תשובות הרדב"ז חלק ו ב׳ק״וTeshuvot HaRadbaz Volume 6 2106
א׳שאלת ממני על הזיתים הנלקחים מן הנכרים בירושלם וכובשין אותם ישראל בחומץ או במלח אי הוי גמרו ביד ישראל וחייב לעשר אולא:
1
ב׳תשובה לא ראינו מי שיהיה נזהר בזה ותימה הוא על מה סמכו דבשלמא הזיתים הקטנים ויבשים שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים מן המעשר דתנן והזיתים משיביאו שליש וכתב הרב ז"ל הזיתים משיעשה שמן אחד מתשעה ממה שהם ראוים לעשות כשיגמרו ודבר ברור שהזיתים שמוכרים הגיעו לעונה זו ונמשך רבינו אחר גרסת ספרו מהו שליש שליש לוג ואפילו לפי שיטת המפרשי' שליש מה שראוים לעשות או שליש גדולן אנו (ראויים) [רואים] בעין שהזיתים הנמכרים הגיעו לעונה זו ואפילו שיהיה הדבר ספק יש לחוש להחמיר וכ"ש שיש לנו לעשות כדברי הרב אשר סמכו עליו כל הגלילות הללו ועוד שהוא מחמיר הילכך דל מהכא שלא הגיעו לעונת המעשרות דודאי הגיעו. וכ"ת משום שלא הוקבעו למעשרות הא ודאי ליתא דתנן פרק ד' דמעשרות הכובש השולק המולח חייב במעשרות וכתבה הרב ז"ל פ"ג אחד מששה דברים קובע למעשרות הבית המקח והמלח וכו' והשיג עליו הראב"ד ולמה לא מנה הכובש אע"פ שלא כבשן אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע"כ ורבינו נקט מלח וכ"ש אם כבשן בחומץ ושם כבישה אחת היא. ותנן נמי הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכתבה הרב פרק חמישי. וכ"ת לפי שאפשר לכבוש אותם במים לבד להמתיקן וכיון שאין שם לא מלח ולא חומץ לא הוקבעו למעשר אפי' תימא הכי מ"מ השבת קובעת למעשר כ"ש שאין דרך לכבשן ולמתקן אלא ע"י מים ומלח או חומץ. וכיון דזיתים אלו הגיעו לעונת המעשרות ולא נגמרה מלאכתן על ידי נכרים אלא על ידי ישראל הדבר ברור שהוא חייב לעשר אחר שנגמרה מלאכתן ויהיו ראוים לאכילה. וקרוב הוא לומר שסמכו על הא דתנן פ"ק דתרומה תורמין שמן על זתים הנכבשים ויין על ענבים לעשותן צמוקים וכתב הרב פ' ה' דתרומות ומדקתני הנכבשים משמע העומדות ליכבש דומיא דענבים לעשותן צמוקים ובשלמא אם נגמרה מלאכתן היינו דתורמין שמן עליהם אבל אם לא נגמרה הא תנן איו תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ולדידי אין ראוי לסמוך על זה חדא שאין הדעת סובלת שהזתים המרים כלענה שאי אפשר לאוכלן אפילו ע"י הדחק יקראו דבר שנגמרה מלאכתו והא דתנן תורמין שמן על זיתים הנכבשים היינו אחר שכבשום ונעשו ראויים לאכילה זו היא גמר מלאכתן ולפיכך תורמין שמן עליהם והא דתני הנכבשים משום דלא איירי אלא בזיתים הנכבשים ולא בזיתים הנכתשים ולשון נכתשים משמע תרתי משמע זיתי כבש. ומשמע נמי שנכתשו והיינו דלא תני תורמין שמן על זיתי כבש שוב ראיתי שכתב הרב ז"ל בפי' המשניות וז"ל זיתים הנכבשים הם הזיתים השרויים במים ומלח המזומנים לאכילה ע"כ משמע להדיא מדקאמר המזומנים לאכילה דקודם לכן לא נגמרה מלאכתן ונשמר ז"ל שלא נפרש העומדים ליכבש. וכיוצא בזה כתב ר' עובדיה בפי' המשניות וז"ל הנכבשים זיתים מלוחים וכבושים ביין או בחומץ כדי שיתקיימו וחשיבי דבר שנגמרה מלאכתו ע"כ ש"מ תרתי ש"מ נכבשים היינו שנכבשו וש"מ כבישתן זו היא גמר מלאכתן והא דגרסי בירושלמי עלה דמתני' דתורמין שמן וכו' תנינן דבתרא כלומר במשנה שלאחר זו אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ואם תרם תרומתו תרומה והכא את אומר אפילו לכתחלה. אין עיקר הקושיא משמן על זיתים הנכבשים דמצי לפרושי שנכבשו ונגמרה מלאכתן אבל עיקר קושייתו מיין על ענבים לעשותן צמוקים וכיון דבעי להו לצמוקין לא נגמרה מלאכתו עד שיעמיד ערימה. אין תימר שניא היא מדבר שנגמרה מלאכתו כלומר אם תרצה לומר דזיתים הנכבשים וצמוקים דבר שנגמרה מלאכתו הוא והתנן הפרד והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה. ומשני ר' יוסי בשם ר' יצחק וכו' הרי דבין לדעת המקשה ובין לדעת אם תרצה לומר זיתים הנכבשים דבר שנגמרה מלאכתו הוא והא לא איפשר אלא כשנכבשו וראויים לאכילה. נמצאו ג' דינים בזיתים הנלקחים מן הנכרים אם לא הגיעו לעונת המעשרות שאין ראויים לעשות אחד מט' חלקים אע"פ שתקנן לאכילה פטורים מן המעשר ואם הגיעו לעונת המעשרות אם נתבשלו בישול גמור עד שראויים לאכילה כמות שהם אם הוא קנה אותם לאכילה אין צריך לעשר שהרי נגמרו ביד הנכרים מידי דהוה הענבים שאם קונה אותם לאכילה אין צריך לעשר לפי שנגמרו ביד הנכרים ואם רוצה לעשות מהם שמן לא נגמרה מלאכתן עד שירד לעוקה וחייב לעשר שהרי אין גמרו ביד הנכרים מידי דהוה אענבים שקונים אותם לעשות יין שחייב לעשר לפי שאין גמרו ביד הנכרים והמין השלישי זיתים שהגיעו לעונת המעשרות ולא נתבשלו כל צרכן ואי אפשר לאכלן כמות שהן לפי שהם מרים ביותר לא נגמרו ביד הנכרים ותיקונן על ידי הכיבוש במלח או בחומץ משוה להו אוכלא הוי גמרו ביד ישראל וחייב לעשר אחר שיהיו ראויים לאכילה וגמר מלאכתן ע"י כיבוש הוקבעו למעשר ושניהם באים כאחד. וכן הדין בענבים שאם קנה מן הנכרים בוסר שלא הגיע לעונת המעשרות כגון שלא נראה החרצן שלהם מבחוץ הרי זה אוכל מהם כמו שירצה. ואם הגיעו לעונת המעשרות אם נאכלין כמות שהן דינם כענבים אם רוצה לאוכלן כמות שהם אין צריך לעשר דומיא דענבים שהרי נגמרו ביד הנכרים למה שהוא רוצה ואם מכניס אותם להוציא מהם משקה הרי לא נגמרו ביד הנכרים וצריך לעשר משיגמר מלאכתו שיקבץ המוץ שלהם למקום שהוא משתמר בו דומיא יין בחביות ויש לה ואם הוא רוצה ליבשם דומיא דצמוקים אינו חייב לעשר עד שיקבץ אותם למקום אחד דומיא דערימה ואם הגיעו לעונת המעשרות אבל אינם ראויים לאכילה כלל עד שיתקנם לא נגמרו ביד הנכרים. ואם בא לתקנם כדי שיהיו ראויים לאכילה חייב לעשר משעם שנגמרו שהרי לא נגמרו ביד הנכרים. ואם תאמר דזיתים המרים שלא נבשלו כל צרכן ראויים הם לאכילה ונמצא גמרו ביד העכו"ם ואין צריך לעשר דתנן פרק שביעית זיתים משיכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו שליש כותש בשדה ומכניס לתוך ביתו כו' ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. וטעמא הוא משום דתאנים וענבים וזיתים רגילים בני אדם לאכלן קודם בישולן. לא קשיא כלל דמודה אני שהם ראויין לאכילה ע"י פעולה כבישה או כתישה או פיצוע וזהו גמר מלאכתו אבל מבלי תיקון כלל אינם ראויין לאכילה נמצא' שאין גמרו ביד העכו"ם ואפי' ע"י הדחק אינם ראויים לאכילה כמות שהם אלא א"כ הגיעו קרוב לבישול והזיתים אשר מוכרים העכו"ם לכבישה אי אפשר לאכלן כמות שהם זהו דעתי. ולא תקשה עלי מהרבנים הראשונים נ"ע שלא היו נזהרים בזה כי שמא מקום הניחו לי או שמא נזהרים היו ולאו אדעתך והרוצה לחלוק יחלוק: שני אלפים קח
2
ג׳שאלת ממני בתרנגולת שנתנבלה בשעת שחיטה ומצא בה ביצים גמורות שכמותם נמכרים בשוק אם הם מותרין באכילה או לא כיון שמותר לאכלן בחלב לאו מגופא נינהו ומותרין ותו דלא גדלי באיסור שהרי כבר נגמרה בקליפתה:
3
ד׳תשובה תנן פ"ה דעדיות ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי ב"ש וב"ה אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור וכתב הרב בפי' המשניות ביצת הנבילה הוא שישחוט העוף ויפסול אותו בשחיטתו וימצא בו ביצה אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים הנמכרים בשוק היא מותרת באכילה ואם יש בקליפתה רכות אפי' דבר מועט היא אסורה. משמע מזה הלשון שהיא אסורה דקי"ל כב"ה דאסרי והכי משמע נמי מדקתני סיפא ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור משמע דב"ש טעמייהו דביצת נבילה משום דגדלה בהיתר והיינו שנתנבלה בשחיטתה ואפ"ה פליגי ב"ה ואסרי וקי"ל כב"ה. וכתב הראב"ד ז"ל בפי' המשנה ואי קשיא לך הא דתניא השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אלמא לא כגופה דמי לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהני ביצים גמורות לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה וכו' מתרץ לה במס' חולין מפני שנגמרה באיסור אבל גדילה ליכא למימר דטריפה אינה יולדת ע"כ. נמצאת למד לפו שיטה זו כי מה שנמצא כתוב במשנה תורה לרבינו ז"ל פ"ג מהלכות מאכלות אסורות נתנבל העוף אם נמצא ביצה גמורה כנמכרת בשוק הרי זו מותרת טעות סופרים הוא וכ"כ המגיד שהוא טעות סופרים ולא נמצא ברוב הספרים והכריע זה ג"כ ממה שכתב למטה ואין חוששין לא משום טריפה ולא משום נבילה וכתב דעל זה סמך ולא הוצרך לכתוב שהיא אסורה ומי יתן ואדע כמו שסמך על מה שכתב למטה על ביצת נבילה למה לא סמך ג"כ על ביצת טריפה והוצרך לכתוב ביצת עוף טהור שנטרף וכו' ולמה לא כתב ביצת עוף שנטרף או שנתנבל וכו'. ולפיכך אני סובר כי מי שכתב זה הלשון הכתוב בספרים שלנו לאו קטיל קני באגמא הוה והוה קשיא ליה והלא ביצה גמורה בקליפתה נפרשת היא מגופה לגמרי ואמאי אסרינן לה בנבילת אמה בשחיטתה והרי לא נגמרה באיסור אלא בהיתר וכי היכי דלגבי בשר בחלב חשיבי לה כאוכל דעלמא ולא בשר ה"נ לענין אם נתנבלה בשעת שחיטה ומה שתירץ הראב"ד לא ס"ל דאדרבה משום דבשר עוף בחלב הוי מדרבנן היה להם לעשות חזוק יותר כדאשכחן בכל דוכתא עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ותו כי לפי שטה זו שאמרו כיון שנתנבל העוף גם הביצה נתנבלה עמו צריך שנאמר השוחט את הבהמה ונתנבלה ומצא בה בן ט' חי יהיה אסור וכיוצא בזה לא שמענו וכ"ת מפני שיש לו תקנה ע"י שחיטה הא לאו כלום הוא שהרי ביצה לאו בת שחיטה היא כשהיא גמורה. ולפיכך אני אומר כי מי שכתב זה הלשין היה מפרש הך פלוגתא דב"ש וב"ה בנבלה מחיים שהביצה גדלה באיסור ומשום הכי פליגי ב"ה ואסרי אבל אם נתנבלה בשעת שחיטה אפילו ב"ה מודו שהיא מותרת. וא"ת א"כ ליפלוג וליתני בדידה ומודים שאם נתנבלה בשעת שחיטה שהיא מותרת והכי הוה עדיף לאשמעינן הודאה אליבא דב"ה. וי"ל דמילתא דפשיטא היא כיון שנגמרה בהיתר ומה הודאה היא אלא נקט הודאה אליבא דב"ש דצריך טעמא לחלק בין נבלה מחיים לטריפה אליבא דב"ש. והוא דנבלה מחייה לא חיה כלל ולפיכך ביצים גמורות מקמיה דנתנבלה נגמרו ולפיכך מותרין אבל טריפה חיה י"ב חדש ולפיכך מודו ב"ש דאסירי דגמרו באיסור הא למדת שמי שכתב לשון זה טעמא רבה אית ליה. ומה שצריך לעיין אם הוא דעת רבינו וחזר בו ממה שכתב בפי' המשניות או לא ואע"פ שהיה מקום לומר דהדר ביה ממה שכתב בפי' המשנה מ"מ כדי שלא לעשותו חולק על שאר הפוסקים והמפרשים שלא חלקו בין נבלה מחיים לנתנבלה בשעת שחיטה אני מסכים למה שכתב בעל מגיד משנה שהוא טעות סופר שנפל בקצת ספרים של רבינו אבל מי שאמרו לאו קטיל קני באגמא הוה וטעמא רבה אית ליה וקרוב הוא לומר שהוא דעת הרא"ה ז"ל שכתב שאם נולדה הביצה מיד שנטרף העוף שהיא מותרת הכא נמי כיון שנתנבלה בשעת שחיטה מותרת וחלקו עליו ונכון להחמיר משום דאיכא למגזר הני אטו הני. ואכתי איכא למידק מאי דוחקיה דרבינו לפרש הנבלה היא שישחוט העוף ויפסול אותו בשחיטתו וי"ל משום דבפרק אלו טריפות מגיהינן לה לסיפא דמתני' דקתני ומודים בביצת טריפה מפני שגדלה באיסור תני מפני שנגמרה באיסור וא"כ נבלה מחיים נמי גמרה באיסור הילכך לא משכחת לה (לב"ה) [לב"ש] דמותרת אלא בשנתנבלה בשעת שחיטה שהרי גמרה בהיתר. וא"ת ליתני בדידה ומודים בביצת נבלה מחיים מפני שנגמרה באיסור י"ל דנבלה מחיים לא שכיח ומשום הכי לא תני בדידה ולפי שטה. זו הדבר ברור דלב"ה אפילו נתנבלה בשעת שחיטה אסורה אף על פי שנגמרה בהתר וטעמא משום גזרה כדכתיבנא וכן כתבו מקצת מפרשים. ואם תאמר ומאי לא גזרו הכי לגבי בשר בחלב הא תריץ הראב"ד משום דבשר עוף בחלב מדרבנן וכן תירץ בעל הלכות גדולות ובשם הראב"ד תירצו דביצת נבלה החמירו משום דנבלה הוי דבר האסור אבל בשר בחלב הוי היתר כל חד באנפי נפשיה. ועדיין לא ניחא לי מה שכתב הרב בפירוש המשניות אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים הנמכרים בשוק מותרת באכילה והיכי פסיק ותני מותרת באכילה והיא אסורה דקי"ל כב"ה וטעמייהו דב"ה דאסרי הוה ליה לפרושי ולא טעמייהו דב"ש. ומתוך הדוחק אני אומר דלב"ה שהשוו מדותיהן לא הוצרך לבאר אבל לב"ש שחלקו אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק הוצרך לבאר דהיינו שנתקשה קליפתה ואם יש בקליפתה רכות ואפי' דבר מועט אסורה לפי שהוא מכלל בני מעיה ולעולם טעמייהו דב"ש מפרש הילכך בכל גוונא אסורה דקי"ל כב"ה. ותו לא מידי:
4