תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תרצ״הTeshuvot HaRadbaz Volume 5 1695
א׳(תקפה) שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהל' ע"ז וחקות העכו"ם וז"ל וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה ובאותו הפרק עצמו כתב אבל האוחז את העינים והוא שיראה מעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות וכו':
1
ב׳תשובה דבר זה כבר נשאל לפני מהרר"י קולון ז"ל ומפני שלא נתחורו אצלי לא כתבתים והנם כתובים בתשובותיו שורש ע"ז עיין עלה. אבל אכתוב לך מה שהעליתי מתוך עיון הסוגיא והמפרשים. ותחלה אודיעך כי לא על הרב לבדו תלונתך כי אם על התלמוד שהביא הברייתא דתניא בפרק ד' מיתות ת"ר מעונן זה המעביר ז' מיני זכור על העין וחכ"א זה האוחז את העינים רע"א זה מחשב עיתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח וכו' ותנן במתניתין העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים ר"ע משום ר' יהושע אומר שנים לוקטין קשואין אחד לוקט ופטור ואחד לוקט וחייב העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור ע"כ. הרי דתנא דברייתא מחייב מלקות ותנא דמתני' פוטר וליכא לפרושי דהאי פטור פטור ממיתה דאמרינן עלה בגמ' אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם חייב ויש מהם פטור אבל אסור ויש מהם מותר לכתחלה. העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטונ אבל אסור. הילכך האוחז את העינים דמתני' פטור אבל אסור הוא ואין לוקין עליו. וליכא למימר נמי דפליג תנא דברייתא אמתני' דכל כי האי הוה ליה לתלמודא לפרושי. ותו דר"ע איירי בתרווייהו. ומיהו איכא דמפרש לברייתא דתנאי דידה פליגי הילכך ר"ע לא עייל בכלל מעונן האוחז את העינים אלא מלשון עונה ממש וכן פי' רש"י ז"ל בפי' החומש בשני מקומות גבי לא תנחשו ולא תעוננו וגבי לא ימצא בך מעביר וכו' מעונן וכו' ובהכי אתי שפיר פשטיה דקרא וא"כ אין מלקות באוחז את העינים אלא מכת מרדו' כדקאמר ר"ע במתניתין משום ר' יהושע. ויש לזה קצת דוחק דרישא משמע דאתיא ככ"ע דקתני העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים ר"ע משום רי"א שנים וכו'. משמע דרישא לאו ר"ע היא אם לא שתאמר דכולה ר"ע היא וה"ק שהיה ר"ע אומר משום ר' יהושע וכו' ובודאי כי זה דוחק דאם איתא הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא משמע דרישא לכ"ע היא ומדר' עקיבא משמע דהא דקתני ולא האוחז את העינים שאין בו משום חיוב ואפילו מלקות ובין כך ובין כך לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כחכמים ור"ע דברייתא ודאי קשה. וא"ת היכי פסק כתרתי וי"ל דס"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי וא"ת הו"ל למיפסק נמי כר"ש דאמר מעונן זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וי"ל דס"ל ז"ל דתרי תנאי פליגי אר' שמעון דהמעביר ז' מיני זכור על העין אין זה הכנה לעשות הכישוף הילכך אם עשה הכישוף הרי הוא בכלל מכשף ואם לא עשה הכישוף לאו מידי עבד הילכך ס"ל לרבנן ור"ע דאין זה בכלל מעונן. וכן יש לדקדק מלשון רש"י ז"ל שכתב ז' מיני זכור שכבת זרע משבע בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים ע"כ. וא"ת אכתי אמאי לקי דהא הוה לאו שבכללות שהרי לא תעוננו כולל שלא יאמר שעה פ' טובה או רעה וכולל שלא יאחוז את העינים. וי"ל כיון דתרווייהו משתמעי שפיר בלישנא דקרא לא הוי לאו שבכללות ולא דמי ללאו דלא תאכלו על הדם דכולל עניינים הרבה שאינה במשמעות פשטיה דקרא ודוק ותשכח. ולענין עיקר שאלתינו כך הן הצעתן של דברים שיש שלשה מיני אוחז את העינים אחד לוקה וא' מכין אותו מכת מרדות וא' אסור מדברי סופרים. יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות ואין בהם צד כישוף. ואני ראיתי מי שלוקח השעוה ומערב עמה דברים אחרים ועושה ממנה נר ומדליקה והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא וזה וכיוצא בו הוי בכלל מעונן ואם התרו בו משום מעונן לוקה שהרי עשה מעשה לאחוז את העינים אע"פ שמעשה התמהון לא עשה מ"מ הרי עשה מעשה לאחוז את העינים ואם התרו בו משום מכשף פטור שהרי לא עשה מעשה הכישוף שלא אחז את העינים על ידי כישוף. ומזה המין איירי תנא דברייתא והרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק. עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעת שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף וזה עושה מעשה לאחוז את העינים אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות. אין בו מיתה שהרי לא עשה מעשה שהרואים מדמים שעושה שהרי לא לקט את הקישואין שלא זזו ממקומן ומשום מעשה כשוף שעשה לאחוז את העינים אין לחייבו מיתה שהרי לא התרו בו למיתה אלא למלקות מקרא דלא ימצא בך מעביר. אבל מ"מ היה ראוי לחייבו מלקות משום מעשה הכשוף שעשה כדי לאחוז את העינים שהרי התרו בו משום מכשף. תירץ הרב ז"ל קושיא זו דלאו לא ימצא וכו' ומכשף הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהרי מכשף יש בו מיתה דכתיב מכשפה לא תחיה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואע"ג דשאר הפרטים הנזכרים בכתוב דלא ימצא בך הוא למלקות כגון מנחש וקוסם ומעונן ושואל אוב וידעוני מ"מ לגבי מכשף שהוא במיתה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא איירי קרא אלא בשואל בבעל אוב או בבעל ידעוני שהוא בלאו לבד דאלו בעל אוב וידעוני גופיה הם במיתה ואזהרתיה מאל תפנו אל האובות דפרשת קדושים וכן כתב רש"י ז"ל. ומין זה לא הוי בכלל מעונן כלל אלא בכלל מכשף והיינו דאיירי ביה תנא דמתני' והרמב"ם ז"ל בסוף הפרק. וכן דקדקתי מדקאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור הרי שכלל אותו בכלל הלכות כשפים. והכי דייקא נמי לישנא דמתניתין המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים משמע דתרווייהו בכלל מכשף אלא שזה עושה מעשה וזה אין עושה מעשה. וכ"כ רש"י ז"ל שנים מלקטין קישואין במכשפות לפנינו. וז"ל המאירי ז"ל האוחז את העינים עד שידמה כאלו עושה והוא לא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כישוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שהרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ע"כ כל זה כתב על המשנה. הרי לך בהדיא דתנא דברייתא קיימי לפרושי מעונן ותנא דמתניתין לפרושי מכשף. ולפיכך אני אומר שהאוחז את העינים ע"י כישוף והתרו בו משום מעונן שהוא פטור שהרי אין התראה מענין המעשה שהרי הוא אומר אין אני מעונן אלא מכשף. א"נ דכולה בחד גוונא ובראש הפרק איירי כשהתרו בו משום מעונן ובסיפא איירי כשהתרו בו משום מכשף וזה תירוץ נכון וקצר ליישב דברי הרב ז"ל. והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם בזה איני רואה שיש בו איסור תורה אלא שהוא גונב דעת הבריות ואע"פ שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות וז"ל ובכלל לאו זה איסור פועל החרטומים ולשון חכמים אלו האוחזי העינים והוא מין מן התחבולה מחובר אל קלות התנועה ביד עד שידמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתתו בהם כמו שנראה אותם עושים תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש ולוקחים טבעת וישליך לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אחד מן העומדים שם ומה שידמה לזה מפעולת החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה נקרא אוחז את העינים והוא מין ממיני הכשוף ומפני זה לוקה והוא עם זה גונב דעת הבריות ע"כ. זהו הלשון הנמצא בספרים שלנו וא"כ הוא חולק עם מ"ש בחבור שאם הוא ממיני הכישוף לא יתחייב מלקות שהרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל ראיתי בספר החנוך שדרכו להעתיק לשון הרב ז"ל כתב וז"ל וכל אחד מהמעשים הרעים הללו הוא אסור והרי הוא בכלל לאו של מעונן ולוקין עליו ואע"פ שאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד מין כישוף ממש שאלו היה האיסור משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנאמר מכשפה לא תחיה וקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו עכ"ל. משמע שטעות סופרים הוא או שמא חזר בו. ומ"מ הוא ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עינים בפועל שאם לא כן לא היה הכתוב מחייב מיתה למכשף מפני מעשה החבל ולא היה מחייב מלקות מפני קלות ומהירות ידים ותחבולה. ומ"מ מודה אני שיש איסור גניבת הדעת. ואפי' מדבריו נראה שיש בזה מעשה חרטומים אלא שמתחבר אליו קלות התנועה בידים וכי יעלה על הדעת שמה שהיו עושים החרטומים לפני פרעה היה תחבולה וקלות ידים אין הדעת סובלתו אלא שהיו עושים מעשה כישוף ע"י שדים ומעשה שדים וכשפים מפורסם אצל רז"ל גם אצל ההמון ולכן אני אומר הג' חלוקים אוחז את העינים שכתבתי למעלה. והנראה לע"ד כתבתי:
2