תשובות הגאונים (הרכבי) רנ״זTeshuvot HaGeonim (Harkavy) 257
א׳ושש' ציבורא דאיעכבא להו תפלת המנחה עד עידן רמשא ואו מצלו בלחש חליף יומא כי עאבר שליחא לפני התיבה ואמר קדושה ומצלי י"ח בקלא מוציא את כולן ומיחייבין למעקר כרעיהו או דילמא לא מפיק ולא מחייבין. עלתה על לבנו שלנו טרם העת הזאת שבשאר ימות השנה הלכה כרבן גמליאל ששליח ציבור מוציא את הרבים שאחורי בית הכנסת ידי חובתן. והיינו סוברין כי דר' הונא ציפוראה בשם ר' יוחנן שתים הן אחת שלברכות שלראש השנה ויום הכפורים ואחת סתם דאתיא אפילו בשאר ימות השנה. ואחר כך היבטנו היטב בשמועה וראינו שהדברים משוקלים ואפשר דלא אמ' ר' יוחנן אלא חדא ובברכות שלראש השנה ויום הכפורים היא [ה]ך סוגיא דשמעתא. כי כיון שאמר רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל הקשינו היאך אתה [אומ]ר שר' יוחנן סובר מודים והאמ' ר' הונא צפוראה אמ' ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל ואין לך לומר הלכה כמותו אלא מיכלל עליה וודאי דפירושא דר' אבא לא קם הכל מודים שאין הלכה במקום מודין. ובא ר' אבא לפרש כי מודים בברכות שלראש השנה ויום הכפורים והלכה מכלל דפליגי בברכות שלכל השנה עד אשר הוקשה עליו דהא אמ' ר' הונא ציפוראה אמ' ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות שלראש השנה ויום הכפורים [דאלמא פליגי עליה בברכות שלראש השנה ויום הכפורים] ונמצאו לנו שתי שמועות. אחת שמודים ואחת הלכה. וצריכין אנו להעמיד את זו בדבר אחד וזו בדבר אחר. ואשר חשב ר' אבא לחלוק את דברי רבן גמליאל ולומר כי דבר זה על ברכות שלראש השנה ויום הכפורים וזו על תפלות שלשאר השנה. ובאחד החכמים חלוקין עליו והוא שאמר בו ר' הונא ציפוראה בשם ר' יוחנן שהלכה כמותו. ובאחד מודים לו והוא שאמ' רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן מודים ולא היה יכול לומר כי בכל השנה מודים לו כי בשלראש השנה ויום הכפורים נחלקו עליו כי אם בתמודות שהן ידועות וברורות לכן הן מודים לו היאך יחלקו עליו באשר אינן ידועות לכל. לפיכך העמידה בפירוש שינוי ולא בשמועה כי מודין הן לו בשלראש השנה ויום הכפורים וחלוקין עליו בשלכל השנה והלכה כמותו. אילו עמדו הדברים הללו היה לדבריך ולשאילתך שבזמן שהעת דחק אל יתפלל הציבור מנחה בלחש אלא ירד שליח ציבור ויכוונו דעתן ויעקרו את רגליהן. ויפסעו לאחוריהן. וכן היינו סוברין וגם היינו סוברין כי אשר הוקשה לר' אבא איך תאמר שמודים חכמים לרבן גמ' בברכות שלראש השנה ושליום הכפורים והלא שמענו בפירוש שהלכה כרבן גמ' בברכות שלראש השנה ושליום הכפורים מיכלל דפליגו עליה אינו מבטל את השמועה הראשונה האמורה סתם הלכה וכי ודאי הוא אומ' בין בשלראש השנה ויום הכפורים ובין שלשאר ימות השנה כי שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וחלוקין עליו בזה ובזה והלכה כמוהו בזה ובזה. והקושיא דקשי לן מעיקרא איך אמ' ר' יוחנן מודים ואמ' הלכה פירוקה כדרב נחמן בר יצחק מאן מודין ר' מאיר ומצינו לו בריתא מפורשת דברים ברורים דר' מאיר מודה לו בברכות שלראש השנה ושליום הכפורים. ואחרי כן ראינו כי לא שמענו שרבן גמ' אומ' בברכות שלראש השנה כי שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חוב' אלא מר' אבא. ולא מפי שמועה אמרה אלא שינויא ודברים ברורים שביקש להשים לרבן גמ' שני דברים להעמיד הלכה על אחד מהן ומודים על אחד מהן. וכיון שלא עמדו דבריו מנין לנו שרבן גמ' אומ' בברכות שלכל השנה כי שליח ציבור מוציא את הרבים דיל' לא אמר רבן גמ' אלא בשלראש השנה ויום הכפורים בלבד והרי דברי משנתנו בברכות שלראש השנה הן ובם חלוקת רבן גמ' ואשינויי לא סמכינן וכל שכן שינויא דר' אבא בטל. וזה אשר נאמרה דר' הונא צפוראה בראשונה סתם שאף על סתם נאמר מודים חכמ' לרבן גמ' ושמעתא אליבא דהיל' הוא דסליקא ומשנתנו בראש השנה היא ועליה נאמ' סתם הלכה כרבן גמ' ואף עליה נאמר סתם מודין לרבן גמ' וקשתה לנו ופירקנוה. וכיון שבא ר' אבא להעמיד את שמועות מודין בזו שהן שחולקין בה אמרו לו והלא בזו אמרו הלכה נמצאת השניה דר' הונא ציפור' פירוש לראשונה. וחקרנו עוד בתלמוד ארץ ישראל לראות שמא שתי שמועות הן או שמא בכל השנה תאמרה ומצאנו כי שמועה אחת היא ובשל ראש השנה היא כאשר במשנתנו וכן אומרין הדברים. ר' הונא רבה דציפורין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמ' באילין תקיעתא. ולא עוד אלא דקאמרינן בשמעתין ומאי שנא הני אי נימא משום דנפישי בהי קראיי והאמ' רב חננאל אמ' רב כיון שאמר בתורתך כתוב שוב אינו צריך אלא משום דוישן. ואילו היה שליח ציבור בברכות שלכל השנה מוציא את הרבים ידי חובתן לא הוה שאניאן הני. ועוד דבר אחר דרבן גמ' קא פאטר העם שבשדות והעומדין אחורי שליח ציבור בבית הכנסת. ואם תאמר שדברי רבן גמ' בשנה כולה והלכה כמותו נמצא לדבריך שהעם שבשדות פטורין מהתפלל כלל בזמן שיש שליח ציבור בעיר. הילכך אין לנו לחתוך דרבן גמל' פליג בכולה שתא והיל' כותיה. אלא בזמן שהדברים משוקלים לחומרא עבדינן. ומתוך שאתה תלמיד חבר לנו והר גבוה בתורה גלינו לך את רחישות לבבנו. ודאתן עלה מיהא שאלה ששאלת אין בנו כח לפטור את הציבור אלא בתפלת השליח וכיון דעתן. וכן מנהג הישיבה בזאת שממהרין ומתפללין כל אחד ואחד בעצמו ושליח ציבור יורד לפניהם ואומר אבות וגבורות וקדוש' השם וחותם:
1