תשובות בית חדש, החדשות פ״גTeshuvot Bayit Chadash, HaChadashot 83
א׳שאלה ראובן הלך מעירו לעיר אחרת וחלה וקרא לאשה אחת ממשפחת אשתו הראשונה שמתה ונתן בידה כ"ט זהו' אגריים וכך אמר לה בשעה שנתן הזהו' בידה הרי הזהו' הללו נתונים בידך כדי שתחזירם לי אם אעמוד מחליי זה ואם אמות תן מחצה הסך לבתי היתומה קרובתך ומחצה האחר תן לאשתי השני' וביקש ממנה שתהי' תוקעת כפה לידו שלא תשנה ממה שצוה עליה וכך עשתה האשה וקיבלה הזהו' לידה ותקעה כפה לידו לקיי' ככל אשר צוה עליה באותן הזהו' אשר נתן לידה ואח"כ מת הנותן ובא אשתו ותובעת כל הסך בעד כתובתה:
1
ב׳תשובה יראה דהדין עם האלמנה שהרי כל המחברים כתבו בשם הרי"ף שפסק בפ' יש נוחלין דבמתנת ש"מ נמי אלמנתו ניזונית מנכסי' ודלא כגאונים ראשונים וא"כ כ"ש דגובה כתובתה דנשתעבד הבעל מרצונו ושעבוד דאורייתא לחד מ"ד בס"פ ג"פ משא"כ מזונות האלמנה דאינו אלא תקנתא דרבנן. ומהר"י קארו ז"ל העתיק תשובות הרשב"א שכתב שהסכימו כל האחרונים עם הרי"ף וכ' עוד הרשב"א ואפילו מהמטלטלים שנתן גם הכתובה נגבית מהם שהרי תקנו הגאונים שהמטלטלים בזמן הזה כקרקע ועוד שבזמן הזה שרוב העסק בני אדם במטלטלין וסחורות חזרו המטלטלין כקרקע וכ"פ הרמב"ם פרק ח' מהלכות זכיי' ואעתיק לשונו בסוף התשובה וכ"פ הסמ"ג והטור ודלא כריטב"א בשם ר"י שהביא הריב"ש בסי' ק"ד דמטלטלי דמתנו' ש"מ לא משתעבד לב"ח דלא תקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשים בלבד וכ"כ נמוקי יוסף בפרק י"נ וז"ל ודעת ר"י ז"ל דמטלטלי דמתנו' ש"מ לא משתעבדי לב"ח דלא תקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשים בלבד וכ"ד מורי הרשב"א והריטב"א ז"ל עכ"ל דהא ליתא חדא דהרי בתשובו' הרשב"א מפורש בהיפך ואולי טעות נפל בספרים וצריך להגיה מורי הרנב"ר במקום הרשב"א כאשר נודע דהרנב"ר והריטב"א היו רבותיו של נמוקי יוסף ועוד דהלא בתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' מי שמת ופ' נערה שנתפתתה ובשאר תשובות מפורש דאף מטלטלין דמתנת ש"מ משתעבדי לכתובת אשה וכן משמע בפסקי הרא"ש בפ' האומר דמס' קידושין שכתב לענין פסק הלכה דאע"פ דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת ברי לא גבו אלמא דלא קאמר דלא גבו אלא מטלטלין דמתנת ברי משמע אבל מטלטלין דמתנת ש"מ גובה. ועוד דהרי הריב"ש כתב על דברי הריטב"א ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו חילוק זה ועוד יש לתמוה על מה שכתב הריטב"א ונ"י ע"ש הר"י דמטלטלי דמתנת ש"מ לא משתעבדי לב"ח והתוס' פרק נערה שנתפתתה כתבו להדי' דמשתעבדי וז"ל ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע"ג דירושה דאורייתא כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש"מ דמדרבנן דכה"ג אמר בי"נ אבל מטלטלי דמתנת ברי דהוי מדאורייתא לא גביא כו'. הרי מפורש בסתם תוס' שהם של ר"י שפסק דמטלטלי דמתנת ש"מ משתעבדי לכתובה הפך ממה שכתב הריטב"א והנמוקי יוסף ע"ש ר"י ועוד דאין ספק דלא שבקינן כל הני גאונים ונתפוס סברת הריטב"א שכתב ע"ש ר"י וכל זה נראה פשוט ולא הי' צריך לפנים אכן כשנדקדק בדבר יראה בנ"ד שהדין עם היתומה והוא משום דא"ל דדוקא בסתם מתנות ש"מ שצוה לתת כך וכך לפ' ולא הוציא דבר מת"י ביד שליש שיהיה זוכה בו בשביל המקבל התם הוא דאמר דאין מתנות ש"מ מפקיע מידו כתובה ומזונות אבל בנ"ד שהוציאו מרשותו בשעת נתינתו וזיכה מחצה הסך לבתו ע"י קרובתה שהרי נתן בידה וא"ל אם ימות תן לבתי מחצה הסך כו' דאפילו לר"ת ור"י דס"ל דתן לא הוי כזכי במתנות ברי מודי דמתנות ש"מ הוי תן כזכי שהרי בהולך דליכא למ"ד דכזכי דמי במתנו' ברי אפ"ה במתנות ש"מ הולך כזכי דמי כמפורש ספ"ק דגיטין א"כ כ"ש באומר תן במתנות ש"מ דפשיטא דכזכי דמי וא"כ נ"ד דהוי ש"מ ואמר תן אין ספק דכזכי דמי לדברי הכל ונמשך מעתה כיון דהוציאו מרשותו מחיים וזיכה לבתו ע"י אחר חזר דינו כמתנות ברי לגמרי דאין האשה גובה כתובתה ממנו כיון דחיילא מחיים ואע"פ דבנ"ד הזכיר מיתה שהרי אמר אם ימות תן כו' א"כ מצוה מחמת מיתה הוא דלא חיילא אלא לאחר מיתה הא ליתא דלעולם כיון שזיכה ע"י אחר ואמר תן חיילא מחיים ומה שהזכיר מיתה אין זה אלא תנאי שהטיל בצוואתו וכך אמר אם ימות תהי' המתנה חיילא מעכשיו לאפוקי אם יעמוד שאז המתנה בטילה לגמרי אבל לעולם המתנה חיילא מחיים למפרע כשימות דכיון דאמר תן כזכי דמי במתנת ש"מ והכי משמע בסוגיא דספ"ק דגיטין דמותבינין אהדדי תני חדא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח ותני אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ואוקמא ר' אבא בר ממל ורב זביד ור' פפא כל חד באוקמתא חדא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כדברי כולם משום דס"ל דבענין דינא לא פליגי וכן פסק בח"מ סי' קכ"ה וכתבו התוס' בשם ר"י הא דבש"מ אם הוי חי המקבל בשעה שנתן המנה לשליח דיתן ליורשי המקבל אפילו מת המקבל בחיי נותן ואפילו נולדו יורשי מקבל אחר מיתת נותן אפ"ה קנו יורשין דדברי ש"מ כשמת כמסורין למקבל משעת נתינת ש"מ או אמירתו אלמא דבמתנת ש"מ כשהוציא המתנה מרשותו ומסרה לשליח הולך דידי' כזכי דמי וקנה המקבל מחיים. ואע"פ שהר"ן הביא דברי תוס' הללו ותמה עליהם משום דהא קיימ"ל בס"פ י"נ דמתנת ש"מ לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתא למקבל היאך קנה והא אין קנין למת עכ"ל הנה לא נתחוור להר"ן ז"ל לחלק בין סתם מתנת ש"מ לבין ש"מ שהוציא המתנה מתחת ידו ומסרה לשליח לזכות בה בשביל המקבל וס"ל דאידי ואידי לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה והרב ר"י בר' ששת ביאר דעתו דהוא משום דס"ל דע"כ צ"ל דמיירי שזה הש"מ שאמר לשליח הולך מנה לפלוני נתן מנה זה למקבל במתנת ש"מ אם שהוא מחלק כל נכסיו בלא שיור ואם במשייר במצוה בפירוש מחמת מיתה דבכגון זה הוא שדבריו ככתובים וכמסורים וצריך ג"כ שימות גם הנותן מן החולה ההוא שאם עמד הרי חזרה מתנתו ונתבטלה כיון שבמתנת ש"מ נתנם לו שאם לא בדרך זה איך נאמר דמפני שהוא ש"מ יהי' הולך שלו כזכי מטעם דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי והלא אין דברי זה הש"מ בדרך זו ככתובים וכמסורים אלא הוא הדין במתנתו כברי ויש לנו לומר דהולך שלו לאו כזכי וכן פירשו כל המפרשים הראשונים ז"ל. ולזה תמה הר"ן אחר שאין מתנה זו חלה עד לאחר גמר מיתת הנותן כשאר מתנות ש"מ ואם עמד נתבטלה וכן יכול הנותן לחזור בו א"כ איך אפשר דאי ליתי' למקבל בשעת מיתת נותן שיזכו היורשין והא אין קנין לאחר מיתה ונראה דאע"פ שהר"ן ז"ל תמה בדבר מ"מ על הדין לא נחלק כל עיקר שהרי כתב תחלה ומשמע מהא דש"מ אפי' מת מקבל בחיי נותן קנו יורשין דאי לא אמאי אצטרכינן למימר כו'. הנה שהוא בעצמו ז"ל הכריח מסוגיית התלמוד שכך הדין אלא שתמה בדבר אבל שערי התירוצים לא ננעלו. וכבר העתיק הריב"ש לשון התוספת לומר שר"י הרגיש בקושיא זו ותי' אותה אבל יראה שכבר ראה הר"ן ז"ל דברי התוס' ולא נתיישב לו אבל הרא"ש ז"ל ביארו יותר וז"ל ואי ש"מ הוי חזינן אי איתא למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיי"ל דש"מ ככתובים וכמסורים דמי ואע"ג דלא קנה אלא לאחר מיתת הנותן אפ"ה קונה אע"פ שמת מקבל בחיי נותן כו' ולא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קונה משום דדברי ש"מ לענין להקנות לאחר מיתה חשובים ככתובים וכמסורים למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתי' למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ואפי' ליורשיו כו' וכ"כ הטור ומשמע ודאי דווקא בש"מ שאמר הולך כו' התם הוא דכיון דזיכה למקבל ע"י אחר אמרינן הוברר הדבר כו' דאי אפי' בסתם מתנות ש"מ נמי אמרינן הוברר הדבר כו' א"כ בחנם נקט התנא הולך בהך ברייתא דתני בה ליורשי מי שנשתלחו אלא ודאי דווקא בדאמר הולך כו' משום דכיון דזיכה ע"י אחר אמרינן הוברר הדבר שזכה למפרע משעת המתנה ונמשך מעתה לפ"ז בנ"ד נמי אמרינן הוברר הדבר שזכתה היתומה משעת המתנה וחזר דין מתנה זו כאלו היתה מתנות ברי מחיים דמפקיע מידו כתובה ומזונות לגמרי ומתוך מה שכתבנו התבאר דא"ל דבנ"ד שאני כיון שהי' מצוה מחמת מיתה בפירוש דהלא הך סוגיא דספ"ק מחמת דגיטין מיירי נמי במצוה מחמ' מית' בפירוש כמו שפי' הריב"ש עיין עליו בסי' שמ"ו אלא אין חילוק בין מתנת ש"מ בכולו לבין היכא דאיכא שיור במצוה מחמת מיתה בפירוש בכל ענין יכול לחזור בו הנותן ואצ"ל דאם עמד דחזר מתנתו ואפ"ה אם מת מחולי זה אם הוציא המתנה מתחת ידו ואמר הולך אמרינן שהוברר הדבר למפרע דזכה המקבל משעת מתנה. אכן כ"ז אינו אלא לפר"י והרא"ש והנמשכים אחריהם גם הרשב"א בחידושיו כאשר העתיק הריב"ש דמפרש הסוגיא דבש"מ שאמר הולך אע"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל דאיתא בשעת מתן מעות דאין זה נותן במתנת ש"מ אלא כיון שהוא ש"מ והי' יכול לתת בענין שיהי' דבריו ככתובין וכמסורין גם עתה אע"פ שאין מתנתו זאת במתנת ש"מ אמר דהולך כזכי וקנה המקבל מיד יקנו היורשין אחריו אע"פ שלא מת הנותן הנה צ"ל לדעתו שלא איירי בש"מ הנותן במתנת ש"מ גמורה כגון בכל נכסיו בלא שיור או שמצוה מחמת מיתה בפירוש דאי מיירי בכה"ג ודאי תימה גדולה היאך נאמר שיקנה מיד ותהי' כמתנת ברי לגמרי והוא אומר שמצוה מחמת מיתה אלא בע"כ צ"ל דמיירי בש"מ במקצת ולא ציוה מחמת מיתה ומינה דאם הי' נותן במתנת ש"מ גמורה דינו כשאר מתנת ש"מ שאם עמד חוזר ויכול נמי לחזור בו הנותן קודם מיתה אלא שאעפ"כ כשמת הנותן זכה המקבל משעת מתן מעות כו' וכמו שפי' הר"י וא"ל א"כ מאי דוחקי' דהרשב"א לפרש פי' אחר למה לא פירש כפר"י די"ל דסוגיא דגמרא משמע דמיירי דחזר בו ש"מ ואפ"ה הולך דידי' כזכי דמי שהרי ר' אבא בר ממל קאמר דכ"ע הולך לאו כזכי אם ברי הוא ולא קשיא הא בברי הא בש"מ פי' בברי לאו כזכי הלכך מחזירו למשלח ובש"מ יחזירו למי שנשתלחו לו דהולך דידי' כזכי הוא ובע"כ צריך לפרש הך אוקימתא דאיירי בחזר בו המשלח ודלא כפירש"י ור"י דאי בלא חזר בו אפי' ברי נמי כיון שלא חזר בו אמאי יחזרו למשלח אע"כ כשחזר מיירי ה"נ בש"מ ואפ"ה קתני יחזור ליורשי מי שנשתלחו לו וכך הוא דעת רבינו יואל הלוי כמ"ש הגהות אשר"י ע"ש אבל לעולם במצוה מחמת מיתה בפירוש מודה רשב"א לפסקו של ר"י דא"ל במצוה מחמת מיתה בפירוש ס"ל לרשב"א כפי' הרמ"ה דמחלק בין אם עמד דחוזר ובין לא עמד דא"י לחזור בו דא"כ קשה חדא דה"ל להרשב"א לפרש כך להדיא. ועוד דא"כ מה דוחקי' לפרש הסוגיא דלא נתן במתנת ש"מ לפיכך אפילו אם עמד אינו חוזר ואמאי לא פי' הסוגיא כמו שפי' הרמ"ה דמיירי דנתן במתנת ש"מ אפ"ה אינו יכול לחזור בו כיון דנתן ליד השליח הולך דידי' כזכי הוא וכוונתו הוא שיקנה מעכשיו אם ימות אבע"כ במצוה מחמת מיתה בפירוש ס"ל להרשב"א פסקו של ר"י אלא דבסוגיא לא נתחוור לו לפרש כפיר"י ומהטעם שכ' רבינו יואל הלוי כדאמרן כנ"ל ודלא כמ"ש הריב"ש דהרשב"א יתרץ קושית הר"ן ז"ל או בדרך ר"י ז"ל או בדרך רמ"ה ז"ל ע"ש וחידושי רשב"א אינם לפני שאעיין בתוכו: ואיך שיהי' דעת הרשב"א מ"מ לדעת הרמ"ה ודאי כפי מה שהעתיק הטור יראה שמפרש הסוגיא דדוקא בשלא נתן במתנת ש"מ שהרי כתב אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד ולא משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי דכל היכא דקנה המקבל מהשתא לא קנה באמירה גרידתא אלא הכא קנה במשיכה דידי' או במשיכה ההוא דזכה לי' הוא דקנה ואי בנתן במתנת ש"מ הנה דעתו דלא ליקני אלא לאחר מיתה ובאמירה כו' וא"כ לפ"ז בנ"ד כיון שמצוה מחמת מיתה אע"פ שהוציא מתחת ידו אפ"ה דינו כשאר מתנת ש"מ דאינו קונה אלא לאחר מיתה מטעם דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ולא אמרינן לגבי' הולך כזכי דמי אלא דווקא בנותן במקצת ואינו מצוה מחמת מיתה התם הוא דקנה מקבל מהשתא במשיכת ההוא דזכי לי' שהרי לא קנה באמירה גרידתא ומטעם דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כך נלפענ"ד אבל מה אעשה כיון שהריב"ש לשם כתב בפירוש ע"ש הרמ"ה דהולך דש"מ כזכי כשנותן במתנת ש"מ ואינו יכול לחזור בו כל שלא עמד וכיון שמסר ליד השליח הולך דידי' כזכי וכוונתו שיקנה מעכשיו אם ימות כו' א"כ בנ"ד נמי ס"ל להרמ"ה דהוברר הדבר למפרע כשימות דחיילא המתנה מחיים כפי' ר"י והרא"ש אלא דמוסיף על פירושם עוד דס"ל דגם הנותן א"י לחזור בו אם לא עמד וכבר אפשר לפרש לשון הרמ"ה שכתב הטור ג"כ ע"ד זה וק"ל וא"כ מעתה כיון דהר"י והרא"ש והנמשכים אחריהם וכן רמ"ה תופס שיטתם גם הרשב"א תופס שטה זו דאפילו בנותן במש"מ אמרינן הוברר הדבר כו' שהרי לדעת ריב"ש בין אם הוא תופס דרך ר"י בין אם הוא תופס דרך רמ"ה לעולם אמרינן הוברר הדבר כו' א"כ מעתה בנ"ד נמי אמרינן הוברר הדבר שזכתה היתומה למפרע משעה שנתן לקרובתה שהרי לדעת רמ"ה לא הי' יכול הנותן לחזור בו כ"ז שלא עמד א"כ זכייתה מיד חלה מחיים ודינו כמתנת ברי שמפקעת מידי כתובה ומזונות ודרך זה ישר לפני איש ליישב בו התשובות שבמרדכי הסותרים אהדדי בפי"נ כתב ע"ש תשובות רגמ"ה דאין הכתובה נגבית ממתנת ש"מ וכ"כ בפ' נערה שנתפתתה ע"ש ר' שמואל מבונבורק דמתנת ש"מ מפקיע מידי כתובתה ומזוני ובפרק מי שמת ובפרק נערה שנתפתתה ע"ש ר"י בר שמואל ור"י בר' ברוך ומהר"ם בתשובותיו דאין מתנת ש"מ מפקיע מידי כתובה וכ"כ בשם כמה גדולים בהג"ה מרדכי דבתרא ונראין מדברי המרדכי באותן פרקים דפליגי אהדדי אבל למה שכתבנו אפשר לתרץ בהרווחה דלא פליגי והוא דרגמ"ה לא פסק דמפקיע אלא היכא דזיכה הנותן ע"י אחר כמבואר בדבריו שהמעשה הי' שראובן קרא לשמעון שותפו ואמר לו תן מנכסי שיש לי בדרך כך וכך דנעשה כמי שהמשיכן לו וזכה המקבל בהם ור"ש מבונבורק נמי כתב להדיא וז"ל דמה שתקנו רבנן סבוראי דכתובת אשה נגבית ממטלטלי' היינו כשהם בעין בשעת מותו אבל נתנה לאדם אחר או זיכה ע"י אדם אחר אפילו מתנת ש"מ מפקיע שיעבוד אלמנה ולא תטרוף ממנה כו' עד א"כ מאן דתפס תפס הרי מבואר דמיירי במי שהוציא המתנה מת"י בשעת נתינה ונתנה למקבל או זיכה ע"י אחר אבל ר"י בר שמואל ור"י בר' ברוך ומהר"ם בתשובותיו והגהת מרדכי דבתרא לא הזכירו זיכה ע"י אחר אלא סתמא כתבו דאין מתנת ש"מ מפקיע מידי כתובה וא"ל דלא מיירי אלא בסתם מתנת ש"מ שלא הוציא דבר מידו. ואע"פ דמתשובת מהר"מ פ' מי שמת משמע בסוף התשובה דאין חילוק שהרי כתב וז"ל ומ"מ משמע מינה דאפילו היכא דהושלש לכך אם אמר תנו מנה לפלוני ומת לאלתר קודם שיבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו משום מצוה לקיים דברי המת א"כ בשעת מיתת הנותן הנכסים הי' בחזקתן כו' ונלפענ"ד דבר פשוט דדברי מהר"ם הללו אינו אלא בברי הנותן דכיון מטעם מצוה לקיים דברי המת קאמר דזכה לאחר מותו בע"כ דבברי הנותן קאמר דאי בש"מ לא אצטרך לטעמא דמצוה לקיים דברי המת אלא משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכך מפורש מתחלת התשובה עד סופו דנשא ונתן במתנת ברי וע"ז השיב וכתב אם תקניטיני אומר אני אפילו אם לא מת הבן ונשא אשה אפ"ה אלמנה גובה כתובתה מאותן המעות שהושלש ביד ראובן לתת לבנו בנישואין כיון דלא זיכה לו אותם ראובן בחייו אלא לכשישא אשה כו' דכל מתנה דלא חיילא אלא לאחר מיתה אשה גובה פורנא מהם כו' וע"ז הביא ראי' מפ"ק דגיטין דקאמר התם אי לימא בברי כי ציבורין מה הוי והא לא משך מקשים מה פריך לשני משום מצוה לקיים דברי המת ותי' ר"ת דלא אמרינין מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך וע"ז כתב מ"מ משמע מינה כו' הרי מבואר נגלה דלא כתב מהר"מ דאפילו בהושלש לכך לא חיילא אלא לאחר מיתה אלא בברי הנותן דהתם ודאי כיון שאין זוכה אלא מטעם מצוה לקיים דברי המת והולך דידי' לאו כזכי הוא ואפילו אמר תן נמי לר"ת ור"י לאו כזכי הוא ואף למאן דפליג אר"ת וס"ל דתן במתנת ברי נמי כזכי הוא אין זה אלא באמר סתמא תן אבל היכא שקבע זמן ואמר תן לבני בנישואין והנשואין לא הי' אלא לאחר מיתת הנותן דבר פשוט הוא דלא חיילא אלא לאחר מיתה אבל בש"מ שהשליש לכך התם לא קאמר מהר"מ מידי וכבר אפשר לומר דמודה מוהר"מ בהא דמפקיע מידי כתובה דאמרינין הוברר הדבר למפרע שזכה המקבל משעת נתינה וישוב זה נראה מתקבל על הלב יותר ממ"ש מהרא"י בפסקיו סי' פ"ו ליישב דהר"ש לא איירי אלא במתנת ש"מ לאחרים כו' דמהרא"י גופא שדא נרגא ביישובו זה ע"ש אבל זה הי' נראה דהדין עם היתומה. אלא דאחר העיון נראה ברור דהדין עם האלמנה ותחילה צריך לבאר לשון הרי"ף בפי"נ שכתבו כל המחברים ע"ש דאלמנה ניזונת ממתנות ש"מ כי לפענ"ד אין נראה כן והוא כי דבריו נראין כסותרין זא"ז שהרי כתב וז"ל השתא ומה בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש פי' מתנת ש"מ דרבנן היא כדגרסינין בפרק מי שמת כו' עד אלמא דמתנת ש"מ נמי אלמנתו נזונת מנכסיו כו' עד לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרוויהו תקנתא דרבנן הוא ובהדדי קאתי לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חדא מנייהו חדא מחברתא תרווייהו קנו עכ"ל דמשמע מלשון בהדדי קאתי כו' דחולקין בשוה והכי משמע בפרק י"נ דכל היכא דאמרינין בהדדי קאתי חולקין בשוה שהלא הברייתא דאחריך לפ' דפסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג אם ירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומודה שאם נתנה במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא אחר מיתה וכבר קדמה אחריך ופרכינין עלה ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת ש"מ מאימתי קנה לאביי בגמר מיתה ולרבא לאחר מיתה ופי' רשב"ם עם גמר מיתה אלמא בהדי הדדי קנו ולאשמעינין אתא דחולקין בשוה הרי מבואר דבלשון הרי"ף שכ' בהדדי קאתי נמי משמע שחולקין בשוה וזה סותר מה שכתב בתחלת דבריו אלמא דבמתנת ש"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו דמשמע מלשון זה דמזונות דאלמנה קודמת ממתנת ש"מ והי' נראה לפענ"ד לפרש דמ"ש הרי"ף בתחלה אלמא במתנת ש"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו היינו לומר שעכ"פ ניזונת במקצת שהרי חולקין בשוה כמ"ש בסוף לשונו ומה שקיצר תחלה וכתב בסתם הוא משום דלא בא לשם אלא לפרש דברי רבא דדמי להא דרב אדא בר אהבה דסבר למימר דבמתנת ש"מ אין אלמנתו ניזונת מנכסיו כל עיקר וקאמר ליה רבא השתא ומה בירושה כו' אלמא דעכ"פ ניזונת מנכסיו וכאן לא ביאר בכמה היא ניזונת לפי שנסמך על מ"ש בסוף דבריו בהדדי קאתי דלשון זה אין לו משמעות אחר אלא לומר דחולקין בשוה כדפי' אבל מה אעשה דאיני כדאי לחלוק על הקדמונים שכולם כתבו ע"ש הרי"ף דס"ל דמתנת ש"מ אינה מפקעת כל עיקר מידי כתובה ומזונות וצ"ל שהם ז"ל תופסים עיקר הלשון שכ' בתחלה בסתם דבמתנת ש"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו דמשמע דמתנ' ש"מ נדחת לגמרי מפני תקנת מזונות וסוף לשונו ה"פ כיון דבהדדי קאתי ותרווייהו קנו הלכך לא נדחת תקנת מזונות שתקנוהו רבנן מקודם מפני מתנת ש"מ הבא אחריו ע"י שצוה לתת לפלוני כך וכך ומ"ש הלכך לא דחיא חדא מנייהו לחברתה אתקנת מתנת ש"מ קאמר דהיא לא דחיא לחברתא דהוא תקנת מזונות אבל תקנת מזונות ודאי דחיא למתנת ש"מ וכ' כך בסתם משום דבמתנת ש"מ קא עסק מעיקרא דקאמר ההוא במשעבדי מחיים כגון מתנת ברי ומכירה אבל מתנת ש"מ דלא מקניא אלא לאחר מיתה כו' לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן כלומר לא דחיא תקנת ש"מ לתקנת מזונות ועלה קאמר דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרוויהו תקנת' דרבנן נינהו ובהדדי קאתי לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חדא מניהו לחברתה ותרווייהו קא קני כלומר לא דחיא תקנת מתנת ש"מ לחברתה דהיא תקנת מזונות ותרווייהו קני כלומר אף תקנת מזונות קניא וממילא אתה שומע דנדחת תקנת מתנת ש"מ שהיא מאוחרת מפני תקנות מזונות שהיא מוקדמת וכמ"ש בתחלת לשונו וכן נראה מלשון נ"י שמפרש כך דברי הרי"ף ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ט דאישות וז"ל נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באים כאחד לפיכך אלמנותו ובנותיו נזונים מנכסיו ובניו יורשים כתובות אמן שמתה בחיי בעלה ע"כ ומשמע דה"ק כיון דבאים כא' אם כן נמשך תקנת מזונות שהיא מוקדמת דחי' לתקנת מתנ' ש"מ הבא אחריו ותלו הרי"ף והרמב"ם דין זה במה שבאים כאחד כדי לעורר אותנו שאם היה הענין שהיתה מתנת ש"מ חיילא מחיים התם וודאי אע"פ שתקנת מזונות היא קודמת היא נדחת מפני תקנת מתנת ש"מ שהרי כבר זכה המקבל מקמי דחיילא מזונות לאחר מיתה ולהכי כתבו כיון שבאו כאחד להכי נדחת תקנת מתנת ש"מ מפני תקנת מזונות הקודמת אבל אם היתה מתנת ש"מ חיילא מחיים הייתה תקנת מזונות נדחת ולפי דרך זה בנ"ד נמי לפי פר"י והרא"ש והרשב"א והרמ"ה כאשר בארנו דאמרינן הוברר הדבר דחיילא המתנות מחיים כיון שזיכה להיתומה ע"י קרובתה נמשך דמפקעת מתנת ש"מ זו מידי כתובה דלא חיילא אלא לאחר מיתה שהרי אינם באים כא' אבל אין ספק שאעפ"י שדברי הרי"ף יתיישבו עד"ז מ"מ דברי הרמב"ם אי אפשר ליישבם כך שהרי כתב פ"ח מהלכות זכי' וז"ל מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין אחד זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקע בין במטלטלי אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזון אלמנ' והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה ע"כ הרי מבואר שהטעם שמוציאין מיד אלו אינו אלא לפי שקדמו הם למקבל וכ"כ הטור להדיא משמע מינה אם הי' באים כא' לא הי' מוציאים מיד אלו וא"כ יש לתמוה שזה סותר מ"ש בהל' אישות דלפי שבאים כא' נמי מידחיא מתנת ש"מ ותו דלפי טעם זה שכ' בהלכות זכיה משמע ודאי דאף להר"י והרשב"א והרא"ש והרמ"ה דאמרי' היכא דהושלש לכך הוברר הדבר כו' צ"ל דלא אמרינין הכי אלא גבי יורש דחיילא המתנה למפרע ולא מצי יורש למיטען כיון דליתא למקבל בעידנא דחיילא המתנה לאחר מיתה א"כ לא קנה דאין קנין למת אלא אמרינן הוברר הדבר כו' אבל לגבי מזונות האלמנה והבנות ואצ"ל לגבי ב"ח וכתובה התם ודאי אפילו את"ל דאמרינן הוברר הדבר למפרע כו' מ"מ לא מצי מתנת ש"מ להפקיע מידי חיוב כתובה ומזונות והיינו משום דבעידנא דבעינן למימר הוברר כו' דהיינו לאחר מיתה אין כאן נכסים כל עיקר דלימא עלייהו הוברר הדבר כו' שהרי כבר זכתה האלמנה בכל הנכסים עם מיתתו וזה סותר למ"ש בה' אישות דהטעם הוא משום דבאין כא' דלפי אותו הטעם היכא דאיכא למימר הוברר הדבר כו' כגון שהושלש לכך מפקעת מתנת ש"מ אף מידי כתובה ומזונות דלא חיילא אלא לאחר מיתה וכדפי' ותימה גדולה היאך לא שם הה"מ לב לתקן קושיא זו וספר כסף משנה איננו לפני שאעיין מתוכו ובשאר מחברים לא מצאתי דבר מזה וכדי לישב דברי הרמב"ם נלענ"ד לומר דס"ל להרמב"ם דקושטא דמילתא דכתובות האלמנה ומזונות קדמו למקבל כמ"ש בה' זכיה אלא דבה' אישות לא היה צריך לטעם זה משום דהתם דמיירי שהנכסים הם בעין ברשות הנותן ולא באו עדיין לא ליד המקבל ולא ליד האלמנה א"כ מספיק הטעם שכתב לשם שהם באים כא' כלומר כיון שאין מתנה הש"מ מוקדמת לאלו שהרי שניהם אינם חלין אלא לאחר מיתה הלכך דחיא תקנות מזונות שהיא מוקדמת לתקנת מתנת ש"מ הבאה אחריה לאפוקי אם היינו אומרין שמתנת ש"מ חיילא מחיים התם ודאי הוי מפקעת מתנת ש"מ אף מידי כתובה שאינה אלא לאחר מיתה ואע"פ דלקושטא דמילתא תקנת מזונות חיילא עם מיתתו ומתנת ש"מ לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה לא נחית הרמב"ם ז"ל בהל' אישות לדקדק בטעמו של דבר בין עם גמר מיתה לבין אחר גמר מיתה שהרי גם כי נחשוב אותן באין כא' נמי אתי שפיר דמידחיא תקנת ש"מ מקמי תקנת מזונות אבל בהל' זכי' מיירי בשכבר באו הנכסים ליד המקבל התם ודאי אי הוי אמרינין דבאים כא' לא היה מוציאין מיד אלו דכיון דבאים כא' מאן דתפ' תפ' וכמ"ש הר"ש מבונברק הלכך הי' הכרח להרמב"ם לבאר דהטעם דמוציאין מיד אלו אפילו אם תפסו הוא משום דתפיסה זו שלא כדין הוא שהרי אלו קודמין בזכייתה לזכיית המקבל וכך הבין הרמב"ם ז"ל מתוך לשון הרי"ף דתחלה כת' ופס' לקושט' דמילת' בסתמא דמתנ' ש"מ נמי אלמנ' ניזונ' מנכסיו ומשמ' דבכל ענין ניזונ' אפי' תפ' המקב' מוציאין מידו למזונו' וסוף לשונו איננו אלא לרווח' דמילת' היכא דלא באו ליד המקבל אלא הם בעין ברשות הנותן התם מספיק בטעם דבאים כא' לכן כתב הרמב"ם פסקיו אלו בדרך זה כדי להבין מתוכם דברי הרי"ף אבל הסמ"ג בעשה פ"ב דף קס"ב ע"ב דקדק שלא הביא לשון הרמב"ם כמ"ש בהל' אישות אלא כמ"ש בהל' זכיה דהוי לקושטא דמילתא וכך דקדק הטור וכך פסק הריב"ש בסי' ק"ד ואע"פ שהר"ש מבונברק פי' דברי הרי"ף במ"ש תרווייהו בהדדי קאתי ולא מצי חדא דחיא לחברתא דמדקאמר לא מצי חדא דחיא לחברתא א"כ מאן דתפ' תפ' ואין מוציאין מידו הבין דבריו אלו לקושטא דמילתא וסמך ע"ז בתשובתו הנה הרמב"ם חולק עליו בפירושו זה ומפרש דברי רי"ף כדאמרן ומעתה דקושטא דמילתא הוא דהם קדמי למקבל ולפיכך אפילו בהושלש לכך אינה מפקעת מידי כתובה ומזונות אפי' אם אתה אומר הוברר כו' כדאמרן וא"כ אין חילוק במתנת ש"מ כל עיקר בין הושלש לכך ללא הושלש דלגבי כתובה ומזונות אפי' הושלש לכך אינה מפקעת מידי כתובה ומזוני ולגבי יורש אפי' לא הושלש לכך נמי חיילא לאחר מיתה ואין להקשות א"כ בחנם נקט התנא הולך מנה לפלוני בהך ברייתא דתני בה יחזרו ליורשי מי שנשתלח דאיכא למימר דנקט הולך משום דבאידך ברייתא דתנא בה יחזרו למשלח נקט הולך לאשמעינין דאפילו באומר הולך נמי לאו כזכי דמי להכי נקט בהך ברייתא נמי הולך וה"ה אפילו בלא הולך נמי יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו אפי' מת מקבל בחיי נותן כו' כדכתבו התוס' ומשמע דבכל ש"מ אפילו בלא הולך נמי אמר הוברר הדבר כו' ומתישב בזה מה שיש לדקדק לאיזה צורך אמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי הי' להם לומר בסתמא מתנת ש"מ קנה אלא הדבר ברור שראו חז"ל לבאר טעמא של דבר היאך חיילא לאחר מיתה כיון דאין קנין למת ע"כ אמרו ככתובין וכמסורין דמי פי' כאלו מסרן מחיים דכשמת אמרינין הוברר הדבר למפרע כאלו זכה משעת נתינתו ומסר ליד המקבל ואפ"ה אין מתנת ש"מ מפקעת מידי כתובה ומזונות כיון שקדמו הם למקבל א"כ אין חילוק בין הושלש לכך ללא הושלש לכך וכך מצאתי מפורש בתוס' ס"פ מציאת האשה שכ' וז"ל הא קמ"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בברי קיימ"ל הכי כדמוכח שלהי פ"ק דגיטין דאמר רב אסי מוקי לה בברי הא קמ"ל מצוה לקיים דברי המת מקשינין כיון דמצוה לקיים דברי המת מאי אהני הא דאמר דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ואומר ר"ת דלא אמרינין מלד"ה אלא בהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי ש"מ בכל ענין ככתובין וכמסורין דמי עכ"ל התוס' הרי מפורש ומבואר לפי תי' התוס' הב' דבכל סתם מתנת ש"מ דאמר בה ככתובין וכמסורין דמי דהיינו אפילו לא הושלש לכך אלא עדיין הם בעין ברשות הנותן אמר דזכו יורשי מקבל אפי' מת המקבל בחיי נותן אלא שצריך שהי' חי בשעת מתן מעות וממילא צריך לפרש דהטעם משום דאמרינין הוברר הדברים כפר"י והרא"ש ושאר גאונים כדאמרן התבאר מעתה דאין חילוק במתנת ש"מ בין הושלש לכך ללא הושלש לכך דלגבי יורש זכה מקבל אפי' לא הושלש לכך אפילו מת מקבל בחיי נותן כו' ולגבי חיוב כתובה ומזוני וכו' אפילו הושלש לכך מדחי תקנת ש"מ מקמייהו ומשום דבעידנא דבעינן למימר הוברר הדבר כו' דהיינו לאחר מיתה אין כאן נכסים דלימא עלייהו הוברר הדבר שהרי קדמה זכייתם שהיא עם מיתת הנותן לזכיית המקבל דאינו אלא לאחר גמר מיתה ולפי שאין חילוק בין הושלש לכך ללא הושלש כדאמרן לפיכך צדקו דברי המרדכי שתופס עיקר דתשובות הגאונים פליגי אהדדי והכלל העולה דבנ"ד הדין עם האלמנה ואעפ"י שהאשה שקבלה המעות רוצה היא לקיים תקיעת כפה הב"ד מוציאין מידה בע"כ ולא חיילא השבועה כמו שהשיב רש"י ז"ל הביאו המרדכי בריש שבועות דאפילו קדמה שבועה לגזירת ציבור לא חיילא שבועה והוי שבועות שוא דכבר מושבע ועומד הוא לקיים תקנות הקהל כ"ש בנ"ד שמושבע ועומד מהר סיני לקיים ככל אשר יפסקו דייני ישראל ע"פ חוקי אלקים ותורותיו ואין שבועה חלה על שבועה וגדולה מזה כתב מהרי"ק בשורש ק"י שאין הדבר נמסר בסוד ואית בי' משום לא תלך רכיל דוח' תקנ' ר"ג ע"ש ולפע"ד דין אמת לאמתו כתבתי אנכי הקטן והצעיר שבישראל יואל:
2