תשובות הרדב"ז חלק ה א׳שפ״בTeshuvot HaRadbaz Volume 5 1382
א׳(ט) שאלה אחרת כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מאכלות אסורות וכן כוס של חרס וכו' בד"א שהיה מצופה באבר אבל של חרס צריך הדחה והראב"ד השיגו ועד השתא לאו בהדחה עסקינן ואם יראה למעכ"ת מורינו ורבינו אגיד לפני כ"ת מה שיראה לי בתירוץ השאלה הראשונה שנראה שהרמב"ם ז"ל מעולם לא נסתפק אם הלכה כת"ק או כר' חמא דודאי הלכה כת"ק אלא שלדעת הרמב"ם ז"ל כשנחלקו רב הונא ור' חייא בר רב ביוצא דופן אם מחללין עליו את השבת דוקא בזה נחלקו אבל נימול לשמונה לעולם כמו שסובר המקשה שהקשה לר' הונא מזה המחלוקת כמו שמפורש בגמרא ומה שדחה התלמוד דהא בהא תליא לדעת המקשה לאו דחיה הוא כלל דאי הכי אדמפלגי בחלול שבת ליפלגו במילה עצמה ומינה לחילול שבת דהא הא בהא תליא אלא ודאי לאו הא בהא תליא ולכ"ע נימול לח' ולא חשש המקשה לחזור ולהקשות זו הקושיא כי היא מפורשת ועוד שמה שאמר רב אסי אתי כיחידאה דהיינו ר' חמא וכשאמר התלמוד כתנאי לאו אפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב קאי אלא הכי קאמר האי פלוגתא דרב אסי ורב הונא וחייא בר רב דר' אסי סבר אינו נימול לשמונה ורב הונא וחייא בר רב סברי דנימול לח' דהא לא אפליגו אלא בחילול שבת כדפרישית אתיא כתנאי וא"כ הוו להו תרי אמוראי דסברי כת"ק ור' אסי דסבר כר' חמא הו"ל חד והלכה כתרווייהו וזו השיטה כפי הנראה מופרכת שהרי מי שהקשה מתחלה והא איתמר יוצא דופן וכו' הוא שחזר ואמר כתנאי וא"כ בחילול שבת אפליגו אפי' אליבא דת"ק והוה ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא שאעפ"י שנימול לח' אפ"ה אין מחללין עליו את השבת ומה שלא הצריך טבילה למקנת כסף לענין חלול שבת משום דאפי' לר' חמא לא בעינן טבילה כפי גרסת השאלתות דגרסינן דכי אמרינן בגמרא בשלמא לר' חמא משכחת לה וכו' במקנת כסף לא הצריך טבילה והכא (נ"א וא"כ) הויא לה מילה [בזמנה] סתם ודוחה את השבת כנ"ל לפי קוצר דעתי. וכל זה איננו שוה לי כי אם הדרך אשר יורה לנו רבינו והנה אחלה פני כ"ת שלא ישליכני אחרי גוו כי רבים מצפים לתשובת מורינו ורבינו. הצעיר מתאבק בעפר רגלי מעכ"ת מנשק ידיו ומתפלל בשלום מכ"ת הצעיר גבריאל אליהו:
1
ב׳תשובה מתוך דבריך אני מכיר שלא ראית מה שכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות אחר שכתב שתי הסברות שיש מי שפוסק כת"ק ויש מי שפוסק כר' חמא וז"ל והריא"ף לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מלתא הילכך מטילין אותו לחומרא נמול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל ההלכות והרז"ה ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מילה ע"כ. וכן כתב הראב"ד ז"ל בעצמו אלא שהקשה א"כ במקנת כסף שנמול לח' נמי איכא לספוקי כי האי עכ"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל שהרמב"ן ז"ל פסק כת"ק ורבינו יונה פוסק כר' חמא והריא"ף ובעל ההלכות ורז"ה ז"ל מספקא להו ואזלינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת וז"ל הרא"ש ובעל הלכות נסתפק בדבר הילכך נימול לח' ואין מחללין עליו את השבת ע"כ וכיון דכל גאוני עולם אמרו דיש להחמיר מפני הספק גם סברת הרמב"ם (נ"א הר"ם) ז"ל כך היא וא"ת בשלמא כולהו איכא למימר דהשוו מדותיהם ל"ש יליד בית הנימול לח' ל"ש מקנת כסף הנימול לח' כולם אין דוחין את השבת מספיקא אבל הרמב"ם ז"ל שחילק בין מקנת כסף ליליד בית מנא ליה וזו היא השגת הראב"ד ז"ל. ונ"ל לתרץ דהרב ז"ל תפס לו פשטא דסוגייא דגרסינן בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית דנימול לא' יליד בית נימול לח' כדקתני וכו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה ועוברה עמה מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק וכו' ומדלא מפליג רב חמא במקנת כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה ובין הטבילה ואח"כ ילדה כדמפליג ביליד בית משמע דמודה לת"ק בלוקח שפחה ועוברה עמה שנימול לח' ל"ש לבסוף הטבילה אחר שילדה ל"ש אם טבלה אחר שילדה לעולם נימול לח' וטעמא דמלתא דיליד בית קרוב לישראל כיון שנולד בבית ישראל בעינן דומיא דלכם ממש ומה לכם כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ואינו נימול לח' ואינו דוחה את השבת אף יליד בית אם אמו טמאה לידה כגון שטבלה ואח"כ ילדה נימול לח' ודוחה את השבת אבל במקנת כסף דלא הוי דומיא דלכם ממש הנימול לח' דוחה את השבת ל"ש אם אמו טמאה לידה או לא דלא הוי דומיא דלכם וגמרא (נ"א ונמצא) דפוסק במקנת כסף ככ"ע וביליד בית מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ונימול לח' ואינו דוחה את השבת. ורש"י והר"ן ז"ל הרגישו בקושיא זו ותירצו אותה וז"ל דה"ה דמצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה ובין הטבילה ואח"כ ילדה אלא רבותא אשמעינן דאפילו בהטבילה ואח"כ ילדה משכחת לה דלא הוי דומיא דלכם ע"כ. ולדידי לפי שטת הרב ז"ל זו אינה רבותא כ"כ דכיון דלקח זה שפחה וזה עוברה ואין לו חלק בשפחה פשיטא דהוי מקנת כסף דנימול לאחד ועדיפא הוה ליה לאשמועינן דאם לקח שפחה ועוברה דהוי דומיא דלכם ממש אם ילדה ואח"כ הטבילה נימול לא' ומדלא מפליג הכי משמע דדוקא גבי יליד בית מפלגינן הכי ולא לגבי מקנת כסף ומטעמא דפרישנא לעיל ואע"ג דנמצא בספרי הדפוס מקנת כסף שנימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח"כ ילדה נוסחא משובשת הוא וכך היא הגירסא כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה וכן כתוב בכל הספרים ובהריא"ף והסופרים טעו ותקנו הלשון אחר פירש"י ז"ל ולפירש"י ז"ל וגרסתו הקשו בתוספות דלעיל נמי הו"ל למנקט הך רבותא וכו' אלא ודאי לקח זה שפחה וזה עובר הוי שפיר דומיא דלכם ובגרסת שאלתות דרב אחאי נראה לר"י דגרסינן כגון שלקח שפחה וולדה עמה ע"כ וזו גרסתו של הרב ז"ל ואם כן לפי גרסא זו משמע דלא הוי טעמא דר' חמא במקנת כסף משום דאין אמו טמאה לידה דהא לקח שפחה ועוברה עמה אין אמו טמאה לידה דהא ילדה ולבסוף הטבילה הוא ואם איתא מאי איריא נולד קודם שלקחה אפילו נולד משלקחה נמי ולר' חמא נימול לאחד וכן כתב רש"י ז"ל להכריח גרסתו וא"כ למאן דגרס כר' אחאי צריך לומר דבמקנת כסף מודה ר' חמא לת"ק דאין חילוק בין ילדה ואח"כ טבלה לטבלה ואח"כ ילדה מטעמא דפרישנא ומשום הכי לא משכחת לר' חמא מקנת כסף נימול לא' אלא בלוקח שפחה ועוברה עמה אבל אם לקח שפחה מעוברת וילדה בכל גוונא נימול לח' ודוחה את השבת לפי שטת הרב ז"ל. כל זה להלכה לתרץ דברי הרבז"ל אבל למעשה ראוי להחמיר וכל מי שאין אמו טמאה לידה אעפ"י שנימול לח' אין מחללין עליו את השבת ל"ש מקנת כסף ול"ש יליד בית וכן נראה מדברי הריא"ף ובעל הלכות דמספקא להו ואזלינן לחומרא כר' חמא לענין חילול שבת ולפי שיטת רוב המפרשים דאמרו וה"ה דהוי מצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה ובין הטבילה ואח"כ ילדה וכדכתיבנא לעיל. ומעתה אשא ואתן עמך במה שכתבת להעמיד שהרב ז"ל פסק כת"ק וצללת במים אדירים וכו' שהרי גדולים וטובים כמו הרמב"ן והר"ן והרשב"א ז"ל פסקו כת"ק ולא הוצרכו לשום דוחק ממה שכתבת דהא הו"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והילכך הו"ל כת"ק דר' חמא ואי משום רב אסי דס"ל כר' חמא אם לא היה עליו שום חולק הדין עמו לפסוק כר' חמא אבל כיון דאיכא חד מהנך תרי דאמרי' יוצא דופן מחללין עליו את השבת אע"ג דאיכא חד דאתי כר' אסי וכר' חמא לא שבקינן רבים דתנאי משום רבים דאמוראי ועוד דרבה ורב משרשיא ור' ירמיה שקלי וטרו אליבא דת"ק משמע דהלכתא כוותיה אבל רבינו יונה והריטב"א ז"ל תפסו להם דרך אחרת לפסוק כר' חמא משום דרובא דאמוראי דהיינו רב אשי א' מהנך דקא בעי כיחידאה עדיף טפי מרובא דתנאי וא"כ לפי שיטה זו יש לומר דלא אמרינן הכי אלא היכא דאין הרבים מפורשים במשנה או בברייתא אלא סתם דאע"ג דסתמא היא רבים כמה מקומות מצינו שאעפ"י שהיא סתמא הוי כיחידאה וכי האי אמרינן דרבים דאמוראי עדיף אבל היכא שהרבים מפורשים במשנה ואמורא אחד פסק כרבים ושני אמוראים פוסקים כיחיד צריך לי עיון אם רבים דתנאי עדיף מרבים דאמוראי אפילו לפי שטה זו ומעתה אין אתה צריך לדחוק הסוגיא לפסוק כת"ק אלא מניח הסוגיא כפשטא ותפסוק הלכה כת"ק אבל הנכון הוא לחושלדברי כולם ונימול לח' ואין דוחה שבת. ומה שכתבת דהא דדחה תלמודא דהא בהא תליא לדעת המקשה להו דחיה היא אינו נכון דלכולי עלמא שפיר דחי דהא בהא תליא דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מניה ואפי' בשבת דנימול לח' כתוב וכדפרש"י ז"ל ומה שהקשית דא"כ ליפליגו במילה עצמה אינה קושיא כלל דשבת עדיפא ליה לאשמועינן דמחללין עליו את השבת אעפ"י שאין אמו טמאה לידה וכ"ש דנימול דכחה דההיא עדיפא ליה וזה ברור. ותמהתי עליך אפילו כפי דבריך שהמקשה לא הודה בתירוץ איך נניח מסקנא דתלמודא דאמר הא בהא תליא ונפסיק הלכה כפי סברתו של מקשה והיא סברא חלושה אין זה כי אם רוע העיון ומיעוט שקידה כל שכן דסתם תלמודא ומקשה ומתרץ כדי לפרש הדבר כי ארחיה בכמה מקומות. עוד כתבת ועוד שמה שאמר רב אשי אתי כיחידאה דהיינו כר' חמא עכ"ד. וזה לא ידעתי מהו דבין הכי ובין הכי לעולם רב אשי כיחידאה וכן כתבת בסמוך. עוד כתבת כשאמר התלמוד כתנאי היינו דרב אשי והנך תרי דפליגי ביוצא דופן אין צריך לזה דבלאו הכי נמי תנא קמא ור' חמא הלכה כרבנן דרבים נינהו ומה שהכרחת שהרי מי הקשה מתחלה והא איתמר יוצא דופן וכו' הוא שחזר ואמר כתנאי. אין זה הכרח דאפי' תימא דהוי סתם תלמודא מעיקרא פריך דהני תרי אמוראי דלא דרב אשי ודחה דהא בהא תליא ורב אשי דאמר כחד מינייהו והשתא מסיק תלמודא דהא דרב אשי כתנאי ומינה נמי דהנך אמוראי כתנאי וכ"ש לספרים דגרסי אמר ליה הא בהא תליא והם דברי רב אשי והקושיא היא לאביי שהקשה בראשונה משמע דקבלה מיניה וכן כתב הריטב"א וז"ל והלכה כר' חמא דבטבילה תליא מלתא דכל שאמו טמאה לידה נימול לח' וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' דהא רבה ורב אשי וחד מהני אמוראי רב הונא ור' חייא בר רב קיימי כותיה ואע"ג דר' חמא יחיד הוא כיון דאמוראי קיימי כותיה הלכה כמותו ואע"ג דאמר אביי דורות הראשונים יוכיחו בדרך משא ומתן היה אומר אבל כר' אסי ס"ל וזה ברור ע"כ הרי אתה רואה עין בעין דהא דמסיק תלמודא הא בהא תליא קושטא הוא לכ"ע הילכך מה שכתבת א"כ ליפליגו בחלול שבת אפילו אליבא דת"ק אינו נמשך יפה ואינו מתיישב לפי סוגיית ההלכה והנכון בזה מה שכתבו בשם הראשונים ז"ל דהרמב"ם נמי מספקא ליה ואזיל לחומרא כדעת הגאונים ז"ל ומה שלא נסתפקו במקנת כסף הוא לפי גרסתו ז"ל שגם ר' חמא לא חלק מטעמא דכתיבנא וגם אתה כתבת קרוב לזה ומינה לא תזוז:
2
ג׳ולענין מה ששאלת על ענין בשר חיה בחלב אם הוא מן התורה או מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ולתרץ מה שהקשה מדידיה אדידיה כבר נשאלתי על זה הענין ובדקתי בספרים המדוייקים בספר שהוגה מספרו של הרב ז"ל (שהיה בחלב) וכך כתוב בו בהלכות ממרים מפי השמועה למדו וכו' בין בשר השור בין בשר השה אבל בשר העוף וכו' אם יבא ב"ד ויתיר בשר שה בחלב הרי זה גורע וכו' ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה ויצא אחר לומר אף בשר בהמה מותר חוץ מן העז וכו' והרי זה מסכים את האמת. ומה שלא תפס הרב ז"ל בשר חיה כאן בהלכות ממרים ולא בהלכות עדות ונקט עוף מלתא פסיקתא נקט דהוי מדרבנן אבל בשר חיה בחלב איכא פלוגתא אי הויא מן התורה או מדרבנן ופסקו כמ"ד בשר חיה בחלב מדרבנן כמו שפסק בהלכות מאכלות אסורות ואפי' את"ל דקשיא מדידיה אדידיה אפסקא דהלכות מאכלות אסורות סמכינן שהוא עיקר והתם אגב גררא ולא דק בה ואתיא אליבא דמ"ד בשר חיה בחלב מן התורה ולא כתבתי זה אלא אם תמצא כיוצא בו ולא תדע לתרץ שתדע על אי זה משני הלשונות תסמוך להלכה אבל בנדון דידן כבר כתבתי לך לשונו של הרב ז"ל והמעתיקים טעו במה שכתב הרב ז"ל ויאמרו העוף מותר וכו' כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה בתורה ואי אמרת בשלמא שהיא מן התורה אלא שלא נתפרשה בתורה כשאר תורה שבעל פה היינו דכתב כמו שיאמרו שזה מותר דהיינו העוף יאמרו שהחיה ג"כ מותרת אלא אי אמרת דחיה אין איסורה אלא מדרבנן אם כן היינו עוף ומאי כך החיה וכו' דכתב ומשום הכי שבשו הלשון וכתבו בין בשר בהמה בין בשר חיה ואם תבין בה לא קשיא כלל וה"ק ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה כך חיה מותרת שהרי לא נתפרשה בתורה אע"ג דבעלמא חיה בכלל בהמה ודמיא טפי לבהמה וע"י כך יבא לטעות ולהתיר בשר שאר בהמה חוץ מן העז וכו' ומשום הכי הוצרך הרב להזכיר חיה אע"ג שהיא מדרבנן שאין לך טועה ומדמה בהמה לעוף אבל לחיה טועה ומדמה דחיה בכלל בהמה והרי זה נכון וברור:
3
ד׳ולענין מה ששאלת בכוס של חרס ששתה בו עכו"ם על מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל אין אני רואה שבוש בלשון רבים לפי שיש שני דינין בכוס שאין מכניסו לקיום א' כוס של חרס המצופה באבר ושתה בו עכו"ם ורוצה לשתות אחריו ישראל מיד צריך הדחה משום צחצוחי יין נסך ואם אינו רוצה לשתות אחריו מיד [אפי' הדחה] אינו צריך שכבר כלו צחצוחי יין נסך מאליהן אבל של חרס שאינו מצופה בכל גוונא צריך הדחה בין אם רוצה לשתות אחר העכו"ם מיד בין אם אינו רוצה לשתות מיד אלא לאחר זמן צריך הדחה קודם שישתה בו משום צחצוחי יין נסך שנדבקו בדופני הכלי דכיון שלא הכניס בו היין לקיום אינו נבלע בדופני הכלי ומה שיאמת לך שזו היא כוונת הרב ז"ל שכתוב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו'. ויראה לי שאין הדבר אלא כשכנסו בהם לקיום וכו' משמע דכלי חרם השועים לא בלעי כלל ואפי' כשכנסו בהם לקיום סגי להו בהדחה ואם לא הכניסו לקיום אם יש לחוש לצחצוחי יין צריך הדחה ואם אין לחוש לא צריך מידי אבל שאר כלי חרס שאין שועין באבר לעולם צריך הדחה מפני היין הנדבק בדופני הכלי ובזמן שמכניסו לקיום מסקינן להו דרגא אם הם שועים סגי להו בהדחה ואם אינם שועים צריך מילוי ועירוי ועירוי ג' ימים מעת לעת או לישנן י"ב חדש וא"ת הא כתב הרב וז"ל אבל אם לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרין ואפי' הם של חרס משמע דאפי' שועים ואפי' שאין מכניסו לקיום בעי הדחה מיהא הא לא קשיא כלל דהכא בכלים שנשתמשו בהם יין נסך מיירי אעפ"י שלא הכניסו לקיום וכן כתב בהדיא אבל כוס שהיין כשר הוא אלא ששתה בו העכו"ם ונאסר היין או ששתה העכו"ם מיינו דרך מקרה אם יש צחצוחי יין וכגון שרוצה לשתות מיד אז צריך הדחה אבל אם לא היו בו צחצוחי יין וכגון שאינו רוצה לשתות מיד אפי' הדחה לא צריך מה שאין כן בכוס של חרס שאינו שוע באבר דלעולם צריך הדחה או יש לפרש דברי הרב דארישא קאי דכתב הלוקח כלים חדשים מן העכו"ם שאינם מזופתים נותן לתוכן יין מיד ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך ע"כ וטעמא דמלתא שאם היה נותן בהם יין היה ניכר ועלה קאי הנ"מ בכלי עץ או עור שמיד ניכר בהם אבל של חרס אינו ניכר בהם יפה ולפיכך צריך הדחה ולפי שטה זו כל כלי חרס צריך הדחה בין מצופה בין בלתי מצופה בין רוצה לשתות מיד בין אינו רוצה לשתות מיד אי אין מכניסין בו לקיום וכן ראיתי בסמוך שחילק בין כלי עץ לכלי חרס וז"ל ופי' ר"ת דכסין שנתן בהם יין נסך אין צריך רק שכשוך כשאר כלים שאין מכניסין לקיום ועלה קאמר אם הדיחן שני פעמים אסורין עד שידיחם ג' פעמים ודוקא של חרס אבל של עץ לא בעו הדחה כי אם נותן בהם מים פעם א' וכן כתב בהגהה במיימוני הא למדת דכלי עץ קלי טפי מכלי חרס וזהו שכתב הרב ז"ל אבל של חרס צריך הדחה וארישא קאי וכדכתיבנא ועל זה הפי' האחרון אני סומך שהוא להחמיר דכל כלי ששתה בו העכו"ם צריך הדחה אפי' שאין אני רואה בו צחצוחי יין ומחמיר ג"כ להצריך הדחה לכלי חרס החדשים לפי שאין ניכר אם שתה בהם העכו"ם או לא והוי יודע שהרב מפרש למימרא דפ' אין מעמידין כפי' ר"ת ז"ל ובפי' של רבינו תם יש מחלוקת כי בתוספות של ר' יהודה כתוב ונראה לר"ת דה"פ כסין בין חדשים בין ישנים וכו' כמו שכתוב במרדכי אבל בסמ"ג כתוב בשם ר"ת דדוקא בחדשים בעי' שיתן בהם ג' פעמים אבל בישנים שנתן בהם מים תחילה ושהו שם ואחר כך נתן בהם יין נסך מותר בהדחה פעם א' אפי' לפי' ר"ת וממה שלא חלק הרמב"ם ז"ל משמע דס"ל דבין חדשים בין ישנים בעו הדחה ג' פעמים כמו שכתוב בתוס' וקשיא לי בשלמא ישנים לא בלעי כיון שאין מכניסו לקיום אלא לפי שעה ובהדחה ג' פעמים סגי להו אבל חדשים ונתן בתוכן יין נסך הא בלעי טובא והיכי סגי להו בהדחה אפי' כמה פעמים ומה תועיל ההדחה להוציא מה שהוא בלוע בתוך דופני הכלי וכ"ת מפני שלא הכניס בו היין נסך לקיום אלא לפי שעה וכבולעו כך פולטו מה בליעתו לפי שעה אף פליטתו לפי שעה על ידי הדחה והלא הדבר נראה לעין כי חרס חדש מה שנותנין בו בראשונה הוא בולע בדופני הכלי ומה שנותנין בו אח"כ אינו בולע ממנו כל כך שכבר הוא שבע וי"ל דקים להו לרבנן דאין הכלי שבע מלבלוע עד ג' פעמים וזה שלא נתן בו יין נסך אלא פעם אחת לא נגמרה בליעתו ולא כדי שבעו ומשום הכי הצריכו ג' פעמים כדי שיבלוע הכלי מהתר וידחה זה האיסור וכיוצא בזה מצינו בזבחים פ' התערובות חרסן של זב וזבה פעם הראשונה ושנייה אסור שלישית מותר ובהדחה ג' פעמים במים נפקי כל מי רגלים שבו וכן כתב ר"ת ז"ל ומכאן אתה למד שאפי' נתן בו יין נסך ג' פעמים והוא חדש נפיק על ידי הדחה דומיא לחרסן של זב וזבה ולבי מהסס בה להחמיר ולא דמי כולי האי לחרסן של זב וזבה דטומאה בלעי ולא איסורא אבל בפעם ראשונה שעדיין לא שבע הכלי ודאי סגי בהדחה והבו דלא לוסיף עלה:
4