תשובות בית חדש, החדשות צ״וTeshuvot Bayit Chadash, HaChadashot 96
א׳על שאילה דשאילנא קדמך על דבר כמר יואל בהר"ר זיסקינד מבריסק דליטא. שנפלה לפניו יבמתו מרת דבורה בת הנעל' כמוהר"ר עוזר יצ"ו והיבם מהלך על ראשי אצבעותיו ואין יבם אחר אם יש לחלוץ לכתחלה כיון שאנו נוהגים להרחיק היבום או עדיף טפי שתתייבם:
1
ב׳תשובה לכאורה נראה כיון שהרמב"ם פ"ד מהלכות יבום כתב בפי' במהלך על ראשי אצבעותיו החליצה פסולה אפי' בדיעבד אעפ"י שלהראב"ד שהביא הרא"ש לשונו בפ' מ"ח והסכי' עמו הרא"ש דהא דקאמ' אמימר דבמסגי על לוחתא דכרעיה לא חליץ ואם חליץ חליצתה פסולה טעמו משום דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו והכא נחלץ מעל כף רגלו אבל היכא דחלוץ שפיר מעל רגלו אלא דלא דחיס לכרעיה אארעא לא מיפסלא חליצה בכך השתא לפ"ז במהלך על ראשי אצבעותיו דשפיר חלצה מעל רגלו אלא דלא מצי דחיס לכרעי' אארעא חליצה כשירה וכמ"ש ב"י בפירוש סדר חליצה סי' ל"א והא דמסגי אלוחתא דכרעיה דחליצתו פסולה אינו אלא בהיתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה דלאו מעל רגלו היא מ"מ כיון דלהרמב"ם החליצה פסולה אי לא דחיס לכרעיה אארעא. וכך פי' הרמב"ן לדברי הרי"ף כמ"ש הרא"ש גופי' א"כ במהלך על ראשי אצבעותיו נמי החליצה פסולה להרי"ף ותו דלבעל מגדול עוז שכ' ולווחין שברגל הן האצבעות וילפינין מיניה למאן דאתהפיך כרעי' דלא חלוץ כלומר שאי אפשר לו לחלוץ דאפי' דיעבד חליצתו פסולה וטעמי' כדפי' ר"מ ז"ל משו' דלא אפש' למידחסיה לרגליה עכ"ל פי' לפירושו דכיון דבמסגי אלוחתא דכרעא קאמר לא חלוץ דמשמע הלשון דלא הוי בר חליצה כלל כמ"ש הרא"ש ולוחתא הן האצבעו' אלמא דבמהלך אראשי אצבעותיו חליצתו פסולה וכיון דבמהלך על ראשי אצבעותיו שפיר הוי מעל רגלו בעל כרחך דפיסולו הוי משום דלא מצי למידחסי' לכרעא אארעא. וא"כ הא דקאמר אמימר באידך מימרא האי מאן דחלוץ צריך למידחסי' לכרעא אארעא ילמוד סתום מן המפו' דקאמר איממר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעא לא חלוץ דפירושו דלא הוי חליצה אפי' בדיעבד משום דלא מצי דחיס כיון דמהלך אראשי אצבעותיו. וא"כ נמשך דהא דקאמר נמי באידך מימרא צריך למידחסי' האי צריך פרושו צריך ואין לו תקנה כיון דהחליצה פסולה. אעפ"י דכל צריך לכתחלה משמע כמ"ש הרא"ש ותלמוד ערוך הוא. בפ' הי' קורא דף ט"ו וכמו שפרש"י לשם. ואע"ג דבתר הכי קאמר תלמודא ה"א צריך ואין לו תקנה מ"מ קושטא הוא דצריך לכתחלה משמע אבל בדיעבד שפיר דמי וכ"כ הטור בא"ח סי' רי"ט: כ"ז אינו אלא בסתמא היכא דלא מוכחא אבל הכא לפי שיטה זו דמוכח' מאידך מימרא דאמימר במסגי אלוחתא הן האצבעות דקאמר לא חלוץ דהיינו אפי' דיעבד פסול ואין זה אלא משום דלא מצי דחיס א"כ מוכח להדיא דהא דצריך למידחסי' צריך ואין לו תקנה קאמר ואעפ"י דאיכא לפרש האי צריך למידחסי' דלכתחלה קאמר אבל דיעבד החליצה כשרה דכיון דיכול למידחסי' אין הדיחס מעכבת בו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו משא"כ במהלך בראשי אצבעותיו דאי אפשר למידחסיה הדיחוס מעכבת בו מ"מ מדברי הרי"ף שכ' על הך דמסגי אלוחתא. דס"ל לאמימר דבעי לתרוצי לרגליה אארעא וחליץ כדקאמר בהדיא האי מאן דחלוץ צריך למידחסיה לכרעי' שמעינן דפוסל בשניהם וכ"כ הרא"ש ע"ש הרמב"ן שפי' לקיים דברי רב אלפס שפוסל בשתיהם והוא כמ"ש לשיטה זו דמגדול עוז והשתא ניחא הא דקאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר לאו בר אבין חלוץ ולאו בר קיפוץ חלוץ דלפרש"י דמסגי אלוחתא וכו' פירושו דרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל וכו' וקשה מאי אתא רב אשי לאשמעינין דלאו בר אבין חלוץ וכו' הא פשיטא היא דכיון דאיתהפך כרעייהו היינו הך דמסגי אלוחתא ולא חלוץ אבל אי מסגי אלוחתא היינו מהלך על ראשי אצבעותיו שפיר קאמר רב אשי דמיניה נלמד נמי לבר אבין ולבר קיפוץ דאתהפך כרעייהו דלא חליץ כיון דלא מצי למידחסי' לכרעי' כמו במהלך אראשי אצבעותיו וניחא נמי השתא הא דכתב הרמב"ם במהלך אראשי אצבעו' דלפרש"י לא נזכר בגמרא אלא באתהפיך כרעייהו אבל לפי' מ"ע מסגי אלוחתא היינו מהלך אראשי אצבעותיו וילפינין מינה למאן דאיתהפיך כרעי' דלא חליץ ותו איכא הוכחה בדברי הרי"ף דס"ל בהך דמסגי אלוחתא דפסולה אפי' דיעבד והוא מדכתב הרי"ף תחלה דאיכא מ"ד דלית הלכתא כאמימר בהך דמסגא אלוחתא מדתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ואח"כ השיג הרי"ף עליו דליכא למימר דפליג אמימר אמתני' ועוד אי פליג וכו' ומדלא השיג עליו דאמימר לא קאמר אלא דלכתחלה לא חליץ אבל דיעבד מודה אמימר דחליצה כשרה וכדתנן מארכובה ולמטה חליצת' כשרה דיעבד אלמא דס"ל להרי"ף דהך דמסגי אלוחתא לא חליץ משמעו דאפי' דיעבד פסולה משום דלא מצי דחיס א"כ הא דקאמר צריך למידחסי' נמי צריך ואין לו תקנה אם לא דחיס דהחליצה פסולה והוכחה זו נראה להדיא מדברי המגיד לשם השתא לפ"ז לכאורה ודאי נקטי' דבמהלך אראשי אצבעותיו חליצתה פסולה מיהו צ"ע דלמ"ש הרמב"ם לשם דכל היכא שאמרנו חליצתה פסולה אינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונשאת ה"ז חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו עכ"ל א"כ בנ"ד דאי אפשר בחליצה כשרה דאין כאן יבם אחר אלא זה וקיי"ל נמי כר"ת דמ"ח קודמת ואפי' אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להם אא"כ ידוע שמכוונין לשם מצוה בודאי דאף לכתחלה חולץ לה האי המהלך על ראשי אצבעותיו דכיון דאם לא יחלוץ לה תשב עגונה חשיב כדיעבד דאין מוציאין אותה מידו וכ"כ הטור בלשון הרמב"ם ע"ש בסוף סי' קס"ט ואעפ"י שהרב המגיד כתב שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה שהרי אף בחליצ' שאינה כלום מן התורה הזכירו בגמרא חליצתה פסולה ולשם ודאי אסורה לבעלה בלא חליצה וזה צ"ע עכ"ל נלענ"ד דאעפ"י דהאמת הוא דהיכא דמן התורה אינה חליצה הרי היא כאלו לא נחלצה ואסורה לבעלה בלא חליצה מ"מ בנ"ד דאין החליצה פסולה להרי"ף והרמב"ם אלא משו' דלא מצי למידחסי' לכרעי' אארעא בע"כ דאין פיסול זה מן התורה דלא נרמז בתורה דבעי למידחסי' אלא פסול מדרבנן מטעם שכתב הרא"ש דבמנעל גדול נראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט וכיון דמדאורייתא חליצתה כשרה אלא מדרבנן פסולה וצריך שיחזור ויחליץ לה חליצה כשרה הכא כיון דלא אפשר חולץ לה לכתחלה ומותרת לזר אף להרי"ף והרמב"ם ומה שהי' קשה להה"מ ממה שנזכר בגמרא חליצתה פסולה אעפ"י שאינה כלום מן התורה נראה דאין מקום לקושיא זו אלא לפי נוסחאתו בדברי הרמב"ם כל מקום שאמרו חליצתה פסולה דמשמ' כל מקום שאמרו בתלמוד אבל לנוסחא שלנו כ"מ שאמרנו חליצתה פסולה והרמב"ם נשמר בלשונו שלא אמר חליצתה פסולה אלא במקום שמן התורה החליצה כשרה אלא דמדרבנן פסולה דכיון דמותרת לשוק מן התורה א"צ להפריש אותה ותו דהתוס' בפ' ר"ג ריש דף נ"ג. ובפ' המדיר ריש דף ע"ד כתבו הא דקיי"ל לכ"ע אין תנאי בחליצה והחליצה כשרה אע"ג דלא מקיים התנאי ובפ' ר"ג מסיק רבינא דלכ"ע יש תנאי בחליצה ואור"ת ור"י דהא דמסיק דכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאי דאכתי איכא עלי' זיקת יבמין דכי א"ל התקדשי בזיק' יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצ' כיון דהוי ע"ת ומפקא לזיקה לגמרי וכן צריך לחלוץ לר"א דאמר התם דכ"מ חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן לה גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ור"א מיירי לענין זיקת יבמין כדפי' עכ"ל אלמא דבחליצה פסולה מדרבנן כגון נתן גט וחלץ דמדאורייתא חליצתה כשרה מדרבנן נמי פוטרת להתירה לשוק ונ"ד במהלך בראשי אצבעותיו נמי כיון דהחליצה כשרה היא מן התורה אלא דמדרבנן פסולה להרי"ף והרמב"ם פוטרת היא חליצה זו להתירה לשוק וכו' וכיון דאי אפשר בחליצה כשרה כלל כיון דאין לה יבם אחר א"כ חולץ לה אף לכתחלה ומ"ש הרמב"ם ואינה מותרת לזר עד שתחלוץ חליצה כשירה היינו כשאפשר לו לחלוץ זה לחזור ולחלוץ לה חליצה כשרה או שיש כאן עוד יבם אחר שיחלוץ לה חליצה כשרה הלכך אינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה אבל נ"ד לא אפשר בחליצה כשרה כלל חולץ לה לכתחלה חליצה פסולה להתירה לזר וכשר הדבר לפי שיטת התוס' בשם ר"ת ור"י ואף להרי"ף והרמב"ם כך הדין כ"ש להראב"ד והרא"ש דלדיד' אין כאן אפי' פיסול מדרבנן בדלא דחיס לכרעי' אלא דלכתחלה בעי למידחסי' ובדיעבד אי לא דחיס לכרעי' החליצה כשרה דפשיטא דבנ"ד חולץ לכתחלה כיון דלא אפשר למידחסי' וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהלי ייבום וז"ל יבמות רבות שבאות מבית א' וכו' נחלצה א' מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה וכו' והביאה הטור בסי' ק"ע וכתב עליו ויראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינויא בתרא דליפטר נפשה פטורה בחליצה גרועה וע"ש בחיבורי כתבתי באורך דלא כהה"מ שהגיה בלשון הרמב"ם ואעפ"י שכתב הטור עוד דהראב"ד חולק דאפילו לפטור נפשה אם אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה ולזה הסכים הרא"ש הנה תשובתו בצדה דדוקא היכא דאפשר בחליצה כשרה אבל היכא דלא אפשר כנ"ד כ"ע מודו דפטרה נפשה בחליצה פחותה דהא אין כאן צרה למיפטרה וגם אין כאן אחין לחזור על כל אחין ולא אתיא החליצה אלא למפטר נפשה חולץ לה לכתחלה חליצה גרועה למיפטר נפשה ומותרת לעלמא בחליצה זו דכיון דלא אפשר בחליצה כשרה ואתיא להתעגן חשוב כדיעבד וכ"כ הרמב"ם רפ"ד דיבום דהסומא אינו חולץ דכתיב וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ופי' הה"מ דמדתניא והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה אלמא דאינו חולץ לכתחלה ופי' הראב"ד והוא שיש שם מי שיחלוץ ע"כ פי' דאם אין שם אחר אפילו לכתחלה חולץ והיינו בידוע שאינו מתכוין למצוה ביבום או היא א"נ שאין היבם חפץ ביבום ונ"ד נמי כשאינו חפץ ביבום א"נ לר"ת דמצות חליצה קודמת אפילו ספק לנו אם מתכוונין לשם מצוה דמרחיקנן היבום נמי יש להם לחלוץ לכתחלה אבל בידוע שמתכוונין לשם מצוה אין כח בידינו לא להענישם ולא להפרישם ולא אשכחן בתקנת הקדמונים שגזרו שלא לייבם את יבמתו מיהו מ"ש ר"ת היכא שידוע שמתכוונין לשם מצוה כגון שבאו לב"ד לחלוץ וא"ל אי צבית לייבומי יבם אז ודאי אי מייבמין מכוונין לשם מצוה כיון שבאו לחלוץ מתחלה נלענ"ד דעכשיו בדורותינו אין לעשות מעשה עפ"י זה להחזיקן בידוע שמתכוונין לשם מצוה כשבאין לחלוץ מתחלה דדוקא בדורו של ר"ת שהיו מקצתן מייבמין ומקצתן חולצין יש מקום לומר כיון שבאו מתחלה לחלוץ בודאי אם לאחר שא"ל אי צבית לייבומי יבם מתכונין לשם מצוה הן מדלא באו מתחלה להתייב' אבל בדורותינו שלא נשמע מעולם שיהיו מייבמין א"כ אין ראיה ממה שבאו מתחלה לחלוץ וכו' דלאו כ"ע דינא גמירי ולפי שהיו סבורין דאין מייבמין כלל בזמן הזה משום דהכי הוי הלכתא דמרחיקין היבום א"נ דאיכא תקנה בדבר שלא לייבם לפיכך באו מתחלה לחלוץ והלכך אף אם לאחר שא"ל אי צבית ליבומי יבם ויסכימו שניהם ביבום יש לנו לחוש דילמא אינם מתכוונין לשם מצוה ואין לעשות מעשה להתייבם אא"כ ברור לנו לאחר החקירה והדרישה ושעמדו ב"ד על מחשבתן מתוך מעשיה' ועניניהם שמתכוונין למצוה התם הוא דאין להפרישן מהייבום. ושלשה חילוקים בדבר הא' דאם אינם באים לב"ד אלא מעצמם מתקרבין ביחד ודעת שניהם להתייבם חיישינין שמא אינם מתכוונין לשם מצוה וכופין אותם במילי כיון דמצות חליצה קודמת דהכי מוכחא סוגיא דתלמודא דלא כפרש"י וה"ה בבאין שניה' לב"ד ושואלין הייבום דאין שומעין להם וכופין אותם במילי כיון שאינו ידוע שמתכוונין לשם מצו' דמחזיקי' אותם מן הסתם שאינם מתכוונין לשם מצוה ולדידי אף בבאין מתחלה לחלוץ חוששין בדורותינו שמא אינם מתכוונים לשם שמים וכדפי'. השני דאם ידוע שאינן מתכוונין לשם מצוה כופין אותן בשוטים לחלוץ. השלישי בידוע דמכוין לשם מצוה מניחין אותה להתייבם וגם מצוה היא לסייען להתייבם וכבר כתבתי כ"ז בספרי ב"ח סי' קס"ה ע"ש ולפי"ז בנ"ד אם הוא ידוע לאחר החקירה שמכוונין לשם מצוה מסייען להתייבם אבל אם ספק לנו שמא מתכוו' לשם נוי וכיוצא בזה שלא לשם מצוה יש להם לחלוץ לפענ"ד דבנ"ד הכל מודים אף הרי"ף והרמב"ם והנמשכים אחריהם דחולץ לכתחלה אעפ"י דהולך על ראשי אצבעותיו ולא מצי דחי' לכרעי' כדאמרן. ומ"ש מר דאין להביא ראי' מדין סומא והשגת על דברי ה"ה ועל המפרש דברי הראב"ד והוצאת דברים נגד כבודם שלא במשפט לא דברת נכונה ושרי לך מארך כי הדבר פשוט דאף אם הראב"ד מפרש דברי הרמב"ם מ"מ שפיר קאמר ה"ה דאין לדינו של הרמב"ם הכרח בזה אלא או בדותא הוא דדוקא וכו' ועתה באתי להתוכח עם מר בגלוי באהבה מסותרת דמ"ש מר אמ"ש הראב"ד בהשגות לא שמענו שהדחיסה מעכבת לפסול החליצה דלא שמענו אינה ראי' דאין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' והאריך מר בלשונו הזהב אדברי הראב"ד בתחלת דבריו גם בסוף דבריו כתב מר שלא נחלק הראב"ד אלא על הטעם שכתב הרמב"ם אבל על הדין אינו נחלק איכא לתמו' הלא הביא מר דברי הרא"ש בפ' מ"ח ולשם הביא לשון הראב"ד דבמסגי אלוחתא דכרעי' החליצה פסולה משום דלא נחלץ מעל רגלו אלא מעל כף רגלו אבל בחולץ ולא דחי' אארעא לא נפסלה החליצה בכך וא"כ ילמד הסתום בלשון השגתו אהרמב"ם מן המפורש בדבריו שכתב הרא"ש משמו והביא לשונו. ותו דהלא כל לא שמענו בתלמוד הוא לומר לא שמענו כדברי' אלא להיפך בפ' אלו עוברין דף מ"ט תניא א"ר יהודא אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות א"ל ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות והתם מוכח להדיא דלר' יהודא סעודת סבלונות שהיא סעודה שני' רשות ולא מצוה אלמא דהא דאמר לא שמעתי לחלוק אר' יוסי קאמר לא שמעתי כדבריך אלא ההיפך ור"א הגדול כל דבריו מפי השמועה ומה שלא שמע מרבותיו לא הוי ס"ל כדאיתא בפ"ב דסוכה. עוד כתב מר דהרא"ש לא נחלק אלא על דברי הרמב"ן לא על דברי הרי"ף ולפום ריהטא כתב דברים אלו דהלא מבואר מדברי הרא"ש מתוכם בפשיטותא דהרי"ף פוסל בשתיהן והרמב"ם קיים דבריו והראב"ד מחלק דבמסגי אלוחתא החליצה פסולה ובלא דחיס החליצה כשרה והסכי' עמו הרא"ש ומ"ש מר דאפשר לפרש דברי רי"ף דבדיעבד החליצה כשרה הנה כשישים מר לבו לדברינו יראה דמוכח מדברי הרי"ף דבשתיהן פסולות כמו שהבינו מדבריו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש. עוד כתבת דכל שנשתנה רגלו עד שאינו יכול למידחס כרעי' אארעא לאו רגל הוא בין שהוא הפוך או עקום וכ"ש במהלך על ראשי אצבעותיו דלא מקרי רגל וכתבת ראי' לדבריך מדמשני תלמודא היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל דכולה חיילא דכרעא עלי' דחיס ומשמע לך מינה דבלא מצי למידחס כולה כרעי' אארעא על העקב לאו רגל מקרי נלענ"ד דשגית בדבר זה דלדידך במהלך בראשי אצבעותיו לא נחלץ מעל רגלו הוי כיון דלא נקרא רגל והחליצה פסול' דיעב' אף להראב"ד ולהרא"ש והא ליתא כמו שמפורש בפי' סדר חליצה סעיף ל"א דבדיעבד כשרה להראב"ד והרא"ש כדלעיל ותו דמנ"ל למר להוציא מקולמסו דלאו רגל הוא הא ודאי דרגל הוא ומעל רגלו קרינא בי' אלא דלכתחלה אינו חולץ כיון דלא מצי דחיס ובדיעבד כשרה להרא"ש והראב"ד והראי' שהבאת מדקא' תלמודא דכולה חיילא דכרעי' עלי' דחיס אינו ענין כלל למה שאמרת דבלא דחיס לא נקרא רגל דתלמודא לא אתי אלא ליישב הלשון שאמר על רוב העקב רוב הרגל שנקרא העקב בשם רגל לפי דכולה דחיילא דכרעין עליה דחיס ואי לא מצי דחיס לא נקרא העקב בשם רגל אבל לא משמע כלל מזה דהיכא דלא מצי דחיס לא נקרא הרגל בשם רגל רחמנא ליצלן מהאי דעתא דפשיט' דנקרא רגל ובמהלך בראשי אצבעותיו קרינין בי' שפיר מעל רגלו ולא פסול אלא לכתחלה משום דלא מצי דחיס ובדיעבד כשרה להראב"ד והרא"ש וברגלו הפוך או עקום דפסולה החליצה לדידהו משום דלא קרינא בי' מעל רגלו אלא מעל כף רגלו משמע דפסולה מן התורה וכאלו לא נחלצה כלל ואלו הי' נ"ד רגלו הפוך או עקום לא היתה מותרת לשוק להרא"ש והראב"ד אפי' דיעבד אבל במהלך אראשי אצבעותיו דבין להרי"ף והרמב"ם ובין להראב"ד והרא"ש דאין לחלוץ לה משום דלא מצי דחיס כיון דאין פיסול זה מן התורה אלא מדרבנן כדפי' השתא אם ספק לנו אם מתכוין לשם מצוה בייבום יש לה לחלוץ לכתחלה ומותרת לעלמא לד"ה כדאמרן מסקנא דמילתא לפענ"ד דאם לא נתברר אחר החקירה לב"ד דודאי נתכוונין לשם מצוה אלא איכא קצת ספק בדבר דעדיף טפי שיחלוץ לה אעפ"י שהיא חליצה פסולה דלמפטר נפשה פוטרת בחליצה גרועה אפילו לכתחלה היכא דלא אפשר בחליצה כשרה (ועיין בשו"ת מוהרר"א ששון סי' קמ"ב וקמ"ג תמצא ביאור נכון ע"י ע"ש עכ"ה) ואין בזה מחלוקת הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הק' יואל בלא"א מ' שמואל זלה"ה:
2