שו"ת הר"ן י׳Teshuvot HaRan 10
א׳שאלת ראובן היה דר בגירונ"א והיה חייב בחובות הקהל והיה לו בת אחת מלאה מתה לאה אשתו ונשא אשה בקשטניו"ן ונתנו לו נדוניא גדולה בקשטניו"ן וקבע דירתו שם וקהל גירונ"א היו פוסקין אותו והיה פורע עמהם בחובות הקהל דבר קצוב בפשרה או בפסק. השיא בתו ליהודה מפרפנייאן ונעשו הנשואין בגירונ"א וחתם שם יהודה הכתובה ולא פרע לו ראובן שם הנדוניא אע"פ שכתב לו התקבלתי אבל שמעון ולוי אתי ראובן נשתעבדו עם ראובן ביחד בשטר מתנה לבת ראובן על מנת שאין לבעלה רשות בהן. לימים ראובן פרע שטר המתנה מקשטניו"ן ששלחם לה מאותן מעות שקבל בנדוניא שם מת ראובן וקהל גירונ"א תובעין ליהודה שיפרע בחובותיהן בשביל הנדוניא שקבל אחר שעשה הנשואין בגירונ"א ושם חתם הכתובה וקיים התקבלתי. ויהודה טוען כי ראובן כשנדר ונתן לו הנדונייא היה דר בקשטניו"ן והיו לו מעות הרבה שם שלא היו חייבין בחובות קהל גירונ"א ומאותן נתן לו ואיך יעלה על דעת אדם שמי שנשא אשה בגירונ"א ישאל לחמיו אם הוא חייב דבר לקהל לירירי"ה כי ראובן לא היה דר בגירונ"א כשעשו הנשואין והקהל טוענין אעפ"כ מאחר שהוא היה פורע עמנו איזה דבר לא היינו מקבלין עליו אבל הוא מן המעות החייבים נתן לו. ויהודה טוען עוד אם יש לי חיוב על זה תשאלו לשמעון וללוי אחיו שנשתעבדו לה בשטר מתנה והם הוציאום מקופתכם והם דרים בעירכם איך תניחו אותם ותדונו אותי שאיני מקהלכם. הדין עם מי ואם יהודה מוכרח לקבל ב"ד קהל גירונ"א או אם יכול לשאול להם ב"ד אחר. ע"כ דבריך:
1
ב׳(א) תשובה בכיוצא בזה אני משיב שולחי דבר כפי הנהגת הקהלות מצורף עם דין הגמרא לפיכך אני אומר שאע"פ שלדין הגמרא (ב) מי שנושה בחבירו מנה והלוה אין לו אלא מנה במעות או בעסק ונתנו לראובן ואותן מעות ועסק ליתנהו בעיניהו אין למלוה על ראובן כלום לפי שדעתי נוטה דכל כהאי גונא לא מיקרי מזיק שעבודו של חבירו, אפילו הכי להנהגת הקהלות אינו כן שכבר נהגו כל הקהלות בגביית המסין (ג) שמי שמעותיו מחוייבין בחובות הקהל ונתנם לאחר נכנס הזוכה תחת הבעלים ראשונים. וכל מנהגי בני העיר יש ללכת אחריהם כמו שמבואר במקומות רבים בתלמוד אפילו יהיה המנהג חולק עם דין הגמרא כ"ש שזה המנהג מסכים לדין. והטעם (ד) בזה שחיוב המסים לא רמי אקרקפתא דגברי כשאר חובות שמה שאנו פוטרין הזוכה במטלטלין דליתנהו בעינייהו משעבוד הראשון הוא מפני שהחיוב מוטל על הראשון, ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל זה השני לא חל השעבוד עליו ונכסי הראשון אינן בעין שיהיו ערבין לשעבודו ולפיכך אין לו על השני כלום אבל חיוב המסים מוטל על הממון וכל שזכה השני בממון מחויב נכנס תחת הראשון. נמצינו למדין לפי דרך זה שראובן שיש לו ממון מחויב וממון פטור אין לקהל תביעה עליו (ה) לומר חמיך היה חייב לנו בחובות הקהל וכל נכסיו היו משועבדים בין נכסים הפטורים בין המחויבים עד שיפרע מה שחייב ולפיכך אתה שקבלת מעות ממנו ואפילו קבלת מעות פטורין נכנסת בשעבודו שזה אינו מדין הגמרא שמי שזכה במעות או בדברים אחרים וליתנהו בעיניהו אין למלוה עליו כלום ואם מהנהגת הקהלות אינה ענין לכאן לפי שההנהגה היה למי שלקח ממון מחויב מטעם חיוב הממון אבל זה שלקח ממון פטור אין לחייבו מטעם שעבוד כמו שהיינו מחייבים אותו אם לקח קרקע אלא מטעם חיוב הממון שאין הממון שלקח חייב מצד עצמו ותורת שעבוד אינו חל עליו כמו שהוא לדין הגמרא:
2
ג׳זהו דעתי אם ידוע שלקח ממון פטור. אבל אם נתן לו ממון סתם ואין הדבר ידוע אם הוא מן המחויב או מן הפטור בזה יש לחלק. (ו) כיצד אם ידוע הוא שראובן עירב כבר ממונו זה עם זה הפטור עם המחויב נראה שיש חיוב על המקבל לפי חשבון, כיצד אם היו לראובן שני אלפים ממון פטור וג' אלפים מחויב ועירבן זה בזה ולאחר זמן נתן נדוניא לחתנו פוטרין ב' חלקים ומחייבין לו ג'. והראיה מדתנן במעשר שני (פרק ב' משנה ה') מעות חולי ומעות מעשר שנתפזרו מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. ומהאי טעמא נמי אמרינן בירושלמי תני (ז) שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקים. פי' לפי חשבון הממון על דרך הנזכר פרק מי שהיה נשוי. והתני באלין (ח) אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה ופריק אבנים גדולות הן ואי אפשר לבלול אבל סלעים דקות הן, אלמא בכל הדברים הנבללין כשאנו דנין על החלק הניטל מהן אנו דנין עליו כפי חשבון הכלל שנטל ממנו וזה הדין כתבו המפרשים ז"ל בפרק הבית והעליה. אף כאן מאחר שחיוב המסין מוטל על הממון כמו שכתבתי דנין הממון לפי חשבון:
3
ד׳וכל זה בידוע שראובן בללן ועירבן זה בזה או ששניהם מודים, אבל אם ראובן היה מתעסק בכל אחד מן הממונות הנזכרים ביחוד ואחר כך נתן נדוניא ואין ידוע מאיזה ממון נתן, יד הזוכה על העליונה, ואפילו אם הממון המחוייב גדול מן הפטור כיון שהפטור מספיק לנדוניא שקבל שכל ספק שנולד בדברים שאין נבללין אין תולין אותו אחר החלק הרב ולא לפי חשבון אלא הדבר שקול כמחצה על מחצה וכאן שהזוכה מוחזק על המוציא ממנו להביא הראיה, וראיה לדבר שכל ספק הנולד בדבר שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו שתולין במרובה מן הירושלמי שהזכרתי למעלה דקאמר והתני באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה פירוש אע"פ שיש לאחד מאה אבנים ולחבירו חמשים, ומפרש הטעם מפני שהן גסות ואי אפשר לבלול אלמא כיון שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא מחצה לזה ומחצה לזה כדין כל הספקות שהם במקום שיד שניהם שוה דהוי מחצה לזה ומחצה לזה, הכי מתוקם דאי הוו ברשותא דחד מינייהו הוי אידך מוציא מחבירו עליו הראיה כדאמר בכה"ג בגמרא בשלמות ושבורות הילכך בנדון שלפנינו דהממון הוי ברשות הזוכה המוציאין ממנו עליהן הוא להביא ראיה שיכול הוא לתלות ולומר מן הממון הפטור נתן לי. וכן הדין כל שאינו ידוע אם בללם וערבם זה בזה אם לאו שיכול זה לומר אימא לא נתערבו ומהפטור לקחתי ועליהן להביא ראיה כדין כל מוציא מחבירו (ט) וכי תימא שעבוד המסין שאני שהמשועבד אינו נקרא מוחזק כמו בשאר שעבודים ואדרבה שעבוד מלך יותר מוחזק ממנו וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נד) א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. אינה ענין דה"מ כשהשעבוד ודאי אבל בספק לא ואין צריך לפנים:
4