תשובות הרדב"ז חלק ו ב׳קע״אTeshuvot HaRadbaz Volume 6 2171
א׳שאלת ממני על מה שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאי זו בית נכנס וכתב סתם דאין צריך לבדוק ובגמרא אמרינן דהיינו שני שבילין. והוא ז"ל כתב האי דשני שבילין פי"ט מהלכות שאר אבות הטומאות אם באו ונשאל זה אחר זה מורין לכל אחד מהם בפני עצמו שהוא טהור באו שניהם כאחד או שבא אחד ושאל עליו ועל חבירו וכו' הרי שניהם טמאים והכי איתא פ"ק דפסחים ופסק כר' יוסי להחמיר והכא גבי בדיקת חמץ כתב סתם אין צריך לבדוק:
1
ב׳תשובה כבר קדמך בעל מגיד משנה ומסתמא ראית תירוצו ולא נתיישב אצלך וגם הוא ז"ל העלה הדבר בצ"ע ויפה עשה שמה שכתב לחלק בין הך דטומאה לבדיקת חמץ משום דבבטול בעלמא סגי ליה אינו נכון דהתם נמי מדרבנן היא דאפי' באו שניהם כאחד טהורים מן התורה דספק טומאה בר"ה ספקו טהור והכא נמי אף ע"ג דבביטול בעלמא סגי ליה מן התורה רבנן הצריכוהו לבדוק וכן כתבו רבותינו הצרפתים דאפילו באו שניהם כאחד טהורים מן התורה. ותו כיון דבדיקת חמץ מעיקרא משום ספק תקנוה יש להחמיר בה יותר משאר ספקות דרבנן וכן כתב המגיד בשם הרא"ה ז"ל. ותו דבגמרא דימו אותה לשני שבילים ומשמע דלגמרי הם דומים וכן כתב רש"י שאם באו לישאל כאחד או שבא לשאול עליו ועל חבירו צריך לבדוק. וכבר היה אפשר לומר שזה ג"כ דעת רבינו אלא שסמך על מה שכתב בהלכות שאר אבות הטומאות מפני שהם דברים בלתי מצויים לא רצה להאריך בהם. אלא שזה ודאי דוחק כיון שסתם כלל בבא זו בכלל שאר הבבות משמע דבכל גוונא אין צריך לבדוק. ומה שאני סובר בתירוץ דבר זה דגבי ב' שבילין יש שם ספק קבוע דממה נפשך אחד מהם טמא ולפיכך אם באו זה אחר זה מורין להקל שאומרין לכל אחד שמא בשביל הטהור הלכת ואם באו שניהם כאחד מורין להחמיר כיון שהיא הוראה אחת ואחד מהם ודאי טמא שניהם טמאין מן הספק. אבל גבי בדיקת חמץ נהי שהוא דומה לב' שבילין מ"מ יש דבר אחר מבחוץ שגורם דאפילו באו שניהם כאחד אין צריך לבדוק והוא שאין הספק קבוע דאפשר שאין כאן חמץ שהעכברים אכלוהו או עתידין לאוכלו קודם איסורו או שמא הניחו במקום דהוי כמבוער שאין הכלב יכול לחפש אחריו ולהוציאו והוי כעין ספק ספקא ספק לבית זה נכנס ספק לבית זה נכנס וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ואפי' תמצא לומר בבית זה נכנס שמא אכלוהו ואת"ל שלא אכלו שמא הניחוהו במקום שהוא כמבוער. וזהו שכתב רבינו בסוף שאין כאן קבוע ופי' דבריו שאין כאן ספק קבוע ולא דמי לשני שבילין שהספק קבוע שאחד מהם הלך בשביל הטמא ושפיר מדמינן לה לשני שבילין שאם לא היה עכבר שנטל הככר אלא תינוק נטל הככר ויצא מיד בלא ככר ואין ידוע לאיזה בית נכנס והתינוק אין בו דעת לישאל מודה רבינו בזה שאם באו לישאל כאחד צריכין לבדוק שהרי הככר באחד מהבתים הוא ודאי ויש כאן ספק קבוע דומיא דשני שבילין כנ"ל:
2