תשובות הרדב"ז חלק ה א׳ת״פTeshuvot HaRadbaz Volume 5 1480
א׳(קז) שאלת ממני לתרץ לך השגת הראב"ד ז"ל על מה שכתב הרב היו שותין ואמרו בואו ונברך או בואו ונקדש קדוש היום נאסר עליהם לשתות וכו' וז"ל ערבובי דברים יש כאן דהפסקת קידוש אע"פ שלא אמרו בואו ונקדש כיון שקדש היום חייב להפסיק מה שאין כן בהבדלה שאע"פ שחשכה אינו מפסיק מ"מ אם אמרו בואו ונבדיל הרי סליק נפשיה משתייה ואסיר למשתי בלא ברכה ע"כ:
1
ב׳תשובה ראיתי מי שפירש דהכא איירי הרב ז"ל במי שאמר בואו ונקדש מבעוד יום או מי שאמר בואו ונבדיל מבעוד יום כמו שכתב הרב ז"ל פ' כ"ט מהלכות שבת ואינו נכון אצלי חדא דמוקי הא דהכא בפלוגתא שהרי הדין שכתב בהלכות שבת יש חולקין וכמו שכתב בעל מ"מ ותו דאי איירי בהכי הוה ליה לפרושי. וליכא לפרושי דהכא איירי בשתיה כלשון הרב ממש והתם איירי בשהיו יושבין לאכול דכיון דטעמא הוי משום היסח הדעת מה לי אכילה ומה לי שתייה אלא נקט הרב לישנא דגמרא דאמר שמואל אין הלכה וכו' ולא כר' יוסי דאמר גומר סעודתו ואח"כ מקדש אלא פורס מפה ומקדש והיינו הך דכתב הרב בהלכות שבת. ובהך דהכא כתב היו שותין והיינו דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב ואמרי הב לן ונבריך והדר אמרי הב לן ונשתי ובלאו הכי אין סברא לחלק בין אכילה לשתייה בענין זה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה. והנכון אצלי דמה שכתב הרב הכא בואו ונקדש הוא לחדש לנו שע"י המלכתו עם עברו ורצו לשתות קודם שיברכו או יקדשו אע"פ שאינם רשאין צריכין לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן לפי שהם נמלכים והוי כהתחלת שתייה. אבל לענין אם קדש היום ולא רצו להפסיק אינם צריכין לברך בפה"ג או המוציא דאין כאן המלכה כלל אלא שהשבת הוא שבא עליהם להפסיקם והם עברו ולא הפסיקו וזה חלוק נכון למבינים. והכי משמע נמי מלשון הריא"ף ז"ל דכתב עלה דהך דאמר להו הב אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי פי' משום דקא עקרי דעתייהו ממשתיא הילכך אי בעו למהדר ולמשתי צריכי לברוכי בפה"ג ע"כ. משמע משום דקא עקרי דעתייהו הוא. אבל שבת מפסק פסקא אבל עקורי לא עקרא הילכך אי לאו בעו למפסק לא בעו למהדר ולברוכי וא"ת א"כ דבעקירה תליא מילתא הבדלה נמי אם אמרו הבו ונבדיל הא סליק נפשיה (כי משיג) [כמו שמשיג] הראב"ד ז"ל וי"ל דהב לן ונבריך או הב לן ונקדש הויא עקירה חשובה והא סליק נפשיה שכן שבת מפסיק כדאמרינן פורס מפה ומקדש אבל הבדלה לא הויא עקירה חשובה שכן בשבת אם חשכה עליו אינו מבדיל אלא אוכל והולך עד שיגמור סעודתו הילכך אם אמר הב לן ונבדיל לא סליק נפשיה ואין צריכין לחזור ולברך. והוי יודע דלדעת הרב יש חלוק בין גמר בדעתו שלא לאכול דהתם לא מיתסר עלייהו לאכול אלא אם ירצה לאכול מברך ואוכל. אבל אם אמר הב לן ונבריך מיתסר עלייהו לאכול משום דהוי כאלו התחילו לברך:
2