תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תמ״הTeshuvot HaRadbaz Volume 5 1445
א׳(עב) שאלת ממני אודיעך דעתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מלכים וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו מספר העזרה עפ"י ב"ד של ע"א אבל אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת א' מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס וכו' מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וכו' וקשיא לך בתרתי דמסוגית פכ"ג משמע שאפי' הניחו לו אבותיו ס"ת כותב לו שנים. ותו דמשמע מהתם דעושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו והכי איתא בהדיא בברייתא:
1
ב׳תשובה תנן וכותב לו ס"ת לשמו יוצא למלחמה מוציאה עמו נכנס מכניסה עמו יושב בדין הוא עמו מיסב הוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ע"כ ופשטא דהאי מתניתין משמע כדברי הרב ז"ל דאם איתא דלעולם צריך לכתוב שני ס"ת לא הוה שתיק מיניה תנא דמתניתין אלא משום דלא פסיק ליה לא תניא דאם הניחו לו אבותיו ס"ת אין צריך לכתוב אלא א' אבל ס"ת היוצא עמו פסיקא ליה דלעולם צריך לכתוב אחד בין הניחו לו אבותיו ואבות אבותיו כמה ספרים צריך לכתוב א' ובזה אין הפרש בינו להדיוט אבל בזמן שלא הניחו לו אבותיו או שנאבד אם הוא הדיוט כותב לו אחד ואם הוא מלך כותב לו שנים והכי מתפרש הסוגיא לדעתו ז"ל תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו כלומר לא תימא דמתני' משלא הניחו לו אבותיו אלא אפי' הניחו לו אבותיו שני ספרים לא יתנאה בהם אלא יכתוב ס"ת לשמו וזהו שיוצא עמו שלא יניח את שלו בבית גנזיו ויתנאה בשל אבותיו לצאת ולבא עמו אמר רבא אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת איתיביה אביי וכתב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא משמע דהדיוט אם הניחו לו אבותיו א"צ לכתוב ומשני לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' כותב שתי תורות וכו' כלומר לא נצרכה אלא למידק מינה שאם לא הניחו לו אבותיו כותב לו שתי תורות מלך אין הדיוט לא וה"ק כותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו אבל אם לא הניחו לו אבותיו כותב לו שני ס"ת ועלה קאי דיוקא מלך אין הדיוט לא ואיפשר דנפקא מינה נמי בין מלך להדיוט דמלך אע"ג דכתב לו לשמו של אבותיו מניח בבית גנזיו ומתנאה בשל עצמו אבל הדיוט נהי דמצוה לכתוב משלו מ"מ יכול להתנאות ולהשתמש בשל אבותיו ושלו יהיה מונח בבית גנזיו:
2
ג׳לענין דמשמע דעושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו הכי איתא בהדיא בשתי ברייתות ויש לתרץ דלעולם פשטא מתניתין משמע שהיא כנגדו לא עליו ממש. ותו דדבר רחוק הוא שיעשה ס"ת כשר כשיעור קמיע שיוכל לתלותו בזרועו וקרוב לנמנע הוא ועל כן יש לומר דתנא דמתני' פליג בהא וסבר כאידך תנאי וסבר דנהי נמי דקרא דכתיב את משנה התורה הזאת לא בא לומר שעשוי להשתנות אלא לענין שצריך המלך לכתוב לו שני ס"ת אבל קרא דשויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לא דרשינן ליה לענין שיהיה תלוי ס"ת בימינו כמין קמיע אלא אדרבה שויתי ה' לנגדי תמיד שיהיה ס"ת נגדו תמיד ומסתכל בו. והא דקאמר כי מימיני בל אמוט כי האיש הנושא ס"ת לעולם היה הולך לימין דוד ולכן אמר מימיני בל תמוט אבל לעולם כשאר ס"ת היה. א"נ תנא דמתני' דרש וכתב לו את משנה התורה הזאת שצריך לכתוב לו המלך שני ס"ת אבל במאי דסבר תנא דברייתא דתליא ליה בזרועו משום דכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד וכו' דרש ליה כאידך תנא מדפריך תלמודא ואידך האי שויתי מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדרב חנה בר ביזנא דאר"ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' וגו' והראשון עיקר. כללא דמלתא דרבינו ז"ל פסיק כסתמא דמתניתין כלישניה. והנראה לע"ד כתבתי:
3