תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תקל״חTeshuvot HaRadbaz Volume 5 1538
א׳(קסד) פרק שלישי כל הנשבע וכו' באונס הרי זה פטור מכלום. פטור אפי' מאיסור הוצאת שם שמים לבטלה וזהו שכתב פטור מכלום. אונס שבועת ביטוי כי הך דרב הונא ורב אסי מר אמר הכי אמר רב וכו' ואמר רב את לבך אנסך (א"ל דלא ידע) [א"נ דידע] דאסור לישבע לשוא אבל לא ידע שאסור לישבע לאמת הדבר הידוע לשלשה בני אדם א"נ כגון תנוק שנשבה. ושבועת העדות והפקדון כבר פירש הרב אונס שלהם פרקא קמא. או שנשבע ונאנס וכו'. זה מבואר בעצמו שאפי' בחמורות שאמרו בהם יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג פטור חוץ מגלוי עריות לפי שאין קישויי אלא לדעת. ומ"מ צריך לדקדק האדם על עצמו שלא יבא לידי שבועה באונס כי האי עובדא דפרק השולח דאמרה יהנה סם המות מאחד מבניה ונענשה אע"ג דאנוסה היא שלא היתה יודעת משום דמתחלה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד הדינר. באי זה מוכס אמרו וכו'. משום דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ואסור להבריח המכס ודוקא בעומד מאליו או שלוקח יותר מותר לישבע מפני האונס אבל המוכס הפקיד מאת המלך ולוקח הקצוב לו אין זה אונס ואם נשבע לשקר עובר על לאו דלא תשבעו בשמי לשקר והארכתי בזה לפי שראיתי בני אדם מורים היתר לעצמם בדבר זה ואומרים כיון שהוא הולך מעצמו לקחת המכס מהמלך נקרא מוכס העומד מאליו והא ודאי ליתא שאם לא יעמוד זה אחר היה עומד וכיון שהוא חק המלך כל מי שיעמוד במקומו הוא פקיד המלך ואין זה עומד מאליו ואסור לגזול מנת המלך וכיון שזה המוכס אינו לוקח יותר מהקצוב אע"פ שמרויח לפי שלוקח בזול מן המלך אסור להבריח ממנו. ומה שאני מסתפק אם הוא מוסיף בקצת דברים על הקצוב אם מותר להבריח או לישבע על הדברים שאינו מוסיף על הדבר הקצוב ומסתברא לי שגם בזה אסור להבריח וכי מפני שגוזל את אחרים יהיה מותר לגזול את שלו ועדיין יש להסתפק מטעם אחר כיון שאין אסור גזילת המכס אלא משום דינא דמלכותא ומוכס זה הלוקח בקצת דברים יותר מהקצוב לו אין זה דינא דמלכותא והוי כמוכס העומד מאליו וצל"ע. וצריך הנשבע באונס וכו'. כבר כתבתי למעלה שלא התירו דבר זה אלא מפני האונס אבל אם אין שם אונס אסור לישבע ובלבו לבטל ואצ"ל לדעת הרב דבעי שם או כינוי בשבועת ביטוי שנמצא מוציא שם שמים לבטלה אעפ"י שאין בה קרבן או מלקות. וכן שבועות של הבאי ושל שגגות פטור עליהן כתב עליו הראב"ד ז"ל לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן אלא שאמרו כשם שנדרי שגגות ונדרי הבאי מותרין כך שבועות שגגות ושבועות הבאי מותרין עכ"ל. ואני אומר דרבינו אזיל לשיטתיה דשבועת ביטוי נמי בעי שם כינוי והיכי הוה מצי למיתני גבי שבועת הבאי ושבועת שגגות מותרין דמשמע דמותר לעשות כן לכתחילה דבשלמא גבי נדרים שייך למיתני מותרין אבל גבי שבועות לא שייך דאיכא הוצאת שם שמים לבטלה ואגב דתני תנא נדרי שגגות מותרין תנא נמי גבי שבועות מותרין ולפיכך נזהר הרב ז"ל וכתב פטורין כדרך כל פטורי שבת דפטור אבל אסור לעשות כן לכתחלה ומודה הרב שאם נשבע ולא הוציא לא שם ולא כינוי לא נקראת שבועה. והראב"ד ז"ל אזיל לשיטתיה דסובר דיש שבועה בלא שם ובלא כינוי ושייך שפיר למיתני מותרין ומודה הראב"ד שאם הוציא שם או כינוי עם השבועה שאינו מותר לכתחלה לישבע שבועת הבאי ולפי סברתו יפה השיגו אלא היה לו לדקדק במה שכתב בפ"ב ומ"מ איני רואה ביניהם מחלוקת לגבי הדין ודוק ותשכח שבזה עולים דברי הרב על מתכונתם. ומה שכתב בעל מגדל עוז לא נתיישב אצלי והמשכיל יבחר. שבועה של הבאי כיצד. ק"ל בשלמא שראיתי חיל פלוני המלך וכו' כיון שהוא דבר אפשרי המציאות בדין הוא שיהיה פטור משבועת שוא אבל שראיתי חומת עיר פלוני גבוה עד לרקיע הוא דבר דלא אפשר וליחייב משום שבועת שוא כמו שראיתי גמל פורח באויר או נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד. וניחא לי לפי שבדברים אלו אירחייהו דאינשי דמגזמי ומשום הכי קרי להו שבועת הבאי ופטור אבל אם לא ראיתי גמל פורח באויר א"נ נחש כקורת בית הבד לא עבידי אינשי דמגזמי וחייב משום שבועת שוא והיינו דלא תני תנא גבי שבועת שוא אם לא ראיתם בדרך הזה כעולי מצרים כדתנן גבי נדרי הבאי והתם לא תני גמל הפורח באויר משום שאין אדם מגזם בכיוצא בזה. וא"ת הא תני נחש כקורת בית הבד גבי שבועת שוא וגבי נדרי הבאי וי"ל דלעולם שוא הוא ולגבי שבועה לוקה אבל גבי נדר אין בו מלקות מאי אית לך למימר שיאסרו הפירות עליו לא אמרינן הכי דאמרינן דעתיה שלא לאסור פירות נתכוין שאלו כן לא היה לו לתלות איסורן בתנאי ותרי גווני תני גבי נדרי הבאי חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד וכל חד מינייהו מחד טעמא. ומה שלא כתב הרב גבי שבועת שוא נחש כקורת בית הבד לפי שהיה צריך להאריך ולפרש בשגבו טרוף מנומר או מרובע כפי הפירושים ולא כתב הרב בחלוקה זו פטור מכלום משום דאזיל לשיטתיה דאין שבועה בלא שם או כינוי ואסור להוציא שם שמים לבטלה וגבי שבועות שגגות כתב פטור מכלום כיון שהוא שוגג אין עליו עון. אם שבועת העדות פטור גם מנשיאות עון ואם שבועת הפקדון פטור אף מחומש ואם שבועת שוא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה כגון תינוק שנשבה לבין העכו"ם ופטור ממצות עשה של תפילין. ואם שבועת שקר פטור אף מהוצאת שם שמים לבטלה שהרי שוגג הוא והשתא אתי שפיר לישנא דפטור מכלום בכל ד' מיני שבועות שגגות. שבועות שגגות וכו'. לשון הראב"ד ז"ל בהשגה זו מוטעה בספרים שלנו ואין בידינו ספר כתיבת יד להגיה ממנו והריני מגיהו לפי הענין שבועת שגגות שמותרין כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ונזכר ששבועתו היתה שלא ישתה היום ושמותר לו לאכול והוא שוגג ששכח שבועתו והרי נעלמה שבועה והעלם שבועה וחפץ בידו הרי זה פטור נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו שאינו שב מידיעתו שהרי דימה שמותר לאכלו מפני הצער ולא ידע שאסורה היא ע"כ. וכוונתו ז"ל דשתי חלוקות אלו בכלל שבועות שגגות הן ולא היה לו לרב ז"ל לחלק אותם משבועות שגגות ולתת בהם טעם חדש כי בחלוקה הראשונה כתב הרי זה כאונס ופטור ובשנייה כתב ואכלה בטעות והוא סובר שלא נקרא שוגג אלא כגון שגגת פקדון או העדות אבל העלם שבועה וחפץ בידו אין זו שגגה אלא אונס וכן מי שאינו שב מידיעתו אין זה שוגג אלא טועה ולענין דינא לא נפקא מינה מידי דבין הכי ובין הכי פטור ולפיכך לא הארכתי אלא בדרך כלל זוכר השבועה והעלם החפץ הוי אונס העלם השבועה וחפץ בידו הוי כאונס לא שב מידיעתו הוי טעות ועל כולם פטור והם בכלל מה ששנינו כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגנות מותרות ופי' רז"ל כשם שנדרי שגגות מותרין כלו' שהפירות מותרין כך שבועות שגגות מותרין כלומר פטורין מקרבן וממלקות. וכתב הר"ן על שבועת הבאי ומי משום שבועת שוא לקי מה שאין זה ענין לנדרים ע"כ. ואין כן דעת רבינו אלא מותרין לגמרי ותרי גווני הבאי איכא מה שהוא דרך להגזים בו בני אדם פטור לגמרי ומה שאין דרך להגזים בו לוקה משום שבועת שוא כאשר כתבתי למעלה:
1