תשובות בית חדש, הישנות ל״חTeshuvot Bayit Chadash, HaYeshanot 38
א׳לוה נשבע שאין לו מעות ואח"כ שכר חניות בשותפו' עם חתנו ונושאין ונותנין ביחד בסחורה וקונין גם בהקפה ומניחים הכל בחניות וחוזרים ומוכרים כמנהג שותפים גם דרין בבית אחד ואוכלים יחד הם וביתם מתפיסה אחת וכשבאו ב"ח לגבות מהלוה טען שהכל הוא של חתנו והוא אינו כי אם משרת ומה שנכנס עמו בשטר כנגד אחריות אינו אלא שהמלוה חפץ יותר בשנים אבל אין לו כלום והכל הוא של חתנו אלא שחתנו עושה לו חסד לפרנס אותו ואת כל ביתו ואעפ"י שלא יגיע הריוח של כל משא ומתן לחצי ההוצאה ובעלי חובות טוענים לאו כל כמינך אלא אדרבה הכל הוא שלך כי אתה הוא העיקר במשא ומתן שבחניות אלא כדי להבריח מבע"ח תלית מעותיך בחתנך:
1
ב׳תשובה לפי דין התלמוד משמע להדיא דהלוה נאמן בטענותו ואפי' שבועה אינו צריך דכיון דאין ידוע לנו דאית לית והוא אומר דלית ליה אין נשבעין אטענת שמא אלא הנך דתנן בפ' כל הנשבעין השותפי' והאפיטרופסים וכו' ואפילו היכא דחזינין דאית ליה נכסי' ברשותו ותולה אותם באחרי' כההוא דהכותב (דף פ"ו) דקאמר ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכתב המרדכי לשם ע"ש מהר"מ וה"א בתשובת מיימוני סימן נ"ג לספר משפטים ע"ש דמשמע מדאמרינין תולה מעותיו בגוי הוה ולא חזינין שהשביעוהו דלא קאמר אלא הוא עשה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר אלמא דלא משביעין ליה ואעפ"י דמהר"מ גופיה קא מחלק בין היכא דאמר אין לי מעות להיכא דאמר אין לי מאומה כדכתב המרדכי על שמו בר"פ המפקיד וע"ש מ"מ שמעינין מדברי מהר"מ דבאומר אין לי מאומה אעפ"י דחזינן דאית ליה אלא שתלה מעותיו באחרים דנאמן בשבועה שהרי עיקר הטעם אינו אלא כיון דוודאי נתחייב מספק אל תפטרנו בלא שבועה ואף שבועה זו אינו אלא מתקנת חכמים. ובמרדכי הארוך ראיתי כתוב שראבי' כתב בשם רב האלפס ז"ל דהמתחייב ממון בב"ד והוא אומר אין לי לשלם דהוא דוגמת חשד שאומר יש לו וכו' אלמא דס"ל דקא מדמו ליה הגאונים להנך דתנן אלו הן הנשבעין השותפים והאפיטרופסים וכו' דמשביעינין להו מספק מטעם חשדא לפ"ז ודאי בתולה מעותיו באחרים נמי נאמן וכ"כ במרדכי להדי' פ' המקבל ע"ש רבינו אביגדור כ"ץ וז"ל הלוה נאמן לישבע שהממון בידו משל אחרים הוא אעפ"י שמלביש את עצמו ואת בני ביתו מאותו הממון שמא אחרים נתנו לו על מנת שלא יפרע לב"ח וכו' איברא דהרמב"ם בפ"א דמלוה כתב וז"ל טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פיקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראייה או יגבה מהן בעל חוב וכו' ובפ' ב' כתב נראה לו ממון אחר שישבע זו ואומר של אחרי' הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראייה וכן הורו רבותי וכ"כ בסמ"ג עשה צ"ג ומשמע דאפי' בשבועה אינו נאמן אכן יש תימה מניין לו ו"ה המגיד כתב בפ"א דנראה דבר של טעם ע"כ ואפשר דהטעם הוא כיון דאמר בסתם אינן שלו אלא פיקדון וכו' ואין מעמיד המפקיד לפנינו שיאמר בפני ב"ד שלי הן אי נמי אפילו מעמיד גוי שאומר שלי הן רגלים לדבר דמשקר ועושה קנוניא עם הגוי. ובהכי מתיישב הא דמביא בפסקי הראקנטי דברי הרמב"ם דלעיל ואחר כך כתב וז"ל ולשון תשובות רב אלפס כך היא בשאלה זאת זה שטוען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהן שלו ונותנין אותו לו ואם היה במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבא ויתברר הדבר למי הוא ע"כ ולכאורה נראה דדברי רב אלפס סותרין לדברי הרמב"ם אבל למאי דפרישית לא קשיא ולא מידי דכשאותו אחר הוא לפנינו מודה הרמב"ם דנאמן בשבועה שהוא שלו שהרי האחר טוען וודאי דשלו הן ולא יחזירים שוב ליד הלוה ולא קאמר הרמב"ם אלא דהלוה אינו נאמן אפילו בשבועה דחזקה דכל מה שביד האדם שלו הוא מן הסתם כיון שאין אותו אחר לפנינו א"נ הוא לפנינו וטוען דשלו הן אלא שאינו רוצה לישבע בזו קאמר הרמב"ם דאין הלוה נאמן אפילו בשבועה דשל אחר הן אבל כשאחר נשבע נאמן אף להרמב"ם דהוי ראייה גמורה דשל אחר הן כיון שנשבע ודבר זה הוא נמי בכלל מ"ש הרב דיביא ראייה. דאין לנו לפרש כלל דהרמב"ם יחלוק ארב אלפס כשאין המחלוקה מפורש בדבריו ושפיר יש ליישב ברווחא כדפריש' גם אפשר ליישב ולפרש תשובת ר' אביגדור כיון דאינו חולקות מהרמב"ם והוא הלשון ה' המגיד בפ"א שכתב וז"ל והרמב"ם אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו ואף על גב דבאומר שטר אמנה הוא או פרוע הוא אינו נאמן אפילו אמר כן קודם שנודע שחייב לאחרים כמבואר בח"מ סימן מ"ז אפשר לחלק דשאני אמנה דעולה הוא ופרוע נמי שטרי בידו מאי בעי וכיון דטענה גרוע הוא אינו נאמן אפילו אמר קודם שנודע וכו' אבל באומר דאחרים נתנו לו להחיות נפשו על מנת שלא יפרע חובו וכו' לאו טענה גרוע הוא ושפיר מהימן בשבועה באומר כן קודם שתבעוהו:
2
ג׳ואפילו את"ל דמשמע מפי' דהר"א כץ דמאמינו ללוה בשבועה אפילו באומר כן אחר שתבעוהו מכל מקום אנן כהרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן תפסינין עיקר וכן פסק בש"ע בח"מ סי' צ"ט סעיף א' וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הח"מ לשם בדין הסרסור אלא שהפריז על המדה לפסוק דאפילו האחר אינו נאמן בשבועה לומר דשלו הוא דזהו סותר להדיא למה שפסק רב אלפס דאותו אחר נאמן בשבועה דשלו הן ולא מצינו שחולק ארב אלפס בדבר זה בפירוש ואין ספק דאלו ידע הרא"ש מפסק רב אלפס בזה לא היה פוסק בהיפוך וגם מדברי ב"י נראה דלא ראה פסק רב אלפס מדלא הביאו בספרו וע"כ פסק כדברי הרא"ש בש"ע לשם סעיף ג' ועוד אפשר לומר מדכתב הרא"ש והודאת שמעון אינו כלום להוציא מיד לוי וכו' נראה דלא קאמר הרא"ש אלא כשכבר לקחה משמעון בחובו התם הוא דאין יכול ראובן להוציאה מיד לוי כיון דבשעה שלקחה לוי לרשותו מיד שמעון היה בחזקת שמעון אלא דלאח"כ כשבא ראובן לערער הודה שמעון שהוא של ראובן אמרינין לאו כל כמיני' השתא מאחר שאין בידו אבל היכא דבשעה שבא לוי לגבות בא ראובן מיד קודם שגבה וטען לפני בית דין שהוא שלו ושמעון מודה לו אין הכי נמי דנאמן ראובן בשבועה וכדפסק רב אלפס ומעתה לפ"ז בנ"ד אפילו הוה הלוה טוען על מה שהוא תחת ידו דשל אחר הוא נאמן אותו אחר בשבועה דשלו הוא וכמו שפסק רב אלפס אלא אפילו אם תפרוש דשאר גאונים חולקים ארב אלפס וס"ל דאין חילוק ואינו נאמן לומר דשל אחר הוא אפילו בשבועת האחר מכל מקום בנ"ד דגם האחר מוחזקת בכל הנכסים כמו הלוה אין לנו להוציא מידו כיון שהלוה מודה דשלו הוא דהלא כל עצמו דפסק זה דפסקו הרמב"ם והרא"ש דאין שומעין לו אינו אלא מטעם דכל הנמצא ברשות האדם אנו מחזיקין מן הסתם שהוא שלו כמ"ש הרא"ש והרב המגיד פס"א בשם הרמב"ן וכאן דגם האחר מוחזק בנכסים אזיל ליה האי טעמא ולפיכך לכל הדעות בנ"ד נאמן האחר בשבועה דהכל שלו היא מאחר דמוחזק בכל הנכסים כלוה עצמו:
3
ד׳איברא דמתשובות הריב"ש בסימן רס"ד מפורש דאף בכי האי גוונא דנדון דידן דשניהם מוחזקים בנכסים קאמר דאין שום אחד מהם נאמן בשבועה דשל אחד הן אלא בחזקת שניהם הן וחולקים ומ"מ נראה לפע"ד דאין לקיים דבריו אלא לענין התביעה שבין שניהם היכא דזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכדין ב' אוחזין בטלית דטענת שניהם טענה וודאי הוא אבל לגבי בעל חוב דטענתו ספק אין להורות להוציא מיד המוחזק כיון דזה מודה דשל אחר הן. ואף עפ"י דהריב"ש עצמו פוסק בפירוש דאפילו לגבי ב"ח כן הדין הנה כל ראייתו אינו אלא מכח דברי הרמב"ם וכבר התבאר דאינה ראייה כל עיקר דהרמב"ם לא קאמר אלא היכא דאין האחר מוחזק בנכסים אבל אם האחר מוחזק בנכסים איכא למימר דמודה הרמב"ם דהאחר נאמן בשבועה דלא קאמר אלא דאין הלוה נאמן אלא בשבועה אבל בשבועת האחד לא קעסיק הרמב"ם מידי בהך דינים ולא איירי ביה וכדפרי' מ"מ בנ"ד כיון דגם האחר מוחזק בנכסים כמו הלוה אין להוציא מיד המוחזק בטענת ספק ואין ספק שאלו ראה הריב"ש תשובות רב אלפסי לא היה כותב כן והלכך ברירא לן מלתא בנ"ד דנאמן האחר בשבועה דכל העסק וכל הסחורה שבחניות דשלו הוא ואין להלוה בהם כלום כי אם מה שנתן לו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו עד שלא יפרע לב"ח ודלא כדמשמע מתשובות הריב"ש גם מדברי ב"י נראה שלא היה תופס תשובת הריב"ש בדין זה אלא להיכא שהיתה התביעה בין שניהם זה אומר כולה שלי וכו' שהרי כך העתיק דבריו בח"מ סי' קל"ח ולגבי בע"ח בסי' צ"ט לא הביא דבריו ולא פסק כמותו בש"ע בדין ב"ח נראה דלא ס"ל לפסוק כמותו בהך מלתא וכדפרי' הנלפע"ד כתבתי:
4
ה׳אחר שכתבתי כל זה ראיתי בספר משרים נתיב ו' ח"ב שהעתיק לשון הרמב"ם בפ"ב עד וכן הורו רבותי וכתב עלה וז"ל פי' ואפילו בא אדם א' ואמר שהפקידם אצלו אינו נאמן בשבועה עד שיביא ראייה שהם שלו דחיישינין לקנוני' וכן אמר הסרדי בשער ה' וכן הורה הר"ר דוד כהן הלכה למעשה עכ"ל שוב ראיתי בב"ת ג"כ שמביא דברי הרמב"ם בפ"ב ושהרי"ף בתשובה פסק שישבע האחר שהן שלו והשיג עליו ומשמע ליה דהרמב"ם חולק אהרי"ף ז"ל בדין זה ועל כל זה אני עומד במקומי שאין ראייה כל עיקר מדברי הרמב"ם ואדרבה נראה מכל דבריו דלא כתב אלא דאין הלוה נאמן בשבועה אבל בשבועת האחר לא קאמר הרמב"ם מידי וקרוב לומר דמודה לרבו האלפסי דנאמן האחר בשבועה ותו נראה דאפילו את"ל דפליגי בדין זה מ"מ בספיקא דדינא היכא דקאי זוזי ליקו ואין לנו להוצי' מיד המוחזק בפלוגתא דרבוואתא ובנ"ד דהאחר גם הוא מוחזק בכל הנכסים לית ביה ספיקא דפשיטא דנאמן האחר בשבועה שהוא שלו כדפרי' והכי נקטינין הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן הצעיר יואל:
5