תשובות בית חדש, הישנות ע״גTeshuvot Bayit Chadash, HaYeshanot 73

א׳במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' יודא בר יוסף ממשפחת גיטל מק"ק לבוב והיו בידו כתבים חתומים מראשי ישיבות שהעידו עליו על כמר יודא הנ"ל שהוא איש טוב וישר והעיד בל"א וז"ל איך בין גוועזן ק"ק סלענק יום כפור שע"ד לפ"ק אונ בין גוועזן אין דער שול צו ק"ק סלענק זענין מיר צו ריד קומן פון פולנשי יהודים בעלי בתים אזו האט מען גיזאגט וויא איין ב"ה הפולנשר איז נפטר גווארן פר ד' שנים ער האט גיהיישין יעקב ר' יודא מינץ זון הלוי מק"ק בריסק הסופר אונ קודם מיתתו האט ער צוואה גטאן יעקב הנ"ל דז ער האט איין ווייב גיהאט פון פרעמסלא סילא שמה זיא איז איין עגונה אונ דיא צוואה שטייט איין גישריבן בייא ר' יצחק שאולש מק"ק סלנעק ער איז איין קראקוויר ר' יעקב ירושלמי ברודר אונ דר יעקב ר' יודא מינץ הלוי סופר מק"ק בריסק האט צו סלנעק ווייב אונ קינדר וגם העיד דאש ער זעלברט האט גירעט מיט זיינם וייב אונ מיט זייני קינדר נעשה היום ו' תמוז שע"ד לפ"ק בק"ק נעמירוב: צבי הירש בלא"א הר"ר נחום ז"ל: אליקים בלא"א יעקב זכר צדיק לברכה שן: יוסף בלא"א הר"ר דניאל שן:

ב׳שאלה העגונה מרת סילא מק"ק פרעמסלא יושבת גלמודה וסורה באלמנות זה י"א שנה שהלך בעלה ממנה ונתכסה ועתה הקרה ה' עד כשר וישר מגיד מה ששמע בק"ק סלנעק האם יש לה היתר ע"פ העדות זו של כהר"ר יודא אם לאו:

ג׳תשובה נראה לפע"ד דאיתתא זו שריא אליבא דכ"ע ככולהו תנאי וככולהו אמוראי ואעפ"י דהעד לא שמע כך אלא דרך שמועה וגם לא הזכיר בעדותו מי ומי הם שהגידו כך ואפ"ה מהני וכדתנן סוף יבמות אפילו שמע מן הנשים מת איש פלוני דיו ופירש"י אפילו שמע מן הנשים שלא היו מתכוונת להעיד ומסיחין לפי תומם דיו ויכול לילך ולהעיד ולהשיא את אשתו. ומתשובת רבינו משולם הגאון והביאו מהר"י קארו ז"ל התבאר ג"כ דבשמע כך דיו שהרי כתב וז"ל השיב רבינו משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ונשמעו שנהרג שם ולא בא אפילו עובדי כוכבים ומזלות מל"ת לומר אני ראיתיו הרוג כיון ששמעו מפי עובדי כוכבים ומזלות שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיי' סומכים עליהם ומשיאין את אשתו עכ"ל משמע הלשון שאין יודעים מי ומי הם העובדי כוכבים ומזלות ומאין נודע להם שנהרג שהרי כתב בסתם מכיון ששמעו כך מפי העובדי כוכבים ומזלות שנהרג פ' אלמא דמשמע שהעובדי כוכבים ומזלות חלפו והלכו להם ואין אנו מכירין אותם א"ה סומכים עליהם וכיון דאפי' נשים ועובדי כוכבים ומזלות דפסולין לעדות מן התורה אפ"ה כשמל"ת דרך שמועה פ' מת פ' נהרג דיו ויכול העד להעיד ולהשיא את אשתו ואעפ"י שאינו יודע ואינו מכיר הנשים והעובדי כוכבים ומזלות מי ומי הם ומאין נודע להם שזה הפ' נהרג או מת דיו בכך א"כ כ"ש היכא דשמע העד כך מפי יהודי' בבה"כ אעפ"י שלא שמע כך אלא דרך שמועה וג"כ אין אנחנו יודעים אם אותן שהגידו כך כשרים הם אם לאו דיו בעדות זו ומתירין את אשתו דאפי' את"ל דפסולין הם מ"מ מאחר שהיה הסיחה לפ"ת דרך שמועה יכולין להעיד מפיהם וכדפסק הרי"ף סוף יבמות וכל הגאונים אחריו:

ד׳וגדולה מזו כתב מהרמ"א ז"ל בהגהותיו וז"ל ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם שמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול הי' עכ"ל משמע דמיירי דעד הראשון לא הוה מל"ת אלא בא לב"ד ונתכוין להעיד א"נ כגון ששאלוהו תחלה על האיש שנתעלם ונתכסה ואפ"ה העד השני ששמע מפי הראשון יכול לילך לב"ד להעיד ולהשיא את אשתו ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה וכיון דלא היה מל"ת אין עדותו עדות ולא חיישינן להא וא"כ כ"ש נ"ד דנראה שהסיחה היתה ל"ת שכאשר היו מספרין שמועות מבעלי הבתים של ארץ פולין הגידו בתוך השמועות איך שבעה"ב שמו ר' יעקב בן ר"י מינץ הלוי מק"ק בריסק הסופר נפטר לפני ד' שנים כו' דפשיטא דדיו בכך ואפילו את"ל דנ"ד נמי כיון שהזכיר האשה אין זה מסיח ל"ת וכדאי' בירושלמי אליבא דר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמיקל וכמו שכתב המרדכי סוף יבמות והג"ה ממיימונית פי"ג מה' גירושין ואעפ"י דתחלת הסיפור בתוך השמועות היה ל"ת ואיכא למימר דדוקא בהזכירו לו אשה בתחלת הסיפור קאמר ר' יוחנן דלא נקרא מל"ת דכל כוונת סיחתו אינה אלא להתיר האשה שהזכירה לו בתחילה אבל אם בתחילת סיחתו לא הזכירו לו אשה שפיר הוה מל"ת מ"מ נ"ד שהוא בעצמו הזכיר האשה בסוף סיחתו שאמר שציוה לפני מותו שיש לו אשה מפרעמסלא שמה סילא והיא עגונה א"כ קרוב לומר שתחלת סיחתו נמי היתה לדעת כך ונתכוין לעדות מקרי כדי להתיר את האשה ואיכא למיחש דילמא פסול היה אפ"ה לא חיישינן וכדכתב מהרמ"א:

ה׳ובנדון דידן נראה עוד סעד קצת לומר דלא חיישינן להא דמאחר שהיה הספורים בבה"כ בקהל גדול בעיר גדולה לאלקים בק"ק סלנעק מצורף לזה ביום דין גדול והנורא ביום הכפורים אי איתא שאותו האיש שהגיד השמועה הי' עד פסול דאורייתא אין ספק שהאחרים היו משימין על לבם ולהגיד לאותו ר' יהודא שבא מארץ פולין הזהר והשמר על נפשך שלא תשים לב לדברי האיש המגיד לך להגיד עדות ולהתיר את האשה כי רשע הוא ופסול לעדות ועוד לשון אזו האט מן גזאגט כו' משמעו שכל אותן היהודים שהיה מספר עמהם כלם היו נכללים באותה הגדה שהיו מגידים לו מפטירתו של ר' יעקב הנ"ל דאל"כ הי' לו לעד לומר אזו האט אינר גזאגט כו' ומדקאמר אזו האט מן גזאגט כו' משמע שכולם היו בכלל הגדה זו והילכך ודאי אין לנו לחוש כלל שכולם פסולין היו מצורף לזה דבתוך השמועה היו מאמיתם דבריהם שהצואה היא כתובה ונתונה ביד הר"ר יצחק שאולש ושיש להר"ר יעקב אשה ובנים בק"ק סלנעק ואין עונה דבר מכל השומעים להכחיש הספור משמע דהדבר מפורסם שכך הוא ומילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אינש בפרסום גדול כזה וגם העד עצמו הגיד בפני ב"ד שנתאמתו הדברים ששמע בבה"כ שהרי הגיד ג"כ איך שהוא בעצמו דיבר עם אשתו של ר' יעקב הנ"ל בניו וקרוב הדבר ששמע מפי האשה כל הדברים ששמע בבה"כ מפי יהודים שדבר עמה על מה ששמע בבה"כ והוציא מפיה ג"כ כל הדברים ששמע בבה"כ מענין האשה מרת סילא ומצואתו שציוה לפני מותו כל זה כתבנו לרווחא דמילתא לחזק ההיתר בנדון דידן מאחר דנפישי רמאי וריקים ועוד יתבאר בס"ד:

ו׳אבל לעיקר דדינא אין אנו צריכים לכל זה דבעד מפי עד ודאי ואין העד הראשון לפנינו אעפ"י שגם הראשון נתכוין להעיד אין לנו לחוש שמא הראשון פסול היה אעפ"י שהעד השני אינו מכיר לעד הראשון וגם אנחנו אין אנו מכירין אותו א"ה לא חיישינן לפסולים והטעם דאחזוקי אינשי בפסולי לא מחזיקינן וכל ישראל בחזקת כשרות הם מן הסתם ולפי שדין זה שכתב מהרמ"א לא מצאתיו מפורש בכתבו ובלשונו ומקור מצאו אמרתי להאריך קצת בראיות ולהראות דדין זה ברור ופשוט חדא מלישנא דמתנית' דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד כו' ולשון הפוסקים נמי סתמא כתבו להכשיר עד מפי עד ולא פי' דבעינן למידע שהעד הראשון לא היה פסול אלמא דלא חיישינן לפסולין:

ז׳ועוד דגדולה מזאת כתב נ"י ומביאו ה' המגיד דגרסינן בתוספת' אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדותו גדולה מזו וכתבה הרשב"א ז"ל עכ"ל ומשמע וודאי שאין יודעין מי הן המקוננת ויכול להיות גויה או איבר גקערטי ואפ"ה קתני דאין עדות גדולה מזו וכה"ג כתב ה' המגיד על כתוב בשטר איש פ' מת דמשיאין אשתו לדעת הרמב"ם אעפ"י שלא חתם בו עד ולא ידעינן מי כתבו ואבוהון דכולהו מתניתן דתנן משיאין עפ"י בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממקום פ' מת והלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו וה"ה בודאי בעד מפי עד ואינו יודע מי היה העד הראשון ששמע ממנו כך א"ה מאחר שלא היתה קול הברה בעלמא דאינו מועיל כמ"ש הרמב"ן ומהרא"י בת"ה סי' רכ"ב אלא ששמע כך בודאות מפי היהודים בתוך סיפורו עמו כנ"ד דמבואר ומפורש להדיא שהסיפור בדרך הודאות שהרי אמרו שהצואה נכתב ונתונה ביד הר"ר יצחק שאולש מק"ק סלנעק אין ספק דמשיאין את אשתו:

ח׳ועוד נראה לפע"ד דלאו מתורת ה"ה נמלדנו אלא אף מתורת ק"ו שהלא הרמב"ם מחמיר בעד הראשון דשואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת פ' כו' אבל עד מפי עד אין שואלין אותו כל עיקר אלא באומר שמעתי שמת פ' כו' דמשיאין את אשתו על פיו כדכתב להדיא בפי"ג מה' גירושין א"כ מעתה מאחר דמההיא מעשה באחד שעמד על ראש ההר כו' שמעינן דאף כששמענו מפי עד הראשון לא בעינן דידעינן מי היה ולא חיישינן דלמא פסול היה ואעפ"י שנתכוין להעיד מאחר שאינו לפנינו והטעם כדאי' בגמרא דכשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה כדפרש"י ז"ל א"כ כ"ש עד מפי עד דפשיטא דלא בעינן למידע מי הוה הא' ולא חיישינן לדילמא פסול הוא משום דכשעת הסכנה דמי דהלא קמן דמקילינן טפי בעד מפי עד ממה שמקילין בעד הראשון שהגיד לפני ב"ד:

ט׳ומעתה אם נודע ונתפרסם שאותה העגונה מרת סילא מפרעמסלא היה לה בעל ששמו ר' יעקב בן ר' יודא מינץ הלוי מק"ק בריסק הסופר והלך ממנה ונתעלם ונתכסה כמה שנים תו לא חיישינן למידי אפי' את"ל שהוחזקו שנים ששמם יעקב בר"י מינץ כו' ושניהם נתעלמו מנשותיהן אפי' הכי בשלא הוחזקו נשותיהם ששמותיהן שוות בשם סילא מק"ק פרעמסלא לא חיישינן לאחר ששמו כשמו ושמה כשמה אפילו לגבי גט לא חיישינן מן הסתם כדאיתא בפ' ג"פ בסוגיא דשני יוסף בן שמעון כ"ש דלא חיישינן לגבי עגונה דמקילין בי' טפי מבגט וכדכת' הרא"ש בפרק כל הגט לתרץ דברי הרי"ף דסתרי אהדדי בדין הוחזקו ע"ש וכ"ש נ"ד דהדבר ידוע ומפורסם שלא הוחזקו איש ששמו ר' יעקב בר"י מינץ כו' אלא אחד דהשתא אפילו לא היה מעיד העד שציוה ר' יעקב לפני מיתתו שאשתו מרת סילא מפרעמסלא היא עגונה היינו מתירין אשה זו משום דאיכא תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא דאפי' אביי דפליג אדרבא ומחמיר מודה דלא חיישינן היכא דאיכא תרתי לטיבותא כדכתבו התוספ' ר"פ האשה שלום ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שציוה ג"כ לפני מותו שאשה מרת סילא מפערמסלא היא עגונה דפשיטא דפשיטא כביעתא בכותחא דליכא מאן דפליג אהא דאיתתא זו שריא:

י׳אכן למאי שכתב מהרא"י בכתביו סי' רכ"ד היה צריך תנאי אחד בהיתר אשה זו שהרי כתב לשם בתשובה הדומה לנ"ד שהאשה ישבה עגונה י"ב שנים והעד מפי עד העיד שהיה בארץ מרחוק ושמע שמת לפני שלש שנים והיה קצת תימה בעיני מהרא"י איך אפשר שבתשע שנים לא ידעה מה היה לו וכתב הרב וז"ל אך בתנאי זה אם ידוע שהעיד עדות בלי רמיי' כי אינני מכיר את העד אם הוא מן הריקים והפוחזים דלא חיישי במידי לאסהודי שיקרא וכ"ש בכה"ג דסבורים הם שבודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך כו' אבל אם העדות בתום וביושר שאין ניכר בה שום עולה מספקת היא להתיר האשה לעלמא עכ"ל הנה החמיר הרב בעד המעיד מפי עד על איש שמת בארץ מרחוק והדבר קצת תמי' כו' דחיישינן פן העד משקר הוא לחושבו שלא יבא לידי הכחשה ולכך בעינן למידע שהועד העדות בלי רמיי' כו' ובנ"ד נמי היה לנו לחוש לכך אלא מאחר שהדיינים כתבו בנ"ד שראו ביד העד כתבים חתומים מראשי הישיבות שהעידו על העד כמ' יודא הנ"ל שהוא איש טוב וישר כו' ואין ספק שהדיינים הכירו בט"ע חתימות ראשי ישיבות דלא הוה בהו חששא דזיוף א"כ תו ליכא לספיקא בהר מילתא דפשיטא דאש' זו שריא:

י״אולפע"ד אפשר לומר דמהרמ"א שכתב דלא חיישינן שמא העד הראשון פסול היה מתשובה זו של מהרא"י למד להורות כך דמאצטריך מהרא"י ז"ל דבעינן למידע שהועד העדות מפי עד השני בלא רמיי' כו' ולא כתב ג"כ דבעינן נמי למידע דהעד הראשון העיד בתום וביושר בלי' רמייה מהך חששא גופיה כיון דיש תימה קצת איך שאפשר שב"ט שנים לא ידעה מה היה לו אלמא דאפי' דהיכא דאיכא תימא קצת לא חיישי' לעד הראשון שמא פסול היה מאחר שאינו לפנינו אלא מן הסתם מחזיקין אותו בעד כשר אע"ג דאיכא למידחי קצת דלשם שאני דהעד שהעיד מפי העד הזכיר שמו דוד ש"צ לשם ומסתמא כיון דקבלוהו לש"צ בקהל כשר הוא לעדות והילכך לא חיישינן אלא לעד השני דילמא הוא מן הריקים כו' מ"מ אפשר לומר דאין זו דחייה דהלא חזינן בתשובת הרא"ש שהביא הטור בא"ח שכתב אבל תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתם לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין כו' וכמו שנמצא ג"כ בדורותינו בעו"ה וא"כ גם בדורו של מהרא"י היו נוהגים מנהג רע הזה מימות הרא"ש ועד היום וא"כ ודאי דיש לדקדק למה לא הצריך מהרא"י תנאי זה שהעד הראשון ג"כ נודע באיש ישר וכשר וכו' אלא וודאי כיון שאינו לפנינו אין אנו חוששין לפסולין מן הסתם. ואף בעד השני שהיה לפנינו לא היה מצריך מהרא"י תנאי זה דבעינן למידע שהועד העדות בלי רמיי' כו' אלא משום שהדבר היה תמוה קצת כו' ואפ"ה בעד הראשון שאינו לפנינו לא חיישינן דילמא פסול היה ומ"מ איך שיהיה שמעינן בנ"ד מאחר שהעידו ראשי ישיבות שהעד השני הוא איש טוב וישר אעפ"י שהדבר תימא קצת איך לא שמעה אשתו ממנו ולא ידעה מה היה לו בשמונה שנה וגם לא ידענו מי היה העד הראשון אפ"ה סמכינן על עדות זו ואיתתא זו שריא מדינא בלי ספק ואין בזה מחלוקת ואצ"ל דענין העדות בנ"ד מראה שגם העד הראשון העיד בתום וביושר ואין ניכר בה שום עולה כמו שכתבנו למעלה לרווחא דמילתא הנלפע"ד להתיר אשה זו מרת סילא מפרעמסלא אשתו של ר' יעקב בר"י מינץ הלוי מק"ק בריסק הסופר כתבתי ואם אין לה זרע מבעלה צריכה שתלך אחר יבמה שיחלוץ לאחר תשעים יום מהיום יום ו' ג' אלול שי"ן עי"ן דל"ת מני הקטן והצעיר יואל בלא"א כמוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה:

י״בחזר השואל ושאל כיון שכתב כ"ת דנאמן העד לומר שמת בעלה של מרת סילא הנזכר' אמאי כתבתי צריכה חליצה הלא העיד העד בתוך עדותו שבעלה יעקב הנ"ל ניתן לו בנים בסלוניקי ושראה בניו וסיפר עמהם והשבתי לו דאעפ"י דנראה מתוך דברי הרמב"ם בפ"ג דה' ייבום דכשם שעד אחד נאמן במיתת הבעל כך נאמן ביבמה להעיד שמת יבמה שתנשא לשוק או שניתן בן לבעלה להתירה לזר מ"מ הראב"ד מחלק ביניהם וסובר דאעפ"י דנאמן לומר שמת יבמה משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר בניתן בן לבעלה אפשר דמשקר כמו שכתב בהשגות לשם ובפלוגתא דרבוואתא אין לנו להקל לפוטרה בלא חליצה ואעפ"י דהסמ"ג והסמ"ק כתבו כלשון הרמב"ם דנאמן אף בניתן לבעלה בן וה' המגיד כתב נמי דבעל המאור סבר כדעת הרמב"ם ושכן הכריע הרשב"א כו' וכ"כ בנ"י פ' האשה רבה וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל נ"ל כדברי הרמב"ם ובעל המאור ז"ל ואין ראיי' מבעל וכו' ועוד יש לי ראיות כתבים בתשובות שאלות עכ"ל וא"כ נראה לפסוק להקל ככל הני רבוואתא מאחר דסברות הראב"ד הוא יחיד כנגד רבים אפ"ה נראה שאין להקל כלל חדא דהלא הרא"ש דמחמיר אף במעיד שמת יבמה להתירה לעלמא כ"ש דמחמיר בזו ורבינו ירוחם נמי כתב בסתם אמר ע"א מת היבם אינו נאמן וכן הסכימו רוב פוסקים וכ"כ הרמ"ה הרי לך שאפי' במעיד שמת יבמה איכא אשלי רברבי טובא דס"ל דאינו נאמן כ"ש בניתן לו בן. ואעפ"י דמהר"י קארו ז"ל השיג על הר"ר ירוחם ותמה עליו דהלא אדרבה רוב בנין ורוב מנין הסכימו דנאמן וכתב דהכי נקטינן לקולא ומשמע ודאי דהדין עמו לפחות היכא דאיכא עגונה דאיתתא דא"א להשיג עדות ממרחקים וכמו שפסק מהר"מ מפדאווה בתשובותיהם סי' פ"ט ומ"ש מהרמ"א על פסקו של מהר"י קאר"ו ז"ל וז"ל וי"א דאין אחד נאמן לומר שמת יבמה להתיר' לעלמא עכ"ל אלמא דחושש להחמיר כסברת הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ע"ש הרמ"ה נראה לפע"ד היינו דוקא היכא דליכא חשש עיגון דיכולה להשיג עדות אחר. אבל היכא דאיכא חשש עיגון מודה דאזלינן להקל כרוב רבוואתא וכמו שפשק מהר"מ מפדאווה. מ"מ איך שיהיה שמעינן מיהא דאיכא רבוואתא טובא דמחמירין בעדות שמת יבמה וכ"ש דמחמירין במעיד שניתן לו בן והשתא דאיכא רבוואתא טובא הלא המה הראב"ד והרא"ש והרמ"ה והטור ורבינו ירוחם דכולהו ס"ל להחמיר בניתן לו בן תו ליכא למימר דהראב"ד הוא יחיד כנגד רבים:

י״גועוד הלא אפילו היה הראב"ד יחיד לא הי' ראוי להקל כיון דליכא חששא בעיגון כאשר מפורש בתשובות מהר"מ מפדאווה שלא מלא לבבו להקל במעיד שמת יבמה אעפ"י שלא מצא שום פוסק לא ראשון ולא אחרון שמפקפק להחמיר אלא משום דהוה חשש עיגון א"כ מעתה בנ"ד דליכא חשש עיגון דהא אפשר בחליצה אין לנו להקל אפי' שהיה הראב"ד יחיד בסברתו זאת כ"ש דאיכא אשלי רברבי טובא דתופסים סברות הראב"ד לפחות להחמיר במעיד שניתן לו בן. ועוד דהלא הרשב"א גופיה שכתב ה"ה ונז' על שמו שהכריע להקל כסברת הרמב"ם ובעל המאור בניתן לו בן והנה בתשובותיו סימן אלף רכ"ב כתב בפירוש איני רוצה להכניס ראשי בין המחלוקת אעפ"י שיראה לפשוטן של דברים שאפילו בכי הא ע"א נאמן כולי הנה מפורש דמה שהכריע הרשב"א כסברת הרמב"ם ובעל המאור לא כ"כ אלא להלכה כפי מה שנראה לו לפשוטן של דברים אבל למעשה חשש להחמיר וחולצת ולא מתיבמת ומדברי הטור שהוא אחרון בזמן ומנהיגינו אחר פסקיו השמיט מחיבורו הא דפסק הרמב"ם להקל במעיד שניתן לו בן ולא הזכיר כל עיקר לא סברתו ולא סברת החולקים עליו נראה מזה גם כן שהיה סובר שאין להקל בזה כלל דסברת המקילין סברא דחויה היא ולכן לא הזכירה כלל הילכך נראה ברור דאשה זו מרת סילא הנזכרת חולצת ולא מתיבמת מהני טעמי דאמרן גם מהר"מ איסרלש כתב על פסקו של מהר"י קארו שכתב שנאמן אף במעיד שניתן לו בן וז"ל ויש חולקים הנה שגילה הרב שאין להקל בזה כיון דיש חולקים ומאחר דאין כאן חשש עיגון שהרי היבמה עם היבם במדינה שיחלץ לה אין להקל כל עיקר הנראה פשוט לפע"ד כתבתי שמי הקטן יואל בלא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה: