תשובות בית חדש, החדשות ס״חTeshuvot Bayit Chadash, HaChadashot 68
א׳שאלה אשה אחת יושבת עגונה מבעלה שנהרג במלחמת מאסקווע כפי המבואר בגביו' עדות שהוגבה אם האשה מותרת או לא ואלו הם העדות. במיתב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר אהרן בן כמר יוסף והגיד בת"ע באליו"ע כו': הגביות עדות לא העתקתי כי ממילא מובן מתוך התשובה:
1
ב׳תשובה קשה עלי למצא היתר לאשה זו כי בכל העדות אין בהם כדי להתיר ומה שהגוים הוכחשו בדבריהם בענין מקרה הריגתו ואיך נתהווה הענין אין בזה מאומה אלו הי' נתברר מדבריהם שמת כמ"ש הטור בשם הרא"ש ואיתא במשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אבל בעיקר העדות אין אני רואה ענין מבורר יורה על מיתתו בראש העדות כמר אהרן בר"י שהגיד הגוי בזה הלשון און האבין אים צו האקט אינו כלום דה"ל מגויד שהוזכר בגמרא וכבר איפסקא הלכתא מפי רוב הפוסקים לחומרא דחיישינן שמא סכין מלובנת היתה וחי ואע"פ שאמרו בגמרא אין מעידין עליו עד שתצא נפשו משמע הא יצאה נפשו מעידין וכאן אמרו הגוי אונ האבין אים גהרגת שהיא יציאת נפש אינו כלום דהכי אורחייהו שקורין למגויד הרוג לפי אומד דעתם מאחר שעמדו מרחוק בתוך המבצר ולא היו יכולים לראות יציאת נפשו י"ל דחיישינן שאמרו בדדמי כמ"ש רש"י ז"ל בכה"ג במת במלחמה שאמרה בדדמי פי' דכי חזיא לי' במלחמה שהוא מוכה חרב יראה לנפשה ושבקה לי' ואתאה ואמרה דמת בדדמי לה שבכה"ג לא חיי עכ"ל ואם אמרו כך באשה שמתחלה עמדה אצלו שיראה לנפשה ושבקה לי' כ"ש בנידון זה שמתחלה ועד סוף עמדו מרחוק שבוודאי לפי אומד ומראה עיניהם שפטו והכא לא שייך החילוק שכתב המרדכי והביאו הב"י סי' מ"ט והסכים לזה מורי מהר"ם ז"ל בתשובה סי' קל"ז ז"ל וסברת הלב הוא דלא שייך אותה בעי' עד אחד במלחמה מהו אלא בישראל המתכוין להתיר די"ל דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה אבל הגוי שמספר מעשה לפי תומו ולא שם לבו לשם אותו דבר אינו אומר ע"פ הנדמה כי אם כאשר ראה עכ"ל וזה לא שייך אלא כשעומד אצלו ויכול לראות יציאת נפשו וי"ל שראה שנפשו יצאה אבל בנידון זה שעמד מרחוק א"א לו לראות מיתתו כ"א הנפילה שנפל לארץ וכדומה וכל זה למראה על עינים ודומה זה למ"ש המרדכי שם שבזה נסתפקו וגמגמו היכא שהגוי סח שראה צף היכי נתן ט"ע בכוונה וזה שייך ג"כ הכא היאך אפשר ליתן ט"ע מה שראה מרחוק. מה שהגיד הגוי עוד ז"ל אונ האבין חלב אויש אים ארויש גינומין אויש דעם בטן זה ג"כ אינו הוכחה על מיתתו שהרי בפרק השוכר את הפועלים הוזכר שכן עשו לרבי אלעזר בר"ש ואע"פ שאמרו שם שאשקי סמא דשינתא ואעלו לביתא דשישא דמשמע מזה דדווקא בכה"ג יכול לחיות אין זה קושיא די"ל דסמא דשינת' הוא כדי שלא יצטער וביתא דשישא י"ל דבה"ג וודאי חי שלא מזיק לו הרוח כלל ובלא"ה ספק חי ספק מת דאיכא דמת מכח הרוח ואיכא דחיי ור"א לא רצה להכניס עצמו בספק וצווה להכניסו בביתא דשישא כדי שיחי' בוודאי וראי' מהא דאיתא פ' מי שאחזו דף ע' ע"ב שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה ואיתמר עלה אמר ר' הושעי' חיישינן שמא הרוח בלבלתו א"כ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו דשחטי' בביתא דשישא ופרכס וכו' נראה מהכא בבירור דבביתא דשישא ליכא בלבול הרוח ובברא הו"ל שמא וספק ולא ודאי דיכול להיות שאינו מבלבלו כלישנא דחיישינן שמא הרוח בלבלתו ואם כך אמרו בשחט בו שנים דחולשא אחזתו ודעתא שגישת' אית בי' וסופו למות בוודאי אם יניחנו בביתא דשישא אעפ"כ איכא ספיקא אם יש כח ברוח לבלבל או לא מכ"ש בקריעת בטן דיכול לחיות בביתא דשישא כמ"ש בר"א מכ"ש איכא למימר שמא אין הרוח מבלבלו וא"ל אדרבא דהתם וודאי ימות לבסוף ליכא למימר שמא בלבול רוח הקדימו וקירב מיתתו לפוטרו מגלות זהו שמא די"ל דהמיתה עצמה ממהרת לבא מכח ששחט בו רוב שנים אבל בכה"ג בקריעת בטן דליכא חולשת מיתה כ"כ שהרי בביתא דשישא יחי' בברא וודאי מקדים הרוח ומבלבלו וא"א לחיות ובאיחור ועיכוב הזמן סופו למות מכל מקום והו"ל כשחט בו שנים דמעידין עליו ומשיאין את אשתו וא"ל לפי"ז היאך אמרו אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלו או קירב מיתתו וכי בשביל חששא דספיקא ניפטריה מגלות אדרבא אית לן להחמיר מספיקא לחייבו גלות בשלמא אי אמרת סברא ראשונה דאינה וודאי שימות מכח שחיטת סימנים י"ל דהכי פירושו כמ"ש רש"י ז"ל חיישינן שמא הרוח בלבלו ואלמלא הרוח לא מת ומאחר דאיכא סברא די"ל דלא מת כלל אלמלא הרוח וי"ל דפטרינן לי' אע"ג דהוי ספיקא מאחר דאיכא סברא אלימתא דאפשר דלא מת אבל לפי"ז דוודאי מת אלא דהחששא הוי מי הקדים המיתה אם השחיטה אם הרוח למה ניחוש לי' ולהקל לפוטרו מאחר דעל ידו סופו וודאי שימות די"ל דזה לא שייך אלא במילתא דאסורא דראוי להחמיר אבל להוציא גברא מחזקתו לפסוק עליו גלות לא אמרינן ובכל ענין נאמר ושפטו והצילו להפך בזכותו כדאיתא בפ"ק דמכות במתני' דנמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטל אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות פירש"י ז"ל דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכות. ועוי"ל כמ"ש התוספות דדווקא גבי גלות חיישינן להכי ולא גבי מזיד ושמא יש שום דרשה גבי גלות עכ"ל וא"ל דגזירת הכתוב הוא. ונחזור לעניננו די"ל מ"מ וודאי הרוח מבלבל בקריעת הבטן וסופו למות יותר מבשחט דהתם וא"כ האשה מותרת ז"א דהיאך יעלה על הדעת להעמיד הדין על זה להתיר א"א מכח סברא בדבר שאינו וודאי וכן בעדות שמואל איכא למיחש לכל מה שאמרנו וכן בעדות יעקב בר"ש ולא עוד אלא דבעדות דידיה לא הגיד הגוי שאותו האביגדור היה מנאווי הראדאק רק אמר שהמאסקוויטר בא מנאווי הראדאק והביאו אתם יהודי ששמו אביגדור פלחתא ואולי ממקום אחר הי' וא"ל ע"ז היאך ידעו ששמו אביגדור פלחתא אם לא היו מכירין אותו י"ל אולי שמעו מן מאסקוויטר שקראוהו כך דבשלמא בעדות אחרים שהעידו בפירוש שהביאו אתם יהודי אביגדור פלחתא מנאווי הראדאק שמשמע שהוא הי' מנאווי הראדאק לא היו צריכין רק לברר אם הי' שם עוד אחר שהיה שמו כן ואם לא הי' היתה מותרת כי האי דיצחק ר"ג אבל הכא תבדוק כולי עלמא וכן בעדות שמואל אע"פ שהיפך הדברים ואמר האבין זיא גבראכט איין יהודי פון נאווי הראדאק אביגדור פלחתא ע"כ הכוונה שאותו אביגדור הי' מנאווי הראדאק שאל"כ אלא שהכוונה שהם הביאו היהודי מנאווי הראדאק אבל דירתו הי' במקום אחר יפלא מי הגיד ליושבי המבצר שהביאו מנאווי הראדאק אולי הביאו ממקום אחר מאיזה כפר או עיר ששבוהו שם מאחר דאינש דעלמא הוא אלא וודאי הכוונה שהכירוהו שהוא מעיר נאווי הראדאק אבל בעדות יעקב בר"ש אין הוכחה כלל שהי' מנאווי הרדאק וא"כ לא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו דאינה כלום. וכן בעדות כמר יצחק מפי הגוי שאמר לאשת כמר אביגדור הנ"ל דיין פלחתא איז אוועק איך האב גיזעהן מען האט אים צו האקט אונ מען האט אין חלב ארוש גינומין אונ די כלבים האבין אים גגעשין כל זה אינו כלום כמ"ש לעיל. אך בעדות אייזיק בר"י יש לדקדק דלכאורה דגם בעדותו אינו כדי להתירו ואע"פ שהעיד שגוי אחד הגיד די כלבים האבין אים אויף גיגעשין ולשון זה משמע בבירור בלי שום ספק שהעידו עליו ממש שזו לשון זיא האבין אים וגם שאכלוהו הכלבים עד גמירא ממ"ש אויף גגעשין משמע שאכלוהו כולם ולא במקצת כמו שאמרו בגמרא ראוהו חיה אוכלת בו לשון בו משמע מקצ' ממנו אבל לשון אויף גגעשין משמ' כולו אכלו מ"מ לפום הרהיטא הגוי אינו מסל"ת מאחר כשבא אייזיק הנ"ל וחנה אשת אהרן אל הגוים התחילה היא לבכות ראשונה וזה הוי כשאלה כמ"ש בגמרא שילהי יבמות בעובדא דפונדקית והא איה חברינו קאמרי לה ולא הוי מסל"ת ומשני כיון דחזיתינהו בכתה הוי כמסל"ת ואף על פי שאח"כ שאלו איה חברינו מאחר שההתחלה מדידה הוי דהיינו הבכייה הוי מסיח ל"ת ואם בכייה דידה מתחלה הוי מסל"ת ממילא בכייה תחלה מאחר הוי כשאלה איה חברינו אלא שיש לצדד ולהתיר שאע"פ שבכייה דידה הוי כשאלה מ"מ לא היתה שאלתה עליו כ"א על ענינה שהיתה שם בשטריזוב ונתגרשה ונמלטה מכח רעש המלחמה ואבדה את כל אשר לה ומחיתה וכן הבינו ג"כ הגוים שהרי השיבו אותה בדברי תנחומין לומר אנחנו נחזור ונהיה שמה אבל פלחתא אביגדור פון נאווי הרדאק איז איין וועק וכו' מזה מוכח בהדיא שהם הבינו שעיקר בכייתה על גירושה שנתגרשה שהרי השיבו ראשונה על ענין זה ואח"כ אמרו דרך שמועה כטפל ולא לעיקר דמילתא אבל אביגדור איז אוועק ואם הבינו ששאלתה על אביגדור הו"ל להקדים ולהשיב על שאלתה אביגדור איז אוועק ולטפל ע"ז אבר מיר ווערין דארטין זיין. ועוד מאחר שהיה לה לבכות בשביל ביתה שנתגרשה למה נאמר שהגוי הבין שבשביל צרה אחרת שאינה מענינה דהיינו מיתת אביגדור בכתה שאין לה שום נפקות' בזה אם חי הוא או מת כדי להוציא את הגוי ממסל"ת מאחר שקרוב הדבר בשכל שבשביל צרת עצמה היא בוכה ואם נאמר כן דרך רחוק לחוש בכך אף אנו נאמר בכל מסל"ת אולי הי' איזה דבר שידע הגוי שמחפשין את היהודי וכדומה ולא הוי מסל"ת כמ"ש הריב"ש בסי' ש"פ שאין לנו לומר שהגוי הבין הדברים באופן שלא יהיה מסל"ת והביא ראיה מההוא דפונדקית שכשראתה אותם בכתה שלא חיישינן שכשראתה אותם חשבה בלבה שלשאול את פיה על חביריהם שהניחוהו אצלה כשהוא חולה היו באים כמו שהוכיח סופם אלא שבכאן יש לחלק לחומרא מאחר שההתחלה היתה מן היהודית וכל כה"ג שאין הדבר ברור שהוא מסל"ת הו"ל ספיקא דאורייתא ואוקי איתתא בחזקת איסורא כמ"ש הריב"ש בתשובה הנ"ל ולא רצה לסמוך על דעתו מכ"ש אנחנו יתמי דיתמי סוף דבר חוכך אני בזה לחומרא ואם יסכימו לפחות שני בעלי הוראה מרבנים קשישי להתירה הנה דעתי בטל ובטלה מעיקרא ולהריסה בנין אקרא:
2