכתא לאחר שחיטה פריש היינו דוקא שעינינו רואות שהריאה נקובה בתולעת שמוציאין התולע עדיין בנקב' ומקצתה חוץ לנקב' וכיון דספק הוא אימתי פריש תלינין דלאחר שחיטה פריש אבל אם אין התולעים נמצאים בנקב מי הגיד לנו שהנקב בא מן התולע וכן משמע מלשון רש"י ומכל הגאונים שהעתיקו דין בהתולעים היוצאים מן הריאה שלשון זה אפשר לפרשו כמו פסל היוצא מן הסוכה וה"נ מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב והיינו יוצאה ודלא כדכתב בטור תולעים שמצאו על הריאה שהוא שלא בדיקדוק וברמב"ם מבואר כך להדיא כדפי' שכתב תולע' שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת כו' משמע הלשון דוקא שעינינו רואות שהתולע נמצא בנקב ואצ"ל כשלא נמצא שום תולע אלא נקבים עגולים אדומים שיש בודקים אומרים אלו הנקבים רגילים להיות ע"י התולעים שאין להתי' וכך קבלתי בשם הגאון מהרש"ל וכבר כתבתי למעלתך בדין זה שש שנים ועתה החזן ההוא אחר כל הדברים האלה אמר להקצב אכול על צוארי כי כשר הוא כי מי שמע ומי ראה כאלה להאכיל בידים מה שאסרו כבר בדבר התלוי בסברא אי לדברי הראב"ד והרמב"ן משום דשוי' ח"ד ואי לדעת הר"ן משום כבודו של הראשון כמ"ש הר"ן פ"ק דע"ז ועוד עשה שהבודק הטרי' בהיפוך ענינותא דורדא והוא אמר לבטל המנהג להכשיר בדבר שנחלקו עמודי עולם ואשיותי' וכבר נתפשט המנהג לאסור וככה הוא תוקע עצמו לדבר הלכה ואינו מניח תפילין בחה"מ ועובר אלא תתגודדו דדרשינן בפ"ק לא תעשו אגודות כו' ואסקה רבא כי אמרינן לא תתגודדו ב"ד אחד בעיר א' פלג מורין כדברי ב"ש ופלג כב"ה וכתב ר' ישעי' אחרון ז"ל ע"ז גם בזה"ז יש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים ובין הגאונים אסור להם לבני העיר לחלק ולנהוג קצתן כא' וקצתן כא' אלא יעמדו על המנין ויעשו כולם ע"פ הרוב ע"כ ועוד בפ' כירה ר"א כי מיקלע לאתרי' דר"י לא הוי מטלטל שרגא כי איקלע לאתרי' דריב"ל מטלטל שרגא ור"א היכי עביד הכא הכי והכא הכי ומשני כריב"ל ס"ל וכי איקלע לאתרי' דר"י משום כבודו עביד כוותי' ומודיע לשמעי' דס"ל כריב"ל שלא יתמי' אמנם החזן ההוא כל מעשיו הם להבהיל העולם ולכך עושה מעשה תמוהים ואינו חושש לכבוד הרבנים והלוואי שלא הי' מבזה אותן בבזיונות אשר אינם ראוים להכתב והס כי לא להזכיר וכמו שביזה אותי כמה פעמים ברבים שלא בפני ובפרט בפני הנבון כמר עבריל נרו לומר שאני מגלה פנים בתורה שלא כהלכה להתיר החדש חלילה שלא כתבתי רק לתת טעם למנהג כמו שעשו כל הגאונים הראשונים והאחרונים כשראו המנהג שהוא סותר לתלמוד חקרו ופשפשו עד מקום שידם מגעת לתת טעם למנהג שמתנהג ע"פ גדולים וכ"ש במנהג הזה שהגדולים בעצמם לא היו נזהרים באיסור שתיית החדש שמגונה מאוד לצדיק שהוא נכשל באיסור אכילה כמ"ש התוס' פ"ק דגיטין ובפ' אין דורשין וביתר המקומות בתלמוד ואומר אע"ג שכל המחברים הסכימו לאסור החדש בכ"מ כר"א דפ"ק דקידו' ודלא כהר"ר ברוך שמקיל במקומות הרחוקים מא"י כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' אמנם לאסור החדש אף בשל גוים דבר זה אינו מפורש לאיסור לא בתלמוד ולא בפסקי הגאונים זולת התוס' כתבו וז"ל ונראה דחדש נוהג בזה"ז ולכך יש לזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אח"ז הקרבת העומר כו' ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל גוים משמע דחדש דקתני במתני' נוהג בשל גוים ע"כ וכה"ג כתב במרדכי בשם ראב"י ומהר"ם וכן הרא"ש בתשובה וכ"כ הסמ"ק ואחריהם נמשכו האחרונים בתשובותיה' וכולם נתלו בדברי ר"י שבתוס' ובאמת תימה גדולה נראה בעיני על ראיות התוס' מהירושלמי דהא ודאי מה דפריך בירושלמי אמאי לא תני חלה לאו אדברי ר"א דקאמר אף החדש פריך אלא אדברי ת"ק דקאמר חוץ מן הערלה וכלאים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בשל גוים פשיט' דאפש' לומר אליבא דר"א דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ומה דלא תני חלה כדתני חדש היינו מפני דבחלה מודה אף הת"ק דנוהג בשל ישראל אבל בחדש דלת"ק אינו נוהג אפילו בשל ישראל קאמר ר"א אף החדש אסור בשל ישראל במה דפליגי וצריך ליישב דעת התו' מדקאמר ר"א אף משמע דין החדש לר"א כדין הערלה והכלאים לת"ק דנוהג בשל גוים ומ"ש התו' דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש היינו לומר דעל הרישא דמתניתין דהיינו חוץ מן הערלה והכלאים דתני עלה אף חדש פריך אמאי לא תני חלה ומכל מקום אין ראייתם ברורה לענ"ד דודאי אין פירוש אף בכ"מ שדין זה שוה כזה לגמרי ובע"כ צ"ל דהאי אף החדש דקאמר ר"א ה"פ שהרי הכלאים בחוץ לארץ אליבא דכ"ע מדרבנן הוא וערלה נמי אמר ר"י אמר שמואל מאי הלכה הלכות מדינה שהוא נמי אינו אלא מדרבנן וא"כ קשה מאי אף החדש דחדש לר"א אסור מן התורה בכ"מ אלא ודאי האי אף אינו לאיסורא שיש איסור בחדש כמו בערלה וכלאים לאפוקי מת"ק שמתיר לגמרי. ותו שהרי במסקנא מגי' במתני' תני חדש ור"א לא אמר לשון אף כל עיקר וכן מוכח מתמי' הרא"ש דלא ס"ל ראיות התוספות שהרי כתב וז"ל מה"ת לן למימר דחדש לא לנהוג בשל גוים והלא ערלה דאינו נוהגת אלא בארץ ואפ"ה נוהגת בנטיעת גוי כדתנן הנוטע כו' וכ"ש חדש הנוהג מן התורה בח"ל שנוהג אף בשל גוים וכן כלאים נוהג בשל גוים והר"י פסק כן בפ"ק דקידושין והביא מן הירושלמי משמע דלדידי' לא ברירא לי' ראי' זו מן הירושלמי שהרי תחלה הביא ראייתו ואח"כ הביא שהר"י פסק כן והביא ראי' מן הירושלמי ומן הראוי הי' לו לכתוב תחלה פסק ר"י וראייתו ואח"כ להוסי' בראי' כדי לחזק הדין בראיה אלא ודאי כדפי' ולא הייתי סומך על דקדוק חלוש כזה אלא מפני שראיתי בפסקי הרא"ש שהביא הירושלמי והוכיח ממנו שהערלה וכלאים נוהגים בשל גוים ולענין חדש כתב בסתם לאסור ולא כתב שאסור בשל גוים מכח ההוא דירושלמי מבואר להדי' דלא ס"ל ראי' זו לענין חדש ומש"ה בתשובתו הביא ראיה אחרת דמה"ת כו' וראי' זו מהירוש' תלאה בדברי ר"י וק"ל וקרוב לומר שהרא"ש חזר בו מתשובתו שאסור החדש בשל גוים ולכך בפסקיו שהם האחרונים לא הזכיר כלל לאסור בשל גוים כי אם בערלה וכלאים ולכל הפחות ספוקי מספקא ולכך כתב בסתם ולא הזכיר בשל גוים לא איסור ולא היתר ולפי האמת גם על ראיות הרא"ש שבתשובתו יש לתמוה הרבה שמכחה אני אומר שחזר בו והיינו מפני דמאי שקאמר והלא ערלה שאינו נוהג אלא בארץ ואפ"ה נוהג בנטיעות גוי כ"ש חדש כו' ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר מה לערלה שכן איסו' איסור הנאה ואין היתר לאיסורו הלכך החמירו בו לאסור אף בשל גוי אבל חדש שאין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו לא. ותדע דמסברא יש לגזור טפי בערלה מבחדש שהרי לת"ק בחדש מותר לגמרי בח"ל אפי' בשל ישראל ומ"ש מערלה וכלאים דאסור בח"ל מד"ס אפילו בשל גוי אלא ודאי ה"ט כדפי' דשאני ערלה וכלאים כו' ובכלאים יש עוד סברא לגזור טפי שאיסורו איסור עולם וכדאיתא בסוגיא פ"ק דקידושין אבל החדש שאין איסורו איסור הנאה כו' לא ראו לגזור בו כל עיקר וממילא לר"א לא ראו לגזור בשל גוים. ותו יש לתמוה במ"ש הרא"ש והלא ערלה דאינו נוהג אלא בארץ כו' ובהלכות ערלה פסק כעולא אמר ר"י דערלה הל"מ וא"כ ליכא למילף מיני' חדש במכ"ש ובע"כ לומר שחזר בו מתשובה זו בפסקיו והנר' שס"ל להקל בשל גוים גם מדברי הר"ן יראה כן שהביא הירושלמי והוכיח ממנו לאסור של גוים בערלה וכלאים לבד משמע דבחדש אין ראי' לאסור וממילא הוא מותר. ועוד מלבד זה יראה להוכיח בתלמוד דידן שחדש מותר בשל גוים בפ"ק דר"ה איתא בעי מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו א"ת דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר גוי ממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו א"ל כל שלא הביא שליש ביד גוי והשתא אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל גוי קשה מה צ"ל ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול כו' בלאו האי דיוקא המ"ל לא ס"ד דכתיב ויאכלו וכו' שאם לא הקריבו היכי הוי אכלו ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש אלא ודאי איסור חדש אינו נוהג בשל גוי וכיון דהשתא ס"ד דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי להכי צריך להאי דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי אמרת דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכיל הא בשל גוי אינו אסור משום חדש אלא ודאי דהקריבו עומר משום ישראל ולהכי לא אכיל מעיקרא של ישראל מהיכן הקריבו ומשני שלא הביאו שליש ביד גוי הרי מוכח להדיא דדאורייתא אין איסור חדש נוהג אלא בשל ישראל וכן יראה ממ"ש לקוטי מהרי"ל וז"ל ואע"ג דיש פוסקים דא"צ ליזהר בזה הואיל בלא"ה איסור חדש בח"ל מדרבנן מ"מ אנשי מעש' מחמירין על עצמן וכה"ג כתב בתה"ד בשם הא"ז ודבר זה א"ל כלל דאיסור חדש בח"ל מדרבנן דהא קיי"ל כר"א דהחד' אסור מן התורה בכל מקום אלא ודאי דר"ל דבשל גוים אינו אסור אלא מדרבנן וסתם ח"ל של גוים הוא וה"ט מאחר דמוכח בפ"ק דר"ה דאין איסור מדאורייתא אלא של ישראל ובירושלמי משמע דאסור בשל גוים ס"ל דאסור מדרבנן בשל גוים אבל אני אומר כיון דמדאוריי' אין איסור בשל גוים מה"ת לן לאסור בשל גוים מדרבנן ולחדש גזירה ואיסור שלא נאמר בתלמוד בפירוש דהראי' מהירושלמי כבר נדחית וגם מ"ש הרא"ש בתשו' דנילף במכ"ש מערלה כבר דחיתי ראייתו ומתוך מ"ש בסמוך נתחדש לנו עוד סבר' לומר שאין ראיו' הרא"ש ראי' כלל דודאי שאני ערלה דנוהג בארץ אף בשל גוים דלא מיעטי' רחמנ' הלכ' ראוי לגזור בו בח"ל אף בשל גוים דכל דתיקון כעין דאוריי' תקון אבל חדש שאי' אסור בשל גוים אפי' בארץ מדכ' קצירכם דלמדין מיני' שאין העומר בא אלא מקציר ישראל וממילא משמע כיון דתלי רחמנא איסור החדש בהבאת עומר כדכתיב ולחם כו' מעתה כשם שאין העו' בא אלא משל ישראל כך אינו אוסר נמי אלא בקציר ישראל וכמו שהוכחנו מההוא דפ"ק דר"ה הלכך אפילו בח"ל ראוי לגזור בו בשל גוים ומה שמחזק כל זה הוא התשובה שבידי למהר"ם מ"ץ שכתב שרבינו אביגדור כ"ץ כתב בספרו דחדש בח"ל אינו נוהג בשל גוים וז"ל שהשיב ריב"א הא דחדש נוהג בח"ל ה"מ בשל ישראל אבל בשל גוים אינו נוהג בח"ל ויכול לשתות שכר אפילו בחורף וגם בה"ג משמע דחדש אינו נוהג בח"ל בשל גוים ושמא משמע להו דהלכה כת"ק דר"א בפ"ק דקידושין ע"כ וע"ז סמכו העולם הגאוני' שהי' קרוב לזמנינו זה כמו מוהר"ר שכנא ומהרש"ל ושאר גאוני עולם וכבר בררנו דאף אם הלכה כר"א אין לאסור בשל גוים מעיקר הלכה ואולי ר"י גופיה לא פסק כן הלכה למעשה אלא שכתב שכן נראה לכאורה מירושל' שלא לחלק והבאים אחריו לא רצו לחקור אחר דבריו ותפסו בפשיטות לאיסור אבל אחר העיון יראה דמותר ולכן אין להרהר אחר המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל ומי שירצה להיות פורש יחמיר לעצמו ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאנצויי ודוקא למי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד כמ"ש ראב"י בריש ברכות לענין ק"ש של ערבית לא כמו שעושה המשוגע הזה שמדקד' באיסור חדש בשל גוים שאין בו איסור יותר לכל היותר כי אם מדרבנן כדפי' ואינו נזהר בעבירו' חמורות להשתכר כמעט בכל יום ויום ולנבל פיו אוי לו לנפשו שמלעיג על התלמוד ועל הגאו' ובשאר דברים שאסור להעלותם על הכתב סוף דבר מאחר שהחזן ההוא נשא לבו להורות הורא' במקומי היפך דברי שלא כדין ובמקום שאני אוסר הוא מתיר ובמקום שאני מתיר הוא אוסר וכ"ז לא פעם א' ופעמים מורה הוראו' בפני היפך דברי אחר ההתראה פעם וב' דפשיטא שהוא ראוי לנדותו וחל הנידוי כדין ומעתה כיון שנתבאר שהנידוי שנידיתיו כדין היתה ראוי לך שתסדר לו תשובה על מעשיו ועניניו ולא יהיה חכם בעיניו להבזות התורה ולומדיה בקרב שני' ומכתבך נראה בהיפוך שהנידוי שנידיתיו שלא כדין היתה ובזה אין עליך אשם לאשר לא ידעת תוכן הענין ובפרט כל מעשה ומעשה שנעשה אמנם מ"מ אינו ראוי לתת כתוב וחתום בדרך פסק דין ביד הבע"ד טרם שמוע דברי שכנגדו בדין כי ע"ז הזהירה התורה כנודע ומעת הגיע כתבך רחפו כל עצמותי ונעותי משמוע ועיני תדמע דמוע וכל שומעיו תצלנה שתי אזניו אוי לו על בזיון התורה ולומדים שהקרה לפניו ומי יחוש לכבוד התורה ולומדיה יותר ממך צדיק ועניו ועתה נתפתה לאיש משוגע בעניניו ועוד אני אומר אפילו הי' נידויי שלא כדין אין ביד החזן ההוא לומר אדרבה נגדי כאשר מבואר שאינו בדרך תלמיד אפילו נגד מי שהוא פחות מערכי וכבר בארתי דלאו דוקא רבו ממש אלא אפילו לא למד ממנו כלל דלא כמהרי"ק בתשובה שהשיב למהרי"ב ועוד אפילו שבקינין לי' כל טעותי' שנידוי שלא כדין הוא ונידויו כדין הרי אמרתי אליו בפני חשובי קהל רוצה אני להיות ציית דין בפניהם או בזבל"א והם ידונו אם הוא פשע נגדי או אם אני פשעתי כנגדו ועוד מה ענין קריאה לס"ת לענין נידוי דבר זה נשתקע ולא נאמר ואם נפשך לומר שאינו מחויב לקרוא אותי לס"ת מאחר שאיני נותן לו שכירות דבר זה ודאי לא עלה ע"ד שום אדם בעולם שהרי לפי מנהגינו אין כח לש"ץ לעלות לברך בתורה כשירצה הוא רק ביד הסגן לצוות עליו שיקרא לעלות לתורה פלוני ופלוני כי לכך הוא קונה המצוה בדמים יקרים לפעמים כדי לכבד מכבדיו וע"ד כן השכיר עצמו מתחלה והרי הוא משועבד לקרות לתורה כל מי שאומר לו הסגן וכי יעלה על הדעת לומר שכשיבואו אורח' או שיהי' לו שונאים שהוא מנדה אותם שאין הש"ץ מחויב לקרותם לס"ת כשירצה הסגן ומכ"ש בחזן ההוא שבא בגבולי וידע שהקהל תקנו ביניה' לקרוא אותי לס"ת בכל שבת כמנהג וע"ד כן השכיר עצמו תחלה סוף דבר במחילה מכ"ת השתיקה בזה הי' יפה לך הרבה מדיבורך אפי' תתנצל לומר שכתב' כן דרך גוזמא או דרך דחיי' או שכתבת כן על צד כונה אחרת הנעלמת מעינינו אעפ"כ אין בזה התנצלות ע"ד אמת לאיש כמוך המפורסם בשם טוב על כל בני גילו בתורה ובי"ח כולו. ועתה נתפתה לשוטה סר צילו ובאמת אמרתי לחשובי הקהל שיקיימו דברי' ככתבם וכלשונם אמנם הם חשו לכבודך וגם לכבודי ועל כבוד התורה ולומדי' שלא יתחלל בפני ההמון והנה בקשתי מכבודך תביט בעין החמלה על כל דברי אלה ואם ח"ו פשעתי אקבל הדין באהב' כלולה ואם פשע הוא כנגדי תייסרנו בנידוי ושמתא ואלה וחרפה ולקלל' ותקנא לכבוד התלמוד בבלי בלולה בכולה. וכבוד התוספות והראב"ד והרא"ש עלה למעלה שהורידם והשפיל' בשבט פיו לא תסולה הי' בעיניו זוללה. על זאת ייליל יללה. וינחם מרעתו ומחשבתו לא צלולה וכס ישיבתך ומעלתך יעלה למעלה לשם ולתהלה עד ביאת גואל שחוק פינו ימלא ולשונינו רינה ונעל' דברי הצעיר ה"ק יואל בן לא"א מוהר"ר שמואל זלה"ה:
3